שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ב.שטרי שליחות

שליח היוצא לשליחות קובע עם משלחיו בפרוטרוט את תנאי השליחות, החובות והזכויות של השליח והמשלחים, ועל כך נכתב חוזה או שטר שעליו חותמים שני הצדדים. שטרות כאלה לא נשתמרו במספר רב, מאחר שלא היה להם כל ערך לאחר שחזר השליח משליחותו ומילא את תפקידו בשלמות. אולם מהשטרות המעטים שהגיעו לידינו ומסכסוכי־דברים שבין השליח והמשלחים שהגיעו לבית־דין ובהם הובאו קטעים משטרי תנאי השליחות אפשר לעמוד על התנאים העיקריים בדרך כלל.

התנאי החשוב ביותר הוא סכום השכר שמקבל השליח על טרחתו וטלטוליו. החל מהמאה השבע־עשרה נהוג ליתן לשליח שליש, ובמקרים מעטים רבע, מכל ההכנסה לאחר ניכוי כל ההוצאות, וכמובן גם כל הוצאותיו במדה שאין הקהלות התורמות משלמות אותן. כך הובא לפני ר׳ משה גאלנטי, מרבני צפת, שאלה על דין־ודברים בין קהל צפת ובין אחד משלוחיהם בסוף המאה השש־עשרה, שהשליח התנדב לילך בשליחות שלא על מנת לקבל פרס, ובתנאי מסוים, אבל מנהיגי הקהל לא מילאו את התנאי. וזה נוסח השאלה :״שבעה טובי העיר שנושאין ונותנין בעניני הקהל, שלקחו מעות ברבית מתוגרמים לעת הצרך פעם אחר פעם בצורכי הצבור… ונתרבו החובות עד למעלה עקרבים ונעשה סך גדול, והסכימו ביניהם להשכר בפני הבעלי חובות וליכנס יחד בבית האסורים כדי להמנע מלפרוע עוד רבית ומלתת עוד מנחות והפסדות והלעטות לשרים ולמשטינים עד ירחם ה׳ עליהם. ונכנסו כולם לבית הסוהר כמו שהסכימו. ובהיותם בבית הסוהר עלתה הסכמתם לשלוח את אחד מהם לסבב בעיירות אשר בני ישראל שמה באגרות בוכות ומבכות כדי שירחמו עליהם אחיהם וישלחו פדות לנפשותם עם שלוחם. והלך השליח על תנאי זה, שהם ישארו וישבו בבתי כלאים כדי שימנע הרבית וההפסדות לשרים מעליהם כנזכר, והשליח יסבב במדינות לדפוק על פתחי שערי נדיבי עם בני ישראל מבלתי קחת חלק השליח לעצמו, לא מעט ולא הרבה, כי אם פיזור אנשי ביתו בצמצום. והלך השליח ועשה שליחותו כראוי ביראת שמים עד מקום שנגעה ידו, והיה שולח להם ראשון ראשון כדי להקל מעל צוארם, והשארית הביאו בידו. ובא ומצאם שהפרו ברית וחק ולא ישבו בבית האסורים, כי אם מעט מזער, ולסיבה לא רצו להתעכב בבית האסורים גרמו [שינתנו] הפסדות רבות לשרים ולמשטינים, והכפילו הרבית, ולקחו ברבית מחדש. ועתה טוען השליח, שמאחר שהם לא עמדו בתנאם, שהוא גם כן אינו רוצה ליכנס בחובות החדשות אשר לקחו, ולא ברבית אשר פרעו והכפילו מיום צאתו ועד זמן בואו, או שיפרעו לו השליש או הרביע מכל מה שגבה, כמנהג השלוחים האחרים״. החכם המשיב פוסק לטובת השליח, והטעם, ״שהם יצאו לרווחה לעמוד בבית בהשקט ובשלוה, והעני סובב סובב מעיר לעיר וממדינה למדינה בים וביבשה, שם נפשו בכפו, אז אין ראוי לשום אוחו בשום מיני חסרונות חדשות מיום שגלה ממקומו עד חזרתו לשלום, ואם לא ירצו בזה שורת הדין מחייב שיתנו לו כמנהג השלוחים״.

לפעמים מתעוררת שאלה מה הן ההוצאות שרשאי השליח לנכותן מסכום ההכנסות, ומה הן ההוצאות החלות עליו. כך נשאלה שאלה מפי ר׳ חייא רופא, מחכמי צפת בסוף המאה השש־עשרה: ״ראש הישיבה הוצרך למעות לצורך הישיבה ולצורך המקום אשר הם חונים שם, ואמר לאחד מבני הישיבה אם היה רוצה ללכת לסבב בעיירות בכתבים אשר יתן לו יביא מעות לפקח צרכיהם, וגם יתן לו טורח הדרך חלק אחד [ולא נתפרש גודל החלק] מהמעות אשר יתנו לו, וההוצאה יקח מהאמצע. הלך ונתקל באמצע הדרך והוצרך להוציא הוצאות להתרפא ולעשות שליחות, ונטל אותן ההוצאות מאמצע כשאר ההוצאות, וכשבא והביא המעות טוען ראש הישיבה שאינו רוצה ליתן כלל מאותם ההוצאות, כי אינו חייב בהם ומזלו גרם… ״

שליח חברון בשנת ת״ן (1690) לערך, מקבל לפי שטר תנאי השליחות ״שליש מפרי שליחותו, והיינו בערים רחוקות, אכן בקצת ערים מה שיקבץ מהן התנו שיתנו לו עשרים למאה בלבד, ובקצת ערים שנדבתם מזומנת ומקובצת לא יתנו לו חלק כלל״. שליח חברון אחר, שנשלח סמוך לאותו זמן לתימן ולפרס, הותנה עמו שיקבל שליש מכל ההכנסות, והוגדר בפירוש שהכנסות משמען לא בלבד נדרים ונדבות לא״י אלא גם מתנות שיתנו לשליח לשם עצמו ״ואפילו מציאה בדרך״, שגם מהן מקבלים השולחים שני שלישים. גם שליח צפת, שהיה סמוך לאותו זמן, בשנת תס״ה (1705) בשליחות באירופה, קיבל שליש מפרי שליחותו ״כפי התנאי אשר בינינו ככתוב בשטר התנאים״. 

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

15 – מעשה בשלושה ילדים.

היֹה היה מלך עשיר גדול. פעם שמע המלך, כי אישה אחת במדינתו ילדה שלישיה. הוא התכעס מאוד וצעק – אינני רוצה שלישיות במדינה שלי !

והא קרה מיד לאחד העבדים שלו ואמר לו – קח סכין הזה והרוג את שלושת הילדים. את גופותיהם עטוף בסדין לבן ושים אותם בקבר. שם חכה עד שאבוא לראותן. אחר כך תקבור אותן.

הלך העבד, שהיה לו לב טוב, אל אם הילדים ואמר לה – דעי לך, כי המלך ציווה להרוג את הילדים שלך.

התחננה האם – אתן לך שלושה כבשים ואתה תשים אותם בסדינים הלבנים ליד הקבר. אחרי שהמלך יגיד לך לקוברם, עשה זאת בנוכחותו.

היסס העבד מאוד – ומה אעשה אם המלך יגלה את מה שעוללתי ? הרי הוא יצווה מיד להתיז את ראשי – אך האם שיכנעה אותו, והוא עשה כפי מה שיעצה לו האישה.

כאשר הודיע למלך כי מילא את פקודתו, האמין לו ופקד עליו – לך וקבור אותם. קבר העבד את שלושת הכבשים והודיע בשמחה לאם הבנים כי המשימה הצליחה בידו.

מיד הלכה האישה אל הנגר והזמינה אצלו ארגז גדול- עשה לי ארגז – ביקשה – שאפשר יהיה לשים בו אוכל לשלוש שנים ונוסף על כך שלושה ילדים. את הארגז הזה אני רוצה לשים בים, ולכן הוא צריך להיות חזק ושלם, גשי שהמים לא יחדרו לתוכו. אני זקוקה מאוד לארגז הזה. אם תכין אותו במהירות, אכפיל את שכרך.

הסכים הנגר לבנות את הארגז, כפי שהוזמן על ידי האישה, והא נעזר בכמה נגרים נוספים כדי לסיים את העבודה במהירות.

כאשר היה הארגז מוכן, שמה בו באישה את הילדים ואת האוכל, והשיטה אותו על פני הים. לא עברו אלא דקות מועטות והארגז עם הילדים נעלם מעיני האם.

חלפו עברו שלוש שנים, במשך כל הימים האלה היה הארגז מיטלטל על גלי הים. והילדים אוכלים וגדלים בו.

כאשר מלאו לילדים שלוש שנים והם ראו כי האוכל אזל, הם החליטו לפרוץ את הארגז. למזלם קרה הדבר סמוך לחוף, והם יצאו ליבשה והתחממו על החוף בשמש.

אחד הילדים קם ואמר – אלך לראות אם אמצא משהו לאכול. הלך הילד ומצא בחורה יושבת במקום חשוך. הוא שאל אותה – מדוע את יושבת במקום חשוך זה ? צאי אל אור העולם !

ענתה לו הנערה – יושבת אני כאן, מפני שאין בחורה הרוצה להחליפני. מדי שנה בשנה חייב אבי המלך להקריב בחורה לאריה ; ולא – יטרוף האריה את כל העיר. השנה נבחרתי אני לקורבן.

כאשר שמע הילד את הדברים האלה, התפלא מאוד. הוא שאל את הנערה אנסה לעשות משהו בעניין זה – והוא שאל – מתי יבוא האריה ? בשעה שתים עשרה בלילה – ענתה הבחורה.

חזר הילד אל שני אחיו ובדרך מצא תאנים ותמרים. הוא נתן לאחים לאכול את מה שהביא להם, אך לא גילה להם דבר על הבחורה ועל שיחתו איתה.

חלף היום והגיע הליה – ולילדים אין שמיכות ובמה יתכסו בקור הלילה ? אמר להם אותו ילד עצמו – אלך לחפש משהו להתכסות בו. אולי אצליח למצוא בית, שבו נוכל שלושתנו לגור ?

הסכימו האחים – לך ונסה לעשות זאת. אולי תצליח, כפי שהצלחת להביא לנו אוכל. הילד הלך ישר אל הבחורה והודיע לה – הלילה רוצה אנו להרוג את החיה הרעה הזאת. אחר כך חתך בסכין את אצבעו ושם מלח על הפצע, כדי שלא יירדם ולא יישן בלילה. וכל הזמן הוא מבטיח לבחורה – כאשר יבוא האריה, אהרוג אותו בעזרת השם.

בחצות הלילה שמע הילד את שאגת האריה, כאשר התקרבה החיה הטורפת, ניצב הילד מולה – מדוע אתה רוצה לטרוף את הבחורה הזאת ?

שמעה החיה את השאלה הזאת, והיא הוציאה מיד את חרבה מתוך ורצתה לדקור בה את הילד. אך הוא התכופף, והארי מעד ונפל. מיד תפס הילד את החרב ותקעה בלב החיה.

הבחורה שמחה מאוד וחזרה לביתה, אל ארמון המלך. ראה המלך את בתו חוזרת בריאה ושלמה,  והוא התפלא מאוד – איזה נס קרה לך, שחזרת לכאן ? סיפרה הנערה את מה שקרה לה.

איפוא הנער שעשה את מעשה הגבורה ? שאל המלך. לא היה אפילו זמן לשאול מיהו ואיפה הוא גר. הכריז המלך באזני כל תושבי מדינתו – מי שעשה את מעשה הגבורה הזה והרג את החיה הרעה יזכה ביד בתי ויירש את מלכותי.

רבים באו וטענו כי הם הם הגיבורים. אך המלך העביר אותם לפני בתו, והיא חזרה והודיעה – לא. לא זה. איש מן האנשים האלה לא הרג את האריה. כך העביר המלך בפני בתו את כל תושבי העיר. כשעברו כולם, שאל – האין עוד אנשים בעירנו ?

לא, רק שלושה ילדים יושבים על חוף הים – הייתה התשובה. והנערה אמרה לאביה – תביא אותם. אולי הרג אחד מהם את האריה.

הביא את הנערים בפני המלך. והבחורה הכירה ביניהם את הגיבור – הנה זה !

לקח המלך את המערים ונתן להם לאכול ולשתות. את אחד הילדים מינה לשר האוצר, את השני מינה לנסיך, ואת הילד שהרג את האריה הושיב על כיסא מלכותו.

עברו חלפו שנים הרבה. יום אחד באה האם אל המלך ואמרה לו – היה היו לי שלושה ילדים ושילחתי אותם על פני המים, מפני שהמלך לפניך ציווה על אחד העבדים להרוג את שלושתם.

שיכנעתי אז את העבד שירחם עליהם ועלי ויהרוג שלושה כבשים במקום הילדים. עכשיו אין הבנות שלי רוצות לעבוד, ובעליהן גירשו אותן ולי אין פרנסה.

הילדים הכירו מיד את אמם, אך לא רצו לגלות לה את הדבר, כי חששו שמא תגרום ההפתעה לשמחה יתירה, וזו תמית אותה. שלושתם דיברו עם האישה יפה מאוד והבטיחוה – טוב. בעוד תשעה ימים נערוך משפט לבנותיך ולבעליהן. ובינתיים תאכלי, תשתי ותלוני כאן, בארמון.

בשיחות עם האישה חזרו שלושת השרים לדבר על הילדים שלה, והיא גילתה להם, שלכל אחד מן הילדים היה סימן – לאחד במצחו – לאחד *- בחזהו – לאחד בצווארו. התוודעו אליה האחים והראו לה את הסימנים.

גדולה הייתה משחת האם. לא זו בלבד שהיא מצאה את ילדיה, אלא שהם שולטים במדינה וכיסא המלכות שלהם הוא.

הושיבו האחים את האם, האב והאחיות בבית מיוחד ויפה שבתוך חצר הארמון, ועד יום מותם חיו כולם באושר, בשלווה ובנחת

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

חיים בן עטר הזקן היה ראש הישיבה בסאלי, איש נערץ על יהודים וערבים כאחד. אחיו, שם־ טוב בן עטר, היה הנגיד בעיר — מנהיגה החילוני של הקהילה היהודית. שני האחים ניהלו עסק משותף, שפרנס את שתי משפחותיהם בכבוד. אולם מוסכם היה בין שניהם שהאחד, שם טוב, דואג לקמח, ואילו אחיו חיים עוסק בתורה.

״אני ומשפחתי — ברחיים על צווארך!״ טען פעם רבי חיים באוזני אחיו.

״ ההיפך הוא הנכון, אחי ״ השיב מייד שם טוב בתוקף. ״ אני ומשפחתי מתקיימים מחסדך ומחסידותך, ומי כמוני יודע שזכותך, זכות צדיק בדורו, היא העומדת לנו, ובזכותך בירן השם את פרי עמלנו. יתירה מזו, הן משה בנך עזר כנגדנו, ומשלב הוא בהצלחה תורה עם מסחר ועסקי העולם הזה,״  סיים שם טוב וחייך אל משה, בן אחיו.

 ״ דודי נדיב מאין כמוהו,״ הגיב על כך משה, ״שכן מי כמוני יודע שאינני מוכשר ביותר לעסקים, אולם חריצותי מכסה מעט על מגרעותי. עבודתי השקודה ואהבתו הנאמנה של אחיך ר׳ שם־טוב, הם משען לתורתך, שבלעדיה אין לכולנו קיום!״

״י פה דיברת, משה אחייני! ״ שיבחו רבי שם־טוב. ״ אני את חלקי בעולמנו מילאתי בכך שנולדתי לגאון והולדתי גאון, ״ אמר משה ברוח טובה, והצביע על בנו חיים הקטן שישב בחצר, בצילה של הגפן המטפסת, והיה שקוע בחומש.

שנותיו הראשונות של חיים עברו עליו בנעימים. אף כי לעתים נתקנא בפראותו של נמרוד, ידע בתוך תוכו שדרכו שונה מזו של חברו. ביקורים בשפת הים או בבוסתנים היו לו אתנחתאות בין לימוד ללימוד. הוא היה נעמד לרגע, שואף מלוא נחיריו ניחוחות מעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, וחוזר לשקוע בתורה.

 נמרוד, לעומת זאת, עתותיו לתורה היו אתנחתאות מאותם מעשי משובה והתפרעות, שעה שאביו, רבי לוי אנקווה, היה רוקם את טליתותיו, את פרוכותיו ואת נרתיקי התפילין שלו, ומנענע בראשו ולואט לעצמו: ״נין־נינו של רבי אפרים הצדיק! ״

בביתו הדל כבר נערמו עבודות מוגמרות כאבנים שאין להן הופכין. אותות רעב — שנגרם מחמת הבצורת — החלו להיראות בחוצות סאלי, ובתמיד בעתות של משבר, ראשונים שסובלים הם האומנים, שמוצריהם למותרות ייחשבו. בזמנים כאלה יימנע אדם מישראל מהתהדר בטלית חדשה, אך יוסיף לקנות לחם מן האופה.

 חורף נטול גשמים, ושיכולים שדופות בשדות, נתנו אותותיהם המרים בעיר. חג הפסח קרב ובא, וליהודים רבים לא היה די ממון לקנות אפילו מצה, לא כל שכן בשר ויין. 

ושעה שראשי המשפחות אספו פרוטה לפרוטה כדי להתחכם למצב ולחוג ליל סדר כהלכתו, נחתה גזירה קשה מנשוא: מושל העיר סאלי, מטעמו של המלך מולאי איסמאעיל, הטיל על יהודי המקום מם של מאה כיכרות כסף; וזאת בנוסף לשאר המסים ששילמו ובראשם מס הגולגולת, שכונה הג׳זייה, וחל על ה״ כופרים ״, דהיינו — היהודים והנוצרים, ופטורים היו ממנו רק בני דת מוחמד.

 יום אחד, באמצע חודש ניסן, קרא אליו שר העיר את שם־טוב בן עטר ודיבר עמו בזה הלשון: ״ השלום והברכה לך, סידי בן עטר. ״ ״ עליך הברכה, מעלת המושל, ״ השיב מנהיג היהודים. ״מלכנו הרם מולאי איסמאעיל ירום הודו שולח את ברכתו לך ולבני עדתך.״

״ מי אנחנו, העלובים, שנהא ראויים לברכת אדיר הארץ ? ״ ״א ל תמעיט בערככם, סידי בן עטר,״ חייך המושל, והוסיף ושאל איך עסקי היהודים, והאם רואים הם ברכה במסחרם, שפרץ אל ארצות אירופה בזכות מדיניותו מרחיקת־הראות של המלך המרומם.

״ אכן, חוסים אנו תחת כנפיו,״ אמר שם־טוב, ותהה לאן מובילים כל דברי ההבל הללו. כלום אין המושל יודע שבעיר ובממלכה משתולל הרעב, ושרוב היהודים אינם סוחרים, ושגם בהם פגעה הפורענות לא פחות משפגעה בשאר תושבי הארץ, אם לא יותר?

״ תמיד היו היהודים נכס למולדתנו ,״ אמר המושל, ״ וגם ידענו להחזיר להם כגמולם, אבל אללה כועס, סידי בן עטר, כועס מאוד. ובזעמו, עצר את הגשמים, והארץ גוועת ברעב ובצמא. וגם העם… העם כועס. את לשדנו מוצצים אל ־ יאהוד, אומרים הם.

 בימים כתיקונם, שעה שאללה מעתיר משפעו על כולנו, אין עינו של העם צרה בכופרים, אבל בימי רעב… קצרה ידנו מלהושיע. בגלל הרעב, אסמינו ריק ואוצרנו מיותם. מניין ניקח כסף לשלם שכר לחיילי משמר המלך המגנים על היהודים ? ״ הוא נאנח אנחה עמוקה. ציפה אולי שאיש שיחו יתנדב ויציע תרומה, אך רבי שם־טוב שמר על שתיקתו.

 והמושל המשיך: ״ ובלי משמר, מי יעצור בעד ההמון הרעב לפרוץ אל בתי היהודים המלאים כל־טוב, ולאכול לשובע ?״ השאלה נשארה תלויה באוויר. שם־טוב ידע, שכל ניסיון להישבע באוזני המושל, שבתיהם של היהודים רחוקים מלהיות מלאים כל־טוב, עלול רק להבעיר את חמתו ולהביאו לגידופים ולחרפות.

הוא הוסיף לשתוק, ואמר בינו לבין עצמו: ״ עשר, עשרים, שלושים כיכרות… ? ״ ״ מאה כיכרות יספיקו. אין אנו רוצים להכביד על נתינינו היהודים, ״ אמר המושל בקול רפה. כמעט שנתמלטה זעקה מפיו של שם־טוב בן עטר, אולם הוא השכיל לנצור את תגובתו לעצמו.

 חשכו עיניו. מאה כיכרות כסף ? אך בטרם הגיב, הוסיף המושל, כביכול כדי לנחמו: ״ גם יהודי פאס הרימו תרומה באותו סכום, ואני נתתי להוד מלכותו את הבטחתי האישית, שהיהודים בסאלי לא יפגרו אחרי אחיהם בפאס, לבל יתנשאו אלה על פניכם, חלילה. ״

הנה כי־כן, גם האפשרות לפנות לקהילת פאס לעזרה ירדה באחת מהפרק. מובן שגם על קהילות ראבאט, מכנאס ומאראקש נחתה גזירה דומה. שם־טוב בן עטר ניבא לבני קהילתו פסח קודר. מניין משיגים מאה כיכרות כסף ?

 הנגיד בן עטר ידע, שאין טעם לפנות לכלל בני הקהילה, שכן בימים קשים אלו, רוב הקהל על סף התרוששות. רק מיעוט של סוחרים, שעיקר משאם ומתנם עם מדינות חוץ, לא נפגע. סוחרים אלה מצאו דרכים להתעשרות מהירה, חלקם בדרכים מפוקפקות. 

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

מצב הקיבוצים היהודיים.

מרד זה, דומה שלא היה לו שום הד צבאי בתוניסיה ובפרובינציה הקיסרית בכללותה. שתים עשרה ספינות טעונות שבויים יהודים, ששיגר טיטוס מארץ ישראל לנמלי צפון אפריקה, באו וחיזקו את המושבות היהודיות הקיימות שז'יסטר, המסתמך על פול מונסו, מביא לנו את פירוטן המלא.

היירונימוס הקדוש קבע שקהילות היהודים נתמשכו בשרשרת רצופה מהודו ועד קצווי אפריקה. חקירות מדעיות איפשרו לקבוע במדוייק את מקומותיהן בצפון אפריקה, מחוץ לקרת חדשת, שאת חשיבותה, כבר הדגשנו, נמצאו יהודים בחמאם-ליף, מקום שם נתגלו הריסותיו של בית כנסת מן התקופה הרומית, עם רצפת פסיפס וכתובות שבהן המלים " סינאגוגה " וכן " סינאגוגוס ".

לפי כתובות, וכן לפי פסוקים מעטוֹ של אוגוסטינוס הקדוש, יכולים אנו לקבוע, שהיו יהודים מצויים באוטיקה, בסימיטו אשר בנוּמידיה הפרו-קונסולרית, בתוזורסוס ( תוֹזר ). חנשיר ג'ועאנה ממערב לקיירוואן, יהודיה, ובייחוד עיר החוף גדולה חצר המוות, בה נתגלו לוחות המזכירים את שמו של אלוהי העברים, אלה הם היישובים היהודיים העיקריים בביזאקניה.

נומדיה.

נומידיה הייתה ממלכה ברברית עתיקה באפריקה הצפונית שהפכה ברבות השנים לפרובינקיה רומית ששכנה בין לוב, תוניסיה ואלג'יריה המודרניות.

לאחר תבוסת קרתגו, הריסתה והכרזתה כשטח מקולל בשנת 143 לפנה"ס (במהלך המלחמה הפונית השלישית) נומידיה נותרה הממלכה החשובה ביותר ביבשת השחורה. עליה שלט יוגורתה, המלך הברברי הפופולרי ונכדו הבלתי חוקי של מסיניסה, מלכה הראשון של הממלכה. לצידו של יוגורתה שלט על החלק המזרחי והעני יותר של הממלכה אחיו החורג אדהרבל

בנומדיה נזכיר את קהילת היפּוני, שאוגוסטינוס הקדוש מזכירה עדיין באחת מדרשותיו, את קהילת סירטה, חנשיר פוּאָרה, על דרך מסוק אראס לטַבּסָה ואת קצוּר אל גניאה, בין לַמבּז לדיאנה, מקום שאנו מוצאים כתובת חקוקה באבן המזכירה פלוני שהתגייר.

במאוריטניה נזכיר את סיטיפיס ( סטיף ) אוזיה ( אומאל ), טיפסה, מקוםן שלפי פאסיו סאנטאק סאלסאי בנו היהודים בית כנסת, בערך באמצע המאה הרביעית, שֵׁרשֵׁל, ווליביליס, שכבר הזכרנו שנמצאה בה הכתובת היהודית העתיקה ביותר באפריקה הצפונית, שלפי מקראו של פיליפ ברז'ה נאמר בה " מטרונא / בת רבי/ יהודה נח.

המדובר באבן שגובהה 15 ס"מ הנמצאת בין מכנאס ופאס. הכתובת באותיות עבריות . הרב הראשי אייזנבת מביא קריאה שונה מזו של פ. ברז'ה : " יהודה, נוח, בת רבי מטרונא ".

בהסתמך על עדותו של אבן ח'לדון, נזכיר עוד שכאשר הגיעו הערבים " היו חלק מן הברברים מחזיקים ביהדות, בקרב היהודים הברברים ", מוסיף עוד סופר קורותיהם של הברברים " בולטים היו בני ג'ראווה, שבט ששכן בהרי אוראס ואשר אליו השתייכה הכאהנה, אישה שהרגו הערבים בראשית הכיבוש.

שאר השבטים היהודים היו שבטי נפוסה, מן הברברים של אפריקה בני פנדלאוה, בני מדיונה, בני בהלולה, בני גראתה ובני פזאן, ברברים מן המגרב הקיצון.

בקצה השני בטריפוליטניה, עלינו לציין, שהיו יהודים באיאָה ( טריפולי, כפי שנאמר אצל אוגוסטינוס הקדוש ונתאשר מתוך עתיקות יהודיות. בלפטיס מאגנה מתנהלות חפירות, שאולי תעלינה אף הן הוכחה לקיומה של קהילה יהודית.

נוכח חשיבותה ועתיקותה של הקהילה הנוצרית בלפטיס, מקום שנמצא אגן הטבילה הקדום ביותר באפריקה, יש מקום לסברה, שעדיין הדבר צריך עיון. אכן סמוך ללפטיס מאגנה יש כף קטן הקרוי עד היום " ראס אלייהוד ".

נזכיר את איסקינה ה Locus Juderom Augusti מן הטבלה של פויטינגר, את פרזידיו, הקרויה בימינו אל יהודיה, מבין הקהילות, ששרדיהן זרועים לאורך הדרכים מוולוביליס עד קירני ואף הלאה מזה, עד אלכסנדריה

כאן מובאת טבלה ארוכה שאותה אביא בסריקה מאוחר יותר. העדויות הברורות ביותר מאפשרות, אפוא, להצביע על קיומו של קיבוץ יהודי באפריקה הרומית, שהתפשט לא רק ברצועת החוף אלא גם בפנים הארץ.

תעודות אלו אולי הניעו היסטוריונים יהודים, כגון נחום סלושץ ומתתיהו מייזס; נוצרים, כגון פול מונסו או האב מֶזנאז, ואחרים הנוטלים זיקה דתית, להגזים במשקלו היחסי של העולם, שעדיין הוא מוּכּר לנו במידה מועטה כל כך. 

החיים היהודיים.

אבל החיים הפנימיים של הקיבוצים היהודיים, שהגיעו להתפתחות גבוהה ולהגדרת תפקידים מסועפת מאוד, אך גם השאירו לנו שפע של שרידים, פותחים לפחות פתח למסקנה שבאפריקה הרומית זכתה היהדות לחיוניות מופלגת.

לאחר שכּילתה כוחותיה במאה הראשונה והשנייה במלחמה העזה נגד רומי, אותה מלחמה אשר משך קרוב למאה שנים גייסה וכמעט התישה את חיותה של הקיסרות, הרי בשוב השלום כקדם ידעה היהדות פריחה חדשה, זאת הפעם בצל אחדותו של השלום הרומי.

הרומים העניקו לדת ישראל ארגון מנהלי, שבמובן מסוים הישר כבר את הצביון הארגוני של הכנסייה, לרבות הראש או הנשיא, היושב בארץ הקודש, מנהיג רוחני וחילוני בעת ובעונה אחת, שעושי דברו, כעין הגמונים, עומדים בראש כל אחת מהפרובינציות ובכל קהילה מצויים מיופי כוח מקומיים מטעמו.

אך בטרם נבדוק עניין זה הבה נפנה אל החיים המקומיים האלה, שבצפון אפריקה התפתחו – זאן אין לשכוח – בסביבה מזרחית למחצה, מאז ימי קרת חדשת.

שפע שרידים אפיגרפים ( כתובת חקוקה ), שנתגלו בצפון אפריקה מאשרים את הידיעות, ששואב ההיסטוריון מכּתבים עתיקים , יוונים ורומיים או תלמודיים. בית הכנסת של נארוֹ, שנתגלה בשנת 1883 לחוף הים בחמאם ליף, על תפארת קישוטיו, כתובת חשובה, שנתגלתה בטריפולי ואף היא מוחזקת בבית הכנסת של טולוז, וכן בבית הקברות היהודי של גאמארט  ( עיר בתוניסיה ) ליד קרת חדשת, מספקים לנו, יחד עם עוד מקורות, פרטים חשובים ביותר על ארגונם המקומי של יהודי אפריקה.

הערות המחבר וקישורים אחרים.

הכתובות מבית הכנסת של נארו נשמרות באוספים העשירים מאוד של מוזיאון בארדו. רצפות הספיפס שלו שמורות במוזיאון של טולוז.

הכתובת החשובה עליה מדובר במאמר זה הינה כתובת יוונית לברניקי על עמוד שיש לערך משנת 14 לפני הספירה. מועצת היהודים שבעיר, שבראשה עמדו תשעה זקנים, החליטה להקים עמוד לכבוד הפריפקט מרקוס טיטוס, שהצטיין בתכונותיו ובנדיבותו כלפי היהודים.

כתובת זו, בבהירותה החיה, מאפשרת לנו לשחזר במדויק למדי את מסגרת החיים הציבוריים של יהודי פנטאפוליס. 

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.

הקדמה.

בתחילה נתמלאתי חלחלה לשמוע המילה " סלקציה ", שכן היא מזכירה תקופה שתיזכר לדראון עולם בתולדות האנושות ; אך כבר בתחילת עבודתי במחקר זה גיליתי, שכל מנהיגי היישוב – דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אליעזר קפלן, גיורה יוספטל, זלמן שזר, יצחק רפאל, ברל לוקר, נחום גולדמן ועוד רבים אחרים – השתמשו במילה זו, סלקציה, בברירת העלייה מצפון אפריקה – וזאת רק שנים ספורות לאחר השואה.

לכן הרשיתי לעצמי להשתמש במילה זו בספר זה, ואין בכוונתי, חלילה, להשוותה לשימוש, שנעשה בה בתקופת השואה.

ספר זה עוסק בתקופה מלפני כחמישים שנה ( הספר נדפס בישראל בשנת 1998 ). ורוב מנהיגי היישוב ומקבלי ההחלטות דאז כבר אינם בן החיים, והנותרים הבאים בימים, יצחק רפאל – שהיה אז מנהל מחלקת העלייה, ויוסף בורג – שהיה אז שר הבריאות, סירבו להתראיין לספר זה.

יהדות צפון אפריקה כוללת בתוכה את יהדות מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. מדיניות העלייה, הנדונה בספר, אכן עסקה

בשלוש ארצות אלה, אך הספר מתמקד ביהדות מרוקו, הגדולה ביהדות צפון אפריקה. 

משחר נעוריה הייתה הציונות המודרנית  חילונית ומושתתת על מודל אירופי. היו לכך מספר סיבות

1 – הציונות, במושגיה המודרניים, נולדה באירופה

2 – רוב מוחלט של העם היהודי חי אז במזרח אירופה

3 – מנהיגי התנועה הציונית העולמית היו ילידי ארצות אירופה, ורוב פעילותם המדינית והפוליטית הייתה שם.

לפיכך אך טבעי היה הדבר שהתגשמות החלום הציוני נראה בעיני ההנהגה בדמות מדינה יהודית חילונית על פי המודל האירופי.

במחקרו על האליטות הכלכליות והתרבותיות בארץ ערב הקמת המדינה אמר הסוציולוג משה ליסק, כי אליטות מאופיינות בהיותן הומוגניות ורובן ככולן ממזרח אירופה, ועוד הוסיף :

אליטות מסוג זה הן שעיצבו את התרבות הפוליטית של היישוב היהודי. הן אף ניסו להבטיח את המשכה במדינת ישראל העצמאית. בשנים הראשונות נדמה היה שאכן ניתן יהיה להבטיח את המשכיותה של תרבות זו. אולם תהליכים בעלי ממדים דמוגרפיים כלכליים ואידיאולוגיים כרסמו במורשת הישובית עד שהתמוטטה לחלוטין.

בתקופת המנדט הבריטי 1917 – 1948 אוישה כל צמרת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל והנהגת התנועה הציונית כולה ביוצאי מדינות אירופה. בכל שלושים שנות המנדט הבריטי עלו ארצה 483.000 עולים : 83 אחוז מהם יוצאי אירופה ואמריקה, כעשרה אזוז ילידי אסיה, ורק אחוז אחד יליד אפריקה.

ערב הקמת המדינה, בנובמבר 1947, היוו ילידי אירופה ואמריקה את הרוב המוחלט בארץ 84.9 אחוז, ילידי אסיה 12.5 אחוז, וילידי אפריקה 2.6 אחוז.

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

חג המימונה של יהודי מרוקו

המוטיבים המשותפים לאגדה זו ולחגיגות המימונה בולטים לעין. בפעם הראשונה אנו מוצאים חיזוק לברכות ולשירים הנפוצים המזכירים את ״לאלא מימונה״ (גברת מימונה). בכך עולה בידנו לפתור קושי מסויים מאחר שהמסורות הקושרות חג זה למימון (אושר) אינן מסבירות מדוע מופיע השם בצורת נקבה.

הנס של קריעת הים ושל ההצלה מפני הים, אם כי בשינויים מסויימים, מקבילים למעשים שנעשו בפסח. ושוב נוכל להצביע בפעם הראשונה על מסורת המייחסת ניסים אלה ל״לאלא מימונה״.

המנהגים הרבים, הקשורים למים והמהווים חלק נכבד מאוד מכלל מנהגי המימונה, בולטים גם באגדה זו. הקשר בין הבנות לבין העיר פאס אינו מקרי. הרבה מסורות קושרות את המימונה עם העיר פאס, ואין ספק שבעיר זו חוגגים את החג באורח אינטנסיבי מאוד.

ואולי לא מקרה הוא שדווקא יוצאי עיר זו הם הם שחידשו כאן את החג ההמוני, הקשור ביציאה לטבע בחגיגות המימונה. עם כל זאת אין במציאת גיבורה בשם ״לאלא מימונה״ כדי לפתור את בעיית החג. אין לנו, לעת עתה, ראייה המוכיחה קשר בין לאלא מימונה (שהיתה מוסלמיה), לבין המסורת היהודית.

 כמה מזקני פאס יודעים לספר על ביקורים ב״קובאת אל מימונה״, אבל אין לדעת, לעת עתה, אם תופעה זו משתלבת במסגרת ביקורי קברי קדושים מדת אחרת,  או שיש לה קשר עם חג המימונה.?

כידוע קיימת שידה בשם מימונה שמוזכרת בין השאר בסיפורי אלף לילה ולילה (ראה: אלף לילה ולילה, בתרגומו של י״י ריבלין, כרך ח/ עמי 3061 ואילך). יש לבדוק אם קיים קשר בין הרבה מנהגים שמטרתם לזהות את הרע (הנגרם בהרבה מקרים על־ידי שדים הקיימים במימונה) ובין מימונה השידה או השדים בכלל.

ביקורי קברי קדושים מדת אחרת, תופעה זו בולטת הרבה יותר אצל המוסלמים, לגבי קברי הקדושים היהודים, מאשר להיפך. ועיין: 1948 ,L. Voinot, Pèlerinages Judéo Musulmans du Maroc, Paris

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

דרומונד האי תומך בגרסתו של בן הנרצח ותובע להעניש את המושל.

הווזיר לענייני חוץ, קיבל את הגרסה שטענה שהיהודי לא נרצח, אבל דרומונוד האי האמין לעדותם של שמונה מיהודי אנתיפה ( 21 ביוני ) וזו של הבן, המפלילות את המושל. בו ביום – 2 בנובמבר – הריץ את השגריר מכתב לווזיר הנ"ל, בו הביע דעתו השלילית על העדות של שלושת יהודי אנתיפה שניסו לטהר את המושל. להערכתו, זו נסחטה מהם על ידי המושל לאחר איום, ואין זה אלא בזיון לממשלת מרוקו.

על רקע היחס הידידותי שלו לסולטאן וכמי שרוצה את טובתו בטיפוח היחסים עם מדינות אירופה, הוא מעיר את תשומת לבו לעובדה שמעשה אכזרי כזה שהתפרסם בכל אירופה, לא ניתן להשתיקו על ידי פיצוי כספי, אלא בענישתו של הרוצח האכזרי.

הוא טוען כי בנושאים דומים תמיד היה מוכן להיענות לבקשות הממשלה המאורית, אבל במקרה הזה, כאשר דם הקורבן צועק לעשיית צדק בין אם הוא מוסלם, יהודי או נוצרי, הוא יסייע רק למי שימצה את הדין לפי  מידת הצדק. הפיצוי המוצע אינו אלא שוחד למניעת התביעה לעשות צדק.

בסיום מבקש להעביר מכתב זה לסולטאן, והוא חש ש " רגש הצדק הפועם בו " יביא אותו בוודאי להסכים לעצתו.

תגובותיו של השגריר הבריטי להצעות ראש הווזירים.

דרומונד האי התייחס לכמה נושאים הקשורים בפרשה זו, במכתבו לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר, ביניהם להבטחת הסולטאן לשלוח לאנתיפה פקיד מהימן שלו כדי לחקור את האירוע. הוא מציין שהשליח שנשלח למטרה זו הוא קרובו של הווזיר הראשי.

אם הוא מבטל את האמת בדבר אשמתו של המושל, יש חשש שגם הוא קיבל שוחד. דרומונד האי מוכן לקבל את הצעת הווזיר הנ"ל שישלח אדם מטעמו למטרה זו, מלווה על ידי פקיד החצר. אבל רק בתנאי שהמושל יוזמן לחצר ויידרש להישאר שם כל זמן שהחקירה נמשכת באנתיפה, וזאת כדי למנוע ממנו השפעה או לחץ על העדים.

לדעתו, אין סיכוי שתושבי אנתיפה המוסלמים או היהודים יעיזו להעיד עדות פומבית נגד המושל שיש לו כוח לייסר אדם עד מוות, והוא עצמו מחוסן מפני ענישה. אם ייוודע למושל שעומדת להיערך חקירה, הוא יהיה מסוגל להשיג הצהרות מכל התושבים בדומה לאלה שסחט משלושת היהודים. 

תכנית למאסרו של המושל ותשלום פיצויים.

התרשמותו של דרומונד האי ממכתבי ראש הווזירים, כי הסולטאן החליט על מאסרו של המושל. להצעת הווזיר כי יש ל

אסור את המושל בין אם האשמות נגדו יוכחו כנכונות ובין אם לאו, טוען דרומונד האי, שחיוני כי תכנית זו תידחה כדי שיהיה רגוע ולא יחשוד שעודים לאוסרו.  

כי בעקבות הדיווחים שהגיעו אליו על האשמות נגדו, הוא מתכוון לברוח לאזור הררי בסביבות אנתיפה בה אין לסולטאן שליטה. הווזיר מציע תכנית הטעיה זו : על מנת שהמושל יחשוב שהנושא שלו ירד מהפרק, יישלח בנו של יעקב דהאן לביתו. וכן יש לכתוב למושל כי הבן לא דיבר נגדו. וכשירגיש שמאסרו אינו צפוי, אז אפשר להפתיע אותו ולאסור אותו.

דרומונד האי הגיב לתוכנית, כי לא ימליץ לבנו של הנרצח לחזור לביתו כי שם נשקפת לו סכנה שיירצח. בתור נציג בריטי רשמי אינו יכול לקחת חלק פעיל בתוכנית המוצעת על ידי הווזיר. הוא מציע שהמושל יידרש לשלם את 5000 הדולרים שהוצעו למשפחה בתור פיצוי לרכוש שהוחרם.

השגריר בדעה שכלא כל הפרטים על מעשיו של המושל הובאו לידיעת הסולטאן. הוא מסיים מכתבו בכך שאם תוך חודש לא ישמע ממנו על הצעדים שנקט להבטחת הצדק וביצועו, יהיה זה מתפקידו להעביר העתקי המכתבים וכל העדויות שברשותו בנושא זה, לממשלת בריטניה.

ולבסוף, על ראש הווזירים לדעת שאם לא ייעשה צדק, חלה אחריות כבדה עליו. את העתקי המכתבים לשר החוץ העביר יומיים לאחר מכן – 10 בנובמבר, כפי שנראה להלן.

תגובת ראש הווזירים.  

ראש הווזירים ענה לדרומונד האי לפי הוראת הסולטאן ב-12 בנובמבר. הוא טוען שהמוסלמית הרתה ליהודי, ומקבל את ההנחה שהוא לא מת ממאה המקלות הנהוגות גם לעבריינים אחרים, אלא הגיע לביתו בריא ואחר כך מת.

הוא מעמד את הצהרות בנו של הנרצח כעדות יחיד אינטרסנטית, ושלדבריו שיקר, לעומת עדויות של אחרים מבני דתו, כשכמובן האחרונים אמינים. אם יש לשגריר הבריטי ספקות לגבי האמת, הוא מציע שיישלח אליו אדם שהיה נוכח שבשעת המעשה, או שישלח מישהו מהימן שילווה על ידי פקיד מחצר המלכות, ואחד מהשבט המקומי כדי לחקור ולהגיע לאמת. אם יתברר שהמושל אשם עליו להיענש, ואם יוכח ההיפך, אז ייענש הבן שהעיד נגד המושל.

הווזיר הנ"ל מאשים את היהודים באופן כוללני, המחפשים דרכים ליצירת חילוקי דעות בין ממשלות, כדי לגרום לניתוק הידידות ביניהן. לדעתו, על השגריר להכיר בהתנהגות המעליבה של כמה יהודים כלפי השלטונות

הוא גם ביקורתי להצעתו של שהמושל יפוטר. " אם הפקידים יפוטרו בכל פעם כשהם מענישים יהודי, הדבר עלול להרוס את מערכת הממשל, והמושלים יסרבו למלא תפקידם. המושלים התמנו כדי לקיים את הצדק לכל אדם ללא משוא פנים "

אבל אין הוא שולל את התוכנית למאסרו של מושל אנתיפה, בין אם האשמה תוכח או לא, ומציע שיינקטו צעדים כדי להטעותו לבל יברח להרים, בהם אין האוכלוסייה מקבלת את מרות הסולטאן. בסיום מבקש את דורמונד האי שיסייע לווזיר לענייני חוץ שפרשה זו תגיע לפתרון משביע רצון.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

כיצר לשאת חן בעיני רואיו — לשם שמים

ככלל, איסוף הכספים לעניים היה מעסיק מאד את רבינו, תדיר היתה רוחו נטרדת בשל דאגותיו אלו — שהרי אין הקומץ משביע את לוע הארי, וכל הכסף שאסף לא הספיק לכל הצרכים המרובים שנפרשו לפניו ועמדו על הפרק.

פעם מצא באחד הספרים סגולה, שהעושה אותה ימצא חן בעיני הבריות, רבינו רצה מאד להשתמש בסגולה זו, על מנת למצוא חן בעיני העשירים. וכי מדוע ירצה למצוא חן בעיני העשירים? — מאליו יובן שלא לצרכי עצמו, אלא שירבו בנתינתם בעבור אחיו העניים…

ומה היתה הסגולה? — טבעת זהב ששמו של המלאך הממונה על מציאת חן חקוק בה. את חקיקת השם בטבעת יש לעשות בדרך מיוחדת — בכל לילה לחקוק אות אחת בלבד, זאת, רק לאחר שטובלים במקוה טהרה ואומרים ״יהי רצון״ ועוד מספר פסוקים לפי סדר מסוים.

רבינו פנה לצורף ירא שמים וביקש שיחרוט בעבורו את הסגולה בטבעת. אחר שהסביר לו את כל סדר העבודה, והצורף נענה לבקשתו.

עם רדת הלילה, הלכו רבינו והצורף לטבול במקרה טהרה. אחר חזרו לבית המלאכה של הצורף, עשו את כל היחודים ואמרו בדחילו ורחימו את התפילה והפסוקים הדרושים לסגולה. רק אז חקק הצורף את האות הראשונה של שם המלאך בטבעת הזהב. רבינו נפרד מהצורף לשלום וכל אחד מהם פנה והלך לביתו.

— לילה שקט, דומם. ירח חוור שולח קרן אור כסופה בעד החרך שבחלון. רבינו נם את שנתו. לפתע… מוצא הוא את עצמו ברחבה מוזרה ובלתי מוכרת לו. והרחבה — מלאה במוסלמים וברברים, הומה מפה לפה, הם אינם מבחינים בו והוא מחפש דרך לצאת מן המקום. והנה, נשא אחד הערבים את מבטו ועיניו נתקלו ברבינו. מיד החלו העומדים בסמוך להביט בו אף הם והשנאה נבטת מעיניהם. בזה אחר זה השתתקו כולם ועמדו מביטים ברבינו בשקט עוין — דממה עמוקה, כבדה מנשוא השתררה בכיכר.

לפתע פתאום, הם ניתקים ממקומם ומתחילים לרוץ לעברו, הוא מפנה להם עורף ובורח והם אחריו. מכל העברים צצים ערבים נוספים, וכולם מצטרפים למרדף. הוא רץ בכל כוחו, אשר הולך ואוזל. הערבים כבר מושיטים ידיהם לאחוז בו…

ואז רבינו נעור משנתו, וליבו פועם בחזקה — והנה ראה כי היה זה אך חלום…

למחרת, ברדת הלילה, הלכו שוב רבינו והצורף, לטבול במקוה טהרה. אחר שבו לבית המלאכה, חזרו על התפילות והפסוקים, והצורף חקק בטבעת הזהב את האות השניה.

באישון לילה, שב רבינו לביתו ועלה על יצועו. ושוב פקדו חלום בשנתו. ובחלומו — נמצא הוא על שפת הים, עומד בודד בחוף הריק מאדם, אין נפש חיה סביבו, רק המיית הגלים הקצובה ממלאה את חלל האויר. הוא עומד ומתבונן בים הרחב והרוגש — הגלים הסואנים מתנפצים בשאון לרגליו והקצף ניתז סביב.

בו ברגע, התרומם גל ענק, מטיל אימה, והתקדם לעברו במהירות באומר לבולעו חיים. הוא ניסה להמלט ממנו, אך איחר את המועד — הגל כיסהו וסחפו לתוך המים. הוא החל להאבק במים ובגלים, כשהוא חובט בזרועותיו ומפרפר, ואולם גל אחר גל שטפהו, כוחותיו נטשוהו, והוא החל שוקע. רבינו התעורר וכולו שטוף זיעה קרה.

הביט רבינו סביבו — אין ים ואין גלים, רק הוא בחדרו. נפעם מן החלומות שפקדוהו לילה אחר לילה, ורמזו לו בי שרוי הוא בסכנה, אך תשוקתו להשיג עזרה לכל אותם עניים נדכאים בה עזה, עד שהאיצה אותו להתעלם מן החלומות. — ״חלומות שוא ידברו״ — אמר בלבו, והחליט להמשיך בהכנת הסגולה על מנת לנסות כל אפשרות שתסיע לו במשימתו הקשה לתמוך בדלים ובאביונים.

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים. 

לתלודות רבי יוסף בן נאיים ויצירתו – הרב משה עמאר.

משפחת בן נאיים.

משפחת בן נאיים מוצאה ממרוקו ונראה כי מקורה ממגורשי ספרד. כיום יש המאייתים את שמה " בן נאיO ", " בן מאיים " או " בנאים ". על מקור השם הועלו מספר השערות. השערה אחת שהשם בן נאיים זהז לשם המשפחה " בן נעים ", השכיח במזרח התיכון ושאחד מבניה הוא רבי יעקב בן נעים, מ חכמי איזמיר במאה ה"ז, אשר נפטר בשנת תנ"ב – 1792 וחיבר את הספרים " משכנות יעקב ", דרושים ו "צניף מלוכה ", על דיני מלכים.

השערה שנייה שהשם הוא בן נאים במשמעות בן נאה, כלומר,שאבותיו הראשנים של המשפחה היו נאים במעשיהם ובהתנהגותם הישרה והטובה, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. השערה שלישית קובעת שהשם בנאים על שום שאבות המשפחה עסקו במלאכת הבניין.

או שהיו חכמים, כי תלמידי חכמים מכונים בתואר בנאים\ על שם שעוסקים בבניינו של עולם. השערה רביעית קובעת שמובן בן נאיים, מן המלה בערבית – ישן – רדום וסהרורי, יתכן שאבי המשפחה לא היה עירני וזריז, לכן כינו בנין בשם בן נאיים, כלומר, בני האיש סהרורי החולם בהקיץ.

ממשפחת בן נאיים ידועים לנו מספר חכמים, ומן הבולטים ביניהם יש לציין את רבי יעקב ורבי רפאל חיים.

רבי יעקב בן נאיים.

רבי יעקב בן נאיים חי במאה הי"ח וכנאה היה יליד העיר פאס. הוא הלך ללמוד תורה בעיר תיטואן לפני רבי אפרים מונסונייגו. מפאס יצא בדרכו לעלות לארץ ישראל אך נתעכב באלג'יריה, בדבריו בהקדמתו לחיבורו " זרע יעקב :

       על ספר חוקה חקקתי אשר גמלני בצאתי את העיר הגדולה נאוה תהלה, עיר של חכמים ושל סופרים. רבתי בידיעות, הן בחכמה והן בתבונה מתא פאס יע"א….מבין ברכי מורי וברי לראשי עטרת פז הרה"ג המקובל האלוהי עיר וקדיש כמוההר"ר אפרים מונסונייגו נר"ו, חונה מלאך ה' הן היום בעיר תיטואן יע"א שר בשרים. יצא יצא יקב איש וביתו ריקם לגזירה שוה לעלות ולראות אל הר ה'.

בשנת התקט"ו – 1755 שה בפאס והעיד עם חכמים נוספים על רבי אברהם מאנסאנו שהוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו, כדי לפוטרו מתשלום מס. סביב לשנת התק"כ – 1760 עזב את פאס כדי לעלות לארץ ישראל, שהה בעיר מעסכר אשר באלג'יריה ובשנת תקכ"ד – 1764 הגיע לאלג'יר, בה התמנהלאב בית דין.

תפקיד בו כיהן שמונה עשרה שנה. בעקבות משבר שחל בהנהגה הרוחנית והחברתית של אלג'יר בתקופה זו, לא יכל היה רבי יעקב למלא את תפקידו כהלכה, כפי שהוא רומז על כך בהקדמתו הנ"ל :

    ולא יכול יוסף להתאפק לכל הדברים הניצבים, כי מה יוכל לשפוט את העם הכבד הזה והמה חכמים מחוכמים, והן אני נשארתי לבדי ואין עוזר לי….ורבו מלשני סתרים " משום כך נאלץ לעזוב את העיר.

בשנת תקמ"ב – 1782, עבר לעיר ליוורנו, שם בשנת תקמ"ד הדפיס את חיבוריו " זרע יעקב ", שאלות ותשובות ו " ישועות יעקב, דרשות, וכן הדפיס שם את ספר הזוהר לאחר שהגה אותו יחד עם רבי אברהם מיוחס.

 הוא נשא ונתן בהלכה עם חכמי הדור, ובכללם גם רבינו החיד"א. רבי יעקב הרביץ תורה בליוורנו עד לפטירתו שם ביום ג' כ"ה תשרי תקס"ד – 1803. במותו עשו לו בליוורנו כבוד גדול, הדפיסו לזכרו ולכבודו קונטרס " אמת חיעקב " ובו הספדים וקינות שהתחברו עליו בפטירתו.

שמעו של רבי יעקב וגדולתו הגיעו למרחקים, בפטירתו הספיד אותו רבי גם רבי עוזיאל אלחאך בעיר תוניס.

רבי רפאל משה חיים בן הרב ישעיה בן נאיים המכונה הרב הרחמ"ן, נולד בז' שבט תר"ה 1845, בעיר תיטואן. לאחר שנים רבות של נישואין שלא זכו לפרי בטן הלכו הורין לעיר וואזאן להשתטח על קברו של הצדיק השד"ר רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל, ונדרו נדר לאמור, שאם יענה הקב"ה לתפילתם ויזכו לפרי בטן יעלו לארץ ישראל.

תפילתם התקבלה ובהית בנן בן ששה חודשים יצאו לדרך לעלות לארץ ישראל ואליהם הצטרפו כמה משפחות מקרוביהם. בהגיעם לאץ ישראל, לאחר טלטולים רבים ממקום למקום התיישבו בעיר חיפה. מאחר שהמצב הכלכלי היה קשה והקהילה בחיפה הייתה קטנה ; לא היה באפשרותה להחזיק מלמדים לבניה ברמה גבוהה, והסתפקה רק במלמד תינוקות אחד, שלימד את הילדים לקרוא ולהתפלל.

רבי ישעיה דאג ללמד בעצמו את בנו יחידו בשעות הפנאי ובלילות. בשעות היום עזר הילד כשוליה בחנותו של אחד מבני המשפחה. באחד מביקוריו של הרב דוד בן שמעון בעיר, נדהם לראות ילד קטן שמקומו בבית המדרש יושב ועוזר בחנות.

הוא בא לפני אבי הילד בטרוניה על שהילד אינו לומד. רבי ישעיה תיאר בפני רבי דוד את מצבה הירוד של הקהילה ואת העובדה שאין בעיר תלמוד תורה ראוי לשמו. רבי דוד הביע את רצונו לקחת עמו את הילד לירושלים, והוא הבטיח לדאוג לכל מחסורו, ללמדו יחד עם בניו ולספק לו את כל צרכיו.

אך האם, שיחידה היה יקר לה מאוד, לא יכלה לשאת שילך בנה למקום מרוחק כירושלים. והאב הבטיח לרבי דוד שישלח את בנו ללמוד תורה בטבריה, הקרובה יותר לחיפה, לאחר שנחנך רבי רפאל למצוות, לקח אותו אביו לטבריה, וסידר לו מקום להתאכסן בו.

והיה רבי רפאל נוהג לחזור הביתה רק בחגים. בחודש תמוז שנת תר"כ – 1860, חלה במחלה קשה והוסיפו לשמו את השם " חיים ". מחמת צערה התפללה אמו לה', שיקל את נפשה פדיון נפש של בנה. ואכן תפילתה התקבלה, בנה החלים ממחלתו והיא מפטרה באותה שנה ביום כ' לחודש אב.

רבי ישעיה השיא אישה לבנו ודאג לכל מחסורי בנו, כדי שיוכל להמשיך בלימודו בישיבות בטבריה. רבו המובהק היה הרב הגאון חיים שמואל הכהן דידיע קונורט.

בשנת תרל"א – 1871, בהיותו כבן עשרים ושש שנים יצא לטורקיה ויוון בשליחות טבריה, ובדרכו שהה במצרים. בכל מקום אליו הגיע נשא ונתן בהלכה עם חכמי העיר, אשר כיבדוהו והוקירוהו על ידיעותיו המופלגות בתורה.

בשנת תרמ"ג – 1883, נפטרה אשתו. באותה שנה יצא שוב בשליחות למרוקו, לשם הגיעה אליו בשןרת איוב, כי בנו רבי שמואל נפטר ביום כ"א שבט תרמ"ד – 1884 בהיותו כבן שבע עשרה שנה, והיה יניק וחכם. בשנת תרמ"ו – 1886, חזר הרבי רפאל חיים משה לעיר מולדתו תיטואן, שם לקח לו אישה ממשפחתו בת רבי משה בן נאיים.

מתיטואן הוזן לשבת על כסא הרבנות בעיר ג'יברלטר, תפקיד בו כיהן עד יום פטירתו בח' אב התר"פ – 1920. מחיבוריו נדפסו : " פטר רח"ם, שאלות ותשובות ודרשות, " קול טחנה ", שאלות ותשובות על טחינת קמח של פסח ברחים של קיטור, " רחמים פשוטים ", שאלות ותשובות על ארבע חלקי השו"ע. בנוסף לכך נשארו בכתובים חיבוריו " טחון הטיב, בדבר טחינת חיטים לפסח במכונה, שאלות ותשובות ודרשות. 

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

פרק חמישי 1140 – 1270

ממשלת האלמווחידין וגזירות בן תמורת ועבד אל מומין, התפלגות יהודי המערב בעת רעה ההיא, בוא המימונים לפאס ופעולתם בה, יציאתם ממנה במשול אבו יעקב יוסף. השנות הרדיפות שנית, חקים מבדילים להאנוסים, בנין חומה על היהודים במדינת ריף, התמוטטות ממשלת האלמווחידין, הרג ושלל ביהודי מראכש הבירה על ידי יחייא המורד, רוח היהדות במערב מתקופה הזאת ואילך, ר"י עקנין, רבי נחום מערבי.

ואלה, השנים האחרונים הוסיפו עוד יותר להתחקות על צעדי האנוסים אם בלב שלם המירו את דתם ויהיו למושלמנים גמורים, או רק למראית עין קבלו את הדת החדשה להיות להם למחסה ולמסתור\ ולאנוסים כאלה גרשו מן הארץ או פקדו עליהם פקודות מעיקות, להבדל מן המושלמנים, ללבוש בגדי עדים נתעבים.

עוד בשנת תתקי"ח בערך בעוד עבד אל מומין אזנאתי מושל מרוקו נמנה בנו אבו יעקב יוסף, לנציב בקורדובא וכל אנדלוסיא, ויראה כבר העריץ הזה או את מחשבתו הרעה להציק להיהודים שם בכל חמתו וקנאתו, ובימים ההם בימי נציבותו של אבו יעקב יוסף בספרד הדרומית, נאלצו, רבי מימון, רבי משה ( רמב"ם ורבי דוד בניו לצאת מספרד לארץ מערב ויבואו לעיר פאס.

שם בעיר פאס כתב רבי מימון את "אגרת הנחמה " לאחיו יהודי ארץ המערב בראותו כי הייאוש החל כבר לתוקפם מלהיות עוד פוסחים על שתי הסעיפים, מושלמנים בפה ויהודים בלב. ויהיו צופים להמרת דת חפשית, גם רב י משה בנו כתב בארבע שנים אחרי כן את " אגרת השמד , לאחיו אלה, להוכיח כי גם בהיותם במצב כזה של אנוסים, ישראלים גמורים הם ויש להם חלק בכל היעודים והתקות אשר לכל ישראל.

את אגרתו זאת כתב רבי משה נגד רב קנאי אחד מפאס – ולפי השערתנו הוא רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין הגאון וחסיד – אשר קרא את האנוסים בשם " עם טמא שפתים " וירבה להוכיח אותם, כי בזה שהם פוסחים על שתי הסעיפים, אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא, ומי מהם שחפץ באמת להשאר יהודי עליו להגיד זאת גלוי ולקדש שם שמים ברבים, ולא להודות אף למראית עין במוחמד נביאם.

נגד האיש הקנאי הזה יצא רבי משה באגרתו ההיא ויסתור דבריו, מדברי האגרת הזאת נוכח לדעת כי יהודי המערב נפלגו אז לפלגות שונות, יש שחשבו לנכון להם לצאת משם, לסכן בנפשם וללכת לארצות אחרות לאסיה ולאירופה, להנצל מפני הרעה ולבלתי יהיו אנוסים לשאת על פניהם את הדת המושלמנית.

וזאת הייתה עצתו של דבי משה לידידיו ולשומעי דבריו, ואחדים מצאו טוב יותר להשאר במקומם בתור " אנוסים ", מהם הוצרכו לעשות ככה על כי הונם ורכושם היה להם למכשול מאין ביכלתם לקחת גם אותו ולעזוב את הארץ, ומהם תעו לחשוב מרוב הצרות והרדיפות כי אלה הם חבלי משיח.

ויהיו בטוחים כי מתוך צרתם זאת יבוא הגואל המיועד לגאול אותם וממצוקתם יושיעם, הדבר ברור כי עוד רבים היו אשר יכלו גם על ידי מעמדם הנכבד במדינה, להשאר בדתם בלי מפריע ולחיות בתור יהודים בפרהסיא, בין אלה נחשבה גם משפחת המיימוני בפאס.

יש אומרים כי גם הם המיימונים נשאו על פניהם מסוה הדת המושלמנית אז במשך ימי שבתם שם בפאס, ואמנם רבים דחו את הדעה הזאת בשתי ידים. וכן לדעתנו יש לשער כי באמת יכלו המיימונים לעמוד בדתם גלוי, רק בגלל מצבם הנכבד בחברה, מצד האחד התרועע רבי משה עם חכמי הערביים ופילוסופיהם שחיו אז בפאס ויקחו לקח מפיו.

באגרת הרמב"ם למר יפה, ועד היום נמצאה בפאס בחלק העתיק שבעיר שנקרא " פאס אלבאלי " ששם היה מקום מושב היהודים לפנים עד שנת קצ"ה, עליה אחת עתיקה וקבועים בחלונותיה קערות נחושת, ואומרים שמספרם שלשה עשר קערות, העליה ההיא  נחשבת עד כה למקום קדוש, כי שומה בפיהם שבה דרו המיימונים בשבתם בפאס ויסחרו שם.

והקערות ההם היו לו להרמב"ם ואביו, לפי המסורת, לדעת על פיהם העתים והשות על פי ידיעתם בתיכונה, הדברים האלה ידועים הם למדי בפי אחינו תושבי פאס עד כה, וגם ראיתים בכתבי יד מאוחרים, ואחשוב כי מסורת זו ועוד לא ידועה לחקרי תולדותיו של רבנו המיימוני.

ופה המקום להעיר, כי מפעלות הרמב"ם בפאס, נודעו, אגרת השמד, ורוב פירושו על המשניות.פירוש על המשניות הנ"ל, כתב יד הראשון שכתב הרמב"ם שם ועם נוספות ותיקונים רבים, הכל בלשון ערבי, מצאתיו בדמשק וגם העתקתי ממנו לעברית כל מסכת פסחים שתודפס אי"ה בעוד זמן.

ובמבוא להעתקתי הנ"ל דברתי הרבה אודות כתב היד היקר הזה שכעת הוא נמצא בלונדון אצל הגברת החכמה מרת פרחה די ששון מקלקוטא.

ומצד השני נהל רבי דוד אחיו משא ומתן מסחרי באבנים טובות ומרגליות, מסחר הנותן בארץ כזו ערך חשוב לבעליו בעיני העם ושרי המדינה, ועל ידי זה, על ידי ההתערבות שהיה להם בין התושבים, רכשו להם בלי ספק חיבה וידידות עמהם, ויוכלו לחיות בתור יהודים גלויים.

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

רבי יחיא חימי

 מרבני סאלי במאה השישית למניינינו. חיבר:

קובץ חידושים – על מספר מסכתות. (א)

 רבי יעקב אבודרהס

מחכמי סאלי, מוזכר בשני מסמכים משנת התר״י ומשנת התרי״א.

חיבר:

קהילת יעקב – דרושים על פרשיות התורה ואליו צורפו חידושי אחיו רבי מרדכי.

לרבי מרדכי אחיו יש גם פירוש ההגדה בכת״י.

רבי יעקב ביבאס ב״ר חיים

מחכמי סאלי במאה השישית למניינינו, שימש ברבנות בסאלי עם רבי חיים טוליראנו ונמצא חתום עימו ועם רבי אהרן הלוי באיגרת ניחומים לרבי רפאל בן צור, במות אביו היעב״ץ בשנת התקי״ג.

רבי יעקב ביבאס ב״ר יוסף

רב ומו״צ בסאלי במאה החמישית למניינינו.

רבי יעקב נולד בתיטואן ודר בסאלי. נפטר לפני שנת התפ״ז. שימש בסאלי גם כדיין ונשא את נינתו של רבי וידאל הצרפתי.

בניו – רבי יוסף ורבי חיים, היו מחכמי סאלי.

חתום עם מהר״י בן מלכא על פסק דין(מוצב״י סימן פ״ב), כן נראה חתום על פסקי דין משנת התמ״ו ומשנת התק״י. כמו כן נמצא חתום על שאלה מחכמי סאלי לחכמי פז וחתומים עימו רבי יוסף צבע ורבי שמואל אזאווי.

רבי יעקב בן שעיא

מחכמי סאלי בתקופת היעב״ץ. מוזכר בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ (סימן ט׳), השיב לשואלו בענין אכילת אורז בפסח.

רבי יעקב לוי

איש חסיד קדוש ומקובל. בסוכות לא מש מתוך הסוכה, למעט דבר שחייב אותו לצאת כגון תפילה במניין.

בתשעה באב היה ישן על אבן. היה מסייע רבות לאנשים.

בערוב ימיו עלה לירושלים, למד ולימד בישיבת ״בית אל אחיו רבי יצחק היה ראש ישיבה בסאלי.

בנו של רבי יעקב – הרב משה לוי היה רבה הראשון של בת ים. נכדו הוא הרב ציון לוי, רבה של פנאמה.

רבי יצחק אינריקס

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. נזכר ״במשפט וצדקה ביעקב״(סימן ק׳).

רבי יצחק אתורקי

מחכמי סאלי, היה מורו ורבו של רבי אהרן הסבעוני שהזכרנו לעיל.

רבי יצחק ביבאס

מרבני סאלי במאה החמישית למניינינו.

בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ (סימן קפ״ב) חתום הרב על פסק דין משנת התנ״ו(שנת לידתו של אוהחה״ק בסאלי).

רבי יצחק דאבילא

 מחכמי סאלי – רבאט.

מובא ב״משפט וצדקה ביעקב״(ח״א סימן ד׳) פסק דין בו הוא חתום עם רבי חנניה בן זכרי משנת התע״ז. בנו הוא רבי משה.

רבי יצחק דאבילא ב"ר משה .

נכדו של רבי יצחק שהזכרנו לעיל. חי במאה החמישית למניינינו.

רבי יצחק הלוי כן סוסאן

רב ומו״צ בסאלי, חי בתחילת המאה השביעית למניינינו. נראה פסק דין ממנו בשנת הת״ר.

רבי יצחק שימש כדיין בסאלי. נתן הסכמה לשו״ת ״כרם חמר״. עלה, עם בנו רבי אברהם שהוזכר לעיל, בשנת התר״ח לארץ ישראל ונתיישב בטבריה. נלב״ע כנראה בשנת התרכ״ב.

מספרים שכשנטה למות אמר לבנו רבי אברהם: ״דע לך כי עליתי לישיבה של מעלה והוסיפו לי ט״ו שנים כדי שאקבר בארץ ישראל״. ראו כוחו של צדיק שנודע כבעל הדרת פנים דקדושה והנהגת חסידות.

חיבר:

שו״ת ״פחד יצחק – כת״י שנעלם, ה׳ הטוב ימציאנו לידינו אכי״ר.

רבי יצחק הצרפתי

רב ומו״צ בסאלי במאה החמישית למניינינו. חתום בפסק דין ב״משפט וצדקה ביעקב״(סימן רס״ב) משנת התפ״ו. רבי יצחק שימש ברבנות בסאלי עם רבי שלמה הכהן ורבי שמואל קארו.

רבי ישועה הסבעוני גייר אהרן

מחכמי סאלי במאה הרביעית למניינינו. הוא אחיו של רבי דוד הראשון שהוזכר לעיל