ארכיון חודשי: דצמבר 2015


על הדפוס העברי במגרב– אברהם הטל.

ב – 4 במאי 1880, משיג ויטוריו פינסי,ספרייה כורך במקצועו, בנו של גולה פוליטי מליוורנו, אישור חוקי להקמת בית הדפוס היהודי הראשון בתוניס. בשנת תרמ"ב מפרסם צמח הלוי, סופר ופובליציסט רב השראה בערבית יהודית, חוברת שירים אצל פינסי בשם " ירון ושמח ".

צמח בן נתן לוי, סופר בערבית יהודית, נולד בתוניס בשנת תרכ"ח. בקיאותו בשפות עברית, ערבית, צרפתית ואיטלקית אפשרו לו ליצור יצירה עשירה ומכובדת בתחום הספרות העממית של יהודי תוניס, וכתביו היו מהמשובחים ביותר. הוא היה גם מדפיס ומוכר ספרים. נפטר בתוניס בשנת תרפ"ב.

בשנת תרנ"א פותח ציון וזאן בתוניס בית דפוס גדול, שהתפתח בצורה ניכרת לאחר שהצטרף לשותפות עם בעלי דפוס אחרים, והמשיך בפעילותו עם בניו עד תשי"ח, השנה שבה פסק בית דפוס זה מפעילותו. מבין כל בתי הדפוס העבריים בצפון אפריקה היה בית דפוס זה החשוב והמטופח ביותר, והמוניטין שלו עלו בהרבה על הדרישות המקומיות, מכיוון שעליו היה לספק הזמנות מרובות שבאו למן לוב ועד מרוקו.

בתחילת שנת תרנ"א מופיע בטנג'יר שבועון ביהודית ערבית בשם " קול ישראל " שמנהלו הוא שלמה בן צחיון. נראה שבן חיון זה הוא גם המדפיס, כי שמו המלא מופיע בחוברת בעברית ובלאדינו של משה טולידאנו. הנקראת " ירח למועדים " ושיצאה לאור בטנג'יר, בדפוס החדש של שלמה בן חיון בשנת תרנ"ג.

אותו בן חיון הדפיס בשנת תרס"ה את הספר " גבעת שאול ", פירוש על חמש המגילות, לרבי שאול בן דוד נחמיאש. ספר זה נחשב בטעות לספר העברי הראשון שיצא לאור בטנג'יר. בשנת תרס"ה פותח צמח הלוי בתוניס בית דפוס קטן. עשר שנים לאחר מכן העביר יעקב גיג' את בית דפוסו מאלג'יר לתוניס, והוא החזיק במקצוע עד שנות השלושים של המאה הנוכחית.

אולם התפתחותם של שני בתי הדפוס אלה הייתה מוגבלת למדי והם הסתפקו אך ורק בחיבורים בעלי היקף מצומצם. מאוחר יותר הוקמו בתוניס בתי דפוס נוספים – פרחי, ואריוס, בראמי, כאסטרו ועוד -, אולם גם פעילותם של אלה הייתה צנועה למדי.

הרב דוד עידאן, שעסק בג'רבה במסחר בבדים ובסחורות מן המושבות, החליט זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה לייבא לאי מכבש דפוס ואותיות דפוס עבריות. מבתי דפוסו יצא בשנת תרע"ב הבספר העברי הראשון שנדפס בג'רבה, ושמו " מעיל יעקב ", פירושים לתלמוד, לרב יצחק הכהן מג'רבה.

לעידאן, שקרא לבית דפוסו " הדפוס הציוני ", לא היה כל נסיון במלאכת הדפוס. משום כך הוא הזמין פועל בשם יוסף בן נתנאל הלוי מדמשק, שעבר לתוניס, והיה למעשה למדפיס והמעמד היחידי בבית המלאכה של עידאן. אולם יהודי ג'רבה דבקו באמונה חזקה, שלפיה כל צאצא משבט לוי לא יימלט מן הקללה שקילל עזרא הנביא את יהודי ג'רבה, דהיינו שבן לוי לא יוותר בחיים לאחר שישב שנה שלמה באי.

עידאן חשב לעקוף גורל זה על ידי כך ששלח מדי שנה את הפועל הלוי לארץ מולדתו לחופשה בת חודש, שלאחריה היה שב ומעסיק אותו. ואמנם הוא נהג כל במשך שנים מספר, כפי הנראה. לאחר שלימד את עידאן ואת עוזריו את מלאכת הדפוס ולאחר שהכשיר פועלים המסוגלים להמשיך במלאכה, עזב יוסף בן נתנאל הלוי את ג'רבה לבלי שוב.

בשנת תרפ"ה ניתן למצוא את בן נתנאל כמדפיס ראשי בבתי דפוס רבים בירושלים. עידאן מצטרף לשותפות עם אחרים, ושלושה או ארבעה בתי דפוס מתחילים לפעול באי, כאשר הצעותיהם במחירים עומדת מעל לכל תחרות.

מבתי דפוס של ג'רבה יצאו כ – 700 ספרים בקירוב, שנתחברו לא רק בידי רבנים מקומיים אלא גם בידי רבנים מאלג'יריה וממרוקו. כיום, נותרה ג'רבה המעוז האחרון של הדפוס העברי בצפון אפריקה. כל בתי הדפוס האחרים פסקו מפעילותם, ואילו בג'רבה מוסיפים להדפיס מדי שנה חיבור אחד או שניים בתחום הספרות הרבנית, וכן ספרי קודש אחדים.

בתוניס העמיד צמח הלוי את בית דפוסו למכירה. מכ'לוף נג'אר מסוסה רכש אותו ובשנת תרע"ז הוציא לאור את ספרו האשון העברי הראשון. מכ'לוף נג'אר, סופר, מדפיס ומוכר ספרים נולד בעיר מוקנין אשר בצוניסיה בשנת תרמ"ח. בשנת תרע"ז הוא פותח בית דפוס גדול בעיר סוסה ומחזיקו עד שנת תשכ"ב בקירוב, נג'אר נפטר בסוסה בנשת תשכ"ב. הדפיס גם את הספר " טעם דעת ", על טעמי המקרא לרבי אליהו ג'אנם. ספר זה נשלם בשנת תרע"ח.

חוברת דקה בת שמונים עמודים שכללה שירים ציוניים מאת המשורר אליהו ג'נאם מסוסה. שם החוברת " שיר ציון " והיא כללה שלושה שירים מנוגנים, הראשון מביניהם על פי נעימת " התקוה ", והשני על פי נעימת " המרסלייז ". נג'אר הרחיב בכוחות עצמו את בית הדפוס שלו שגדל בצורה ניכרת. הוא יסד שבועון בשפה ערבית יהודית " אלנג'מה " – הכוכב , שהופיע במשך ארבעים שנה, והפיץ מספר גדול של חיבורים בערבית יהודית, שאותם ערך והדפיס בבית המלאכה שלו. בעקבות המאורעות בביזרתה בשנת תשכ"א, פסק בית הדפוס של נג'אר מפעילותו.

בתחילת המאה היה למכ'לוף עתאלי בית דפוס בעין אלביצ'א אשר באלג'יריה, וכנרה לא הודפס בו שום ספר עברי. בשנת תרע"ב העביר עתאלי את בית הדפוס לקונסטונטין. עתאלי נפטר בשנת תרצ"ח. ועד שנות החמישים לערך הוציא לאור דפוס מספר רב של ספרים וחוברות, וכן את עיקר יצירותיו של הרב יוסף ג'נאסייא מקונסטוטין, שנכתבו בערבית יהודית.

אולם מרבית הספרים הראשונים שיצאו מבית הדפוס של עתאלי לא נשאו תאריך. אחדים אף הודפסו בתוניס או בג'רבה, ורק עמוד השער והמבוא הודפו בקונסטוטין. לפיכך נבצר מאתנו לקבוע את תאריך הופעתו של הספר העברי הראשון בקונסטונטין.

SOUVENIR DE LA HILOULA DE SALÉ DE RABBI RAPHAEL ANKAWA. 1937

Publié le 20/12/2015 à 17:05 par rol-benzake

SOUVENIR HILOULA RABBI RAPHAEL ENKAWA DE SALÉ.

http://rol-benzaken.centerblog.net/8969-souvenir-hiloula-rabbi-raphael-enkawa-de-sal

SOUVENIR DE LA HILOULA DE SALÉ DE RABBI RAPHAEL ANKAWA. 1937. 

Autour de la tombe de Raphaël Encaoua à Salé.

 

801

 

472

 

La Hiloula du Grand Tsadik RAPHAEL ENCAOUA de Salé était l'un des plus grands jours de  commémoration de l'ensemble de toute la Communauté Israelite de Rabat et de Salé des années 40, 50 et 60.

Le terme Hiloula est utilisé pour désigner le jour anniversaire du décès d’un Tsadik.

Tous les ans, des milliers de juifs du monde entier viennent au Maroc pour accomplir le pèlerinage sur les tombes de leurs saints enterrés au Maroc.

Un pèlerinage qui montre l’attachement de cette diaspora juive à la terre de leurs ancêtres.
Durant les années 40-50 et 60 tous les ans, le soir de la Hiloula, des autobus de Rabat étaient affrétés pour toute la durée de cette fête religieuse, soit plus de 24 heures afin d'amener tous les pèlerins de Rabat, c'est-à-dire pratiquement toute la communauté juive de Rabat, en plus les familles et les copains en visite à Rabat, depuis la station de départ, en face de la porte du fond du Mellah de Rabat, c'est ainsi que l'on nommait cette porte ( le mellah de Rabat avait trois portes d'entrée sur son coté de la muraille des Andalous, boulevard Joffre: la porte du Mellah, en face du rond-point du même nom, la petite porte en longeant le boulevard Joffre en direction du fleuve Bou-Regeg et enfin la 3 ème porte, celle du fond du Mellah (voir le plan du trajet).

L'autobus faisait la navette depuis cet endroit, jusqu'au cimetière Israelite de Salé où repose ce Grand Rabbin.

C'était 24 heures de pic-nics, barbecus, mahia, tambourins, cris d'enfants, toute la population juive de Rabat et Salé  qui étaient en fête.

Plusieurs couples se sont connus durant cette journée.

Le tombeau du Saint était envahi par les Juifs de ces deux villes jumelles, ce qui était surprenant c'est que toute la jeunesse juive de Rabat-salé était présente. 

Un flux incessant de pélerins se dirigent vers le tombeau du saint, hommes, femmes, enfants alimentent constamment la cheminée de briques rouges construite à cet effet, et qui souffle le feu par tous ses orifices, offrant un spectacle inespéré pour tous les enfants qui de leur innocence se rapprochant trop près à attiser le foyer en bougies, mais ils sont vite rappelés à l’ordre par la chaleur impressionnante que dégage la cheminée.

Une odeur de bougies brûlées et un torrent de cire brûlante dégoulinant, sont permanents pendant ces jours de hiloula. 

Dès les premières arrivées, une permanence se crée naturellement autour de la tombe du saint, à réciter, lire des téhilim, les plus belles voix se donnent à cœur joie à chanter les plus beaux Piyoutims, aidés par des rasades d’alcool de tous genres et soutenus par les pèlerins présents qui reprennent les refrains à tue tête.

Il ne venait à l'esprit d'aucun juif de ces deux villes de rater la Hiloula du Saint.

La fête battait à plein rythme des tambourins et cris de joie des enfants et adultes, de la veille jusqu'au lendemain soir.

Beaucoup de familles amenaient des tentes et couchaient aux abords du Saint et dans les champs. 
Un moment de déprime s’emparait de tous, c'était au retour le soir dans le petit bus qui les ramenait a Rabat. 
C'est vraiment ces moments qu'on chérissait le plus.

C'est cet esprit de famille qui nous enveloppait et qu'il est trés difficile de retrouver de nos jours.

 

 

Raphaël Ben Mordechai Ankawa (1848-1935) était un rabbin juif du Maroc, le commentateur, talmudiste, décisionnaire, et auteur.

 Né à Salé, au Maroc, en 1848, il est connu pour les Juifs d'Afrique du Nord comme «Malach Raphaël» ou l'Ange Raphaël. 

En 1880, il est devenu président de la Cour rabbinique ou Beit Din de Vente et fonda une yeshiva il. 

En 1918, il a été nommé le premier président de la Cour de Rabat, Maroc Haute rabbinique.

Admiré pour sa sagesse, l'ouverture d'esprit, la justice, l'autorité morale et son charisme, il a publié de nombreux ouvrages sur la jurisprudence, y compris "Karne Reem" (Jérusalem 1910), "Hadad Vetema" (Jérusalem, 1978), "Paamone Zahav" (Jérusalem 1912) et "Paamon Ve-Rimon" (Jérusalem, 1967), certains d'entre eux continuent d'être considérée comme faisant autorité.

 RabbiRaphaelEncaoua

 

תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק בראשית המאה התשע עשרה

עמ' ב

אין טקסט.מחקרים

עמ' ג

[רשימת התורמים]: ענא דוד – כמש אוזוה, ברהם ן׳ משה – עשר אוזוה, הרון בנו – תלת אווק, מכלוף – תלאתין מרזנרנא], יוסף ן׳ יחיא – דרהם, ביחיא באלו – וז[ה]איין, ענא חזן – כמש אווק, מכלוף

 – תלאתין מודנונא], ענא חזן" – שת אווק,

ענא דוד – מתקאל, דוד טבו – כמש אווק, חאקי דוד – תלאתין מוז[ונא], ברהם ן׳ משה – תמן אוזוה

חאקי דוד – תמן אוזוה, מכ[לוף] – תמן אוזוה, ענא דוד – כמש אווק: חאקי דוד – כמש אווק,

דוד טבו – שת אוזוה, שלמ[ה] דוד – רבע אווק, ברהם ן׳ משה – רבע אווק יעקב שכאף – תלת אווק שלמה עיוש – תלת אווק, דוד טבו – כמש אווק עיוש – רבע אווק, ברהם ן׳ לגליט – תנאעץ אוקייא ענא דוד – כמש אווק שלום ן׳ מ – רבע אוקייא, מכלוף ן׳ שלום – כמש אווק, דוד טבו – כמש אווק

עמי ד

אוול, – ראשית כל –  מתקאל [ל] סדי ביושכריא, מתקאל [ו]קק״א ק+ק-200

א[חד] דרהם – די לערשא(!־); נשאל איזה דרהם – מן זיהת לכלאב. עטא – נתן – ענא דוד – תמן – שמונה –  אוזוה ואוקייא, [ ? ] – ת[נ]אעץ – שתים עשרה –  למוזונא

ושכר [?] [כ]ו ענא דוד – עטאני מן זיהת[ו] – מצידו , זה תרגום מילולי, כלומר מאצלו –  – מתקאל סדי [?] כו שכ[אכ] –אחי הצורף –   תלת אווק, ומכלוף – תלת אווק, ודוד – תלת אווק, ומסעוד [י] – עשר אווק

הערת המחבר : מן זיהת לכלאב = מצד הכלאב. כלאב/כאלאב   היא מילה מלשון הסתרים שבה כינו יהודים כל גוי (רשע). זו צורה מעוותת של המילה העברית כלב (ראה מ׳ בר־אשר, מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה, מהדורה שנייה, ירושלים תשנ׳׳ח [להלן בר־אשר, מוליצ׳׳א],

הערות

לא כל פרטי השטר הזה מפוענחים, ויש לקוות שעם פרסומו יגבר העניין בו, וימולאו העניינים שנשארו סתומים. יש עניין מיוחד בכתב היד הזה – שטר הלוואה משנת 1834. הוא מעניין מצד תוכנו וגם בגלל ראשי המשפחות הנזכרים בו. מניינם הוא למעלה מחמישה־עשר. יש להניח שמדובר בראשי הקהל של כפר גריס בתקופת כתיבת השטר. יצוין כי הדרך שבה ציינו את שמותיהם אופיינית לאזורי הפריפריה בסהרה: האנשים נקראים בשמם ובשם אביהם ולא בשם משפחתם, כך למשל ענא דוד פירושו ״ענא בן דוד״. גם ציון שמותיהם המקומיים של אחדים מהם, יש בו קו ייחודי לאזורים הללו: מסעוד מכונה כאן ענא, וחאקי הוא יצחק. כמו בתפוצות אחרות, גם כאן יש ראשי משפחות המכונים על פי מקצועותיהם: יעקב שכּאךּ פירושו ׳יעקב הצורף׳. אדם אחד מזוהה גם על פי היקף גופו של אביו, כך אברהם בן לגליט פירושו אברהם בן השמן.

שמות המטבעות (וחלקיהם, משליש ועד שמינית) הנזכרים הם: אוזוה, מוזונא, אוקייא (ברבים אווק) ודרהם. כל שמות המטבעות הללו היו מוכרים עדיין לאנשים במחצית הראשונה של המאה העשרים. מדובר באנשים ונשים שנולדו בסוף המאה התשע־עשרה, הרבה לפני הכיבוש הצרפתי של מרוקו. גם לאחר שהוחלפו שמות המטבעות, בתקופה הצרפתית, הם הוסיפו להיקרא בשמות הללו.

עניין נוסף יש ברשימה האחרונה בסעיף זה. נראה שהיא חושפת את מטרת ההלוואה הנזכרת בתחילה. אפשר שהכסף שניתן כהלוואה יועד למתן לשלטונות, אם כי מטרתו לא התפרשה לנו. אולי מדובר בהיטל מיוחד שהושת על ראשי הקהילה. הרשימה השנייה מוסיפה על דרישות השלטונות, ומילה אחת אולי רומזת על יחס בני הקהילה לתביעות אלה. המילה מובאת בתוך דיווח, שרובו ככולו הוקדש לסכומי הכסף שנתנו לגוי. שמו ותפקידו של הגוי לא פורשו, אבל הוא ״זוכה״ לתואר המיוחד במרוקו לגוי רע – במקרה הזה מדובר באיש ממסד השנוא על ידי בני ברית – לכלאב (=הכלב). ואכמ״ל.

על השטר חתומים שני רבנים, ראשון הוא הרב משה בן יוסף אביכזר והאחר הוא הרב שלום בן ישועה אדהאן(הוא חתום גם על שטר נוסף). על החכם השני אין לנו ידיעות נוספות. נציין ששם המשפחה שלו היה נפוץ מאוד באזורים האלה.

המצב הביטחוני של יהודי מרוקו.הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המצב הביטחוני של יהודי מרוקו.הסלקציה 2

בתקופה זו  1952 – 1954 לא היה המצב הביטחוני של יהודי מרוקו יציב. היו בו עליות וירידות בעקבות המצב הפוליטי ששרר שם, וממאבק הערבים לקבלת עצמאות. כך, למשל, גברה התסיסה הפוליטית במרוקו לאחר הגליית הסולטאן מוחמד בן יוסף למדגקסר באוגוסט 1953 ומינוי מוחמד בן ערפה תחתיו. בעקבות זאת הידרדר מצבם הביטחוני של היהודים. רובה של יהדות מרוקו התגוררה בערים הגדולות, שבהן הייתה נוכחות צבא ומשטרה צרפתית, ומצבם הביטחוני שם היה באופן כללי סביר. לא כן היה המצב הביטחוני של כ-30.000 יהודים שחיו בכשמנוים כפרים מרוחקים ומבודדים.

עקב מצוקה ביטחונית זו של כפרי הדרום ניסה מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בכל כוחו – אך ללא הצלחה – לחסל קהילות קטנות בכפרי הדרום. בדין וחשבון על יהודי מרוקו מינואר 1952 כתב מנהל מחלקת העלייה במרוקו, זאב חקלאי, שהסיבה הראשונה לרצונם של יהודי מרוקו לעלות לארץ הוא מצב ביטחונם : " החששות של היהודים לביטחונם כתוצאה מתסיסה פוליטית מוגדרת של הערבים במאבקם להשגת עצמאות פוליטית והוסיף " גם חוגים צרפתיים וגם חוגים ערביים מניחים שהתסיסה הפוליטית תלך ותגבר והיא עלולה לסכן את ביטחונם של היהודים, ובראש וראשונה במקומות הנידחים ".

בחודש מאי 1954 דיווח ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, להנהלה הציונית ולשרי הממשלה, שנמסר לו שבאחד הכפרים נרצחו 12 משפחות יהודיות, אך הידיעות על כך הגיעו למחלקת העלייה רק כעבור שלושה חודשים .

ביוני 1954 השתתף שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, בדיון במוסד לתיאום על מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו. הוא דיווח כי קיים לחץ גלוי של טרוריסטים כנגד היהודים, וכי בידיעה שהתפרסמה בעיתון " פיגרו " בדבר שביתת סוחרי קזבלנקה נכתב :

" חנויות היהודים נפתחו ביום ו' בבוקר לאחר היסוס מה. בימים שקדמו לכך קיבלו היהודים עלונים שבהם נצטוו לעזוב את הארץ – מרוקו – תוך שלושה חודשים, שאם לא כן ייאלצו לנסוע בקרוב עם " שלושים קילו מטען " בשולי העלון צויר אקדח גדול מקושט בכוכב בן חמש קצוות שהוא סמל של ממשלת השריף.

עוד הזכיר השגריר צור, כי " שלושים קילו מטען " הוא כל אשר יורשו היהודים לקחת עמם על ידי הנאצים, כשגורשו משטחי כיבושם…….

בחוזרו מסיור בצפון אפריקה ביולי 1954 דיווח ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, להנהלת הסוכנות של מצבם הביטחוני הקשה של היהודים בכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה ; אף סיפר " הצרפתים הזהירו אותו שצפויה להם סכנת השמדה, והוסיפו :

" או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך כל זה חייב להתבצע ללא פרסום ".

גם יו"ר ההנהלה הציונית בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן, אמר כי הוא רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, וכי לדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו. עם זאת הוסיף : " לא ניתן להרים קול צעקה משום שהצרפתים יכעסו ".

במאמר מערכת של העיתון " דבר ", שנכתב במאי 1953 על יהדות צפון אפריקה, נטען בין היתר : " ליהדות זו סכנת השמדה ".

הנה כי כן, למרות הדיווחים על המצוקה הביטחונית של יהודי מרוקו בכלל, ושל כפרי הדרום בפרט, סירו מהממשלה והנהלת הסוכנות להכריז על חיסול גלותם של יהודי כפרי הדרום או על הקלה משמעותית בסלקציה, וכך מנעו עלייה המונית של יהודי צפון אפריקה.

השינויים בסלקציה בשנים 1952 – 1954.

תקנות הסלקציה, שכוונו ויושמו כלפי יהדות צפון אפריקה בלבד, התקבלו בהנהלת הסוכנות ב-18 בנובמבר 1951, ואושרו במוסד לתיאום ב-27 בנובמבר 1951.

תקנות אלה קבעו.

1 – 80% מהעולים יהיו עד גיל 35.

2 – לא יותר מ-20% יוכלו להיות מעל גיל 35 ובתנאי שיהיו נלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר – עד גיל 35 – ובעל כושר עבודה.

3 – כל העולים צריכים להיות בריאים ובאישור רופא מהארץ.

4 – יאושרו לעלייה בעלי הון עצמי שברשותם 10.000 דולר גם אם הם מעל גיל 35, ובתנאי שיעמדו בסלקציה הרפואית.

5 – מספר הנלווים למפרנס לא יעלה על חמישה.

6 – אלמנה אינה נחשבת למפרנסת.

7 – אלמנה שלה ילדים מתחת לגיל 11 לא תאושר עלייתה.

8 – אלמנה שלה ילדים מעל גיל 11 והעומדת בתקנות הסלקציה – צעירה ובריאה – תאושר עלייתה לאחר שהבטיחו קליטת הילדים בעליית הנוער.

9 – לא יאושרו לעלייה הורים שבניהם לא עלו בעליית הנוער, והוריהם שבניהם נפלו במלחמת השחרור, באם אינם עומדים בתקנות הסלקציה.

תקנות סלקטיביות דרקוניות אלה היו אמצעי יעיל לממשלה ולהנהלת הסוכנות לבלימת יהדות צפון אפריקה, שרצתה לעלות ארצה. במרץ 1952, למשל, היו רשומים לעלייה 62.000 העומדים בתקנות ; אך הסלקציה בלמה את הרצון העלייה, שכן חלק מהמשפחות לא רצו להיפרד מיקיריהן, שנגזר עליהם להישאר במרוקו משום שלא עמדו בתנאים.

במשפחות אחרות, לעומת זאת, גרמו תקנות הסלקציה לפירוד, שכן ניתן היה להעלות צעירים, על כך אמר יצחק רפאל :

" אנו מעלים רק צעירים ומפרידים אותם מהוריהם שאומרים לנו – אתה לוקח את המפרנס שלי , מי יפרנס אותי וידאג לי כשאהיה זקן, אתם מוציאים את הצעירים החזקים ומפקירים את המבוגרים.

ובדיון על הקלות בסלקציה לכפרי הדרום אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי :

" על מי נשאיר את הזקנים בדרום מרוקו, על הצרפתים ? על הערבים ?….. העם היהודי צריך לשאת גם בזה.

2. קסידה על ר׳ דוד הלוי דראע

  1. 2. קסידה על ר׳ דוד הלוי דראע

    בית הכנסת רבי דראע הלוי

    בית הכנסת רבי דראע הלוי

קסידה זו הוקלטה בערבית מפי המחבר ר׳ דוד אוחיון, המכונה בן־זואה, ב־17.3.74. היא נכתבה לרגל

הנס שקרה בהילולה של הקדוש בשעה שגג התמוטט ולא נפגעו האנשים הרבים שעמדו עליו. ראה

סיפורים מס׳ 3.132 ו־16.132.

 

אזיו תשמעו האד אל קאסייא

 לי טראת לי אנא לייא

 לי מעא אזמאעייא

וכאן ספר פיצ'צ'יא

נהאר תנין פלעסייא

פאס טראת האד אל קאסייא

טיחת מעא דנאדנייא

ופכנא ר׳ דוד הלוי דאוו עינייא

יתמחא זכר עמלק

שמעו האד אל כלאם אל חקיק

תא ואחי מה כארז [י]

בזכות ר׳ דוד הלוי אסדדיק

מולאנא עלינא עפא

ודווזהא בלא ספא

חית אזלאנא מאפא

טאח סקאף דל בית ונאס ואקפא

בשעה מולאנא אושאע

 בשעת דיכ דגרדעא

פכנא האדאכ סבבאע

די איסמו ר׳ דוד אדראע

האדסי עממלתו בפממי

ולוכאן אנא אמסממי

מא ברדליס אנא דממי

מיאת ראס דל ג'נמי

אנא נסכאר ונדכר

 (— ) ונתפככר

 ר׳ דוד הלוי זין אל מנדאר

 די טאח אסקאף ביהום ותפככו בלעמאר

בל פייטנים זאבו ספר מגראב

וכאנת אל פרחה פילקלאב

אל נהאר אל תנין פי ענד אל מגרב

באס תאחו אל כסאב

קדדאס די בנאדם טאח

וחתא ואחי מה דזארח

 רדו באלכום פי האד אל קלאם

ופניס די עמיל מעאנא אל חכם

 זכותו באס ואקפא אל עולם

 הא איזיוו אנאס יזורוה פי קול עאם

 זכותו כבירא בזזאף

ודי גייט עליה עאמרו מא יכאף

 ודי זא ענדו עמרו מא יזעאף

אל בנין די סלא עמלוה מליח

תא סי מה פיה קביח

ואקף עליה הווא שמש דוד אוחיון ויצחק אלמליח

 מולאנא יכלליה סחיח

קדדאס די בנאדם טאח

וחתא ואחי מה דזארח

נתעאמלו מאעאנא נסים [סחאח]

מפיה תפככו סחאל מן רוואח

הווא כממאל אל חאזא

הא תפעו עליה חמשה תיראן

 ר׳ דוד הלוי כממאל אל רזא

 פלחין זאוו דיינים מן דאר אל בידא

 וזאוו יפרחו ויעמלו סעודה

יפרחו בסלא אל זדידה

 יפכהום אל חכם מן האד אל קדא

אל חכם עמל מעאנא זכותו

 ראס ישראל יפילתו

כול ואחי זעאף עלא מראתו

 מה פככנא גיר גיטו

זכות האדאכ אל מזיאן

 קא איזיווה אנאס מלבלדאן

 והאד אל גזירה זראת בראש חודש חשון

והאד אל גזירה תבטלת בראש חודש חשון

אל חכם עמאל מעאנא זכותו

 

[1] לאחר גמר שירת קסידה זו חזר הזמר ושר בתים נוספים וביניהם אחד הנראה כמקבילה לבית זה. הנוסח

  הבא נראה לנו הנכון, כי החרוז מתאים:

 סדדיק כממאל אל חאזה

כא תזיה אנאס ובלמעזזא

כא ירבחו עליה חמשה תיראן ומיאת מעזא

רבי דוד הלוי כממאל אל רזא

תרגום הקטע של ההערה……

הצדיק גומר כל דבר

אנשים באים אליו בכבוד רב

שוחטים חמישה שוורים ומאה כבשים

 ר׳ דוד הלוי המשלים את הבקשה

 

באס ישראל יפילתו

כל ואחי [טאח] בערימתו

 מא פככנא ג'יר ג'יטו

פם אל פוקי אוקפו

בראוו יזגרתו ויסאקפו

לוזה סלא כא יחסאפו

חתא פל קאע אל בית תאחו

בנאדם מאזאל כא יפטאר

מייאת רזאל אוו כתר

האדא בתעריזה בן זוואה בטאר

תאחו פל בית יבקא אל עמאר

רדו באלבום

ר׳ דוד הלוי יסבאק קדאמהום

ופוסט אל חאפרא אוקאף חתא פככהום

מלגזירה די כאנת זאוהום

 מולאנא ירדכום בתשובה

וירדכום אל תורה

 ויתזי לישועה דאבא

זכות ר׳ דוד הלוי כביר אל טבבא

מלי טאח אראזל

 כאנת אל מרא מאסי תהבאל

מלי ראת ראזלהא חסאל

האד אל קאסייא זבדהא דוד אוחיון ומשה אברגל

 מולאנא יעתילכום דאוו פל עין

תא וואחי מה יכון מגבין

ושמש הווא דוד אוחיון

 האד אל קסידא חלווא וילדידא

 וחאדרו פיהא יהוד דאר אל בידא

ותאמנהא לירה לוחידא

תורה ענדנא עזיזה

חביבה ועזיזה

וקראלהום ר׳ עקיבא

אל תלמידים לישיבה

 זכות הרב ר׳ עקיבא

זכותו תכון מעאנא

הערת המחבר : מחבר הקסירה, שאותו הקלטנו בארץ, לא שם לב שהשתמש במטבע ישראלי. במקור היה כנראה פרנק אחד.

חנא וישראל כוואנא

הודו לה׳ כי טוב

מסא אל עייא נזי עייאן

 ולמריד כא ירזאע ברייאן

האד סי סופנאה בלעיאן

 זכות הרב חוני המעגל

רבי עמרם בן דיוואן

יפככ ישראל מל עדייאן.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

השד"ר ר׳ אברהם פינטוכתר קדושה

סל ר׳ יעקב היה השד׳׳ר ר׳ אברהם פינטו (דור ו׳ לר׳ יעקב האי), שהתגורר בארץ ישראל.

לאחר כמה גלי עליה ממרוקו(בעיקר ממרקש) לארץ ישראל, גדלה עדת המערבים בירושלים והתפתחה מאד. העוני והצפיפות שהיו מנת חלקה של ירושלים באותה תקופה, פגעו קשות בתושבים החדשים, ובעניים הותיקים, והם סבלו ממחסור בדיור, ומחרפת רעב של ממש.

לשם כך נשלח ר׳ אברהם בשנת תרנ״ב, מטעם עדות המערבים בירושלים, לערי המערב הפנימי, לאסוף כסף למימון בנייתם של מאה חדרים, שיהיו"בתי מחסה" עבור העולים מערי מרוקו לירושלים. בכתב השדרו׳׳ת מכונה ר׳ אברהם: ״האי מרגניתא טבא, ציר אמונים, מעלת הרב הכולל, אור גולל, בנן של קדושים, שלשלת יוחסין.

הגאון הצדיק ר׳ מאיר אבוחצירה זצ״ל, סיפר לחתנו כבוד הרב שליט״א, כי ר׳ אברהם פינטו הנ״ל התארח בביתם בתאפיללת (ככל הנראה בבית זקנו). לבקשת בעל הבית שישלח לו לוח עברי מירושלים, ענה ר׳ אברהם: עד שאגיע לירושלים, ועד שיגיע הלוח יעבור זמן רב, ועמו גם השנה, לכן תביא לי ניר וקולמוס, ואכתוב לך לוח שנה. בקשתו נעשתה, ותיכף ומיד כתב לו לוח לה׳ שנים הבאות.

־; בכתב השדרו״ת הנ״ל. צג: ושם כח:.

-:: מצאנו פסק דין ממנו בספר כרם חמר לר׳ אברהם אנקאווא חלק יו״ד סוף סימן מ״א, עליו חתומים: ר׳ דוד צבאח, ר׳ אלעזר לחזאן, ר׳ מסעוד בן מוחא, ור׳ משה פינטו.

עמוד 97

עוד סיפר: שבימי שהותו שם, לא הסכים בשום אופן להשתמש בבני הבית, דאג לכל צרכיו בעצמו, ואף תיקן את בגדיו בעצמו.

ר' יוסף בן ר׳ יעקב פינטו

בנו השני של ר׳ יעקב פינטו הראשון היה הגאון הצדיק ר׳ יוסף פינטו, מחכמי מרקש. בחרדת קודש כתבו אודותיו חכמי מרקש בכתב המלצה שנתנו לנכד נכדו: ״אותו צדיק, העניו, הרב הכולל, בישראל להלל, המלומד בנסים, רב אשר אור תורתו זורחת בכל העולם, חסידא קדישא ופרישא, אשר יצק מים ע״י אליהו הנביא זיע״א, בעל המחשבה צחה, דרושים נחמדים על התורה, שמו כשם רבו הרי״ף זיע״א, אדונינו מורינו – כמוה״ר יוסף פינסו״.

תארים דומים נכתבו אודותיו גם על מצבת נינו ר׳ חיים פינטו, מה שמלמדנו על גדולתו ורוממותו, עד כדי כך שהערצתו נשאה בפי כל שנים רבות כל כך לאחר פטירתו.

ככל הנראה נמנה בין דייני העיר, וישנו פסק דין מרבני מרקש משנת תקמ״ח (תצמי״ח) שגם הוא בין החותמים עליו.

ר׳ יוסף היה מלומד בנסים, ותורתו התפרסמה בכל העולם, כנראה דרך חיבוריו הרבים, כפי הנלמד מהתארים המובאים לעיל. על פי המובא לעיל, יתכן ושם ספרו היה ״מחשבה צחה״. לצערנו הרב, קורות חייו עם חיבוריו אבדו במהמורות הזמן. אולם ידוע לנו על קיומם של כמה כתבי יד בהלכה ובקבלה, ביניהם פירוש על הגדה של פסח, בו ביאר ר׳ יוסף את כוונות ליל הסדר לפי עומק תורת הקבלה.

הסיבה שעקר לכפר ווארזאזאת

ימי ישיבתו של ר׳ יוסף במרקש לא ארכו, וסיבה מופלאה הביאה אותו לגלות מעיר משפחתו מרקש לכפר ווארזאזאת. וכך סיפר רבינו משה אהרון פינטו זצ״ל:

חבורת המקובלים הקדושים בעיר הקבלה – מרקש, היתה מתייחדת בתפילותיה לקונם. תפילות שנערכו בסגל החבורה, בקדושה וטהרה, ובמאמץ עילאי של כוונות עמוקות הידועות לחכמי הקבלה בלבד. כוונות אלה אינם דבר של מה בכך, מכוחן נפעלים תיקונים עצומים ונוראים בעולמות העליונים, ודרכן השפע יורד לעולם. אולם דא עקא. על המכוונים לכוון דעתם היטב היטב, ולפרש את כוונתם נכונה, כי טעות או סטיה קטנה בכוונה עלולה לגרום חורבן במקום תיקון, וחסרון במקום שפע. גם אחדות ותמימות דעים נדרשת לשם כך, שכן כידוע במקום שיש חילוקי דעות ומחלוקת אין השכינה שורה.

לפיכך, כאשר עיין ר׳ יוסף באחת מסוגיות התפילה לפי עומק חכמת הקבלה, והגיע למסקנה שאותה הכוונה הנהוגה בעירם לתפילה זו מוטעית, מיהר לספר זאת לאביו – ר׳ יעקב, ולהודיעו על התיקון הנדרש. אביו שמע את דבריו בקשב רב, עיין בם, ונענה ואמר:

בני היקר! אכן עליך לכוון כפי שהינך סבור, אולם אין בכוחנו להכריע כנגד הנהוג, לכן אנו בעירנו איננו משנים מהמסור לנו מרבותינו, והיות ואי אפשר לכוון בעיר אחת כוונות שונות באותה תפילה, עליך לעקור מעירנו ולעבור למקום רחוק יותר, שם תוכל לכוון כהבנתך.

ר' יוסף שמע לקול אביו, את ארז חפציו, ועבר לכפר ווארזאזאת, ומאותו יום לא דרכו כפות רגליו בעירו מרקש.

תיכף ומיד בהגיעו לווארזאזאת, פתח ר׳ יוסף במקום ישיבה ללימוד הקבלה, ומתלמידיו הנודעים היו גדולי התלמידי חכמים ממשפחת עראמה ונחמיאס, שנודעו כגדולי תורה מופלגים, מקובלים מייחדי יחודים, צדיקים וחסידים. ר׳ יוסף נתבקש בישיבה של מעלה בכפר ווארזאזאת, ונטמן שם.

Studies in the history of the jews of Morocco David Corcos

His paper on "The attitude of the Almohadic rulers towards the Jews" is characteristic of this approach. He belittles the value of the writings of Arabic historians of the Near East as sources for the history of North Africa, showing that a much esteemed Syrian historian like Shams ad-din adh-Dhahabi (d. 1348) made great blunders in dealing with the history of the Almohads. Where­as Almohad rule is depicted in all standard works as one of the darkest periods in the history of North African Jewry, Corcos tries to prove that there was never a systematic persecution. He would like to show that at least during a long time there was no official decree against Judaism, but a rather gradual deterioration of the Jews' status.

 There was no forced conversion from the beginning of Almohad rule and what happened in Tunis was an exception. It was not before the days of Abu Yusuf Ya'kub (1184-1199) that the Jews were everywhere forcibly converted and this pressure did not last longer than his reign. Under his successor Muhammad an-Nasir (1199-1214) the situation of the Jews changed for the better. Although this view will remain controver­sial, the paper has the great merit of all treatises of this kind: it challenges accepted ideas and compels us to think them over and re-examine the data.

The paper about "The Jews under the Merinids" shows another typical aspect of David Corcos' historical writing. In order to explain the favourable attitude of the new dynasty towards the Jews, Corcos adduces various argu­ments. One of them is the supposition that the Jews as an autochthonous element in Morocco's population (and as warlike as other Moroccans) took an active part in the military campaigns which resulted in the establishment of the Merinid rule. The participation of Jews in warfare is indeed a subject to which Corcos came back time and again. In the same paper he refers to the part Jews took in the Merinids' campaigns in Spain. These Jewish warriors were, Corcos believes, Zenata, i.e. Berber nomads, as is borne out by their names. Consequently one could explain the protection that the Merinids granted to the Jews as an expression of the solidarity of nomads. David Corcos was interested in all aspects of Jewish history, the economic activities of the Jews not least. In this paper he dwells on the Jews' great role in the gold trade with the Western Sudan. This supposition has been later corroborated by a French scholar who had recourse to other sources. David Corcos also deals in this paper with the downfall of the Wakkàsâ, a family of court Jews, in April 1302. Corcos, who knew conditions in Morocco so well, maintains that their fall did not entail a persecution of the Jews. It was simply the con­sequence of the sultan's need for their money. Certainly this is true, but seeing this episode in a wider context one may be tempted to view it as be­longing to a more general outbreak of Moslem fanaticism. Around the year 1300 the non-Moslems were persecuted in Persia, Iraq, Syria and Egypt too. The consciousness of the continuity in the history of the Jews in the diaspora is a leitmotif in the papers of David Corcos. He tries to show that the history of Jewries in various Christian and Moslem countries is not a "passive" one, but that Jews preserved their character, pursued their activities and strove for their aims, although living in Moslem or Christian states as a minority. In his paper "The Jews of Morocco from the expulsion of Spain until the middle of the 16th century" he stresses the warlike attitude of Moroccan Jews who engaged also at the beginning of the 16th century in active warfare. In this paper too he dwells on the economic activities of the Jews: they developed the sugar industry in Morocco and had still a great share in the gold trade with the Western Sudan, which supplied the Mediterranean countries with gold through so many centuries.

Le mariage trad. chez les juifs marocains

Chez les Oulad Barhi, les jeunes gens conduisent le marié au mikvé. Au retour, il est soutenu par deux islan, dont chacun lui tient un pied enveloppé dans un drap. Quand ils arrivent au seuil de la maison, les deux islan s'abais­sent pour le faire rentrer, mais le marié reste droit. Les tamzwarât lavent la mariée sur une table disposée dans la cour; elles étendent des draps afin de former un paravent. La jeune fille est épilée et ensuite emmenée au mikvé. Au retour, pendant que les tamzwarât éparpillent ses cheveux, la fille pleure:

"O, père ingrat!

 Pourquoi donnes-tu ta fille

 Au sommet de la montagne?

Pourquoi n'as tu pas dit:

Ma fille est jeune,

 Elle restera près de moi! "

Le père lui répond, tout en pleurant:

"Donnez la fille à son cousin,

Elle ira et reviendra chez sa mère".

Mercredi matin, les rabbins viennent chez la mariée, afin d'évaluer son trousseau. Son prix est triplé et ensuite augmenté selon la volonté du marié. Les rabbins, avant de rédiger la Ketouba, demandent au jeune homme s'il n'est pas ivre et s'il accepte le tout de bon coeur.

Au moment de la bénédiction, la femme se tient à la droite du mari. Elle est habillée d'un drap et lui est recouvert d'un sisit. Dans leur chambre, on leur sert un repas spécial, composé de poulets farcis. On fait boire de la mahia à la fiancée, jusqu'à ce qu'elle soit complètement ivre.

Ce qui arrive assez vite. La mahia sst une boisson très forte et les jeunes filles n'y goûtent presque jamais jusqu'à leur mariage.

Le couple mange en présence des tamzwarât. Quand la mariée a assez bu, les femmes sortent.

A Iligh, mercredi, quand la mariée arrive à là maison du marié, c'est son futur beau-père et non sa belle-mère qui l'acueille et l'asperge de lait. Le marié lui jette des dattes, des raisins secs, du sel et du sucre et lui écrase le pied. On lui met dans la bouche du miel et du beurre, afin que son destin soit heureux. Avant la cérémonie nuptiale, on met sur sa tête un bouquet de verdure. Après la bénédiction, on l'installe dans une alcôve que les islan ont bâtie et décorée pour le couple. La mariée mange dans sa chambre avec les tamzwarât, et le marié avec les islan.

יהדות מרוקו - פרקים בחקר תרבותםLES PROLONGEMENTS DES CEREMONIES NUPTIALES

Les cérémonies du mariage ne se terminent pas avec la bénédiction nuptiale. Elles se prolongent, en général, sept jours, et peuvent atteindre la durée de quatorze à vingt jours.

Côte atlantique

A Casablanca, jeudi matin est le ־'nhar sbôh" ou "jour du matin". Une femme de la famille de la mariée, généralement une tante, rentre la première chez les mariés. En voyant le drap maculé de sang, preuve de la virginité de la jeune fille, elle pousse deszgarit, signal qu'attendent les femmes, dont la mère de la mariée, pour se rassembler dans la chambre et féliciter l'é­pouse. Le linge maculé est posé sur un plateau, afin que les nombreuses per­sonnes venues pour saluer les mariés voient "l'honneur" de la fille. Les femmes enduisent leurs yeux avec ce sang, pour les faire briller.

Les cas de non virginité de la jeune fille étaient à l'époque très rares. Le marié pouvait alors la répudier immédiatement. Pour éviter un scandale et une rupture, les parents de la mariée essayaient d'apaiser le jeune homme en lui offrant de l'argent. On salit alors le drap avec le sang d'un poulet égorgé à cet effet.

Pendant le petit déjeuner, le couple reçoit de la mère de la mariée cinq plateaux avec des beignets, du miel et du lait. Elle leur remet aussi son cadeau personnel, une bague ou un tapis. Les invités offriront leurs cadeaux ce jour-là ou le samedi. Certaines familles notent dans un carnet les présents reçus, afin de rendre l'equivalent à la même occasion.

Pendant sept jours les mariés ne pourront pas quitter la maison. Tous les soirs, des amis et des invités viennent prier avec le marié; on répète, à cette occasion, les sept bénédictions de la cérémonie nuptiale. On tâche d'inviter tous les soirs des personnes différentes, afin de réjouir le marié. Les islan restent constamment auprès de lui.

Le premier samedi après le mariage est intitulé "sebt lehtan". La famille de la mariée et des amis sont invités chez les parents du marié. Au matin, les islanviennent emmener en procession le jeune homme à la synagogue. Là, on lui fait, pour la première fois, l'honneur de l'inviter à monter au Sefer Tora. A cette occasion, on lit un passage de la Genèse concernant Abraham, et, pour cette raison, ce samedi est aussi intitulé "sabt veabraham zaqen". A la fin de la prière, on invite les assistants à se rendre à la maison des parents du marié. Jusqu'au mercredi, le va-et-vient chez eux est inin­terrompu.

Mercredi, huitième jour après le mariage, est le "nhar alhut" ou "le jour du poisson". C'est la première fois que le marié sortira de la maison. Accompagné de ses amis et de musiciens, il va au marché acheter un poisson; ensuite, toujours en procession, il rend visite à ses beaux-parents et à la famille de la mariée, qui lui offrent de l'argent, du sucre, un tapis, etc. A son retour, en présence des invités, a lieu un concours entre les mariés : on leur donne un poisson et un couteau et chacun essaye d'éventrer son poisson le plus vite possible, car le vainqueur dominera le ménage.

Pendant que le marié est au marché avec ses amis, la mère de la mariée emmène sa fille au bain. Depuis le soir de la défloration la fille est dans un état d'impureté et le mari ne peut avoir des relations sexuelles avec elle. C'est seulement après ce bain rituel qu'elle est permise à son mari. Quand le bain a lieu le quinzième jour après le mariage, la mariée passe les derniers jours de l'impureté chez ses parents, avant de revenir chez son mari. C'est ce retour qu'on nomme tornaboda. L'expression est espagnole et signifie " retour de la noce ", ainsi que les ceremonues celebrees ce jour la en Espagne.

Le deuxième samedi après le mariage est intitulé "sabt alndâmà" ou "le samedi du regret". En effet, les jeunes gens viennent ce jour-là chez le marié, et, en présence de nombreux invités, critiquent l'union de leur ami. Il doit alors défendre les avantages du mariage. Une distribution de thé et des gâteaux clôturera ce duel.

En principe, la mariée peut maintenant sortir, mais elle reste quand même encore quatre à cinq mois à la maison avant de le faire.

קורפוס הסיפורים: מקורות שבכתב ומסורות שבעל־פה-שבחי הרמב"ם

  1. קורפוס הסיפורים: מקורות שבכתב ומסורות שבעל־פהשבחי הרמבם

כל הסיפורים על הרמב״ם מקורם, ככל הנראה, במסורת שבעל־פה, והם עברו מדור לדור ומקהילה לקהילה בתפוצות ישראל. יש להניח שסיפורים ואגדות על הרמב״ם סופרו בראש ובראשונה בסביבה שבה חי ופעל, ועברו מדור לדור ומן המקומות הללו לכל תפוצות ישראל עד לדורנו. במשך הדורות הועלו הסיפורים על הרמב״ם מן המסורת אל הכתב, מהם הגיעו לדפוס ומהם נשארו צפונים בכתבי־יד. אבן יחיא בספרו ״שלשלת הקבלה״ מעיר על קיומם של סיפורים על הרמב״ם במסורת שבעל־פה: ״ואם אמרתי בני להגיד הלוך כל המעשים הנוראים שראיתי בכתב ושקבלתי על פה מזה הרב יכלה הזמן והם לא יכלו״. אותו מחבר אף העיר על קיומם של נוסחים שונים לאותו סיפור וגם הביא שני נוסחים, כמו במקרה של סיפור ההרעלות: ״אמנם שמעתיה באופן אחר״.

בספרו ״שם הגדולים״ מזכיר החיד״א סיפורי־עם המתהלכים בפאס על הרמב״ם: ״שמעתי מפי המרובין שבעיר פאס היו רוצים הישמעאלים לשרוף ח״ו להרמב״ם על מעשה שהיה שדן דין שממנו היה ביזוי להם ונצול ע״י השבעות ושמות הקודש, ומספרים נסים וענינים הרבה שאירעו לו באותו פרק״.

לריכוז הסיפורים על הרמב״ם עמדו לפנינו שלושה סוגי מקורות: כתבי־יד, דפוסים, רישומים והקלטות מן המסורת שבעל־פה.

א.             כתבי־יד

סיפורים בודדים ומחזורי סיפורים על הרמב״ם מתוך כתבי־יד אחדים נתפרסמו במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, הן מאלה שהיו כתובים ערבית יהודית, בעיקר מקרב יהודי צפון־אפריקה והן מאלה שהיו כתובים עברית, שמוצאם ממזרח וממערב — בעיקר שני כתבי־היד שפרסם נויבאואר. במסגרת ההכנות לספר זה איתרתי כתבי־יד אחדים הן בערבית יהודית והן בעברית מקהילות יהודי המזרח ויהודי צפון אפריקה, והם מתפרסמים כאן לראשונה. כתבי־יד אלה יש מהם המכילים שני מחזורי סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית משתי קהילות במזרח התיכון, ממצרים ומתימן, ומהם המכילים מחזורי סיפורים וסיפורים בודדים בעברית: מהם המכילים שני מחזורי סיפורים בעברית מבגדאד בני חמישה סיפורים כל אחד, ומהם המכילים סיפורים בודדים מלוב, מכורדיסתן ומפרס (ראה בפירוט להלן).

ב.             דפוסים

סיפורים לא מעטים נדפסו על הרמב״ם, אך הם פזורים על פני סוגים שונים של ספרים, ישנים וחדשים. חלק מהספרים הללו הם ספרי קורות הימים, כמו בספרים ״שלשלת הקבלה״, ״סדר הדורות״, ״שבט יהודה״, ״דברי יוסף סמברי״ ו״ספר יוחסין״, וחלק מהם ספרי רבנים המשבצים סיפור פה וסיפור שם על הרמב״ם כהמחשה לדבריהם, כשלספריהם אין קשר לנושא הרמב״ם, כמו בספר ״הולך תמים ופועל צדק״ לדיין, ״עומר השכחה״ לגבישון, ״שמח לבי״ לגאגין ועוד. גם חכמים במאה העשרים נהגו לעשות כך, כמו אביתי בספרו ״מעשה הגדולים״,

ורבני צפון אפריקה בספרי ההלכות והדרשות שלהם, שנהגו לספח סיפורים בסופי ספריהם, וביניהם מצויים סיפורים אחדים על הרמב״ם. חכמים וסופרים שקיבצו וערכו קובצי סיפורים גם הם הביאו בתוך מבחריהם סיפורים על הרמב״ם, הן בקבצים שבערבית יהודית, כמו בקבצים ״מעשה צדיקים״, ״מעשה שעשועים״, ״שבח חיים״ ועוד, וכן בקבצים עבריים, כגון ״ספר המעשיות״, ״מעשים טובים״, ״מעשה נסים״, ״קורא הדורות״, ״אוצר המעשיות״ ו״אבותינו ספרו״, וכן קובצי הסיפורים שפרסם לאחרונה חדאד.

גם המחטט בספרי מסעות ימצא סיפורים נדירים על הרמב״ם, כמו הסיפור שמצאתי בספרו של סלושץ והסיפור שבספרו של אדלר, שני חוקרים שביקרו במצרים ורשמו בין היתר סיפורים על הרמב״ם.

גם מן העיתונות היהודית שבערבית היהודית איתרתי סיפורים על הרמב״ם, כמו בשבועון היהודי־העיראקי ״מגיד מישרים״, שיצא לאור בכלכותה שבהודו במאה התשע־עשרה, ובעיתון היהודי התוניסאי ״אור הלבנה״, שיצא לאור בג׳רבה שבתוניסיה במחצית הראשונה של המאה העשרים. במסגרת ספר זה אף הבאנו סיפורים שנתפרסמו מכתבי־יד במקומות נידחים, כמו הסיפורים שפרסם נויבאואר בכתב־עת יהודי הולנדי לפני יותר ממאה שנים, וכמו הסיפור שפרסם הברמן ולא הגיע לידי החוקרים את הסיפורים על הרמב״ם.

ג. רישומים והקלטות מן המסורת שבעל־פה

סיפורים רבים מן המסורת שבעל־פה נרשמו בארכיון הסיפור העממי בישראל. מן הסיפורים שנרשמו על הרמב״ם, שמספרם יותר ממאה, אנו התעניינו רק בסיפורים שמוצאם מקהילות ישראל שבמזרח התיכון ושבצפון־אפריקה. במסגרת ספר זה הבאנו מבחר של ארבעים ואחד סיפורים (סיפורים 140-100) המייצגים את הסיפור העממי על הרמב״ם בקהילות הללו. השתדלנו להביא סיפורים שעדיין לא נתפרסמו, אך הבאנו גם סיפורים שנתפרסמו אם יש בהם תרומה להבלטת קווים מיוחדים בתיאור דמותו של הרמב״ם. כמו כן הבאנו סיפורים מקבילים לסיפורים שנדפסו מכתבי־יד ודפוסים כדי להראות את מקורותיהם; ואף הבאנו את מקבילותיהם של הסיפורים המהלכים כמסורת שבעל־פה. אף הקלטנו סיפורים אחדים על הרמב״ם בערבית יהודית, תעתקנו אותם ותרגמנו אותם לעברית כדי להראות שהמסירה בעל־פה של סיפורי הרמב״ם עדיין חיה

וקיימת לא רק בעברית אלא גם בערבית יהודית עד ימינו. במסגרת זאת הבאנו ארבעה סיפורים מפי יוצאי עיראק בישראל (סיפורים 60-57) וסיפור אחד מפי יוצאת מצרים בישראל (סיפור 61). סיפורים אלה יכולים להראות גם את השוני בין המסירה בעל־פה בשפת המקור ובין זו שנרשמה בעברית. ניסינו להביא מספר גדול של סיפורים על נושא אחד, מן המקורות שבכתב ומן המסורות שבעל־פה, כדי שנוכל לבחון את השתלשלותם של מוטיבים, לראות מסורות שונות על אותו עניין כשאחת מדגישה יסוד זה ואחרת יסוד אחר. כמו כן הובאו סיפורים המבטאים גישות שונות לאותו עניין, גישות של תלמידי חכמים וגישות של מספרים עממיים, ולעתים אף של סופרים, כשכל אחד מנסה לעצב את הטקסט כהבנתו.

סוף הפרק החמישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח " יוסף טולידאנו. 

 

המאמינים שהסתתרו אחרי דעיכת התנועה שבו והרימו ראש ובפיהם הסברים על דתיית הגאולה והמרת הדין המדומה של משיחנו מלכנו. כל כותב אחד מגדולי השבתאים במכנאס שהושפע עמוקות על ידי רבי אלישע אשכנזי ושדרי ארץ ישראל אחרים, רבי דניאל בהלול :

שבתאי צבי

" הגאולה נקבעה לאלף ושש מאות שנה אחרי החורבן ( 1668 ) ואז נתתחבר הוא"ו שבשם המפורש עם הה"א שנפרדו בגלות, ובאותה שנה היה צריך לבוא מלכנו.. שבתי צבי יר"ה וצריכים להיות חבלי משיח, על שנה זו אמרו חז"ל בספר הזוהר ( ח"ג דף רע ע"א ). אוי למי שיזדמן כאשר יתבע האריה הגדול את נקבתו, הקב"ה ברחמיו הוסיף לנו שש שנים ושישה חודשים כדי שיתבטלו חבלי משיח ויהיה שמו יתברך שלם כי לא יתחברו ו"ו ען יו"ד ה"א עד שיעברו שש שנים אחרים ".

אחד מרבני תיטואן רבי יעקב אבוהב שלח לרבי שלמה הלוי מונציה מכתב המאשר בקווים כללים את העדויות האחרות :

הנערים הם עמודי עד שיבוא כבודך בע"ה ועוד באלו הבשורות טובות איני רוצה לשולחם עד אראה איך יפול דבר. כלל העולנ אומר זה המגיד של מכנאס שערב פסח הבא ראשון בע"ה יתגלה משיח אלורנו בלי ספק , והוא אדוננו המלך שבתי צבי יר"ה. הלכו יהודים מכאן לשם וראוהו ואמר סודות נעלמים שלא נשמעו מעולם ולא נראו ומלתא בטעמא והטוב שאמר שלא יבואו חבלי משיח כלל שעל כן נתארל הגלו וכו".

אגדות נרקמות סביב אישיותו של אותו משיח ממכנאס כפי שאנו יכולים ללמוד ממכתב ששלח יהודי מסאלי לאחיו בליוורנו בשנת 1675 :

" ומהקירון פנים שיש לו לא יש חכם בעולם שיכול להביט בפניו רק בחדר שהוא יושב ויש לו סדין אחד מחיצה בינו ובין החכמים ומאחורי הפרגוד מדברים עמו, יומם ולילה עוסק בתורה סודות עמוקים נגלים אליו בכל יום וחכם גדול אחד שנראה לו אליהו בהקיץ אמר שפני זה הנביא דומים לפני אליהו ולעל מי ששואל אותו אומר לו הגאולה קרובה קרובה ".

רב אחד ממכנאס נותן כאות לבוא השיח את הכוכב הזוהר בשמי העיר בשנת 1665 ובשנת 1668. הוא מביא לחיזוק את חלומו של רבי אברהם בן שמחון מפאס שבו נגלה לו אליהו הנביא ובישר לו שאת מניין 1600 השנים שיש לספור עד הגאולה צריך להתחיל לא מימי נח, אלא לאחר חורבן המקדש ( בשנת 70 ).

חלומות, הזיות, נבואות, הכל מצביע על תחושת סוף הדורות וציפייה בטוחה ליום הגאולה הקרב ובא, וכל אנשי המערב כקטון כגדול עשו תשובה גדולה יותר ויותר מהתשובה שעשו בזמן שבתי צבי ירום הודו.. ועשו להם מלבושים בגדי כבוד והם מוכנים מעת לעת לעלות לירושלים " יום לפני הפסח האחרון בגלות, בערו היהודים בדבקות יתרה את שארית החמץ " וכל קהילת המערב נאספו בבתיהם וממתינים מעת לעת כי המגיד אמר לו שבערב פסח תל"ה אחר חצות יתגלה המשיח ,.

ולא בא.

לא עם קשה עורף כישראל יזנח את האמונה. אם לא השנה אז בשנה הבאה. יוסף אבן צור מבטיח לקהל מאמיניו שהגאולה רק נדחתה ועתידה להתחולל בערב פסח תל"ו " והנביא השיב בשם המגיד שאמר לו שהיה מוכרח להיות כן בעבור הרבה עוונות שהיו בישראל ובעבור אותו הצער שנצטער הנביא איך נמצא שקרן בדבריו נמחלו אותם העוונות, עכשיו אומר שאמר לו המגיד שהוא משיח  בן אפרים ושבתי צבי משיח בן דוד והראה לו הרבה רמזים וסודות על כך…"

אולם לאחר זמן מה נסתלק הבחור מהעולם ובני עירו בחרו לא לזכור את כישלון נבואתיו אלא דווקא את העובדה הנפלאה שמעם הארץ עלה לדרגת עילוי בתורה. ויהי אחרי כן וימות הבחור הנאמן לנביא ה' ואף על פי שלא בא הגאולה בזמן שאמר ידעו בידיעה ברורה כי מאת ה' הייתה זאת ואין להרהר אחד מידותיו.. לא נוכל לומר שיוסף דיבר שקר חס וחלילה אלא שכך גזרו משמים ".

ובכלל הסבירו כמה מתלמידיו לא יכול היה יוסף למלא את שליחותו, משיח בן יוסף היה צריך לבוא בקשרי חיתון עם משפחת בן דוד ולקחת את בתו של שבתי צבי לאישה. וכידוע לשבתי צבי לא נולדו ילדים.

מוזריות הנימוק מצביעה בבירור על ניוון האמונה, הפעם זה היה באמת הסוף. פרשת שבתי צבי נמחקה כליל מזיכרון בני ישראל במרוקו. מה עוד שהשלטון החדש החזיר לארץ את השקט והשגשוג, ובפני יהודי המערב בכלל, ומכנאס בפרט, נפתחה שעת התהילה.

סוף הפרק החמישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח " יוסף טולידאנו. 

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה-במצוקתה

למחרת, בארוחת הבוקר אנו מסתפקים בקפה ולחמנייה, יותר מזה אסור לנו לאכול אצל גויים, מטעמי כשרות. אנו יוצאים אל הכיכר הראשית. הכול חדש וזר לעין. הגברים לבושים כערבים והסימן המבדיל ביניהם – בירית שחורה על רגל אחת מחתחת לברך. 

הנשים לבושות שני מיני לבוש : הנשואות לבושות שחורים והלא נשואות – בגדים משובצים בחום כהה. בכיכר המרכזית הזאת הבחנתי בכמה דברים מעניינים שלא ציפיתי לראותם במקום נידח כזה. חנויות ספרים, כמובן לא חילוניים, ובית דפוס חדיש.

ההסתדרות הציונית במקום נקראת " תפארת ציון ". היא איננה מסונפת להסתדרות הציונית הגדולה העולמית, אינה שולחת צירים לקונגרס הציוניים, אינה תורמת לקרנות ואינה קשורה כל קשר ארגוני אל החוץ.

לא עלה בידי לקבוע מתי נוסדה הסתדרות זו ומהן סיבות התבדלותה. הרחק מכל יישוב תרבותי, נמצאת פינה מיוחדת במינה זאת, בעלת אופי דתי מובהק. רבים מדברים עברית רהוטה שנשמרה בפיהם כנראה מימי קדם. הדבר מעורר סקרנות והתרגשות עזה.

הלילה נערכת חתונת בנו של כהן. אנחנו מוזמנים כאורחי כבוד. הכלה נאה, נמוכת קומה במקצת ושמנמונת. בשועים שלפני החתונה פיטמו אותה במאכלים שמנים, הרבה קוסקוס, מאכל מסולת מקומית, כדי שתיראה מלאה יותר.

היא הובאה מפאריס, והשכלתה כללית ורב צדדית. את כל חייה עשתה בבירת צרפת. החתן לבוש אירופית: מקטורן, חולצה ועניבה. הכלה לבושה בגדי פאר לפי מנהג המקום, ומעוטרת בתחרימים, רקמות זהב ועדיי זהב רבים וכבדים שניתנו לה בהשאלה מתושבי המקום : צמידים, ענקים, עגילים, טבעות, רשתות זהב על הראש, וגם שעוני זהב תלויים לה על גופה. 

הכלה ישבה בפרוזדור קטן בין האולם הגדול שבבית ובין חדר אחר, שמשך שעות ארוכות על ספסל, ומשני עבריה שתי זקנות, שאינן משות ממנה לרגע. ניסיתי לדבר אליה. אמרתי שברצוני לספר בארץ על כלה מפאריס המתחתנת בג'רבה, לא זכיתי לתשובה. ידידי יעצו לי שלא אשחית מלים. זהו הנוהג.

סיימנו את ארוחתנו הדשנה. האולם התמלא כולו שולחנות וספסלים לפניהם, על גבי השולחנות ערוכות הצלחות, ונשים זריזות מוציאות מסירים גדולים שעל גבי פרימוסים מחרישי אוזניים – מנות קטנות מאוד של אוכל. כדורי בשר או דג.

אל השולחן מסובים עשרות יהודים, ספרי תלמוד לפניהם והם לומדים הכוונה רבה ובזמזום חרישי. אינם שמים לב למאכלים המוגשים להם וממשיכים בתלמודם.

אני משוחח עם החתן, יוסף. הוא מוביל אותנו לחדר המיועד לליל הכלולות. חדר גדול ובפינה שבו כמו כוך נמוך. בתוך הכוך עומדת מיטת הכלולות, מסודרת לתפארת. החתן אומר לנו שכבר אין לו סבלנות. הוא מצפה שיסתיימו הסעודה ולימוד התורה – שיוכל להתייחד עם כלתו. אינני בטוח שראה אותה לפני החתונה, אבל היא יפה, ואי סבלנותו מובנת.

למחרת בבוקר, אחרי הקפה והלחמנייה, יצאנו בדרכנו חזרה בכביש ליבשת, לעיירה זרזיס. כאן מגיע מדבר מהרה ממש עד לים. זרזיס היא נווה מדבר, וצומחים בה דקלים רבים. גם שם רבים היהודים הרוצים לעלות לארץ ישראל.

מרקוזה מסדיר במהירות עם אחד מאנשי המקום את בדיקת העולים בשבוע הבא, ואנו ממהרים לבן –גארדן, במחק של כחמישים קילומטר. בצאתנו מזרזיס נעלם כל סימן של דרך ואנחנו נוסעים במדבר הפתוח מאופק עד אופק. אין זה מדבר של חול, וכולו אבנים קטנטנות, כגרגרי עדשים.

לפני בואנו לבן-גארדן, נתחוללה סופת חול שהקימה עלעולים ברחובות. החול נדבק אל החלונות ואל הדלתות וכיסה את הגגות בשכבות משקע עבות. איש לא נראה ברחובות העיירה, הכול הסתתרו בתים. אבל מרקוזה יה פעיל גם עתה.

הלכנו לבית הכנסת שהיה מלא גם הוא חול. נשלחו רצים ולאחר דקות אחדות התמלא בית הכנסת מפה אל פה גברים, נשים וילדים אוחזים בשמלות אמותיהם או נישאים על הידיים. שני שולחנות הועמדו בשבילנו, הבודקים את העולים.

הופיעו מזכירים אנשי המקום ומלאכת הבדיקה החלה. לא היו עמנו צוותי המיון לעריכת הסלקציה הסוציאלית : כמה ילדים ? כמה מפרנסים ? כמה הורים ? – כל הדבר המאוס הזה. אנשי המקום היו אנשים בריאים.

אינני יודע ממה התפרנסו ומה היה מזונם. הגברים והנשים היו אולי בפעם הראשונה בחייהם יחד בחדר אחד, ולכן כיסה חלק מהנשים את פניהן במטפחות.

הזמן חולף ואנחנו לא טעמנו דבר מאז הבוקר. יצאתי קצת החוצה להחליף אוויר, וראיתי שמרקוזה דאג למזון. מאחורי בית הכנסת שעמד במגרש פתוח, בזווית שבין שני קירות, עמדו הפרימוסים הרועשים, ושתי נשים זקנו טרחו בהכנת ארוחת צהריים. בחול המתערבל, בסופה המתגברת, ללא מים לשטיפת הידיים נראו שתי הזקנות כמכשפות.

סיימנו את מלאכת המיון. אכלנו מן החביתות שהוכנו לנו כשהחול חורק בין שינינו, ויצאנו במכונית בדרכנו חזרה לזרזיס. כאן געשה הסערה בכל כוחה. הרוח נשבה בכל כוחה ממזרח והאבנים הקטנטנים הועפו בכוח רב אל פנינו ודפקו במשקפינו.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

הכהן שנאלץ להתגרש מאשתועין רואה

סיפור זה שמעתי מפי אמי ז״ל (ח.ד.) והוא ידוע ברבים. הרה׳׳ג רפאל אנקווה קרא באחד המקורות של פסקי-דין שכל מי ששם משפחתו הוא ״אל-קסלאסי״, (או כסלאסי) הוא מזרע הכהנים. הרב הנ״ל נזכר שאחד מבני עירנו, ששם משפחתו ״אל-קסלאסי״, היה נשוי לאשה גרושה שלפי ההלכה אינה מותרת לכהן. הזמין אליו את האיש ואמר לו ״באחד המקורות מצאתי שלפי שם משפחתך אתה מזרע הכהנים. לא יכולתי לבדוק הענין, אבל אני סומך על קביעתו של מחבר הספר, ואפילו אם הדבר הוא רק בבחינת ספק, הרי אתה עומד בפני בעיה מסובכת. בהיותי סומך על מה שקראתי, על אף שלא מצאתי כל סימוכין לכך, ניסיתי גם כן למצוא רמז לדבר, ועלה בדעתי כהשערה בלבד שהשם הוא ״כסלסי״ בר"ת: כהן, ספק לא, ספק יש). עכשיו יש לך שתי אפשרויות: או שתיש
אר עם אשתך שאתה אוהב, ומה גם שאין לכם עוד ילדים, ותוותר על הכהונה שלך, או שתתגרש ממנה״. האיש, בשומעו דברי הרב, הוכה בתדהמה, כי באמת הוא אהב מאוד את אשתו. אמר לרב ״תן לי כמה ימים לחשוב״. לא סיפר זאת לאשתו, אלא לאחר שהתייעץ עם עצמו.

לאחר כמה ימים בא לרב ואומר לו ״חשבתי וחשבתי, והחלטתי לשמור על היחוס שלי מזרע הכהנים, על אף שאני מאוד אוהב את אשתי״.

האיש, בצער רב, התגרש מאשתו. אמי ז״ל סיפרה לי שמרוב אהבה שהיתה ביניהם, לאחר הגירוש כל אחד מהם ישב שבעת ימי אבל מרוב צער הפרידה.

נושא זה, על אף שלא נבדק ביסודו, היכה בתדהמה את כל הקהילה. ומי יחלוק על דעתו של הרב? מאז, אותו איש נקרא כהן אל-קסלאסי, ונעשה כהן לכל דבר.

אגב, בקרב יהודי המזרח קיימים הרבה כהנים בעלי שם כפול: כהן־קצב, כהן־ארזי, וכדומה, ויתכן מאוד שגם כסלאסי הוא כהן־כסלאסי.

הרב המשותק שהלך על רגליו

עת עסקתי בכתיבת הספר ״מקורות השירה היהודית במרוקו״, הגיע לידי ספר בבתב־יד, מאת ר׳ יוסף אסבאג מעיר מכנאס. מלבד כמה חידושים שיש בספר זה, יש בו גם כמה שירים מאת המחבר. בהקדמה על אחד השירים, הוא כותב שחיבר השיר על נס גדול שקרה לו. המחבר לקה בשיתוק שתי רגליו, ולא היה יכול ללכת. יום אחד, ביקש מבניו להביאו לקברו של הצדיק ר׳ דוד בוסידאן, הקבור במכנאס ומפורסם במעשי נסים שלו.

בניו הביאו אותו לקבר בצהרי היום. ביקש מהם לעזוב המקום ולהשאירו לבד ליד הקבר. בבכי מר התחיל לקרוא כמה מזמורי תהילים, הפיל תחינה בפני קבר הצדיק וביקש ממנו שבזכותו יבקש מהאל יתברך לרפא אותו ממחלתו. תוך כדי כך נפלה עליו תרדמה וישן ליד הקבר. והנה באמצע השינה, הוא שומע קול מדבר אליו מתוך הקבר: ״קום, תפילתך נתקבלה, חזור הביתה על רגליך ללא עזרת איש״ חזר על רגליו, אל בניו שחיכו לו בשער בית הקברות, ולא יכלו להאמין לנס הגדול שקרה לאביהם בזכות הצדיק ר׳ דוד בוסידאן. אין כל ספק בדבר, כי זה נכתב בידי מחבר השיר. תפילתו נתקבלה, וזכות הצדיק עמדה לו.

פדיון הבכור ביום חתונתו

אחד הסיפורים לעיל, סיפרתי על כך שבתקופה קדומה הרבה אנשים מעירנו, וממרוקו בכלל, היו נוסעים לברזיל, לסחור עם הכושים שם ולנצל את תמימותם. רובם היו משאירים נשותיהם עגונות, מהם חזרו לאחר הרבה שנים, ומהם נשארו שם עד יום  מותם. אחד מעירנו, רק לאחר שנולד לו בן בכור, למחרת יום הכניסו בברית אברהם אבינו, נסע גם הוא לברזיל מבלי לפדות מידי הכהן את בנו הבכור. מאז נסיעתו לא נודע עליו מאומה. הבן הבכור הגיע לפרקו ועמד להתחתן, אלא שרב העיר עיכב החתונה, ביודעו שבחור זה לא עבר פדיון הבן, ולא יוכל לערוך חתונה עד אשר ייפדה מידי כהן כדת והלכה (הבחור הזה הכרתי אותו אישית – ח.ד.).

הרב מצא דרך הלכתית איך לפדות חתן זה לפני חתונתו. בסופו של דבר, נמצא שהוא יוכל לפדות את עצמו מידי כהן, וכך היה. הבחור, לפי הוראות הרב, פדה את עצמו מידי כהן ורק אחר כך הותר לו להתחתן.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו-מאת יוסף שיטרית ואחרים

החתונה היהודית המסורתית במרוקוהחתונה היהודית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

החזרת הכלה לביתה לאחר הטבילה.

 הנשים שליוו את הכלה למקווה ליוו אותה חזרה לביתה בשירים ובצהלולים כשפניה מכוסים בצעיף, כדי להגן עליה מפני עין הרע ומפני עוברים ושבים ״שלא יגנבו לה את יופייה״. בקהילות מחמירות נהגו אף להטביל מחדש את הכלה במקרה שביציאתה לביתה נתקלה במבטים של מוסלמים, כאילו ביטלו מבטים אלה את טהרתה." עם כניסתה של הכלה לביתה היא התקבלה בקריאות צהלולים של שכנות וקרובות משפחה שלא השתתפו בטקס הטבילה, ונשות התהלוכה הצטרפו אליהן.

לבד משלביו השונים והברורים כולל טקס הטבילה במקווה טקסי־משנה שונים בקהילות שונות, כגון הטקס המגי של השלכת חפצים נשיים למקווה לריצוי הכוחות הסמויים, טקס הברכות שהנשים הזקנות הרעיפו על הכלה עם צאתה מן המקווה וטקס הסעודה הקלה בליווי שירה שהנשים ערכו בקהילות שונות לפני היציאה ממתחם המקווה והחזרה בתהלוכה לבית הכלה. בקהילות רבות היתה זו הזדמנות נאותה ראשונה לכלה לאכול ולשתות משהו מאז שעות אחרי הצהריים, שכן בסעודה החגיגית של ליל החינה החתן והכלה לא יכלו להשתמש בידיהם, שהיו מרוחות בחינה ועטופות בבד לבן. בכל שלבי הטקס השמיעו הנשים צהלולי שמחה לציון התנהלותו התקינה והמוצלחת.

ז. השיח המלווה:

טקס הטבילה במקווה שימש טקס מעבר חשוב מבחינתה של הכלה ושל משפחתה משום שהוא סימל את מעבר הכלה ממעמדה כרווקה למעמדה של אשת איש שתצטרף לקיים את דיני הטהרה היהודיים הקפדניים כל כך. בטקס זה נפרדה הכלה בעצם מרווקותה והוכנסה לקהל הנשים הנשואות. אלה ניהלו את הטקס כולו מראשו ועד סופו בינן לבין עצמן בנוכחות הכלה, אך בלא השתתפות גברים וילדים או ילדות, כך שיכלו לפתח במידת־מה שיח נשי חופשי על ענייני אישות ורמזיהם. גם ערומה הפומבי של הכלה ותכלית הטקס בהכנה לקראת התייחדותה עם החתן הזמינו אותן לכך. אכן עדויות רבות מוסרות על השיח הנשי המשוחרר שהתנהל בהזדמנות זאת, שכלל עקיצות ורמזים מיניים ולווה אף בשירים מיוחדים שמסרניות שונות חשבו אותם לשירי זימה משום שהוזכר בהם במפורש אבר מינו של הגבר עם תיאורים והערכות על ״טעמיו השונים״; רק ידעניות מומחיות שרו אותם בהזדמנויות אלה. כל הטקס לווה כאמור בכל שלביו בשירי חתונה מסורתיים וכן בשירים שהיו מיוחדים לטקס הטבילה ושרו אותם לאחר הטבילה.

הערת המחבר : הנה מבעים לדוגמא :

 באיידו סודאנייא באיידו- פלפלה חמרה באיידו…בויינינא…..וכו'

אבר מינו –בטעם פלפל חריף מאוד. אבר מינו – בטעם פלפל אדום…בטעם בננה….וכו'….גם בשיר זה הזנרת הראשית אמרה את חלקו הראשון של כל מבע ומקהלת הנשים המלוות ענה בחלק השני

שיר כזו היא למשל סדרת השירים הערביים־היהודיים ששרו במכנאם, שתובא כאן בתרגומה לעברית." בחלק האחרון של הסדרה נרמז מה שמצפה לכלה למחרת טקס הטבילה – הן חייה החדשים במחיצת בעלה (טור 10) הן יציאתה הכפויה למעשה מבית אביה ואמה (טור 11). ההקנטות והרמזים המיניים בין הנשים הם חלק מחניכתה של הצעירה העומדת להתייחד עם בעלה; כמו בן הוקנטה הרווקה המאחרת למצוא חתן. בתי השיר הראשונים הושרו מפיהן של נשים בודדות, ומקהלת הנשים ענתה בקריאה ״מה רב אושרו!״."

1 לקח אותה חסודה, הו אימא.            – מה רב אושרו!

שתביא לו ברכה ומזל, הו אימא.          – מה רב אושרו!

עם הון ובנים, הו אימא.          – מה רב אושרו!

לקח אותה צעירה, הו אימא.    – מה רב אושרו!

5 תביא לו ברכה, הו אימא.     – מה רב אושרו!

לקח אותה, לקח אותה ונשבע שלא ישחרר אותה.

[החתן הוא אדונה.

 לקחה אותו, לקחה אותו ונשבעה שלא תשחרר אותו. [הכלה היא גברתו

הביאו לה את הנר, הביאו אותה אל חמותה.

הביאו לה את הנר הביאו אותה אל חמותה.

 הלילה במקווה ומחר אצל החתן.

לילה זה נשאר לך, ומחר נגרש אותך,.

ח.   טקסים מקדימים וטקסי המשך:

 בקהילות כמו תארודאנת וקהילות דרום־מערב מרוקו, שנהגו למרוח עיסת חינה ופנים ביצה על ראשה של הכלה, נהגו לשטוף היטב את שערה של הכלה ביום שלישי אחרי הצהריים ולהוציא ממנו כל שיירי העיסה שכיסתה אותו כדי לבטל כל חציצה בין השיער ובין המים בזמן הטבילה. בקהילות אחרות נהגו לנקות את שער הכלה בתוך המקווה עצמו לפני הטבילה ולהשליך את שיירי החינה עם חפצים סמליים נוספים לתוך המים בסגולה נגד המזיקים הרעים האורבים לבלה ולאושרה.

לטקס הטבילה במקווה היו טקסי המשך שונים. בקהילות שהכלה נהגה גם היא לצום בהן(ולא רק החתן) ביום החופה, היינו למחרת הטבילה, אכלה הכלה עם בני משפחתה את ארוחת הערב שלה ואת ארוחת הצום שלה מיד אחרי שחזרה מן המקווה. כמו בן באותו לילה במיוחד לא נתנו לכלה לישון בחדר לבדה אלא בלוויית אחיותיה וקרובותיה כדי לשמור אותה מפני כל רע ומזיק. נשות המשפחה נשארו ערות ושרו כל הלילה, שיחקו משחקים או חדו חידות כדי לשהות במחיצתה של הכלה, שלא יאונה לה כל רע לפני כניסתה לחופה.

עמוד 74

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 149 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר