מורשת יהדות מרוקו

יצחק שמעיה אלישר

נולד בירושלים י. חשון תרל״ג ונלב״ע בה ט״ו תמוז תרצ״ג. בנו השני של הרה״ג חיים משה אלישר, שהיה ראש״ל וראש הרבנים באה״ק. את חנוכו הראשון קבל בחדר אשר בתוך חומות העיר העתיקה. מוריו היו ר׳ שלמה בכר, וחכם פריסיאדו החלבי, מלמדי תינוקות ידועים בתקופתם. אח״כ עבר לבית תגור מודדגי, שגודע בשם ת״ת תג׳יד וג׳אחון ע״ש שנים מטובי מוריו, או בתארו הרשמי ״בית הספר להאציל למל״. בהיותו בן י״א שנה נכנם לביה״ם ״דורש ציין״ מיסודו של הרב יצחק מפראג ז״ל. מורי המוסד ת״ר בכור שולם, ח״ר רפאל

יהושע הכהן שאקו, וח״ר יהודה פאניז׳יל, טפלו בו במיוחד, ודאגו להתפתחותו השכלית בחבה.! ליד למודי הדת אשר ספג בעת ההיא כנפשו שבעו, תדגיש צודך לקנות ידיעות גם בלשון הערבית, ומחשבתו זו הובעה לראשונה בפני הנהלת ביה״ם אשר מצאה לה אזנים קשובות. תחילה שמע לקח מפי יוסף בלוד, שכעבור זמן היה חבר בועדה המשפטית של שלטון המחוז, ואח״כ הוזמן ד׳ מירקאדו דקיב בתור מודה קבוע במוםד לשפה הערבית, ומאחר כי שעוריו של זה לא הרוו צמאונו של הנער אשר שאף עוד בגילו הרך להשתלמות שיטתית,

הובא בהשפעת הוריו השיך אבדהים םאפיטי, אשר הורה ערבית לתלמידים מתקדמים. בו בזמן החל לומד את השפה הצרפתית, אצל המודה המובהק תיים קלמי ז״ל. תשומת לב מיותרת נתן לכתב העברי היפה, אותיות מרובעות ורש״י, ותמורת תשלום של מג׳ידיה אחת לחדש, למד את מלאכת הכתב אצל ר' אברהם גאב׳יזון שהוחזק למומחה במקצוע זה.

ירוחם ב״ר נםים אלישר

יליד ירושלים בשנת תרמ״ו. בנו השני של הרה״ג נסים אלישר ז״ל. חונך בת״ת הספרדים ואח״כ למד בישיבת סבו הראש״ל יש״א ברכה. עד מהרה נודע כאחד מטובי האברכים הלמדנים בעיה״ק, שרב כחם בתודה. בגיל צעיר, הוזמן בראשית תרע״ג לבגדאד לשבת שם על כסא הרבנות והוא אז בן כ״ז שנה. כשבע שנים כהן ברבנות בעיר הנ׳׳ל, אח״כ הסתלק ממשרתו וחזר לאה״ק. התהלך ערירי, מר ונאנח, ונלב״ע לפתע לרגל אסון אשד קרהו, ביום כ״ז מנ״א תרפ״א.

נסים בנימין מרדכי אלישר

בנו השלישי של הרב יש״א ז״ל, השריד האחרון לשושלת הרבנים ממשפחה זו. נושא שם זקנו, אביו חורגו של הרב יעקב שאול אלישר. נולד בערב חנוכה כ״ד כסלו תדי״ג ולכן צרפו לשמו האמתי — נסים, לזכר המאורע כנהוג בארצות המזרח. בבחרותו למד תורה הרבה אצל הרה״ג המקובל שבתי גבריאל ז״ל, שבא בשנת תרכ״ד משאלוניקי להשתקע בירושלים. עודנו כבן ט״ו שנה, נגרר אחרי עסקי השוק ויחל לטפל בעניני קרקעות ומגרשי בנין ומזה מצא לחמו. את עתותיו הפנויות הקדיש לתודה אך הרבנות כמקור מחיה היתה שנואה עליו. מטבעו ענו ושפל רוח, בורח מן השררה והכבוד.

רפאל יהושע אלישר

יליד ירושלים בחדש טבת תרכ״ט. בנו הבכור של הרה״ג נסים בנימין מרדכי אלישד ז״ל. למד בישיבת סבו הראש״ל יש״א, ועם אביו ד״נ אלישר. היה מנכבדי סוחרי ירושלים. מת בדמי ימיו, ז. טבת תרע״ב.

צ י ו נ ו : ראו הגל ושאו קינים פ ה נטמן ירא אלקים איש חיל רב פעלים לילות כימים במצות משים, ארז כלבנון בחור כארזים, ל א נח וישבע מרורים ימיו נדעכו ויבחר קברים שנותיו הרעים שלש וארבעים, רפאל יהושע אלישר התמים יום ז טבת התרע״ב.

אברהם ב״ר יוסף אלמאליח

נולד בירושלים בחדש שבט התרמ״ה. ראשית חנוכו קבל בביה״ס ״דורש ציון״, ואח״כ למד בישיבת תפארת ירושלים. מתוך שאיפתו העזה להשתלם בשפות ומדעים, נכנס עד מהרה לביה״ס של חברת כי״ח. כאן שמע לקח בשקידה מפי מוריו הותיקים, ר' חיים קלמי — צרפתית, ור' מרדכי קריצבםקי — עברית. שנים אחדות בקר במוסד החנוכי  college st  Etienne ומזוין בידיעות יצא לדרך החיים. עוד מגיל צעיר נמשך לעבודת ההוראה, לספרות ולעתונאות, ובעת ובעונה אחת גם לעסקנות הצבורית. בשלהי תרס״ב, הוזמן למורה בביה״ם של חברת כי״ח בירושלים, ובו הורה עברית וצרפתית כעשר שנים. בעת ההיא הקדיש הרבה מזמנו למפעלים תרבותיים, ביניהם ארגון הנוער, סדור שעורי ערב, יסוד אגודת צעירי ירושלים, ועוד.

בהשתדלותו ובתמיכת חבר צעירים, נוסד בשנת תרס״ט השבועון הספרדי ״איל ליביראל״, שנערך על ידו במשך הירחים המעטים לקיומו. בינתים החליטו בעליו להוציאו עברית, בשם ״החרות״, והוא נמנה לעורכו. בשנת תר״ע, בא הרב חיים נחום חכם באשי בבירת תורכיה, לבקר באה״ק. ע״פ בקשת הרב, נלוה אליו במסעו כמזכיר פרטי. הוא נסע עמו אח״כ דדך דמשק, ביירוט, ואיזמיר לקושטא. בקורו של הר״ח נחום, היה בקשר עם שאלת הרבנות בירושלים שתבעה פתרון. בואו לקושטא עם הרב הראשי שלה הפנה אליו את תשומת לבם של עסקני הקהלת, ויציעו לו את הנהלת ביה״ס אשר לעדת היהודים בפרבר גלאטה, והוא נאות לקבל המשרה למשך שנה אחת. בירת תורכיה בימים ההם היתה הומה וסואנת. אז החלה העבודה הציונית שם בהנהלתו הנבונה של ד״ד אביגדור יעקבסון ז״ל. מתוך קרבתו ויחסיו עם ראש הרבנים, התודע לאנשי השלטון. כן הכיר, ובא במגע עם עתונאים תורכים בעלי שם. שדה העסקנות הציונית בקושטא היה בעת ההיא רחב ידים, וכל עובד נוסף הועיל להרתבת גבולו והיקפו. כחות התנופה העיקריים היו הד״ר יעקבסון מנהל אגגלו ליונטין בנק, ד״ד מרקוס ב״כ תברת העזרה, וכן מ. מ. אוסישקין וזאב ז׳בוטינסקי, אשר ממקום מגורם באודיסה מלאו בעיר הנ״ל תפקידים לאומיים חשובים. בדרך טבעית נמשך גם הוא אל חוג העסקנים הללו, ואת עתותיו הפנויות מעבודתו בבית הספר הקדיש לצרכי הצבור ולמוסדותיו. בו בזמן נוסד השבועון העברי ״המבשר״, ע״י ש. הוכברג וי. קריטשמר יזרעאלי, והוא השתתף בו כחבר המערכת. תוך כדי כך נתמנה חותנו הרב יעקב דאנון לרב ראשי בדמשק, ובבואו לשם עמו כבן לויתו, הציעו לו משרת מזכיר הקהלת ומנהל בתי הספר, ומחמת נטיתו להוראה הסכים להם.

יוסף ב״ר אליהו אלמאליח

יליד רבאט, בשנת תרי״ב. אבי הסופr והעסקן הצבורי א. אלמאליח. בילדותו, עודו בן שלש, הובא ירושלימה ובה חונך. פעמים אחדות היה שד״ד כוללות עדתו בערי חו״ל. עזר הרבה לבצורת של עדת המערבים בירושלים ונחשב בין טובי רבניה ומנהיגיה. נפטר בעיה״ק ירושלים זקן ושבע ימים.

יעקב ב"ר יוסף אלמאליח

חכם וסופר. ענף עץ אבות ות״ח נודע לשם. מראשוני המתישבים ביפו ועסקן צבורי לעדת היהודים שם. היה מסור מאד לחנוך הדתי המסורתי, והרבה טדרח ועמל בדבר יסוד וקיום בית הספר לבני ישראל ביפו, שמםפר חניכיו הגיע בשנת תרל״ב לשבעים בערך. עוד לפני כך התקים ביפו בית ספד לחברת כי״ח, שרבה בו העזובה בכל המובנים וזמן רב היה סגור, ובהשתדלותו הנמרצת נפתח מחדש והוכנסו בו למודי חול, כתיבת הארץ ושפת המדינה, ויעזר לבסוסו ולשכלולו של הישוב היהודי שם. שנים מספר היה גם כתב ה״חבצלת״ מיפו,

ודבריו נקראו בשים לב ובהתענינות.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

הוא המשיך וסיפר כי בחודש אלול, לקראת ראש השנה, נאלץ לצמצם את התמיכה, ״ולבבי הכה על זה בסתר, בידעי אל נכון, כי אי אפשר לחיות בסכום הזה״. הגדרתים באו אליו וקבלו על הצמצום דווקא בחודש החגים, כאשר הם קיוו שלא להסתפק, כדבריהם ב״לחם צר״. מויאל, לפי עדותו, לא יכול היה לעמוד בפניהם, והחזיר את התשלום לקדמותו. הגדרתים, לאור האמור לעיל, ראו במויאל את מיטיבם. אחד מהם, דב לייבוביך, כתב על קשריהם אתו: ״האיש מויאל, ספרדי מארצות המערב, תושב יפו מימים ימימה, ודעתו מעורבת עם יושבי הארץ, וישם לבו עלינו לטובה״.

כשלושת רבעי שנה לאחר עלייתם על הקרקע כתבו הביל״ויים מכתב נוגה במיוחד למויאל, שכלל את המשפטים האלה: ״אם נאמר לתאר לפניך את כל התלאות אשר מצאונו מיום דרכו כפות רגלינו על אדמת גדרה עד היום, כי אז עצור במילים מי יוכל… מה שהיה כבר עבר… נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי ונחזה לנו גם עתידות… אין בגדרה כי אם בית אחד ככף איש ובו אנחנו יושבים, עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מלהכיל את כולנו. יש לנו גם חמור אחד, וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת גדרה בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה!״ בהמשך מכתבם למויאל קבלו הגדרתים על כך כי חובבי ציון צמצמו בהרבה את התקציב שקיבלו. בצורה זו אין כל עתיד לגדרה, ״ואנחנו, אנה נוליך את חרפתנו? הלעולם נושיט ידינו לעזרה? הנאכל לחם חסד, אם יש את ידינו להוציא לחם מן הארץ בכבוד?״ אנשי גדרה ביקשו ממויאל שיסייע להם בשלוש בקשות: הקמת בית נוסף או שניים, השגת אישור להקמת כל בתי המושבה וחפירת באר. את דבריהם סיימו בהבעת תקווה כי מויאל יוכל לסייע בידם: ״ואתה, אדון נכבד, ידעת אמיתת הדברים האלה, כי נהירים לך שבילי ישוב ארץ ישראל ונקווה, כי לא תוציא מתחת ידך דבר שאינו מתוקן כל צרכו, ואם לא: לאט תעשה מעשיך, כי לא תיבנה עיר פעם אחת, הלוא תבחן ותעשה את הנחוץ בעתו. ה- מכבדיך ומוקיריך כערכך הם״.[הגדרתים אל אברהם מויאל ביפו, 18 באוגוסט 1885, דרויאנוב-לסקוב, כרך ג', עמ^׳ 449-448]

ייאושם של הגדרתים וסיועו של מויאל להם הגיע לעיתון הצבי, שהוציא אליעזר בן־יהודה בירושלים: ״מגדרה מודיעים לנו כי הייאוש החל להתגבר בלבות אנשי ביל״ו. לפי הנראה לעת עתה אין תקווה להם כי יוכלו לזרוע השנה הזאת, וידיהם רפו ולא ידעו מה יעשו, ובני הנעורים האלה אשר בלי ספק הועילו הרבה לחזק את רעיון הישוב ברוסיה, רואים עתה כ­אחרי שנות עמל ונדודים, יגון ומכאובים ותקווה רעה, אין לפניהם דרך אחרת בלתי אם לעזוב את הארץ הזאת אשר דבקה נפשם בה…״[ הצבי,4 בספטמבר1885.]

אך ייאוש זה לא התקבל בקרב חובבי ציון בעין יפה, והיו שניסו לטשטשו. תחת הכותרת ״ייאוש שלא מדעת״ כתב משה ליב לילינבלום בהמליץ, בצטטו את הקטע מהצבי על ייאושם של הבילו״יים בגדרה: ״כדבר ברור שהוא למעלה מכל ספק אוכל להודיע לכל חובבי ציון, שייאוש בני ביל״ו היה ייאוש שלא מדעת, וכי עתה לא בלבד שסר הייאוש ההוא מלבם, הנה כבר הוכנו להם מעונות וגם מקומות לבהמותיהם…"[ המליץ, 28 בספטמבר 1885]

מתיישבי גדרה עצמם הכחישו את דבר הייאוש. כחודש לאחר פרסום הידיעה בהצבי, כתב עורכו, אליעזר בן־יהודה: ״בני ביל״ו הודיעונו כי האדון אברהם מויאל הבטיח להם לתת לכל אחד סוס וכלי מחרשה וכל הדברים הדרושים להעבודה, ובימים האלה יביאו להם שני אהלים לשבתם, ותקוותם חזקה כי יזרעו בשנה הזאת את אדמת גדרה. ויוצאים המה במחאה גלויה כנגד הדברים הנאמרים בהצבי גיליון מ״ד כי הייאוש החל להתגבר בלבותם חס וחלילה. כמאז כן עתה יושבים המה לבלי חת וכל מפריע וכל שטן לא יפיל את רוחם ומוטב להם כי תפזרנה עצמותיהם על אדמת ארץ ישראל מאשר ישובו ויחיו בארץ אשר יצאו מתוכה. אונים חדשים שאפו ויחזקו וכמאז כן עתה נכונים המה למלחמה עם פגעי החיים והתלאות, עם פגעי בני אדם והדיבות הרעות, עד באם אל מטרתם״.

בן־יהודה התנצל על דבריו הקודמים בדבר ייאושם של הגדרתים, וקשר את התנצלותו לפועלו של מויאל: ״והנה אנחנו כתבנו את הדברים ההם לפי אשר הבינונו מדברי אחדים מאנשי החבורה הזאת בדברנו אתם, והננו שמחים כי שגינו הפעם, ובהשתדלות הגביר הנכבד האדון אברהם מויאל הי״ו חדשה התקווה בלבם כנשר נעוריה, ובני הנעורים האלה, אשר נשאו עמל ותלאות רבות זה שלוש שנים באהבתם אל הרעיון הקדוש, עוד חזקים בתוכם, לא נפל לבם ולא נס ליחם, ומקומם בא״י לא יניחו. ונקוה גם אנחנו כי עשה יעשו חו״צ [חובבי ציון] ברוסיה כל אשר לאל ידם ולהביא את בני הנעורים האלה אל הנחלה ולשית לץ לתלאותיהם ולתת להם יכולת לחיות על יגיע כפיהם ועל פרי אדמת הקודש אשר יעבדו בזיעת אפיהם״.[ הצבי, גל׳ 9,2 באוקטובר ]1885 .

נראה כי באותה תקופה העסיקה גדרה את מויאל ביום ובלילה. הוא סיפק להם סוסים, כלי עבודה, זרעים חומרי בניין וכן את התמיכה החודשית. נוכחותו של איש כמויאל הייתה חיונית, שכן עלה בידו לרומם את הרוחות ולתת לאנשי גדרה את ההרגשה כי מישהו דואג להם, וכי הדואג הוא אדם בעל מעוף. ייתכן כי תרומתו העיקרית של מויאל בתקופה הקצרה שכיהן בתפקידו הייתה שהוציא את העניינים מן השגרה וגרר אחריו את חובבי ציון ועל ידי סיכונים מחושבים בהוצאות כספים, שהיו בבחינת זריקות מרץ למתיישבים, אפשר להם להחזיק מעמד.

מויאל היה מליץ היושר העיקרי של מתיישבי גדרה אצל הנהגת חובבי ציון. במכתב מפורט לפינסקר באמצע נובמבר 1885 הוא שטח בפניו את קורות גדרה מאז קניית אדמתה, והסביר את מהות הסכסוך בינה לבין שכנתה הערבית. קשייה הרבים של גדרה נבעו משתי סיבות עיקריות: יחסו העוין של הכפר הערבי השכן, קטרה, וקשיים מכוונים שהערים על התפתחות המושבה השלטון הטורקי. בתחילת דבריו התנצל מויאל בפני פינסקר, שכמה חודשים התמהמה לכתוב לו על ״העניינים המסוכסכים״, כהגדרתו, ועשה זאת משום שהוא עצמו לא ידע איך העניין יתפתח ויסתיים, והעדיף להמתין עם דיווחו. גדרה, כפי שעולה ממכתבו של מויאל לפינסקר, אינה גן של שושנים. בעטו של מויאל נרשמו הדברים כך: ״…מצב העניין כמו שהוא, למען ידע ויבין, כי לא נשות על שושנים, וכי על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו בארץ הקודש, עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כגדרה, אבל המסובבים [הסיבות] האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א) האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנזכר [קטרה]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים [הערבים] על-ידי תחבולות שונות. ה׳ פוליבֶר הצרפתי הלווה בריבית לבני הכפר וכה עלו והשתרעו החובות על צוואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נִשְׁיָם [חובם שעליהם להחזיר], אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפילו שנה אחת. והנה כל עוד שה׳ פוליבר היה בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה. אבל עתה, אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה, וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה, לו גם יתנו מחירה כתם אופיר וזהב פרוָיִם, עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם? ולכן לא ייפלא עוד אם בני הכפר קטרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחות המושבה הנזכרה בחשבם פן ואולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר״.

הסיבה השנייה קשורה להתנגדותו התקיפה של מושל ירושלים, ה״פחה״ כהגדרת מויאל, העושה ככל יכולתו להצר את צעדיה של גדרה. הוא ניסה את כוחו, כבר קודם לכן, נגד ראשון־לציון, ונבלם על ידי הפקיד הראשי של הברון רוטשילד, אליהו שייד. בעקרון היה זה מויאל עצמו, שמנע מהמושל העוין למנוע את הקמת הבתים, ועתה הוא נטפל למושבה הקטנה גדרה וסבור כי יצליח להורידה מאדמתה. מסייע לו בכך מושל עזה, שבתחום שלטונו נמצאת גדרה.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

מסיפורי הנסים של הצדיק.

סיפור 1. שיפוץ בית-העלמין בזכות ברכת הרב

רבי אברהם יצחק מוֹיָאל זצ"ל היה חזן קבוע בבית-הכנסת של רבי רפאל אְנְקָוָוה והיה גם גזבר הקהילה. פעם עלו רבי רפאל ורבי אברהם לבית-העלמין להתפלל על קברות הצדיקים הקבורים בְּסָלֶה. רבי רפאל בראותו בית-עלמין פרוץ, ללא חומה, ובהמות של הערבים רועים שם ומטמאות קברות הנפטרים בגלליהן, פנה לרבי אברהם ואמר לו: "לא אוכל לסבול חרפה זו! הרי אתה כעת גזבר הקהילה, עשה חסד עם מתים אלה והשתדל לבנות חומת-גדר לבית-העלמין שלא ישאר פרוץ" רבי אברהם ענה לו: "מה קודם למה, החיים או המתים? הרי אנו קהילה עניה, ובקופה אין אפילו כסף לחלוקה לעניים הסובלים חרפת-רעב ומחסור" – "התחל" ענה לו רבי רפאל "ירחם השם".

    באותו שבוע נסע רבי אברהם לקזבלנקה לרגל מסחרו, עבר לחנותו של מר טוֹלֶידָנוֹ אחד מעשירי העיר, כדי להזמין אצלו סחורה, פנה מר טוֹלֶידָנוֹ לרבי אברהם ואמר לו: "שאלה אחת מטרידה אותי ואינני יודע איך להשתחרר ממנה ואיך לפתור אותה?". "במה העניין מר טוֹלֶידָנוֹ?" שאל רבי אברהם:. "זכור לך שאשתי הייתה עקרה והצעת לנו, בזמנו, להביאה אצל הרב רפאל אְנְקָוָוה כדי לקבל ברכתו ויתפלל בעד סגר רחמה? אני שמח לבשרך כי השבח לאל, אשתי עומדת ללדת בקרוב, ואני יודע שברכתו של הרב עמדה לה, אך אינני יודע איך לגמול לרב עבור חסדו הגדול, כאשר אני יודע שהוא שונא מתנות ואין כוונתי חלילה לכסף, אלא לתשורה כפי מעלתו וכבודו של הרב". רבי אברהם סיפר למר טוֹלֶידָנוֹ עניין ביקור הרב בבית-העלמין ומשאלתו לבנות חומה כדי למנוע חילול קברות בבית-העלמין. רבי אברהם הוסיף ואמר: "נדמה לי שמן השמים כיוונו אותך ואותי לדבר מצווה, ואין כל ספק שיד הגורל הייתה במקרה, ושהאלקים הביא מצווה זו לידך, הגשמת משאלתו של הרב, שבוודאי תגרום לו סיפוק, הנאה ונחת רוח".

    בו במקום מסר מר טוֹלֶידָנוֹ לידי רבי אברהם מוֹיָאל סכום גדול שהיה בו די והותר לשיפוץ בית-הקברות.        

    רבי אברהם חזר לְסְלָה, מיד פנה לקבלן ערבי מבלי להגיד דבר לרבי רפאל. הוחל בבניית החומה אולם לטהרת המתים, נסלל כביש בתוך בית-העלמין ושער מברזל הוקם בכניסה. אחרי שכל המלאכה הסתיימה הזמין רבי אברהם את רבי רפאל לבקר בבית-העלמין. ענה לו רבי רפאל: "זכותם של הצדיקים הגדולים ויתר הנפטרים במקומם מונח, לא אוכל לראות שוב חילול קברותיהם". ענה לו רבי אברהם, כל עת שמסייעים  במרומים לא להתייאש מן הרחמים, אני מבטיח לכבודו שאעשה הכל כדי לגרום סיפוק והנאה לכבודו בעזרת השם".

    הרב רפאל עלה בשנית לבית-העלמין, וכשראה כל השינויים שנעשו במקום, פנה לרבי אברהם ואמר לו: "מניין כל זה? סיפר לו רבי אברהם את הסיפור של מר טוֹלֶידָנוֹ והרב אמר לו בהתרגשות: "ברוך תהיה, עכשיו כדאי להיקבר במקום הזה".

    משאלתו של רבי רפאל נתמלאה, כאלו ידע בחייו שמקום זה עתיד להיות מקום של כבוד קדושה וטהרה, ואכן לא עבר זמן רב, ורבי רפאל נפטר וזכה להיקבר בחלקה נפרדת בבית-העלמין, ועל קברו הוקם מבנה מיוחד.

סיפור 2. דין הצדק של הרב

יהודי מהעיר סְלָה שנתרושש מנכסיו, מכר את ביתו לאחד מערבי העיר, וכמנהג המקום באו שניהם לפני סופר בית-הדין המוסלמי וחתמו על שטר-מכר והיתנו זאת בכך: שהיהודי ימשיך להתגורר בבית וישלם לגוי שכר-דירה. כעבור זמן מה, איבד הגוי את השטר ובבית-הדין המוסלמי לא נשאר העתק, כשבא אל היהודי לתבוע את ביתו, דרש ממנו היהודי את השטר, אך השטר איננו ואותו יהודי התכחש למכירה ואמר שהבית נחלה לו מאבותיו. הגוי במר נפש פנה אל הקאדי (דיין המוסלמי), אך הלה לא יכל היה לסייע בידו באין לו ראיות כלשהן.

    שמעו של רבי רפאל התהלך לפניו כאיש צדק, כדיין אמת, המקדש שם שמים בדינו, כשאינו חושש מאנשי קהילתו, חבריו של הגוי הציעו לו שיפנה אל החזן רבי רפאל, (הערבים מכנים את הרבנים חזן או סייד  – אדון.  ש"ט) הגוי שמע לקולם ופנה אל הרב. בא אל הרב כשצרור כסף בידו, רבינו נזף בו ואמר לו: "אם אתה רוצה שאטפל בטענותך, קח  את כספך והחזירו לביתך". הגוי עשה כמצוות רבינו וסיפר לו את סיפורו. רבי רפאל קרא לשלשה מנכבדי הקהילה ושאל כל אחד מהם בנפרד, מה ידוע לו על הבית הנזכר לעיל. שלושתם ענו אותה תשובה – הבית שייך לגוי והושכר ליהודי היושב בו, ושניהם חתמו על שטר כדת וכדין על השכרת הבית. ללא היסוס קרא רבינו לסופר בית-הדין וכתב שטר מכר חדש ומסר אותו לגוי.

    לא יקשה בעינינו לתאר את גודל ההערצה של כל התושבים היהודים, המוסלמים והנוצרים כאחד, כששמעו התנהלות הדין ועל תוצאותיו. כך היה רבינו, דיין אמת שאך ורק האמת הייתה נר לרגליו.  

סיפור 3. יהודי שהתכחש לקבלת כספים מערבי ובזכות חוכמת הרב הוחזר לו כספו

ערבי אחד הפקיד בידי יהודי סכום כסף גדול לפני נסיעתו לעליה לחאג' בעיר מֶכָּה, כאשר חזר הערבי מנסיעתו וביקש מהיהודי להחזיר ל את כספו, הלה הכחיש הכל מכל, "לא ראיתי אותך מעולם, ואיני  מכיר אותך כלל", הערבי ראה שהעולם חשך בעדו, ולא היה יכול להוכיח את טענתו, הביא העניין בפני כמה מחבריו, ואלה יעצו לו להביא תלונתו בפני החזן של היהודים (הכוונה לרבי רפאל. ש"ט כי רק בחוכמתו וביושרו ימצא את הדרך להוציא הודאה מפי היהודי.

     הערבי סיפר לרב א. סיפורו, והרב ביקש מהערבי להמתין ושלח את עוזרו לקרא לאותו יהודי. זה טוען וזה מכחיש. הרב שאל את הערבי; "האם יש לך עדים"? "אין לי מלבד אלקים למעלה" ענה הערבי. "האם אתה זוכר באיזה מקום נתת לו הכסף"? "אני זוכר, זה היה ליד עץ גדול מחוץ לעיר". "אם כן", אמר לו הרב: "קח חבל  ולך מדוד היקף גזע העץ וחזור לומר לי מה מידת היקפו. הרב התחיל לדבר כאלו לעצמו: "אני ממהר לעניין חשוב ואיני יודע כמה זמן יקח עד שהגוי יחזור?. היהודי שנשאר עם הרב ושמע אותו, הוא לא הבין שהרב טמן לו מלכודת, וביוזמתו אמר: "כבוד הרב! מקום העץ רחוק מאד והערבי ישוב בעוד כשעה". מניה וביה אמר לו הרב: "אם אתה מכיר את מקומו של העץ, סימן שהגוי צודק, קום מיד והחזר הפיקדון לבעליו עד הפרוטה האחרונה. כעבור זמן-מה חזר הגוי מתנשף ומזיע, ובטרם התחיל לדבר אמר לו הרב: "אין צורך בהוכחות, צדקת בטענתך, היהודי חייב להחזיר לך את כספך עד הפרוטה האחרונה. הגוי קפץ מרוב שמחה ונפרד מהרב בנשיקת-יד                                             

סיפור 4.  בזכות הצדיק זאב רווח מצא את קבר סבתו.

זאב רווח הוא בנו של רבי יצחק רווח שהיה מורה לדקדוק בעיר סְלָה (Sale). זאב רווח נסע למרוקו עם חבריו לצילום סרט על הצדיקים. בטרם נסע ביקשה ממנו אמו שיפקוד את קבר אביה בְּסְלָה. כאשר הגיע לבית-העלמין עם חבריו, החל לחפש את קבר סבו שעות ארוכות ולא מצא. השעה הייתה מאוחרת וחבריו של זאב הפצירו בו שיפסיק לחפש קברים וילך עמם לנוח. זאב לא היה מוכן לעזוב ולהניח למשימה שהטילה עליו אמו עד שהבזיקה במוחו מחשבה. הוא ניגש לציונו של רבי רפאל והחל לבקש מהצדיק שיסייע לו למצוא את קברו של סבו. לפתע ניצנץ במוחו רעיון: "ספור שבע שורות קדימה, פנה ימינה וספור שלשה קברים, שם נמצא קבר הסבא". זאב המרוגש פנה ועשה כך ולמרבה תדהמתו מצא כך את קבר סבו.  שוו בנפשיכם את סערת הרגשות של זאב השחקן הידוע                                                                        

סיום המאמר 

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.-מסיפורי הנסים של הצדיק.

39. אֵל, בָּרוּךְ, גְּדוֹל דֵּעָה

שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות. הטור האחרון של הסטרופה הראשונה משמש רפרין. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. כל טור מתחלק לשתי צלעות. במחרוזת האחרונה – שישה טורים.

משקל: בטורי הענף: שבע הברות בצלע א ושש הברות בצלע ב. באזור: שבע הברות בצלע א ותשע בצלע ב.

כתובת: פיוט. נועם ׳חזק נא לך אייחל׳. סימן: אני דוד חזק.פיוט על המילה

מקור: א- כח ע״א; ק- כט ע״א; נ״י 3097 – 13 ע״א.

אֵל, בָּרוּךְ, גְּדוֹל דֵּעָה / יָחִיד, אֵין זוּלָתוֹ!

בְּשִׁיר חָדָשׁ אַבִּיעָה / אָשִׂישׂ עַל אִמְרָתוֹ

מִצְוַת מִילָה וּפְרִיעָה / צִוָּה עַם מַרְעִיתוֹ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

5 נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה / עַד מְאֹד יְתֵרָה

כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה / אוֹת בְּרִית טְהוֹרָה

וְדוֹחָה מִצְוָה רַבָּה / שָׁבַת הַחֲמוּרָה

וְיִצְרָא דַּעֲבֵרָה / יַעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ   

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

יָדִיד מִבֶּטֶן קִדֵּשׁ / יָחִיד, צוּר עוֹלָמִים

10 צֶאֱצָאָיו בִּבְרִית קֹדֶשׁ / נִרְשָׁמִים, נֶחֱתָמִים

כָּל זָכָר בָּהּ יִתְקַדֵּשׁ / בֶּן שְׁמוֹנַת עַזִּים

וּלְהִתְעָרֵב בָּעַמִּים / לֹא נוּכַל כִּי חֶרְפָּה הִיא לָנוּ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

דּוֹר לְדוֹר יְסַפְּרוּ / גְּדוֹלָה הִיא מִילָּה

אַב הָמוֹן בָּא בִּשְׂכָרוֹ / שַׁדַּי אֵלָיו נִגְלָה

15 וּלְאִישׁ מֹשֶׁה בְּחִירוֹ / עָלֶיהָ לֹא נִתְלָה

עֵת בְּמָלוֹן תְּחִלָּה / נִתְעַסֵּק וְלֹא מַל אֶת בְּנוֹ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים / בְּשִׂמְחָה מִצְוָתָהּ

וְעוֹד הֵם מְעֻתָּדִים / לָשׂוּשׂ בַּעֲשׂוֹתָהּ

מֵאָז מִבֵּית עֲבָדִים / יָצָאנוּ בִּזְכוּתָהּ  

20 זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ / הִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵנוּ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל / מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה

נֵצֶר פּוֹדֶה וְגוֹאֵל / זֶה שְׁמוֹ יִקָּרֵא

מְנַחֵם בֶּן עַמִּיאֵל / מִי כָּמוֹהוּ מוֹרֶה

וּבִשְׂכַר זֹאת מְזָרֵה / יִשְׂרָאֵל הוּא יְקַבְּצֶנּוּ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

25 חוּסָה יָהּ עַל שְׁאֵרִית / נַחֲלָתֵךְ שַׁדַּי

זְכוֹר, הַבֵּט לִבְרִית / קַבֵּץ אֶת נְדוּדָי

קַרְנָם תִּשָּׂא, אַל תַּכְרִית / אֱמוֹר לַצָּרוֹת דָּי

אִסְפוּ לִי חֲסִידַי / כּוֹרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח

יִתְרוֹמַם וְגַם יִשְׁתַּבַּח / יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ,

שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

1. 1. אל… דעה: מתוך ברכת יוצר של שחרית. יחיד… זולתו: על-פי תה׳ יח, לב; ועוד. 2. אשיש… אמרתו: על-פי תה׳ קיט, קטב. 3. מצות… ופריעה: על-פי הרמב״ם, הלכות מילה ב, ב: ׳כיצד מוהלין? חותכין את כל העור ואחר כך פורעיו את הקרום הרך שלמטה׳, וכדברי המשנה שבת יט, ו: ׳… מל ולא פרע את המילה – כאילו לא מל׳. עם מרעיתו: כינוי לישראל, על-פי תה׳ צה, ז. להכניסו… אבינו: לשון הברכה שמברך אבי הבן בעת המילה. 5. נודעת… יתרה: על־פי אבות, ג, יח: ׳… חיבה יתרה נודעת להם, שנקראו בנים למקום׳. 6. כמה… טובה: מתוך ההגדה של פסח: ׳על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו׳. 7. ודוחה…החמורה: על־פי משנה, שבת יט, ב: ׳עושים כל צרכי מילה בשבת׳; נדרים לא ע״ב: ׳ר׳ ישמעאל אמר: גדולה מילה, שדוחה את השבת החמורה׳. 8. ויצרא דעבירה: על-פי ע״ז סט, עב, יצר של עבירת זנות. יעבר… איננו: על-פי תה׳ לז, לו, בעקבות המילה יתבטל יצר העבירה. 9. ידיד:כינוי לאברהם אבינו. צור עולמים: על-פי יש׳ כו, ד, והוא כינוי לקב״ה. 10.צאצאיו…נחתמים: על-פי הברכה שלאחר המילה: ׳… וצאצאיו חתם באות ברית קדש׳. 11. כל… ימים: על-פי בר׳ יז, יב. 12. ולהתערב… נוכל: על-פי מש׳ כד, כא. כי חרפה לנו: על-פי בר׳ לד, יד.13. דור… יספרו: על־פי תה׳ עט, יג. גדולה היא מילה: ביטוי זה הוא תחילתם של מדרשים רבים בעניין המילה. 14. אב המון: כינוי לאברהם אבינו, על-פי בר׳ יז, ד-ה. שדי… נגלה: לאחר שנימול, נגלה אליו הקב״ה, כנאמר בבר׳ א, יח. 16-15. ולאיש… בנו: על-פי שמי ד, כד-כו. וכן – ׳גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו, כשנתרשל מן המילה׳ (נדרים לא עב). 17. וקיבלו היהודים: על-פי אס׳ ט, כז. 18. לשוש בעשותה: על-פי מגילה טז ע״ב: ׳ששון־זה מילה׳. 19. מאז… בזכותה: על-פי פדר״א, כט: ׳בזכות דם ברית מילה גאלתי אתכם ממצרים, ובזכותה את עתידין ליגאל…׳ ובמדרשים נוספים. 20. זרע קודש מצבתה: על־פי יש׳ ו, יג. היא שעמדה לאבותנו: מתוך ההגדה של פסח. 22-21. משורשיו… נצר: על-פי יש׳ יא_׳ א. זה… יקרא: על-פי הברכה שלאחר המילה: ׳ויקרא שמו בישראל…׳ 23. מנחם בן עמיאל: כינוי למלך המשיח (ראה: פדר״א יט). מי כמוהו מורה: על-פי איוב לו, כב. 24. מזרה … יקבצנו: על-פי יר׳ לא, י. 25. חוסה… נחלתך: על-פי יואל ב, יז. 26. קבץ… נדודי: על-פי יר׳ מט, ה. 27. אמור… די: על-פי חגיגה יב ע״א: ׳אני אל שדי – אני הוא שאמרתי לעולם די׳, והשווה רש״י לבר׳ מג, יד. 27-26. זכור…די: נ״י מחליף סדר צלעיות ב׳ בשני הטורים. 28. אספו… זבח: תה׳ נ, ה. 29. ישתבח… מלכנו: בברכה שלאחר פסוקי דזמרה, והוא רמז לייעוד הפיוט.

 אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי

למוצאי שבת ולברית מילה ־ סיפור מעשיו ונפלאותיו של אליהו הנביא. שיר מעין אזור בין יט מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים.

חריזה; אאאא בבבא גגגא וכו׳.

משקל: שבע הברות בטור.

כתובת: פיוט מפואר יסדתי לכבוד מעלת מבשר טוב אליהו הנביא ז״ל, ובשעת המילה אומר אותו. טעם ׳בברית דם המילה׳. סימן: אנכי דוד בן אהרן בן חסין חזק.

מקור: א- כג ע״א; ק- כ ע״א; נ״י 4712 ־ ט ע״א.

אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי

לִפְנֵי אֱלֹהֵי אָבִי

לִכְבוֹד חֶמְדַּת לְבָבִי

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

–5נָטַע הָאֵל בִּישֻׁרוּן

חֲבַצֶּלֶת הֲשָׁרוֹן

אִישׁ מִגֶּזַע אַהֲרֹן

מְשָׁרֵת צוּר מִשְׂגַּבִּי

כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן הוּא

10-פִּינְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ

הַנָּבִיא יִקְרָאוּהוּ

הַגִּלְעָדִי הַתִּשְׁבִּי

יוֹם קִנֵּא קִנְאַת הָאֵל

הָרַג בְּכֹחַ וָאֵל

נְשִׂיא שֵׁבֶט יִשְׂרָאֵל-15

וּבַת צוּר שֶׁמָּה כָּזְבִּי

דִּין שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ

אִישׁ אֲרָמִית מִשְׁכָּבוֹ

קַנָּאִים הֵם פּוֹגְעִים בּוֹ

20-וַיֹּאמֶר אָרִיק חַרְבִּי

וַיָּקָם מִתּוֹךְ עֵדָה

רֹמַח בְּיָדוֹ הָדָה

וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה

נִתְגַּבֵּר כְּמוֹ לָבִיא

דָּקַר בְּחַרְבּוֹ אוֹתָם-25

כְּדֶרֶךְ שְׁכִיבָתָם

 עַל הָאָרֶץ חֲבָטָם

 וּלְמֹשֶׁה אוֹתָם הֵבִיא

בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי עוֹלָם

נָתַן לוֹ שָׂכָר מֻשְׁלָם-30

בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם

וַיְכַפֵּר עֲלֵי חוֹבִי

נִסִּים עֶשֶׂר וּשְׁנַיִם

בְּדִבְרֵיהֶם שְׁנוּיִים

-עָשָׂה לוֹ דַר שָׂמַים35

צוּר גּוֹאֲלִי אָבִי

אֱמֶת בְּפִיהוּ הָיָה

לְאַלְמָנָה עֲנִיָּה

עֵת אֶת בְּנָהּ הֶחֱיָה

וּלְנַפְשׁוֹ אָמַר שׁוּבִי-40

הַשֶּׁמֶן גַּם הוּא שָׁרְתָה

בְּרָכָה בּוֹ וְהָיְתָה

כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלְתָה

וַתִּגְדְּלִי וַתִּרְבִּי

רוֹדְפִים אַחֲרֵי תֹּהוּ-45

הִכָּה בְּשֵׁבֶט פִּיהוּ

וַיֹּאמְרוּ : ה' הוּא

אֱמֶת וְאַתָּה נָבִיא

וְגָזַר אֹמֶר עָשָׂה

50- מִסְפָּר שָׁנִים שְׁלֹשָׁה

מָטָר לֹא נָתַן אַרְצָה

הוּא הַמּוֹצִיא הַמֵּבִיא

נָתַן לוֹ אֵל מַהְלְכִים

בְּעוֹלָם הַמַּלְאָכִים

55 – וּלְעִתּוֹת הַצְּרִיכִים

הוּא נִדְמֶה כַּעֲרָבִי

בַּקְּדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה

עָלֹה עָלָה בַּסְּעָרָה

אֱלִישָׁע אֵלָיו קָרָא

60-וַיֹּאמֶר : "אָבִי, אָבִי

נַפְשִׁי לַיְלָה אִוַתְהוּ

מִי יִתֵּן אֶמְצָאֵהוּ

פֶּתַח בֵּיתִי אֶרְאֵהוּ

יַשְׁקִיף בְּעַד אֶשְׁנַבִּי

65-חָסִין קָדוֹשׁ אֶקְרָאָה

אִישׁ אֲשֶׁר פָּנָיו רָאָה

הֵן כַּבִּיר יָדוֹ מָצְאָה

תְּשׁוּרָה אֵלָיו אָבִיא

חֵן חֵן לוֹ אִישׁ לוֹ נִגְלָה

70 -בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה

וּבִבְרִית דָּם הַמִּילָה

בּוֹ יָבֹא רָץ כַּצְּבִי

זָכוּר לְטוֹב יָאִיר נֵרִי

יְבַשֵּׂר צִיּוֹן עִירִי

75 -יֹאמַר לָהּ הִתְנַעֲרִי

מֵעֲפַר קוּמִי שְׁבִי

קוֹל זִמְרַת שִׁיר מַהֲלָלִי

יִרְצֶה צוּרִי גּוֹאֲלִי

וְלֹא דּוּמִיָּה לִי

80-כָל-עוֹד נִשְׁמָתִי בִי

1. 1. אערך… ניבי: אסדר דברי תהלתי. ניבי: לשון ניב שפתיים (יש׳ נז, יט). 3. לכבוד: שיר תהילה לכבוד אליהו. 5. בישורון: בעם ישראל. 6. חבצלת השרון: משל לאליהו שהוא כפרח חן. 7. מגזע: מבני בניו. 8. משרת: כוהן המשרת בקודש. 9. כהן… הוא: על-פי הלשון בבר׳ יד, יח. 10. פינחס הוא אליהו: כך אמרו חז״ל בילקוט שמעוני רמז תשע״א, וראה גם בבא־מציעא קיד ע״ב, ברש״י ד״ה ׳לאו כהן מר׳. 12-11. הנביא… התשבי: תארים לאליהו על-פי מל״א יז, א: ׳ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד׳. 13. קנא קנאת הא-ל: כנאמר על פינחס ׳בקנאו את קנאתי בתוכם׳(במ׳ כה, יא). 14. בכח ואל: כוח וגבורה. אל – לשון אייל, על-דרך הלשון ׳יש לאל ידי׳(בר׳ לא, כס). 15. נשיא… ישראל: הוא זמרי בן סלוא (במי כה, יד). 16. וכת… כזבי: שם, שם, טו. 21־22. ויקם… בידו: שם, שם, ז. 22. הדה: הושיט ידו, ראה יש׳ יא, ח. 24. נתגבר כמו לביא: על־דרך מאמרו של יהודה בן תימא (אבות ה, כ): ׳הוי עז כנמר… וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים׳, ודרשוהו(במ״ר כ, כה) על פינחס. 27. על… חבטם: כשראה פינחס מלאך נוגף בני שבטו של זמרי, שבט שמעון, חבט את שני ההרוגים בקרקע והתפלל למענם (שם, שם, כו, וראה גם סנהדרין פב ע״ב). 32-29. בשכר… ויכפר: כל העניין על-פי במי כה, יב־יג. 33. נשים עשר ושניים: נעשו לפינחס בשעה שהרג את זמרי. 34. בדבריהם שנויים: בדברי חז״ל הם אמורים, במדרש במ״ר כ, כו: ׳וקנא לשמו של הקב״ה, ועשה לו י״ב נסים…׳. 39-37. אמת… החיה: עובר המשורר לספר נפלאות אליהו, ומספר הנס של החייאת בן האלמנה על-פי מל״א יז, יז-כד. 40. ולנפשו: לנפש בן האשה. שובי: שובי לגוף המת. 43-41. השמן… כלתה: כמסופר במל״א יז, טז: ׳כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר׳. יש לקרוא את שני הטורים בהמשך אחד – השמן שרתה והייתה בו הברכה. 44. ותגדלי ותרבי: כמדבר אל כד הקמח, והשתמש בלשון נקבה כפי שזה בסיפור המקראי. הלשון על-פי יח׳ טז, ז. 45. רודפים אחרי תוהו: הם עם ישראל שעבדו לבעל בימי אחאב, וסיפור הדברים במל״א יח. 46. הכה בשבט פיהו: ניצח בוויכוח עמם. 48-47. ויאמרו… נביא: לאחר המופת קראו הכל ׳ה׳ הוא הא-להים׳, מל״א יח, לט. 49. וגזר אומר עשה: גזר בדבריו גזירה, והקב״ה קיים גזירתו. 51-50. מספר… ארצה: וגזירתו נתקיימה כי לא ירד גשם במשך שלוש שנים, כמסופר במל״א בפרק יז ובפרק יח. 52. הוא: אליהו. המוציא המביא: כביכול נתן הקב״ה את הגשמים בידיו, הוא מוציאם והוא מביאם, ראה תענית ב ע״א. 53. נתן לו אל מהלכים: על-פי זכ׳ ג, יז ועניינו: יש לו מעמד בעולם המלאכים, והוא יוצא ונכנס ביניהם וחשוב כמותם. 55. ולעתות הצריכים: בשעת הצורך. 56. הוא נדמה כערבי: יורד לעולם בדמות ערבי, כמסופר במסכת ברכות דף ו ע״ב. 60-57. בקדושה… אבי: מתאר המשורר הסתלקותו של אליהו בסערה השמימה כמסופר במל״ב פרק ב. 64-61. נפשי… אשנבי: מתאר געגועי המשורר וחפצו העז לראות את אליהו, לזכות לגילוי אליהו. 66-65. חסין: אדם שזכה לגילוי אליהו וראה פניו, אקרא לו חסין וקדוש. 67. הן… מצאה: שהרי השיג הרבה. כביר: הרבה ובערבית פירושו גדול, והלשון על־פי איוב לא, כה. 68. תשורה… אביא: אכבד אדם זה ואתן לו שי. 70-69. חן… לילה: האיש שאליו נגלה אליהו בחלום, ראוי הוא לכל התשבחות. 72-71. ובברית… כצבי: אליהו, מלאך הברית, מגיע לכל מעמד של ברית-מילה, ועושים לו מושב מיוחד, כנאמר בפרקי דברי אליעזר, כט. 74. יבשר ציון עירי: אליהו הוא מבשר הגאולה, כאמור (מל׳ ג, כג-כד):, ׳הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא…׳. 75־76. התנערי… שבי: על-פי יש׳ נב, ב. 78-77. קול… גואלי: מבקש המשורר, כי שירו יירצה ויתקבל אצל הקב״ה. 80-79. ולא… בי: הוא מכריז, כי ישיר שבחו של הקב״ה כל עוד הוא חי.

טבעת־ציפור

ציור מתוך : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 52 (463)

טבעת־ציפור — ״כאתם טיר״ (ראה גם תמונת השער)

מכנאס; המאה הי״ח או הי״ט דגם הציפור מיוחד ליהודיות, אך לאחרונה ענדו גם מוסלמיות עירוניות טבעות מסוג זה זהב ; מעשה ריקוע וחיקוק ; אבני־אגרנט בכנפיים, אבני־אזמרגד בזנב ואבן־קווארץ במרכז נובה הציפור : 2 ס”מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 52 (ראה מס׳ 463) ; הנ״ל, תלבושות, לוח ס, מס׳ 44 (462)

מדאליון־ציפור — ״צרדוך״

תטואן; סוף המאה הי״ח

זהב ; עבודת־פיליגראן; פנינים ואבני איזמרגד

הגובה : 13 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ אוסף פרטי, פאריס

ראה : אידל, מילון, עמ^׳ 207 (מייחס אותו לתוניסיה בלבד) (464)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

אברהם אלמושנינו

מרבני ירושלים בראשית המאה הששית ליצירה. הסכים בענין העזבונות בכ״ח מדחשון תצ״ז! בימי נשיאותו של הרה״ג אליעזר נחום בע״ם ״חזון נחום״. וחתומים עמו חבריו: ישראל מאיר מזרחי, יצחק ערוך, מיוחס בכר שמואל, יהודה בכר עמרם דיואן, יצתק זרחיא אזולאי, עובדיה משה גואקיל, דוד יקותיאל הכהן, מנחם חביב, נסים חיים משה מזרחי. תקנות ירושלים הוצאה א. עמ. כ״ת. ירושלים תר״ב.

משה ב״ר ברוך אלמושנינו

נולד בשלוניקי ש' רע״ו. נלב״ע בקושטא שנת ש״מ. מיוצאי משפחה השובה בארגון. שנים מקרוביו דון אברהם אלמושנינו ודון אברהם קונמבריאל נשרפו על קדוש השם במשפט האינקויזיציה. למד תכונה, פסיקה ומדעי היהדות. אח״כ היה רב ומארי דאתרא בשלוניקי, לקהלות נוה שלום ולוית חן. בימי דון יוסף נשיא בשנת שכ״ה, נסע לקושטא, בכדי להשיג מהשולטן סלימאן זכויות, לטובת יהודי שלוניקי. בניו אברהם ואבשלום לא השאירו רשומם בתולדות ישראל. אחד מחבוריו בשם ״הנהגת ההיים״ זכה לפרסום רב בזמנו הואיל ונמנה בין

הראשונים בשפה האשפניולית לאדינו שנועד לשדרות הרחבות של גולי ספרד. מהר״י כולי בהקדמה לספרו ״מעם לועז״ בראשית הזכירו בהערצה, וציינו בין טובי חבורי התקופה.

אברהם ב״ר חיים אלנדאף

נולד בקרית אלקאבל מהלך ג' שעות מצנעא, בירת תימן, בחדש סיון שנת תרכ״ו. הוריו גלו לכפר הנ״ל מפני חמת המציק, אך בהכבש תימן ע״י ממשלת תוגרמא (טורקיה א.פ) חזרו לצנעא. בשנת תרנ״א עלה לירושלים ויתישב בה. בימי ישיבתו בעיה״ק, פרסם כמה מאמרים והדושי תורה בעתוני א״י, ירחונים ספרותיים ותורניים, כגון תורה מציון, מזרת ומערב, וכו'. בתמוז תרפ״ה העתיק דירתו לתל אביב ושם מתעסק במקצוע השו״ב. בין השאר כותב שטרות, הצהרות, עוסק בממכר ספרים ישנים, וקובע עתים לתורה. נוהג לתתום את שמו כדלקמן: כה דברי קל ונרדף, אברהם בכה״ר חיים אלנדאף.

יעיש בן ראובו אלנדאף

עלה מתימן ארץ מולדתו לירושלים בשנת תרס״א. שנים אחדות היה פועל בבית דפוס ומזה התפרנס. עסקן צבודי צנוע וחרוץ ונודע לשם בין חוגי התימנים. נמנה בין מגהיגי עדת התימנים בארץ ישראל. השתתף ביסוד שכונת ״נחלת אחים״ בירושלים, בית עולים ליהודי תימן, בפעולות הועד לעזרת יהודי תימן וכו'. בשנת תרצ״א פרסם דו״ת על תולדות מוסדות התימנים בירושלים ובהקדמתו יסקור את עברו הצבורי: ״השתתפתי באפן פעיל בכל הענינים הכלליים של הקהלה, החל משנת תרע״ד עד היום. טרדות הצבור גזלו ממני עפי״ר את שעות המנוחה המעטות מעבודתי הקשה. את עתותי בלילות הקדשתי, לסדור חשבונות של התברות וגם לאספות וישיבות בועדים שונים. בכל עבודתי זו שמתי נר לדגלי את האמת והצדק. עלי להעיד, כי עסקי הצבור שאליהם הקרבתי את מיטב שנות חיי השביעוני אך רוגז ותמרורים, ורק רגש האחריות וההכרה המפעמים בקרבי נתנו לי עצמה ועוז להתגבר על כל המכשולים״. — בין יתד פעולותיו תזכר גם זו: בשנת תרע״א הדפיס בירושלים את שלש המגילות — שיר השירים רות וקהלת לג' רגלים, הכוללות תרגום יונתן בן עוזיאל עם פירש״י, תפסיר ערבי של רס״ג ובתוספת ביאור של המלים הקשות למהר״ר יחיא צאלח. ספר זה נפוץ הרבה בין התימנים והוא עתה יקר המציאות. וראיתי בידו, אני הכותב, כ״י מתוקן ומוגה של ספר המוסר הגדול לר׳ זכריה בן סעדיה בן יעקב מצנעא, המכונה מארי יחיא אלצ׳הרי, הכולל מ״ה מחברות, והוא ספר שירים ומליצות ודברי מוסר השכל, כעין חקוי לס׳ תחכמוני לר״י אלחריזי. זה כמה שנים שהוא מטפל בכ״י זה, מגיהו ומכשירו לדפוס.

אפרים אלנקוה

בנו של ר׳ ישראל בן יוסף, שנודע בשם הקדוש. נתפרסם בזמנו כרב ומחבר. אחר מות אביו גלה למרוקו, ובשנת קנ״ג התישב בתלמסאן. לפי המסורה היה רופא מומחה ורפא את בת מושל המדינה. נלב״ע בשנת 1442 . ובע״ס מלכי רבנן כתב עליו: כי בנוי על קברו ציון מפואר למאה ומכל הערים הסמוכות באים להתפלל ע״י קבר בעל הנס. לא ישאו את שמו על שפתותיהם אלא יכנוהו, אדוננו הרב סיד אראב. נשארו כמה פיוטים ממנו.

בכור אהרן אלנקוה

נולד בקושטא בשנת תר״ז. היה מצעירי הרבנים שם. בשנת תרמ״ב עלה לירושלים. ויהי לו שם כאחד הגדולים. עד מהרה התפרסם, ורבני דורו מנוהו לראב״ד של עדת הספרדים. שנים אחדות מלא משרה דמה זו יחד עם הרב וידאל חנוך אנג׳יל. מתוך היותו בורח מן הכבוד, ותר לזכות חברו הנ״ל, ומאז נשאר מכהן בביה״ד הגדול כדיין בלבד עד יום מותו. נודע לשם בין רבני ירושלים, בבקיאותו הרבה במשנה. היה מקובל וממנהיגי ק״ק חסידים בית אל, ש״צ בו, ושני להרב פריסיאדו בכר משה. ערך לדפוס ס׳ ״ברוך מבנים״ לר׳ ברוך ירושלמי, שנדפס בירושלים בשנת תר״ס. ושמעתי מקרוביו, כי ג׳ ירחים לפני פטירתו הודיע לבני ביתו, שבחדש אלול עליו למות, ולכן ברצונו להשיא את בתו היחידה בטרם בוא עתו. חלה בדלקת הריאות ונלב״ע ביום י״ט אלול תרס"ו ״

דוד ב״ר נםים אלנקוה

נולד בקושטא בשנת תרמ״ב. למד תורה בישיבות העיר. בהפתח בשנת תרנ״ז ביהמ״ד לרבנים שם ע״י ר״א דאנון, נמנה בין ראשוני תלמידיו, בין מוריו המובהקים יצוינו: ר׳ יצחק מנשה חסיד, ר׳ אברהם דאנון, ד׳ חיים נחום ואחדים. בהשלימו חוק למודיו הורה עברית בבתי הספר של חברת כי״ח אשד בפרברי העיד, בלאט וגלאטה. זמן מה היה בדימוטיקה הסמוכה לאדרינופולי, בתור רב ומטיף ומורה לעברית, ואח״כ הוזמן כמנהל ת״ת הגדול בקהלת מונסטיר. בעיר זו פתח פעולה תרבותית רחבה וענפה, הרצה בבתי התפלה, יסד ספריות

וכו'. בו בזמן התל מושך בשבט סופר, וישתתף בפרי עטו בעתוני קושטא ואזמיר, ודבריו התמים עודדו את תשומת לב הקוראים. היה בהם משום סתירת המוסכמות, מן החריפות והתוכחת הגלויה, מן הפולמוס והוכוח על עניני דת וספרות מדע וכו'. עליתו על הבמה היתה בבטחה, נשען על דעותיו הברורות כזקן ורגיל. חונן בכשרון של הרצאה והסברה מפליא בע״פ ובכתב. בסוף תרס״ז חזר לקושטא, ומיד לאחר המהפכה התורכית בשנת תרס״ח יסד את העתון ״איל ז׳ודייו״ -היהודי-במגמה להטיף מעליו את רעיון הלאומיות, ותנועת תחית ישראל בארצו ההיסטורית. בעת ההיא ארגן חברה ציונית בשם ״בני ישראל״ יחד עם חברו עובדיה קמחי. עתון זה יצא תחלה ג׳ פעמים בשבוע, ואח״כ התבסס וקבל צורה בתור שבועון ספרותי רב תכן וענין, אשר עזר וסייע הרבה להשכלתם ולהרחבת ידיעותיהם של בני הדור הצעיר. במשך תקופה ידועה, הוכר מטעם ההסתדרות הציונית העולמית כאורגנה הרשמי בבירת תוגרמא. בהיותו בן כ״ה שנה נבחר אל המיג׳ליס עומומי, ויהי יו״ר קבוצת הדימוקרטים בתוכו. פרטי מלחמותיו במוסד זה, כתובים בעתוני הזמן ההוא. בימי מלחמת העולם עבד

הרבה לטובת הצבור. ועד העזרה הכללי מנהו ליועץ בועד הסיוע. לאחר שביתת הנשק יצא למסע תעמולה בשליחות קרן הגאולה ויבקר בכמה מערי תורכיה, רומניה ועוד. תוך כדי נדודיו הוצעו לו משרות של רבנות. בשנת תרפ״א היה ציר עדת יהודי קושטא בכנסיה הציונית הי״ב בקרלסבד. בצאת צבאות ההסכמה את קושטא בראשית תרפ״ג העתיק דירתו לוארנה. יריביו המדיניים מגזע ישראל, מצאו אז את שעת הכשר להעליל עליו בפני הרשות, ובנס ניצל מידיה. איש ריב ומדון בכל מקום בואו בעד הצדק, ועם נר האלהים שבלבבו יחפש

את דדך האמת. הוא נלחם כנגד הרב והחכם באשי ר' משה הלוי, נגד הרב חיים נחום, הרב חיים ב׳יג׳אראנו ז״ל, הרב ד״ד חננאל בםופיא וכו'. לכלם גלה מומיהם בפניהם בלי חת, ולא נסוג אחור. בכל תחנותיו השונות הכניס תנועת חיים והתעודדות לאומית אמתית, היונקת ממקורות היהדות הצרופה ורוח ישראל סבא. בקר באה״ק פעמים, אך לא נאתז בה. עתונו ״איל ז׳ודייו״ יצא כשנתים בוארנה ואח״כ בסופיא ומקץ כ״א שנה לקיומו נפסק. עורכו העתיק אז את דירתו לבואינום איירם אשר באמריקא הדרומית, ומראשית תרצ״א החל

מוציא שם שבועון ספרותי חדש בשפה הקשטילית, שהיא שפת הארץ בשם,לה לוז״ (האור)

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

^{ר׳ שלמה כהן — ארבי לקביר}

^{בזמן הרב הושם במעצר יהודי עשיר גדול בשם דוד אנפאח, הוא נעצר על ידי משה אל־הרהאר — ר׳ שלמה כהן הלך אצל משה הנ״ל וביקשו לשחרר את העצור. משה ענה לרב שלא הוא עצר אותו אלא מושל העיר אל חג׳־אחמד. הרב הלך אצל המושל וביקש ממנו לשחרר את דוד אנפאח. ענה לו המושל: לך למשה אל הרהאר הוא שביקש שאעצור אותו, אם משה רוצה שאשחרר אותו כך אעשה. הלך הרב אצל משה אל הרהאר וזה נתן לו תשובה כבפעם הראשונה. הרב הרים מקלו נפנף בו באויר ומשה אל הרהאר נפטר על המקום. נפטרו בני משפחתו, עשרה, בתוך זמן קצר.}

^{ר׳ דוד הכהן ראב״ד ווהראן}

^{יהודי נכנס אצל הרב לספר שבתו ב״מ לפי סיפור הרופאים עומדת עוד אותו יום להיפטר מהעולם. הרב עודד את רוחו וחיזקו, נתן לו מים בשביל בתו. היהודי רץ לביתו, הבת שתתה המים, והחלימה וניצלה.}

^{ר׳ שלמה כהן, חכם דצבאן}

^{גנב שנכנס באמצע לילה לבית הרב, סידר את החפצים שגנב ועמד לצאת אך הדלת הראשית אינה נפתחת. הגנב השתדל והתאמץ לפתוח אך הדלת לא נפתחת. החזיר את החפצים למקומם והדלת הראשית נפתחה מאליה. ניסה שוב הגנב לקחת סחורתו והדלת במקודם אינה נפתחת. הבין הגנב והסתלק כלעומת שבא.}

^{פעם אחת נסע ר׳ שלמה עם מושל העיר בדרכם למראקיש. ר׳ שלמה אמור היה להצטרף לדיינים שהיו צריכים לשבת על כסא המשפט לפסוק דין במשפט אחד. באמצע הדרך עברו לכפר בן חמד כי המושל צריך היה לשפוט שם בדיני ממונות בערכאותיהם וכשגמר המשפט ביקש המושל מר׳ שלמה שיצטרף שוב להמשיך בדרכם למראקיש אך הר׳ שלמה סירב בתוקף להצטרף להמשך הנסיעה. מיד בצאתו את העיר קרה אסון המכונית התהפכה ועלתה באש עם המושל ביחד וצדיק ממוות נחלץ. ובהגיע השמועה למראקיש, יצאו כל נכבדי העיר להקביל פני הצדיק ועשו לו סעודת הודיה בשיר ותהילה לנורא עלילה (מעלות לשלמה עמ׳ י״ג).}

^{הרשב״ש והריב״ש}

^{שני הרבנים הגיעו לעיר אלג׳יר ללא אישור השלטונות. מלשינים הביאו אל חצר המלכות ידיעה שהגיעו שני רבנים והיהודים ערכו להם קבלת פנים רועשת. עד מהרה הובאו שני הרבנים לפני המלך, ונחקרו. בתום החקירה התברר שהרבנים פרצו גבול המלכות ללא אישור, הופנו והוכנסו אל הכלא שהשהיה בו היתה קשה ופגעה בהם ובכבוד תורתם. באחד הימים בשעת הבוקר נשבו רוחות חזקות, וירד גשם זלעפות וענני אבק פרשו עלטה על אלג׳יר. עצים נעקרו, גלי הים התרוממו, ונחשולי המים היכו זה אחר זה, גל התנגש בגל ומים רבים הגיעו לבתים ראשונים בקרבת החוף. המהומה והסערה גברה בעיר מחשש שטפון העיר. המלך השקיף מחלון ארמונו וחשב כי סוף העולם קרב. ההמון ברח מהבתים והתאסף קרוב לארמון. עתה בקע קול המשרת הערבי של הכלא וסיפר כי מה שקורה הוא תוצאת מאסרם של 2 רבנים יהודים — בלי לשאול הרבה, רץ המלך לכלא ופנה אל הרבנים לעשות משהו להרגעת הרוחות והים. אמרו הרבנים: יהודים אנחנו ועיסוקנו בדת ה׳, אין אנו אויבי הארץ ולא לרגל אותה באנו. התפללנו לה׳ על העול שנגרם לנו וקרה את אשר קרה. מיד שוחררו הרבנים. הם קראו למשרת ואמרו לו: לפני זמן מה שמנו בידך נייר רשמנו מה שרשמנו, ובקשנו אותך להשליך אותו לים, עכשיו אנו נותנים בידך כתב נוסף, לך לאותו מקום והשלך אותו המימה. וכך עשה. נטל את הנייר והשליכו במקום האמור. הרוחות שקטו, הגלים נחו, והים נח מזעפו.}

^{(מתוך ״במחיצת חכמים ורבנים, באר שבע, עמ׳ 53, יעקב לסרי)}

^{שבט לקרארמא:}

^{בסוף המאה התשע עשרה נודע ששבט מכפר זא עומד להגיע לדבדו ובכוונתו להתנפל על שכונת היהודים. התוקפים הגיעו רוכבים על סוסים ופרדות לקרבת נהר דברו, ועליהם לחצות הנהר, אחרי כן, הדרך פתוחה לדברו.}

^{בני הקהילה הסתגרו בבתיהם ומתכוננים לגרוע ביותר ב״מ… והנה ליד נהר דבדו קורא נס: הסוסים לפתע נעצרים, מסרבים להתקדם לתוך הנהר. כאשר הבהמות הופנו לצד כפר זא, הם הולכים! אך לצד דבדו, לחצות את הנהר, הם מתעקשים ולא זזים!}

^{ראשי התוקפים ניסו להוליך הבהמת בכה, משך יומיים ולא הצליחו! אז עמד ראש התוקפים, הודה, והכריז: אחי! זכות אבותם הקדמונים של יהודי דבדו עומדת להם! חיזרו בכם!}

^{המוסלמים קלטו המסר ושבו למקומם, והגזירה נתבטלה!}

^{(שמעתי ממרת זקנתי נ״ע)}

^{מקרה מוזר של מלחמה גדולה סמוך לדבדו בין שני מיני עופות העורב והחסידה על פני רקיע השמים עד אשר כסו את עין הארץ בהמוניהם הרבים ויתקבצו וילחמו יחד שלושה ימים רצופים ובכל יום בבקר השכם התאספו שני מחנותיהם וילחמו יחד כל היום ויפלו מהם לאלפים. ובשני הימים הראשונים נצח העורב את החסידה. אך ביום השלישי נצחה החסידה את העורב והפילה ממנו הרוגים במספר רב, והערבים אמרו שסיבת מלחמתם היתה לרגלי עורב אחד שהמית חסידה אחת. החסידות הזעיקו את מחניהם על העורבים.}

^{(תולדות אליהו, לר״י ילה, עמוד 39)}

^{דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים עמ'173}

בריאות. ההודעה להתייצב במרפאת של מחנה 68 נמסרה ביידיש למעפילי 'לא תפחידונו' ממחנה 65 , שביניהם היו גם מעפילים מוגרבים. כשהגיע תורם של מעפילים שעבדו בבית החולים הצבאי הבריטי לעלות ארצה התפנו שם מקומות עבודה. ועד העובדים בבי"ח פנה למזכירות מחנות החורף בבקשה לגייס בחורות רווקות ולא נשים הרות ולא נמצאו ברשימות המועמדות מוגרביות. במחנות החורף מניין המעפילים המוגרבים היה בטל בשישים, ויתכן וזו הסיבה שלא הוצב אף אחד מהם לתפקידים בבית החולים הצבאי. שני מעפילים צפון אפריקאים עבדו בבית החולים הצבאי הבריטי (BMH ) בניקוסיה גבריאל אזולאי מ'המעפיל האלמוני' ויצחק דובש מ'שיבת ציון'. –אזולאי 'עבד' מטעם שורות המגנים במעקב אחרי מלשינים בין החולים בבית החולים וגם אחר פעילות הבריטים.  במהלך ינואר 1948 הופנו מעפילים נוספים לעבודה בבית החולים הצבאי הבריטי ולא נמצא ביניהם מעפיל צפון אפריקאי גם כשלא היה ברור מה ההכשרה הדרושה לעבודהת זו. חלק מהם עבדו כמתורגמנים ברומנית ואנגלית. בין הצפון אפריקאים היו שדיברו צרפתית ויתכן שאפשר היה להעסיקם גם אותם כמתורגמנים.

חינוך. ההתעלמות הנחרצת ממעפילי צפון אפריקה דוברי ובעלי ניסיון בלימוד השפה העברית לא פסחה גם על רשימת המורים והמדריכים. בין מורי בית הספר הכללי במחנות קראולוס לא היה ייצוג למעפילי צפון אפריקה שידעו ולימדו עברית במרוקו. מרדכי חיות, שליח התנועה 'תורה ועבודה' פתח כיתת לימוד לילדים במחנה 55 , וניסה להפעיל מורים צפון אפריקאים. אך פועלו התמקד בכפר הנוער במחנה 65 והוא לא התפנה להקדיש זמן לפעילות במחנה 55  צפון אפריקאים לא הועסקו בהוראה בבית ספר במחנה שבו היו רוב.

הסוכנות היהודית ראתה בסמינר רוטנברג למדריכים  אמצעי לזיהוי כוחות שעשויים לסייע בידה להתמודד עם המתח בין יוצאי צפון אפריקה ליוצאי אירופה בקפריסין. המחלקה לשליחים ביקשה להתעדכן על הכשרתם של הצפון אפריקאים בסמינר. "הסוכנות תלתה תקוות רבות בסמינר הדרכה עבור הצפון אפריקאים של 25- 20 אשר מחיצות של מקומות המוצא אינן מפרידות ביניהם ובין הציבור בו הם צריכים לפעול, זהו נכס יקר".  במילים אחרות הסמינר נתפס בעיניה כחלק מתהליך הקואופטציה שהמוגרבים עברו בקפריסין.

הדיווח של אלי מויאל, שליח הסוכנות היהודית, על השתלבותם של צפון אפריקאים במזכירויות מחנות הקיץ, לקה בחסר. הוא ציין, כי מעפילי צפון אפריקה שולבו בוועדות שונות במחנות קיץ ולא כך היה. מגוון התחומים מהם הודרו מעפילי צפון אפריקה באופן מוחלט יצר תסכול וניכור שלא הקלו על מצוקתם החברתית. למעשה הם היו בחזקת 'נוכחים נפקדים'. ניתן להניח, שניצנים של ההדרה החברתית כלפי יהודי צפון אפריקאים בישראל בצבצו כבר במחנות הגירוש בקפריסין. המחאה הייתה באופק וחיכתה להתפרץ.

דפוסי מחאה של מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין

התסכול והניכור הובילו את הצפון אפריקאים למחות על הדרתם משיגרת החיים וקבלת ההחלטות במחנות. מחאתם של מעפילי צפון אפריקה התבטאה במספר דרכים והעידה על מאמציהם להתמודד עם חיי היום יום ומעל לכול עם ממסד שלא השכיל להכילם במחנות. המחאה התאפיינה בכתיבת מכתבים למזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף. היו מחאות שהופנו לשלטונות המחנה הבריטיים ולקונסול הצרפתי בניקוסיה והיו שהופנו לסוכנות היהודית והביעו כעס על התנהגות בלתי הולמת של שליחי הממסד כלפי המעפילים המוגרבים. הייתה מחאה לגבי אספקת צורכי הדת של המעפילים הצפון אפריקאים כשהגיעו מים עד נפש. הייתה הפגנה – – מחאה נגד נציגה בכירה של — הסוכנות היהודית. היה איום 'לכבוש' את משרדי המחנות. האיומים לחזור לארצות המגרב נשזרו בחלק ממחאות אלה. היו מחאות אישיות וקבוצתיות. במידה מסוימת המנגנון הניהולי היה ער למחאות וכמוהו הממסד הוולונטרי שהופעל בידי הג'וינט. הממסד הבריטי לא התערב כול עוד נשמר – הסדר במחנות. לא לכול המחאות במחנות נמצאו תגובות של הממסד.

200 מעפילים מארצות שונות, ממחנה 66 , שלחו מכתב בצרפתית למושל הבריטי בקפריסין וביקשו להעבירם לאחת ממושבות האימפריה הבריטית כי לאכזבתם הם לא הגיעו לפלשתינה א"י. הכותבים – ציינו, שצעירים רבים שותפים למחאתם וביקשו שתוקם ועדה שתדון בעניינם. המכתב האנונימי נשלח גם לקונסול הצרפתי בניקוסיה. החותמים לא הזדהו מחשש לחייהם ממעפילים שלא הסכימו עמם. כיוון שלשון המכתב הייתה בשפה של הגירה ולא של העפלה או עלייה לא ברור מה עלה בגורלו ולא נמצאה אסמכתה לפעולה ספציפית שנקט ממסד המחנות שפעל בחסות הסוכנות היהודית. המחאה ביקרה את רעיון העלייה לארץ ואף הגדילה לעשות עד כדי דרישה להגר למושבה אחרת ברחבי האימפריה הבריטית. מחאה שהייתה בסתירה לחזון הציונות. המכתב נכתב יום לאחר גירוש מעפילי 'יהודה הלוי' לקפריסין שמעפיליה שוכנו במחנה 55 , לכן לא ברור עד כמה מחאה זו ייצגה את מעפילי 'יהודה הלוי'. לפי המאגר, עד תאריך המכתב, העפילו 215 צפון אפריקאים בספינות המעפילים הבאות מורדי הגיטאות'- 6-, שבתאי לוז'נסקי' – 1-, 'בן הכט' – 47 -, 'המעפיל האלמוני'  -62-, 'לנגב' – 52 – ו'תאודור הרצל' -7 -, 'מולדת 14 –שאר ישוב'- 3 -, 'התקווה'- 1 – ו'חיים ארלוזורוב' – 7 -. כיוון שאין נתון על מספר המוגרבים ששהו במחנה 66 , במחצית הראשונה של שנת 1947 , אין אפשרות לדעת כמה מוגרבים וכמה

מעפילים מארצות אחרות חתמו על המכתב. בעדותו של מוריס לאוב, מנהל הג'וינט בקפריסין, נרמז שהיו פניות אנונימיות בצרפתית להגר לאמריקה אך "מחשש שיתפסו אותם ויגלו אותם יענישו אותם בתוך המחנות". לאוב הניח שהם היו מצפון אפריקה.

כשביקרה בנובמבר 1947 גולדה מאירסון במחנה 55 שהיה מאוכלס ברובו בצפון אפריקאים הם קיבלו את פניה במטח עגבניות וביצים. מאירסון, הייתה האישיות הבכירה ביותר שביקרה בקפריסין, שניהלה משא ומתן עם השלטונות הבריטים על עליית תינוקות וילדים עם הוריהם מקפריסין. ניתן לשער שחלק מהמעפילים וביניהם גם מוגרבים חששו שההסדר שנקבע 'ראשון נכנס ראשון יצא' עמד בפני שינוי. במקביל מעפילי 'רפיח' עם מעפילים צפון אפריקאים מ'המעפיל האלמוני' הפגינו כנגד ההסכם מסיבה דומה. בנוסף להדרתם ממקורות תעסוקה והדימוי השלילי שדבק בהם, בצדק ושלא בצדק, המעפילים הצפון אפריקאים ששהו במחנה התייאשו והתמרמרו גם על תנאי החיים הלא אנושיים במחנות החורף והקיץ.

מחאה בעלת אופי אישי הביעו, בשם יהודי טריפולי, שני מעפילים מלוב פאולינו חביב ונחום סבירה – – חברי תנועת 'דרור' ממחנה 62 פנו במכתב לגב' מאירסון, במהלך ביקורה בקפריסין, והביעו דאגה נוכח מצב הקהילה שלהם בטריפולי, "יהדות טריפולי אם תמשיך ככה בחיים בלי עלייה תאבד ]…[ ואז תהיו אשמים כלפי היהדות וכלפי ההיסטוריה היהודית".  המחאה שמה את גורל קהילת טריפולי על ראשם של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית שנתפסו כאחראים לגורל העם היהודי והשאירו להיסטוריה לשפוט את התנהגותם. המחאה זכתה לתגובה נדירה מהממסד שהייתה שבלונית וציינה ש"המצב בטריפולי ידוע לסוכנות והוא אינו שונה ממצבן של קהילות שונות בארצות דומות".  תגובה זו התעלמה מניסיונם האישי של הכותבים בפוגרום שהתחולל בטריפולי, בשנת 1945 , בו נהרגו ונפצעו מאות יהודים. מחאתם לא הייתה על החיים במחנות קפריסין, אלא על מצב אחיהם בטריפולי. הסוכנות היהודית אף העזה להטיח בהם ביקורת ]…[ "אולם אין אנו מניחים כי במשך שהותכם בקפריסין לא למדתם לדעת על מצוקת העלייה שאנו נתונים בה עד היום הזה ואת המאבקים הקשים למענה".  כזכור, החשש מפני 'פרהוד', כדברי בן גוריון, היה המניע להצלת יהודים ותשובת הסוכנות היהודית אפילו לא התייחסה לכך.

מחאה דרישה של – 70 מעפילים מוגרבים, מספינות וממחנות שונים, הוגשה למזכירות המשותפת של המחנות למנות מטעמם את המעפיל בוייני לוסיאן כאיש קשר לצורכי קבלת דואר. דרישה זו כוונה כנגד השליטה הריכוזית שהייתה בידי הסוכנות היהודית בקבלת ומשלוח דברי דואר. הדואר עבר דרך המסננת הבריטית בקפריסין אך היה באחריות וניהול הסוכנות היהודית ששימשה 'כשומרת סף' על תוכנם של המכתבים. דאגתם של מעפילי צפון אפריקה הייתה שמכתבים שנשלחו מהמגרב לא הגיעו אליהם ומכתביהם למשפחותיהם במגרב לא הגיעו ליעדם. הדרישה העידה שהתקיים קשר מכתבים בין מעפילים מהמגרב לבני משפחותיהם בארצות מוצאם. פנייתו של המעפיל ואזנה שמעון, להקדמת עלייתו ארצה, מרמזת על התכתבות ישירה בין מעפילים לבין בני משפחתם במרוקו. אמנון בן שושן – מלנגב' התכתב בעקיפין עם משפחתו באסווירה ]מוגדור[ שבמרוקו באמצעות משפחת קרוביו בירושלים. ניתן להניח, שמכתבים שביטאו מרירות, עוגמת נפש ואכזבה מצד המעפילים לא הגיעו ליעדם. אבל, מחד גיסא, הסוכנות לא עודדה עלייה מהמגרב לפלשתינה א"י אחרי כישלון 'הפורצים'. – מאידך גיסא, יתכן שהסוכנות היהודית חששה מהשפעת תוכן מכתביהם על ההתייחסות אליהם במחנות קפריסין על היקף העלייה משם. מאחר והסוכנות היהודית לא עשתה מאמצים יוצאי דופן בכל הקשור לעלייה מהמגרב לכול מכתבים של מוגרבים לבני משפחתם בעלי תוכן שלילי לא הייתה השפה על זרם העולים משם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון