אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו

האם הלה חובת הנקה על גרושה?

היו זוגות שהתגרשו כשהאשה מעוברת. כך היה בצפרו בשנת תקנ״א (1791) (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד). השאלה היא האם הגרושה חייבת להניק את תינוקה ללא תשלום מהאב.

במסכת כתובות נט ע״ב שנינו: ״נתגרשה אינו כופה להניקו ואם היה מכירה״ [רש״י: שאינו רוצה לינוק מאחרת] ״נותן לה שכרה כופה ומניקתו מפני הסכנה״.

לפי הרמב״ם, הלכות אישות פרק כא, הלכה טז: ״האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק, אלא אם רצתה נותן לה [הבעל המגרש] שכרה ומניקתו״.

בשו״ע אהע״ז סי׳ פב, ס״ק ה, נאמר: האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק את בנה אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו. ואם לא רצתה – נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. במה דברים אמורים שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה [טור: ואינו רוצה להניק מאחרת] אפילו הוא סומא אין מפרישין אותו מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקתו עד כד חודש.

בס׳ ו: הגרושה אין לה מזונות אף על פי שהיא מניקה את בנה, אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה. צוטט על ידי ר׳ חיים משאש, ׳לקט הקמח׳, אהע״ז, דף קעד).

באלג׳יר תוקנה תקנה על תשלום דמי הנקה לגרושה

בין יב התקנות שתוקנו על ידי ר׳ שמעון בן צמח דוראן, ״אשר תקננו על ענייני הכתובות וקבלום עליהם יתר הקהילות״, נאמר בהקשר לגרושה, כי ״אם היא מניקה חייב לתת לה שכרה להניק״ (תשב״ץ, ח״ב, סי׳ רצב, תקון ב).

בפאס תוקנה תקנה באדר שנת שמ״ח (1588), בדבר תשלום מחצית דמי ההנקה למגורשת:

״אם המגורשת מניקה שום ולד יותן לה חצי ההנקה. מגורשת התובעת מבעלה מזונות בנה או בתה שממנו, אם רצה האב לא יתן לה דמים כי אם לחם ולפתן ממה שהוא אוכל וכל שכן המורדת״. התקנה התקבלה על ידי שבעה מחכמי פאס בהשתתפות הנגיד אברהם רותי (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דף פג ע״א).

גרושה אינה חייבת להניק אפילו בשכר. ר׳ שמואל מרצייאנו נשאל בקזבלנקה על אשה שהתגרשה מבעלה והיא מעוברת ממנו. ילדה בן ולא רצתה להניקו כלל, אפילו בשכר. התשובה שהיא רשאית לתתו לאביו ולא תניקהו (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ ד).

וכך אירע בג׳רבה לפי תשובה בשנת תרפ״ב (1922) (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לו, דף קכז ע״ב).

תשלום מלא לגרושה מניקה. ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס כותב בעקבות הדין בשו״ע כי גרושה ״יען כי צר לו רוב הקטטות והמריבות מדי יום יום יש לו ליתן שכר ההנקה מושלם אם הכיר בה הולד״ (׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו).

יש לשלם דמי הנקה לפי מנהג המקום. אדם נשא אשה בצפרו וגירשה שם. לאחר שעבר לפאס, בית הדין המקומי בחר באם שתניק במקום מינקת, והטיל על האב לשלם לה אותו סכום שנדרש לשלם למניקה השכירה. האב ערער על גובה הסכום שהוטל עליו לשלם. ר׳ רפאל מאמאן מצפרו כתב לחכמי פאס, כי על פי התקנה מגיע לגרושה המניקה רק מחצית התשלום, וזאת עליו לשלם, כי יש לנהוג לפי המנהג של העיר בה נשאה (׳יד רמ״ה׳, אהע״ז, סי׳ א).

גרושה ילדה ואין בידי הבעל לשלם להנקה – נמצאה מינקת בחינם, אבל רצונה להניק דוחה את המינקת.

ר׳ ש״י אביטבול דן במעשה זה: יעקב בן סמחון גירש את אשתו במרחשון תקס״ח (סוף 1807) מחמת שיצא עליה שם רע בעדי כיעור שהעידו שנתייחדה בלילה עם בחור. ובעת קבלת הגט אמרה שהיא מעוברת כבר שלושה חודשים. בעלה אמר כי הוא איש עני ואין ביכולתו לשלם שכר הנקת העובר כשתלד. קרוביו מצאו מינקת שתניק את התינוק ללא תשלום.

החכם כותב שלא חייבוהו בשכר הנקה, אלא אם הכירה שיש סכנת הולד להפרישו ממנה. ציטט את הדין באהע״ז סי׳ פב, ס״ק ב: ״היא אומרת אני אניק והוא אינו רוצה – שומעין לה״. במקרה הזה כאשר מצא הבעל מינקת שתניק בחינם, והאם אומרת שהיא תניק – ידה על העליונה, והמניקה תידחה מפניה, אבל אין לחייבו לשלם על ההנקה (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ פד. צוטט על ידי דוד צבאח, ׳שושנים לדוד/ דף קכג ע״א).

אם אין לבעל כסף לשלם לגרושתו דמי ההנקה, אזי כופים אותה להניק. לפי תשובה בעיר דבדו בשנת תרפ״ט (1929) היה המעשה הבא: ״אשה גרושה שנתגרשה מבעלה ובן יש לה ומניקתו, ובתוך זמן הנקתו תובעת לאביו לתת לה שכר הנקת בנה, ואם לאו – לא תניקהו. והאב אומר שאין לו במה ליתן שכר הנקתו כי עני הוא״.

מסקנת ר׳ שלמה אצבאן הכהן כי ״כופין אותה להניק את בנה וטעמא הוא [הנימוק הוא] משום סכנת הולד, שיהיה נשאר ברעב״. ובין כך היתה מקבלת רק מחצית דמי ההנקה.

הוא דחה את ההנחה שהקהל ישכור מינקת, כי לדבריו בעיר זו אין הקהל מטפל בענינים כאלה ״שהם משפחות מתגרות זה לזה״. כלומר, יש חילוקי דעות בין המשפחות בקהל. מסקנתו שיש לכפות את האשה להניק ״ומן השמים ירחמו עליה עד אשר יגדל בנה ואם תרצה להשליכו לשוק – אולי ירוחם״(׳לך שלמה׳, אהע״ז, סי׳ יג).

מעוברת גרושה הנשואה לאדם עני, נתנה את תינוקה לאשה שהתחייבה לטפל בו ללא תשלום.

הרב של קהילת זטאט היפנה שאלה זו לר׳ שלמה הכהן אצבאן בשנת ת״ש (1940) בעת שכיהן באזדידא:

אשה שנתגרשה מבעלה והיא מעוברת וימי לידתה קרבו, ובאה לפנינו בוכה ומבוכה כי היא צעירה לימים ועניה מרודה, ולא תוכל שאת לשבת בכבלי העיגון זמן היניקה, ורוצה איש אחד לישאנה. ואם תמתין זמן היניקה – לא ישאנה. והבעל שגירשה איש עני ואביון ואין בידו לתת אפילו רביע ההנקה. לכן היא אומרת שרוצה לתת הולד קודם שיכירנה לאשה עקרה והיא תטפל בו, וגם הבעל הסכים לוה.

תשובתו, כיון שנמצאת אשה המוכנה להניק בחינם, יתחייב הבעל לטפל בבנו, ולמוסרו הוא בעצמו ביד המינקת. ואם באיזה זמן לא תרצה, הוא יפייסנה לטפל בו, או למוסרו ביד אשה אחרת שתרצה לטפל בו. כיון שהאב הוא המתחייב לטפל בתינוק, יכולה היא להינשא (׳מעלות לשלמה׳, אהע״ז, סי׳ לח).

המנהג בצפרו לגבי גרושה, כפי שנרשם על ידי הרב דוד עובדיה: אין כופין אותה להניק את בנה, אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקה. ואם לא רצתה נותנת לו בנו והוא יטפל בה. ודוקא שלא הניקתו עד שהכירה. אבל אם הכירה אפילו הוא סומא – כופין אותה עד כד חודש והוא נותן לה שכר הנקה… ומנהגינו בגרושה שכתובתה כפי התקנה [של המגורשים] אין לה אלא חצי ההנקה (׳נהגו העם׳, עמ^׳ תכב).

המנהג במכנאס: אם כבר הניקה – חייבת הגרושה להניקו תמורת שכר.

ר׳ שלמה בירדוגו כתב על מנהג עירו בקשר לאשה שילדה לאחר גירושה. אם רוצה שלא להניק את בנה הרשות בידה. ותיכף ללידה היא שולחתו [את התינוק] לאביו להשכיר [לשכור] לו מינקת, ומנהג זה מיוסד על פי הדין (אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יד). אלא שיש מנהג אחר שאם הניקתו תכף ללידה אף שעדיין לא הכירה, שוב לא תוכל לתתו לאביו אלא מחוייבת להניקו בשכר עד שיגמל.

בעל שגירש אשתו והיא מניקה או מעוברת ורוצה ללכת למקום אחר, והיא תובעת לתת לה שכר הנקה או להזמין לה ערב, חייב האב לתת שכר הנקה (׳אם למסורת׳, דף כט).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו-עמ' 135