Un siècle de floraison culturelle-Joseph Toledano
RABBI AHARON TOLEDANO
Le dernier des quatre freres, rabbi Aharon, quitta Meknes lors de la grande famine de 1738 pour s'installer a Tanger ou il fonda une nouvelle branche florissante de la famille. Appele a sieger au tribunal rabbinique de la ville, il fut aussi un enseignant remarquable. Ses fils, rabbi Moshe et rabbi Yossef devaient lui succeder au tribunal. L'arrivee des Toledano devait marquer un tournant dans l'histoire de la communaute de Tanger, l'apport d'une autorite rabbinique de renom lui permettant de se passer de la tutelle du tribunal rabbinique de Tetouan et de developper son autonomie en signant la haskama (accord) de 1795. Son petit fils, rabbi Abraham Toledano fut le premier president du tribunal rabbinique de Tanger et est considere comme la plus grande autorite rabbinique de l'histoire de la ville. Il fonda la premiere grande synagogue de la ville.
Des le depart des Anglais de Tanger en 1684, Moulay Ismael avait essay e d'attirer pour repeupler la ville des Juifs Rabat, Fes de Meknes – sans grand succes. Vers 1725, la communaute de Tanger ne comptait encore que 150 fi- deles avec a leur tete un originaire de Meknes, Abraham Benamor, qui s'etait efforce avec peu de succes d'y attirer nombre ses anciens compatriotes dont quelques families Toledano et Levy ben Yuli
A la generation suivante, deux grands noms, les deux freres rabbi Moshe et rabbi Habib, fils de rabbi Haim
Rabbi Moshe, ne en 1644, il succeda a son pere au tribunal rabbinique en 1680 qu'il devait presider jusqu'a sa mort en 1723
Rabbi Habib (1658 -1711), disciple de rabbi Reouben Abensour; le pere du fu- tur plus illustre rabbin de Fes, rabbi Yaacob Abensour. II rejoignit le tribunal preside par son frere Moshe en 1680, a l'age de 22 ans. On raconte que par respect pour son frere aine, il refusait de signer en meme temps que lui les arrets rendus par le tribunal, se contentant de rediger les actes et de les presenter a la signature de son aine. Consideres comme parmi les plus grands de leur generation, on s'adressait a eux de toutes les villes du Maroc. Rabbi Habib etait repute pour son erudition et son attachement a la verite et a la defense des plus faibles en toutes circonstances. En plus de sa fonction au tribunal et son intervention dans les affaires publiques et les relations avec les autorites, il avait fonde une yechiba et parmi ses plus celebres disciples, le fils de sa soeur rabbi Moshe Berdugo qui devait faire son oraison funebre a sa mort en 1711 Il ne le laissa pas de fils pour continuer son nom, seulement des filles.
Citons encore dans cette liste – forcement incomplete – des rabbins de la famille, deux autres noms.
Rabbi Moshe Toledano (1724 -1773) fils de rabbi Daniel. Rabbin juge au tribunal jusqu'a sa mort prematuree a 49 ans, du vivant de son illustre pere qui lui survecut cinq ans. Le grand poete rabbi David Hassine lui a consacre une poignante elegie parue dans son recueil Tehila. Ledavid. Il a laisse de nombre ecrits que son gendre rabbi Meyer Toledano a condenses et publies sous titre de Melekhet hakodech (Livourne, 1803). Son lointain descendant au XXe siecle, rabbi Baroukh Toledano a publie son recueil de Responsa, Hashamayim hahadachim (Meknes 1939). Il tenait une chronique des evenements de son epoque que nous avons souvent citee.
Rabbi Habib Toledano; fils de rabbi Eliezer ne en 1799. Un des rabbin plus feconds de la famille. A la suite de la terrible famine de 1825 qui fit plus de 3000 victimes; il fut envoye a l'etranger (Gibraltar, Algerie, Tunisie Italie) par la communaute pour recueillir des secours. Il fut le premier rabbin de Meknes a faire imprimer ses ouvrages de son vivant: Un commentaire de la Hagada de Pessah Pe Yesharim (Livourne 1834) et Sefer Troumot.kodesh (Livourne, 1840) dans lequel il refuta les arguments du mouvement d’emancipation׳ de la Haskala en Europe remettant en cause l'orthodoxie religieuse et dont les idees avaient commence a se propager dans les communautes du littoral marocain ouvertes a l,influence europeenne. A la fin de sa mission en 1834, il decida de ne pas revenir a Meknes et monta a Jerusalem.
RABBI MOSHE BERDUGO (1679 -1732)
Dit Harab hamasbir; il fut la plus grande autorite de Halakha de sa generation. Rabbin, juge, enseignant et dirigeant communautaire, il fut le disciple de son oncle rabbi Habib Toledano et du plus grand enseignant de sa generation, rabbi Yossef Bahtit. Malgre les sollicitations, ce dernier refusa toujours d'abandonner l'enseignement pour se joindre au tribunal rabbinique et resta pendant 70 ans a la tete de la yechiba fondee par son pere, rabbi Yeshaya. A sa mort en 1711, il fut enterre comme le voulait la coutume particuliere a Meknes pour les plus illustres rabbins; pres de la muraille du cimetiere, comme pour servir de bouclier contre les attaques exterieures. Pres de sa tombe, devenue un lieu de pelerinage, avait pousse un magnifique figuier. Avec les annees, le nom du saint fut oublie, la memoire populaire – surtout feminine – ne l'invoquant plus que sous le vocable de moul elkrma, le saint au figuier.
Rabbi Moshe Berdugo succeda en 1723 a rabbi Moshe Toledano comme President du Tribunal rabbinique. Il se distingua par sa vaste erudition et son sens de la justice. Son grand ami, l'llustre rabbi Haim Ben Attar, le celebre auteur du commentaire biblique Or Haim, le seul rabbin marocain de l'epoque venere dans le monde ashkenaze, rapporte qu'il evitait de croiser le regard des justiciables pour ne pas risquer de les intimider ou de les brouiller "Un esprit de saintete planait sur son tribunal et mon ame etait liee a la sienne". Fait assez rare pour une telle sommite rabbinique, il ne manquait pas de courage physique comme en temoigne un episode rapporte dans un manuscrit de rabbi Eliezer Bahloul:
" En ce temps la sevissait a Meknes un cherif descendant de la famille du Prophete du nom de Mamoun. Il avait coutume de surgir au mellah et de s'y conduire a sa guise, detroussant les passants, harcelant les femmes. Il frappait les passants qu'il reussissait a rattraper et ne les liberait que moyennant rancon. Cela durait deja depuis deux ans et nul n'avait eu meme le courage de s'en plaindre au pacha – ce qui ne faisait qu'augmenter son audace. Les Juifs n'avaient rien trouve de mieux pour se defendre, que de poster nuit et jour un veilleur a la porte du mellah pour donner l'alerte a son approche, et tous allaient alors se refugier chez eux. Ne trouvant personne a attaquer, il s'en retournait chez lui. Un jour, il s'en etait pris a rabbi Yossef Bahtit qui etait revetu de ses plus beaux vetements a l'occasion du mariage de son fils. Les passants eurent beau l'implorer a genoux de laisser en paix le rabbin, en lui proposant meme de l'argent, quand vint a passer rabbi Moshe. Ne pouvant supporter de voir son illustre maitre ainsi humilie, il assena un grand coup a la nuque l'agresseur. Ce dernier voulant degainer son epee, le jeune rabbin s'en empara et le bloqua contre le mur. Effraye par cette reaction inattendue, il s'enfuit en abandonnant son arme. Rabbi Moshe s'en saisit comme preuve devant le pacha. Par la grace de Dieu, le gouverneur convoqua le cherif, le menaga de graves sanctions si jamais il remettait les pieds au quartier juif. Mais le rabbin ne se satisfit pas de cette mesure et obtint du gouverneur de poster ses gardes a la porte du mellah, la communaute s'engageant a en couvrir les frais d'entretien. Pour financer cette depense, fut institute une taxe sur tout animal, grand ou petit, franchissant la porte du mellah, appartenant aussi bien aux Juifs qu'aux musulmans – et la paix revint au mellah. "
Parmi ses disciples, outre les membres de sa famille, rabbi Abraham Hassine qui fut membre du tribunal rabbinique. Un autre de ses disciples, rabbi Mordekhay Sebban; fut contraint de quitter Meknes en raison de la grande famine de 1724 pour Livourne. Il s'etablit ensuite en Syrie ou il devint celebre apres l'edition a Constantinople de son livre "Zebah toda".
Auteur d'un grand nombre d'ouvrages devenus des classiques avant meme d'etre imprimes, recopies a la main de generation en generation, dont son chef -d'oeuvre Roch Masbir, commentaires talmudiques en deux tomes. Le premier fut imprime a Livourne en 1740 et le second a Jerusalem en 1975. Le tome I de son livre de commentaires sur le livre de la Genese Kanaf renanim a ete imprime a Jerusalem en 1909 et le second a Casablanca en 1932. Son livre de Responsa, Sheelot outchoubot fut le premier edite par l'association pour le sauvetage des manuscrits anciens Dobeb Shifte Yechenim, fondee par son lointain descendant rabbi Yaacob Berdugo et par rabbi Shalom Messas, le futur Grand Rabbin de Jerusalem, dont nous parlerons dans la seconde partie du livre.
Son fils unique, rabbi Yehouda, mourut de son vivant; mais sa fille ainee pe petua le nom de la famille en epousant rabbi Mordekhay le fils de l'oncle de son pere, rabbi Yossef Berdugo.
Un siècle de floraison culturelle-Joseph Toledano
73 שנים לפוגרום בג'רדה ואוג'דה שבמרוקו-הביא לכתב דודו אדם דרעי…
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
Tekhmil el-mzari/wala ta‘lim d-drari
Nettoyer les egouts vaut mieux /qu’instruire les enfants
Kewwez/u ma t-thawwez
Demene-toi / pour ne pas etre tributaire des autres
L-kheddam ka ihlalo n ‘aso /u l- ‘agzan ka idor f- fraso
Le travailleur apprecie son sommeil / et le faineant s’agite dans son lit
Nti l- war da wana l-yasmina /as za s-sok i‘mel bina
Tu etais la rose /j’etais le jasmin / entre nous qu’est venue faire l’epine ?
Ma tqol a byade /hetta tqadi
Ne te rejouis pas avant d’avoir fini
Lli ‘qed l-hbel biddo /ihallo b-femmo
Qui noue une corde avec ses mains / la denoue avec sa bouche
D-dwam ka itqeb r-rkham
La perseverance peut trouer le marbre
Kelma f-s-sbah u kelma f-la-‘siya/el mselma ka tarza‘ ihodiya
Un mot le matin un mot le soir / la musulmane devient juive (la reussite ne s’acquiere que jour apres jour)
Lli khtar si qedra /igezder b-sqofha
Celui qui a choisi une potiche / qu’il se dechire les joues avec ses tessons un homme qui epouse une femme laide, doit en supporter les disgraces
Za iboso / ‘mah
II a voulu l’embrasser, il l’a aveugle
T-tali sa‘do ‘ali/f-s-sma ka ilali
Le sort du dernier est plus enviable, il deambule dans le ciel selon sa fantaisie
Men dar-l-bger /t‘abbi t-tben
Ce n’est pas de l’etable que tu peux avoir du foin
מֵן דָאר אְלְבּגֵר, תְּעְבִּי תְּבֵּן
من دار البقر تعبي التبن
Di habb khbar-d-dar /isaqsi d-drari s-sghar
Qui veut savoir les nouvelles de la maison interroge les enfants
דִי חָאֱבּ כְ'בָּאר אדדאר, ייסקססי דררארי סג'אר
دي حاب خبار ادار، يسقسي ادراري ضغار
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
יְחִידָה רַעְיָה, גַּל נָעוּל גַּן רָוֶה-לשמחת חתן וכלה-רבי דוד בן אהרן חסין
150 – יְחִידָה רַעְיָה, גַּל נָעוּל גַּן רָוֶה
לשמחת חתן וכלה. שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות ומדריך. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. במדריך שני טורים
ארוכים המתחלקים לשתי צלעות. הטור השני משמש רפרין, המתחלף במחרוזת האחרונה.
חריזה: א/ב/א/ב גגגב דדדב
משקל: יא הברות בטור ובצלעות המדריך.
כתובת: פיוט יסדתיו לשמחת חתן וכלה והוא נועם ׳יחיד ומיוחד וקדמוני׳ או נועם ׳אהגה כיונה׳.
סימן: י-ה-ו-ה אמת ובסופו דוד.
מקור: א-לא ע״א; ק-לב ע״ב.
יְחִידָה רַעְיָה, גַּל נָעוּל גַּן רָוֶה / הַלְלִי יוֹצֶרְךָ לְבָבוֹת בּוֹחֵן
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה / אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן
הַיָּפָה בְּנָשִׁים כַּלָּה כְּבוּדָה
נָעַמְתְּ מְאֹד מִכָּל כְּלִי חֶמְדָּה
5מִזָּהָב וּמִפַּז מֵאָדָם וּפִטְדָה
בְּעֵינֵי כָּל רֹאַיִךְ אַתְּ נוֹשֵׂאת חֵן.
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה / אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן
וּדְמוּת פָּנַיִךְ רַעְיָתִי הֵן יִדְמוּ
לְיָרֵחַ יָקָר מָלֵא בֶּן יוֹמוֹ
בָּרוּךְ הָאֵל שֶׁבָּרָא בְּעוֹלָמוֹ
10בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת, וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן.
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה / אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן
הַלֹּא אֲבַקֵּשׁ לְךָ בֵּית מְנוּחָה
תּוֹךְ נְוֵה שָׁלוֹם בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה
כָּבֵד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד בְּמִנְחָה
הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשׁוּאוֹת חֵן חֵן.
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוָה / אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן
15 אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ יָפָה וַהֲגוּנָה
עַל-מָה וְעַל-מַה דּוֹדַי לָךְ אֶתְנָה
רַבּוֹת בָּנוֹת אַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה
שֶׁקֶר הַיֹּפִי וְהֶבֶל הַחֵן.
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה / אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן
מֵהָרֵי בּוֹאִי לְגַנֵּי אֲחוֹתִי
20 אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי
וְלָקַחְתְּ מִיָּדִי אֶת בִּרְכָתִי
אִם־נָא כִּי מָצָאתִי בְּעֵינַיִךְ חֵן.
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה / אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן
תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל הֵנָּה
שָׂרָה וְרִבְקָה רָחֵל לֵאָה וְחַנָּה
25 לִקְרָאתָהּ הַבָּנוֹת צְאֶינָה וּרְאֶינָה
כָּלִיל תִּפְאֶרֶת לְרֹאשָׁהּ לִוְיַת-חֵן.
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה / אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן
דָּוִד הַמֶּלֶךְ מִגִּזְעוֹ מָשִׁיחַ
בְּשִׁירָיו וּשְׁבָחָיו לָךְ יְשַׁבֵּחַ
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת שִׁיר לַמְּנַצֵּחַ
30 לְדָוִד מִזְמוֹר דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן שִׁיר
- 1. יחידה, רעיה: כינויים של חיבה לכלה. גל נעול: על-פי שה״ש ד, יב. גן רוה: על-פי יש׳ נח, יא. 2. כי… נאוה: שה״ש, ב, יד. אילת… חן: על-פי מש׳ ה,יט. 3. היפה בנשים: שה״ש ה, ט. 5. מאדם ופטדה: על-פי שמ׳ כח, יז. 6. בעיני… חן: על-פי אס׳ ב, טו. 8. לירח… יומו: ירח במילואו באמצע החודש, וראה ׳ירח יקר׳, חזן, פרג׳י, עט׳ 230-229. 10-9. ברון… טובות: על-פי הנוסח של ברכת האילנות ׳שלא חסר בעולמו דבר וברא בו בריות טובות׳ (ברכות מג ע״ב). ויאמר למצוא חן: על-פי בר׳ לג, ח. 11. הלא… מנוחה: על-פי רות ג, א. 12. נוה שלום: על-פי יש׳ לב, יח. 13. כבד אכבדך מאד: על-פי במ׳ כב, יז. 14. האבן… חן: על-פי זכ׳ ד, ז. 15. אם… יפה: על-פי שה״ש ה, ט. 16. דודי לך אתנה: על-פי שה״ש ז, יג. 18-17. רבות… החן: על-פי מש• לא, כט-ל. 19. בואי לגני אחותי: על-פי שה״ש ה, א. 20. אל… הורתי: על־פי שה״ש ג, ד. ;:-22. ולקחתי… חן: על-פי בר׳ לג, י־יא. 23. תבורך מנשים: שו׳ ה, כד. 25. צאינה וראינה: ,ל-פי שה״ש ג, יא. 26. כליל תפארת לראשה: על-פי תפילת העמידה בשחרית של שבת, ׳כליל תפארת בראשו נתתה׳. לוית חן: מש׳ ד, ט. 27. דוד… משיח: כמו שנאמר ׳ויצא חוטר מגזע v (יש׳ יא, א). 28. בשיריו… ישבח: על-פי הברכה ׳ישתבח שמך לעד מלכנו׳ בסוף פסוקי ־ימיי 29־30. שיר… מזמור: כותרות של מזמורי תהלים. 29. שיר למעלות: תה׳ קכ, א. 30. לדוד מזמור: תה׳ כד, א. דברי… חן: על־פי קה׳ י, יב.
רבי דוד ומשה- אָגְּוִוים –שאול טנג'י Agouim
אָגְּוִוים – Agouim
הכפר אָגּוּיִים נמצא בין וָארְזָאזָאת לְמָרָאקֶש. זהו כפר קטן ולא מפותח ורוב תושביו עוסקים בחקלאות ובגידול צאן. חלק מהצמר מעובד לשטיחים הנארגים בבתים הפרטיים ובכך מסייעים בקיום המשפחה
ההר בו נמצא הציון של רבי דוד ומשה מרוחק מכפר כ- 16 כק"מ. עד לפני מספר שנים ההגעה לציון התנהלה על גבי בהמות ולא במעט סכנות. לפני כמה שנים נפרץ שביל אך גם הוא כמעט בלתי עביר אם בגלל האבנים ושיטפונות מי-הגשמים לפעמים, ורק רכבים בעלי הנעה קדמית יכלו להגיע למקום הציון, והנסיעה לאורך 16 ק"מ נמשכה שעה הלוך ושעה חזור.
בסיוע הקהילה היהודית נפרצה לאחרונה דרך עוקפת וגם רכיבים רגילים יכולים להגיע לציון ללא כל בעיות, זמן הנסיעה חצי שעה.
מספר תושבים מקומיים שחיפשו מקורות פרנסו, רכשו ג'יפים מסוג "לָנְד-רוּבֶרִים" (רכב בעל הנעה קדמית) והחלו להסיע את הבאים לפקוד את הציון. עלות הנסיעה 15 שקלים בכסף ישראלי הלוך וחזור, מועד החזרה נקבע ההר בו נמצא הציון של רבי דוד ומשה מרוחק מכפר כ- 16 כק"מ. עד לפני מספר שנים ההגעה לציון אם בגלל האבנים ושיטפונות מי-הגשמים הייתה מאד קשה, בסיוע הקהילה היהודית נפרצה לאחרונה דרך עוקפת וגם רכיבים רגילים יכולים להגיע לציון ללא כל בעיות, מספר תושבים מקומיים שחיפשו מקורות פרנסו, רכשו ג'יפים מסוג "לָנְד-רוּבֶרִים" (רכב בעל הנעה קדמית. ש"ט) והחלו להסיע את הבאים לפקוד את הציון. עלות הנסיעה 15 שקלים בכסף ישראלי הלוך וחזור, מועד החזרה נקבע לפי הזמן הנוח לפוקד את הציון. והנסיעה היום נמשכת כחצי שעה.
רבי דוד וּמשה. ההילולא ראש-חודש חשון.
לפי אחת המסורות הוא נולד בראש חודש כסלו שנת תתקכ"ב (1162) כך גם כתוב על המצבה הסמלית
על רבנו נאמר: "הוא הנזר והצפת, אות והמופת יפת ליפת ומשיב התופת יחיד העולם ופלאו ממזרח שמש עד מבואו אור התורה מקור הבינות שמעו הולך בכל המדינות הרב הגדול מעוז ומגדול עונה בעת צרה לכל אלופנו ורוח אפינו. כוכב נפשינו אדוננו ועור עפעפינו הקדוש ובעל הניסים למאמיניו עניו וכמוהו לא היה לפניו מורנו ורבנו.
חכמי ירושלים נתנו עיניהם בו לצאת למרוקו כשד״ר [כשלית דרבנן], כדי לקבץ תרומות ונדבות לצורך תלמדי חכמים ועניים של ירושלים, שמצבם אז היה קשה עד מאד והוא נבחר למשימה זו, כי מלבד גאונותו המופלגת בתורה, חסידותו ופרישותו הגדולה, היה גם דרשן מעולה, פה מפיק מרגליות.
מנורת אש יורדת מהשמים
ביום הראשון בבוקר, יצאו כל תושבי הכפר אנשים ונשים וסף לעבר ההר הקדוש, בו מצא הצדיק רבי דוד ומשה את מנוחתו, והשמש הולך לפניהם, להביאם אל המקום, והציבור שהכירו את ההר, וראו את הסלעים שנעקרו ממקומם. וניצבו כמו נד, הבינו את הנס הגדול שנתרחש כאן. ועמדו ושמעו שוב בדומיה, את הסיפור המדהים של השמש, והנה תוך כדי הדברים, ניגלה דבר נורא לעיני הציבור, מנורת אש גדולה יורדת מן השמים, וניצבת על ראש הסלעים שכיסו את הגולל, בו מצא הצדיק את מנוחתו, והיה זה אות ברור מן השמים, שדברי השמש נכונים וקיימים. אז ניגשו כל הציבור למקום הקדוש, הדליקו נרות, ונשתטחו על הציון הקדוש, ושבו לביתם, תוך התרוממות רוח ותודה להשם יתברך, על שזיכה אותם בצדיק קדוש ונורא זה השוכן בגבולם.
יהודי מרוקו שידעו זה מכבר את גדולתו של הצדיק. בשמעם כי הוא מסר נפשו עליהם, החלו בהמוניהם לעלות לציונו הקדוש, תוך מסירות נפש גדולה.
מני אז ועד עצם היום הזה, המקום הקודש הפך להיות תלפיות, להמוני בית ישראל בכלל, וליהודי מרוקו בפרט, ושם הצדיק נשאר לשם ולתפארת, מאבות לבנים עד עצם היום הזה.
מסורת אחרת אומרת, הצדיק עלה בסערה השמימה, בערב שבת קודש, ראש חודש מר חשוון. ומאז נקבע התאריך הזה, ליום הילולא רבתי בו עולים רבים להשתטח על ציונו הקדוש, ולערוך סעודה תוך שירה וזמרה ושמחה של מצווה. (גם אני זכיתי להשתתף במספר הילולות שהערכו לכבודו. ש"ט]
רבי דוד ומשה הוא אחד הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה, מהמפורסמים והנערצים ביותר בקרב יהודי יהודי מרוקו בפרט.
באימה וסילודין מזכירים יהודי מרוקו את שמו של הצדיק על כל צרה של תבוא, כי ידוע ומפורסם מדור לדור, שהצדיק פועל ישועות ודבריו נשמעים בשמים, בבחינת "ותגזור אומר ויקם לך" (רלב"ג, איוב כב/ל'). לאחר פטירתו רבבות מעריצים מכל רחבי מרוקו, בכל ימות השנה, יהודי מרוקו נוהגים עד היום לערוך הילולא לכבודו מדי שנה בראש חדש חשוון בה משתתפים יהודים היושבים גם בארצות אחרות וגם מהארץ מגיעות קבוצות להילולא. לי הייתה הזכות להשתתף בהילולא מספר פעמים. גם בארץ נערכות הילולות לכבודו.
לכבוד הצדיק חוברו שירים ופיוטים רבים ובעברית.
|
ערבית |
עברית |
|
אָבְּיָאד רבי משה או אָבְּיָאד מְן לִי זָארו עְמֶּר אֶל מָאל מָא יִכְטָא דָארו זכותוּ תְּכּון מְעָאנָה חְנָה וִישְרָאֵל כְוָואנָּא הודו לה' כי-טוב.
אָבּיָאד רָבי משה או אָבְּיָאד מִן זָארו, שְמָאעָא כְדְרָא, שְמָאעָא חְמְרָה פִי כְּנָאנו. זכותו תְּכּוּן מְעָאנָא חְנָה וִישְרָאֵל כְוָואנָּא. הודו לה' כי טוב
אָבְּיָאד רבי משה או אָבְּיָאד מְן לִי זָארו, עְמֶּמר צדיקים אֶל-כְּבָּר מָא יִכְטָאוְו דֶארו, זכותו תכון מעאנא חְנָה וִישְרָאֵל כְוָואנָּא. הודו לה' כי- טוב
אביאד רבי משה או אָבְּיָאד אלי זאר קבורתו ֹעְמֶּר כְּל מְרְדה מָא תְּרָא דארו זכותו תכון מעאנא חְנָה וִישְרָאֵל כְוָואנָּא. הודו לה' כי טוב
יָא רְבִּי תְשְמְח פְלִי דָאז. יָא רְבִּי תְכְּמֶּל אֶל מְחְדָאז יָא רְבִּי שְעדְנָא מָא יִעְוָואז. בְּזְכוּת צָדִיקִים לְעְזָאז
אה בְּנָאדֶם שְמֶח פִי כּוּלְשִי. רָאהּ דוּנְיָא מָה דוּם שִי. גִיר צָדִיקִים מָה תֶנְסָאוְו שי לְהָאד צָדִיק תֶּמְשִי, לְעְזִיז רָ' דָוִד וּמֹשֶה. זְכוּתוֹ תְּכּוֹן מְעָאנָה חְנָה וִישְרָאֵל כְוָואנָא הודו לה' כי-טוב.
אָה כְוָואנָּנא אְלָּלאָה יִהְדִיכּוּם. אוֹעְלָא לְפְלוּס מָה יִעֶזז בִּיקוּם. רָבִּי דָוִד ומשה יִכְלֶף לִיכּוּם. הודו לה' כי-טוב.
שְרְבְּט אֶלְכָּאס וָאנָא מָאשִי. שְרְבְט אֶלְכָּאס וָאנָא מָאשִי. בזכות רָבִּי דָוִד וּמֹשֶה. זְכוּתו תְּכּון מְעָאנָה חְנָה וִישְרָאֵל כְוָואנָּא. הודוּ לה' כִּי טוב. |
אשרי רבי משה ואשרי מי שפקד ציונו ההון לעולם לא יחסר מעונו זכותו תלווה אותנו, אנו וְיִשְׂרָאֵל אָחִינוּ, הודו לה' כי טוב
אשרי ר' משה ואשרי מי שפקד ציונו נר ירוק, נר אדום באתרו זכותו תלווה אותנו, אנו וישראל אחינו, הודו לה' כי טוב
אשרי רבי משה ואשרי מי שפקד ציונו הצדיקים הגדולים תמיד יפקדו מעונו זכותו תלווה אותנו, אנו וישראל אחינו הודו לה' כי טוב
אשרי רבי משה ואשרי מי שפקד ציונו
כל מחלה לעולם לא תפקוד מעונו. זכותו תלווה אותנו, אנו וישראל אחינו הודו לה' כי טוב
הו אלקים סלח על מה שעבר הו אקים מלא כל משאלותינו הו אלקים מזלנו לא יפגם בזכות הצדיקים היקרים.
הו בן-אדם! וותר על הכול. הן העולם חולף ועובר. רק את הצדיקים אל תשכחו. לצדיק זה תלך, היקר רבי דוד ומשה. זכותו תלווה אותנו, אנו וישראל אחינו
הודו לה' כי טוב
הו אחינו! אלקים יפתח את לבכם. ועל הכסף אל תצטערו רבי דוד ומשה יכפיל לכם הודו לה' כי טוב
שתיתי הכוס ואני הולך. שתיתי כוס ואני הולך בזכות רבי דוד ומשה. זכותו תלווה אותנו, אנו וישראל אחינו הודו לה' כי טוב |
מעשי הנסים של רבי דוד ומשה נתפרסמו עד למרחוק ושמו של רבי דוד ומשה איש האלקים זכה לאין ספור מוקירים ומעריצים אשר נשאו אליו תפילה בעתות שמחה ויגון.
רבי דוד ומשה- אָגְּוִוים –שאול טנג'י Agouim
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Avigdor- Abzaradel
- אבזראדיל Abzaradel
Abzardel, Abizardel, Avzaradel
Ce nom dont le sens n’a pu etre retrace figure souvent dous les graphies hebra'iques de אבזארדיל ,אבזרדיל et אבי זרדיל . On le retrouve dans les anciens documents espagnols sous les formes: Abzaradiel, Absadiel, Azaradiel, Abzadiel, Sardiela, Alecanadiel, Absaradiel, Azaradel et Abcaradiel
La Grande Synagogue d’Alexandrie est connue sous le nom de Zeradel et fut construite en 1381 par Judah ben Saul, venu d’Espagne
Don Qag Abfaradiel figure comme temoin dans un accord intervenu le 2 Juillet 1327 entre le Conseil de la ville d’Occanna (Ocana) et r«Aljama» des Juifs
Don Abraham Abzaradiel figure comme un des arbitres nommes dans un accord intervenu le 2 Juillet 1327 entre le Conseil de la ville d’Ocana et l’«Aljama» des Juifs
Don Moshe Abzaradiel, Secretaire Principal du Roi de Castille Don Alfonso XI. Son nom apparait dans une serie de documents de la Chancellerie Royale dans les annees 1331 a 1339. L’epitaphe sur une pierre tombale trouvee a Tolede concernant Mosheh Ben Abizradel, mort au mois de Kislev 5115 (1355) semble lui appartenir. Ibn Verga, No. 10; Baer II, 150; Cantera, Inscripciones hebraicas de Toledo, «Sefa- rad» IV (1944) 45-72
Don Yuqaf Abzaradiel, membre de l’«Aljama» d’Alcala de Henares figure parmi les assistants a une assemblee dans la synagogue de cette ville, le 7 Aout 1395, pour donner confirmation a la lecture qui est donnee d’un edit de l’archeveque notifiant la nomination de Maestro Pedro, comme ((Alcalde y Juez Mayors des «Aljamas» de l’Archeveche de Tolede
Don Culema Asaradiel apparait comme fermier de la moitie des fruits verts et secs dans les comptes de Juan Ferrandes «Veinticuatro» de Seville pour l’annee 1399. Baer II, 249
Symuel Abzaradiel figure comme physicien agree a la Villa de Varraca de la Xara en 1488
Mose Azaradel, figure dans les actes du proces de la famille׳ ((Cavallerias a Saragosse, le 18 Mai 1492, dans les Manuscrits de Paris esp
Isaac Abzaradel, rabbin a Fes. Proprietaire d’une synagogue dans cette ville qui portait son nom et qui fut saccagee et detruite par des pillards en 1646. II figure comme un des signataires des Haskamot: {Accords) de Fez des annees 5344 (1584) et 5355 (1595
אביגדור Abigdor
Abi Guedor, Abiguedor, Avigdor
Separation גדר Nom hebrai'que: «Pere de Guedor» derive du nom biblique de
(I Chron. VIII 31; IX, 37, de la famille des Gibeonites etablie a Jerusalem. Ce nom a ete legue a deux villes dans la tribu de Judah (Jos. XV, 58) et dans la tribu de Simeon (I Chron. IV. 4 et IV, 39(
D’apres le Talmud et le Midrash, Abi-Gedor est un des surnoms de Mo'ise (Meghillah, 13; Lev. R. commencement du chap. I) probablement dans le sens de «Pere de l’enceinte» ou «Defenseur».
Abraham Abigdor (appele aussi Bonet ben Meshullam ben Sa-lomon) medecin, philosophe et traducteur ne a Arles en 1350. A l’age de 17 ans, en 1367, il ecrivit le Sepher Seghulat Melakhim «Tresor Royal)), ouvrage sur la logique en prose rimee. Plus tard, il se rendit a Montpellier pour apprendre la medecine. Il traduisit en hebreu les ouvrages suivants : Mebo bi-Melakhah ((Introduction a la pratique de la medecine» traduction du traite sur la Materia medica du Doyen de la Faculte Bernard Alberti, base sur les Canons d’Avicenne; Medicationis Parabolae d’Arnauld de Villeneuve (1378), Sepher Mebo ha-Ne’arim «Introduction aux jeunes gens», Traite elementaire sur les fievres par Gerard de Solo (1379); Meghillah «Traite sur les medicaments digestifs et purgatifs d’Arnauld de Villeneuve (1381); Al-Manzuri, commentaire abrege de Gerard de Solo sur le 9e Livre de Razi Ad Almansorem; Tratato ou Higgayon, traite de logique de Pierre d’Espagne, Tractatus summularum; explications du commentaire moyen d’Averroes sur les trois parties de l'Organon: l’((Isagoge», les ((Categories)) et l’«Interpretation», derives non seulement de l’arabe mais aussi des sources latines. En 1399, il aida son fils Salomon, alors age de 15 ans, dans la traduction du traite latin De Judiciis Astronomiae d’Arnauld de Villeneuve, en hebreu, sous le titre de Panim ba-Mishpat. JE I, 58
Salomon Abigdor, fils d’Abraham (1), traducteur ne en Provence en 1384. Assiste de son pere, il traduisit, a l’age de 15 ans, en hebreu, sous le titre de Panim ba-Mishpat «Methodes de Jugement», l’ouvrage d’Arnauld de Villeneuve De Judiciis Astronomiae. Cette traduction existe encore en manuscrit. En 1399, il traduisit aussi sous le titre de Mareh ha-Ophanim «L’indicateur des spheres)) le traite de Sacrobosco .Sphaera Mundi. Cet ouvrage fut imprime avec le Zurat ha-Ares d’Abra- ham Ben Hiya (Offenbach, 1720). JE I, 59
Samuel Ben Abigdor, medecin a Montpellier au XlVe s
Meshullam Ben Abigdor, medecin a Montpellier au XlVe s
Kanah Abigdor, rabbin cabaliste du XVe s. qui vivait en Espagne (d’apres Graetz), en Italie ou en Grece (d’apres Jellinek). Auteur de Sepher ha-Kanah (Poretzk, 1786) et Sepher ha-Peleah (Kortz, 1784), ouvrages sur la cabale. JE VII, 432
Samuel Ben Avigdor, rabbin russe, ne a Vilna en 1793
Isaac Samuel Avigdor, Secretaire du Sanhedrin de Paris
Jacob Avigdor (1794-1874), Grand Rabbin (Hakham Bachi) de 'Constantinople de 1860 a 1863. Talmudiste de marque, polyglotte et organisateur de plusieurs institutions dans le territoire turc, telles que 1’Assemblee des Notables Juifs. En 1863, un rabbin fanatique, Isaac Akrish, qui avait excommunie le Comte Abraham Camondo, reussit a inciter tellement le peuple contre Avigdor qu’il fut force de presenter sa demission. Cependant, il fut elu plus tard «Rab ha-Kolel» ou Chef spirituel de la ׳Communaute, dignite qu’il garda jusqu’a sa mort
Jules d’Avigdor, banquier, membre du Parlement du Piemont, mort a Paris en 1856. Petit fils d’Isaac Samuel Avigdor (7). Il fut le pretnier juif elu par ses compatriotes chretiens au Parlement en 1854
Rachel, Comtesse d’Avigdor (1816-1896), femme du Comte Salomon Henri d’Avigdor. Elle s’etablit avec son mari a Londres ou elle se consacra aux institutions communales. Elle fut presidente du «Comite de Dames du Foyer Juif pour les Sourds-Muets», secretaire du «West End Charity)) membre du Comite du ((Jewish Convalescent Home#, du ((Jewish Board of Guardians)) et du «West End Sabbath School)). Son mari, qui etait revenu a Paris, fut l’ami de Napoleon III qui lui donna le litre de Due
Elim d’Avigdor, ingenieur mort a Londres en 1895. Fils aine du Comte Salomon d’Avigdor, membre du Conseil de la Synagogue Hispano-Portugaise de Londres, chef de la «Choveve Zion Association)). Il fut membre du Comite de l’«Anglo Jewish Association)) de 1S71 jusqu’a; sa mort. JE II, 351/2
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Avigdor– Abzaradel
שירת המטרוז של יהודי צפון־אפריקה-להסבר התופעה.יוסף שיטרית.
שירת המטרוז של יהודי צפון־אפריקה
1 להסבר התופעה
תפוצת המטרה
שירים רבים מתוך השירים הדתיים־תרבותיים ושירי הגלות והגאולה שהצגנו בפרק הקודם שייכים לסוגת המטרוז המשלבת את העברית והערבית־יהודית במבנים דו־לשוניים מעורבים בתוך השיר. ברוב המקרים השיר העברי בכללו או המבע העברי שבתוך המחרוזת הם המשלבים בתוכם את הרקמה הערבית־יהודית. אולם לא חסרים שירים ערביים־יהודיים שבהם הערבית־יהודית היא המשלבת את המבנים העבריים ברמת השיר. ברמת המחרוזת או ברמת הטור. המגוון במבנים וכן קיומה של כתיבה דו־לשונית נרחבת בחטיבה תימטית זאת מחייבים לנסות ולהסביר את תכונותיה הפואטיות וצורותיה של הסוגה, שהיתה רווחת בצפון־אפריקה החל במאה הט״ז, כנראה, ונמשכה בה עד לימינו אלה. על פי המקורות שבידינו שיטת כתיבה זו היתה מפותחת מבחינת עושר מבניה וצורותיה בעיקר במרוקו ובאלג׳יריה.
"דיגלוסיה בשפה הערבית (בערבית: ازدواجية اللغة العربية או الازدواجية في اللغة العربية) הוא מונח המתאר את השימוש בשתי הצורות של השפה הערבית – ערבית ספרותית (اللّغة العربيّة الفصحى) וערבית מדוברת (اللّغة العربيّة المحكيّة/ العاميّة ), כל אחת בנסיבות השימוש המתאימות לה.
ככלל, המונח דִּיגְלוֹסְיָה (ביוונית: διγλωσσία, "שפה כפולה") מתייחס למצב לשוני-חברתי נדיר יחסית, שבו קיים פער גדול בין השפה הכתובה לשפה המדוברת, עד כדי כך שדוברי השפה נאלצים ללמוד את השפה הכתובה כאילו הייתה שפה זרה. הפער מתבטא בכל אחד מרובדי השפה: הפונולוגי, המורפולוגי, התחבירי והסמנטי. אפשר לראות בדיגלוסיה מקרה פרטי של דו־לשוניות (Bilingualism), אולם המונח דו-לשוניות מתאר קשת רחבה הרבה יותר של מצבים לשוניים." מתוך ויקיפדיה א.פ
כשמתבוננים בתופעה הלשונית־תרבותית מסתבר שלגיבושה תרמו הן מסורות פרוזודיות־מוסיקליות בשירה העברית של צפון־אפריקה, הן השלכותיה של הדיגלוסיה היהודית המייסדת של התרבות היהודית המסורתית בגולה והן שיקולים פואטיים־טקסטואליים לגיוון היצירה השירית ולהעשרתה. רק העלאתה של מערכת מורכבת כזאת של גורמים מתחומים שונים אך משלימים בעשייה השירית ובצריכת השירה יכולה לעזור לנו להבין הן את התפתחותה של התופעה, המשותפת כנראה לכלל לשונות היהודים במזרח ובמערב כאחד,י והן את מגוון הצורות והמבנים של השילוב הדו־לשוני בשירים רבים ושונים בל־כך זה מזה.
1.2 האילוצים הפרוזודיים־מוסיקליים
מאז ימי הביניים נצרכה השירה העברית בספרד, וכנראה כבר אז גם בצפון־אפריקה, למערכים ערביים פרוזודיים ובה־בעת מוסיקליים לשם פיתוח פואטיקה עברית חדשה, שהישגיה בתור הזהב רבים ומגוונים. הדברים ידועים ונהירים לגבי המערכים הפרוזודיים הכמותיים, ואין צורך להוסיף כאן עליהם. הידע שלנו בנוגע לשימוש שעשתה השירה הספרדית במוסיקה הערבית ובלחנים של שירים ערביים דל הרבה יותר, הגם שכמעט ברור מאליו שאכן נעשה שימוש בזה ולו רק באשר לאחת הסוגות הפואטיות העבריות החשובות שהתגבשו בשירת ספרד, הכוונה לשירת האזור שכללה גם שירים עבריים המסתיימים ב״כ׳רג׳את״. אפיוניה הפרוזודיים־מוסיקליים של שירת האזור הועלו במחקרים שונים בנוגע לשירת ספרד, ותכונות אלו הודגשו עוד יותר לאחר הגירוש בשלוחותיה של המסורת הספרדית במזרח התיכון ובצפון־אפריקה. באזור אחרון זה הלבה ונתמסדה מלאכת היצירה של שירים עבריים חדשים תוך הרכבתם על לחניהם ומבניהם של שירים עבריים קודמים או בעיקר על לחניהם ומבניהם של שירים ערביים־מוסלמיים בני־הזמן, וזאת החל מהמאה הי״ז לפחות; סביר אף להניח ששיטה זו התחילה להתפשט כבר במאה הט״ז, שמסורת השירה הערבית־אנדלוסית נמשכה בה במישרין בצפון־אפריקה בחוגי המגורשים שמקורם מממלכת גרנדה. מסורת זאת של סיגול המבנה הפואטי־מוסיקלי של שירים ערביים־מוסלמיים במיוחד (וגם ערביים־יהודיים לפעמים) הלכה והתרחבה לקראת סוף המאה הי״ז והתעצמה במיוחד במשך המאה הי״ח, עד שלקראת סוף אותה מאה נקבעה לאחד מכללי היצירה המקובלים של השירה ברחבי צפון־אפריקה ובמרוקו במיוחד. במאה הי״ט אף ניסה ר׳ שלמה כהן להרכיב קורפוס שלם של פיוטים עבריים חדשים משלו ומשל אחרים על מכלול הקורפוס המוסיקלי־אנדלוסי ששרד במרוקו ויסד על ידי בך מסורת חדשה בשירת הפיוטים המקומית.
מתוך ויקיפדיה א.פ: פרוזודיה הוא מושג בבלשנות השייך לתחום העוסק באקוסטיקה של הדיבור. המושג מתייחס למאפיינים אקוסטיים מסוימים של הדיבור הנושאים חלק גדול מהמידע המועבר בתקשורת דבורה.
הדיבור איננו רצף אחיד: הוא משתנה ללא הרף בעוצמתו, במהירותו, בתדר שלו וביתר תכונותיו האקוסטיות. השינויים האקוסטיים היוצרים את הפרוזודיה מתרחשים ברמה של יחידות הדיבור הסופרה-סגמנטליות, כלומר אלה הנמצאות מעבר לרמת הפונמה הבודדת: ההברה, המילה והמבע (לגבי התכונות האקוסטיות של הפונמות ראו פונטיקה). השינויים הללו במאפיינים האקוסטיים הסופרה-סגמנטליים של הדיבור הם הפרוזודיה.
הפרוזודיה מהווה חלק בלתי נפרד מהשפה הדבורה, שכן כל מבע ומבע נהגים עם דפוס פרוזודי מסוים. הדפוס הפרוזודי של המבע מוסיף מידע רב מעבר לזה הקיים במילים המרכיבות אותו כשלעצמן, והוא מהווה חלק חשוב בקביעת המשמעות. בין היתר, הפרוזודיה מסמנת את הפונקציה הפרגמטית של המבעים (הצהרה, שאלה, בקשה וכו'), מוסיפה מידע לגבי רגשותיו וכוונותיו של הדובר ומעידה על עמדתו כלפי הנמען וכלפי תוכן הדברים (האם הוא אומר את הדברים בהתרגשות או אדישות, בכנות או בסרקזם וכו'). במידה מסוימת, תפקידה של הפרוזודיה בשפה הדבורה מקביל לזה של סימני הפיסוק בשפה הכתובה ושל הרגשונים במדיומים כמו שיחות צ'אט ומסרונים. למעשה, ניתן לומר שקיומם של אלה מעיד על הצורך ליצור תחליף גרפי לפרוזודיה (שמטבע הדברים אינה קיימת בכתב), שבדומה לה, יציב את המסר הכתוב בהקשר פרגמטי-רגשי. רבים ממאפייני הפרוזודיה הם אוניברסליים (למשל, כפי שמתואר לגבי האינטונציה בהמשך). עם זאת, קיימת גם מידה גדולה של שונות, וזו תורמת ליצירת הצליל הייחודי לכל שפה וצורת הדיבור האופיינית לכל אדם.ע"כ
להעצמתה של התופעה הזאת תרמה לבטח גם התקבלותה המהירה והכללית של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה בקהילות צפון־אפריקה. שירה זו היתה בנויה על אותו עיקרון פואטי־מוסיקלי של התאמת המבנים הפרוזודיים העבריים למבנים הפרוזודיים־מוסיקליים של שירים לא־יהודיים רבים; אולם יש לציין כאן, שליצירת נג׳ארה היתה כנראה השפעה מעצימה בלבד בצפון־אפריקה ולא השפעה מהפכנית או מחדשת. תרכיבים מוסיקליים כאלה שימשו לעתים קרובות גם להתאמת מנגינה ידועה לשיר עברי קיים בעל מבנה פרוזודי קרוב ולאו דווקא זהה לזה של השיר הזר. בשיר העברי החדש, עקבות השיר הערבי שסיפק לו את המבנה הפרוזודי־מוסיקלי ניכרות לעתים לא רק במבנה, אלא גם לפעמים בטורים הראשונים של השיר החדש או של המדריך שלו. בטורי פתיחה אלה מופיעים רצפים פונטיים עבריים – לעתים עם מבנים וצורנים חריגים ואף משונים – המזכירים או המחקים את הצלילים הראשונים של השיר הערבי המקורי. הם משמשים משום בך מעין עזר זיכרוני בנוגע למנגינתו של השיר, וזאת לבד מציונו של הלחן – ה״נועם״ של הפיוט – בכתובת השיר בידי המחבר ולעתים גם בידי המעתיקים אחריו.
במקורות שלפנינו – שיש כל היסוד להניח שהם משחזרים דרכי ביצוע מקובלות ואף מושרשות בקהילות – מוצבים לעתים תמליליהם של שני השירים, העברי והערבי־מוסלמי, באותו הטקסט השירי זה לצד זה, מחרוזת אחרי מחרוזת, כך שהם יוצרים טקסט דו־לשוגי משולב מבחינה לשונית, אך לרוב מנוגד ואף מעומת מהבחינה התימטית או הסמנטית־פרגמטית. סוג זה של שירים מעורבים, שנוצרו בהתחלה מסיבות טכניות מוסיקליות או פרוזודיות, הוא שביסוד אחת מצורות המטרוז המעניינות ביותר בשירת יהודי צפון־אפריקה. סוגה זו מערבת שירים עבריים מתחום השירה הדתית־תרבותית או מתחום שירת הגלות והגאולה, שהם במהותם כלל־קהילתיים־יהודיים, עם שירים ערביים־מוסלמיים (או ערביים־יהודיים לפעמים) ליריים־אישיים. כך יוצרת הסוגה שירי מטרה טעונים מבחינה תרבותית וגדושים מתח פנימי המבוסס על פוליפוניה תרבותית חיצונית או פנימית רבת עצמה מהבחינה הסמנטית־פרגמטית. סוגה זו של מטרוז מוצגת להלן תחת השם מטרוז חיצוני מעמת.
שירת המטרוז של יהודי צפון־אפריקה–להסבר התופעה.
La famille Marciano -Ben Ako
La famille Ben Ako
Celebre, eclatant, le nom Ben Ako apparait dans 1 'Epitre genealogique de Fes (Cf. Fes vehakhameha, p. 137), dans le mandat detenu par le celebre percepteur de Jerusalem, Rabbi Avraham Marciano, et dans d’autres archives de la communaute.
Rabbi Moche Marciano (surnomme Ben Ako)
Lc doyen de la famillc provient d’unc souche Eminem- ment sainte d’ou il puisa certainement sa piete et sa ferveur religieuses. Son fils s’appelle :
David
Rabbi David Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut un homrne exccptionnel, vaillant et fecond. II donna naissance aux diflferentes ramifications de la famille. Scs enfants se prenomment:
Elazar -Yaakov (surnomme Ako)-Ben (surnomme Lehguer)-Avraham (surnornme Bibi) David (surnomme Alouga)
Rabbi Yaakov Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut le pere de la branche Ako. Brillant et pacriarecal, ce juge fut loue et admire pour l’acuite de son discernement et l’ampleur de son erudition. Il edicta un certain nombres de nouveaux reglements pour le mieux-etre de sa communaute et de sa generation. Son fils se nomme :
David
Rabbi David Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut le digne succcsseur de la lignee : d’une erudition inouie, il se fera le champion de la Torah, n’hesitant pas au besoin a rappeler ses pairs a l’ordre. Ses fils furent:
Yossef-Moche
Rabbi Yossef Marciano Ben Ako
Ce fut un Homme dc bien, qui ne connut d’autre langage que celui de la verite. Le nom de son fils est: David
Rabbi Moche Marciano Ben Ako
Ce rabbin est un Homme spirituel qui degage une grande prestance et impose le respect. II possede une bonne renommee. Ses enfants furent:
Yossef-David-Chlomo
(Rabbi Yossef poursuit la saga des Marciano ben Ako, tandis que les Rabbins David et Chlomo fondent la famitle L herher.)
Rabbi David Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut un homme a la fois courageux et efface. Il rendit toujours les derniers hommages aux defunts. Son fils s’appelle :
Itshac
Rabbi Yossef Marciano Ben Ako
Ce fut un homme de compassion, bon et sensible, altruiste et genereux, toujours mu par les commandements di-vins. Ses fils se nomment:
Moche-Itshac-David
Rabbi Moche Marciano Ben Ako
Ce fut un rabbin majestueux et patriarcal. Il prona la clemence et la tolerance. Ses fils furcnt:
Yossef-Yaakov-David-Avraham-Itshac-Mordekhai
Rabbi Itshac Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut un saint et un pieux. Le nom de ses
enfants fut:
Chlomo -Yossef -Itshac
Rabbi Yossef Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut un personnage fort connu. II incarna la bonte, la fidelite et la loyaute. Ce fut lui qui mit sur pied un fonds de bienfaisance et alloua un pret a quiconque se trouva dans le besoin. II deceda en 5633 (1873). Le nom de ses enfants fut:
Chlomo.-Aharon-Moche-Itshac-Yehouda-Yaakov-Aouicha.
Rabbi Yaakov Marciano Ben Ako (surnomme El'hassid)
Ce rabbin fut un erudit d'une tres grande valeur, un joyau rarissime, un vrai tsadik On se le rememore serrant une pochette dc tefillines dans la main, et touchant dc l'autre main la mezouza, implorant D-ieu de lui «infliger les souffrances de ce monde qui n'ont rien a voir avec celles du monde futur». Ses filles furent nommees :
Mrima (surnommee Mrima derabbi)-Stira-Maha ״
Rabbi David Marciano Ben Ako
Cet homme, descendant d'une grande famille, honora dignement ses origines. Sa fille porte le nom de : Aouicha ״
Rabbi Avraham Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut un homme tenace et temeraire, un heros. S’il affectionna les erudits, il n’oublia jamais la condition des pauvres, a laquclle il demeura tres sensible et consacra une bonne partie de sa richesse. Il fut incarcere et torture injustement en 5663 (1902) par des rebelles musulmans. Scs enfants s'appellent:
Chimon-Moche-Itshac-Chlomo-Rahamim-Mrima-Stira-Maha
Rabbi Itshac Marciano Ben Ako
Cet hornme fit preuve d’une grande bravoure qui n'eut d’egal que sa prodigalite. Le nom de son fils est: Chlomo
Rabbi Chlomo Marciano Ben Ako
Conformemcnt a la recommandation de nos Sages, cet hote hospitalier elisit son domicile foyer des Sages et des emissaires delegues par l’organisme de bienfaisance israelien qui porte le nom de Rabbi Meir Baal Haness. II deceda en 5679 (1919). Le nom de ses enfants fut:
Eliahou-Yosscf-Itshac-David-Lea-A'icha-Saouda-Maha
Rabbi Aharon Marciano Ben Ako
Cet etre fut un esprit subtil. Il eut une ame grandiose, un coeur charitable et un caractere franc. Le nom de sa fille fut:
Aouicha
La famille Marciano -Ben Ako
חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-הכתובה והצגת הנדוניה
4.3 הכתובה והצגת הנדוניה
ביום ראשון, שלושה ימים לפני החתונה. היו כותבים את הכתובה על כל תנאיה; שיהיה הכול ברור ומוסכם. בבית הורי הכלה היו נושאים ונותנים בכול כדי שלא תהיינה אי־הבנות ושלא תפרוץ מריבה בשעת החופה.
גם הורי החתן היו מאיצים בבנם שידרוש מחותנו את כל הנדוניה והכספים שהובטחו לו בתנאים שנחתמו לפני שיענוד לכלתו את טבעת הקידושין, כמאמר הפתגם Lo que no vience con la novia no veince despues = מה שלא בא עם הכלה יבוא אחר כך.
בתום הטקס, הארוחה ותפילת מנחה וערבית הוצגה הנדוניה של הכלה. ליל הצגת הנדוניה היה למעשה גם הלילה אשר סימל את סוף חגיגת הנשים. בתוך השמחה, התיפוף, הנגינה והשירה נמהלו רגשות צער ודמעות פרדה. בתום החגיגות תהפוך הכלה מנערה לאשת איש, תחליף את שם משפחתה ותהיה מחויבת בחובות הרעיה ועקרת הבית.
נדוניה גבוהה מעלה את ערכן של המשפחה המעניקה ושל המשפחה המקבלת, והצגת הנדוניה היתה אחת הדרכים ההולמות להציג את עושרה של המשפחה ברבים. הוצגו לראווה הסדינים הלבנים מעוטרים בתחרה, כיסויי המיטה, המפות, הווילונות, הבגדים, החפצים שקיבלה הכלה מהוריה והתכשיטים שהעניק לה החתן. בעוד פריטי הנדוניה חשופים לעיני כול ופרוסים קבל עם ועדה שרו הקרואים לכלה את שירי הנדוניה, וכולם המתינו לאנשי ה״חברה וגמילות חסדים״ שיבואו לקחת את הכבודה לבית החתן.
הערת המחברת : הצגת הנדוניה לקהל היא מנהג שנוהגים בו יהודים, נוצרים ומוסלמים בבל אזור הים התיכון. ראה ליבוביצ׳י, אנתולוגיה, עט׳ 232-231; שניידר, נדוניה באוצר, עט׳ 341. בסיציליה בוצעה הערכת הנדוניה בידי אישה, והגברים לא השתתפו בטקס; היוונים בעיר מיגרה, שליד אתונה, נוהגים עד היום(1972) להציג את ה״טרוסו״ של הכלה לשכנים שלושה ימים לפני החתונה; ראה למבירי־דימקי, נדוניה ביוון המודרנית, עמ׳ 169
אחד השירים ששרו באותו הערב היה השיר ״אשואר חדש״.
Axuare nuevo בגדים וכלי מיטה חדשים
,delantre vos lo pondre אני מציגה לפניכן
,suegra y cunada הו חמותי וגיסתי!
.no tengais que decir שלא יהיה לכן מה לדבר עליי.
בסיום הצגת הנדוניה נאספו כל הכלים והחפצים אל ארגזים גדולים ולאחר מכן באו אנשי ״החברה״, עמסו אותם על כתפיהם ונשאו את כל הכבודה לבית החתן וכתמורה שלח החתן תכשיטים לכלה.
4.4 ״איל דיאה דיל בניו״(הטבילה במקווה)
יום שני קודם שיחשיך טבלה הכלה במקווה. הכלה היתה צריכה לבוא לבית חתנה טהורה וזכה. לפני ההליכה וההכנות לטבילה נהגו לשיר לכלה את השיר הזה, שהוא דו־שיח בין האם לבתה:
Y anoche, mi madre
אתמול בלילה, אמי
cuando me eche a dormer
כאשר שכבתי במיטתי,
sonaba un sueno
חלמתי חלום.
tan dulce era de decir:
כה מתוק החלום:
que me adormia
בחלומי
a las orias del Nil.
נרדמתי לחופי הנילוס.
— Marido es, hija,
בעל זה, בתי,
que a ti vino a pedir.
בא לבקש אותך…
הערת המחברת: אימהות ובנות לא דיברו על עניינים אינטימיים בגלוי, אלא בסמלים ורמזים. בגרסה ממליליה אומרת הנערה: ״בא גל וסחף אותי״. לשיר מספר נוסחאות; ראה אלבר, שירי חתונה, עמ׳ 220; וייך־שחק, שירי מחזור החיים, עט׳ 46-44; אנהורי־ליברוביץ/ צורות ביטוי, עמ, 186־287.
הכלה יצאה אל בית המרחץ ועמה אמה, חמותה, אחיותיה, גיסותיה, דודות, בנות דודות. ההליכה למקווה היא מנהג עתיק שבו אישה טובלת במים זכים. כל חלק מהטקס היה בעל משמעות. מי המעיין הזכים מסמלים את הכלה הטהורה. הנשים שליוו את הכלה לטבילה היו כולן נשואות באושר ואימהות לבנים (וכך תהיה גם הכלה). נערות לא נשואות לא השתתפו ואף הסתתרו כשהכלה יצאה מן המים, בשל האמונה שנערות הרואות את גב הכלה לא תינשאנה. בתיטואן נהגו לשים שתי ביצים טריות בתוך מטפחת, שברו את הביצים על ראש הכלה וזרקו אותן אחורה. השבירה היא מנהג עתיק שהיה נהוג עוד בספרד; ולראיה, בטקס המקווה של הכלה היהודייה באיזמיר (תורכיה) נהגו לשבור מעל ראש הכלה כעך (רוסקה).
La nuestra novia הכלה שלנו
todo lo velo ai candii הכול הכינה ורקמה לאור הנר…
הכלה הופשטה בידי אם החתן ואמה, והמלוות אחזו במגבות, בבשמים, בתמרוקים, בבגדי הכלה ובמגשים עמוסים ומקושטים בסוכריות, מיני מתיקה, ריבות ומטעמים. לאחר הטבילה נזרקו סוכריות, נשמעו קריאות שמחה(,bergualas .(aberwala כל אחת מהנוכחות עזרה להלביש את הכלה; אם החתן ענדה לצוואר הכלה רביד זהב.
רומאנילי, משא בערב, עמ׳ 55-54. בסוף המאה ה־18 שהה המחבר במרוקו, וכך הוא מתאר את קולות השמחה: ״זקנה אחת תצפצף כעגור אשר כל שומעה תצילנה שני אזניו, זה אות לטוב לאנשי הבית וקול תודה לנותן, ודוכיפת הזאת נמצאת בכל בתי משוש, חלילה להם אם לא ישמע קולה בכל שמחתם! יהפכו חגיהם לאבל״.
הנשים והכלה שרו את שיר הכלה השבה מן המקווה ״ועתה שאני חוזרת מן הרחצה״.
היו משפחות שנהגו לאכול במקווה, ואחרות ערכו סעודה בבית הורי הכלה. בסעודה השתתפו רק נשים. משפחת הכלה שלחה לבית החתן סעודה דומה לזו שנערכה עבור הנשים ובה השתתפו משפחת החתן, חבריו וקרוביו. בלילה בסיום חגיגות הטבילה במקווה נהגו בקהילות לאראצ׳ה וארסילה להשכיב במיטת הכלה תינוק או ילד קטן, סגולה ללידת בנים.
4.5 יום שלישי — ״לה נוצ׳ה דל חינה״ או ״לה נוצ׳ה די ברבריסקה״
בכל לילות חגיגות החתונה לבשו הנשים הנשואות את בגד ה״ברבריסקה״ המפואר, ואילו הנערות הלא נשואות לבשו ״קפטנים״ רקומים בזהב. כדי שהצבע יהיה חזק ערבבו בשעות הבוקר את אבקת החינה האדומה, המסמלת און מיני, במים חמים, מעט עראק וביצה. הכלה, החתן וכל הקרואים שמו מעט חינה בתוך כף היד ובזרת. סימן החינה נשאר ביד מספר ימים גם לאחר שרחצו את הידיים.
תהליך הלבשת הכלה היה ארוך. לאחר שהכלה הולבשה בשמלה הגדולה היא אופרה בעדינות, עיניה הודגשו בכוהל, שפתיה נמשחו באודם ועל הפנים נמרחה אבקה לבנה כדי להדגיש את אודם השפתיים וסומק הלחיים. אם שערה היה ארוך היא הופיעה בשער פזור, ואם קצר היה הוסיפו לה תוספת שער. מעל הכול חבשו לראשה הינומה ארוכה ודקה אשר כיסתה את פניה ואת כתפיה, ולפני צאתה אל הקהל הממתין עצמו את עיניה. לאחר תפילת ערבית שנערכה בבית הכלה יצאה הכלה לבושה אל הקרואים. כולם התפעלו מיופייה וקראו קריאות שמחה בעודם מובילים אותה אל כיסא הכבוד בחדר שבו תיערך החגיגה, וכולם שרו בעוד עיני הכלה עצומות את השיר ״את אונקיית החן בכמה אמכרנה?״.
לאחר שכל הקרואים אכלו, שתו ובירכו הגיע זמן פרדת הכלה מבית הוריה וטקס העברתה אל בית החתן. אנשי ה״חברה קדישא״, שהיו אמונים על כל טקסי העצב והשמחה מדורי דורות, נכנסו לבית הכלה ובידיהם עששיות צבעוניות זורחות באור יקרות. כניסתם של אנשי ה״חברה״ לבית לוותה בשיר עתיק היומין ״תנו לנו את הכלה״.
לכל קהילה היתה עששית גדולה ומקושטת שנשא ראש ה״חברה״. הכלה אוחזת בחזקה ביד אביה ועיניה עצומות, ואחריהם כל המוזמנים אוחזים בידיהם עששיות דולקות(farolitos) ואורן מאיר את הדרך. היה זה טקס הרוחאר(Rojar), שבו הובילו את הכלה לבית חתנה. הדרך, שבימים רגילים ארכה כרבע שעה או פחות, התארכה ונמשכה מספר שעות. לעתים הובילו את הכלה בתוך הבית והחצר ורק אחר כך יצאו לרחוב כשכל הקהל מלווה את הכלה בשירים, פיוטים וניגונים בספרדית יהודית ובעברית המהללים את אופייה, יופייה ותכונותיה של הכלה ותורת ישראל. אחד הפיוטים היה ״יעלת חן״, ומיד אחריו שרו את שירו של שלמה אבן גבירול ״שוכנת בשדה״, ששובש בפי כולם ונודע כ״סוחאר״.,
שיר נוסף ששרו החוגגים שליוו את הכלה לבית חתנה היה הפיוט הדו־לשוני (עברית וחביתיה) ״היא תורה לנו ניתנה״.
שיר ספרדי־יהודי אחר ששר הקהל המלווה את הכלה הוא ״רחל הנעלבה״
(.(Esta Rahel lastimoza השיר מספר על רחל, אישה נשואה כבודה שגבר אחר חשק בה ושלח לה מתנות יקרות ערך. היא דחתה את חיזוריו והשיבה לו את כל מתנותיו מכיוון שהיא נשואה. מילות שיר חתונה זה הן חלק ממילות שיר של רומנסה ספרדית נוצרית המסתיימת ברצח האישה ומאהבה על ידי הבעל הקנאי. בגרסה הספרדית־היהודית אין רמז לרצח. שיר זה הוא דוגמה לכך שהיהודים אימצו רומנסות ושירים ספרדיים־נוצריים והשתמשו בהם כדי להעביר ריטואלים ועמדות תרבותיות יהודיות: כפי שרחל לא הפרה את נאמנותה לבעלה, כך עם ישראל לא ימיר את אמונתו בקב״ה. קטע הסיום בגרסה הספרדית־הנוצרית הומר בסדרה של פיוטים ששרו בחג השבועות: ״ולהר סיני עלה הנביא משה״, ״ישמח לבב אמונתנו״, ״לכה דודי״, ועוד.
יציאת הכלה מביתה לבית החתן לא היתה עניין פרטי של שתי המשפחות שהתקשרו בקשרי הנישואין. כמעט כל הקהילה השתתפה בשמחת הדרך וליוותה את הכלה בשירה ונגינה.
בעיר תיטואן, שבה חיו היהודים ברובע מיוחד מוקף חומה, נסגרו שערי ה״חודרייה״ והחגיגות נעשו על פי המנהג. בלאראצ׳ה ובטג׳יר, שבהן לא היה רובע יהודי סגור ויהודים התגוררו במעורב עם שכנים נוצרים ומוסלמים, קוים מנהג הובלת הכלה אל בית החתן בעיקר בבית ובחצר מחשש מה יגידו השכנים. מתחילת הערב צעדה הכלה באטיות, בשקט ובכבוד ועיניה עצומות לאורך כל הדרך כדי שבהגיעה לבית החתן יהיה הוא הגבר הראשון שאותו תראה.
בערים תיטואן, לאראצ׳ה ואלקצר כביר צעדה הכלה לבית חתנה. בטנג׳יר, בגיברלטר ובמליליה נהגו להוביל את הכלה על גבי אפריון סגור שנישא על ידי הגברים של ה״חברה״.
כשהגיעה הכלה לבית החתן המתינו לה החתן ואמו בפתח הבית. החתן דרך על רגלה של הכלה בהיכנסה לבית, אות לכך שהוא יהיה השליט בבית. ואילו אם החתן המתיקה את המעשה בתתה לכלה סוכר ומים, סימן לברכה שחיי הזוג הצעיר יזרמו בקלות והמתיקות תהיה שורה ביניהם בל חייהם.
באותו הלילה בתום החגיגות ישנה הכלה בבית חתנה. לא אתו יחד, אלא בחדר אחר ובמיטה נפרדת. עם הכלה ישנו אמה, או דודה, או סבתא, או קרובת משפחה אחרת של הכלה.
חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-הכתובה והצגת הנדוניה
תעודות מסחריות ומשפטיות מאוסף משפחת [א]צראף מפאס:-יהושע פרנקל.
תעודות מסחריות ומשפטיות מאוסף משפחת [א]צראף מפאס:
מקור היסטורי חדש לקורות היהודים תושבי פאס בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20
יהושע פרנקל
על יהודי מרוקו בכלל ויהודי פאס בפרט נכתב לא מעט. ואולם טרם נתפרסם מחקר אשר נשען בעיקר על מידע שלוקט מתוך תעודות משפטיות שרשמו לבלרי בית הדין השרעי (כלומר האסלאמי) בעיר פאס.
הודות לנדיבותו של פרופסור יוסף טובי נתאפשר לי להציץ בחבילה של מסמכים, אשר ממבט ראשון נראה כי מרביתם תעודות שנרשמו בידי לבלרי בית הדין השרעי בעיר פאס ערב שלטון החסות (הפרוטקטורט, או אל־חמאיה בערבית) הצרפתי, דהיינו בחמשת העשורים שלפני כיבוש העיר בידי חיל המשלוח הצרפתי(בשנת 1912). תעודות אלה היו בעבר בידי בני משפחת אצראף מן העיר פאס.
בני המשפחה אינם זרים לתלמידי ההיסטוריה של הקהילה באותם עשורים. איגרת יחס פאס יע׳׳א אשר אבנר ישראל הצרפתי(1884-1827) ליקט (קרוב לוודאי אחרי 1873) כוללת מניין הבתים והחצרות בעיר פאס ורשימה של שמות בתי האב אשר אכלסו אותם. אחד הבניינים (דאר) אשר הכיל בתוכו 19 יחידות מגורים (בית) היה דאר שלום אצראף. איש זה, שלום בן יהודה אל־צראף או אצראף (,(Chaloum ben Yehouda es-Sarraf נזכר ברשימה של סוחרים אשר פנו בשנת 1898 אל הוזיר מוחמד אל־ספאר בבקשה להתיר ליהודי המלאה של פאס לבנות בית מרחץ (חמאם). כעבור שנים אחדות, ברשימה אשר מתארת את המצב בעיר פאס בראשית תקופת הפרוטקטורט הצרפתי, נזכר בנו יעקב בן שלום אצראף. הוא נמנה עם חברי הוועד היהודי אשר נפגש עם הרשויות הצרפתיות על מנת להעלות לפניהן תביעה לבירור פגעי שוד המלאח שהתרחש בפסח תרע״ב (אפריל )1912
אוסף אצראף מעמיד לרשות המתעניינים בקורות יהודי המגרב סוג חדש של מידע, תעודות אשר נרשמו בבית דין שרעי. סוג זה של מקור לחקר יהודי מרוקו טרם נוצל, ככל שידיעתי מגעת.5 הודות לכך יש באפשרותנו לבחון מזווית רעננה מספר היבטים בקורות יהודי פאס.
במאמר זה דליתי מתוך אוסף אצראף מספר מצומצם של תעודות אשר נוגעות לטופוגרפיה של שכונת היהודים (המלאה) בעיר פאס ואשר מתוכן ניתן ללמוד על רחובות היהודים ובתיהם בפאס בשלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. מידע מסוג זה נמצא בשני סוגי מסמכים:(1) שטרי קנייה ומכירה של נכסים במלאח;(2) ייפויי כוח אשר בהם מינו יהודים באי כוח אשר יופיעו מטעמם בבית הדין השרעי. אך בטרם אגע במסמכים אלה מן הראוי לתאר את מערכת המשפט בעיר פאס ואת הניסוח של התעודות המשפטיות. סקירה קצרה זו תבהיר את תרומת מעשה בית הדין השרעי ללימוד ההיסטוריה של היהודים תושבי העיר פאס.
סוגיית המקורות
חשיבות תרומתן האפשרית של תעודות אוסף אצראף מתבהרת במלוא חדותה כאשר משווים אותן למקורות אחרים. על מנת לעמוד על כך יורשה לי לפתוח בהסבר קצר אשר עיקרו הצגת המקורות שעליהם התבססו עד כה מרבית חוקרי ההיסטוריה של יהודי העיר פאס בתקופת שלטונה של השושלת העלוית־פילאלית. (הראשון לסולטאנים בני משפחה זו היה מולאי מוחמד, שמת בשנת 1650; את פאס הם תפסו לראשונה בשנת 1641). מעיון בעבודותיהם המפורטות של חוקרים אלה עולה כי ידיעותינו על היהודים ובמיוחד על פעילותם במרחב הציבורי ויחסיהם עם הרוב המוסלמי התבססו בעבר הרחוק בעיקר על ארבעה סוגי מקורות. באחרונה נוסף אליהם עוד סוג. הבוחנים כיום את קורות יהודי מרוקו אמורים לעשות זאת אפוא באמצעות עיון בחמישה סוגים של מקורות.
חיים זאב הירשברג, תולדות היהודית באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ״ה; שלום בר־אשר (עורך), היהודים במרוקו השריפית: פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה־16 ועד ימינו, ירושלים תשל״ז
הסוג הראשון הן כרוניקות ערביות אשר רשמו מחברים מוסלמים, בדרך כלל מקורבים להצר הסולטאן (אשר בתקופה העלוית־פילאלית שכנה בפאס או במכנאס). המחברים המוסלמים, אשר כתבו בערבית ספרותית, עניינם היה תיאור החצר ומהלכיה וכן אירועים בערי השלטון(בעיקר מראכש, פאס ומכנאס) וברצועת החוף של מרוקו, ששם הייתה נוכחות ספרדית. כרוניקות אלה כמעט אינן מתארות יהודים (אל־יהוד). הידיעות שהן מוסרות על היהודים מקוטעות ומצומצמות לכלל הערות בעלות אופי של אנקדוטות היסטוריות. מתוכן ניתן להסיק יותר על דימוי היהודי בעיני המוסלמים מאשר על הראליה החברתית.
הסוג השני של מקורות הם חיבורים היסטוריים (תואריח׳ בערבית ספרותית; תואריכ׳ בערבית יהודית) אשר יהודים כתבו. הטקסט הראשון במעלה בחשיבותו הוא התואריכ׳ של משפחת בן דנאן. אליו ניתן לצרף מספר לא רב של תעודות היסטוריות אחרות שקיבץ ופרסם לפני שנים לא רבות הרב דוד עובדיה. בהכללה ניתן לטעון, כי החיבורים ההיסטוריים אשר כתבו יהודים למעשה מתמקדים בחיי הקהילה וכמעט אינם מתבוננים החוצה. עבור ההיסטוריון חולשתן העיקרית של תעודות אלה באידאולוגיה של מחבריהן. עניינן הוא להדגיש את ״סבלות בני עמי״ ולא לתאר את מורכבות הקיום היהודי כמיעוט בעיר מוסלמית מרכזית. הן חותרות ליצור תמונה בדלנית ומנותקת, בעוד המציאות ההיסטורית הייתה מורכבת ומשולבת. אף כי מחברים לא מעטים השתמשו בהן בניסיון לשחזר את קורות יהודי פאס, יש מקום לטענה כי מעט מאוד מצלילי פאס וריחותיה, מעולמה המורכב ומכלכלתה המשוכללת עולים מחיבורים דוגמת ״ספר ההיסטוריה״ או מן הכרוניקה ״דברי הימים של פאס״.
הסוג השלישי של מקורות ללימוד קורות יהודי פאס ומרוקו הם חיבורים לא־היסטוריים אשר יהודים כתבו בעברית, בספרדית, ובערבית־יהודית. בסוג זה של מקורות ניתן להבחין בשני תת־סוגים: ספרות משפטית ודתית וספרות יפה. הספרות המשפטית, בעיקר התקנות והשו״ת, נידונה בהרחבה ואף שימשה בסיס למספר מחקרים מועילים. גם מקומו של העיון בספרות הפרשנות הדתית והדרוש לא נפקד. מאידך גיסא טרם זכו לתשומת לב מספקת במחקר ההיסטורי הספרות היפה והשירה, היינו יצירות אשר נועדו לשעשע ולבדר את הקוראים והמאזינים." לסוגה זה ניתן לשייך גם את מסורת הסיפור העממי, דהינו יצירות אשר לא נרשמו על הכתב אלא הועברו בעל־פה מדור לדור. כמו כן נדמה לי כי ניתן לעשות שימוש רב יותר בזיכרונות של יהודים, בין שאלה טקסטים שהם כתבו ובין סיפורים שהם השמיעו למלקטים.
שאלת לימוד ההיסטוריה של אזורי השוליים של סולטאנות מרוקו רחבה ומורכבת, ואין זה המקום להתעכב עליה. די אם אומר כי שלושת הסוגים הראשונים שמניתי עד כה, הן אלה שנכתבו בידי יהודים והן אלה שמוסלמים כתבום ערכם מוגבל לשחזור עברם של הקהלים השוגים שהתקיימו בערי השוליים של ממלכת מרוקו או באזורים הפתוחים, בין שחיו בתחום שהורגשה בו נוכחות השלטון העלוי־פילאלי(מח׳זן: זה האזור שהכובשים הצרפתים כינו ״מרוקו המועילה״) ובין שנמצאו בתחום הכוחות השבטיים אשר למעשה שלטו על האזורים הפתוחים של מרוקו(אותם שטחים שהצרפתים כינו אזורי הסיבה / blad al-siba בין שהתקיימו בסביבה דוברת ערבית ובין בסביבה שבה מרבית האוכלוסייה השתמשה באחד הלהגים הברבריים המדוברים במרוקו.
בלאד אל־סיבה מציין את אזורי ההרים אשר יד השלטון התקשתה לפקח על הנעשה בתחומם. כנראה שורשו של המונח בערבית סאיבה: בהמה משולחת למרעה ללא השגחה. משמעותו החברתית־פוליטית היא לחימה מתמדת בין קבוצות ופרטים והיעדרם של מוסדות שלטון, כלומר אנרכיה ואף אנומיה (במובן הדורקהיימי). כך סיפר אינפורמנט מרוקני לאנתרופולוג אמריקני בדבר המצב בצפון־מערב מרוקו, בעת שהספרדים השתלטו על האזור (בשנים 1981-1860 ). ״אלה היו ימים של אלימות (Siba) בהרים של ג׳בלה. מוסלמי הרג מוסלמי בגלל דבר מה פעוט: פרה, עז, פיסת קרקע או אישה. אדם שהיה מוצא את אשתו או בתו עם גבר זר היה הורג את שניהם. אם היינו ממשיכים לנהוג כך כיום לא היה נותר אף לא מוסלמי אחד במרוקו"
הסוג הרביעי של מקורות שניתן לנצל ללמוד ההיסטוריה של מרוקו מאז המאה ה־15 הוא מסמכים ארכיוניים מגנזי ממלכות אירופה, חיבורים היסטוריים שנכתבו בידי אירופים וספרות נוסעים אירופים. המורכבות של מסמכים אלה לשחזור העבר מוכרת, והוארה בחדות בדיון המזרחני על תיאור האוריינט. הנוסעים האירופים אשר הגיעו למרוקו מוסרים דיווחים סותרים על היהודים. מחד גיסא הם מרוממים ומפארים את תפקידם בחצר ואת עושרם, ומאידך גיסא מבליטים את עליבותם ואת השנאה אשר המוסלמים רחשו כלפיהם. לעתים נדמה כי הנוסעים העתיקו מארצות מוצאם אל אדמת מרוקו את מערכת היחסים בין היהודים לנוצרים. באמצעות הסיפור המרוקני הם ביקשו לאשש את יחסה של סביבתם הביתית כלפי היהודים ואת תחושותיהם הם. באופן זה של הצגת דמות היהודים בספריהם הם מצאו אישור לשנאת היהודים, ואף יכלו לשבח את הסובלנות של אירופה ״הנאורה״ בהשוואה למזרח האסלאמי ״הפראי״.
מכל מקום, ארבעת סוגי המקורות שנסקרו פה שימשו מספר לא מבוטל של חוקרים במאמציהם לשחזר את ההיסטוריה של מרוקו ויהודיה. הם בחנו אותם בזהירות ובשקלא וטריא מורכבת וביקשו לאמוד באמצעותם לא רק את הקיום היהודי, אלא גם את טיבם של היחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו השריפית. הדיונים בסוגיה זו כללו גם עיסוק בניסיונות להבחין בין דימוי (עצמי, או של האחר) לבין ההתרחשויות ההיסטוריות. נושאים אלה, מעניינים ומרתקים ככל שיהיו רחוקים מעיסוקו של המאמר שלפנינו.
הסוג החמישי של מקורות ללימוד קורות יהודי מרוקו הוא תעודות משפטיות ומסמכים רשמיים של סולטאנות מרוקו(אל־מח׳זן). אמנם פרסום של טקסטים משפטיים אסלאמיים אשר נוגעים לשאלות כגון לגיטימיות קיומו של מיעוט בני חסות במדינה אסלמאית וההשלכות שיש לכך על מגורים ובנייה של יהודים בסביבה קדם־מודרנית אינו דבר חדש. לביסוס הטיעון די אם נצביע על התיעוד לחקר החברה הים־תיכונית. דוגמה נוספת היא הדיון בפסק ההלכה של חכם ההלכה המגרבי אל־מגילי בעניין האיסור על יהודים להתגורר בסהרה. אולם השימוש בגנזי השלטון הסולטאני לתיאור העבר היהודי במרוקו הוא חידוש אשר רק בשנים האחרונות נתנו חוקרים דעתם עליו. מוכר עוד פחות הוא השימוש בתעודות משפטיות.
תעודות מסחריות ומשפטיות מאוסף משפחת [א]צראף מפאס:–יהושע פרנקל
ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים-יוסף שיטרית-מקדם ומים כרך ז'
ב. פיוט על גאולת ישראל במלחמת העצמאות
הפיוט נמצא ב״י מרדכי קנינו בלבד. חסרות כאן שבע סטרופות(האותיות מ ס ע ו ד ש ב של האקרוסטיכון). השיר נכתב כנראה אחרי השיר הקודם, לאחר התרחקות קולות המלחמה וכניסתה לתוקף של הפסקת האש האחרונה. בסטרופות שלפנינו המשורר מעלה על נס את הצלת עם ישראל מאויביו (טורים 5-1) לאחר מלחמה קשה שבה השתתפו ארצות ערב(ט׳ 9-6), ומציין את פעולות התיווך של האו״ם בין ישראל לאויביה (ט׳ 10-13) תוך הזכרת זכויות העם היהודי על הארץ על פי ההבטחה שרשומה במקרא (ט׳ 13-12). בתוצאות המלחמה, בקום המדינה ובקיבוץ הגלויות רואה המשורר אירועים משיחיים שהם חלק מן הגאולה השלמה (ט׳ 46-43, 54-51). כן הוא מברך את שלושת האנשים שעומדים בראש המדינה, הנשיא חיים ויצמן, ראש הממשלה דוד בן גוריון ושר החוץ משה שרת (ט׳ 50-47).
אשר למתכונת הפיוט, זהו שיר בעל תבנית מעין־אזורית הכולל שלוש־עשרה סטרופות ורפרן שהוא פסוק מקראי. הסטרופות מורכבות משלושה טורי ענף דו־צלעיים ומטור אזור אחד. מבנה החריזה ברפרן שת ובטורי הסטרופות אבאבאבבת גדגדגדדת הוהוהוות וכר. גם שיר זה הורכב על הלחן של פיוט אחר.
כתובת השיר: ״פיוט על גאולת ישראל בארץ הקדושה;
נו׳ מלכי מקדם;
בא סימן: אני מסעוד שבת חזק״.
המקור: כ״י מרדכי קנינו, ללא עימוד.
אַל חָנוּן, צוּר עוֹטֶה אוֹרָה' / שָׁבְּחוּ וְהֹדּוּ לִשְׁמוֹ,
כִּי גָּאֵל אֻמָּה טְהוֹרָה / מֵאוֹיְבִים בָּהֶם נִלְחֲמוּ.
הוֹצִיא מֵחֹשֶׁךְ לְאוֹרָה / לִירֵאָיו וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.
וְיָרֹם קֶרֶן לְעַמּוֹ, / תְּהִלָּה לְעַם קְרוֹבוֹ.
5-זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ
נִקְבְּצוּ הַגּוֹיִים יַחְדָּו / יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה
עַל עַם מַרְעִיתוֹ צֹאן יָדָיו / בְּאֶרֶץ צְבִי הַיְּקָרָה.
יַחַד יָסוֹבּוּ גְּדוּדָיו / לְכַלּוֹת אוֹתָם בִּמְהֵרָה.
הָאֵל הַפּוֹדֶה מִצָּרָה / הָיָה עֶזְרַת עַם קְרוֹבוֹ
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ
10 יַחַד בָּאוּ הַלְּשׁוֹנוֹת / לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם,
וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת / לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט דִּינֵיהֶם.
יִשְׂרָאֵל [????? ?]וֹת / יְרֻשָּׁה מֵאֲבוֹתֵיהֶם,
כַּכָּתוּב בְּכָל סִפְרֵיהֶם, / אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים קוֹרְאִים בּוֹ.
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ
14־11(????????????????]
תִּכְלֶה כְּעָשָׁן הָרִשְׁעָה / וְתִמְלוֹךְ אַתָּה ה'.
וּמְלֵאָה הָאָרֶץ דֵּעָה / בְּלֵב נְעָרַי וּזְקֵנַי
45 וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה / לָדַעַת סוֹדוֹת ה'
בְּבוֹא מְשִׁיחַ ה' / אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ.
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ
חֹן עַל מְשׁוֹרֵר הָאֶבְיוֹן, / כִּקְטֹרֶת תַּחֲשֹׁב שִׁירָתוֹ;
תִּחְיֶה אָדוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן, / תַּאֲרִיךְ יְמֵי מַמְלַכְתּוֹ.
בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע צִיּוֹן / וַאֲדוֹן וַיִזְמָאן אִתּוֹ.
50 אָדוֹן שֵׁרְתוּךּ תִּשְׁמֹר אוֹתוֹ, / בְּהַשְׁקֵט וָבֶטַח יֵשְׁבּוּ.
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ
זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינוּהוּ / מָצָאנוּ רָאוּ עֵינֵינוּ.
אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ כִּי טוֹב הוּא / עֵת קִבּוּץ גָּלוּי[וֹ]תֵינוּ,
בָּא עֵת הַזָּמִיר הוּא / וְקוֹל הַתּוֹר בְּאַרְצֵנוּ.
נוֹדֶה עַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ / לָאֵל צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ.
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ
מקורות וביאורים
1-צור עוטה אורה: כינוי לאלוהי ישראל, על פי תהלים קד, ב.
3-ליריאיו ולחושבי שמו: על פי מלאכי ג, טו.
4-וירם קרן לעמו תהלה לעם קרובו: על פי תהלים קמח, יד.
5-זה היום עשה…: תהלים קיח, כד.
6-ישמעאל ובני קטורה: עמי ערב.
7-על עם מרעיתו צאן ידיו: עם ישראל, על פי תהלים צה, ז.
8-יחד יסובו גדודיו: על פי דברי הימים ב יח, לא.
9-עזרת עם קרובו: על פי תהלים קמח, יד.
10-באו הלשונות: אומות העולם; הכוונה כנראה לאומות המאוחדות שתיווכו בין ישראל לארצות ערב.
11-לעשות משפט דיניהם: לתווך ביניהם.
43-תכלה כעשן הרשעה: על פי לשון התפילה של ימים נוראים.
44-ומלאה הארץ דעה: על פי ישעיה יא, ט.
45-ואת מי יבין שמועה: שמועת הגאולה הברוכה בניצחון צבא עם ישראל (ישעיה כח, ט).
46-בבוא משיח ה׳ אשר רוח אלהים בו: על פי בראשית מא, לח.
47-כקטורת תחשוב שירתו: תפילת המשורר ששירו ייחשב כהקרבת הקטורת בבית המקדש לעבודת הבורא (על פי לשון התפילה).
49-בימיו תושע ציון: על פי ירמיה בג, ו; ואדון ויזמאן אתו: הכוונה לנשיא חיים ויצמן, ששמו קיבל כאן צליל של שם משפחה יהודי קרוב במרוקו.
50-אדון שירתוךּ: הכוונה לשר החוץ משה שרת, על פי שמו המקורי שרתוק; בהשקט ובטח ישבו: על פי ישעיה לב, יז.
53-בא עת הזמיר הוא וקול התור בארצנו: על פי מקורות שונים בשיר השירים.
54-נודה על פדות נפשנו: מלשון ההגדה של פסח.
ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים-יוסף שיטרית-מקדם ומים כרך ז'
עמוד 52
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון – מנהגי ימי בין המצרים.
מנהגי ימי בין המצרים
א-נהגו לכנות את ימי בין המצרים בשמות שונים מן הקל אל הכבד: מי״ז בתמוז עד ר״ח אב נקרא ״תסעא זגירא״ (תשעה קטנה), מר״ח אב עד תשעה באב נקרא ״תסעא כבירא״ (תשעה גדולה), ויום תשעה באב עצמו נקרא ״ליום לְמְבָאֵרךּ״. (היום המבורך) בלשון סגי נהור:
כן המנהג והטעם פשוט, כיון שימי בין המצרים מחולקים למעשה לשלשה חלקים, מן הקל אל הכבד, וכדלקמן, וכדי לזכור זאת, ציינו אותם בשמות, וסימנך ״חול המועד״:
ב.נהגו שאין נושאים נשים, ואף לא עורכים אירוסין בימי בין המצרים:
כן הביא בספר נהגו העם (תעניות), וכן כתב בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (סימן שפ״ז סט״ז), וראה בספר נתיבי עם (סימן תקנ״א), וכדעת הרמ״א (סימן תקנ״א ס״ב):
ג.נהגו שאין מסתפרים בימי בין המצרים, ובנטילת צפרנים, יש נהגו להחמיר, ויש נהגו להקל עד שבוע שחל בו ת״ב:
כן המנהג וכמובא בספרים הנ״ל, וכן בספר מעשה בראשית (סימן י״ג), ובספר ויאמר יצחק (ח״ב ס״א), וגם זה כדעת הרמ״א (סימן תקנ״א סי״ד), וכן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו (ארבע הצומות), ובענין צפרנים ראה בס׳ מעשה בראשית (סימן י״ג):
ד.נהגו שאין לובשים בגד חדש, ואין אוכלים פרי חדש, בימי בין המצרים, לרבות שבת:
כן כתב בספר נהגו העם (תעניות) ובנתיבי עם (סימן' תק״נ), והביא זה בכה״ח (סימן תקנ״א סקי״ד), ומקורו מברכי יוסף למרן החיד״א (סימן תק״נ סקט״ו), וראה במקור חיים (פרק ר״ג ס״ב):
ה.נהגו שאין מטיילים, ואין מביאים רהיטים חדשים, או רכב חדש, וכ״ש שאין נכנסים לדירה חדשה, בימי בין המצרים:
כן נהגו להחמיר לצמצם בטיולים וכדומה בימים אלה שהם ימים קשים, ושולט בהם קטב מרירי, וכמובא בשו״ע (סימן תקנ״א סי״ח), לגבי הליכה יחידי עיי״ש, וראה שם בכה״ח (ס״ק רכ״ח), ויתר העניינים שלא נקנים בימי אלה, משום שיש בהם שמחה יתירה, וראוי להמנע מזה כי לא מסימנא מילתא:
ו.נהגו להמנע מעסקות מיוחדות, בימי בין המצרים:
כן נהגו להחמיר אם הדבר אפשרי, כי הימים קשים וכנ״ל:
ז-נהגו שאין אוכלים בשר מראש חודש אב (למעט יום ר״ח עצמו), עד יום עשירי באב בערב, ויש נמנעים מאכילת בשר מי״ז בתמוז למעט שבת, שבה אכלו בשר יבש הנקרא ״לכליע״ ויש נהגו להחמיר בשבת חזון ואינם אוכלים בשר כלל:
כן הביא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רמ״ז), ובספר נוהג בחכמה (עמוד כ״ט), ובספר נהגו העם (תעניות) ובספר לך שלמה (או״ח סימן ט׳), ובספר השמים החדשים (סימן ק״ג), ובסוף שו״ת ויען שמואל (עמוד ר״ה), ונהרא נהרא ופשטיה ובענין בשר בשבת חזון כן נהגו משפחות הכהנים בדבדו וכמובא בספר אוצרות המגרב (תעניות):
ח-נהגו להמנע משתית יין, מר״ח אב עד עשירי באב וכנ״ל:
כן המנהג והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רמ״ח), ובספר עוטה אור להרה״ג ר׳ עמנואל טולידאנו(ענייני שבת), וכן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ומנהג ירושלים להקל בזה וכמובא בספר פרי האדמה(ח״ד דף ח׳), וכן מנהג סאלוניקי וכמובא בשלחן גבוה(סימן תקנ״א ס״ק ל״ה) וראה בזה בילקוט יוסף מועדים (עמוד תקע״ד) וסיים שהמחמיר תע״ב:
ט-נהגו שאין מכבסים, וכמו כן אין מתרחצים אפילו במים קרים, בשבוע שחל בו תשעה באב, ויש נהגו להחמיר מראש חודש:
כן הביא שם בספר עוטה אור הנ״ל, וכפשטות דברי הטור (בסימן תקנ״א) בשם אבי העזרי עיי״ש, וכן דייק התרומת הדשן (סימן ק״נ), אלא שסיים ״וכמדומה שראיתי בימי חרפי רוחצים בנהרות מר״ח ואילך ולא מיחו בידם חכמים״, והמחמיר תע״ב, והביאו כה״ח (סימן תקנ״א ס״ק קפ״ו), וכן כתב הרמ״א (שם), ועל דרך זה החמירו גם בכביסה:
י-נהגו לנגן ההפטרות דברי ירמיה, שמעו דבר ה' חזון ישעיהו, (המכונים תלתא דפורענותא), בניגון איכה, ויש נהגו להפטירם בניגון ככל השנה:
כן נהגו רבים, והביאו בספר נהגו העם (תעניות) אלא שיש שערערו על מנהג זה, וכמובא בספר מנהגי החיד״א (ח״ב עמוד פ״ג), ואעפ״ב המנהג מובא בספר לפי ספרי(ערך שבת) וכן כתב בדרכי דוד (סימן ל״ו) וראה בזה בספר ילקוט״י מועדים (עמוד תקס״ו) ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו:
יא. יש נהגו להכריז על ראש חודש אב בנוסח זה: מחרש חדשים, וקבץ קדושים (נ״א נפוצים), אנשים ונשים, לעיר הבנויה, וזה החדש, לטובה יחדש, ורצון יצו׳ אל רב העלילה, והמנהג פשוט שאין מכריזין על ר״ח אב כלל:
יא. כן מובא בסידורים ישנים, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד קצ״ט), ובנהגו העם (תעניות), ובספר לדוד אמת למרן החיד״א קרא על זה ערער, וראה בזה בספר נתיבי עם (סימן תי״ז) ובכה״ח (סימן תי״ז סק״ה):
יב. נהגו המלמדים להצניע את המקל בתשעת הימים, ולהתנהג עם התלמידים בנחת גמורה:
יב. כן המנהג וכפי שהעיד באוצרות המגרב(תעניות) ומקורו מהרמ״א בשו״ע או״ח(סי׳ תקנ״א סי״ח), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידנו(עמ׳ רמ״ט):
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון – מנהגי ימי בין המצרים
ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים-יוסף שיטרית-מקדם ומים כרך ז' -פיוט לר׳ אהרן אלמאליח מרבאט לכבוד יום העצמאות.
3.7. פיוט לר׳ אהרן אלמאליח מרבאט לכבוד יום העצמאות
השיר נכתב כנראה לקראת יום העצמאות הראשון, היינו במאי 1949. עם תום מלחמת העצמאות. המשורר רואה בניצחון צה״ל אירוע משיחי ומכנה את חג העצמאות על פי הכינוי המודרני, שלא נהג לפני כן במרוקו, ״החג הלאומי״(טורים ו-4) . הוא מציין את הנהגת העברית כשפה משותפת לכלל עדות ישראל (ט׳ 8-5), את תחילת הסוף של נדודי הגלות (ט׳ 12-9), את גבורת החיילים והחיילות שיצאו להגן על הארץ, ואת ניצחונם המזהיר (ט׳ 3ו-24). חלקו האחרון של השיר מוקדש לתפילת הודיה לה׳ על הנסים שעשה לעם ישראל עם הקמת המדינה והניצחון על הערבים (ט׳ 36-25).
הערת המחבר: אני מודה באן למר שלמה אלמאליח, שהעמיד לרשותי צילום של כתב היד ומסר לי פרטים על אביו.
ר׳ אהרן אלמאליח נולד ברבאט בשנת 1878 ונפטר שם בשנת 1956. בשנים 956-19391 שימש ברבנות בקהילות דברו, ווואזאן וסאלה הסמוכה לרבאט. כתב שירים עבריים שונים על נושאי גלות וגאולה ועל צדיקים וקדושים, ובעיקר על עניינים לימודיים כגון הדקדוק העברי. כינס אותם בחיבורו ספר מנחת אהרן, הכולל גם חידושים וענייני הלכה והנמצא עדיין בכתיבת יד אצל בנו שלמה ברבאט., בשער הדיוואן שלו הוא כותב:
״זאת מנחתי ואעשנה / בדרך בקשה ותחנה, / ובקול שירים ונגינה, / שירי הדקדוק ושירי הרנה. למזכרת אהבה / קראתיו בקריאה של חבה, / אשר גרסה נפשי לתאבה; / ללקט באומרים / מספרי הדקדוק אשר המה הגבורים, / שנים או שלושה גרגרים / ללכת בדרכי הישרים;/ ולהבין קצת ממאמרי רז״ל אמירה נעימה ובכתיבה יהיבא; לכתוב בכתב מפורש ושום שכל שכל טוב ומטיב לאחרינא, מענין לענין. ומה שאענה גם אני אבתריהו ביסודות הבנין ובדרכי הפעלים העומדים ויוצאים כמעין ובבאר הטיב, הנה נא הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר, ע״ה אהרן אלמאליח הי״ו [=ה׳ יחייהו וישמרהו] בן לא״א [=לאדוני אבי] בהה״ר [=כבוד הרב הגדול רבי] דור ז״ל״.
הפיוט שלפנינו בנוי במתכונת של שיר מעין־אזורי. הוא כולל תשע סטרופות בנות ארבעה טורים החורזים על פי התבנית אאאת בבבת גגגת וכו,. הלחן של השיר מיוחד בשירת הפיוטים שנכתבו במרוקו ובמערכת הלחנים שהשתמש בהם המשורר ביתר שיריו, שכן זוהי מנגינה של שיר ספרדי עממי, שלא נהג לפני כן בשירת הפיוטים. כתובת השיר: ״היום הזה יום בשורה בחמשה ימים לחדש זיו שנת שבו״ת נצחו אחינו בני בריתנו הציונים היושבים בארץ ישראל את בל האויבים ותהי להם הממשלה בארץ וגם דגל ישראל הונף וגם הורם לעיני השמש והירח. ה׳ יזכנו לראות בביאת משיחינו ובבנין בית קדשנו ותפארתנו כי״ר [=כן יהי רצון]. ואני הקטן יסדתי זה השיר לזכר כל יום בשנה שהוא חג הלאומי ולכל בני ישראל היה אור בשמחתם. סימן: אהרן אלמאליח חזק; נועם לגניא ספאניולא [=השיר הספרדי]: יו ריקווירדו לא נוותי [=אני זוכר את הלילה]״. לאותו מקור צורפה על גבי דף תלוש העתקה שנייה של השיר עם כתובת שונה: ״שיר חג הלאומי מדי שנה בשנה ביום חמשה ימים לחדש אייר בעה״ו [־־בעזרת ה׳ ובישועתו]. סימן השיר: אהרן אלמאליח חזק; נועם אלגניא ספאניולא: יו ריקווירדו לא נותי״. המקור: כ״י מנחת אהרן, דפים 68ב-70א.
1 אָשִׁיר שִׁירָה בְּתוֹךְ עֲדָתֵנוּ,
יוֹם זֶה חַג בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ,
חַג הַלְּאֻמִּי עַל גְּאֻלָּתֵנוּ,
וְחָזְרָה לְיָשְׁנָהּ הָעֲטָרָה.
5 הֵן עָם אֶחָד וְגַם שָׂפָה אַחַת
עָלְתָה נִצָּהּ וְהִיא כְּפוֹרַחַת
בַּעֲלוֹתָם בְּשׁוּבָה וָנַחַת
לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַמְּפֹאָרָה.
רְאוּ הֵמָּה בְּאֹרֶךְ גָּלוּתָם,
10 נָעִים וְגַם נָדִים בְּצָרָתָם,
אָמְרוּ לְהִתְגַּבֵּר בְּמִלְחַמְתָּם,
וַה' וְעַזּוּר מִכָּל צָרָה
נִדְּבָה רוּחָם לַעֲשׂוֹת יָד וָשֵׁם,
מָסְרוּ עַצְמָם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם.
15 אָז נִלְחֲמוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים,
נָפְלָה אֵימָתָם עַל בֶּן קְטוּרָה.
אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אוֹתָם.
חַרְבָּם תָּבוֹא בְּלִבָּם וְקַשְׁתָּם.
אָחוֹר נָסוֹגוּ מִגְּבוּרָתָם
20 וְנָסוּ לְקוֹלָם הַמִּדְבָּרָה.
לְמוּל כָּל צַר וְאוֹיֵב הֵם עָמְדוּ,
שַׁדַּי בְּעֶזְרָם וְלֹא פָּחֲדוּ;
וְעָרִים מוֹשָׁבוֹת הֵם לָכְדוּ
בְּיָד רָמָה וְעֹז וְתִפְאָרָה.
25 אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כָּל אֵלֶּה!
אֵין כָּאַל יְשׁוּרוּן בְּפֶה מָלֵא.
עָנוּ וְאָמְרוּ הַפְלֵא וָפֶלֶא,
כִּי לָהֶם יָאֲתָה הַגְּבוּרָה.
לְיָחִיד הַשּׁוֹכֵן בָּעֲרָבוֹת
נַאֲוָה תְּהִלָּה בְּכָל לְבָבוֹת.
זָכַר בְּרִיתוֹ; גַּם בְּרִית אָבוֹת
הִיא לְאַבְרָהָם בַּאֲמִירָה.
חַזֵּק וְאַמֵּץ לֵב עַם יִשְׂרָאֵל,
וּבָנָה לָהֶם מִקְדָּשׁ וַאֲרִיאֵל.
35 אָז נָשִׁיר "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל"
בְּמִינִים וְעֻוּגָּב וְקוֹל זִמְרָה.
מקורות וביאורים
- יום זה… חג הלאומי: הכוונה לחג העצמאות. השיר נכתב לרגל חג העצמאות השני(1949) או השלישי(1950).
4-וחזרה ליושנה העטרה: מלשון חז״ל, עם ישראל חזר למעמדו כעם עצמאי בארצו.
5-ושפה אחת: רמז למעמדה של העברית כשפה לאומית.
6-עלתה נצה והיא כפורחת: על פי בראשית מ, י.
7-בעלותם בשובה ונחת: על פי ישעיה ל, טו.
11-אמרו להתגבר במלחמתם: הכוונה למלחמת העצמאות.
12-וה׳ יעזור מכל צרה: על פי מלכים א א, כט.
13-נדבה רוחם לעשות יד ושם: הכוונה כאן למעשי גבורה, על פי ישעיה נו, ה.
14-מסרו עצמם על קדושת השם: על פי לשון חז״ל.
15-אז נלחמו אנשים ונשים: רמז להשתתפות הנשים והחיילות במלחמת העצמאות.
16-נפלה אימתם: על פי שמות טו, טז.
17-אמר אויב ארדוף אשיג אותם: על פי שמות טו, ט.
18-חרבם תבוא בלבם וקשתם: על פי תהלים לז, טו.
19-אחור נסוגו: על פי ישעיה מב, יז.
20-ונסו לקולם המדברה: על פי במדבר טז, לד.
23-ערים מושבות: ערים מיושבות עם אוכלוסייה גדולה.
24-ביד רמה: על פי לשון ההגדה של פסח.
25-אשרי עין ראתה כל אלה: על פי לשון פיוט ליום הכיפורים שמתאר את סדר העבודה ביום הכיפורים בבית המקדש.
26-אין באל ישורון: דברים לג, בו.
28-כי להם יאתה הגבורה: על פי ירמיה י, ז.
29-ליחיד השוכן בערבות: אלוהי ישראל, על פי לשון הפיוט.
30-נאוה תחלה בבל לבבות: על פי תהלים לג, א.
31-זכר בריתו; קיים את הבטחתו לגאולה
-32-31גם ברית אבות.״: הכוונה להבטחת אלוהים לאברהם, ליצחק וליעקב בעניין עם ישראל.
35-ובא לציון גואל: ישעיה נט, כ.
36-במנים ועוגב וקול זמרה: על פי תהלים קג, ד.
סיכום
הובאו כאן שירים שנכתבו כמעט כולם לאחר הקמת התנועה הציונית, בשתי תקופות שונות במאה העשרים — ברבע הראשון של המאה, לאחר מותו של הרצל ולאחר מתן הצהרת בלפור ומינוי סר הרברט סמואל לנציב העליון בארץ ישראל המנדטורית; ולרגל הכרזת העצמאות, הקמת המדינה והניצחון המזהיר במלחמת העצמאות. אירועים אלה, שנגעו לכלל העם היהודי ולכלל הקהילות בעולם, השאירו את רישומם גם על הקהילות היהודיות במרוקו. האירועים של תחילת המאה מצאו הדים בכתיבתם של משוררים עירוניים בעיקר, מוגאדור (ר׳ דוד אלקאים ור׳ דוד אסבאג) מכאן ופאס מכאן(ה״שיך״ נסים נקאב). לעומתם רישומיהם של האירועים שהתרחשו מסביב לקום המדינה ניכרים בשירתם של כותבים שחיו בזמנם בקהילות מרוחקות מאוד מן המרכזים העירוניים הגדולים, במו קהילות עמק הסוס, המיוצגות כאן בשירתו של ר׳ מסעוד בן יצחק בן שבת, וקהילות עמק התודגה ותאפילאלת, שר׳ מימון מלכא קיבל את חינוכו בהן. עם התפתחות החינוך המודרני הצרפתי והיהודי־צרפתי מחד והרחבת אפשרויות התחבורה החופשית במרוקו מאידך כתוצאה מנוכחות הצרפתים חוברו יותר ויותר הקהילות הכפריות לקהילות העירוניות, והדיהם של אירועים כלל־יהודיים הגיעו כמעט בו בזמן לכל אתר ואתר במרוקו. הוסיפה לכך גם התפתחותה המהירה של קהילת קזבלנקה, ששאבה אליה בשנים אלה עשרות אלפי יהודים מרחבי מרוקו כתוצאה מן האפשרויות הכלכליות שהציעה. הקשרים המשפחתיים בין יוצאי הקהילות שעברו לקזבלנקה לבין קרוביהם שנשארו בקהילות הגבירו גם הם את תפוצתו של המידע על העניינים היהודיים ברחבי מרוקו.
כפי שניתן היה לצפות, פרשנותם של אירועים אלה שהתרחשו רחוק מן הקהילות היהודיות במרוקו — אם באירופה ואם בארץ ישראל — בשיח השירי של המשוררים העבריים במרוקו מציבה ומאירה אירועים אלה במסגרת השאיפות המשיחיות הנמשכות, שעיצבו מאז ומתמיד את השירה העברית במרוקו. בשירים שהוצגו כאן האירועים המסעירים משויכים קודם כול לפרוגרמה המשיחית הרסטורטיבית שעמדה ביסוד התרבות הרבנית במרוקו. לכן המשוררים, שהיו כולם תלמידי חכמים וספוגים בערכיה של תרבות זו, רואים בהם אתחלתא דגאולה וחלק מקיום ההבטחה האלוהית לעם ישראל. בשירים שונים ציפיות משיחיות אלה אף עוטפות את התמטיקה האירועית של השיר ומוסרות את תחושות הכותב ואת התפעמותו וסערת נפשו על חשבון הצגת האירועים עצמם. רק בשירו הערבי־היהודי של ר׳ מימון מלכא מקבלות ההתרחשויות ביטוי נאות בגוף השיר תוך התמקדות בשחזורן על פי הסיפורים שהכותב שמע. אולם גם כאן השיר העברי הפותח את השיר משמש למעשה מעטפת פרשנית לאירועים שהוא מתאר אותם על פי דרכו בשירו הערבי־היהודי. דרך פרשנית זאת נובעת גם מן ההקשרים והאילוצים הבין־טקסטואליים של הכתיבה הרבנית הבאה לידי ביטוי בשירה העברית שנכתבה במרוקו ובכל הקהילות היהודיות עד לדור התחייה.
על אף שמירת מסגרת פרשנית בין־טקסטואלית זאת בהצגת ההתרחשויות והתחושות הקשורות לארץ ישראל התמטיקה של השירים שהוצגו כאן מקבלת פנייה ברורה. במקום התיאורים האידיליים ותיאורי החורבן, שהציגו את הזיקה המסורתית לארץ ישראל והעידו כאילו על קיפאון בזמן היהודי בגלות, המשוררים מפנים כאן את תשומת הלב להתרחשויות ולאירועים המצביעים על תמורות חיוביות במעמדה של הארץ ובמעמדו של העם היהודי. השינויים הפוליטיים החדשים הסעירו את דמיונם והגבירו בהם את הדריכות והציפיות למימושה המלא של הגאולה, שאותותיה הופיעו לגבי דידם דרך האירועים שהם שמעו עליהם ושהם מעלים את רישומיהם בשיריהם. פועלו המדיני של הרצל והפעילות הציונית סימנו עבור הכותבים את הדרך לגאולה, וכמוהם גם מתן הצהרת בלפור עם ההבטחה להקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל ומינויו של סר הרברט סמואל לנציב העליון בארץ ישראל. אולם רק הידיעה על הכרזת המדינה ובמיוחד הידיעות על הניצחון המזהיר של היישוב על צבאות ערב השלימו תהליך זה של הגברת האמונה בהתממשות הגאולה ואת הרצון של המשוררים כפרטים וכדוברים של הקהילות להיות חלק מן החווים תהליכים אלה בארץ עצמה דרך העלייה לארץ. גם השתתפותם לצד הגברים של נשים נושאות נשק ולוחמות במערכות הצבאיות הקשות של המלחמה זכתה לציון מיוחד אצל כל הכותבים. הם ראו בה חלק מהתחדשות פניה של ההיסטוריה היהודית.
למעשה רק בשירים שכתב ר׳ דוד בוזגלו ז״ל לאחר עלייתו לארץ חזרו נופיה הישנים והחדשים של הארץ לשירה העברית של יהודי מרוקו, ובכללם אתרי הקודש הרבים המפוזרים בה. יצירה זאת סגרה את המעגלים התמטיים של שירת יהודי מרוקו בחמש מאות השנים האחרונות וחיברה בין הזיקה הנרגשת לארץ האבות ולארץ ״המולדת״ הרחוקה לבין המציאות הישראלית, שהייתה אופורית לזמן מה אחרי מלחמת ששת הימים. לכן אין פלא שרישומיה של שירת ר׳ דוד בוזגלו על יהודי מרוקו לא התפוגגו וממשיכים לתפוס מקום נכבד בשירת הפיוטים והבקשות שהמשורר והפייטן תרם לחדש ולפתח אותה בשנים המעטות שחי בארץ.
ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים-יוסף שיטרית-מקדם ומים כרך ז' -פיוט לר׳ אהרן אלמאליח מרבאט לכבוד יום העצמאות.