האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415
פרק 3
דור המפולת: 1391־1415
עשרים ושלושה בתי הכנסת שהיו ליהודים בעיר סוויליה לבדה הוסיפו לצרוב כמדקרות אש בבשרו של הארכי־דיאקון פראן מרטינס. הדרם ניקר את עיני הנוצרים וצלליתם המתגרה סימלה את עוצמתם הלא־נסבלת של היהודים, לא רק באנדלוסיה אלא בספרד כולה. אבל כעת, בשנת 1391, אחרי שנים של מאבק, ידע מרטינס ששעתו הגיעה. גם בימים הקשים ביותר ידע מרטינס שהאמת המוחלטת עומדת לצדו, ששנאתו תמה וטהורה ורצויה בעיני אלוהים ומשיחו. מה לו ולאנשי הממסד המלכותי והכנסייתי גם יחד, המלאים כרימון חשבונות ארציים פסולים, ובגללם הם חוזרים ומוכרים את המושיע ליהודים כדי שיהרגו אותו בשנית? עד היום נאלץ לתמרן, להתקדם ולסגת חליפות לפי צורכי השעה. עכשיו בא יומו. השפעתו בקרב המאמינים הפשוטים, עדת אלוהים האמיתית, הגיעה לשיאה. גם מן השמים נלחמו לו, וכל מי שעמד בדרכו כבר נפטר מן העולם: המלך הבוגד אנריקה, בנו העלוב חואן, הארכיבישוף המנוול ברוסו – ושני היהודים כרותי העורלה שהתנשאו לשלוט בחצר המלך, אלה שקראו לעצמם ״דון״ יוסף פיצ׳ון ו״דוך גדליה נגרו. נסתרות דרכי האל, ידע מרטינס, ורבים שלוחיו: לא מרים הבתולה וקהל הקדושים בלבד אלא גם מלאך המוות.
מה שמרטינס לא ידע הוא שיהדות ספרד, שנראתה לו גאה כל כך, שוב לא ניחנה באותו חוסן פנימי שסימלו בתי הכנסת שלה, ומעשיו שלו עתידים להעיד על כך. הוא גם לא ידע שדווקא הוא, שנלחם על טוהר המחנה הנוצרי ועל בידודם של היהודים, עתיד להיות הגורם האחראי לבעיית עירוב גזעים ודתות שתעיב על עתידה של איבריה במאות השנים הבאות, והשפעתה תוחש באירופה של המאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה – היא בעיית האנוסים. בדרך כלל אי אפשר לקבוע מתי בדיוק תהליכים היסטוריים מתחילים, אבל מפעם לפעם אפשר לעמוד על מקצת הסיבות והגורמים המאיצים; ולכומר קשה העורף והקנאי הזה, פראן מרטינס, זימנה ההיסטוריה את התפקיד האירוני, גם אם לא תפקיר נדיר, למשוך בהדק של תהליך שתוצאתו הפוכה ממה ששאף לו, אף על פי שבימיו דומה היה כאילו אצבע אלוהים מכוונת את מעשיו.
ענני הסופה מתקדרים
כשהמרה מרטינס את פי הכנסייה ומועצת העוצרים, בתמיכתם של פשוטי העם, וסירב להתפטר ממשרתו, הוא גזל את סמכותה של הכנסייה ומינה את עצמו לדוברה. בסוויליה השתררה אווירת אנרכיה ורוח מאיימת של ערב מהומות ריחפה על שכונות היהודים. האווירה הרותחת הולידה פרובוקציות ותקריות מקומיות. האצילים ראו במצב סכנה לעצמם ודרשו מנציגי המלך להתערב. ראש המשטרה המלכותית, אלוואר פרס דה גוסמן, עצר שניים מראשי המסיתים והלקה אותם בפומבי למען יראו וייראו, אבל המעשה רק הלהיט את זעמם של הפורעים. ההמון הסתער על בית המעצר, שחרר את הכלואים בכוח הזרוע, וכלא במקומם את המפקד פרס דה גוסמן. ״להרוג אותם!״ ״לסקילה!״ זעק האספסוף, שרצה להיפרע מן האצילים. אבל ראשי ההמון בלמו את המשבר קודם שיצא משליטה. מרטינס לא רצה לקומם עליו את האצילים, אלא קיווה – והצליח – לפלג אותם.
בינתיים התפשט המשבר לכל רחבי הארץ. בכל הערים עקבו בציפייה מתוחה אחר המתרחש בסוויליה. כינוס חירום של נכבדים יהודים במדריד לא הועיל. פנייתם הנרגשת אל מועצת העוצרים (באותה העת לא ישב מלך על כס המלכות של קסטיליה) עוררה אהדה, אבל לא הניבה פעולה של ממש. כדי להשתלט על המצב היה על העוצרים לשלוח צבא לסוויליה, אבל הם היו מפולגים מאוד ונזקקו לכוחות הצבא לידם. הם הסתפקו אפוא בפנייה סתמית אל הערים לשמור על הסדר בכוחות עצמן. יתר על כן, במחווה פייסנית פיטרו העוצרים את מפקד המשטרה התקיף של סוויליה, פרס דה גוסמן השנוא על ההמון, ומינו במקומו אציל מתחרה שנקט קו של פשרה. אבל הקרבת גוסמן התבררה בפייסנות כושלת, מאחר שהמעשה פילג את מחנה האצילים ולא חיזק כלל את מרות השלטון.
הסערה
עכשיו לא נותר באנדלוסיה שום כוח מרכזי שיש בכוחו לבלום את האספסוף, לא חיילי המלך שחנו במרחק רב ולא האצולה המקומית המפולגת. ההמון הנסער דרש פעולה וגער במנהיגיו על הססנותם, ומרטינס חידש את מסע ההסתה מעל הדוכן. לא עבר זמן רב והדיבורים היו למעשים. ב־4 ביוני 1391 פרץ האספסוף אל שכונת היהודים בסוויליה ועשה בה שמות. ״דרך ה׳ קשתות האויב על קהילת סביליה… הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב; אך רובם המירו, ומהם מכרו לישמעאלים מהטף ומהנשים… ומהם מתו על קידוש השם, ורבים חיללו ברית קודש.״ אלה דבריו של גדול הדור, רבי חסדאי קרשקש, פילוסוף ומנהיג ציבור, במכתב אל יהודי אוויניון. תיאורו התמציתי כולל את כל מרכיבי האירוע. האספסוף השתולל בחודריה הגדולה והמפוארת של סוויליה בהילולה עקובה מדם של טבח וביזה. מפלטם היחיד של היהודים היה הכנסיות, כדי להיטבל, אבל בסערת המאורעות לא עמדה האפשרות הזאת לפני כולם. כ־4,000 בני אדם נטבחו. נשים וילדים נמכרו לעבדים. היו יהודים ש״מתו על קידוש השם״, אבל – כדבריו העצובים והלקוניים של חסדאי – ״רבים חיללו ברית קודש״, ולאמיתו של דבר ״רובם המירו״.
מסוויליה התפשטו המהומות אל רוב מחוזות ספרד. ההמון שפרק את מוסרות השלטון והיה אחוז זעם חברתי וצדקנות דתית, הסתער על קהילות היהודים גם בקורדובה, טולדו, מדריד, סִיֱוּדַד רֵיאַל (Ciudad Real), קַדמוֹנה, סוֹריה (Soria), בורגוס (Burgos), וַלנֶסיה, ברצלונה, חֶרונה (Gerona), מַיורקה, ועוד בעשרות ערים ומקומות יישוב. ההתקפה על שכונת היהודים בעיר אחת הייתה אות להסתערות על יהודי העיר הבאה. צימאונו של ההמון לחירות התגלגל עד מהרה לצימאון לדם – ולביזה. הפורעים פרצו לבתים ולחנויות, רצחו, בזזו וגררו יהודים אל אגן הטבילה. הקריאה ״צלב או מוות״ הדהדה בכל מקום – ובכל מקום הועמדו היהודים לפני הבררה להיטבל או למות. את הצידוק האידיאולוגי סיפקו כוהני דת זוטרים, רובם נאמניו של מרטינס. בדרך כלל דרשו הפורעים גם שמיטת חובות, ופעמים רבות, כמו בברצלונה, פרצו אל בית הדין העירוני והעלו באש את רישומי הבעלות על רכוש היהודים ואת המסמכים המעידים על חובות שנוצרים חייבים להם.
במקומות רבים מצאו היהודים מחסה במצודת העיר(Alcazar, ״המגדל״), אבל רשויות השלטון והעיר לא עצרו כוח להגן עליהם – לפעמים אף לא רצו לעשות כן – ויש שהסגירו אותם לידי תוקפיהם. בכמה מקומות דרשו תושבי הערים מן היהודים להתנצר עוד לפני פרוץ המהומות, אם מתוך איבה ישנה ליהודים ואם כדי להוציא את הרוח ממפרשי המהומות. בינתיים היה הונם של היהודים ניגר והולך בזרם של שוחד, כמו שדיווח הרופא אשטרוק רימוך מן העיר פראגה במכתב בהול לבקשת עזרה מיהודי הקהילה במונסון:
"אתם ידעתם את אשר עברנו פה בין הגזרים… ולולי פיזור כספנו בהיותנו במגדל, שם ישבנו גם בכינו, כמעט כסדום היינו, לעמורה דמינו. ובכל זאת המון העם לא שב אפו ממנו ועוד ידו נטויה… ולהיות הכסף אזל מכלינו ותשורה אין להביא… יהי נא מחסדכם להנתן לנו נפשנו בשאלתנו ועמנו בבקשתנו, ואל תביאנו לידי ניסיון בנערינו ובזקנינו".
אבל רק קהילות מעטות יכלו להושיט סיוע כספי לקהילות אחרות. ובינתיים הוסיף ההמון לתבוע את שלו. לא הועילו פלפולי התאולוגיה, שהנצרות מתנגדת להמרה מאונס, ועוד פחות מזה הועילו איומי השוט והחרב. ההמונים תפסו את הממסד המדיני בשעת חולשה וביקשו להשפילו ככל האפשר. גם כאן, כמו בנסיבות היסטוריות אחרות, היה הפוגרום ביהודים ביטוי למרידה עממית רחבה יותר נגד הממסד השליט ונגד עול הסמכות של האצולה ופקידי המלכות. בניגוד לגירוש ספרד מאה שנה לאחר מכן, שאורגן מגבוה וביטא אינטרסים של השלטון המרכזי, מהומות 1391 (פרעות קנ״א) נולדו מלמטה, מתוך זעם עממי רדיקלי, שסיכן את יסודות הסדר החברתי ואת הסמכות השלטת. הממסד לא הצליח לדכא את המרידה בכוח הזרוע ורק לאט־לאט הצליח להרגיע את הרוחות, בתערובת של ויתורים ועונשים שלאחר מעשה; הוויתור העיקרי היה הרשות שניתנה להמון בדיעבד – או ההסכמה שבשתיקה – לפגוע ביהודים.
כך החלה בעיית האנוסים בתולדות ספרד שלאחר האסלאם.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415
עמוד 72
Memoires Marranes-Nathan Watchel-Un autre bout du monde
Plus nous comprenons les choses singulières, plus nous comprenons Dieu.
Baruch Spinoza, Ethique, V, 24
Le present ouvrage, troisieme volet du « cycle » que je consacre aux etudes marranes, offre la suite que j’avais imprudemment annoncee dans l’« Epilogue » de La Foi du souvenir: il tente de joindre le passe au present, le present au passe, a la recherche puis a l’ecoute des descendants actuels des nouveaux-chretiens d’autrefois. Mais il ne s’agit pas vraiment ici, comme j’avais pu le faire dans le cycle de mes travaux consacres aux etudes andines, de combiner systematiquement les methodes et les techniques des deux disciplines complementaires, histoire et anthropologie. Pour une enquete ethnographique approfondie, tout terrain — a plus forte raison un terrain aussi difficile que le sertao — exige non seulement resistance physique, mais surtout longueur de temps. Nous avons parcouru, mon epouse Jacqueline et moi-meme, des milliers de kilometres dans les immenses espaces interieurs du Pernambuco, de la Paraiba, du Rio Grande do Norte et du Ceara, pendant de nombreux voyages au cours de plus d'une decennie (1998- 2008), mais nous n'avions pas la disponibilite de rester sur place pour les longs sejours qui auraient ete necessaires. L'on n'a donc pu qu'amorcer l'enquete sur les coutumes sertanejas, afin de concentrer l'investigation (puisque la question porte toujours sur memoire et identite) sur la collecte de plusieurs dizaines de recits de vie. C'est le materiel ainsi reuni que l'on presente dans ce finale: s'il est necessaire de qualifier ce travail, Ton peut dire qu'il releve en somme d'un genre qui reste honorable, celui de l'histoire orale.
Il convient cependant, avant d'entendre la voix des «Juifs marranes » contemporains, de les situer tout d'abord dans leurs divers contextes. Les recits recueillis sont ceux de temoins dont la quete fut facilitee (relativement) par un phenomene spectaculaire qui se developpe au Bresil depuis la fin du xxe siecle, notamment dans la region du Nordeste: celui du retour au judaisme de nombreuses personnes qui s'identifient elles-memes comme descendants des nouveaux-chretiens de l'epoque coloniale. Ce sont ces processus de resurgences observes au Portugal au debut du siecle dernier, puis recemment au Bresil, dont on rappelle quelques aspects dans le cadre d'un premier contexte. Notre echelle se reduit ensuite pour la mise en place du deuxieme contexte, a savoir le cadre geographique et histo-rique des sertoes du Nordeste bresilien (et plus particulierement de la region du Serido, au coeur des sertoes de la Paraiba et du Rio Grande do Norte). Entrent enfin en scene les temoins contemporains eux-memes, leurs recits etant proposes selon un ordre dont j'assume la part de subjectivite: ils se succedent en fonction de la musique qu'ils me semblent faire entendre, du systeme d'echos que l'on perqoit entre les themes recurrents d'une experience singuliere a l'autre- en quoi ces recits expriment bien une memoire veritablement collective
Et si l'ensemble se termine par le temoignage de Socorro Torquato, ce n'est pas seulement parce que les reproductions de ses belles ceramiques illustrent le present ouvrage (et furent au centre de l,exposition presentee en 2003, a la Maison de l'Amerique latine, a Paris, sur «l'Art marrane du sertao »), mais aussi, et surtout, parce que son recit (comme celui de son mari Virgilio Maia) exprime remarquablement les complexites de la memoire marrane, souvent reminiscence semi-consciente, savoir longtemps ignore qui, lorsqu;il affleure a la conscience, revet aussitot l,evidence du toujours su.
Memoires Marranes-Nathan Watchel-Un autre bout du monde
רבי חסדאי קרשקש
רבי חסדאי קרשקש
גדודי הרוח והיצידה בעם היהודי היא סדרת חיבורים מונוגרפיים על חייהם וכתביהם של האישים הבולטים בתולדות ישראל בשדה המחשבה, ההלכה והתרבות. החיבורים מתרכזים בשני תחומים: תולדות החיים והסיפור האנושי, תוך הדגשת חשיבותה של האישיות על רקע זמנה ומקומה; והיצירה הספרותית והרוחנית, תוך הדגשת תכניה, תרומתה הייחודית והשפעתה לדורות. החיבורים עוסקים באישים שפעלו למן העת העתיקה ועד המאה העשרים. מטבע הדברים, לא נכללו בסדרה כל גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי אלא דמויות נבחרות, שתרמו תרומה מכרעת לתרבות ישראל וטבעו חותם ניכר לדורות.
מחברי הספרים בסדרה זו הם החוקרים המובהקים בתחומם. עם זאת, הספרים פונים לציבור קוראים רחב ומוגשים בלשון שווה לכל נפש. עורכת הסדרה היא פרופ׳ אניטה שפירא, וחברי המערכת הם פרופ׳ משה אידל, פרופ׳ אברהם גרוסמן, מר צבי יקותיאל ופרופ׳ יוסף קפלן. העורך הראשון: פרופ׳ אביעזר רביצקי.
ר' חסדאי קרשקש
ר׳ חסדאי קרשקש, איש ברצלונה וסרגוסה, היה דיין ואיש הלכה ושימש מנהיגם של יהודי כתר אראגון בפרעות 1391 ולאחריהן. הוא היה יועץ של מלכים, פולמוסן, מדען, ופילוסוף יהודי מן המקוריים ביותר בכל הזמנים. הוא חיבר את ספר המופת האנטי-אריסטוטלי אור ה׳ והיה מבקרו הגדול והנועז של הרמב״ם. ביקורתו המהפכנית על הפיסיקה האריסטוטלית השפיעה על הדורות של גליליאו וניוטון, והוא הסרים את תפיסת היקום המודרנית. גישתו לזמן ולמרחב, לאינסוף, לדטרמיניזם ולאהבה השפיעה על שפינוזה. היה בו שילוב נדיר של מאמין תמים ופילוסוף ספקן, אירוני וחריף. הספר מתאר את התמורות ביהדות ספרד בימיו ומנתח את הגותו, וכך נמצא הקורא למד מדוע נכלל ר׳ חסדאי קרשקש בין גדולי הרוח והיצירה של העם היהודי.
זאב הרוי הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים וראש החוג למחשבת ישראל. חתן פרס אמ״ת למחשבת ישראל לשנת תשס״ט. מחקריו הרבים עוסקים בפילוסופיה היהודית לדורותיה, ובפרט ברמב״ם, בר׳ חסדאי קרשקש ובשפינוזה.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- אסיאו
אברהם אנהורי
מרבני צפת בסוף המאה הקודמת. ישב בה על כסא הרבנות בין השנים תקפ״ו עד תקצ״ז. חתום ראשון בהסכמת רבני צפת על הספד ״פאת השלחן״ לדי ישראל משקלאוו, יחד עם הרבנים חיים יוסף צרפתי ונסים זרחיא אזולאי נכד חיד״א. הם חותמים שם ומכנים עצמם: עמוסי התלאות הנאנחים והנאנקים בשנת ולישרים (תקפ״ו). שלשתם יחד נהרגו ברעש הגדול אשר החריב את רוב ערי הגליל בשנת תקצ״ז.[1837]
שרבת ב״ר נםים אניםימוב׳ ד״ד
יליד דגיסטאן. מראשיה ומיסדיה של עדת הדגיסטניס בירושלים. בשנת תרכ״ה עלה לבקר באה״ק ומרוב חשקו ללמודי הקדש, נכנםס לשמוע לקח מפי הרב משה נחמיה כהנא ראש ישיבת ״עץ חיים״ בירושלים בעת ההיא. אחדר שבתו זמן מה בעיה״ק, וסיוריו ביתד ערי הקדש. חזר לחו״ל. שם השתלם בחכמת הרפואה ,שממנה מצא מחיתו בשפע. מקץ כ״ה שנה לעבודתו במקצועו בחו״ל, עלה להתישב בירושלים. בבואו אליה מצא בה כמה מבני ארצו במצב חמרי ירוד, ״נעים ונדים ומדוכאים, וכצאן בלי רועה״ ויחליט בנפשו לעשות כל אשר
לאל ידו לטובתם. במכתב המלצה שנתן לו הרב יעקב בהררי״ץ מדרבנד, אל הרה״ג משה הלוי חכם באשי בבירת תוגרמא יכנהו: המכ״ז ממיודעי בר אורין ובר אבהן, הרב המופלא ויראת ה׳ על פניו כמחיר שרבת ב"ר נסים לבית אניסימוב, הי"ו מתושבי מדינתנו, אשר מגמת פניו ציונה להשתקע שם, ולו יד ושם בחכמת הרפואה וכבר שמש בכהונה זו כעשרים וחמש שנה בעיר מגוריו, כאשר יעידו ויגידו כתבי תעודות שבידו משרי ממשלתנו יר"ה, ומאזרחיה כיהודים בישמעאלים אשד פיהם מלא תהלתו. ובהיות שרצונו להשתמש בכחו זה בירושלים ובנותיה לכן חלותי . . . שינחהו בעצתו וימליץ טוב בעדו. . . לקבל הרשיון הדרוש להשתמש במשרת רופא בפומבי ׳ , קבוץ קטן של יהודי דגיסטאן נמצא אז בירושלים, נלחם על קיומו החמרי בשארית מאמציו. הוא העמיד את עצמו לשרותו, וידאג לבסוסו בגדר האפשר.
בה בעת רכש בכספו חלקת שדה בקרבת שער האריות, ואמר לבנות עליה בית תפלה בשם ״מזרח שמש' וישיבה בשם ״תורה אורי, ליהודי דגיסטאן. בתקוה לישב כמה מאחיו על הקרקע, חכר שטח ידוע מאדמת הג׳יפטליק ביריחו, אך נסיונו זה לא הצליח. כפי הנראה הקדיש גם סכום כסף להקמת המוסדות הנ"ל, אך לא זכה לבצע את שאיפתו זו בחייו. נלב״ע בירושלים. צ י ו נ ו : מ"ק הישיש הח. הש. כה"ר שרבת ן׳ נסים נ״ע, נלב״ע ב. טבת תרס״ו.
רפאל אנקאווה
שr וגדול ברבאט. נולד בשנת תר"ח. אב"ד בסאלי, ואח"כ ראש הרבנים לכל ערי מרוקו מטעם השלטונות. נכבד על פני כל בתורתו וענותנותו. כל ימיו לא מש מתוך אהלה של תורה, וחננו ה׳ בעושר וגדולה ודעת רחבה ושכל זך ויהי מקבל כל אדם בסבר פניםר. רוב ספריו נדפסו בירושלים. מלכי רבנן עמ'. ק"ח.
אברהם בכר יצחק אסא
חי במאה הי״ח בקושטא. מטובי הרבנים והמשכילים בדודו. חייו היו שלשלת פעולה תרבותית בלתי פוסקת, ובכל הליכותיו והופעותיו מורגשת חריצותו, חרדתו האמתית לטובת בני עמו, ומתוך דאגה מתמדת פן תשתכת תורה מישראל, הרבה לתרגם ספרים ממיטב ספרות המוסר והדינים, המתאימים לרוח הצבור. אם לשפוט ע"פ הספרים הידועים כיום שהגיעו אלינו, ושיש לו שייכות אליהם אפשר לומר, כי הוא עשה בשביל הספרות הספרדית יהודית לאדינו, יותר מכל איש אחד לפניו או לאחריו. ברוב ספריו המתורגמים לא נזכר שמו על
השער, ועל חלקו והשתתפותו בעבודה אפשר להוכח רק מתור עיון בספר עצמו. פרט זה נתן להקבע בודאות כיון שדרכו היתה להוסיף לכל ספר, שירים וחרוזים בעברית או בלאדינו, שמהם יוברר בדיוק כי הוא המתרגם. עיקר פעולתו בספרות היתה מלאכת התרגום. הוא תרגם מעברית ללאדינו םפרים רבים שקשה לקבוע עדיין שמם ומספרם. בפעולתו המאומצת התכוין בעיקר להרים את מצבם התרבותי של ההמונים אשר כנראה היה בעת ההיא בשפל המדרגה. זאת יובן מדברי הקדמתו לס׳ ״צרכי צבור״:
אברהם אסיאו
מיחידי ישיבת הגביר מרדכי תלוק בירושלים בשבת תקי״ח, השלישי במנין הרשומים שהם ח״ר מאיד סורנאגה ראש ישיבה, וח״ר יוסף ברבי. עליו כנראה רשם כעבר חמש שבים הרב חיד״א בספר מסעיו: כי בד' , שבט תקכ״ד בא אלי כתב מהר״א אשיאו מצידון, להודיע, כי השר הר״י זונאנה שלח פירמאן בענין מנוי הפקיד וכו'. מתחור מזה כי היה מתושבי צידון בעת ההיא. צריך להניח, כי הוזמן מירושלים למלא שם תפקיד מו״צ בקהלה, או כי נסע לזמן מה בקשר עם השליתות הנ״ל.
מרדכי אסיאו
מרבני שלוניקי שהתישב בירושלים. טרח ועמל הרבה לטובת ישוב אה״ק. היה שד״ר צפת וירושלים בשבת תקפ״ח. מהר״מ כרמי בתשובה סי׳ ח. מפליג בשבחו וקוראהו ׳׳מתביתא דלית בה טימי טובייבא דחכימי, לא פסיק פומיה מגירסא לילי ויומי, אסא קרו ליה ואסא שמיה״. נלב״ע בשבת התקצ״ח.
משה אסיאו
נולד בשלוניקי. בצעירותו העתיק מושבו לדובניצה בבולגריה, ובה התעסק במסחר תבואות וטבק. מתוך היותו חביב על הצבור מנוהו לנשיא הקהלה ובהשתחרר בולגריה מעול התורכים נבחר לראש העיריה מטעם כל תושבי העיד באין הבדל דת. מעונו היה פתוח לרוחה לכל עובר ושב, ונודע כבית ועד לחכמים. בערוב ימיו עלה לארץ ונלב״ע בה.
רחמים בן משה אסיאו
נולד י״ז אלול תרמ״ו בדובניצה, הסמוכה לסופיא. קבל חנוך דתי מסורתי. בהיותו בן שש, הובא ע״י הוריו ירושלימה. אז נכנס לבית הספר לבנים ״התורה והמלאכה״ לחברת כי״ח, להמשיך בו את למודיו. מחנכו בעברית היה הב"ילויי ר׳ ישראל בלקינד, ומפי הרב מרדכי ישראל שריזלי שמע שעורים בש״ס ופוסקים. מנהל המוסד נסים בכר ז״ל חשב לשלחו אח״כ לבית המדרש לרבנים בפריז, בראותו בו עלם מצליח ובעל כשרון רב בהוראה, ואולם בינתים הסתלק ר״י בלקינד ממשרתו והוא הוזמן למלא מקומו תחתיו באפן ארעי. תוך כדי כך,
הואיל ולא נמצא מורה מתאים, אושרה משרתו וימשיך לכהן בתור מורה קבוע. העדר ספדי למוד בעת ההיא הכביד מאד על מקצוע ההוראה העברית, ולתכלית זו, היה מכין את שעוריו לפי השיטות הנהוגות בשפות הלועזיות. לקט זה נתפרסם אח״כ בצורת ספרי למוד, בין השנים תרנ״ט תרס״ב בירושלים, בלוית תמונות וציורים. טבעית היא איפא העובדה שכמה מעסקני הצבור העברי בירושלים כיום, מורים ומשכילים, נמנים בין תלמידיו הותיקים ששמעו לקת מפיו, אף יתיחסו אליו בכל הכבוד הראוי. כל פעולותיו מאז ואילך נושאות עליהן אפי חנוכי תרבותי. נחשב בין המעטים שהקדיש את כל מרצו וכחותיו לחנוך, להדרכת הדוד הצעיד והתעוררותו. אישים מסוגו מביאים ברכה לכל חברה, ומכניסים בקרבה רוממות ורוח חיים. ספרי הלמוד שחבר אשר הכילו ראשית ידיעת הקריאה, הדקדוק והחשבון בדרך נוחה וקלה, נתקבלו ברוב בתי הספר של חברת כי״ח, הן בא״י והן בערי חו״ל. בימי עבודתו בירושלים הקדיש הרבה מעתותיו לצרכי צבור. היה חבר פעיל בועד האגודה בני ישראל, לשכת שלם א. של בני ברית, מנאמני חברת ישוב ארץ הקדש וכו'. בשנת תרס״ג, הוזמן מטעם ועד הקהלה בקיוסטנדיל[בבולגריה..א.פ] לנהל שם את בית הספר. שנתים ימים עבד בנאמנות, ואח״כ עבר לרוסג׳וק. כאן מצא כר נרחב לעבודה תרבותית. בינתים החל עוסק במסחר, אך זה לא מנעהו מלתת ידו לכל מפעל טוב ומועיל כאשר לפנים. בעיר זו יסד אגודה בשם ״מקרא״ אשר הציבה לה למטרה להגות בכתבי הקדש ולהפיץ את השפה העברית בין חבריה והקהל, הקימת עד היום. בין המון תפקידים צבוריים שמלא בעיר זו יזכרו: היותו חבר בועד הקהלה, נשיא חברת המכבי בבולגריה, שבשנת תרע״א הוכתר בתאר נשיא הכבוד שלה. השתתף כציר יהודי בולגריה בקונגרסים ציוניים בבזל ובהמבורג. בעצם ימי מלחמת העולם העתיק מושבו לסופיא, וכאן נבחר לנשיא אגודת תאודוד הרצל, לחבר ביה״ד הגדול וכו'. עשה הרבה לטובת הקרנות הציוניות, וקרן הגאולה בפרט. היה בין מיסדי הבנק בולגריה פלשתינה בשנת תרע״ח, במגמה לרכוש קרקע בא״י לשם יצירת נקודות חקלאיות, נוסף לאוצר עברי עממי שנוסד ברוסג׳וק עוד בשנת תרע״ג. השתתף בפרי עטו ברוב עתוני היהודים בבולגריה, ביניהם השופר, המכבי, לה לוז, איל דיאה, המשפט, לה ב׳ירדאד, איל ז׳ודייו, ואחרים. בדרך בלל היה מסור מאד לעניני ״המכבי״. בהקדמה לספר ״שפת עבד״ שהוציא בשנת תר"ס כותב:__ ״וטוב טוב כי יכניסו בלמודים מעט שיר, ציור וחלוץ עצמות. הראשון ירנין לב התלמידים, השני יפתח להם את חוש הראות יכינם לכתיבה יפה ויעורר בלבם דגש החן והיופי. והשלישי יחליף כחם, יחזק עצמותיהם ויעשם אנשים חזקים ובריאים״ בראשית תרפ״ו עלה עם משפחתו לא״י, והתישב בתל אביב. מיד קנה נחלת שדה במגדיאל, ויטע בה פרדס, המתנהל ע״י בנו חניך ביה״ס החקלאי מקוה ישראל.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– אסיאו
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-ابي قصيص (Abiqassis) Abecassis-אביקציץ
- אביקציץ ابي قصيص (Abiqassis) Abecassis:
Bokassis, Bukassis, Bouquassis, Boukassis, Abukassis, Aboukassis
L'origine de ce nom dont le sens est «pere de Qassis» semble remonter a la tribu de Benjamin dont certains descendants occuperent le עמק קציץ «vallee de Qassis», qui leur vint en partage au moment de 1;occupation de la Palestine (Jos. XVIII, 21)
Ce nom demeure egalement rattache a l'Arabie antique et preislamique. D'apres Al Aghani, les «Banou Al-Qassis» formaient partie d'une des tribus juives tres prosperes qui occupaient Yatreb, la Medine actuelle. L'auteur de cet ouvrage attribue l'etablissement de cette tribu a Yatreb, en meme temps que d'autres descendants de Simeon, au temps- de Mo'ise. Ibn Khaldoun conteste cette opinion en disant que les ecrits- juifs ne portent aucune indication a ce sujet mais, par contre, il affirme- que la colonisation juive en Arabie, remonte au temps du Roi David
De toutes faqons, il est certain que des colonies juives se sont etablies en Arabie depuis la plus haute antiquite; la Bible et le Midrash nous fournissent quelques renseignements sur cette question
Une fraction de la tribu de Simeon, partie a la recherche de paturage pour ses troupeaux, avait emigre en Arabie au temps du Roi Ezekias; elle s'installa dans le territoire de Ma'an apres avoir combattir contre eux (I Chron IV, 38-43)
D'autre part, la Bible et le Midrash nous parlent du «Galut Teman» (Exil de Juifs en Arabie) (Is. XLIII, 6; Jer. XLIX, 20; Bamidbar Rabbah 13.1)
Dans l'antiquite, la Palestine fut un centre commercial de tres grande importance. Par sa position geographique, ce pays devint le centre de ralliement des caravanes venant de la Syrie, de l'Egypte, de l'Arabie et de la Babylonie. Cette situation obligea les rois d'Israel, au moment de leur apogee, a etendre leurs conquetes en Syrie et jusqu'aux confins de l'Arabie (I Rois IX, 26, X, 15, XX, 15-29)
Par suite de l'occupation romaine de la Palestine, au Ier s. avant l'ere chretienne, une vague intense d’emigration juive se porta vers l'Arabie. Ce fait nous est revele par les nombreuses citations de la Mishnah qui denotent l'existence de plusieurs colonies juives dans le Hidjaz, au Nord de l'Arabie, qui s'etaient etablies apres la destruction du second Temple (Shab VI, 6; Oh XVIII, 10)
D'ailleurs le role joue pendant des siecles jusqu'a l'avenement de l'lslam, par les Juifs en Arabie, est bien connu dans l'histoire
D'autre part, dans l'Espagne orientale, il existe encore les restes d'une cite antique du nom de Bacassis qui aurait pu devoir sa fondation a uin groupe de juifs procedant d'Arabie
Le nom d'ABECASSis pourrait aussi deriver d'autres etymologies, a savoir:
قصيص «Qassis» (Pretre, Religieux), Titre anciennement porte par les Chefs des Communautes juives en Algerie, equivalent a celui de «Cheikh« au Maroc
Yahya Abecassis, Grand Rabbin de Rabat-Sale aux XVIIe- XVIIIe s
Isaac Abecassis, fils de Yahya (1), rabbin a Tanger au XVIIIe s
Joseph Abecassis, rabbin a Rabat aux XVIIe-XVIIIe s
Mimon Abecassis, rabbin a Rabat au debut du XVIIIe s
Messod Abecassis, fils d'lsaac (2), rabbin a Tanger au XVIIIe siecle
Messod Abecassis, rabbin au Maroc aux XVIIe-XVIIIe s
Mokhluf Abecassis, fils de Messod (6), rabbin au Maroc au׳ XVIIIe s
Messod Abecassis, fils de Mokhluf (7), Grand Rabbin a Ezzaouia (Maroc) au XVIIIe s
Isaac Abecassis, fils de Messod (5), notable de la Communaute, figure parmi les sigmataires de la Haskamah de Tanger du 25 Heshvan 5555 (1795).
Messod Abecassis, fils d'lsaac (9), membre distingue de la «Hebrah Guemilut Hassadim», un des signataires de la Haskamah de Tanger du 25 Heshvan 5555 (1795)
Isaac Abecassis, fils de Messod (5), notable de la Communaute de Tanger an XVIIIe s.
Menahem Abecassis, fils de Messod (10), figure comme proprietaire dans le Registre des Habous de Tanger en 1815
Isaac Abecassis, fils de Messod (10), rabbin notaire a Tanger, ayant legalise, conjointement avec un autre notaire le rabbin Mordekhay Laredo, les signatures de la Haskamah de Tanger de 5555 (1795)
Moses Abecassis, figure parmi les signataires de la Haskamah de Tanger de 5555 (1795)
Messod Abecassis, fils d'lsaac (13), notable de la Communaute de Tanger, ne en 1799
Abraham Abecassis, fils de Messod (8), rabbin a Marrakech aux XVIIIe-XIXe s
Judah Abecassis, rabbin a Mogador au XIXe s. MR
Shim'on Abecassis, rabbin auteur de Shash Anokhi ve-Ratob (Casablanca, 1937)
Jacob Ben Mosheh Abecassis et son fils Joseph, d'Oran et Jacob Abecassis, de Taranda, figurent parmi ceux qui ont contribue a la publication du Sepher Zebahim Shelemim d'Abraham Angawa (Livourne, 1837)
Messod Abecassis, fils de Menahem (12), President de la Communaute Israelite de Tanger a la fin du XIXe s. Fut egalement interprete de la Legation des Etats-Unis d'Amerique. II se distingua notamment pour l'aide pretee au developpement de 1'enseignement. Son nom figure parmi ceux qui ont contribue a l'edition du Kerem Hemer d'Abraham Anqawa (Livourne, 1862-1873)
Menahem Abecassis, fils de Messod (22), un des fondateurs de la Commission d'Hygiene de Tanger en 1884. Fut membre du Comite de la Communaute Israelite de cette ville en 1907. II succeda a son pere au poste d'interprete a la legation des Etats-Unis d'Amerique. Son nom figure parmi ceux qui ont contribue a l'edition du Kerem Hemer d'Abraham Anquawa
Isaac Joseph, Moise et Jacob Abecassis, fils de Messod (22), figurent aussi parmi les contribuants a l'edition du Kerem Hemer.
Simeon Abecassis, rabbin a Mogador aux XlXe-XXe s., auteur de Sepher Palghe Mayim, Sepher Akh Tob le-Yisrael, Hiddushe Shas, Derashot u-Pisque Dinim, edites ensemble a Londres, ainsi que d'autres ouvrages encore en manuscrit
Judah Abecassis, rabbin a Tetouan au XXe s., possedant une grande culture rabbinique et une vaste culture generale, a collabore a la publication, en 1935, du Sepher Ner Ha-Ma'arabi de Jacob Ben Malca et du Sepher Mishpatim Zadiquim, recueil de Reponses d'anciens rabbins
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc–اب قصيص (Abiqassis) Abecassis-אביקציץ
אוֹי מָה בָּא עָלֵינוּ / יוֹם נֶעְדַּר מִתּוֹךְ הֲמוֹנָי רוּחַ אַפֵּינוּ / מָשִׁיחַ ה'-רבי דוד בן אהרן חסין
קלא. אוֹי מָה בָּא עָלֵינוּ
קינה שלישית בסדרת הקינות על ר׳ אליעזר, בתבנית מעין אזורית בת שבע מחרוזות ומדריך בן שני טורים דו-צלעיים. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור (במחרוזת האחרונה טור נוסף). טורי האזור מתחלקים לשתי צלעיות וצלעית א חורזת עם טורי הענף.
חריזה: א/ב א/ב גגגג/ב דדדד/ב וכו׳.
משקל: שתים עשרה הברות בטור.
כתובת: קינה קוננתי על הרב הנז׳(= הנזכר, רבי אליעזר די אבילא). בפקידת שנתו, בצרור החיים תהיה צרורה נשמתו. תמרור ׳לא עלתה ארוכה׳.
סימן: אני דוד חזק.
מקור: א- סא ע״ב; ק- עט ע״א.
אוֹי מָה בָּא עָלֵינוּ / יוֹם נֶעְדַּר מִתּוֹךְ הֲמוֹנָי
רוּחַ אַפֵּינוּ / מָשִׁיחַ ה'
אֶתְפַּלֵּשׁ בְּאֵפֶר וּבְחִיל אֲסַלְּדָה אֶהֱמֶה
כַיוֹנָה וְאֶפְעֶה כַיּוֹלֵדָה
5-וְאֶבְכֶּה לָאוֹבְדִים וְלֹא לַאֲבֵדָה
עַל פִּטְדָה חֲמוּדָה / מְאִירַת אִישׁוֹנָי
נֵר יִשְׂרָאֵל, פַּטִּישׁ חָזָק עַמּוּד הַיְּמָנִי
תָּמַךְ וְהֶחֱזִיק בְּיַד אֶבְיוֹן וְעָנִי
נִלְכַּד נִתְפָּשׂ עֲבוּר פִּשְׁעִי וְרֹב זְדוֹנִי
10-נָסַע נִגְלֶה מֶנִּי / עָלָה לִשְׁמֵי מֵעוֹנָי
יֶרַח וְשֶׁמֶשׁ חָשְׂכוּ וְאָפְלוּ קָדְרוּ
יוֹם בּוֹ נָפַל פְּאֵר הָדוֹר וְגַם הֲדָרוֹ
צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם יִרְאַת הָאֵל אוֹצָרוֹ
קָדוֹשׁ הוּא, תָּאֳרוֹ / כְּמַרְאֶה מַלְאָךְ ה'
15-דֶּגֶל תּוֹרָה הֵקִים מִזּוֹלֵל יָקָר הוֹצִיא
לְזֹאת כָּל עֲדָתִי בָּאֵפֶר הִתְפַּלֵּשׁ
אֵיךְ הוּבַל לִקְבָרִים מִבְחַר מִין הָאֱנוֹשִׁי
מִי יִתֵּן מַיִם רֹאשִׁי / וּמְקוֹר דִּמְעָה עֵינָי
וְתִזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה
20-מִיּוֹם נָפַל רֶכֶב יִשְׂרָאֵל שָׁר הַצָּבָא
סַף נִסְתַּם כָּל חֲזוֹן נִטְמַן נִסְתָּר וְנֶחְבָּא
לַיּוֹצֵא וְלַבָּא / אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה'
דּוֹלֶה מַשְׁקֶה הָיָה נוֹתֵן לִפְתָאִים עָרְמָה
וּמִלְחֶמֶת מִצְוָה נִלְחַם בְּעֹז וְעָצְמָה
25-בְּיּוֹם אַף וְעֶבְרָה הָיָה לָנוּ לְחוֹמָה
גּוֹזֵר יָם הַחֲכָמָה / עוֹקֵר הָרִים וְסִינַי
חוֹסָה יָהּ וַחֲמֹל עַל נַפְשׁוֹ הָעֲדִינָה
זְכוּתוֹ תַּעֲמֹד לְכָל עֲדַת מִי מָנָה
קְרוֹבָיו וּבָנָיו בְּעָזְךָ נַחֵם נָא
30-בִּמְקוֹם קִינָה רִנָּה / בִּגְבוּלָם תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי
וְנַפְשׁוֹ תִּתְעַנֵּג בְּנַּחַל גַּן עֲדָנָי בִּמְקוֹם
- 1. אוי… עלינו: מתוך פיוט קינה לט׳ באב ׳על שוד היכלנו, ועל חורבן בית מחוללנו׳(דודזון, ע: 600). 2. רוח… ה׳: איכה ד, כ. 3. ובחיל אסלדה: על-פי איוב ו, י. אקפוץ מרוב צער. 4. ואפעה כיולדה: על-פי יש׳ מב, יד. 5. ואבכח… לאבדה: על-פי קינתו המפורסמת של בר אבין על מות צדיקים מ״ק כה ע״ב. 6. פטדה: מאבני החושן(שמי כח, יח). 7. נר… הימני: בלשון זו פנו תלמידי רבי יוחנן לרבם לפני מותו, על-פי ברכות כח, ע״א. 9. נלכד… זדוני: שהצדיקים מתים בעוון הדור, על-פי יש׳ נז, א. 10. נגלה: גלה ונתרחק. 11. ירח… קדרו: על-פי יואל ב,י. ועניינו שצבאות השמים משתתפים באבל על מותו. 13. צדיק יסוד עולם: על-פי מש׳ י, כה. יראת האל אוצרו: על-פי יש׳, לג, ו. 14. כמראה מלאן ה׳: על-פי שו׳ יג, ו; יר׳ י, כו וראה טור 15 .3. מזולל הוציא יקר: שהיה משפיע על הבריות לטובה, על-פי יר׳ טו, יח. 17. מבחר מין האנושי: בחיר האנושות כולה והביטוי על דרך ספרות העיון של ימה״ב. 18. מי… עיני על-פי יר׳ ח, כד. 19. ותזנח… טובה: איכה ג, יז. 20. רכב ישראל: על-פי זכר, ח, י. 23. דולה משקה: על-פי המדרש ל׳דמשק׳ אליעזר(בר׳ טו, ב) שהיה ׳דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים׳ (רש״י, שם וכן יומא כה ע״ב). נותן לפתאים ערמה: על-פי מש׳ א, ד. שהיה מחכים את שומעיו. 24. ומלחמת… ובעצמה: שנלחם בקהילתו כנגד עוברי עבירה ומפרי מצוות. 25. ביום… לחומה: שהגן עלינו בצדקתו, על-פי הסליחה הקדומה ׳אנשי אמונה אבדו׳. 26. גוזר ים החכמה: שהוא שולט בחכמה. עוקר הרים וסיני: חריף ובקי, על-פי ברכות סד ע״ב. 28. עדת מי מנה: כינוי לישראל, על-פי במ׳ כג, י. 30. בגבולם: של קרוביו ובניו וסיים בדברי ברכה לנפטר ובדברי נחמה לקרוביו. 31. ונפשו…עדני: על-פי ברכות יז ע״א.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique -du Nord et plus spécialement au Maroc Edouard Montet
Le plus souvent, le marabout, le saint est une célébrité purement locale; sa réputation de sainteté peut s’étendre au loin, mais l’horizon de son prestige religieux est ordinairement limité. Quelle que soit l’origine de la veneration dont il est l'objet, cette vénération tient, dans un très grand nombre de cas, à des causes locales. Nous en citerons un exemple, celui de Sîdî Moh’ammed el Boû-hâlî (Mon seigneur Moh’ammed l’Idiot), dans les Djebâla, au Maroc. Le surnom de El Boû-hâlî ne comporte rien de désobligeant ni de blâmable. Lorsque le derviche, interrogé par Mouliéras, vit ce personnage, c'était un vieillard de quatre-vingts ans, vigoureux et aux formes athlétiques, mais complètement idiot; ce santon devait sa réputation de sainteté précisément à son infirmité mentale. Entre autres étrangetés dont le derviche fut témoin, Sîdî Moh’ammed el Boû-hâlî avait une predilection toute spéciale pour un mets de sa façon qu’il préparait de la manière suivante ; il pétrissait ensemble du miel, du son, du beurre, du kouskous, des cheveux et de la terre, et se nourrissait avec le plus vif plaisir de cette bizarre mixture. «C’est un innocent, se disait le derviche en le regardant, mais c’est aussi un saint. Il doit porter bonheur, puisqu’en somme, il n’aime et ne déteste personne.»
Il y a des marabouts de naissance ; parmi eux il faut mettre en première ligne les chérifs, vrais descendants ou soi-disant lignée de Mahomet. Mais ce sont surtout les bonnes oeuvres, la science ou ce qu’on désigne de ce nom pompeux, l'ascétisme, la pratique de la retraite religieuse, le mysticisme, le prétendu don des miracles, etc., qui conduisent au maraboutisme.
Il y a d'ailleurs des degrés dans la localisation des saints. Tel a sa réputation limitée au bourg qu’il habita; tel autre a une influence régionale. D’autres étendent leur juridiction spirituelle sur une partie très considerable d’un pays ; tels sont au Maroc les Chérifs d'Ouezzân, qui ont joué, à plusieurs reprises, un rôle éminent dans la politique marocaine, et dont le renom de sainteté est répandu dans le nord du Maroc (au sud ils n’exercent aucune influence).
Un marabout des plus curieux à cet égard est Sîdî 'Abdelqâder el-Djîlânî, saint mondial dans l’Islàm, mais qui, au Maroc, bien qu’il soit d’origine asiatique, est invoqué comme un saint national, je veux dire comme un saint du Maghreb le plus occidental. C'est l’exemple le plus extraordinaire peut-être de l’accaparement d’un saint, qui appartient aux musulmans du monde entier, par un groupe particulier de fidèles de l’Islâm savoir ceux du Maghreb el-Aqçà.
Il ne faudrait pas croire cependant que l'influence d’un saint fût en raison directe de l’étendue territoriale de son prestige religieux. Tel marabout, attaché à un lieu déterminé, y apparaît comme le bras droit de Dieu, à l’exclusion des saints les plus renommés de l'Islâm. Rien de typique, à ce point de vue, comme la déclaration qui fut faite, le 6 septembre 1883, à de F’oucauld, lorsqu'il se trouvait à Boû-l-Dja'd (Tadla, Maroc) : « Ici, ni sultan, ni makhzen, rien qu’Allâh et Sîdî ben Dâoûd. » Sîdî ben Dâoûd, le marabout auquel de Foucauld présenta une lettre de recommandation, y était seul maître et seigneur absolu. «Cette souveraineté, ajoute le célèbre explorateur,
s’étend à la ronde, à environ deux journées de marcheb » Une cause vraiment étrange de l’élévation de certains personnages à la dignité de saint est le fait d’avoir été renégat ou fils de renégat. Il est arrivé plus d’une fois, en effet, que des renégats, d’origine juive ou chrétienne, sont devenus marabouts. Un cas d’un très grand intérêt est rapporté par l’auteur du Kitâb el-Istiqçâ^, Ah’med ben Khâlid en-Nâçirî es-Slâoui. Voici la traduction que donne Doutté-'’ de ce curieux passage signalé par Mouliéras
« L’an 661 de l’Hégire (1263 de J. -C.) mourut le cheikh, qui avait la connaissance du Dieu Très-Haut et qui était d’un rang élevé, Aboû Nou ‘aïm Ridhouân ben ‘Abdallâh le Génois, c’est-à-dire originaire de Gênes au pays des Européens; son père était chrétien et sa mère était juive. Voici, d’après le récit d’Aboû 1- Abbâs el-Andalousî dans sa Rihla, en quelles circonstances son père embrassa l’islamisme. Ce dernier, dans son pays, à Gênes, avait un cheval qui s’échappa une nuit, entra dans la cathédrale et y fit ses excréments sans être aperçu par aucun des bedeaux de l’église, ni par quelque autre. Le père de notre saint se hâta de faire sortir son cheval; mais lorsque vint le matin, les gens de l’église virent le crottin et dirent ; « Certes, le Messie est venu hier dans l’église sur son cheval et celui-ci y a fait ses excréments. » La ville fut mise en émoi par cet événement et les chrétiens se disputèrent l’achat de ce crottin, au point qu’une parcelle se vendait un prix énorme. Cependant le père d Aboû Nou'aïm fît connaître aux chrétiens leur erreur et s’enfuit à Rbât’ el-Fath’ (Rabat au Maroc), sur le territoire de Slà (Salé). Là, il fît la rencontre d'une juive qu’il épousa et celle-ci devint la mère du cheikh Aboû Nou'aïm. Celui-ci grandit également dans la science, dans la sainteté et dans l’amour du Prophète, sur qui soient le salut et la bénédiction de Dieu.
Un autre cas singulier est celui d'un saint de la côte méridionale du Maroc, si du moins le récit qui nous a été fait à Mogador en 1901 est digne de foi. Le patron de la ville de Mogador, dont le tombeau a été érigé au sud des murailles, près de la mer, est Sîdî Mogdoul. Ce nom arabe ne serait qu’une altération du nom propre écossais Mac Donald, personnage qui aurait débarqué jadis sur le rivage, où devait être construit Mogador. On sait que cette ville est d’origine récente; elle a été fondée en 1760’ par le Sultan Moh’ammed XVII. Mac Donald y serait mort en odeur de sainteté et aurait été transformé après son décès en saint musulman; c'était sans doute un renégat, ce qui expliquerait plus aisément son élévation au rang de marabout. Le nom de Mogador – aurait été donné par les Portugais au château-fort qu'ils construisirent en ce lieu au début du XVI siècle, et il aurait été dérivé par corruption de Mogdoul.
La ville porte, en arabe, le nom de Soûeïra, diminutif de soura, pris dans le sens de rang, rangée de pierres dans un mur, mot qui fait allusion à la régularité de ses rues; le plan de la ville avait été dressé par un ingénieur français, M. Cornut.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc
Edouard Montet
ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו
ד. אברהם ח' הלוי הי"ו צוירי אלקצאיידי [כותב הבאלדות מצווירא- ממוגדור]
פיוט די רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל [דבר הדפוס בבעלות אביחצירא ראובן]
|
א. אזי טרא יא מללארא אלעזאייב פי כול כטרא אלקית אלמריד זא וברא פרבי עמרם תחת אצזרא ולמרזזח כא יתסארא ולעמא ולא ירא ונזזול יהדר הדרה בקדרת אלקרים מול אלקודרא בוא וראה מי שלא ראה נסים בכל פעם פגשתי חולה בא ונרפא ברבי עמרם תחת העץ והחיגר הולך והעיוור רואה האילם ידבר דיבור בישועת האל הגדול בעל העוז |
|
|
פזמון מלבלדאן זאוו ידזאראוו. אלסייד כא יתסכאוו או למעטובין אדאוואוו. ראני נחכי כיף זרא. מהערים באו להשתטח לפני הצדיק מתפללים ומשותקים נרפאים, הריני מספר איך קרה. |
|
|
ב. ולמזנון יברא פלחין ולמראד וללאוו ראבחין בעד זארו ראהום פארחין ונפעתהום האד אזזייארא דאוא אזמיע אלמזרוחין מא בקא מעטוב מלמדרארא:
ב. המשוגע יבריא ברחמים והחולה והפגוע מרוויחים כי עלו לרגל הריהם שמחים והביקור הועיל להם כל הפצועים הבריאו לא נותר משותק פגוע. |
|
|
ג. בלמציבא דאיירין אננאס. זאוו מן צפרו פאס ומקנאס. ומא ענדהום חתא באס. גאתהום אסייד מללגצרא פסאתל דלחדיד וכתרת אלבאס מעליק פי האד אצזרא. ג. את המצבה מקיפים אנשים, שבאו מצפרו פאס ומקנאס. שלא יאונה להם כל רע. קרא להם הצדיק מהפסד? בדלי מתכת והרבה רע מעליך בעץ הזה. |
|
|
אלגייאר. נסא ורזאל ודראראי זגאר. תעממרת ביהום אלמיעארא. אלפוגאירא דסמאע במסאהב אננאר. ואלא חרגיט האד אצזרא. ד. בהילולה בי"ח באייר [ל"ג בעומר] בוואזאן ירפאו היגונות. נשים גברים וטף. המערה (בית העלמין) התמלאה בהם. חופן נרות בלהבות אש [והפלא ופלא] האש לא שרפה את העץ הזה. |
|
|
ה. מן כול זיהא כתרת אלכזאיין בנאת וולאד מאסיין זאיין. הום אסבאקו אלוולאניין. מגזמלת אלזוואד הל אלקברא בזמיע אלפרחאת באס דאריין ותמסאוו פדייא דלקמרא: ה. מכל עבר הרבה אוהלים, בנות ובנים הולכים ושבים, הולכים באים, הם הקדימו, הם הראשונים. מכינים את ההכנות ותלכו לאור הירח. |
|
|
ו. תלאיימו דראווס וליתמא וכתרת אננאס אלפהאמא מנוצט אצזרא כרזת אלחמאמא תעזבו פיהא נאס אלקברא בדאוו יעייטו בלחממא יצטחוו פוק אלקיבורא: ו. התכנסו עניים ויתומים ואנשים בעלי שם ובינה. מתוך עלוות העץ יצאה יונה, התפלאו האנשים למראיה האנשים הזקנים, החלו לקרוא למראה היונה ולרקוד על הציון. |
|
|
ז. מוואזבתו האדי הייא וטלבטנא מקדייא רבי עמרם טארד עלייא וכל מן זאך לאזמו יברא תפכנא מן כל בלייא דאכלנא עליך בתורה: ז. תשובתו הרי היא ובקשתנו נגמרה, רבי עמרם יענה עליה וכל מה שבא אליך סופו להבריא הצילנו מכל צרה והכנסנו תחת כנפי התורה |
|
|
ח. פלכזאיין כתרת אלפראז. אטטר לעוד ולקאמאנזא מא כצצתהום חתא חזאזא מאכול וסריב מנהא לכתרא. ח. באוהלים -רבים המראות. תופים, עוּד וכינורות לא חסר להם דבר, מאכל ומשקה מהם יש בשפע. |
|
|
ט. תממא כל חאזא מוזודא. זיד ותכל כל סעודה תכון עליך מבארכא ומסעודה מאחייא וסרב
האגדא יזרא ליהוד כולהא מערודא. יקראוו אזוהר מעא לאידרא. ט. שם כל דבר מוכן. בוא וכנס לכל סעודה תהא עליך מבורכת ומאושרת, מאחיה ויין זורמים. היהדות כולה מוזמנת. קוראים זוהר והאדרא. (זוהר אדרא רבא ואדרא זוטא)
|
|
|
י. כא געייטו לבן דיוואן, באס יכונלנא פלעוואן חנא ונתום יא זמיע אלכוואן נכונו ראבחין פרד מררא עוואתק ורזאל ונסוואן, כולהום זארו כרזו לבררא י. אנו קוראים לבן דיוואן, כדי שיהא בעזרנו אנחנו ואתם כל האחים, נהיה מורווחים אין-סוף (?) פעמים – רווקות, גברים ונשים, כולם עלו אליו לרגל ויצאו בריאים (ונרפאו). |
|
|
יא. כא גרבג האד לקוואס למנסי יתצנטו לייא האד אססי סריו האד לפיוט וסי מה יסללף לסי באס אנא מא נדיעיסי. יא. אני מפציר [מתחנן] יאזינו לדברי אלה קְנוּ את הפיוט הזה ואיש אל ילווה מאיש כדי שאיש לא יתבעני. |
בקסידה של אברהם ח' הלוי, 6 מתוך 11 בתים, מתייחסים לסגולותיו העל טבעיות כמרפא חולים, משוגעים, פגועי נפש, עיוורים, חיגרים, אילמים, משותקים, עקרים ועקרות, ביטויים אלה משקפים את תפיסת הצדיק כמרפא [בתים: א, פזמון, ב, ד, ז, י] יתר הבתים מתארים את האווירה בהילולה, את ההתכנסות ההמונית, האוהלים, הדלקת הנרות על ציון הצדיק, התפילות ועוד.
הערת המחבר:בסיפור מסע המרגלים נאמר: ״ויעלו בנגב ויבא עד חברון״(יג:כב). רש״י מבאר על פי חז״ל(סוטה לד ע״ב) מדוע הפועל ״ויבא״ הוא בלשון יחיד לעומת ״ויעלו״ שבלשון רבים: ״ויבא עד חברון – כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם״. מדברי חז״ל אלה יש שהסיקו שהשתטחות על קברי צדיקים נהגה ורווחה עוד לפני כניסת בני ישראל לכנען. כבר בתלמוד נזכר המנהג לצאת לבית הקברות כדי לעורר רחמי שמים בעת עצירת גשמים (תענית טז ע״א): למה יוצאים לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובים לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. בספר הזוהר וכן במדרש: מדרש אגדה אמור נ״ב ״…אבל למת מצווה לצדיקים ולחכמים אין להם טומאה…״. נאמר על הצדיקים שאין הם מטמאים במותם (בניגוד לעמדת התלמוד), ומייחס חשיבות רבה לעלייה לקבר הצדיק. על פי הזוהר, העולה לקבר מתקשר עם נשמת הצדיק, וכך מתעלה(על פרשת וישלח, קסא, א]. גם במדרש מובאת אמירה מעין זו [מדרש משלי ט.],
לסיכום,
במחלוקת הנטושה בין מסתייגים ומחייבים של מוסד העלייה לרגל לקברי צדיקים – בקרב יהדות המערב הפנימי רווחה הגישה העתיקה, הרואה בעליה לקברות צדיקים, סגולה להתעלות רוחנית, ומקום לבקשת בקשות מהאל מתוך תקווה להסתייע בקדושת הצדיק וקדושת מקום קבורתו. היו שראו בקבר הצדיק רבי עמרם בן דיוואן מקום קדוש כארץ ישראל. בזוהר ובספרי הקבלה מעודדים עליה לקברי צדיקים ואפילו מתירים לבקש בקשות מן הצדיק (זוהר אחרי דף ע"א), לפי הזוהר האיסור של דרישה למתים אינו קיים על קברי צדיקים, הבקשה מן הצדיק היא שיתפלל בעבור האדם, כיוון שצדיקים במותם נקראים חיים. מתוך ראיה פונקציונליסטית, של אמיל דורקהיים וחבריו ניתן להסביר תופעה זו בתפוצות הגולה, כמענה לצורך חברתי מערכתי. בשל העובדה, שהקהילה היהודית הייתה נטולת צבא או כל מוסד הגנה אחר (מליציה, ארגון התנדבותי להגנה עצמית, המתכנס אד-הוק), התפילה בקברי צדיקים סייעה לקהילה היהודית לחוש תחושת בטחון אישי וקולקטיבי, חוסן, ומקור להתחזקות פסיכולוגית-נפשית, בעת מלחמות בין שושלות מלוכה מתחרות, בין יורשים, בין שבטים מקומיים על משאבים טבעיים (מקורות מים וכו') וגבולות טריטוריאליים ביניהם, בעת רדיפות אנטי יהודיות, כמו בתקופת האל-מוואחידון או מולאי יזיד. החברה בעלת הרוב המוסלמי והמיעוט היהודי תפקדה כמערכת השואפת להתקיים בשיווי משקל. בטחון פיזי ונפשי של כלל הפרטים כולל בני המיעוט- כמו ריבוי אוכלוסין- הוא פונקציה הכרחית להמשך קיומה של החברה. תפילה על קברו של צדיק העניקה למתפללים תחושה של הגנה, התעצמות, אישית וקהילתית ביחס למוסלמים, ביחס לממשל המרכזי, ביחס לשבט או לגוי-השכן המתנכל. טרנר ורעייתו אדית ממנהיגי האנתרופולוגיה הסימבולית, רואים בעלייה לרגל רגע של שחרור חלקי מאילוצי הסדר החברתי וההשגחה של הממסד הרבני (כל ממסד דתי). זה, לדעתם, משתקף בהגדלת הקשר של עולה הרגל לגרעין המהותי של אמונתו, כמעשה מתבקש בעתות לחץ דתי מצד המוסלמים להתאסלם. כמיעוט בגלות, ייתכן והיהודים על פי תפיסה זו, חשו צורך לחזק ולתחזק את זהותם היהודית, והעלו חומות מוצקות של התבדלות בזכות חוויית העלייה לרגל וההילולה, בינם והרוב המוסלמי (או הנוצרי). ההתעלות הרוחנית יצרה תחושת בידול מובהקת יותר מבחינה תודעתית בין היהודי וסביבתו, ואולי גם תחושת חוזקה ועוצמה ביחס ללא יהודים, בזכות הגנתו העל טבעית של הצדיק. בארבע הקסידות מובעת סגולתם של התפילה והתחנון לסייע למתפלל במצוקותיו ואמונה ביכולתו של הצדיק לרפא ולחולל נסים. סגולתה של התפילה והשפעתה על המציאות, נלמדת מדברי האל לאבימלך מלך גרר (בראשית, כ: ו-ז) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים …וְעַתָּה, הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ, וֶחְיֵה; וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב–דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת" בפסוק קצר זה, בניגוד לאלה המפקפקים ביכולתה של התפילה לשנות את מהלך התנהלותו של היקום ואת גורל האדם והאנושות, ה' בכבודו ובעצמו קובע שתפילה אישית, במילותיו הספונטניות של בעל/ת התפילה יש בה כדי להעניק חיים ובהעדרה להמית. משה במלים ספורות מפלל באופן ספונטני: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר, י"ב, י"ג), מבחינה זו התפילה על קברות צדיקים משקפת אמונה של יהודי המערב הפנימי בסגולת התפילה לשנות מציאות, כדבר האל לאבימלך. ואמונה בכוחה לרפא, כבתפילת משה לרפואת מרים ואהרון. בעיקרו של דבר, הקסידות מבטאות שני יסודות תיאולוגיים: אמונה ביכולתה של התפילה להושיע ולשנות את המציאות ואמונה בכוחו הפלאי של הצדיק לרפא אנשים פגועים, להושיע בעת מגפות ומחלות מדבקות, בעת עצירת גשמים ובעתות רעב, בזכות התפילה לה' על קברו.
הבנת התופעה לעומקה מחייבת בירור והבנת מניעיהם של עולי הרגל. עמידה על מניעיהם של העולים לקברות צדיקים, אינה יכולה להתעלם מהסבר פסיכולוגיסטי. הסבר פסיכולוגיסטי שם לו למטרה לבאר לא רק את הגילויים החיצוניים של התופעה הנחקרת, אלא גם את המניעים של ההתרחשות המתוארת, קרי, המניעים הפנימיים שבמקורה. וכדברי אלעזר טויטו "פרשן פסיכולוגיסטי לא יסתפק בהסברת המשמעות המילונית של דברי הנפש הפועלת או בהסברת המעשים הגלויים שלה, אלא ינסה לחשוף את הסיבות העמוקות של המלים או של המעשים. במלים אחרות, לא רק ״מה״ (תוכן) וה״איך״ (צורה) הם מעניינו של הפרשן, אלא גם ה״מדוע״ (סיבה) וה״למה״ (תכלית). מניעים אלה, פעמים הם מודעים לנפש הפועלת עצמה ופעמים אינם מודעים לה." העולים לקברות צדיקים רואים במעשה העליה, בתלאות הדרך ובשהייה בקרבת הציון בו קבור הצדיק ובהשתתפות בהילולה לעילוי נשמתו, מדיום להתעלות רוחנית, מדיום לתקשר עם בורא עולם, כדי להתפלל ולבקש בקשות למען עצמם ולמען קרוביהם.
ירושלים 2017
ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו
ד. אברהם ח' הלוי הי"ו צוירי אלקצאיידי [כותב הבאלדות מצווירא- ממוגדור]
פיוט די רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל [דבר הדפוס בבעלות אביחצירא ראובן]
עמוד 61
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירת ארץ ישראל ומלחמת ששת הימים
- 4. שירת ארץ ישראל ומלחמת ששת הימים
אם בשירי גלות וגאולה כתיבתו של רד״ב חסרת חידושים הן בתכניה הן במבניה הפואטיים, אין הדבר כך בשירים שהקדיש לארץ ישראל ולאירועים שהתרחשו בה לפני עלייתו לארץ ולאחריה. כאן האירועים הדרמטיים שהתרחשו בארץ מאז מלחמת העצמאות והדיהם בעיתונות העולמית, בעיתונות המרוקנית ובשידורי קול ישראל לגולה בערבית יהודית, וכן הקשר המתמיד עם בני המשפחה שהקדימו ועלו לארץ ושאיפתו הנמשכת לעלות לארץ, הוסיפו נופך חדש לתמונות ולאיכויות המסורתיות של ארץ ישראל, המקום שבו אמורה להתגשם הגאולה. גם המבנים הפואטיים והלשוניים של השירים שלו השתחררו במידת מה מן האילוצים – ולעתים אף הכבלים – הבין־טקסטואליים שלהם. הצורך לרמוז למציאות חדשה ומתחדשת או לתאר אותה בשיר הניעו להציג מציאות זאת תוך שימוש בדימויים חדשים ובמבנים פואטיים חדשים. תהליך זה הלך וגבר במיוחד לאחר עלייתו לארץ. אין זאת אומרת שכתיבתו השתנתה אז מן הקצה אל הקצה. להפך, הכיוון הדתי־המוסרי של שירתו נשאר כשהיה, ואף התעצם; גם הניצחונות של צה״ל והאירועים הדרמטיים האחרים המשיכו להיות עבורו מכוונים במישרין בידי אלוהי ישראל, ונחשבו בעיניו מעשי נסים.
שירי דודים השלם נאום לחג העצמאות
נאום שנאם המשורר ר׳ דוד בוזגלו ז״ל אור ליום העצמאות התשכ״ח באצטדיון בית שאן
רבותי
יש לזכור כי לא על מגן נעשו נסים לדלתותינו שלא נפתחו בפני האויב. ולא על חנם זכתה שארית ישראל להוציא את המוחזקים בה מאז ומקדם ולשבת עצמאית במקומה, אם לא למען עשות רצונו יתברך כרצוננו בעבודת לב טהור ורוח נכון ובמשמעת גמורה לקדושים אשר בארץ. אחרת, אי אפשר לנו להאמין כי זכות זו ששמה עצמאות תקום לנו למקנה לדורות עולם. בפרט בראותנו כי עד עתה לא באנו אל חוף המנוחה. האויבים העוטרים את ארצנו מכל הרוחות עוינים אותנו תמיד. עוד לא התייאשו ממנו, ועוד ידם נטויה לפרוץ פרצים במחננו ולהחריד את מנוחתנו. ושעה כשרה היא לשטן לקטרג על שונאיהם של ישראל.
אנו תפילה כי תהיה אמת זו מגמתנו, והדרך לעבודת בוראנו וקיום מצוותיו תהיה סלולה וכבושה לנו ולכל הבאים אחרינו, מעתה ועד עולם, אמן, כן יאמר ה׳.
תם [א.פ]
המעניין בשיריו החדשים של רד״ב הוא דווקא פרשנותו האישית של משורר מסורתי ודתי, שנולד וחי כמעט את כל חייו בגולה והגיע לארץ בעשור השביעי לחייו, לאירועים היסטוריים שהיו בגדר חלום או הזיה בשירת הפיוט ובחלק גדול מחייו הוא עצמו והפכו עם הזמן לחלק מתודעתו ומניסיונו האישי. ככלל לאחר עלייתו לארץ הוא הלביש את מסכת דעותיו ואמונותיו המושרשות על המציאות החדשה שבה הוא חי ועל האירועים המסעירים שהיה עד להם.
4.2 שירי ארץ ישראל וירושלים
הראשון בשיריו הארץ־ישראליים של רד״ב היה כנראה פיוט ממוחזר, ששכתב אותו עם תום מלחמת העצמאות. הפיוט ״אשרנו כי נחלתנו שפרה״, שבו הביע את רגשי הרווחה והשמחה על קום המדינה והניצחון במלחמה, בנוי במתכונתו של פיוט זהה הנושא אותו פזמון – ״אסירי תקוה דמם נזרק לאות; / הלא הם המדוכים תחת סועה וסופות״ – ואשר נכתב לפני כן בידי משורר אחר בקזבלנקה, נסים דהאן, בזמן שנודע על זוועותיה של מלחמת העולם השנייה ועל ממדי השואה הנוראה. במקום מילות השבר ״ארצנו, דם בניך צועק; / שותים כוס רעל וכדומם שותק״ רשם רד״ב מילות חדווה: ״אשרנו כי נחלתנו שפרה, / יום בה נאספנו חבושי עטרה״. שיר נוסף שכתב אחרי מלחמה זאת הוא הפיוט ״בינו נא, מורדים רודפי קרב ורצח״, שבו קרא לשכניה של ישראל לחיות אתה בשלום. את השיר הוא הרכיב על מנגינת השיר הישראלי הידוע ממלחמת העצמאות ״באב אל־ואד״, והוא היחיד בשיריו שאינו נושא חריזה סדירה.
בשנים אלה ולאחריהן חיבר רד״ב גם שירי שבח שונים לארץ ישראל. אחדים מהם, כגון הפיוט ״אשיר לך ארץ חמדה בלב חשוק, את ארץ נבחרה״, חוזרים על מעלותיה המסורתיות והמיתיות של הארץ, ואחרים מעלים על נס את המציאות החברתית־הפוליטית החדשה שלה. שיר כזה הוא הפיוט ״אשרך, ארץ, שמלכך לא ענד חרבו, אם ללחום חגרה ופתחה בשובו״, המתאר את מידותיה הטובות של ממשלת ישראל ושל העומד בראשה, דוד בן־גוריון, המוצג בשיר כ״מלך״ הארץ, בלי שהזכיר את שמו במפורש. בשיר שבח אחר, ״הודו לאל רם חי דר במעונו, / לעם זו קנתה יד ימינו, / עם מרעיתו וצאן ידו״, שילב רד״ב את שבחיה המסורתיים של הארץ, הנוגעים לאווירהּ המבריא (טורים 17-16), לחכמיה (9-8) ולשכינת האל שעליה (11-10), עם סגולותיה החדשות – קיבוץ הגלויות ובניין הארץ (7-4) וכן גבורת בניה המגנים עליה (14-12).100
שְׂאִי, צִיּוֹן, אֶת עֵינַיִךְ
5-וּרְאִי אֶת בָּנַיִךְ בֹּנַיִךְ.
הַלֹּא הֵמָּה מַחֲנַיִךְ
אִישׁ עַל כַּנּוֹ וּמַעֲמָדוֹ.
וּבְצִיּוּן לַחֲכָמֶיהָ
עֵץ הַחַיִּים וּלְחוֹלְמֶיהָ,
10 כִּי דָּר חֶבְיוֹן מִשָּׁמֶיהָ
אָצַל עָלֶיהָ אֶת הוֹדוֹ.
כָּל שׁוֹכְנֶיהָ בְּרִיאֵי אוּל,
גִּבּוֹרֵי כּוֹחַ כְּשָׁאוּל;
דָּמָם לָהֶם וְלֹא שָׁאוּל.
15 וַיְהִי אליהים עָמְדוּ.
מָזְגָה מַחֲלִים וְהוּא פִּלְאִי,
כִּי נֵס מִמֶּנּוּ כָּל חֹלִי.
וּמִי אַתָּה, פָּז וַחֲלִי,
מוּל גֵּר אֵיתָן מַעֲמָדוֹ?
מקורות וביאורים
5-4 שאי ציון את עיניך וראי: על פי ישעיה מט, יח; ס, ד.
5-בניך בוניך: על פי המדרש ״אל תקרא בניך אלא בוניך״, הנאמר כל יום בסוף תפילת שהרית.
6-הלא המה מחניך: כנראה על פי הפסוק ״והיה מחניך קדוש״ (דברים כג, טו).
7-איש על כנו ומעמדו: על פי דניאל יא, כ, בא ודברי הימים ב לה, טו.
- ובציון…: ארץ ישראל היא עץ החיים עבור הלומדים בה תורה ועבור החולמים לעלות אליה.
9-לחולמיה: על פי תהלים קכו, א.
10-דר חביון: הקב״ה, שאין איש יכול לראותו; על פי לשון הפיוט.
11-אצל עליה את הודו: הוריד עליה את שכינתו.
12-כל שוכניה בריא׳ אול: כל יושבי ארץ ישראל בריאים וחזקים, על פי המדרש; בריא׳ אול: על פי תהלים עג, ד ״בריא אולם״.
13-גבור׳ כח: על פי תהלים קב. כ.
14-דמם להם ולא שאול: הכוונה כנראה ללוחמים ששפכו את דמם על הגנת הארץ במלחמת העצמאות.
15-ויהי אלהים עמדו: על פי מקורות שונים במקרא.
16-מזגה: האוויר שלה; מחלים: מעניק בריאות.
17-כי נס ממנו כל חלי: על פי דברים ו, טו.
18־19 ומי אתה… מול גר איתן מעמדו: אין מי ואין מה שישווה לתושבי הארץ היושבים בה בביטחון; פז וחל׳: דברי ערך כמו זהב פז ותכשיטים; גר: מתגורר, תושב; גר איתן מעמדו: כנראה על פי ירמיה ה, טו ״גוי איתן הוא גוי מעולם הוא״.
לאחר עלייתו לארץ הפכו ארץ ישראל וירושלים חלק עיקרי בכתיבתו הפיוטית של רד״ב. אתריה של ארץ ישראל החלו לתפוס מקום מרכזי בשיריו, שעה שלפני כן הם היו ערטילאיים בשירתו כמעט כמו בכל שירת הפיוט לפניו. בחטיבה זאת אחד משיריו המשמעותיים והארוכים ביותר הוא, כאמור, הפיוט ״אך בך, מולדתי, עמדתי״, שבו הוא מנהל דו־שיח עם הארץ, ארץ המולדת הישנה והחדשה, ומונה את שבחיה תוך שילוב תכונותיה הרמות המסורתיות עם מעלותיה החדשות ודרישותיה מבניה ששבו ליישב אותה, ובכלל זה ההקרבה העצמית כדי להגן עליה מפני אויביה הרבים. בשיר אחר, שכתב בערבית יהודית – ״מא חלאהא מדינא ומא חלאהא זמאלהא״ [=מה מתוקה הארץ וכמה מתוק יופייה] – הוא מעלה על נס את הכנסת, ״עזז לואטאן [=יוקרת האומה]. גם לירושלים, שבה ביקר בלוויית ידידים ובני ביתו, הקדיש רד״ב שירים שונים. בפיוטים אלה אין הוא עורך כל הבחנה בין בתריה המסורתיים והמיתיים של העיר ובין סגולותיה ומעלותיה החדשות כבירת ישראל המחודשת. הפיוט ״ירושלים, עיר הבירה, בנה בתוכה בית הבחירה״ הוא למעשה שיר עתירה לזירוז הגאולה. על פי כל הסימנים הוא נכתב לפני איחוד ירושלים, כמוהו כמקבילו הערבי־היהודי ״נרכע ונבאיע ליך, יא עזיזתי, יא מדינת אסלאם״ [=אכרע ואשתחווה לך, הו יקירתי, הו עיר השלום].
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירת ארץ ישראל ומלחמת ששת הימים
עמוד 339
רבי דוד ומשה- אָגְּוִוים –שאול טנג'י
מסיפורי הנסים של הצדיק.
סיפורי מופת וניסים גלויים מסמרי שיער, מסופרים עליו מאבות לבנים, ובפרט בדברים שאירעו במקום ציונו הקדוש. בתי כנסת ומוסדות תורה רבים קרויים על שמו, ונר לכבודו דלוק ברבבות בתים, במשך הדורות נתפרסם בכל העולם שמו של הצדיק עוצמת קדושתו והשראתו השפיעה השפעה מכרעת על כל הדורות
סיפור 1 – הצדיק שבא בחלום לשומר והודיעו שהוא מתפלל למען ישראל במלחמת ששת הימים.
מספרים כשבוע, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, בא הצדיק בחלום לשומר הציון. ואמר לו: דע לך כי מלחמה קשה עומדת לפרוץ בארץ ישראל, ועת צרה היא ליעקב, אבל תודיע ותפרסם בשמי, כי אני עומד בתפילה עצומה עליהם, וממנה יוושעו בדרכי ניסים ונפלאות, השומר בא לעיר קזבלנקה, וסיפר את החלום הנורא לחכמי בית הדין, והם ראו בכך אות ומופת, כי הצדיק לא נח ולא שקט גם בעולמות העליונים עבור כלל ישראל, וזכותו לא פוסקת לעולמי עולמים.
סיפור 2 – שמעון אלגרבלי שהואשם במכירה בשוק שחור.
היה פעם יהודי עשיר מֶמָרָאקֶש MARRAKECH ושמו שמעון אֶלְגְּרָבְּלִי שהיה נוהג לבוא ולהשתטח על קברו של רבי דוד ומשה זצ"ל וגם לטפל בקבר.
פעם הלשינו למושל המקומי ששמעון אֶלגְּרָבְּלִי מוכר תה בשוק שחור. באו פקידי מושל העיר אליו לבדוק אם נכון הדבר. אמר להם: "הניחוני לנפשי כי עייף אנכי מתלאות הדרך, ואם אתם מתעקשים לבדוק, אנא עשו זאת למחרת". הפקידים שעו לפנייתו אך העמידו שומרים ליד המשאית העמוסה.
שמעון אֶלְגְּרָלִי קם בלילה, עשה טבילה, לבש בגדי-חג, ירד לקבר הצדיק לבקש עזרתו וחזר לביתו. אחרי שישן בא אליו הצדיק בחלום ואמר לו: "אמור למושל שהסחורה שייכת לרבי דוד ומשה ואתה רק שליחו". הצדיק בא בחלום גם למושל וביקשו שלא יפגע במשרתו. למחרת בא המושל למר אֶלְגְּרָבְּלִי ואמר לו: "לך ומכור סחורתו של רבי דוד ומשה". שמעון חזר שוב אל קבר הצדיק כדי להודות לו על סיועו, נשא תפילה וערך סעודה לכבודו.
סיפור 3– מנהג הנחת תכשיטים על קבר הצדיק
נשים יהודיות שהגורל התאכזר להן, היו באות ומניחות תכשיטיהן על קבר הצדיק מתוך כוונה שהמטבעות ישאבו קדושת הצדיק, לנון ליד הציון כל הלילה ולמחרת לוקחות את תכשיטיהן צרותיהן חולפות ומשאלותיהן מתמלאות.
באחת הפעמים, בזמן שאחת הנשים היהודיות, הניחה תכשיטיה על הקבר, לעת ערב חלף אחד הערבים שעסק בהסעת יהודים על בהמותיו אל הציון, ראה את כמות התכשיטים המונחים על הציון וחמד אותם. כאשר הנשים הלכו לישון, התקרב לקבר, לקח את התכשיטים ועלה על פרדתו, אולם אחרי מספר צעדים חש שאינו רואה והבהמה עצרה לפתע פתאום ולא רצתה לזוז. והערבי הבין את פשר התופעה. זעק לעזרת היהודים והודיעם על מה שהוא עשה וביקשם שיובילוהו לקבר הצדיק שם יניח את התכשיטים שגנב ושיתפללו למענו. הוא הובא לציון הצדיק וביקש מחילה והבטיח שיותר לא יחזור על מעשים כאלה. ראייתו שבה אליו ושב לביתו שש ושמח, ובכל הזדמנות פקד את קבר הצדיק להודות לו על סיועו.
סיפור 4– החולה ברוח רעה שהבריא ליד קבר הצדיק
מסופר על קבוצת אנשים שעשתה דרכה מהעיר תֶּלְוָואת (TELOUAT) לעבר קבר הצדיק הקדוש. בין האנשים היה תלמיד-חכם אשר לפעמים, ל"ע (לא עלינו), היה נתקף ברוח-רעה שהביאה אותו לפעמים להשתוללות. צעדה הקבוצה על בהמותיה ומשאה, והנה שוב התלמיד נתקף רוח-רעה והחל לצרוח ולדבר בקולי-קולות, אלא שהפעם נשמעו מפיו על אף מצבו דברים מאד מפליאים. הוא פנה אל האנשים הנפעמים ואמר להם: "הנה אתם הולכים להשתטח על קבר הקדוש, ובאמצע הדרך עליכם לקנות שתי כבשות, אחת לבנה ואחת שחורה, וכשתגיעו לצדיק תשחטו אותן האחת תהיה כשרה והשניה טריפה, מאחר ואינכם יודעים במדויק מקום הציון, אתם תראו סמוך למקום סלע גדול, ועל הסלע רובצת ציפור גדולה, ותחת הסלע נמצא הקבר של הקדוש". שמעו את דבריו ועשו כמצוותו ללא הרהור והכל נתקיים כדבריו. גם תלמיד-החכם החולה פקד את ציון הצדיק, נדר נדרים וביקש מרבי דוד ומשה שישלח לו מזור למחלתו, ואמנם כן היה הדבר. התלמיד-חכם המעונה מצא מזור לתחלואיו המרובים בזכות הצדיק הגדול.
סיפור 5. יהודים שהיו צמאים למים והתגלו להם בזכות הצדיק.
פעם באה קבוצת יהודים מהעיר אָזֶמּוּר (AZEMMOUR) לצדיק, בהגיעם למקום ביקשו מים לשתות ולא היה בנמצא כי המעין הקטן לא הספיק לכולם ונשאו תפילה לרבי דוד ומשה: "אָה רבי דוד ומשה! חָאזְתְּנָה בְּלְמָא מָה נְשֶׁרְבּוּ! (התרגום: הו רבי דוד משה אנו זקוקים למי שתיה!) לפתע פתאום מהמעין הקטן זרמו מים בחוזקה וכולם שתו לרוויה.
סיפור 6. המשקה המפורסם מאחיא (עראק) שאזלה.
אחד המשקאות הנפוצים והחביבים בקרב יהודי מרוקו הוא המשקה "מָאחְיָה" (עָרָאק) אשר אין כמעט אירוע ללא משקה זה בשעת סעודה, ובמיוחד בציון הצדיקים. בידי הקבוצה שהיו בצדיק נשאר רק בקבוק אחד אשר בוודאי לא יספיק הן לכמות החוגגים והן לזמן השהיה במקום.
היהודי שאירגן את האירוע מספר: "לבשתי את הג'וּכָה שלי (מין בגד עליון מרוקאי) והלכתי לציון הצדיק כאשר הבקבוק הבודד תחת בית שחיי ואמרתי: "אָה רבי דוד ומשה! עְמְל סִי חָאזָה בָּאס הָאד נָאס מָא יִבְּזִיוּוס בִּיָיא, חִית מָא כָּאיְינְס מְנָאיִין נְזִיבְּלְהוּם מָאחְיָא. (התרגום: הו רבי דוד ומשה! עשה! משהו שהאנשים לא יבזוני, כי אין לי מהיכן להביא להם העאראק).
חזר לחוגגים וכולם פנו לעברו ושאלו: פָיִין הִיָיא מָאחְיָא? (התרגום: (איפה הַעָרָאק?). לקח את הבקבוק שהיה בידו, והחל למזוג לתוך כוסותיהם של החוגגים, וראו איזה פלא! הוא מוזג ומוזג וְהָמָאחְיָה לא נגמרת. אכן נעשה נס לאותם החוגגים בזכות רבי דוד ומשה.
סיפור 7 – מוסלמי שפגע ביהודים שהיו בצדיק.
פעם אחת, בשעת בוקר מוקדמת, ערבי שהיה בסביבת הקבר, ראה יהודים רוחצים פניהם ואמר: סבְּחְנָא עְלָא אְלָּלאה וּמָה צְבְּחְנָאס עְלָא הָאד לִיהוּד, התרגום: (מבטחנו על הבוקר ב-ה' ולא על יהודים אלה!). הוא רק סיים את המשפט, ובמקום הוא התעוור, מיד החל לצעוק: "יָא סִיֶיד דָאוּוד וּמוּסָה! התרגום: (הו אדון דוד ומשה!) אני מצטער ומבקש מחילה". יהודים שהיו לידו שאלוהו מה קרה? סיפר להם מה אמר עליהם, וביקש שיביאוהו לקבר הצדיק יתפללו בעדו ויבקשו שימחל לו. הגיעו אותם יהודים אתו לציון, נשאו תפילה וראייתו של הערבי חזרה אליו, ומאז נהג לשמור על מוצא פיו.
סיפור 8 – יהודי שנתפס במכירת סחורה בשוק שחור
אחד המצרכים שהיה קשה להשגה באותה תקופה היה פלפל טחון מסוגים שונים. אחד היהודים היה רוכש ולמעשה מוכר בשוק שחור. פעולות מסוג זה צדו את עיני השלטון והנתפסים נענשו קשות.
להשגת סוגי פלפל שונים היה נעזר בתיווכו של מַכָּר ערבי וכתמורה לתיווך, היהודי נתן לערבי עמלה מכובדת – מִיָיאת רִיאָל. (סוג מטבע מרוקני שנחשב אז לערך גבוה), אך כאשר הערבי הביא את הסחורה, הוא דרש עמלה משולשת דהיינו 300 רְיָאל. בלית-ברירה היהודי שילם לו את הסכום המופרז מפחד השלטונות. הערבי לא הסתפק בכך, אלא הלך למשטרה והלשין על היהודי שהוא עוסק בשוק שחור ומובן מאיליו שמיד זרוע החוק הגיעה אליו. לפני בוא נציגי החוק הקשוחים, ביקש היהודי בלבו את עזרתו של רבי דוד ומשה, פנה והתחנן לצדיק שיצילו מרגעי אימה אלה. כאשר הגיעו הבודקים והמוכסים סיפר להם היהודי, כי בשקים המונחים לפניהם מצויות תבואות בלבד ואין שום עניין של סחר בשוק השחור, ואומנם כאשר ניגשו הבודקים ופתחו את השקים מצאום, מלאי-תבואה.
כאשר הגיע היהודי לביתו ופתח מחדש את השקים, גילה להפתעתו שבתוכם הפלפל. יהודי זה שניצל מפורענות קשה, עשה רבות לפרסום שמו של הצדיק, ערך סעודה וקידש שם הצדיק ברבים.
סיפור 9 – הצדיק התגלה בחלום וביקש שיבנו לו ציון באופקים.
אחד הבנים של משפחת דָנִינוֹ מאופקים מספר: "משפחתנו מרובת הילדים קיבלה שתי דירות צמודות, מאחר ובאזור מגורינו לא היה בית-כנסת, פנו אלינו מספר שכנים וביקשונו לערוך תפילה בחצר ביתנו ומובן מאיליו שמלאנו בקשתם בשמחה רבה. מספר המתפללים הלך וגדל ואז החלטנו לקרֹא למקום התפילה ע"ש "רבי שמעון בר-יוחאי".
הורינו שרה ומשה דנינו התחילו לחלום חלומות זהים ובחלומם, נגלה להם הצדיק רבי דוד ומשה זצ"ל ואמר להם: "ברצוני כי תקראו למקום התפילה הזה על שמי". הורינו לא מבינים פשר החלומות והתעלמו מכך, אך החלומות הוסיפו לפקוד אותם שוב ושוב.
הורינו פנו להתייעץ עם רבנים יוצאי-מרוקו שעלו ארצה והכירו את גדולתו של הצדיק, והללו סיפרו להם על הנסים והנפלאות של הצדיק רבי דוד ומשה זיע"א. כאשר שמעו על גדולתו של הצדיק, חששו הורינו לשנות שם מקום-התפילה, הרי הוא נקרא, גם על שמו של צדיק גדול אחר. באותו שבוע כך מספרים הורינו, בחלומם ניגלה להם רבי שמעון בר-יוחאי זיע"א ואמר להם: "אני רבי שמעון בר-יוחאי ונותן הסכמתי שהמקום יקרא ע"ש הצדיק רבי דוד ומשה, שהינו צדיק יסוד עולם. אחרי חלום זה, ובהתייעצות עם רבנים, הורי קראו למקום ע"ש רבי דוד ומשה.
עם הזמן ציבור המתפללים גדל והמקום היה צר מלהכיל את כל המתפללים, על-כן חשבו הורינו לבנות בית-כנסת קבע. לצורך הבניה נזקקו לסכומים גדולים שלא היו ברשותם.
באחד מערבי-השבת ישבו אמנו שרה ואחותנו מְסוֹדִי בפתח הבית, ופתאום הן רואות את דמותו של רבי דוד ומשה המלֻווה בשתי דמויות נוספות שכולם היו עטורים בזקנים ולבושים בגדי-לבן. אמנו ואחותי פנו לצדיק ואמרו לו: "רוצים אנו לבנות בית-כנסת אך כסף אין בנמצא". הדמויות מדדו בצעדיהם את השטח המיועד לבית-הכנסת, הינהנו בראשם ואמרו: "אנו יודעים אנו יודעים!" ומיד נעלמו. שבועיים אחרי הופעתם, התחלנו בבניית בית-הכנסת למרות שלא היה מספיק כסף בידנו. תוך כדי הבניה, באחד הימים הגיע למקום פקח מטעם המועצה מקומית אופקים וביקש לדעת אם בידנו אישורי-בניה? אבי בתמימותו ענה כן! "יש לנו אישור בניה מרבי דוד ומשה". הפקח ביקש לעצור את הבניה ולהרוס כל מה שנבנה ללא אישור. לאבינו משה הייתה אמונה גדולה בצדיק ואמר לפועלים להמשיך בעבודתם. עברו שבועות והנה מגיע זימון לבית-המשפט לדיון בתביעת המועצה נגדנו על בניה לא חוקית. ערב לפני המשפט עלה אבינו משה למיטתו כשהחשש והפחד ממלאים את ליבו. והנה בחלומו ניגלה אליו רבי דוד ומשה ואמר לו: "אני רבי דוד ומשה! תן לי את ניירת בית-המשפט שקיבלת". אבינו מסר את הניירות לצדיק, הצדיק העביר את ידיו על הניירות וכל הכתוב בהן נמחק. אבינו קם שמח בבוקרו של יום ששי וסיפר לאמנו דבר חלומו והיה בטוח שהצדיק יהיה בעזרתו.
ביום הדיון קבע השופט, כי אבינו אינו רשאי להמשיך בבניה אם אין בידו האישורים המתאימים. לפתע קם אחד מהיושבים באולם בית-המשפט, הציג עצמו בשם דוד כמהנדס המועצה המקומית אופקים והודיע לשופט שבידו האישורים המתאימים לבניה מטעם הוועדה. השופט בדק את האישורים ונתן הסכמתו להמשך הבניה. אבינו רצה להודות לדוד, אך הוא נעלם וכל המאמצים למוצאו לא הצליחו. אבינו החליט לסור למועצה ע"מ להודות למר דוד המהנדס על עזרתו הבלתי צפויה. במועצה אמרו לאבינו משה: "דוד המהנדס חולה מזה ימים מספר ושוכב בביתו". אבינו משה הלך לביתו של המהנדס ע"מ להודות לו על עזרתו ולברך אותו. מר דוד המהנדס לא הבין את דברי אבינו משה ובשביל מה הברכה, הרי חולה הוא ומזה מספר ימים לא יצא מפתח ביתו. אז הבין אבינו, כי הצדיק רבי דוד ומשה הוא שניגלה בדמותו של המהנדס ששמו גם דוד והבין גם פשר כל החלומות והכיר יותר בגדולתו של רבי דוד ומשה.
המצבה היא סמלית, וכל פעם שאני מגיע לציון אני רואה אותה במקום אחר. לארחרונה הניחה אותה ליד הסלע שלפי המסורת בו הוא קבור. ש"ט
רבי דוד ומשה- אָגְּוִוים –שאול טנג'י
דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו-תעודות
ה.
למ״ע ות״ה הח׳ הש׳ והכולל אור גולל חין ערכו מי ימלל ידיד הנאמן זרע המיומן שלשת יוחסין בנן של קדושים אחי ורעי אשר הוא חביב עלי כבבת עיני כמוהר״ר רפאל הכהן נר״ו, יאיר כאור הבהיר, וש״ר… ושלמא רבא… אח״ן פנ׳ה לאלף ורבבה שאין לדבר קצבה, עתה באתי להודיע למעכ״ת איך מכתבו הזך קבלתי במועדו בזרועות אהבה וששתי בו כעל כל הון ושמחתי כשמחת בית השואבה על הבשורה אשר נתבשרתי מטוב שלומו של מר, וברכתי ברכת הגומל, ולאח״ך געיתי בבכיה על צער הפרידה של מר כי עזה כמות אהבה, אבל תוחלתנו ב״ה שיקבץ נדחנו לעיר קדשנו ותפארתנו ושם נזכה להתראות בע״ה. ובאתי להודיע לכב׳ להודיעני על ענין העיר אשר הוא חונה שמה אם יש בה ישיבה של רבנים ו״ך אם יש בה בני אדם מעירנו כדי להיות לצוותא לבת״ר ותודיעני על העיר הזאת יבנה אם היא יבנה הנז׳ בתלמוד בכרם ביבנה, ותודיעני על מצב בריאותך כי היה לנו צער גדול כאשר שמענו שהיה כת״ר בבית חולים.
וע״ע החלום אשר חלמת, פלא גדול כמה גדלו דברי ח״ל שאמרו צדיקים במיתתן קרויים חיים, באמת היתה לנו קטינא דארעא והיה הגוי הזה הנק׳ לוקסרי מלקצבא מערער עליה ואמר שהיא אינה מכורה רק ממושכנת וב״ה כבר נתפשרנו עמו לצאת ידי ספק קודם קבלת המכתב של מר. וע״ע בקשת רחמים על הגשמים כבר ביום ז באדר עלינו לבית החיים כל הקהל וקרינו התהילים בכנופיא עם הפזמונים וב״ה ביום שלישי ט׳ אדר פקד ה׳ את עמו בגשמי רצון, יום שלישי, רביעי, חמישי, ששי והיו בצער בני העיר מהמפולת והלכנו לבית כנסת שלכם וקרינו ספר תפילה למשה על רבוי הגשמים ותכף פסקו הגשמים. ונעשה קידוש ה׳ גדול שהיו אומרים הגוים ראו הישראלים בקשו רחמים והביאו גשמים וכשראו שיש בהם היזק בקשו רחמים ופסקו. ובאתי להודיע ע״ע הר׳ שלמה צאייג הי״ו כעת הוא חלוש ביותר זה כמו שני חדשים והלך בזה השבוע לעיר עוג׳דה אצל הרופא ואמ״ל שיש לו מחלה ה׳ ישלח לו רפואה שלימה. ובבל יום ויום אני קורא מכתבו הזך ומשתעשע בו כראות פני הדרת כבודו כי כתבו של אדם חצי פניו וכ״ש של מר וכעת אין צורך להאריך כ״א בד״ש טו״ב כ״ד ידידו החותם ברגשי כבוד ויקר ומכבדו כערכו הרם. ע״ה ב״ה שמואל מרציאנו
ו.
חברה קדישא:
קאבלין עלא רוחנא הנא חב׳ גומלי חסדים דובדו די מסניין פהאד לקאגיט בלי למוטע די ענדנא כאווי פבית החיים קודאם עמי בזיזח שנלב״ע טלבו מננא יצחק בנו נכליווהולו עלא סבתו לאורך ימים ושנים וקבלנא טליבא דייאלו וועטינאהולו בבאטרנא אצאפי וחתא שי ויאחד מנא מא יקדר יתעדא עלא האד למוטע. מן דאבא וולפוך דוקא יצחק די בזיזח הווא מולאה וחתימת ידנו תעיד עלנו והי״ז ער׳׳ח אדר ב׳ שנת תרצ׳׳ב פה דוברו והבל שריר וקיים.
ע״ה יצחק בן חמו ע״ה שמעון בן אברהם מרצייאנו
תרגום מילולי:
קיבלנו על עצמנו אנו אנשי חב׳ קדישא דובדו חתומים מטה שהמקום הפנוי בבית החיים סמוך למקום קבורת המנוח מר בזיזח שנלב״ע ואשר יצחק בנו ביקשו שנשמור לו המקום לאורך ימים ושנים והסכמנו עם בקשתו ונתנו המקום מרצוננו הטוב ואף אחד מאתנו לא יוכל לפגוע בענין הסכמה זו מכאן ולהבא רק יצחק די בזיזח הוא בעל המקום וחתימת ידנו תעיד עלנו וכו'.
ז.
מכתב שד״ר
מודה אני החו״ל קבדת ענד ידידי ואו״ע הרב הכולל השד״ר ומ״ר ניהו כמוהר״ר אברהם מרסייאנו הי״ו סך 26 וכמסא ועשרין רייאל עלא לורדייאן די ידי״ן ואו״ע סי נסים אזאגורי הי״ו מן חית יוע״ל בעה״ו לחכם הנז׳ לדאר לבידה יעטיה ידי״ן סי׳ נסים סך הנז׳ ולפי שכך היה כתבתי וחתמיתי יום א׳ ב״ש ט״ז ל״ח חשון שנת קרנו תרו״ם בכבוד לפ״ק פה תארודנת יע״א ע״ה ברוך בן דוד כהן אזוג
תרגום מילולי
מודה אני החותם למטה קיבלתי מידידי אור עיני השד״ר ומר ניהו כמוהר״ר אברהם מרסייאנו היו סך 26 וחמשה ועשרים רייאל על חשבון ידי״נ ואו״ע מר נסים אזאגורי הי״ו כאשר יגיע בע״ה וישועתו החכם הנז׳ לעיר דאר לבירה יתן לו מר נסים הנז׳ סכום הנז׳ ולפי שכך היה כתבתי וחתמתי יום א׳ בשבת…
ח.
במותב תלתא כחדא הוינא יתבין כד אתי קודמנא שע״ק שאין ביניהם שוה״גך כה״ר יוסף בכה״ר אהרן אביטבול נ״ע והר׳ פריזא בן ר׳ יוסף ה״מ אמוייאל ג״ע דמותשבי פיגיג יע״א וקאו השתה פה ברגן יע״א ודא מאי דאסהידו קודמאנא בתורת עדות גמורה אחר האיום והגזום כדחזי וכדבעי באיין קא נשהדו בתחקיק באיין קא נערפו הבית כנסת די פיגיג די פקזנר לודאגיר די פקלב דאר די קא תסמא ליום דאר כהר׳ יעקב אמסלם בלחזן הייא מוחזקת פייר ר׳ יעקב הנז׳ ווכתו, ווארתינהא מן וואלדיהום והייא מישי דעבור גיר דליחיד דוקא ומאזאלא דייאלהום וברשותם וזכותם עד היום הזה. זה מה שהעידו העדים הנזכרים בלי תום ומג״ר ולראיה ולזכות ביד כהר״ר יעקב הגז׳. והי״ז ביום ב׳ בשבת תשעה ועשרים לחו אדר ש׳ תרצ״ט לפק 20 מרס 1939 פה ברגן יע״א.
ע״ה משה בן אהרן הכהן סקלי סל״יט
ע״ה יוסף בן אברהם מורצייאנו ס״ט
תרגום מילולי
במותב תלתא כחדא הוינא יתבין כד אתי קודמאגא כה״ר
יוסף בכה״ר אהרן אביטבול והר׳ פריזא בן ר׳ יוסף המ׳ אמוייאל נ״ע דמתושבי פיגיג יע״א וקאו השתה פה ברגן ודא מאי דאסהידו קודמנא בתורת עדות גמורה אחר האיום והגזום כדחזי וברבעי שאנו מעידים בתכלית הדיוק אנו מכירים בית כנסת בפיגי יע״א שהוא נמצא בשכונת לודאגיר אשר בבית תהנק׳ היום בית כה״ר יעקב אמסלם בן החזן היא מוחזקת בידי ר׳ יעקב הנז׳ ואחותו, שהם יורשי הוריהם והבית כנסת אינה של הצבור אלא של יחיד דוקא ועדיין שייכת להם ברשותם עד ההיום הזה. זה מה שהעידו העדים הנזכרים ובו׳…
דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו-תעודות
עמוד 182
יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו-משפחת בן הארונא-חיון-ארוואח- אפרייאט- שרביט- בן סעדון- לעסרי- תורג'מן- זמאמא- מניגץ.
משפחת בן הארונא
פרי עץ הדר, ראש בית אב, מזרע היחס והמעלה, מוכתר בנימוסין, עושה חסדים, הצדיק ר׳ שמואל (די בן הארונא) הניח ברכה: יהודה, יוסף, מרימא, סעידא.
איש צדיק, זקן ונשוא פנים, עניו ותמים דרך, בעל צדקה וגומל חסדים, הזקן הכשר ר׳ יהודה הוליד: שמואל הי״ד, דוד, שלמה, שמעון, אברהם, יצחק, יוסף, צלטאנא הי״ד, נונא הי״ד, (שתיהן נספו בסערה של פוגרום ג׳ראדא) אסתר, סאעודא, עווישא.
המרוחם, טוב וישר, בענייניו מאושר, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: שמואל, עווישא, צליטנא, אסתר.
השם הטוב, צדיק תמים, גומל חסדים עם הבריות, שייף עייל שייף נפיק הצדיק ר׳ יהודה הוליד: אהרן.
הזקן הכשר, הולך תמים ופועל צדק, חי מעמל עשר אצבעותיו, ירא ה/ הצדיק ר׳ אהרן הוליד: ציון, סתירא, סוויעדי, מרימא, מאחא.
הזקן הכשר, מנא דכשר, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף (המי בן שמכא) הוליד: מסעוד, אהרן, רחמים, עווישא, סתירא, סאעודא, מאחא.
השם הטוב, טוב בעיני אלהים ואדם, מיראי ה׳ וחושבי שמו, אוהב את הצדקות, מרבה להטיב, הצדיק ר׳ יהודה (די בן הארונא) הוליד: רחמים, יעקב, מסעוד, לוויהא, זהארי, מאחא.
המנוח עדין הנפש הצדיק ר׳ רחמים נפטר בלא זרע ב״מ.
גברא רבא יקירא, אוצר כלי חמדה, בעל מדות נעלות, מכניס אורחים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: שמעון, אהרן, יהודה, אסתר, פרטון.
הצדיק, תם וישר, בענייניו מאושר, ירא את ה/ גומל חסדים, משכים ומעריב לבי כנישתא, טוב למקום טוב לבריות, הזקן הכשר ר׳ מסעוד הוליד: רחמים, יצחק, יהודה, רהיט, ג׳ולייט, אסתר.
משפחת מניגץ
איש צדיק, ירא את ה׳ ושלם, הולך בתומו, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, ר׳ אברהם (די מניגץ) הוליד: דוד, מרימא, סעידא, עווישא.
המנוח, תם ועניו, חי מיגיע כפיו, משכים ומעריב, זקן ונשוא פנים ר׳ דוד הוליד: שמעון, משה, יצחק, אברהם, יוסף, עישא, נונא, מרימא, סתירא.
המרוחם, מכבד תורה ולומדיה, גומל חסדים, משכים ומעריב לעבודת בוראו, הצדיק ר׳ אהרן (די מניגץ) (מקום מגוריו היה בתאוורירת) נלב״ע ולא הניח זרע ב״מ.
משפחה זמאמא
בן איש חי, מקבציאל רב פעלים לגמילות חסד, שמו נודע בשערים, אילן ששרשיו מרובים, בעל צדקה ובעל אבסניא, אדם אמיד, ה׳ בירך אותו בעושר רב, סבל יסורים קשים ע״י אנשי המורד בוחמארא, עקב כך נלב״ע, ה׳ ינקום דמו וידרוש נקמתו, הצדיק ר׳ משה הניח ברבה: יצחק, אברהם, אהרן, מסעוד.
האחים יצחק, אברהם, אהרן נלב״ע בלי להניח זרע ב״מ.
המרוחם, מתהלך בתומו, משבים ומעריב לבי בנישתא, בעל צדקות, רחים ומוקיר רבנן, הזקן הבשר, שב גם ישיש, ר׳ מסעוד הוליד: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, שלמה, דוד, לוויהא, סאעודא, רחל, עווישא.
פרי עץ הדר, ענף עץ עבות, גומל חסדים טובים, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ מבלוף הניח ברבה: יוסף, אהרן.
הצדיק, נבבד ועניו, מאושר בענייניו, עושה חסדים, שייף עייל שייף נפיק, הזקן הבשר ר׳ יוסף הוליד: משה, מסעוד, אברהם, יעקב, רחמים, מבלוף, מרימא, אסתר, סאעודא.
השם הטוב, רץ למצוות ולמעשים טובים, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, חבר בחברת רשב״י, עושה חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הזקן הכשר ר׳ אהרן הוליד: משה, שלמה, דוד, רחמים, נונא, סאעודא, סתירא, מרימא, מאחא, עווישא, לוויהא.
משפחת תורג'מן
תולדות המשפחה
המשפחה הנכבדה מוזכרת בדבדו בשטר משנת תקי״ח (1758), יש ענף ממשפחת תורג׳מן המתייחס למשפחת מרציאנו, ושמעתי ממגיד אמת ממשפחת תורג׳מן, הזוכר בצעירותו פנו אליו ״בן מרציאנו״! תנא דמסייע לדבריו, מצאתי כתוב על מצבה בבית החיים החדש: … יצחק מרציאנו המי תרג׳מן (ראה בנוסח המצבה להלן); מאידך בשטר משנת תקס״ב מוזכר: ר׳ יוסף בן יצחק בן סוסאן יריץ אטורג׳מאן! ואם לא די בכך שמעתי ממגיד אמת, על צעיר בן למשפחת תורג׳מן מעיר פאם שהגיע לדבדו במאה התשע עשרה לעסוק בעבודות מזדמנות, ומעובד זמני בדברו, החליט להיות תושב של קבע, נשא אשה והקים בית. יש אם כן שלוש גירסאות למקור משפחת תורג׳מן בדבדו.
ציון הצדיק החסיד האלהי רבינו יוסף תורג׳מן זלה״ה אשר רבים נושעו על ידו נמצא בבית החיים הישן.
איש צדיק, זרע קדושים, ראש בית אב, תם וישר, שמו נודע בשערים, הזקן הכשר ר׳ יוסף הניח ברכה: יעקב, יצחק.
בן איש חיל, זקן ונשוא פנים, הולך תמים, ופועל צדק, קנה שם טוב קנה לעצמו, דחיל חטאין ועביד טבין, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: ר׳ אהרן, משה, יוסף, שלמה, עישא, נונא.
המשכיל ונבון, יקר רוח איש תבונה, ידיו רב לו בספר תורת ה/ מתחסד עם קונו, זוכה ומזכה, ענוותן ושפל ברך, הזקן הכשר ר׳ אהרן הוליד: אברהם, ציון, חיים, שמואל, עווישא, לאה, רחל, סאעודא, רוזיט.
הגבר המרומם, אור יומם, מתפרנס מיגיע כפיו, רץ למצוה קלה כבחמורה, בעל צדקה, הזקן הכשר ר׳ משה הוליד: יצחק, יעקב, אפרים, זהארי, סטונא, יאקות.
המרוחם, הולך ביושרו, עושה צדקות, בעל מדות נעלות, נוח לה׳ ונוח לבריות, רודף צדקה וחסד, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף הוליד: מסעוד, פריחא, אסתר, עווישא, זהארי, מרים.
הזקן ונשוא פנים, יקר מפנינים, גומל חסדים טובים, לא מחזיק טיבותא לנפשיה הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יעקב, שמואל, סאעודא, זהארי, דינה, שושנה.
הנכבד ויקר, תם וישר, מתפרנס מעמל כפיו, נקי כפים, הולך בתום, גומל חסדים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יצחק (בן ר׳ יוסף הנז׳) הוליד: יוסף, משה, מרימא, סעודא.
המרוחם, טהור לב ועדין נפש הצדיק ר׳ יוסף ה׳ ינקום דמו ודם זרעיותיו לא הניח זרע ב״מ.
גבר מרומם, אור יומם, עניו ושפל ברך, עושה חסדים טובים, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ משה הוליד: שמעון, יוסף, אהרן, נונא, קאמיל.
משפחת לעסרי
אבות המשפחה הנכבדה באו לדברו מעיר תאזא במאה התשע עשרה.
גברא רבא, ענף עץ עבות, תם וישר, מתהלך בתומו צדיק, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף הוליד: אברהם, משה, אליהו, שלמה.
הזקן הכשר, מאנשי תמימי דרך, ענוותן ושפל ברך, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יוסף, יצחק, יהודה, לעאיישא, מרימא.
הנכבד ויקר, משכיל ונבון, ידיו רב לו בספר תורת ה/ ירא ה׳ ושלם, זוכה ומזכה הרבים ר׳ אליהו הוליד: זהארי.
המרוחם, הולך ביושרו, מדותיו מדות יוצרו, בעל שם טוב, הזקן הכשר ר׳ משה הוליד: מרדכי, יוסף, יעקב, סעדיה, יצחק, שמעון, לוויהא, אסתר, מאחא, סאעודא, סולטאנא.
המנוח, איש תם וישר, משכים ומעריב לבי כנישתא, הזקן הכשר ר׳ שלמה הוליד: סעדיה, יוסף, עווישא, סאעודא.
משפחת בן סעדון
משפחה נכבדה, ידועה לשם ולתהלה בקהילות מרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה, העמידה רבנים וחכמים בעיר פאס ובעיר מראכש ועוד (ראה ספרו של הרב יוסף בן נאיים ז״ל: מלכי רבנן); הרב פנחס סעדון, גאון ומקובל אלהי, מהעיר ג׳רבה בתוניסיה, חיבר ספר ״פסקי הראש״ ביאור מאמרי חז״ל לפי תורת הקבלה (תוניס תרמ״ד).
בן איש חיל, צדיק תמים, ירא ה׳ ושלם, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: שלמה.
הזקן הבשר, תם וישר, מכבד תורה ולומדיה, משכים ומעריב, גומל חסדים, הצדיק ר׳ שלמה הניח ברכה: יעקב, יצחק.
איש צדיק, עניו, מאושר בענייניו, מתפרנס מיגיע בפיו, גומל חסדים טובים, מכניס אורחים, ירא אלהים וסר מרע, הזקן הכשר ר׳ יעקב הוליד: שלמה, משה, דוד, שמעון, ג׳והרא, מאחא.
המרוחם, מתהלך בתום, שייף עייל שייף נפיק, משכים ומעריב, נודב נדבות, הזקן הכשר ר׳ יצחק הוליד: אליהו, יאקות, מרימא.
משפחת שרביט
יקר ונכבד, חי מיגיע עשר אצבעותיו, גומל חסדים, הולך בתומו, משכים ומעריב לבית כנסת, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: יוסף, שמעון, רפאל, מאיר, אהרן, אסתר, סליטנא.
משפחת אפרייאט
הצדיק, איש עבודה ומלאכה, בעל מדות טובות, משכים ומעריב הצדיק ר׳ נסים הוליד: סעדיה.
משפחת ארוואח
הזקן הכשר, עניו ותמים דרך, גומל חסדים טובים, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ משה הוליד: אהרן, אברהם, מאיר, מרדכי, ־ליזא.
משפחת חיון
גברא רבא, ירא אלהים וסר מרע, עושה צדקות, מתפרנס באמונה וביושר מעמל עשר אצבעותיו, הצדיק ר׳ מתתיה הוליד: סאעודא, מרים.
יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו-משפחת בן הארונא-חיון-ארוואח- אפרייאט- שרביט- בן סעדון- לעסרי- תורג'מן- זמאמא- מניגץ.