מורשת יהדות מרוקו

מספרת גברת חנינה אי: ״בפעם הראשונה שהייתי בציון של רבי דוד ומשה זיע״א, התחלתי להכין תבשיל בשביל לסעוד במקום, ובמהלך הבישול שמתי לב שהבשר לא מתבשל. חברתי שאלה אותי: ״המלחת את הבשר?״ ואז נזכרתי שאמנם שכחתי למלוח את הבשר, מלחתי אותו ואז הנחתיו להתבשל. הצדיק לא רצה שיבוא מכשול על ידי האנשים אשר טרחו לבוא לציונו.

מעשה באשה אחת, שהייתה חולה מאוד ונדרה כי כשתקום מחולייה תביא סעודה גדולה לציון הקדוש. לאחר שהבריאה, הדבר הראשון שעשתה היה לקיים את הנדר, והלכה לציון הקדוש והביאה עימה סעודה גדולה. בדעתה היה לבשל את הבשר ולחלקו לעניים הרבים שפקדו את רחבת הציון. וראה זה פלא: כשהכול כבר היה מוכן בסירים לבישול, הדליקה האישה את האש, וזו מיד כבתה. שוב הבעירה את האש, ושוב האש דלקה מעט וכבתה. וכך אירע על זו הדרך כמה וכמה פעמים, עד שלא הייתה שום אפשרות להדליק את האש כלל. האישה קראה לאחת הנשים הזקנות הכשרות שהיו במקום וסיפרה לה על המקרה המוזר עם האש. האישה מיד שאלה אותה: "האם הכשרת את הבשר?" כששמעה בעלת הבשר את השאלה סטרה בצעקה על לחייה וזעקה: ״אוי לי ואוי לנפשי, כי מתוך הלחץ שלי והנסיעה, שכחתי למלוח את הבשר, והצדיק שמר עליי שלא אכשל ולא אכשיל אחרים.

כשסיימו לחלק את המנות בסעודה בציון שאלו את הסועדים: ״מי לא קיבל את המנה שלו?" מכיוון שנשארו עוד מנות והמנות היו מתחלקות שווה בשווה בין הסועדים, הרימה אישה אחת שכבר קיבלה מנה את ידה, וידה לא חזרה עד שנדרה שתשחט ואז ידה השתחררה.

לא גונבים את קופת הצדיק

מעשה שהיה עם מרת זקנתי סעדה הי״ו, שהייתה קשורה בקשר אמיץ ובאמונה צרופה, בצדיק רבי דוד ומשה זיע״א. היא נהגה לערוך סעודת מצווה לכבודו ביום ההילולה במרוקו ובארץ הקודש. בביתה הייתה מונחת קופת הצדיק, שהייתה שמה בתוכה פרוטות לצדקה, כל אימת שהדליקה נר תמיד לכבוד הצדיק. את הקופה הייתה לוקחת איתה לציון הצדיק, ושם הייתה מרוקנת אותה. בהזדמנות זו הייתה שמה אותה על הציון זמן רב, מתוך אמונה שבכך תשרה בה מקדושת הצדיק. בקופה זו, הייתה רגילה לשמור צרור ובו תכשיטי הזהב שלה ושל בני המשפחה, ששוויו היה רב מאוד.

יום אחד, בעודה שוהה בקומה התחתונה שבביתה, עלו גנבים לעליית הבית, וגנבו את התיבה של קופת הצדיק עם כל הזהב והתכשיטים והכסף אשר בה. בעלות המנחה, כשעלתה אימי שתחייה לעליית הבית, הבחינה בנעשה. כל הבית היה הפוך, וגם הקופה נעלמה. מיד הודיעה לסבתה ע״ה, והיא פתחה בסדרת תפילות למציאת כספה וזהבה, שכל רכוש המשפחה ונכסיה היו בקופה זו, והכול בבת אחת אבד לה. הדליקה נר לכבוד הצדיק, נדרה לצדקה וביקשה מן הצדיק, רבי דוד ומשה זיע״א, שלא ינוח ולא ישקוט ויהיה מליץ טוב בעדה, שהקב״ה לא ייתן לגנב להנות מגניבתו. היא נשאה תפילתה שהגנב יבוא בעצמו ויחזיר הקופה עם הממון והזהב והתכשיטים כמות שהם, ויהיה בזה קידוש ה׳ שיידעו כולם גודל אמונת חכמים. והנה, הגנב שהיה בעל עבר פלילי עשיר, בגניבות גדולות והיה מבוקש מאוד למשטרת קזבלנקה, ומרוב מומחיותו  תמיד היה מצליח להתחמק מידיהם, הפעם – זכות רבי דוד ומשה עמדה לה למרת זקנתי ע״ה. הוא נתפס על חוף הים  בדרכו להשליך הקופה עם הזהב שבה אל הים. לשאלת החוקרים ולפליאתם מדוע הלך לזרוק את שללו אשר גנב? השיב: ״קרה לי דבר מוזר ביותר: קופה זו, כאילו נדבקה בידיי, ולא יכולתי להיפטר ממנה. כל חפצי הזהב והתכשיטים אף ששוויים רב, לא הצלחתי למוכרם אפילו בסכום פעוט, וכל מי שהצעתי שלל זה, משום מה סירב לקנותו״. עוד סיפר: ״גם מיום שגנבתי קופה זו תחושתי רעה כאילו ״מעשי כשפים" פגעו בכל ענייני: הכול נתקע ולא הולך. אני חש שזה בגלל הקופה שהשלכתי עם תכולתה אל הים, ובכך האמנתי שיבוא קץ ל״מחול השדים" שסביבי, אלא שגם בזה לא הצלחתי, וכל אימת שרציתי לזורקה, הדבר לא יצא לפועל, כאילו היא דבוקה בידי ולא ניתן להוציאה ממני". לאחר החקירה, הגנב ביקש בעצמו להחזיר את הקופה למקומה. הוא הובא לבית סבתי בליווי שוטרים, מסר את הקופה כמות שהיא, וביקש מחילה מסבתי ע״ה. היא קיבלה וכיבדה אותו עם השוטרים שליווהו, וסיפרה להם שהקופה שייכת לצדיק רבי דוד ומשה. סבתי תיארה להם את האיש וזכותו הגדולה, וכי היא הייתה בטוחה שהקופה תוחזר במוקדם ובמאוחר. היא גם אמרה, שנכון דיבר הגנב, שכל הצרות שבאו עליו אחר הגניבה היו תוצאה של מה שקרה עם הקופה, כי זכותו של הצדיק רדפה אותו על אשר העז לשלוח יד אל הקודש.

כשהתפרסם הדבר, היה קידוש ה׳ גדול בשכונה, ידעו כולם יהודים וערבים, שגדולים מעשה צדיקים בחייהם ועל אחת כמה וכמה בפטירתם.^,

היהודי הפסיק לעשן בזכות הצדיק

יהודי אחד שהיה מעשן כבד, לא יכול היה להפסיק עד כדי כך שגם בשבת נהג לעשן. חברו הציע ללכת איתו לציון של רבי דוד ומשה זיע״א, אך אשתו התנתה את הצטרפותה אליהם, אם יבטיח שלא יעשן שם בשבת. בני הזוג – אותו יהודי ואשתו ־ ביקשו ממנו שלא יעשן, והבטיח

,'הם. הגיעו לציון של הצדיק, והמעשן אמר לאשתו: "עדיף לי לא לאכול ולא לשתות מאשר לא לעשן. הניחו לי לישון עד שתצא השבת". רק סיים את דבריו, והגיעה רוח חזקה והפילה אבן גדולה מהגג – כ-2ו ק״ג משקלה – ונפלה כ-20 ס״מ מראשו. כולם חשבו שהאבן נפלה על ראשו ממש וצעקו לצדיק שיציל אותו. ואז, האיש שלא נפגע למרבה המזל – קם ממקומו וצעק לצדיק שירחם עליו, והוא מבטיח שלא יעשן יותר. וכך היה: מאז הוא לא עישן כלל.

פרק שלישי מתוך המאמר

"שירי ידידות ושירת הבקשות"—אברהם אמזלג

המערכת הזאת ממשיכה להיקרא 'שירת הבקשות', אף שכיום מושרת בקשה אחת או שתיים בלבד. בשלביה הראשונים עמדה שירת הבקשות על פיוטים ששמם וצורתם 'בקשה'; עתה לאחר ההרחבה, נותר השם 'שירת הבקשות' והוא משמש את כל המערכת. מן הראוי לזכור את המשמע הדתי של שירת הבקשות, את היותה מעוגנת בקבלה. הרחבת המסגרת המצומצמת שעמדה בראשיתה, כאמור, על מספר פיוטים בצורת בקשה לא שינתה את ייעודה ולכן לא היה כל צורך בשינוי שמה. שילוב הטריק בשירת הבקשות נעשה מתוך רצון להרחיבה ולחזק את כוחה והשפעתה. האסתח'באר, שפתח תמיד את הטריק ומילא שם את התפקיד של ביסוס המודוס, שולב עתה יחד עם הפיוטים שאחריו לשירת הבקשות כחטיבה נוספת, ולמעשה אין הוא מודיע ולא כלום; עכשיו תפקידו העיקרי הוא לתת הזדמנות לפייטן להפגין את קולו ולאזן את המהירויות השונות. מבנה שירת הבקשות מורכב אפוא שכבות שכבות והוא התגבש, ככל הנראה , כתוצאה מהתפתחויות ותוספות בזמנים שונים כדי לענות על צרכים שונים. סיכומן המשוער של התפתחויות אלה הוא:

• עד להופעת 'רני ושמחי', ואולי 10- 15 שנים לפני-כן, היתה שירת הבקשות בנויה כעין נובה יהודית דתית על טהרת הפיוטים שצורת בקשה להם, וזאת כתוספת למרכיבים ליטורגיים שהיו הגורם העיקרי בה.
• שירת הבקשות בראשיתה היתה תופעה מוסיקאלית-פיוטית בעלת ממדים מצומצמים, והחלה להתרחב עד לממדיה הנוכחיים רק לאחר הופעת 'רני ושמחי' ו'שיר ידידות.
• בשנת 1890, שנת הופעת 'רני ושמחי', צורפו פיוטים רבים לבקשות, אך ללא קביעת צורה ומסגרת. מתקופה זו מצויים כתבי-יד שבהם פיוטים ובקשות רשומים יחד. פיוטים או טרקאן אלה היו מעין נובה או סוויטה יהודית הבנויה על המיזאן (רבים מיאזן , אחד מפרקי הנובה). מדובר אם-כן בשתי 'נובאת' יהודיות שצורפו אחת לשנייה, זו של הבקשות וזו של הטריק.
• בשנת 1921, בצאת 'שיר ידידות' לאור, הוטל סדר בשירת הבקשות:
• נקבעו הבקשות שיש לשיר מדי שבת (בדרך-כלל , שרים בקשה אחת בלבד , אף ש'שיר ידידות' מציע שתיים).
• נקבעו הפיוטים שיש להוסיף לבקשות. בביצוע הפיוטים האלה בנפרד, נהגו בעבר ונוהגים כיום לפתוח בדרך-כלל באסתח'באר. קבוצות פיוטים או טרקאן אלה הועברו לשירת הבקשות , על קטעי האסתח'באר שלהם , ושולבו בתוכה.
• ההרחבה הושלמה על-ידי קצידות עבריות, שנכתבו במיוחד ל'שיר ידידות', בצירוף קצידות מעטות שהיו קיימות. בכך הושלם הקו המעביר את מרכז הכובד מן החלק הליטורגי של ברכות, תפילות, קריאה ב'זוהר' וכדומה לחלק השירי, הפיוטי והמוסיקאלי. כתוצאה מחיזוק היסודות הפיוטיים-מוסיקאליים, ההרכב של הצורות והסגנונות הפיוטיים והמוסיקאליים של שירת הבקשות עתה הוא הטרוגני מאוד. המבצעים בפועל של שירת הבקשות דחקו עוד יותר את החלקים הליטורגיים שבו לקרן זווית וצימצמו למינימום את חלקם של התפילות, התיקון ו'הזוהר'. כאן, כמו בנובה המקורית, השירה, הפיוט, הפייטן והמוסיקה הם עתה הגורמים העיקריים הבולטים בה. בציון הסיבה לכך יש להדגיש את ההבט החברתי של שירת הבקשות, את תפקיד הפייטן הראשי, המכונה 'מקדם' (מעין מנצח). תפקידו חורג מן ההבט הדתי וגולש לסולניות, לקול יפה, לאישיות הפייטן ולאוטוריטה המוסיקאלית שלו. תופעה זו בולטת עוד יותר כאן בארץ, כאשר הרבה תכנים של הפיוטים אינם רלבאנטיים יותר, בשל סיבות שהזמן גרמן (למשל, הצער והכאב של החיים תחת שלטונו של 'בן האמה' נחלשו) ובמקומם התחזקו יסודות חדשים, כגון קיומה של תרבות מוסיקאלית עדתית-דתית. רוב היסודות הזרים ששולבו בשירת הבקשות הם בעלי אופי סולני, וירטואוזי והפגנתי. לצד הסבר זה אין להתעלם מן המעמד הדתי , שנעשה חשוב גם בזכות עצמו, וזה עקב התפתחויות שבעקבותיהן שולבה הקצידה בשירת הבקשות. הקצידה בשירת הבקשות היא גולת הכותרת של שילוב וירטואוזיות סולנית עם נסיבות חברתיות.

הטרוגניות זו, שהיא תוצאה של אופן עריכת הקובץ, חייבה את העורכים להסביר את דרך עריכתם ולהנחות את הפייטנים בשימוש בקובץ. עורכי הקובץ, שהשתמשו במרכיבים מוסיקאליים, צורניים, פיוטיים ואחרים – הבינו את הצורך במתן הדרכה לפייטן. זו ניתנה בצורת הערות ספוראדיות, הפזורות בקובץ ובאות בדרך-כלל לא במקומות קבועים. הן מקיפות תחומים שונים וכתובות עברית, או ערבית-יהודית מגרבית או תערובת של שתי השפות. ההערות עוסקות כמעט כולן בהבטים המוסיקאליים : ענייני צורות, מודוס (המסגרת המלודית) וביצוע הפיוטים,מקום ההערות אינו קבוע: בכותרות הפיוטים, בתוכם, בסופם או קרוב לסופם . להלן יידונו צורות ומרכיבים מוסיקאליים ופיוטיים שונים של שירת הבקשות, ומפעם לפעם נלמד מהערות אלה על גישת העורכים בדבר מרכיביה השונים.

חזרתי למללאח 45 שנה אחר יציאתי ממנו, ורגלי מדשדשות ברפש. רצפת הסמטאות כמעט אינה נראית לעין, נערים ומבוגרים מקומיים ממטירים עלי שאלות ללא הרף, בעוד אני ממשיך לנסות לשקוע בנבכי הזמן ולדלות ממנו מקצת מדמויות העבר של כל בית ובית כפי שהכרתים, אולם הם, מסרבים לחזור ולו במשהו לתת המודע שלי. אין המשל דומה לנמשל, ואין ההווה דומה לעבר. והלובן מאז דהה ונעלם זה מכבר, והחימר אינו יכול לספר דבר, רק מאפיל על העבר !.

הסיד פינה את מקומו לצבע העיר התקני של החימר, ולמי שאינו יודע, למראכש קוראים במקור " אלמדינה אלחאמרה " – העיר האדומה – ונראה שהולם אותה : יש ימים וצבעה מתמזג עם גוון השקיעה היום יומי, מראה מרהיב המתחלף כמעט מידי ערב, במרחב הפתוח והכל נראה אדמדם. בחורף לדעת הפלחים שקיעה אדומה לפנות ערב אינה מבשרת על גשם קרוב, הפך מהזריחה האדומה בבוקר המבשרת על בוא הגשם הקרוב. לדעה זו נתנו חיזוק באמירה הנפוצה בין החלקאים יודעי דבר – אילא חממרת פצבאח, סממר סבאטק ורטאח, וילא חממרת פלעשי, סממר סבאטק ומשי  – רוצה לומר – אם בערב השקיעה אדומה, נעל ולך, ואל תחשוש מאומה, ואם בבוקר – הזריחה שחומה , שב ואל תעבור את החומה. זו הייתה התחזית.

" שדג'ועה ודהריה ".

הקירות כאן מסרבים לקבל את הגוון ודוחים אותו מעליהם, הבתים נעולים על בריחים, רחובות של עיר רפאים באמצע היום. אווירה של קדרות ומועקה, המחזירה אותך אל המציאות המוכרת לך מהבית מימי המילואים " בשדזועה ודהריה ". הנה קיבלתי הסבר מוחשי, לאמירה הידועה " חן מקום על יושביו ", ולא ראיתי כל טעם להמשיך לחפש כאן את העבר שנמחק. ברחבה המרכזית שהייתה פעם המרכז המסחרי של המללאח, היה שוק שיכולת להשיג בו הכל. כיום אין דבר שימשוך את העין, המלווים שלי בכוח, ממאנים להשאיר אותי לנפשי. והחשש להכניס יד לכיס, רק יעלה כסף וירבה את המהומה. התעלמתי מהם והמשכתי לצעוד לדרך המובילה לבית העלמין. רוב החנויות נעולות, ספק אם יש מתעניין בהן. אלה הפתוחים, מיעוטם הציגו כל מיני גרוטאות למכירה. קונים לא ראיתי, כמקור פרנסה בולט כאן בחנויות של הספרים בעבר, הדיירים החדשים מפרקים גרוטאות שאספו מאשפתות של בתי העשירים, רדיו ישן או טלביזיה ישנה להוציא מהם כל מה ששווה כסף כלשהו, חוטי נחושת אלומיניום בדיל ברזל וכו…..מדהים עדיין לראות בני אדם נוברים במצבורי האשפה העירונית למצוא שם משהו בעל ערך מזערי, להביאו לכאן למכירה לקבל עבורו כמה פרוטות.

העוני זועק לשמים ! חנויות הקצבים במללאח, פותחים אולי פעמים בשבוע חצאי עופות ורבעים מוצעים למכירה תלויים על ווים לעיני כל, הקונים כאן אינם יכולים להרשות לעצמם עוף שלם, מעט חנויות הפתוחות מחוסר קונים. בעליהם מעבירים את הזמן במשחקי דמקה. בקרן הרחוב ערבי מוכר סרדינים מנוקים ושטופים, כדי שטריותם לא תפוג. וכידוע מראכש רחוקה מהים. האיש סירב לאפשר לי לצלם אותו, עד שקיבל כסף כמחיר קילו סרדינים. תיירים ומלוויהם כמעט ואינם מתעכבים כאן. אתרים אטרקטיביים לתיירים לא חסרים במראכש. אבל מי שמעוניין דווקא לבקר במללאח ובסמטאות שלו, יצטרך להתמודד עם סקרנותם של הנערים ובקשותיהם בשעות שהם נמצאים ברחובות.

המללאח אז והיום.

בעצם החלק המסחרי במללאח של היום, הצטמצם לשני רחובות ראשיים בלבד. מהכניסה למללאח : חנויות היהודים בעבר, מדפיהן עמוסים לעייפה מהרצפה עד התקרה בכל סוגי סדים מהזולים ביותר. בעליהם מוכרים שם פרטי לבוש מסורתיים מתוצרת מקומית, ורוב הסחורה בעלת טיב מפוקפק וזול. חיקוי גרוע לעבודות אמנות מרוקאיות אמיתיות, עשבי תיבול, רפואה, בשמים ותבלינים. פתחי החנויות צרים מהכיל את כל סלי הענק המכילים את הכמויות שדוחסים לתוכם, ונושקים לסלים של השכן וכן הלאה : הכל כאן דחוס מאוד. אווירה של שוק מזרחי טיפוסי, כל ההמולה הזו מסתיימת ליד החנויות של החייטים היהודים שהיו כאן בעבר. גם הסיור של התיירים במללאח מסתיים כאן באחד מבתי המסחר הגדולים והרבים של היהודים : בבית של " שעיה ויזמן ", יהודי עשיר בעל נכסים במראקש. בבית הזה מסיים מדריך התיירים את סיפור המללאח, נשים מרוקאיות נדבקים לתיירים ומציעים למכירה תכשיטי כסף ומתכת זולים. המקח ההתחלתי רצוי שיהיה פחות ממחצית המחיר המוצע, וגם אם כן – במהרה תגלה ששילמת יותר !.

המדריך מסיים בסיפור נוסטלגי על תקוות המלך מולאי מוחמד החמישי בשנות השבעים, כאשר פנה לנשיא הקהילה המנוח הנרי קדוש ז"ל, לעשות למען להחזיר למרוקו שש מאות אלף יהודים על מנת לחזק את כלכלתה של המדינה.

ביתו של ישועה ויזמן ענק, ומכיל הרבה חנויות ומחסנים בשתי קומות. חצי מהקומה העליונה היה בית מגורים של בעל הבית, פעם הייתה כאן אווירה שונה מזו של היום. בבתים הענקיים האלה משלו בכיפה, סוחרים יהודים בעלי שם, שהיה להם יד ורגל בעיצוב כלכלתה של הארץ. שמם יצא למרחקים כבעלי קשרי מסחר הדוקים עם עמיתיהם במרוקו ואירופה ועוד. וכל בית נשא את שם בעליו ומייסדו הראשון, כגון : בית " סנובאל ", זעפרני, נחמיאס, בית " בן בכאס " קורקוס ועוד.

הנוסע היהודי שמואל רומאנילי, כתב על עלייתם ונפילתם בסוף המאה ה-19. " אל תהיה פוסח להאמין אחרי שמעך כי היהודים רצוצים ועשוקים כי קרוב למלכות היה. האנשים האלה : אם גוי, אם יהודי, הם רק כלי ביד המלך. כל עת אשר ישרת בם, הרי ככלי יקר אשר לא תיגע בו יד ! פן יבולע – פן יסתיר המלך רגע מהם, והם כגללים לנצח יאבדו, ורואיהם " יאמרו איים ". רצה לומר כשאתה רואה את נפילתם של אלה שהיו קרובים למלכות, ולמה זה קרה להם ? אל תשאל, כי בסך הכל הם כלי שרת ביד המלך כל זמן שהם נחוצים לו, ואם יקרה שהמלך יפנה להם עורף, הם ורכושם יחלפו יעברו מהעולם, ורואיהם ישאלו אפוא הם.

מו״ה ר׳ חביב טולידאנו זצ״ל הראשון הנקרא ר׳ חביב החסיד בר מוהר״ר חיים זצ״ל בר מוהר״ר דניאל זצ״ל אשר בא מסאלוניקי לפאס, היה מו״ץ במקנאם וחי במאה הרביעית והיה נגיד ויש לו יד ושם בחצר המלכות, ובאגרת אחת שנשלחה להרב הנז׳ תארוהו בזה״ל בוצינא דנהורא קדישא, עוד לכל דבר שבקדושה, מלך יושב על כסא, חונן דלים משען לאביונים, כליל תפארת נזר אלהיו על ראשו, בכל יום בת קול יוצאת ומכרזת ואומרת הזהרו ברבי ובתורתו, רחמן בן רחמן, חונן בן חונן וכו'.

מו׳׳ה חביב טולידאנו זצ״ל השני ב״ר חיים זצ׳׳ל מו״ץ במקנאס ומת בלא בנים בשנת תע״ו בששה לחודש חשון בן נ״ח שנה והוא אחיו של מו״ה משה הנז׳ להלן, הרב הנז׳ ודאי היה איזה זמן בסאלי כי מצאתי בכ״י מוהר״ר אלעזר בהלול ז״ל העתק פירוש סוגית בין האולם ולמזבח במסכת יומא, מהרב הנז׳ ובסוף ההעתק כתוב ע״כ פי׳ ההלכה פה העירה סאלי בהסכמת בעלי הישיבה ושלם רב עכ״ל אשר העתקתי מכתב ידו של כמוהר״ר חביב טולידאנו נר״ו ביום שני וחמישי תמוז דע״ת לפ״ק וחתום מוהר״ר אלעזר בהלול הנז' ובתחילת פירוש הסוגיא כתב שיטין אלו ויען כי רבו כמו רבו שגיאות מי יבין שם נמצאו ושם היו אשר נפלו בפירוש רש״י ז״ל ובשינוי לשונות שלא במקומן עד אשר לא באו לכלל ישוב לכן נתתי אל לבי לסדר לשון הסוגיא עד גמירא בפירושה לרש״י על צד היושר טוב מוגהים כראוי כל דבר דבור על אופניו יש׳ על מקומו יבוא למען כל קורא ירוץ בו ולבבו יבין ושם ברכה לו וה׳ יפתח לבנו להבין ולהשכיל אמיתת תורתו אכי״ר.

ומצאתי כתוב בכתב יד מוהר״ר יעב׳׳ץ זצ״ל וז״ל בשלושה בכסלו שנת תע״ו הלכתי למקנאס לפקידת חדשו של החה״ש דיין ומצויין מוהר״ר חביב טולידאנו זצ״ל תלמידו של הרב החסיד מר אבא זצוק׳׳ל הרב הנז׳ הניח אחריו שו״ת ופסקי דינים ולא נודע תחנותם, ויש פס״ד שחתום הרב הנז׳ עם מוהריב״ע ומו״ה יעב״ץ ז״ל, הרב הנז׳ הוא דודו של מוהר״ר יעקב טולידאנו זצ״ל, והגביר הר׳ אברהם מאמאן ז״ל, בנה בשבילו בית הכנסת מכיסו וממונו ונתנה לו אשריהו ואשרי חלקו, וארשום בכאן מה שראיתי בטופס תשובה ששלח הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ זצ״ל על מה שהשיב על דבריו הרה״ג מו״ה יעקב טולידאנו זצ״ל, בתוך התשובה כתב לו בזה״ל זכורני שהחכמים הראשונים הרב מוהר׳׳ר משה טולידאנו שהיה דיין מ״ב שנים והרב מוהר״ר חביב אחיו ז״ל שהיה ג״כ דיין עמו תחילה, כמו כ׳ שנה ולא היה חותם אלא הוא היה מסדר הפסק ואחיו היה חותם והיה עושה כן לכבוד אחיו הגדול ז״ל עד שנת התס״א בשנת הבכרו״ת שהלכנו לשם וכתב מוהר״ח ז״ל פס״ד אחד כדרכו ונתן למורי הרה׳׳ג וידאל זלה״ה וחתם, ונתן לאחיו וחתם ונטל הפסק לתתו לבעליו ועמד מורי הרב מוהר״ר וידאל ז״ל הנז׳ ואמר למהר״ח חתום גם אתה ולא אבה מוהר״ח מפני כבוד אחיו ז״ל והכריחו מורי הרב הנז' וחתם, ומשם ואילך נהגו לחתום שניהם עד תחילת שנת התע״ו שנתבש״ם מהר״ח ז׳׳ל, וכל ימיהם של שני האחים כיון שהיו רואין פס״ד של רבותי מוהר״ר וידאל ז״ל הנז' והרה״ג מוהר׳׳ר מנחם סירירו ז״ל והרה״ג מוהריב״ע ז״ל הנז' מיד היו מקבלים ומודים על האמת ואין פוצה פה ומצפצף וזה ודאי אינו חידוש אלא גם כשהיו רואים פסקים שלי, אני הקטן היו שמחים בהם כנתינתם מסיני וכו' לשונו שם בא בארוכה, וראיתי פס״ד אחד בשנת עת״ה חתומים בו מוהר״ר משה טולידאנו ומו״ה חביב אחיו ומוהר״ר משה בירדוגו זצ״ל מו״ה חביב טולידאנו זצ״ל השלישי כמוה״ר אליעזר זלה״ה נולד שנת תק׳׳ס והוא אחד מרבני מקנאס, וכבר יצא מוניטין שלו בספריו הקדושים, ויצא לאור הדפוס ס׳ פה ישרים פירוש על ההגדה (ליוורנו תקצ״ד) וספר ״תרומת הקדש״ שו״ת על הטענות שטוענים האפיקורסים על תורה ועל קבלת רבותינו ונדפס בליוורנו תר״ב, ובהקדמתו לספר הנז׳ כתב שעוד לו בכתובים ספר ״בגדי קדש״ על פשטי הכתובים כלי הקדש על המאור הגדול רש״י ז״ל ליישב דברי המדרשים, ״דעת קדושים״ על מסכת אבות, ״קדש הילולים״ על תהלים, ״קהל קדושים״ על קהלת, ״מלאכת הקדש״ שו״ת בענייני הטבעים מקדשי אל על הטבעים, ״מאמר קדישין״ על תחית המתים, ״זר הקדש״ ליישב ההשגות שעשו על מורה נבוכים, מלבד ספרים אחרים על הש״ע ועל הפוסקים ולפני שנת תקפ״ה נסע ממקנס והיה זמן מה בג׳יבראלטר אח״ב הלן לתוניס ולאיטליא ושם הדפיס ספרים הנז', ומוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל בספר ״נועם שיח״ כתב מכתב למוהר״ר חביב טולידאנו זצ״ל ותארוהו בזה״ל נושא בעול התורה, ארי סבל, וכן לדבר הלכה חריף ומקשה ולתרוצי קושיא שם וכו' ובודאי שזה המכתב להרב הנז' כתבו כי שניהם חיו במאה הששית.

ראשית דברי לאמור….תודה גדולה למר אשר כנפו שנתן לי את המתנה הנפלאה הזו , ספר אודות הסבא רבה שלו, ובעיקר ספר אודות איש ענק, שלוואי שנוכל לשאוב מידענותו ולו בזעיר אנפין.

שער ראשון

רבי יוסף כנאפו כחדשן ויוצר

ישן וחדש ־ ר׳ יוסף כנאפו (יכי״ן) במוגדור (1824- 1900)

ד"ר שלום בר אשר

תולדות היצירה הרבנית במרוקו זכו לאחרונה למספר רב של מחקרים, אולם אלה התמקדו בעיקר במרכזים הגדולים שבמערב הפנימי, פאס, מכנאס, סאלי, תיטואן וצפרו, ואילו במחוזות אחרים הם זכו רק לעיון מצומצם מאד: ופעמים רק להתייחסות מרפרפת כגון איזכור ספריהם של חכמי מראכש או תאפילאלת, מקומות שהייתה גם בהם פעילות רבנית וספרותית ניכרת. אחת הקהילות החדשות, שנוסדה רק בסוף המאה ה־18, הייתה מוגדור או אסוירה שבחוף האטלנטי הדרומי של הארץ. יהודים רבים ממרוקו התקבצו בה והפכוה במאה ה־19 למוקד של יצירה רבנית מגוונת, ביניהם התבלטה משפחת כנאפו ורבי יוסף בראשה (1900-1824). בגילוי דעת שהקדים לספרו 'אות ברית קודש׳ הגדיר ר׳ יוסף את השינוי שהוא בא לחולל בכתיבתו האישית בפרט ובנוהג להדפיס ספרים בכלל במקומו. הוא אסף את ׳אצילי הארץ׳ שבעירו ואחר-כך הביא את הדברים שאמר לפניהם:

"ידוע תדעו רבותי אנשי שם הניגשים לעבודת ה׳ שמצוות הדפוס להדפיס הספרים שיש בם חידושי תורתנו ויראת שמים ודברי כיבושין מוסר מעי״ר (מעורר יראה) מעבודת ה׳ ברוך הוא גדולה עד מאד מעשיית ספר תורה".

הערת המחבר: על יכי״ן כתב עוד ר׳ יוסף בן-נאיים בלקסיקון ׳מלכי רבנן׳, ירושלים תרצ״א, סא-סב; וכן ראה נינו ד׳ מאפו, ארון הספרים של מור זקני רבי יוסף כנאפו זיע׳׳א, ברית 18 (2000), 36-31. מורנו נולד בראש חודש תרס׳׳א שהוא 23.11.1900. על שורשי המשפחה עוד בנשרפי אופראן ראה אחרית-דבר בנובלה של א׳ כנפו, התינוק מאופראן ת״א 2000.

כידוע נהגו יהודי מרוקו, כבכל תפוצות ישראל, עשירים ובינוניים כאחד, לכתוב ספרי תורה להנציח את שמם או את שם יקיריהם. כנאפו טוען בעקבות קודמיו בדורות האחרונים שצמחה תופעה חדשה:

"להגיד כוח כתיבת הספרים השייכים לנו ולבנינו ללמוד בהם בימים האלה ובזמן הזה, יותר מעשיית ספר תורה, ובפרט הדפסת הספרים שמצוותם כי רבה היא."

 אומנם כתיבת ספר תורה אין שני לה במעמדה אך ייעודה בכלל הוא יותר לקריאה מצומצמת – בימי חול שבת ומועד, ״אכן ספרי הדפוס הרי הם מונחים בבתי מדרשות וכל מי שרוצה ללמוד בהם לומד אפילו כל הימים והלילות״, ובפרט שספרי הדפוס הללו ״רבים הם מאלף ורבבה״. דברים אלה משקפים היטב את חיבת הספר שהיתה נטועה בקרב חכמים במרוקו והגיעה בזמן של ר׳ יוסף גם לעירו, ובפרט עם פתיחתו של המגרב לקשרים הדוקים עם בתי הדפוס במערב אירופה ובמזרחה. אנשים יכלו עכשיו לשלוח את ספריהם להדפסה בלי שהחמדות הגנוזות בידם יבלו או יאבדו.

למורשתו התרבותית והספרותית של יכי״ן יש ערך מיוחד. הוא, כמו רבים מחכמי מרוקו, ינק מהמורשת הספרדית והאשכנזית, הוא מציין שבמעתק התרבותי שלו הוא הושפע מן החכם ר׳ אליעזר פאפו בספר ״פלא יועץ״:

"ועוד כל ימי הארץ הרוצה לזכות את ישראל ימלא ידו לכתוב סדרי תפילות וקיצורי דינים ותוכחות מוסר בלעז וזה יותר טוב מלהוציא ספרי פלפולים או דרושים אשר הם מונחים בקרן זוית ואינם מועילים אלא לאחד מעיר ופעם ביובל.

 אם כן יכי״ן, בעקבות פאפו, משקף בדבריו את המפנה בקהל הקוראים שחל במאה ה-19. אין מדובר בספרי תלמוד ומדרש כבדים ומורכבים המופנים לתלמידי-חכמים או ספרי קבלה ומיסטיקה גבוהים ומורכבים, אלא בעידן חדש שבו המוקד הוא באדם הבינוני שלבו מתעורר למקרא דברי דרוש ומוסר פשוטים ומשובצים באגדות ומעשיות. יתר על כן, המפנה מתבטא גם בלשון הכתיבה של הספרות העממית הזו. ובהמשך דברי פאפו נמצאה לו אחיזה מפורשת ליכי״ן לא רק לגבי הלשון הערבית-היהודית בצד העברית אלא גם בצורך להפנות את חיבוריו לנשים:

"אבל ספרי הלועזים בלשון לעז יד רבים ממשמשת בהם ויש אנשים ונשים שנפשם חשקה לדרוש א-להים ולעסוק בתלמוד שמביא לידי מעשה אלא שקצרה ידם מהבין ומהשכיל לבותם… והן אמת שסגולת לשון הקודש רבה היא… אבל יש הפרש במבין מה שאומר לאין מבין כהפרש האור מן החושך.

מגמה זו שאימץ יכי״ן ידועה גם מפאס במחזור בערבית־יהודית שנכתב בפאס בתקופה מקבילה, כאשר נשים העדיפו או דרשו להתפלל בלשון המובנת להן, בערבית־יהודית בנוסח מגרבי.

אין ספק כי בעצם היחס החדש ללשון הערבית-היהודית ב״מבואר ממה שנאמר שמצוה רבה לכתוב דברי מוסר וקיצורי דינים לזכות הרבים… בלשון לעז למבינים אותו״, יש משום הרגשה חברתית נכונה.

מקור נוסף בהשפעה הרוחנית של יכי״ן הוא בספרות החסידית שזו מקרוב באה. רבנו כמו רבים מחכמי מרוקו, היה מצוי בחוכמת הקבלה כפי שעולה מכל ספריו וחיבוריו שעדיין בכתבי-יד. ואומנם ר' יוסף כנאפו היה אחד המשכילים הטיפוסיים מן הסוג שנשארו ׳בין החומות׳ אך לא הדיר עצמו מתנועות חדשות ובפרט מיצירתן הרוחנית המשובבת את לבו. יליד מוגדור וחניך ישיבה במראכש, ומתלמידיו של ר׳ אברהם קוריאט בעיר מולדתו לא הסתגר בד׳ אמותיו בין כותלי בית המדרש, אלא פתח את עיניו גם למה שקרה בתחום הספרותי-הרבני באירופה. כמעט כל הספרים שהופיעו בחייו הודפסו בליוורנו, בסיוע מוכר ספרי קודש, כנראה שחי בעירו, יצחק הלוי, ( שמעתי מפי אבי ז"ל, רבי שלמה חי כנאפו שמדובר ביצחק יעיש הלוי, איש ההכלה שהיה כתב של " הצפירה" –הערת העורך ) הובטח לו שגם הספר ׳זך ונקיי, שהיה חביב מאד בעיניו, נועד לצאת לאור בוארשה. בדרך זו, כנראה, התוודע גם לספרות השבח על ר׳ ישראל בעל שם טוב:

אני הכותב הצעיר זא לידי ואחד למצחאף ישם דיאללו קהל חסידים ופיה מכתובין למעשיות די כאנו פייאם בעל שם טוב ותלמידים דייאלו וחכמים וחסידים אוכרין כיף מביינין כל ואחד בשמו

 [תרגום: …בא לידי ספר אחד, קהל חסידים, ובו כתובות מעשיות מימי הבעל שם טוב ותלמידיו וחכמים וחסידים אחרים כלאחד בשמו].

יכי״ן, איפוא, פרסם את ספריו בעברית וחלקם בערבית-יהודית. הם כוללים הלכות פסח, מוסר השכל בענייני תורה, דיני שבת, פירוש למסכת אבות ועוד המכוונים ״לחנך נערי בני־ישראל לעבוד את ה׳ ולהתנהג בהם לאורו״. בספר ״חסדים טובים״, תרגם לערבית-יהודית מעשיותיו של הבעש״ט. שם הוא כותב:

ורית די תקדר ואחד לפאיידא כבירא יתטלע מנהום דהיינו יתעלמו בני־אדם קדאס נהווא לכוח דתורה ולחסידות ויראת שמים וירזעו בתשובה שלמה [תרגום: וראיתי שתעלה תועלת גדולה מהן ילמדו בני־אדם כמה הוא כוחה של תורה וחסידות ויראת שמים וישובו בתשובה].

גאבּס.

נווה מדבר זה שבדרום תוניסיה מוזכר כבר מן האמה התשיעית כמרכז לתרבות עברית. על פלוני אברהם איש גאבס נאמר כי למד לדבר אל התמרים ולדעת מתוך כך את סוד האדם. לאחר מכן יש לנו ידיעות בדוקות יותר כאן עשו להן שֵׁם שושלות של רבנים וחכמים. החל מן המאה האחת עשרה נוטלת גאבס, יחד עם תוניס, חלק גדול מיורשתה של קיירואן

תאהרת.

בירה זו של דרום מזרח אלג'יריה משתבחת בכך שנתנה ליהדות המוגרבית את הבלשן החשוב ביותר שלה, יהודה אבן קורייש, שלוצאטו קרא לו אבי הדקדוק העברי ואילו רינאן הכריז עליו, שהניח את היסודות לפילוסופיה העברית הבריאה.

מדקדק זה ישב בפאס, בסוף המאה התשיעית. הוא יצר שיטה חדשה בלימוד הלשון העברית, מתוך השוואה עם הלשונות השמיות הקרובה לה, הארמית והערבית. הוא עמד בתוקף על חשיבות ידיעתה של הלשון הארמית, לשון תרגומיו הראשונים של התנ"ך, שדפוסיה ואוצר מליה קרובים לעברית.

הוא הרחיב את שדה חקירותיו הלשוניות ועסק גם בברברית, בפרסית, וכמובן גם בערבית. בהרבה מקומות ציטט את הקוראן. אבן קורייש מסתבר שרופא היה – הוא כתב שירים שניכּר בהם חותמת של ספרות הרבנית והתלמוד. אכן, בלשן זה היה אחד היהודים הראשונים בימי הביניים, שכתב שירה עברית חדשה, אף כי השפעות ערביות ניכרות בה היטב. תאהרת ידועה בפוסקיה ובחכמי הדת שלה, שגם הם עמדו במגע ישיר עם מרכזים העבריים הדגולים שבארץ בבל.

טלמסן.

" פנינת המגרב " אהבה להתקרא ירושלים דמערב. ואכן בתחומים רבים הצטיינה הקהילה היהודית שבה. בעיר זו היו בתי מדרש לתורה עוד במאה העשירית.

תקופה ראשונה של פריחה ידעו כאן לימודי היהדות תחת שלטון אלמוראביטון, במאה האחת-עשרה. ב1145 נבזזה טלמסן על ידי המייחדים. ב 1391 שימשה מקלט לרבנים מהוללים, בני דורו של הקדוש המפורסם של טלמסאן, שעוד נשוב לדבר בו, הרב אלנקווה, יוזכרו כאן יהודה קלץ', בעל משיח אילמים, פירוש על פירושו רש"י לתנ"ך, המשורר עללאל בן סידוּן, והרופא יעקב גביזון שהיה גם פילוסוף, תלמיד של הרמב"ם וסניגורו.יעקב בירב, מורהו של החכם והמקובל המהולל יוסף קארו, מגיד העתידות יעקב קינו, הפילוסוף והמשורר אברהם בן מאיר זמירו, המשוררים, חכמי הדת, והפילוסופים משה אליהו שוראקי, והמהולל בשושלת זו, סעדיה בן אלי שוראקי, שהיה גם מתמטיקאי.

 השופט יצחק שוראקי, יצחק רוּש ניתח במיוחד את יצירתו של יהודה אלאשכּאר, רב מופלא זה, שקברו, שהיה תלפיות לעולי רגל בטלמסאן, התרומם כדי לתת מקלט לאמו שתקפוה לסטים, הניח אחריו יצירה נכבדה, שירים, חיבורים על תיאולוגיה המוסרית, ולבסוף ספר בקבּלה, צפנת פענח, במקורותיו מתבטאות בכך שביקש לגלות משמעות סודית וקבלית במשנה, וכן גם מקבילות כמוסות בין התלמוד, מסורת מובנת לכל, והקבלה, מסורת מובנת ליחידי סגולה בלבד.

כאן רואים אנו בהופעת התכונה הכפולה של יהדות צפון אפריקה, הגם שנתייסדה על ידיעת התורה והתלמוד ונהגה לפיהם, הרי בהשפעת בתי מדרש של בבל, ארץ ישראל והמגרב, שקיבלו השראה גם מחכמים פליטי ספרד, קלטה, כפי שעוד נראה, השפעות קבליות. ולא מקרה הוא שאחד מחכמי טלמסאן במאה השש-עשרה חש צורך לפשר בין לקחי התלמוד והקבלה.

באותו הזמן המשיך טארק עצמו את מסעו לצפון. הגדודים הברבריים שבאו אתו מעבר לים הלכו והתמעטו. לא זו בלבד שהצטרך להשאיר פלוגות קטנות בערים הנכבשות ולשלוח אחרות לכיבוש אזורים חשובים, אלא שרבים נפלו בשני הקרבות בראשית המסע או שנהרגו כאשר התרחקו מן הטורים שהלכו בסך. פה ושם ארבו להם שרידים מן הצבא הגוטי שנסוגו והיו בדרכם אל הגלילות הצפוניים של ספרד. המצביא המוסלמי השלים את שורותיו על־ידי פלוגות עזר מקרב ילידי הארץ שהצטרפו אליו. כך נתאפשר לו לחדור אל ה"מֶסֶטה", אותה רמה ענקית המשתרעת במרכזו של חצי האי האיברי. הצבא המוסלמי פנה בראשונה למזרח, לגליל כַ׳אֶן, עבר מצפון לעיר זו את הגואדאלקיביר ולאחר מכן המשיך את מסעו מעבר להרים של הסיארה מורינה, חדר לרמה של מונטיאל בכביש הרומי הקרוי על שם חניבעל ופנה לבסוף לעבר צפון־מערב עד שהגיע למחוז חפצו, לטולידו. בהגיעו לבירת הארץ בא טארק על שכרו. ההעזה והמהירות של מסעו הדהימו את הגוטים עד כדי כך שלא חשבו להגן על בירתם וברחו ממנה בעוד מועד. כל שרי המדינה והכמרים, העשירים והפקידים, יצאו מן העיר ולא נשאר בה אלא דלת העם. טארק חדר לעיר כמעט בלי להתקל בהתנגדות. במקורות נוצריים מאוחרים מסופר שהיהודים פתחו לפניו את שערי העיר כאשר התאספו הנוצרים בכנסיית ס״ט ליאוקדיה שמחוץ לחומות העיד. זוהי לפי כל הסימנים אגדה שהמציאו שונאי ישראל אחרי הרקונקוסטה. הכרוניסטים הערביים אינם מספרים על כך, אולם הם מוסרים שגם בעיר זו הרכיבו המוסלמים חיל־מצב מקרב היהודים. כך נהפכה הקערה על פיה! היהודים נהיו השליטים באותה העיר שבה מלכו הויזיגוטים הגאים ואשר בה התכנסו אספות הכמרים כדי לגזור עליהם גזירות קשות. מה מופלאות הן דרכי ההיסטוריה ותהפוכות הגורל היהודי!

המצביא המוסלמי הנועז לא נשתהה זמן רב בטולידו ^. אמנם הוא לא גרע עין מן האוצרות שהשאירו שם גדולי המלכות והעשירים בארמונותיהם ובימים המועטים שהתעכב בעיר חטף מהם מה שניתן לחטוף, וכן עשו הקצינים שעל ידו. אך בינתיים כבר יצא הקיץ ובא הסתיו וטארק גמר אומר שלא להרפות ממסע הכיבוש. בצדק היה סבור שאם יניח לנוצרים ויתן להם זמן להתאושש יאספו את כוחותיהם באותם האזורים של חצי האי שאליהם לא חדרו המוסלמים ויחדשו את המלחמה ביתר שאת. אי לזאת אסף טארק את גדודיו ופתח במסע אל צפון הארץ, כדי להדביק את הבורחים. בראשונה פנה לעבר צפון־מזרח. אל אלקַלְעה דה הֶנארֶס וגואדאלאכ׳ארה ומשם הלך בכיוון מערבי יותר, עבר את שלשלת ההרים של הסיארה דה גואדאראמה במעבר בויטראגו וחדר אל הפרובינציה של בורגוס. הכרוניסטים הערביים מספרים שבא עד עיר אחת שאותה הם מכנים בשם אל־מאידה, ״עיר השולחן״, כי לפי דבריהם מצא שם טארק את ״השולחן של שלמה״, היינו שולחן הפנים שבבית המקדש. מן העיר ההיא המשיך, לפי דבריהם, את מסעו עד אמאיה שמצפון לבורגוס וכבש גם עיר זו. בינתיים התחיל החורף. ההרים הגבוהים נתכסו שלג, הדרכים נהיו קשות למעבר הצבא והגדודים האפריקאניים של המצביא המוסלמי שכבר נתעיפו יתר על המידה דרשו ממנו לחזור למולידו.

גם המסע הזה היה איפוא מוכתר בהצלחה. בדרך כלל נפלו הערים הבצורות שעל ידן עבר טארק כפרי בשל לידיו. נשברה רוחם של הגוטים ובפרט שהסיעה של בית ויטיצה המשיכה לשתף פעולה עם הפולשים. אמנם הם נחלו אכזבה מרה, שהרי קיוו שבבואו לטולידו יושיב טארק אחד הנסיכים מבית ויטיצה על כסא המלוכה. אולם הם הרחיקו יותר מדי בדרכם וכבר התקשרו עם המוסלמים עד כדי כך, שלא יכלו לחזור בהם. מאידך נהגו טארק וקציניו בחכמה. הם השתדלו שלא לפגוע בילידי הארץ. קציני הצבא המוסלמי מנעו הריגות ללא צורך. מסע הכיבוש בוצע, יחסית, ללא שפיכת דמים מרובה.

ג

כאשד שמע מושל אפריקה הצפונית, מוסא בן נציר, מה שעלה לו לטארק, היה לא רק מופתע, אלא הדבר חרה לו עד מאד. הוא היה בעל שאיפות רבות, כבר מילא תפקיד בחיים המדיניים בארצות המזרח ואחר כך עלה בידיו לחדש את השלטון המוסלמי בצפון אפריקה ולהשתית אותו על יסוד מוצק. אם ניתן למוסלמים לכבוש את ארץ ספרד הרי רצה הוא, המצביא העליון של צבאות המוסלמים במערב, לזכות בתחילה ובעושר שהיו צפויים שם. והנה העז עבדו לשעבד להמרות את פיו, לחדור ללב ספרד, אף שנצטוה להשאר סמוך לחוף הדרומי והוא הוא שזכה לכבוש את בירת הארץ. ברם לא רק קנאה פעמה בלבו של מוסא בן נציר, אלא גם דאגה, שמא יסתים המסע בכשלון, הלא הוא היה אחראי לפני הכ׳ליף לכל הנעשה במערב בידי קציניו ועושי דברו. על אף גילו — כמעט שהגיע לגבורות — החליט לעבור עצמו לספרד ומיד פתח בהכנות מקיפות. שוב נאספו גדודים למסע מעבר למיצר הים ומשך חדשים אחדים הושלם ציודם.