מורשת יהדות מרוקו

^{סנצ׳ו גונסאליס די לה פלאסואלה קנה בשנת 1486 מן הקהילה היהודית של גואדלחרה הכנסה בסכום של 3,236 מרבדי. רכישה זו שנעשתה בדרכי שלום מסתבר עליה שנעשתה כהלוואה או בחכירת נכס שממנה עתיד היה ליהנות בהכנסה שנתית. הוא אמור היה לקבל את המגיע לו מנכסי הקהילה לאחר שיהודיה יצאו בגירוש, אלא שהקונדי די לה קורוניה, ברנאלדינו סוארס די מנדוסה, השיג צו מאת הכתר שלפיו ישולם לו מן הנכסים של היהודים בעד שעבוד שהיה לו מאת הכתר על כספי הקהילה. הקונדי טען שאם אמנם היה קיים שעבוד נכסי הקהילה לסנצ׳ו גונסאליס די לה פלאסואלה, הנה מגיע לו, לקונדי, השעבוד, שכן נכסי הציבור של היהודים עברו לכתר והכתר הוא הוא המסדיר את תשלומי השעבודים, ולו לקונדי מגיע ראשונה. כאשר סנצ׳ו גונסאליס התנגד לכך, השיג הקונדי צו מאת הכתר, לדעתו(של סנצ׳ו גונסאליס) שלא בדרכי אמת. הוא, סנצ׳ו גונסאליס, רכש את ההכנסה מן הקהילה זמן רב לפני שניתן צו הגירוש ולכן פסק־הדין שהשיג הקונדי וההוצאה אל הפועל נגדו ששופטי גואדלחרה נקטו, אין להם תוקף. נכסיו נתפסו ונמכרו במכירה פומבית. הצו הנוגע לנכסי הציבור היהודי אינו תופס}

^{כלפיו, שכן צו זה נוגע לנכסים שנשארו לאחר הגירוש. לכן ביקש צו לביטול הכרעת שופטי גואדלחרה בנוגע לנכסיו שנתפסו על־ידם. בעליל נראית כאן דרכו האלימה של הקונדי שפעל ביד אחת עם שופטי גואדלחרה. כוחו והשפעתו שם, היה להם שם דבר.}

^{הכתר נענה לפונה ב־2 בדצמבר 1494 וציווה על שופטי גואדלחרה לשוב ולזמן מחדש את הצדדים להשמעת טענותיהם.}

^{לקונדי די לה קורוניה, ברנאלדינו סוארס די מנדוסה, היתה הכנסה שנתית קבועה, שהוענקה לו כמענק עולמים, בסכום של 22,000 מרבדי מן האלקבלה של יהודי גואדלחרה. הכנסה זו פסקה עם יציאתם של היהודים בגירוש. על כן פנו מטעמו אל הכתר וביקשו שתינתן לו תמורה נאותה על כך או שיוחזרו לו דמי השעבוד.}

^{בתעודה מן ה־8 בנובמבר 1494 נאמר וכן בתעודה מן ה־15 לדצמבר 1494 שסכום ה״juro הוא 22,500 מרבדי. בצו הראשון בין שני אלה נצטוו שופטי העיר לברר אלו נכסים ציבוריים השאירו היהודים בעיר ובתחומה ואלו היו ההכנסות האחרות של הקהילה, להעמיד את אלה במכירה פומבית ולנסות על דרך זו להחזיר את החוב לקונדי. ואילו מן הצו השני ניתן להסיק שהדבר לא יצא אל הפועל, שכן המועצה הטילה על הבצ׳ילייר סיסנרוס לצאת בליווי נוטריון לגואדלחרה ולברר על־ידי חקירה אלו היו נכסי הציבור היהודי ומי מחזיק בהם. עליו לתבוע מן המחזיקים להוכיח את הזכות להחזקת הנכסים הללו. לאחר מכן תיערך מכירה פומבית של הנכסים שאינם מוחזקים בהיתר מאת הכתר. הפדיון יכסה את חובות juróse בכלל.}

^{ב־8 במארס 1495 הטיל הכתר על רודריגו דל מרקאדו, השופט והמוציא אל הפועל בנכסי היהודים וחובותיהם בארכיהגמוניה של טולידו, לברר אם אכן יש אמת בטענותיו של הקונדי (sy asy es) שהיתה לו הכנסה מן המקולין של יהודי גואדלחרה בסכום שנקב. עליו להציג לפני רודריגו דל מרקאדו את הפריבילגיה שהוענקה לו על ההכנסה מן המקולין. עוד עליו לברר אלו נכסי ציבור ונכסי דלא ניידי השאירו יהודים שם ואלו הם שעבודי ההכנסות (censos) שהיו להם כאשר יצאו בגירוש. רק לאחר הבירור ימכור את הנכסים והשעבודים במכירה פומבית לכל המרבה במחיר. מן התמורה ישלם תחילה למי שהיו לו משועבדים המסים השנתיים, מס השירות והשירות למחצה של היהודים. מן הנשארde lo  restante ישלם לקונדי די לה קורוניה את סכום השעבוד הישיר שלו. על כל 1,000 מרבדי של שעבוד ישלם לו 12,000 מרבדי, כלומר שבסך הכול יקבל 264,000 מרבדי. עליו לשלם לו מן הנכסים הציבוריים את אשר לא גבה מן השעבוד בשנים 1493,1492 ו־1494. כך יחוסל החוב. מסתבר אפוא שהכתר הניח שבגואדלחרה נשארו נכסים רבים של יהודיה. לאחר חיסול החוב ייטול הקורחידור מן הקונדי את שטר הפריבילגיה ויעביר אותו לרואי החשבונות הראשיים (contadores mayores) להשמדתו.}

^{על צו זה מצויה תגובה מצד תושבים מגואדלחרה, שהשיגו צו מאת הכתר ב־3 באפריל.1495 הם קנו בתים מן היהודים בדרכים הגונות (por justos tytuios) בשעה שאלה יצאו בגירוש. בשמם פנו לופי די טורם וגונסאלו די קובארוביאס. הקונדי ואנשים אחרים השיגו צו, ולפיו נצטווה רודריגו דל מרקאדו למכור את הרכוש שהיה בעבר של היהודים והיו עליו שעבודי הכנסה וכן כל רכוש אחר כדי לשלם לקונדי כספים ששימשו לו הכנסה מן המקולין והיין ושאר הכנסות שמן היהודים. רודריגו דל מרקאדו הוציא אל הפועל את מכירת נכסיהם. לדעתם, אין לתפיסת הנכסים ומכירתם כל אחיזה משפטית: משום שהם, הבעלים הרוכשים (שמהם נטלו הנכסים), לא זומנו ולא נקראו בזמן שניתנו צווי המכירה, כנדרש על פי החוק: על דרך זו נגרמה להם רעה חד־צדדית (perjuisio). הליכי ההוצאה אל הפועל לא נעשו כדין ונתבססו על מידע כוזב. בשעתו, ניתנו צווים וצווים על צווים (carta e sobrecarta) שלפיהם נמסרו להם הנכסים הללו והועברו לבעלותם בפומבי. ההסכמים על הרכישות היו שרירים וקיימים לפי החוק ולכן אץ ליטול מהם את הנכסים מבלי שיזומנו וישמעו לטענותיהם ומבלי שתינתן הכרעה כפי שהחוק דורש. הצווים שניתנו למכירה הפומבית של נכסיהם לא יכלו להינתן משום שהם לרעת צד אחד, זה שרכש את הנכסים בתום לב ובדין(con buena fe e justo tytulo). טענות אלה היו לצד הפורמאלי והפרוצידוראלי של הפעולה המשפטית.}

^{אשר לכספים ששועבדו לקונדי ולאישים אחרים, ׳שנאמר שהם מן האלקבלה שעל המקולין של היהודים, אלה לא היו מיסודם מבוססים על הקהילה היהודית ולא על הנכסים הציבוריים שלה, שכן, לא היו מס שהושם על היהודים ככלל, אלא הנדרש היה שאת מס האלקבלה ישלם בעל המקולין, כפי ששילם כל מוכר אחר׳. הווה אומר, שמדובר במס עקיפין גרידא, שאין לו כל קשר למס השנתי. לכן אין יסוד לקשור את המס הנ״ל בקהילה ובנכסיה וברכוש שיהודי העיר מכרו או שהקהילה מכרה. לאור כל טענה וטענה שנאמרה לעיל ועל שום צירוף כל הטענות, ביקשו הפונים הללו צו לביטול פועלו של רודריגו דל מרקאדו ולקיום בעלותם על הנכסים הציבוריים שהיו של היהודים. נמצאנו למדים שהבתים שהם קנו היו רכוש של הקהילה. ייתכן מאוד שהיו אלה בתים שהקהילה נאלצה לרכוש בזמן ההפרדה במגורים בתחילת שנות השמונים שבכוח רב הוצאה אל הפועל בגואדלחרה. הדיירים היהודים שילמו אפוא שכר דירה או דמי שכירות שנתיים לקהילה.}

^{הפונים היו מוכנים להגיע לידי הסדר עם הקונדי ולשלם לו את ההוצאות המשפטיות. הכתר נענה לפונים והורה לרודריגו דל מרקאדו להפסיק כל פעולה משפטית נגדם ולנשלם מן הנכסים שקנו מן היהודים. עליו לשמוע לטענותיהם; להחזיר להם את בעלותם על נכסיהם: עליו לזמן כל מי שיש לו משכנתא על נכס כלשהו ולצרף את כל הטענות שיישמע מכל מי שיש לו מה לטעון בנידון.}

^{אין כל ספק שקבוצת תעודות זו מלמדת לא רק על ניסיונות לתפוס את נכסי הציבור היהודי ולהשתלט עליהם, אלא גם על האנדרלמוסיה שנשתררה במדינה בבעיית הבעלות על נכסי יהודים וכן על ניסיונות הכתר להיפטר מחובותיו על חשבון נכסי היהודים.}

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

בקיצור, בבקשה זו מצויים המאפיינים הלשוניים והפואטיים המשותפים לרוב היצירה הפיוטית של המשוררים במרוקו ובצפון אפריקה בארבע מאות השנים האחרונות. על פי הסימנים שניסינו לתאר כאן קיבלה פריחא בת יוסף חינוך רבני דומה מאוד לזה שניתן לתלמידי חכמים בצפון אפריקה, והייתה בקיאה במקורות שמהם שאבו חבריה ליצירה בדורות האלה.

הערת המחבר : על משוררות יהודיות אחרות בארצות האסלאם ראה האנציקלופדיה העברית, כרך ב, עמי 700 (על המשוררת אסנת בת ר׳ שמואל הלוי ברזאני מהמאה ה־16 שחייתה בכורדיסטן)¡ ר׳ קשאני, יהודי אפגניסטן, ירושלים תשל״ה, עמי 33-30 (על המשוררת העממית זילפה בכצ׳י, שחייתה בשנים 1940-1865); א׳ שילוח, ״עולמה של משוררת עממית תימנית״, תצליל ט (1969), עמי 149-144 (על המשוררת סעדה צובירי בת המאה העשרים).

 אם לשפוט על פי בקשה אחת, אין כתיבתה הפיוטית נופלת בטיבה מכתיבתם של משוררים רבים, בלתי ידועים כולם, שהשאירו מאות פיוטים ובקשות המפוזרים בכתבי־יד.

הערת המחבר : על התפקיד החשוב שמילאו לפעמים נשים יהודיות, במיוחד בקהילות אשכנז וגם בקהילות המזרח, בעיסוקים הפארא־ספרותיים, עיין ברשימותיו הביבליוגרפיות של א״מ הברמן: נשים עבריות בתור מדפיסות, מסדרות, מוציאות־לאור ותומכות במחברים, ברלין תרצ״ג! ״נשים מעתיקות״, קרית ספר יג(תרצ״ו/ז), עמי 120-114 (כאן מעלה המחבר פרט מעניין: שמה של ״אשה מעתיקה״ בשם ״פרחה ששון בת יחזקאל שהעתיקה פזמונים בבומביי וגמרה אותם ב־14 ביוני 1875״); ״נשים מדפיסות ותומכות במחברים״, שם טו(תרצ״ח/ט), עמי 376-373. על מעמד האישה היהודייה בכורדיסטן ועל הנשים (המועטות) שלמדו קרוא וכתוב, מהן שאף זכו לעמוד בראש ישיבות, ראה י״י ריבלין, שירת יהודי התרגום, ירושלים 1959, עמי 26-24; א׳ בן יעקב, קהילות יהודי כורדיסטאן, ירושלים תשכ״א; מ׳ בניהו, ״ר׳ שמואל בתאני ראש גולת כורדיסתאן״, ספונות ט (תשכ״ה), עמי כג-קכה.

בקשה סי׳ [=סימן]: פריחא בת יוסף

נו׳ [=נועם]: ״אויה לי אויה לגופי״

פְּנֵה אֵלֵינוּ בְרַחֲמִים;

בזכות אברהם תמים,

רחם עלינו ממרומים

האל גואלי.                       בֹקֶר ותשמע קולי

רחם על עם סגלתך,

כי הם עמך ונחלתיך;

 מהר קבץ קהלתך

אל הר גלילי.

יחיד נשא ונעלם,

פדה בנך כשה נֶאֱלָם;

ובנה דביר ואולם,

 ותמוך גורלי.

חוס וחמול עלינו

ולציון העלינו;

 והקם דבירך אלינו,

 צורי וגואלי.

אלי, שמע תחנתי,

אדון בוחר רנתי,

האל מגני ומנתי

כוסי וחבלי.

בַּת־יוֹסֵף מְיַחֶלֶת;

הַטּוֹב מִמְּךָ שׁוֹאֶלֶת,

 מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוחֶלֶת

 מִיַּד הַיִשְׁמְעֵלִי.

אבי, ברוב רחמיך,

החש מושיע עמך,

 ועשה למען שמך,

 כל חטא מחול לי.

בוראי, רחם יחידתי;

 צורי, חזק קהלתי;

 והעלני לארץ חמדתי

 וְאַקְטִר כְּלִילִי.

בתוך רבים אהללנו,

דגלו ירים באהלינו.

הפלא חסדך אלינו,

 ורצה חן זה קולי.

7 – מעמד היהודים בפאס ויחסיהם עם המוסלמים 1873  1900

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בפרק האחרון נתאר את יחסי היהודים עם הממשל והאוכלוסייה המוסלמית בשליש האחרון של המאה ה-19, ואת ההגבלות וההשפלות שהוטלו עליהם. חלק מהן מעוגנות ב " תנאי עומר ", ואחרות שרירותיות. היהודים היו קורבנות של התנכלויות ורציחות, כפי שניתן ללמוד בעיקר ממקורות זרים.

הרושם של המבקרים האירופאים שהיהודים נתונים להשפלות ומבוזים יותר מהנוצרים, אף כי העוינות מכוונת נגד שניהם. במכתב ל " טיימס , הלונדוני שהועתק לג'ואיש כרוניקל ב-5 בספטמבר 1873 נאמר, שכל נוצרי ויהודי הנכנס לפאס נרגם כמעט עד מוות תוך כדי צעקות " כלב נוצרי ,.

במקור משנות ה -90 נאמר שאלה ואלה מכונים בכינוי " כלב ". היהודי הוא שעיר לעזאזל במשברים המתרחשים במרוקו, וקיימת שנאה עממית כלפיהם.

על היהודים לשלם לא רק מס גולגולת, כפי שמתחייב מהקוראן, אלא לתת מתנות בארבעת החגים הגדולים של המוסלמים " עיד אלאצ'חא – חג הקורבן, עיד אל פיטר – סיום צום הרמדאן, ראש השנה ההג'רית, עיד מילאד אלנבי – יום הולדתו של הנביא, וכן בעת לידת נסיך ובנישואיו.

הבדלה בלבוש : בהתאם לתנאי עומאר, על הד'מים להיבדל בהופעתם. השוני בהופעה נקרא בערבית ג'יאר, ומתבטא בצבעי בגדים שונים, ובאיסור על לבישת בגדים ממשי. במרוקו הצבע של הלבוש, הנעליים וכיסוי הראש הוא שחור, כי זה הצבע המגונה על ידי המוסלמים.

איסור רכיבה על סוסים : לפי תנאי עומאר, האיסור חל על סוסים. על פרדים יש חילוקי דעות, ועל חמורים עליהם לשבת לרוחב על המרדעות ללא קישוטים. בפאס לפי מבקר בשנת 1870, מותר להם לרכב על חמור במרחק מסוים מהעיר תמורת תשלום.אחרים מציינים שאפילו בתוך הרובע היהודי אסור להם לרכב על סוס.

יהודי אינו רשאי לדרוש זכויותיו בבית משפט מוסלמי. כך כתב המיסיונר גינצבורג. הכוונה שעדותו של ד'מי נגד מוסלם אינה קבילה במידה והיא מפלילה את המאמין, ואין לו סיכוי לזכות בדין צדק לפני הקאדי . כי לפי הדין המוסלמי, ד'מי יכול להעיד רק נגד ד'מי. נושא זה עורר התנגדותן של האגודות היהודיות באירופה והמערכת הדיפלומטית האירופית בשנות ה – 80, כי גם נוצרים סבלו מהפלייה זו.

אסור ליהודי לקרא ולכתוב בערבית, כי זו שפת הקודש בה נכתב הקוראן, ואסור לד'מי לקרוא ספר זה. אסור ליהודי להחזיק מקל הליכה ( כנראה עשוי לשמש להגנתו ), על יהודי לנשק את ידו של המוסלם אם הוא פוגשו בדרך, וגם אם מקללו או מכהו עליו לפנות לצד שמאל או ימין בהתאם לפקודת הראשון, ואם לא יעשה כך, הוא מקולל, ויכונה בשמות גנאי כמו כלב, חזיר ונוצרי.

אסור לו להתקרב למעיין או לבאר ממנו שותה מוסלם ולא לשבת לידו אלא ברשותו של האחרון. להשפלות אלו השפעה על אופיים של היהודים והופעתם, לדעתו של גיצבורג. הם מתרפסים וערמומיים, הופעתו החיצונית של היהודי בפאס מצביעה על מצבו המושפל, עיניו חדות וחסרות מנוחה, חיוכו מאולץ, הליכתו מעידה על כאון, הוא מבטא פחד וחוסר ביטחון.

ממקורות אחרים למדים על הפליות נוספות. על היהודים בפאס לברך מוסלם בכינוי סידי – אדוני, ולכנותו בכינויי כבוד. לפי מקור משנת 1877 אשור להם להשאיר שערות על המצח, ומותר רק להשאיר פיאות הלחיים. השני בתספורת מופיע גם בתנאי עומאר. בחגים המוסלמים אסור שנוצרים ויהודים ייראו ברחובות. הדבר נועד להגנתם, כי בחגים יש התלהבות דתית שעלולה לפגוע בבלתי מוסלמים.

היהודים מופלים בתשלום מכס. חלה עליהם החובה למלוח את ראשיהם של העבריינים ומורדים שנידונו למוות, וראשיהם מוקעים בשערי העיר למען ישמעו וייראו. גם היהודי הזקן והנכבד חשוף לעלבונות של כל נער ופרחח ברחוב, המעיז לירוק, למשוך בזקנו, לבעוט בו, והנפגע לא יעיז להגיב. אסור להם לעזוב את המדינה ללא רשות מן השלטונות.

הכניסה למסגדים אסורה ליהודים ולנוצרים בהתאם לקוראן כמקובל עד היום הזה.

חליצת נעליים ברובע המוסלמי.

יהודי פאס השלימו עם ההגבלות וההשפלות המנויות לעיל. אבל הגזירה שהעיקה עליהם היא החובה לחלוץ נעליהם בעוברם מהמללאח לרובע המוסלמי. הדבר חל גברים ונשים כאחד, ללא התחשבות בקור וברטיבות בחורף, בחול החם של הקיץ כשעליהם לדרוך על אבנים לעתים חדות.

המנהיגות היהודית בפאס יחד עם הארגונים היהודיים באירופה והמערכת הדיפלומטית פעלו לביטולה. לגזירה זו אין תקדים בתנאי עומאר, אבל היא ידועה במרוקו דורות רבים ומתאשרת ממקורות יהודים וזרים.

בידיעות שפורסמו בג'ואיש כרוניקל משנת 1871 ואילך, בדוח"ות של כי"ח ו " אגודת אחים " נאמר שהיהודים חייבים לחלוץ נעליהם בערים פאס, אזמור, תיטואן ומראכש. לפי ידיעות שפורסמו בשנת 1873 על היהודים לחלוץ נעליהם בכל פעם שעוברים ליד אחד המסגדים בפאס, וכך היה נהוג במשך שנים.

יש עדויות משנת 1878 ואילך שעל היהודים והנוצרים לעקוף את הרחוב בו שני המסגדים המקודשים ביותר בג'אמע אלקראויין וג'אמע אלאדריס, וכך היה נהוג עד שנת 1912. לפי מבקר אחד בשנות ה – 80 יש מספר רחובות מחוץ למללאח בהם אסור ליהודים לעבור.

בתעודה מ – 28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, היהודים בפאס חייבים ללכת יחפים בצאתם מהמללאח. באגרתו של רבי אבנר ישראל הצרפתי ב – 1879לא. לאב מזכיר חברת כי"ח, הוא כותב בהקשר חמסחר מחוץ למללאח :

" ויש להם במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגלים, בתקופת תמוז, וביום סגריר.

הוראה זו חייבת גם בכמה ערים פנימיות אחרות של מרוקו, והעיקה על היהודים. בשנת 1880 ננקטו צעדים שונים, פניות לסולטאן ולאגודות היהודיות בפריס ובלונדון, והתערבות דיפלומטית כדי לבטלה.

במכתב מפורט מפאס בי"א אדר תר"מ – 12 במרס 1880, עליו חתמו שמונה מחכמי פאס ותשעה גדולי הקהל לכל ישראל חברים בקשר להתנכלויות מצד מוסלמים בפאס ובמקומות אחרים, התלוננו על המושל בפאס שהורה כי :

החונים מחוץ לעיר שמסתחרים שם יהודים רבים, להכריח היהודים ללכת בשוק ההוא יחפי רגלים דבר שלא היה לעולמים וכן הוה ויהודי אחד אשר לבש מנעלו לעלות לגבעה קטנה המלאה רגבי אבנים דקים, הוכה מכת אכזריות בלי חמלה הכה ופצוע.

מכאן שההוראה לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי הורחבה גם לשווקים מחוץ לעיר.

פיליפ טרוטר שנלווה לג'והן דרומונד האי לחצר הסולטאן באפריל 1880 כותב שמשלחת של היהודים מפאס בראשם חכם התייצבה בפני הסולטאן חסן הראשון לפני מספר ימים, כדי לבקשו בין השאר להתיר לנעול נעליים בעוברם למדינה. הם טענו : " אנו חלשים, נשותינו רגישות וחוק זה לוחץ עלינו "

דברי משפטנים

1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

Ibn Abî Zayd Al-Qayrawânî, de son nom complet Abû Muhammad Abdullah ibn Abî Zayd al-Qayrawânî (arabe : أبو محمد عبد الله ابن أبي زيد القيرواني), né en 922 et mort en 996 à Kairouan en Ifriqiya (actuelle Tunisie), est un juriste malikite.

Surnommé le petit Malik, son ouvrage le plus connu, Al-Risâla ou L'Épître est considéré comme le troisième ouvrage de référence du malikisme après Al-Muwatta de l'imam Mâlik ibn Anas et la grande Al Mudawwana de l'imam Sahnoun. Il est membre de la tribu berbère des Nefzaouas. Il passe la majeure partie de sa vie à Kairouan.

Ibn Abî Zayd Al-Qayrawânî contribue par ses écrits à la régression du chiisme dans l'Ifriqiya du x^e siècle et à la propagation du malikisme en Afrique du Nord et en Afrique occidentale.

أبو زيد القيرواني هو عبد الله (أبومحمد) بن عبد الرحمن (أبي زيد) القيرواني ولد بالقيروان بتونس سنة 310 ه المافق ل 922 م وهو من أعلام المذهب المالكي. و قد لُقِّب بـ " مالك الأصغر "

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

עד כאן הגיעו אצלנו דברי כותב הזכרונות הנזכר, רבי שאול סירירו ועל פי מקורות אחרים נודע לנו כי עוד כמה שנים אחרי שנת שע"ג לא בא הקץ לרדיפות והפחדים שנמצאו בם יהודי מרוקו עד אז וכמעט כל החזיון הזה שתיאר לעינינו רבי שאול סירירו במשך תשעת השנים שס"ד – שע"ג 1604 – 1613 הרעב, כובד המסים, דבר ופחד המלחמות והמהומות, הכל חזר והוכפל עוד ביתר שאת בשנות שע"ד – שפ"ג 1614 – 1623.

בשנת שע"ד עד שנת שע"ו היה רעב גדול והגיעה מדה של חטים חמשה אוקיות, ושלש מאות אוקיות לסחפא ומתו מן הגוים כשבעת אלפים, כך כותב סופר הזכרונות אחד מבלי להזכיר כמה מתו ברעב ההוא גם מן היהודים. בשנת שפ"א ושפ"ב – וסיים סופר הזכרונות ועוד :

" היו מלחמות גדולות ומרידות בפאס, ובלבול וכובד המסים על היהודים. בשנת שפ"ה בלית שבת כ"ב לאייר קודם אור יום היה גם כן רעש גדול ונפלו כמה בתים בהאלמללאח והחומה נסדקה אך לא מת שום יהודי, ובפאס אזדיד מתו עשר ישמעאלים, ובפאס לבאלי מתו יותר מאלף וחמש מאות ישמעאלים.

בעיר צפרו נפלו ארבעה בתים ולא מת אחד, ובעיר מכנאס מתו שני ישמעאלים ונהרסו שני מגדלים, והרעש התמיד כרביע שעה ובערב שבועות שנה הנזכרת בלילה היו רעמים חזקים ונפל ברד כבד, ועדים נאמנים שקלו מהם ארבע אוקיות לאחד, ובשנת שפ"ו היה דבר חזק ורבים חללים הפיל "

הנה כן כך השיגו התלאות והמצוקות במאה הזאת הרביעית, את היהודים במרוקו בכלל, בלי הרף, אך הם, המצוקות האלה, עשו ביותר רושם נמרץ בקהלת יהודי פאס, כי חלק גדול ונכבד ממנה אבד כלה על ידיהם, הרבה ממשפחות המגורשים מספרד וכן גם מהתושבים משפחות צאצאי יהודי פאס הקדמונים, נכחד זכרם כליל מאז.

וקהלת פאס נשארה מתי מעט, ורק עד תחלת המאה החמישית גדלה על ידי מהגרים חדשים שבאו שמה מיתר מדינות המערב, כמו שנזכיר עוד הלאה בקורות המאה החמישית, ואמנם בה בעת שבקהלות מרוקו הייתה אז מגערת לרגלי המצוקות ההם, הנה בארצות המזרח, ביחוד בערי מצרים ובירושלים ובצפת התכוננו עוד מכבר לפני מאות שנים, ויהיו גם נבדלים בחייהם ובמנהגיהם, ובבתי כנסיותיהם כנודע, ואמנם במאה הזאת רב יותר מספרם ותהיינה לקהלות גדולות ורבי השפעה.

ובהביטני על המצב הזה של יהודי מרוקו במאה הזאת כמעט לא נוכל להאמין כי אפשר היה למצוא אז ביניהם אנשים שיכלו לעלות למשרה גבוהה ולהתרומם בחברה המדינית. ואמנם מהתקנה של שנת שס"ח שהבאנו, נדע גם כי בעת צרה ההיא, היו אנשים לא מעט שנחשבו בין משרתי המלך ובאי ביתו ואשר היה להם גם הורמנא ושררה בגלל זאת בין היהודים, כן נודע כבר כי אז בחצי המאה הזאת בערך נמנה האיש שמואל פליאג'י מטעם הממשלה במרוקו לציר בארץ נידרלאנדיה, ועוד אחד מהאנוסים הספרדים אלונזו די היריירה שנקרא אחר כך – בשובו ליהדותו – רבי אברהם קירירה, בעל " שער השמים " כנודע, היה גם הוא ציר מרוקו בעיר החוף קאדיקאס.

הוּרְמָנָא

^ת (נ') [ארמית, בבא מציעא פד., ראו גם הַרְמָנָא] אִשּׁוּר, רִשָּׁיוֹן, תְּעוּדָה: "כְּבָר הִשִּׂיג הוּרְמָנָא מִגְּדוֹלֵי הָרַבָּנִים" (יהודה שטיינברג, שד). "בִּמְסִלַּת בַּרְזֶל שֶׁלָּהֶם שֶׁכְּבָר קִבְּלוּ הוּרְמָנָא לְבִנְיָנָהּ" (סוקולוב, במראות 266).

והנה בעוד שזה האחרון רבי אברהם קירירה לא נוכל לדעת איך ובאיזה אופן נתודע אל הממשלה המרוקאית, והאם ישב איזה זמן במרוקו ? הנה הראשון שמואל פליאג'י נראה שהיה יליד פאס, ואולי אביו או אחיו הוא רבי יצחק פליאג'י אחד מחכמי פאס אז ששמו נזכר בספר התקנות בתקנה של שנת שמ"ח.

הוא שמואל פאליאג'י, היה הראשון שעורר את ראשי העיר מידלבורג, בפלך זילאנד להתיישבות היהודים בנידרלאנד, ויעזור לזה אחרי כן הרבה, וכל כך היה גדול כבודו של שמואל פליאג'י שם בנידרלנד, עד כי במותו הלך הפרינץ אוראיען ושרי הממשלה אחרי מטתו כנודע.

סוף הפרק.

ירושת האישה והבנות.

על פי הדין אין האישה יורשת את בעלה. אבל הייתה תקנה בקאשטילייא שהשוותה את הבעל לאישה בתחום זה, ואם אחד מבני הזוג נפטר, הצד השני יורש מחצית הרכוש, והמחצית לבנים.

תקנה זו התקבלה גם בפאס וכך נהגו בקהילות מרוקו.

לפי תקנות פאס יורשת הבת הרווקה מאביה ומאמה כמו אחיה הזכריים, אבל רק בנישואין ראשונים, כלומר פעם אחת, ואינה יורשת אם אביה התחתן עם אישה אחרת, וכך פסקו חכמי מרוקו הלכה למעשה עד זמננו.

שתי התקנות גרמו לאי נעימויות בבתי הדין. דעתם של החכמים לא הייתה נוחה מהעובדה שאישה מקבלת מחצית הירושה גם אם יש לה עשרה בנים. אשר לירושת הבנות\, בהשפעת השוויון בין גברים לנשים ששלט באירופה, הייתה תביעה מנשים נשואות להשוות זכויותיהן לירושה לאלה של הרווקה. נערך משאל בקהילות בנקודות הבאות :

• האם לשנות את התקנות בנדון ?
• האם יש רצון להגיע לנוהג משפטי אחיד בכל הקהילות ?
• האם ההחלטה צריכה לחול גם רטרואקטיבית ?
• האם רק הבת הרווקה תירש ? נוסך לכך התבקשו הרבנים שישובו למקומותיהם, יתייעצו בבני קהילתם ויביאו מסקנותיהם לאסיפה הבאה.

רוב הנשאלים ענו שיש לשנות את התקנות, וכן שיש להגיע לנוהג אחיד בגל הקהילות אשר יחול רטרואקטיבית, וכי רק הבת הרווקה תירש. המועצה התחשבה בתוצאות, ובמועצה הרביעית בתשי"ב הוחלט שלפני החלטה סופית הנדון יש להכריז עליה בבתי הכנסת בשפות שונות המובנות לקהל, ובית הדין הגבוה יעביר את תמצית התוצאות למועצה הקהילות ואחר כך למועצת הרבנים לאישור סופי.

הלחץ מצד נשים נשואות להשוות מעמדן לרווקות לא הועיל. אשר לחוקת הירושה בין האישה לילדיה, הבחירה בידי יורשיה לוותר על חלקה בירושה ולקבל את הנדוניה.

ביקורת על ההילולות ותקנון לעריכתן.

הרב שאול אבן דנאן, שכיהן בתור נשיא בית הדין הגבוה, הציג את הצדדים השליליים בהילולות, שראוי לומר עליהן :

                    " לא מעוקצך ולא מדובשך " וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים. אבל מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונשעה להם כיסוד האמונה. גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל "

הוא מודע לעובדה שההמונים מייחסים להילולות חשיבות דתית ורגשית, ויש גם אינטרסים חומריים הקשורים בכך. אמנם חלק מההכנסות מממנים מטרות יעילות. לכן לא ניתן לבטלן, אל רק לקבוע כללים כדי לצמצם את ההשלכות השליליות. והרי חלק מהצעותיו שהתקבלו על ידי הרבנים, בין השאר הן :

הילולה תיערך רק באישור בית הדין המחוזי ובאישור בית הדין הגבוה.

יש לצמצם את ההידחקות ההמונית לקבי הצדיקים ולמנוע ערבוב גברים ונשים יחדיו, אין לסעוד בבית החיים, אלא אם כן מכינים קבלת פנים  ל " קרואים ושרי ממשלה ".

אוהלים יוקמו רק מחוץ לבית החיים, והשטח חייב להיות נקי ; בתוך בית הקברות ילמדו חכמים זוהר ומשניות ; אם חל יום ההילולה ביום ראשון, ייכנסו לשם רק במוצאי שבת, כדי להימנע מחילול שבת. לבסוף אם יעברו ראשי הקהילה על אחד מהתנאים המוזכרים, הרשיון יוסר מהם. ספק רב אם התנאים האלו בוצעו.

החלטות שונות.

גיל הבגרות : גבר ואישה עומדים ברשות עצמם החל מגיל עשרים, ולכן כל מי שפחות מגיל זה יכול לחזור ממכירה, או בת ממחילת תנאיה בכתובה. תארים לרנים : באסיפה השנייה הוחלט על  נגד תארים מופרזים לרבנים ולהסתפק בתואר הרב הגאון פלוני משרת בעיר פלונית במשרה פלונית.

סדרי בית הדין : מילוי מקום לסופר שני, שייבחר על ידי הדיין, קבלת עדות : בין השאר אין הסופר רשאי לקבל עדות אלא ברשות בית הדין או הרב. כללים לגבי מורשים ( עורכי דין ) המופיעים בפני בית הדין הגבוה : בין השאר הוא חייב להיבחן, הוחלט על ענישתו אם הפר את הכללים.

החלטה על דבקות תמונות על תעודות שטרות כמו כתובה, גירושין, חליצה, כדי להימנע מהחלפת זהויות.

הכשרת בעלי תפקידים.

סופרים : לא כל הסופרים של בתי הדין בקיאים במלאכתם והבחינות אינן ספיקות. הוחלט ששלושה סופרים חכמים משלוש ערים יפקחו על הסופרים האחרים, וידריכום בכתיבת התעודות הנדרשות, וכן לבקש שהשלטונות ישלמו להם משכורותיהם. מסדרי גיטין זקוקים לתעודה לאחר בחינה אצל בית הדין הגבוה.

בעיית ההכשרה לשוחטים עלתה כמה פעמים בגלל הרגישות לבשר כשר. היו תלונות על שוחטים שאינם בקיאים. הוחלט שכל שוחט חייב להיבחן בבית הדין המחוזי ולקבל תעודה. לאחר מכן ייבחן שוב בסוף כל שלוש שנים מיום קבלתו תעודת שוחט,עד שיקבל תעודת מומחה.

מוהלים : על רקע אסונות שקרו, הוחלט על שבעה עשר סעיפים המחייבים כל מוהל. ביניהם, עליו לקבל תעודה מרופא שאין לו מחלה מידבקת, עליו לקבל שיעורים מרופא בכללי הניקיון, לקבל תעודה ממוהל מומחה ומבית הדין המחוזי, וכן הוחלט מי פסול לתפקיד זה.

תעודות למתאסלמים.

היו יהודים שהתאסלמו בכל הדורות מאונס או מרצון, כפיתוי לשיפור מצבם הכלכלי. היו כאלה שהתאסלמו כדי להתחמק מחובות. בהתחשב בכך הורה שר המשפטים של הסולטאן בשנת 1929, כי לפני שאדם בא להתאסלם, יש לבדוק אם כל תביעותיו בענייני נישואין וירושות יושבו לפני המרתו.

במועצה השלישית בתשי"ב, הוחלט על נוסח אחיד להצהרה זו בה ייאמר שאין לו או לה שם תביעה בעניין הנישואין והירושות. היו בוודאי מקרים בודדים, של התגיירות, כך יוצא מההחלטה ש " טבילת הנשים לגרות תהיה בדרך צניעות ככל האפשר על פי הדין.

לסיכום

מועצת הרבנים, שהייתה הגוף הרבני העליון של יהודי מרוקו, ושזכתה לגיבוי ממלכתי, החליטה על שורת החלטות לשם תיקון פרצות שנבעו בחברה היהודית בתחומים שונים, כתוצאה מהרוחות החדשות שנשבו, וביניהן הירידה באמונה הדתית, שאפיינה יהדות זו במשך דורות.

המפגש עם בתרבות האירופית גרם למשבר במשפחה ובחברה, והיה צורך לשמר את גחלת היהדות, ולהחזיר עטרה ליושנה. המועצה עשתה לחיזוק החינוך הדתי ולשיפור השירותים הדתיים על ידי קביעת נורמות בסדרי בתי הדין, השכרת בעלי תפקידים ופיקוח עליהם, ודאגה למעמדה של האישה.

בנושא אחר לא הייתה היענות לתביעות הנשים : השוואת מעמדה של הבת לזה של האח בתור יורשי ההורים. ראוי לציין האומץ של הרבנים שיצאו נגד עריכת ההילולות, ולא חששו מפני פגיעה שפופולאריות שלהם. הדבר מעיד על מעמדם החזק של הרבנים.

סוף הפרק בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו.

המשפחות הגדולות.

עבודות הבניה העצומות, ארמונות, בנייני ציבור, גנים אגמים ועוד, בבירה החדשה, פריחת הסחר והשגשוג הכלכלי, הביאו לגל גדול של הגירה יהודית מכל ערי מרוקו אל הבירה מככנאס. כדי לנהל עבודות אלה ולספק את צרכי הצבא והמח'זאן, היה זקוק המלך לשכבה רחבה של משרתים הנאמנים רק לו.

בניגוד לקודמיו לא הסכים המלך להיות תלוי במפחות האצולה המוסלמיות ועל כן קירב אליו יהודים רבים לחצרו. את כל ממונם ומעמדם הם היו חייבים למלך ובזה הבטיח את נאמנותם המוחלטת.

מולאי איסמעיל מצא במשפחות הגדולות את מבוקשו בשפע. שתי משפחות בלטו מעלה מעלה, טולידאנו ומימראן, תפקידים נכבדים בחצא מלאו גם משפחות בן עטר ובן קיקי.

                       משפחת מימראן.

עוד לפני עלותו על כס המלוכה, כשהיה עדיין מושל האיזור מטעם אחיו, מצא מולאי איסמעיל בנגיד הקהילה יוסף מימראן עוזר כנגדו, איש סודו, יועץ, בנקאי ובעת מבחן משרת מסור ויעיל. מספרים שקשריו וממונו הם אשר סייעו למולאי איסמעיל להקדים את יריביו ולהכתיר את עצמו כמלך. לצורכי מסחרו היו ליוסף נציגים בערים הראשיות, אחיו מימון ( שהיה בין תומכי שבתי צבי ) שישב אז בעיר הבירה מראכש.

היה הראשון שהודיע לו על מות המלך מולאי אראשיד בשנת 1672 . הוא מיהר להודיע על כך למושל והעמיד לרשותו הכספים הדרושים כדי לגייס צבא ולצאת לפאס שם הוכתר כמלך, לפני כל מתחריו. מספרים שמעשה בראשית זה היה לו לרועץ ליוסף וגרם למותו הטראגי כשהמלך העדיף לחסל אותו במקום להחזיר את חובו.

תפקיד נגיד הקהילה לא זיכה בדרך כלל בתהילה את נושאי המשרה. תפקידו היה כפול, לייצג את הקהילה בפני השלטונות ועוד יותר לייצג את השלטונות בפני הקהילה, ובעיקר להבטית גביית המסים.

הנוהג אז היה שהשלטונות קובעים הסכום הכללי שעל הקהילה לשלם והקהילה בעצמה היתה קובעת את חלוקת הנטל.

חלוקה זו היתה תמיד מקור לסכסוכים ולרינונים ו " ספר דברי הימים " גדוש פרשיות כאלו עד אשר החליטו בפאס לבטל את מוסד הנגידות. לא אחת ניצל הנגיד את מעמדו כדי לפטור את עצמו ובני משפחתו מכל תשלום. לא כל היה במכנאס בימי הנגידים יוסף ואברהם בנו אחריו. בכתבי הרבנים הם מוזכרים כצדיקים גמורים ומשרתי עמם בנאמנות.

יוסף מימראו עסק לא רק במסחר אלא גם בניהול מדיניות החוץ של המדינה, מבלי שיזכה לכל תואר רשמי בגלל מעמדו כד'מי. אולם השפעתו בחצר היתה כה גדולה עד אשר הקונסול ההולנדי, כשרצה להסביר לממשלתו את תפקידו של יוסף מימראן, לא היסס לערוך השוואה מרחיקת לכת " מעמדו בחצר המלך כמעמד קולבר הגדול בצרפת " ( קולבר – שר הכספים הכל יכול בחצר המלך לואי הארבע-עשרה ).

ברם חייו נקטעו ללא עת בשנת 1683 באורח שאורגן כנראה על ידי שר העיר שניצל את העדרו של המלך שהיה באחד ממסעות המלחמה שלו באיזור תארודאנת כדי להתפטר מיריב ולפטור באותה הזדמנות את המלך מבעל חוב לוחץ.

האם יד המלך היתה בדבר ? אין הסכמה בין ההיסטוריונים והשוללים השערה זו מביאים לראייה את מינוי אברהם, בנו של יוסף, תחתיו כנגיד הקהילה היהודית, יועץ ובנקאי, מה שהחל אביו המשיך אברהם ביתר תנופה ופאר.

הוא עלה לדרגת יועץ המלך בענייני מסחר ויחסים בינלאומיים, מעין שר חוץ בלי התואר, ולמרות מעמדו הרם לא התרחק מבני עמו והיה להם לנגיד מסור ואהוב, עליו כתבו הרבנים " גדול ליהודים ודורש טוב לעמו ", " נגיד ומצווה לאומים " , " שר צבא ישראל ".

כאמור ללא כל תואר רשמי מילא אברהם לעתים של החוץ בפועל – במדינה בה המלך הוא המחליט היחידי -. ביתו היה אכנסייה לשגרירים הזרים. למרות שהבירה הועתקה למכנאס לא הורשו הדיפלומטים הנוצרים להתיישב בה ובדרך כלל ישבו בסאלא או בתנז'ה, וכל פעם שרצו להתקבל על ידי המלך, היו עולים למכנאס ומתגוררים במללאח.

בגלל קרבה זו לדיפלומטים – ובמיוחד הצרפתים – יש לנו שפע של פרטים על חייו ותפקידו של אברהם, מהם אנו למדים גם על חיי הקהילה ומנהגיה ובין היתר על המטבח היהודי שלא תמיד היה לטעמו של החיך הצרפתי.

" בעת מסענו השני בשנת 1708, אברהם מימראן שהתאכסנו ליד ביתו, שלח אלינו מנת קוסקוס מלווה בעוף מתובל בכרכום. אכלנו אותו בכפות ומזלגות כסף כי היהודים משתמשים בהם , בניגוד למוסלמים. אולם הטעם לא היה לטעמנו " – מתוך ספר המסעות של כמרי הישועה.

כדי להצליח בתפקיד כה מורכב – יועץ, סוחר, דיפלומט ובנקאי – ועוד ליד שליט עריץ, הפכפכן, חמדן, קמצן ואכזרי עד טירוף, היה צורך באדם בעל שיעור קומה בלתי רגיל, הממזג סבלנות, פקחות, זריזות וכוח ספיגה.

אברהם הכיר טוב את אדונו ובמיוחד את חולשתו הכמעט ילדותית למתנות. כך הגדיר אותו הצרפתי שנשלח לחדש ברית השלום עם מרוקו " האדון מימראן, יהודי המלך הזוכה לקרבתו על ידי המתנות הרבות שהוא מגיש לו לעתים קרובות ". אולם לפעמים גם סבלנותו פוקעת ובמקום להתפרץ הוא מתחלק בסודו עם ידידו הקונסול הצרפתי אסטל, בשנת 1696 בימי המשבר עם הולנד, כאשר המלך התכחש להבטחותיו, הוא שופך את לבו בפני הדיפלומט הצרפתי המספר בזכרונותיו.

" לאחר שהרצה והרצה בנושא זה התלונן היהודי על האסון להיות בשירות מלך כזה והלך לו ". אברהם מימראן לא היה רק מבצע, ידוע שבניגוד למשה בן עטר, הוא היה חסיד ההתקרבות עם צרפת ודעתו היתה נשמעת בחצר המלך. כדי לעמוד על מהות תפקידו כיועץ לענייני חוץ, מעבר למסך התוארים הרשמיים, הדרך הטובה ביותר היא להתחקות אחר דו"חות הדיפלומטים הזרים שמעצם תפקידם חייבים לגלות את מוקדי הכוח האמיתיים.

תמורה בנוסח שטר הכתובה.

תמורות בכתובה ובתכניה.

גם בשטר הכתובה חלו שינויים בהשוואה לכתובה המסורתית.

• היום בשבוע איננו עוד " שלישי בשבת ", אלא " חמישי בשבת. עד 1950 לפחות נערכו כל החופות אור ליום שלישי. יום חמישי מופיע בכתובה משנת 1955, ונראה שיינוי היום בשבוע חל בשנים שאחרי 1950.

• שם המקום שבו נערכו כל החופות איננו עוד " כאן במתא סג'למאסה דעל נהר זיו מתובתא ". אלא " כאן במתא ארפוד ". בכתובות של שנת 1948 רשום " סג'למאס ", בכתובה משנת 1950 כבר מופיע השם ארפוד. שאר השינויים המפורטים להלן מצויים בכתובה מסוף שנת 1955.

• רישום סך הכל של עיקר הכתובה ונדוניה ותוספות נרשם במטבע ממלכתי בפקרנים בתקוםת הפרוטקטורט, ובדרהאם לאחר העצמאות ( מתורגם גם לערכו בפרנקים ).

• רישום ביטחונות הכתובה, קניין משיכה, שבועה חמורה.

• איזכור סוג התקנות שעליהן נשענות הכתובה ( כאן, תקנות רבני המועצה במרוקו ).

• חתימה של שני עדים בכתב ידם בסוף השטר.

• אישור השטר בידי דיין העיר ( כאן, רבי נאיר אביחצירא ).

• חותמת רשמית של בית הדין וביול ממשלתי של השטר.

• הדבקת תמונות החתן והכלה בסוף השטר.

• גם בעיטור הכתובה יש שינוי : בכתובה משנת 1950 מצוי עיטור ייחודי בכתובה – ציור דגלי הלאום, כנראה בהשפעת האווירה הציונית במקום עם הקמת המדינה.

• המסגרת הקישוטית כמו העמודים, הקשתות, החלונות, שאר ציורים וכן הפסוק מרות " יתן ה' לך את האשה " אינם מופיעים לא בכתובות משנת 1955 ולא בכתובות משנת 1963, והכתובה מקבלת אופי של מסמך משפטי עם בולים וחותמות.

למרות השינויים בשטר הכתובה לא נתבטל שטר הנדוניה, ועל קיומו ידוע לנו גם בשנת 1961.

נוסח הכתובה בארפוד בדור החדש.

להלן נוסח כתובה מארפוד מסוף שנת 1955 ובו מספר שינויים מודגשים. הפסקה החמישית, המצוינת בסוגריים מרובעים, היא החלק החדש הנספח לנוסח המסורתי המחוסר ביטחונות ופירוט סכומים.

בחמישי בשבת ראש חודש טבת ייהפך לשמחה, שהוא יום שלושים לחודש כסלו בשנת חמשת אלפים ושבע מאות ושישה עשר לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאם במתא ארפוד.

אין השם הטוב והיקר ונכבד הבחור הנחמד החתן המפואר רבי שמעון בן המנוח רבי יחייא נ"ע הידוע הן ( הנקרא ) אזרואל אמר לה לכלתא בתולתא העימתא דא אסתר בת הגבר המרומם ונעלה לשם טוב ולתהילה רבי יעקב הידוע הן אנזרי הוי לי לאינתו כדת משה וישראל.

ואנא בסייעתא דשמייה אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ןמסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא לייכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמישה זוזי מזוזי כספא דחזו לייכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לותייכי כאורח כל ארעא.

וצבאת אסתר בתולתא והוות ליה לרבי שמעון חתנא דנא ורצה והוסיף לה שמלו תוספת על עיקר כתובה דא עד מישלם דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

( ודא נדונייא דהנעלת ליה אסתר כלתא בתולתא דא עם נפשה מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שום סך הכל עיקר כתובה ונדוניה ותוספת ארבע מאות אלף פראנק ממטבע אלפרנציץ ירום הודה, 400000 ונכנס הכל לרשות הבעל בקניין של משיכה במנא דכשר למקני ביה, בשבועה חמורה בשם יתברך והודה בהם הודאה גמורה ברעות נפש והשלמה דעתיה הודאה גמורה ברעות נפשיה והשלמה דעתיה בלי שום זכר אונס כלל, אלא ברצונו הגמור שהכל נכנס לרשותו בנאמנות גדולה ובאחריות גדולה ונכנס הכל מיד הבעל הנזכר בהקניין ושבועה חמורה כנזכר, הנזכר אמא דכתיב ומפורש לעיל הכל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא, אלא כחומר וכחוזק וכתקנת חז"ל.

דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה ואפילו מגלימא דאכתפיה.

בכתובת משנת 1963 נחתמת הכתובה במשפט נוסף " " והכל כפי התקנה שתקנו רבני המועצה המרוקנית בשנת תש"י ליצירה. והכל שריר ובריר וקיים.

והרי השיר לפנינו

לשוני משוררת לכבוד אהוב

שיר שבח לשלוח צפת , רבי רפאל פראנקו , כתוב במתכונת 'אוחיל יום יום אשתאה' ובהשפעתו .

כתובת השיר : 'פיוט יסדתיהו לכבוד החכם השלם כולל תהלות כמוה"ר [כבוד מורנו הרב רבי] רפאל פראנקו מעה"ק [מעיר הקודש] צפת תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] ויען בא בר"ת [בראשי תיבות] שמו וחניכתו ישצ"ו [ישמרהו צורו] רש"פ  ]רפאל שאול פראנקו[ לכן עשיתי הסוגר ]הרפרין[ רשפי את שלהבת וגו' נועם אוחיל יום יום אשתאה . סימן ליעקב בירדוגו

תיאור : שיר מעין אזור ובו טורי- פתיחה )מעין מדריך( ועוד 11 מחרוזות . בכל מחרוזות 3 טורי סטרופה וטור מעין אזור

. חריזה : אב , אב / ג , ג, ג , ב / ד, ד , ד , ב .

משקל : 7 הברות בטור .

מקור : קול יעקב , עמ' פו

לשוני משוררת / לכבוד אהוב ידיד יה

אהבתו בוערת / רשפי אש שלהבת יה

יום הזה ראו עיני / חכם למדת ששוני

שאול בחיר ד '/ עמו עז ותושייה

עופר, צבי ישראל / כמו מלאך רפאל

צדקתו כהררי אל / וזיו ליה כבר בתיה

קירות משוש לבנו / בא לבית מלוננו

מעיר קדש עז לנו / יפה נוף  -וזה פריה

בחצרות אל נטוע / אור לצדיק זרוע

ולו בשיר זרוע / והוד ידו נטויה

בני אל חי – נורא הוא

בשמחה קבלוהו

זהובים עטרוהו

סגנייא וסרכייא

יחיד  – מי אל כמוהו

רצון יעטרוהו

יפרהו ירבהו

כמו גפן פוריה

רב חסד לא אחלה

כל עצתו ימלא

ולהר הקדש יעלה

אל ארץ המוריה

דר ערץ רם ועליון

יראהו נעם חביון

בשוב את שיבת ציון

ככלה תעדה עדיה

ואל חי אותך יבנה

כבני חיי ומזוני

ממעונו לף יפנה

הוה יהיה והיה

גילה, רנה ודיצה

תשמע, אבן הראשה

בתוך ארץ קדושה

יפהפיה, צביה

ושלום כנהרים

לך יטה צור יצורים

ובקול נעים וזמירים

ברך שוכן עליה

וזה אשר כתבתי ושלחתי להחכם הנ"ל עם השיר הנ"ל :

מנחה היא שלוחה / למשאת וארוחה / אל שר שלום שר מנוחה /

תשורת שיר / נתיבותיה תיישיר / ;בתים מלאים כל טוב לא יחסר /

כמספר בני יעקב שנים עשר / כי פי המדבר / ומילין

לצד עילאה יחבר / שואל עזרו מאל / יעקב בנו יקותיאל

רב פעלים מקבציאל / זכותו תעמוד לני ולכל ישראל

את חלקם של שד"רי ארץ ישראל כמובילים של תרבות והשפעות בין המזרח למערב ממחיש השיר 'חון על יונה' לר"י בירדוגו . מתוך כתובת השיר אנו למדים, כי השד"ר ר' חיים אשכנזי הביא עימו מנגינה תורכית שמצאה חן בעיניו וביקש מאת ר"י בירדוגו שיתאים לה מילים עבריות ) מכאן ששד"ר זה לא היה משורר בעצמו , שלא כקודמו ר' ר"ש פראנקו( .  משוררנו נענה והתאים לצליל המילים התורכיות  את המילים העבריות, 'אל נא ינצור ויפדה נא' שבפתיחת שירו . אף קבע את האקרוסטיכון בשירו על שמו של רבי חיים ובנה את השיר בארבע מחרוזות כנגד ארבע ערי- הקודש. לפנינו אפוא משורר עברי ממארוקו , הכותב שיר עברי למנגינה תורכית, הבאה אליו עם שד"ר מארץ – ישראל , ועיקרו של השיר ארץ -ישראל .

באמונה העממית

באלג׳יריה היתה אמונה עממית כי ״נשים ההולכות בחודש השמיני למרחץ היא מסוכנת להפיל״ (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה׳, סי׳ קמח). סגולה לאשה שלא תפיל נזכרת בתלמוד מס׳ שבת, דף סו ע״ב, וכן על ידי חכמי המגרב. לפי עדותה של אשה שעלתה ממרוקו, היה נהוג שם לתת לרווק לקשור חגורה סביב בטנה של האשה ההרה, ולנעול את החגורה במנעול. כל זמן שהמנעול סגור, נשאר גם הרחם סגור, והיא לא תפיל את ולדה. לקראת הלידה פתח הבחור את המנעול, ואז מוכנה האשה ללידה.

כשאשה הפילה היתה המשפחה עוברת לבית אחר כדי להתרחק מהרוח הרעה או מעין הרע.

בין היהודיות שחיות במהרה. לפי ממצאים מאמצע המאה ה־20. מספר ההפלות היה גבוה, שניים מכל ילוד חי היו נפלים, ואלה נקברים בחלקה מיוחדת בבית הקברות. לפיכך התפתחו שם סגולות נגד הפלה.

פרק ז: הלידה, שמירת היולדת והתינוק,

פטירת יולדות בעת הלידה או אחריה

הקלת הלידה

במרוקו היו נוהגים לתת צדקה או לעשות מעשה של מצוה, תוך אמונה שהדבר יקל על יסורי היולדת.

שליח ארץ ישראל ר׳ שלמה משה סוזין שביקר במרוקו בשנת תרמ״ו (1886) תיקן בקהילות פאס וצפרו הצבת קופה לרחל אמנו ״דהיינו שכל אשה יולדת בעת שבתה על המשבר תידור סך מה לשם רחל אמנו לפדיון נפשה, ומינה פקידים על זה לקבץ הנדרים הללו ולהניחם עד עת בוא הרב השד״ר של ירושלים״.

בעקבות ההצלחה ״שנתמעט קושי הלידה״, הוסכם על ידי חכמי מכנאס לאמץ נוהג זה לפיו ״כל יולדת זכר מנשי העשירים והבינוניים תתן ביד הפקיד שיוכשר בעיני הרב סך מסוים״. המטרה ״כדי למעט קושי הלידה״. חתומים על התקנה 12 חכמי מכנאס. כנראה שמיתת רחל אמנו בעת לידתה יעד אותה להגן על היולדות. התקנה חודשה שוב בשנת תרפ״ב (1922) בעקבות שליחותו של הרב אברהם פינטו.

באמונה העממית היו סגולות למקשה לילד

לפי ר׳ רפאל משה אלבאז: ״למקשה לילד קח עפר הנמצא תחת מפתן הבית או בתוכו ותשים בסמרטוט של צמר על טיבורה ויצא הולד מיד, ותכף תסירהו״.

בקהילת דבדו היה נהוג שאם היולדת התקשתה בלידה, קראו לתינוקות של בית רבן שעמדו מחוץ לחדר היולדת, ואמרו פרקי תהלים. הגברים היו קוראים את פרשת העקדה, והנשים היו עומדות ליד מזוזת הבית בתפילה ובתחנונים (א״ר מרציאנו, תשמ״ז, עמי 103).

במכנאס היו שמים את מקלו של ר׳ חיים משאש על בטנה של היולדת. בקהילת תיטואן היה נהוג לשים את המקל והאבנט של ר׳ יצחק אבן ואליד, ובוואזאן את האבנט של ר׳ עמרם בן דיוואן, שליח ארץ ישראל שנפטר בשליחותו וקבור בקרבת מקום. האמינו שהדבר מועיל ללידה (בן שמחון, תשנ״ד, עמי 34).

בצפרו היו נוהגים עוד בדורות האחרונים לומר תפילה מיוחדת להקלת הלידה שנקראה ״פדיון״. השם ניתן לתפילה כנראה, כי האמינו שעל ידה פודים את היולדת מקשיי הלידה. אם עדיין לא ילדה, היו עושים ״פדיונות״ נוספים. ר׳ דוד עובדיה כותב על פסוקים שאומרים בעת פדיון נפש ליולדת ביניהם ״יענך ה׳ ביום צרה״ (וזהלים כ, 2), כי במזמור זה יש תשעה פסוקים כנגד תשעת ירחי לידה. וצ' אותיות כנגד צ׳ צעקות האשה. בעת חבלי הלידה היו בני הבית נוהגים לומר את הפיוט ״עת שערי ציון להפתח״. בהוצאת השליה היו אומרים את הפסוק ״וירדו כל עבדיך אלה״ (שמות יא, 8) (עובדיה, ׳נתן דויד/ עמי תלט).

בכמה קהילות, ביניהן צפרו, היו מזמינים את המלמד, ויחד עם אחרים היו קוראים פרקי תהלים ותפילות מיוחדות. בשקית קטנה היו ממלאים מטבעות נחושת שיצאו מכלל שימוש, ובשבת – במקום מטבעות – ממלאים בפולים. המלמד היה מסדר את המטבעות או הפולים בערימות כמספר האותיות של שם היולדת, אחר מצרף הכל לערימה אחת, ושוב מחלקם לערימות קטנות (א. מיוסט, 2000, עמי 20-19, 142).

כמו כן היה נהוג שאם צירי הלידה קשים, בעלה, אביה וקרובים אחרים קוראים תהלים, בעיקר מזמור פרק כ: ״יענך ה׳ ביום צרה״ וגו׳. הנשים מדליקות נרות, עומדות ליד המזוזה ומתפללות בערבית יהודית לשלומה. היו מביאים חפצי קודש מבית הכנסת כמו ספר תורה, פרוכת, או מפתח של בית הכנסת (י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 68).

הנשים התנגדו בדרך כלל לתרופות המזרזות את הלידה (נ״מ שיטרית, 1983, עמי 125).

האם מותר לזרז את הלידה באמצעים רפואיים? הרב יוסף שרביט דן בשאלה זו לגבי יולדת המתייסרת מכאבים ומצירי הלידה, האם מותר להזריק לה תרופות לזירוז הלידה. תשובתו חיובית (׳ארחות יושר׳, ח״ג, יור״ד, סי׳ ח).

אמצעים להקלת הלידה. החיד״א כותב, ״כשיושבת על המשבר יאמר יב פעמים מזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳״ (תהלים, פרק כ, ׳סנסן ליאיר׳, דף סב ע ״ב).

ר׳ כלפון משה הכהן ציטט תפילתו של החיד״א בלשון זו:

ותפקוד בזרע של קיימא זרע קדש לכל חשוכי בנים והיושבות על המשבר מעמך ישראל תוציאם מאפילה לאורה ויצא הולד בשעה טובה ובלא צער ושום נזק לא ליולדת ולא לילדיהן ואל ימשול אסכרה ושדין לכל ילדי עמך ישראל (׳בני משה׳, דף ח ע״ב). אשתו של ר׳ יעקב בן שלום כהן, מחבר ׳זרע השלום׳, ג׳רבה תרפ״ח, הצטיינה בחכמה ובצדיקות. וסגולה ללידה קלה היתה, שהיא ישבה למראשותיהן של היולדות, וקראה בעל פה את ספר יונה (ה. כהן, תשל״ח, עמי 117).

לפי עדותה של אשה שעלתה ממרוקו, היה נהוג שם שהיולדת שוכבת על מזרון המונח על הארץ (ר. פטאי, תשי״ג, עמי 268).

אשה שעלתה ארצה בשנות ה־50 של המאה ה־20 מאחד הכפרים בסביבות מראכש, סיפרה כי אחרי הלידה שכבה במיטה שלושה חודשים לשם מנוחה, ופינקו אותה. לכבוד הלידה שחטו שלושה כבשים, עופות, ואפו עוגות. המשתה נמשך שבעה ימים (י. כלפון-סטילמן, תשמ״ג, עמי 65). עד הזמן החדש ילדו הנשים במדינות המגרב בדרך כלל בבית. עוד במאה ה־20 היה נהוג שנשים היו יולדות בבית באמצעות מיילדת.

במאה ה־20 עלה מספר הנשים שילדו בבית היולדות, לפי מקור ממוגדור בשנת תש״ח (1948) (אהרן בן חסין, ׳מטה אהרן׳, אהע״ז, סי׳ טו).

עם גירוש ספרד בשנת 1492, יצאו רבי סעדיה ואביו רבי מימון לצפון אפריקה ונכנסו לווהראן שבאלג'יריה. באותה שנה פרצה המגיפה הגדולה באלג'יר ובמרוקו, שבה נספו רבים מן הגולים, ובהם היו גם רבי סעדיה ואביו רבי מימון. אחד מצאצאיו רשם בסוף ספרו שלרבי סעדיה:

ובכתבי הרב זקננו ( רבי סעדיה השני ) ז"ל נמצא שהגירוש שנתגרשו מגרנדה היה על ידי הירנאנדו מלך קסטיליה בשנת רנ"ב מהאלף הששי…והגזירה הייתה בטבת ויצאו בסיון שהשנה ההיא ונכנסו לווהראן בי"ז בתמוז משנה ההיא ומיד התחילה מכת מגפה ונראה מדבריו ששם נפטרו הרב המחבר ואביו כהה"ר מימון בשנת רנ"ג.

רבי סעדיה השאיר אחריו בן אחד. לפי נוסח אחד של שלשלת היחס של משפחת אבן דנאן היה בנו רבי מימון. אבל הואיל ורבי סעדיה לא היה זקן בפטירתו ומצד שני רבי מימון, שהיה דור רביעי לרבי סעדיה, נהרג בשנת רפ"ו, 1526, נראה שחלה טעות בסדר היחס, בנוסח אחר, שנערך בשנת תקכ"ג, 1763, על ידי רבי שאול בן יעקב אבן דנאן, נאמר :

שמרתי סדר יחסינו מפי ספרים וכתבי הקדמונים זלה"ה ומפי סופרי שטרות, וכאן סדר היחס הוא "

מימון, משה, מימון, משה, סעדיה, מימון, שמואל, שמימון, שמואל וכו…נראה ששמו של רבי מימון אביו של רבי סעדיה שנשמט, הונח במסורת לא מדויקת כבנו של רבי סעדיה. אם תתאמת השערה זו הרי בנו של רבי סעדיה הוא רבי שמואל הראשון.

רבי שמואל הראשון לא נשארו בידינו מכל ידיעות עליו. בנו היה רבי מימון החמישי. הוא נהרג בפאס לפני שנת רפ"ו, ועובדה זו מעידה שהיה מראשי הקהילה בפאס – על כל פנים מתושביה. קברו בפאס היה משמש מקום תפילה ועליה להשתטחות.

שלושה בנים היו כנראה לרבי מימון, הגדול שבהם היה שמואל, ועוד יבוא בהמשך דברינו. בנו השני היה כנראה סעדיה ( או מסעוד ), שהיה לון בן בשם מימון. כתוב היד המחזיק את כתביו של רבי סעדיה הראשון נקנה בשנת ש"ו, 1546, על ידי גדרון אבן מסעוד באלג'יריה בשנת שכ"ב, 1562, ושלכבודו חיבר רבי אברהם גבישון שיר : כשחיה הה"ר רבי מימון בן דנאן מחליו יסדתי לו אני אברהם גבישון בתים אלה, השכ"ב ליצירה.

על רבי יוסף אנו יודעים אגב בנו. רבי שמואל השלישי מזכיר את קרובו רבי יעקב אבן דנאן ולפי מקורות אחרים מתברר ששם אביו היה יוסף. לפי סדר הזמנים אפשר לקובעו כבנו של רבי מימון.

רבי יעקב אבן דנאן היה סופר בית הדין בפאס. הוא היה כותב את שמו : יעקב בן דנאן הסופר. בשל בקיאותו ניתנה בידו סמכות רחבה. בשנת שע"א, 1711, נקבעה בפאס תקנה " שאין רשות לשום סופר לכתוב הגט עד שיהיה מצוי עמו הרב יעקב אבן דנאן יצ"ו ".

התקנה נקבעה הואיל ושאר הסופרים אינם בקיאים כל כך. חכמי פאס היו מתיעצים עמו בענייני נוסחאות של שטרות. רבי סעדיה אבן דנאן כותב : בזמן הזה אף על פי שכותבין הסופרים ושעבד לו מטלטלי…ככה שמעתי מהחכם השלם הרב יעקב אבן דנאן.

אביו של רבי סעדיה, רבי שמואל כותב אף הוא " שכבר נתקבלה העדות בפני ג' ואף אם אחד שהיה מצוי עמנו הלא הוא התחכמון הנבון הרב יעקב אבן דנאן קרוב אלינו ". הוא שימש אחר כך גם כחבר בבית דינו של רבי שאול סירירו. רבי יעקב אבן דנאן חיבר ספר " פסקים " שנשאר בכתוב יד. מיוחס לו פירוש השיר " אני ריאה " לרבי דוד ויטאל. הוא נפטר אחרי שנת שפ"ד – 1624.