ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

ג. משך העינויים: שני חודשים

דָּנוּהָ בְּדִינִים קָשִׁים / גּוֹי נָבָל קֻפַּת שְׁרָצִים

עִנּוּהָ שְׁנֵי חֲדָשִׁים / יְמֵי עֲנִיָּה וּמְרוּדֶיהָ

ציון המאסר הנמשך חודשיים חוזר ב״את גדל שבח נערה״ של אביחצירא:

בְּמִסְפַּר שְׁנֵי חֲדָשִׁים וְהֵמָּה

מְפַתִּים אוֹתָהּ…

בשאר הפיוטים אין תימוכין לגרסה הזאת, כיוון שלא הוזכר כלל משך העינויים. איננו יודעים אם ציון חודשיים אצל שני הפייטנים, אביחצירא ומונסונייגו, מצביע על מרווח הזמן מיום ההאשמה בטנג׳יר עד יום ההוצאה להורג בפאס או על הזמן שבו שהתה סול תחת סורג ובריח בפאם. כל הפייטנים מתייחסים רק לגורלה של סול בעיר פאם, ואיש מהם אינו נוקב בשם טנג׳יר, עיר המוצא של הנערה, לא בגוף הפיוט ולא בכתובתו. מהשיר של מונסונייגו עולה שבפרק הזמן הזה של חודשיים ימים כמו נפתח ערוץ תקשורת כלשהו בין הרשות השופטת המוסלמית לבין הקהילה היהודית, עד כדי הצעת כופר מראשי הקהילה, הצעה שנדחתה על ידי הצד השני.

ברם, אם אכן עלמה יהודייה הייתה נתונה תחת סורג ובריח במשך חודשיים בידי הרשויות המוסלמיות, סביר להניח שעניין זה היה בא לידי ביטוי בכתבים של רבני הקהילה ושל מנהיגיה. חודשיים ימים מספיקים כדי לאסוף מידע מפורט ומדויק על הפרשה, מידע שהיה מגיע גם לידיעת הפייטנים ומחברי הקצות. אבל על פי הטקסטים ברור שאין למחבריהם נתונים בסיסיים על גילה, על שם משפחתה, על שמות הוריה ועל השתלשלות האירועים מתחילת ההרשעה בטנג׳יר עד הוצאתה להורג בפאס. המידע נותר כללי מאוד.

חודשיים ימים מחייבים היערכות מצד הקהילה שהייתה צריכה לספק מזון כשר לאסירה. על פי חוק האסלאם, אסור למנוע שתייה ואוכל מאסיר הנאשם ב״רידה״ בימי ה״תובה״; הם הימים שבהם מנסים לשכנע אותו לחזור מסורו. סול גדלה במסורת של אכילת אוכל כשר, וכנראה נמנעה מלאכול את מה שהגישו לה המוסלמים. אם הייתה שוהה במשך חודשיים בבית הסוהר בפאס, סביר להניח שהיו מכירים את המקום שהייתה אסורה בו והיו נוקבים בשמו בקצות ובפיוטים. שם המקום היה מוצא את דרכו אל כתבי רבנים ואל רשומות הקהילה(האם היה קיים בפאם בית סוהר לנשים בלבד?), אבל אין זכר לדבר, אולי מפני שסול לא שהתה בפאס במשך חודשיים בבית הסוהר. לפי החוק, נמשכת ה״תובּה״ רק שלושה ימים וההוצאה להורג חייבת להתבצע בזמן שקיעת השמש בתום היום השלישי, אם הנדון למוות לא חזר מסורו ער אז. לפי כל הפיוטים עולה שהמהלך המשפטי מוצה בטנג׳יר ובפאס בוצע גזר הדין.

שמואל אלבאז מנסה לדווח על מהלך הפרשה, וכבר בשני הבתים הראשונים מסכם את קורותיה של סול בטנג׳יר: המניע לעלילה ולעדות השקר טמון בהימשכותם של המוסלמים אל יופייה וברצונם לשאת אותה לאישה. רק לאחר הבאת העובדות האלה הנוגעות לפרשה בטנג׳יר הוא אומר:

אֶל מַלְכָּם הוֹבָאָה / לְהַגְדִּיל מְדוּרָה

[…]

לְעִיר הַפְּלִילִים / שִׁלְּחָהּ בְּחֶמְדָּה

תִּשְׁכַּב בֵּין עֲרֵלִים / שָׁם תִּשְׁכַּח עֲבוֹדָה

אותה תופעה מתגלית גם בשירו של חלואה. אחרי העלילה, עדות השקר והמשפט הובאה הגבירה למלך בפאס(שורות 14-11):

יְחִידָה וְתַמָּה / לָקְחוּ וְיַנְהִיגוּ

אַנְשֵׁי דָּמִים מִרְמָה / כַּכְּפִירִים שָׁאֲגוּ

לְמֶלֶךְ הַחַדְרָה / הוּבְאָה גְּבִירָה

בַּת בִּתָּהּ שֶׁל שָׂרָה / רַבַּת הַמַּעֲלָה

גם בפיוט של אביחצירא נאמר שהרצים הגיעו לבית המלוכה רק אחרי שהמהלך המשפטי מוצה באמצעות עדות העדים וחתימתם על מסמכים של בית המשפט. מתברר בדיעבד שהפיוט של מונסונייגו מדווח על סדר מהלכים דומה:

יְהִירִים לַעֲנוֹת סָרָה / קִדְּשׁוּ קָרְאוּ עֲצָרָה

כִּי טוֹב בְּרַע הִיא הֵמִירָה / בֵּית אָבִיהָ בִּנְעוּרֶיהָ

דָּנוּהָ בְּדִינִים קָשִׁים / גּוֹי נָבָל קֻפַּת שְׁרָצִים

עִנּוּהָ שְׁנֵי חֲדָשִׁים / יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ

יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כֹּפֶר מֵאֲנוּ

לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ

כלומר, תכננו להעיד נגדה עדות שקר (״לענות סרה״), ולשם כך ערכו אספות (״קדשו קראו עצרה"), כדי להעיד שאכן הביעה נכונות להחליף את דתה באסלאם. עינו אותה וגזרו עליה דין מוות(״דנוה בדינים קשים"), שניתן בהחלטה פה אחד של שופטיה(״לחובה נמנו וגמרו״) ולא היה מי שיגן עליה(״אין מקים יריעותיה").

אחרי תיאור בעל עושר לשוני ופיגורטיבי השואב את השראתו מהתלמוד ובמיוחד ממסכת סנהדרין, הוזכרו"מלכי ארץ כל לאמים״ שהשתדלו מאוד לפתותה בתכשיטי זהב ובבגדים יקרים. ובכן, גם אצל מונסונייגו הובאה סול לפאס, עיר מושבו של המלך, לאחר שנחתך דינה בטנג׳יר. לפיכך פרק הזמן של חודשיים עשוי להצביע על הטווח שבין יום הפללתה בטנג׳יר ליום הוצאתה להורג בפאם. המסע מעיר לעיר ארך כשבוע. דברים אלה כוחם יפה גם לשירו של אביחצירא, שגם בו צוין משך של חודשיים, ואם הייתה אפשרות להציע כופר, נסב העניין על הקהילה היהודית של טנג׳יר, אבל לא נותרה עדות על הדבר הזה בפנקסי הקהילה ובכתבים של ראשי הקהל והדיינים שם.

מפאת אי הסבירות באשר לשהייה של חודשיים בבית סוהר בפאם או בטנג׳יר, אפשר להתייחס ל״שני חדשים״ כאל מספר טיפולוגי המכונן נרטיב על עקדתה של עלמה בתולה על קידוש השם, נרטיב המצוי בספר שופטים בקשר לפרשת בת יפתח. נציין שספר שופטים מיוחד בתיאור של נשות המלחמה ושל נשות החיל שבו, כגון דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני ובת יפתח שקיבלה עליה את הדין בשקט, בשום שכל ובגבורה. עוד נציין כי פיוטו של מונסונייגו רווי בביטויים ובנוסחים השאובים משיח הקרבות והמלחמה, כמו "עֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיהָ", "חָגְרָה בְּעוֹז מָתְנֶיהָ", "שְׁאַר יָדוֹ נָטָה יָרָה / וַיְקִימֶהָ לְמַטָּרָה / תֶּכֶף עֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָה", "חָשְׁבוּ עָלֶיהָ מְזִמּוֹת / לַעֲקֹר מִבְצַר חוֹמוֹתֶיהָ".שיח מלחמה וקרבות מעין זה הנסב על אישה גיבורה כמו סול יכול לשאוב את עיקר השראתו רק מספר שופטים, אף על פי שאינו מצוטט מפורשות ואינו נוכח בגלוי במשחק השיבוצים.

נציין שברדוגו הזכיר את הנשים הגיבורות והחכמות של ספר שופטים בקשר לבתו של החכם משה טפיירו, אבל דבר זה לא חזר על עצמו בפיוטו על סול. באשר לשירו של מונסונייגו, הבנוי כמעט כל כולו ממקורות תנ״כיים, אפשר לומר שהציון הטיפולוגי ״חודשיים״ עשוי לתפקד כציטוט וכמוסכמה ספרותית ולא כציון עובדה היסטורית, וזאת בהשראת פרשת יפתח הגלעדי בספר שופטים(יא, לו־־מ):

ותאמר אליו אבי פציתה את פיך אל ה׳ עשה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאיבך מבני עמון. ותאמר אל אביה יעשה לי הדבר הזה הרפה ממני שנים חדשים ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתולי אנכי ורעותי. ויאמר לכי וישלח אותה שני חדשים ותלך היא ורעותיה ותבך על בתוליה על ההרים. ויהי מקץ שנים חדשים ותשב אל אביה ויעש לה את נדרו אשר נדר והיא לא ידעה איש ותהי חק בישראל. מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה.

המספר הטיפולוגי של שני חודשים מהווה בסים להשראת הפרק בספר שופטים על הפיוטים שנכתבו על סול, נוסף על המוטיב של עקדת עלמה בבתוליה אשר לא ידעה איש. הבת הזאת מצטרפת לנעקד המפורסם – יצחק, בנו יחידו של אברהם. הפרשה בנויה על אותו עיקרון: בת יחידה לאביה. ״ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יצאת לקראתו בתפים ובמחלות ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת״(יא, לד).

הפיוטים על סול ציינו כולם, בהדגשים שונים, את עניין המוות של עלמה בתולה ללא אירוסין וללא נישואין ואת הבדידות המחוזקת בערך היחידות – יחידה היא ונאמנה היא לאל היחיד והמיוחד.

גם אצל אביחצירא מצוינים שני חודשים, ברם הפיוט בנוי על שיח ועל סגנון השאובים מהקבלה ולא מתיאורי מלחמה. טרם התבררה לנו הזיקה שיכלה להתקיים בין שני רבנים ודיינים שהיו אמנם מאותו הדור אבל גרו רחוק מאוד זה מזה. נזכיר שמשך הזמן של חודשיים אינו מוזכר בפיוטים האחרים. האם עלה בידי מונסונייגו, שחיבר את הפיוט ביום השלושים להוצאתה של סול להורג, להעביר מידע על הפרשה לאביחצירא מתאפילאלת, או שמדובר רק בצירוף מקרים הנובע מיניקה מאותם מקורות? אין באפשרותנו להכריע בסוגיה הזאת.

כאן המקום להוסיף שב״קצת לאלא צדיקא תנצב״ה״(אוניברסיטת בר־אילן, כתב יד 142) נאמר שמסע השכנוע בפאס ארך כחודש:

פְחָאל צְהַר וּהוּמָא פְהָאד לְחָאל / כֵּל נְהָאר יִּקּוּלוּ עְלִיהָא קֻווָאל

(כחודש והם במצב הזה / כל יום אומרים על אודותיה אומר ודברים)

אם מסע השכנוע נמשך כחודש, האם אפשר להניח שהפרשה כולה ארכה חודשיים ימים? על פי רומרו, 1837, הפרשה ארכה בין ארבעה שבועות לחמישה, הנחה שאינה עומדת בסתירה למכתבו של דרומון היי, שממנו עולה שהפרשה ארכה כמה שבועות. כך הביטוי ״שני חדשים״ עשוי להיות קרוב למציאות ההיסטורית, ובאותה מידה להיות פרי מוסכמה ספרותית ותרבותית.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

עמוד 35