מורשת יהדות מרוקו

בעלים שדרשו מנשותיהם לעבוד

עקב העלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לביתן בעת החדשה היו בעלים, שתבעו מנשותיהם לעבוד. בהקשר זה התעוררו שאלות כאשר הבעל חשד, שהאישה מחביאה מפניו את הכסף ואינה מוסרת אותו לקופה המשפחתית.

אינו יכול לכוף אישתו לעשות מלאכה אם כך הותנו?

בכתובתן של נשים מסוימות הותנה בפירוש, שהאישה לא תעשה כל מלאכה כל ימי חייה. במצב זה אין הבעל יכול לדרוש ממנה לעבוד. הדברים נאמרו על רקע סכסוך בין בני הזוג. פסק הדין בנדון ניתן בעיר דבדו בשנת תר״ץ (1930). האישה טענה, שבעלה ״אינו מעלה לה מזונות וכסות ומצע ואין לה כלי תשמישי הבית… והבעל אומר שמעלה לה מזונות וכסות ויש לה כלי הבית… עוד תובע הבעל שהאישה מחוייבת לעשות מלאכה והאישה משיבה הרי בשטר כתוב תנאי שלא תעשה שום מלאכה״. לפי הפסק ״אינו יכול לכופה לעשות מלאכה כיון שבשטר כתוב שלא תעשה בו מלאכה כל ימי חייה״(אצבאן, תשמ״ה, אהע״ז, סימן יב). המסקנה הנובעת מכאן היא, שאילולא היה הדבר כתוב בפירוש בשטר הכתובה יכול היה הבעל לחייב את אישתו לעבוד.

אישה שבעלה הלך למדינת הים ולא השאיר לה כסף למחיה נאלצה ללוות לפרנסתה. כשחזר הבעל אמר, ש״היה לה לעבוד ובפרט שהיא בעלת מלאכה שתוכל לחיות בריוח״ וכיוון שלא עבדה הפסידה ואין הוא מתכוון להחזיר את ההלוואה. אלא שהחכם דחה את טענתו וחייבו לפרוע כל מה שלוותה (משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן קיט). מקרה נוסף שבו דן אותו חכם: אישה אחת תבעה מזונות מבעלה שטען, כי היא עובדת ויש לה כדי קיומה. תשובת החכם הייתה, שאם היא מכחישה שהינה עובדת יישבע ויהיה פטור מתשלום המזונות או יביא עדים לכך שהיא עובדת ויהיה פטור ממזונות בלי שבועה (שם, סימן קב). ותשובה נוספת של אותו חכם לאישה שאמרה ״איני ניזונית ואיני עושה [עובדת] האם הבעל פטור גם מהכסות או לא״: הכסות היא בכלל מזונות שהבעל חייב לתת (שם, סימן לו).

הרב שאול אבן דנאן דן בסוגיית הבעלים שדרשו מנשותיהם לעבוד: ״טענה האישה כי אינו זנה וכל מה שמרויח מוציא על עצמו בכן דורשת אותו או יספק צרכיה כמשפט או יגרש. השיב הבעל שכעת אינו עושה שום מלאכה ואין בידו לזונה, בכן תזון ממעשה ידיה כי היא עושה״. בשנת תר״ץ (1930) פסק החכם, שאין הבעל יכול לדרוש ממנה שתזון ממעשי ידיה. אם זה רצונה כופים עליו לגרשה ולשלם לה כתובתה (אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן יד). בתשובה אחרת נדון מעשה בבעל, שדרש מאישתו שתעשה מלאכה כדי שתהיה לו לעזר בפרנסה וגם כדי שלא תהיה בטלנית. האישה ענתה, שאינה יודעת שום מלאכה, אך היא מטפלת בצורכי ביתה ובשתי בנותיה הקטנות. החכם הגיע למסקנה, שעליה לעשות מלאכה קלה לאחר שתטפל בבנותיה ובצורכי ביתה(שם, סימן ד).

אישה דרשה מזונות מבעלה מיום שעזבה את הבית והוא השיב לה ש״היה לך לעבוד וליזון״. האישה הכחישה. רבי משה מלכה סיכם בשנת תשכ״א (1961) שיש לבדוק כמה היא מרויחה והאם די בכך לקיומה. אם לאו – עליו להשלים לה לקיומה וליטול את הכסף לפרנסת המשפחה (מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, סימן יח, יט).

ההנחה שאישה עובדת כל זמן שהיא מסוגלת לכך מבחינה בריאותית עולה מפסק דין שניתן בנובמבר 1961, המובא על־ידי הרב משה ויזגאן. אישה שהתגרשה קיבלה על עצמה לטפל בבני זוג ופטרה את בעלה מתשלום מזונות. ״ועתה היא חולה ואינה יכולה לעבוד כדי לזון אותם״ ולכן היא דורשת ממנו לזון את הצאצאים. החכם פסק, שמבחינה רשמית

חובתו לפרנס את בניו לא פקעה, משום שאישתו לא נטלה על ההסכם קניין(ויזגאן, תשמ״ח, אהע״ז, סימן ח, מד, ע״ב; מה, ע״א).

בעל שאינו רוצה שאישתו תעבור בשל החשש מחילול שבת והחשש מפריצות מינית

עבודת האישה מחוץ לביתה פתחה פתח לחריגות מכללי הצניעות, והיה חשש שמא תתרועע עם יהודים או נוכרים פרוצים. במקור המובא על־ידי רבי משה מרצייאנו טען הבעל, שאינו רוצה שאישתו תלך עם אדם זר אלא רק עם משפחתו או עם משפחתה, ״ואינו רוצה שהיא תעבוד בשביל שעכשיו מרויח הרבה״ ויש לו חשד, שבעבודתה היא מטיילת עם נוצרים במכונית(מרצייאנו, תשנ״ח, סימן עד).

הרב שאול אבן דנאן דן בנושאים אלה: ״איש המעכב על אישתו שלא תעבוד, והיא טוענת שהיא רוצה לעבוד משום ריוח ביתא״. החכם ניתח את המקרה וטען: ״א. אם יש שייכות של פריצות בעבודה… אשר תקעקע חזקת האישה מכשרותה הזכה, ודאי יש לאל יד הבעל שלא תעבוד.

אם אין חשש של פריצות ונשאה בחזקה שהיא עובדת, ועבדה לאחר נישואיה כבר שנה, אינו יכול לעכבה מלעבוד.

אם נשא אותה כשאינה עובדת, יכול למנוע ממנה לעבוד.״

כל זה בעבודה מחוץ לביתה. ״אבל בעבודה בביתה אינו יכול לעכב עליה משום ריוח ביתא זולתי באופן שהבעל מרויח הרבה״(אבן דנאן, תשי״ט, אות נ, סימן ד, דף פו ע״ב).

בתשובה אחרת הביא המחבר את האירוע הבא: בעל טען, ״שאשתו עובדת ביום השבת וכבר התרה בה על זה ולא צייתא להתראתו ועד היום עודנה עובדת בשבת״. בהסתמך על טיעון זה רצה להפסיד כתובתה כשיתגרשו. האישה השיבה, שלמעשה הוא הסיבה ״יען שלחה לנפשה בחוסר כל ועוד בארה שבעלה עצמו עשה מלאכתו ביום השבת ושובת ביום ראשון״. מסקנת החכם הייתה, שאין לו זכות למנוע ממנה את כתובתה שכן הוא שגרם לה לחלל שבת ״כי שלחה לנפשה בחוסר כל והלא היא דורשת אותו להשיבה אליו ובזה תחדול מעשות רע. בכן חובתו לפרוש כנפיו בחמלה על אשתו ולספק די צרכיה ובזה יתוקן הכל כדת וכהלכה באורחות חיים״(אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן יג).

רבי יהושע מאמאן כתב על שאירע בעיר סאפי בשנת תש״ח (1948): אשה עבדה בבית מרזח יחד עם גבר והתעברה ממנו. במקרה אחר אישה קבלה על גבר שעבדה אצלו שהיה מפתה אותה לשכב אצלה והוא מוכן לישאנה ונתרצית לו בתנאי שאם לא ישאנה ישלם לה 50 אלף פראנקים. מורה נשואה התאהבה במורה ונתפשו על־ידי בעלה בעת היחוד.

הערת המחבר: בן חסין, תשל״א, אהע״ז, סימן כא, כב, לא, מד. במחקר שנערך במושב של עולי מרוקו בארץ הגיעה החוקרת למסקנה, שהאפשרות שאישה תעבוד מחוץ לביתה הטרידה את הבעלים והייתה גורם לחיכוכים בשל האפשרות, שנשים אלה תבגודנה בבעליהן. התפיסה המקובלת היא, שאישה הנמצאת עם גבר בחדר סגור מקיימת אתו יחסי מין. וסרפל, 1987, 203-202.על עבודתן של עולות ממרוקו בארץ: 1986,87-88 _י1)61:>81101.

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ'61 סיום הפרק

אעופה אשכונה / ר' יצחק אביחצירא

אָעוּפָה אֶשְׁכּוֹנָה. וְאַרְחִיקָה נְדֹד.

בַּמִּדְבָּר אָלִינָה . וְאוּלַי אֶמְצָא דּוֹד:

נֶשֶׁק אַהֲבָתוֹ. בְּלִבִּי בּוֹעֵרָה.

מִיּוֹם פְּרֵדַתוֹ. נַפְשִׁי עָלַי מָרָה:

יְדִיד מֶנִי בָּרַח. הָלַךְ עֲזָבַנִי.

אֵיזוֹ דֶּרֶךְ אָרַח. וְאֵלְכָה גַּם אֲנִי:

יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ. דּוֹדִי בֵּין חֲבֵרִים.

נִלְכַּדְתִּי בְּמוֹקֵשׁ. הִכּוּנִי הַשּׁוֹמְרִים:

צִפִּיתִי לְדוֹדִי. מָתַי יָבוֹא אֵלַי.

יַלְבִּישֵׁנִי עֶדִיי. וִירַחֵם עָלַי:

חֲשׂף זְרוֹעֲךָ. לְקַבֵּץ פְּזוּרִים.

גַּלֵּה קֵץ יִשְׁעֲךָ. וְדִגְלֵךָ הָרֵם:

קוּמִי יְחִידָתִי. וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה.

אֲחוֹתִי רַעְיָתִי. הִנֵּה גוֹאֲלֵךְ בָּא:

חֲמוּדָה יְקָרָה. רַבַּת הַמַּעֲלוֹת.

גַּם מִפָּז נִבְחָרָה. צְאִי נָא בִּמְחוֹלוֹת:

זָכַרְתִּי לְךָ חֶסֶד. נְעוּרָיִךְ נְעוּרִים.

הֵיכָלֶךָ אֲיַסֵד. בְּאַבְנֵי סַפִּרִים:

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים.

קוּמִי לָךְ אֲהוּבָהּ. כִּי בָּא קֵץ דְּרוֹרִים:

עוד על השיר המופלא הזה בקישור הבא באתר מורשת מרוקו.

https://moreshet-morocco.com/2019/04/15/%d7%90%d7%a2%d7%95%d7%a4%d7%94-%d7%90%d7%a9%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a8-%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%a7-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%97%d7%a6%d7%99%d7%a8%d7%90-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%91-2/

אעופה אשכונה 1 539

על השיר

פיוט זה חיברו רבי יצחק אביחצירא, בנו הרביעי והאחרון של רבי יעקב אביחצירא זיע״א (יש להבחין בינו לבין רבי יצחק אביחצירא אחיינו, שנודע בכינויו ׳בבא חאקי^,).

בפיוט זה עשרה בתים, כשהמחבר חותם את שמו בראשי הבתים: אני יצחק חזק. בספר ׳יגל יעקב המבואר׳ שיצא לאחרונה על ידי הוצאת ׳עוז והדר׳, מסופר, כי פיוט זה חיברו רבי יצחק בהיותו בן י״ב שנים, כשבאותם הימים למד תורה אצל אביו הגדול בעל האביר יעקב. באחד הימים לא הגיע רבי יצחק בזמן ללימודו הקבוע עם אביו, ושלח אליו רבי יעקב את אחד מתלמידיו שיקרא לו. הלך התלמיד ומצא את רבי יצחק מסתגר בחדרו ושקוע בכתיבה. כיוון ששמע רבי יצחק שאביו קורא לו, סיים מיד את כתיבתו ובא לפניו. משהגיע אליו, גער בו אביו ושאלו מדוע לא הגיע בזמן ללימוד. בתשובה הראה לו רבי יצחק את הפיוט ׳אעופה אשכונה׳ שכתב זה עתה. רבי יעקב עיין בפיוט, התפעל ממנו מאוד והפליג בגודל קדושתו ומעלתו, ולתלמידיו אמר כי כל מה שלמדו עד היום אינו מגיע לקדושתו של פיוט זה.

פיוט זה מתאר את הערגה וההשתוקקות של עם ישראל להתקרב אל אביהם שבשמים, תוך שהם מתארים את צערם הגדול על כך שהקדוש ברוך הוא רחוק מהם, ומבקשים ממנו לשוב ולקרבם ומזכירים את האהבה הבוערת בליבם כאש יוקדת. מתוך רגשות אלו מתחננים לפני הקדוש ברוך הוא על גאולתם, והוא משיב להם שישובו בתשובה ואז יגאלם.

פיוט זה מיוסד על ספר שיר השירים. ששת הבתים הראשונים מציגים את הרעיה המחפשת את דודה, על דרך משלו של שלמה המלך ע״ה בשיר השירים. לאחר מכן בשלושת הבתים הבאים, תגובתו של הדוד שנענה לה ואומר: ׳ קוּמִי יְחִידָתִי. וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה. אֲחוֹתִי רַעְיָתִי. הִנֵּה גוֹאֲלֵךְ בָּא:. הבית העשירי משלב בין שניהם, כשבחלק הראשון אומרת הרעיה: ׳ קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. ״, ובחלק השני משיב לה הדוד: ׳ קוּמִי לָךְ אֲהוּבָהּ. כִּי בָּא קֵץ דְּרוֹרִים:

כששבה כנסת ישראל בתשובה, גואל אותה הקב׳׳ה, קורא לה בחיבה ומבשר לה כי הנה הוא שב אליה.

רבי יצחק אביחצירא 1912-1860

רבי יצחק נולד לאביו רבי יעקב אביחצירא, בעל ה'אביר יעקב' בתאפילאלת שבמרוקו, באמצע המאה ה־19, שקראו בשם זה על שמו של האר״י.

עסק בתורה ובלימוד קבלה כבר מגיל צעיר, ובמשך כחמש שנים למד עם אחיינו רבי ישראל ה'בבא סאלי' את כל הש״ס עם פוסקים, תוספות ומהרש״א.

ביום י״ד בשבט תער״ב (2 בפברואר 1912) היה סמוך לעיירה תולאל, בדרכו לאסוף כסף עבור ישיבת אביר יעקב, ונרצח בדרכו על ידי קבוצת שודדים שרצחוהו בכדור רובה, ונטמן בתולאל.

זכור ימות עולם- אעופה אשכונה / ר' יצחק אביחצירא -משה חיים סויסה-עמוד 538

ר׳ דוד ומשה (תאמזרית)

אחד הקדושים המפורסמים ביותר שמשך אליו מעריצים מכל מרוקו בכל ימות השנה. לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל. ההילולה שלו נערכת בראש חודש חשוון וממשיכים לקיים אותה בארץ במקומות רבים. היה נערץ גם על־ידי המוסלמים שכינוהו רבי דאוויד או מושי.

הצדיק בא אלינו לעיר תאזנאכת. הלך לתאניל, תאמסתינת. המוסלמים קוראים לו: שיך של אמרזאן. כשהוא בא, הוא הגיע ביום ששי לתאמסתינת והוא סובב את כל הכפרים, עולם שלם, כדי לאסוף כסף, נדבה לעניים של ארץ-ישראל. אחרי שהוא גמר ואסף את הכסף, והגיע לכפר איפה שהוא קבור, הוא מצא שם איזה ששה-שבעה מלאח איפה שגרו בהם יהודים. כל כפר יש בו מניין אחד, שניים, שלושה או ארבעה. הלך לכולם. הגיע לשם ביום ששי. הוא והעבד שלו. העבד גדל בביתו בישראל. נולד אצלו בבית והוא לימד אותו. הוא היה מוסלמי ערבי, שחור, עבד. כשהגיע החכם לשם, מצא שכל הכפרים היו חולים. כולם. יהודים, מוסלמים, כולם מתים. נכנס הצדיק ואמר: רבונו של עולם, איך אני אעשה? שמע! אני באתי לקחת נדבה לעניים ואני הגעתי לכאן וכולם מתים? יצאה בת קול מהשמים ואמרה: אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים, ערבים ויהודים. והוא אמר: אני מקבל, מותי תמורת חייהם של אחרים. הלך לבית-החיים שלנו, נכנס, ישב. ירדו מלאכים מן השמים. יצא מעיין מים, עליו השלום. יצאו תכריכיו. הכל יצא לו. תכריכין, טבילה. שם תכריכין, מצא שהקבורה שלו מוכנה. ירד לקבורה. רק העבד שלו היה אתו. כשהוא ירד לקבורה ונעלם והלכו כל השליחים שקברו אותו, העבד התחיל לבכות: ׳יא סידי, יא סידי׳. ההר ככה כמו איזה תרבוש [כובע] ולמטה כמו איזה צינור. הנה הוואדי ושם האבן. אבן שהיתה למעלה ירדה וזו שהיתה למטה עלתה ונפגשו במקום הקבורה של החכם. העבד חזר לכפר. מצא שכל האנשים שהיו חולים רצים בריאים. לא תמצא אף חולה. אמרו: איפה החכם שאמרו לנו שהגיע? איפה החכם שאמרו לנו שהגיע! אמר להם העבד: הוא מת. אמרו לו: כלום, או שתוציא אותו או שנהרוג אותך. נאספו סביבו ערבים, נאספו סביבו יהודים. רצו להרוג אותו. אמר להם: הו יהודים, אם אתם מאמינים בה', ובית- החיים שלכם אתם מכירים אותו, אני אראה לכם איפה החכם. אתם, יש לכם סימנים ואתם יודעים איפה בית-הקברות שלכם. אמרו לו: אנחנו מכירים. ואז אמר להם: בואו נלך. הלך אתם. אמר להם: הנה בית-החיים שלכם. יש בהם אבנים? אמרו: לא. אמר להם: הנה החור מאיפה האבן התרוממה. המקום איפה שהתרוממה האבן יש מקום למאתיים אנשים. זו שבאה מלמטה באה כמו טרקטור עד שהאבנים סוככו ככה את הצדיק, כיסו אותו. אמרו לו: איפה החכם? אמר: הוא כאן. האבן הזו היא על ראשו. אם אתם רוצים לשבת, שבו. אם אתם רוצים להרוג אותי, תהרגו אותי. אמרו לו: עליכ לאמאן׳ (תרגום: עליך האמונה, דהיינו אנו מאמינים לך). לא נגעו בו. לקחו אותו ואירחו אותו. אבות אבותי, משפחתי, הלכו לירושלים יחד אתו, עם העבד ונשארו שמה. הלכו אתו כדי לראות את הבית של החכם. והם באו ואמרו שהבית של החכם הוא בתלפיות בירושלים. הלכו אתו ולקחו את כל הכסף שהם אספו. מיד אחרי הפטירה, בא [הצדיק] גם בחלום ואמר להם: זה מה שאתם צריכים לעשות כל חייכם. מדור לדור אנו המשכנו. כל אחד מביא עגל, עופות. בשם ה׳ והצדיק אנשים נאספים ועושים.

בהתחלה לא הכירו אותו. היו מבקרים אותו רק אלה שהיו גרים על-ידו. ב-  1941 נסעתי לקזבלנקה. רציתי לעזוב את הכפרים הללו. באתי לקזבלנקה. קרה לי משהו, איזה שהוא עסק לא טוב ונכנס אלי מפקח מהמשטרה. רצה להרוג אותי מאחור. משהו גנוב. מישהו קנה גניבה ונתן לי, ולקחתי את זה לאן שלקחתי. ה׳ יעשה לו מחילה וזה החכם, אני הלכתי ופחדתי. האיש ש״א ואני היינו הראשונים בצדיק. כל שנה הייתי נוסע לצדיק. וכשקרתה הפרשה חזרתי מהצדיק ופחדתי. צעקתי לצדיק ואמרתי לו: הו צדיק, אם תציל אותי, אני יודע שאתה שלי ואני שלך. אני, בה׳ ובצדיק, רחצתי ידי ליד איזה מעיין מים בקזבלנקה. הלכתי כמה מטרים והחכם עמד מולי, מול השמש. הוא היה לבוש קאווק (צעיף ראש) ירוק וחזאם (חגורה) ירוק ובידו היה מכוש. אמר לי: קח את המכוש הזה. אמרתי לו: למה? אמר לי: תבנה את הקבורה שלי. אמרתי לו: ברוך הבא. ואז נעלם מבין עיני. אח של אשתי שמע שאני מטייל ומדבר. אמר לי: עם מי אתה מטייל? אמרתי לו: אני מטייל עם אף אחד. שתקתי. הלכתי עוד כמה מטרים ויהודיה קראה לי. מכרה לי ארון גדול. הכל שיש, שיש. לקחתי אותו. אני הנחתי אותו בבית וה׳ זימן לי רוח סערה. הפיל אותי והכל נשבר. נשאר רק השיש. הפסדתי. לקחתי את חתיכת השיש הגדולה ונכנסתי לשוק בקזבלנקה. אמרתי: אמכור אותו לאיזה קצב, שישים אותו על השולחן, שיעבוד אתו, ישים בשר. ואז החכם, בשם ה׳ והצדיק, מחכה לי בכניסה לשוק, זה שאמר לי תבנה את הקבורה, ואמר לי: אמרתי לך תבנה את הקבורה ואתה מביא את השיש למכור? אמרתי לו: ׳באלאכּ' (היזהר, זוז הצידה. משמעותו כאן: הנח לי, לך). לך בשלום. נכנסתי עם השיש לבית-הקברות. זה של קזבלנקה. כתבתי את השם של החכם. כתבתי הכל. על השיש הזה יש השם. באותה שנה שכתבתי על השיש, כתבתי אותו דבר על הקופה. אמר לי: תבנה את הקבורה? אמרתי לו: אבנה את הקבורה. כתבתי את הנוסח [=״כל המשתטח על קבר אדוננו הרה״ג המלוב״ן (המלומד בניסים) כמוהר״ר דוד ומשה זלה״ה וזיע״א, הקבור בעיר תאמסטינת יע״א, יום א׳ יב לח׳ אדר א׳ התרח״ץ. הרב הזה ז״ל לא ישיב ריקם, ותפילתו נשמעת ובקשתו מתקבלת בז׳ הק׳ הנז׳ אכ״י״. (לפי זה הסיפור התרחש ב- 1938 ולא ב-1941 כעדות המספר)] ושמרתי. הוצאתי בראש חודש אדר.

ביום חמישי עליתי כדי לבנות את הקבר. היו הרבה אנשים, כאלף אנשים. אז התחיל גשם. איזה גשם! התחלתי לבכות וזה היה ערב ראש-חודש, בליל שבת. כמו השנה (1973). רעדה אחזה אותי כשהתחלתי לבכות. יום ששי יצאה שמש כמו תמוז. אדם נשרף. הלכתי, עליתי ובניתי את הקבורה. הקבורה יצאה. אמרתי: זהו קהל! פניתי לקהל ואמרתי להם: קהל, מה עלי לעשות עכשיו? והם אמרו: כלום, אין מה לעשות עד שנשתה את המחייא. שותים מחייא, שרים פיוטים ואז הופיעה יונה, יונה לבנה לבנה לבנה. והיא באה אלי ראשון, ועמדה על ראשי, ואחר-כך עמדה על ראש זה וזה וזה, עד שעברה כל הנוכחים, קטנים וגדולים. ואז היא נכנסה ככה באמצע ונעלמה. לעולם ועד. עשו זגארית ואמרו: זה היה החכם. שם היה הצדיק. בלילה, בליל שבת, שתינו, אכלנו, השתכרנו, וישנתי בחדר של החכם, בלילה בא אלי החכם בחלום. אמר לי: קום. קמתי. מה יש? אמר לי: למה בכית אתמול בעניין הקבורה? אני בכיתי, כי רציתי שהקבורה תהיה בערב ראש חודש. אמר לי: אני לא רציתי קבורה ביום חמישי, ליל ראש חודש א׳. אלא ביום ששי, ליל ראש חודש, ערב שבת נפטרתי. אמר לי: בנית? בניתי. וחשבתי: אולי זה נפל? נשבר? קמתי באמצע הלילה. חושך. מיששתי באבנים והלכתי ומצאתי את הקבורה, את השיש, חזק כמו שהיה. הכל היה בסדר. חזרתי ואמרתי להם: יאללא, קומו לשתות מחייא, קומו לבקשות. קמו והתחילו לשיר פיוטים.

היו אנשים שבאו מאזימור. היו יושבים אנשים ואין מים בשביל לשתות  בחכם. הקימו צעקה. היה מעיין קטן ולא הספיק לשום־דבר. ואמרו: הו צדיק, אנו צריכים מים. והמים התחילו לזרום במעיין. תשתה כמה שאתה רוצה. היתה שמה סעודה, בשם ה׳ והצדיק. ונגמרה לי המחייא. נגמרה. נשאר רק בקבוק אחד. לבשתי את הגלימה שלי ונכנסתי לצדיק. שמתי את המחייא מתחת בית-השחי ואמרתי: הו צדיק! שאנשים לא יבזו אותי. אין לי מהיכן להביא, תן לי כוס שלך. אני מוזג. תן לי כוס שלך, אני מוזג… עד שלא רצו את המחייא. יצא הבקבוק והיה מלא כמקודם. מלא! כאילו לא נגעו בו. נס של הצדיק. הלחם אותו דבר. הנחתי אותו, נגמר. אמרו לי: מה תועיל לך חתיכת לחם בשביל כל האנשים האלה, בשביל כל עבדי ה׳, מה תעשה? אמרתי להם בבטחון: אל תדאגו. שמתי אותו בפינה, כיסיתי אותו ואמרתי: הנה, תקחו כמה שתרצו. רק תניחו לי. שאני אקח ואני אחלק לאנשים. אני חותך ונותן, חותך ונותן עד שהאנשים התעייפו ולא רצו לאכול והחתיכה — חתיכה!

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמי-רבי דוד ומשה-עמוד 79

 (270/38) — פיוט — (סיום ״סגולתי״),

מְזֻלְזֶלֶת בְּנִבְכֵי יָם / אֲנִי אוֹרָה לְנֶעְתָּמִים

 וְאִם הוּרַד, זְמַן, עֶדְיָם / אֲנִי יָשָׁר אֲנִי תָּמִים

 אֲנִי הוּא חַי אֲנִי _קִים / לְעוֹלְמֵי עַד לְעוֹלָמִים

אֲנִי אֶפְקוֹד שְׁאַר צֹאנִי / וְצוֹלֵעָה וְהוֹמִיָּה

וְיָבוֹאוּ לְאַרְמוֹנִי / וְתִשְׁכּוֹן שָׁם יְפֵה־פִּיָּה

וְנִשְׁמָתִי לְצוּר קוֹנִי / תְּבָרֵךְ צוּר דָּר עֲלִיָּה:

הנושא: נחמה.^,(השיר במלואו לקמן מס׳ 270)

מזולזלת..־. — את, כנסת־ישראל, שמתיחסים לך בזלזול במעמקי ים־הגלות, עוד אאיר לבניך שחשכו עיניהם מצרות. ואם הורד… — הושפל לזמן־מה כבודם, אני ישר…וחזקה עלי לקיים הבטחותי כשם שאני קיים לעד. אני אפקוד… — אזכור לטובה צאני — ישראל השבורה והנדחה.

(39) — פיוט — סי׳ אברהם,

אֲגַדֶּלְךָ אֱ-לֹהֵי כֹּל־נְשָׁמָה / וְאוֹדֶךָּ בְּרוֹב פַּחַד וְאֵימָה

בְּעָמְדִי תּוֹךְ קְהָלֵךְ צוּר לְרוֹמֵם / לְךָ אֶקֹּד וְאָכֹף רֹאשׁ וְקוֹמָה

 רְקִיעֵי רוֹם הַלֹּא נָטָה בְּמִבְטָא / וְהָאָרֶץ יְסָדָהּ עַל בְּלִימָה

הֲיוּכַל אִישׁ חֲקוֹר סוֹד אֵ-ל יְצָרוֹ

וּמִי הוּא זֶה בַּכֹּל־קֵדְמָה וְיָמָּה?

מְרוֹמָם הוּא עֲלֵי כֹּל־פֶּה וְלָשׁוֹן / אֲשֶׁר הִפְלִיא וְעָשָׂה כֹל בְּחָכְמָה

וְיִתְגַּדַּל בְּגוֹי קָדוֹשׁ וְעֶלְיוֹן / וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּעָלְמָא:

כנפי שתר

הנושא: תהלה, רשות ל׳׳קדיש״.

אקוד… — אקוד ראש ואכוף קומה. במבטא — בדבור לבד. על בלימה — ללא תשתית ויסוד. היוכל… — להגיע ולהשיג עומק סוד א-ל אשר יצר אותו?

אֲגַדֶּלְךָ אֱ-לֹהֵי כֹּל־נְשָׁמָה/ מְזֻלְזֶלֶת בְּנִבְכֵי יָם-אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל

רבני תיטואן וחכמיה, רבי יעקב אבוהב,רבי יצחק ביסאס, ורבי יהודה אחיו, רבי דוד הכהן, רבי חסדאי אלמושנינו, רבי מנחם אנהורי, רבי משה בן זמרא, רבי אברהם אבודרהם, רבי יצחק נהון, רבי מנחם עטייא, רבי שלמה אבודרהם, רבי יצחק הלוי, ורבי אברהם מונסון גיסו, רבי אברהם בן שלמה בן מוסא, רבי יעקב בן מראגי.

רבי חסדאי אלמושנינו, עוד משנת תמ"ו נחשב לאחד מגדולי חכמי העיר, ואחר כך נמנה לדיין, בשנת תנ"ט אחרי שרבי יצחק ביבאס  לא היה בתיטואן, נשארו רבי חסדאי עם רבי דוד הכהן דיינים לבדם, ובשנת תס"ח במות רבי דוד הכהן האב בית דין נשאר הוא רבי חסדאי אלמושנינו לדיין יחיד בעיר, ולפי הנראה כי מפני הצרות והרדיפות שתקפו אז את יהודי תיטואן, לא נשארו ביניהם בעלי הוראה שימלאו תפקיד הדיינות, ורק רבי חסדאי לבדו נשא עליו אז את עול הצבור, ואמנם הוא הרבה גם להרביץ תורה בתלמידים, ובערך שנת ת"ע יכול לספח אליו אתו בהבית דין אחדים מתלמידיו את הרבנים ההם, רבי מנחם אנהורי, רבי משה בן זמרא, רבי אברהם אבודרהם ורבי יצחק נהון, אשר עזרו למורם בהנהגת הצבור ובביתי הדין. הוא האריך ימים עוד אחר כך בתור אב בית דין וימת זקן ושבע ימים בחדש טבת תפ"ח. הוא חיבר ספר משמרת הקדש על פי רש"י והרא"ם וספר חסד אל, דרושים.

רבי אברהם מונסון, הוא היה סוחר בתיטואן, אמנם אחר כך התמוטט מצבו ויהי נאלץ לנדוד מעירו וילך לאלג'יר, שם עסק עוד במסחר ולראשונה הצליח העסק בידו אך אחרי ימים מועטים פנתה ההצלחה אליו עורף ויפסיד כל אשר אתו וגם נשארו עליו חובות, עד כי הצטרך עוד פעם ללכת מהעיר ההיא, ויסע לאוראן, אך גם שם לא יכול לכונן לו מעמד ובשנת תצ"ב בערך נסע למצרים. ושם נמצא לו איש בעל הון שאסף אותו אל ביתו ויספק לו כל צרכיו, ואז קבע לו רבי אברהם מונסון גם עתים לתורה עם תלמידים מבינים. לרגלי הדבר הזה פרץ אז סכסוך בין רבי אברהם מונסון ובין אשתו שנשארה בתיטואן, ולא חפצה לעקור דירתה משם ולבוא אליו למצרים, אחרית הסכסוך הזה לא נדע, ואמנם זאת ידענו כי רבי אברהם מונסון קבע סוף סוך דירתו במצרים וחשב אחר כך לאחד מגדולי חכמי העיר ההיא.

גם חיבר שם, אשר אברהם שאלות ותשובות, גם כריתות קיצור ספר גט פשוט בדיני הגט, מוצאי יום טוב, קיצור ומפתח לספר התוספות יום טוב על המשניות, עץ הדעת על שולחן ערוך יורה דעה, שלחן שבת קיצור הלכות שבת ובו י"ט סימנים, תוצאות חיים לישב קושיות ספר עץ החיים על התורה.

רבי אברהם בן שלמה בן מוסא, תלמיד רבי מנחם עטייא הנזכר, חי בסוף המאה הזאת, וגם הוא נסע מתיטואן וילך לסאלי, שם התמהמה זמן מה ויארח לחכמי העיר ההיא, אחר כך נסע לתוניס ויתיישב שם. הוא היה גם מקובל וחיבר הגהות על ספרי האר"י, גם חיבר שיטות על המסכתות, ופירוש על הגדה של פסח ועל פי רש"י על התורה, ועוד נמצאו ממנו איזה קינות ופיוטים בכתב יד.

רבי יעקב בן מראגי, הוא היה ידי ורע לרבי אברהם בן מוסא הנזכר, ושניהם למדו בחברה אחת בקבלה, וכתבו הגהותיהם על ספרי האר"י. רבי יעק בן מראגי חי חיי עוני וצער ובכל זאת הפנה את עתותיו ללימוד התורה וגם חיבר פירושים רבים על הזוהר, אך מהם נדפס רק פירוש על האדרות.

רבני צפרו וחכמיה. רבי משה בן חמו, ותלמידיו אלה, רבי ישועה בן חמו בנו, רבי שמואל בן חותא, רבי דוד בן שטרית, רבי מאיר בן רבי יוסף די אבילא, רבי יוסף בן עטייא, רבי יוסף גבאי, רבי מסעוד בן יוסף בן רבוח, ורבי יחייא באנון.

הראשון רבי משה בן חמו נמנה לדיין עוד שנים רבות בסוף חצי הראשון של המאה הזאת ויבא בחליפות מכתבים עם רבני פאס אז רבי וידאל הצרפתי ורבי יהודה עוזיאל ורבי מנחם סירירו. אמנם עוד יותר התפרסם שמו אחר כך, בתור רב ואב בית הדין ומנהיג ראשי בצפרו, בכל ענייני העיר היה הוא הרוח החיה " ובלעדו לא הרים איש את ידו בשום שררה ". תמיד נשא מדברותיו לפני העדה וינהלם בצדק וביושר, הוא היה גם קנאי לבלי חת, ופעם אחת בראותו לאיש בליעל אחד מתושבי הכפרים הסמוכים, איש שהיה ידוע אז למוסר ומלשין, כי היה עובר כל דת לאכול טריפות, לא ירא רבי משה מהוכיח אותו על פניו, אף שידע כי בזה ימיט רעה על עצמו וכן, המוסר ההור הלשין את רבי משה לפני הממשלה, וכמעט היה בכל רע. לולא שעלה בידו לפדות נפשו בסכום גדול, רבי משה הרביץ תורה בעירו עד כי יכלה עדת צפרו הקטנה להתחרות את העדות הגדולות במספר חכמיה ונבוניה, שותי מימיו של רבי משה בן חמו, ולא רק בעיני עדתו היה רבי משה כה גדול ונכבד כי אם גם היה עוד שמעו הולך לפניו בכל המדינות בחכמתו ותורתו.

ויופי מדותיו ומכנף הארץ שבחיו נשמעו כי היה ראש המדברים עטרת זקינים ופאר החכמים ולפעמים כשהיה סר לפאס הייתה העיר מאירה מכבודו וכל הקהל שמחו בהקבלת פניו ודרשותיו וחידושיו הנעימים אשר הטיף לפניהם כנהר שאינו פוסק.

הוא מת זקן וישיש ביום כ"א באלול תס"ז, ועקבות פעולתו על ידי תלמידיו ממלאי מקומו הייתה ניכרת עוד עד ראשית המאה הששית ולפי הנראה ברור שחיבר גם כן ספרים..

רבני מארוקה ( מראכש ) וחכמיה, רבי יצחק די לויה, רבי אברהם בן מאמאן, רבי יחייא בן ווייחמאן, רבי שלמה עמאר, רבי אברהם בן אזולאי האחרון, ורבי יעקב פינטו, ורבי ישעיה הכהן תלמידו.

רבי יצחק די לויה, היה אב בית דין ומרביץ תורה בישיבה, ותלמידים רבים במארוקה והסביבה לקחו לקח מפיו. בשנת תס"א נמצאו אנשים בני בליעל אשר עוררו ריב נגדו וילשינו עליו לפני הממשלה, ואז מת עליו גם אחיו רבי יהודה די לויה בלי בנים, ובה בשבוע ההיה שבה מת אחיו, נתפס הוא רבי יצחק למלכות, אך לא נדע מה היה אחרית תפיסתו, רבי יצחק היה מספורסם בתורה ובחסידות גם מחוץ לגבול מארוקה ואף רבני פאס ומכנאס כבדוהו ויוקירו אותו.

הוא מת בירח אב תע"א, ולא נדע אם חיבר איזה ספרים, אך איזה מתלמידיו שנחשבו לגדולי תורה מצוינים חיברו גם ספרים. מהם היו, רבי שלמה עמאר ורבי אברהם אזולאי שזכרנו, הראשון מת בתמוז תצ"ה וחיבר פסקי דינים כתב יד, שקצתם נדפסו ורבי אברהם אזולאי מת אחרי תצ"ה וחיבר הגהות על ספרי האר"י ושאלות ותשובות, והגהות של שולחן ערוך, ופירוש על הזוהר.

הוא היה מקובל מעשי ותמיד כתב קמיעות לחולים, ומסופר עליו כי היה מלומד בנסים וכמוהו כן גם תלמידיו, רבי יעקב פינטו ורבי ישעיה הכהן ההם, היו גם המה מקובלים, וכנראה שחיברו גם כן פירושים על הזוהר.

ובדמנאת אחת מערי גבול מארוקה חי עוד אחד מתלמידי רבי יצחק די לויה ושמו רבי מרדכי עטייה, והוא היה תלמיד חבר לרבי שלמה עמאר הנזכר שם בעיר דמנאת חיבר ספר מר דרור על מסכתות, ובסוף ימיו יצא ונתיישב בתורקיה וידפיס שם את ספרו ההוא.

רבני אלקצאר וחכמיה. רבי מסעוד בן מויאל, רבי יוסף בוחבוט, רבי משה בן מויאל, רבי יצחק בן מויאל, ורבי ישעיה עטייה.

ובאגאדיר חיו, רבי כליפא בן מלכא, וחותנו רבי יצחק מונדיס, ובתאפילאלת רבי מסעוד אדהאן ובנו רבי שלמה אדהאן, ובגיברלטר רבי דוד כלפון, ועוד שני חכמים היו אז במערב והם רבי שלמה בן יפנזי ורבי יובף בן רבי שלמה אזנאתי, ואמנם מכל אלה, רק אחדים מהם וידענו כי חיברו ספרים והם אלה. רבי כליפא בן מלכא חיבר ספר בדרשות כף נקי על התפילה, חמשה חלקים, וספר רך וטוב על שולחן ערוך גם חיבר ספר בדרשות ופירושי מאמרים, וכלם כתב יד. ולפי הנראה שהוא יצא אחר כך בסוף ימיו מעירו ההיא, מאגאדיר, ויבא לירושלים ויתיישב בה, ולפי זה חי בערך כשמונים שנה ומת סביב לשנת תק"ד, פחות או יותר מעט.

רבי שלמה אדהאן, הוא יצא מתאפילאלת עיר מולדתו ויתיישב בתיטואן, וחיבר ספר בנאות דשא דינים ומוסרים, שנדפו פעמים אחדות, רבי שלמה בן יפנזי, חיבר ספר דרשות כתב יד, רבי יוסף בן רבי שלמה אזנאתי, חיבר ספר כלי שרת בו שמנה פרקים בדיני קריאת ספר תורה ודקדוקיה כתב יד.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רכט

חזרה מהתאסלמות- רק לאחר עזיבת מרוקו לארץ נוצרית

כדי להימנע מהריגתו של החוזר מהתאסלמות, הפתרון הוא לעזוב את הארץ המוסלמית, ולהגר למקום בו שולטים הנוצרים. כך נהגו קדמונינו.

בתשובות הגאונים נדונה התופעה של שיבת המתאסלם ליהדות, ואולי הגיעה השאלה מהמגרב כמו שאלות אחרות.

מר רב גאון, וששאלתם ישראל שנשתמד ואחר כך חזר לדין ישראל חוששין לו משום מגע ועושה יין נסך או לא?

כך ראינו שאם הולך למקום שאין מכירין אותו, ומשמר שבתו בשוק ומשמר כל מצוות, מקבלין אותו להיות כישראל כשרים ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירין אותו, שהכל יודעין, שאם חוזר לשם, הורגין אותו. לפיכך מותר לשתות עמו בכוס של יין ואין חוששין לו משום מגע גוי('תשוה״ג שערי צדקי, חלק ג, שער ו, דף ס, סי' כח). תשובה של רב פלטוי: 'וששאלתם משומד שאמר רוצה אני לחזור, ולא באותה מדינה (שם, דף נז, סי' טוב; 'אוצה״ג יבמות', תרצ״ו, עמי 111- 112).

בתקופה מאוחרת יותר היו החוזרים ליהדות עוברים ממרוקו למדינה בשליטה נוצרית.

מתאסלם נשלח לליוורנו מחשש שישרפו את מי שחוזר ליהדותו

מכתב בעברית מליצית נכתב בשנת תקנ״ב (1792) על ידי ר' שאול ישועה אביטבול, כנראה על יהודי ממשפחה רמה, שניסו להשפיע עליו לחזור ליהדות. המכתב בסגנון מליצי נשלח לליוורנו לשם גיוס תמיכה כספית ליהודי זה. בין השאר נאמר שם:

להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת, הבא ליטהר להמלט על נפשו משחין פורחת… עמדה לו זכות אבותיו להחזיר אבידת הנפש יקר בעיני ה' שלא ליטמע להשתקע לבלתי ידח ממנו נדחת, ונצנצה בו רוח טהרה… לפשוט צורה וללבוש צורה… לטהר כל חלאת זוהמת בשר… ותורה תחגור פתיגיל ויופי תחת היותה חוגרת שק וצווחת, וסורי הגפן נכריה נהפכו להיות גפן אדרת פוריה והיא כפורחת, ונתגבר על הכל… נאחז בסבך בסבכי עץ החיים אלקים חיים ומלך עולם השמש זורחת, אתם הרי ישראל עזרוהו.. (עובדיה, צפרו, מסי 491).

הבעל התאסלם ואשתו סירבה- הבעל רצה לחזור אבל חשש שישרפוהו

1854- החכם ר' עמרם אלבאז(1856-1799) שפעל בצפרו דן ופסק בנושא דלקמן: מעשה ביהודי נשוי.

ומפני סיבה כי עלה כעסו וזעמו ויצא מן הכלל והמיר טוב ברע רח״ל [רחמנא ליצלן] ולפי שהמיר תחת יד בן השר הצורר היה מתאלם עליה בכח בן השר עד שלא מצאה ידיה עמו לעשות כפי דתם.

במלים אחרות, יהודי שהכיר את בנה של אישיות במערכת המינהל, התאסלם תוך זעם על אשתו. האשה המשיכה בדבקות לשמור דיני ישראל. כשמת 'השר הנזכר', החלו לשדלו שיחזור ליהדות ויתגרש ממנה. אבל חשש 'פן באש ישרפו אותו בשומעם שרצונו לחזור'. אמר לה שהוא צריך למכור מטלטלי הבית וכלי מלאכת החנות. וחשש כי כשיראו הגויים שהוא מוכר- יסתכן. יהודי הציע לו לקנותם לבל יוודע הדבר על ידי הגויים. הוא הלך למכנאס כדי לגרש את אשתו, ותכנן להתרחק 'למקום שיוכל לחזור לדת יהודית'. (חיי עמרם,סי׳ כט; עובדיה, צפרו, א, תשל״ה, מסי 287).

ריצירדסון שכתב על מרוקו ב-1859 סיפר, כי נער יהודי הלך לקאדי כדי להתאסלם, אבל זה שלחו למאסר עד למחרת ואז בעט בו ושלחו לביתו.

חיים פיצ'יוטו שביקר במרוקו ב- 1860 כותב, כי יהודים שנאלצו להתאסלם במרוקו ורוצים לחזור לדתם המקורית מצאו מקלט בגיברלטר. תופעה זו חוזרת מדי פעם. וכיון שלא מאפשרים להם לגור כאן, הקהילה המקומית עוזרת להם לעבור לליסבון או למלטה. ההוצאות הכרוכות בכך מעיקות על קופתה, והיא מצפה לסיוע מיהודי בריטניה.

מתאסלמים חוזרים ליהדות

כפי שפורסם ב-28 באוקטובר 1864, אופה יהודי בתיטואן עשה נבלה ופגע בדת ישראל. היות וחשש מעונש שיוטל עליו על יד הרבנים, הלך לקאדי המוסלמי ואמר לו שהוא רוצה לקבל עליו את האסלאם, וכך סר ממנו הפחד מהרבנים. אבל בשלב מסוים הביע חרטה, וביקש מקרוביו שישתדלו עבורו, כדי שיוכל לחזור לדת אבותיו, והוא מוכן לקבל עליו עונש שישיתו עליו הרבנים. אלה נכמרו רחמיהם על המתאסלם. לפי חוקי הארץ החוזר מהתאסלמות דינו מוות. אבל נשענו על ההצהרה שמסר הסולטאן למשה מונטיפיורי ב- 5 בפברואר אותה שנה. החכמים ונכבדי הקהילה פנו לקאדי הראשי, והגישו בפניו את בקשתו והסבירו כי רק מיראת העונש המיר דתו, ולא ראוי למוסלמים לקבל לאמונתם אדם שעזב את דת אבותיו וקיבל את האסלאם לא ברצון טוב. סוף דבר, השופטים המוסלמים הרשו לו לחזור לדת אבותיו.

נציג של כי״ח במוגדור בשם מ. משיח כתב ב-24 במאי 1868 לפריס על האירוע הבא במוגדור, שאירע לפני שבוע. בשבת ב-16 לחודש יהודייה גרושה אם לשני ילדים שהיה לה ריב עם אמה הלכה לקאדי כדי להתאסלם. אבל למחרת חזרה בה, ואמרה שהיא יהודיה וכזאת תישאר, אבל לא איפשרו לה זאת. משפחתה פנתה לסגן הקונסול של בריטניה במוגדור בשם קרסטנסן, כדי לסייע בידה לחזור ליהדות, והוא אמר שצריך לפנות לועד הקהילה. יצחק אברהם קוריאט סוחר מקומי, תורגמן של סגן הקונסול הבריטי התערב לטובתה, ונשלחו שני יהודים מכובדים כדי לחקור אותה. במשך חמישה ימים חזרה ואמרה שהיא רוצה להיות ישראלית. מר קרסטנסן השיג רשות להעבירה מהזאויה לבית הסוהר. הקאדי חקר אותה והיא אמרה שרוצה לחזור ליהדות. ונשאלה מדוע רצתה קודם להיות מוסלמית ענתה כי פחדה שאם תאמר שרוצה להשאר יהודיה יפנו לסולטאן וישרפו אותה חיה . מר יעקב לוי תורגמן של סגנות הקונסוליה הבריטית אמר כי דבריה בדבר אמונה באסלאם אינו יכול להיות קביל כי אמרה זאת מפחד, וביקש להחזירה למשפחתה. סגן הקונסול הבריטי השיג את הסכמת הרשות המוסלמית להעבירה לבית הסוהר, ולא לזאויה. והחכמים המוסלמים החליטו שצריך להענישה במאה מלקות. קרסטנסן פנה למושל והשיג ויתור על המלקות. הודות למושל ולקאדי היא שוחררה סופית ב-23 בחודש. לפי חוקי האסלאם מי שחוזר מהאסלאם לדתו הקודמת דינו שרפה. כמו שקרה לחטשואל מפאס. (תעודה מסי 16).

רופא אנגלי שנסע למרוקו ושהה שם בשנות ה-80 של המאה ה-19 במשך שבע שנים במסגרת פעילות מיסיונרית, כתב כי המוסלמים דואגים למתאסלמים בלבוש, תעסוקה ונישואין עם אשה צעירה. וכי ארבעים יהודים ברברים שנזקקו לכסף התאסלמו. המוסלמים במראכש חשבו שזהו ביצוע חזונו של 'הנביא' כנאמר בסורה 110 'פרשת התשועה': ׳כאשר תבוא תשועת אלקים והכיבוש, וראית את בני האדם נכנסים בדת האלקים מחנות מחנות'. אבל היהודים הנ״ל חזרו ליהדות, למורת רוחם של המוסלמים, כמו שמתאסלמים רבים אחרים חוזרים ליהדות. לדבריו, בכל עיר במרוקו מצויים מוסלמים שדם יהודי זורם בעורקיהם, והם מוכשרים יותר מהמוסלמים המקוריים .

ילד שהתאסלם חזר ליהדות

במחצית השנייה של המאה ה-19 היה מעשה ביהודי שבהיותו ילד פותה למלכודת, ואולץ להתאסלם. הוא גדל בבית של מוסלמי, שגר ליד קזבלנקה. כשגדל נשא יהודייה שגם היא נאלצה להתאסלם. היא ילדה לו חמישה ילדים, מהם שלושה בנים שעמדו תחת פיקוח קפדני של השכנים המוסלמים.

ב-1880 כשהאב הועסק על ידי פירמה איטלקית בטנגייר, והוא ומשפחתו קיבלו את חסותה – חזרה המשפחה ליהדות. ברית מילה משותפת נערכה לשלשת בניו בגילים 11, 12, 13 בנוכחות הרב הראשי של טנגייר ר' מרדכי בן גיו(1917-1825). הכתב שדיווח על כך העיר כי הוא מודע לכך כי מי שחוזר ליהדות נענש בשריפה, וכך זה עדיין בכמה ערים פנימיות.

בשנת 1898 יהודי התאסלם כתוצאה ממשבר נפשי. לאחר שסבל מהמון מוסלמי-חזר ליהדות

נתקבלה עדות של 12 מוסלמים שהעידו כי האסיר היהודי שהתאסלם- חזר בו מאמונתו באסלאם. הוא שוחרר וחזר ליהדות בהשתדלותה של אישיות יהודית.

כפי שפורסם ב- AJA  בשנת 1900- צעיר במוגדור ישב שלוש שנים בכלא, כי לאחר שהתאסלם בכוח, חזר ליהדות. ׳ראובן אלמאליח פעל לשחרורו באמצעות 'אגודת אחים׳ בלונדון והקונסול הבריטי בטנגייר. יתכן שזה אותו אדם עליו דווח שנתיים קודם.

יהודייה שוטה הצהירה שהיא מוסלמית ורצתה לחזור ליהדות

יהודייה ברבאט בשנות ה-90 של המאה ה-19 שדעתה שובשה, הצהירה ברובע המוסלמי שהיא מוסלמית, ונשמרה על ידי נאמן. כל מאמצי הקהילה להחזירה למשפחתה לא הועילו, ולא ניתן היה לדבר אתה. בשלב מסוים הביעה רצונה לשוב למשפחתה. הקהילה נרתמה לסייע למטרה זו, אבל ללא הועיל, כי נציגי השלטונות טענו שהדבר בלתי אפשרי. לידיעה זו העיר מוסר המידע, כי חופש מצפון אינו מוכר בין קנאים אלה, ואם אמרו על מישהו או מישהי שהתאסלם, לא יתנו לו לחזור לדתו המקורית. למרות שהתאסלם בניגוד לרצונו, יענו אותו עד מוות.

בעיר אלקסאר חזר נער מהתאסלמות ליהדות, כפי שדווח ב־1910-1909

נער יהודי אולץ להתאסלם באלקסאר השוכנת בצפונה של מרוקו. הדבר הגיע לידיעתה של 'אגודת אחים' בלונדון, וזו התכוננה לפנות בנידון למשרד החוץ הבריטי. אבל יעצו לה לפנות ישירות לשגריר בריטניה במרוקו. וזו התכוונה לפנות בנידון למשרד החוץ הבריטי. אבל יעצו לה לפנות ישירות לשגריר בריטניה במרוקו. ואמנם כך נעשה. וכתוצאה מכך חזר הנער ליהדות. הועד המשותף של 'אגודת אחים' ושליחי הקהילות הביע דרך משרד החוץ את תודתו לקונסול הבריטי בפאס מר Macleod ולנציג צרפת, על פעולתם להחזרת הנער לחיק היהדות.

צעיר יהודי ברח לגיברלטר

לר' יהודה בן מויאל(1911-1830) דיין במוגדור סיפרו על צעיר יהודי שהתאסלם וחי בין המוסלמים, ושלח משם מכתבים על רצונו לחזור לצור מחצבתו. לפי עצתו של החכם הוברח הבחור בלילה למקום מסתור. בצאת הרב לגיברלטר נטל אותו עמו, תחילה הסתירו בחבית שבין הבילות בעגלה עד שהגיעו לגיברלטר. כאן קיבל חסותו של רב הקהילה רבי רפאל חיים בן נאים (1929-1845).

אשה התאסלמה וחזרה ליהדות

בסוף המאה ה-19 או בשליש הראשון של המאה ה-20, אשה נשואה 'המירה דתה לדת ישמעאלים ואחר כך הלכה ונישאת לגוי אחד ושוב אחרי כן עשתה תשובה וחזרה לדת ישראל ובעלה מת בלי זרעי. ר' רפאל אנקאווא (1935-1848) נשאל על ידי דיינים האם אשה זו מותרת להינשא למי שרוצה, או נדרשת חליצה. תשובתו כי נתיר אותה בלי חליצה (׳תועפות ראם׳, סי׳ ו).

התאסלם וחזר ליהדות אחרי חמש שנים

הסופר מאיר נהוראי שיטרית מספר תחת הכותרת 'המומר' מעשה שקרה בזמננו על יהודי בשם שלמה בן משפחת בן חיים שהתאסלם. שינה שמו למוסא עבד אלחק. המשפחה התאבלה עליו.

ראש הקהילה דרש מהממשל לסלקו מהעיירה. ואמנם סולק ונעלם. לאחר חמש שנים חזר לעיירה, הופיע בבית הכנסת וחזר לאמונת אבותיו ולמשפחתו. העיירה ליוותה את שובו ליהדות ולמשפחתו בשמחה, ובמשך שלושים יום נערכו סעודות והילולות.

לסיכום: תיארנו את הפגיעות בחיי הדת של הקהילות היהודיות במרוקו במהלך הדורות, שהתבטאו בפגיעות בבתי כנסת וחילול ספר תורה, ובאילוצם לחלל שבתות ומועדי ישראל, ואת תופעת ההתאסלמות ההמונית, וזו של יחידים. אין נתונים סטטיסטיים כמה מכלל היהודים התאסלמו. חוץ מגזרות עליהן כתבו חכמים, שתוצאותיהן היו חמורות ופגעו ברבים מבני ישראל, היו בכל הדורות מקרים שיהודים התאסלמו. רוב העם שמר על יחודו הדתי, למרות הפיתויים החומריים בהתאסלמות.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן– החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות-

סיום הספר …

פרק התעודות המוזכרות בספר ושבהן נעזר פרופסור בשן ז"ל במחקריו הרבים, יובא לאחר מכן…

May 23 1881

Sir J. Hay

copy to Jewish Boards

With regard to the custom of requiring Jews to go barefoot in Mohamedan quarters and towns in the interior. Sir J. Hay is of opinion that if undue pressure is brought to bear upon the Sultan to alter a custom which the officers of the Court and the fanatical population of the chief cities and inland towns may insist on maintaining, there will be a risk of placing in jeopardy the lives and property of the Jews.

During the last twelve months outrages have been less frequent than formerly, and Sir J. Hay will take the first favourable opportunity to recommend the abolition of a practice which is only maintained out of deference to the fanatical prejudices of some of the population.

נספח 2

בארכיון של כי״ח 5411/3 (Maroc iv, c. 11 (Tanger

מקנאסא יעא-יגן עליה אלקים- כד אדר א ש׳[נת] חיים כלכם היום לפמ״ה [לפרט מן הפרט, כלומר רק המנין של שתי האותיות האחרונות.] מעלת ידידינו ואור עינינו, החכם המרומם, משכיל בכל חכמה, דורש טוב לעמו, האדון ס׳[ניור] אברהם רבי יש״ץ מנהל ומפקח מאת החברה הקדושה ״כל ישראל חברים״, ישמרם השומר אמת לעולם אכי״ר בעי״ת [אמן כן יהי רצון בעיר תהלה.] טאנכיר יע״א

יהי שלום בחיליך שלוה בארמנותיך אמן

אדון נכבד!

באשר יודע אנכי את רוממות הח[ברה] הק[דושה] כי״ח יש״ץ זאת תעודתה להרים קרן אחב״י [אחינו בני ישראל.] ולחלצם תמיד מן המצר, אשר על זה יודוה פיות אלפי ורבי רבבות אחינו בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, לכן הרהבתי עוז בנפשי להעריך לעיני כבודו מעט מן התלאות אשר מצאונו בימים האחרונים האלה, ולבקש מכבודו שיעשה למען קדושת שמו הגדול, ולמען אהבת הלאום הקדוש, להרצות דברינו אלה לכבוד מנהלי וראשי אלפי ישר[אל] נשיאי הח[ברה] הק[דושה] כי״ח יש״ץ בפאריז, יען עלגי וכבדי לשון אנחנו, כי אורך וקושי הגלות הפיג טעמינו ודובשינו, ולכן מחלים אנחנו את פני מעלתו הרוממה שיהיה לנו לפה ולמליץ טוב, ומגלגלים זכות ע[ל] י[די] זכאי.

יודע להאדון! כי מיום שהתחיל ״המרד״ בעירינו (שמרדו הישמעאלים במלכינו הרחמן סידנא מולאי עבד לעזיז יר״ה^״) אנחנו במצוקה גדולה מכל אפסים, ותהי ראשית תעלוליהם לעולל בעפר קרנינו ולשומינו למשל ולשנינה, כי גזרו עלינו ללכת ״יחף״, ובזה תם כבודינו, ונכרת אוכל מפיות אלפי אחב״י אשר לא יוכלו ללכת יחף, ולסבול בושה, גם מכות חדרי בטן, מאת השובבים והפראים.

עוד זאת, גוזרים עלינו בכל יום ויום מסים כבדים מנשא, בפעם אחת נתנו אנשי קהלתינו סף אלף דורוס, ואין לך יום אשר לא תסבול קהלתינו העניה והסוערה איזה מס ודורון להסתים פיות אלפי מקטרגינו ושונאינו.

עוד זאת, עשו בצדיה כי סגרו עליו הדרך מברוח על נפשותינו לבעבור נצל אותנו ולהציגנו ערומים, כי על כל הגה היוצא מפיהם, עלינו לכפר בכספינו: גם חובות אחב״י אשר להם פקדונות מאת הגוים, נאלצים עתה להשיב הפקדונות, בלי השיג כספם, ולהוסיף שחד כסף לבעליהן, לבל יעלילו עליהם כי יש אתם פקדונות אחרים, כאשר קרה כמה פעמים: גם מחלישים המה לבבינו בשמועות מרגיזות ואיומות אשר כמה הרות הפילו ולדיהן.

נוסף על כל אלה, הוא העניות הנוראה השורר בקרבינו, כי על כל מדרך כף רגלינו, אין שלום, ודרכי המסחר נשמו, וקהילתינו אשר לה כערך שלשת אלפי ת״ח עניים אלמנות ויתומים, סובלים חרפת עוני בעוה״ר. כשל כח הסבל! ״אנית ישראל מטורפת בגלי ים הסואן״ פורשת כפיה, להצילה מצלול בעמקי נבוכות.

לכן אדון נכבד! עשה למען שמו הגדול, והיה לנו לעינים אצל הח[ברה] הק[דושה] אשר עיני כל יש[ראל] נשואות אליה כי יביטו ממרום שבתם על מצבינו האיום ויושיטו לנו כל עזרה בחומר וברוח, למען מלט שארית הפליטה שה פזורה יש[ראל] מכליון חרוץ ח״ו.[חס ושלום]

תקותינו תעודדינו, כי דברינו אלה היוצאים מקירות לבבינו, והנכתבים בדמע עינינו, ימצאו מקום עמוק בנפשות עדינות שרינו ואלופינו, ויחישו לקום לעזרת ה׳ בגבורים, וזכות הרבים יגן עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים אליהם, בימיהם ובימינו תושע יאודה, וישראל ישכון לבטח, על ארצינו ועל נחלתינו, ואז נגילה ונשמחה ב׳ בבא׳ ה״י.[ במהרה בימינו ה׳ יגאלנו.] הכ״ד [הלא (או הנה) כה דברי.] עמוס התלאות, ומצפה לישועות, זעירא דמן חברייא המשרתים בקדש, המעתיר בעדכם עתרת החיים והשלום, מוקירם ומכבדם כערכם הרם והנשא, ע״ה' [עבד ה'] אברהם עמאר שליט״א. [שיחיה לאורך ימים טובים אמן.]

הערת המחבר: אברהם רבי(1856־1928) יליד איזמיר, ניהל את בית הספר של כי״ח בתיטואן בשנים 1880־1889, ובטנג׳יר בשנים 1889־1912. תרם רבות לחינוך היהודי במרוקו. הוא היה ער למצוקות היהודים בכל אתר, ולאחר הפוגרומים ברוסיה בשנות ה־80 של המאה ה־19, עודד יהודים לתרום לסובלים.

פרטים עליו: M. M. Laskier, The Alliance Israélite Universelle and the Jewish (Communities of Morocco 1862-1962, New York 1983, (index

סיום הפרק "חיוב היהודים במרוקו לחלוץ נעליים" אליעזר בשן, בתוך "מחקרי אליעזר"

עמוד 412

רצוננו ללמוד ב״אליאנס״ היה מנוגד בתכלית לרצון הורינו. הרבנים עצמם היו נגד ״אליאנס״, וגרסו כי זה חושף אותנו לתרבות רעה. תשאלו, לטענתם, התלמידים ב״אליאנס״ נהיים כמו גויים גמורים. מתלבשים כמו גויים (הכוונה לצרפתים), מזלזלים בתפילה, יוצאים בשבת לקולנוע והולכים לבריכה הציבורית. ולמעשה: מזלזלים בדת! לכן הם לא רצו שהילדים ילכו ל״אליאנס״. האם זה נכון? ודאי! ואולם, גם אלה שלא הלכו ל״אליאנס״ – כשגדלו, עשו את אותם הדברים. הם לא ראו בזה חילול שבת, כך הם טענו.

ישנו סיפור הממחיש כביכול, איך למדו(או נכון יותר לומר ״לא למדו״) יהדות ב״אליאנס״. מספרים שפעם בא מפקח על לימודי היהדות לבית הספר ״אליאנס״, כדי לבחון איך לומדים יהדות. המפקח נכנס לאחת הכיתות ושאל את אחד התלמידים: ״מי שבר את הלוחות?״ (בצרפתית לוחות אומרים Les Tables, שפירושו גם שולחנות). התלמיד התחיל לבכות וטען שהוא לא שבר את הלוחות! המפקח פנה בכעס למורה, ״ככה לומדים אצלכם?״ המורה ענה לו שתלמיד זה הוא תלמיד טוב ואינו משקר אף פעם. אם הוא אומר שהוא לא שבר את הלוחות, צריך להאמין לו. המפקח יצא בכעס, הלך למשרד המנהל וסיפר לו מה שקרה בכיתה. המנהל ענה לו: ״אדוני המפקח, אני מוכן לשלם בשביל הלוחות האלה ונגמור עם העניין…״. בכך לא תם העניין. התלמיד חזר לביתו בוכה, וסיפר לאמו שהמפקח האשים אותו בכך שהוא שבר את הלוחות. אמא שלו החלה לצעוק בכל גרונה: ״כמה פעמים אמרתי לך לא לנגוע בדברים שאינם שלך!״ כלומר, לא רק התלמיד היה זה שלא ידע מה פירושה של המילה Les Tables בהקשרה התנכ״י – אלא אף הדרג המנהלי הממונה עליו, ואף אמו לא ירדה לשורש העניין. החל מאבק עם ההורים שנגמר בניצחוננו, שהרי ההורים לא יכלו לנו – היינו בורחים מ״אם- הבנים״, כאשר הכריחו אותנו ללכת לשם. מאבק זה נמשך זמן רב. היינו בורחים ומקבלים מכות ושוב בורחים ומקבלים מכות ולבסוף מגיעים ל״אליאנס״. כמובן מבטיחים שנמשיך ללכת ל״אם־הבנים״, כשיוצאים מוקדם מ״אליאנס״ והולכים לכיתות מתקדמות ב״אם־הבנים״, וממשיכים ללמוד. ממשיכים להיות יהודים טובים. הולכים לתפילה יום יום ובשבת. העיקר שקודם כל נלך ל״אליאנס״. מה עם קולנוע? היו שקנו את הכרטיסים ביום שישי להצגה בשבת, וכן כרטיסים לבריכה, אבל אנחנו לא עשינו את זה. מתי נלך?

אנחנו ב״שחרית״ עד הצהריים. אחרי הארוחה הדשנה, השירה, השמחה וההתלהבות מכל זה, היינו נחים. אחרי זה קמנו והלכנו למנחה ולסעודה שלישית. עד שהגענו ל״הבדלה״ השבת נגמרה. אין זמן להבלי העולם הזה! בשבילנו השבת חשובה יותר כדי לרענן את הנשמה, לחזק את כוחותינו הרוחניים וללמוד דברי תורה. אז איך האחרים הלכו לבריכה בבוקר? הם קמו לשחרית מוקדמת. ככה גמרו מוקדם לפני שהתחלנו בשעה הרגילה.

הסביבה הטבעית משכה את לבנו, עיצבה את אופיינו וגם סיפקה לנו מזון שלא היה מצוי בשפע בבית. אף פעם לא היינו רעבים כי תמיד אכלנו ירקות ופירות מן השדות ומן הבוסתנים שבהם נתברכה ספרו. ביערות סביב העיר היו מעיינות מים מפעפעים ומפכים ברשרוש קל מתוך האדמה. היינו מתכופפים על ברכינו ושתינו ישר מן המעיין לפינו. המים היו טעימים כל כך שלפעמים שתיתי ושתיתי עד שכרסי התנפחה. מזג האוויר היה נוח מאוד. כאמור, ספרו הייתה ידועה כעיר נופש. משפחות רבות הגיעו מערים אחרות על מנת לברוח מהקיץ הלוהט שבמקומם. היו לנו קרובים שגרו בעיר החדשה, בבית מרווח עם גינה יפה. לפעמים הלכנו אליהם לביקור ונהניתי כל כך להיות בגינה שלהם, שהייתה מלאה עצי פרי. לשם לא התגנבנו לקטוף פירות כי בעלי הבית העניקו לנו מפרי גנם בשפע. בקיץ שפרה עלינו נחלתנו. נהנינו מהחופש ונתנו דרור לרגלינו, שנשאו אותנו אל מחוץ לעיר כרגיל. לישיבה הלכנו רק בערב. אהבנו להשתכשך במימיהם הצוננים של הנהרות והנחלים שהיו בשפע מסביב לעיר. כשהייתי בגפי, הייתי מטפס על אחד מעצי האלון הגבוהים, מתיישב על ענף נוח ונהנה מהטבע סביבי. אהבתי את ריח העצים שבישם את האוויר. יכולתי לזהות כל עץ בעיניים סגורות – רק על פי ריחו. לכל אחד היה ריח מיוחד. אהבתי את העצים, כי שם אף אחד לא הפריע לי ולא נשקפה לי כל סכנה. יכולתי לשבת בלי שום דאגה. לפעמים אכלתי שם את הפירות שקטפתי ואשר רחצתי בנחל. לשבת על ענף עץ גבוה הייתה מעלה גדולה, בדומה לאדם הרואה ואינו נראה. לא היה כלל משעמם לשבת למעלה ולראות אנשים עוברי אורח. לא היו דרכים או שבילים, אבל האנשים שרצו לקצר את הדרך חצו את היער הזה לכל מיני כיוונים בין העצים. לפעמים הם היו ממש תחתיך, מבלי שיחשדו אף פעם שמישהו רואה אותם מלמעלה. זה הסב לי הרגשת ביטחון. ביטחון היה חשוב מאוד בחיים שלנו. היינו צריכים להיות תמיד ערים וזריזים למתרחש סביבנו, בפרט אם היינו לבד. כשהרחנו סכנה בזכות החוש החד שלנו, לא פעם נמלטנו ממארב שהגויים פרשו לרגלינו. ממש כמו ציפורים וכמאמר הכתוב: ״הפח נשבר ואנחנו נמלטנו״. כאשר ערבים היו רודפים אחריי, הייתי רץ עד שנעלמתי מעיניהם ואז טיפסתי מהר על אחד העצים. זה הציל אותי לא פעם. אני זוכר שפעם, כאשר שני פרחחים רדפו אותי, הם עמדו תחת העץ שעליו ישבתי, השתגעו ולא ידעו איך נעלמתי. חיפשו וחיפשו ולא מצאו, ואני מלמעלה שומע, רואה את מעשיהם ומחייך להנאתי. בסופו של דבר התייאשו והלכו. נכון שהייתי קל ברגליי כמו רוב ילדי ספרו, ולפני שעליתי על העץ דאגתי שהמרחק בינינו יהיה גדול. זה חשוב מאוד! הרי אי אפשר להיעלם סתם כך. לכן לא חשדו שהייתי ממש על ראשם.

אגיד לכם, גם אם הרימו ראשם לא היו רואים אותי, כי הייתי מטפס עד לצמרת, ככה שיתר הענפים הנמוכים הסתירו אותי. מדובר בעץ אלון עתיק וגבוה מאוד. אהבתי ציפורים והרגשתי קרבה מיוחדת אליהן. ביושבי על העץ, הן היו ממש סביבי. קינאתי בכנפיהן וביכולתן לעוף. מי ייתן לי איבר כיונה והייתי עף לירושלים מחוז תקוותנו וערש מולדתנו. למדתי לחקות את צפצופן ויכולתי לזהות כל ציפור, לפי הזמרה המיוחדת שלה. נהניתי מאוד לעקוב אחר כשרונן הטבעי לבנות קן לגוזליהן. הייתי מלא התפעלות. ״מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית״. מהציפורים אפשר ללמוד סבלנות ויכולת ביצוע נפלאה. הנה הקן נבנה לאט לאט, הציפור החלה להטיל ביצים ויום אחד פתאום מופיע גוזל ועוד אחד. עם כל רשרוש קטן ששמעו ליד הקן, היו פותחות את מקורן לכל רוחבו. לפעמים הייתי מאכיל אותן פירורי פירות ממה שאכלתי, וגם הציפור האם הייתה אוכלת מידי. איזו הנאה לראות את זה. הן לא פחדו כלל. הגוזל שבקע מהביצה היה מונע מהחלש שיצא יום או יומיים אחריו מלאכול, ולפעמים אף היה דוחף אותו מהקן. ממזר קטן! לפעמים הייתי מרים את הגוזל שנפל על העלים של העץ, מחזירו לקן ומאכילו. הייתי מרים גם את קצות הקן כך שהחזק לא יוכל לדחוף את החלש החוצה. מפליא היה לראות את החכמה הטבעית של הגוזלים. הם לא היו מלכלכים בתוך הקן, אלא מטילים את צרכיהם מעל דפנות הקן החוצה! מעניין מאוד! אהבתי לראות איך הדוכיפת בונה את הקן שלה בתוך חור בגזע העץ. הצבעים שלה יפים היו וציצת נוצות המעטרת את ראשה, הוסיפה לה חן, כמו כתר על ראשה. פעמים רבות ישבנו ארבעתנו על ענפי עץ גבוה ועסקנו בדברי תורה ופרשנות על מה שלמדנו. כשגדלתי היה לי כלוב גדול עם חוחיות וירקונים. החוחיות היו חמודות, אבל רק הזכר היה שר ובעל צבעים יפים. כל יום הייתי סוגר את הדלת של החדר ואת החלונות, ומשחרר אותן שיעופו וירגישו חופשיות. הייתי שם להן צלחת עמוקה עם מים והן היו נכנסות לצלחת להשתכשך במים. אחר כך ניקו את נוצותיהן. העניין הזה עם הציפורים נשאר אתי לאורך כל חיי. מאוחר יותר היו לי גם קנרים. אמנים בחסד עליון ושירתן ערבה לאוזן. לאורך חיי חלמתי תמיד שאני עף, עף, ולפעמים מתעורר מחלום בלהות כשאני נתפס בסערה או בכוחות חזקים. הייתי נועז ועף גבוה מעל הרים ועמקים, צולל לתהום ועוד פעם מתרומם ורואה. לפעמים מאבד את דרכי ולפתע מתעורר. היה לי אוסף של תמונות ציפורים שערכתי וסידרתי במחברותיי. בזמן האחרון אני עף פחות בחלומותיי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 46

זהו השיר בו מוזכרים הכי הרבה קדושים. שש מחרוזות מתחילות בפניה "הו״. שתיים מהן מוסבות לאלוקים וארבע לאחים או לידידים. פניה זו מיועדת לבטא ולהדגיש את מעורבותו של הפייטן בקבוצה הסובבת אותו. אין אנו יודעים מי היה המחבר של שיר זה. מכל מקום אם כל הבתים חוברו באותו זמן, איזכירו של הקדוש ר׳ אברהם מול אנס רומז על מועד חיבורו בראשית שנות הארבעים של המאה הנוכחית. אף על פי שהסגנון הוא אחיד ונראה שהשיר כולו הוא יצירה של משורר עממי אלמוני, אין זה מן הנמנע שבתים נוספו כאשר כל בית מוקדש לקדוש מסויים. המנגינה המלווה את השיר היא קצבית וסוחפת, עדות שתרמו להפצתו הרבה של השיר.

שאלה פתוחה היא אם יש משמעות מיוחדת למספר שלוש עשרה של המחרוזות כמספר עצמאי־נוסחאי או כצירוף מקובל של שנים עשר ועוד אחד.

להלן פיוט כללי נוסף המזכיר הרבה קדושים שנכתב על ידי חיים בן מסעוד סויסא והופיע בחוברת ״שמחה וששון״ עמי 56—57 :

״אל אדיר נאזר בגבורה יוציא את עמו לאורה, זכות הצדיק הנורא הרב יעקב אביחצירא     רבנן.

נורא ונשגב שמו אל עליון בתעצומו זכות הרב שלמה בן לחנס שמו נקרא             רבנן.

יחיד הושע בת נאוה, פדה עמך ישראל, זכות הרב אנקאווא הקדוש ר׳ רפאל              רבנן

חוס וחמול על עמך ישראל, אנא האל החשה ועשה למען שמך, זכות הרב דוד ומשה        רבנן

יחיד הקדוש הנאדר, קרב זמן התחיה, זכות הנקרא לכדר, הרב רבי יחייא           רבנן

יה גדול עצה, אל ברוך, זכנו ליום שכלו ארוך, זכות הרב דוד בן ברוך, הכהן שמו נקרא   רבנן

מרום קדוש ונורא, מזולל יוציא יקר, מציל עמו מכל צרה, זכות הרב דוד אלשקר            רבע

הר גבוה רם ועל, הוקם עליו ממעל, רבי מאיר הוא בעל אתייא ותמהייא      אעברה

נתן לנו סוד תורה, על יד משח מאירה, ורשב״י גלה אורה, וחבריו עשרה רבנו

גאון בבני עליה, הרב הכהן חנניה, עם רב יצחק דילויה, אבן פטדה מאירה      רבנן

יה בל ינום, נעלה, חילי ואדיר אוני, כל חוסי בך אשריהו, האומר אתה עזרי אודה לאל בשירה, בקול נעים וזמרה, אשר נתן התורה, לאומה הטהורה.

. פיוט על רבי חיים פינטו

הערת המחבר: הפיוט מופיע על דף בודד ויקר המציאות. על דף זה מופיע בצד אחד השיר העברי ובצד השני הוא כתוב באותיות לועזיות. באמצע הדף מופיעה תמונתו של ר׳ חיים פינטו הקטן. שם הצלם מוזכר והוא יצחק אדרעי, תוך ציון שאסור לעשות רפרודוקציות של התמונה. ניתנים שלושת התאריכים של ההילולות של ר׳ חיים פינטו הגדול (כ״ו באלול), בנו ר׳ יהודה פינטו (י״ז באב) ונכדו ר׳ חיים פינטו הקטן (ט״ז חשון). מתחת לתמונה מופיע השם ניסים (=חיים) פינטו עם כתובתו בקזבלנקה, זהו כנראה המחבר. [שיר זה נתחבר ע״י ר״ח פינטו וסימנו אני חיים חזק, נדפס בשלמותו במרבית קובצי השירה המארוקאית, ראה: שיר ידידות מהד׳ לוגאסי, ירושלים תש״מ, עמי ריח. ע״ה מ. עמאר, העורך].

״ארוממך האל אלהי ישראל המציל הגואל מדחי את רגלי

נבהלתי מיראה מצור גאה גאה נעניתי כי אמרתי מטה רגלי

ידך עשוני והם יכוננוני ה׳ חנני והיה נא עוזר לי

ה׳ מלאך מחיבה אומתך הקריבה אודך ואבקש אותך לרגלי

שמע קול שירי לפאנך (=לפניך) סתרי אתה תאיר נרי וגואלי

מול קדשו אתחנן בשלי אתלתן בביתו אשתונן והיסיר כל חולי

חאליתי (= חליתי) זה כמה זך ישו׳ באימה קולי תשמע למה עזבתי אלי"

3. פיוט לרבי שמעון בר יוחאי.

הערת המחבר: שיר זה נכתב על ידי אותו מחבר של השיר הקודם. גם הוא מופיע על דף בודד שחולק בהלולא. הטרנסקריפציה של הטקסט באותיות לועזיות המופיעה בחלק השמאלי של הדף היא מקור חשוב לחקר מסורת הקריאה של יהודי מרוקו. יש לציין שר׳ שמעון בר יוחאי ור׳ מאיר בעל הנס זכו להרבה פיוטים וקסידות.  

"אקריב תשורת זמרת שבחי — תוך אחי לכבוד איש האלוקים ושמו השב״י  אנא אדוני ושמו השב״י

נחבה [נחבא] כמה שנים במערה — סגורה עמו ר׳ אלעזר ממשפחת רב והוא בן איש חי          אנא דוני ושמו השב״י

ידעו סודות תורה הנעלאים — נוראים מאלו (מלאו) דעת וחכמה ויחכמו

המה מכל חי                                              אנא אדוני ושמו רשב״י

חרוב ומעון (ומעיין) להם נבראו — ונראו אכלו ושתו מהם בימים ההם בני אל חי         אנא אדוני ושמו רשב״י

ישרים חזרו משם מסך (משך) שנה — אל קנא לא יחפוץ במות ראבע [רשע] כי ישוב מדרכיו וחי            אנא אדוני ושמו רשב״י

משך י״ג שנים נטמנו — אב ובנו ועל ידם השפיע ה׳ משביע לכל חי

אנא אדוני ושמו רשב״י

שירי ההילולא והזיארה-יששכר בן עמי – קו לקו-עמוד 132

מנהגי חודש אלול

א-נהגו רבים לערוך התרת נדרים בי״ט באב, ובראש חודש אלול:

ב-נהגו לומר סליחות באשמורת, החל מיום ב׳ באלול, ופותחים בפיוט ״ישן אל

תרדם״:

ג-נהגו לתקוע בשופר בסליחות, בשעת אמירת י״ג מידות:

ד-נהגו לומר את הפיוט ״למענך אלקי״, כל ימי הסליחות:

ה-נהגו בעננו להוסיף: עננו משגב האמהות, עננו עזרת השבטים, ואומרים, עננו אלהא

״דמאיר״ עננו:

ו-נהגו בעננו לפי סדר זה: אלקי אברהם, בעת רצון, ופחד יצחק, בעת צרה, אלקי יעקב, בעת רחמים, אלקי המרכבה, אלקא דמאיר, בזכותיה דבר יוחאי, משגב האמהות, עזרת השבטים, רחום וחנון:

ז-נהגו לומר וידוי בסליחות, בלחש ככל השנה:

ח-נהגו לערוך ״תיקון כרת״ בחודש אלול:

ט-יש נהגו באלול לפתוח ערבית, במזמור ״אשרי נשוי פשע״, במקום ״לדוד ה׳ אורי

וישעי״ ככל השנה:

י-יש נהגו לומר ״לדוד ה׳ אורי וישעי״, אחרי שחרית, מר״ח אלול עד הושענא רבא: יא. נהגו להקפיד בחודש אלול לא להשביע שום אדם מישראל:

יב. נהגו בחודש אלול לקרוא כל ״תיקוני הזוהר״ ולהשלימו עד יום הכפורים:

א-כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (אלול), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם מובא בכה״ח (סימן תקפ״א סקי״ב) שמצינו בזוהר, שמי שנתחייב בנזיפה או נידוי מפי בי״ד של מעלה, נשאר בנידוי ארבעים יום, ומעכב את התפלה, ומשום כך עושים התרה, וראה בספר קב הישר (פרק ל״ג):

ב-כן המנהג פשוט והביאו בספר דרכי דוד (סימן ל״ח), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו:

 ג. כן המנהג והביאו שם בדרכי דוד הנ״ל:

ד-כן המנהג וכן מובא בסליחות ישנות:

 ה-כן המנהג ומובא בסליחות ישנים:

ו-כן המנהג וכן הסדר בסליחות ישנים, וראה ספר מים חיים (עמוד רל״ב):

 ז- כן המנהג, וראה בזה בודד שחרית:

ח-כן הביא בספר נהגו העם (אלול), וציין שם לספר תורה לשמה (סימן תמ״ט) שנתן טעם לזה על פי הסוד:

ט-כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(אלול) עיי״ש:

י. כן המנהג בכמה מקומות ומובא בספר נהגו העם (אלול):

יא. כן הביא שם בנהגו העם, ומקורו מהרמ״א (סימן תר״ב) עיי״ש, וכ״ז כדי להרבות בזכויות, ולהנצל מעון שבועות שמעכב את התפלה כידוע:

יב. כן המנהג, והוא הכנה רבתי ליום הקדוש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה -מנהגי חודש אלול