ארכיון חודשי: אוגוסט 2020


יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

עם השלמתה של מלאכה זו, הכרח היה להרכיב את רשימתם של 2,000 העובדים, ולהשלימה עד למוחרת בבוקר. אך משימה זו לא אפשרית היתה לחלוטין, לפי שלקהילה לא היו רשימות של היהודים, ומשרדי העירייה סגורים היו ביום ראשון. לא נותר אלא לבקש מן הגרמנים לדחות את מועד הגשת הרשימה, ולשם כך ביקשו את התערבותו של אסטווה:

מר בורז׳ל ממהר אל בית הנציבות הכללית. מתלווה אליו הד״ר מועטי. האדמיראל אסטווה מקבל אותם אחרי שפגשו את מנהל לשכתו, מר וימון. האדמיראל מודה כי היו לו שיחות עם השר ראהן בדבר עבודת־הכפייה; הוא לא סובר עם זאת כי יינקטו צעדים אכזריים כל כך, אגב תביעות שאי אפשר לבצען מבחינה אנושית. הוא קורא לנציגינו לנהוג בהשלמה ובציות. הוא ינסה להשיג ארכה למועד שנקבע למסירת הרשימות.

פנייתו החדשה של הנציב הכללי נענתה בחיוב: לכן הסכים ראוף לדחות את מסירת הרשימה ב־24 שעות; אולם תבע כי מספר העובדים יועלה ל־3,000.

ביום שלישי, ה־8 בדצמבר, הכין הוועד רשימה של 2,500 שמות — מורכבת רובה מעובדי־כפיים וממחוסרי־עבודה. אך למרבה התדהמה, תבע ראוף כי 2,000 עובדים יתייצבו בפועל, למוחרת, ביום רביעי, ה־9 בבוקר, מצוידים באתים ומכושים. הוא הזהיר את ראשי הקהילה כי יבוצעו מעשי־גמול קשים אם לא יצייתו לדבריו, והוסיף כי האס.אס. יקבלו על עצמם, אם יידרש הדבר, לאסוף בסריקות 10,000 עובדים.

לתביעה חדשה זו לא אפשר היה להיענות בזמן קצר כל כך, מה גם שהיא אילצה את חברי הוועד לבצע משימה בזויה במיוחד — למסור את בני־דתם לגרמנים. שוב נעשה ניסיון לפנות אל הנציב הכללי ולביי, כדי שיתערבו לביטולה של הפקודה, ואם לאו — להוציא צו שישחרר את הקהילה ממשימה קשה כל כך. אך האדמיראל סירב, בהסבירו כי הגרמנים הודיעו לשלטונות המקומיים כי מכאן ואילך הם יסדירו בכוחות עצמם את יחסיהם עם היהודים: ׳אנו ניצבים לבדינו מול המפלצת' ציין ביומנו פול גז שמילא מאז ואילך תפקיד מרכזי בארגון הגיוס.

ערב היום הגורלי, יום רביעי, ה־9 בדצמבר, פנו בקריאה להתנדב. אולם בשעה היעודה באו רק 128 אנשים, במקום 2,000 שהוועד התחייב לכנס בקסרקטין על־שם פוש (Foch) בצומת הכביש למוע׳ראן. למראה הקבוצה הקטנה, ניתקף הקולונל ראוף זעם אימים. הוא ציווה עליהם לכרוע ברך והודיע כי בו ביום יוציא את כולם להורג. לאחר־מכן הלך לבית־הכנסת הגדול, שכותר בחיילים. הגרמנים נכנסו פנימה ועצרו את כל הנוכחים; מחזה דומה התרחש בבית־ספר כי״ח, שבו נעצר הסגל כולו. עם עשרות יהודים אחרים, שנאספו ברבעים הסמוכים, הובילו חיילים גרמנים את כולם למחנה שילוס (Cheylus), מרחק שישים וחמישה קילומטרים מתונים. בטור האנשים הצועדים היה נכה צעיר שקרס ונפל מאפיסת כוחות. חייל גרמני ירה בו והרגו.

עם אור הבוקר התייצבו משה בורז׳ל ופול גז בקומאנדאנטור. שם קיבל אותם ראוף, שחזר מהקסרקטין על־שם פוש, וחימתו בערה להשחית:

בוגדים, פחדנים, כלבים יהודים שכמותכם, חזירים. גישתכם המכשילה, פניותיכם לנציבות, אינן אלא מעשי חבלה נגד צבא גרמניה. הכנעתי את היהודים בפולין וברוסיה — עוד אראה לכם כיצד אני מטפל בעניין.

הוא הודיע להם על הוצאתם להורג הממשמשת ובאה, עם הרב הראשי, אולם נתן להם ללכת, כנראה בעקבות הבטחתו של פול גז בדבר כינוסם של העובדים כנדרש. בינתיים באו אנשי האס.אס. אל מושב הקהילה ועצרו את כל הנוכחים. אחרי־כן דרשו למסור להם רשימה שמית של מאה נכבדים, שנעצרו מיד בתור בני־ערובה. היו ביניהם גם כמה נתינים איטלקים, ששוחררו לאחר התערבותה של הקונסוליה האיטלקית. לפני שעזבו הגרמנים את מושב הוועד, הם נטלו עמם את מכונות־הכתיבה וכן את אוסף השטיחים שהיו בבעלות היושב־ראש בורז׳ל.

חשופים ובודדים מול הגרמנים,לא נותר לראשי היהדות בתוניסיה אלא לציית; ביוזמתו של פול גז הודבקו מודעות שקראו לכל היהודים בני 18 עד 27 להתייצב ללא דיחוי בבית־ספר כי״ח:

מאחר שבידי השלטונות הגרמנים יש רשימות של מרשם התושבים, כל אדם הנוגע לעניין שלא יתייצב ביום חמישי ה־10 בדצמבר 1942 לפני שעת הצוהריים, יוכרז באורח אוטומאטי כשר לשירות, יערכו חיפושים אחריו ויינקטו נגדו צעדי עונשין.

כך החלה פרשת סבלם של יהודי תוניסיה בימי הכיבוש הגרמני. גורל דומה ציפה לקהילות היהודיות גם בסוּסה, ספאקס, גאבֶּס ואפילו גֶ׳רבּה. ביום ה־9 בדצמבר בלבד, הובלו כ־1,700 אנשים — ביניהם מאות ילדים, זקנים וחולים — אל החזית, שם הועסקו בעבודות מייגעות ומסוכנות.

קהילה במצור

כעין בבואה חיוורת של ה׳יודנרטה׳ באירופה, עתיד היה הוועד שהוקם ב־8 בדצמבר לשמש גוף־חיץ בין היהודים לצבא גרמניה. הוועד — שנקרא ברגיל ׳ועד לגיוס כוח־ אדם יהודי׳ — שלט שלטון מוחלט על הקהילה, לפי השיטה המאקיאוולית של העברת סמכויות שהנהיג האס.אס.: בידיו הופקדו כל העניינים הקשורים בעובדים, לרבות הסעתם, ציודם, תזונתם ושכרם.

כשהיא מבודדת ומנותקת משאר האוכלוסייה, ׳הוכתרה׳ אפוא הקהילה בממשל אוטונומי ממשי, ולו שירותים ותשתית ביורוקרטית שכמותה טרם היתה לה; זו נגעה לכל תחומי החיים. ראוף חדל למעשה מכל מגע ישיר עם מנהיגי היהודים, והחל ב־10 בדצמבר עסקו בכך קצין זוטר, ׳האופטשטורמפיהרר׳ צווקה (Saewecke) והרב־סמל (׳האופטשארפיהרר׳) פוהל (Pohl). תפקיד דומה מילא בספאקס ה׳אוברשארפיהרר׳ בסט(Best), אחיו של מושל דנמרק, וה׳שטורמשארפיהרר׳ ינסן (Jensen). בסט אחראי היה גם על קהילת סוסה, שבה ביקר צווקה, מפעם לפעם.

הוועד נוהל למעשה בידי משה בורז׳ל. עובדה זו לא עוררה את תגובת הגרמנים, אף כי מינו את הרב הראשי כדי לנהל תפקיד זה. מ׳ בורז׳ל ממונה היה על כל הקשרים ה׳רשמיים׳ עם הגרמנים, הצרפתים והביי, כשהוא נעזר בבנו, רובר, ובנכדו, אלי נאטאף, שעמד במשך ארבע שנים בראש הקהילה. הוא אשר קיבל, פעמיים ביממה, את פקודותיהם של צווקה ושל פוהל, ואותם העביר לכל השירותים, באמצעות מזכירו הכללי, רוז׳ה תמאם. במיוחד שקדה הנשיאות על בעיית בני־הערובה. שחרורם התבצע בשלבים: ב־18 בינואר לא נותר אף לא בן־ערובה אחד בכלא. לימים שובצו רובם בפעילויות הוועד.

ליד הנשיאות פעל צוות מתרגמים. בראשו עמד מאקסימיליאן טרנר, וחבריו היו יהודי ממוצא פולני(נוריץ׳), יהודי ממוצא גרמני(רוסו, ששמו האמיתי היה רולמאן והוא הוגלה מאוחר יותר לאירופה) וד״ר בֶרֶטְוואס, ממוצא הונגרי. בגלל אישיותו ובשל מסיבות מינויו בידי הגרמנים, עורר טְרֶנֶר את חשדם של יהודי תוניס:

איש זה שבע חלומות, אך לפעמים יש בו פיקחות. יש לו תמיד תכנית לפתרון הבעיות הקשות ביותר; יש לו גם עצה לסיום המלחמה, והוא מציע ברצינות יתירה שישלחו אותו לג׳נווה כדי לשכנע את הצדדים הלוחמים בדבר הצורך להפסיק את האש. הוא אף ניגש לקומנדנטור כדי לדבר על כך עם צווקה, אך לא הצליח לשכנעו. הוא מדבר על בניית עיר תת־קרקעית למען העובדים שלנו בביזרט — מקלט מפני הפצצות ומרכז שעשועים, עם תזמורות, וכיוצא באלה… יש לו גם תכנית ליום שחרורה של תוניס. הוא מציע להעסיק את כולם במפעל ענק להרכבת מקלטי ראדיו, שהוא יפעיל אותו: והוא הרי מומחה בחשמלאות. חסר כסף; ולכן הוא מציע להקים חברה בערבון מוגבל מטעם הקהילה.

בלי לגרוע מחשיבותה של ה׳נשיאות׳ ומן התפקיד שמילא משה בורז׳ל, היה זה ללא ספק ׳שירות הגיוס' בראשותו של פול גֶז, עורך־דין וקצין לשעבר, שהיה מרכז הכובד של הוועד בתוניס. גז זכור בתור אדם אימפולסיווי שופע אנרגיה. וכך הסביר את העקרונות שהינחו את דרכו, בשעת זעזוע קשה, עקב מחלתה של רעייתו ופטירתה, שקרו בעיצומו של הכיבוש הגרמני:

הקינות והיבבות לא יועילו אלא להחרפת המצב. מנוצחים אנחנו. אך אל לנו להיות עבדים. עלינו לעמוד איתנים ולשמור בשעת מבחן על כבודנו, שכן רק כך נוכל לגבור על תחושת ההשפלה ולהתיר את טבעת החנק.

בהיעזרו בוויקטור בִּיסמוט וגִי בּוֹקְארה — הראשון עורך־דין והשני קצין משוחרר, כמותו — הוא ׳ייעל׳ את עבודתו באמצעות חלוקתו של ׳שירות הגיוס׳ לכמה מדורים: מדור הגיוס שבו הוכנה כרטסת של שמות העובדים שאפשר לגייסם וכן צווי הגיוס לשנתונים השונים; מדור האיכסון, שעסק ברישום העובדים היוצאים והשבים; מדור החיפושים, שתפקידו היה לגלות את ה׳משתמטים׳ ואת עריקי המחנות. את העבודה הזאת ביצעו ׳סורקים׳ יהודים, בראשותו של פּול בּונאן. מלאכה קשה ודוחה זו עוררה תגובות־זעם בין חברי הקהילה, והחריפה את שנאתן של משפחות העובדים אל גז:

קיבלנו החלטה לנהוג בקשיחות ולא לעשות טובה לאיש. כלל התנהגות זה, שהוא היחיד ההוגן במסיבות הקיימות, מעורר כלפינו האשמות וטינה לא־נעימות. אני נתון להטרדות לא־פוסקות, רודפים אותי עד למרכז הגיוס, בתוך הרחוב ואף בבית שבו מצאתי מקלט. האנשים אינם רוצים להבין, ונוהגים בעקשות ובחוסר טקט מצער. אינני מוותר לאיש. החולשה הקטנה ביותר תהיה בבחינת מורך־לב ותכביד קשות על מצפוני. איננו חורגים מכלל זה אלא לגבי אישים פוליטיים ידועים, המסתכנים, אם ילשינו עליהם, במעשי־גמול איומים. אנו מעלימים את שמותיהם או נותנים להם תעודות־פטור רפואיות. אבל לכל השאר הכרחי כי יהיה צדק, גם בתוך דיכוי. יודע אני כי קניתי לי אויבים. יהי כן!

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'121

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

יהדות-מרוקו-יששכר בן עמי

 

49-אּידָא נוּוָא לְחְדָאד, יִעְמְל לְפְחְם מֵן לְכְרְווָאג

אם הנפח ירצה, יעשה פחם משיח אברהם

בעל מקצוע יכול לעשות אף דבר הנראה בלתי־אפשרי.

 

50-אִידָא סְיבְת אֵדָאר מְחְלוּלָא מָא תְדְכְלְסִי, ווִידָא סִיבְתִהָא מְסְדוּדָא, מָאדְקֵסִי

אם הבית פתוח אל תיכנס, ואם הוא סגור, אל תדפוק בדלת

 אין להכביד על אנשים

 

51-אִידָא סְמְעְתְ בְּרְכְסוֹ, פְסוּקּ תְכְלְלִּי נְסְסוּ

אם תציית [תקנה] לזול [סחורה], בשוק תשאיר מחציתו

אם אתה קונה מאוד בזול, עוד בשוק תשאיר מחצית הסחורה הקלוקלת.

ראה וסטמארק מספר 804

عند رخصه تخلي نصه –עְנְד רְכְססּוּ תְכְכלִי נְסְסּוֹ

 

52-אִידָא עָאס מְנַחִים, יִתְקַּבְּ עִין לְמְסְלְם

אם מנחם יחיה, הוא יקוב עין המוסלמי

מדובר כאן על בן (יחיד) מפונק מאוד, הגורם לבעיות, ונאמר להורים, שהעיקר הוא שיחיה. השימוש ב״מוסלמי״ בא במקום ״יהודי״, אבל ברור, שהכוונה ליהודי.

 

53-אִידָא עָאסְתְ אראס מַה תְעְדְם סָאסִייָא

אם הראש עודנו חי, הכובע אינו הולך לאיבוד

אם ניצלת, אל תדאג לשאר.

اذا عاش الراس ما تعدم شاشية

 

54-אִידָא עְטָאק אֵללָּאה, מָא יִחָאסְבְק בְּנְפְקָא

אם אלוהים נתן לך, אל תשים לב להוצאות

זאת אומרים לאדם קמצן.

 

55-אִידָא עֵיְית אַמִימוּן, קּוּם תְנְקְל לְחְזַר

אם עייפת, מימון, עמוד ותוביל אבנים

הפתגם נאמר באירוניה.

 

56-אִידָא עְמָא, יִזִיבְּ לְמָא

אם הוא עיוור, יביא מים

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 114

המרכיב-העברי

״אמן״ הנאמרת בעת התפילה:

1) דימא יכון חארץ פלמואזבאת די אמן = תמיד ישתדל בעניית ״אמן״ 110.

2) כמסא אמנים לוולין = חמישה ״אמנים״ ראשונים.

3) מוואזבאת די אמינים = עניית אמן [מילולית: אמנים].

4) יקדר יוואזב אמן די קדישים = [אחרי ״יהיו לרצון״ הראשון] יוכל לענות אמן של קדישים [=אמן שאומרים בעת אמירת קדיש]

5) אמן די האל הקדוש / ח״ב,

6.) אמן די נותן התורה / מ״ב כא.

7) אמן די שומע תפילה / מ״ב כא.

8) אמן די על ישראל ויהא שמיה רבא / מ״ב יח, ג.

~ אמן חטופה – אמירת אמן מתוך חטיפת האל״ף והבלעתה: די יואזב אמן חטופה אוו קטופה אוו יתומה… = מי שיענה אמן חטופה או קטופה (ע״ע אמן קטופה) או יתומה (ע״ע אמן יתומה)…

~ אמן יתומה – אמן שאדם אומר על ברכה שלא שמע אותה: די כא יואזבו אמן יתומה… = מי שעונים אמן יתומה…

~ [אמן] קטופה – אמן שהובלעה בה הנו״ן. ראה אמן חטופה.

~ אמן נצח סלה ועד – ראה אנס״ו.

אנס– אמן נצח סלה ןעד : כן ישמחנו אנס"ו

 

אמצעי – 1 לא קמצן ולא פזרן: ירזע נדיב דהיינו אמצעי = [אם אדם קמצן מטבעו, ורוצה] להפוך נדיב, דהיינו אמצעי [עליו לעשות…].

2 בינוני. [דרך אמצעי]

 

א־מ־ר – אמר, נאמר (בצירופים עבריים קבועים הבאים לפני מובאות):

1) אמרו חז״ל

2) היינו שאמרו חז״ל.

3) ארז״ל = אמרו רבותינו ז״ל.

4) כמו שאמרו רבותינו ז״ל..

5) כמש׳ רז״ל.. = כמו שאמרו רבותינו ז״ל…

6.) לקיים מה שנאמר…

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 114

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי ברכות הנהנין-חלק א'

נתיבות המערב

מנהגי ברכות הנהנין

א. נהגו להרים ידים אחרי נטילת ידים, ולומר הפסוק: שאו ידכם קדש. וברכו את יהוה, ואחר כך הברכה:

ב. נהגו לומר את המזמור ״ה׳ רועי לא אחסר״, בין נטילת ידים להמוציא:

ג.נהגו לאחוז את הלחם כשני הידים, ולומר: עיני כל אליך ישברו. ואתה נותן להם את

אכלם בעתו: פותה את ידך. ומשביע לכל הי רצון, ומברכים:

ד.נהגו להטביל את המוציא ג׳ פעמים, ויש שנהגו בשעת הטיבול במלח, לומר: יהוה

מלך, יהוה מלך, יהוה מלך לעלם ועד:

ה.נהגו הנשים להקל בנטילת מים אחרונים, ונשים צדקניות הקפידו בדבר כאנשים:

ו.נהגו להקפיד להסיר כלי ברזל ובפרט סכינים, מעל גבי השלחן בשעת ברכת המזון:

א.כן המנהג, והביאו בספר מקור חיים (פרק ע״א ס״ה) בשם הרש״ל, עיי״ש.

ב.כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קצ״ב), ומקורו מהמג״א (סימן קס״ו סק״ב), וכן כתב מרן החיד״א במחזיק ברכה (שם), וכן כתב בספר נתיבי עם (עמוד קי״ג שכן המנהג, ואין בזה חשש הפסק עיי״ש, וענין המזמור הזה ומעלתו שיש בו ז״ן תיבות, והיא סגולה שלא יחסר מזונו ראה בשל״ה (שער האותיות) ובבן איש חי(פ׳ אמור ס״ד):

ג. כן המנהג, והביאו בספר מקור חיים להגר״ח הלוי(פרק ע״ג ס״ב), וטעם המנהג י״ל ע״פ המובא בבן איש חי(פרשת אמור הלכה ה׳), שבפסוק זה יש עשר תיבות כנגד עשר מצות התלויות בפת, וראה גם בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קצ״ג), ושמשום כך תופסו בעשר אצבעותיו:

ד.כן הביא בספר מקוה המים (ח״ה עמוד י״ג), וכן מובא בספר מנחת יהודה להר״י אביטן ז״ל, וכתב הטעם כי מל״ח בגימ׳ ע״ח כמספר ג״פ שם הויה ב״ה, ושכן המנהג באיזה קהלות במרוקו, וראה בספר לקט הקציר (עמוד קמ״א):

ה.כן כתב בשו״ת מקוה המים להרה״ג ר׳ משה מלכה (ח״ג סימן י״ו), וראה באוצר פסקי הסידור(עמוד רמ״ד), ובספר נר לעזרא (סימן ל״א) ובספר השבת והלכותיה להרה״ג ר״א זכאי(הלכות שבת סימן ט׳ סעיף ל׳ ובהערות שם), ומכלם מוכח שיש למקילות על מה לסמוך, ומכל מקום בודאי שהמחמירות בזה לקיים דברי חכמים תע״ב, וראה בכה״ח (סימן קפ״א ס״ק כ״ז):

ו.המנהג, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמו דקל״ח) ובספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד ־־״״ג) ובספר פה ישרים (עמוד כ״ח), וראה בספר אוצרות הפוסקים (דיני פסח):

ז.נהגו להקפיד לכסות את הלחם, כשעת ברכת המזון:

ח.נהגו שבעל הבית מברך, וכולם שותקים ומכוונים לברכותיו:

ט.נהגו בברכת המזון, לפתוח בנוסח זה: ברוך הוא, וברוך שמו, וברוך זכרו לעולמי עד:

י. נהגו בנוסח ברכת המזון בברכה ראשונה, לומר: ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם,

הזננו ולא ממעשינו, המפרנסנו ולא מצדקותינו, המעריף טובו עלינו הזן אותנו וכו׳:

יא. נהגו בנוסח ברכת המזון בברכה ראשונה לומר: ברוך אתה ה׳ הזן ברחמיו את הכל:

יב. יש נהגו בנוסח ברכת המזון, בברכה שניה להוסיף: על ארצנו ועל נהלה אבותינו נודה לך וכו׳ והמנהג פשוט לא לאומרו:

יג. נהגו בנוסח ברכת המזון בברכה שלישית, לומר: ואל תצריכנו וכו', ולא לידי הלואתם שמתנתם מעוטה וחרפתם מרבה:

יד. נהגו בברכת המזון, אחרי ברכת ״בונה ירושלים״, להוסיף נוסח זה: בחיינו ובחיי בל קהל ביה ישראל, תבנה עיר ציון ברנה, ותכון עבודת הקדש בירושלים, וארמון על משפטו קשב בקרוב כבראשונה:

טו. נהגו בברכת המזון לפני ״כפירים רשו ורעבו״, להוסיף: יראו את ה׳ קדושיו, כי אין מחסור ליריאיו, ולפני ״עושה שלום״, להוסיף פסוקים אלו: כי השביע נפש שקקה. ונפש רעבה מלא טוב, הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו, יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם, עושה שלום וכו׳:

ז.כן המנהג, והביאו בפה ישרים (עמוד כ״דו) והוא מהחיד״א בברכ״י(סימן ק״פ סק״ב) בשם מורו זקנו הרב זצ״ל, וכן כתב בלקט הקציר (עמוד קנ״ח), וכן הביא בספר נתיבי עם !עמוד קי״ט), וראה במנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר (עמוד ק״ח) שהוכיח שכן מנהג יהודי מרוקו עיי״ש:

ח.כן המנהג פשוט, וראה בספר מנהגי החיד״א (עמוד קל״ד) שדן בזה באורך, ובדבריו מוכח שזה מנהג ותיקין, ועל כיוצא בזה אמרו הנח להם לשראל:

ט.כן הנוסח בסידורים ישנים, והיא פתיחה יפה לברכה החשובה מבין הברכות:

י. כן הנוסח בסידורים ישנים:

יא. כן הנוסח בסידורים ישנים, והביאו בספר נהגו העם (ענייני ברכות) ובספר אוצרות הפוסקים (דיני ברכות):

יב. כן מובא בסידורים ישנים, ומובא בסוגריים. ומשום כך לא פשטה אמירתו:

יג. כן הנוסח בסידורים ישנים, וכן המנהג לאומרו:

יד. כן מובא בסידורים ישנים, ואף שהובא בסוגריים, רבים נהגו לאומרו:

טו. בענין הפ׳ יראו את ה׳ וכו', מובא בספר לפי ספרי (אות ב׳ סימן רמ״ז) ובספר אוצרות הפוסקים (ברכות) וכתב שם לאומרו בלחש, ובעדן כי השביע נפש שוקקה, כן ראיתי רבים נוהגים, ובסידורים אין הנוסח הזה:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי ברכות הנהנין-חלק א'

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

קדוש וברוך

יותר מ׳אשת חבר׳

אף שלא למדה לימודים תורניים במוסד מסודר, הייתה הרבנית ידענית גדולה בכל הנוגע להלכות הבית, הן מצד היותה בת תלמיד חכם והן בזכות ההתבוננות בהוראותיו ופסיקותיו של בעלה הגדול. היא ידעה לצפות מראש בשאלת טריפות איזה יכשיר רבינו ואיזה יפסול. היא ידעה מה ישיב לכל שאלה בהלכות שבת וברכות ובתחומים נוספים. מבחינה זאת הייתה לא רק ׳אשת חבר; אלא בעצמה ׳חבר׳ במלא מובן המילה.

את הידע המקיף הזה שרכשה הרבנית ניתן לזקוף גם לזכותו של רבינו עצמו שהיה בבחינת ״שולחן ערוך״ חי. מי שהתבונן בהנהגותיו במהלך יום שלם יכול היה לראות את השולחן ערוך קם לתחיה לנגד עיניו, סימן אחר סימן, סעיף אחר סעיף. כל פסיעה, תנועה, ותזוזה שלו היו מנוהלים באופן מדויק על פי ההלכה.

אבידה כואבת

ניסיון קשה פקד את הרב והרבנית כאשר נלקח מהם בדמי ימיו הבן היקיר בן העשר – שלום – שהיה קרוי על שם זקנו רבי שלום עמאר. האסון אירע בחודש כסליו שנת ת״ש 1940). הכאב היה נורא, צורב ומפלח, אך רבינו קיבל על עצמו את הדין באהבה והצדיק דין שמים.

בהקדמה לספר ׳מנחת יהודה׳ שכתב באותה העת, מעלה רבינו את רחשי ליבו המיוסר: ולהבדיל בין החיים תהי צרורה בצרור החיים נפש אור עיני, כוחי ואוני, מרגלית יקרה, שלם בני שנלקח ממני בעווני בכסליו דהאי שת״ה, לפ״ג, והיו ימיו עשר שנים. עודנו באבו ולא ימוש מתוך האהל אהלה של תורה, ולומד גמרא ודינים וכו', עד שהגיע זמן המקרא קראו רבו ואיננו, כי לקח אותו אלוקים. אוי לי על שברי! נחלה מכתי! צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי! יהי רצון שיחשב לי לקרבן כפרה כעולה ושלמים וכקטורת הסמים, ויזכה ללמוד תורה בישיבה של מעלה, והוא ברחמיו ית״ש יגדור פרצותינו ופרצות עמו ישראל, ולא נחזי כהאי סימנא אלא סימנא טבא, ויראיני בשמחת ובחופת בני ובנותי ובני בניהם, אמן כן יהי רצון.

אחרית ימיה

את יראת השמים העצומה שפיעמה בה, החדירה הרבנית רחל לילדיה. בנוסף, השרישה בהם גם הערצה עצומה כלפי אביהם הגדול כדי לעורר בהם שאיפה להדמות לו. לאחר פטירתו של רבינו, היא הציבה תמיד את דמותו לנגד עיני צאצאיו. תמיד הייתה מזכירה מה היה אבא אומר, איך אבא היה נוהג, ומתוך כך לימדה את ילדיה ונכדיה כיצד הם עצמם צריכים לשאוף לנהוג.

בצלילות הדעת ובתבונה עמוקה העניקה גם עצה ותושיה לכל בני המשפחה, כישרון שהיה חבוי אצלה בכל שנותיה אבל התבלט עוד יותר לעת שיבה לאחר שנפטר רבינו. פיקחותה הייתה ידועה בכל המשפחה ולא אחת היו נכדים ונינים עולים לביתה על מנת לשמוע את עצתה. ואילו היא מצידה זכרה בזיכרון מפליא את שמותיהם וסיפוריהם של כולם עד שיכלה לזהות בעיה מסוימת אף בטרם פצה השואל את פיו.

הרבנית האריכה ימים עשרים ושתים שנה לאחר הסתלקות בעלה הגדול. באותן שנים ארוכות נעשתה לאבן שואבת שממנה נוטלים בני המשפחה עצה ותושייה. תמיד הייתה שמחה ומודה על חלקה בעודה אומרת: ״אם כך רצה הקדוש ברוך הוא – הרי שזהו הטוב ביותר!״

באחרית ימיה התייסרה במשך שלוש שנים ביסורים קשים. אולם גם אז המשיכה שוב להודות לבורא עולם על כל רגע של חיים תוך שהיא מקבלת את יסוריה באהבה. באותן שנים קשות הייתה הרבנית מוצאת את אושרה כל אימת שזכתה לברך ברכה או לענות על ברכתו של אחר. זכות זו הסבה לה שמחה כה רבה עד שדי היה לה בכך בכדי להודות על מתנת החיים.

במוצאי השבת האחרון לחייה של הרבנית, כאשר כוחותיה אזלו כמעס לחלוטין, נערכה עבורה הבדלה. וראה זה פלא: את ברכות ההבדלה היא שמעה מיד תוך שהיא מקפידה לענות 'ברוך הוא וברוך שמו׳(כמנהג קהילת יהודי מרוקו) ו׳אמן', ואף להודות לעורך ההבדלה לאחר שסיים להבדיל.

אם כל חייה של הרבנית היו מסכת אחת ארוכה של דבקות בה׳ ומסירות נפש למען שמו ויראתו, הרי שאותן שנים אחרונות עלו על כולנה. ניכר היה בה כי גופה עדיין נמצא בארצות החיים אולם נשמתה כבר מקושרת למקורה העליון בעולם האמת. לא פעם הייתה מכריזה לפתע באמצע היום: ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״, או קוראת ׳וידוי׳ כמי שעומדת להפרד מהעולם הזה. בשנה האחרונה לחייה, חיה כל רגע מתוך תחושה כי עליה לייחד את שמו של מלך מלכי המלכים ולהתוודות לפניו.

הרופאים התפלאו לנוכח מצבה הגופני החלוש, והתקשו להאמין כי ניתן להמשיך לחיות במשך שנים בצורה כזאת על פי דרך הטבע. אולם לאמיתו של דבר לא היה בכך חידוש, שכן הרבנית מעולם לא חייתה על פי דרך הטבע. כל מציאותה הייתה למעלה מן הטבע, כך במהלך כל חייה וכך גם באחרית ימיה.

הרבנית הסתלקה לעולמה ביום כ׳ אייר תשנ״ג, מוקפת בבניה שאמרו אתה פסוקי ווידוי וקריאת שמע בעת יציאת נשמתה. אחר מיטתה הלכו קרוב לארבע מאות מצאצאיהן!) יחד עם המוני בני ישיבות וגדולי תורה, ובראשם ראש הישיבה הגרא״מ שך שאף בא לנתם את המשפחה בימי השבעה. בדברי ההספד עמדו בניה ונכדיה על גדולתה שהייתה בבואה של האימהות הצדקניות בדור הקודם שכולו קדושה, טהרה, צניעות ואצילות. היא נטמנה בבית החיים פוניבז', בסמוך ונראה לקבר בעלה הגדול.

לאחר פטירתה הוציאו נכדיה וניניה את הספר ״מפרי ידיה״ בו נקבצו עשרות מאמרים תורניים שכתבו צאצאיה וכן מילי דהספידא שנאמרו לזכרה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לעמוד 65

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

בקהילה כפרית זו נולד אלישע למשפחת בן שבת בכ״ה בתשרי, שנת: ״ופועל ידיו תרצ״ה(דברים, לג יא)״. היה זה במוצאי שבת בשעה שהקהל בירך על ״מאורי האש״, קריאות שמחה (זג׳ארט) שבקעו מבית משפחת בן שבת, בישרו לרפאל שנולד לו בן זכר. ברכת ״מזל טוב״ נשמעה מכל עבר לאחר התפילה. רפאל נחפז להגיע לביתו עם כמה מידידיו ובני משפחתו, אך חמותו שעמדה אותה שעה בפתח לא הרשתה להם להיכנס לחדר הנפישה שהיה עדיין הומה מנשים. הם התיישבו ליד השולחן ופתחו בזמירות ההבדלה, ועד שסיימו התרוקן החדר מהנשים שפנו כל אחת לביתה, למעט המיילדת ושתי הסבתות הטריות, היולדת עלתה על ערשה שבו תבלה שמונה ימים. בערבו שלמחרת הלידה לאחר תפילת ערבית מגיעים אנשים אחדים, בעיקר ידידים וקרובים, לשם עריכת טקס"אתחדיד", שלפי האמונה הוא מגן על הנפישה והתינוק מפני השדים. הטקס נפתח בקריאת מזמור קד. אחד הקרואים שולף פגיון מנדנו ומעביר את חודו על אחד הקירות תוך מלמול דברי נחש לשם גירוש לילית הרשעה. עם תום הטקס פוצחים בזמר פיוטים שנושאם הוא אליהו הנביא. כך נוהגים בכל לילה עד הברית. ביום שלישי לחייו של הנולד עורכים טקס ״פתיחת פה״. אחת הסבתות אוחזת את התינוק בחיקה, והאיש שנבחר על ידי המשפחה טובל את אצבעו בכוס מים ומורח על שפתיו של התינוק כשהוא מברך אותו, שיהיה חכם, צדיק וכו', בו בזמן הפייטן מזמר את הפיוט: ״בסימן טוב״. ונועלים את הטקס בתקרובת של סופגניות ותה.

לאחר ברית מילה נמוגה החגיגיות על כל מנעמיה ומפנה מקום לשגרת החולין בחיי המשפחה. כל חובתה של האם שמחה כרוכה בדדיה בלבד. מעתה חמותה רחל תהיה האומנת הבלעדית של התינוק שבו תמצא נוחם ליגונה כאלמנה, וכאם שכולה מבנה הבכור. למזלה היה זה תינוק כה רגוע שאינו מגלה עניין בשום דבר מהעולם שאליו הגיע. בהתחלה היא ראתה בכך סימן לבריאות תקינה, אולם משמלאו לו שלושה חודשים בלי שום סימן של פעילות כדרכם של תינוקות, החלה לחשוש שמשהו אינו כשורה בבריאותו. בוקר אחד אחרי שאמו סיימה להניקו והושיבה אותו בעריסה כדרכה, סבתו רחל הוציאה אותו לחצר. היה זה יום חורפי בהיר שלאחר כמה ימי סגריר. השמש הפזה את הנוף בקרניה הזהובות והאלכסוניות שהפיחו נופך של רעננות בחי ובצומח. רצועת האדמה שבשולי הגדר התקשטה בפרחי בר ססגוניים: נורית, חרצית, כלנית ועוד, ובגינה שבזווית פורחות ערוגות של פלפל, כרוויה, נענע וקוסברה. לאחר שרחל הזינה את עיניה ממראה צנוע זה השטוח לפניה, היא שלפה מחוצנה מכחול שחור ומרחה על מצחו של התינוק קו דק כסגולה נגד עין הרע. שיהוק רועם נפלט מקיבתו של התינוק: "אסותא, עביבאסק״, קראה רחל בנימה של שביעות רצון וטרדה את הזבוב מעל חוטמו. לפתע הוא החל לזמזם תוך חיוך רחב כשהוא בוטש בידיו אנה ואנה. לבה של רחל נפעם לרגע כלא מאמינה. ״כפרה, מה אתה רוצה מתוקי״,פנתה אליו בנימה מתפנקת כשפניה אורו מהבעה של אושר. היא הוסיפה לפטפט אתו כגירוי לפעילות רצופה עד שלפתע הגיחה מזל חברתה לביקור שגרתי: ״את שומעת איך הוא מזמר״, היא פנתה כלאחר יד לחברתה בלי להשיב על ברכת הבוקר שלה ובלי להסיט את מבטה מהתינוק. ״שבח לאל, אמרתי לך כל הזמן שאין לך מה לחשוש״. השיבה מזל, והתיישבה על המחצלת הפרושה. עוד הן שואלות זו לשלומה של זו כשהתינוק מנסה להגות הברות סתמיות. ״הנה הוא כבר מתחיל לדבר, כַמְסָה עְלִיהּ״, (כמסה באות כ' רפויה היא סגולה נגד עין הרע) קראה מזל בחיוך רחב. ״יאללה תפסיקי לדאוג וקומי להכין לנו תה״, הוסיפה בתנועת יד של זירוז. ״וואכה אכתי (בסדר אחותי), צייתה רחל והתרוממה כשפניה מועדות לתוך הבית. מזל ממשיכה לשחק עם התינוק תוך גרגורים ועוויות פנים עד שהגיעה רחל כשבידה ״מקרז״ (קומקום) תה וכוסות. הן גומעות את התה תוך שירוקים כביטוי להנאה מבלי להסיר את מבטן מן התינוק שעדיין מייבב. מזל עמדה לומר משהו על ניחוחו של הנענע, אך רחל שסימני דאגה ניכרו על פניה וכוס התה קפאה בידה, היסתה אותה. ״הביטי בו״, פנתה אליה בהבעת חרדה. מזל ראתה שהתינוק מהדק שפתיו עד כדי התפשטות אודם על פניו כאילו מתאמץ לעשות צרכיו, ״אווייה כלאס(ביטוי המביע יחם של ביטול), זה שום דבר, הוא פשוט עושה את צרכיו״. הרגיעה אותה מזל בתנועת יד של ביטול. אלא שלפתע נפלטה מפיו של התינוק המילה מאמא. ״האי, האי, מאמה״, קראו שתי הנשים בבת אחת תוך התרגשות רבה. ״כמסה עליה״, התפעלה מזל מהעובדה שלתינוק מלאו אך שמונה חודשים וכבר מדבר, ואילו רחל רוחשת בלבה דברי נחש נגד עין הרע. מאותו יום ואילך פטפט אלישע ללא הרף. כאילו מישהו ניקה את מוחו מסתימה בת שבעה חודשים.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי ברכות הנהנין

נתיבות המערב

טז. נהגו כגמר ברכת המזון להניח את היד על הלחם ולנשקו:

יז. נהגו כשאורח מסיים ברכת המזון, מברך את בעל הכית: ״להניה ברכה אל ביתך״ ובעל הבית משיבו ״רפואה וחיים״:

יה. נהגו לברך על ״לחמניות מתוקות״ בורא מיני מזונות, כשלא אוכלים שיעור קביעות סעודה, ויש נהגו לברך עליהם המוציא כלחם גמור:

יט. נהגו לברך על ״כוסכוס״ בורא מיני מזונות, ועל הירקות שבו בורא פרי האדמה, ועל הבשר שבו שהכל, ויש נהגו שמברכים על הכוסכוס ופוטרים הכל, ויש נהגו לברך על הירקות ואח״כ על הכוסכוס, ויש נהגו לערבבם יחד ומברכים על הכוסכוס ופוטרים את הירקות, והדברים אמורים גם בכוסכוס הנעשה מלחם יבש ששמו ״אֵמְפוּיאָר״:

כ. נהגו לברך אל ״אורז מבושל״, בורא מיני מזונות, ואחריו בורא נפשות, אף כשגרעיניו שלמים:

כא. נהגו כשאוכלים עוף ממולא בפירורי לחם או בדגן, שלא בתוך הסעודה, מברכים על המילוי ״מזונות״ ועל העוף ״שהכל״:

טז. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצרות הפוסקים (ברכות), והטעם פשוט לכבד את הלחם שהוא עיקר מזוננו, ולהוכיח את הכרת הטוב כלפי הבורא ית״ש, המוציא לחם מן הארץ:

יז. כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ועל דרך הכתוב טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, והמברך יבורך מפי עליון:

יח, כן הביא בספר יפה שעה להג״ר מכלוף אביחצירא ד״ל (בר׳ הנהנין), וכן דעת הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (ח״ב השמטות ס״א), וכן מובא בחוב׳ אור תורה אדר תשנ״ג (סימן ע״ו), ומאידך בספר יחוה דעת להגר״י חזן ז״ל, ובספר והשיב משה להגר״מ משה מלכה ז״ל, כתבו לברך המוציא, ונהרא ונהרא ופשטיה וראה בזה באוצרות הפוסקים (ברכות):

יט. הנה בספר אורחות מישור הביא בזה מחלוקת הפוסקים, בין הנוה שלום לבין השער שלמה, והסיק שיש לפטור את הכוסכוס והירקות בדברים אחרים, ואם אין לו יערבבם יחד ויפטרם, ובספר אוצר המכתבים פסק, שאין הכוסכוס פוטר את הירקות כלל, וכ״כ בספר הגאון רבי נתן ג׳יאן מאלג׳יר, ובשו״ת שופריה דיוסף כתב שיאכל מעט ירקות תחלה ואח״ב כוסכוס לבד, ואח״ב יערבבם, ומדברי הגאון רבי יהושע ממן יש ללמוד שנפטרים, וראה בכ״ז בספר אוצרות הפוסקים !הל׳ ברכות):

כ. כן כתב החיד״א בברכ״י(סימן ר״ח סק״א) שכך המנהג מזמן זקן זקננו מהר״א אזולאי, וראה באורך בזה במנהגי החיד״א !עמוד ק״כ):

כא. כן כתב בספר אוצר הברכות להר׳ ר׳ מיכאל פרץ (עמוד קמ״ו) וראה בשו״ע (סימן קס״ח ס״ו):

כב. נהגו לברך על המאכלים דלהלן, בורא מיני מזונות: ואלה שמותם בערבית א) עַצִידָה. ב) בֵרְכּוֹכְּס. ג) לְחְרָאבֵּל. ד) פְדָאוְוֹשְּ. ה) מוֹפְלְיטַה. ו) רְגְ׳יבַּה. ז)

סְבַקִיָה. ח) פַסְטְילִים. ט) סִיגַרִים:

בג. נהגו לברך על המאכלים דלהלן׳ שהכל נהיה בדברי ואלה שמותם בערבית: א) מְחָאמֵר. ב) זְמִיטָה. ג) תֵרְפָאש. ד) בַּקְלָאוָאה:

כד. נהגו שאין הנשים מקפידות לברך הגומל, ויש שנהגו שמברכות במעמד נשים ואיש אחד:

כה. יש נהגו כשאשה יולדת, בעלה עולה לתורה ומברך הגומל במקומה:

כו. נהגו שאין קטן מברך הגומל, ויש נהגו לברך כשהקטן הגיע לחינוך.

בז. נהגו כשאדם רוכש ספר תורה חדש, בעלותו לראשונה לברך עליו, פותח בברכת שהחיינו, ויש שנהגו ללבוש בגד חדש:

כח. יש נהגו לענות אמן אחרי ברכת עצמם בברכה בורא נפשות, והמנהג פשוט שאין עונים:

כט. נהגו בברכת על המחיה, לסיים ״על המחיה ועל הכלכלה״:

כב. ראה בספר מנחה בלולה להרה״ג ר׳ ברוך סבאג ז״ל (דיני ברכות), ובספר אהל יצחק (סימן ר) ובספר ויאסוף שלמה (סימן כ״ח), ובאוצר הברכות(ברכות הנהנין), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (הל׳ ברכות הנהנין), ומשם בארה:

כג. ראה בזה בספר מים חיים (או״ח סימן נ״ז), ובמקורות הנ״ל ומשם בארה: כד. כן הביא בספר עשה לך רב להגר״ח הלוי(ח״ה עמוד שמ״ט), וראה בברכ״י(סימן רי״ט סק״ב), ובמשנה ברורה (שם), ובספר נר לעזרא (סימן ל״ג), ובשו״ת הלק״ט(ח״ב סימן קס״א), והטעם לזה משום כל כבודה בת מלך פנימה, והמנהג השני מובא בסידור תפלת החודש:

כה. כן כתב בספר טוב עין למרן החיד״א (סימן י״ח), וראה בזה באורך בספר מנהגי החיד״א (עמוד קל״ד), ודלא כנפסק בשו״ע (בסימן רי״ט):

כו. כן כתב בברכ״י למרן החיד״א (סימן רי״ט סק״א) ובספרו לדוד אמת (סימן כ״ג), וראה בזה באורך בספר מנהגי החיד״א (עמוד קל״א), וכן בספר גאולי כהונה (מער׳ ב׳), ואמנם בספר ויאמר יצחק (ליקוטים) כתב שקטן שהגיע לחינוך מברך, וכן הביא בספר לקט הקציר (עמוד קצ״ז):

כז. כן כתב בספר נהגו העם בשם ספר פקודת אלעזר (סימן רכ״ז) ובשם ספר בית יהודה עיי״ש: כח. כן הביא בספר נהגו העם (ברכות) וציין לב״י(סימן רט״ו), ואנצקלופדיה תלמודית (ערך אמן), והנה בשו״ע (שם) פסק שאין לענות אמן, ובספר נר לעזרא (סימן ס״א) ראיתי שדן בזה, ומסקנתו לכתחי' יש להורות על פי הנפסק בשו״ע, ואלו העונים יש להם ע״מ לסמוך עיי״ש:

כט. כן המנהג של רוב קהלות ישראל, וכמובא בספר אוצר פסקי הסידור להר״מ פרץ (עמוד רפ״ד), וכן כתב בספר נהגו העם (ברכות), עיי״ש:

ל. נהגו רבים לאכול לפני כל סעודה מיני ירק וסלטים, ויש שהחמירו בדבר:

לא. יש נהגו לברך על שמן זית בורא פרי העץ, אפילו כששותים אותו לבדו:

ל. כן כתב בספר מקוה המים (ח״ה עמוד ל׳) ובשו״ת תבואות שמש, וביחו״ד להר״י חזן, וראה בשו״ת ויאסוף שלמה (סימן א׳), ובשו״ת מים חיים (ח״א) ובאוצרות הפוסקים (דיני ברכות):

לא. כן כתב בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(דיני ברכות עמוד ר״ל), וכן הביא בספר אוצרות הפוסקים (דיני ברכות), אלא שמרן הגרע״י שליט״א הביא דעה זו בספרו הגדול יביע אומר (ח״ו סימן מ״ח) וחלק עליו עיי״ש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי ברכות הנהנין

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי

השירה העממית

תְמְנְנִּיְתְ מְנְזָאְ לְמוּממּוֹ

ייחלתי ארמון לתינוק

 

קְּלְבִּי חְרִיקְּ ווּחְרִיקְּ מָא צִיבְתְלְוֹ רְפִיק

לִבִּי נִשְׂרַף וְנִשְׂרַף, וְלֹא מָצָאתִי לוֹ סוֹמֵךְ

 

כְלּלָאנִי בָאיְין לְגְרָ'אם, מְנּנִי נְסְדדִּיק

כִּי הוֹתִירַנִי בֵּין הָאַהֲבָה בְּלֹא תּוֹמֵךְ

 

הָאדְ לְבְנָאת דְלִיוֹם, מֵן לָא עָאק יִּיעִיק

וְאֵלֶּה בְּנוֹת הַיּוֹם, הֵן הַכֹּל יוֹדְעוֹת

 

כָּאר יִעָארְפוּ טְרְקָאן לְעְשְׁקּ לָאיְין גָ'איְדִיין

בִּנְתִיבֵי הַתְּשׁוּקוֹת, וּלְאָן הֵן מוֹבִילוֹת

 

תְמְמְנִית מְנְזָה לְמוּממוֹ, פְלְכּוֹרנִיק

יִיחַלְתִּי לְתִינוֹק, אַרְמוֹן וּמַחְמַדִּים

 

ווּפְרָאצָאת דְּלְחְרִיר מְנְּנִי נְסְדדִּיק

שֶׁפַע מַצְּעֵי מֶשִׁי, עֲבוּר כָּמוֹנִי נִתְמָכִים

 

לָאגָא עְלִּיָיא לְמוּמּמוֹ בְּצּוֹט לְדִיר וּורְקִיק

הִנֵּה הַתִּינוֹק בְּסוֹדוֹ, בְּקוֹל דַּק וְנָעִים

 

קַאלְלִי הְדִּי הָאד לְגַפְלָא מִן לְמְגְ'יָיארִין

אָמַר לִי, שְׁמוֹר זֶה הַסּוּג מֵעֵינֵי הַקַּנָּאִים

 

יִכּוֹן לְעוֹד ווּרְרבָּאב, וּכִּיסָאן לְכְמַר בָּאס נְדְּאוֹוי מְסְדָּאדִי

וְיִהְיוּ "הָעוֹד" וְהָעוּגַב, וְכוֹסוֹת הַיַּיִן לְשִׁיכּוּךְ חֲרוֹנִי

 

וּולָלִי בָּאת מְעָא מוּממוֹ, בְּלְהְוָוא יִצְבַח מְקָּאדִי

כִּי לִינָה עִם הַתִּינוֹק, בִּרְגִיעָה תַּפְצִיעַ שַׁחַר עְצְבוֹנִי

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- ראש חודש

אוצר-המנהגים-קהילות-תאפילאלת.

פיק חמישי

ראש חודש וברכת הלבנה

שבת שלפני ראש חודש (=שבת הכרזת החודש, או ׳שבת מברכים׳)

א -בשבת שלפני ראש חודש החזן אומר ׳יהי רצון׳ רמי שעשה נסים׳ בנוסח תפילת החודש.

[כבשאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט' קו סעיף א; עטרת אבות, פרק טו, סעיף א). הטעם להכרזת החודש הוא כדי שייזהרו בדברים התלויים בו, כגון איסור הספד, הימנעות ממלאכה על ידי נשים, תזכורת לאמירת הלל, קריאה בתורה בר״ח ותפילת מוסף (אור זרוע, חלק ב, סימן תנג), והשווה מאמרו של ר׳ יוסי ׳מימי לא התפללתי מוסף כל זמן שלא ידעתי אימתי ראש חודש׳(ירושלמי סנהדרין פרק ה הלכה ג).]

ב-בשבת שלפני ראש חודש תשרי אין מכריזים על ראש חודש.

[מכמה טעמים: א. משום שנאמר ׳בכסה ליום חגנו׳(תהלים פא, ד), חודש שהוא מכוסה (מגן אברהם, סימן תיז, סעיף קטן א). ב. כיוון שראש חודש תשרי הוא ראש השנה הכול יודעים, ואין צריך להזכיר קודם לכן(משנה ברורה, שער הציון, ס׳׳ק ד). ג. לפי שאינו נקרא ׳ראש חודש׳ כלל,אלא ראש השנה(ערוך השלחן).]

ג-גם בשבת שלפני ראש חודש אב אין מכריזים על ראש חודש, וסימנך ׳במספר ירחים אל יבא׳(איוב ג, ו); החזן אומר רק ׳מי שעשה נסים/ ובמקום ׳יהי רצון׳ אומר ׳מחדש חדשים׳, שהוא סיום נחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.

שכשם שאיוב קילל את יום לידתו שלא יבוא במספר החודשים, כך אין לברך חודש זה של פורענויות (מרדכי, מועד קטן, סימן תתקלד בשם תוספות שבת; מגן אברהם בשם כנסת הגדולה).

ד- רק החזן עומד בברכת החודש, והמתפללים יושבים.

כמנהג קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ קו סעיף א; עטרת אבות, פרק טו, סעיף א; דברי שלום ואמת ג, עמ׳ 244). בעניין זה ידועים שני מנהגים: א. מנהג עמידת הקהל בעת 'ברכת החודש', דוגמת האשכנזים וקהילות אחרות, ומנהג הישיבה בעת ׳הכרזת החודש', דוגמת קהילות תאפילאלת ומרוקו. אלה וגם אלה נסמכים על אחד משני מעמדים או טקסים שנתקיימו בקידוש החודש בתקופת המשנה והתלמוד. היושבים מתבססים על הסברה שהכרזת החודש היא מעין קידוש החודש, שבו בית הדין ישב כדין כל מושב בית דין, והעומדים מתבססים על הסברה שברכת החודש היא מעין קידוש החודש על ידי כל העם באמירת ׳מקודש מקודש', שהיה בעמידה. ראה בן איש חי, שנה שנייה, פרשת ויקרא, סעיף ז. על נושא זה בפירוט רב ובטוב טעם ועניין ראה הרב אליהו בקשי־דורון, ׳הכרזת החודש או ברכת החודש׳, שנה בשנה (תשנ״ד), עמ׳ 176-171.

ה- אין נוהגים להזכיר את המולד.

ו- בברכת החודש נוהגים להוסיף תואר לרוב החודשים:

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש מר חשוון.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש טבת יֵהפך לשמחה.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש אדר המהודר.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש ניסן המלומד בנסים.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש זיו אייר.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש סיוון המוכתר בכתר תורה.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש תמוז יֵהפך לשמחה.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש אב הרחמן.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש אלול המרוצה.

ז -בברכת היום בחודש אומרים ׳בשבת קודש׳: ׳יהא לנו ראש חודש… ביום פלוני בשבת קודש׳.

ח -כשנמשך ראש חודש יומיים, כמו שני־שלישי, אומרים: ׳ביום שני וביום שלישי בשבת קודש׳.

ט -כשחל ראש חודש בשבת אומרים: ׳יהא לנו ראש חודש פלוני ביום שבת קודש׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– ראש חודש-עמ' 104

ג'ו גולן-דפים מיומן

דפים מיומן - ג'ו גולן

חאלֶד בַּגדאש

חאלד בגדאש היה פוקד את ביתנו לעתים מזומנות. הוא היה מייסדה של המפלגה הקומוניסטית הסורית, ואין ספק שהיה דמות מרשימה. גבר גבה קומה, בעל גוף, ששידר כוח. יאשה וחאלד הכירו כשהאחרון חזר מגלותו במוסקווה וחיפש מישהו שיוכל לדבר איתו רוסית, מפני שהתעקש לא לשכוח אותה. ״שוּאַרנֶלי״, המגדנייה האופנתית בשדרות צלחייה, נוהלה בידי רוסי לבן. בתיה הייתה לקוחה קבועה של המגדנייה הזאת, ואנחנו, הילדים, קיבלנו רשות לעבור שם מדי יום עם סיום הלימודים ולקנות בהקפה לחמניית שוקולד לכל ילד.

באחד הימים התייצב ראש המפלגה הקומוניסטית במשרדי חברת זינגר בסוק אל חמידייה, להפתעת העובדים והאנשים ברחוב. הוא היה מפורסם גם מעבר לגבולות סוריה. יאשה סיפר שחאלד בגדאש בא להכיר אותו, כי חיפש מישהו לדבר איתו רוסית. ״בעל המגדנייה הרוסי הלבן״ סיפר לו שאדון רוסי ״נחמד״, שלדבריו הוא כנראה סוציאליסט, מנהל את חברת זינגר בדמשק.

חאלד ויאשה נעשו ידידים. היחסים ביניהם היו עתידים להימשך כל שנות שהותנו בדמשק. הוא היה בא לביתנו בימי שישי אחר הצהריים, כשמשרדי זינגר כבר היו סגורים. בתיה הייתה מגישה תה בסגנון הרוסי, בתוך שני קנקנים. לעתים קרובות הייתה מבלה זמן מה בחברת האורח, כי גם היא אהבה לדבר בשפת אמה. חאלד היה בשעתו בייקתרינוסלאב. הוא סיפר ששם העיירה שונה בינתיים לדנייפרופטרובסק ושסכר חשוב נבנה על נהר הדנייפר. לעתים מזומנות היה מביא איתו ממגדניית שוארנלי קופסה לבנה מרובעת מלאה עוגות. אני לא יודע באיזה הקשר הסביר לי שהשם שוארנלי הוא חיבור של השמות שורה תלי, אשתו ובתו של בעל העסק.

יאשה אהב לשוחח עם חאלד, שהיה בעיניו ״איש מבריק, משכיל, ברור בדבריו ובעל חושים טובים של מציאות פוליטית״. בתיה העדיפה אותו על שאחבנדר. השיחות שניהלו ביניהם ברוסית גרמו לשניהם הנאה רבה.

החבר אליהו

בשלב מסוים הגיע לדמשק גם אליהו אפשטיין, ידיד ותיק של יאשה. מראהו היה אריסטוקרטי, שערו היה שחור מתולתל, ומעיניו נשקפה חמימות רבה. כשקמה מדינת ישראל, שינה את שמו לאילת. אליהו היה השגריר הראשון של ישראל בלונדון. ביקורו בדמשק היה קשור בעבודת דוקטורט שכתב באוניברסיטה האמריקאית של ביירות (AUB). כשחיפש נושא לתיזה שלו, חשב על סוגיית הכורדים, אך הפרופסורים שלו הציעו לו לכתוב על הדרוזים. על שני הנושאים היה לו מידע מועט. יאשה, שעמד לבקר אצל בני השעלאן, לקח איתו את אליהו. אליהו סיפר לנורי שעלאן על הבעיה שלו, ונורי הבין שזו הזדמנות לבני שבטו להיפתח לעולם החיצון. לכן הזמין את אליהו להתעמק בנושא הבדואים הנודדים במדבר של סוריה. האוניברסיטה בביירות נתנה את הסכמתה.

בני השעלאן שיכנו את אליהו באוהל האורחים שלהם, שם בילה שבועות בשיחות עם זקני השבט. נורי לקח אותו איתו לכל מקום, כדי שיכיר את ראשי השבטים האחרים במדבר. אחדים באו אפילו מעבר הירדן במיוחד, לפגוש את אליהו במאהל השעלאן. אליהו הרבה לבוא לדמשק לבקר את הורי, וגם… להתרחץ במים חמים ולאכול ארוחה בסגנון שהיה רגיל לו. חברתו זהבה, גם היא סטודנטית באוניברסיטת ביירות, הצטרפה אליו.

כשנישאו, אירגן נורי משתה גדול במאהל. פרטי החתונה הזאת נשארו חרותים בזיכרוני;. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שראיתי את גברי השבט רוקדים דֶבְקַה. יאשה ואליהו הצטרפו למעגל, ובניו של נורי באו למשוך אותנו למעגל של צעירים. אשר ובנו היו גם הם במסיבה. הם רצו במיוחד לרכוב על סוסים יחד עם הנערים היותר צעירים של השעלאן. זהבה הייתה באוהל הנשים יחד עם בתיה ושולה ולאה בעריסתה. בתיה לא הייתה מרוצה מכך שהושיבו אותה בין הנשים. היא בילתה את הערב בהסברים לנשי השבט על שוויון בין המינים. היא אמרה להן להתנער מאיסורי הטאבו הישנים, והן הקשיבו לה, בחיוכים והנהוני הסכמה, אך לא אמרו דבר. לפחות לא בעניין זה.

קורטוב איטליה

צחוק הגורל, כמו שאומרים: דווקא בדמשק נוצר קשר ראשון בין מסלול חיי לבין איטליה. הכול התחיל במשחק כדורגל בין נבחרת בית הספר התיכון שלי לבין זו של בית הספר האיטלקי. תלמידי בית הספר האיטלקי שיחקו כדורגל אמיתי, כדורגל קבוצתי. בכיתה שלי היו כמה חברים ששיחקו בקבוצה האיטלקית, שהייתה הטובה בדמשק. הקבוצה שלנו, של בית הספר הצרפתי, הייתה חלשה ביותר. לאיטלקים היה מאמן־נוער אמיתי, שידע את המלאכה. יאשה הרשה לי להצטרף למועדון הכדורגל של בית הספר האיטלקי.

הדבר שנעלם ממנו היה, שמעבר למשחקי הכדורגל, היינו כמעט חלק מהנוער המוסוליני. היותר צעירים בינינו היו ״בלילות״, והיותר בוגרים היו ״חולצות שחורות״. לימדו אותנו שירי תהילה לדוצ׳ה ולאיטליה, מורת הדרך לעולם טוב יותר. אימון הכדורגל היה מתקיים כל יום חמישי, בין שתיים לשש אחר הצהריים. בימי שישי היה לנו שיעור באיטלקית ושיחת דיון עם סניור פלוריס, חולצה שחורה, מנהל מועדון הספורט של דמשק. פלוריס ידע לנהל את העניינים. הוא מעולם לא אמר מלה רעה על הדמוקרטיות, אבל חלק הלל ושבח לחברה האיטלקית. פחות משנה אחרי שהגיע לדמשק, כינס פלוריס את הצעירים כדי לומר להם שהדוצ׳ה החליט להזמין כמה בלילות לבקר ברומא לכבוד החג הגדול של הנוער הפשיסטי. המועדון בדמשק היה אמור לבחור עשרה משתתפים שיסעו לכינוס, וכל ההוצאות יהיו על המארחים. פלוריס הציע לי להצטרף למשלחת. תגובת הורי הייתה חדה וחלקה: לא עוד כדורגל ולא עוד בית ספר איטלקי. ״מועדון הכדורגל הזה הוא תא של תעמולה פשיסטית״, אמרו. בעיני יאשה ובתיה, סוציאליסטים בנשמתם, זאת הייתה הפרת אמונים.

חזרה לפלסטינה

השהות שלנו בדמשק נמשכה קרוב לשמונה שנים. שניים הצטרפו שם למשפחה: תחילה לאה ואחר כך אמנון, בן הזקונים, שנולד באביב 1936. שניהם נולדו במרפאה של ד״ר יוסף חאג׳ בבית החולים סן־ז׳וזף. לאה ואמנון היו ילדים נוחים ובמשך שנים ארוכות מילאו את לב הורינו שמחה.

מן השנים האלה בדמשק נשארו לי זיכרונות על טיולים בשווקים, לשם היינו הולכים כל פעם לבדנו, בלי שום ליווי. אני זוכר את הרכבת הקטנה שהובילה אותנו ל״גוטה״, מטע ענק שהשתרע ממזרח לעיר, שבו היינו מטיילים להנאתנו באביב, כשעצי המשמש עמדו בפריחתם. בקיץ היינו מבלים בבלודאן שבלבנון, שם נהגנו לשכור בית אצל האיכרים בשולי הכפר. זיכרונות נפלאים יש לי משם! כבר בימים הראשונים של חופשת הקיץ היינו יוצאים לדרך. יאשה היה מגיע לסופי שבוע ולוקח אותנו לטיולים רגליים ארוכים, בדרך כלל בהרים, לפעמים בכיוון העמק שבו נובעים מקורותיו של הנהר בראדה. היינו נעצרים לאכול בג׳רג׳נייה, וילה גדולה שהוסבה למסעדה ו״המקום הכי נחשב״ באזור. השולחנות היו מוצבים סביב בריכה סגלגלה גדולה ובמרכזה הייתה מזרקת מים שופעת ששיוותה למקום אווירה חיננית של עליצות. בבריכה שחו דגי זהב, אבל היה אסור לזרוק להם פיסות לחם. רק בנו הצליח לעשות את זה בלי להיתפס. לפעמים היינו נוסעים במכונית לזחלה, עיירה באזור הבקעה. ליאשה היו שם חברים, והוא היה נפגש איתם באחד מבתי הקפה הרבים שמילאו את חלקו התחתון של הוואדי. העמק עצמו היה  יפהפה, שופע מפלים, נהרות ובתי קפה. משפחות שלמות היו באות במיוחד לוואדי ליום של נופש.

יאשה וחבריו הגברים היו מתיישבים סביב הבריכות הקטנות, העגולות והמתומנות, ששפתן עשויה פסיפס מלוטש ונוצץ. אלה שימשו שולחנות לצלוחיות המתאבנים, המזה, ולדליי הקרח שבהם שמרו על צנינותם של בקבוקי העראק. הגברים היו מבלים את היום בשיחות, בעישון נרגילות, בגמיעת עראק בכוסיות קטנות ובכרסום המזה. הנשים יצרו קבוצה נפרדת. הן היו מבלות את היום בשיחה, בסריגה או בריקמה, וכמובן השתתפו בסעודה המתמשכת, כי המלצרים הקפידו לחדש את התקרובת בכל פעם שהצלחות התרוקנו. אווירת חג שררה במקום, מוסיקה מזרחית הושמעה ברמקולים, המיית המפלים ושצף המזרקות בבריכות הרבות ריחפו באוויר ועמם נישאו עשן קל וניחוח של בשר נצלה על גחלים, מתובל בעשבים מעשבים שונים. לא הרגשנו איך הזמן עובר. אשר ובנו שיחקו בנדנדות יחד עם בני גילם. אני שיחקתי לפעמים דומינו עם הנערים שהכרתי. שולה הייתה מצטרפת אלינו כשנמאסה עליה חברת הנשים. אני שואל את עצמי היום אם בתיה אהבה את הימים האלה בזחלה. היא ושולה בילו את רוב זמנן במשחק עם לאה הקטנה, בהשגחה על כל תנועה שלה. התינוקת הזאת, זהובת התלתלים, הייתה מרותקת לביעבוע המים במכלי הזכוכית של הנרגילות. בחלקה העליון של הנרגילה היינו מציבים בעדינות גחלים בוערות מעל כופתיות של טומבק, ואת אלה היינו מחדשים מפעם לפעם. הטומבק הוא תערובת של עלי טבק לחים ומעט חשיש, תערובת שהיו מעבדים במיוחד כדי לתת לה צורה של כופתיות. תערובת הטומבק של הוואדי הזה היא מן המפורסמות.

מיד עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, התחיל יאשה לדבר על חזרה לפלסטינה, ובתוך חודשים אחדים התחיל לארגן את הנסיעה. בתיה התעקשה גם היא לחזור לפני שיהיה מאוחר מדי. הייתה הרגשה ברורה של הידרדרות. קצב המאורעות תרם לכך, ורבים בסוריה גרסו שהברית שכרת חאג׳ אמין אל חוסייני עם הנאצים היא צעד בכיוון הנכון. עובדה היא שבחוגים מסוימים של הבורגנות, במיוחד בסוק אל חמידייה, אנשים לא הסתירו את אהדתם לגרמניה של היטלר.

ראשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לא היו מרוצים מהחלטתו של יאשה לעזוב את דמשק. הם חששו שהחלל שייווצר כתוצאה מכך יגרום ל״חיסולה של תחנת המודיעין בדמשק״. משלחת שלמה, שבראשה עמד בן צבי וחבריה היו דוד הכהן, ראובן שילוח, דוד לוזיא, אליהו ששון ועזרא דנין, באה במיוחד לדמשק לשכנע את יאשה שלא יזדרז לעזוב את העיר.

בתיה אירגנה סעודת ערב בבית, אבל יאשה, שהכיר את מגבלות הבשלנות של אשתו, ביקש מסגן־המנהל שלו, מר תוואפיק חטחוט, לשלוח את הטבחית שלהם לעזור במטבח שלנו. העוזרת הזקנה שלנו נרתמה גם היא למשימה. היא זו שהכינה את הקרם־קרמל, הקינוח שזיכה את בתיה במחמאות לרוב.

לא ברור לי מדוע ביקש ממני אבי להשתתף בארוחת הערב ההיא.

בן צבי היה זה שנתן את הטון בחילופי הדברים, שהיו אמורים להיות ידידותיים, אבל אני חשתי במתח שפיעפע מתחת לפני השטח ונמשך כל זמן הארוחה. לא ידעתי להסביר אותו.

דוד הכהן שופע מלא סיפורים משעשעים למדי, אבל מפעם לפעם לבש ארשת רצינית. הוא ניסה לאשש את הטענה שהאנגלים לא יכולים להרשות לעצמם לראות את שלטון וישי כובש את ארץ הלוואנט ואמר שאין שום הצדקה להיכנס לפניקה. הוא הציע חלופה: שהמשפחה שלנו תעזוב את דמשק לזמן מה ורק יאשה יישאר בעיר, אלא אם המאורעות יאלצו אותו להסתלק. בתיה, שהלכה ובאה בין חדר האוכל למטבח, עקבה אחר כל מה שנאמר. בשלב מסוים, כשמגש ענק של ירקות בידה, אמרה לדוד הכהן, שאותו הכירה עוד מאורסה, שלא יעלה על הדעת שתיסע בלי יאשה.

ראובן שילוח היה הקורקטי מכולם. הוא שיבח את יאשה על זמינותו ונכונותו והודה לו על שפתח לפניו את הדלתות בדמשק. אחר כך, בחיוך הקטן שלו, אמר: ״אני לא יודע את אתם יודעים, אבל העזרה שקיבלתי מעבדרחמן שאחבנדר, בתיווכו של גולדין, היא שאיפשרה לי לפתוח את תחנת המודיעין בבגדד. גולדין הצליח לפתח יחסי אמון עם האנשים כאן. יהיה חבל לאבד אותם. אם יאשה יעזוב, יהיה צריך להציב כאן אדם אחר, עם כיסוי מתאים. וזה יהיה מבצע ממושך, כי כרגע אין לנו פה אף אחד״.

באביב 1940 עזבה המשפחה את דמשק. כעבור חודשים אחדים, בימים הראשונים של אוגוסט, הגיעה ועדת שביתת הנשק האיטלקית־גרמנית לסוריה, והנציב העליון הגרמני, פון הנטיג, הגיע לדמשק כשבידיו סמכויות לרוב. הגנרל דנץ, נציג וישי, קיבל מהמרשל פילים פטן הוראות להרשות ללופטוואפה להשתמש בשדות התעופה שבתחומי סוריה. כמה צדק יאשה שעזב את דמשק בעוד מועד!

לשם הבהרה, הנה שתי אפיזודות שבעצם אינן אלא אחת: יאשה היה רגיל לסור מפעם לפעם לבקרקה שבלבנון, להחליף דעות עם הפטריארך ארידה, ראש הכנסייה המרונית. לעתים היה נוסע גם למוכתרה, לפגישה עם מנהיגי הדרוזים מהרי הלבנון, ביניהם אנשים מחמולת ג׳ונבלאט. גם כאן וגם כאן נהג ללון בבית מארחיו. הפגישות הסתיימו תמיד בשעת לילה מאוחרת. אין דבר ארוך יותר מחילופי השקפות על המצב בעולם עם נכבדי עיר קטנה בהרי הלבנון. יאשה חשב שכדאי לדבר עם האנשים האלה על היישוב בארץ.

בכמה מן הסיורים האלה התלוויתי לאבי. בבקרקה, בסופה של ארוחת ערב, ליווה אותנו כומר צעיר לחדר האורחים, שם היו שתי מיטות מוצעות. לפתע מסר לידיו של יאשה אקדח גדול וכמה מחסניות. בלחש אמר לו: ״על כל צרה שלא תבוא. הם עלולים לבוא, ומוטב שיהיה לך נשק״. ואז איחל לנו לילה טוב והלך לדרכו. האם התכוון לדרוזים? סביר להניח. סיפור דומה התרחש במוכתרה, אלא ששם היו אלה הג׳ונבלאטים שנתנו ליאשה רובה ציד. למי התכוונו הדרוזים ? למרוניטים ? סביר להניח…

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'- תעודה מספר31-32-הוקעת מלשין מבני ישראל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה מביא שני כרכים הראשון והשני של "קהלות צפרו" 691 תעודות , חלקן ארוכות וחלקן קצרות. תעודות אלו מכילות מידע חשוב מאוד על אודות הווי הקהלה בצפרו בעיקר, בכל התחומים, אם בגמילות חסדים, אם בתקנות בנושאים שונים כגון איסור על ארוחות ראווה בשמחות של הקהלה ועד לרדיפה אחרי עבריינים כמו בתעודה הזו…
חלקן מתורגמות לערבית, וזו הזדמנות לאוהבי השפה, להצליב אבין שתי השפות העברים והערבית יהודית וכמובן להעשיר את הידע בערבית יהודית…כמו כן להתענג על אופן הכתיבה המליצית,ובכלל תעודות אשר יעניינו כל הסקרנים תאבי יידע וצמאים למקורות של העדה המופלאה הזו

תעודה מספר 31

התקכ"ז – 1767.

בא אצלנו אח"מ ארבעת האנשים הלא המה המשכיל וחשוב הרב מרדכי אלבאז ישמרהו אל, והרב משה נחמני והרב משה אצייאג והרב משה אלבאז, ואמרו לנו הלא תדעו הלא תשמעו כי האלטבאע של הכסף היה קנוי בידי כל עושי מלאכת תאסכאכת שבעיר הלזו מאת מולאי עלי עז"א בן המלך ירום הודו ותנשא מלכותו, בסך חמש עשרה אוקיות מטבע טוב קדמון בכל חודש.

וכעת בא יצחק אבטאן והביא בידו כתב מאת האלשריף סידי מולאי עלי עז"א, וכתוב בו איך שיצחק הנזכר קנה מאת האלטבאע הנזכר בסך שני ריאלים גדולים לכל חודש וחודש ואיכא דאמרי בסך ישרים אוקיות מטבע כסף קדמון לכל חודש וחודש.

והנה אנחנו ראוים שהאיש הלזה השיג גבולינו ואם אמרנו נבוא עמו לדין תורה שתתעלה כעת ימשך לנו שום היזק כי אמור יאמר לנו האלשריף הנזכר למה תעשו כה לאיש המוסיף כסף לגנזי המלך. זאת ועוד כי בעיר הלזו אי אפשר לידון עמו מכמה אנפי כידוע לכל איש נלבב יודע שכל ולבוא עמו לפני רבותנו היושבים על כסא ההוראה בפאס יע"א.כעת אי אפשר חדא דאסתתום דרכי ונתקיים בנו מקרא שכתוב גדר דרכי בגזית ( איכה ג ג ) הדרך שהייתה קרובה נעשית רוחקה, ועוד שמא אחר ששם הוא חונה בן המלך ירום הודו הנזכר, שמא בנקל אחר שהוא קרוב מהר ירוץ חיש קל מהרה ויגיד הדברים לשררה.

כללא דמילתא ראינו שהדבר קשה מכמה אנפי לכן ובכן הוו סהדי שהשתיקה שנשתוק לאו מפני ששתיקה כהודאה חלילה , לא עלה ולא יעלה דבר זה על לבנו ולא יודע ולא יופסד כחינו מפני השתיקה לתנא מסייע לן, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה  (אבות א יז) ולעת שיעלה ברעיונינו לבוא עמו עד האלדים אנחנו נקרב ונבואה ואיש לא יצילנו מידינו ומי יאמין כזאת כי איש אשר נמצא בידו זיוף המטבע פעמים שחוש עד אשר הבאיש ריחו ונגלה קלונו וסרחונו לפני רבותינו היושבים על כסא ההוראה בפאז יע"א.

אנחנו נניח בידו במטבע ואיפשר שבטומאתו יחזיק לא ירפינה וחותם המלך יעלהו על כלי נחושת ואז כמעט חלילה בר מינן נהיו בכל רע ומי הוא זה ואיזה הוא אשר רואה חובה לעצמו ושוחה ללוכדו ומסכים על ידו לכן הנה אנחנו מגלים דעתינו בפניכם בעדינו ובעד כל אחינו האלסכאכין שכל מה שנעשה עמו והשתיקה שנשתוק אינה אלא לפי שעה ולעת הכושר נשיבה ידינו למשפט עליו ולא מפני השתיקה יורע כוחנו ואפילו נסכים על ידו בפירוש שאפילו יהיה בקנין אינו אלא לפי שעה ועל גילוי דעת זה אנחנו סומכים סוף דבר רשות גמורה ויכולת מספיק נתנו לנו האנשים הנזכרים לכתוב ולחתום שטר גילו דעת זה בכל מיני ואופני אשר מא' עד אלף עד יצא כנוגה צדקה (ישעיה סב א) כאור שבעת הימים ואנחנו לאפס הפנאי לא הארכנו במגילת ספר ולעת הצורך אנחנו נחלץ חושים לכתוב גילוי דעת רבה ותקיפה דליכא נגר ובר נגר דיפריקנה מפי סופרים ומפי ספרים ולראיה על כל הכתוב חתומים פה והיה זה תכף בבוא יצחק הנזכר מעיר פאס יע"א בחודש אב יה"ל בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושבע ליצירה והכל שרירק וקיים.

מסעוד בר מכלוף הן הרוש ס"ט – נסים הרוש ס"ט.

תעודה מספר 32.

ראה ראינו כי עלתה דליקת המחלוקת במחנה העברים בר מינן וכמה קלקולים נמשכו ממנה לקצת מיחידי סגולה מהם הפסידו ממון הרבה ומהם פערו פיהם אומות העולם כנגדם לבולעם והיו רוצים למוסרם למלכות עד שהוציאו ופזרו כמה מעות לסתום פיות המשטינים המלשינים עליהם. אשר על כן לא עלתה הסכמותינו לגדור הפרצה ולסלך המכשול מדרך בני עמינו וגזרנו אומר שכל איש מקהלינו קטן או גדול אשר יפתח פיו לדבר סרה להלשין ולמסור שום בר ישראל ויראה לנו באומדנות המוכיחות שהוא רוצה למסור ולהיזק שום בר ישראל בין על ידי שליח בכל עקימת שפתים המזיקים לבר ישראל .

בין בענין קטן או גדול מעתה ומעכשיו הרי רשות נתונה לכל איש המכיר בו וידעו שהוא מדבר סרה על שום בר ישראל עד האלקים זה בית דין, יבוא דברו וכן יגיד לקהל וידינו תהא בו להזיקו ולמוסרו ביד השררה לאבדו ולגדעו כאשרה בכל צצדי האפשר. כי הוא הגורם רעה לעצמו עד כאן דברנו על הנגלה לנו על ידי עדים או ראיה הנראית לנו כפי אומדנא דמוכח לנו ולכל מי שעובר בסתר ומלשין ומשטין ומוסר לשום בר שיראל לאומות העולם בין בדבור בין ברמז בין בכל אופן שיהיה להרע לשום בר ישראל. ולא נכנס בזה מאן דלא ציית או שום ענין שנראה לנגיד להעניש שום אחד הצריך עונש על ידי האומות, הרי אנחנו החותמים מוסרים דינו לשמים שבכעל מחשבות ברוך הוא לעד הוא יפרע ממנו  ומבניו ומזרעו וישכנו נדוי חרם שמתא אשר לא ישמע לקול מלחשים.

ורבצה בו כל האלה הכתובוה בספר התורה והבדילו ה' להרע וכך וכך לא יהיה לו מושך חסד ואל יהיה חונן ליתומיו יהיה אחריתו להכריתו כך וכך זהו מה שנראה לנו לתקן כי השעה צריכה לכך ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, נאם חותמי ברכות בסדר לא תעשו לכם אלילים וכו….שנת נפשנו כצפור נמלטה לפ"ק והכל שריר ורברי וקיים.

שמואל בן חותא ס"ט – ישועה ס"ט בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה – יחייא בן כמוהר"ר מימון באנון ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט – משעוד בן יוסף בן רבוח ס"ט – יוסף גבאי ס"ט.

יחידי הקהל

הנגיד יהודה בן נסים בן הרוש – יום טוב בן הרוש ס"ט – נחמוס בר סלימאן אלקובי ס"ט – דוד בר נסים בו הרוש ס"ט – יצחק בן יוסף בן הרוש ס"ט – יעב בן שמואל בן חמו ס"ט

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'- תעודה מספר31-32-הוקעת מלשין מבני ישראל

קהילת צפרו-רבי דוד עובדיה-כרך ג'

קברו-של-אבא-אלבאז-בצפרו.

 

A Monsieur Le Controleur Civil Chef de La Circonscription Civil de Sefrou

Monsieur Le Contrôleur Civil.

J’ai l’honneur de vous rendre compte, qu’en ma qualité de Rabbin Juge délégué du Tribunal Rabbinique, j’ai eu sur une dénonciation catégorique et sans équivoque, à enquêter relativement a un inceste au Mellah de Sefrou;

Il m’a été signalé que la nommée… vivait en concubinage avec un frère du deuxième lit, ce crime monstrueux qui scandalise toute la population du Mellah, exige une rigoureuse sanction et même l’expulsion des criminels de la ville de Sefrou

Dans cet ordre d’idées et pour l’éxécution de la condamnation que j’aurais à prononcer, il m’appartient au préalable de faire appel, conformement au Dahir en vigueur, au concours de son Excellence, le Pacha de Sefrou;

Ce Magistrat me fit repondre négativement en ajoutant qu’il n’agirerait eventuellement qu’avec des preuves incontestables, c’est a dire sur le témoignage oculaire de tiers, ayant assisté ou tout au moins vu l’accomplisse­ment de l’inceste

Ceci en l’occurrence est impossible de constater; quoi qu’il en soit je possède des présemptions et même des certitudes qui ne laissent subsister a ce sujet le moindre doûte.

En considération de ce qui précède, je viens respectueusement faire appel à votre intervention, en vous priant d'envisager la possibilité de l’éxécution du jugement à intervenir, et de faire ordonner l’expulsion des coupables de la ville de Sefrou

Dans cette attente

Veuillez agréer, Monsieur Le Contrôleur Civil, l’assurance de mes senti­ments les plus respectueusement dévoués.

Aba Elbaz (Grand Rabbi)

  1. S.E. Le Pacha
  2. 15.12.35

de la Ville de Sefrou S. E. Le Pacha

J’ai l’honneur de vous faire connaître, que j’ai appris que les nommés ci- aprés désignés:

A.J.E.

M.B.H.

S.A.E.

A.M.M.

S.I.S.

L.I.E.

se trouvaient au bord de l’Oued entrain de laver du linge pendant la journée du Samedi chose que notre religion défend. Comme ils ont commis un grand péché contre la Loi Mosaïque Je viens vous prier de bien vouloir leur infliger une peine de 8 jours de prison chacun, cela leur servira de leçon pour ne plus recommencer.

Veuillez agrér Monsieur le Pacha mes salutations les plus respectueueses.

Aba Elbaz (Grand Rabbin)

 

קהילת צפרו-רבי דוד עובדיה

אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה בִּלְשׁוֹנִי-רבי דוד בן אהרן חסין

תהלה לדוד

61 – אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה בִּלְשׁוֹנִי

במעשה בראשית. שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורים דו-צלעיים בענף א, שלושה טורים קצרים בענף ב וטורי אזור דו-צלעי.

חריזה: א/בא/בא/ב ג/ג/גג/ג ד/הד/הד/הו/ו/וו/ג וכו'.

משקל: בטורי ענף א – עשר הברות בצלע א וחמש הברות בצלע ב, ובענף ב שבע, ארבע, חמש הברות בטור בהתאמה.

כתובת: פיוט נועם ׳בי אבי, חון נא אמי׳. סי׳: אני דוד חזק. שיר מפואר [נ״י ־ 2: להח׳ הש׳ כהר״ר דוד ן׳ חסין נר״ו].

 

אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה בִּלְשׁוֹנִי / נִפְלְאוֹתֶיךָ

נִפְלְאָה נִשְׂגְּבָה דַּעַת מִמֶּנִּי / אַגִּיד גָּדְלְךָ

יוֹם שָׁאַלְתִּי רַעְיוֹנִי הֱשִׁיבַנִי / דּוּמִיָּה לְךָ

וְאִי"לּוּ מָלֵא פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ / אֵין כֵּאלֹהֵינוּ / אֵין כַּאֲדוֹנֵנוּ

5-אֵין כְּמַלְכֵּנוּ / אֵין כְּמוֹשִׁיעֵנוּ

 

דְּעוּ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים / אֵין מִלְּבַדּוֹ

גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ וּגְבוֹהִים / גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ

בְּכֶתֶר חָכְמָה בִּינָה חֲגַ"ת נָהִי"ם / גִּילָּה זִיו הוֹדוֹ

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ / אוֹהֲבֵהוּ / וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ

10-בֶּאֱלֹהִים נַעֲשָׂה חָיל הוּא / יָבוּס צָרֵינוּ

 

וְהִפְלִיא עֵצָה יָחִיד רָם וְנִישָּׂא / בְּתַעֲצוּמוֹת

בְּצֵרוּף אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה קְדוֹשָה / בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת

הֶאֱצִיל בָּרָא וְיָצַר וְעָשָׂה / אַרְבַּע עוֹלָמוֹת

בָּרוּ"ךְ חַי הָעוֹלָמִים / רָם עַל רָמִים / מָלֵא רַחֲמִים

15-שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים / כִּי גָבַר חַסְדּוֹ עָלֵינוּ

 

דִּבֶּר וַיִּקְרָא אֶרֶץ וְשָׂמִים / וְכָל צְבָאָם

וּמָדַד בְּשָׁעֳלוֹ אֶת הַמָּיִם / לַיָּם הֱבִיאָם

שָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּבְמֹאזְנָים / בְּהִבָּרְאָם

עַל הַכֹּל בָּרָא אָדָם / בָּשָׂר וָדָם / צוֹר אֲשֶׁר קָדָם

20-וּנְשָׁמָה טְהוֹרָה / נָתַן בְּקִרְבּוֹ חֵלֶק מִמֶּנּוּ

 

חֲכַם לְבָב מָה – גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ / כֻּלָּם בְּחָכְמָה

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁכָּחֶךֳ / שׁוֹכֵן שָׁמָיְמָה

כִּי-בַּמֶּה נֶחְשָׁב לִפְנֵי גְּדֻלָתֶךֳ / לַהֶבֶל דָּמָה

מַה-אָנוּ-מַה-חַסְדֵּנוּ / מָה-חַיֵּינוּ / מַה צִדְקוֹתֵינוּ

25-מַה-כּוֹחֵנוּ-מַה-גְּבוּרָתֵנוּ / מַה-יְשׁוּעָתֵנוּ

 

זֶה כַמָּה אֵלֶיךָ צוּרִי אֶתְפַּלֵּל / מִקִּירוֹת לִבִּי

שׁוֹמֵר מַה-מִלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה-מִלֵּיל / אֶשָּׂא עַל אוֹיְבִי

כָּל הַיּוֹם מְנָאֵץ שִׁמְךָ וּמְחַלֵּל / שׁוֹאֵג כְּלָבִיא

לְמָתַי תְּשַׁלֵּם לוֹ / אֶת גְּמוּלוֹ / כְּפָעֳלוֹ

30-יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשְׂמַח לִבְנוֹ / תָּגֵל נַפְשֵׁנוּ

 

קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן / אוֹיְבַי פְּדֵנִי

הִכּוּנוּ פְּצָעוּנִי וְכוֹס לַעַן / וָרוֹשׁ הִרְווּנִי

עַל חַסְדֶּךָ תָּמִיד אֲנִי נִשְׁעָן / לְהוֹשִׁיעֵנִי

נְהוֹדָךְ / נְגַדְּלָךְ / נְשַׁבְּחָךְ וּנְפָאֲרָךְ

35-נְרוֹמְמָךְ וְנַקְדִּישָׁךְ / וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ

 

  1. 1. אספרה בלשוני נפלאותיך: על-פי תה׳ ט, ב. 2. נפלאה… ממני: על-פי תה׳ קלט, ו. אגיד גדלך: מעל ליכולתי לספר גדולתך. 3. יום… השיבני: כשביקשתי לשבחך אמרו מחשבותי. לך דומיה: על-פי תה׳ סה, ב, וכאן משמעו ראוי לך לשתוק לפי שאי אפשר לספר גדולת ה׳ ונפלאותיו. 4. ואלו… לשוננו: על־פי תפלת ׳נשמת׳: ׳ואלו פינו מלא שירה כים… אין אנחנו מספיקין להודות לך…׳. 5-4. אין… כמושיענו: על-פי קטע הסיום בתפלת שחרית. 6. דעו… האלהים: על־פי תה׳ ק, ג. 7. גבוה… וגבוהים: על-פי קה׳ ה, ז, ורמז לעשר הספירות. 8. בכתר… נהי״ם: אלו עשר הספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. וראה תשבי משנת הזוהר א, עמ׳ קלא-ריח. 9. זה אלי ואנוהו: על-פי שמי טו, ב. 10. באלהים… צרינו: על-פי תה׳ ס, יד. 11. והפליא… בתעצומות: דברי התפעלות למעשה בראשית. 12. בצירוף… שמות: שבצירוף אותיות נבראו שמים וארץ. ראה ברכות נה ע״א, ובעיקר משנת הזוהר, א, עמי שפג. 13. האציל… עולמות: הם ארבעת העולמות המתוארים בקבלה: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה (אבי״ע), וראה תשבי, משנת הזוהר א, עמי שפו-שצ. 14. ברון חי העולמים: על-פי החתימה של ברכת ישתבח, ורמז לעולמות הנזכרים. 15. שבחוהו… עלינו: על־פי תה׳ קיז, א-ב. 16. דבר ויקרא ארץ: על-פי תה׳ נ, א, וכאן עניינו מעשה הבריאה במאמר. ושמים וכל צבאם: על-פי בר׳ ב, א. 17. ומדד… המים: על-פי יש׳ מ, יב. לים הביאם: על-פי בר׳ א, ט־י. 18. שקל… ובמאזניים: על-פי יש׳ שם. 19. על… אדם: שהשליט האדם על כלל הבריאה, על-פי תה׳ ח, ז. 20. ונשמה טהורה: על-פי תפילת ׳אלהי נשמה׳. חלק ממנו: שהקב״ה נפח באפיו נשמת חיים, על-פי בר׳ ב, ז. 21. חכם לבב: כינוי לקב״ה, על-פי איוב ט, ג. מה… בחכמה: על־פי תה׳ קד, כד; צב, ו. 22. אשרי… ישכחך: על־פי תפלת מוסף של ראש השנה. 23. כי… גדולתן: על-פי יש׳ ב, כב. להבל דמה: כמוהו ככלום, על-פי תה׳ קמד, ד. 25-24. מה… ישועתנו: על-פי קטע מתפילת השחר. 27. שומר… מליל: על-פי יש׳ כא, יא. שומר… אויבי: עד כמה אשמור ואספור את הלילות והימים שבהם אני נתון תחת עול שעבוד הגלות. 28. בל… ומחלל: האויב במעשיו ובדבריו מחרף ומגדף את האל, על-פי יש׳ נב, ה. 30. יראו… נפשגו: על-פי הברכה המיוחדת לבני חו״ל לפני עמידה של ערבית. 31. קרבח… גאלה: על-פי תה׳ סט, יט, ומשובץ בפיוט ׳לכה דודי׳. 32. חכתי פצעתי: על-פי שה״ש ה, ז. 35-34. נהודן… מלכנו: על-פי קטע מן הברכה שלפני פסוקי דזמרה: ׳ברוך שאמר׳.

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר