ארכיון חודשי: אוגוסט 2020


מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

משה דוד גאון

 

יצחק שמעיה אלישר

נולד בירושלים י. חשון תרל״ג ונלב״ע בה ט״ו תמוז תרצ״ג. בנו השני של הרה״ג חיים משה אלישר, שהיה ראש״ל וראש הרבנים באה״ק. את חנוכו הראשון קבל בחדר אשר בתוך חומות העיר העתיקה. מוריו היו ר׳ שלמה בכר, וחכם פריסיאדו החלבי, מלמדי תינוקות ידועים בתקופתם. אח״כ עבר לבית תגור מודדגי, שגודע בשם ת״ת תג׳יד וג׳אחון ע״ש שנים מטובי מוריו, או בתארו הרשמי ״בית הספר להאציל למל״. בהיותו בן י״א שנה נכנם לביה״ם ״דורש ציין״ מיסודו של הרב יצחק מפראג ז״ל. מורי המוסד ת״ר בכור שולם, ח״ר רפאל

יהושע הכהן שאקו, וח״ר יהודה פאניז׳יל, טפלו בו במיוחד, ודאגו להתפתחותו השכלית בחבה.! ליד למודי הדת אשר ספג בעת ההיא כנפשו שבעו, תדגיש צודך לקנות ידיעות גם בלשון הערבית, ומחשבתו זו הובעה לראשונה בפני הנהלת ביה״ם אשר מצאה לה אזנים קשובות. תחילה שמע לקח מפי יוסף בלוד, שכעבור זמן היה חבר בועדה המשפטית של שלטון המחוז, ואח״כ הוזמן ד׳ מירקאדו דקיב בתור מודה קבוע במוםד לשפה הערבית, ומאחר כי שעוריו של זה לא הרוו צמאונו של הנער אשר שאף עוד בגילו הרך להשתלמות שיטתית,

הובא בהשפעת הוריו השיך אבדהים םאפיטי, אשר הורה ערבית לתלמידים מתקדמים. בו בזמן החל לומד את השפה הצרפתית, אצל המודה המובהק תיים קלמי ז״ל. תשומת לב מיותרת נתן לכתב העברי היפה, אותיות מרובעות ורש״י, ותמורת תשלום של מג׳ידיה אחת לחדש, למד את מלאכת הכתב אצל ר' אברהם גאב׳יזון שהוחזק למומחה במקצוע זה.

ירוחם ב״ר נםים אלישר

יליד ירושלים בשנת תרמ״ו. בנו השני של הרה״ג נסים אלישר ז״ל. חונך בת״ת הספרדים ואח״כ למד בישיבת סבו הראש״ל יש״א ברכה. עד מהרה נודע כאחד מטובי האברכים הלמדנים בעיה״ק, שרב כחם בתודה. בגיל צעיר, הוזמן בראשית תרע״ג לבגדאד לשבת שם על כסא הרבנות והוא אז בן כ״ז שנה. כשבע שנים כהן ברבנות בעיר הנ׳׳ל, אח״כ הסתלק ממשרתו וחזר לאה״ק. התהלך ערירי, מר ונאנח, ונלב״ע לפתע לרגל אסון אשד קרהו, ביום כ״ז מנ״א תרפ״א.

נסים בנימין מרדכי אלישר

בנו השלישי של הרב יש״א ז״ל, השריד האחרון לשושלת הרבנים ממשפחה זו. נושא שם זקנו, אביו חורגו של הרב יעקב שאול אלישר. נולד בערב חנוכה כ״ד כסלו תדי״ג ולכן צרפו לשמו האמתי — נסים, לזכר המאורע כנהוג בארצות המזרח. בבחרותו למד תורה הרבה אצל הרה״ג המקובל שבתי גבריאל ז״ל, שבא בשנת תרכ״ד משאלוניקי להשתקע בירושלים. עודנו כבן ט״ו שנה, נגרר אחרי עסקי השוק ויחל לטפל בעניני קרקעות ומגרשי בנין ומזה מצא לחמו. את עתותיו הפנויות הקדיש לתודה אך הרבנות כמקור מחיה היתה שנואה עליו. מטבעו ענו ושפל רוח, בורח מן השררה והכבוד.

רפאל יהושע אלישר

יליד ירושלים בחדש טבת תרכ״ט. בנו הבכור של הרה״ג נסים בנימין מרדכי אלישד ז״ל. למד בישיבת סבו הראש״ל יש״א, ועם אביו ד״נ אלישר. היה מנכבדי סוחרי ירושלים. מת בדמי ימיו, ז. טבת תרע״ב.

צ י ו נ ו : ראו הגל ושאו קינים פ ה נטמן ירא אלקים איש חיל רב פעלים לילות כימים במצות משים, ארז כלבנון בחור כארזים, ל א נח וישבע מרורים ימיו נדעכו ויבחר קברים שנותיו הרעים שלש וארבעים, רפאל יהושע אלישר התמים יום ז טבת התרע״ב.

אברהם ב״ר יוסף אלמאליח

נולד בירושלים בחדש שבט התרמ״ה. ראשית חנוכו קבל בביה״ס ״דורש ציון״, ואח״כ למד בישיבת תפארת ירושלים. מתוך שאיפתו העזה להשתלם בשפות ומדעים, נכנס עד מהרה לביה״ס של חברת כי״ח. כאן שמע לקח בשקידה מפי מוריו הותיקים, ר' חיים קלמי — צרפתית, ור' מרדכי קריצבםקי — עברית. שנים אחדות בקר במוסד החנוכי  college st  Etienne ומזוין בידיעות יצא לדרך החיים. עוד מגיל צעיר נמשך לעבודת ההוראה, לספרות ולעתונאות, ובעת ובעונה אחת גם לעסקנות הצבורית. בשלהי תרס״ב, הוזמן למורה בביה״ם של חברת כי״ח בירושלים, ובו הורה עברית וצרפתית כעשר שנים. בעת ההיא הקדיש הרבה מזמנו למפעלים תרבותיים, ביניהם ארגון הנוער, סדור שעורי ערב, יסוד אגודת צעירי ירושלים, ועוד.

בהשתדלותו ובתמיכת חבר צעירים, נוסד בשנת תרס״ט השבועון הספרדי ״איל ליביראל״, שנערך על ידו במשך הירחים המעטים לקיומו. בינתים החליטו בעליו להוציאו עברית, בשם ״החרות״, והוא נמנה לעורכו. בשנת תר״ע, בא הרב חיים נחום חכם באשי בבירת תורכיה, לבקר באה״ק. ע״פ בקשת הרב, נלוה אליו במסעו כמזכיר פרטי. הוא נסע עמו אח״כ דדך דמשק, ביירוט, ואיזמיר לקושטא. בקורו של הר״ח נחום, היה בקשר עם שאלת הרבנות בירושלים שתבעה פתרון. בואו לקושטא עם הרב הראשי שלה הפנה אליו את תשומת לבם של עסקני הקהלת, ויציעו לו את הנהלת ביה״ס אשר לעדת היהודים בפרבר גלאטה, והוא נאות לקבל המשרה למשך שנה אחת. בירת תורכיה בימים ההם היתה הומה וסואנת. אז החלה העבודה הציונית שם בהנהלתו הנבונה של ד״ד אביגדור יעקבסון ז״ל. מתוך קרבתו ויחסיו עם ראש הרבנים, התודע לאנשי השלטון. כן הכיר, ובא במגע עם עתונאים תורכים בעלי שם. שדה העסקנות הציונית בקושטא היה בעת ההיא רחב ידים, וכל עובד נוסף הועיל להרתבת גבולו והיקפו. כחות התנופה העיקריים היו הד״ר יעקבסון מנהל אגגלו ליונטין בנק, ד״ד מרקוס ב״כ תברת העזרה, וכן מ. מ. אוסישקין וזאב ז׳בוטינסקי, אשר ממקום מגורם באודיסה מלאו בעיר הנ״ל תפקידים לאומיים חשובים. בדרך טבעית נמשך גם הוא אל חוג העסקנים הללו, ואת עתותיו הפנויות מעבודתו בבית הספר הקדיש לצרכי הצבור ולמוסדותיו. בו בזמן נוסד השבועון העברי ״המבשר״, ע״י ש. הוכברג וי. קריטשמר יזרעאלי, והוא השתתף בו כחבר המערכת. תוך כדי כך נתמנה חותנו הרב יעקב דאנון לרב ראשי בדמשק, ובבואו לשם עמו כבן לויתו, הציעו לו משרת מזכיר הקהלת ומנהל בתי הספר, ומחמת נטיתו להוראה הסכים להם.

יוסף ב״ר אליהו אלמאליח

יליד רבאט, בשנת תרי״ב. אבי הסופr והעסקן הצבורי א. אלמאליח. בילדותו, עודו בן שלש, הובא ירושלימה ובה חונך. פעמים אחדות היה שד״ד כוללות עדתו בערי חו״ל. עזר הרבה לבצורת של עדת המערבים בירושלים ונחשב בין טובי רבניה ומנהיגיה. נפטר בעיה״ק ירושלים זקן ושבע ימים.

יעקב ב"ר יוסף אלמאליח

חכם וסופר. ענף עץ אבות ות״ח נודע לשם. מראשוני המתישבים ביפו ועסקן צבורי לעדת היהודים שם. היה מסור מאד לחנוך הדתי המסורתי, והרבה טדרח ועמל בדבר יסוד וקיום בית הספר לבני ישראל ביפו, שמםפר חניכיו הגיע בשנת תרל״ב לשבעים בערך. עוד לפני כך התקים ביפו בית ספד לחברת כי״ח, שרבה בו העזובה בכל המובנים וזמן רב היה סגור, ובהשתדלותו הנמרצת נפתח מחדש והוכנסו בו למודי חול, כתיבת הארץ ושפת המדינה, ויעזר לבסוסו ולשכלולו של הישוב היהודי שם. שנים מספר היה גם כתב ה״חבצלת״ מיפו,

ודבריו נקראו בשים לב ובהתענינות.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

הוא המשיך וסיפר כי בחודש אלול, לקראת ראש השנה, נאלץ לצמצם את התמיכה, ״ולבבי הכה על זה בסתר, בידעי אל נכון, כי אי אפשר לחיות בסכום הזה״. הגדרתים באו אליו וקבלו על הצמצום דווקא בחודש החגים, כאשר הם קיוו שלא להסתפק, כדבריהם ב״לחם צר״. מויאל, לפי עדותו, לא יכול היה לעמוד בפניהם, והחזיר את התשלום לקדמותו. הגדרתים, לאור האמור לעיל, ראו במויאל את מיטיבם. אחד מהם, דב לייבוביך, כתב על קשריהם אתו: ״האיש מויאל, ספרדי מארצות המערב, תושב יפו מימים ימימה, ודעתו מעורבת עם יושבי הארץ, וישם לבו עלינו לטובה״.

כשלושת רבעי שנה לאחר עלייתם על הקרקע כתבו הביל״ויים מכתב נוגה במיוחד למויאל, שכלל את המשפטים האלה: ״אם נאמר לתאר לפניך את כל התלאות אשר מצאונו מיום דרכו כפות רגלינו על אדמת גדרה עד היום, כי אז עצור במילים מי יוכל… מה שהיה כבר עבר… נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי ונחזה לנו גם עתידות… אין בגדרה כי אם בית אחד ככף איש ובו אנחנו יושבים, עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מלהכיל את כולנו. יש לנו גם חמור אחד, וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת גדרה בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה!״ בהמשך מכתבם למויאל קבלו הגדרתים על כך כי חובבי ציון צמצמו בהרבה את התקציב שקיבלו. בצורה זו אין כל עתיד לגדרה, ״ואנחנו, אנה נוליך את חרפתנו? הלעולם נושיט ידינו לעזרה? הנאכל לחם חסד, אם יש את ידינו להוציא לחם מן הארץ בכבוד?״ אנשי גדרה ביקשו ממויאל שיסייע להם בשלוש בקשות: הקמת בית נוסף או שניים, השגת אישור להקמת כל בתי המושבה וחפירת באר. את דבריהם סיימו בהבעת תקווה כי מויאל יוכל לסייע בידם: ״ואתה, אדון נכבד, ידעת אמיתת הדברים האלה, כי נהירים לך שבילי ישוב ארץ ישראל ונקווה, כי לא תוציא מתחת ידך דבר שאינו מתוקן כל צרכו, ואם לא: לאט תעשה מעשיך, כי לא תיבנה עיר פעם אחת, הלוא תבחן ותעשה את הנחוץ בעתו. ה- מכבדיך ומוקיריך כערכך הם״.[הגדרתים אל אברהם מויאל ביפו, 18 באוגוסט 1885, דרויאנוב-לסקוב, כרך ג', עמ׳ 449-448]

ייאושם של הגדרתים וסיועו של מויאל להם הגיע לעיתון הצבי, שהוציא אליעזר בן־יהודה בירושלים: ״מגדרה מודיעים לנו כי הייאוש החל להתגבר בלבות אנשי ביל״ו. לפי הנראה לעת עתה אין תקווה להם כי יוכלו לזרוע השנה הזאת, וידיהם רפו ולא ידעו מה יעשו, ובני הנעורים האלה אשר בלי ספק הועילו הרבה לחזק את רעיון הישוב ברוסיה, רואים עתה כ­אחרי שנות עמל ונדודים, יגון ומכאובים ותקווה רעה, אין לפניהם דרך אחרת בלתי אם לעזוב את הארץ הזאת אשר דבקה נפשם בה…״[ הצבי,4 בספטמבר1885.]

אך ייאוש זה לא התקבל בקרב חובבי ציון בעין יפה, והיו שניסו לטשטשו. תחת הכותרת ״ייאוש שלא מדעת״ כתב משה ליב לילינבלום בהמליץ, בצטטו את הקטע מהצבי על ייאושם של הבילו״יים בגדרה: ״כדבר ברור שהוא למעלה מכל ספק אוכל להודיע לכל חובבי ציון, שייאוש בני ביל״ו היה ייאוש שלא מדעת, וכי עתה לא בלבד שסר הייאוש ההוא מלבם, הנה כבר הוכנו להם מעונות וגם מקומות לבהמותיהם…"[ המליץ, 28 בספטמבר 1885]

מתיישבי גדרה עצמם הכחישו את דבר הייאוש. כחודש לאחר פרסום הידיעה בהצבי, כתב עורכו, אליעזר בן־יהודה: ״בני ביל״ו הודיעונו כי האדון אברהם מויאל הבטיח להם לתת לכל אחד סוס וכלי מחרשה וכל הדברים הדרושים להעבודה, ובימים האלה יביאו להם שני אהלים לשבתם, ותקוותם חזקה כי יזרעו בשנה הזאת את אדמת גדרה. ויוצאים המה במחאה גלויה כנגד הדברים הנאמרים בהצבי גיליון מ״ד כי הייאוש החל להתגבר בלבותם חס וחלילה. כמאז כן עתה יושבים המה לבלי חת וכל מפריע וכל שטן לא יפיל את רוחם ומוטב להם כי תפזרנה עצמותיהם על אדמת ארץ ישראל מאשר ישובו ויחיו בארץ אשר יצאו מתוכה. אונים חדשים שאפו ויחזקו וכמאז כן עתה נכונים המה למלחמה עם פגעי החיים והתלאות, עם פגעי בני אדם והדיבות הרעות, עד באם אל מטרתם״.

בן־יהודה התנצל על דבריו הקודמים בדבר ייאושם של הגדרתים, וקשר את התנצלותו לפועלו של מויאל: ״והנה אנחנו כתבנו את הדברים ההם לפי אשר הבינונו מדברי אחדים מאנשי החבורה הזאת בדברנו אתם, והננו שמחים כי שגינו הפעם, ובהשתדלות הגביר הנכבד האדון אברהם מויאל הי״ו חדשה התקווה בלבם כנשר נעוריה, ובני הנעורים האלה, אשר נשאו עמל ותלאות רבות זה שלוש שנים באהבתם אל הרעיון הקדוש, עוד חזקים בתוכם, לא נפל לבם ולא נס ליחם, ומקומם בא״י לא יניחו. ונקוה גם אנחנו כי עשה יעשו חו״צ [חובבי ציון] ברוסיה כל אשר לאל ידם ולהביא את בני הנעורים האלה אל הנחלה ולשית לץ לתלאותיהם ולתת להם יכולת לחיות על יגיע כפיהם ועל פרי אדמת הקודש אשר יעבדו בזיעת אפיהם״.[ הצבי, גל׳ 9,2 באוקטובר ]1885 .

נראה כי באותה תקופה העסיקה גדרה את מויאל ביום ובלילה. הוא סיפק להם סוסים, כלי עבודה, זרעים חומרי בניין וכן את התמיכה החודשית. נוכחותו של איש כמויאל הייתה חיונית, שכן עלה בידו לרומם את הרוחות ולתת לאנשי גדרה את ההרגשה כי מישהו דואג להם, וכי הדואג הוא אדם בעל מעוף. ייתכן כי תרומתו העיקרית של מויאל בתקופה הקצרה שכיהן בתפקידו הייתה שהוציא את העניינים מן השגרה וגרר אחריו את חובבי ציון ועל ידי סיכונים מחושבים בהוצאות כספים, שהיו בבחינת זריקות מרץ למתיישבים, אפשר להם להחזיק מעמד.

מויאל היה מליץ היושר העיקרי של מתיישבי גדרה אצל הנהגת חובבי ציון. במכתב מפורט לפינסקר באמצע נובמבר 1885 הוא שטח בפניו את קורות גדרה מאז קניית אדמתה, והסביר את מהות הסכסוך בינה לבין שכנתה הערבית. קשייה הרבים של גדרה נבעו משתי סיבות עיקריות: יחסו העוין של הכפר הערבי השכן, קטרה, וקשיים מכוונים שהערים על התפתחות המושבה השלטון הטורקי. בתחילת דבריו התנצל מויאל בפני פינסקר, שכמה חודשים התמהמה לכתוב לו על ״העניינים המסוכסכים״, כהגדרתו, ועשה זאת משום שהוא עצמו לא ידע איך העניין יתפתח ויסתיים, והעדיף להמתין עם דיווחו. גדרה, כפי שעולה ממכתבו של מויאל לפינסקר, אינה גן של שושנים. בעטו של מויאל נרשמו הדברים כך: ״…מצב העניין כמו שהוא, למען ידע ויבין, כי לא נשות על שושנים, וכי על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו בארץ הקודש, עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כגדרה, אבל המסובבים [הסיבות] האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א) האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנזכר [קטרה]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים [הערבים] על-ידי תחבולות שונות. ה׳ פוליבֶר הצרפתי הלווה בריבית לבני הכפר וכה עלו והשתרעו החובות על צוואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נִשְׁיָם [חובם שעליהם להחזיר], אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפילו שנה אחת. והנה כל עוד שה׳ פוליבר היה בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה. אבל עתה, אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה, וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה, לו גם יתנו מחירה כתם אופיר וזהב פרוָיִם, עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם? ולכן לא ייפלא עוד אם בני הכפר קטרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחות המושבה הנזכרה בחשבם פן ואולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר״.

הסיבה השנייה קשורה להתנגדותו התקיפה של מושל ירושלים, ה״פחה״ כהגדרת מויאל, העושה ככל יכולתו להצר את צעדיה של גדרה. הוא ניסה את כוחו, כבר קודם לכן, נגד ראשון־לציון, ונבלם על ידי הפקיד הראשי של הברון רוטשילד, אליהו שייד. בעקרון היה זה מויאל עצמו, שמנע מהמושל העוין למנוע את הקמת הבתים, ועתה הוא נטפל למושבה הקטנה גדרה וסבור כי יצליח להורידה מאדמתה. מסייע לו בכך מושל עזה, שבתחום שלטונו נמצאת גדרה.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.-מסיפורי הנסים של הצדיק

מסיפורי הנסים של הצדיק.

סיפור 1. שיפוץ בית-העלמין בזכות ברכת הרב

רבי אברהם יצחק מוֹיָאל זצ"ל היה חזן קבוע בבית-הכנסת של רבי רפאל אְנְקָוָוה והיה גם גזבר הקהילה. פעם עלו רבי רפאל ורבי אברהם לבית-העלמין להתפלל על קברות הצדיקים הקבורים בְּסָלֶה. רבי רפאל בראותו בית-עלמין פרוץ, ללא חומה, ובהמות של הערבים רועים שם ומטמאות קברות הנפטרים בגלליהן, פנה לרבי אברהם ואמר לו: "לא אוכל לסבול חרפה זו! הרי אתה כעת גזבר הקהילה, עשה חסד עם מתים אלה והשתדל לבנות חומת-גדר לבית-העלמין שלא ישאר פרוץ" רבי אברהם ענה לו: "מה קודם למה, החיים או המתים? הרי אנו קהילה עניה, ובקופה אין אפילו כסף לחלוקה לעניים הסובלים חרפת-רעב ומחסור" – "התחל" ענה לו רבי רפאל "ירחם השם".

    באותו שבוע נסע רבי אברהם לקזבלנקה לרגל מסחרו, עבר לחנותו של מר טוֹלֶידָנוֹ אחד מעשירי העיר, כדי להזמין אצלו סחורה, פנה מר טוֹלֶידָנוֹ לרבי אברהם ואמר לו: "שאלה אחת מטרידה אותי ואינני יודע איך להשתחרר ממנה ואיך לפתור אותה?". "במה העניין מר טוֹלֶידָנוֹ?" שאל רבי אברהם:. "זכור לך שאשתי הייתה עקרה והצעת לנו, בזמנו, להביאה אצל הרב רפאל אְנְקָוָוה כדי לקבל ברכתו ויתפלל בעד סגר רחמה? אני שמח לבשרך כי השבח לאל, אשתי עומדת ללדת בקרוב, ואני יודע שברכתו של הרב עמדה לה, אך אינני יודע איך לגמול לרב עבור חסדו הגדול, כאשר אני יודע שהוא שונא מתנות ואין כוונתי חלילה לכסף, אלא לתשורה כפי מעלתו וכבודו של הרב". רבי אברהם סיפר למר טוֹלֶידָנוֹ עניין ביקור הרב בבית-העלמין ומשאלתו לבנות חומה כדי למנוע חילול קברות בבית-העלמין. רבי אברהם הוסיף ואמר: "נדמה לי שמן השמים כיוונו אותך ואותי לדבר מצווה, ואין כל ספק שיד הגורל הייתה במקרה, ושהאלקים הביא מצווה זו לידך, הגשמת משאלתו של הרב, שבוודאי תגרום לו סיפוק, הנאה ונחת רוח".

    בו במקום מסר מר טוֹלֶידָנוֹ לידי רבי אברהם מוֹיָאל סכום גדול שהיה בו די והותר לשיפוץ בית-הקברות.        

    רבי אברהם חזר לְסְלָה, מיד פנה לקבלן ערבי מבלי להגיד דבר לרבי רפאל. הוחל בבניית החומה אולם לטהרת המתים, נסלל כביש בתוך בית-העלמין ושער מברזל הוקם בכניסה. אחרי שכל המלאכה הסתיימה הזמין רבי אברהם את רבי רפאל לבקר בבית-העלמין. ענה לו רבי רפאל: "זכותם של הצדיקים הגדולים ויתר הנפטרים במקומם מונח, לא אוכל לראות שוב חילול קברותיהם". ענה לו רבי אברהם, כל עת שמסייעים  במרומים לא להתייאש מן הרחמים, אני מבטיח לכבודו שאעשה הכל כדי לגרום סיפוק והנאה לכבודו בעזרת השם".

    הרב רפאל עלה בשנית לבית-העלמין, וכשראה כל השינויים שנעשו במקום, פנה לרבי אברהם ואמר לו: "מניין כל זה? סיפר לו רבי אברהם את הסיפור של מר טוֹלֶידָנוֹ והרב אמר לו בהתרגשות: "ברוך תהיה, עכשיו כדאי להיקבר במקום הזה".

    משאלתו של רבי רפאל נתמלאה, כאלו ידע בחייו שמקום זה עתיד להיות מקום של כבוד קדושה וטהרה, ואכן לא עבר זמן רב, ורבי רפאל נפטר וזכה להיקבר בחלקה נפרדת בבית-העלמין, ועל קברו הוקם מבנה מיוחד.

סיפור 2. דין הצדק של הרב

יהודי מהעיר סְלָה שנתרושש מנכסיו, מכר את ביתו לאחד מערבי העיר, וכמנהג המקום באו שניהם לפני סופר בית-הדין המוסלמי וחתמו על שטר-מכר והיתנו זאת בכך: שהיהודי ימשיך להתגורר בבית וישלם לגוי שכר-דירה. כעבור זמן מה, איבד הגוי את השטר ובבית-הדין המוסלמי לא נשאר העתק, כשבא אל היהודי לתבוע את ביתו, דרש ממנו היהודי את השטר, אך השטר איננו ואותו יהודי התכחש למכירה ואמר שהבית נחלה לו מאבותיו. הגוי במר נפש פנה אל הקאדי (דיין המוסלמי), אך הלה לא יכל היה לסייע בידו באין לו ראיות כלשהן.

    שמעו של רבי רפאל התהלך לפניו כאיש צדק, כדיין אמת, המקדש שם שמים בדינו, כשאינו חושש מאנשי קהילתו, חבריו של הגוי הציעו לו שיפנה אל החזן רבי רפאל, (הערבים מכנים את הרבנים חזן או סייד  – אדון.  ש"ט) הגוי שמע לקולם ופנה אל הרב. בא אל הרב כשצרור כסף בידו, רבינו נזף בו ואמר לו: "אם אתה רוצה שאטפל בטענותך, קח  את כספך והחזירו לביתך". הגוי עשה כמצוות רבינו וסיפר לו את סיפורו. רבי רפאל קרא לשלשה מנכבדי הקהילה ושאל כל אחד מהם בנפרד, מה ידוע לו על הבית הנזכר לעיל. שלושתם ענו אותה תשובה – הבית שייך לגוי והושכר ליהודי היושב בו, ושניהם חתמו על שטר כדת וכדין על השכרת הבית. ללא היסוס קרא רבינו לסופר בית-הדין וכתב שטר מכר חדש ומסר אותו לגוי.

    לא יקשה בעינינו לתאר את גודל ההערצה של כל התושבים היהודים, המוסלמים והנוצרים כאחד, כששמעו התנהלות הדין ועל תוצאותיו. כך היה רבינו, דיין אמת שאך ורק האמת הייתה נר לרגליו.  

סיפור 3. יהודי שהתכחש לקבלת כספים מערבי ובזכות חוכמת הרב הוחזר לו כספו

ערבי אחד הפקיד בידי יהודי סכום כסף גדול לפני נסיעתו לעליה לחאג' בעיר מֶכָּה, כאשר חזר הערבי מנסיעתו וביקש מהיהודי להחזיר ל את כספו, הלה הכחיש הכל מכל, "לא ראיתי אותך מעולם, ואיני  מכיר אותך כלל", הערבי ראה שהעולם חשך בעדו, ולא היה יכול להוכיח את טענתו, הביא העניין בפני כמה מחבריו, ואלה יעצו לו להביא תלונתו בפני החזן של היהודים (הכוונה לרבי רפאל. ש"ט כי רק בחוכמתו וביושרו ימצא את הדרך להוציא הודאה מפי היהודי.

     הערבי סיפר לרב א. סיפורו, והרב ביקש מהערבי להמתין ושלח את עוזרו לקרא לאותו יהודי. זה טוען וזה מכחיש. הרב שאל את הערבי; "האם יש לך עדים"? "אין לי מלבד אלקים למעלה" ענה הערבי. "האם אתה זוכר באיזה מקום נתת לו הכסף"? "אני זוכר, זה היה ליד עץ גדול מחוץ לעיר". "אם כן", אמר לו הרב: "קח חבל  ולך מדוד היקף גזע העץ וחזור לומר לי מה מידת היקפו. הרב התחיל לדבר כאלו לעצמו: "אני ממהר לעניין חשוב ואיני יודע כמה זמן יקח עד שהגוי יחזור?. היהודי שנשאר עם הרב ושמע אותו, הוא לא הבין שהרב טמן לו מלכודת, וביוזמתו אמר: "כבוד הרב! מקום העץ רחוק מאד והערבי ישוב בעוד כשעה". מניה וביה אמר לו הרב: "אם אתה מכיר את מקומו של העץ, סימן שהגוי צודק, קום מיד והחזר הפיקדון לבעליו עד הפרוטה האחרונה. כעבור זמן-מה חזר הגוי מתנשף ומזיע, ובטרם התחיל לדבר אמר לו הרב: "אין צורך בהוכחות, צדקת בטענתך, היהודי חייב להחזיר לך את כספך עד הפרוטה האחרונה. הגוי קפץ מרוב שמחה ונפרד מהרב בנשיקת-יד                                             

סיפור 4.  בזכות הצדיק זאב רווח מצא את קבר סבתו.

זאב רווח הוא בנו של רבי יצחק רווח שהיה מורה לדקדוק בעיר סְלָה (Sale). זאב רווח נסע למרוקו עם חבריו לצילום סרט על הצדיקים. בטרם נסע ביקשה ממנו אמו שיפקוד את קבר אביה בְּסְלָה. כאשר הגיע לבית-העלמין עם חבריו, החל לחפש את קבר סבו שעות ארוכות ולא מצא. השעה הייתה מאוחרת וחבריו של זאב הפצירו בו שיפסיק לחפש קברים וילך עמם לנוח. זאב לא היה מוכן לעזוב ולהניח למשימה שהטילה עליו אמו עד שהבזיקה במוחו מחשבה. הוא ניגש לציונו של רבי רפאל והחל לבקש מהצדיק שיסייע לו למצוא את קברו של סבו. לפתע ניצנץ במוחו רעיון: "ספור שבע שורות קדימה, פנה ימינה וספור שלשה קברים, שם נמצא קבר הסבא". זאב המרוגש פנה ועשה כך ולמרבה תדהמתו מצא כך את קבר סבו.  שוו בנפשיכם את סערת הרגשות של זאב השחקן הידוע                                                                        

סיום המאמר 

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.-מסיפורי הנסים של הצדיק.

לימוד תורה ושמירת מצוותיה מתוך שמחה {והיה} וענווה {עקב},הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

לימוד תורה ושמירת מצוותיה מתוך שמחה {והיה} וענווה {עקב},

היא הערובה לקיום עם ישראל בארץ ישראל,

 מתוך ביטחון רוחני, צבאי, כלכלי ורפואי,

 במשנת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

מאת הרב משה אסולין שמיר

           "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה,

ושמרתם ועשיתם אותם,

 ושמר יהוה אלהיך לך את הברית ואת החסד…" (ז, יב – כו)

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על שלושת הביטויים הנ"ל:

התורה יכלה לפתוח את הפרשה בביטוי "עקב תשמעון",

 או בביטוי "אם תשמעון" במקום "עקב", וכן "תשמעו" במקום תשמעו-ן".

וכן, השימוש בפועל "ושמר" בעבר, במקום "ישמור" בעתיד,

כמתחייב מבחינה תחבירית.

מה ההבדל בין שמירת "הברית" לשמירת "החסד"?

על כך, עונה רבנו-אור-החיים-הק' – שבע תשובות.

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם – ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".

זהו הפס' הראשון בפרשתנו המתמצת למעשה את כל הפרשה, ואת חופש הבחירה הנתון בידינו.

עקב  = במידה ונישמע {"תשמעון"} למצוות ה' {"המשפטים"} מתוך שמחה {"והיה"}, ונקיים אותן הלכה למעשה {"ושמרתם = מצוות לא תעשה. ועשיתם = מצוות עשה"}, גם הקב"ה יקיים את הבטחתו אלינו, שהיא "הברית והחסד", וכדברי רש"י: "ישמור לך הבטחתו". כלומר, המילה "עקב" = אם, מהווה למעשה את מילת המפתח בפרשה.

"עקב" שמה של פרשתנו, מבטא את תכנה גם ע"פ הפסוק: "עקב ענוה יראת יהוה, עושר וכבוד וחיים" (משלי כב, ד). כאשר נתנהג בענוה כלפי כל אדם, אותה מסמל העקב הנמצא בתחתית הגוף, נוכל לזכות לענוה ויראת ה' כלפי הקב"ה, בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם", ועקב כך נזכה ל"עושר, חיים וכבוד" בהם משופעת ארץ ישראל: "כי יהוה אלהיך מביאך אל ארץ טובה: ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון; ארץ זית שמן ודבש. ארץ, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה" (דב' ח, ז – י).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את  הביטו "כל בה""כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו – 'כל בה".

בעצם, זוהי  הפרשה הכי משופעת בברכות אודות ארץ ישראל.

"עקב" – שם הפרשה, גם במשמעות שהיא "עוקבת" אחרי הפרשה הקודמת "ואתחנן", בה נאמרה הפרשה הראשונה של קריאת שמע, המדברת על קבלת עול מלכות שמים, ואילו פרשתנו מדברת על הפרשה השניה של קריאת שמע המדברת על השכר והעונש בקיום מצוות התורה.

הרמב"ן אומר שהתורה הזהירה במיוחד על שמירת "המשפטים – כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצוות כולן, שלא יחטאו בהן כלל" כדברי קודשו (דב' ז, יב). עד כמה צריכים להיזהר במצוות שבין אדם לחברו.

בעל הטורים אומר: "שיש לפשפש ולחקור אחר עומק הדין", לכן המיקוד הוא על "משפטים".

הספורנו: "כי במשפט יעמיד ארץ". הוא מתייחס לפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ – ואיש תרומות יהרסנה" (משלי כט, ד). כלומר, כאשר השליט מעמיד את המשפט כנר לרגליו, השלטון במדינה יהיה יציב. ואילו כאשר השליט משחד את המקורבים, השלטון יהרס.

 כמו כן, הגאולה תלויה במשפט צדק ככתוב: "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

הביטוי "והיה" בו פותחת הפרשה, מסמל את השמחה. "אין והיה – אלא לשון שמחה", כדברי המדרש (ויר"ב יא' ז'). כמו כן, אותיות המילה "והיה" הן אותיות שמו יתברך י-ה-ו-ה, שהן הנוטריקון: י-שמחו ה-שמים ו-תגל ה-ארץ, המדבר על שמחת גרמי השמים, מלאכי רום ויושבי הארץ בגאולה העתידה לבוא.

כלומר, כאשר "תשמעון" בקול ה' מתוך שמחה {"והיה"}, תשרור שמחה בעליונים ובתחתונים (זהר חלק ג, דף נט א).

  • השמחה האמתית – כשזוכים לקיים את מצוות ה' מתוך שמחה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ויתבאר על דבר אומרו ז"ל, אין והיה אלא לשון שמחה. והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים – כי אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציווה ה' לעשות, אז ישמח לבו… השמחה {והיה} תהיה לך עקב תשמעון. פירוש, עקב הוא סוף ותכלית כדרך שמצאנו שהשתמשו חז"ל בלשון זה בלשון המשנה: "בעקבות משיחא וגו', כי בגמר זמן ביאת {מלך המשיח}, יקרא עקבות".

 דוד המלך אומר בתהלים: "ישמח לב – מבקשי יהוה" (קה, ג), וכן "עבדו את יהוה בשמחה, בואו לפניו ברננה" (ק, ב). מצד שני, הוא אומר: "עבדו את יהוה ביראה, וגילו ברעדה" (ב, יא).

השאלה הנשאלת: עבודת ה' מתוך שמחה ורננה, או יראה ורעדה?

בעבודת ה', יש להתחיל ביראה, כי ע"י היראה, האדם יזהר שלא לעבור את רצון הבורא. כשיש לאדם יראת שמים טהורה, הוא כבר יגיע לעבודת ה' מתוך שמחה ככתוב בהמשך: "ועתה ישראל, מה יהוה אלוהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את יהוה אלהיך, ללכת בדרכיו – ולאהבה אותו" (דב' י, יב).

רבנו האריז"ל כותב על השכר הגבוה של עבודת ה' מתוך שמחה:

 "הנה האדם צריך בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקותו בתורה, או כשמתפלל התפילה – להיות שמח וטוב לב יותר, מאשר מרוויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב".

וכן הוא כותב: "דע, כי העושה מצוה, אין מספיק לו במה שיעשה אותה לבד, אלא יהיה שמח בעשותו אותה מצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש, ובחשק גדול, כאילו נותנים לו סכום גדול של כסף וזהב, וזה יורה על היות אמונת בטחונו בבורא יתברך בתכלית… וכפי גודל שמחתו ובטוב לבב הפנימי – כך יזכה לקבל אור העליון. ואם יתמיד בזה, אין ספק שתשרה עליו רוח הקודש", כמו חבקוק הנביא שזכה להתנבא, בזכות שמחתו בשמחת בית השואבה.

  • השמחה האמתית – כשיתברר לנו בעולם האמת, שיצאנו זכאים בדין.

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר בפירושו השני: אל לו לאדם לבטוח בצדקתו לשמוח. אלא רק לאחר שיתברר לו בסוף דרכו בעמדו בפני בוראו, שאכן הוא זכאי בדין. וכדברי קודשו: "אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם – אז הוא זמן השמחה. וכל שלא הגיע לזה, אין לו מקום לשמוח… כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול… [ביום הדין], וכפי זה שיעור עקב – הוא סוף שמיעת כל המשפטים". לכן, התורה השתמשה במילה "עקב".

  • השמחה האמתית והשגת נ' שערי בינה – ע"י לימוד תורה מתוך שמחה.

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שנוכל להגיע להשגות גבוהות בתורה ואף לחמישים שערי בינה בבחינת "תשמעו – ן" = שער הנון {50}, על ידי לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה וענוה.

המילה "והיה" רומזת לשמחה, והמילה "עקב" רומזת לענוה.

רבנו-אוה"ח-הק' מביא את הזהר הק': "דלית חדוותא {שמחה} קמי קודשא בריך הוא, כשעתה דישראל משתדלי באורייתא" (פנחס רי"ג). ולכן, הכתוב אומר "והיה" בסתם, כדי לרמוז על השמחה לקב"ה. וכדברי קדשו: "והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא את העולם. וכשהוא שמח, כל העולם בשמחה ובששון".

כמו כן, השימוש במילה "עקב", רומז לכך שבלימוד תורה, על האדם ללכת עקב לצד אגודל בענוה ובשפלות, ואז ישכיל להבין… אפילו סתרי תורה.

  • "ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד" (ז, יב)

שמירת הבטחת הברכות בא"י – תלויה רק בקיום המצוות.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לגבי השכר על קיום המצוות נאמר "ושמר יהוה אלוהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" בלשון עבר, ולא השתמש כמתחייב בלשון עתיד ישמור יהוה אלוהיך וכו'. כלומר, מתן שכר לדורות הבאים. הלימוד מזה לדעת רבנו הוא: שמירת הברית תלויה אך ורק בנו. במידה ונשמור ונקיים את הברית שנכרתה בעבר בין הקב"ה לבני ישראל, נוכל לזכות בברכות בעתיד, לכן השימוש בזמן עבר: "ושמר".

על אותו משקל ניתן להוסיף, שהשימוש בביטוי "לך" בלשון יחיד במקום "לכם" בלשון רבים, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית לביטוי "תשמעון" שהוא בלשון רבים. התשובה לכך היא, שקבלת השכר תלויה בדרך בה כל אדם מקיים את המצווה. רבים הם האנשים המקיימים מצוות כמו שמירת שבת, אבל כל אחד מקיים אותה בדרך אחרת, ולכן נאמר "לך" – לפי ההשקעה במצווה ע"י כל אחד, כך יהיה שכרו, בבחינת "לפום צערא אגרא".

  • הקיום בא"י בבחינת "החסד" – בזכות קיום המצוות.

רבנו-אור-החיים-הק' מעלה את השאלה: בפסוק הנ"ל "משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו את כל המשפטים, בזה יזכו לשמור להם הבטחתו. וממה שאמר בפרשה זו עצמה – לא בצדקתך… כי ברשעת הגויים… ולמען הקים … זה יגיד שהגם שאין להם צדקות, בהכרח שיקיים ה' את השבועה" כדברי קדשו, ללא קשר אם קיימו את המצוות?

רבנו-אוה"ח-הק' משיב: כניסת יוצאי מצרים לארץ, הייתה בזכות האבות, גם אם בני ישראל לא היו ראויים, לכן נאמר "לא בצדקתך וכו'", אבל לאחר הכניסה לארץ, הקיום הביטחוני, הרפואי והכלכלי, יהיה תלוי רק בשמירת המצוות, ולא יהיה תלוי עוד בהבטחה לאבות.

  • "הברית והחסד" – כיבוש שבעת העמים בימי יהושע, בזכות ההבטחה לאבות.

כיבוש אדום, מואב ועמון בעבר הירדן – בזכות קיום התורה.

"ושמר יהוה אלהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (ז, יב).

הביטוי "הברית", מתייחס לירושת הארץ בגבולות יוצאי מצרים, ע"י כיבוש יהושע. ואילו הביטוי "והחסד", מתייחס לשאר העמים בעבר הירדן: אדום, מואב ועמון כפי שהובטח לאבות, וזה יהיה רק בעתיד בזכות קיום מצוות, בבחינת "עקב תשמעון… ושמרתם ועשיתם".

יוצאי מצרים לא הורשו לכבוש את אדום, מואב ועמון. אבל, זה יהיה בעתיד בזכות מעשינו הטובים.

ז. "הברית והחסד": בזכות "הברית" אבות – יהושע כבש את הארץ.

                      בזכות "החסד" – נכבוש בימות המשיח, את עבר הירדן ואדום.

 רבנו-אור-החיים-הק' מעלה עוד אפשרות: "הברית" – רומז לשבעת העמים שנכבשו בכניסה לארץ ע"י יהושע ככתוב: "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (דב' ז א). ואילו "החסד" – רומז לשלושת העמים הנותרים: אדום, עמון ומואב בימות המשיח. כלומר, עבר הירדן המזרחי עד נהר פרת כהבטחת ה' לאברהם.

במילה "אדום", הוא רומז לרומי ולכל העולם הנוצרי, וכדברי קדשו: "לדבריהם ז"ל שאמרו עתידה מלכות אדום [אירופה ואמריקה] שתתפשט בכל העולם. מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל, וחסד מופלג יקרא".

רבנו מסתמך על דברי רב יהודה בשם רב שאמר: "אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חודשים" (יומא י ע"א). כמו כן, כדי לקיים את נבואת ישעיה בפרק י"א הדן בפועלו של מלך המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי… ונחה עליו רוח יהוה… ועפו בכתף פלישתים {החמס העזתי!} ימה יחדיו, יבוזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משענותם" (ישעיה יא, א – יד. ילקוט שמעוני לך לך רמז עח). רמז למלחמת גוג ומגוג.

רבנו-אוה"ח-הק' חותם את דבריו בתפילה לגאולה:

 "וחסד מופלג יקרא, ועליו הוא אומר ואת החסד… ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל לנו גוים רבים".

יוצא שהפס' הפותחים את פרשתנו,

טומנים בחובם את הפתרון לבעיות הכלכליות, הביטחוניות והרפואיות:

  • ביטחון כלכלי מבחינה כלכלית, הקב"ה מבטיח ברכה "בלי די": "ואהבך, וברכך, והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירשך, ויצהרך… על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (דב' ז יג'). כל זה בבחינת "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג י). "אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".
  • ביטחון רפואי מבחינה רפואית, הקב"ה מבטיח לנו בריאות איתנה: "והסיר יהוה ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך, ונתנם בכל שונאיך" (דב' ז טו').

 רבנו אוה"ח הק' מסביר את פשר הכפילות: "והסיר ה' ממך כל חולי", ומצד שני "לא ישימם בך".

רבנו מדגיש: במילה "והסיר", הכוונה גם למחלות שאדם גרם לעצמו, כמו ישיבה ממושכת בשמש. במילים "לא ישימם בך", הכוונה למחלות הבאות בשליחות.

רבנו מדגיש: "עוד בא להעיר בהכרת חסד אל, כי הוא המסיר חולי מישראל, לבל יאמרו כי הדבר בא כפי הטבע". שנזכה להפנים שרק הקב"ה הוא הרופא האמתי בבחינת: "כי אני יהוה רופאך" (שמות טו, כו).

מהביטוי "וכל מדוי מצרים הרעים", רבנו לומד, שגם מחלות מדבקות ישים אותן על הגויים, ועמ"י לא ידבק מהן.

"והסיר יהוה ממך כל חולי".

 רב אומר: 'כל חלי' "זו עין {רעה}. רב שידע ללחוש למתים, בדק ומצא בבית הקברות: "תשעין ותשעה [מתו] בעין רעה, ואחד {מת} בדרך כל הארץ" (בבא מציעא קז ע"ב):.

בעל הטורים: "כל חלי"גימטריה צ"ח קללות שנאמרו בפרשת 'כי תבוא'.

  • ביטחון צבאי מבחינה ביטחונית, הקב"ה מבטיח שיטפל באויבי ישראל, גם אם הם רבים:

"כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם … לא תערוץ מפניהם כי יהוה אלוהיך בקרבך… ונשל יהוה אלוהיך את הגויים האל מפניך… לא יתייצב איש בפניך" (דב', טז'- כד').

"בן אדם, למה תדאג על הדמים / ולא תדאג על הימים.

                  כי הדמים אינם עוזרים / והימים אינם חוזרים" {פיוט מרוקאי}.

רש"י מסביר את הפס' הראשון: "והיה עקב תשמעון וכו'" – "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו – תשמעון" (תנחומא עקב א). כלומר, הביטוי "עקב" – במשמעות מטאפורית לעקב הגוף. פירוש, אם לא נזלזל במצוות הקלות, כנאמר בפרקי אבות: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", אז נזכה לשכר המופיע אח"כ: "ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד וכו'".

המדרש מספר על דוד המלך "שהיה מתיירא מיום הדין ואומר: ריבון העולמים, איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה שהן חמורות, אני מתיירא מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן", ע"פ הפס': "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני" (תהלים מט, ו). מתוך המזמור אותו קוראים בתפילה בבית האבל.

ניתן גם להסביר, שכוונת הדברים היא, לגבי הדרך בה אנו מקיימים את המצוות. האם מתוך יישוב הדעת וע"פ כל ההידורים, או כלאחר יד, בבחינת "מצות אנשים מלומדה", ובפרט לגבי המצוות היומיומיות אותן אנו "דשים בעקבינו" כמו "ברכות הנהנין" ללא כוונה, בניגוד למצוות עונתיות כמו פסח, סוכות, ר"ה, כיפור וכו' להן אנו מתייחסים ביראת כבוד, תוך שמירה על כל ההידורים בקיומן. כנראה בגלל העונתיות שלהן.

ראה את דברי הרב יהודה צדקה בהמשך, לגבי מיליוני הברכות העוברות בפינו, אבל ללא כוונתנו.

הרב שלמה זלמן אוירבך נשאל פעם ע"י ילד: אם הקב"ה אוהב אותנו, מדוע הרבה עלינו מצוות, ולא מסתפק בשבע מצוות בני נח, או מקסימום כפול?

רבנו השיב: הקב"ה נותן לנו שכר, גם על דברים שגם הגויים עושים, כמו נעילת נעליים, בתנאי שנעשה אותן לפי הוראות השו"ע: נעל ימין תחילה, אח"כ שמאל. שריכת נעל שמאל, אח"כ ימין. קיבלת שכר של ד' מצוות.

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הרמב"ם בראש פרשת חוקת: ע"י קיום מצוה בשלמותה, נגיע לגן עדן. לכן, חשוב שיהיו לנו הרבה מצוות, כך שנוכל להתחבר למצוה אחת, אותה נקיים בשלמות, ובזכותה ננחל גן עדן.

להלן סיפור המדגים עד כמה חשוב לקיים כל מצוה בשלמותה.

הרה"ג יהודה צדקה ע"ה ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד} כותב בספרו "קול יהודה":

אדם ממוצע מברך כ- 3.5 מיליון ברכות במשך ימי חייו. והנה כאשר  מגיע לעולם האמת, הוא חושב שיש לו קרונות של ברכות.  אך, כאשר הוא מתייצב לפני הקב"ה, מתברר לו שחלק גדול מן הברכות היו מגומגמות ולא בכוונה.

הוא מביא לכך משל, לאדם פשוט שנסע לעיר יהלומים בהם אינו מבין דבר. לקראת שובו לעירו, הם נתנו לו תיק מלא יהלומים. בדרכו חזרה, התיק הכביד עליו, והוא החל לזרוק יהלום אחרי יהלום, עד שנשאר לו יהלום אחד אותו השאיר למזכרת. בהגיעו לעיר הגדולה, שילמו לו הרבה כסף עבור היהלום היחידי שנשאר לו לפליטה. רק אז, הוא הבין עד כמה הוא טעה.

כך אצלנו. רק בעולם האמת נבין עד כמה כל מצוה היא יהלום, אבל אז, יהיה מאוחר, בבחינת "במתים חופשי".

נסיים בחלק משיר אותו אהב לשיר מו"ר אבי הפייטן הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה, אודות הבלי הדמים וחשיבות הימים:

"בן אדם, למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים /

 כי הדמים אינם עוזרים, והימים אינם חוזרים.

רדוף אחרי התורה והמצוות, כי הם לעד קיימים /

אם הזמן בוגד, אל תאלצהו ואל תרדוף אחריו".

עשה זאת בני, והינצל מארי וגוריו /

בטח בה' ועשה טוב, כי בוטח בה' אשריו".

עבודת ה' של הנשמות מעולם "הראש" [כמו משה ורשב"י],

 ו"הלב" {ראשונים ואחרונים, דוגמת רבנו-אוה"ח-הק'}.

 לעומת נשמותינו שהן מעולם "העקב", ב"עקבתא דמשיחא".

גוף האדם מחולק לג' חלקים: הראש בו מוצבים "שבעת קני המנורה":

שתי עיניים {ראיה}, שתי אוזניים {שמיעה}, שתי נחיריים {ריח} ופה – {טעם}.

החלק האמצעי הכולל את הלב – {רק מרגיש}.

החלק התחתון שהוא העקב – אינו מרגיש כלום, ומתבטל כלפי החלקים הקודמים.

חכמי תורת הח"ן אומרים שכמו שגוף האדם מתחלק לראש הכולל את המחשבה, הדיבור והשמיעה. החלק האמצעי הכולל את הלב שאינו רואה ואינו שומע, אבל הוא מרגיש את כל הגוף, לעומת העקבים שאינם מרגישים. כך בעולם הנשמות. נשמות הראשונים כמו משה רבנו והרשב"י, מקבילות לאיברי הראש הרואות ומרגישות הכול, לכן בזהר נאמר, תא חזי = בא וראה.

בגמרא לעומת זאת, נאמר "תא שמע" = בא שמע. נשמות דורות הראשונים והאחרונים כמו האמוראים, הראשונים והאחרונים כמו רבנו-האוה"ח-הק' שהרגישו את דופק הדור.

לעומתם, נשמות הדורות שלנו שאינן רואות ואינן מרגישות כלום, נקראות עקבתא דמשיחא, והן יכולות להביא את המשיח ע"י קיום המצוות בבחינת "והיה עקב – תשמעון את המשפטים האלה" – לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה [והיה] וענוה [עקב].

אצל הנחש שהוא מקור החטא הקדמון נאמר: "והוא ישופך עקב". הוא אורב לנו בכל מקום להחטיאנו, ובפרט בדורנו הרווי פיתויים בכל אשר נפנה.

יעקב אבינו הצליח להתגבר על העקב שבו, ולכן נקרא ישראל = ישר – אל.  יעקב אבינו סלל לנו את הדרך להתגבר על "עון עקבי יסובני" כדברי דוד בתהלים (מט).

דוגמא לכך, התנא הגדול רבי עקיבא מלשון עקב, שהצליח להשתחרר מ"נשיכת הנחש", והגיע להיות ראש החכמים ואבי התושב"ע עליו נאמר בגמרא, שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו כדברי משה רבנו, כאשר הראה לו הקב"ה את חכמי הדורות.

על רבי עקיבא אמר בן עזאי חברו: "כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה". כלומר, כל החכמים יכולים לתקן רק קליפות דקות, לא כן רבי עקיבא.

יעקב אבינו [מלשון עקב],  ניסה לגלות לבניו את הקץ: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בר' מט א). גם רבי עקיבא הלך בעקבותיו כאשר חשב שבר כוכבא הוא המשיח, ואף קרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב וכו'", כעדות תלמידו רבי שמעון בר יוחאי.

חטא הנחש כרוך על עקבי משיח, ועלינו להשתחרר ממנו ע"י חזרה לאבינו שבשמים מתוך אמונה זכה, בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" כדברי חבקוק הנביא הרומז במילה "יחיה" בעתיד, לעידן המשיח.

האותיות העוקבות של המילה ז.מ.ר. הן אותיות  נ.ח.ש. ע"י עבודת ה' מתוך זמרה ושירה, נוכל להתגבר על הנחש המסמל את היצר הרע.

 דוגמא לכך: דוד המלך כותב את מזמוריו מתוך שירה וזמרה, גם במצבים קשים: "מזמור לדוד – בהיותו במדבר יהודה" (סג א). גם כשהוא מסתתר במדבר משאול המלך הרודפו להורגו, הוא מזמר לה'.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

       "לא תחסר – כל בה" (דב' ח ט)

 ברכת השפע בארץ ישראל: 

                   "כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו: כל – בה" (רבנו-אוה"ח-הק')

"ושמרת את מצוות יהוה אלהיך… כִּי יהוה אֱלֹהיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה:

אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. 

אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ;

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחֹשֶׁת.

ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹוהיךָ,

 עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דב' ח, ו – י ).

הפסוקים הנ"ל מבטאים את השפע הכלכלי של א"י שלא חסר בה דבר. לגבי השאלות מדוע יש לנו רק נחלי מים, ולא נהרות גדולים כמו באירופה. וכן, מדוע מההרים ניתן לחצוב רק אבנים ונחושת ולא זהב? 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך: א"י התברכה בכל מה שאנו צריכים. מצד אחד אוכל, כמו "חיטה ושעורה…", ומצד שני, "ברזל… ונחושת" לתעשייה, בבחינת "לא תחסר – כל בה". וכדברי קודשו: "העושר בארץ הוא תלוי, והמעשיר מהארץ מעשיר, ונתחלקה לכולם בשווה, שכולם אוכלים בה לשובע. אם כן כולם עשירים… ובזה ישנם בגדר ואכלת ושבעת" (ח, ט).

השבח לא-ל שד-י = הזן ומפרנס לכל בדרך נסתרת, שזיכנו לחיות בא"י בדור, בו  מתקיים: "לא תחסר כל בה".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, מדוע כאשר עמ"י היה בגלות, הארץ לא הניבה פירות, והיית בעיקר ארץ ביצות. רבנו לומד זאת מהכתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד – עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב). וכך דברי קדשו: "דקדק לומר תיבת אלהיך, להעיר כי שבח הארץ הוא כשה' מייחד אלקותו על ישראל. אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם – אין שבח כל כך לארץ".

      "ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהיךָ" (דב' ח י).

ברכת המזון מן התורה.

"כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצוים לו בשפע" (ספר החינוך).

  • "ואכלת ושבעת, וברכת את יהוה אלהיך" – זוהי ברכת הזן בה אנו מודים לה' על שהוא זן אותנו.
  • "על הארץ" – זו ברכת הארץ. להודות לה' על ארץ ישראל.
  • "הטובה" – ברכת הטוב והמובחר בארץ ישראל – ירושלים.

            את ברכת "הזן" תיקן משה רבנו עם ירידת המן.

את "ברכת הארץ" תיקן יהושע בן נון עם כיבוש הארץ.

את "בונה ירושלים" תיקנו דוד ושלמה.

את ברכת "הטוב והמטיב"- תיקנו חכמי יבנה על הרוגי ביתר שנלחמו נגד הרומאים וזכו לקבורה בט"ו באב.

כ"כ, גופותיהם לא הסריחו למרות שבמשך תקופה לא מבוטלת, הרומאים לא אפשרו לקברם, (ברכות מח ע"ב).

ספר החינוך: "יכוון בברכת המזון שה' הוא מקור הברכות, והוא המולך למי מגיע השפע… כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצווים לו בשפע".

ספר חרדים: יכוון בארבע הברכות של ברכת המזון כנגד ארבע אותיות הוי-ה.

רבנו יעקב אביחצירא: "וברכת את יהוה  אלהיך = [אותיות] אכילה. האוכל כיהודי – יברך כיהודי.

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, נהג לברך את ברכת המזון מילה במילה ובכוונה, כמונה מרגליות, וכך נהג לומר:  ברכת המזון היא המצוה הכי מפורשת בתורה: "ואכלת ושבעת" = אכלת לשובע, "וברכת את יהוה…".

לכן בני ובנותי היקרים, תברכו מתוך הכתוב מילה במילה ובכוונה, וזו גם סגולה ל"ברכת יהוה כי תעשיר".

הרב יצחק גינזבורג: שני "לחם משנה" בשבת, מייצגים: "לחם מן הארץ" ו"לחם מן השמים", דבר הרומז לכך שכל פרנסתנו בעולם הזה, היא מן השמים.

רבנו בחיי אומר שהמילה "ארץ" מופיעה שבע פעמים. שש כנגד שישה אקלימים בעולם, והשביעי כנגד אקלים ירושלים הממזג בתוכו את סוגי האקלים בעולם.

"ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן…

למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם,

כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם…

וברכת את יהוה אלוהיך,

            על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דב' ח, א – י).

הניסיון  – במן ובפרנסה.         

1.המן ירד מן השמים מידי יום ביומו בבוקר, כשהוא עטוף בשכבת טל.

  1. 2. הכמות הייתה מדודה לכל משפחה, בהתאם למספר הנפשות: "עומר לגולגולת".
  2. 3. אסור להשאיר ממנו למחרת.
  3. 4. נבלע באיברים כך שלא נזקקו לשירותים. "לחם אבירים אכל איש" (תהילים עח, כה) = לחם שנבלע באיברים כדברי רבי עקיבא בגמרא.
  4. 5. יכלו לטעום בו טעמים מגוונים.
  5. 6. ביום שישי ירדה כמות כפולה = לחם משנה.
  6. 7. המן ירד במשך 40 שנה. מקור נוסף למן: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז פס' ד).

מטרת המן:

א. "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא" (פסוק ב).

ב. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" 

ג. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פס' ג).

  1. "לנסותך… התשמור מצותיו אם לא".
  • רבנו האברבנאל שואל הרי זה לא ניסיון אלא חסד? "מה הניסיון שמנסה אותם בתת להם לחם דבר יום ביומו… וזה היה חסד גדול, לא ניסיון" (אברבנאל עקב ח, ג).

תשובתו: הקב"ה מנסה את האדם לעיתים בדבר קשה כמו אצל אברהם בעקידה וכו', או בטובה, כמו במקרה של המן שנותן פרנסה בשפע. ידוע שהניסיון לעשיר יותר קשה מאשר לעני, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט".

כמו כן, הניסיון לעשיר מתבטא בכך, האם יעניק לעני. ואילו הניסיון לעני, האם יקבל את ייסוריו באהבה.

  • רש"י: הניסיון בזה שישמרו את המצוות התלויות בו. כמו לא להשאיר ממנו למחרת. לא לנסות לצאת בשבת לאוספו, היות והקב"ה ציווה שלא יהיה.
  • רמב"ן: המן הוא מאכל מוזר שלא היה מוכר להם. אינו ראוי לאגירה, אינו ניתן בשפע אלא במידה. וכן הציפייה לקבלתו כל יום מחדש.
  • רבנו עובדיה ספורנו: "לנסותך" – אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער". (דב', ח טז).
  • בעל "הכתב והקבלה" הרב צבי מקלנבורג. "אנסנו" – לתת שלימות הבירור = ידיעה ברורה למנוסה, שיתברר אצלו… שבכל יום ויום, יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם… בה' יתברך".
  • רבנו-אור-החיים-הק': [תרשים זרימה]. "ויענך" = עינוי הדרך במדבר. "וירעיבך" = עינוי חסרון המזון".

"ויאכילך את המן" = היות וכאשר האדם עייף ורעב, האוכל עלול להזיק לו. לכן הקב"ה עשה להם נס, ונתן להם מן שהוא מאכל בריא וגם טעים. וכדברי קודשו: "ויאכילך את המן – הרי שבח המאכל שהוא הדבר הראוי אפילו למעונה ולרעב, מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש".

  1. "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם –

כי על כל מוצא פי יהוה – יחיה האדם".

"כי כל הדברים שבעולם – יש להם חיות" (האר"י הק' ליקוטי תורה, עקב).

האר"י הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כי כל הדברים שבעולם, יש להם חיות… וכן הלחם שאדם אוכל יש לו חיות, והחיות הוא הדיבור שיצא מפיו יתברך שיהיה כך, כי אותו ההבל הוא דבר שיש בו ממש המחיה את כל העולמות… ודיבורו יתברך, כל דיבור ודיבור נכנס לאותו דבר, להיות חיות בתוכו ולגדלו… וזה שכתוב: 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם', היינו המן שהוא הרוחני בהחלט שיצא מפיו יתברך בבריאה להוציא מן הארץ כל דבר ודבר, אותו דיבור נכנס באותו מזון, והוא זן ומחיה את האדם, לכן צריך לברך על המזון, כי ע"י הברכה, מעורר החיות… וכן ג"כ להיפך. כי כשאוכל בלי ברכה שלא נתעורר החיות שבו, וכן אכילת הרשעים שהוא בלי ברכה".

האר"י הק' מלמד אותנו שבכל דבר בבריאה, יש חיות שנוצרה ע"י דיבורו של הקב"ה כאשר ברא את העולם.

במילים: "ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ, ויהי כן" (בר' א, יא), הכניס הקב"ה חיות בעולם הצומח.

לכן, כשהאדם מברך על המזון, ומשתמש באותן אותיות קדושות בהן השתמש הקב"ה כשברא את הצומח, הוא מעלה את אותה חיות אלוקית מחדש. לא כן כאשר אינו מברך, הוא מנתק מהמזון את אותה חיות אלוקית,

כ"כ במן אותו אכלו אבותינו במדבר במשך 40 שנה שהיה מלווה בניסים, הן בטעמו המיוחד, והן בכך שירד ליד אוהליהם מידי בוקר, בהתאם למספר הנפשות – הכל נעשה ע"פ דיבורו של הקב"ה שהכניס חיות במן.

הורדת המן באה ללמד אותנו, שהפרנסה שלנו תלויה בקב"ה.

מסופר בגמרא על הרשב"י ובנו רבי אלעזר שהתפרנסו במערה בפקיעין במשך 13 שנה, מחרובים ומי מעיין.

למרות שפרי החרוב אינו מתעכל טוב, היות והוא חד וקשה כחרב, בכל זאת הקב"ה נתן בו את החיות, וכל הוויטמינים אותם היו צריכים, דוגמת חלב אם, המכיל את כל הוויטמינים הנדרשים להתפתחות התינוק.

מסר אמוני: עוצמת כל מילה היוצאת מפינו.

"אמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילת ערבית" (ברכות ד ע"ב).

כלומר, הגאולה נשענת ונסמכת על התפילה.

כשנתפלל באמת על הגאולה, ולא "כציוץ הזרזיר" כדברי ריה"ל, הגאולה בוא תבוא.

                   "כל המצוה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות:

  • למען תחיון ב. ורביתם ג. ובאתם וירשתם את הארץ" (דב' ח א).

שכר ועונש: בעולם הזה, או בעולם הבא?

"בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא, אלא במזלא תליא" (זהר הק', וישב קפ"א ע"א).

"למען תחיון" = חיים. "ורביתם" = ריבוי ילדים. וירשתם את הארץ הטובה"  = פרנסה טובה בא"י.

נשאלת השאלה, מדוע השימוש בלשון יחיד לגבי "המצוה", ואילו הפעל "תשמרון", בלשון רבים?

רקע: מצוה {כמו ציצית, בין אדם למקום}, חוק {כמו פרה אדומה}, משפט {בין אדם לחברו}, עדות {שבת וחגים}.

  1. רש"י: "כל המצוה" – בעשיית מצוה, יש לעשותה עד הסוף. "המתחיל במצוה, אומרים לו גמור".
  2. רד"ק [רבי דוד קמחי]. "התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים… לפי שצדיק יסוד עולם, ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת, אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וכן יחיד שעשה תשובה, מוחלים לו ולכל העולם…". כלומר, פעולות היחיד משפיעות על הסביבה.

כמו שלכל אדם יש איברים שונים, כך כלל בני האדם, מוצא כולם מאדם הראשון = אדם אחד.

  1. רבנו-אור-החיים-הק': דן בהרחבה בפסוק, ובקשר שבין קיום "כל המצוה" לבין שלושת מרכיבי השכר הבאים אחר כך: "למען תחיון, ורביתם, וירשתם את הארץ".

רבנו גם שואל הרי בפס' הראשון בפרשה, "והיה עקב תשמעון… ושמר… דיברה התורה על השכר עקב קיום מצוות. אם כן מדוע התורה חוזרת על כך?

לדעת רבנו, ישנו כאן חידוש גדול.  משה רבנו משתמש בביטוי "כל המצוה": "כל" – לשון רבים, ו"מצוה" – לשון יחיד, היות וכלל המצוות מתבטא במצוה אחת של אמונה בקב"ה. לכן, אדם הראשון הצטווה רק מצוה אחת, שלא לאכול מעץ הדעת. כ"כ הדיבר הראשון בעשרת הדברות: "אנוכי יהוה אלהיך" (יתרו). "כל מצוותיך אמונה" (תהילים קיט פו). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב ד).

חבקוק קובע: בימות המשיח, רק הצדיק יחיה. {המש-יח = משה + חי. יחיה = חי {עם} י-ה}. כלומר, כל המצוות הן הרחבה של מצות האמונה בקב"ה, בה הצטווה אדם הראשון.

לכן נאמר בפסוק: "כל המצוה"כלל המצוות התורה, מרוכזות וקשורות במצווה אחת, ולכן יש לקיים את כל מצוות התורה בשלמותן. וכדברי קודשו: "ואשר לזה בא נביא ה' לכללות התורה למצוה אחת, וציווה על כולה לבל יטעה בשיגיון הנזכר" [אותו הזכיר קודם לכן], היות וכאשר האדם מקיים רק חלק מן המצוות, ומצד שני מבזה את האחרות הנראות לו כקלות, יבואו עליו יסורים.  וכדברי קודשו: "להבזות המצוות הקלות, בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצוות. וזה יסובב ייסורי האנשים, וימעט כבודם".

רבנו מסביר את הקשר לשכר המובא בהמשך: "למען תחיון".

הוא משתמש במשל שהובא בזהר (וישלח קע ע"ב): כמו שלאדם יש רמ"ח (248) איברים, כך יש לנו רמ"ח מצוות עשה. כמו שיש לנו שס"ה (365) גידים, כך יש לנו שס"ה מצוות לא תעשה. כאשר כואב לנו איבר אחד, זה מקרין ומשפיע על כל הגוף. כך כאשר אנו לא מקיימים מצוה בשלמותה, זה משפיע על כלל המצווות האחרות שלנו. לכן, הוא אומר בהמשך: "תשמרון לעשות" – פירוש, בין מצוות לא תעשה {"תשמרון"}, בין מצוות עשה {"לעשות"}, והטעם, 'למען תחיון', זה תלוי בזה. וכשאתה מחסר אחת מכל המצוות, אתה מחסר כנגדו חיות איבר אחד".

רבנו מבאר את הקשר בין קיום המצוות, לברכת "ורביתם", ולהלן דברי קודשו: "פירוש, שבאמצעות זה, לא יהיה להם מונע מהטובות, ויחיו וירבו".

לגבי הקשר לביטוי "ובאתם וירשתם את הארץ", רבנו מסביר: "כאן העירם הערה גדולה. כי מי לנו גדול במצוות כמשה נאמן הקב"ה. וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ… וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל מצוה בשלמות". כלומר, ירושת הארץ תלויה בקיום כל התורה.

מהמילה "תשמרון", לומד רבנו: "שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבוא לידו המצוה לעשותה". דוגמא לכך, הציפיה לבוא השבת, בבחינת "ושמרו בנ"י את השבת" – לשמור מתי תגיע השבת (רבנו-אוה"ח-הק').

רבנו החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק':

עיקר השכר הוא בעולם הבא, היות ו"שכר מצות בהאי עלמא ליכא" כדברי הגמרא.

את השכר בעולם הזה, אנו מקבלים על פי הכללים הבאים:

א. מקיימים את המצוה מתוך שמחה {כדברי הרמב"ם ורבנו-אוה"ח-הק' לעיל}.

ב. כמו כן, ע"י שאנו מוסיפים לעצמנו עוד סייגים כדי שלא נחטא.

ג. כאשר אנו מצפים מתי כבר יגיע זמן קיום המצוה, בבחינת "ושמרתם {מתי} לעשות", כמו הציפייה לשבת.

רבי יעקב אמר: "שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא" (קידושין לט ע"ב). עיקר השכר הוא בעולם הבא ככתוב בפרקי אבות (ד. יז): "יפה שעת אחת של קורת רוח בעולם הבא – מכל חיי העולם הזה"

הרב אליהו דסלר ב"מכתב מאליהו" מסביר: כל הנאות בני האדם בעולם הזה, לא יוכלו להשתוות להנאה אחת בעולם הבא. אם כך, מה עם כל השכר שהובטח לנו בפרשתנו, ופרשות התוכחה (ויקרא כו. דברים כח וכו')

כדי ליישב את הדברים, יש לעיין בשכר ועונש המופיע בפרשות התוכחה. הפורענות נאמרות אל כלל האומה, פרט לקללות בפרשת 'כי תבוא' (כז: יד-כו; כט: יז-כ) המופנות לחוטאים בודדים בישראל.

גם הטובה המובטחת לצדיקים, נאמרה לאומה כולה.

פועל יוצא מהדברים, שעיקר עניינה של התורה בשכר ובעונש, הוא לגבי כלל האומה בארץ. ביחס לפרט, יש לעיין בספרי הנביאים והכתובים. לכן, הברכות הגשמיות כמו בריאות, פרנסה, ביטחון וריבוי, שבפרשת בחקותי (ויק' כו), חותמות בייעודים הרוחניים, שהם העיקר: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים  ואתם תהיו לי לעם" (שם: יא-יב).

כמו כן, כאשר עמ"י לא הולך בדרכי התורה, הארץ מקיאה אותו לגלות, היות והיא קדושה, כדברי הרמב"ן.

"ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה,

 וזכרת את יהוה אלהיך –

כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דב' ח, יז – יח).

סוד ההצלחה במלחמות ישראל – אמונה בה'.

מלחמות ישראל הרבות המלוות אותנו מאז ומתמיד, יוצרות תחושה אצל רבים של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בראיונות השונים לתקשורת, המנהיגים המדיניים והצבאיים מדברים על "כוחו החזק של הצבא".

אם כן, עולה לה השאלה, על מי כן יש לסמוך?

התשובה לכך נמצאת בהמשך הפס': "וזכרת את יהוה אלהיך-  כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "צריך לתת לבו על טובתו, כי מה' הייתה לו. ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו". כלומר, הצלחתנו וטובתנו – מאתו יתברך.

הר"ן = רבנו נסים  (בדרשותיו. דרוש עשירי) אומר שמותר לומר "כוחי ועוצם ידי", היות ובפסוק נאמר: "ואמרת {בלשון חיובית} כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אבל עלינו לזכור את המשך הפסוק: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

הקב"ה נטע באדם כישרונות להשגת דברים כמו בלימוד תורה וכו', ולכן ניתן לומר: "כוחי ועוצם ידי וכו', מצד שני, עלינו להודות בכך שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את הכוח הזה.

רבנו יצחק אברבנאל והחתם סופר הולכים בעקבות הר"ן.

החת"ס מוסיף שכל מלחמות ישראל היו מלוות בנסים. אם כך למה בכלל אנו צריכים להילחם? כדי שהגוים לא יחשבו שאנו חלשים, היות וה' נלחם להם.

לפי זה ניתן להסביר את הפסוק: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה'… מגן עזרך – ואשר חרב גאוותך" (דב' לג, יט). הגויים ישבחו אותך שאתה יודע להילחם.

הנצי"ב מסביר שיש להאמין שלא רק הכוח מאת ה', אלא גם החיל מאת ה'.

הרב צבי יהודה קוק (הלכות ציבור עמ' קלג). מיישב את הסתירה.

מצד אחד: "ואמרת כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". מצד שני, "וזכרת את יהוה אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". האדם והעם "שותפים" עם הקב"ה, בכך שעושים השתדלות, וזו הנהגת העולם בכל התחומים, כמו בפרנסה בה האנשים עובדים לפרנסתם.

 ברגע שנפנים שרק ע"י אמונה בבורא ננצח, הקב"ה יתעלה שמו יזכה אותנו בניצחונות מזהירים כמו במלחמות משה רבנו, יהושע בן נון ודוד המלך בעבר, וכן במלחמות ישראל בימינו, כאשר בכתרן, ניתן לציין את "מלחמת ששת הימים" בה שוחררה נחלת אבותינו, כאשר בכתרה הר בית ה' בידינו, בציפייה לבניין בית מקדשנו ותפארתנו.

הכלל המנחה במלחמות ישראל הוא:

עלינו להוריד תחילה את שריהם בשמים של אויבינו העכשוויים כמו החמס, חיזבאלה ואירן וכו', ע"י תשובה ותפילה לבורא עולם, ורק אז נוכל לנצחם למטה.

הדוגמא לכך: יעקב אבינו שנאבק תחילה עם שרו של עשיו  ככתוב: "ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא [שרו של עשו] כי לא יכול לו… בהאבקו עמו… ויקרא יעקב את שם המקום פניאל, כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים, ותינצל נפשי" (בר' לב, כד – ל). אחרי הניצחון על שרו של עשיו בשמים, עשיו הרשע שבא עם "ארבע מאות איש" כדי להילחם ביעקב, התקפל בפניו: "וירץ עשיו לקראתו, ויחבקהו, ויפול על צוארו וישקהו ויבכו" (בר' לג, ד).

בפרשתנו, הקב"ה מבטיח לנו ניצחון מוחץ נגד אויבינו :

"כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם… וגם את הצרעה ישלח יהוה אלהיך בם, עד אבוד הנשארים והנסתרים {במנהרות} מפניך.

לא תערוץ מפניהם – כי יהוה אלהיך בקרבך אל גדול ונורא… ונתנם יהוה אלהיך לפניך, והמם מהומה גדולה עד השמדם" (דב' ז יז –כד). 

אכן, הניצחונות בכל מלחמות ישראל בכלל, ומאז קום המדינה בפרט,

 מוכיחים את ההבטחות הנ"ל. כן יהיה לנו לעד.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

לרבנו יעקב חאגיז מפאס שבמרוקו – בעל "הלכות קטנות" וכו'.

 ענווה וגדולה בתורה – קו המאפיין את רבני מרוקו,

כפי שסופר בכנס "בנתיבות אבותינו" בראשות הרה"ג רבי אברהם אסולין שליט"א,

 ע"י מרן הראשל"צ והרב הראשי לירושלים – הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א. 

רבנו-אור-החיים-הק' תיאר בהרחבה בפרשת "עקב", את חשיבות לימוד התורה מתוך שמחה, ענוה ויראה.

גדולתו בתורה מתוך יראה וענוה של החכם השלם כמוה"ר רבי יעקב חאגיז ע"ה, מאששות את ההנחה הנ"ל של רבנו-אוה"ח-הק', ולמעשה, היא מאפיינת את רבני וחכמי מרוקו, בבחינת דברי רבי אברהם אבן עזרא: "החלק יעיד על הכול". החלק הנשמתי באדם, מעיד על הכול יכול שהוא הקב"ה.

הרה"ג רבי יעקב חאגיז ע"ה היה מצאצאי מגורשי ספרד. הוא נולד בפאס שבמרוקו בשנת 1620, וכבר בגיל 20 התחיל לכתוב את פירושו למשנה בשם "עץ חיים", כאשר בגיל 30 זכה לברך על המוגמר. הוא נסע לליוורנו שבאיטליה כדי להדפיס את הספר, שם הציג את עצמו כאדם פשוט, המשמש כשליח המחבר מפאס [הענווה במלוא תפארתה]. באיטליה הוא שהה במשך שלוש שנים בין השנים 1652 – 1655.

רבני הקהילה ראו שכל היום היה ספון על תלמודו בביהמ"ד, לכן ניסו לתהות על קנקנו. חיש מהר, הם גילו שהוא אכן המחבר, ועמדו על גדולתו בתורה.

 רבני העיר ודייניה, ביקשו ממנו שישמש להם רב וקצין עם משכורת נדיבה, אבל תשובתו הייתה:

"אפילו תתנו לי כל הון שבעולם, לא אעזוב את פאס – עיר גדולה של חכמים וסופרים, ואבוא לליוורנו".

תשובתו המפתיעה, מזכירה את תשובת רבי יוסי בן קיסמא לאותו אדם שביקש ממנו לבוא ולגור בעירו, ובתמורה היה מוכן לשלם לו: "אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות": רבי יוסי ענה לו: "בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה" (אבות ו ט). 

מהצעת רבני ליוורנו ותשובת רבי יעקב,  ניתן להבין על גדולת רבני פאס בעיני רבני איטליה, למרות שגם שם היו רבנים גדולים, דבר המשתקף בהסכמות לספרים הרבים שנדפסו שם.

הגבירים  רבי אברהם ואחיו רבי יעקב ויגה פיררה מליוורנו,  עמדו על גדולתו בתורה ויכולותיו הפדגוגיות של רבי יעקב חאגיז, לכן הם באו אליו בהצעה נדיבה אחרת: לעמוד בראש ישיבת "בית יעקב" בירושלים, אותה יממנו.

 על ישיבה בירושלים, היה קשה לו לוותר, ואכן בשנת 1658 הגיע לירושלים ופתח בה את ישיבת "בית יעקב", שם לימדו ולמדו גדולי עולם. בין חכמי הישיבה ניתן למצוא את רבי שלמה אלגאזי, וכן את רבי משה גלנטי [השני] הראשל"צ, שאת ביתו נתן לאישה לרבי יעקב חאגיז, לאחר שאשתו הראשונה נפטרה.

בין תלמידי הישיבה ניתן למנות גדולי ומאורי הלכה:

 רבי חיים אבולעפיה רבה של צפת, מייסד ורב היישוב היהודי בטבריה, מחבר "זבח פסח" וכו', וחברו של רבנו-אור- החיים-הק'. מחבר "גינת ורדים" רבי אברהם בן מרדכי הלוי. רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" {גט לא פשוט בכלל, היות ובהלכות גיטין, על פיו ישק דבר} שהיה ראשל"צ ירושלים, וחתנו של רבי יעקב חאגיז. רבי חזקיה די-סילווה בעל "פרי חדש" מגדולי הפוסקים הקבור בהר הזיתים ליד רבנו-אוה"ח-הק'.

בהקשר לכך, סיפר מרן הרב עמאר שליט"א על מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה ששימש כדיין בפתח תקוה עם הרב ראובן כץ מחבר "דגל ראובן". בדיון שהיה להם על גט מסוים. הרב עובדיה הביא ראיה מהספר "גט פשוט". הרב כץ טען שלא שמע על הספר הנ"ל. הרב עובדיה ניגש לכולל הסמוך לבית הדין, והביא משם את ה"פני יהושע" על כתובות. הוא אמר לרב כץ: את ה"פני יהושע כבודו מכיר. בוודאי הוא ענה, הרי החיד"א כתב עליו ב"שם הגדולים" שכאשר ראה אותו, זה היה כראות פני מלאך.

הרב עובדיה ציטט מתוך ה"פני יהושע" על רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" ומחבר "הפרי חדש" רבי חזקיה דה סילוה: "וראיתי גדולי עולם שהם גאונים, שאני יראתי להכניס ראשי בין ההרים האלה, פן ירוצצו את גולגולתי, ואני דן בפניהם כתלמיד היושב בקרקע".

אכן, הרב כץ ע"ה ששימש כאב בית הדין בפ"ת השתכנע מהראיות מתוך הספר "גט פשוט" של רבי משה בן חביב, אותן הציג מרן הרב עובדיה ע"ה. אלה מורי ומאורי הלכה לדורם ולדורותינו.

גדולתו של רבי יעקב חאגיז הייתה לא רק בתורה, אלא גם בסדרי הלימוד החדשים והמיוחדים אותם הנהיג בישיבה, דבר שהצמיח פוסקי הלכה לדורות כאמור לעיל.  הוא חילק את התלמידים לחמש רמות. היו חכמים שענו לשאלות שהופנו לישיבה. הצעירים למדו מהחכמים, המתקדמים ישבו בשיעורי "הסתכלות" [כמקובל כיום בסמינרים] בפני דייני הישיבה, כדי ללמוד איך פוסקים הלכה, עד שהוסמכו בעצמם לדיינים.

רבי יעקב חאגיז ע"ה, ידוע היה בחריפותו הרבה ולא נשא פנים לאיש ואף לעשירים. ידועה אמרתו על השוחד: "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור".‏

הוא פרסם ספרים רבים ביניהם: "עץ חיים" פירוש על המשנה. "תחילת חכמה" – כללים בש"ס. "קרבן מנחה",  "זיכרון לבני ישראל" ו"הלכות קטנות" – "שהוא אחד הספרים הגדולים והכי נפלאים בהלכה" כדברי מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א.

הרב עמר שליט"א דיבר גם על רבנו-אור-החיים-הק' שהגיע לארץ, "וכל חכמי ירושלים בפניו – היו כקוף בפני אדם" כדברי רבי גרשון מקיטוב לגיסו הבעל שם טוב.

רבי משה חאגיז בנו של רבי יעקב, המשיך בדרכי אביו עד שהפך לאחד הגדולים. גם הוא פרסם ספרים רבים: "לקט הקמח" על או"ח, יו"ד ואבן העזר. "לקט הקמח" על המשנה. "צרור החיים", "אלה המצוות", "שתי הלחם" וכו' .

העולה ממסכת חייו של רבי יעקב חאגיז ותלמידיו:

 ענוה וגדולה בתורה, שכנו יחד קמי קב"ה.

על  חכמי מרוקו, ניתן ליישם את דברי רבנו אברהם ן' עזרא:

"החלק יעיד על הכול". כשם שהחלק הנשמתי, מעיד על הקב"ה הכול יכול,

כך רבי יעקב חאגיז ורבנו-אור-החיים-הק' – יעידו על כלל רבני מרוקו.

שבת שלום ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

אֵל, בָּרוּךְ, גְּדוֹל דֵּעָה-פיוט לברית-רבי דוד בן אהרן חסין

תהלה לדוד
  1. אֵל, בָּרוּךְ, גְּדוֹל דֵּעָה

שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות. הטור האחרון של הסטרופה הראשונה משמש רפרין. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. כל טור מתחלק לשתי צלעות. במחרוזת האחרונה – שישה טורים.

משקל: בטורי הענף: שבע הברות בצלע א ושש הברות בצלע ב. באזור: שבע הברות בצלע א ותשע בצלע ב.

כתובת: פיוט. נועם ׳חזק נא לך אייחל׳. סימן: אני דוד חזק.פיוט על המילה

מקור: א- כח ע״א; ק- כט ע״א; נ״י 3097 – 13 ע״א.

 

אֵל, בָּרוּךְ, גְּדוֹל דֵּעָה / יָחִיד, אֵין זוּלָתוֹ!

בְּשִׁיר חָדָשׁ אַבִּיעָה / אָשִׂישׂ עַל אִמְרָתוֹ

מִצְוַת מִילָה וּפְרִיעָה / צִוָּה עַם מַרְעִיתוֹ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

 

5 נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה / עַד מְאֹד יְתֵרָה

כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה / אוֹת בְּרִית טְהוֹרָה

וְדוֹחָה מִצְוָה רַבָּה / שָׁבַת הַחֲמוּרָה

וְיִצְרָא דַּעֲבֵרָה / יַעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ   

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

 

יָדִיד מִבֶּטֶן קִדֵּשׁ / יָחִיד, צוּר עוֹלָמִים

10 צֶאֱצָאָיו בִּבְרִית קֹדֶשׁ / נִרְשָׁמִים, נֶחֱתָמִים

כָּל זָכָר בָּהּ יִתְקַדֵּשׁ / בֶּן שְׁמוֹנַת עַזִּים

וּלְהִתְעָרֵב בָּעַמִּים / לֹא נוּכַל כִּי חֶרְפָּה הִיא לָנוּ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

 

דּוֹר לְדוֹר יְסַפְּרוּ / גְּדוֹלָה הִיא מִילָּה

אַב הָמוֹן בָּא בִּשְׂכָרוֹ / שַׁדַּי אֵלָיו נִגְלָה

15 וּלְאִישׁ מֹשֶׁה בְּחִירוֹ / עָלֶיהָ לֹא נִתְלָה

עֵת בְּמָלוֹן תְּחִלָּה / נִתְעַסֵּק וְלֹא מַל אֶת בְּנוֹ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

 

וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים / בְּשִׂמְחָה מִצְוָתָהּ

וְעוֹד הֵם מְעֻתָּדִים / לָשׂוּשׂ בַּעֲשׂוֹתָהּ

מֵאָז מִבֵּית עֲבָדִים / יָצָאנוּ בִּזְכוּתָהּ  

20 זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ / הִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵנוּ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

 

דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל / מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה

נֵצֶר פּוֹדֶה וְגוֹאֵל / זֶה שְׁמוֹ יִקָּרֵא

מְנַחֵם בֶּן עַמִּיאֵל / מִי כָּמוֹהוּ מוֹרֶה

וּבִשְׂכַר זֹאת מְזָרֵה / יִשְׂרָאֵל הוּא יְקַבְּצֶנּוּ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

 

25 חוּסָה יָהּ עַל שְׁאֵרִית / נַחֲלָתֵךְ שַׁדַּי

זְכוֹר, הַבֵּט לִבְרִית / קַבֵּץ אֶת נְדוּדָי

קַרְנָם תִּשָּׂא, אַל תַּכְרִית / אֱמוֹר לַצָּרוֹת דָּי

אִסְפוּ לִי חֲסִידַי / כּוֹרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח

 

יִתְרוֹמַם וְגַם יִשְׁתַּבַּח / יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ,

שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

 

  1. 1. אל… דעה: מתוך ברכת יוצר של שחרית. יחיד… זולתו: על-פי תה׳ יח, לב; ועוד. 2. אשיש… אמרתו: על-פי תה׳ קיט, קטב. 3. מצות… ופריעה: על-פי הרמב״ם, הלכות מילה ב, ב: ׳כיצד מוהלין? חותכין את כל העור ואחר כך פורעיו את הקרום הרך שלמטה׳, וכדברי המשנה שבת יט, ו: ׳… מל ולא פרע את המילה – כאילו לא מל׳. עם מרעיתו: כינוי לישראל, על-פי תה׳ צה, ז. להכניסו… אבינו: לשון הברכה שמברך אבי הבן בעת המילה. 5. נודעת… יתרה: על־פי אבות, ג, יח: ׳… חיבה יתרה נודעת להם, שנקראו בנים למקום׳. 6. כמה… טובה: מתוך ההגדה של פסח: ׳על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו׳. 7. ודוחההחמורה: על־פי משנה, שבת יט, ב: ׳עושים כל צרכי מילה בשבת׳; נדרים לא ע״ב: ׳ר׳ ישמעאל אמר: גדולה מילה, שדוחה את השבת החמורה׳. 8. ויצרא דעבירה: על-פי ע״ז סט, עב, יצר של עבירת זנות. יעבר… איננו: על-פי תה׳ לז, לו, בעקבות המילה יתבטל יצר העבירה. 9. ידיד:כינוי לאברהם אבינו. צור עולמים: על-פי יש׳ כו, ד, והוא כינוי לקב״ה. 10.צאצאיו…נחתמים: על-פי הברכה שלאחר המילה: ׳… וצאצאיו חתם באות ברית קדש׳. 11. כל… ימים: על-פי בר׳ יז, יב. 12. ולהתערב… נוכל: על-פי מש׳ כד, כא. כי חרפה לנו: על-פי בר׳ לד, יד.13. דור… יספרו: על־פי תה׳ עט, יג. גדולה היא מילה: ביטוי זה הוא תחילתם של מדרשים רבים בעניין המילה. 14. אב המון: כינוי לאברהם אבינו, על-פי בר׳ יז, ד-ה. שדי… נגלה: לאחר שנימול, נגלה אליו הקב״ה, כנאמר בבר׳ א, יח. 16-15. ולאיש… בנו: על-פי שמי ד, כד-כו. וכן – ׳גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו, כשנתרשל מן המילה׳ (נדרים לא עב). 17. וקיבלו היהודים: על-פי אס׳ ט, כז. 18. לשוש בעשותה: על-פי מגילה טז ע״ב: ׳ששון־זה מילה׳. 19. מאז… בזכותה: על-פי פדר״א, כט: ׳בזכות דם ברית מילה גאלתי אתכם ממצרים, ובזכותה את עתידין ליגאל…׳ ובמדרשים נוספים. 20. זרע קודש מצבתה: על־פי יש׳ ו, יג. היא שעמדה לאבותנו: מתוך ההגדה של פסח. 22-21. משורשיו… נצר: על-פי יש׳ יא׳ א. זה… יקרא: על-פי הברכה שלאחר המילה: ׳ויקרא שמו בישראל…׳ 23. מנחם בן עמיאל: כינוי למלך המשיח (ראה: פדר״א יט). מי כמוהו מורה: על-פי איוב לו, כב. 24. מזרה … יקבצנו: על-פי יר׳ לא, י. 25. חוסה… נחלתך: על-פי יואל ב, יז. 26. קבץ… נדודי: על-פי יר׳ מט, ה. 27. אמור… די: על-פי חגיגה יב ע״א: ׳אני אל שדי – אני הוא שאמרתי לעולם די׳, והשווה רש״י לבר׳ מג, יד. 27-26. זכור…די: נ״י מחליף סדר צלעיות ב׳ בשני הטורים. 28. אספו… זבח: תה׳ נ, ה. 29. ישתבח… מלכנו: בברכה שלאחר פסוקי דזמרה, והוא רמז לייעוד הפיוט.

Berdugo-Premiere partie

une-histoire-fe-familles

BERDUGO

Après Tolédano, le nom patronymique le plus répandu dans la ville de Meknès au Maroc au point qu'on disait que si on jetait une pierre au Mellah elle tombait toujours ou sur un Tolédano ou sur un Berdugo ! L'origine ibérique du nom est évidente, mais sa signification l'est beaucoup moins comme en témoignent le grand nombre d’explications avancées et qu'il convient d'étudier en détail, comme peut-être le meilleur cas d'espèce pour illustrer les difficultés et les limites de l'onomastique. La première, se basant sur le sens littéral du mot en espagnol – le bourreau – était généralement admise par le bon peuple, d'autant plus qu'elle collait à la réalité quotidienne, les Berdugo ayant à Meknès, le monopole, la "serara", de l'abattage rituel du gros bétail. Aussi évidente soit-elle, cette explication ne résiste pas à l'examen critique car il est impensable qu'on attribue le titre sinistre de bourreau à celui qui accomplit une si haute mitsva. Quant à supposer que dans

l'Espagne très catholique, des Juifs aient pu remplir la fonction de bourreau, c'est méconnaître l'histoire et la théologie car dans la conception chrétienne le condamné à mort peut toujours se racheter à la dernière minute en embrassant le crucifix et comment alors tin Juif pourrait-il lui ôter son âme – rachetée et sauvée ? … La seconde explication, se basant également sur le sens littéral espagnol y voit une déformation de Verdugo, verdure, bourgeon, scion, rejeton, le b et le v se prononçant presque de la même manière en espagnol, dans le sens votif qu'il grandisse et propsère comme une plante, traduction du patronyme hébraïque Semah (plante). La troisième, plus sophistiquée, est liée à la tradition conservée dans la famille selon laquelle ils descendraient de la Maison de David et portaient donc les insignes de la royauté, à savoir, le sceptre d'or, en hébreu " Charbit Hazahav" (c'est d’ailleurs le titre de l'un des livres du plus célèbre rabbin de la famille, rabbi Raphaël Berdugo) et en portugais " Verge di oro" qui a été avec le temps altéré en Verdugo-Berdugo. Sur cette prétention de descendance royale, il n'y a pas de document indiscutable. Il aurait toutefois existé dans le passé comme le rapporte un émissaire de Terre Sainte, rabbi Moché Pardo, qui affirme avoir vu lors de son passage à Meknès en 1840, l'arbre généalogique de la famille remontant jusqu'à Bostanaï Gaon de la famille de Zéroubabel Ben Shaltiel, descendant du roi David. Cet arbre, établi en Espagne, était contresigné par des rabbins de Castille de la génération de l’expulsion, et parmi eux rabbi Moché Alachkar qui fut Grand Rabbin d'Egypte. La quatrième explication affirme qu'il s'agit de l'ethnique d'une localité de la province espagnole de Ponterverdo qui porte ce nom. La dernière explication semble si naturellement couler de source qu'on se demande pourquoi il a fallu en inventer d'autres: Berdugo est la déformation phonétique à la marocaine de … Portugal. Elle m'a été confirmée par le grand rabbin de Jérusalem, Shalom Messas, Berdugo par sa mère. Il en est en effet établi que c'est du Portugal que la famille est arrivée au Maroc, même si au départ elle était d'origine espagnole. Comme les originaires du Portugal étaient beaucoup moins nombreux à Meknès que les originaires d'Espagne, cette particularité était assez notable pour devenir un surnom puis un patronyme. L'arbre généalogique de la famille remonte jusqu'au fondateur de la famille au Maroc, Moché dit, l'Ancien arrivé au Meknès avec l'expulsion du Portugal en 1497. Deux rabbins de la famille, rabbi Yéhouda Berdugo de Tibériade et Raphaël Berdugo de Meknès, ont établi en 1977 les arbres généalogiques des trois branches principales de la famille qui ont été publiés avec les livres "Sharbit Hazahav” et "Mayim amoukim". Au XXème siècle, nom moyennement, répandu porté exclusivement au Maroc, essentiel­lement à Meknès et par émigration à Rabat, Tanger Larache, Casablanca et en Terre Sainte.

 

 

  1. MOCHE: Surnommé "Hakadmon", l'Ancien, fondateur de la famille au Maroc. Il arriva en 1497 avec les rares Juifs qui réussirent à quitter effectivement le Portugal au moment de l'expulsion. Il s'installa à Meknès, donnant naissance à une dynastie ininterrompue de rabbins et de dirigeants communautaires jusqu’à nos jours.

 

  1. YAHYA: Fils de Aharon. Né et éduqué à Meknès, il fut rabbin à Fès et on le trouve parmi les signataires de Takanot entre 1601 et 1605. En 1609, il fut contraint de quitter Fès pour échapper aux persécutions et trouva refuge à Tétouan où il fut appelé à seconder rabbi Yossef Bibas au tribunal rabbinique. 11 mourut à Tétouan en 1617.

 

  1. MOCHE (1679-1731): Fils de rabbi Abraham. Le premier célébré grand rabbin connu de la famille, plus connu sous ses initiales de "Hamashbir". Rabbin-juge, enseignant et dirigeant communuataire, il fut le disciple de rabbi Yossef Bahtit et de rabbi Habib Tolédano. Il succéda en 1723 et jusqu'à sa mort, à rabbi Moché Tolédano comme président du Tribunal Rabbinique. Il se distingua à ce poste par son extrême érudition et son sens de la justice. Son grand ami, rabbi Haïm Benattar, rapporte qu'il évitait de croiser le regard des personnes traduites devant lui de crainte de les brouiller ou de les intimider. Le rav Hida rapporte dans son livre "Shehm Hagdolim" les éloges de ses contem­porains sur sa droiture et son érudition. Il composa un grand nombre d'ouvrages qui étaient devenus des classiques avant même d'être imprimés, recopiés à la main à chaque génération, dont son chef-d'oeuvre "Roch Mashbir", commentaires talmu­diques en deux tomes, le premier imprimé à Livourne en 1840 et le second à Jérusalem en 1975; "Kanaf rénanim", également en deux tomes, commentaires sur le livre de la Genèse (Tome I: Jéru­salem 1909, tome II Casablanca, 1932 ). Son livre de Responsa "Shéolot outchouvot" a été parmi les premiers imprimés par l'Association Dovev sifté Yéchanim fondée à Meknès en 1939 par son lointain descendant rabbi Shalom Messas. Son fils unique, Yéhouda, mourut de son vivant et il ne laissa que des filles, mais sa fille aîné perpétua le nom de la famille en épousant un proche parent, rabbi Mordekay Berdugo, le fils de rabbi Yossef, l'oncle de son père. De ce mariage naquirent deux rabbins éminents rabbi Yékoutiel et rabbi Raphaël Berdugo.

 

  1. YEHOUDA (1690-1744): Fils de rabbi Yossef. Enseignant de grand talent. Il succéda à son parent et maître, le rav Mashbir au tribunal rabbinique en 1731 et y siégea jusqu'à sa mort avec rabbi Yaacob Tolédano et rabbi Moché Dahan. Malgré sa mort prématurée, il a laissé une oeuvre considérable. Son livre le plus connu, "Mayim Amoukim", qui est comme son nom – les eaux profondes – l'indique, un commentaire très approfondi de la Torah, devait être initialement publié avec le livre de son "ami dans l'âme", rabbi Hayim Benattar "Or Hayim", mais ce dernier avait été contraint de quitter préciptamment le Maroc sans avoir eu le temps de passer par Meknès emporter avec lui le manuscrit. Bien qu'il n'ait été imprimé pour la première fois qu'en 1910, ce livre de commentaires bibliques, connut un succès prodigieux et plusieurs rabbins célèbres lui ont consacré des commentaires comme rabbi Abraham Lasry d'Alger, rabbi Moché Elbaz de Self ou, rabbi Yaacob et rabbi Yossef Berdugo de Meknès. Le livre a été de nouveau imprimé en 1975 par un de ses descendants, rabbi Yéhouda Berdugo de Tibériade, en même temps que le com­mentaire qu’en fit le grand rabbin de Tibériade, rabbi Hay Yaacob Zrihen. Dans sa préface, il n'hésite pas à le comparer à Maimonide en lui décernant le titre de Maimonide du Maroc. Ses deux autres livres "Mahané Yéhouda", recueil de sermons, et commentaire de la Méguila d'Esther et son ouvrage de Responsa n'ont pas encore été publiés.

 

  1. MORDEKHAY (1715-1763): Füs de rabbi Yossef. Surnommé "Harav Hamarbitz" ou encore Mordekahy Hatsadik. Il lut en son temps plus célèbre que son frère aîné que nous venons d'étudier, rabbi Yéhouda. Membre du tribunal rabbinique de 1753 à sa mort. Auteur d'un grand nombre d'ouvrages dont "Parachat Mordekhay", commentaires sur le Pentateuque, publié en 1948. Il avait épousé, comme nous l'avons vu, la fille aînée de son illustre parent, le rav Hama- shbir dont il fût le disciple. A sa mort son compatriote, le grand poète rabbi David Hassine lui consacra une poignante élégie reproduite dans son recueill "Téhila ledavid". Ses deux fils, rabbi Yékotiel et rabbi Raphaël furent des rabbins encore plus célèbres.

 

  1. YEHOSHPHAT. Fils de rabbi Yéhouda. Né à Meknès, il monta à Tibé­riade en 1750. Il fut ensuite grand rabbin et président du tribunal rabbinique de la ville de Dir Elkmakar au Liban.

Berdugo-Premiere partie

Berdugo-Deuxieme partie

une-histoire-fe-familles
  1. RAPHAËL (1747-1822) : Fils de rabbi Mordekhay, et petit-fils par sa mère du rav Hamsbir, surnommé "Hamalakh Raphaël", l'Ange Raphaël. Un des plus grands rabbins du Maroc de sa génération. Il illustre dans sa vie l'adage talmudique qui veut que celui qui étudie la Torah dans la misère finira par le faire dans l'opulence. N'ayant pas les moyens de s'acheter des bougies, il étudiait la nuit à la lumière de la lime et quand vint la richesse sa passion de l'étude grandit encore plus car il considérait que l'essentiel dans la vie d'un Juif était l'étude. Un de ses contemporains, rabbi Yossef Maimran raconte comment une nuit qu'il riarrivait pas à s'endormir, troublé par une difficile question du Talmud, il prit son courage malgré l’heure très tardive, et alla consulter le rabbin qu'il trouva tellement plongé dans l'étude qu'il ne remarqua même pas son entrée. Il vit alors que rabbi Raphaël avait fixé au mur un clou auquel était attachée une ficelle enroulée autour de sa chevelure, de manière à ce qu'elle lui tire les cheveux si sa tête venait à se baisser en s'endormant, la douleur le réveillant ainsi pour continuer à étudier. Pour les nuits d'hiver, il avait un autre procédé: un seau d'eau froide où son pied plongeait si par improbable hasard il se laissait involontairement gagner par le sommeil… Il fit prêter serment à son tardif visiteur de ne rien dévoiler de ce qu'il avait vu qu'après sa mort, de manière à ce que son acharnement dans l'étude serve d'exemple, car s'il le faisait déjà de son vivant les gens pourraient l'interpréter comme une manière de se mettre en valeur. C'est alors qu'il était à l'agonie et que tous les rabbins de la ville étaient devant son lit de mort qu'il leur recommanda de veiller à l'étude qu’il délia de son serment rabbi Yossef Maimran et l'autorisa à raconter ce que ses yeux avaient vu. Loin de se cantonner à son rôle de président du tribunal rabbinique, il se mêla activement de la vie de la communauté, n'hésitant pas à s’attaquer aux grands et aux notables, comme cette lettre véhémente de reproches qu'il adressa aux chefs de la communauté de Rabat pour leur peu de considération pour les "talmidé hakhamim". Excellent orateur doté d'une très forte personnalité, il eut la rare audace d'apporter des réformes profondes dans la vie religieuse, n'hésitant pas à bannir des coutumes qui lui parais­saient contraires à la logique ou au bon sens. C'est ainsi qu'il obligea les abatteurs rituels à abandonner plusieurs de leurs coutumes et à ne s'en tenir qu’aux cou­tumes de Castille. Il introduisit dans les actes de mariage la clause considérée à l'époque comme révolutionnaire, dite de la "béhira”, laissant au mari le choix à la mort de sa femme, soit de verser à ses héritiers le montant de sa Kétouba, soit comme c'était jusque là la seule coutume, le partage de l'héritage. Pour rendre compréhensible au peuple les actes de divorce, il y introduisit une traduction en arabe dialectal. Avec le même souci pédagogique, il remit à jour la traduction en arabe dialectal du Pentateuque et des autres textes sacrés qui avait été altérée avec les années au point de devenir incompréhensible pour les fidèles et sa nouvelle version devint désormais celle enseignée jusqu'à nos jours dans tout le Maroc, bien qu'elle n’ait été transmise qu'oralement et jamais imprimée. A sa mort il demanda à être enterré, contrai­rement à la coutume, dans un cercueil et non à même la terre, "car il n'avait jamais au grand jamais déversé en vain sa semence". Son voeu fut exaucé. Heureu­sement, car un an plus tard, son corps fut déterré sur ordre du pacha. La fille de ce grand seigneur qui était stérile, s'était en effet rendue, en grand secret, sur la tombe de rabbi Raphaël pour implorer son intercession. Sa prière porta ses fruits et neuf mois plus tard elle accoucha d'un magnifique bébé qui faisait la fierté de son grand-père. Un jour que le pacha s'émer­veillai encore plus que de coutume devant la beauté de son petit-fils, sa fille ne put se retenir et pour le taquiner, lui fit remarquer qu'après tout ce n'était que l'oeuvre d'un vulgaire rabbin juif. Elle lui dévoila alors le secret de son pèlerinage. Horrifié par cette révélation, le pacha ordonna aux Juifs de déterrer le rabbin et la tradition rapporte qu'on le retrouva dans son cercueil comme au jour de sa mort, comme s'il ne faisait que dormir … De son vivant déjà, il était considéré comme le meilleur interprète de la Halakha vers qui on se tournait de tout le Maroc. Il a laissé une oeuvre monu­mentale qui était connue de tous les rabbins marocains bien que publiée seule­ment partiellement et tardivement. Son recueil des Takanot des Expulsés de Castille avec ses commentaires a servi de base au célèbre recueil de rabbin Abraham Encaoua "Kerm Hemer". Le premier tome de son livre de Responsa, "Michpatim yésharim", a été publié à Cracovie, en Pologne en 1891. Le premier tome de son commentaire du Pentateuque " Mé Ménouhot", fut publié à Jérusalem en 1910, et le second par l'association "Dobeb shifté yéshénim", à Meknès en 1942 et son commentaire sur le Shoulhan Aroukh, "Torot Emet", en 1939. Ses manuscrits pieusement conservés dans la famille, ont permis la publication de son grand ouvrage "Charbit Hazahav", après la alya en Israël de son descendant, rabbi Raphaël, en deux volumes à Jérusalem, en 1975 et 1978, alors que plusieurs autres oeuvres restent à ce jour manuscrites. Ses quatre fils: Mimoun, Mordekhay, Abraham et Méir, lurent tous des rabbins connus à Meknès.
  2.  
  3. MIMOUN (1762-1824): Surnommé Harab Hamébin, le rabbin qui comprend. Fils de rabbi Raphaël. Malgré sa mort précoce, il a laissé un grand nombre d'ou­vrages. Son premier livre, des commen­taires sur le Talmud, a été écrit à l'âge de 16 ans. Ses deux ouvrages de Responsa "Lev mévin" et "Pné Mévin" ont été publiés à Meknès en 1951.
  4.  
  5. PETAHYA (1764-1820): Fils de rabbi Yekoutiel, le frère de rabbi Raphaël. A sa naissance il reçut le nom de son grand-père rabbi Mordekhay, mais à la suite d'une très grave maladie son nom fut changé en celui de Pétahya. Président du tribunal rabbinique, il était considéré de son temps comme une grande autorité en matière de Halakha dans tout le Maroc. Il a laissé deux ouvrages, une méthode sur le Talmud en deux volumes "Pitouhé Hotam" (encore manuscrit) et un recueil de questions et réponses " Nofet Tsofim", le premier livre publié à Meknès en 1938 par l’association "Dobeb shifté yéchanim", fondée par rabbi Shalom Messas.
  6.  
  7. YAACOB (1783-1843): Fils de rabbi Yékoutiel et frère de rabbi Pétahya. Plus connu dans tout le Maroc sous son surnom Hakhaham, LE rabbin. Rabbi Yossef Messas attribue ce surnom aux Juifs de Tétouan installés à Meknès qui appelaient le rabbin el senor Hakharn. La synagogue qui portait son nom, slat el Hakharn, était restée en activité jusqu'au grand exode des années soixante. Auteur d'un célèbre recueil de poèmes "Kol Yaacob" (Amsterdam, 1844); d'un commentaire du livre de son parent rabbi Yéhouda Berdugo "Mayim amoukim", "Galé Amikta" (Jérusalem 1911), et d'un ouvrage de questions et réponses "Shofria di Yaacob" dont le premier tome a été imprimé à Jérusalem en 1910, par son petit-fils rabbi Yaacob Berdugo. On raconte que ce dernier avait fait le tour du Maroc pour recueillir les sommes nécessaires à l'impression. A Marrakech il fut l'hôte du chef de la communauté, Yéhoshous Corcos. Au milieu de la nuit du chabbat, un incendie se déclara dans la maison de son hôte et menaça de détruitre tous les trésors du grand millionnaire. Rabbi Yaacob se leva alors et implora son illustre ancêtre d'épargner les biens de son hôte et mit le manuscrit juste devant les flammes leur ordonnant de ne pas dépasser cette limite, et effectivement l'incendie s'arrêta là. Président du tribunal rabbinique de Meknès, il s'était prononcé en faveur de Jérusalem dans la controverse sur le partage des dons de la communauté en faveur de Tibériade et de Jérusalem. Déjà de son vivant sa réputation de piété et de sainteté avait largement dépassé les frontières de sa ville et de pieux contes étaient colportés sur sa droiture et son désintéressement. On raconte par exemple, qu'une fois alors qu'il était en train de construire de ses mains la souka, un riche commerçant était venu lui rendre visite et voyant l'état de vétusté des rideaux de la souka s’empressa d'aller dans son magasin lui apporter des rideaux neufs. Notre rabbin fut heureux d'accueillir la fête avec des rideaux neufs. Le premier jour de la fête, le notable vint avec son futur gendre inviter le rabbin au mariage. Il en profita pour se vanter devant son gendre de lui avoir offert les si beaux rideaux. Dès leur départ, rabbi Yaacob s’empressa d'enlever les nouveaux rideaux et de les remplacer par les anciens et fit le serment de n'accpeter désormais aucun cadeau de qui que ce soit.

Berdugo-Deuxieme partie

 

 אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי-פיוט מפואר יסדתי לכבוד מעלת מבשר טוב אליהו הנביא ז״ל, ובשעת המילה.מנוקד ומבואר.

תהלה לדוד

 אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי

למוצאי שבת ולברית מילה ־ סיפור מעשיו ונפלאותיו של אליהו הנביא. שיר מעין אזור בין יט מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים.

חריזה; אאאא בבבא גגגא וכו׳.

משקל: שבע הברות בטור.

כתובת: פיוט מפואר יסדתי לכבוד מעלת מבשר טוב אליהו הנביא ז״ל, ובשעת המילה אומר אותו. טעם ׳בברית דם המילה׳. סימן: אנכי דוד בן אהרן בן חסין חזק.

מקור: א- כג ע״א; ק- כ ע״א; נ״י 4712 ־ ט ע״א.

 

אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי

לִפְנֵי אֱלֹהֵי אָבִי

לִכְבוֹד חֶמְדַּת לְבָבִי

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

 

5נָטַע הָאֵל בִּישֻׁרוּן

חֲבַצֶּלֶת הֲשָׁרוֹן

אִישׁ מִגֶּזַע אַהֲרֹן

מְשָׁרֵת צוּר מִשְׂגַּבִּי

 

כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן הוּא

10-פִּינְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ

הַנָּבִיא יִקְרָאוּהוּ

הַגִּלְעָדִי הַתִּשְׁבִּי

 

יוֹם קִנֵּא קִנְאַת הָאֵל

הָרַג בְּכֹחַ וָאֵל

נְשִׂיא שֵׁבֶט יִשְׂרָאֵל-15

וּבַת צוּר שֶׁמָּה כָּזְבִּי

 

דִּין שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ

אִישׁ אֲרָמִית מִשְׁכָּבוֹ

קַנָּאִים הֵם פּוֹגְעִים בּוֹ

20-וַיֹּאמֶר אָרִיק חַרְבִּי

 

וַיָּקָם מִתּוֹךְ עֵדָה

רֹמַח בְּיָדוֹ הָדָה

וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה

נִתְגַּבֵּר כְּמוֹ לָבִיא

 

דָּקַר בְּחַרְבּוֹ אוֹתָם-25

כְּדֶרֶךְ שְׁכִיבָתָם

 עַל הָאָרֶץ חֲבָטָם

 וּלְמֹשֶׁה אוֹתָם הֵבִיא

 

בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי עוֹלָם

נָתַן לוֹ שָׂכָר מֻשְׁלָם-30

בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם

וַיְכַפֵּר עֲלֵי חוֹבִי

 

נִסִּים עֶשֶׂר וּשְׁנַיִם

בְּדִבְרֵיהֶם שְׁנוּיִים

-עָשָׂה לוֹ דַר שָׂמַים35

צוּר גּוֹאֲלִי אָבִי

 

אֱמֶת בְּפִיהוּ הָיָה

לְאַלְמָנָה עֲנִיָּה

עֵת אֶת בְּנָהּ הֶחֱיָה

וּלְנַפְשׁוֹ אָמַר שׁוּבִי-40

 

הַשֶּׁמֶן גַּם הוּא שָׁרְתָה

בְּרָכָה בּוֹ וְהָיְתָה

כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלְתָה

וַתִּגְדְּלִי וַתִּרְבִּי

 

רוֹדְפִים אַחֲרֵי תֹּהוּ-45

הִכָּה בְּשֵׁבֶט פִּיהוּ

וַיֹּאמְרוּ : ה' הוּא

אֱמֶת וְאַתָּה נָבִיא

 

וְגָזַר אֹמֶר עָשָׂה

50- מִסְפָּר שָׁנִים שְׁלֹשָׁה

מָטָר לֹא נָתַן אַרְצָה

הוּא הַמּוֹצִיא הַמֵּבִיא

 

נָתַן לוֹ אֵל מַהְלְכִים

בְּעוֹלָם הַמַּלְאָכִים

55 – וּלְעִתּוֹת הַצְּרִיכִים

הוּא נִדְמֶה כַּעֲרָבִי

 

בַּקְּדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה

עָלֹה עָלָה בַּסְּעָרָה

אֱלִישָׁע אֵלָיו קָרָא

60-וַיֹּאמֶר : "אָבִי, אָבִי

 

נַפְשִׁי לַיְלָה אִוַתְהוּ

מִי יִתֵּן אֶמְצָאֵהוּ

פֶּתַח בֵּיתִי אֶרְאֵהוּ

יַשְׁקִיף בְּעַד אֶשְׁנַבִּי

 

65-חָסִין קָדוֹשׁ אֶקְרָאָה

אִישׁ אֲשֶׁר פָּנָיו רָאָה

הֵן כַּבִּיר יָדוֹ מָצְאָה

תְּשׁוּרָה אֵלָיו אָבִיא

 

חֵן חֵן לוֹ אִישׁ לוֹ נִגְלָה

70 -בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה

וּבִבְרִית דָּם הַמִּילָה

בּוֹ יָבֹא רָץ כַּצְּבִי

 

זָכוּר לְטוֹב יָאִיר נֵרִי

יְבַשֵּׂר צִיּוֹן עִירִי

75 -יֹאמַר לָהּ הִתְנַעֲרִי

מֵעֲפַר קוּמִי שְׁבִי

 

קוֹל זִמְרַת שִׁיר מַהֲלָלִי

יִרְצֶה צוּרִי גּוֹאֲלִי

וְלֹא דּוּמִיָּה לִי

80-כָל-עוֹד נִשְׁמָתִי בִי

 

  1. 1. אערך… ניבי: אסדר דברי תהלתי. ניבי: לשון ניב שפתיים (יש׳ נז, יט). 3. לכבוד: שיר תהילה לכבוד אליהו. 5. בישורון: בעם ישראל. 6. חבצלת השרון: משל לאליהו שהוא כפרח חן. 7. מגזע: מבני בניו. 8. משרת: כוהן המשרת בקודש. 9. כהן… הוא: על-פי הלשון בבר׳ יד, יח. 10. פינחס הוא אליהו: כך אמרו חז״ל בילקוט שמעוני רמז תשע״א, וראה גם בבא־מציעא קיד ע״ב, ברש״י ד״ה ׳לאו כהן מר׳. 12-11. הנביא… התשבי: תארים לאליהו על-פי מל״א יז, א: ׳ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד׳. 13. קנא קנאת הא-ל: כנאמר על פינחס ׳בקנאו את קנאתי בתוכם׳(במ׳ כה, יא). 14. בכח ואל: כוח וגבורה. אל – לשון אייל, על-דרך הלשון ׳יש לאל ידי׳(בר׳ לא, כס). 15. נשיא… ישראל: הוא זמרי בן סלוא (במי כה, יד). 16. וכת… כזבי: שם, שם, טו. 21־22. ויקם… בידו: שם, שם, ז. 22. הדה: הושיט ידו, ראה יש׳ יא, ח. 24. נתגבר כמו לביא: על־דרך מאמרו של יהודה בן תימא (אבות ה, כ): ׳הוי עז כנמר… וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים׳, ודרשוהו(במ״ר כ, כה) על פינחס. 27. על… חבטם: כשראה פינחס מלאך נוגף בני שבטו של זמרי, שבט שמעון, חבט את שני ההרוגים בקרקע והתפלל למענם (שם, שם, כו, וראה גם סנהדרין פב ע״ב). 32-29. בשכר… ויכפר: כל העניין על-פי במי כה, יב־יג. 33. נשים עשר ושניים: נעשו לפינחס בשעה שהרג את זמרי. 34. בדבריהם שנויים: בדברי חז״ל הם אמורים, במדרש במ״ר כ, כו: ׳וקנא לשמו של הקב״ה, ועשה לו י״ב נסים…׳. 39-37. אמת… החיה: עובר המשורר לספר נפלאות אליהו, ומספר הנס של החייאת בן האלמנה על-פי מל״א יז, יז-כד. 40. ולנפשו: לנפש בן האשה. שובי: שובי לגוף המת. 43-41. השמן… כלתה: כמסופר במל״א יז, טז: ׳כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר׳. יש לקרוא את שני הטורים בהמשך אחד – השמן שרתה והייתה בו הברכה. 44. ותגדלי ותרבי: כמדבר אל כד הקמח, והשתמש בלשון נקבה כפי שזה בסיפור המקראי. הלשון על-פי יח׳ טז, ז. 45. רודפים אחרי תוהו: הם עם ישראל שעבדו לבעל בימי אחאב, וסיפור הדברים במל״א יח. 46. הכה בשבט פיהו: ניצח בוויכוח עמם. 48-47. ויאמרו… נביא: לאחר המופת קראו הכל ׳ה׳ הוא הא-להים׳, מל״א יח, לט. 49. וגזר אומר עשה: גזר בדבריו גזירה, והקב״ה קיים גזירתו. 51-50. מספר… ארצה: וגזירתו נתקיימה כי לא ירד גשם במשך שלוש שנים, כמסופר במל״א בפרק יז ובפרק יח. 52. הוא: אליהו. המוציא המביא: כביכול נתן הקב״ה את הגשמים בידיו, הוא מוציאם והוא מביאם, ראה תענית ב ע״א. 53. נתן לו אל מהלכים: על-פי זכ׳ ג, יז ועניינו: יש לו מעמד בעולם המלאכים, והוא יוצא ונכנס ביניהם וחשוב כמותם. 55. ולעתות הצריכים: בשעת הצורך. 56. הוא נדמה כערבי: יורד לעולם בדמות ערבי, כמסופר במסכת ברכות דף ו ע״ב. 60-57. בקדושה… אבי: מתאר המשורר הסתלקותו של אליהו בסערה השמימה כמסופר במל״ב פרק ב. 64-61. נפשי… אשנבי: מתאר געגועי המשורר וחפצו העז לראות את אליהו, לזכות לגילוי אליהו. 66-65. חסין: אדם שזכה לגילוי אליהו וראה פניו, אקרא לו חסין וקדוש. 67. הן… מצאה: שהרי השיג הרבה. כביר: הרבה ובערבית פירושו גדול, והלשון על־פי איוב לא, כה. 68. תשורה… אביא: אכבד אדם זה ואתן לו שי. 70-69. חן… לילה: האיש שאליו נגלה אליהו בחלום, ראוי הוא לכל התשבחות. 72-71. ובברית… כצבי: אליהו, מלאך הברית, מגיע לכל מעמד של ברית-מילה, ועושים לו מושב מיוחד, כנאמר בפרקי דברי אליעזר, כט. 74. יבשר ציון עירי: אליהו הוא מבשר הגאולה, כאמור (מל׳ ג, כג-כד):, ׳הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא…׳. 75־76. התנערי… שבי: על-פי יש׳ נב, ב. 78-77. קול… גואלי: מבקש המשורר, כי שירו יירצה ויתקבל אצל הקב״ה. 80-79. ולא… בי: הוא מכריז, כי ישיר שבחו של הקב״ה כל עוד הוא חי.

תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל-סיום הפרק

טבעת־ציפור

ציור מתוך : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 52 (463)

טבעת־ציפור — ״כאתם טיר״ (ראה גם תמונת השער)

מכנאס; המאה הי״ח או הי״ט דגם הציפור מיוחד ליהודיות, אך לאחרונה ענדו גם מוסלמיות עירוניות טבעות מסוג זה זהב ; מעשה ריקוע וחיקוק ; אבני־אגרנט בכנפיים, אבני־אזמרגד בזנב ואבן־קווארץ במרכז נובה הציפור : 2 ס”מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 52 (ראה מס׳ 463) ; הנ״ל, תלבושות, לוח ס, מס׳ 44 (462)

 

מדאליון־ציפור — ״צרדוך״

תטואן; סוף המאה הי״ח

זהב ; עבודת־פיליגראן; פנינים ואבני איזמרגד

הגובה : 13 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ אוסף פרטי, פאריס

ראה : אידל, מילון, עמ׳ 207 (מייחס אותו לתוניסיה בלבד) (464)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלמושנינו-אלנדאף-אלנקוה

משה דוד גאון

אברהם אלמושנינו

מרבני ירושלים בראשית המאה הששית ליצירה. הסכים בענין העזבונות בכ״ח מדחשון תצ״ז! בימי נשיאותו של הרה״ג אליעזר נחום בע״ם ״חזון נחום״. וחתומים עמו חבריו: ישראל מאיר מזרחי, יצחק ערוך, מיוחס בכר שמואל, יהודה בכר עמרם דיואן, יצתק זרחיא אזולאי, עובדיה משה גואקיל, דוד יקותיאל הכהן, מנחם חביב, נסים חיים משה מזרחי. תקנות ירושלים הוצאה א. עמ. כ״ת. ירושלים תר״ב.

משה ב״ר ברוך אלמושנינו

נולד בשלוניקי ש' רע״ו. נלב״ע בקושטא שנת ש״מ. מיוצאי משפחה השובה בארגון. שנים מקרוביו דון אברהם אלמושנינו ודון אברהם קונמבריאל נשרפו על קדוש השם במשפט האינקויזיציה. למד תכונה, פסיקה ומדעי היהדות. אח״כ היה רב ומארי דאתרא בשלוניקי, לקהלות נוה שלום ולוית חן. בימי דון יוסף נשיא בשנת שכ״ה, נסע לקושטא, בכדי להשיג מהשולטן סלימאן זכויות, לטובת יהודי שלוניקי. בניו אברהם ואבשלום לא השאירו רשומם בתולדות ישראל. אחד מחבוריו בשם ״הנהגת ההיים״ זכה לפרסום רב בזמנו הואיל ונמנה בין

הראשונים בשפה האשפניולית לאדינו שנועד לשדרות הרחבות של גולי ספרד. מהר״י כולי בהקדמה לספרו ״מעם לועז״ בראשית הזכירו בהערצה, וציינו בין טובי חבורי התקופה.

אברהם ב״ר חיים אלנדאף

נולד בקרית אלקאבל מהלך ג' שעות מצנעא, בירת תימן, בחדש סיון שנת תרכ״ו. הוריו גלו לכפר הנ״ל מפני חמת המציק, אך בהכבש תימן ע״י ממשלת תוגרמא (טורקיה א.פ) חזרו לצנעא. בשנת תרנ״א עלה לירושלים ויתישב בה. בימי ישיבתו בעיה״ק, פרסם כמה מאמרים והדושי תורה בעתוני א״י, ירחונים ספרותיים ותורניים, כגון תורה מציון, מזרת ומערב, וכו'. בתמוז תרפ״ה העתיק דירתו לתל אביב ושם מתעסק במקצוע השו״ב. בין השאר כותב שטרות, הצהרות, עוסק בממכר ספרים ישנים, וקובע עתים לתורה. נוהג לתתום את שמו כדלקמן: כה דברי קל ונרדף, אברהם בכה״ר חיים אלנדאף.

יעיש בן ראובו אלנדאף

עלה מתימן ארץ מולדתו לירושלים בשנת תרס״א. שנים אחדות היה פועל בבית דפוס ומזה התפרנס. עסקן צבודי צנוע וחרוץ ונודע לשם בין חוגי התימנים. נמנה בין מגהיגי עדת התימנים בארץ ישראל. השתתף ביסוד שכונת ״נחלת אחים״ בירושלים, בית עולים ליהודי תימן, בפעולות הועד לעזרת יהודי תימן וכו'. בשנת תרצ״א פרסם דו״ת על תולדות מוסדות התימנים בירושלים ובהקדמתו יסקור את עברו הצבורי: ״השתתפתי באפן פעיל בכל הענינים הכלליים של הקהלה, החל משנת תרע״ד עד היום. טרדות הצבור גזלו ממני עפי״ר את שעות המנוחה המעטות מעבודתי הקשה. את עתותי בלילות הקדשתי, לסדור חשבונות של התברות וגם לאספות וישיבות בועדים שונים. בכל עבודתי זו שמתי נר לדגלי את האמת והצדק. עלי להעיד, כי עסקי הצבור שאליהם הקרבתי את מיטב שנות חיי השביעוני אך רוגז ותמרורים, ורק רגש האחריות וההכרה המפעמים בקרבי נתנו לי עצמה ועוז להתגבר על כל המכשולים״. — בין יתד פעולותיו תזכר גם זו: בשנת תרע״א הדפיס בירושלים את שלש המגילות — שיר השירים רות וקהלת לג' רגלים, הכוללות תרגום יונתן בן עוזיאל עם פירש״י, תפסיר ערבי של רס״ג ובתוספת ביאור של המלים הקשות למהר״ר יחיא צאלח. ספר זה נפוץ הרבה בין התימנים והוא עתה יקר המציאות. וראיתי בידו, אני הכותב, כ״י מתוקן ומוגה של ספר המוסר הגדול לר׳ זכריה בן סעדיה בן יעקב מצנעא, המכונה מארי יחיא אלצ׳הרי, הכולל מ״ה מחברות, והוא ספר שירים ומליצות ודברי מוסר השכל, כעין חקוי לס׳ תחכמוני לר״י אלחריזי. זה כמה שנים שהוא מטפל בכ״י זה, מגיהו ומכשירו לדפוס.

אפרים אלנקוה

בנו של ר׳ ישראל בן יוסף, שנודע בשם הקדוש. נתפרסם בזמנו כרב ומחבר. אחר מות אביו גלה למרוקו, ובשנת קנ״ג התישב בתלמסאן. לפי המסורה היה רופא מומחה ורפא את בת מושל המדינה. נלב״ע בשנת 1442 . ובע״ס מלכי רבנן כתב עליו: כי בנוי על קברו ציון מפואר למאה ומכל הערים הסמוכות באים להתפלל ע״י קבר בעל הנס. לא ישאו את שמו על שפתותיהם אלא יכנוהו, אדוננו הרב סיד אראב. נשארו כמה פיוטים ממנו.

בכור אהרן אלנקוה

נולד בקושטא בשנת תר״ז. היה מצעירי הרבנים שם. בשנת תרמ״ב עלה לירושלים. ויהי לו שם כאחד הגדולים. עד מהרה התפרסם, ורבני דורו מנוהו לראב״ד של עדת הספרדים. שנים אחדות מלא משרה דמה זו יחד עם הרב וידאל חנוך אנג׳יל. מתוך היותו בורח מן הכבוד, ותר לזכות חברו הנ״ל, ומאז נשאר מכהן בביה״ד הגדול כדיין בלבד עד יום מותו. נודע לשם בין רבני ירושלים, בבקיאותו הרבה במשנה. היה מקובל וממנהיגי ק״ק חסידים בית אל, ש״צ בו, ושני להרב פריסיאדו בכר משה. ערך לדפוס ס׳ ״ברוך מבנים״ לר׳ ברוך ירושלמי, שנדפס בירושלים בשנת תר״ס. ושמעתי מקרוביו, כי ג׳ ירחים לפני פטירתו הודיע לבני ביתו, שבחדש אלול עליו למות, ולכן ברצונו להשיא את בתו היחידה בטרם בוא עתו. חלה בדלקת הריאות ונלב״ע ביום י״ט אלול תרס"ו ״

דוד ב״ר נםים אלנקוה

נולד בקושטא בשנת תרמ״ב. למד תורה בישיבות העיר. בהפתח בשנת תרנ״ז ביהמ״ד לרבנים שם ע״י ר״א דאנון, נמנה בין ראשוני תלמידיו, בין מוריו המובהקים יצוינו: ר׳ יצחק מנשה חסיד, ר׳ אברהם דאנון, ד׳ חיים נחום ואחדים. בהשלימו חוק למודיו הורה עברית בבתי הספר של חברת כי״ח אשד בפרברי העיד, בלאט וגלאטה. זמן מה היה בדימוטיקה הסמוכה לאדרינופולי, בתור רב ומטיף ומורה לעברית, ואח״כ הוזמן כמנהל ת״ת הגדול בקהלת מונסטיר. בעיר זו פתח פעולה תרבותית רחבה וענפה, הרצה בבתי התפלה, יסד ספריות

וכו'. בו בזמן התל מושך בשבט סופר, וישתתף בפרי עטו בעתוני קושטא ואזמיר, ודבריו התמים עודדו את תשומת לב הקוראים. היה בהם משום סתירת המוסכמות, מן החריפות והתוכחת הגלויה, מן הפולמוס והוכוח על עניני דת וספרות מדע וכו'. עליתו על הבמה היתה בבטחה, נשען על דעותיו הברורות כזקן ורגיל. חונן בכשרון של הרצאה והסברה מפליא בע״פ ובכתב. בסוף תרס״ז חזר לקושטא, ומיד לאחר המהפכה התורכית בשנת תרס״ח יסד את העתון ״איל ז׳ודייו״ -היהודי-במגמה להטיף מעליו את רעיון הלאומיות, ותנועת תחית ישראל בארצו ההיסטורית. בעת ההיא ארגן חברה ציונית בשם ״בני ישראל״ יחד עם חברו עובדיה קמחי. עתון זה יצא תחלה ג׳ פעמים בשבוע, ואח״כ התבסס וקבל צורה בתור שבועון ספרותי רב תכן וענין, אשר עזר וסייע הרבה להשכלתם ולהרחבת ידיעותיהם של בני הדור הצעיר. במשך תקופה ידועה, הוכר מטעם ההסתדרות הציונית העולמית כאורגנה הרשמי בבירת תוגרמא. בהיותו בן כ״ה שנה נבחר אל המיג׳ליס עומומי, ויהי יו״ר קבוצת הדימוקרטים בתוכו. פרטי מלחמותיו במוסד זה, כתובים בעתוני הזמן ההוא. בימי מלחמת העולם עבד

הרבה לטובת הצבור. ועד העזרה הכללי מנהו ליועץ בועד הסיוע. לאחר שביתת הנשק יצא למסע תעמולה בשליחות קרן הגאולה ויבקר בכמה מערי תורכיה, רומניה ועוד. תוך כדי נדודיו הוצעו לו משרות של רבנות. בשנת תרפ״א היה ציר עדת יהודי קושטא בכנסיה הציונית הי״ב בקרלסבד. בצאת צבאות ההסכמה את קושטא בראשית תרפ״ג העתיק דירתו לוארנה. יריביו המדיניים מגזע ישראל, מצאו אז את שעת הכשר להעליל עליו בפני הרשות, ובנס ניצל מידיה. איש ריב ומדון בכל מקום בואו בעד הצדק, ועם נר האלהים שבלבבו יחפש

את דדך האמת. הוא נלחם כנגד הרב והחכם באשי ר' משה הלוי, נגד הרב חיים נחום, הרב חיים ב׳יג׳אראנו ז״ל, הרב ד״ד חננאל בםופיא וכו'. לכלם גלה מומיהם בפניהם בלי חת, ולא נסוג אחור. בכל תחנותיו השונות הכניס תנועת חיים והתעודדות לאומית אמתית, היונקת ממקורות היהדות הצרופה ורוח ישראל סבא. בקר באה״ק פעמים, אך לא נאתז בה. עתונו ״איל ז׳ודייו״ יצא כשנתים בוארנה ואח״כ בסופיא ומקץ כ״א שנה לקיומו נפסק. עורכו העתיק אז את דירתו לבואינום איירם אשר באמריקא הדרומית, ומראשית תרצ״א החל

מוציא שם שבועון ספרותי חדש בשפה הקשטילית, שהיא שפת הארץ בשם,לה לוז״ (האור)

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

Berdugo-Troisieme partie

une-histoire-fe-familles
  1. YOSSEF (1802-1854): Füs de rabbi Yéhouda. Il consacra sa courte vie uniquement à l'étude sans jamais quitter sa maison,  seulement pour se rendre à la synagogue. Auteur d’un livre de

commentaires sur Maimonide, très célèbre "Koutonet  Yossef", en 3 volumes

(Jérusalem, 1922- 1943); "Shorashim" (Safed, 1935) et d'autres ouvrages restés manuscrits dont un commenatire sur le livre de rabbi Yéhouda Berdugo "Mayim Amoukim", "Mégalé amoukot".

 

 R.YEHOUDA (1833-1887): Fils de rabbi Yossef. Il monta en Terre Sainte huit ans après la mort prématurée de son père, en 1862 et s'installa à Tibériade. Il fut chargé en 1876 d'une mission au Maroc avec un autre rabbin originaire de Meknès, rabbi Shélomo Tolédano. 11 mourut quelques années après à Tibériade en 1887, en laissant un seul fils, rabbi Yaacob Hay Berdugo.

SHELOMO (1854-1906): Fils de rabbi Daniel. Rabbin-juge à Meknès, auteur d'un recueil de poèmes "Shiré Shélomo" et d'autres ouvrages encore manuscrits. Ses Responsa ont été publiées par son fils, rabbi Yaacob sous le titre de "Dé hacheb" et "Em Lamassoert", à Meknès en 1950.

MORDEKHAY: Rabbin né à Meknès, il monta en Terre Sainte en 1865 et s'installa à Tibériade où il fut membre du tribunal rabbinique et "moukhtar" de la communauté. En 1892, il périt noyé dans le port de Jaffa, la barque devant le mener sur le bâteau pour rendre visite à sa famille à Meknès, ayant chaviré.

 

YAMINE: Fils de Yaacob, il monta avec sa famille de Meknès à Tibériade. Son mariage devait marquer un tournant dans les relations entre le judaïsme orthodoxe et les Karaïtes. Il voulut en effet en 1904 épouser une Karaïte, mariage jusque là interdit par les rabbins orthodoxes ne reconnaissant pas les Karaïtes comme juifs. Le président du Tribunal Rabbinique de la ville, le rav Moché Aboulafia alla à l'encontre de la jurisprudence constante et célébra ce mariage qui devint un précédent à la suite duquel de tels mariages furent désormais autorisés.

 

  1. YEKOTIEL HAYIM (1858-1940): Fils de rabbi Elisha. Rabbin
  2. né à Rabat dans une famille originaire de Meknès. Il succéda en 1935 au premier Grand Rabbin du Maroc, rabbi Rapahael Encaoua à la tête du Haut Tribunal Rabbinique de Rabat, poste
  3. qu'il occupa jusqu'à sa mort.
  4.  
  5. SHELOMO: Fils de Eliezer. Il monta en Terre Sainte en 1886 et s'installa à Jérusalem où il mourut en 1954. Malgré sa grande érudition il ne chercha pas à vivre de la Torah et vécut de son labeur. Il collabora avec enthousiasme avec rabbi Aharon Bensim'on, le fils du fondateur de la communauté Maghrébine de Jérusalem à la gestion de la communauté.

 

  1. YESIIOUA (1878-1953): Fils de rabbi Yaacob, descendant à la quatrième génération de l'Ange Raphaël. Rabbin ouvert au monde moderne, il encouragea en 1911 la réouverture de l'école de l'Alliance à Meknès malgré l'opposition des ses pairs. Il fonda en 1913 la première association sioniste de Meknès, "Hibat Sion". Président du Tribunal rabbinique de Meknès, il fonda en 1928 la première synagogue du Nouveau Mellah qui porte son nom à ce jour. Il succéda en 1941 à son parent rabbi Yékoutiel à la tête du Haut Tribunal Rabbinique du Maroc et il se distingua à ce poste à la fois par sa grande ouverture d'esprit et sa grande fermeté face aux autorités. Il fut contraint de démissioner de son poste en raison d'une grave maladie. Ses obsèques à Meknès en 1953 furent les plus grandioses de l'histoire de la communauté.

 

MOSES S.: Publiciste et journaliste à Tanger, descendant d'une famille originaire de Meknès. 11 commença à éditer à Tanger, en 1931, avec Jacob S. Lévy, l'hebdoma­daire indépendant d'informations   en

espagnol, "Crisol Judio", dont ils voulaient faire l'organe de la jeunesse juive du Maroc.

 

  1. HAYIM (1863-1944): Fils de Abraham, le négociant. Un des plus grands maîtres de la Torah à Meknès de notre siècle. Disciple de rabbi Hayim Messas, il fonda à l'âge de 25 ans seulement la célèbre Yéchiva "Bet-El-Etz Hayim" avec le soutien de rabbi Zeev Wolf Halpérin qui réforma l'éducation lors de son passage à Meknès entre 1912 et 1914, qui devait fonner tous les grands noms du rabbinat de Meknès au XXème siècle.

 

  1. YAACOB HAY (1882-1954): Fils de rabbi Yéhouda. Rabbin né à Tibériade dans une famille originaire de Meknès. Il épousa en 1900 Esther, la fille de rabbi Baroukh Tolédano. En 1914, il fut expulsé de Terre Sainte par les Turcs comme tous les originaires d'Afrique du Nord en Galilée bénéficiant de la protection française. Les autorités françaises leur envoyèrent un bâteau qui les mena en Corse. Il profita de l'occasion pour venir rendre visite en 1916 à sa famille à Meknès où il devait rester jusqu'à la fin de la guerre, avec son fils rabbi Yéhouda. Après la fin des hostilités, il revint à Tibériade, emportant avec lui les manus­crits de livres de ses ancêtres pour les pubüer: "Mayim Amoukim", "Mikvé Mayim", "Koutonet Yossef' et " Kanaf Rénanim". Il fut de nouveau envoyé en mission à deux en Afrique du Nord en 1921 et et en 1928, recueillir des fonds pour la communauté de Hébron. De 1926 à 1928 il fut envoyé ramasser des fonds aux Etats-Unis pour le Talmud Torah de Tibériade, puis de nouveau en 1930 pour les yéchibot de Hébron. Le succès de toutes ces missions lui valut d'être à nouveau envoyé au Maroc renflouer la caisse de la communauté de Tibériade. Il en profita pour faire imprimer à Casablanca en 1938 le second tome du livre de son ancêtre "Koutonet Yossef'. A son retour, il s'installa à Jérusalem où il mourut en 1954.

 

  1. YEHOUDA HAY: Fils de rabbi Yaacob Hay. Né à Tibériade, il connut la même mésaventure que son père. Revenu au Maroc à la veille de la Seconde Guerre pour convaincre ses proches de monter en Terre Sainte, il fut surpris à Meknès par le déclenchement des hostilités et y resta bloqué pendant toute la guerre. A son retour en Israël, nommé rabbin à Bné Berak, il s'attela à publier les manuscrits des oeuvres de ses ancêtres que son père n'avait pas réussi à publier de son vivant. C’est ainsi qu'il édita le troisième tome de l'oeuvre de rabbi Yossef Berdugo, "Koutonet Yossef’. Il réédita en 1978, avec le concours de rabbi Moché Amar, le chef d'oeuvre de rabbi Yéhouda Berdugo, "Mayim amoukim", suivi dans le même volume du commentaire de rabbi Yaacob Berdugo, "Galé amikta" et de rabbi Yaacob Hay Zrihen "Shoshanat Hamakim", avec une courte biographie des rabbins de la famille Berdugo.

Berdugo-Troisieme partie

דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים

ר׳ שלמה כהן — ארבי לקביר

בזמן הרב הושם במעצר יהודי עשיר גדול בשם דוד אנפאח, הוא נעצר על ידי משה אל־הרהאר — ר׳ שלמה כהן הלך אצל משה הנ״ל וביקשו לשחרר את העצור. משה ענה לרב שלא הוא עצר אותו אלא מושל העיר אל חג׳־אחמד. הרב הלך אצל המושל וביקש ממנו לשחרר את דוד אנפאח. ענה לו המושל: לך למשה אל הרהאר הוא שביקש שאעצור אותו, אם משה רוצה שאשחרר אותו כך אעשה. הלך הרב אצל משה אל הרהאר וזה נתן לו תשובה כבפעם הראשונה. הרב הרים מקלו נפנף בו באויר ומשה אל הרהאר נפטר על המקום. נפטרו בני משפחתו, עשרה, בתוך זמן קצר.

ר׳ דוד הכהן ראב״ד ווהראן

יהודי נכנס אצל הרב לספר שבתו ב״מ לפי סיפור הרופאים עומדת עוד אותו יום להיפטר מהעולם. הרב עודד את רוחו וחיזקו, נתן לו מים בשביל בתו. היהודי רץ לביתו, הבת שתתה המים, והחלימה וניצלה.

ר׳ שלמה כהן, חכם דצבאן

גנב שנכנס באמצע לילה לבית הרב, סידר את החפצים שגנב ועמד לצאת אך הדלת הראשית אינה נפתחת. הגנב השתדל והתאמץ לפתוח אך הדלת לא נפתחת. החזיר את החפצים למקומם והדלת הראשית נפתחה מאליה. ניסה שוב הגנב לקחת סחורתו והדלת במקודם אינה נפתחת. הבין הגנב והסתלק כלעומת שבא.

פעם אחת נסע ר׳ שלמה עם מושל העיר בדרכם למראקיש. ר׳ שלמה אמור היה להצטרף לדיינים שהיו צריכים לשבת על כסא המשפט לפסוק דין במשפט אחד. באמצע הדרך עברו לכפר בן חמד כי המושל צריך היה לשפוט שם בדיני ממונות בערכאותיהם וכשגמר המשפט ביקש המושל מר׳ שלמה שיצטרף שוב להמשיך בדרכם למראקיש אך הר׳ שלמה סירב בתוקף להצטרף להמשך הנסיעה. מיד בצאתו את העיר קרה אסון המכונית התהפכה ועלתה באש עם המושל ביחד וצדיק ממוות נחלץ. ובהגיע השמועה למראקיש, יצאו כל נכבדי העיר להקביל פני הצדיק ועשו לו סעודת הודיה בשיר ותהילה לנורא עלילה (מעלות לשלמה עמ׳ י״ג).

הרשב״ש והריב״ש

שני הרבנים הגיעו לעיר אלג׳יר ללא אישור השלטונות. מלשינים הביאו אל חצר המלכות ידיעה שהגיעו שני רבנים והיהודים ערכו להם קבלת פנים רועשת. עד מהרה הובאו שני הרבנים לפני המלך, ונחקרו. בתום החקירה התברר שהרבנים פרצו גבול המלכות ללא אישור, הופנו והוכנסו אל הכלא שהשהיה בו היתה קשה ופגעה בהם ובכבוד תורתם. באחד הימים בשעת הבוקר נשבו רוחות חזקות, וירד גשם זלעפות וענני אבק פרשו עלטה על אלג׳יר. עצים נעקרו, גלי הים התרוממו, ונחשולי המים היכו זה אחר זה, גל התנגש בגל ומים רבים הגיעו לבתים ראשונים בקרבת החוף. המהומה והסערה גברה בעיר מחשש שטפון העיר. המלך השקיף מחלון ארמונו וחשב כי סוף העולם קרב. ההמון ברח מהבתים והתאסף קרוב לארמון. עתה בקע קול המשרת הערבי של הכלא וסיפר כי מה שקורה הוא תוצאת מאסרם של 2 רבנים יהודים — בלי לשאול הרבה, רץ המלך לכלא ופנה אל הרבנים לעשות משהו להרגעת הרוחות והים. אמרו הרבנים: יהודים אנחנו ועיסוקנו בדת ה׳, אין אנו אויבי הארץ ולא לרגל אותה באנו. התפללנו לה׳ על העול שנגרם לנו וקרה את אשר קרה. מיד שוחררו הרבנים. הם קראו למשרת ואמרו לו: לפני זמן מה שמנו בידך נייר רשמנו מה שרשמנו, ובקשנו אותך להשליך אותו לים, עכשיו אנו נותנים בידך כתב נוסף, לך לאותו מקום והשלך אותו המימה. וכך עשה. נטל את הנייר והשליכו במקום האמור. הרוחות שקטו, הגלים נחו, והים נח מזעפו.

(מתוך ״במחיצת חכמים ורבנים, באר שבע, עמ׳ 53, יעקב לסרי)

שבט לקרארמא:

בסוף המאה התשע עשרה נודע ששבט מכפר זא עומד להגיע לדבדו ובכוונתו להתנפל על שכונת היהודים. התוקפים הגיעו רוכבים על סוסים ופרדות לקרבת נהר דברו, ועליהם לחצות הנהר, אחרי כן, הדרך פתוחה לדברו.

בני הקהילה הסתגרו בבתיהם ומתכוננים לגרוע ביותר ב״מ… והנה ליד נהר דבדו קורא נס: הסוסים לפתע נעצרים, מסרבים להתקדם לתוך הנהר. כאשר הבהמות הופנו לצד כפר זא, הם הולכים! אך לצד דבדו, לחצות את הנהר, הם מתעקשים ולא זזים!

ראשי התוקפים ניסו להוליך הבהמת בכה, משך יומיים ולא הצליחו! אז עמד ראש התוקפים, הודה, והכריז: אחי! זכות אבותם הקדמונים של יהודי דבדו עומדת להם! חיזרו בכם!

המוסלמים קלטו המסר ושבו למקומם, והגזירה נתבטלה!

(שמעתי ממרת זקנתי נ״ע)

מקרה מוזר של מלחמה גדולה סמוך לדבדו בין שני מיני עופות העורב והחסידה על פני רקיע השמים עד אשר כסו את עין הארץ בהמוניהם הרבים ויתקבצו וילחמו יחד שלושה ימים רצופים ובכל יום בבקר השכם התאספו שני מחנותיהם וילחמו יחד כל היום ויפלו מהם לאלפים. ובשני הימים הראשונים נצח העורב את החסידה. אך ביום השלישי נצחה החסידה את העורב והפילה ממנו הרוגים במספר רב, והערבים אמרו שסיבת מלחמתם היתה לרגלי עורב אחד שהמית חסידה אחת. החסידות הזעיקו את מחניהם על העורבים.

(תולדות אליהו, לר״י ילה, עמוד 39)

דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים עמ'173

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

יהודה הלוי אונייה

בריאות. ההודעה להתייצב במרפאת של מחנה 68 נמסרה ביידיש למעפילי 'לא תפחידונו' ממחנה 65 , שביניהם היו גם מעפילים מוגרבים. כשהגיע תורם של מעפילים שעבדו בבית החולים הצבאי הבריטי לעלות ארצה התפנו שם מקומות עבודה. ועד העובדים בבי"ח פנה למזכירות מחנות החורף בבקשה לגייס בחורות רווקות ולא נשים הרות ולא נמצאו ברשימות המועמדות מוגרביות. במחנות החורף מניין המעפילים המוגרבים היה בטל בשישים, ויתכן וזו הסיבה שלא הוצב אף אחד מהם לתפקידים בבית החולים הצבאי. שני מעפילים צפון אפריקאים עבדו בבית החולים הצבאי הבריטי (BMH ) בניקוסיה גבריאל אזולאי מ'המעפיל האלמוני' ויצחק דובש מ'שיבת ציון'. –אזולאי 'עבד' מטעם שורות המגנים במעקב אחרי מלשינים בין החולים בבית החולים וגם אחר פעילות הבריטים.  במהלך ינואר 1948 הופנו מעפילים נוספים לעבודה בבית החולים הצבאי הבריטי ולא נמצא ביניהם מעפיל צפון אפריקאי גם כשלא היה ברור מה ההכשרה הדרושה לעבודהת זו. חלק מהם עבדו כמתורגמנים ברומנית ואנגלית. בין הצפון אפריקאים היו שדיברו צרפתית ויתכן שאפשר היה להעסיקם גם אותם כמתורגמנים.

חינוך. ההתעלמות הנחרצת ממעפילי צפון אפריקה דוברי ובעלי ניסיון בלימוד השפה העברית לא פסחה גם על רשימת המורים והמדריכים. בין מורי בית הספר הכללי במחנות קראולוס לא היה ייצוג למעפילי צפון אפריקה שידעו ולימדו עברית במרוקו. מרדכי חיות, שליח התנועה 'תורה ועבודה' פתח כיתת לימוד לילדים במחנה 55 , וניסה להפעיל מורים צפון אפריקאים. אך פועלו התמקד בכפר הנוער במחנה 65 והוא לא התפנה להקדיש זמן לפעילות במחנה 55  צפון אפריקאים לא הועסקו בהוראה בבית ספר במחנה שבו היו רוב.

הסוכנות היהודית ראתה בסמינר רוטנברג למדריכים  אמצעי לזיהוי כוחות שעשויים לסייע בידה להתמודד עם המתח בין יוצאי צפון אפריקה ליוצאי אירופה בקפריסין. המחלקה לשליחים ביקשה להתעדכן על הכשרתם של הצפון אפריקאים בסמינר. "הסוכנות תלתה תקוות רבות בסמינר הדרכה עבור הצפון אפריקאים של 25- 20 אשר מחיצות של מקומות המוצא אינן מפרידות ביניהם ובין הציבור בו הם צריכים לפעול, זהו נכס יקר".  במילים אחרות הסמינר נתפס בעיניה כחלק מתהליך הקואופטציה שהמוגרבים עברו בקפריסין.

הדיווח של אלי מויאל, שליח הסוכנות היהודית, על השתלבותם של צפון אפריקאים במזכירויות מחנות הקיץ, לקה בחסר. הוא ציין, כי מעפילי צפון אפריקה שולבו בוועדות שונות במחנות קיץ ולא כך היה. מגוון התחומים מהם הודרו מעפילי צפון אפריקה באופן מוחלט יצר תסכול וניכור שלא הקלו על מצוקתם החברתית. למעשה הם היו בחזקת 'נוכחים נפקדים'. ניתן להניח, שניצנים של ההדרה החברתית כלפי יהודי צפון אפריקאים בישראל בצבצו כבר במחנות הגירוש בקפריסין. המחאה הייתה באופק וחיכתה להתפרץ.

דפוסי מחאה של מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין

התסכול והניכור הובילו את הצפון אפריקאים למחות על הדרתם משיגרת החיים וקבלת ההחלטות במחנות. מחאתם של מעפילי צפון אפריקה התבטאה במספר דרכים והעידה על מאמציהם להתמודד עם חיי היום יום ומעל לכול עם ממסד שלא השכיל להכילם במחנות. המחאה התאפיינה בכתיבת מכתבים למזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף. היו מחאות שהופנו לשלטונות המחנה הבריטיים ולקונסול הצרפתי בניקוסיה והיו שהופנו לסוכנות היהודית והביעו כעס על התנהגות בלתי הולמת של שליחי הממסד כלפי המעפילים המוגרבים. הייתה מחאה לגבי אספקת צורכי הדת של המעפילים הצפון אפריקאים כשהגיעו מים עד נפש. הייתה הפגנה – – מחאה נגד נציגה בכירה של — הסוכנות היהודית. היה איום 'לכבוש' את משרדי המחנות. האיומים לחזור לארצות המגרב נשזרו בחלק ממחאות אלה. היו מחאות אישיות וקבוצתיות. במידה מסוימת המנגנון הניהולי היה ער למחאות וכמוהו הממסד הוולונטרי שהופעל בידי הג'וינט. הממסד הבריטי לא התערב כול עוד נשמר – הסדר במחנות. לא לכול המחאות במחנות נמצאו תגובות של הממסד.

200 מעפילים מארצות שונות, ממחנה 66 , שלחו מכתב בצרפתית למושל הבריטי בקפריסין וביקשו להעבירם לאחת ממושבות האימפריה הבריטית כי לאכזבתם הם לא הגיעו לפלשתינה א"י. הכותבים – ציינו, שצעירים רבים שותפים למחאתם וביקשו שתוקם ועדה שתדון בעניינם. המכתב האנונימי נשלח גם לקונסול הצרפתי בניקוסיה. החותמים לא הזדהו מחשש לחייהם ממעפילים שלא הסכימו עמם. כיוון שלשון המכתב הייתה בשפה של הגירה ולא של העפלה או עלייה לא ברור מה עלה בגורלו ולא נמצאה אסמכתה לפעולה ספציפית שנקט ממסד המחנות שפעל בחסות הסוכנות היהודית. המחאה ביקרה את רעיון העלייה לארץ ואף הגדילה לעשות עד כדי דרישה להגר למושבה אחרת ברחבי האימפריה הבריטית. מחאה שהייתה בסתירה לחזון הציונות. המכתב נכתב יום לאחר גירוש מעפילי 'יהודה הלוי' לקפריסין שמעפיליה שוכנו במחנה 55 , לכן לא ברור עד כמה מחאה זו ייצגה את מעפילי 'יהודה הלוי'. לפי המאגר, עד תאריך המכתב, העפילו 215 צפון אפריקאים בספינות המעפילים הבאות מורדי הגיטאות'- 6-, שבתאי לוז'נסקי' – 1-, 'בן הכט' – 47 -, 'המעפיל האלמוני'  -62-, 'לנגב' – 52 – ו'תאודור הרצל' -7 -, 'מולדת 14 –שאר ישוב'- 3 -, 'התקווה'- 1 – ו'חיים ארלוזורוב' – 7 -. כיוון שאין נתון על מספר המוגרבים ששהו במחנה 66 , במחצית הראשונה של שנת 1947 , אין אפשרות לדעת כמה מוגרבים וכמה

מעפילים מארצות אחרות חתמו על המכתב. בעדותו של מוריס לאוב, מנהל הג'וינט בקפריסין, נרמז שהיו פניות אנונימיות בצרפתית להגר לאמריקה אך "מחשש שיתפסו אותם ויגלו אותם יענישו אותם בתוך המחנות". לאוב הניח שהם היו מצפון אפריקה.

כשביקרה בנובמבר 1947 גולדה מאירסון במחנה 55 שהיה מאוכלס ברובו בצפון אפריקאים הם קיבלו את פניה במטח עגבניות וביצים. מאירסון, הייתה האישיות הבכירה ביותר שביקרה בקפריסין, שניהלה משא ומתן עם השלטונות הבריטים על עליית תינוקות וילדים עם הוריהם מקפריסין. ניתן לשער שחלק מהמעפילים וביניהם גם מוגרבים חששו שההסדר שנקבע 'ראשון נכנס ראשון יצא' עמד בפני שינוי. במקביל מעפילי 'רפיח' עם מעפילים צפון אפריקאים מ'המעפיל האלמוני' הפגינו כנגד ההסכם מסיבה דומה. בנוסף להדרתם ממקורות תעסוקה והדימוי השלילי שדבק בהם, בצדק ושלא בצדק, המעפילים הצפון אפריקאים ששהו במחנה התייאשו והתמרמרו גם על תנאי החיים הלא אנושיים במחנות החורף והקיץ.

מחאה בעלת אופי אישי הביעו, בשם יהודי טריפולי, שני מעפילים מלוב פאולינו חביב ונחום סבירה – – חברי תנועת 'דרור' ממחנה 62 פנו במכתב לגב' מאירסון, במהלך ביקורה בקפריסין, והביעו דאגה נוכח מצב הקהילה שלהם בטריפולי, "יהדות טריפולי אם תמשיך ככה בחיים בלי עלייה תאבד ]…[ ואז תהיו אשמים כלפי היהדות וכלפי ההיסטוריה היהודית".  המחאה שמה את גורל קהילת טריפולי על ראשם של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית שנתפסו כאחראים לגורל העם היהודי והשאירו להיסטוריה לשפוט את התנהגותם. המחאה זכתה לתגובה נדירה מהממסד שהייתה שבלונית וציינה ש"המצב בטריפולי ידוע לסוכנות והוא אינו שונה ממצבן של קהילות שונות בארצות דומות".  תגובה זו התעלמה מניסיונם האישי של הכותבים בפוגרום שהתחולל בטריפולי, בשנת 1945 , בו נהרגו ונפצעו מאות יהודים. מחאתם לא הייתה על החיים במחנות קפריסין, אלא על מצב אחיהם בטריפולי. הסוכנות היהודית אף העזה להטיח בהם ביקורת ]…[ "אולם אין אנו מניחים כי במשך שהותכם בקפריסין לא למדתם לדעת על מצוקת העלייה שאנו נתונים בה עד היום הזה ואת המאבקים הקשים למענה".  כזכור, החשש מפני 'פרהוד', כדברי בן גוריון, היה המניע להצלת יהודים ותשובת הסוכנות היהודית אפילו לא התייחסה לכך.

מחאה דרישה של – 70 מעפילים מוגרבים, מספינות וממחנות שונים, הוגשה למזכירות המשותפת של המחנות למנות מטעמם את המעפיל בוייני לוסיאן כאיש קשר לצורכי קבלת דואר. דרישה זו כוונה כנגד השליטה הריכוזית שהייתה בידי הסוכנות היהודית בקבלת ומשלוח דברי דואר. הדואר עבר דרך המסננת הבריטית בקפריסין אך היה באחריות וניהול הסוכנות היהודית ששימשה 'כשומרת סף' על תוכנם של המכתבים. דאגתם של מעפילי צפון אפריקה הייתה שמכתבים שנשלחו מהמגרב לא הגיעו אליהם ומכתביהם למשפחותיהם במגרב לא הגיעו ליעדם. הדרישה העידה שהתקיים קשר מכתבים בין מעפילים מהמגרב לבני משפחותיהם בארצות מוצאם. פנייתו של המעפיל ואזנה שמעון, להקדמת עלייתו ארצה, מרמזת על התכתבות ישירה בין מעפילים לבין בני משפחתם במרוקו. אמנון בן שושן – מלנגב' התכתב בעקיפין עם משפחתו באסווירה ]מוגדור[ שבמרוקו באמצעות משפחת קרוביו בירושלים. ניתן להניח, שמכתבים שביטאו מרירות, עוגמת נפש ואכזבה מצד המעפילים לא הגיעו ליעדם. אבל, מחד גיסא, הסוכנות לא עודדה עלייה מהמגרב לפלשתינה א"י אחרי כישלון 'הפורצים'. – מאידך גיסא, יתכן שהסוכנות היהודית חששה מהשפעת תוכן מכתביהם על ההתייחסות אליהם במחנות קפריסין על היקף העלייה משם. מאחר והסוכנות היהודית לא עשתה מאמצים יוצאי דופן בכל הקשור לעלייה מהמגרב לכול מכתבים של מוגרבים לבני משפחתם בעלי תוכן שלילי לא הייתה השפה על זרם העולים משם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר