מורשת יהדות מרוקו

 סוף גנב

בבית משפחת לוב גברה ההתרגשות וגברו ההכנות לקראת חתונת הבת. האב, אברהם, טיפל בענייני החופה והקידושין, והאם, חנה, שקדה על הכנת הנדוניה לבתה.

מועד החופה הלך והתקרב, אולם, שוד ושבר, שבועות ספורים לפני כן נכנס גנב אל ביתם, והסתלק משם עם הנדוניה.

האם נכנסה לייאוש. מצבם הכלכלי היה דחוק, ורק בקושי הצליחה לחסוך פרוטה לפרוטה עבור הנדוניה לבתה. עתה, חששה, כשישמע החתן המיועד על הגניבה, יבטל את האירוסין ויחוור בו.

בצר לה הלכה האם אל רבי חיים הקטן, וביקשה את עזרתו ותפילתו. הר״ ח הרגיע אותה ואמר לה, כי בזכות סבו, הרב חיים זצ״ל, ייתפס הגנב ותוחזר הגניבה. חנה לוב נרגעה מעט, אולם היא ידעה שעד שלא ייתפס הגנב ותימצא הנדוניה לא יבוא שקט של ממש לנפשה.

ימים אחדים לאחר מכן נתפס הגנב. היה זה בעת שיצא מהעיר, עם שללו. הגנב נלקח אחר כבוד אל בית האסורים, הגניבה הוחורה למשפחת לוב, וההכנות נמשכו במישנה מרץ. מאוחר יותר ניגש הרב אל שלטונות הכלא, שוחח איתם ועם הגנב, ולאחר שזה הבטיח לשוב מדרכיו הרעות ביקש הר״ ח וערב עבות והוא שוחרר ממאסר.

מצווה גוררת מצווה

חיי הנישואין של הגביר ורעייתו לא עלו יפה, והשניים החליטו להתגרש. לאחר שנתן לה הגביר את הגט ושילחה הלך אל הרב חיים הקטן, כדי לקבל את ברכתו.

קיבל אותו הרב בסבר פנים יפות, ואמר לו: ״בעזרת השם, זכית לקיים את מצוות הגירושין, שגם היא נאמרה בתורה הקדושה. מצווה גדולה היא זו, ואשתך וטוב לך. כמאמר חז״ל-מצווה גוררת מצווה, ובטוח אני כי בקרוב שוב תשוב אל אשתך וילדיך ותחדש ימיך כקדם. דע לך, כי כבר היה צדיק אחד לפניך, שאמר לאשתו ׳בואי ונקיים מצוות גירושין׳, ולאחר שעשו זאת שב ונשא אותה לא ש ה״.

הגביר לא ידע את נפשו. זה עתה התגרש, והרב מודיע לו כי בקרוב יחזור אל גרושתו? אבל, הרב המשיך לדבר על ליבו, והפליג בשבחי אשתו. לאט לאט חדרו הדברים אל לב הגביר, שהחל להתרכך ונוכח לדעת כי אכן טעה. הוא יכול היה לוותר יותר לאשתו, לא לכעוס על כל דבר קל, ולהיות ארך אפיים.

ואז פרץ בבכי, ואמר לרב כי דבריו נכנסו אל ליבו וכי החליט להחזיר את גרושתו. לאחר שבועות אחדים עמד הגביר מתחת לחופה, עם אשתו לשעבר, שהפכה לגרושתו – ושוב לאשתו.

פאר תחת אפר

שלמה אפריאט היה עשיר גדול. חפצי זהב וכסף היו לרוב בביתו, וכדי לשמור עליהם מפני הגנבים הסמיך את חפצי הערך בארגז מיוחד. על הארגז ותכולתו היקרה ידעה גם המשרתת הערביה, שחיכתה להזדמנות נאותה כדי להיעלם עם הכסף והזהב. באחד הימים, לקראת נסיעתה לבית הוריה, בכפר הסמוך לעיר מוגאדור, החליטה לבצע את מזימתה. היא רוקנה את הארגז מתכולתו והחביאה את הכלים בתוך חבית מלאה אפר.

הגביר אפריאט הרגיש מייד בגניבה, והחל לחפש את כלי הכסף והזהב. בדיוק באותה שעה עבר ברחוב הר״ח פינטו הקטן, והם קראו לו וביקשו את עצתו. הרב חשב כמה דקות, ואמר להם: ״בזכות סבא מרי, הרב חיים הקדוש זצ״ל, עצתי היא שתחפשו בתוך חבית שבה אפר״.

אנשי הבית גיחכו, מכיוון שלא העלו על דעתם שמאן דהוא, ואפילו גנב, יטמין כלים כה יקרים בתוך חבית אפר. אבל, מה כבר יכלו להפסיד? הלכו וחיפשו ומצאו בתוך החבית את הכלים היקרים.

לאחר שמצאו אותם אמרו בני הבית לר״ח, כי מאחר שליגלגו עליו בעת שיעץ להם היכן לחפש, הרי הם נודרים שהכלים אסורים עליהם, ומעתה הם שלו.

הר״ ח סירב לקבל את האוצר, ואמר כי לא יוכל לעשות זאת. אולם, כדי שלא להשיב את פניהם ריקם ביקש צמיד זהב דק, מתנה לשמח את בתו, שהלכה אחרי בעלה וקבעה את מקום מגוריה בטבריה.

לעילא ולעילא

בכל מוצאי שבת היה הר״ ח פינטו הקטן עורך סעודת מלווה מלכה בביתו. למסיבה זו היה מזמין את היהודים בעיר, ולאחר שהתפללו ערבית של מוצאי שבת היו מתחילים לשיר ולזמר. הרב היה לוקח את כינורו, ומתחיל לשיר את המזמורים שכתב סבו הקדוש. כך היה שר ומנגן בהתלהבות ובהתרוממות הרוח, במשך שעות ארוכות, מבלי שהרגיש בזמן החולף ומבלי לחוש עייפות כלשהי.

הקהל שמסביבו נסחף בהתלהבות ובשמחה, וחש כי הנשמה היתרה של שבת קודש נשארת בקירבו, כממאנת להיפרד מהם בצאת השבת.

באחת המסיבות התלהב במיוחד הרב, ושר פיוט אחד, שוב ושוב, כל אותו הלילה. משסיים, אמר לנוכחים: ״רבותי, עייפתי, וכדאי שתלכו לישון״. ״רבנו״, אמרו לו, ״לא עת לישון עתה. כבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית״.

עזוב תעזוב

לכבוד השבת עשתה הגברת חנה לנקרי את דרכה לשוק, ושבה משם עם סלים כבדים. המשא היה כבד עליה, שכן היא היתה אז בחודש התשיעי להריונה. בלית ברירה עשתה את דרכה לאיטה, כורעת תחת נטל המשא והולכת בכבדות.

מולה פסע באותה שעה הרב חיים פינטו הקטן. כשראה כי היא מתקשה בהליכתה לא חשב פעמיים, לקח מידה סל אחד ואת השני נתן לשמשו, שהיה עימו. ״ברשותך, אנחנו ניקח לך את הסלים עד לביתך״, אמר לה הרב.

האשה סירבה בכל תוקף, ואף פרצה בבכי. ״במחילה מכבודו״, אמרה, ״עפר אני תחת כפות רגליך. לא אוכל להרשות שכבודו יסחב לי את הסלים, כאילו היה סבל בשוק״.

הרב מיהר לבטל את דבריה בהינף יד, ואמר לה, שמח וטוב־לב: ״גבירתי, מי שעושה טובה למי זו את-לנו. את מזכה אותנו במצווה חשובה של ׳עזוב תעזוב עימו', ושכרנו שמור לנו לעולם הבא. אנחנו צריכים להודות לך, על שהקרית לנו מצווה זו״.

הרב ושמשו הלכו בעקבותיה עד לביתה, וכשהגיעו לשם הוציא הרב כסף ונתן לה, כדי שיהיה לה במה לרכוש בגדים לתינוק שייוולד במזל טוב ולחיים ארוכים.

לבירא עמיקתא

בנסיעתו הראשונה של הרב חיים פינטו הקטן לערי מרוקו שמע על בואו הצפוי אחד מעשירי המקום, וביקש לארח את הרב, כדי שתשרה הברכה בעסקיו. הלך האיש ויצא להקביל את פני הרב, הביאו לביתו וחלק לו כבוד גדול. ובכל יום ויום היו אנשי העיר באים לביתו, ונותנים מהונם לרב. כך חלפו הימים, עד שהוצרך הרב להמשיך בדרכו. נפרד הרב חיים לשלום מהעשיר והודה לו על מידת הכנסת האורחים שנהג בו, וזכר אותו לטובה.

לאחר מספר שנים שוב יצא הרב לדרכו, אל אותה עיר. נזכר בעשיר ובקבלת הפנים הלבבית שערך לו, וביקש שוב לשהות אצלו ימים אחדים. הגיע הר״ ח לביתו ונקש על הדלת, ומה הופתע לשמוע מבעל הבית, כי אין הוא רוצה לארח אותו בביתו. אפילו לעבור את המיפתן לא נתן לו האיש.

לא עברו ימים מרובים ומזלו של הסוחר נהפך עליו. עסקיו התמוטטו, והוא הגיע עד פת לחם. כדי להישאר בחיים החל לפשוט יד, והתפרנס מהצדקה.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-עמ' 123

מחאה בעלת אופי אחר של מעפילים צפון אפריקאים הייתה כנגד מנהלי המחנות בנוגע לצורכי כשרות. מנחם ויינשטין, שליח וחוקר תנועות הנוער במחנות בקפריסין, ציטט מכתב שחתמו עליו 40 פעילי תנועת 'דרור' ו- 160 חברי תנועת 'המזרחי' ממרוקו, על אי קבלת בשר ושמן כשרים, מפני שלא אפשרו למשגיח הכשרות לצאת מהמחנה ולדאוג לכשרות המוצרים. למחאה נוסף איום שהמעפילים יפנו "ישר לאנגלים לסדר העניין" זו מחאה על אזלת ידה של המזכירות המשותפת של המחנות והסוכנות היהודית שלא השכילה לטפל בעניין הכשרות.

ה'אינצידנט המרוקאי' ביטא מתח בין התנועה הרוויזיוניסטית 'בית"ר' לתנועה הסוציאליסטית – -השוה"צ'. מעפילים מוגרבים מחו כנגד פעילי 'השוה"צ' שהניפו דגל אדום לרגל המהפכה הסובייטית במחנה 55 הדגל האדום הונף מעל דגל הלאום ו"הבית"ריסטים חיממו את כול העסק" העיד ז'ק פרץ מ'יהודה הלוי'. מעפילים צפון אפריקאים חישבו לשרוף את אוהל 'השוה"צ'. ה'אינצידנט' לא היה מחאה נגד הממסד אלא נגד תנועה פוליטית עם מערכת ערכים שונה מזו של מעפילי צפון אפריקה המסורתיים. אין ידיעות רבות על האינצידנט כי לא התקבלו דיווחים מסודרים משליחי הסוכנות היהודית. מחלקת העלייה התלוננה בפני אחד משליחיה שלא שמעה על-

"אודות ההתנגשות עם המרוקנים לצערנו, לא קיבלנו מאת מזכירות המשלחת כל ידיעה",  אך ]…[הדים קלושים הגיעונו כאן וגם אז בצורת שמועות. האחרונה בתוכן הייתה על איזה 'סכסוך עם המרוקנים' מבלי למסור פרטים על טיב הסכסוך ]…[ נודה לך באם בהזדמנות הקרובה תכחישה או תמסור פרטים יותר מלאים עליה".

פנייה זו של הסוכנות היהודית ביטאה את חששה מאיבוד שליטה בגין אירוע פוליטי בין יהודים מאפריקה ומאירופה. חיזוק לטענה זו עלה בהודעתה של הסוכנות היהודית לשליחים מויאל ואברהמי "הטמיעו דפוסים ארגוניים מסוימים בתוך הציבור הצפון אפריקאי. ]…[ מאחר והגיעו אליה שמועות מפי שליחים אודות המתיחות השוררת בקרב יוצאי אירופה והצפון אפריקאים והלכי הרוח בין האחרונים. וטוב, כי היחסים השתנו, במידה מסוימת, לפחות".  פניית הסוכנות היהודית עודדה את השליחים לתעל מעפילים מוגרבים להשתלם בסמינר המדריכים של בית רוטנברג.

מחאתו של וזיפה כהן, פעיל ציוני מרכזי בתנועת 'עטרת ציון', ממעפילי 'שיבת ציון' הייתה על יחס מזלזל של הממסד כלפי מעפילים מוגרבים. הוא פנה למדור הדתי של הסוכנות היהודית וקבל על יחס והתנהגות לא נאותים כלפי כול יהודי צפון אפריקה בהכרזות הרם קול במחנות. תשובת הסוכנות – היהודית הגיעה לאחר כחודש והייתה 'דיפלומטית' ומתחמקת כדרכה, "הרחיבו את פעולתכם, ]מעפילי תוניס[ ]…[ העמיקו ידיעותיכם בשפה העברית וסיפרותה".  תגובה קלאסית בארסנל התשובות של הסוכנות היהודית לפניות של פעילים ציוניים מארצות המגרב.

יישום העיקרון של 'ראשון מגורש ראשון יוצא מקפריסין' אותגר על ידי ועדת העלייה במחנות החורף בפני הרב יצחק שרייבוים, הנציג הבכיר בסוכנות היהודית בקפריסין, גם כאשר היה מדובר בחולים, תינוקות ונשים הרות. אחרי למעלה משנה וחצי במחנות, מחו מעפילים מבולגריה ומאפריקה בדרישה על אי אכיפת העיקרון: "עם ]אם, ב.ד[ לא תשמו ]תיישמו, ב.ד[ בכוח את המשפת ]המשפט, עיקרון העלייה ב.ד[ אז אנו מודעם ]מודיעים, ב.ד[ שכבש ]שנכבוש, ב.ד[ את כל המשרדים במחנות".  מחאה מאיימת שלא התממשה, אך הביעה מרירות ותסכול ואף חשש מערעור על סדר העלייה. מחאה שהייתה צפויה, מפני שרבים מהבעלים נשארו בקפריסין, לאחר עליית נשיהם וילדיהם, כדי למנוע גיוסם לצבא. דוגמה נוספת למתח בנושא סדר היציאה מקפריסין התרחשה חודשיים לפני פינוי המחנות. מעפילים ממחנה 55 טענו, "שמעפילי הספינות 'מולדת', 'תאודור הרצל' ו'שבתאי לוזינסקי' הועדפו על פניהם בסדר העלייה ארצה והם כבר יושבים במחנה ההסגר יותר מ- 20 חודשים. הם דרשו לתת להם את הבכורה לעלות לפני מעפילי הספינות האלה".  המכתב נכתב שבעה חודשים אחרי הקמת המדינה ורבים מהם היו כנראה צעירים בגיל גיוס שלא הורשו לעלות בגלל החלטה בריטית שלא להפר את הסכם הפסקת האש בארץ ישראל.

למעשה ספינות אלה גורשו לקפריסין לפני 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' מצפון אפריקה שחלקם טרם עלו ארצה. מאחר ולא נמצאה רשימת חותמים אך ניתן להניח שהיו ביניהם גם מעפילים מוגרבים שמחנה 55 שהיה מבצרם מאז חודש מאי 1947 , מועד גירושה של הספינה הראשונה מצפון אפריקה. הצטרפותם של מעפילים צפון אפריקאים ממחנה 55 למחאה זו אף שהחותמים היו ערים לכך שהספינות 'מולדת', 'תאודור הרצל' ו'שבתאי לוז'ינסקי' גורשו לקפריסין לפני ספינותיהן נבעה משהייתם הארוכה בקפריסין. לקראת סוף שנת 1948 נציגי התנועות הפוליטיות חתמו על התנגדותם לשנות את העיקרון של "הראשון לנכנסים, הראשון ליוצאים ותובעים שהתור ישמר בכול חומרתו".  מחאה זו שהייתה חודשיים לאחר הקמת המדינה הגבירה את התסכול של המעפילים שנשארו בקפריסין כבר 20 חודשים. והנה קמה מדינה והם עדיין בכלא הבריטי.

מחאה מסוג אחר התבטאה בניסיונות בריחה מקפריסין. חמל רפאל הזכיר בדיווחו כי המרירות של המוגרבים התבטאה "בעשרות מקרים של בריחה", כולם נתפסו בידי המשטרה המקומית" וגם ]…[

"באיום לפנות לקונסול הצרפתי במקום ]קפריסין, ב.ד[ שיחזירם 'הביתה' אם לא ימלאו אחרי תנאי זה או אחר".  מאחר שהובטח להם שישבו בקפריסין כחודשיים שלושה ולשהייה ארוכה יותר הם לא – היו מוכנים. הסתבר שחלקם ישבו במחנות למעלה משנה וחלקם אף למעלה משנתיים עד לשחרור. יעקב וענונו, מעפיל ב'יהודה הלוי' נתפס במהלך בריחה ממחנה 55 סיפר שבסופו של דבר עלה ארצה במסגרת עליית הנוער ונלחם במלחמת העצמאות בחטיבת הראל.

את המחאות השונות באופיין אפשר להציב על רצף. בקצה האחד, מחאות אקטיביות הפגנה – שביטאה כעס ומרירות של מעפילים צפון אפריקאים בבחינת פריקת תסכול ושחרור לחצים מידיים וניסיונות בריחה. ובקצה השני, מחאות שביטאו קשיי הסתגלות בעיית האוכל הכשר וקבלת דואר – ובתווך מחאה אישית כנגד יחסם של השליחים כלפי המוגרבים ומחאה על מצבה של קהילת טריפולי במונחים של הטלת אחריות מבחינה מוסרית והאשמה שהוטלה על ראשי הממסד הציוני.

עד סוף שנות ה- 90 של המאה שעברה מקומם של מעפילי צפון אפריקה באתוס הציוני לא היה בראש מעייניהם של חוקרי ההעפלה. הם התמקדו בשארית הפליטה הגדולה והתעלמו מ'קומץ' מעפילים מוגרבים. המחאות מעידות על ניסיונות המעפילים המוגרבים להסתגל ולהתמודד עם החיים במחנות. הדימוי השלילי שדבק בהם שהביא לניכור ולהדרה מוחלטת ממקורות פרנסה ותעסוקה במחנות לא סייעו להשתלבותם בחיי המחנות והם שהזינו את המחאות. מצד אחד הסוכנות היהודית התייחסה בספקנות וחשדנות לבעיות של מעפילי צפון אפריקה. ומצד שני, המנגנון הפוליטי שניהל בפועל את המחנות התעלם מצורכיהם של המעפילים המוגרבים. הם נלכדו בין הפטיש לסדן. תהליכי קואופטציה פוליטית שעברו המעפילים בידי התנועות המפלגתיות הארץ ישראליות לא סייעו להפיג את המתחים שהתעוררו בגין הדרתם של המוגרבים. ומכאן התעוררו מחאות ותקריות שביטאו את מר ליבם של המעפילים הצפון אפריקאים.

תלונתו של יצחק פדידה, ממחנה 64 , בשם משפחות צפון אפריקאיות העידה על הבעיות עימם התמודדו,

"פעמים הרבה, כשאנו פונים אל מזכירות המחנה או אל ארגונים רשמיים אחרים, קורה המקרה. שהאחד שולח אותנו אל השני וכן הלאה עד שאין כל אחד רוצה לטפל בנו וכולם פורקים משכמם את העול כאילו איננו נוגעים לו. כך שאנו נזנחים מכל הצדדים וכל זה מפני שאין לנו נציגות. . לכן אנו פונים אל המרכז העליון של היהודים בקפריסין בכדי שתאשרו את זכויותינו. או שיהיה מהוועד איש אחד שיבין אותנו שעליו מוטלת האחראיות עלינו ושהוא יכול להדריכנו בחיינו במחנות או שיהיה לנו ביניכם נציג".  .

תלונה זו מסכמת את הבירוקרטיה והמנגנון הפוליטי הבלתי שקופים שאפיינו את ניהול המחנות

על ידי התנועות הפוליטיות בקפריסין. יותר מכול היא ביטאה את התסכול, המרירות, הניכור וההדרה

של מעפילי צפון אפריקה בקפריסין.

היהודים יצאו ממצרים בשבטים. המעפילים יצאו מאירופה אחרי השואה במסגרת של מפלגות. )יודל דרקסלר.

כנס שלוחי הקיבוץ במחנות קפריסין, גבעת ברנר 2.10.1964

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

במחצית הראשונה של 1957, העמיק מאוד הניגוד בין ההצהרות הפומביות של ממשלת מרוקו לבין מדיניותה המעשית בנושא היהודי. הסולטאן ושרי ממשלתו, הירבו לשבח את היהודים על נאמנותם ועל כשרונותיהם, והבטיחו להם מקום כבוד בחיי הכלכלה והתרבות של מרוקו העצמאית.

שירי ההלל ליהודים תכפו במיוחד, לקראת ביקורו של הסולטאן בוושינגטון, בקיץ אותה שנה. לקראת המסע, הכריז הסולטאן על בכור בניו, מולאי חסן, כעל יורש־עצר ובסתר ליבו האמין כי חינוכו הצרפתי של הבן, ירגיע את חששותיה של אירופה ביחס לאופי המשטר בעתיד. מתוך רצון לזכות בתמיכתה של יהדות ארה״ב ומתוך רצון למשוך למרוקו משקיעי־הון אמריקניים, ריכז סידי מוחמד בידיו, את הטיפול בבעיה היהודית בארצו. הוא האמין, כי אם לא יתן לישראל ולתנועה הציונית סיבות ממשיות למחאה. יהיה ביקורו בארה״ב מוצלח והקונגרס האמריקני יאשר את המלצות המימשל, להעניק למרוקו סיוע כלכלי נדיב.

ברם, מתינותו המוצהרת של הסולטאן לא עמדה במבחן המעשה. המציאות בשטח, היתה הפוכה לחלוטין. מאז נסגרו שערי מחנה ״קדימה״ בקזבלנקה, התמקדו מאמצי שירותי הבטחון המרוקניים, באיתור פעילי־העלייה והוגבר הפיקוח על המוסדות הקהילתיים היהודיים בכל רחבי המדינה. מצב זה חייב את ה״מסגרת״ להתמודד עם המימשל המרוקני בשני תחומים מקבילים: להתמיד במאמץ העלייה ולפעול להמשך קיומו של הלהט הציוני, בעיקר בקרב הנוער היהודי.

ואמנם, כניסתה של ה״מסגרת״ למשימות הגנה ועלייה בקצב כה מהיר ובצורה כה חלקה, היתה ללא ספק פרי מסירותם הרבה של מתנדביה וביטוי לרצונם העז של יהודי מרוקו להעפיל לישראל בכל מחיר. אך כבר בשלב ראשוני זה, הגיעו ראשי ה״מסגרת" למסקנה כי אין בכך די וכי בעיית עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, לא תיפתר ללא הכרעה מדינית. פעולותיהן של ״לביא״ ו״מקהלה״, כמו גם הצלחותיה וכשלונותיה של ה״מסגרת״ באותם הימים, זירזו את הטיפול המדיני בנושא זה. ממשלת ישראל ביקשה את עזרתן של ממשלות ארה״ב וצרפת וביקשה את עזרתם של ארגוני הסעד היהודיים בעולם. אך גם בירושלים העמיקה ההכרה כי דרוש מאמץ מדיני והסברתי רחב־ממדים, לביטול הגזירות שגזר הסולטאן על יהודי ארצו. ביקורו של הסולטאן בוושינגטון סיפק, איפוא, לישראל ולתנועה הציונית את העילה לעידוד מאמץ זה.

לקראת צאתו של הסולטאן לארה״ב, נערכו בירושלים דיונים קדחתניים ביחס לעמדתה של יהדות ארה״ב בשאלת העלייה. המימסד היהודי האמריקני ביקש לארגן הפגנות נגד הסולטאן ויזם שורה של פעולות בקונגרס האמריקני. שרת החוץ, גולדה מאיר, זימנה בלשכתה בירושלים דיון מיוחד בנושא זה. בין היתר השתתפו בדיון נשיא הקונגרס היהודי העולמי, ד״ר נחום גודלמן; יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ש.ז. שרגאי; ״פייר״, האחראי מטעם הארגונים היהודיים לעניני העלייה מצפון־אפריקה; ״לואי״ – האחראי בפאריס על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו. כבר בפתיחת הדיון, הביע ד״ר גולדמן התנגדות עזה לכך שיהדות ארה״ב תפגין נגד הסולטאן. הוא טען כי במגעים השוטפים של ה״קונגרס היהודי העולמי״ עם ממשלת מרוקו, הובטח להנפיק ליהודים כ־ 500 דרכונים לחודש. גולדמן טען כי הסולטאן"מעלים עין״ מתנועת ההגירה לישראל והוא ציטט את השגריר האמריקני ברבאט, דיויד פורטר, כמי שאמר לו, ששלטונות מרוקו יכלו לחסל בן לילה את מתנדבי ה״מסגרת" ובכך להנחית מהלומת־מוות על ארגון העלייה החשאית ממרוקו. גולדמן המליץ, על כן, שמנהיגי יהדות ארה״ב ״לא יעליבו״, את הסולטאן ולא יפגינו נגדו. הוא טען שהמאבק הצמוד להוצאת היהודים ממרוקו, לא היה הכרחי. לדעתו, הפעילות החשאית מחמירה דווקא, ולא מקלה את מצבן של הקהילות היהודיות וכי רק ב״דרכי נועם" ניתן להבטיח את המשך העלייה ממרוקו.

כל המשתתפים בדיון, יצאו חוצץ נגד עמדתו זו של ד״ר גולדמן. גולדה מאיר, בעיקר, אך גם ״פייר״ גילו עמדה תקיפה במיוחד. הם טענו כלפי נשיא ״הקונגרס היהודי העולמי״, כי השלטונות המרוקניים מנצלים לרעה את המגעים שהם מקיימים עם ג׳ו גולן – מזכירו המדיני של ד״ר גולדמן – והם מנסים להוכיח באמצעותו כי אין הם פוגעים לרעה בזכויות היהודים ולא מגבילים את חופש התנועה שלהם. גם ״לואי״ וש.ז. שרגאי תמכו בעמדתה זו של גולדה מאיר. יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית אמר, כי אין להתערב בשיקוליה של יהדות ארה״ב. אם מנהיגי יהדות זו סבורים שיש להפגין נגד הסולטאן ולהפעיל עליו לחץ פומבי בנושא העלייה – אין ישראל יכולה למנוע צעד מעין זה. ואילו "לואי" סיפר לגולדמן כיצד בשיחה עם אלכסנדר איסטרמן וג׳ו גולן, הבטיח ראש הש.ב. המרוקני, מוחמד לגזאוי, שכל יהודי המבקש לעזוב את מרוקו יוכל לעשות כן. לגזאוי הוסיף משפט רב־משמעות: היהודים חייבים להתאזר בסבלנות, ״יען כי הנפקת הדרכון אורכת זמן רב״. אך כאשר באו השניים לדווח על פגישתם עם לגזאוי, הראה להם ראש ה״מסגרת״ את העתק המכתב ששיגר ראש הש.ב, המרוקני למושל פאס ואשר בו הוא אסר במפורש הנפקת דרכונים חדשים ליהודים.

ואמנם, לחצם הפומבי של יהודי ארה״ב השפיע: הנשיא אייזנהואר ושרי ממשלתו יעצו לסולטאן לבטל את ההגבלות על יציאת היהודים. הפעילות הדיפלומטית שממשלת ישראל ניהלה בוושינגטון באותה תקופה, גרמה לכך שגם בקונגרס האמריקני הובעה תמיכה בהפסקת רדיפות היהודים ובהקלת יציאתם ממרוקו.

זמן מועט לאחר שובו לרבאט, הורה הסולטאן לחדש את הנפקת הדרכונים ליהודים. בהתאם להנחיה זו, פירסם שר הפנים המרוקני, ב־28 בנובמבר 1957, הודעה שבה נאמר כי על פי רצון הסולטאן, אין להפלות יהודים לרעה וכי כל יהודי המבקש לצאת את גבולות המדינה – רשאי לקבל דרכון, לו ולבני משפחתו. ברוח הוראה זו, הודיע מוחמר לגזאוי, ביום ה־12 בדצמבר 1957, על תיקון בהוראת הצו 424 מיום 27 בספטמבר 1956, בענין יציאת היהודים. על פי ההוראה החדשה, בוטלו כל ההגבלות על הנפקת דרכונים ליהודים. הצו החדש קבע כי זכותו של כל אזרח מרוקני לקבל דרכון ולנוע באופן חופשי במרוקו ומחוצה לה, ״בכל עת שיחפץ״. עם זאת ראה לגזאוי להדגיש, כי ״אין משמעות הצו – היתר לציונות להמשיך ולפעול במרוקו ולחזק את תעמולתה בקרב יהודי המדינה״. אדרבה, לגזאוי קרא לגלות את מנהיגי התנועה הציונית ופעיליה, לצורך העמדתם לדין, באשמת ״פגיעה באינטרסים חיוניים של המדינה".

ישראל והתנועה הציונית, קיבלו בקורת רוח מרובה את ההתפתחות החדשה במרוקו. אך לכולם היה ברור שמבחנן האמיתי של הוראות־לגזאוי יהיה בביצוען. אם לשפוט על פי התנהגותה של ממשלת מרוקו בשבועות האחרונים, אזי התקוות לשיפור ממשי, לא היו מרנינות במיוחד.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

שירים מתקופת יוםןם בן־צור

מכל מקום ביטוי לכוחה ולשרשיותה של האמונה בשבתאות שהפיח יוסף בן צור ניתן באותן שנים על־ידי חכמי ומשוררי התקופה בקובץ שירים ־פיוטים בכתב־יד ממרוקו בהם נמצאים שירים רבים המפארים, משב­חים ומרוממים את המשיח שבתי צבי, נביאו נתן העזתי ויוסף בן־צור. השירים שולבו בתפילות שבת ונאמרו לפני פרקי תפילה כרשות ״לנשמת״, ״לברכו״, ״לקדיש״, ליום ז׳ של פסח, ״לחתן״ וכו'. בידי כעשרה פוטו־קופי של אותם שירים, דבר המעיד על ההתלהבות הרבה שאחזה בהמונים. לשם הדגמה נביא כאן שלושה פיוטים. שאר השירים יובאו עם יתר המקורות בסוף הספר.

פיוט לנשמת

אהלל שם אל כי הוא אדוני

סלח למעלי נין ישי יבוא ישלים רצוני

כי הוא גואלי יה חושה מהיר ובנה ארמוני

בשבילך א״ל הבי״א משיח ״נו שבתי מלכנו

נתן נביאנו עם יוסף מליענו בו שמח לבנו

אני בעת אזכור שמו כצוף ומן

טעם לחכי כי שלחו אל נאמן

עני תאיר בשועתך באה בשורה

יה תבנה מהר את נאותך בית הבחירה

וחי אתה את מתיך ישיני קבורה

שבח תנו ושיר לאל פדה עם אשר נלקח בלא מחיר

קביץ יה מהיר

צוליעה ותועה ירוצו יקדישו בביתך יחדש שיר

וזמרה ירחשו לך צור נאמן

חום האל והשלים רצוני

עם האיש הזה זכור זכות אב המוני

עם האיש הלזה קרב פדות ובנה ארמוני

מהר נחזה בקבוץ גלויות נדחים כשיות

 בארבע הפאות.

רחם כוכב מהר

בזכות אבות רצה נא שבחי וקבץ נדחי

ונשמת כל חי תברך את שמך.

[פיוט ששרו לפני ״נשמת בל חי תברך – את שמך, שקוראים בשבת בתפילת שחרית],

פיוט לשוב החתן

שובה חתן אהובי מהר למקומך

חזק מברך סוד תורה

תראה שבתי צבי בימיך

ברך לדר עליה ונדור נדריך

יראה האל והיה שני בצריך

ינון וגם אליה מציון יעזרך

חזק מברך סוד תורה

בלבך תצור

מלבות יוסף אבן צור

תראה לעולמך

תראה שבתי צבי בימיך

[כאשר שב החתן למקומו לאחר הקריאה בתורה].

רשות ל״ברבו״

יחיד ורם לו כל תפארת

חונינו האל צורי

סוד הנחתם עלה במהרה

ובבשורות אבן צורי

מאור עולם נראה האורה.

פרינו מהר צורי חושה

האל רם קבץ פזורה

עם בגלות עצור ובנה אולם בית הבחירה

אז ישיר עם אסיר נורא

 ונעלם הקם בשורה

מבשר אבן צור חי פדינו

אהי נא שבתי צבי עם נתן הנביא

זמרתנו לאל חי עולם

בפי כל המוני

קום וגאלנו בזכות חזה סולם

ונברכו לה׳

[״ברבו״ היא ברבה שקורא שליח הצבור בקול רם לפני ברכת היוצר (יוצר אור ובורא חושך) שליח צבור אומר ברבו את ה׳ המבורך והקהל עונה ברוך ה^, המבורך לעולם

ועד.]

האפוקליפסה של ר׳ אברהם בן־סמחון

אך לא רק השירים והפיוטים ביטאו את מידת התפשטותה של האמונה במשיח, אלא גם נבואות ואפוקליפסות צצו ונולדו באותה תקופה. הכל מעיד כמאה עדים עד כמה פשתה בהמונים האמונה במשיח.

ר׳ דניאל בהלול מביא בספרו ״פירושי קבלה ליוסף בן־צור״ חלום נבואי המיוחס לר׳ אברהם בן־סמחון מהעיר פאס. החלום מסופר בגוף ראשון על־ידי אברהם בן־סמחון עצמו והוא משתרע על פני עמודים אחדים. נביא כאן את תמציתו: ״אני אברהם בן סמחון מתושבי פאס יע״א הייתי יושב ובא אדם אחד ואמר לי.״ להלן הוא מספר שראה אדם בדמות מלך ונתן לו ספר שהיה בידו כדי לקרוא בו. ואחר־כך גילה לו את שנת הקץ בהסתמכו על ספר הזוהר ועל ספר דניאל. לאחר גימטריאות ופרושי צרופי האותיות של האלפא ביתא החדשה בישר לו ששנת הגאולה היתה עריכה להיות שנת תב״ח (1668), אלא ״שנתחבר הו״או עם הה״יא ונעשו ו״ה ובאותה שנה צריך לבוא מלכינו משיחנו עטרה על רואשינו שב״תי צ ״בי יר״ה וצריכים להיות חבלי משיח … והקב״ה ברחמיו וחסדיו הוסיף לנו השש שנים וששה חדשים כדי שיתבטלו חבלי משיח.״ ובסיום החלום אומר בן־סמחון: ״ואז ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד … ואשרי ש(יחכה) ש(יראה) באותה שנה שהיא בשנת התב״ח (1668) שנתחבר שם ו״ד ומצפה ומחכה עוד שבע שנים אחרות (כלומר שנת תל״ה – 1675) שהיא שמיטה שם השם בעזרת האל״. עד כאן לשון אברהם בן־םמחון ומוסיף ר' דניאל בהלול: ״והשם יראנו נסים ונפלאות מתורתינו הקדושה והתמימה והזכה והברה אמן וכן יהא רצון ונאמר אמן סלה. ועד אנכי המחבר לאל״ית (לאל יתברך). אני נותן שבח והילות הצעיר דניאל בר יהודה בהלול ס״ט ר״ח אדר משנת תל״ה לפ״ק.״(את הטקסט המלא של החלום ראה בסוף הספר).

החלום של ר׳ אברהם בן־סמחון מעיד על ההתעוררות וההתלהבות שגרמה הופעתו של יוסף בן־צור. כפי שראינו האמונה בו היתה גדולד וגרפה המונים. להתלהבות היו מספר סיבות:

פרק הזמן שעבר מאז הופעתו ועד להתגלות המשיח היה בטוח של כמה חדשים בלבד. ״ואני איני אומר לכם על הגאולה שנה או שנתיים אלא שתמתינו ב׳ חדשים ואין אתם צריכים לשאול יותר.״

הבטחון העצמי שגילה, וההחלטיות שבה דיבר על בוא המשיח.

הידיעות המופלגות שגילה בתורת הנסתר תוך ענותנות מיוחדת. כל הסיבות הללו נסכו בלב שומעיו אמון ובטחון והגבירו את אמינותו. בינתים הדריכות, המתח והציפיה לקראת הזמן המיועד גוברים. ליל

פסח קרב ובא ״וכל הקהילות שבמערב נאספו בערב פסח בבתיהב וממתינים״. והנה הזמן המיועד. ערב פסח הגיע והמשיח לא בא. האכזבה גדולה, אך אין יאוש. האמונה במשיח לא פסה ״ולא פתחו פיהם עדו״.

 חמישה חדשים וחצי לאחר היום המיועד, בכ״ד באלול תל״ה, מתרץ היהודי מטאלי, במכתב אל אחיו בליוורנו, את אי־הופעתו של המשיח כך: ״ובעוונותינו הרבים נתעכב ולא בא. והנביא (בן־צור) השיב בשם המגיד שאמר לו שהיה מוכרח להיות כן בעבור הרבה עוונות שהיו בישראל ובעבור אותו הצער שנצטער הנביא איך נמצא שקר בדבריו. נמחלו אותם העוונות. עכשיו הראה לו המגיד הרבה רמזים וסודות ושהגאולה קרובה והיו בטוחים שהגאולה תהיה בשנה הבאה שנת תל״ד״(76 16).

אנשי הכת קיבלו עליהם את צידוק הדין ללא רחש וללא נדנוד עפעף. האמונה בו היתה כה חזקה ואיתנה שהדעה המקובלת היתה שאם לא נתקיימו דבריהם של נתן ושל יוסף בן־צור על זמן הגאולה ״לא נוכל לומר שדיברו שקר חס ושלום אלא שכך גזרו מן השמים״.

אכן חזקה היתה ההתעוררות בגילוי השני יותר מאשר בגילוי הראשון. התנועה כבשה יותר שטחים והיתה לה השפעה רבה. בינתים לא עבר זמן רב והבחור יוסף בן־צור נפטר, וראה זה פלא גם אחרי מותו שמרו לו אנשי הכת אמונים. אחד מחסידיו מסכם כך את תקופת יוסף בן־צור: ״ויהי אחרי כן וימת הבחור הנאמן לנביא לה׳ ואעפ״י שלא באה הגאולה בזמן שאמר ידעו בידיעה ברורה כי מאת ה׳ היתה זאת ואין להרהר אחר מידותיו, כי מי עמד בסוד ה׳ מי הקשיב דברו וישמע? לו נתכנו עלילות. הוא ברחמיו יראנו נפלאות ויחיש לנו ישועת אכי״ר.״

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול עמ' 131

דוגמה לחלק השלישי המקור בערבית־יהודית- הצעיר יצחק חזן הי״ו אכי״ר.

הערת המחבר: דרשה זו הייתה מיוחדת למשפחתנו ולעוד כמה משפחות במכנאס. ברור שהדרשה הזאת ארוכה מדי ואיננה טיפוסית. זוכר אני שרוב הילדים בזמני למדו דרשות קצרות יותר ומסובכות פחות בתוכנן.

אבל מאידך גיסא, דרשה זו כוללת כל הנושאים והמוטיבים הנמצאים בדרשות האחרות, כגון חשיבות השמחה בעשיית המצוות, גודל מעלת מצוות ציצית ומצוות תפילין, סגולות ההגנה שלהן, וגימטריות שונות המוכיחות שכל אחת משתי מצוות אלו שקולה ככל מצוות התורה כולן, ומבחינה זו דרשה ואת טיפוסית מאוד בתוכנה. הנוסח המובא כאן מבוסס על שני כתבי־יד דומים שבידי(ראה הערה 31 למעלה). אעפ״י שהנוסח בכתב־יד אחד מקוצר קצת, ברור ששני הטפסים הועתקו ממקור אחד, ולכן הרשיתי לעצמי לתקן את הכתיב פה ופה ולמלא מלים חסרות לפי השוואה מדויקת של שני ההעתקים.

חומר הנמצא בכתב־יד אחד ולא בשני מובא כאן בסוגריים עגולים.ע"כ

מורי ורבותי, דבר ידוע הוא שעיקר שכר המצות הווא על שמחה די יכון שמח בנאדם בעשייתן יותר מן המצוה עצמה. והאדסי מן די זברנא שהעניש הקב״ה לדי יעמל למצוה ומא יפרחסי ביהא, די קאל לפסוק ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל״. ומנהא נערפו חנא קדאס גדול שכר די יעמל למצוה בשמחה לאיין חנא ענדנא ״מרובה מרה טובה ממרת פורענות״. ורבותנו פססרו פהאד לפסוק די קולנא באיין צריך בנאדם יפרח בעשיית המצות כתר מן די יפרח בלחפצים דייאלו. והיינו לכוונה דלפסוק די קאל ״מרוב כל״, דהיינו יותר ובפרט בשתי מצות אלו שהן מצות ציצית ומצות תפילין, מן הראוי הוא שצריך לשמוח בהם ביותר מכמה טעמים. אוחדא, מפני שכל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו תפילין, לאיין הייא אחת משלוש מצות שנכתב בהם ״אות״, פחאל די כתב הרמב״ן ז״ל כי משש מאות ושלוש עשרה מצות שנצטוו בהם ישראל, אין לך שום מצוה שנכתב בה ״אות״ כי אם שלוש מצות והם מילה שבת ותפילין: מילה, דכתיב ״והיה לאות ברית ביני וביניכם״; שבת, דכתיב ״אות היא לעולם״; תפילין, דכתיב ״והיה לאות על ידך״. והומא בתלאתא ביהום אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב״ה, ועליהא קאלו לחכמים פלעיד ופשבת פטור מן תפילין, לאיין חנא ענדנא ״על פי שנים עדים יקום דבר״; פלחול הרי למילה ותפילין, ופשבת הרי למילה ושבת. נמצא וואחד די מא ילבשסי תפילין מא ענדוס זוז דלעדים די יסהדו עליה באיין הווא יהודי גיר דוקא חתא ילבש תפילין וויתוסאבו עליה שני עדים עאד יתסממא יהודי שלם.

וכן ציצית זברנא קאלו חכמים ז״ל ״כל הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני שכינה״ כתיב הכא, ״וראיתם אותו״, וכתיב פשכינה ״ואותו תעבודו״, פחאל אותו די תממא הייא שכינה, חתא אותו דציצית הייא שכינה.

ועוד מצינו שכל אחת מהן שקולה ככל התורה כולה. פתפילין זברנא קאלו חכמים ז״ל במדרש שוחר טוב וז״ל [וזה לשונם] ״אמר רבי אלעזר, אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבונו של עולם רצוננו לעסוק בתורה יומם ולילה ואין לנו פנאי, אמר להם הקב״ה, בני קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו עסקתם בתורה יומם ולילה. רבי יוחנן אמר, מקרא מלא הוא, והיה לאות על ידך למעת תהיה תורת ה׳ בפיך״. רצונם לומר באיין די יכון זהיר במצות תפילין כאלו קיים כל התורה כולה. ובמצות ציצית גם כן זברנא באיין הייא שקולה ככל התורה כולה. מחמת די הייא גורמת כל המצות. פחאל די קאל לפסוק, ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳״. ופססר מהר״ם אלשיך ז״ל שהוא על דרך משל לבן אדם די כא יעקד ואחד לכיט לצאחבו עלא סבאעו באס יתפככרו וויקדילו די עלאס אוצצאה. הכי נמי חתא הקב״ה אוצצאנא נעקדו חוטי הציצית על כנפי כסותנו באס נתפככרו למצות כללהום ונעמלוהום. (ופחאל די סיבנא פלמעשה די דאך תלמיד די שמע באיץ כאיינא וואחד זונה פכרכי הים די מא כאן סי פחאל ליופי דייאלהא פלעולם ומן די מסאלהא וחב יעמל מעאהא לעון, באו ציציות וטפחו על פניו ותפככר למצות די שי״ת ותמנע ומא עמלסי לעוון.)

ושמא תאמר הא חנא כא נגזרו פציצית ומא כא נתפכרוס למצות; ואפשר נקולו דרך רמז, לכוונה הייא לאיין ״כל״ כא יטלע פיהא בלחסאב כמסין, ו״מצות״ כא יטלע פיהא בלחסאב כמס מייא ושתא ותלתין, ושם ״הוי״ה״ ב״ה [ברוך הוא] כא יטלע פיה שתא ועסרין, בין הכל סת מייא ותנאץ, ולמצוה דציצית די הייא זכרון לכולם הרי תרי״ג. והאגדא כא יחב יקול לפסוק, על ידי די תכונו רואים ציצית, תכונו זוכרים כל מצותיה די כא יטלע פיהום תרי״ג עם הציצית.

ועאווד באס מצות ציצית שקולה ככל התורה לאיין ציצית כא יטלע פיהא שת מייא, ושמונה חוטים וחמשה קשרים בין הכל תרי״ג. אוו נקולו טעם אכור, והווא בהקדים סאיין קאלו חז״ל בפרק התכלת וזה לשונו: ״תניא וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קרית שמע, דתנן מאימתי קורץ את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת ללבן״. נמצא באיין קרית שמע תלויה פציצית לאיין מא יזבר יקרא קריאת שמע פצבאח גיר חתא ידווא נהאר, די יקדר יעקל באיין תכלת די הווא כדר ללבן די הווא בייד. עליהא מנאיין ירא ציצית וויפרז תכלת יתפכר ק״ש [קריאת שמע].

ויש לדקדק פהאד למאמר, לפסוק כא יקול ״וזכרתם את כל מצות ה׳״, משמע גיר ירא ציצית יתפכר למצות כולהום; סאעא (עלאס) בעל למאמר כא יכררז מן לפסוק גיר מצוה אחת הייא ק״ש. ובאס נפטנו האד למאמר נסבבקו סאיין קאלו חכמים בסוף מסכת מכות וז״ל: ״דרש רבי שמלאי תרי״ג מצות נאמרו למשה מסיני שס״ה לאדן כמנין ימות החמה, ורמ״ח עשין כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קראה, תורה צוה לנו משה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוו, אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. בא דוד והעמידן על אחת עשרה… בא ישעיה והעמידן על שש… בא מיכה והעמידן על שלוש… חזר ישעיה והעמידן על שתים… בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה״. ויש לדקדק פהאד למאמר, נחבו נערפו אמא הייא כוונת נביאים עליהם השלום; תורה פיהא תרי״ג מצות, והומא טייחו רובם, סי מנהום העמידן עלא חדאס, וסי העמידן עלא סתא, וחבקוק העמידן עלא אוחדא! והא חנא ענדנא אוחדא מן שלוש עשרה עיקרי הדת, באיין תורה לא תשונה ולא תתחלף כל ימות עולם, ועוד הא קיימא לן ״אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן הוא גדול ממנו בחוכמה ובמנין״, ותורה כא תסהד ״ולא קם נביא [עוד] בישראל כמשה״.

אמנם לפרש נראה באיין כוונת נביאים כולהום גיר יעמלו כללים לתורה באם יכונו מתקיימים למצות כולהום. (ואין כאן מקום להאריך, עיין מהרש״א שם.) ומה שצריך לענינינו הווא באיין חבקוק די קאל ״וצדיק באמונתו יחיה״ רצונו לומר, שעיקר התורה ולמצות הייא לאמונה די יכון מאמין בנאדם בשי״ת שהוא אחד, והייא מצוה ראשונה בעשרת הדברות שכוללת שתים, ״אנכי״ ו״לא יהיה״. והומא כוללים תרי״ג מצות, דהיינו אנכי כוללת כל מצות עשה, ולא יהיה כוללת מצות לא תעשה. ששמענום מפי הגבורה, שהוא אחד ומצותיו אחד, ולא יקבלו המצות ריפוי מצדו יתברך. ועל זה רמז דוד המלך ע״ה באלפא ביתא דתמניא אפי באומרו ״כל מצותיך אמונה״, רצונו לומר, שכל המצות נכללים במצוה ראשונה די הייא לאמונה די שמענא מפי הגבורה ועל ידי(די) יכון מאמין באחדותו יתברך, יכון רץ למצוה קלה כבחמורה. לאיין שי״ת די אוצצא עלא מצוה חמורה הווא די אוצצא גם כן עלא מצוה קלה. ועל פי זה, יתוואזיב למאמר דיאלנא מליח, די קאל ״ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת״ ואיזו זו קריאת שמע די הייא כוללת כל מצות ה׳, לאיין פקריאת שמע היא עיקר האמונה ואחדותו יתברך. נמצא, גיר יכון זהיר פקריאת שמע די מביין פיהא כלל האמונה, יתפכר למצות כולהום, ופחאל די קולנא.

וטעם די אוצאתנא תורה נתפכרו למצות כלהום, לאיין תורה פיהא רמ״ח מצות עשה, ושס״ה מצות לא תעשה כנגד חלקי האדם, די הומא רמ״ח איברים ושס״ה גידים. ועל ידי תרי״ג מצות יכונו מתקדשים חלקי האדם. והנה כפי האמת לא אפשר לכל אדם לקיים תרי״ג מצות בשלמות ובכללותם, עליהא רצה הקב״ה לזכות את ישראל ועטאנא מצות ציצית, שעל ידה נכונו זוכרים כל המצות, ווינחסאב עלינא כאלו עמלנא למצות כולהום בכללותם. ואפשר האדי הייא כוונת לפסוק די קאל (וראיתם אותו וכ״ו) ״למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדושים״, לומר על ידי די תכונו תפכרו למצות, ינחסאב עליכום כאלו עשיתם כל מצותי, ועל ידי כן תכונו קדושים.

ובספרי גם כן דרשו מן האד לפסוק באיין זכירת ציצית נחשב למעשה ומוסיף קדושה לישראל וזה לשונו: ״למען תזכרו ועשיתם — לעשות זכרון במעשה; והייתם קדושים — זו קדושת ציצית, או אינו אלא קדושת כל המצות, כשהוא אומר קדושים תהיו, הרי קדושת כל המצות, אמור הא מה אני מקיים והייתם קדושים, זו קדושת ציצית, מגיד שהציצית מוסיף קדושה לישראל ע״כ [עד כאן] לשונו״.

ובענין תפילין גם כן מצינו שהוא מוסיף קדושה לישראל, שבשבילו השכינה שורה על כל אחד מישראל, פחאל די דרשו פמדרש הנעלם על פסוק ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. דהיינו מקדש הווא תפילין, ובשבילו ושכנתי בתוכם. ועלא האדסי ודאי קאלו פלגמרה ״תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים״, לאיין בשביל די שכינה שורה עלינו צריך לגוף דייאלנא יכון נקי, משום ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך״. ועוד מצינו שעל ידי תפילין זכו ישראל ליכנס לארץ, פחאל די דרשו רבותינו ז״ל במסכת בכורות, וזה לשונם: ״והיה כי יביאך בפרשת תפילין למה נאמר״, לאיין חנא ענדנא תפילין חובת הגוף הם, ונוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, אם כן עלאס עלקתהום תורה פביאת הארץ, וואזבו פלגמרה: ״עשו מציה זו שבשבילה תכנסו לארץ״.

והואיל וזברנא שתי מצות אלו גדולים בענייניהם ודאי ראוי לשמוח בהם יותר ממצות התורה. וכן מצינו לחכמי הגמרא שהיו שמחים במצוה זו; פחאל די קאלו פמסכת ברכות וזה לשונם: ״אביי הוה יתיב קמיה דרבא, חזייה דקא בדח טובא, אמר ליה יגילו ברעדה כתיב, אמר ליה אנא תפילין קא מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי וירא, חזייה דקא ברח טובא, אמר ליה לא סבר לה מר, בכל עצב יהיה מותר, אמר ליה תפילין קא מנחנא״. ויש לדקדק פהאד למאמר; ראשונה, עלאס רבי ירמיה מא כא יתעלמסי מן לפסוק די וגילו ברעדה, ואביי עלאס מא כא יתעלמסי מן לפסוק די בכל עצב יהיה מותר; ועוד אס מן אוזאב כא יוואזבו רבא ורבי זירא, תפילין קא מנחנא, וכי די ילבש תפילין יחאייד מורא שמים מעליה ח"ו [ושלום]!

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק ראשון

אמנם לישב נראה, טעם די רבי ירמיה מא כא יתעלמסי מן לפסוק די וגילו ברעדה, לאיין כא יסרח פיה פחאל די פססר רש״י ז״ל בספר תהילים, דהיינו בזמן שתאחוז רעדה לרשעים תגילו ותשמחו אתם אם עבדתם את ה׳, עליהא זאב ראיה מן לפסוק די בכל עצב יהיה מותר, וכפי פירוש רש״י שפירש כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר. ואביי עלאס מא כא יתעלמסי מן לפסוק די בכל עצב לאיין כא יקול מא כא יהדר לפסוק גיר שלא בשעת המצוה, בלחאק בשעת המצוה מותר לשמוח, עליהא זאב לפסוק די וגילו ברעדה, דאפילו בשעת המצוה צריך רעדה. עליהא וואזבו רבא, אנא תפילין קא מנחנא והם מעידים עלי שיש יראת קוני עלי; בלחאק רבי זירא גיר קאללו רבי ירמיה לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר, קאללו אנא כא נסרח פהאד לפסוק פחאל אביי, דהיינו שלא בשעת המצוה הדדי צריך בנאדם יכון מראה עצמו בעצב, בלחאק אנא תפילין קא מנחנא והיינו שעת המצוה ומותר לשמוח.

ודאבא נרזעו למאמר באס בדינא. (איכו השתא נפקא מיניה לטרחא דרבנן טרחא יתירתא לכן עתה הדרי בי אל המאמר הפונה קדים וזה החלי: ״גרסינן בספרי חביבין ישראל שסבבן הקב״ה במצות וכ״ו״.) ואף שהמאמר מובן מעצמו, כדי לטועמו היטב נדקדק בו איזה דקדוקים. ראשונה, לפי סאיין פססר רש״י ז״ל פלגמרא, תפילין בראש ובזרוע הרי שתיים, וארבע ציציות ומזוזה הרי שבע, קשה, בשלמא תפילין די כא יחסבהום פזוז ניחא, לאיין חנא ענדנא ״תפילין של יד אינו מעכב את של ראש״, ווידא ענדו גיר דלייד אוחדו ילבשו, עליהא כא יחשבהום פזוז דלמצות, בלחאק ארבע ציציות עלאס כא יחסבהום פרבעא, הא חנא ענדנא ״ארבע ציציות מעכבין זה את זה״, ווידא כססו גיר וואחד פיהום פסול, לאיין הומא מצוה אחת? — וכלליה לסברת רבי ישמעאל כא ינחסאבו פארבע מצות, (וכיף) נכלליוו חכמים די הומא כתאר, תוקפו לברייתא פחאל רבי ישמעאל די הווא יחידי?

שנית, סאיין קאל בעל למאמר ״וכיון שנסתכל במילה שבבשרו״, קשה, בשלמא למזוזה די מא תפכרהאסי ניחא, לאיין חנא ענדנא למרחץ פטור מן למזוזה, ועוד, מא הייאסי מצוה בגופו, בלחאק מצות פאה עלאס מא תפכרהאסי חתא הייא מצוה בגופו? שלישית, עלאס מא תפכרסי למילה קבל מן הארסי, ולא אמר שירה קודם לזה? רביעית, עלאס דוד המלך עלק שירה דלמילה על שניתנה בשמינית, אדרבה לעיקר דשירה הווא על מציאות המילה, ומה איכפת ליה אירא כאנת פשמינית אוו בזמן אחר, וכאן יחדאז דוד המלך עליו השלום יקול למנצח על המילה מזמור לדוד? חמישית, עלאס יחדאז בעל למאמר יזיב למשל, בלא משל מפטון כלאמו, ולפי כלאם לגמרה די מא זאבתסי האד למשל ניחא.

(והנה סמוך לו מימרא דרבי אליעזר בן יעקב וז״ל: ״כל מי שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר, חונה מלאך ה׳ סביב ליריאיו ויחלצם.״ ויש לדקדק עלאס חדאז יזיב לפסוק לאכור?)

אמנם נראה ליישב האד למאמר ונוואזבו על ראשון ראשון. לפי סאיין כא יחסב ארבע ציציות פארבע מצות, כא ידהר מחמת די הומא גופים מחולקים בארבע כנפות כא יחסבהום פארבעה, מה שאין כן ארבע פרשיות שבתפילין, כלליה הומא פארבע בתים, מכל מקום גוף אחד הם. ולהרחיב הדברים קצת נראה שבארבע ציציות עלאס כא יתסממאוו גופים מחולקים, לאיין אידא כאנו קרובים זה אצל זה פסול, מה שאין כן ארבע בתים שבתפילין, אדרבא, אידא כאנו מחולקים זה מזה פסול. וטעם די מא תפכרסי לפאה, מחמת די נהייא מצות לא תעשה, ומא פיהאסי קום עשה, ווידא יחב מא יחפפסי כל ימיו אינו חייב בלפאה, ונמצאת לפאה פחאל לא תעשה די פתורה כולהום, די ודאי לא עבר עליהם, ומא תנחסאבסי מצוה בגופו. וטעם די מא תפכרסי למילה ולא אמר עליה שירה קודם לכן.

(חוץ מדרכנו, נקדרו נקולו כוונת אומרו אמר עליה שירה, ראזעא על שכינה, והאכדא נפססרו למאמר, דהיינו, גיר כאן דוד המלך פלחמאם נסתלקה ממנו שכינה מחמת די למרחץ מא הווא סי נקי, ודוד המלך לרוב חסידותו, תלה הדבר על שהיה ערום מן המצות, ועליהא קאל ״אוי לי שאני ערום מן המצות״, וגיר תפכר למילה שבבשרו רזע וקאל ודאי טעם די סרה מעליו רוח הקודש מחמת חיסרון נקיות דלמודע פחאל די קולנא, עליהא אפילו כרז מן לחממאם מא רזעתלוסי רוח הקודש דגייא מחמת די נכלע ותגייר לפי שעה, לאיין חנא ענדנא שכינה מא כא תנזלסי פמודע לגייאר, פחאל די קאלו חז״ל על לפסוק ״ותחי רוח יעקב אביהם״; ועליהא כאן צריך יקול שירה כדי לשמוח באס תרזעלו רוח הקודש, פחאל די זברנא פאלישע גיר נפקע מעא יהורם בן אחאב טלעת מן עליה רוח הקודש ומא קדרסי יתנבבא חתא קאל ״ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן״ ושרה עליו רוח ה׳; עליהא חתא דוד המלך אמר עליה שירה בכלי שיר, שנאמר למנצח על השמינית ופחאל די פססר רש״י ז״ל פספר תהילים שהוא כלי שיר שיש לו שמונה נימין, ווידא תקול הא חנא ענדנא באיין לכנור די דוד המלך כאנו פיה מייאתאיין וסתא ושבעין דלותאר כמנין כנור, ועלאס דאבא קבד רבאב די תמנייא דלותאר, עליהא קאל ״על מילה שניתנה בשמינית״, די הייא די גרמה לו יישוב הדעת כשעלה זכרונה על לבו, עליהא קבד רבאב די תמנייא דלותאר כנגד למילה די הייא עלא תמן אייאם. וכפי דרכנו נקדרו נקולו טעם די מא תפכרסי קודם לכן).

לאיין כאן סבור באיין שכר דלמילה הווא די בוה לאיין בוה הווא די מצווה יכתנו עלא תמן אייאם ומא הווא כאן צגיר ולאו בר מצוה, בלחאק אחר שנסתכל במילה בחוש העיוני וראה שהיא מתוקנת ולא פגומה ח״ו, קאל ודאי אילא הווא ענדו שכר כתאר שאלמלא פְגָמָה ח״ו, אס קדאת למילה די בוה, הא הייא כא תרזע תגטטא בלערלה די תינוקות סגאר שמתו בלא מילה, פחאל די קאלו חז״ל פזוהר, אלא ודאי הווא לעיקר די שמר אות ברית קודש, ועליהא קאל ״למנצח על השמינית, על מילה שניתנה בשמינית״, ר״ל [רצונו לומר] אעפ״י שניתנה בשמינית ולאו בר חיובא, אפילו הכי מא תנחסאב גיר עליה, ופרא־ די קולנא.

אוו נקולו טעם די עלק שירה דלמילה על שניתנה בשמינית ולא על מילה עצמה, כא ידהר באיין דוד המלך ע״ה כאן מצטער עלא די דכל לחממאם ברצון נפש־ ללמודאע די פיה בטול תורה, לאיין לחממאם אפילו לה­­­בו דברי תורה חראם, מחמת די מא הוואסי מקום נקי, ולחיים די בנאדם ולקיום דייאלו הייא תורה, פחאל די קאל לפסוק ״כי היא חייך ואורך ימיך״, וכיף ידכל בנאדם ברצון נפשו ללמודאע די יחדאז יבטל מן לקראייא, וכיון שנזכר במילה די אוצצאנא השי״ת נעמלוהא עלא תכן אייאם, נתיישבה דעתו; לאיין קאל מעא באלו עלאס למילה עלא תמן אייאם מן דון למצות כולהום, והאדאך זמן כא יכון צגיר ולאו בר חיובא הוא, ועלאס סבקהא האל יתברך לבנאדם בהיותו בן שמונה ימים, גיר עלא קד די רא השי״ת אילא ליסיר קבל מא יבדא יקרא תורה, מא ענדו זכות באס יעיס, עליהא, אוצצאנא נכתנוה עלא תמן אייאם ותכון למצוה דלמילה מגינה עליו במקום תלמוד תורה, והייא תדרג עליה מכל דבר רע ותאריך ימיו בטוב. ואכיתי חתא פזמן די יכון בנאדם פלחממאם ומא יקדרסי יקרא תורה, ואין לו מי שיגין עליו, למצוה דלמילה ודאי יכולה היא שתגין עליה. עליהא נתיישבה דעתו ואמר עליה שירה, דהיינו עטא שבח להקב״ה עלא די אוצצאנא נעמלו למילה עלא תמן אייאם באס ינחדא בנאדם חתא יכבר ויזכה לתלמוד תורה.

וטעם די חדאז יזיב למשל, לאיין כא יתקשאלנא פלמאמר, אידא בשביל למעזזא די עזז השי״ת ישראל עליהא דוורהום בלמצות, ציצית בוחדו יקדהום והווא מסבב האדם מארבע רוחותיו, ועלאס יחתאז מצות אוכרין! עליהא קאל משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו התקשטי בכל מיני תכשיטין כדי שתהיה רצויה לפני; רצונו לומר, כלליה נתין מזייאנא ותכשיט וואחד יקדך, אפילו הכי נחבבך תזיד בזאייד תכשיט כדי שתהיה רצויה לפני, ולפי זה, כא יזי לשון של כל מיני תכשיט מדויק. וכן לפסוק די קאל יפה את רעיתי; רצונו לומר, אעפ״י שיפה את לי, נחבבך תזיד תכשיטין כדי שתהיה רצויה לפני.

וטעם די חדאז לפסוק אתאני פכלאם תלמוד פלמימרא די רבי אליעזר בן יעקב, לאיין פסוק והחוט המשולש, כא ידהר מנו אילא האד למצות בתלאתא כא ידרגו עלא בנאדם מן לפורענות; אסאראח די לא במהרה ינתק, דהיינו פחאל לכיט לגליד די מא יתקטעסי דגייא, הכי נמי די יעמל האד למצות, ידרגו עליה מכל מיני פורעניות, ומא יכונסי נאבד על יד ליסורין דגייא. ושמא תאמר, למצות כולהום פיהום האד סגולה, והומא כתריס בפני הפורענות! עליהא חדאז יזיב פסוק ״חונה מלאך ה׳ וכ״ו״, רצונו לומר, האד למצות פיהום וואחד סגולה נפלאה שעל ידי די יכון יתבתהום כהלכתם, האדאך למלאך די כא יכלאק מן כול מצוה כא ידרג עלא בני אדם ויחלצם, דהיינו כא יפכהום מן יצר הרע שלא יחטאו כלל, ופחאל למעשה די דאך לחסיד שטפחו לו ציציותיו על פניו וניצול מן העבירה, מה שאין כן בשאר מצות.

דברי המעתיק:

הרחמן הוא יצילנו מכל מיני חטא ומכל מיני הרהור וידריכנו לעבודתו וליראתו תמיד כל הימים לאור באור החיים. אכי״ר [אמן כן יהי רצון]. ת״ו ש״ל ב״ע [תם ונשלם שבח לאל בורא עולם],

אני הכותב כתבתי זה הדרוש של תפילין ביום ב׳ בשבת קודש י״ג לחודש טבת לידידי ואו״ע [ואור עני] הת״ו [התלמיד ונעים] חיים ט״ו [טולידאנו] בל״א [בן לאדוני] מורי ורבי הרב הכולל אור גולל בישראל יהלל החכם כמוהר״ר ידידיה טולידאנו יחש״ל בהונים ובנים אכי״ר.

הצעיר יצחק חזן הי״ו אכי״ר.

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק שני.

ישראל בן יוסף אלנקוה

מחבר ופייטן. נולד בטוליטולא, ונשרף שם על קדוש השם בשנת ה״א קנ״א. יש בקשה אחת שלו שחוברה כנראה בשנת 1363 ובה נאמד: ״חמול עלי ולא אגוע בפתע ולא אמות במיתה ההדופה נחני אך בדרך טוב ומישור ולא אצנוף לבית שאון צנפה״. בטבח הגדול בשנת 1391 כמאה שנה לפני הגירוש שאז מתו אלפי איש, נספה גם הוא. בקינה ידועה, המקוננת את חללי הטבח נזכר שמו. וכה יאמר: ״ורב ישראל המשורר עליו קינים אעורר, הכהו הצד הצורר לפני כל בני ישראל. וציר נאמן של קהילה שחט עצמו תחילה, זאת אצעק ביללה אל שאול ואל בית ישראל. במותו כלו התפלות ונסעו ממקהלות, ויתחנו בחילות זמירות ישראל. לעולה תמימה הקריב נפשו, לפני האל קדשו, וכרתו את ראשו על קדושת ישראל. ושלמה אחיהו בעת אשר ראהו, מתגולל בדם רעש גם הוא, כאשר עשה ישראל.״ מתחור שר׳ ישראל היה גם ש״ץ. חבר ספר ״מנורת המאור״, הכולל    20 פרקים. חמשה מהם יצאו בשם ״מנורת זהב כולה" כמובא באוצה״ס מ. סי׳ 1436 . קראקא שנ״ג. על המאורעות בטוליטולא ראה בספר ״יוחסין״ השלם, פרנקפורט תרפ״ה, עמ. 224

אליהו אל–עג׳מי

נולד בשנת תרל״א. מרבני המערב שהתישב בירושלים, חסיד ומקובל ובעל מדות. היה ממנהיגיה של ישיבת ״בית אל״ ומראשי עדת המערבים בירושלים. נלב״ע בתדש אייר תרפ״ה.

צ י ו נ ו : וי לארעא דחסרא גברא רבא, קול נהי נשמע מצית במר צורח תבכה ותתיפח, על הרדדנ המהובל ר׳ אליה! אלענ׳מי, כ. אייר ש׳ תרפ״ז, תנצב״ה.

שמואל ב״ר שלמה אלעלוף

יליד פאם בשנת תרכ״ח. כבן ט״ו עלה עם אביו שהיה מעתירי הנכסים בעיר הנ״ל, רב ונשוא פנים, בלוית שאר בני משפתתו, ירושלימה. הם התישבו בה וקנו פה ושם מגרשים ובתים וכן בחיפה. עוד מימי עלומיו נמשך לצדכי צבור, ויהי מקדיש את מיטב עתותיו למוסדות חסד וצדקה. בהמשך הזמן היה מראשי עדת המערבים בירושלים, ודואג בכל לב לבצור יסודותיה הן ע״י הקמת בית ת״ת, יסוד חברת חסד ואמת, ועוד כמה מפעלים מועילים. הרבה להטיב עם חברות ואגודות אשד קבלו עליהן להושיט עזרה לנצרכים בפרט בימי מלחמת העולם. שנים רבות, היה בא כח עדות הספרדים בצפת וטבריה, וכל סוג של נדבות שנשלחו לאלה מחו״ל הגיעו לידו והוא המציאן לתעודתן. מחבתו לספרות הרבנית, שמש כעין סוכן לעשרות מחברים בחו״ל, והוא המריצם להדפיס את ספריהם בירושלים. זכה, ועל ידו ובהשגחתו ראו אור כמה חבורים יקרי ערך של רבני מרוקו ואחרים, ובכדי ליטול חלק במצות, טפל בעצמו בהגהת כתבי היד. נודע לסמל היושר והצדק, לאיש צנוע ותמים בכל דרכיו. היה משכים ומעריב בבתי כנסיות, וכל מי שפנה אליו לעזרה נענה בסבר פנים. נלב״ע בירושלים,

י״ז אלול תרצ״ג. א. אלמאליח ב״דאר היום״ שנה ט״ו, גליון רצ״ד, מכ״ז אלול תרצ״ג.

צ י ו נ ו : יחד יבכו אם בנים ובנות על בעל ואב יבואו לתנות, קדר עליהם שמש בצהרים, בהלקח מהם, עטרת ראשם העסקן הצבורי אחד מראשי העדה המערבית הרב שמואל אלעלוף ז״ל. נולד בפאס מרוקו בשנת התרכ״ח, ונפטר בירושלים ביום ששי י״ז לחדש אלול שנת התרצ״ג, ידעו כלם כאזרח כגר , רבות מפעליו ונועם לשונו ויקוננו עליו ביום מותו, הובא לגן עדן עולמים, תנצב״ה

יעקב חיים ישראל אלפייה

נולד באר״צ בשנת התרכ״ג. נודע לשם כחסיד ומקובל. מכונה רי״ח והוא ר״ת של שמו רפאל יעקב חיים. הרביץ תורה בעיר מגוריו והעמיד תלמידים הרבה. בערוב ימיו עלה לאה״ק והתישב בירושלים. נלב״ע בה ביום כ״ג שבט התרע״ו. השאיר הרבה חידושי תורה בכ״י, שמקצתם הובאו ע״י בנו בספר ״שיח יצחק״ ח״ב עמ׳ 19 . ושם עמ. 9 נדפםה  צוואתו המפורטת המוכיחה על גודל חסידותו ושבה הורה לומר עליו ביום הפטירה: ״האיש הזה סבל בימיו יסורים רבים אשד הן תקצר היריעה להכילם ולתארם״. ובח״א מהספר הנ״ל

עמ׳ 22 מעיר בנו הרב נ״י: וכשירצה ה' נוציא לאור את כתיבות מו״א, תעלומות חכמה אשר המה רבים. וחבל על כמה חידושי תורה שנאבדו ונחסרו ובפרט על מסכת מעילה שנגנבה בשנות המלחמה.

צ י ו נ ו : כלהו שני דרבי יסורי מתיסרא, בחר ,ה' ביעקב הראו במהרה, לו ח״ן שנות חיים וכלם על התורה, הרביץ תורה בישראל ודת אל הורה משפחת אלפי יה גזע תפארה, ויצחק הבן יצעק צעקה מרה, אבי אשר ילדה שרה הגזר והעטרה, הרב המופלג ביראה וטהרה, מקובל אלקי חק״ל בענוה יתרה העמיד תלמידים דייני שה פזורה, בנסתר ובנגלה בפלפול וסברה, זכה את הרבים בדרכי ה׳ ישרה, חצות ליל ו׳ נתבש״מ ועלה בסערה, עש״ק אחה״צ כ״ג שבט הובל לקבורה, עלה אל אלקים בתרוע״ה לשנות היצירה, נבג״מ תתעדן ובצה״צ וזיע״א כיר״א.

יצחה ב״ר יעהב אלפייה

יליד ארם צובא, ביום י״ח שנת התרל״ח. בצעירותו עלה עם הוריו לאה״ק. רב גדול ומופלג בתורה, בנסתר ובנגלה, אך יחד עם זה ענו וצנוע ונחבא אל הכלים, תמים בארחותיו ומזכה את הרבים. בשנת תר״פ יסד ישיבה אתת שקראה בשם ״אור חדש וצמח צדיק״, ומאז דואג בכל כחו ומרצו לקיומה, ולםפוק צרכי הלומדים בה בלילות. נמנה בין שוחטי העיר, ויחידי ק״ק חסידים ״בית אל״ בירושלים. מזה שנים שהוא ידוע חלי, מטופל ביסורים קשים ומרים, אך אין אלה מונעים אותו מעבודת הקדש, הן לעסוק בצרכי צבור והן להדפיס מספריו.

ליד שמו רגיל לחתום: הקטן וצעיר המקוה לרחמי אהיה והוא בעזרתי יהיה, יצחק בכמהר״י אלפייה.

אהרן ב״ר משה אלפנדארי

נולד באזמיר בשנת תס״א לערך, ונפטר בחברון  ת״ו, בשנת תקל״ד. חבר ס׳ ״יד אהרן על טור או״ח ואה״ע ב״ח. נדפסו בשלוניקי ובאזמיר. כן חבר ס׳ מרכבת המשנה על רמב״ם ח״א. הרב חיד״א כתב עליו, וזכיתי להכיר להרב הנזכר בזקנותו בעלותו לעיה״ק חברון ת״ו, ונהניתי מזיו אור תורתו וקדושתו.

חיים ב״ר יצחק בן רפאל אלפנדארי

היה רב בקושםא. בסוף ימיו עלה לירושלים. חבר  ס׳ דרך הקדש הנספח לס׳ מגיד מראשית לזקנו, וקונטרס קדושא דבי שמשא, על מבוא השמש לר' אברהם פימיינטיל. הרב ישראל מאיר מזרחי בע״ס ״פרי הארץ״ שו״ת על ד׳ הטורים כותב עליו: ״לא היו ימים טובים לישראל כימים אלו אשר עלה בהם להשתטת בנחלת ה׳ איש אשד רוח אלהין קדישין משתכחת ביה, דמי לבר אלהין, הרב המופלא סמי דחיי כמוה׳ חיים אלפנדאדי נר״ו. מחיה חיים יחיהו, וכו'. והייתי לפניו כתלמיד לפני רבו עומד ומשמש באימה.״ —נמנה בין י״ג הרבנים בקושטא אשר החרימו את ש״צ ונושאי כליו נחמיה חיון וכו' ואח״כ חזר בו. בשנת תכי״ן –ת״ס- פרסם בקושטנדינא ס׳ משמרה, בדפוס המחוקק ה״ר יונה בכמוה״ר יעקב, תחת ממשלת שלטן אחמד, וחותם שם בהקדמתו ״הלא כה דברי קטן שנולד מגוית הארי, חיים בכמוהר״ר יצחק אלפנדאדי זלה״ה.״ — חבר דרושים כסדר התורה, ובסופו ס׳ מוצל מאש המכיל שבעים שו״ת. נ״ו מהן לדודו הרב יעקב אלפנדארי ויתרן לו. האחרונה היא לר׳ אליהו אלפנדארי. נדפס בקושטנדינא שנת תע״ח. הרב חיד״א בס׳ מעגל טוב מזכיר את ר״ח אלפנדאדי מירושלים ששלחוהו חו״ר וגדולי העיר ליפו בכדי לעכב אותו את הכותב, לבל יסע לקושטא. הדבר היה בשנת תקכ״ד. אוצה״ם סי׳ 1022 . מעגל טוב השלם עמ. 47 , ברלין תרפ״א.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

מויאל לא חשש להתעמת עם השלטון הטורקי וככל הנראה הניח כי ה״בקשיש״ הכול יכול יפתור כל בעיה. כאשר הביל״ויים בגדרה נעזבו כמעט לנפשם ו/או סבלו מתגרת יד השכנים הערבים והשלטון הטורקי, נחלץ מויאל לעזרתם פעם אחר פעם והגן עליהם. הוא הנחה אותם להתחיל מיד בבנייה ללא רישיון, והודיע להם שלא יחששו: בתוצאות יישא הוא עצמו. משני מכתבים שכתב ק״ז ויסוצקי לפינסקר אפשר ללמוד איך נוצרה בעיית אישורי הבנייה בגדרה, וכיצד גויס מויאל לסייע בפתרון הבעיה: ״ציוותי להקים בגדרה חמשה בתי עץ שכבר הכינם החרש… אבל כאשר החלו להביא את העצים לגדרה ולסדרם לבניין, קמו בני הכפר [קטרה] ובראשם השיח׳ שלהם ולא נתנו אותם לבנות, באמרם כי דרושה לזה תעודה מיוחדת מהרשות שבעיר עזה, כי גדרה נחשבת על מחוז עזה, ואילו היה ה׳ פינס פה, אזי היה גומר עמם בלי ספק, כי בודאי נמצאו בידו הכתבים והרישיון לבניין. אבל לאשר איננו פה כי זה כארבעה עשר יום שבתו בצפת, לכן ביקשתי את הגביר סי׳ אברהם מויאל נ״י, כי ישתדל בזה להשקיט את בני הכפר ולהשיג רצונם בזה. וה׳ מויאל הבטיח אותי כי ייסע שמה למען הרגיע את דעת בני הכפר, ואקווה כי אי״ה לא יהי עמלי בזה לריק״.

בשלב זה חשבו עוד ויסוצקי ומויאל שרישיון הבנייה אכן קיים אצל פינס, ולכן המתינו לשובו: ״על אודות גדרה דיברתי עוד הפעם עם הגביר הנכבד ה׳ מויאל והתייעצתי עמו, ואחרי החקירה והעיון בעניין זה, נגמר בינינו שלא לעשות מאומה עד עת בא הרי״מ פינס מצפת, אשר לפי דבריו יש לו כתבי רישיון על בנין בתים. ומוטב להמתין עוד אילו ימים, מאשר נתחיל ואחרי כן נאלץ חס ושלום לפסוק, פן תצא מזה רעה רבה לכלל הישוב, אם הערביים תושבי המקום ירימו ראש״.

דברים דומים עולים גם ממכתבו של ויסוצקי לפינסקר – טרם עזיבתו את הארץ – שבו הוא מספר את קורות רישיון הבנייה בגדרה, הגילוי שהרישיון שבידי פינם כבר אינו תקף והתגייסותו של מויאל לעזרה.

מכאן ואילך הלכו העניינים והסתבכו. במכתבו האחרון מהארץ דיווח ויסוצקי לפינסקר כי הורה למנשה מאירוביץ׳ מראשון־לציון להביא את הקרשים לגדרה כדי להקים חמישה צריפים, אלא שאז שוב התייצבו אנשי קטרה ומנעו את הדבר: ״[הם] לא יניחו להקים את הבתים עד אשר נביא להם הרישיון מהממשלה! אנכי חיכיתי פה ביפו לביאת הרב פינס מצפת, ועל הרישיון הנמצא בידו, ואחרי אשר שב מדרכו הנה היה הרישיון בירושלים. עברו שנית חמשה ימים עד כי השיג הרישיון ובבואו – ראיתי כי כתוב הוא על שם פוליבר המוכר וכבר עברה שנה מיום הנתנו, והחוק הוא כי כעבור שנה עבר זמנו אם לא השתמשו עד זר בכתב לבנות במשך ההוא״.

ויסוצקי פנה שוב למויאל, וזה הבטיחו לפעול אצל הרשות. הוא הביע את ביטחונו כי ״רק ה' מויאל נ״י הוא המוכשר וההגון למשמרתו… ומובטחני כי הגביר הנ״ל יביא את הכל בסדר־ב נכונים״.

פינס נעלב מכך שלכאורה לא פעל נכון בעניין הרישיון, ושלח הבהרה להצבי, שם הכחיש את הטענות נגדו והביע תמיהה מדוע גויס מויאל ״להציל את המצב״. חובבי ציון במזרח אירופה, שראו עצמם אחראים לגורל המושבות שאינן תחת חסות הברון. נפגעו אף הם – מהתנהגותו של פינס. שפ״ר(ש״פ רבינוביך, מזכיר חו״צ) כתב, בהתייחסו לתסבוכת שיצר פינס ושמויאל סייע להיחלץ ממנה: ״גם בזה הוליך אותנו פינס שולל. הבטיחנו שיש בידו רישיון על בנין בתים… וגם המכשלה הזאת בדבר הרישיון הסיר מויאל אחרי רוב עמל ויגיעה״. נראה שביטול עסקת בתי העץ, עם היוודע הידיעה שאין רישיון בר תוקף, הותירה חוב לבעל העצים. מויאל שילם חלקו של החוב, ועל החלק הנותר נתבע פינס למשפט אך יצא זכאי.

בסיכום פועלו של מויאל לאחר כמה חודשי פעילות כתבו אנשי ועד המשנה של אגודת ״מזכרת משה״ בוורשה על תרומתו בגדרה: ״בין כה וכה וה׳ מויאל לא שקט במכונו ויחל לעבוד את עבודתו הקדושה ברוב אונים. נשים נא עין על מפעלותיו בהעת הקצרה, מראשית מנחם אב שנה עברה עד חצי תשרי שנה זו(קצה הגבול לידיעותינו הברורות מארץ הקודש)… בגדרה התנחלו הביל״ויים ועוד איזה משפחות. דבר הבניין לא היה יכול לצאת לפועל עתה מטעם האמור למעלה, אך כל הנחוץ להשגת הרישיון מהמושל בעזה, אשר בפלך הזה נמצא המושב, נעשה… הביל״ויים והמשפחות היושבות בגדרה נגשו אל עבודתם בחשק נמרץ ובלב מלא תקווה אל ימים טובים ותודה לחובבי ציון מחזיקיהם ומעודדיהם״. להבנת מקומו המשמעותי של מויאל בהקמת גדרה ובתהליך הישרדותה ראוי להביא את הסיפור הבא, כפי שסיפרו מויאל בעצמו במכתב לפינסקר. ממנו אפשר ללמוד שמויאל גייס לעזרתו ולעזרת הגדרתים כל סיוע אפשרי, לרבות זה של הקונסול הצרפתי בירושלים, בהיותו נתין צרפת.

וכך כתב: ״והנה כבר הודעתי לכבודו, כי אנכי צוויתי להביל״ויים לחפור רפת באדמה ולכסהו מחציו ולמעלה בקרשים [תחליף להקמת מבנה, שנאסר על ידי הטורקים], אבל רק נחפרה החפירה ובני הכפר קטרה הודיעו הדבר להממשלה, ויבואו אנשי חיל ובני הכפר עזרו על ידם ויסתמוה. הביל״ויים באו אלי ודמעתם על לחי, ויספרו לי במר נפשם את הרעה שנהייתה. ה׳ יודע עד עד כמה נשבר לבי בקרבי, הייתי כגבר אין איל [כוח]. אבל בכל זאת תמכתי את רוחם ואמצתי את לבבם, כי אם ירצה השם יבואו ימים יותר טובים מאלה. [עוד] ספרו לי הביל״ויים, כי בני הכפר מתהללים אשר יהרסו את הרפת הקטן שבנו עוד בשנה העברה עבור החמור ואת כלוב העופות והתנור. אנכי צוויתי עליהם כי יעמדו על נפשם, ואם יבואו בני הכפר להרוס את כל אלה אז יתייצבו לנגדם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ביני וביני, עוד בטרם הגיעתני ההרשאה, קבלתי על בני הכפר ועל מושל עזה בהקונזולאט [הקונסוליה] הצרפתית(שאני חוסה בצילה), ׳כי אנכי חכרתי אדמת גדרה והושבתי בה איזו חורשים ודרוש לי לעשות שם רפת ומקום עבור תבואה, אבל בני הכפר מתקוממים לנגד אנשי בשוד ורצח והממשלה עוזרת על ידם. אנכי הוספתי לאמור בכתב הקבלה הזאת – ׳לא אקבל עלי אחריות תוצאות הדברים האלה, ואדמה כי המושל בעזה ינחם באחריתו עבור תתו יד לרוצחים פראים באלה. דברי אלה שהוגשו להמושל מעזה על־ידי הקונזולאט הצרפתית עשו רושם בלבבו, יימהר לתת צו להגויים, כי יחדלו להרע. אבל עוד בטרם השיגם הפקודה הזאת התאספו בני הכפר [קטרה] והשיח׳ בראשם, ויבואו להרוס את הדברים הנזכרים. הביל״ויים התייצבו למולם, ועל פי מקרה היה אז שם סוחר מוסלמי אחד ממכירי אבא, נאזשיב שמו, ויעד גם הוא בהגויים כי לא יתגרו ברעה. ובכן הלכו להם ולא הרסו. גויי הכפר, כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו', החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים, יען כבר קניתי עבורם איזה סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים?… ביני ביני פעלתי אצל כפר בית- שיד [כנראה באשיט], הרחוקה מגדרה כחצי שעה, כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית-שיד. ביום א׳ שבוע זה צוויתי על הביל״ויים כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה, ארכו עשרים מעטער ורחבו חמשה, ויכסוהו מחציו ולמעלה בקרשים ורעפים, וברוך השם כי תמול נגמר עשיית הרפת״.

מעורבותו של מויאל בגדרה הביאה תלונה מצד הפאשא של ירושלים, שנמסרה לקונסול הצרפתי, שתחת חסותו פעל כידוע, בהיותו נתין צרפתי. בהמשך מכתבו סיפר מויאל כי ־תייצב אצלו ביפו סגן הקונסול הצרפתי בעזה – שהרי גדרה הייתה שייכת לנפת עזה –ודיווח לו כי בקונסוליה בירושלים התקבלה תלונה נגד ״אחד מחוסי צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רישיון על זה״.

״הבשורה הזאת שמחה את רוחי״ – המשיך מויאל במכתבו, והסביר כי מן המידע שהגיע מירושלים הבין כי מושל ירושלים נבהל מהעימות הצפוי עם הקונסול הצרפתי, בגלל ניסיונו ״להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי למען יצדק. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: 'הן, בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה, אשר יושביה הם חמשה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים ובתים, וכאשר יש לי רישיון על בנין בתים שם (כוונתי בזה על הרישיון שהשיג ה׳ פוליבר המוכר), ובכוח הרישיון הזה חפצתי על־כל-פנים לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר, עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי שם אפילו אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הקונסול, כי ישתדל לבקש מהפחה רישיון חדש – אם הרישיון הראשון לא יועיל – על בנין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות. וגם הקונסול מעזה העיד על דברי. ונראה מה יולד״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 74

קיומם של חכמים

מספרם של תלמידי החכמים בכל הדורות היה קטן. מהנתונים על ההתפצלות המקצועית של יהודים בסוף המאה ה־19 ניתן להסיק כלהלן: במכנאם, מתוך 980 יהודים היו 100 ׳זקנים ותלמידי חכמים תשושים׳. לפי נתון אחר באותו מקום, מתוך 996 יהודים, היו 18 רבנים ומלמדים ועוד 7 סופרים. בצפרו, מתוך 700 יהודים היו 30 חכמים, כולל סופרים ומלמדים.

החכמים טיפחו את חשיבותו של לימוד התורה ואת קיומם של תלמידי חכמים, וראו בהם את הערובה להמשך ייחודו של העם. הדבר התבטא בין השאר במאבקם לשחרור תלמידי חכמים ממסים, בהסכמתם להיטל על מצרכים, אם ההכנסה היתה מיועדת לתמיכה בחכמים, למרות שלא היה זה היטל פרוגרסיבי, והחכמים נהנו ממנו יותר מאחרים.

גם בתרומות לצדקה נהגו כך. למשל, בהסכמה בפאס בשל״ח (1678) נקבע בקשר לשלוחי ארץ־ישראל ופליטים מפולין, שתלמיד חכם יקבל יותר מאדם אחר (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר; ח״ב, סי׳ קלז). בהחלטת בית הדין במכנאס בתקי״ז (1757) בקשר לגובה התרומות שיינתנו מקופת הקהילה, ניתנה העדפה לתלמידי חכמים.

היו קהילות בהן נהנו תלמידי החכמים מהנדרים והנדבות בבתי הכנסת, כאמור לעיל. בסלא היה נהוג, שהכסף שתורם הסנדק עובר לקופת גמילות חסדים של חברה קדישא. אבל כשראו חכמי הדור ששליחי הציבור היו נצרכים וינודדים ללחם; התקינו בשנת ת״ץ(1730) שמעתה כסף זה יוקדש לשליח ציבור ׳כדי להיות יושב על לימודו; לאחר כשלושים שנה ערערו על ההחלטה, ועל כך השיב ר' משה טולידאנו(נפטר 1773):

"יפה תיקנו הקהל לתת אותו מנת לכהנים המשרתים את פני ה׳ במקדש מעט ומדעת קונם וכוונו אל האמת, ,אפילו מה שהיה גבוי מקודם לצורך בית עלמין יכולים הקהל לשנות ולתת אותו לתלמיד חכם למען יחזקו בתורת ה' מתוך רחבת ידים וכל שכן מה שלא בא עדיין לידי גביה.

לדבריו, תלמידי חכמים הלומדים תורה הם ככוהנים המשרתים את פני ה', דאין דבר גדול מתלמוד תורה׳(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי׳ קכו).

ר׳ יעקב בירדוגו(1783־1843) דן ב־1829 במעשה זה: אדם שנדר לחלק את כספו לתלמידי חכמים נפטר והניח ילדים קטנים, והשאלה היתה האם הם חייבים לפרוע במקומו. הוא השיב, שלמרות שעל פי הדין אינם חייבים, ׳מכל מקום רשאים בית הדין לפסוק עליהם כשהם קטנים לתת הקצבה שנהג אביהם לתת׳ (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, חו״ם, סי׳ ז).

כדי לעודד תמיכה בתלמידי חכמים, היו חכמים מחברים דרושים מתובלים בפסוקים שנאמרו בפני הקהל. למשל ר׳ יוסף בן הרוש, ׳גביע יוסף׳, דפים י־יא. ר׳ משה מרצייאנו כתב לפסוק ׳הוי כל צמא לכו למים (ישעיה, נה, א)… מי שאין בו טל תורה – אינו קם בתחית המתים… ומצאו רז״ל תרופה ותיקון לעם^, הארצות שיתיז מחזיקים ביד תלמידי חכמים לומדי תודה ויבא שכרם מן השמים׳(משה מרצייאנו, ׳מורשת משה׳, עמי 275־276). חכם זה גם פסק שאדם שנדר מעות לתלמוד תורה מדי חודש בעירו זה עשר שנים ומעלה, אינו רשאי לשולחו לאותה מטרה לעיר אחרת(שם, סי׳ מד).

פירות ההקדש: היו אנשים ונשים שבצוואתם השאירו קרן שמפירותיה יהנו תלמידי חכמים. בשנת תקמ״ד (1784) השאיר יהודי בצפרו בצוואתו סכום להקדש 'לצורך תלמוד תורה ליהנות התלמידי חכמים מפירותיו׳ (עובדיה, 'צפרו׳, מסי 295). אולם מצבם של תלמידי החכמים בצפרו היה בכי רע, כפי שנאמר בשנת תקע״א(1811):

כלתה פרוטה מן הכיס ונתמעט הפרס שנוטלים הת״ח ואין דורש ואין מבקש ולא השיגה יד הת״ח אפילו למזונות בני ביתם וכ״ש לקנות ספרי הקדש ללמוד בהם וראינו כמה קרקעות של הקדש אבודים ואוכלים אותם נעלי זרוע שאינם צריכים ליטול. ארבע שנים לאחר מכן שוב מופיעה תלונה על כך שכספי ההקדש המיועדים לתלמידי חכמים ולעניים מוצאים לחולין למטרות אחרות (שם, מסי 130, 107). על החכמים היה להיאבק כדי שכספים אלה יועברו לחכמים הנצרכים.

קנס על פנויה שהתעברה נשלח מצפרו לר׳ שאול סירירו לחלקו ׳לעניי תורה׳ לפי מקור מתקיים (1800) (שם, מסי 174). בהמלצה לתלמיד חכם נצרך, שכתב ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו בשנת תקס״ז(1807) הוא פתח במלים אלה: 'כך היא חובתנו לתת מנת לתופשי התורה למען יחזקו בדת המעוז, להצליח בלימודם, וכך נאה לנו לתומכם׳, וכל מי שעוזר להם נוטל ברכה מהשמים (שם, מסי 489). חכמים הסבירו שהתרומה חוזרת לתורם ובכך יבורך.

בשנת תקצ״ג(1833) נשמעת ביקורת של חכמי צפרו על הציבור שאינו מגלה רגישות לצורכיהם של תלמידי החכמים העניים:

לא טוב הדבר אשר אתם עושים, ובצרת תלמידי חכמים אין אתם מרגישים, ואין חוקר ואין דורש במה הם מתפרנסים… הלא תדעו הלוא תשמעו שאלולי^, הת״ח ותורתם אין לכם קיום והעמדה גופות ונפשים. (שם, מסי 44)

יש בדברים ביקורת על התעלמותם של בעלי היכולת מצרת אחיהם תלמידי החכמים, שהם הערובה לקיום העם פיזית ורוחנית.

בתרל״ט (1879) השאירה אשה בצפרו קרן שמפירותיה יהנו תלמידי חכמים (שם, מסי 208). ר׳ אבנר ישראל הצרפתי מפאס כתב ב־1879, שמדי שבוע מחלקים בפאס מפירות ההקדש לתלמידי חכמים עניים. נוסף לכך הם היו מקבלים תרומות בעת נישואין וברית מילה. יהודים הקדישו מזומנים או רכוש שמהם התפרנסו חכמים, וכן למטרות מוגדרות, כמו לרכישת ספרים ללימוד. לפי דו״ח ממכנאם, בשנת 1900 אספו כסף לחכמים וחילקוהו להם בכל ערב שבת.

חכמים שעבדו לפרנסתם

היו חכמים שלא רצו לעשות את התורה קרדום לחפור בו ולא עטרה להתגדל בה, שלא רצו ליהנות מתרומות ומקופת הציבור, ועבדו לפרנסתם. למשל, המקובל ר׳ יעקב איפרגאן מתארודנת(נולד 1581), המכנה עצמו ׳יעקב הצורף׳, כתב:

גלוי וידוע לפני היודע ועד יתברך כי לא חשקה נפשי… למעול מעל בה׳ כדי להתפרנס משל אחרים כי יודע כל שער עמי כי הייתי מבעלי האומנות ומתפרנס מיגיע כפי ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת אבן גם את הברזל את הבדיל ואת העופרת לעשות בכל מלאכת מחשבת והייתי מתפרנס ברב ומעט. (מ׳ חלמיש, פעמים, 43, עמי 108)

ר׳ יהודה אבן עטר יליד פאס (1655־1733), מגדולי החכמים, היה דיין בעירו החל ב־1698, ולאחר שלוש שנים עמד בראש בית הדין. הוא היה צורף ועסק במלאכת נזמים וטבעות. אחרים עבדו בריקוע נחושת. ר׳ ישראל מאימראן(נפטר ב־1873) ׳לרוב חסידותו היה עוסק בבנין של חצר אחת׳(׳מלכי רבנן׳, דף עט). אחרים עסקו במסחר. הם היו נערצים בחייהם ובמותם, ועד היום עולים לקבריהם. יגיע כפים והסתפקות במועט נחשבו לביטויים של צדיקות. המסורת הסיפורית מספרת על חכם שלא נהנה מכבוד התורה ולא קיבל הספקה מהקהל, שניצל מגוב אריות בזכות צדיקותו.

חכמי פאם

המרכז הרוחני החשוב ביותר היה בפאס, ואמרו על חכמיה 'כי מפיס תצא תורה לכל המדינות׳. ברשימת חכמי פאס מימי הגאונים עד ימינו, שנערכה על ידי הרב משה עמאר, נזכרים כ־700 שמות. חכמים אלה הנהיגו את חיי התורה ללא פשרות. מקובל בשם ר׳ יהודה חלאווה שעלה ממרוקו לצפת, כתב ב־1545, כי בניגוד לצפת שבה אין הממשל מאשר לבית הדין להלקות, ׳חכמי פאס מיסרים כל מי שעובר התורה או המצוה׳,

חכמי פאס זכו ליוקרה בכל הדורות, לא רק בעירם אלא גם מחוצה לה, הודות לחכמתם וצדיקותם. בית הדין של פאס כונה בשם ׳בית הדין הגדול׳, ושאלות הופנו אליהם מקהילות אחרות. למשל, בשנת תט״ו(1675) ביקשו חכמי מראכש לדעת את התקנות בעניין הכתובות (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קמה). חכמי סלא פנו לפאס בעניין שחרור תלמידי חכמים ממסים(שם, סי׳ קמח).

זיקה מיוחדת היתה בין פאס ובין קהילת צפרו הסמוכה, והקטנה ממנה. חכמי פאס היו לעתים מוכיחים את אנשי צפרו ומורים להם הלכה. הללו היו פונים לפאס לקבל חוות דעת על בעיות שהתעוררו בקהילה, ופסיקתם של חכמי פאם היתה מקובלת עליהם. 'דצפרו בתר פאס גרירא׳ (צפרו נגררת אחרי פאס), כך נאמר בתקנ״ח (1798) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 205). מנהג קדום בצפרו היה, שהכנסות בתי הכנסת מתחלקות ׳בהמלכת רבני פאס׳(שם, מסי 286).

כמו כן היו מגעים בין חכמי פאם וחכמי מכנאס. האחרונים היו פונים בשאלות לחכמי פאס, ואלה פנו לחכמי מכנאס, בין השאר, שיסכימו עם תקנה שתוקנה על ידיהם בתצ"ב(1732).

גם בדורות הבאים היו חכמים מערים שונות פונים לחכמי פאם לשם אישור פסק דינם.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים -עמ'118 

סיכום ומסקנות

הקצידה של יוסף נפוצה בקרב הציבור היהודי במרוקו בעילום שם ונמסרה בעל־פה למעלה ממאה שנה, אליה התייחסו כאל יצירה עממית. יסודות רבים המאפיינים סיפורת עממית מצויים ביצירה, והם מעידים כי הסיפור מבוסס על סיפורים ומסורות עממיות ארוכות שנים. הקצידה מספרת סיפור עממי ואמוני פשוט על הנער התמים, יוצא הדופן בחוכמתו וביופיו, ירא אלוהים וישר דרך, שאחיו מקנאים בו, מתנכלים לו על לא עוול בכפו, מוכרים אותו לערבים וגורמים לאביהם הזקן לשברון לב, אך יוסף מחזיר להם טובה תחת רעה. האל עומד לצידו של הנער, מסייע לו, והודות לו צולח יוסף את המכשולים בדרך ומתמנה בסוף למושל. גם תיאורו האידיאלי של הגיבור הראשי, ההפלגות בתיאורים של העושר והיופי וכן חדירת יסודות על-טבעיים כמלאך אלוהים והאם הדוברת מקברה, משפיעים על אופיו של הסיפור ומוסיפים לו ניחוח של סיפור עממי. עם זאת, הקצידה בצורתה הנוכחית היא, לדעתי, מלאכת מחשבת של יוצר אחד. היא פרי עטו של מחבר מחונן שהכיר היטב את הספרות הכתובה ואת המסורות העממיות הקיימות ועיצב אותן ליצירה חדשה על פי אמונתו ורוחו. את זאת ניתן להסיק מן העושר הרב של החומרים הלקוחים מן הרבדים השונים של המסורת ששולבו בטקסט, אך מעבר לכך, ידו של המחבר ניכרת במיוחד בדרך הסדורה והמתוכננת של השימוש במקורות, החל מן הטקסט המקראי, שאותו שכתב בשיטתיות, על פי סדר הפסוקים ולעיתים מזומנות גם קרוב לניסוחו המקורי. גם אופן שילוב המקורות המאוחרים, היהודים והמוסלמיים, בטקסט, ודרך התאמתם לרוחו של הסיפור מעידים כי לפנינו עבודה של יוצר מיוחד שהכיר היטב את המקורות, לש אותם כחומר ביד היוצר, עיצב אותם מחדש ושילבם ברצף הסיפור, בלי שנודע כי באו אל קרבו.

חתימת ידו של משורר מיוחד זה ניכרת גם בכתיבה על פי מסורת הסוגה. הקצידה התחברה על רקע מסורת ארוכה וחיה של סוגה מורכבת כקצידה, אבל גם כשיצר בעקבות המסורת, מטביע המחבר את חותמו האישי בדרכים רבות. הוא מפליא בשימוש בתחבולות ספרותיות ולשוניות מיוחדות ומעמיד שיר בעל מבנה ארכיטקטוני משוכלל ומיוחד. מבנה זה מתגלה בחזרה המדויקת של מבנה החטיבות, בחוליות הקישור בין יחידה ליחידה, בחזרה על מלת המפתח ׳א-סידנא׳ לאורך הקצידה, שמקנה לה עוצמה כה גדולה, ובמרכיבים הפרוזודיים העשירים שבקצידה. כישרונו של היוצר בולט במיוחד בעיצוב דמות מספר הקצידה – המחבר יצר דמות בדיונית המבצעת את מלאכת ההיגוד, אך יש לה תפקיד פעיל, היא קושרת את הקהל אל השיר ומשתפת אותו בהערצת יוסף. ייחודו של המחבר בולט גס בדרך הגשת הסיפור: חלקים גדולים של הקצידה כתובים כדיבור ישיר, בדיאלוגים בין גיבורים וכמונולוגים מפיהם, במיוחד מפי גיבורו יוסף, שמעניקים ליצירה את אופייה הדרמטי. בנוסף, המחבר מרבה לעסוק בעולמם הפנימי של גיבוריו, ורוב ההרחבות והתוספות בקצידה מתארות את רגשות הגיבורים ואת מחשבותיהם, והוא מגדיל לעשות בתארו אירועים בקצידה משתי נקודות מבט, זו של המספר וזו של גיבורו. בדרך זו השכיל המחבר להוסיף ממדים לדמויותיו, שנטו להיות טיפוסיות, להרחיק אותן מעיצוב סטריאוטיפי ו׳לעגל׳ אותן, וכך גם הצליח המחבר ליצור הזדהות של קהל המאזינים עם יוסף, המגולל את סיפורו מנקודת ראותו האישית ומספר על מחשבותיו ורגשותיו. "

על מחבר זה אפשר לומר כי היה יהודי מאמין, שחי ויצר בתוך קהילה מאמינה, ומרמזים בקצידה אפשר ללמוד אף פרטים על הרקע הגאוגרפי והחברתי של היוצר. אמנם שמות המקומות הגיאוגרפיים בקצידה הם כבמקרא, אבל הנוף שמתואר בהם הוא נוף של יישוב על גבול המדבר. יוסף הולך במדבר ובשממה, והשיירה לא באה מהגלעד, אלא מן המדבר, שבערבית הוא צחרא (סהרה), וייתכן שהמשורר התכוון למדבר סהרה שגובל עם מרוקו. ישנם פרטים נוספים שאותם הוא מספר ׳לפי תומו׳, שמסגירים את נוף מולדתו וחווייתה. מן הכתוב אנחנו למדים גם על חינוכו והשכלתו: חינוכו היה תורני, הוא היה בקיא בספרות המקרא ובספרות חז״ל, ועל בקיאותו יכולנו ללמוד מטכניקות השכתוב של הטקסט המקראי, מן הדייקנות במעקב אחר הפסוקים והמדרשים ומדרך שילובם הווירטואוזית. מחבר זה הכיר גם את המסורת הסיפורית הערבית ואת הספרות היהודית שנוצרה במרחב. הוא ידע את כללי הסוגה השירית המורכבת (הקצידה) והתאים לה לחן שמקורו אצל השכנים הערביים. הוא אף הכיר את מסורת השירה על גיבורים מקראיים שהייתה פופולארית בקרב היהודים בשירים ביהודית- מרוקאית במרוקו ובארצות צפון אפריקה הסמוכות.

את הקצידה ייעד המחבר לכלל הציבור היהודי על כל שכבותיו, אבל הוא פונה במיוחד אל הקהל הפשוט, לגברים ונשים שלא ידעו עברית, או שידיעתם בשפה הייתה מועטה, והם דיברו רק בערבית. ציבור זה הכיר את סיפורי התורה ואת המדרשים מתוך האזנה לפרשת השבוע, או לדרשות שבהן היו הסיפורים מן המדרש האמצעי העיקרי להעברת המסרים לקהל, לחינוכו ולחיזוק אמונתו, ומיצירות דומות לקצידה שהיו קיימות בצפון אפריקה. רוב ההפניות והרמזים הם למדרשים מוכרים שמצויים גם בפירוש רש״י וגם בספרות עממית בעל־פה, שאותה ודאי הכירו. גם דרכו הפשוטה בהצגת דמויותיו ובניסוח לקחיו ואמונותיו מעידה הן על כוונותיו והן על קהל היעד שלו. הסיפור כתוב כסיפור שבח שובה לב בפשטותו, באמצעותו הוא מבקש להעביר לקחים ומסרים לקהל מאזיניו, שעבורם הקצידה היתה מקור חשוב, ואולי גם בלעדי להכרת סיפור יוסף הצדיק. אך באותה עת פונה המחבר גם לשכבות העילית של קהילתו, פרנסים ותלמידי חכמים, באמצעות רמיזות אל מדרשים פחות ידועים וברמיזות דקות שרק בקיאים בספרות המדרש יכולים היו לפענחן. גדולתו של מחבר זה ויופייה של הקצידה, באופן שבו שולבו יסודות מסורתיים ביצירה כחלק טבעי של הרצף הסיפורי, כך שאי-ידיעתם ואי זיהויים אינם מפריעים לשטף הקריאה וההאזנה של הקהל הפשוט, ואילו הקורא המשכיל יפיק מגילוין ובפענוחן משנה הנאה ועניין.

אומנם הקצידה על יוסף אינה שיר קודש, במובן הצר של המלה, היא לא יועדה למטרות ליטורגיות, אך היא יצירה ספוגת אמונה ויראת שמיים, וזאת גם הסיבה שלא אחת היא שולבה בטקסים דתיים ואף בספר תפילה, כפי שראינו. זהו סיפור שבח שגיבורו, יוסף, הוא דמות אידיאלית שמגלם באישיותו ובהתנהגותו את אמונותיה וערכיה של החברה, בעמידתו האיתנה ובביטחונו באל ובישועתו הוא מקור גאווה, ואת דמותו מציב המחבר כמושא להזדהות לבני קהילתו. הפרשה עם אשת פוטיפר היא הלוז שבמסכת חינוכית זו, היא באה ללמד את הציבור על ההשגחה האלוהית ועל חשיבות חופש הבחירה וההכרעה שיש לאדם בקיומם של ציוויים מוסריים ודתיים. יוסף נדרש בפרשה להכריע בין שתי דרכים, בין היענות ליצר ולפיתוייה של אשת פוטיפר לבין חיים על פי תורת אבותיו והתנהגות על פי מצוותיה. יוסף מכריע, ובזכות הכרעה זו האל עומד לצידו, והוא היה מושא של הערצה ואהבה ודמות מופת עבור המאמינים. העימות מתואר כעימות בעל אופי דתי ולאומי, שבו עומד יוסף בפני הדילמה הקבועה של היהודי בגולה כמיעוט דתי בקרב הגויים, בין היטמעות והשתלבות בסביבה הנוכרית, לבין התבדלות ושמירה על הזהות היהודית. עימות זה, שבו הייתה ידו של יוסף על העליונה, מקבל גוון סמלי כעימות בין שתי דמויות המייצגות שני עולמות, בין יוסף המייצג את היהודי שחי על פי דתו ומורשת אבותיו, לבין זוליכה המייצגת את עולם היצר המפתה והאורב ליהודי ומאיים על זהותו היהודית ותורתו. עיצובו של העימות כעימות דתי ולאומי רווח בסיפורי עם יהודיים המסופרים בתפוצות היהודיות השונות, והוא מבטא את חששותיו של הציבור ושל היחיד במציאות מורכבת זו, ואת כוחו וגאוותו בתורה ובמצוותיה. אומנם הסיפור הוא סיפור עימות שמשקף מציאות של מתחים והתנגשויות בין היהודי לסביבתו המוסלמית, אך הוא גם מציג מודל לחיים של שיתוף פעולה. יוסף מייצג את דמות החצרן והנגיד היהודי ששירת בחצרות מלכים ושליטים, שבכוח אישיותו הגיע לפסגת ההצלחה והנהיג את הארץ ביד רמה ונהנה מיתרונותיה, אך נותר נאמן לתורה אבותיו, לזהותו היהודית ולחברתו שעליה הוא מגונן, ועליה הוא משפיע רוב טובה.

ולסיום, הקצידה של יוסף היא יצירה יהודית השייכת למכלול היצירות שצמחו מתוך המסורת היהודית- ערבית, מסורת עשירה וארוכת ימים שהתפתחה והתגבשה במפגש המתמשך בין שתי התרבויות, היהודית והמוסלמית, בארצות תחת שלטון האסלאם. הקצידה ממשיכה מסורת סיפורית זו ויונקת מרבדיה היהודים והמוסלמים, ואת החומרים מן המסורת מעצב מחברה ליצירה חד-פעמית בעיצובה האומנותי והספרותי, שנותנת ביטוי לערכיה ולמוסכמותיה של קהילתו, לאמונותיה, תקוותיה ומשאלותיה.

יהודי מרוקו יצאו את ארץ מולדתם, ורובם ככולם עלו ארצה. עלייתה של קהילה זו שמה קץ ליצירה המשותפת של יהודים וערבים, והיא, כיצירות רבות אחרות בערבית-יהודית, נשמרה בכתבי יד, בדפוסים ובהקלטות, כחלק מספרות עממית רחבת היקף שנאגרה בארכיון לספרות עממית (אסע״י), בספריה הלאומית ובספריות אחרות ברחבי הארץ. הדור שידע את השפה היהודית-מרוקאית ואת הקצידה הולך ומתמעט, ושימורה של היצירה בערבית-יהודית נמצא בסכנה. יחד עם זאת בימים אלה עולה ההתעניינות ביצירות ומתרבים קולות הקוראים לשיבה לשורשים ולמקורות. כיוונים אלה באים לידי ביטוי במחקרים מקיפים על מורשתה הספרותית, הרוחנית והאומנותית העשירה של קהילה זו, במופעי שירה בשפה וברצון ללמוד על תרבותה. מי ייתן והתחלות אלו תגמלנה לזרם יצירה חדש, ונראה בתחייתם המחודשת של מורשת הקהילה ושל אוצרותיה הרוחניים ובהשתלבותה בתרבות המקומית.

הדיון בקצידה מלמד על היוצר ועל הקהילה שבתוכה יצר, על קהילת יהודי מרוקו, קהילה שאת דיוקנה הוא היטיב לעצב ולשמר בין שורות השיר. עבורי היה זה גם מפגש עם יצירה ממרוקו, ארץ הולדתי, ובירור אישי של זהותי ושל קשריי לקהילה ולמורשתה הרוחנית. באמצעות חקירת הקצידה התגלתה לי קהילה של יהודים מאמינים וישרי דרך הסמוכים על שולחנה של תורה ועל סיפוריה, קהילה שהייתה קשורה בעבותות למסורת היהודית ולתורתה. קהילה זו שכנה בסוף מערב, אך את פניה נשאה אל המזרח, אל ארץ האבות, והביעה את משאלותיה וכיסופיה לשוב אליה ולזכות בה בתחייה ובחירות, כפי שהיטיב המחבר להשמיע בשמה, תפילה להגשמת משאלותיה בשורות החותמות את הקצידה:

ייָא רְבִּיי תְזְמְענָא פִי אַרְדְנָא תְּבְנִילְנָא פִי קְּרִיב מְקְדָאסְנָא

אלי, קבצנו בארצנו / [ותבנה לנו] בקרוב את מקדשנו,

ווְּנְרְזעוּ לְחוּררִיַיתְנָא חְנָא

ונשוב לחירותנו, אנחנו

 ווּזְמִיע יִשְרַאֵל כוּוָאנָא / אַ-סִידְנָא / ווְּזמִיע יִשְרַאֵל כוּוָאנָא

וכל ישראל אחינו – אדוננו – וכל ישראל אחינו.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

57-אִידָא פָאתֵק טְעָאם, קּוֹל סְבַעְתְ, ווּיִדָא פָאתֵק לְכְּלָאם קּוֹל סְמְעְת

אם עבר האוכל [וזמן הסעודה], אמור שבעתי, ואם עבר הדיבור, אמור שמעתי

58-אִידָא קָּאמְתְ לְעָאגְרָא תְווֹלְדְ, ווּזְדוּ כּווָאנִיכּוּם

אם העקרה החלה ללדת, הכינו את הערש

59 –  אִידָא קָאתָאק דִיקּ גְ'לְבּוֹ בְתְעְלִיקּ

אם הצרוּת מכבידה עליך, התגבר עליה בתלייה [של דברים]

 יש להשתדל ולנצל את כל האפשרויות.

60 – אִידָא קוֹנְתְ קָּאדֵר, כּוּן מְסְקְדֵר

אם אתה בעל־יכולת, היה מאופק

61 – אִידָא רֵית זוּז מְתָאוויִן, עָארְףְ דְרְק עְלָא וּוָאחי

אם תראה שניים [שותפים] מתאימים, דע שההישג הוא של אחד

אם בין שני שותפים שוררת הארמוניה, דע, שהזכות רובצת על אחד שהוא תמיד מבליג.

62 – אִידָא רֵית טוּוִיל כָּא יִזְרִי, עָארְף לְקְּסִיר ווּרָאה

אם תראה [איש] גבוה רץ, דע שהנמוך [רודף] אחריו

מקבילה ל״קצר קומה מלא ערמה״. האיש קצר־הקומה הוא המריץ כאן בערמתו את האיש גבה־הקומה.

63 – אִידָא רֵית לִיהוִּדי רְבַח, עָארף כָאהּ מָא חְדְרְלוֹס

אם תראה יהודי מצליח, דע שאחיו לא נכח [בשעת העיסקה]

64- אִידָא רֵית לְמְנְדְבַא חְמָאת, כֹּל חְמַמוֹ כָּא יִנְדְב הְממּוֹ

אם תראה התגודדות גדולה, כל חממו [שם] בוכה על צרתו

התמונה לקוחה מההווי היהודי במקום. בתקופת האבלות באות מקוננות. בהזדמנות זו מזמינים גם אבלים אחרים, שהם בתוך שנתם הראשונה של אבלות. כשהמקוננת הראשית שרה היא מזכירה גם את, קרובי האבלים הזרים שמתו, וכל אחד מהם בוכה, אבל לא על המת שנלקח מן הבית, אלא על קרוביהם.

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

. הסתכלות במציאות — תפיסה וציור

כפי שכבר ראינו, אין הילד הצפון־אפריקאי מצטיין בסקרנות. הסיבה לכך היא שאין איש בסביבתו שיוכל לספק את סקרנותו על ידי גילוי יחס מתאים לשאלותיו. בדרך כלל מסתפק הילד בהסברים נכונים למחצה או בתשובות בלתי נכונות. יתר על כן, אין הוא מצטיין בנטייה להסתכלות. כל לימוד וכל פעילות אינטלקטואלית בעלת רמה מסויימת דורשים הסתכלות־מה במציאות, בצורה זו או אחרת. תחומי פעילות מסויימים, כגון מדעי הטבע, וכן — עד נקודה מסויימת — הציור, תלויים כמעט לגמרי בכושר ההסתכלות. ההסתכלות בעצם כלשהו אינה אלא דרך לתפיסת העצם. ההסתכלות היא תפיסה חוקרת ומנתחת, תפיסה שכרוך בה יסוד מסויים של עניין פעיל בעצם גופו. מתקבל על הדעת כי מרבית תפיסותינו היום־יומיות הגיעו לכלל דיוקן ונתבדלו זו מזו בעקבות אקספלוראציה פעילה בתכונות העצמים. הילד מצליח להבדיל בין העצמים שמסביבו רק מפני שהוא חש את תכונותיהם השונות בעזרת כל חושיו. במקום לדבר על כושר ההסתכלות, נוכל לבדוק, ברמה אלמנטארית יותר, את כושר תפיסת הצורות וציורן (רפרודוקציה).

כל פעילותו של הילד במשך שנותיו הראשונות מרוכזת בהבחנה (דיפרנציאציה) בין העצמים בעולם החיצוני. תחילה אין הילד מבדיל בין אדם אחד ובין רעהו ואף לא בין חפץ אחד ובין משנהו. הסביבה המודרנית מעמידה לרשותו, בצורת צעצועים או כלי־שימוש נפוצים, כמות כה רבה של אקספלוראציות אפשריות ומושכות, עד כי לאחר כמה שנים מצטברים העצמים הידועים לו היטב למספר נכבד. הסביבה מגרה אותו בדרך כלל לפעולה זו. ייתר על כן, הלשון הרב־גונית, המועברת אליו ע״י החברה, מסייעת לפעילות התפיסה שלו. ואמנם, העובדה שאנו מכנים עצם בשם מסויים וקושרים אותו בסמל בתר, מביאה לידי בידודו ולידי האינדיבידואליזאציה שלו! והוא הדין לגבי חלקיו השונים של העצם. וכך, הודות ללשון, יכולה התפיסה ליהפך אנליטית יותר ויותר. בניסויי מעבדה הוכח, כי גוונים שונים של הצבע האפור נעשו קלים להבחנה לאחר שהוצמד סמל לכל אחד מהם.

ההוראה המודרנית, במידה שהיא מוחשית, מפתחת ללא הרף את האסוצ­יאציות שבין העצמים ובין המלים. ע״י חזרה על אותן האסוציאציות וע״י הגדלת מספרן, עד כמה שהתפתחות הפרט מאפשרת זאת, מתעשר עולם התפיסה שלו ומתגוון עד כדי כך, שהוא יכול להכיר את העצמים גם בתנאים בלתי־רגילים של הופעתם! למשל — גם אם מציגים את העצם בצורה מקוטעת או סכימאטית, בקירוב בלבד או תוך ערבוב ביסודות זרים. לכן יכולים הניסויים הפסיכולוגיים הנוגעים לתפיסת הצורות לספק נתונים ביחס לאספקט יסודי זה של ההתפתחות השכלית.

הילד הצפון אפריקאי אינו מוקף עצמים רב־גוניים כמו הילד החי בסביבת מודרנית. אין לידו הורים או מחנכים המעודדים אותו לפעילות תפיסתית אינטנסיבית, איש אינו מקנה לו אוצר־מלים מגוון שיעזור לו לייחס אינדיבידו­אליות לכל עצם ועצם! וגם כאשר זוכה הילד לבקר בבית ספר, אין שיטת ההוראה בו מוחשית עד כדי תיקון הליקויים בחינוכו בשנותיו הראשונות. לפיכך אפשר לצפות להבדלים בשטח זה בין ילדי המלאח ובין ילדים מסביבה מודרנית, הבדלים שנתאשרו בכמה ניסויים פסיכולוגיים:

מראים לילד ציורי עצמים מוכרים) (כגון: כסא, בית, נחש, אניה) מצוירים בצורה פשוטה אך בלתי שלמה! הציור נראה כאילו נמחקו כמה קודם מתוכו. כדי להכיר את העצם המצוייר, חייב הנבדק למלא במחשבתו את החסר בציור. כושר זה, לקשור סמל — של העצם — לנתון תפיסתי פגום, גובר והולד עם הגיל, אך הוא תלוי גם בהתפתחות התפיסה, בהתפתחות הלשון ובמוכרות גדלה והולכת של העצמים, הבאה מתוך נסיון חוזר.

ניסוי זה נערך בילדים מארוקאיים בני 10 עד 16 שנה. בהערכת ההישגים נהגו לגביהם בפחות קפדנות מאשר לגבי ילדים אירופיים! אם כינה הילך תמונת סוס בשם ״בהמה״, נתקבלה תשובתו, שהרי כל עניננו כאן הוא בתהליך הזיהוי, ביכולת לקשור שם הנמצא באוצר הלשוני של הנבדק עם התפיסה החזותית שלו, ואין אנו מעונינים בדיוק המילולי. על אף מידת הוותרנות שבהערכה נמצא הבדל ניכר בין הילדים המרוקאיים ובין הילדים האירופיים (מז׳ניבה). התוצאה הממוצעת של הראשונים מתקרבת לתוצאות של ילדים בני 7 מז׳נבה: ממוצע של 7 נקודות, בסולם שבו ההישג המקסימאלי הוא 39 נקודות.

בניסוי אחר) מתבקש הנבדק לתת פירוש ל־20 ציורים קטנים ופשוטים מאוד, שהם ברובם צורות גיאומטריות יסודיות, כגון זוגות של שורות, נקודות, זוויות, קטעי צורות גיאומטריות. הנבדק מתבקש לומר מה מתארים הציורים הללו, מה הם מזכירים לו ומה הם מעוררים בו. בהערכת התשובות אין מתחשבים באופי התשובות. ואף לא ברמתן, אלא רק בכך אם הצליח לקשור קשר אסוציאטיבי בין סמל מילולי לבין נתון תפיסתי שהוצג לפניו באופן סכימאטי מאוד. בקבוצת מתבגרים ומבוגרים מרוקאיים (מעל לגיל 15) לא פורשו 24% מהציורים. אצל צעירים שוויצריים בעלי רמה תרבותית נמוכה (יושבי הרים) לא פורשו 16% מהציורים; ואילו אצל נבדקים שויצריים בעלי תעודת בגרות לא פורשו 6% בלבד.

ומכאן נעבור לניסוי הדורש פעילות מורכבת קצת יותר, בו מתבקש הנבדק לומר מה מייצגות תמונות קטנות חסרות משמעות מדוייקת, היכולות לעורר פירושים שינים. ככל שהנבדק בעל דיפרנציאציה שכלית רבה יותר, כן תהיינה תשובותיו מבוססות יותר על התפיסה הגלובאלית של הציור ותוכנן יעיד על פעילות דמיונית־יצירתית. ולהיפך, ככל שיקטן כוח הדיפרנציאציה של הנבדק או ככל שהוא צעיר יותר, כן ירבה לתת תשובות המפרשות פרט אחד בלבד של הציור או תשובותיו תהיינה צמודות מאוד לצורת־תפיסה יומיומית. ילדים מרוקאיים שגילם הממוצע 13 שנה (נע בין 12 ל־16) השיגו תוצאות הנופלות מאלו של ילדים אירופיים תלמידי בית־ספר יסודי ובני אותו גיל. תוצאותיהם היו דומות לאלו של ילדים אירופיים בני 9. תגובות מסוימות, הטיפוסיות לרמה נמוכה, היו שכיחות לכדי, ורב היה מספר התשובות בהן הסתפק הילד בתרגום מילולי של אופיו הגיאומטרי של הציור (״זהו עיגול,. זהו קו…״). מענין לציין כי בפעילות שלכאורה אינה קשורה בלימוד בבית־ספר, לא היה הבדל בין תגובותיהם של ילדים הנהנים ממערכת לימודים טובה יותר או שמוצאם מסביבה אמידה יותר, לבין תגובותיהם של ילדים אירופיים.

מבחן אחרון, שמטרתו העיקרית אינה אמנם בדיקת דרכי התפיסה, נותן לנו בכל זאת הזדמנות לערוך הסתכלויות מענינות. זהו מבחן רורשאך שבו מתבקש הילד לפרש כתמי דיו. התשובות הניתנות ע״י הילד יכולות לפרש את הכתם השלם, או רק פרט אחד ממנו, או אפילו פרט קטן מאוד! תשובותיו יכולות להיקבע ע״י        הצורה, או ע״י הצבע, ע״י שניהם גם יחד, או ע״י           צורה המלווה תפיסת תנועה. כל טיפוס תשובה מופיע בתדירות מסויימת באוכלוסיה נתונה, וכך אפשר להשוות אוכלוסיות שונות מבחינת גיל, מין ותרבות.

התשובות המפרשות את הכתם בשלמותו והמרמזות על סינתיזה בתפיסה, היו נדירות הרבה יותר.אצל ילדים צפון־אפריקאיים מאשר אצל ילדים אירופיים בני גיל מקביל! טיפוס תשובה זה מעיד גם על מחשבה מופשטת, שהיא כנראה דלה אצל ילדי צפון אפריקה. יתר על כן, גם כאשר ניתנו תשובות גלובאליות הן לא היו בדרך כלל טובות. טיפוס תשובה הנפוץ כאן יותר מאשר אצל ילדים אירופיים, הוא פירוש  פרט אחד הנראה לילד כחלק מגוף האדם או החיה ולעתים קרובות הוא קשור בחלק שלם של הכתם שאפשר בנקל לראותו כגוף אדם או חיה במלואו. נוסף לערך המיוחד הנודע לטיפוס תשובה זה מבחינה רגשית, אפשר לשער, בהתחשב בתדירותו, כי הוא קשור לצורה ילדותית של ארגון התפיסה: במקום לתפוש מיד את העצם כחטיבה אחת, נוטה הילד למנות את חלקיו בזה אחר זה או לתארו חלק אחרי חלק כפי שהוא רואה זאת בציור. שיעור התשובות הנקבעות ע״י הצורה הוא גבוה (דבר האופייני לתגובות ילדותיות בסביבות מפותחות), אך רבות מהן מציינות צורות מעורפלות ובלתי מדויקות, הן מבחינת התפיסה והן מבחינת ההגדרה המילולית.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד-עמוד 104