ברוך שפינוזה, דיוקנו של כופר יהודי-ירמיהו יובל
ברוך שפינוזה, דיוקנו של כופר יהודי
מתוך הספר " האנוסים " זהות כפולה ועליית המודרניות – ירמיבו יובל
ברוך(בנדיקטוס) דה שפינוזה נולד בשנת 1632 להורים יהודים, שהיו נוצרים חדשים באיבריה, כמו רוב חברי קהילת אמסטרדם בזמנו. שפינוזה כבר נולד יהודי, אבל רוב בני קהילתו היו אנוסים לשעבר. בזכות הצטיינותו בלימודים בישיבת ״כתר תורה״ – שם קנה לו, בין היתר, מומחיות יוצאת דופן בתנ״ך, ששירתה אותו לימים כשנעשה אחד האבות המייסדים של ביקורת המקרא המודרנית – יועד ברוך הצעיר בדרך הטבע לרבנות, כמו שקיווה בוודאי מורו העיקרי, הרב שאול לוי מורטירה; אבל בסופו של דבר ראה מורטירה לנכון לנדות את תלמידו המועדף ולקלל אותו במילים קשות ונוראות. רוחו הלא־אורתודוקסית, החקרנית, של שפינוזה הגיעה לידי חוסר סיפוק עמוק מן היהדות והנצרות כאחת. שפינוזה נקט צעד קיצוני הרבה יותר מאנוסים אחרים: הם עברו מדת פרטית אחת לאחרת, או ערבבו בין השתיים, ואילו שפינוזה יצא לגמרי מעולמן של כל הדתות המבוססות על התגלות היסטורית. במקומן פנה שפינוזה אל הפילוסופיה, וציפה ממנה שתעניק לו מערכת חלופית של אמיתות שאי אפשר להפריך והדרכה מוסרית איתנה, הכול מתוך הסתמכות על כוחו הטבעי של השכל ולא על האור העל־טבעי של הנבואה וההתגלות, שבהן ראה שפינוזה יצירי דמיון. יתר על כן, שפינוזה הצעיר ציפה שהפילוסופיה תספק לא רק ידיעה ותורת מוסר אלא גם דת של תבונה, שבאמצעותה אפשר להגיע לגאולת הנפש – או למשהו מקביל לכך – לא בעולם הבא אלא בעולם הזה, במצב אישי שלם ומתוקן שיושג בחיים האלה.
ואולם בתחילה הייתה כל הפילוסופיה ששפינוזה הצליח להניח עליה את ידו כלולה בספרים עבריים ישנים מאת פילוסופים יהודים כמו הרמב״ם וחסדאי קרשקש. היצירות האלה לא נכללו בתוכנית הלימודים הרשמית של הישיבה. ״מי שלומד פילוסופיה הוא רשע,״ אמר הרב מורטירה (אמירה פולמוסית חוזרת באנטי־רציונליות היהודית, גם בימינו). לכן נאלץ שפינוזה הצעיר לחפש את הכתבים האלה בכוחות עצמו. כשקרא את הטקסטים האלה – שפעמים רבות נשמעים נועזים לאוזניים מסורתיות – נראה ששפינוזה הדגיש רעיונות שבתוך הקשרם עדיין יכולים להיחשב לגיטימיים, אבל כשהם עומדים לעצמם הם עלולים לחתור תחת עולם הדת והמוסכמות שלו.
רק בראשית שנות העשרים לחייו למד שפינוזה לטינית (הוא עשה זאת באופן פרטי, מחוץ לקהילה), וקנה לעצמו גישה לכתבי דקארט ול״פילוסופיה החדשה״ של זמנו. הוא אימץ לו את המנגנון המושגי של דקארט וחלק מן המתודה שלו, אבל דחה את הדואליזם הקרטזיאני בין הגוף לנפש ובין אלוהים לעולם. אלוהים זהה עם העולם; הוא אינו בורא העולם אלא שוכן לנצח בתוך כוליוּתו האינסופית של העולם. התחום הגופני והתחום הנפשי(הרוחני) הם שני היבטים משלימים של אותו יש אלוהי כולל. אין רצון חופשי; חוקי אלוהים אינם חקוקים בתורה ולא בכתבי הנצרות אלא בחוקי הטבע הנצחיים, שאינם משתנים לעולם, שלא ייתכן בהם שום יוצא מן הכלל. מידתו הטובה של האדם – שלמותו האתית – נובעת מתוך תשוקתו הטבעית להתקיים בלי גבול, בהדרכתו של השכל; ושני אלה, התשוקה והשכל, הם כוחות טבעיים לגמרי. כך יצר שפינוזה את מה שאפשר לכנות ״פילוסופיה של אימננטיות״: ההשקפה שהעולם הזה הוא כל מה שנמצא, והתרבות האנושית בכל היבטיה – הידיעה, המוסר, המשפט, הלגיטימיות הפוליטית, רגשות היחיד ורגשות קיבוציים, החירות האמיתית, אהבת אלוהים, ואפילו גאולת הנפש – הכול נובע אך ורק מן העולם הזה וניתן להשגה רק בתוכו.
אין פלא שהשקפות כאלה, אפילו בשלבן העוברי, זעזעו את קהילת היהודים החדשים באמסטרדם ועוררו בה שערורייה, מפני שהן סיכנו את לכידותה, שהייתה עדיין בשלבי התהוות. לפי עצת מורטירה החליטו פרנסי הקהילה להחרים את שפינוזה. כתב ההחרמה נוקט את המילים הקשות ביותר שנכתבו אי פעם ברשומות הקהילה. חברו של שפינוזה המבוגר ממנו, חואן (דניאל) דה פראדו, הוחרם כשנה לאחר מכן, והשניים דבקו זה בזה זמן מה וחיפשו את דרכם. מודיעים של האינקוויזיציה הספרדית (שעינה הייתה פקוחה גם על תפוצת האנוסים) דיווחו שהידידים המוחרמים האמינו שהנפש מתה כשהגוף מת, ו״אין אלוהים אלא במובן פילוסופי״. הדיווח הזה מדויק למדי, אם כי באופנים שונים. האל הפילוסופי של פראדו היה ישות נפרדת שמעבר לעולם, כמו בתפיסה המסורתית של הדאיזם (והתאיזם); ואילו אלוהי שפינוזה היה העולם עצמו באחדותו ואינסופיותו – אלוהים אימננטי בתכלית. אימננטי – פנימי, מהותי, תוכי, כלול בתוך, טבוע בפנים.
Lettre Juif et Musulman au Maghreb- Haim Zafrani
ממזרח וממערב כרך ד
LETTRÉ ARTISAN ET HOMME D'AFFAIRES
Nous avons signalé l'existence du lettré-artisan qui, ne faisant pas profession de sa science, pratique un métier pour gagner sa subsistance; ce fut le cas d'une des figures les plus attachantes du judaïsme marocain du 17e siècle, Rabbi Judah ben Attar qui était orfèvre de talent et vivait de son métier, refusant d'être rétribué sur les deniers de communauté pour ses fonctions de haut magistrat et président du tribunal rabbinique de Fès Notons aussi le destin du lettré-homme d'affaires qui poursuit une double quête: de science et de fortune. Ce produit de la synthèse torah u-mlakhah "étude et métier", torah we-qemah, torah we-derekh 'eres, très répandu dans le monde juif depuis le début de l'exilarcat babylonien et le développement des yeshibot "académies" mésopota- miennes (3e siècles), a joué un rôle primordial dans les échanges des idées et des marchandises, après l'éclosion de l'Islam; courtier de la civilisation et de la culture, financier et commerçant itinérant, ses pérégrinations de l'Orient à l'Occident et vice-versa le mettaient en contact avec les élites intellectuelles et marchandes des sociétés méditerranéennes et contribuaient à lui assurer l'acquisition de la science et de la fortune. L'Islam connaissait aussi ce type d'homme "sage", spécimen caractéristique de l'Age d'Or de la civilisation médiévale judéo-arabe où la libre circulation de la science était souvent associée à celle des biens, des produits de l'industrie et du commerce.
La société juive marocaine des temps modernes (16e—18e siècles) nous offre des exemples nombreux de notables et nagid-s "princes de la communauté" à la fois hommes d'affaires et fins lettrés, artisans éru- dits en halakhah et poètes.
ELITE ET MASSE
Si toute la collectivité a droit à l'enseignement et peut acéder au savoir, il n'en demeure pas moins que les concepts d'élite et de masse ont cours dans la société juive, comme du reste dans le milieu musulman environnant, avec une signification et un contenu qui recouvrent davantage le champ intellectuel et socio-religieux, s'étendant aussi au domaine d'une spiritualité mystique d'un degré plus élevé.
Rappelons ici ce que nous disions des structures de la communauté marocaine, où la distinction ethnique entre le groupe immigré des mego-rashim et celui des toshabim "autochtones" notait une discrimination entre une aristocratie intellectuelle fière de son origine castillane et la masse fruste des indigènes qui portait le nom générique de baldyiyyin, opposé à rumiyyin "européens".
Dans le texte d'inspiration essentiellement kabbalistique qu'il a rédigé en préface à son diwan, Moïse Aben Sur confère un statut privilégié au sage, au lettré et au poète, distinguant entre l'élite intellectuelle et spirituelle des talmide hakhamim, désignée par le vocable Yisrael auquel s'attache l'idée d'autorité et de noblesse (serarah we-hashibut), et les masses populaires non dépourvues de mérites, certes, mais auxquelles est réservé le nom Ya'aqob, sémantiquement apparenté à 'aqeb "talon" et 'oqbah "ruse" et d'un ordre hiérarchiquement moins élevé. Cependant cette distinction entre "élite" et "masse" est mitigée par le sentiment profond que la communauté a de son unité et par le fait même que le judaïsme ignore l'ilotisme et l'analphabétisme, courants dans d'autres sociétés.
La démarcation est moins subtile en milieu musulman où, nous dit J. Berque, "la 'amma s'oppose à la hassa comme le vulgaire s'oppose à l'élite, le profane à l'initié, l'illettré au talib. Ces trois discriminations dominent la pensée du temps … De longs siècles durant, en Afrique du Nord, la réalité sociale qui s'offrait aux doctes leur a paru postuler cette division commode en deux catégories d'individus" 38.
CONCLUSION
Les sociétés judéo-musulmanes maghrébines ont prolongé jusqu'au dix- neuvième siècle pour l'Algérie et la Tunisie et jusqu'au vingtième siècle pour le Maroc, une civilisation, une culture, un mode d'existence et de formation intellectuelle que leurs ancêtres ont connu depuis la fin du quinzième siècle, marquée par la ruine de l'Age d'Or andalou et le repli du pays sur lui-même. Le lettré juif (talmid hakham) et son homologue musulman (faqïh / 'adlb) ont conservé le profil intellectuel que le temps a cristallisé et auquel la tradition a conservé sa physionomie médiévale, figure éternelle, toujours semblable à elle-même. E. Lévi-Provençal, qui a bien connu le Maroc du début de notre siècle, en porte témoignage, disant, en substance: "La culture du savant marocain, à cette époque (16e siècle) et dans la suite, prend forme et ne varie plus. Elle se cristallise en un programme strict… Quatre siècles passeront qui n'apporteront plus de modification notable aussi bien dans les choses de l'esprit que dans la vie extérieure…. Au Maroc, plus encore qu'en tout autre pays d'Islam, peut-être parce que l'esprit traditionnaliste du Musulman s'y est accru de l'esprit conservateur du Berbère, on ressent une impression constante de stagnation absolue… Et l'on peut vite se convaincre que, pour connaître ce que fut le pays pendant les siècles précédents, il suffit souvent de regarder autour de soi; qu'une promenade d'une heure y est aussi fructueuse qu'une journée de recherche dans une bibliothèque … Et s'il est une figure qui, à coup sûr, n'a pas changé depuis quatre-cents ans, c'est bien celle du savant marocain; tel nous le voyons maintenant, passant, son tapis de feutre sous le bras, dans les venelles qui entourent l'Université de Fès, tel, sans doute, il fut jadis. Il n'a pas appris et n'enseigne pas autre chose que ses ancêtres, et il suffira de l'interroger sur lui-même pour avoir la liste des connaissances qui meublaient leurs esprits …" 38.
Quant à la société juive maghrébine, elle a connu, elle aussi, sensiblement, le même destin, celui que l'on perçoit dans ce schéma qui retrace en un raccourci les deux périodes successives de son existence dans le pays: la prospérité intellectuelle de l'Age d'Or hispano-maghrébin et l'indigence relative qui caractérisa les périodes plus récentes, particulièrement celles qui sont les plus proches de nous et qui précèdent l'avènement de l'Occident, de l'irruption de sa civilisation et sa culture… Le déclin relativement rapide du judaïsme vivant en Terre d'Islam en général a des raisons politiques, économiques et sociales qui intéressent, dans une grande mesure, le sort de l'ensemble du monde musulman. Cependant, les communautés marocaines ont connu une situation particulièrement pénible. Les juifs vivent sous un double carcan: isolement du pays lui-même soustrait à toute civilisation occidentale, et claustration à l'intérieur du mellah interdisent tout contact fécond avec l'extérieur.
L'Age d'or de la civilisation judéo-arabe dont se réclament ces communautés appartient à un passé loitain. L'émigration interrompue appauvrit les communautés de leur substance la meilleure. L'insécurité fait fuir vers des cieux plus cléments des lettrés et des savants qui trouvent, refuge en Italie, en Hollande, dans l'Empire Ottoman, ou qui vont s'établir en Palestine pour fonder des Yeshibot ou y finir leurs jours.
Je finirai sur cette réflexion d'un grand lettré marocain, Rabbi Yosef Messas, qui a émigré en Terre Sainte, il y a une quinzaine d'années et y a fini ses jours, après avoir été, durant une dizaine d'années, à la tête de la communauté sefardie de Haifa et dirigé son tribunal rabbinique. M'entretenant de l'enseignement de ses confrères maghrébiens du heder et de la yeshibah, il ajoutait, avec son humour habituel, mais un peu par regret, un peu par dérision, paraphrasant le verset XXXIX, 13 d'Isaïe: "Leur enseignement n'est qu'une leçon apprise, fait de préceptes d'hommes, torat anashim meiummadah". Quoi qu'il en soit, cet enseignement est partout, dans le moindre mellah, dans les coins les plus reclués du pays. Il empêche le juif déshérité de sombrer dans le degré d'ilotisme de son voisin musulman. Il assure la formation des guides spirituels de la communauté et d'une cohorte de talmide hakhamim, de "lettrés- écrivains" dont la création littéraire, quels que soient l'appréciation qu'on peut formuler sur la valeur des oeuvres et le jugement qu'on peut porter sur leurs auteurs, a contribué à conserver au judaïsme marocain, et maghrébin en général, une place honorable dans le patrimoine culturel local et la pensée juive universelle. Par ailleurs, le juif "cultivé" a eu une vie intellectuelle et spirituelle dont les satisfactions l'ont toujours consolé des déboires d'une existence difficile et rempli bien souvent sa vie de cette lumière et de cette joie qui ont toujours échappé à l'observateur non averti, que ne soupçonnait guère le visiteur étranger, mais qui lui font dire, à lui, comme naguère au psalmiste: "C'est là ma consolation dans ma misère" (Psaumes CXIX, 50).
השררה ב״חברה קדישא״ בפאס במאה העשרים – משה עמאר
השררה ב״חברה קדישא״ בפאס במאה העשרים
משה עמאר
המכללה האקדמית אשקלון ואוניברסיטת בר־אילן
עיון בתעודה לנושאיה השונים
״חברה קדישא״ במרוקו ובעיר פאס
ה״חברה קדישא״ הוא אחד המוסדות המאורגנים שהיה כמעט בכל קהילות ישראל בארץ ובתפוצות מאז ומתמיד. גם בקהילות היהודיות במרוקו, אפילו בקטנות שבהן, היה ארגון ״חברה קדישא״ שטיפל בכל צורכי המת ובקבורתו. במרוקו נקרא גוף זה בשמות שונים, ביניהם ״חברת גומלי חסדים״ ו״חברת רבי שמעון״ (על שם רבי שמעון בר יוחאי). השם האחרון נפוץ יותר ונקרא בשם מקוצר אלחברא (=החברה). החבר ב״אלחברא״ נקרא בשם ״אלחברי״ וברבים ״אלחבריין. בראש החברה עמד שיך (=מנהיג, נשיא) שתפקידו לנהל אותה, לפקח על פעילותה ועל תפקוד החברים בה וכן לנהל את הכספים ואת הוצאותיה. מספר חברי החברה הפעילים בערים הגדולות הגיע לעשרות רבות. בתעודה שלהלן מוזכרים מאות חברי החברה בפאס.
הערת המחבר : על ״חברא קדישא״ במרוקו ראה רבי יוסף בן נאים, נוהג בחכמה, מהדורת מ׳ עמאר, בני־ברק תשמ״ז, עמי קפה-קצ; ר״י משאש, אוצר המכתבים, ירושלים תשכ״ט, ח״ב, סימן תתקצח; ר׳ בן שמחון, יהדות מרוקו – הווי ומסורת במחזור החיים, אורות יהדות המגרב, לוד תשנ״ד, עמי 536-473; ח׳ טולידאנו, ״טכסי מיתה וקבורה בקהילת מכנאס״, בתוך פי חכמים – חיבורים וכתבי יד ממשפחת טולידאנו, בההדרת ח׳ טולידאנו, ח׳ בנטוב ומי עמאר, לוד תש״ס, עמי 192-155.
בערים נחלקו חברי החברה לכתות, ולכל קבוצה היה תפקיד: כת הלנים (=אלבייאתה), היו לנים בבית החולה האנוש ומשגיחים עליו, כדי שבשעת הגסיסה יקראו לפניו פרקי מקרא, ובשעת יציאת הנשמה יקראו את קריאת שמע: כת הרוחצים (=אלגססאלא), הם שטיפלו בכל ענייני טהרת המת: כת תופרי התכריכים (=אלכפאנא); כת החופרים (=אלחפפארא), טיפלו בחפירת הקבר ובקבורת המת: וכת נושאי המיטה (=ארפפאדא), הם שהובילו את אלונקת המת מביתו לבית הקברות. בראש כל כת היה אחראי (=מקדם). גם נשים היו חברות בארגון, והן טיפלו בטהרת נשים ובתפירת התכריכים. עד אמצע המאה העשרים במרבית המקומות נעשתה כל פעילות חברי החברה בהתנדבות, וכבוד היה להימנות עם חבריה. פעילות זו לא הצטמצמה לטיפול בנפטרים, והחברים אימצו להם פעילויות התנדבותיות שונות, כמו להשכין שלום בין איש לאשתו, לארגן שיעורי תורה לחברים – בדרך כלל היה זה שיעור קריאה בספר הזוהר: וכן לטפל בעריכת ההילולה לרבי שמעון בר יוחאי בל״ג בעומר. נשות החברה שימשו גם במיילדות, עזרו לגייס הכנסות ופעלו במעשי צדקה וחסד ועוד.
החברות בחברה הייתה גם זכות והסבה כבוד לחברים בה, בנוסף על הזכות שבקיום המצווה הגדולה של עשיית חסד עם המתים. ואכן בין חבריה נמנו גם כאלה שלא היו מסוגלים מבחינה נפשית לעסוק בעניינים אלה, ובכל זאת השתדלו ״להתברך״(=להצטרף) לחברה וראו בזה סגולה לאריכות ימים. הם היו ״חברים״ בתואר, ועסקו בעניינים חברתיים וכן תרמו למימון ההוצאות.
בשנות השלושים של המאה העשרים נשאל רבי יוסף בן נאים האם מותר לאנשי ״חברה קדישא״ לקבל שכר תמורת עבודתם, שכן הם עוסקים במצווה, ועל עשיית מצווה אסור לקבל שכר. בתשובתו נתן רבי יוסף בן נאים תיאור של ה״חברה קדישא״ ותפקידיה, וזה לשונו:
ובמחז״ק פאס יע״א, – ובמחננו זה קדוש פאס, יבנה עירו, אמן – מיום הוסדה ועד עתה, יש בה חברה קדישא חברת גומלי חסדים. וכן בכל ערי המערב, והם משמשים בזה ימים לרבות הלילות, בחוזק יד בלי רפיון ידים ובלי התרשלות ובלי עצלות, וכוונתם לשם שמים בלי תקות קיבול שכר. הנה שכרם אתם לעולם הגמול, ושמם מוכיח עליהם שנקראים חברת גומ׳׳ח, – גומלי חסדים – שעושים חסד של אמת עם המתים. ומי שהשיג להיות מהחברה ההיא לשמש עמהם, הוא שש ומתפאר בזה שזכה למעלה זאת. ויש להם סדרים נכונים והגונים אין די באר.
והחברה חלוקה לשלשה כתות, כדי שיוכלו שאת וכל אחד יעבוד עבודתו. כת אחת עוסקים לחפור הקבר, ובוחרים לזה אנשים בריאים ובעלי כח, ויש להם מנהיג וראש ממונה עליהם.
כת אחרת שמטפלים בגוסס לשבת לפניו לילה ויום, ומתגלגלים עמו לשומרו עד דכדוכא אחרונה, וקורין לו שיר השירים, והפטרות מעשה מרכבה שביחזקאל וחבקוק וקריאה נאמנה וקריאת שמע ופסוקים ידועים שיש בידם וכו'. ואחרי מותו פושטים בגדיו ומניחים אותו ע״ג – על גבי – קרקע. כת שלישית נקראים כת הרוחצים, שרוחצים המת ומנקים אותו מכל טינוף. ועושים ארבע מיתות – מעין ארבע מיתות בית דין, כדי להקל את כפרת אשמיו – ומנתיחים – גוזרים את הבד לתכריכין – התכריכין לעשות מלבושים, ונותנים לחברת נשים לתפור אותם, ומחזירים התכריכים תפורים ליד האנשים ומלבישין המת. ואם היא אשה, מתעסקים בה הנשים לרחוץ אותה ולהלבישה התכריכים. ויש להם ראשי משמרות, שכל אחד מטפל בלילה ויום אחד מימי השבוע. ואשריהם כשיהיה ב״ם – בר מינן – מת בעיר בטלים ממלאכתם וממסחרם, ולא ישקוטו ולא ינוחו עד שקוברים אותו ושמים עליו הגולל. והולכים עם האבילים לבית, ומטפלים לתת לאבילים סעודת הבראה, והכל עושים בחריצות נפלאה.
מתוך חיבורו של רבי יוסף בן נאים, שארית הצאן, דז׳׳ג, סימן שסא (להלן: שארית הצאן: אני עוסק כיום בהחדרתו). הציטוט מובא כאן כפי שהוא מופיע במקור. הוספתי פיסוק וחילקתי את הטקסט לפסקאות. גם בחיבורו: ״זכרון ליום אחרון״, המצוי עדיין בכתב היד, עמי 450, כתב תיאור של פעילות החברה בקצרה: ״חברת גומלי חסדים – ה׳חברא׳ נקראת על שם התנא הקדוש הרשב׳׳י זיע״א, היא ה׳חברא׳ הקדומה בעולם. מטרתה ופעולתה נשגבה מאוד, לגמול חסד עם המתים, לקבור אותם ולרחוץ אותם ולהלבישן תכריכין. ויש בה אנשים ונשים. ובימי החולה הולכים לבקרו וכשיהיה החולה נוטה למות, יושבים לפניו לילה ויום עד שבשעת הוצאת נשמה לומדים לפניו קריאת שמע וקריאה נאמנה וכר וכר. בידם סדר הלימודים הכתובים בספר מעבר יבק ובשאר ספרים. ועושים גמילות חסדים לעשות שלם בן אדם לחבירו, וכמה עניינים אין די באר, השם ישלם גמולם ויאריך ימיהם, אכי״ר״.
פיוט " מי כמוך " לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו – יוסף תדגי
מדבריו של הרב בן נאיים אנו למדים שהי״ם היה משורר מחונן ובעל שיעור קומה. יצוין בהקשר זה שהרב משה עמאר שההדיר את ספרו ״קופת הרוכלים״ גילה בסוף כתב היד פיוט שחיבר הי״ם לאחר הוצאתה להורג של הנערה סוליקה חג׳וויל בשנת ,1834 פרט המאשש שמשוררנו הגיב בשירתו על אירועי התקופה.
הערת המחבר : פרט זה הובא במאמרה של ז׳ולייט חסין(לעיצוב דמותה, עמי 38). בינתיים איתרתי את השיר שחיבר ר׳ ידידיה מונסונייגו על סוליקה הצדקת בכתב יד פרטי של קינות שמקורו בפאס ושצילומו ברשותי. הפיוט יצא לאור באחרונה בספרה של ז׳ולייט חסין, סוליקה הצדקת הרוגת המלכות, ירושלים תשע״ב, עמי 136-129.
אם רוב השירים של הי״ם לא נדפסו ונשארו בכתב יד בעיזבונו, מן הראוי להבליט שבמסגרת ההדרת חיבורי רבני המשפחה כינס הרב ידידיה מונסונייגו האחרון [ג] את פיוטי אבי־סבו שהיו מפוזרים בדפים יחידים והעתיקם בכתב ידו בחוברת (יומן), וכך הציל אותם מאבדון. הוא אף התחיל להדפיס אחרים מהם במכונת כתיבה, ככל הנראה על מנת לההדיר את הקובץ ולהקל את העבודה על המדפיסים. ויש לשער שתוך כדי מלאכת האיסוף הוא הדפיס גם שירים אחדים של ר׳ ידידיה [ב] פייטננו וגם של אביו ר׳ רפאל אהרן, ובהם שני השירים שאנו מציגים כאן. הקובץ כולל מקצת פיוטיו, וסך הכול עשרה שירים, בעיקר שירי גאולה ושירי שבח והודיה.
ב. הפיוטים ותכונותיהם
- הפיוט ״אני היום אברך״
השיר ״אני היום אברך״ של הרא״ם יועד לשמש כעין פתיחה לפיוט העיקרי ״מי כמוך״, כפי שהדגיש המהדיר ר׳ ידידיה מונסונייגו 1ג1 בכתובת: ״שיר שיסד הרב רפאל אהרן מונסונייגו זצוקלה״ה [זכר צדיק וקדוש לחיי העולם הבא] זיע״א [זכותו יגן עליו] לאומרו קודם ׳מי כמוך׳ וסי׳ [וסימנו] אני רפאל״.
בצורתו הספרותית בנוי הפיוט בתבנית שיר מעין אזור. הוא מורכב משבע מחרוזות מרובעות טורים. שלושת הטורים הראשונים חורזים ביניהם בחריזה מתחלפת ממחרוזת למחרוזת, והטור הרביעי הוא פסוקית מן המקרא. החרוז בו זהה לחרוזי שאר הטורים האחרונים של כל המחרוזות.
לאחר ההשוואה עם יצירותיהם של פייטנים אחרים ממרוקו יש מקום להניח שפיוט זה נכתב בעקבות שירו של הרב יעקב אבן־צור, ״יהגה שבחך חכי / צורי גואלי מלכי״, המשמש גם הוא ״פתיחה״ לפיוט ״מי כמוך״ שלריה״ל לשבת זכור.
הערות המחבר : על פיוטיהם של הרא״ם ושל הי״ם שיצאו לאור בידי ר׳ ידידיה מונסונייגו [ג] ראו תדגי, הספר, עמי 184-183. ייתכן שר׳ ידידיה מונסונייגו [גו העתיק את פיוטי אבי־סבו, ר׳ ידידיה 1ב1, במטרה להדפיסם, אלא שלא אסתייעא מלתא. ראוי להעיר שלאחר התמעטות תושבי הקהילה היהודית בפאס וצמצום היקף העבודה בבית הדין ייחד הרב מונסונייגו את מיטב זמנו ומרצו להעתקת כתבי היד של אבותיו. וכאן המקום להביא עדות אישית: פעמיים או שלוש פעמים נזדמן לי לבקר את הרב במשרדו, וכשנכנסתי אצלו מצאתיו ליד מכונת הכתיבה. כששאלתי אותו במה הוא עוסק, השיב לי: ״כמעט אין תיקים בבית הדין; אני מנצל את הזמן שבו אני במשרד להעתיק חיבורים אחדים של אבותיי״. כידוע, דאג הרב ידידיה מונסונייגו [ג] לההדרת ספרים שלמים של רבני המשפחה ולא רק פיוטים יחידים(ראו לעיל הערה 27) והעמיד שם לאבותיו לדורות.
את הקובץ הציגה הגברת רות אדרי, מצאצאי הרב, במסגרת עבודה סמינריונית במכון הלאומי לשפות ולתרבויות המזרח באוניברסיטת פריז אין ספק שקובץ זה אינו כולל אלא מקצת מפיוטיו של ר׳ ידידיה. לא מצאתי בתוכו את השיר על סוליקה הצדקת ואת הפיוט שחיבר בעת כניסת שבט האודאיא לפאס בשנת תקצ״ב, שאליו רומז הרב יוסף בן־נאיים בחיבורו. ראו אבן צור, עת לכל חפץ, לד ע״ב – לה ע׳׳א.
לתולדות ר"י בן נאיים ויצירתו – משה עמאר
- תולדות יוסף בו אוטוביוגרפיה של המחבר, בה הוא מתאר את תולדות
חייו וקורות משפחתו, וכן מביא את רשימת חיבוריו. בתולדות חייו, מתרכז בעיקר לגבי תקופת צעירותו עד שנות העשרים, וכן לגבי שנותיו האחרונות, בה מתאר את מחלותיו. ויש חלל לגבי רוב שנות חייו ובן לגבי בני ביתו. קיצור מתולדותיו הוא כתב מספר פעמים. בקונטרס 54 עמודים.
- זכרון ליום אחרון בו רישום של ארועים היסטוריים שאירעו ליהודי מארוקו בכלל ויהודי העיר פאס בפרט. החיבור כולל שני כרכים, בהם כשבע מאות עמודים. הרישום משנת תר״ ן עד שנת תשי״ח (1890—1958), התיאור כתוב בצורה כרונולוגית סדירה. והוא כולל תיאור מלחמת העולם הראשונה והשניה, מלחמת העצמאות של ישראל ומלחמת סיני, ומלחמת העצמאות של מארוקו. המחבר אסף מכתבי-יד ישנים ידיעות על התקופה הקדומה. וכן העתיק את הכרוניקה שכתב ר׳ יהודה ב״ר עובד בן עטר, על השנים תק״ן—תקע״ב (1790—1812). ידיעות אלו פורסמו על ידי המחבר בהקדמתו לספר ״מלכי רבנן״, ולאחרונה על ידי ר״ד עובדיה.
חשיבות מיוחדת למידע שמוסר לנו ר׳ יוסף, להכרת מצבה של הקהילה היהודית בפאם, אורח חייה, הנהגתה ומצבה החברתי והפוליטי, כפי שהוא משתקף¡ מבפנים. מאחר שהוא חי ופעל בתקופה זו. בחלק גדול מן הארועים, היה נוכח או מקורב לאישים שפעלו בהם. למרות שיש בידינו כרוניקה של ר׳ שלמה הכהן, המקיפה את השנים תרל״ט—תרפ״ה (1879—1925). יש מקום לבדוק את הזיקה שיש בין שתי הכרוניקות, ומתור עיון ראשון נראה, כי בחלק מהמקרים הן מחזקות ומשלימות זו את זו. ר׳ יוסף! אף נעזר באיורים אותם גזר מהעיתונות היומית במארוקו ומחוצה לה.
לחיבור אין שער והקדמה משל המחבר. בכרר ראשון יש 532 עמודים. הדף 14.5×20. בעמוד 20—22 שורות. בשורה 11—15 מלים. ובו תיאור המאורעות עד ניסן תש״ ח (1948).
בכרר השני מתוארים המאורעות מניסן תש״ח עד אב תשי״ח (1958). בו 176 עמודים. הדף! 14.5×20.2. בעמוד 20—28 שורות. בשורה 11—15 מלים. שני הכרכים מפוררים דפים דפים, משום כר חסרו מהם מספר דפים.
- מלה בלשוני אגרונים, נוסחי שטרות ומצבות והתכתבויות. את האגרונים נועדו לשמש כפתיחה למכתבים, הם כתובים במליצה השזורה מקטעי פסוקים ומאמרי חז״ל, נוהג הרווח עד היום בין חכמי מארוקו. השטרות כוללים: כתובת חרש, בענין זה מזכיר מעשה שנעשה על ידו לפני הרב שלמה אבן דנאן; חידוש תנאי הכתובה: שטר עניות; שטר מכירת קרקע יתומים; נוסח שומא, הורדה והסכמת בית דין; שטר הכרזה; תעודות שחיטה; הסכמה על הכנסת אורחים; ונוסחי מצבות, אותם ניסח לבקשת משפחות הנפטרים, חלקם ללא שם. המציבה האחרונה שיש עליה תאריך ופרטים, היא מכ״א ניסן תשט״ז (1956). התכתבות שניהל ר׳ יוסף עם חכמים ממארוקו ומחוצה לה, כולל חכמי ארץ ישראל. רוב ההתכתבות היא מכתבי ניחומים שכתב. חלק ניכר מהתכתבותו של ר׳ יוסף מרוכז בחיבורו ״הגות ליבי״ בקונטריס ׳לשוני עט,, עליהן יש להוסיף את אלה. בסוף החיבור העתקה מכתב-יד שהיה לפניו, ובו שלשלת היוחסין של משפחת בן חסין במכנאס.
חיבור זה נועד לשמש כעזר ודוגמא לסופרים ולחכמים בתפקידם ובעבודתם הספרותית, בכתיבת שטרות ומכתבים. לחיבור יש שער משל המחבר, אך אין הקדמה. אינו ממוספר, ובו 81 דפים. הדף 14.5×18.9. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 12—18 מלים.
- מלבי רבנן בו תולדות חכמי מארוקו ויצירותיהם, על סמך מקורות מהספרות הרבנית בדפוס ובכתב־יד וכן מפי השמועה; מעין ספר ״שם הגדולים״ לרבינו החיד״א. החיבור ערוך לפי א—ב של השמות הפרטיים של חכמים. אם כי לא תמיד נשמר הסדר הפנימי שבתור הא״ב. המחבר הקפיד לתאר את הרבנים בתוארים בהם מצא אותם מוזכרים בכתובים, כדבריו: ״ואין אני דומה כ״א [= כי אם] לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן… ואין ראש קולמוסי חד ושנון לתת תואר לגדולים…״.
בהקדמה באו פרטים רבים מתולדות יהודי מארוקו, תוך ציטוט קטעי מקורות מכתבי-יד. מקורות אלה הביא בשלמות בחיבורו ״זכרון ליום אחרון״. בחיבורו בא לידי ביטוי צערו וכאבו ממצבה הפיזי של היצירה הרוחנית של חכמי מארוקו. הוא פנה בקריאה נרגשת ב״קול קורא״ לעשירי הקהילה, לחוש להצלת תורתם של רבותינו חכמי המערב משיני עש וכליון, אשר היא מונחת בקרן זוית בכתובים, וכל יום שעובר הולך אורה ודועך מפגעי הזמן:
לכן אחי ורעי התעוררו, העטו על הנשכחים חנינה … והושיטו ידיכם והוציאו מכסת פסח מכיסיכם, למאור ונוגה אור התורה … ולהעלותם על מכבש הדפום … ואל תמנעו הטוב כי יש יכולת בידכם לעשות … ועשו חסד עם המתים המחברים להוציא עמל רוחם לאור עולם … ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלה ימצאו להם אזנים קשובות…
בשנת תרצ״א הדפים את הספר מלכי רבנן בירושלים. יש לציין למרות שמאז התגלו ופורסמו יצירות רבות מחכמי מארוקו, כמו כן נודעו לנו חכמים נוספים ופרטים רבים שלא היו ידועים קודם, בכל זאת מחוסר ספר אחה הרי ״מלכי רבנן״ עד היום משמש כספר יסודי בנושא. העובדה שחיבור זה ערוך לפי השמות הפרטיים מקשה על השימוש בו, לתקן זאת אנו הכננו אינדקס ל״מלכי רבנן״ ול״כבוד מלכים״ הערוך לפי שם המשפחה ושמות הערים, ומקוים בע״ה לפרסמו בקרוב. לא מצאתי כתב-יד של הספר אצל המשפחה. בנדפס יש ק״כ דפים+י״ג דפים, הסכמות והקדמה. דפים קכז—קכח, סיפור הוצאתה להורג על קידוש ה׳ של הנערה הצדקת סוליקה חתואל. דר קכט, הקדשה והנצחה לזכר בנו שלמה ואשת נעוריו, שנפטרו בדמי ימיהם. דף> קל, השמטות.
נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….
המטוס הצבאי הראשון שהיגיע לעיירה, היווה מוקד משיכה. למשמע רעש המטוס, יצאו כולם בבהלה מבתיהם, ובסקרנות רבה נהרו לכיון שדה־הנחיתה. המטוס עבר בטיסה נמוכה ראשונה ושניה מעל בתי־העיירה והקים רעש מחריש אוזניים. בסיבוב השלישי לפני נחיתתו, הנמיך טוס ועבר מעל למרכז השדה, כאשר לפתע הופיעה מולו קבוצת־ערבים אשר חצתה את השדה באותו רגע ממש. הקבוצה באה מכפר תולאל לעבר העיריה, קיצרה את דרכה דרך שדה־הנחיתה ולמראה ציפור הפלדה הענקית והרועשת, פתחה בריצה מטורפת ומבוהלת כשגלימותיהם הלבנות מתנופפות אחריהם ברוח העזה. הריגתם של ערבים אלה על ידי המטוס הייתה בלתי נמנעת אלמלא עשה המטוס סיבוב־חד, נחת על צידו בקצה השדה, התדרדר עד לשדה־התבואה הסמוך, התהפך והתפרק לחלקים. המושל מולה שצפה במחזה המחריד, דהר בג׳יפ לעבר המטוס, ובעזרת שומריו חילץ אח שני הטייסים מתוכו. עשן סמיך היתמר ממנועי־המטוס, והטייסים יצאו בנס בלא פגע ומייד פתחו בכיבוי־השריפה בעזרת גלימותיהם הכחולות של שומרי־המושל. ״מדוע סטיתם ממסלול־הנחיתה?״ צעק המושל מולה ברוגזה על הטייסים שעמדו מולו שחורים ומאובקים.
״היינו הורגים את קבוצת־האנשים שרצה במרכז השדה״, השיבו לו.
המושל מולה לא נראה מרוצה מתשובה זו, אך הטייסים הוסיפו והסבירו לו שגם אילו היו הורגים את האנשים היו מתהפכים בתוך שדה־הנחיתה וספק אם היו יוצאים חיים מהמטוס, כיוון ששדה־התבואה בו נחתו היה רטוב, מה שסייע למטוס לא להתלקח באש. כך הסביר הטייס הראשי כשהוא מסיר מעליו את סרבלו שנקרע לגזרים. המושל מולה נרגע קמעא; ולאחר שהטייסים עלו לגייס, נסע איתם לביתו שבגן־העיריה. ליד המטוס ההרוס נשארו השומרים הערביים חמושים, ולא נתנו לאיש להתקרב אליו.
הלקח נלמד, וכעבור שבועיים היגיע מטוס שני, אשר נחת בשדה רק לאחר שחגורת־שומרים' הוצבה סביבו ומנעה מכל הסקרנים הרבים, שהופיעו שוב בהמוניהם, לחזות בפעם השניה בחייהם בציפור־פלדה מעופפת, באוויר. כל מה שידעו לפני־כן על מטוס היו מעשיות, והעובדה שזהו ״רעש בלתי נראה בשמים״. במטוס השני הגיעו מכונאים וטכנאים עם כליהם, כדי לתקן את המטוס הראשון. הם שהו בעיירה למעלה מחודשיים ואחר המריאו שניהם, ויותר לא באו מטוסים.
צרור של צרות ניחת על העיירה גוראמה. המושל מולה הנוקשה במדי־הנאצים, עבודות־הכפיה של היהודים, מחסור חמור במצרכי־מזון חיוניים ביותר, דאגות המלחמה בעולם וגורל היהודים, ואם לא די בכל זה, הרי עוד צרה אחת גדולה נחתה על העיירה בפעם השניה תוך שנים מעטות — הבצורת. בעקבות הבצורת החמורה באה מגיפת־הטיפוס שהפילה מאות אנשים למשכב. חולי־הטיפוס הובלו בתוך שמיכות למרפאה קטנה, שם קיבלו כדורים וזריקות והוחזרו לבתיהם. רק חולים אנושים נשארו במרפאה והושמו בבידוד מוחלט. בכפרים הערביים מתו עשרות־חולים מחוסר טיפול, והרופא הצבאי היחידי שהוזעק למקום לא הצליח להשתלט על כל המקרים. גם יהודים אחדים מתו בעיירה ממגפת־טיפוס, ורוב התושבים קבלו חיסון לבל יידבקו. האח של המרפאה המקומית, עסו, גזר על כולם לשתות הרבה תה עם נענע. המגפה נמשכה למעלה משישה חודשים, וכפי שבאו הצרות בזו אחר זו, כך ־החלו להיעלם במהירות. ידיעות התחילו להגיע אודות סיום המלחמה, וכי צבאות בנות הברית ורוסיה עסוקים בחיסול האוייב־הנאצי ובכיבוש גרמניה. בעיירה הנידחת השכוחה הזו היתה מחשבתם ודאגתם של התושבים היהודים נתונה בעיקר לגורל אחיהם היהודים באירופה, והיו צמאים לכל ידיעה, בשורה וחדשה, כדי ללמוד ולשמוע אודות מצבם. בשלב זה לא היה המצב ברור, כלל ועיקר, וחרושת השמועות סימרה את שיערם של המתעניינים והסקרנים. בשורות איוב סיפרו שרוב יהודי־אירופה נכחדו, ובחלקם הגדול הורעבו למוות. אחרות סיפרו על השמדת יהודים בגזים. איש לא ידע לספר את האמת, ואם הצרפתים המעטים בעיירה ידעו אותה הרי גורל עמם ומדינתם קדם אצלם ולא נטו לספר הרבה ליהודים: ואז הגיעה הבשורה המשמחת בדבר מותו של היטלר. מותו של הצורר הנאצי הביא בעקבותיו גל של שמחה מהולה בצער על השואה, מה שקיבל ביטוי בשירו של מאיר דבית ישועה:
באה בשורה באה בשורה
היטלר מת ועמו במדורה
ליהודים הייתה שמחה ואורה
את קדושינו אנו מבכים מרה
מי יספר לנו מה שקרה
בעודנו מתפלשים בעפרא
עבד אויב האנושות כשוחט פרה
אויב נטול רחמים שטבח בשירה
אל! חנון ורחום על קדושינו
אשר הלכו לטבח בידי אוייבינו
למה העוון הזה נפל בחלקנו
די, די, די מצרות ומסבלנו
שמחו וגילו אחינו בשירה
על מות אוייבנו בקבר שכרה
היטלר מת ועמו במדורה
באה בשורה באה בשורה.
אך שמעו האנשים שהמלחמה הסתיימה וכבד הגבירו הסוחרים את פעילותם במסחר ״השחור״ כדי לחסל את המלאי שלהם לפני הזרמת־סחורות חדשות למרוקו.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
באש ובמים
מנהג היה לרבי הדאן, ללוות כל איש וסוחר שיצא מהעיר לחו׳יל לרגל נסיעה או עסקים. כך גם עשה כשיצאו שני סוחרים גדולים, החכם ביהו ורבי יוסף אלמליח לאנגליה, לרגל מסחרם. כשיצא ללוותם ראה אותו ביהו, ומשום מה הפטיר קללה בערבית שכוונה אל הרב הדאן. הרב הדאן ספג בשקט את עלבונו ולא אמר דבר, אך בליבו פנימה נפגע עמוקות. ״מה ראה האיש לקלל אותי?״ ־ שאל את עצמו.
כשחזר הרב לביתו נתן בו העלבון את אותותיו, והוא החל מקיא דם, מחמת כאבו. משהתאושש מעט עלה אל גג ביתו, וראה שתי ספינות עושות את דרכן בים. ״של מי הן?״ – שאל את שמשו.
״של החכם ביהו. אחת למיטען ואחת לנוסעים״, השיב לו השמש. ״כפי שגרם לי להקיא דם כך תישרף ספינתו על מיטענה, אך לאנשים שבספינה השנייה לא יאונה כל רע״, אמר הרב.
השמש היה עד לדברים, ומיהר אל אשת הסוחר ביהו. הוא סיפר לה על מה ששמע, וזו מיהרה אל הרב הדאן והתחננה בפניו כי יבטל את רוע הגזירה.
״אינני יכול״, ענה לה. ״הדבר משול לכדור רובה, שלאחר שנורה ממנו אין אפשרות לעצור אותו במעופו״. וזמן קצר אחר כך טבעה ספינת הסחורות.
לאחר כחודש חזר החכם ביהו עם חמש ספינות טעונות סחורה, ובהיותם קרובים לשערי הנמל קמה סערה גדולה בים והאוניות חישבו להישבר ולטבוע. החכם נזכר בר״ח פינטו זצ״ל, ושטח תפילתו כי יינצל בזכותו. ״אם אגיע בשלום אתן לבנו הדאן 50 ריאלים, מלבושים ותכשיטי זהב״, נדר.
מייד כשסיים את תפילתו הקים הקב״ה סערה לדממה, והוא וספינותיו הגיעו בשלום לחוף מיבטחים. באותה שעה נם הרב הדאן, ובחלומו הופיע אבי וסיפר לו על הנדר. ״קום בני ולך אל ביהו, ותזכיר לו את הנדר שנדר״, אמר הר״ח זצ״ל.
הלך רבי הדאן אל בית החכם ביהו, שבינתיים שכח מהנדר מחמת ההתרגשות והתלאות. רבי הדאן פנה אליו, סיפר לו על כל המוצאות אותו בדרך ועל הצלתו המופלאה, והזכיר לו: ״קיים את נדרך. אל תאחר לשלמו״. השתומם החכם ביהו. ״מניין ידועים לך כל הפרטים הללו? הרי לא גיליתי אותם לאיש?״ סיפר לו רבי הדאן על החלום, שבו הופיע הר״ח פינטו זצ״ל, והחכם ביהו קם ונישק את הרב הדאן ובו במקום קיים את הנדר שנדר. על מעשה זה שהיה סיפר רבי מאיר אבוחצירא זצ״ל, חמיו של רבי חיים פינטו השלישי שליט״א.
סימן לבנים
מסאן בוחבוט היה סוחר יהודי, שעסקיו התפשטו על תחומים רבים. הוא היה בין הגדולים שבסוחרים היהודיים של מוגאדור. לקראת חג הסוכות יצא הסוחר לעיר סמוכה, לרכוש אתרוגים ולהביאם למוגאדור. בהיותו בדרך התנפלו עליו שודדי דרכים, וביקשו להורגו. במקום מוצנע החביא הסוחר סכום כסף גדול, 500 דורו, ונדר כי אם יינצל וישוב בשלום אל עירו ואל ביתו יתרום את הסכום לרבי הדאן. זכות ה ר״ ח פינטו זצ״ל עמדה לו, והוא אכן ניצל.
בדרך הביתה החל להצטער על נדיבותו, ועל כך שנדר סכום כה גדול לרבי הדאן. משום כך החליט, כי יעשה התרת נדרים ויתרום לרבי הדאן סכום קטן מזה.
בינתיים התגלה הר״ח בחלום לבנו הדאן, סיפר לו על שאירע לסוחר והורה לו שלא יקבל ממנו סכום הקטן מזה שנדר – 500 דורו. זמן קצר אחר כך הגיע הסוחר אליו, ובידו 100 דורו וחמישה אתרוגים. רבי הדאן הודה לו על האתרוגים, אך לגבי הממון הודיע לו חד משמעית, כי לא יקח פחות מ־500 דורו. הסוחר הביע את תמיהתו על תגובת הרב הדאן, וזה מיהר לספר לו מה קרה לו בדרך ומה נדר. הסוחר עמד משתאה, והרב הדאן הסביר לו מאין ידע את כל הפרטים.
ללא אומר ודברים הוציא הסוחר 400 דורו נוספים, והשליש את הכסף על ידי הרב. ״אם נודרים משהו – צריך לקיים. טוב שלא תידור, משתידור ולא תקיים״ אמר לו רבי הדאן. לאחר שקיים הרב הדאן את מצוות ״הוכח תוכיח את עמיתך״, החזיר את הכסף לסוחר, שהתקשה כל כך להיפרד מכספו.
השר והרב
בשנת תרכ״ג(1863) ביקר השר משה מונטיפיורי ואשתו יהודית במוגאדור. היה זה במסגרת ביקור במרוקו, שנועד למנוע פרעות צפויות ביהודים, בעקבות עלילת רצח בעיר סאפי. היהודים קיבלו אותו בכבוד גדול, וכשהביע את רצונו לבקר בביתו של רבי הדאן מיהרו לפרוש שטיחים מהנמל עד לבית הצדיק, בתוככי ה״מלאח״, הגטו היהודי. שם שהו השר ורעייתו ימים אחדים. העיר ואקלימה הנוח מצאו חן בעיניו, והוא החליט להאריך את שהותו בה. בתקופה הארוכה יחסית שעשה במוגאדור גמל השר משה חסדים ועשה צדקות עם יהודי העיר.
עניי עירך קודמים
לאחר מותו של הרב חיים פיוטו זיע״א, החל בנו, רבי הדאן פינטו, למלא את תפקידו. ברבי יהודה־הדאן היו מתכונותיו של אביו המנוח, והוא היה מוכר כאיש תמים, צדיק ומלומד בניסים. אחת מהמצוות החביבות עליו היתה הצדקה, והוא הקפיד שלא ללכת לישון ופרוטה מצוייה בכיסיו: הוא מיהר לתיתה לעני. מתוך היכרות עם משפחות העניים קיבל רבי הדאן על עצמו לספק לבניהם, המגיעים למצוות, טלית ותפילין ובגדים חדשים, כדי שישמחו ביום היכנסם לעול המצוות. בשמחתם שמח גם הוא, והתנהג כאילו הם בניו ממש.
באחת השנים היו השמיים כנחושת, ומטר לא ניתך ארצה. המצוקה באותו זמן היתה לא רק מות חלקם של האיכרים, והיא פגעה בכולם. גם רבי הדאן היה ביניהם.
והנה, לקראת החגים הצטער הרב צער רב, כי השנה לא יוכל להחזיק במנהגו ולרכוש לבניו בגדים חדשים, וכן לבני העניים. המחשבה על כך גרמה לו לעצב כבד, ולא נתנה לו מנוח. כך גם עלה על יצועו, כשהוא מהרהר בחגים המתקרבים, שלא יהיו כה שמחים כבשנים עברו.
לאחר שנרדם הופיע אביו המנוח בחלומו, ואמר לו: ״בני, הסר דאגה מליבך. אל תצטער על דבר. מחר, בעזרת השם, יהיה לבני ביתך בגדים חדשים, שטרם היו לכם״.
בבוקר ניעור הרב הדאן משנתו, והכין עצמו לתפילת שחרית. בטרם החל להתפלל הגיע אליו משרתו של הגביר משה אפללו, והודיע לו כי הגביר מבקש שכבוד הרב יגיע אליו. הצטרף אליו רבי הראן, וכשהגיעו לבית הגביר קיבל בעל הבית את פני הרב בסבר פנים יפות ובכבוד גדול. מייד סיפר לרב, כי בלילה הופיע בחלומו הרב חיים פינטו זצ״ל, ושאל אותו: ״הייתכן שאתה תלבש בגדים חדשים בחג ובני הדאן ילבש בגדים ישנים? גוזרני עליך, כי תלביש גם את בני ובני ביתו מחלצות״. בבוקר התעורר הגביר משנתו, נזכר בחלום, ומייד ציווה להביא אליו את הרב הראן כדי לקיים את ציווי אביו, הרב המלומד בנסים. הוא נתן לו כסף לבגדים, וכן לבני ביתו, ובתוספת גם שעון ושרשרת עשויים זהב לרבי הדאן.
יצא משם הרב בחזרה לביתו, שמח וטוב לב על כך ששמחת החג לא תיפגע. ראשית רכש בכסף בגדים לעניים, ובמעט שנשאר – לבניו ולעצמו.
לעילוי נשמת חמי, רבי יצחק בנאיים…שבחי צדיקים ביהודית מוגרבית
לעילוי נשמת חמי, רבי יצחק בנאיים…
חמי
מעשה י
מעשה די ואחד למרה די תכלת פיהא רוח רעה רח״ל וכאנת מרמייה ותה תדרב בידידה וברזליהא בלא קייאץ ותזמעז חבאבהא כאמלין באס יצוובולהא סי דוה וכצרו עליהא ממון בזאף די מה כללאו התא טביב די מה זאבו ומה קדאוסי חתה קנטו מנהא קאלו באיין מה בקאלהא מאזאל חתה דוא. ואחד אנהאר תזמעו לפאמילייא דייאלהא ומסאי לענד רב האר״י ז"ל ועאודולו כולסי די טראחהא וטאחו קדדאמו בלבכה ובתדריעאת באס ירחם עלה רוח די האד למרה למגבונה חתה סאף האדאך סי ותכלתלו למחננה פי קלבו עליהום ודגייא ציפד עלה תלמיד דייאלו די הווא הרב חיים ויטאל ז"ל יקאלו תמסי מעאהום ותסוף אס ענד האדיךּ למרה. וכיף תכל לענדהא הרב חיים ויטאל ז"לל פהם באיין תאכלא פיהא רוח רעה רח״ל ובדה תה יהדר מעא האדאךּ רוח די פוצט האדיךּ למרה וקאלו נחבךּ תערפני כּיפאס סארעוךּ פהאד לעולם ואס נהווא לעון דייאלךּ די בקיתי מגלגל ומדחי ופהאד צארה כּאמלה לכבירה ואזבו האדאךּ ארוח וקאלו לעון דיאלי הווא די זנית מעה מראת אראזל או ולדת מעאהא בזאף דלממזירים רח׳ל . ורזע וקאלו מוהרח׳׳ו להאדאךּ רוח והאד למרה די פאס תכלת אס נהווא לעון דיילהא די זיתי ותכלת פיהא באס עטיתיהא האד צער כּאמל ואזבו האדאף רוח וקאלו דנוב די האד למרה כתיר בזאף די מה כאנתסי טללע לחסאב ואס הקב"ה כאיין פלעולם ופלעזאייב דייאלו לעזאז ועמררהא מה אמנתסי פנסים די כרוז מאצר וכול עאם די כאנו אולאדהא ואהל דארהא יגלמו לילת פסח יעאודו נסים די טרה פכרוז ישראל מן מאצר ויפרחו כאנת הייא תטגז עליהום וכאנת תחסבהום הבאל פעקלהום ועלה האגדה עטאוני רשות מן שמים באס נתכל פיהא ונעדבהא עדאב קוי . ומן די שמע מוהרח״ו ז׳׳ל לכלאם די האדאךּ רוח תקללק בזאף עלה האדיךּ למרה וקאלהא ואס תה תעארף באיין כּפרתי פתורה די הקב״ה ופחאל עבדתי עבודה זרה ודאבה ראה חתה פכּאךּ מה יכון ענדהא והאד רוח יבקה פיהא דימה באס יעדדבהא עדאב קוי חתה תמות בואחד למותה מעזזבה. בלחק אנה נקולךּ ואחד לחאזה די תפכךּ אידה תקבל מן ליום לקדדאם באס תרק עמאיילךּ לקבאח האדו ותקבל עליך באס תאמן בואחד לאמונה צאפייה בזמיע נסים כאמלין די עמל הקב׳׳ה מעה ישראל סוא פכרוז ישראל מן מאצר סוא פנסים די כול אוקת . אנה מוזוד בעז״ה נפכךּ מן האד דיקה די פאס נתינה ונכררז מנךּ האד רוח רעה די תה יכתתרלךּ פעדאבך דגייה
ואובתו האריך למרה קאלתלו אסידי אנה מוזודה לנשמע לכלאמך ונקבל רי תגזר עלייא ורזע ארב ותה יהקק עליהא ואס תה תכללם בצפא וראהא די קאבדה פכּלאמהא ומוזודה באם תקבל די יקוללהא כאמל בקלמהא צאפי פדיךּ סאעה גזר מוהרה״ו ז״ל עלה האדאךּ ארוח באם יכרז מנהא ומה יכרז גיר מן צבאע די רזליהא באס מה יכצצר פיהא חתה מפצל ופריךּ סאעה תפקקץ אצבע די רזליהא בואחד תארק כביר וכרז מנהא רוח ובראט האריךּ למרה. האד למעשה טרא פייאם הרב האר"י ז"ל :
נרפדו מן האד למעשה למעזזב באס כול מן הווא כאייף שי׳׳ת יהדאז יכון יעאוד האד למעשה לאהלל דארו דימה ולכתרה פי לילת פסח באס ידככל לכופה דשי״ת פקלב אולאדו ומראתו ודימה תכון ענדהום לאמונה די הקב״ה ויעמלו באלהום באס ישמעו להגדה לילת פסח באם יעארפו נסים די עמל הקב״ה מעה ישראל אולאדו . ולאבוד מן די ישמע האדסי לאבד יכון יכוף מן שי׳׳ת באס מה יעטר פחתה עון לא בתכמימה ואלה בלעמאל לאיין הקב״ה דאכל פלקלב די בנאדם . ופהאל מה רינה פהאד למרה האדי די לוכאן מה לחכם די פכהא מה כּאנתסי תברה . ונית נתעלמו מן האד למעשה קדדאש הווא לעון די יעמל סי דנוב ומאסי פחאל סי נאם די תה יקולו משפט רשעים 12לשהר ומנוראדאךּ יתהננה ודין הווא גיר מן די יוצל חתה ימסי לגהינם מה יגלס פיהא גיר 12 לשהר בלחק אידה כתתר פלעונות יחדאז יבקה פיהא עאמאת בזזאף ובסחאל דצער ידוז עליה ותכון נשמה דייאלו מתלופה פלעולם ופהאל די זאבו חכמים די למייתין תה יזיו לענד סי חכם באם יעמלהום תקון פחאל די ציבנה פלמעשה די רבי עקיבה די צאב האדאךּ אראזל ראפד לעואד באס יתצוות פגהינם . אוקף רבי עקיבה חתה צוובלו תקון וזכאה פגן עדן:
ויחדאז יחרץ בנאדם באס יתבבת למצות כאמלין די תה יתעמקו פהאד לילה די הייא לילת פסח יהי רצון יטלעו האד למצות לקדדאם הקב״ה ויפכנה דגייה מן האד לגלות למאררה פכּאךּ חקקאני אכי״ר:
שושביני הקדושים-יורם בילו
רוב הקדושים היו צדיקים מקומיים מובהקים ששמעם לא יצא מעבר לתחום הקהילה, אך אחדים מהם זכו להכרה רחבה יותר. הפיזור הנרחב של הקהילות היהודיות ברחבי המדינה וחוסר הביטחון בדרכים הקשו מאוד על היווצרותו של מעמד צדיקים לאומיים לפני כינון הפרוטקטורט הצרפתי. אולם בדורות האחרונים זכו מקומות הקבורה של צדיקים אחדים לפופולריות גואה, שחצתה גבולות מקומיים, ואפילו אזוריים. עם קבוצה נבחרת זו נמנו קבריהם של רבי דוד ומשה באטלס המערבי הגבוה, על יד המלאח של תַּמְזִירִית; רבי עמרם בן־דיוואן ליד ואזאן; מולאי איגגי ורבי דניאל השומר אשכנזי באטלס הגבוה, ורבי דוד דראע הלוי ליד דימנַת.
כמה מבין הצדיקים היו דמויות מוכרות המעוגנות בזמן ובמקום ובעלי קווי מתאר ברורים, ואילו האחרים נותרו ללא זהות היסטורית מוגדרת. קבוצת הצדיקים ההיסטוריים הייתה מגוונת מאוד מבחינת רקעה ומעמדה. אפשר למצוא בה חכמים מקומיים צנועים מן הדורות האחרונים, שנשאו במשרות דתיות (שוחטים, מלמדים) בקהילות קטנות, שבניהן נצרו בחיות את זכרם. ולעומתם היו חכמים ומקובלים נודעים, שעמדו בראש שושלות של צדיקים או שהיו משובצים בתוכן. המשפחות הקדושות המפורסמות ביותר היו אלה של אביחצירא, פינטו ובן ברוך (בן־עמי תשמ״ד, 38-33). לאור העובדה שברוב המקרים התגלה הצדיק רק לאחר מותו, ברצף של מעשי נסים הקשורים לקברו, אין זה מפתיע שרבים מהצדיקים הפופולריים היו משוללי זהות היסטורית מובחנת.
הרבה מהצדיקים נעדרי הזהות ההיסטורית תוארו באופן סטריאוטיפי כשד״רים (שלוחי דרבנן), רבנים מארץ ישראל שנשלחו לצפון אפריקה לאסוף תרומות למען התושבים ותלמידי הישיבות בארץ הקודש. הם סבבו בין הקהילות השונות במגרב, ופעמים רבות מצאו את מותם על אם הדרך, במקומות נידחים ורחוקים, לפני שעלה בידם להשלים את משימתם. לעתים קרובות התגלה מקום קבורתם באמצעות חלום, שבו הופיע הצדיק לפני תושב מקומי, יהודי או אף לא־יהודי, וכיוון אותו אל האתר הנסתר (שם, 27-25, 45-39, 84-79). מעמדו של הקבר שהתגלה זה מקרוב התבסס בדרך כלל בעקבות פרץ של מעשי נסים שהולידו הביקורים הראשונים במקום. מעשי נסים אלה, שהניבו ריפוי או התרה של בעיות מבעיות שונות, החל במחלה קשה וכלה בפגיעתו הרעה של מתנכל מוסלמי, יוחסו כמובן להתערבותו של הצדיק.
סיפור החיים הטיפוסי של הצדיקים חסרי הזהות ההיסטורית משקף את המתח שבין מכורה לגולה, המלווה את החיים היהודיים בתפוצות. כמו נאמניהם היהודים, גם הצדיקים עזבו את ארץ הקודש ויצאו לגולה — במקרים אחדים יציאה זו אף מתוארת כעזיבה כפויה, מכוחה של גזרה כלשהי (שם, 41) — וכמוהם, גם כמיהתם לחזור לציון אינה מתממשת, והם מתים ונקברים בגולה. ההיבט הדיאלקטי שביסוד מתח זה מתבטא בתפנית צנטריפוגלית שיש בה אירוניה היסטורית. כישלון המשאלה לחזור לארץ ישראל, המשתקף במותו של הצדיק במקום נידח בגולה, מוביל להקמת מרכז חלופי, מקום קדוש מחוץ לארץ הקודש. תהליך זה שיקף מן הסתם את השתרשותן של הקהילות היהודיות בקרקע הנוכרייה, ובה בעת גם הוסיף לחיזוקה של התערות זו. אולם בעקבות גלי העלייה הגדולים לישראל, סייע מוצאם של השד״רים־הצדיקים הקבורים במרוקו למאמציהם של שושביני הקדושים להקים להם מקדש־מעט בביתם, שהרי אך טבעי הוא (כלומר הגיוני מבחינה תרבותית), שהצדיקים ילכו בעקבות מאמיניהם לשעבר וישובו למקום שבאו ממנו.
- האירוע המרכזי בפולחן הקדושים היה העלייה לרגל לאתרי הקבורה שלהם ביום הפטירה, והחגיגה במקום. אירוע זה כונה בערבית זיארה (׳ביקור׳) או הילולה, מילה שבמקורה הארמי מציינת חגיגת נישואים. הקשר התמוה לכאורה בין פטירה לחתונה נובע מהאמונה המיסטית, שלפיה נשמתו של הצדיק עולה למרומים לאחר פטירתו כדי להתאחד עם השכינה. המקור לאמונה זו מצוי בספר הזוהר, שם מתוארת יציאת נשמתו של רבי שמעון בר־יוחאי בשעת זיווגו הרוחני עם השכינה כ׳הילולא׳, טקס כלולות. ראו ליבס תשמ״ב, 287-236.
משמעות מיסטית זו עולה בקנה אחד עם מפגני העליצות והשמחה המלווים את חגיגת ההילולה. מועד פטירתו של הצדיק נראה כמתאים במיוחד להשתטחות על קברו משום שביום זה נוכחותו במקום מורגשת בעוצמה רבה, והוא נוח להיענות לבקשות המאמינים. כאשר מועד הפטירה של הצדיק לא היה ידוע, נחגגה ההילולה בדרך כלל בל״ג בעומר, מועד ׳ההילולה הגדולה׳ (לְהִילוּלָה לְכְּבִירָה) לכבודו של רבי שמעון בר־יוחאי.
בתקופת הפרוטקטורט הפכו הילולותיהם של הצדיקים המפורסמים לאירועים המוניים, שמשכו אלפי משתתפים ממקומות שונים במרוקו. החוגגים שהו באתר הקבורה ימים אחדים באוהלים או בחדרי אירוח מיוחדים, והעבירו את זמנם באכילה ובשתייה, בשירה ובריקודים, בתפילה ובהדלקת נרות. כל הפעילויות האלה, רוחניות כארציות, נעשו לכבוד הצדיק. בין ההילולות לבין החגיגות שנחגגו על קברי הקדושים המוסלמים היו קווי דמיון רבים, אם כי מפגני השמחה הסוערים שאפיינו את המוּסֵם (חגיגה) המוסלמי, כמו יריות באוויר ומירוצי סוסים, נעדרו מההילולות. באירועי שיא בחיי הקהילה, שנתנו ביטוי להלוך רוח של אחווה וסולידריות, היה בהילולות מרוח ׳קהילת השווים׳ (communitas), אותה אווירה מיוחדת של שוויון ושיתוף פעולה שוברי מחיצות, שלדעת האנתרופולוג ויקטור טרנר מאפיינת עליות לרגל (1969,1974.(Turner דוגמה בולטת לאחוות השווים אפשר למצוא בהילולות אחדות, שבהן הקפידו המארגנים על חלוקת סעודה אחידה לכל החוגגים מן המטבח המשותף שבמקום, בלי להתחשב במצרכים שתרמו לה, ומנעו הכנה נפרדת של סעודות. אולם במקומות רבים שיקפו ההילולות את הקיטוב החברתי, ותרמו לחיזוקו באפשרן הפגנה בוטה של צריכה ראוותנית וגינוני עשירות. התנהגויות אלה באו לידי ביטוי, למשל, בטקס המכירה הפומבית של נרות ושל כוסות שמן להדלקה לכבוד הצדיק, ששימש מקור חשוב לכיסוי הוצאות ההילולה (בן־עמי תשמ״ד, 94-96; 1988 Bilu)
שירי חתונה מקהילות שונות במרוקו
בשיח האלגורי המצבים הרגשיים והרצוניים הקושרים את הדמויות בנויים אם בך מלכתחילה כמצבים רב־משמעיים שפענוחם תלוי בהקשרי השיח השונים ובנסיבות החברתיות, הציבוריות, המשפחתיות או הפרטיות שבהן מבצעים את הטקסט הלבה למעשה. כך גם בשירי החתונה. בחלקם הגדול של השירים כרכו המשוררים בסל סמיוטי אחד של משמעויות היסוד את ענייני הפרט של החתן ושל הכלה המכוננים את המפגש ואת ההתחברות שבין נאהבים (באמת או בעלמא) דרך נישואיהם מזה ואת ענייני הכלל של עם ישראל ושל הקהילה, המשוועים להתחברות מחודשת עם עברם האידילי המפואר בארץ שממנה גלו ומקווים לגאולה קרובה ואף חולמים עליה, מזה. זהות יסודית זו בין המצבים השונים מיטשטשת לפעמים כשהמשורר מתמקד במערכי היחסים של הפרט ומשתמש לשם בך בעוגנים טקסטואליים שונים בצורת מבעים מזהים או בצורת כינויים מתחום שיח החתונה ושבחיה. סמנים מעמעמים אלה מצביעים במישרין על החתן ועל הכלה המציאותיים שלכבודם נכתב השיר ומעיינים את תכונותיהם האנושיות המובהקות ואת הטקסים שבהם הם אמורים להשתתף. יוצא מכאן, שהשיח השירי העברי של שירי החתונה נד בין מרחבי שיח ותודעה כלליים לאומיים מחד גיסא ובין מרחבי שיח אישיים ומשפחתיים מאידך גיסא – הבול על פי הכוונות של המשורר שכותב את שיר השבח לחתן ולכלה (ולהוריהם לעתים) ועל פי הפרשנות המתבקשת משיר גלות וגאולה ששולב בטקסי החתונה; באן יחסי האהבה וההתרפקות הכלולים בו אלגוריים בעליל ביחס לנסיבות ביצועו והשימושים הליטורגיים שנעשים בו. במקרים אלה על הפרשנות של הטקסט הטקסי לערוך דה־מטפוריזציה של משמעים לאומיים ומיסטיים שונים בטקסט כדי להסב אותם למרחב הפרטי והמשפחתי של נסיבות הביצוע הטקסיות ולממש את הממד האלגורי המלא של הטקסט. זאת ועוד, העלאת עולמות השיח הכלליים והפרטיים שבשירים השונים ומידת עירובם אינן אחידות, אלא שונות משיר לשיר; בקעה האחד אתה מועא שיר גלות וגאולה מובהק הדורש פענוח ופרשנות הקשרית פרטית, ובקעה השני שיר מפורש של שבח לחתן ולכלה, המוגש להם בעורה אמפתית מודגשת של ברכות, איחולים ותפילות לרווחתם ולהצלחתם.
במרחבי שיח כלליים־לאומיים, שהם אלגוריים במהותם, ובמרחבי שיח פרטיים אמפתיים אלה נמקם את פרשנותם של הפיוטים השונים שיעניינו אותנו באן. אלא שבפיוטים שלפנינו מתהפכים לעתים מרחבי השיח המקבילים שדובר בהם. פיוטים רבים שהוקדשו לחתן ולכלה נכתבו כשירי גלות וגאולה אך פורשו כמתאימים לטקסי החתונה. במקרים אלה מרחבי השיח הממשיים, הרפרנציאליים, הם מרחבי השיח המיסטיים שבמסגרתם מתנהל השיח שבין כנסת ישראל לאל, והמרחבים המטה־טקסטואליים האלגוריים מיוצגים על ידי מרחבי השיח האנושי שאמורים להיות תואמים לשיח המתנהל בין החתן האהוב ובין האהובה הכלה. כאן תהליכי הדה־מטפוריזציה השונים עולים לעתים בהרבה על המטפוריזציה שביסוד האלגוריה. יצוין כאן שמעבר ישיר בזה ממרחבי שיח אנושיים־חברתיים הקשורים לתחום החתונה ומשמעיה למרחבי שיח משיחיים־מיסטיים, ולהפך, מוסד בטקסט העיקרי של שבע הברכות שאומרים בטקס הקידושין. בטקסט זה כרוכות זו בזו שמחת עיון בבניה ושמחת החתן והכלה, והברכות שמתייחסות אליהן באות ברצף אחד: ״שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה במהרה בשמחה; ברוך אתה ה׳ משמח עיון בבניה. שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יעירך בגן עדן מקדם; ברוך אתה ה׳ משמח חתן וכלה״. סמיכות זו של הברכות מדגישה היטב, שבקהילה היהודית המסורתית חוויית היסוד הקהילתית (והכלל־קהילתית, הלאומית), הקשורה לציפייה המשיחית, מכוונת – או לפחות אמורה לכוון – את תחושותיו היומ־יומיות של הפרט היהודי, לרבות תחושותיו ברגעי השיא של טקסי חתונתו. משום כך תהליכי המעבר מעולמות השיח המיסטיים של הגאולה החלימה אל עולמות ההתרפקות והאהבה הגשמיים נראים טבעיים ורלוונטיים בל כך בתרבות הרבנית.
חייו ויצירתו של ר' דוד בן חסין – הולדתו של משורר.
חייו ויצירתו של ר' דוד בן חסין
הולדתו של משורר.
השם " חסין " כשם פרטי אופייני לאיזור המגרב ומקורו בשם חסן ובצירוף הסיומת אין, פירושו יפה. שם פרטי זה בתוספת התחילית " בן " הפך אצל יהודי המאגרב גם לשם משפחה, והוא מתועד כשם יהודי כבר מימי הביניים. כתובה אשר נוסחה ב-1034 בפוסטאט ברובע העתיק של קהיר, מציינת את השם " חסן בן חסין ". שם משפחה זה נפוץ בין יהודי מרוקו מראשית המאה השמונה-עשרה. עד לראשית המאה-העשרים הייתה קיימת קהילה יהודית בכפר בשם " אוולאד חסין " ( בני חסין ) בדרום מזאגאן.
דוד בן חסין נולד במכנאס, שם חיו אביו וסבו, משפחה של מלומדים ובני תורה. פייטננו זכה להשכלה תורנית, היה חלק ממעמד החכמים של הקהילה, ואף בא בברית הנישואין עם משפחה מן המכובדות ביותר במכנאס. דוד הצעיר היה מודע למעמד הנכבד של לימוד התורה באותה תקופה במקומו, ובפירושו לאמרה " והעמידו תלמידים הרבה " הוא מציין כי יש להכשיר את התלמידים להיות תלמידי חכמים מובהקים כדי שייהנו ממעמד חברתי מכובד ויוכלו לעסוק בלימוד תורה.
דוד בן חסין נולד בשנת תפ״ז (1727), ולא בקביעתו של יעקב משה טולידאנו וההולכים בעקבותיו, כי המשורר נולד בשנת ת״ץ (1730), שכן בדברי המבוא לחיבורו ׳מגדל דוד׳ משנת תק״ד (1744) ציין משוררנו כי החל לכתוב את דברי התורה הכלולים בחיבור בגיל 17. גם בשורה האחרונה של דף ו ע״ב בכתב-יד זה נכתב בצורה מפורשת: ׳חיברתי(את הדרשה הזאת) אני הצעיר דוד בן לא״א (לאדוני אבי) אהרון ן׳ חסין ישצ״ו, (ישמרהו צורי ויחייהו) שנת טו״ב לחסו״ת בה׳ לפ״ק (תק״ד, כלומר 1744), ואני בן טו״ב שנה׳. ברור אפוא שהמשורר נולד בשנת תפ״ז(1727).
שנת 1727 זו היא גם שנת מותו של מולאי איסמעיל הסולטן. לאחר מותו נכנסה מרוקו לתקופה של אנרכיה ומלחמות ירושה עקובות מדם. ב 3/8/1728 בזזו החיילים של המשמר השחור, ה "עביד " את מכנאס וטבחו בפרנסי העיר. לעת ערב פשטו על המללאח והרגו 180 יהודים, נשים נאנסו ורכוש רב נגזל. בפרעות איבד אהרון בן חסין, אביו של דוד, את כל חסכונותיו. עובדה זו אנו למדים מפסק דין של רבי יעקב אבן צור, אב בית הדין, הפוסק לטובתו של אהרון בן רבי דוד חסין, שהפקיד בידי חיים טולידאנו תיבת כסף, חגורה וחמישה פגיונות, וכל אלה נגזלו ביום המהומה על ידי גוי אשר איים להרוג את טולידאנו.
אגב כך אנו למדים כי דוד נקרא על שם סבו. גם שם אביו של הדיין הידוע אברהם בן חסין ממכנאס, מחברן של רבות בין השנים 1720 – 1741 , הוא דוד, כשם אביו של אהרון בן חסין אבי המשורר, ויתכן מאוד שרבי אברהם הוא אחיו של רבי אהרון ודודו של דוד בן חסין.
חינוך והשכלה.
כמו כל הילדים בתקופתו למד דוד בן חסין לקרוא בגיל 3-4. בגיל 5 לערך למד בעל פה תפילות ופסוקים מהתנ"ך. הוא היה תלמיד מצטיין ויש להניח כי בגיל שבע כבר נתחנך לקרוא הפטרה בציבור, ובגיל עשר, לכל המאוחר, חגג את חינוכו להנחת תפילין, מפני שאז כבר החל את לימודיו בישיבה. ילדותו לא הייתה קלה, רעב קשה פקד את מרוקו מ 1730 עד 1738, ובנעוריו היה עד למעשה אלימות שהתחוללו במהלך מלחמות הירושה שהפכו את מרוקו לשדה קרב עקוב מדם והשפיעו במיוחד על מכנאס שהייתה בשעתו בירת המדינה.
באוקטובר 1736 נבזז הרובע היהודי. בסביבות 1738 נכנס דוד בן חסין ללמוד בישיבה. בחיבורו הוא מציין את שמו של המורה הראשון שלו בראשי תיבות ריב"ל ולא בשמו המלא. אחר כך הוא למד בישיבה של הרב מרדכי בירדוגו, תלמידו וחתנו של רבי משה בירדוגו, דבר שהשפיע מאוד על חייו. רבי מרדכי בירדוגו, לעתיד הדיין של מכנאס, המכונה המרבי"ץ הלא הוא המורה בה"א הידיעה, כיוון את המשך לימודיו של הילד המחונן ועשר שנים אחר כך בחר בו כחתן לבתו.
כמו ברוב קהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה גם במכנאס של המאה השמונה-עשרה התרכזו עיקר הלימודים בישיבה בלימוד המקרא ובעיון בתלמוד. בשנת תק"ד, בגיל שבע עשרה החל, כאמור, רבי דוד בן חסין לרשום דברי תורה וחידושים מתוך מה שלמד בישיבה, וגם דרשות ופרשנות על המקרא תוך הסתמכות על פרשנותם של מפרשי ה " המקראות הגדולות " בעיקר רש"י ואבן עזרא.
ההערכה הרבה לרש"י ניכרת מתוך עיוניו בתלמוד מתמקדים בסדרים הנלמדים בישיבות עד היום הזה, מועד, נזיקין ונשים וכן מסכת ברכות מתוך סדר זרעים. עיוניו מתבססים על פרשנות המסורתית לש"ס אך גם על גדולי התורה בני מרוקו, כגון רבי משה בירדוגו.
כמו ברוב הישיבות, גם בישיבתו של דוד בן חסין התבסס הלימוד בלביו הגבוהים על לימוד עצמי תוך הכנת הטקסט בידי התלמידים עצמם בדרך כלל בחברותא. לאחר מכם הרצו התלמידים את הדברים לפני הרב בשיעור. זו הייתה שיטת ההוראה, ורבי משה בירדוגו אף מביא בספריו חידושים שונים בשם תלמידיו.בין דברי התורה ב " מגדל דוד " אנו מוצאים עיונים הלכתיים בדברי הרמב"ם, הרא"ש, בעל הטורים וכמובן השולחן הערוך. דוד הצעיר התעניין גם בקבלה ובחכמת הנסתר, בעיקר בדברי האר"י ותלמידיו. יש לשער שלמד היטב גם הלכות שחיטה. לימודים אלה באים לידי ביטוי נאה בשירו הדידקטי המקיף " מקומן של זבחים " שנכתב עם עריכת ספר שיריו. בקובץ גם דרשות שונות שדרש בציבור לרגל אירועים מיוחדים.
למרבה המזל נתגלה כתב היד של " מגדל דוד " אצל אחד הצאצאים הישירים של הפייטן – אצל משפחת אברהם חסין מקזבלנקה -. זהו כתב יד אוטוביוגרפי של דוד בן חסין שלא היה מוכר לרוב המלומדים המרוקאים והחוקרים המודרניים. אמנם יעקב משה טלידאנו מזכיר את דרשות רבי דוד, אך רק משום שהן מוזכרות על ידי רבנים אחרים. הוא עצמו אינו מכיר כלל את החיבור הזה. גם יוסף בן נאיים מזכיר את כתב היד ברשימה הביבליוגרפית שלו, אך נראה שלא הכיר אותו אלא מן השמועה בלבד משום שהוא אינו מדייק ומכנה אותו בטעות " מגדול דוד " ותיאורו לספר אינו מתאים.
משום חשיבותו הרבה של החיבור הנ"ל, נציג כאן את מבנה כתב היד וכמה מן הדברים הכתובים בשערו. מידותיו של כתב היד הן – 18.50 ס"מ על 14.50 ס"מ ויש בו 93 דפים של נייר מצהיב במצב טוב למדיי. הכתיבה בדפים אלו צפופה, דבר המקשה על הקריאה, ומכיוון שברוב המקרים לא הותיר המחבר שוליים, מסתירה הכריכה החדשה מראשית המאה העשרים את קצה הטקסט. כמה עמודים נעלמו או הוצאו לפני עבודת הכריכה הזאת. שער הספר מעוטר בקפדנות על ידי המחבר, ומצוטט בו לשון הפסוק " כמגדול דוד צוארך " ( שה"ש ד, ד ), המשמש מקור לשם הספר . בהמשך השער הוא כותב.
ספר מגדול דוד אשר חיברתי א"ה ( אני הצעיר ) דוד בלא"א ( בן לאדוני אבי ) איש חיל רב פעלים, אהרון בן חסין, ישצו"א ( ישמרהו צורו ויחיהו אמן ) והוא חיבור על קצת פסוקי התורה ומאמרי חז"ל מלוקטים כאשר תחיזנה עיני הקורא פה מכנאסא יע"א שנת שרד לפ"ק ( לפרק קטן ) תק"ד – 1744 – ( והוא רבי דוד חסין בן שבע עשרה בלבד).
כמה תאריכים הנזכרים בחיבור מראים שכתיבת מגדול דוד נמשכה שש שנים לפחות, מ1744 עד 1749, התאריך האחרון הנזכר בטקסט. המחבר הצעיר מסביר בכנות את שיטתו ואת דרכו בחיבורו ובדרשותיו.
" וחיברתי זה הספר הנחמד בימי חורפי ( בצעירותי ) ואני בן טוב ( 17 ) שנה, ועתה אני מודיע לכל קורא בספרי זה אני מייחל כי אין עמי בכל אלה לא מפי רב ולא מפי מורה כי אם מעזר ה' לבדו החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה ולכן אל ידינני הקורא כי שום דבר הוא גנוב אתי כי בשמים עדי וסהדי במרומים כי אם כמו שהקדמתי.וברגע שתמצא אתה הקורא ידידי כי כבר קדמוני המפרשים לפעמים, דע נאמנה כי פעמים נתכוונתי לדעת גדולים ממני בחכמה ובמנין וששתי כעל כל הון שכיוונתי לדעת גדולים, ואעפ"כ מאחר שנשמתי מהר סיני קבלתו, כתבתי אותו ובראותי שעזרני ה' להוציא מחשבתי לפועל או פרשתי כפי אל אבי שבשמים ואומרה ויברך דוד את ה' אלהי ישראל, אשר עזרני ובימינו תמכני וזה החלי ה' יעזור אכי"ר שנת טוב לחסו"ת לפ"ק.
בהקדמה הארוכה והמתנצלת מבקש המחבר לומר כי חידושיו הם מקוריים ואינם לקט של דברי אחרים. מכאן שהוא ציפה כי הקורא יגיב בביקורת כלפי חידושים שאינם חידושים או דברי תורה מצויים במקור אחר. ואם בכלל יש כאלה, הרי הם דברים שעלו בדעתו ורק אחר כך נתברר כי כבר נאמרו על ידי גדולים וטובים, ודבר זה הוא לברכה, שהרי בכך מתברר לו כי כיוון לדעת גדולים. הסתכלות זו בדברי הקדמתו של דוד בן חסין הצעיר מלמדת אותנו מהי השקפתו על כתיבה מקורית, על שאיפתו לכתוב את דבריו שלו ועל רצונו שהקורא ידע כי אכן הדברים שהוא כותב, ממנו באו.
כתיבת החידושים הללו על פי המזדמן מסבירה את העדר השיטתיות ואת " אי הסדר " המצויים ב " מגדל דוד ". יש בכך כדי להדגיש את העובדה שראשיתו של כתב היד הזה היא יצירת נעורים שדוד בן חסין לא שמר עליה בהמשך, ועיקר עניינה ברישום חידושי תורה ורעיונות שונים בלימוד תורה ושימורם, ומכאן שנרשמו כפי שעלו במחשבה או לעת צורך אמירתם. יש לשער שאם היה מגיע חיבור זה לדפוס היה זוכה לעריכה קפדנית מאת המחבר, כפי שעשה בהכנת ספר שיריו. יצירה זו מדהימה בהיקף הידיעות הכלולות בה. הצעיר הזה, שזה עתה סיים את תקופת ההתבגרות שלו, שולט במגוון רחב מאוד של יצירות, שהוא מצטט מהן בכתב יד. מבחינה זו " מגדל דוד " הוא מסמך היסטורי יחיד במינו השופך אור על הכשרתו הרוחנית של תלמיד חכם מרוקאי במאה השמונה-עשרה, על האווירה האינטלקטואלית העזה ששררה במללאח של מכנאס במיוחד, וכמובן, על חייו של רבי דוד בן חסין. הדף האחרון של " מגדל דוד " כבר מכיל טיוטה של פיוט " מלכי קדם אלוקים " וכן פסוקי מקרא פזורים. אלה הם, ככל הנראה הניסיונות הפואטיים הראשונים שלו.
Presence juive au Tafilalet – Brit 31
Rabbin Professeur Moché Amar
La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera
L'origine de la famille Abehssera
Son œuvre spirituelle
Rabbi Yaacov était un immense rabbin de la Thora. Il correspondait avec les plus grands rabbins du Maroc. Les rabbins de Sefrou, Fez, Marrakech, Tanger, Tétouan et d'autres villes encore. Il a laissé dix livres élaborés. D'après le modèle de P.A.R.D.E.S où la kabbale prend une place centrale. Voici la liste de ses écrits :
Liste des livres selon la date d'impression
Chaaré Arouca, Jérusalem 5643: sermons de morale sur des sujets de Téchouva pour le mois de Tishré, Roch Hachana, Yom Kipour, Souccot, Hoshaana Raba et Chmini Atseret. Le livre est élaboré d'après l'ordre alphabétique, il comporte 22 chapitres.
Doresh Tov, Jérusalem 5644: 17 sermons pour les chabbat Zakhor, Chabbat Hagadol et des élégies qu'il a dites sur des défunts et entre autres celle de sa propre mère.
Pitouhé Hotam, Jérusalem 5645: commentaires de la Thora, selon la kabbale.
Yorou Michpatéha Léyaacov, Jérusalem 5645: responsa sur des lois de relations du couple et sur les arrangements financiers entre les conjoints.
Bigdé Hasrad, Jérusalem 5646: commentaire sur la Hagada de Pessah selon la kabbale.
Bigdé Hamelekh, Jérusalem 5649: notions morales et explications du mot Béréchit. (le premier mot de la Thora) Le texte comprend trois parties: Tikoun Hatechouva, Tikoun Haclikhina et Tikoun Habriot.
Elef Bina, Livourne 5650 : explications extensives de l'alphabet alpha beta selon la pensée kabbalistique du Haari (Rabbi Ytshak Louria).
Mahsof Halavan, Jérusalem 5652 : commentaire sur la Thora basé sur la pensée kabbalistique du Haari.
Maagalé Tsedek, Jérusalem 5653 : explications extensives de l'alphabet. Le psaume 119. C'est surtout un commentaire moral, presque pareil à Elef Bina dont il est une édition élargie.
Levona Zaka. Jérusalem 5689 : explications de quelques chapitres de la Michna selon les Sidra de la semaine.
Chaaré Techouva. Jérusalem 5716 : sur la Téchouva (le retour à D.) en 28 chapitres.
Chabbat Kodesh : il s'avère que ce livre traite des différents aspects du Chabbat. Le livre n'a pas été imprimé et le manuscrit a été égaré, semble-t-il.
Rabbi Yaacov a aussi composé de nombreux poèmes qui expriment la nostalgie et l'attente de la rédemption du peuple d'Israël. Ses poèmes ont été joints aux poèmes de ses fils, petits-fils et ses élèves et ont été imprimés dans le livre Yaguel Yaacov (Tunis 5662). Le premier poème du recueil mérite une attention particulière. Il a été écrit en louanges à la jeune Soulika Hatchouel qui s'est sacrifiée pour la sanctification de D., en 1834 à Fès. Tous les textes de Rabbi Yaacov ont été imprimés par ses fils et ses proches après sa mort, sauf le livre "Chabbat Kodesh" qui semble être perdu.
Rabbi Yaacov diffère des autres rabbins marocains, en cela que ses œuvres ont été publiées en plusieurs éditions par ses descendants Chacun de ses arrière petits-fils se voit honoré de mettre en valeur les écrits du saint grand -père. L'édition publiée par le grand Rabbin David Abehssera est une édition avec Nikoud (ponctuée de ses voyelles). Il a aussi publié une magnifique édition du Pentateuque commenté par Rabbi Yaacov et avec les commentaires de Rachi et d'Or Hahaim (Rabbi Haim Ben Attar). Cette édition comprend également des textes d,Ateret Rochenou – le grand Rabbin David Abehssera, petit-fils de rabbi Yaacov.
Et voici une histoire qui illustre bien l'ampleur de la sainteté de Rabbi Yaacov. Cet événement est arrivé au Rabbin kabbaliste divin Rabenou Ytshak Alfiya, fondateur du mouvement de la Taanit Dibour (Les Journées de mutisme), pendant la Deuxième Guerre Mondiale quand les allemands et leurs alliés approchaient des frontières de l'Égypte et arrivaient à El Alamein avec à leur tête, Rommel. Un grand danger menaçait le Moyen-Orient et en particulier la population d'Eretz-Israël. Il est facile de comprendre que les Arabes et les ennemis d'Israël ont repris du poil de la bête et se partageaient déjà ouvertement les biens des Juifs et leurs femmes dans les rues de Jérusalem. Inutile de dire combien étaient ferventes les prières dans toutes les couches de la sainte population adressées à D. pour qu'il épargne le reste de son peuple d'Israël. En Égypte même, les Arabes sont passés des menaces aux actes violents envers les Juifs. Il en était de même pour les arméniens et les autres communautés chrétiennes qui sont entrés à Damenhour jusqu'à la limite de la pierre tombale du saint, célèbre par ses miracles, le pilier du monde, Rabbi Yaacov Abehssera. Ils ont sorti le Sefer Thora de l'autel et l'ont piétiné et brûlé. Ils mirent le feu au caveau lui-même et à tous ses alentours. Ce soir-là, Rabenou a rêvé : dans son songe un Tsadik est apparu devant lui portant la tunique des rabbins. Il est venu à lui et lui a dit : "Pourquoi as-tu coutume d'organiser des études sur les tombes des Tsadikim et tu ne viens pas chez moi"? Le rabbin lui demanda : "Qui êtes-vous Maître"? Il lui fut répondu : "Je suis Yaacov Abehssera"
– "Et où êtes-vous enterré Maître?"
-"À Damenhour en Égypte, et maintenant hâte toi, et ne reste pas là debout car c'est de cela que dépend la survie du peuple d'Israël!". Rabenou s'est réveillé tout secoué par son rêve et s'est hâté vers la synagogue "Beit-El" dans la vieille ville. Là, il a raconté son rêve à ses amis les kabbalistes et il leur a demandé : "Savez vous qui est le Tsadik qui m'est apparu en rêve?" Ils lui ont répondu : "C'est le Juste, célèbre dans toutes les villes de l'Occident, c'est un homme à miracles, auteur de livres saints, Pitouhé Hotam, Yorou michpatekha leYaacov, Makhsof Halavan et d'autres encore. Après la prière de chahrit, Rabenou est allé avec deux de ses amis rabbins chez le gouverneur de la région pour recevoir le permis de voyager en Égypte. Quand ils arrivèrent à l'entrée du bureau du gouverneur, le garde préposé à l'entrée les a arrêtés en demandant où ils prétendaient aller? Ils lui ont répondu : chez le gouverneur. "Avez-vous une convocation ou un permis d'entrer chez le gouverneur?" Ils répondirent par la négative et furent immédiatement renvoyés. Mais Rabenou n'a pas bougé de sa place et a maintenu avec entêtement qu'il verrait le gouverneur coûte que coûte. Et voici que soudain, du bureau de gouverneur est descendu un officier haut gradé qui, voyant Rabenou, dit au garde : "Que désire le Rabbin?" On lui répondit qu'il voulait voir le gouverneur et qu'il n'avait pas de permis ni de convocation. "Nous avons ordre, dirent les gardes de ne pas permettre à qui que ce soit de passer sans permis, car nous sommes en état d'alerte". L'officier dit : "Attendez un instant, je vais monter chez le gouverneur et lui transmettre que le rabbin veut le voir". Quelques minutes plus tard, l'officier est venu dire que le gouverneur avait ordonné que Rabenou monte seul chez lui. Rabbi est entré chez le gouverneur et celui-ci l'a reçu avec déférence et a écouté patiemment tout le rêve et la demande du Rabbin de rassembler un Minyan (dix hommes) de Juifs. Ce groupe serait autorisé à voyager en Égypte afin de se prosterner devant la tombe de Rabbi Yaacov et que grâce à cette prière, les allemands fuiraient du front. La réponse du gouverneur fut qu'aucun citoyen n'était autorisé à passer en Égypte. Seuls les soldats voyageaient tous les jours en Égypte, directement au front ; et c'est pourquoi il est impossible de donner un laissez-passer. Cependant, il propose que Rabenou aille seul à la station de chemin de fer et monte dans un voiture avec les soldats et que s'il n'était pas saisi par les gardes, il pourrait réaliser son rêve. Rabenou a remercié le gouverneur de son conseil et a rejoint ses amis qui l'attendaient impatiemment. Quand ils ont entendu les paroles du gouverneur, ils ont dit au Rabbin: "Il faut repousser la proposition du gouverneur, car comment pourrais-tu entrer dans une voiture pleine de soldats sans qu'ils y fassent attention ; cela est très dangereux et c'est pourquoi tu ne dois pas le faire, il vaut mieux ne rien faire dans ce cas". Mais Rabenou n'est pas de ceux qui hésitent devant le danger qui menaçait Israël, surtout en sachant la valeur des Tsadikim et leur mérite. Il savait pertinemment que leur importance est plus grande qu'un laissez-passer et les soldats de tous grades. Donc, le lendemain matin, il a pris son talit et ses îefilins, est arrivé à la station de chemin de fer pour monter dans une voiture. Alors qu'il était devant le train, deux officiers sont venus à lui et ont demandé qui il était. A sa réponse, ils l'ont fait monter dans une voiture et se sont assis à ses côtés, jusqu'à leur arrivée au Caire en Égypte. Ils l'ont emmené jusqu'au quartier juif et ont disparu. Rabenou est entré à la Yechiva Keter Thora au Caire et les Rabbins qui étudiaient là étaient tous étonnés de le voir et se demandaient s'il était bien Rabenou Alfiya de Jérusalem? Et comment était-il arrivé en Égypte, en ces jours difficiles. En entendant son rêve et comment grâce au Tsadik Rabbi Yaacov Abehssera il était parvenu saint et sauf jusqu'au Caire ; ils ont immédiatement amassé des provisions, un sac de farine et deux bouteilles d'huile. Et, plusieurs dizaines d'hommes ont voyagé à Damenhour jusqu'à la tombe du Tsadik Rabbi Yaacov Abehssera. Et là, Rabenou leur a dit : "Nous allons étudier ici pour le salut du peuple d'Israël et pour leur sauvetage de la menace allemande. Nous continuerons à étudier, avec l'aide de D., tant qu'il y aura de la nourriture que nous avons apportée avec nous".
Ils ont étudié deux fois le Seder de Taanit Dibour, et ont fait le tour de la tombe et toutes les prières appropriées jour et nuit sans interruption. La troisième nuit, l'un des pèlerins est sorti et a vu que la ville était toute éclairée (il va sans dire que le couvre-feu était obligatoire pendant la guerre) et on entendait le peuple qui poussait des cris de joie. Il s'est avéré que les allemands s'étaient enfuis du front et que les anglais étaient victorieux. Il est rentré au cimetière et a raconté cela à ses compagnons. Ils ont tout de suite dit le Hallel et organisé une grande fête et tout le monde sut que c'était un miracle. Rabenou a raconté que pendant l'étude il a vu une grande aura autour du tombeau de Rabbi Yaacov Abehssera et une sorte de colonne de feu qui en sortait. (J'ai entendu ce récit de M. Ezra Chacha, présent à ces événements et aussi du Rabbin Naim Eliahou).
Conclusion
Nous avons entendu parler de beaucoup de miracles réalisés grâce à Rabbi Yaacov pendant son existence et après sa mort. Il y en a tant que nous n'avons pas de place pour les écrire. Tout comme a dit son fils Rabbi Aharon dans sa préface au livre Yorou Michpatekha leYaacov : "Si je voulais vous raconter une infime partie des louanges qui reviennent à Rabbi Yaacov même en vivant 1000 ans je n'y parviendrai pas". Plaise à D. que les mérites de notre maître Abir Yaacov et de ses descendants protègent tout le peuple d'Israël, et que grâce à lui nous soyons jugés avec mansuétude et commisération, Amen.
קופות ארץ־ישראל בקהילות הגולה
ד. קופות ארץ־ישראל בקהילות הגולה
בראשונה לא היתה שיטה וקביעות בענין גביית תרומות לצרכי עניי א״י. התרומות ניתנו בשעת בוא שליח א״י, או משהגיעה אגרת קריאה לעזרה מא״י, או מתוך התעוררות לבם של יחידים. החל מסוף המאה השש־עשרה מתחיל הדבר לובש צורה של קביעות בדמות קופות א״י, מסים לטובת א״י ומגביות בימים מסוימים לצרכי ארץ־ישראל.
תחילה נקבעו בקהילות קופות מעות א״י סתם. לתוך הקופות הללו היו בני הקהילה משלשלים את נדבותיהם בשעת צרה ובשעת חדוה, בימים מסוימים או בשעת התעוררות הלב. את הקופות מריקים גבאי א׳יי שבקהילות או שלוחי א״י, והכסף מתחלק בין ערי הקודש שבארץ לפי מפתח מוסכם, כמבואר לעיל. הקופות נקראו בשם ״קופות ארץ ישראלי׳ והכסף בשם ״מעות ארץ ישראל״. וכדי שלא תהא הקופה תלויה בנדבת־לבם המקרית של בני הקהילה, נקבעו בקהילות רבות ימים מסוימים בשנה לגבייה, ימים שבהם היו גבאי א״י מהלכים עם קופות ובני הקהילה משלשלים תרומות כנדבת לבם. בקהילות הקראים בליטא נקראו קופות אלה בשם ״אם אשכחך״ או ״זכרון אם אשכחך״ (תהלים קל״ז, הי). הזכות לגבות לקופה זו נמכרה כשאר המצוות, וכסף הקופה היה מוקדש להחזקת קהל הקראים שבירושלים.
לימים נוספו קופות מיוחדות למען כל עיר מערי הקודש. הראשונה בזה היתה חברון, שחלקה בכספי א״י סתם היה מועט, ומשנתרבה בה הישוב במאה השבע־עשרה היה לה צורך בקופה משלה. בשנת תפ״ט (1729) מתחייבת קהילת ברלין בפני שליח חברון ר׳ חייא זאבי ״לעשות לחברון תוב״ב מהיום קופה חדשה ויעמידו על זה גבאים נאמנים וראויים לגבות צדקה… שיגבו צדקה בבה״כ בכל הד׳ צומות, וגם פעם אחת בכל תעניות בה״ב, דהיינו פעם אחת אחר חג הפסח ופעם אחת אחר חג הסוכות, וגם בשאר תעניות צבור אשר יסכימו עליהם הציבור לחובה על כל צרה שלא תבוא, וגם יגבו צדקה על בית עלמין בערב ראש השנה וערב יום הכפורים״.« קביעה זו של קופות מיוחדות לחברון נמשכה עד המאה התשע־עשרה, וכשנשלח בשנת תרי׳׳א (1851) ר׳ דוד הכהן בשליחות חברון לצפון אפריקה, נתבקשו הקהילות באגרת שליחותו ״לקבוע קופה חדשה… ונקרא בשם קופת מגן אבות״. קופה זו נקראה בקצת קהילות בארצות המזרח גם בשם ״קופת אברהם יצחק ויעקב״. בערי מרוקו נקבעו קופות מיוחמת לטובת חברון על שם ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן, שליח חברון במרוקו שנפטר שם בדרך שליחותו בשנת תקמ״ב (1782) וקברו נעשה מקום קדוש שרבים באים להשתטח עליו.
משנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) לאחר שהיה חרב במשך שני דורות, ראו בוניה הכרח לעצמם לקבוע קופות חדשות מיוחדות לשם טבריה בקהילות הגולה. הראשון שקבע קופות אלו היה ר׳ חיים וינטורה, שליח טבריה באיטליה ובתורכיה בשנות תק״ב— תק״ה (1742—1745), וכן נוסדו על ידו מרכזים לכספים אלה בקושטא ובליוורנו. במכתב שכתב בחודש כסלו תק״ב אל ר׳ משה חיים שבתי מורפורגו באנקונא בקש ממנו ״מהיום ואילך לקבוע קופות מיוחדות לשם עה״ק טבריא ת״ו בכל בתי כנסיות ולמנות פקיד עליהן, ובעה״י בכל שבת קודש כשיעלו לס״ת ובשלש רגלים ובשמחות וגילות יהיו נודרים… לשם עה׳׳ק הנזכרת״. קופות אלו נקראו בהוסדם על שם ר׳ מאיר בעל הנס הקבור בטבריה. שלוחי טבריה שלאחריו המשיכו לקבוע קופות כאלו בכל מקום בואם. ר׳ אלעזר אבן דנאן שליח טבריה קבע קופות ר׳ מאיר בעל הנס לשם טבריה בקוג׳ין שבהודו בסוף המאה השמונה־עשרה. שליח טבריה אחר, ר׳ יוסף ן' סאמון, כותב בשנת תקס״ד (1804) מבצרה לקהל קוג׳ין ומבקש אותם לשלוח לו את תרומתם וגם ״לקבץ ממה שנמצא בקופה שקבע לכם החכם… כהה״ר אלעזר בן דנאן הי״ו לשם התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס״. באגרת שליחותו של ר׳ יהודה סגרי שליח טבריה לאיטליה בשנת תק״ן (1790), כותבים חכמי טבריה שיהודי תורכיה יש להם ״קופות קבועות לכוללות עיר קדשנו ולרבי מאיר בעל הנס״ ומלבד זה הם נותנים לשם טבריה פארה (אחד מארבעים בגרוש) בשבוע, מחצית השקל בשנה, ונדבות בערבי החגים ובפורים ובשעת שמחת נשואין. באמצע המאה התשע־עשרה כבר היו קופות קבועות לשם טבריה בשם ״קופות ר׳ מאיר בעל הנם״ בכל ארצות ערב, תורכיה וצפון־אפריקה ובקהילות רבות באירופה. בבוכארה הרחוקה נקבעו קופות אלו בשנת תרמ״א (1881) ע״י שליח טבריה ד׳ רפאל אוחנא.
קופות ר׳ מאיר בעל הנס נתחבבו עד מהרה מאד בין המוני־העם, בעיקר בזכות הקדוש הנקרא עליהן, ובמיוחד בארצות המזרח שבהן לא רק נדרו לקופות אלו בעין יפה בכל עת מצוא, אלא גם נדרו בשעת צרה נדרים מיוחדים לשם ר׳ מאיר בעל הנס. והסוחרים ״ביטחו״ את סחורותיהם בסכום מסוים לטובת קופת ר׳ מאיר בעל הנס כמו שמבטחים בחברת־אחריות. ר׳ חיים פאלאג׳י אב״ד אזמיר כותב בשנת תר״ב (1842) ; ״וכזאת וכזאת יש בעירנו אזמיר יע״א שנודרים נדרים ונדבות למקום הקדוש הלזה בעד ובשם רמב״ה ז״ל, וכולם מקיימים מצות שילוח לעיה״ק טבריא… ובודאי שהוא דבר גדול נורא ונשגב, א' מצד קדושת שמו של התנא ר״מ בעל הנם… שהוא בדוק ומנוסה בכל העולם, ובפרט אצל הסוחרים שעושים סיגוריטה, וכן בהולכים בדרכים בימים ובמדברות המה ראו מעשה ה׳ כשנודרים לר״מ בעל הנס הם נענים… ״ וכן בצפון אפריקה. אברהם אלמליח שביקר בטריפולי בשנות העשרים למאה הזאת בשליחות הקרן הקימת לישראל, מספר על יחסם של יהודי לוב לקופת ר׳ מאיר בעל הנס; ״רבי מאיר בעל הנס הוא עממי מאד בין יהודי טריפוליטניה ושמו מפורסם בכל רחבי המדינה ההיא כאדם בעל־פלאות, ואין כמעט אף יהודי אחד שלא ינדב לקופתו דבר־מה בכל שנה ושנה. קופותיו המרובות — שכל יהודי ויהודי מטריפולי רואה חובה לעצמו לתלות אחת או שתים בביתו — מלאות תמיד כסף, וצריך להריקן פעמים או שלוש בכל חדש. שליח כולל של טבריה לוקח אתו בצאתו מטריפוליטניה סכומים הגונים שנצטברו בקופות ר׳ מאיר בעל הנם, חוץ, כמובן, מכל התרומות והנדבות שהוא מאסף בשם התנא הזה. והגיע הדבר לידי כך, שכל יהודי טריפוליטני הרוצה להבטיח את סחורתו מנזקים, מגנבה, מאש, מטביעה בים, אינו מוצא חברה יותר בטוחה מאשר קופת ר׳ מאיר בעל הנם, שבא־כוחה הוא הפקיד הממונה על הרקת הקופות של התנא הזה, או שליח טבריה הבא לעתים תכופות לטריפולי״. והוא מוסיף לספר שם, שסוחרי טריפולי התפארו לפניו, שבכל פעם שהבטיחו את סחורתם בדרך זו, לא פגעו הצוללות הגרמניות באניותיהם בימי מלחמת־העולם הראשונה.
וכאן המקום להעיר, שרק בארצות המזרח היו קופות ר׳ מאיר בעל הנס מיוחדות לטבריה, ואילו בארצות אשכנז החל מראשית המאה התשע־עשרה נקראו בשם קופות ר׳ מאיר בעל הנם קופות כספי א״י סתם המיועדים לכל האשכנזים היושבים בכל ארבע ערי הקודש.