ארכיון חודשי: דצמבר 2015


השפעות הביקורים על הגירת יהודי מרוקו

השפעות הביקורים על הגירת יהודי מרוקויגאל בן נון 2

ב־13 בינואר 1964 נחת במפתיע המלך חסן השני בקהיר כדי להשתתף בוועידת הליגה הערבית שהתכנסה בעיר. גמאל עבד אל־נאצר קיבל את המלך על מסלול הנחיתה ודקות לאחר מכן נחת עוד מטוס ובו חמשת הקצינים המצרים שנשבו בבו ערפה שעל גבול אלג׳יריה. המחווה של חסן השני הייתה כה תאטרלית שדמתה יותר לסטירת לחי לנשיא הפופולרי. בפסגה בקהיר השתתפו ראשי 13 מדינות ערב ובהן חוסיין מלך ירדן. בוועידה הטיל חסן השני את ה״פצצה״ שפגעה במדיניות הכל־ערבית של הנשיא המצרי. בהיגיון מנומק קרא לראשי מדינות ערב לקבל את ישראל כעובדה קיימת ולנקוט מדיניות ראליסטית בסכסוך בינה ובין ארצות ערב והפלסטינים, שלא תתבסס על שימוש בכוח אלא על מגעים דיפלומטיים. הוא הציע להקים ועדה בנושא פלסטין שתגבש הצעות לפתרון הסכסוך שלא בדרכי מלחמה. זו הייתה ״מתנה״ יפה לממשלת ישראל ומכה ליוקרת נאצר כמנהיג הליגה הערבית. העולם המערבי ראה בחסן השני את סמל המנהיג הערבי הנאור שאפשר להתדיין אתו בהיגיון. ארצות הברית יכלה לבסס את הגנתה על שתי מדינות באגן הים התיכון לנוכח הסכנה הסובייטית: ישראל חזקה  במזרח ומרוקו במערב. כך אפשר להבין את מאמצי המוסד והסי־אי־ איי לשמור לפחות לזמן מה על המלך המרוקני מפני התקפות מבפנים של מפלגת השמאל. בהמשך הגה המלך רעיונות שנשענו על ״שילוב הגניוס היהודי בעוצמה הערבית״, וניסה לשכנע את המצרים ואת הסעודים לחתור להבנה עם ישראל.

היחסים שהתפתחו בין ישראל למרוקו הם ניסיון מיוחד במינו, לצד הדוגמה הירדנית, ליצירת קשר דיפלומטי חשאי בין ישראל המנותקת ומסוכסכת עם שכנותיה ובין מדינה ערבית ומוסלמית שזה עתה קיבלה את עצמאותה. יחסים אלה החלו בנושא ההגירה היהודית ממרוקו והתפתחו מראשית פברואר 1963 ליחסים דיפלומטיים בין־מדינתיים. מצד אחד של המתרס ניצבה מדינה שחשה חשדנות כלפי כל גורם ערבי מוסלמי. לעומתה ניצבה מדינה שראשיה יצאו בקושי מתחושת ההשפלה הקולוניאלית והיו רגישים לכבודם הלאומי ולעצמאותם בכל הקשור לתדמית ארצם. אם להוסיף על רגישות זו גם את הזיקה הנפשית לעולם הערבי ואת האילוצים הנובעים מחברות בליגה הערבית ומהשפעתו הדורסנית של הנאצריזם הכל־ערבי, תתקבל לכאורה סיטואציה פוליטית שלא מאפשרת הידברות בין הצדדים.

מעורבותה של ישראל בהוצאת היהודים ממרוקו הביאה להצלחה חשובה אולי לא פחות מהעלאת היהודים לישראל. אמנם כישלונותיהם של שלטונות ישראל ומרוקו בדרך טיפולם בקהילה היהודית גרמו לנזקים, אך הקטסטרופה שממנה חששו רבים לא התרחשה. הנזקים נבעו מחששות שווא מאסון. כישלונות אלה הולידו כמעט באקראי, וללא תכנון מוקדם, ברית פוליטית מיוחדת במינה ודיסקרטית שהניבה יתרונות לשתי המדינות. מערכת יחסים הדוקה וענפה התקיימה תחילה בין שירותי הביון והביטחון של שתי המדינות, ובהמשך התפתחה ליחסים מדיניים דיסקרטיים ואחר כך גלויים עם שליט נאור מבחינה מדינית שתרם לפתיחת ערוץ השיחות עם ממשלת מצרים. ערוץ זה הביא לביקור הנשיא אנואר סאדאת בירושלים ולהסכם השלום הראשון עם מדינת עימות ערבית. מרוקו נטלה חלק גם במגעים בין ישראלים לפלסטינים וממשיכה בהם עד היום, בסיוע הפזורה היהודית מרוקנית בעולם. יחסים אלה, הגם שסבלו לעתים משברים כלפי חוץ, עדיין מפתיעים ביציבותם ובעומק השפעתם. פרטי היחסים האלה בתחומי הביטחון והכלכלה עדיין חסויים, אך פרשיות אחדות יכולות לשפוך אור על חשיבותן. יחסים אלה הם דוגמה לקשר אמיץ בין מדינה ערבית מוסלמית, המקיימת שיתוף פעולה חשאי ארוך טווח הנשען על אינטרסים פוליטיים משותפים עם ישראל, שנחשבת נטע זר בסביבתה הגאוגרפית.

רבי דוד אלקאים, משורר ומשכיל עברי במרוקו-יוסף שטרית

שירה ופיוט ביהדות מרוקו – יוסף שטרית – עמוד 277רבי דוד אלקיים

רבי דוד אלקאים, משורר ומשכיל עברי במרוקו.

שירת יהודי מרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל זכתה בדור האחרון לחוקרים ולחיבורים המוציאים אותה אט אט מאלמוניותה רבת השנים ומפזרים מעליה את אבק הדורות ותהפוכותיהם. הפרסומים שהוקדשו עד כה ליצירה זו הראו עד כמה היא הייתה עישרה וענפה והעידו כי היא נמשכה מימי הביניים המוקדמים עד לימינו, ובמיוחד מאז בוא מגורשי ספרד לצפון אפריקה.

מחקרים שונים הראו גם שכתיבה שירית זו הייתה בארבע מאות השנים האחרונות ממוקדת , ואף אובססיבית ממש במוקדיה, והתרכזה כמעט כולה בתינוי מוראות הגלות והבטחת הגאולה, בהאדרת שם האל וחסדו האלוהי, ובתיאור תכונותיהם הדתיות תיאולוגיות של ימי השבת והמועדים.

רק משוררים מועטים כתבו שירים אירועים היסטוריים שהגיבו על התרחשויות היסטוריות או תרבותיות חברתיות חד פעמיות או מתמשכות. דומה שעיקר מעייניהם ואמונתם של המשוררים הרבים מסורים היו לגורלה של הקהילה ולחייה הנמשכים בצילה של סביבה עוינת לרוב, וכן שה " אני השר שלהם " הצטמצם ל " אני קהילתי " זה.

ואכן אלפי פיוטים, הבקשות, הקינות, התחינות והתוכחות שנכתבו בעברית במשך הדורות שבמרוקו בלבד מצטרפים לקורפוס כמעט אחיד של שירה קהילתית מובהקת הכפופה לצרכיה היא את כל דרכיה ותכניה של היצירה ומעצימה " אני קהילתי " זו של המשורר על חשבון התבטאויות  אישיו יותר ומשותפות פחות ליתר בני הקהילה.

עם גילוי הדיוואן השלם של ר׳ דוד אלקאים והצגתו כאן הולכת ומתקהה תמונה ברורה ומקובלת זו של שירת יהודי מרוקו בפרט. כאן אנו ניצבים בפני שירה בעלת הדגשים אישיים מיוחדים, בפני מקורות השראה והתבוננות חדשים ואף מפתיעים במהותם, בפני מודעות בלתי שכיחה ללשון ולכתיבה! בקיצור, בפני יצירתו של משורר בעל שיעור קומה שהצליח לצייר עולם רוחני ותרבותי של אמן משכיל ותלמיד חכם באחת מקהילות מרוקו של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים כאן אנו גם חודרים לתוככי ההתנסות בכתיבה של אחד מגדולי המשוררים העבריים בצפון־אפריקה, ואולי אף של הגדול ביניהם.

הערת המחבר :   לאחר חיפושים מאומצים הצלחתי לאתר העתק של כתב־היד המקורי ברשותו של מר אברהם עופרן בירושלים. אני מודה כאן למר עופרן ולאחיו יעקב וחיים זעפרני על הסכמתם האדיבה לצילום כתב־היד שברשותם. הדיוואן הועתק בידי אביהם מרדכי זעפרני ז״ל, שהיה . סת״ם ידוע בקהילת מוגאדור. בעידודי ובהשתדלותי הוציאה משפחת זעפרני לאור את כתב־היד שברשותה במהדורת צילום, תחת הכותרת שירי דודים (ירושלים תשמ״ג).

ר׳ דוד אלקאים (להלן רד״א) נודע עד כה בעיקר הודות להשתתפותו בקובץ ידידות, אנתולוגיית הפיוטים המקובלת כיום על כל יהודי מרוקו בארץ ובעולם. רד״א היה אחד משלושת עורכיה. באנתולוגיה זו הוא פרסם לראשונה את שירתו התנ״כית, המבוססת על פרשיות השבוע שבין בראשית לכי תשא ועל מגילת אסתר.

הערת המחבר :   שירים אלה מסתכמים בכשליש מכלל יצירתו, 27 מתוך 87 שירים. השיר המבוסס על מגילת אסתר מורכב ממנגינות רבות שהן חלק ממקאם אחד (״לקודאם דרצד״) במוסיקה האנדלוסית שהשתמרה במרוקו. עבור המשורר כל מנגינה כזאת, קצרה או ארוכה, תוחמת פיוט הנושא לפעמים את האקרוסטיכון של שם המחבר. באופן זה השיר מתחלק למעשה ל-34 פיוטים. שיר ארוך זה הוא גם היחידי שהמשורר מקדים לו פיוט שנכתב בידי משורר אחר במרוקו, הפיוט של ר׳ יעקב אבן צור: ״יהגה שבחך חכי״. שירים תנ״כיים אלה מופיעים בראש כתב־היד. ראה שירי דודים, עמי 117-31.

עם גילוי הדיוואן המלא מתברר, שכתיבה תנ״כית זו הייתה פן אחד בלבד במגוון יצירתו. הדיוואן כולל שמונים ושבעה שירים, ארוכים ברובם הגדול: מתוכם שניים נכתבו בערבית יהודית, ואחד בארמית. לצד השירים התנ״כיים נמצאים כאן שירי חכמה והשכלה, שירי גלות וגאולה, שירי התנהגות ומוסר, וכן שירים אירועייים כולל שירים לכבוד חגים ומועדים. אף כי השירים אינם מתוארכים, נדמה שנכתבו כולם לשנת תרפ״א וקובצו כבר אז תחת השם שירי דודים. עדות לכך אנו מוצאים בהסכם חלוקת הרווחים שנחתם בין שלושת העורכים־המו״לים של שיר ידידות ואשר הופיע בראש המהדורה הראשונה שיצאה במראכש באותה שנה. על פי הסכם נקבע ש״דוד אלקאים ה[אמור] יקח לו חלקו ה[אמור, היינו שליש מהרווחים- י״ש] להיות לעזר בהוצאת הדפוס של ספרו שירי דודים שהוא עתיד להוציאו לאור בעזה׳׳י [=בעזרת ה׳ יתברך]״. רד״א לא זכה להוציא את ספרו לאור, שכן לא היו כנראה כל רווחים מהדפסתו של שיר ידידות, ואף מספרים שנגרמו הפסדים כבדים למו״ליו. ההפסדים כוסו בידי דוד יפלח, אשר יחד עם משוררנו ועם חיים ש׳ אפרייאט ערך את הספר! הוא היה העשיר מבין השלושה. כתב היד של שירי דודים נשאר אצל המחבר עד לפטירתו ועבר לאחר מכן לבנו חיים ז״ל, שהתגורר באגאדיר שבדרום מרוקו.

הערת המחבר : פרטיס אלה התבררו לי מתוך ראיונות מוקלטים ושיחות שערכתי עם יוצאי מוגאדור מבוגרים שהכירו אישית את העורכים. דוד יפלח שימש עד לפטירתו בשנות הארבעים ״שיך״ בקהילת מוגאדור והיה ידוע בעושרו ובהדרו. הוא ואחיו השקיעו הון רב בלימוד המסורת המוסיקלית האנדלוסית מפיהם של ידענים מוסלמים. במשך הזמן הוא הפך במרוקו לאחד המומחים הגדולים של מסורת מוסיקלית זאת, ורבים, יהודים כמוסלמים, באו לשאול לדעתו בענייני המוסיקה האנדלוסית ושירת הקצירה. מפיו שאב ר׳ דוד אלקאים את מנגינות השירים המוסלמיים ששימשו מקצבים לשיריו העבריים.

שעת הרכילות – שעה של אבו־אל־פודול-הגר הלל

שעת הרכילות

שעה של אבו־אל־פודולילדים במללאח - 22

בעקבות שעת הרכילות האחרונה שלנו קיבלנו מכתבים אחדים שבהם נשאלו, בעיקר, שתי השאלות הבאות: מיהו הבדחן הגרוע שמסתתר מאחורי השם המושאל השקוף ״אבו־אל־פודול״? מהו פירושו המדויק של הכינוי הזה, האם הוא שם ממשי, או מורכב מחלקים שונים?

על השאלה הראשונה, שמידת הצניעות חסרה בה יתר־על־המידה, הרשו נא לנו לענות בצורה דיפלומטית מאוד, כלומר, בהתחמקות מנומסת.

מאידך גיסא, אין לנו כל התנגדות לענות בהרחבה על השאלה השנייה. ״אבו־אל־פודול״ יכול היה להיות, למשל, ״השייך אל־פודול״; או הסבר פשוט יותר, השם נגזר מ״אל־פודולי״ שבצרפתית מקביל, כמעט, לכינויים, כגון: אב הניצחון, אב טוהר המידות, אב הצניעות, וכוי.

״פודולי״, ועוד יותר מכך ״מח׳זן בטאל", הוא אדם שמתערב בעניינים לא לו; מי שמגלה את גילו בלי שנשאל; מי ששוכח או מזניח את האינטרסים שלו עצמו כיוון שהוא מספק את יצרו הרע לעסוק בענייני אחרים. זהו הדון קישוט שסרבאנטס הנציחו, שמעולם לא חדל להתקיים, לא בספרד ולא במקומות אחרים. זהו סוג האנשים שמהם עשויים אלה המכונים ״בעלי טור בעיתון״, מבקרים ומטיפים, כגון איזיס, בושאלב, גרנגואר, רקאס […] אם להזכיר את ה״פודולים״ המרוקניים בלבד. אלה הם, בקיצור, ההוזים שמתעקשים לשפר ולשנות מצבים מסוימים, או את תנאי חייו של הזולת, או את התוכניות של אותו גורל, שהממשלות חושבות שהן התגלמותו.

ובאשר לרגישות לזולת, אם היינו רוצים להתענג בחלוקת בני־האדם לפי אופיים, מזגם, טעמם ותחביביהם העיקריים, היינו מגיעים לקבוצות הבאות במיון שאומנם לא נערך לפי כללי המדע:

קודם כל ישנם האנשים המכונים ״אינדיווידואליסטים״. אלה אגואיסטים מושלמים וחסרי תקנה. הם מסוגלים לחשוב רק על האינטרסים הקטנים שלהם, והיו שורפים בקור רוח את העולם כולו כדי לטגן לעצמם ביצה. אנו נתקלים בהם יוס־יום.

אחריהם באים, מעט גבוה יותר בסולם המוסר […] אלה שמתקדמים בחיים לפי שיטת הינקי של פיפטי־פיפטי (fifty-fifty). אלה אנשים שלפי פתגם ערבי עתיק נותנים קצת הרבה מדי לאלוהים, כלומר לעצמם, והמעט הנותר לזולת. כולנו מכירים גם כאלה.

ולבסוף, ישנם ההוזים השובבים שהוזכרו לעיל, הסובלים לפעמים מלב מוגדל עד מאוד, שמעדיפים, נגד הרוח והזרם לעסוק, כפי שכבר אמרנו, במה שאיש לא ביקש מהם.

אמרו לי אתם, מי מבין שלושת סוגי האנשים האלה טועה, ומי צודק? זאת בעיה קשה, כמו כל הבעיות שהורגות מתחום המדע, תוקפות את תחום הרגש ומנסות להכניס למשוואות אמיתות מוסריות, כאשר ברור שכולן, פרט לאחת, בטעות יסודן.

ואולם, אין צורך שהחולמים המסכנים של הקטגוריה האחרונה יחפשו את האמת האבסולוטית, קודם כל כיוון שהם עלולים להשחיר נייר רב בטרם יסיימו לכתוב, ושנית, לאחר שהאמת לאמיתה נמצאה, מה יעשו כל הבטאל אל־מח׳זן, כל האבו־אל־פודול.

אבו-אל-פודול

(ליאוניון, 3.3.32, עמוד 1)

העובדה שאחד ממדוריו המרכזיים של ליאוניון ניתן לדמות חמקמקה המסתירה את זהותה, עוטה מסיכות ונהנית להגדיר עצמה כליצן החצר אינה מקרית, ונובעת ממעמדו של ליאניון בקהילה. כאמור, העיתון הזה נוסד על־ידי מזכיר מועצת הקהילה של קזבלנקה ומטבע הדברים היה תלוי בממסד הקהילה ובממסד כי״ח במרוקו. מצב זה חייב את נטף להגן על הממסד ולהימנע מביקורת, ולכן ברוב המקרים נמצא שמערכת העיתון היתה נתונה במגננה מפני מתקפות האופוזיציה. עם זאת, הוא ביקש מדי פעם להשמיע גם דברי ביקורת על האדם, על החברה ועל השלטון בכלל. תפקיד המתריס נמסר אם כן לאבו־אל־פודול שהסתיר את זהותו האמיתית, בין השאר, כדי להגן על עצמו מפני הממסד.

לעומת זאת, התקפותיו שלוחות הרסן של אוחיון נגד השלטון ונגד יהודי צרפת, נובעות ממעמדו האופוזיציוני והבלתי־תלוי בממסד הקהילה. סגנונו הבוטה לא סיכן את מעמדו בקרב חוג ההתייחסות שלו – ידידי ליאוניר אילוסטרה – שהרי קבוצה זו שמה לעצמה מטרה לתקוף את סדרי הקהל והנה, בניגוד לאבו־אל־פודול הוא לא היה צריך להסתיר את זהותו האמיתית: אוחיון בוגר כי״ח, יליד המלאח במוגדור.* אגב, יהיו אשר ייחסו למוגדור, עיר מולדתו של אוחיון, תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו ודעותיו: מוגדור הטרום־קולוניאלית מבטאת ניסיון לשלב בין תרבות אירופה לבין תרבות מקומית, וכמו אוחיון בשעתו, ניסו גם תושביה למצוא את הסינתזה הנכונה בין מסורת למודרנה.

מרקם היחסים העדין שהתפתח בין יהודי מוגדור לסביבתם – הנוצרים מחד גיסא והמרוקנים־המוסלמים מאידך גיסא – הטביע את חותמו על הכתיבה של אוחיון, שגילה רגישות להלכי הרוח הרוחשים בקרב האוכלוסיות השונות במרוקו. ועוד, גלגוליה של מוגדור, שידעה ימי פריחה בתקופה הטרום־קולוניאלית, וחוותה תהליך שקיעה בתקופת השלטון הצרפתי משתקפים בתפיסתו ההיסטורית־הפוליטית של אוחיון: אמנם, הוא לא נגרר לאידיאליזציה של התקופה הטרום־קולוניאלית, אך לביקורתו הנוקבת, כלפי המשטר הקולוניאלי והשלכותיו על החברה המרוקנית, השתרבבו לא־פעם נימות נוסטלגיות לימי מרוקו המסורתית.

לפנינו דיוקן של יהודי־מרוקני חדש, שבדומה לאבו־אל־פודול, צמח בערש המפגש בין התרבות היהודית המקומית לבין התרבות המערבית. ואולם, בניגוד לאבו־אל־פודול זהותו של אוחיון ברורה לו ולקוראיו והאוריינטציה הפוליטית־התרבותית שלו מוגדרת, ומעל לכל: הוא ניחן בתודעת ציבור גבוהה; הוא לא חיפש במה לדעותיו האישיות אלא למצוקות ולצרכים של בני ההמון הדומם; אוחיון ביקש לשמש להם פה ושם עצמו לדוברם.

באופן מפתיע דווקא ליאניון, עיתון שמייצג את יהדות צרפת ואת מקורביה המערביים והמתמערבים במרוקו, העמיד למופת דמות אוריינטלית בעלת שם הנושא צליל ערבי, וקבע למדורו כותרת השאובה ממנהגי המקום. אכן, המנהג של זקני פאס, ששימש השראה ל״שעת הרכילות״, היה שאוב מהווי החיים המרוקני־הילידי. אך אם נתבונן בעיון בקטע המציג את
מדורו נגלה, כי אבו־אל־פודול ידע על המנהג מעיון בספרי האחים תרו. אבו־אל־פודול הכיר את זקני פאס רק מהספרים ואת מורשתו המגרבית קיבל, בין היתר, מבעד לפריזמה של מזרחנים צרפתיים. מכאן שמקור היניקה העיקרי שלו שאוב מהתרבות הצרפתית.

יהיו אשר יאמרו שאין זה מקרה כי ליאניון, המקורב לממסד הקהילה ולממסד כי״ח, הועיד לראש מדורו הביקורתי דמות מזרחית דווקא, שהרי בהתאם לסטראוטיפ של המזרחי שרווח במערב, הוא אכן בעל דמיון וחוכמת חיים, אך בניגוד לאנשי המערב, איש המזרח מעדיף סיפורי אלף לילה ולילה על־פני מעשים תכליתיים. בביקורתו החריפה והמתוחכמת לא היתה אפוא סכנה ממשית.

מוגדור  – עיר נמל על חוף האוקיינוס האטלנטי. שימשה מרכז למסחר הבין־לאומי, שהתנהל בין מרוקו לבין אירופה בתקופה הטרום־קולוניאלית. בתחומה צמחה קהילה יהודית, אשר בראשה עילית סוחרים יהודיים, שתיווכה בין מרוקו לבין אירופה ונהנתה מזכויות יתר פוליטיות וכלכליות (סוחרי הסולטאן). שיתוף הפעולה בין יהדות אירופה ליהדות המקומית איפשר בניית מוסדות רווחה וחינוך שפעלו בקרב בני המלאח. מתוכם קם זרם של משכילים עבריים, אשר תרבותם ינקה מהמסורת היהודית המקומית ומהתרבות המערבית כאחד. עם הכיבוש הקולוניאלי, הועתקו מרכזי הכובד של מרוקו לערים אחרות. מוגדור, שנהנתה בעבר ממונופול כמעט מוחלט בשטח המסחר הבין לאומי, לא הצליחה לעמוד בתחרות עם המרכזים החדשים וכתוצאה מכך נחלש מעמדה הכלכלי והחברתי.

 

ידידי ליאוניר תקפו את ה׳אבו־אל־פודולים׳ למיניהם על היותם תלושים מהמציאות. הם לא נשבו בקסמי התלבטויותיו של אבו־אל־פודול, ולא נשבו בקסם סגנונו הייחודי. מבחינתם, אבו־אל־פודול, איש המסיבות, ייצג את דמותו של המתבולל. לדידם, אבו־אל־פודול הוא חסר זהות מוגדרת, חסר עמוד שדרה, המתאים עצמו לסביבה, לא בשל סובלנות נדירה אלא בשל קרייריזם צרוף: והם יכנו אותו טארטיף*(Tartuffe) של מולייר (ליאווניר, 15.2.33, עמוד 6; 15.3.33, עמוד 6).

הערת המחבר : Tartuffe כינוי למתחזה, שמאחורי חזותו המתחסדת מסתתר נוכל המשתמש באצטלת מוסר ויראת שמים כדי לספק את תאוותיו, וליהנות מהבלי העולם הזה. השם הודבק לקרייריסטים הסוללים את דרכם לטרקליני שליטיה ועשירים בדרכי מירמה, תככנות או צביעות. השם שאוב מיצירתו של מולייר, המחזאי הצרפתי בן המאה ה־8ו.

מול האינטלקטואל של סלון התה, שמטענו האישי מבוסס על ספרים, ביקש עורך ליאוניר להציג עיתונאי בעל ניסיון חיים והשקפת עולם מגובשת. אוחיון שימש לידידי ליאווניר סמל של לוחם למען חיזוק הרוח הלאומית ולמען מימוש צרכיו החומריים של ההמון. הוא נטל על עצמו תפקיד של כתב שדה (reporter), הלומד על עוולות החיים באמצעות רגליו המשוטטות ברחבי מרוקו ובפינות המלאח של קזבלנקה. בעקבות אוחיון נצעד גם אנו בפרק הבא.

לסיכום, תמורות חברתיות ופוליטיות במרוקו, באירופה ובמזרח התיכון, חידדו את הוויכוח בין הרפורמיזם המערבי־הקלאסי, בדמות האגף הפרו־צרפתי שלו, שהעניק גיבוי לממסד הקהילתי בקזבלנקה, לבין הרפורמיזם הלאומי, הפרו־ציוני, שהתנגד לו. המחנה הרפורמיסטי־המערבי בקזבלנקה החל לראות במחנה הרפורמיסטי־הלאומי אתגר, לעתים איום, המחייב תגובה פומבית הולמת. על רקע זה נוסד העיתון ל'אניון מרוק״ן, שניסה להוות אלטרנטיבה לעיתון ליאווניר אילוסטרה, לשמש במה נוספת לקברניטי הקהילה, ולענות למתקפות ידידי ליאווניר, שכבר עוררו הדים ברחוב היהודי(ליאווניר, 25.8.32, עמוד 3; 15.1.38-31.12.37, עמוד 2).

ראינו, כי שני העיתונים חיזרו אחרי אותו קהל המתמערבים־המתלבטים במטרה להציג לפניהם תפיסות עולם שונות, אפילו מתחרות. לכל צד היה חזון משלו בדבר מהות החברה היהודית, זהות הפרט היהודי וסולם ערכיו; כל צד שאב את דגמי החיקוי שלו מאגף אחר בתפוצה היהודית; כל צד נתמך על־ידי קבוצות אינטרסנטיות שונות לחלוטין.

הפערים הללו באו לביטוי בפולמוס פומבי שהתנהל בין העיתונים ונגע ברוב תחומי החיים של היהודים בקזבלנקה. הם ניכרו בוויכוח כלפי פנים, שנגע לאופי החברה היהודית, הנהגתה ומוסדותיה, והם ניכרו במאבק החיצוני עם השלטון ועם החברה המוסלמית על דפוסי ההשתלבות בחברה המרוקנית.

AMOS-AMOZEG

une-histoire-fe-famillesAMOS

Nom patronymique d'origine hébraïque, dont le sens littéral est porteur, chargé, plein – par extension plein de Torah, instruit, ou plein d'épreuves, de souffrances. Ce prénom d'homme biblique a été illustré par un des douze petits prophètes, Amos, qui sous le règne de Jérobam II ( 784-744 avant J.C.), fut le premier à prophétiser la destruction du royaume d'Israël. Ce prénom n'a jamais été, pour cette raison, populaire dans les communautés juives du Maghreb et était très peu donné. Il n'est devenu nom patronymique qu'au Maroc. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au sud du Maroc, dans la région de Marrakech.

AMOZEG

Nom patronymique d'origine berbère, un des noms les plus typiques et les plus signifi­catifs du Maroc par les perspectives qu'il ouvre sur une question qui passionne les historiens, à savoir les relations entre les Berbères et le judaïsme. Les berbérophones se sont toujours appelés entre eux "Amazigh", c'est-à-dire "homme noble", leur langue étant le "Tamazir". L'origine des Berbères, qui sont les premiers habitants connus de l'Afrique du Nord reste un grand mystère, les différents spécialistes allant chercher leurs ancêtres au Caucase, à Sumer, au Yémen, en Scandinavie et jusqu'en Inde. La tradition juive s'est egalement engouffrée dans cet inconnu plaçant leur origine en terre de… Canaan. Selon une tradition rapportée dans le Talmud et qui était restée vivace parmi les Berbères, ils seraient les descendants des Philistins qui avaient fui devant les conquêtes du roi David et trouve refuge en Afrique. Le grand chercheur Nahum Schlultz qui, au début de ce siècle, popularisa la thèse de la conversion massive des Berbères au judaïsme, rapporte une autre tradiion, selon laquelle les Berbères seraient les descendants des Philistins qui auraient preferé quitter leur terre plutôt que de combattre les enfants d'Israël au moment de la conquête de la Terre Promise par Josué. Ils auraient emporté avec eux le souvenir de leur ancetre mythique, le plus acharné des ennemis des Hébreux, Amalek, qui attaqua les Hebreux sortis d'Egypte. "Souviens-toi de ce que t'a fait Amalek, lors de votre voyage au sortir de l'Egypte; comme il t'a surpris chemin faisant et s'est jeté sur tous tes traînards par derriere. Tu étais alors fatigué, à bout de force et lui ne craignait pas Dieu. L'Eternel dit à Moise; consigne ceci dans le Livre et inculque-le à Josué: je veux effacer la trace de Amalek de dessous les cieux " (Le Deutéronome, 17-14, 25-17,18). Selon cette hypothèse, Amozeg ne serait alors qu'une déformation de Amolek, Amalek… Se basant toujours sur l'origine sémite des Philistins, Nahum Schluchtz, avançait une autre explication du nom: : deformation de "am mozeg", qui signifie en hébreu "mélange de peuples". C'est, selon les historiens comme André Chouraqui. cette proximité d'origine qui expliquerait les grands sicces dans la conversion au judaïsme des Berbères, avant la conquête islamique, dans les premiers siècles de l'ère chrétienne – la moitié au moins des Juifs d'Afrique étant selon eux les descendants de Berbères convertis. Comme le judaïsme n'est pas prosélyte et n'a jamais envoye de missionnaires, si conversion il y a eu, elle n'a pu s'opérer que par contact avec des communautés juives. Si tous les historiens ne sont pas d'accord sur l'ampleur de ces conversions – qui selon l'historien Hai'm Hirchberg n'auraient pas en Afrique du Nord une ampleur différente que dans les autres communautés – leur existence ne fait pas de doute et la survivance de noms patronymiques berbères en est une des preuves. Les historiens arabes confirment également – partiellement – cette origine cananéenne des Berbères. Selon eux l'installation des Berbères au Maghreb s'est faite en trois étapes

  1. arrivée des descendants de Ham, fils de Noë, dont l'ancêtre s'appelait Mazig, qui leur donna son nom.
  2. Arrivée des Cananéens chassés par Josué.
  3. Arrivée des Philistins refoulés par le chef des années du roi David, Yoab Ben Sérouya. Il est intéressant de noter que ce patronyme, typiquement berbère, n'était porté que par les Juifs. Autres orthographes: Amazig, Amouzegh, Amouzique, Aamozigh, Benamozeg, Benamozigh, Mazigh. Au XXème siècle, nom peu répandu porté au Maroc (Fès, Mogador, Casablanca ), par émigration en Italie, ainsi qu'en Algérie (Alger, Oran, Aïn-Temouchent, Constantine) et très peu en Tunisie.
  4. HAIM AMOZEG

     Un des contrôleurs de l'abattage rituel de la communauté des Tochabim, les anciens habitants de Fès qui avaient dans ce domaine une tradition différente ־ plus sévère – par rapport aux nouveaux-venus d'Espagne qui prétendaient leur imposer leurs coutumes.

    MOCHE AMOZEG

    Notable de la communauté de Fès au XVIIème siècle. Il figure parmi les signataires de l'accord, Haskama, de 1649, donnant pleins pouvoirs sur la commu­nauté à Rabbi Itshak Sarfaty.

    1. SHEMTOB AMOZEG

    Rabbin à Fès au XVIIIème siècle. Il étudia dans la célèbre Yéchiva de rabbi Shémouel Elbaz, dans laquelle enseigna rabbi Hayim Benattar, qui lui portait une grande estime pour la profondeur de ses commentaires. Il a laissé un livre de sermons de morale basé sur le "Pirké abot", les Préceptes des Pères, qui était entre les mains de rabbi Vidal Sarfaty qui le cite dans son oeuvre "Yahas Fas". A sa mort, vers 1730, rabbi Shélomo Benzaquen lui consacra une élégie reproduite dans son recueil de poèmes, "Pri eretz hagan".

    ELIE BEN AMOZEG

     (1822-1900):

    Le plus célèbre des rabbins d'Italie et le plus original des penseurs sépharades du XIXème siècle, surnommé par ses contemporains le "Platon juif'. Né à Livourne dans une famille immigrée de Mogador, au départ originaire de Fès, il s'acquit une double réputation d'éditeur et d'écrivain. Editeur, il publia des dizaines d'ouvrages de rabbins marocains et italiens. Ecrivain et philosophe, il composa de nombreux ouvrages en italien, français et hébreu démontrant l'actualité du judaïsme et ses compatibilité et affinité avec la philosophie moderne. Kabbaliste dans la tradition marocaine, conciliant mysticisme et rationalisme, il considérait l'étude de la Kabbale comme indispensable à la compréhension profonde de la religion juive. Pour lui le judaïsme était la synthèse parfaite entre toutes les vérités essentielles que l'on retrouve dans l'ensemble des doctrines philosophiques. Parmi ses ouvrages les plus connus, citons, en français: "morale juive et morale chrétienne: examen comparatif, suivi de réflexions sur l'islamisme" (Paris, 1867); "Le crime de guerre dénoncé à l'Humanité" (Paris, 1881); "Israël et l'Humanité" (Paris, 1914, réédité en 1995, traduit en hébreu et publié en 1966 par le Mossad Kook de Jérusalem en même temps que son autre ouvrage sur la morale juive.

    1. M.AMOUZIG:

     Président de la commu­nauté de Martinprey du Kiss, au Maroc, près de la frontière algérienne, dans les années trente.

    HAYIM AMOZEG

    Militant sioniste, né à Fès en 1910. Agent commercial de la Société Dunlop à Casablanca de 1930 à 1945. Il se consacra, de 1945 à 1948, à l'action sioniste dans le cadre de la Fédération Sioniste du Maroc, participant à l'organi­sation de l'immigration clandestine par l'Algérie. Après sa alya en 1949, il fut trésorier de la ville de Richon-le-Sion jusqu'à sa retraite en 1973.

    ELIE AMOZEG

    Militant sioniste et animateur des mouvements de jeunesse sionistes à Mogador puis à Casablanca. Après sa alya en Israël, il continua à oeuvrer en faveur du judaïsme marocain. Il fut, en 1956, parmi les anciens dirigeants sionistes du Maroc signataires d'une adresse aux participants du Congrès Sioniste, attirant dramati­quement leur attention sur les difficultés d'intégration rencontrées par les immi­grants du Maroc et leur discrimination.

     DAVID AGMON: AMOZEG

     Fils d'Emile Hanania Amozeg, descendant de la famille Knafo de Mogador. Né à Mogador en 1947, il monta avec ses parents en ïsrael dès la création de l'Etat en 1948. Il s'engagea à Tsahal en 1965 et monta tous les grades jusqu'à celui de Tat alouf, commandant des parachutistes et de l'infanterie, de 1988 à 1990, puis conseiller du chef de gouver­nement Rabin pour la lutte contre le terrorisme. Après être entré dans les affaires, il fut appelé fin 1996 par le premier ministre Binyamin Nataniahou à lui servir de chef de cabinet, mais faute de prérogatives suffisantes, il démissionna au bout de quelques mois pour se tourner vers le secteur privé.

    AMOZEGH : provient  du nom berbère amazigh qui désigne  un homme libre, un noble.

Contes populaires-racontes par des Juifs du Maroc

 

LES CADEAUX MIRACULEUX ET LA VIEILLE MEGERE 

Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux forcés hitlériens.

Yaacov se rendit en Israël en 1946, à bord du bateau "Hagana" qui transportait des immigrants "illégaux". A son arrivée en Erets- Israël il fut interné au camp d'Atlith. A sa libération, il se joignit à un noyau de pionniers, au Kibouts Ayanoth (Ramath David). En 1948, le groupe passa à Hédéra comme unité indépendante, puis s'établit sur ses terres à Tel Guézer, à proximité de Latroune. Après la Guerre d'Indépendance, le kibouts ne put se maintenir et fut dissout. Yaacov travailla comme moniteur de jeunesse dans des villages de nouveaux immigrants. En 1955, il obtint le diplôme qui lui permit d'enseigner à l'Ecole Normale de Beerchéva, puis il enseigna au Centre de Jeunes de Kiryath Gath et aux écoles des villages Arougoth et Talmé Yéhiel. Pendant un certain temps il fut instituteur au Centre de Jeunes de Kiryath Malahi, où il commença à écrire: articles de journaux, nou­velles et poèmes. En 1961 il fit paraître une plaquette de poèmes.

Yaacov Avitsouc compte parmi les meilleurs enregistreurs des "Ar­chives Israéliennes du Conte Populaire". Il a enregistré 136 histoires dont quelques-unes lui furent transmises par des membres de sa fa­mille, mais dont la grande majorité furent recueillies parmi les ha­bitants du village d'immigrants de Kiryath Malahi qui compte des représentants de nombreuses communautés.

Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordon­nier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était mar­chand de fruits.

Quand Avraham avait cinq ans, sa famille se fixa à Casablanca et c'est là qu'il passa sa jeunesse avec ses trois soeurs (dont deux se trouvent maintenant à Paris) et ses cinq frères (dont deux sont établis aujourd'hui à Acre et à Beerchéva). Avraham a épousé, à l'âge de 26 ans, Sultana, fille d'un inspecteur du domaine de Léon Corcos, qui est l'un des Juifs les plus riches du Maroc. Avraham a cinq fils, dont l'aîné qui a été élevé au Kibouts Afikim, accomplit aujourd'hui son service militaire. La famille est pratiquante et, au­jourd'hui encore, la langue parlée à la maison est l'arabe marocain. Avant sa venue en Israël, en 1955, Avraham était mécanicien, mais aujourd'hui il possède un camion et exerce le métier de chauffeur à Kiryath Malahi.

Avraham a entendu les histoires de Yaïch Odmizguine aujour­d'hui âgé de 90 ans, qui a exercé pendant longtemps le métier de pêcheur. Yaïch était ami de la famille Allouche et le soir il aimait raconter des histoires aux enfants de la famille. Il habite en­core aujourd'hui à Casablanca avec un des frères Allouche. Avraham, qui a transmis ses histoires à Yaacov Avitsouc, nous informe que le vieux Yaïch est une véritable mine de contes et de légendes. "Je re­grette", nous dit-il, "qu'il ne soit pas venu en Israël, car il aurait pu me raconter un grand nombre d'histoires".

LES CADEAUX MIRACULEUX ET LA VIEILLE MEGERE 

Il y avait une fois un vieux célibataire. Un jour, il chercha quelque chose dans sa poche et y trouva une pièce de monnaie. Il se dit: "Que ferai-je avec cette seule et unique piastre?" Il quitta sa maison et se rendit au marché. Là, les marchands offraient aux passants des pois chiches, des cacahuètes, des fruits. Le pauvre, que pouvait-il bien acheter avec une seule et unique piastre? Il acheta une petite quantité de pois chiches.

L'homme se mit en route tout en mangeant les pois chiches qu'il avait achetés et lorsqu'il arriva devant le puits, il ne lui restait qu'un seul et unique pois. Le pauvre homme voulait le mettre dans sa bouche, mais le pois chiche tomba dans le puits. L'homme se dit: "Je vais me conduire, comme si j'étais fou.

Qui sait, cela me rendra peut-être service". Et il se mit à crier: "Mon pois chiche, qui m'appartient, mon pois chiche, qui m'ap­partient!"

Un esprit sortit du puits et lui dit: "Que me veux-tu? Pour­quoi fais-tu tant de bruit ici? Ne sais-tu pas que je ne supporte pas le bruit?"

Je veux le pois chiche qui est tombé dans le puits!

L'esprit descendit clans le puits, chercha le pois chiche mais n'arriva point à le trouver. Après un certain temps, il remonta et dit à l'homme: "Je n'ai pas trouvé le pois chiche, mais je te donnerai quelque chose à la place".

— Que me donneras-tu?

Je te donnerai un pot. Chaque fois que tu auras faim demande-lui de la nourriture et il te donnera ce que tu voudras et la quantité que tu voudras.

Mais l'homme s'écria: "Tu es un menteur". Et il se mit à maudire l'esprit.

Mais celui-ci lui donna quand même le pot et dit: – Tu sais où je me trouve. Essaye le pot, puis reviens ici et dis-moi si je t'ai menti.

Le vieux célibataire rentra chez lui, ferma la porte, prit le pot entre ses mains et dit: "J'ai faim et je veux manger".

Et le pot se remplit immédiatement de mets. C'étaient des mets ordinaires et le vieux se lamenta: "Je n'aime pas ces mets. Je veux manger de la viande cuite avec des raisins et des amandes — des mets spéciaux réservés aux rois et aux ministres".

Les désirs du vieux célibataire se réalisèrent: Le pot se rem­plit de mets conformément à ses ordres.

Il sortit dans la rue et se mit à bavarder avec ses voisins. Et de quoi parlent-ils? De plats alléchants, bien sûr. Le premier voisin dit: "Hier, j'ai mangé un mets que personne d'entre vous n'a jamais goûté".

Le deuxième voisin dit: "Quel repas j'ai fait hier soir! Même si vous vivez mille ans, vous ne connaîtrez pas le goût des mets que j'ai mangés hier".

Alors le vieux célibataire se leva et dit: "Racontez-moi ce que vous avez mangé. Qu'as-tu mangé, toi, et qu'as-tu mangé, toi?"

Le premier voisin dit: "J'ai mangé du couscous cuit avec de la viande et garni de toutes sortes de légumes. Même le roi en personne ne mange pas cela".

Le deuxième voisin dit: "J'ai mangé un plat de riz avec du poisson de mer d'un goût si exquis qu'on aurait dit que le tout avait été préparé par des mains de fée".

Le vieux annonça: "Les mets que j'ai mangés, moi, étaient meilleurs que les vôtres. D'ailleurs je peux vous donner n'importe quel mets que vous demanderez et tout de suite! Je vais rentrer chez moi et je vous apporterai quelques plats pour que vous vous rendiez compte par vous-mêmes, ici, sur place".

Le vieux rentra chez lui, prit le pot, annonça ce qu'il désirait et h; pot lui répondit: "Oui, Monsieur".

"Je demande manger pour quatre ou cinq personnes — les meilleurs mets qui soient au monde!"

Le pot se remplit immédiatement de mets exquis et le vieux les prit avec, lui pour les offrir à ses voisins. Ceux-ci furent fort étonnés et dirent: "D'où as-tu pris ces mets? Qui les a préparés? Ta femme? Ta fille?"

Il leur dit: "Demandez tout ce que vous voulez, mais ne me demandez pas d'où cela vient".

Parmi les voisins réunis, se trouvait une vieille femme qui de­manda un supplément de nourriture. Le vieux rentra chez lui et la vieille femme le suivit en secret pour voir comment il pré­pare les mets.

Le vieux célibataire rentre dans sa chambre et ferme la porte, mais la vieille femme l'observe par le trou de la serrure et voit tout ce qu'il fait. Elle voit comme il s’empare du pot, comme il lui donne un coup; puis une voix se fait entendre: "Oui, Mon­sieur".

"Je désire les meilleurs mets qui soient", dit le vieux.

"C'est prêt!", répond une voix mystérieuse, et en un clin d'oeil le vieux apparaît à l'entrée de sa maison, tenant dans sa main des assiettes remplies de mets délicieux. Il se rend chez ses voisins et tous se mettent à manger, à boire et à rire.

Mais la vieille femme rentra dans la chambre, prit le pot et mit à la place l'un de ses pots à elle.

Les voisins mangèrent et burent jusque tard dans la nuit et subitement ils constatèrent que les assiettes étaient vides. Tous s'adressèrent au vieux et lui dirent: "Toi seul, tu peux nous apporter encore à manger. Va et apporte-nous de bonnes choses!"

Le vieux rentre chez lui, frappe un coup sur le pot, deux coups, trois coups, mais le pot ne réagit pas. Le vieux se met en colère, court au puits et se met à crier: "Mon pois chiche qui m'appartient, je veux qu'on me le rende!"

L'esprit monta du puits et, plein de colère, demande au vieux: "Que veux-tu encore de moi? Je t'ai donné un pot et il sera à ton service aussi longtemps que tu vivras. Tout ce que je te demande, c'est de me laisser tranquille".

Le vieux s'écria: "Tu es un menteur, tu m'as menti pour te débarrasser de moi. Reprends ton pot, le voici!"

"Ce n'est pas le pot que je t'ai donné, dit l'esprit. Le cadeau que je t'ai donné, on te l'a volé et à la place, on t'a donné un pot ordinaire".

L'esprit redescend dans le puits et revient avec un autre pot: "Voici un nouveau pot, mais fais bien attention à lui. Il sera à ton service aussi longtemps que tu vivras et ne te donnera pas seulement de la nourriture, mais aussi de l'argent et de l'or. Mais sois prudent et garde-le précieusement! Et ne reviens plus ja­mais me déranger".

Le vieux rentra chez lui, ferma la porte, prit le pot et lui donna un coup. Un nègre en sortit et dit: "Mon maître, je suis à votre service, que désirez-vous?"

"Je veux manger et je veux aussi de l'argent".

"Bien, Monsieur".

Le pot se remplit tout d'abord de mets magnifiques, puis d'argent et d'or. Le vieux remplit ses poches de pièces d'argent et d'or et se rendit chez ses amis. Là, il se mit à jeter les pièces à droite et à gauche. Lorsque la vieille femme apprit ce qui s'était passé, elle se dit: "Sans doute a-t-il apporté quelque chose qui vaut mieux que le pot que j'ai volé." Et que fit-elle? Elle suivit le vieux en secret et lorsqu'il ouvrit la porte, elle aperçut le nouveau pot. Profitant d'un moment d'absence de son pro­priétaire elle vola ce pot également et en mit un autre à sa place. 

En arrivant chez elle, la vieille frappa un coup sur le pot, et voici, un nègre en sortit, et dit: "Oui, mon maître!" Mais en apercevant la vieille, il hésita: "Qui êtes-vous? Vous n'êtes pas mon maître. Où est mon maître?"

La vieille répondit: "Tu n'es qu'un esclave, nègre. Fais ce qu'on te dit et ne sois pas paresseux!"

— Bien, je vous écoute.

Le nègre cessa toute résistance et la vieille lui dit: "Apporte- moi à manger, de l'argent et des vêtements!"

Quand le vieil homme rentra chez lui, il n'avait plus ni argent, ni nourriture. Et comme il voulait continuer à jouir des plaisirs de la vie, il prit le pot et frappa un coup, deux coups, trois coups … Mais rien ne se produisit. Que faire? Il se mit à mau­dire l'esprit, et décida de le tuer. Une fois de plus, il se rendit au puits et se mit à crier: "Mon pois chiche qui m'appartient!"

L'esprit remonta du fond du puits et le vieux lui dit sur un ton coléreux: "Que m'as-tu fait? Tu t'es moqué de moi! Voici, je te rends ton pot et je ne veux plus rien de toi. Mais mon pois chiche, je veux que tu me le rendes".

L'esprit se mit à l'implorer: "Deux fois je t'ai donné un pot pour que tu puisses mener une vie sans soucis. Est-ce de ma faute si on te les a volés? Et maintenant, écoute-moi bien — c'est la dernière fois que je te donne quelque chose. Cette fois-ci je ne te donne ni nourriture, ni argent, mais un instrument qui permet de découvrir les voleurs et de reprendre possession d'objets volés. Mais tu dois suivre exactement mes instructions que voici: Invite chez toi tes amis et fais les asseoir en un grand cercle et toi, tu prendras cet instrument et tu le placeras au centre du cercle. Il se mettra à danser, à monter et à descendre, jusqu'à ce que finalement il s'installe sur la tête de la personne qui a volé les pots. Il s'y installera plusieurs fois, pendant un certain temps, et ainsi tout doute sera exclu. Puis, un nègre sortira de l'instrument et se mettra à battre le voleur jusqu'à ce qu'il avoue son péché en s'écriant: 'Je suis le voleur.' Quand le voleur aura rendu les objets volés, il suffira d'un ordre de ta part pour que le nègre cesse de frapper le voleur".

Le vieux rentra chez lui et invita tous ses amis et connaissances à une grande fête. Il n'invita pas la vieille femme, car il ne la connaissait pas. Les invités s'installèrent de manière à former un grand cercle et la vieille s'assit quelque part en dehors de la maison et observa ce qui se passait chez son voisin. Son intention étai: de voler le nouvel objet que le vieux avait sans doute rap­porté du puits.

Le vieux plaça l'instrument au centre du cercle et lui dit: "Je veux que tu remplisses la tâche qui t'échoit".

L'instrument se mit à danser et à chanter, puis subitement il monta sur le toit et se dirigea droit vers la vieille femme qui se trouvait à un endroit assez éloigné de la maison. Lorsque le vieux vit cela, il dit à la vieille: "Grand-mère, viens t'asseoir parmi nous et participe à notre fête".

La vieille entra dans la chambre et l'hôte de l'endroit lui offrit une place confortable, puis il dit à son instrument: "Fais ce qu'il est de ton devoir de faire!"

L'instrument se mit encore à danser et à chanter, fit un bond jusque sur la tête de la vieille femme, en descendit, puis s'y ré­installa une fois, deux fois, trois fois. L'homme savait à présent que la vieille lui avait volé les pots et que l'esprit ne l'avait pas trompé. Un nègre bondit alors dans la chambre. Il traîna la vieille au milieu du cercle, et avec le bâton qu'il tenait dans sa main il se mit à la frapper jusqu'à ce qu'elle s'écriât: "Arrête, arrête, je raconterai tout!"

"Ne nous raconte rien, mais rends-moi ce que tu m'as volé, dit le vieux, et ce n'est qu'alors que je mettrai fin à cette punition".

La vieille courut chez elle, et le nègre la suivit en continuant à la frapper jusqu'à ce qu'elle revînt avec les pots. Le vieux donna alors l'ordre au nègre de s'arrêter.

Que fit alors la vieille femme? Elle se rendit chez le roi et lui dit: "Sire, ce n'est pas vous le roi". Le roi se mit en colère et dit : "Que veux-tu dire par là?"

"Je te dirai ce qui se passe dans ton pays — des choses que tu ignores totalement".

Raconte, grand-mère, je t'écoute.

Dans une maison de cette ville, je connais un vieillard qui possède des objets qui n'appartiennent qu'aux rois. Je ne sais pas d'où il a pris ces choses. Je ne sais pas s'il les a volées ou si elles font partie de la propriété familiale.

Le roi donna ordre d'envoyer plusieurs de ses soldats dans la maison du vieux et ils conduisirent celui-ci devant le roi qui lui dit: "Apporte-moi les deux pots et l'instrument qui se trouvent en ta possession et dis-moi qui t'a donné tout cela".

Le malheureux rentra chez lui accompagné de deux soldats, prit ses trois trésors et les apporta au roi qui le fit mettre en pri­son.

Le roi se servit des pots miraculeux, qui lui donnèrent tous les mets dont il avait envie. Un jour l'idée lui vint de se servir également de l'instrument. Celui-ci se mit à danser, puis s'ins­talla sur la tête du roi… une fois, deux fois, trois fois. Le roi appela à son secours tous les hommes de la Cour, mais le nègre continua à le rouer de coups en criant: "Tu n'es pas mon maître, tu n'es pas mon maître!" et il le frappa de plus en plus fort. Alors le roi dépêcha un de ses hommes à la prison pour en ramener le vieux. Lorsqu'il arriva devant le roi, celui-ci le supplia de met­tre fin à ses souffrances.

Le vieux ordonna au nègre d'arrêter la correction, puis il raconta au roi toute sa vie -— comment il avait mené une vie malheureuse, comment son pois chiche était tombé dans le puits et comment l'esprit l'avait dédommagé en lui offrant des cadeaux magnifiques. Il dit aussi au roi que la vieille lui avait volé ces objets; en un mot, il lui raconta tout, sans rien oublier.

Le roi décida alors de mettre le vieux en liberté et d’em­prisonner à sa place la vieille femme.

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מוחמד אבן עבדאללאה- 1757-1790

אליעזר בשן

יונה פארינטה

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

יליד מרוקו, כנראה; ניהל עסקי מסחר בין מרוקו לגיברלטר, ובנסיעותיו מילא שליחויות שונות בין הסולטאן ומושל טנג׳יר לקונסול הבריטי הכללי ולמושל גיברלטר. העביר מכתבים וכספים לתשלומים בשני הכיוונים, והיה גם פרשן למכתבים אלה. שימש תורגמן אצל הסולטאן, וכתמורה זכה להקלה בתשלומי מכס בייצוא בקר לגיברלטר. בו בזמן שירת את הבריטים, ודאג לאספקה טרייה לצוות של אנייה בריטית בתטואן בספטמבר 1773 . יעץ למושל גיברלטר כיצד לנסח תשובה לסולטאן. מסר מידע חיוני לבריטים. ואולי פסגת הישגיו בשירות הבריטים היא הצלחתו לשכנע את הסולטאן שיסתלק מיזמתו להעלות את המכס לאספקה המיוצאת לגיברלטר. אינו נזכר במקורות עבריים, אלא רק בתעודות של משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי בין ה־23 במאי 1770 ל־26 במרס 1779, ולאחר מכן על ידי בנו אברהם, שבמכתביו בין ה־19 ל־26 במאי 1783 פירט את תרומת אביו לאינטרסים של בריטניה."

מסעוד דילאמאר

מסעוד דילאמאר, בן למשפחת סוחרים שהייתה מקורבת לסולטאן, שימש סוכן של הסולטאן באירופה. ישב באמסטרדם החל בשנת 1775, היה לו סוכן בלונדון, ושם הוא ביקר מדי פעם. בין 1782 ל־1786 מילא ארבע פעמים שליחויות בשם הסולטאן למלך בריטניה. פעמיים העביר את תשובות המלך ג׳ורג׳ השלישי לסולטאן. בין הפעולות שעשה עבור הסולטאן בשנים 1786-1783 הייתה תביעת פיצויים לסחורות שהבריטים החרימו באחת מאגיות הסולטאן. מגעיו עם הדיפלומטים הבריטים במרוקו התבטאו במסירת מידע ובמתן הלוואה, שלא ברור אם הוחזרה: שניים מהם הסתייגו ממנו, ואחד משניהם אף התנגד לחלקם של יהודים בשירות הדיפלומטי במרוקו.

לאביו שלום, שהיה תלמיד חכם ומקובל, חמישה בנים שעסקו במסחר או בבנקאות והיו סוכני הסולטאן ומקורבים אליו. רומאנילי כותב עליהם, שבהיותו במזגן ביקר בביתו של אחד האחים, מרדכי, והוא מכנהו ״איש חכם וישר וירא אלקים, היו לו ארבעה אחים, שנים אתו במזגן ואחד באמשטרדם בעושר וכבוד לבטח״. והכוונה למסעוד, שבא לשם בשנת 1775. בתעודות של הארכיון הבריטי מצוי מידע עליו מן ה־1 ביוני 1782 עד דצמבר 1790.

בספטמבר 1782 התבקש מסעוד למסור למלך בריטניה מכתב מהסולטאן, שבו הציע הסולטאן בין השאר לחדש את הסכם השלום והסחר בין שתי המדינות, והודיע כי יעניק לבריטים פריבילגיות שונות. דילאמאר מסר את המכתב למלך ב־13 בספטמבר, והוסיף בעל־פה פרטים בהתאם להנחיות הסולטאן.

וזה הרקע להצעה: עד סוף שנת 1780 הייתה האוריינטציה של הסולטאן פרו־בריטית. אז הוא חתם על הסכם עם ספרד, ולפיו העמיד לרשותה את נמלי טנג׳יר ולרש למשך שנה, החל ב־1 בינואר 1781, תמורת תשלום והחזרת מאה שבויים מרוקאים מספרד. כתוצאה מכך גורשו מטע׳יר הקונסול הכללי הבריטי ואזרחים בריטים ששהו בה. כשתם מועד ההסכם, בסוף שנת 1781, החליט הסולטאן לפתוח את שני הנמלים הללו לכל המדינות, ושיגר את דילאמאר לבריטניה כדי לחדש את הסכם השלום בין שתי המדינות.

בתחילת שנת 1786, בהיותו באמסטרדם, קיבל מסעוד שלושה מכתבים מהסולטאן כדי להעבירם למלך בריטניה. תשובת המלך נמסרה למסעוד ב־7 במרס 1786 כדי שיעבירנה לסולטאן. צ׳רלס דף כעם על שתשובת המלך עברה דרך ״היהודי מסעוד״, אבל התערותו לא הועילה. הסולטאן ענה למלך שוב באמצעות מסעוד, ובדצמבר 1786 התבקש לאחרונה למסור מכתב של הסולטאן למלך. לאחר כשלושה חודשים אישר המלך שקיבל את מכתבו של הסולטאן באמצעות ״היהודי דילאמאר״.

חיים בן לחסאן

סגן קונסול של בריטניה בתטואן בשנים 1790-1785. לפני כן העסיקו הממונה על האספקה בגיברלטר כסוכן בתטואן. לא ידוע ממקורות עבריים, אלא רק מחומר ארכיוני בריטי. בהתכתבות בינו ובין מושל גיברלטר נדונה בעיית המכס שהסולטאן הטיל על מצרכי מזון. כיוון שהבריטים לא מיהרו למלא את דרישותיו של הסולטאן, העלה הסולטאן את המכס. לאחר שאניות הסולטאן תוקנו בגיברלטר, הובטח שהמכס יוחזר לתעריף הקודם, הנמוך יותר. בן לחטאן מסר מידע למושל גיברלטר על האירועים במרוקו. למרות זאת הביע המושל דעה שלילית על העסקת יהודים, כי ״הדבר מנוגד לאינטרסים הבריטיים״.

תפקידו העיקרי היה בהפשרת המתיחות בין בריטניה למרוקו, שהחלה בספטמבר 1787 ונמשכה בשנת 1788. המתח החל בכך, שבריטניה סירבה להעמיד לרשות הסולטאן שתי אניות מלחמה שהוא הגה להעניק במתנה לסולטאן העות׳מאני עבדול חמיד(1789-1774) ; הבריטים לא רצו לפגוע ביחסיהם עם רוסיה, אויבת העות׳מאנים. כתגובה הפסיק הסולטאן את האספקה לגיברלטר. היה חשש שמרוקו תכריז מלחמה על בריטניה, רוסיה והולנד. כתוצאה מהאווירה המתוחה פרצו מהומות בתטואן במרס 1788 . הקונסול הבריטי הכללי ג׳ימס מריו מטרה(Matra) אמר עליו, ש״למרות היותו יהודי גילה זהירות ואומץ לב בעת המהומות וגילויי האיבה כלפי הבריטים״.

באפריל 1788 שיגרה ממשלת בריטניה את הקומודור קוסבי בראש שייטת למרוקו, ועמו מכתב מהמלך ג׳ורג׳ לסולטאן, שבו הוא הביע את רצונו לשלום. בשם בריטניה ניהל את המשא־ומתן לשלום בסודיות בן לחטאן. הוא התקבל לריאיון אצל הסולטאן, כשהאדם היחיד שהיה נוכח הוא גזברו היהודי של הסולטאן ונאמנו בשם Baha או Baxa (הכוונה למרדכי אשריקי). הסולטאן נשבע, שיחתוך את בן לחטאן לחתיכות אם יזכיר לווזירים שלו או למושל טנג׳יר את המשא־ומתן הסודי שניהל. הוא מילא תפקיד דו־צדדי, וחזר מהסולטאן בתור שליחו לקונסול הבריטי הכללי ולקוסבי. במכתב שנשא עמו ביקש הסולטאן שיאמינו לכל דבריו של בן לחסאן ״כאילו נאמרו מפיו של הסולטאן עצמו״.

הידיעה האחרונה עליו היא מה־ 6 במאי 1790, כשלושה שבועות לאחר עלות יזיד על כיסא הסולטאנות. הוא נתפש בידי חיילי יזיד ונאסר. הוא שוחרר הודות ליחסו החיובי של יזיד לאעלים. לפי המקור האחרון שבו נזכר בן לחטאן, הוא שוחרר כשהוא רעב ופצוע מכף רגל ועד ראש.

לבסוף נציץ, כי במנגנון של שגריר מרוקו בלונדון הועסקו שלושה יהודים, לפי מקור מה־7 בינואר 1763 : משה מסיאם, ״ליגנויסט״(בקי בלשונות), יהודה אזואלוס ו־י׳ כהן בשירות שאינו מוגדר. יש לשער שהשגריר הביאם ממרוקו, או אולי באו כבר קודם ללונדון.

בניגוד למעמדה של קבוצת היהודים שתיארנו, שזכתה לעושר, לכבוד ולפריבילגיות, הרי רוב יהודי מרוקו היו נתונים להגבלות והשפלות בהתאם ל״תנאי עומר״, סבלו בהתנכלויות וחיו בעניות. רק מעטים תוארו כאנשים שניצלו את מעמדם אצל השלטונות כדי לסייע לאחיהם במצוקתם. מחמד העסיק יהודים בחצרו לא מאהבת מרדכי, אלא משום שהיה זקוק לניסיונם ולכישוריהם. יחסו להמוני בית ישראל לא היה שונה מזה של סולטאנים אחרים.״ כאמור, היו יהודים ששירתו את האינטרסים של שני הצדדים. הבריטים העסיקו יהודים למרות ההסתייגויות, כי הם פעלו ביעילות.

מי כמוך-נר מצוה-רבי יוסף משאש זצוק"ל

מי כמוך לחנוכה

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

מי כמוך             ואין כמוך

מי דומה לד         ואין דומה לך

א  אלהים מה יקר חסדד.

 על שה פזורה באפסי חלדה

למען שלשת עבדיה

האתנים מסדי ארץ:          מיכה ו'

ב  בכל דור פדיתם ממכמור.

 על כן נקדמה פניד לאמר

 למנצח שיר מזמור.

הריעו לאלהים כל הארץ:  תהלים פ״ו

ג  גלי התלאות עליהם עברו.

 וכסאם לארץ מגרו.

וברב עזר נשארו.

ברכה בקרב הארץ :         ישעיה י״ט

ד  דעי אשא למרחוק.

 אז ימלא פי שחק.

ולפעלי אתן צדק בלי חק.

פעל ישועות נקרב הארץ: תהלים ע"ד

ה  הוא עשה פלא ותשועה.

לכנה אשר ימינו נטעה.

בימי מלכות יון הרשעה.

 מודעת זאת בכל הארץ :   ישעיה י״ב

ו  ויהי בימי אנטיוכוס האכזר.

מארץ חיים הייתי נגזר.

לולי ה, עז התאזר.

כמעט כלתי בארץ:           תחליט קי״ט

ז זד יהיר בגדי נקם לבש.

 ועטרת גאות לראשו חבש.

ובזרוע עזו הוא כבש.

כל ממלכות הארץ :          עזרא א׳

ח חבר היה לאיש משחית ועריץ.

משנהו הרשע בגריץ.

אכזרי פריץ בן פריץ.

 אשר שם שמות בארץ:     תחליט מ״י

מ טמאים בנו שתי ערים רמות.

קראו בשמותם להם שמות.

 וכל יום יגורו מלחמות.

 עד קצה הארץ:   שם

י יום מלאו למלכו כא״ב שנים.

 היא שנת גר"י בית אדון אדונים.

 שם פניו אל עיר ששונים.

 יפה נוף משוש כל הארץ: שם מ״ח

כ כגובה אפו אמר אריק חרבי.

על היהודים לטרפם כלביא.

 לחלל גאון כל צבי.

להקל כל נכבדי ארץ:        ישעיה כ״ג

ל לשריו ועבדיו אמר

. לבו תמיד יתמרמר.

על אומה תפרח כתמר. ־

ותשרש שרשיה ותמלא ארץ: תחלים פ׳

מ מאום וסחי נגדם כל מלכיות.

ולשברם עיניהם צופיות.

 ומיחלים תמיד הם להיות.

שרים וכל שפטי ארץ:       שם קמ״ח

נאה למלך גדול כמותו.

להכות עם זה עד כלותו.

 וגם את עיר תפארתו.

ישפילנה ישפילה עד ארץ: ישעיה כ״י

סמכוני להסיר מהר את עדים.

פן יגדל עד מאד מרים.

 וירד מים עד ים.

ומנהר עד אפסי ארץ:       תהלים ע״כ

עצתי לבטל מהם תחלה.

 שבת וראש חדש ומילה.

 ואז כל היהודים כלה.

 יבאו בתחתיות הארץ:      תהלים פ״ג

פה אחד ענו יהירים זדים.

 הנם כאחד צמודים.

 להיות חיש שומדים.

לקדושים אשר בארץ:       שם ט״ז

צידה הכינו דבר לא נכחד.

וגם ברזל בברזל יחד.

 ונקנור שמו להם ראש אחד.

 ועלו מן הארץ:   תחלים ע״ד

קלים כנשרי שמים.

דאו כלם לירושלים.

 ואותה שמו לעיים.

שרפו כל מועדי אל בארץ: תהלים ע״ד•

רצחו ושפכו דמם כמים.

ונבלת ברים ונקיי כפים.

נתנו מאכל לעוף השמים.

בשר חסידיו לחיתו ארץ: תהליט ע״ט

 שממה המקדש אויב החזיר.

 ואבני קדש בחוצות הפזיר.

והמזבח טמא בדם חזיר.

ובכל הרמש הרמש על הארץ: בראשית ח׳

ת תלה זר פסלו בהיכל.

ולו השתחוה כל רע וסכל.

 ועל השלחן הטהור חזיר אכל.

 וכל השרץ השורץ על הארץ: ויקרא י"א

א אז דם יוחנן רתח כסיר.

ובקש ראש נקנור להסיר.

וחרפת עמו יסיר.

 מעל כל הארץ: ישעיה כ"ה

אנטיפה ובזו-מקורות שונים

 

המושל לא נאסר.bzou-1

כוונת הסולטאן לאסור את המושל, שהייתה ידועה לכותבי המכתב הנ"ל, מתאמתת מדברי הווזיר בובקיר, כי בעקבות פנייתו של דרומונד האי לסולטאן ב – 30 ביוני, שלח הסולטאן את אחיו של הווזיר הנ"ל בראש 200 חיילים כדי להביא את המושל לפאס, מקום משובו של הסולטאן.

ובהמשך נאמר שהתברר כי היהודי הנרצח היה חף מפשע. לא ברור מתי שלח הסולטאן את חייליו למטרה זו. דרומונד האי, שחזר בינתיים לתפקידו, כתב ב – 18 בספטמבר בשולי מידע זה, כי " למרות פקודת הסולטאן, המושל לא נאסר.

דרומונד האי לא הרפה מהנושא ולא השלים עם העובדה שהמושל לא פוטר ולא נענש. ב – 7 באוקטובר כתב מכתב פרטי לווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ובו הביע צערו על שהעצה שנתן לסולטאן ביוני, לא בוצעה.

הוא חזר אפוא על הצעתו שהפתרון היחיד שיספק את דעת הקהל באירופה ואת ממשלת בריטניה ושלו הוא ביצוע פעולות אלה :

פיטורי המושל וענישתו, החזרת הרכוש שנשדד מבן דהאן, ותשלום פיצויים למשפחת הנרצח. כך דיווח למחרת לשר החוץ, וציין שמוחמד ברגאש הודיע לו שהוא לא למד רשמית את החלטת הסולטאן, אבל יש לו סיבה להאמין שמושל אנתיפה יפוטר וייענש.

הדברים לא שכנעו את דרומונד האי, ויש בדברים רק משום רצון להרגיעו. אגב דיווח השגריר לשר החוץ של מקרים נוספים של רציחת יהודים, להל יחשוב שרצח זה הוא מקרה יוצא דופן.

עדותו של משה בן יעקב דהאן על אביו הנרצח והקורות אותו.

בנו של הנרצח הגיע לטנג'יר אחרי שאביו נרצח, ומסר עדות בפני שני נוטריונים ציבוריים מוסלמים, ואלו דבריו :

בהיותו מחוץ לביתו,קיבל מכתב דחוף ממשפחתו ובו נאמר כי המושל של אנתיפה חג' עבד אללאה זנאגוי שלח לקרא לאביו, ולאחר שהגיע לבית המושל, נאסר. המושל לקח ממנו את פרדתו וארנק שכלל שטרות בסך 1900 דולרים. משה חזר מיד לביתו ומצא שכל משפחתו הלכה לבית המושל, הצטרף אליהם ושאל היכן אביו.

ענה לו שהמושל אסרו וציווה לכבול את ידיו ורגליו. אחר כך פקד על ארבעה מחייליו להלקותו, נוסף לכך בעטו בו מהצהריים עד הערב בנוכחות מאורים ויהודים. בעת שהולקה הלך המושל לביתו וציווה שלא יפסיקו להלקותו עד שיחזור.

בינתיים הופיע שריף בשם אלחג' סלימאן ואמר למושל שהוא פשע, וכי מעשיו מנוגדים לחוקי אללה ובני אדם. הודות לכך שוחרר, אבל מצאו שהוא נפטר. המושל ציווה שהגופה תוחזר לחדר. המעיד ומשפחתו ביקשו לראות את האב, אבל לא הורשו.

אפילו לאחר שהקריבו בעלי חיים מול המסגד לקדושים, לתושבים ולמושל, הוא לא שם לבו ואמר : אתם לא תראו אותו ולא תיקחו את גופתו עד שלא תשלמו קנס.  נאלצו לתת לו 86 דולרים, 12 דולרים לחייליו ו – 2 לשוער. כיוון שלא היה בידם כסף, נאלצו ללוותו בריבית גבוהה מאחיו של המושל. לאחר זה הרשה המושל לקחת את הגופה לקבורה.

כשהמעיד הלך לביתו, הציב המושל סביבו שומרים מאורים ויהודים כדי שלא יברח, ושלא יתלונן. אבל הצליח לברוח ליער, בו התחבא במשך ארבעה ימים עד שהחיילים נאשו מלחפשו, ושכר מאורי שילווה אותו בלילה למראכש.

כאן רצה להגיש תלונה בפני הווזירים של המשנה למלך מולאי עומאני, אבל גורש. חזר ביום השני והשלישי, ובכל פעם גרשוהו. הוא בא בדברים עם כמה מנכבדי היהודים במראכש, אבל לא האזינו לו.

מושל דמנאת – כתשעים קילומטרים מזרחית למראכש – הודיע לו באמצעות כמה יהודים שמושל אנתיפה הציע לשלם לו 500 דולרים בתור פיצוי, אבל הוא סירב לקבל. גם לאחר שההצעה הןצעה לו במוגדור על ידי כמה יהודים, עמד בסירובו.

ממוגדור בא לטנג'יר, וכאן כאמור מסר את עדותו. בא לכאן כדי להפעיל את הקונסולים להתערבות בפרשה, לשם סילוק והענשתו של המושל.

במכתבו של דרומונד האי לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר נאמר, כי העדות של הבן נאמרה בנוכחו הווזיר לענייני חוץ. ודרומונד האי זה הזהיר את משה שאם יוכח שלא אמר אמת, יימסר לשלטונות וייענש. ליזור עדותו, קרא משה את אלקים כעד ונשבע כי דמו בראשו אם לא יאמר את האמת.

בעקבות בקשתו של הווזיר הנ"ל, נמסרה העדות לנוטריון ציבורי. עדותו אושרה על ידי עשרים מוסלמי ויהודים, אבל כל הזמן שהמושל נשאר על כנו אינו מפרסם שמותם, מחשש שיהיו קרבנות של נקמה על ידי המושל.

הצבי רפאל אהרן בן שמעון ס״ט

 

רבי רפאל אהרן בן שמעוןאין ספק שפרט זה, של הנכונות מצדם לתקן ולשפר את המצב, והכל לפי תקנותיו והנהגותיו של הרב צוף דב׳׳ש, השפיע לא במעט בשיקול דעתו של רבי רפאל אהרן לשוב לפעילות בתוך העדה, מתוך תקוה ואמונה שכל ענייני הועד יונהגו בסדר נכון.

במשך מספר חודשים, החזיקו מעמד כל שבעת הנבחרים. אולם, במשך הזמן מרביתם התפטרו מסיבות שונות, כך שכל הנטל נפל על שכמם של העומדים בראש הועד, ה״ה הגבירים הדגולים שהחזיקו בהונם ובממונם את העדה ר׳ חיים מימון עמיאל, וכמה׳׳ר ר׳ רחמים שלמה אבושדיד ז״ל. מתוך חשש שאף הם יתפטרו מכובד המשא וזה יגרום להתמוטטות סופית של ועד העדה, נמנו וגמרו הרבנים רבי רפאל אהרן ורבי משה מלכא ז׳יל להענות להפצרותיו של רחשי׳א הנז׳ לעמוד לימינו בכל ענייני הקהילה.

"… נדרשנו לבקשתו ועשינו סדרים חדשים כדי להקל מעליו, מבואר יוצא סדר ההנהגה הלזו בפנקס כוללינו אשר משם דבר הלמד מענינו כיצד יהיה האופן ומשם בארה… וכל הנכתב והנעשה הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לאהבת האמת והצדק בלתי מרמה ותחבולה. יה׳׳ר שזכות התורה יעמוד לנו שנהיה באהבה רבה ובאחדות גמורה ואל ישלוט שטן במעשה ידינו ויסיר מלבנו קנאה ושנאה אכי״ר. חתמנו שמותינו פה עיר הקדש ירושלים תובב״א בש׳׳א לחדש סיון שנת התרמ״ה ליצירה והכל שריר ובריר וקיים״.

הצי רפאל אהרן בן שמעון ס״ט. הצי משה מלכא ס״ט.

כהמשך לחיזוק ההסכם המי כותבים הרבנים הני׳ל:

״מודים אנחנו הח״מ בהודאה גמורה שרירה וקיימת היות אמת וצדק שאנחנו מסכימים בהסכמה גמורה, להיותינו לאגודה אחת בעסקי ועד כולילנו יצ״ו, להתנהג ביננו באהבה ואחוה לחיותינו בעצה אחת לטובת כולילנו ולתיקון עדתינו והרמת דגל כוללנו בע״ה כדת מה לעשות, ואנחנו מסכימים שידידנו מעלת הגביר החכם השלם דמר פקידא לסב כמה״ר רחמים שלמה אבושדיד יצ״ו דעתו כשניים למספר אנשי הועד, באופן שבהיותינו שלושתינו בעצה אחת יהיה הצירוף ארבע דעות נגד דעות הנשארים. וכל חפצנו ורצוננו שיהיה ידידנו הנז׳ יצ״ו, דעתו שקולה כשניים כי כן ראוי והגון הוא לאותה איצטלא בכל כבוד ועז והדר. יה׳׳ר חפץ ה׳ בידינו יצלח לטובת כוללנו ולעשות רצונו כרצונו אמן״.

וע״ז חתמנו בש״א לח׳ אייר ש׳ תרמ״ה,

הצעיר משה מלכא ס׳׳ט, הצעיר שלמה אבו שדיד ס״ט, הצי רפאל אהרן בן

שמעון ס״ט,

ואחריהם הסכים לכל האמור, ע״ה חיים מימון עמיאל ס׳׳ט.

ביום כ״ב לחודש אדר תרמ״ו (1886), נתבקש לישיבה של מעלה רב העדה והראב״ד הגאון רבי אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל. אחריו מלא את מקומו הגאון רבי יששכר אצראף זצ״ל, ואפשר לציין כי במשך שש שנות כהונתו, השלום והשלוה שררו בתוך העדה. כמובן, שיש גם לזקוף אחדות זו בזכות פעילותם הנמרצת של הידידים מנוער רבי משה מלכא ורבי רפאל אהרן, אשר האצילו ממידותיהם ומהודם על העדה כולה והשפעתם בה היתה רבה.

שושביני הקדושים-יורם בילו

שושביני הקדושים

כפי שניווכח בהמשך, יוזמותיהם של ארבעת גיבורי הספר הן אך מעט מזער מכלל הפעילות המגוונת של פולחני הקדושים התוססת בישראל בשלושים השנים האחרונות. אף אין לראות בארבעה מדגם מייצג של מי שאני מכנה ׳שושביני הקדושים׳— קבוצה קטנה של גברים ונשים שחידשו בארץ, בדרך כלל בעקבות התגלות בחלום, מסורת פולחנית הקשורה לצדיק ממרוקו או לצדיק מקומי. עם זאת, אפשר למצוא היגיון בבחירה בנתיבי מחקר המסתעפים, ישירות או בעקיפין, מאתר מרכזי אחד. בייחוד כשהמקרים הנחקרים מתחלקים שווה בשווה בין גברים לנשים ובין מסורות מיובאות (הכורכות העברה של צדיק ממרוקו לישראל) למסורות מקומיות (הכורכות צדיק ארץ־ישראלי). פריסתם הגיאוגרפית של האתרים רחבה למדי, אף ששניים מהם מצויים באותו יישוב, בית שאן: מן הגליל העליון דרך בקעת הירדן אל מרכז הנגב. חשיבותם של הנחקרים חורגת מעבר למספרם הזעיר, משום שמדובר ביזמים תרבותיים מובהקים, שאתריהם היו במרוצת השנים אבן שואבת לאלפי מאמינים מן השורה.

אמנם היוזמות האלה אינן יכולות להתחרות בכוח המשיכה של אתרי פולחן מרכזיים כמו קבר רבי שמעון בר־יוהאי במירון, קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה, או קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה. אולם הפופולריות של אתרים מרכזיים אלה נובעת ממסורות מבוססות היטב ומתמיכה מוסדית מסועפת שמקורה ברשויות ציבוריות: ואילו ארבעת שושביני הצדיקים המובאים כאן מייצגים מסורות חדשות או מתחדשות, הנישאות באופן בלעדי על כתפיהם של יזמים פרטיים. לעניות דעתי, הערך המרכזי של ספר זה טמון בסיפורי החיים המפורטים ובעולם החוויות העשיר של גיבוריו, שנחשפו והלכו במהלך ראיונות עומק לא מעטים ועל סמך יחסי האמון שנטוו בהדרגה ביני, החוקר, ליזמים. כל סיפור כזה הוא עולם ומלואו, אף שניתן למצוא דפוסים משותפים במסלולי החיים של הארבעה ובנסיבות ההתגלות שחוו.

כל ארבעת המקרים המוצגים כאן היו קשורים באתרים פעילים, שזכו להכרה בקהילות שצצו בהן. עם זאת, במהלך עבודת השדה בשנות השמונים נגלו לעיני הבדלים ברורים בכוח המשיכה שלהם. אנתרופולוגים חוטאים לעתים ברטוריקה ובסגנון כתיבה, וממקמים את מושא חקירתם ב׳הווה אתנוגרפי׳ משולל הקשר היסטורי. אולם בהיסטוריה של מקומות קדושים בארץ ובעולם ידועים אתרים לא מעטים שנעלמו מן המפה באותה מהירות שבה הופיעו. ככל שהקמתו של אתר קדוש קשה ומאומצת, דומה שקיומו וטיפוחו לאורך זמן קשים ותובעניים אף יותר. משום כך לא היה בהצלחתם הראשונית של היזמים משום ערובה לקיום מתמשך של האתרים שזה מקרוב נתכוננו. המודעות ל׳חיי המדף׳ הקצרים של אתרים רבים במפת המקומות הקדושים בישראל רוויית המחלוקות והתמורות, הניעה אותי לחזור ולבקר בארבעת האתרים כעשרים שנים לאחר ביקורי הראשונים, ולבדוק מה עלה בגורלם. המידע שאספתי בביקורים אלה, שנערכו בסוף 2001 ובסוף 2002, יוסיף להתבוננות באתרים ממד דיאכרוני, גם אם העומק ההיסטורי שהושג הוא בן שני עשורים בלבד.

השאלה אם להציג את ארבעת היזמים בשמם המפורש או לנסות להסוות את זהותם עוררה בי התלבטויות ממושכות. המגמה המקובלת להסוות את שמותיהם ואת נסיבות חייהם של הנחקרים, הנסמכת על נימוקים אתיים כבדי משקל, נראתה לי קשה מאוד ליישום במקרים שלפנינו, ואולי גם לא נחוצה. הפקפוק שלי בנחיצות ההסוואה — ׳פרה קדושה׳ בכתיבה האתנוגרפיה — עלול להיראות כרציונליזציה גרידא, אולם הוא נובע בחלקו מהתגובות שקיבלתי ממידענים, שאת זהותם הסוויתי באופן שיטתי בספר קודם שלי(בילו תשנ״ג). הסתבר לי להפתעתי, כי מה שנראה בעיני כניסיון ראוי להערכה להגן על פרטיותם, נתפס בעיני אחדים מהם כמעשה מיותר ואף מעליב, ששלל מהם, ללא התייעצות או בדיקה, את נוכחותם בספר. מכל מקום, הייחודיות של ארבעת המקרים המתוארים כאן לא איפשרה לתת להם חיסיון מוחלט מבלי לשנות לחלוטין את כל פרטיהם האישיים ואת מהלך חייהם. שינוי מקיף כזה היה מרדד את ההבנות ואת המשמעויות שאפשר להפיק מהחומר שאספתי. בסופו של דבר, עבודתי עוסקת בדמויות בעלות זהות מוגדרת, הפועלות בנסיבות חיים אישיות וחברתיות מיוחדות, בהקשר היסטורי נתון, במקומות ידועים ובתאריכים נקובים. הניסיון לפרש את סיפורי החיים של היזמים — המערכים המלכדים את כל העובדות האלה לרצף עלילתי — ולהקנות להם משמעות, כרוך לבלי הפרד במארג הספציפי של אסוציאציות לנתונים הקונקרטיים האלה, ולא לאחרים.

אני מודע לאחריות שמטילה עלי ההחלטה להציג את סיפוריהם של אברהם, יעיש, עלו ואסתר ללא חציצה. אמנם, במוקד הסיפורים עומדת התגלותו של צדיק נערץ — חוויית שיא רוחנית, המעצימה את המספרים והמעניקה להם תחושת התחדשות וביטחון בייעודם, אולם הזיקה המוכרת בין סיפורי התגלות דתית והארה מיסטית לבין מצבים של מצוקה, מחלה וסבל לא נעדרה גם מהמקרים שלפנינו. כל היזמים, גברים כנשים, שיתפו אותי גם באירועי שפל בחייהם, טראומות ומשברים שהצגתם ברשות הרבים אינה קלה, אך התעלמות מהם הייתה מעקרת את ההתגלות מן הכוח המניע שביסודה. בסופו של דבר, המבחן האמיתי של הדילמה שאני מציג כאן הוא ביכולת להציג את עולם החוויות הפנימי של גיבורי הספר, כמו גם את המציאות החברתית ואת ההקשר התרבותי שהם פועלים בהם, מתוך גישה אמפתית ומכבדת ומבלי להזיק להם. אני מקווה שעמדתי במבחן זה.

השאלות החברתיות והפוליטיות שחידוש פולחני הקדושים מעלה בנוגע לפניה של החברה הישראלית, הן מורכבות למדי. אך ברמה האישית לא יכולתי שלא להתפעל מהעוצמה הטמונה בחוויות ההתגלות של אנשים פשוטים, מעוטי השכלה רשמית ואמצעים כלכליים, החיים בפריפריה העירונית של המדינה, עוצמה שאיפשרה להם לטעון את חייהם במשמעויות רוחניות, לרפא באמצעותן את מצוקותיהם, ואף לכונן אתרים מקודשים שנועדו לרפא אחרים. לחוויות אלה ברצוני לתת קול, וכן גם להשתמעויות האישיות והקיבוציות שלהן ולתמורות שחוללו

ש"ס דליטא – יעקב לופו

שס דליטא

בין הפליטים הרבים שהגיעו לצרפת ממזרח אירופה היו גם רבנים ותלמידי ישיבות גדולות מפולין וליטא. באמצעות ״ועד ההצלה״ של אגודת הרבנים בארצות־הברית בראשותם של הרב אהרון קוטלר והרב קלמנוביץ ובסיוע הג׳ויינט, התארגנו רבנים ידועי שם והפכו את צרפת, ובעיקר את ה״פלאצל״ (הגיטו היהודי הישן) בפאריז, למרכז ארגוני לקליטה ולטיפול באלפי הפליטים ובילדים יתומים. במספר עיירות ברחבי צרפת נקנו או נשכרו אחוזות ששימשו כאכסניות לקליטת הפליטים וסייעו להם לחזור לחיים נורמליים. במקומות כמו אקס לה בן, פפינרי (Pepiniere) ליד ורסאי, סן ז׳רמן און לייSaint Germin En Lay,  פובליענס ובמקומות נוספים התקבצו תלמידי ישיבות ומוריהם. בפפינרי התקבצו למשל תלמידים מהישיבות המפורסמות בליטא – סלובודקה, קמניץ, וטלזה – בהנהגתו של הרב יצחק בצלאל אורלנסקי; ובעיירה פובליענס נאספו תלמידים בהנהגתו של הרב גרשון ליבמאן, ממשיך זרם ומסורת נוברדהוק. ארגונים אלו השקיעו כספים, גייסו מורים, ואף נתנו מענה כולל ליתומים – מחיה, מגורים ולימודים.

מרבית הארגונים שצצו על אדמת צרפת לאחר המלחמה לא האריכו ימים, כיוון שרוב הניצולים ממזרח אירופה לא השתקעו בצרפת אלא היגרו לארצות־הברית ולארץ־ישראל. אולם המאמצים הרבים שהושקעו בצרפת בהקמת המוסדות והאכסניות הניחו תשתית מוצקה למספר מרכזים תורניים אשר התבססו בה, כגון ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן, וישיבת ״אור יוסף״ בפובליענס.

תהליך העברת התלמידים ממרוקו לישיבות הליטאיות התרחש במקביל לתהליך שיקומו של החינוך המסורתי במרוקו ותוך אינטראקציה עמו. ״עולם התורה״ המשתקם, והקמתן ופריחתן של הישיבות הליטאיות בצרפת, אנגליה וטנג׳יר, התאפשר רק על ידי גיוס תלמידים ממרוקו וקליטתם בתוך עולם זה. אולם העברתם עמדה בסתירה לצרכי החינוך היהודי המקומי, שהיה זקוק לצוות חינוכי שיוכל לענות על הצרכים הדחופים בשל התפתחותו המואצת.

לנגד עיניהם של הרבנים הליטאים עמדה הצלת שארית הפליטה מכליה רוחנית במובן הרחב. לדידם מדובר היה לא רק בתלמידים אלא בהצלת העם היהודי כולו ובכללו יהדות מרוקו, ששולבה בתפיסת ״ההצלה״ הכוללת. הרב קלמנוביץ ביטא זאת בלשונו המיוחדת: …ומאז עד היום כותבים לי המצב הרוחני יורד מיום אל יום והתלמידים מתמעטים משעה לשעה. ובא שם מנהל חולני ללמוד הצרפתית והוא חופשי ומשחית ומקלקל הכל. ואין איש שם על לב. לבי לבי על שארית פליטת בית חיינו ההולך לטמיון. ובעוה״ר כל ארצות אירופה נחרבו, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו…

מששמע הרב ליבמאן(ניצול שואה) כי בצפון אפריקה חיים עוד כחצי מיליון יהודים מיהר לנסוע לשם, ללא ידיעת השפה הצרפתית או הערבית, כדי לאסוף כמה עשרות תלמידים לישיבת ״בית יוסף״ בפובליענס. כבר בשנת 1945 קשר הרב חייקין, מישיבת אקס לה בן, קשרים עם יהודי מרוקו ועם הרב ידידיה מונסינגו רבה של פאז, וקלט בישיבתו תלמידים ממרוקו מייד בשנים הראשונות לאחר המלחמה. באנגליה, למשל, לא יכול היה הרב וולטנר למצוא מועמדים מבני המקום או מהפליטים שהגיעו ממזרח אירופה לישיבתו. על כן נסע למרוקו בשנת 1950 ואסף תלמידים לחיזוק ישיבתו באנגליה. מאוחר יותר החליט לעקור מאנגליה, השתקע במרוקו והקים בה ישיבה.

הרב סמיאטיצקי מישיבת ״תורת אמת״(שניידר) בלונדון מספר שהרב וולטנר ״הביא עמו פנינים יקרים מתוככי מרוקו המעטירה, תלמידים אלו מפורסמים כיום בין מרביצי התורה בעולם הישיבות״.

אך לא רק הצלת ״שבט בנימין״ עמדה לנגד עיניהם של הרבנים, אלא גם, ואולי בעיקר, הצלת הישיבות ומסורות הלימוד והמוסר שלהן שאותם רצו לשמר. כיוון שהמוסדות באירופה התרוקנו ממרבית הפליטים שכן אלה המשיכו דרכם לישראל ולארצות־הברית ויצאו מתחום סמכותם של הרבנים, גילו האחרונים את הפוטנציאל האדיר הטמון ביהדות מרוקו הדתית ביסודה. האפשרות שיימצאו בקרבה, ללא קושי, בני תורה שימלאו את הישיבות הריקות ויפיחו חיים חדשים בעולם התורה הליטאי, היוותה ללא ספק את המוטיב המרכזי של פעולתם במרוקו.

לאחר שובו של הרב קלמנוביץ לארצות־הברית בשנת 1947, בתום סיורו המשותף עם הרב עבו בקהילות היהודיות במרוקו, החלה ביניהם התכתבות בעניין הוצאת התלמידים ממרוקו. ההתכתבות מאופיינת בלחץ, בבהילות ובתחושה שהשעה דוחקת, לא בעניין הנחת התשתית לרשת ״אוצר התורה״ במרוקו(שלשמה נשלח הרב עבו למרוקו), אלא לגבי העברת בני תורה ממרוקו ללימודים בישיבות אירופה: כי נחוץ לזרז את התלמידים הראשונים למהר לבוא תיכף ומיד על ידי אוירון אייר פראנס… ואין לחכות אף רגע אחד… כי מי יודע מה ילד יום וכל יום הולך וקשה בעניינים אלו… והנני מצווה ומבקש בכל לשון של בקשה שימהרו לשלוח את הבחורים ואל יאחרו ואל יעכבו אף רגע, וימהרו לשלחם במוקדם האפשרי… ולבד זאת עליו לודע כי רק המצוינים ביותר בעלי כשרון ודעת המה יכולים לבוא, ולא פשוטים. וגם רק צעירים מגיל שמונה עשרה או תשע עשרה או עשרים.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

דעת נשים ועצתן.פתגמים

 

302 –  אל־מרא, שאוורהא, ולא תעמל ב־ראייהא.

אשה, התייעץ איתה, ואל תעשה כעצתה.

שאל עצת נשים, ועשה הפכן. (מגן אבות כד בי) טול עצה מאשתך, ועשה את היפוכה. (פתגמים ומכתמים, לחנניה רייבמן)

 

303 –  אלי סמע ל־ראיי מרארנו, עבאה אל וואד.

השומע לעצת אשתו, נגיר עם זרם הנחל

כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהינום. (בבא מציעה

      אץלו לגבר עלבון גדול מלהיות נשמע לאשתו.

(משנה ראשונים לקלצקין)

 

304 – ראיי אל מרא מעאה כ'סארא

עצת אישה הפסד בצדה

עצת אשה יקרה יותר מדי, או זולה יותר מדי. (אלברטנו מברשיה)

אדם חכם אינו מגלה סודו לאשתו. (פתגם צרפתי)

 אל תגיד לאשתך מה שאתה רוצה להסתיר. (בני׳ל)

 

אלמנות.

305 – אל־מרא אלי מא תערפש תנווח,

כ׳סארא ימות ראג׳להא.

אשה שאינה יודעת לקונן, חבל על מות בעלה

      כבוד העוף בקנו. (רש״י, קמחי, שקל הקודש)

 

306 – אוגיהו פל-בית, ולא קנדיל ד-זית.

דמותו בבית, ולא מנורת שמן-זית.

 

307 – מא תעבי אל הג׳אלא וואכ׳א כ׳דהא מסמום;

אנתי תחבהא והייא תקול

אלאה ירחמ אלמרחום.          

אל תשא אלמנה גם אם לחייה זר פרחים הם,

 אתה תאהב אותה והיא תאמר:

 האל ירחם המרוחם.

 

אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמהו ( עבודה זרה יח' )

רבי אברהם ב״ר יהונתן מאנסאנו

רבי אברהם ב״ר יהונתן מאנסאנוארזי הלבנון

מרבני פאס שבמרוקו והוא חי בק׳ החמשית וששית ונתבש״מ ביום ד׳ ט׳ אלול תקמ״א [1781], והוא למד תורה אצל הרה״ג מוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל. שכן כתב בספר דרושים שלו בזה הלשון: דרוש שדרשתי בפקידת השנה של רבקה אשת מו״ר החכם השלם הדו״מ הרב המובהק כמוהר״ר שמואל בן אלבאז זלה״ה, ואחר כך כשנשא מוהרש״א הנזכר עול הצבור על שכמו מסר כל התלמידים להרה״ג מוהר״ר חיים אבן עטר זצ״ל, וגם מהר״א הנזכר למד עמהם לפני מהר״ח, ומהר״ח היה קורא לו תפוח כי מאנסאנו היא לע״ז תפוח, הרב הנזכר היה מקובל ומליץ גדול ודרשן נפלא, והניח אחריו הרבה חבורים אשר יתמה האדם ויתפלא שאפילו אם היו ימיו מאתים שנה אי אפשר לגומרם גם בהעתקה, ורוב חיבוריו הנם תחת ידי מסודרים ומועתקים על נכון כדפוס ממש, וכולם עשה להם הקדמות בלשון צח, ויש מהם שנת ישן כתב שלהם עד שכמעט נמחקו האותיות.

ואלו הם חיבוריו:

א]. ספר ״ברית אבות״ דרושים על סדר הפרשיות בלשון צח להפליא מכיל בקרבו ש׳ דפים גדולים, והעתקה הספר הנזכר היתה על ידי תלמידו כהה״ר אברהם בן נחמני ז״ל בשנת תקכ״ג וכמה מיושר כתב ידו ברוך שככה לו בעולמו, ועשה לספר הנזכר מפתחות לרוב גודל הספר הנזכר ילאה האדם למצוא מבוקשו.

ב]. ספר ״זרע אברהם״ פירוש חמשה חומשי תורה מכיל תע״א דפים.

 ג]. ספר ״צלצלי תרועה״ פירוש תהלים מכיל ר״מ דפים.

ד]. ספר ״כנור נעים״ פירוש תהלים מכיל ר״ח דפים גדולים וחסר בסוף הספר חבל על דאבדין.

ה]. ספר ״תוכחות מוסר״ ביאור איוב ק״ה דפים.

 ו]. ספר ״עזרת השבטים״ דרושים ביאור י״א תפלות שהתפלל.אביר הרועים על השבטים קי״ד דפים.

 ז]. ספר ״נופת צופים״ ביאור משלי מכיל ק״ס דפים.

 ח]. ספר ״עושה שלום״ ט״ו דרושים למעלת השלום.

 ט]. ספר ״דברי אמת״ ביאור מגילת קהלת

י]. ספר ״בית פרץ״ ביאור מגילות רות.

יא]. ספר ״מקור דמעה״ ביאור מגילת איכה.

 יב]. ספר אחר ביאור מגילת איכה על דרך האמת ואת שם הספר לא ידעתי כי נאבד ממנו דף הראשון דוקא אבל הספר יש לו הקדמה ובסופו נמצא קונטרס אחד ביאור איזה מזמור תהלים על דרך האמת.

 יג]. ספר ״פתחי עולם״ ספר גדול דרושים בדרך מוסר יש בו ש״ס דפים.

 יד]. ספר דרושים על הניפטרים ולעצירת גשמים ולשבת כלה וכוי ועל סדר הפרשיות והוא כרך גדול ואת שמו לא ידעתי.

טו]. ספר ״דרך צדיקים״ כ״ו דרושים.

 טז]. ספר ״מאה שערים״ והוא קובץ גדול דרושים ויש בו ק׳ דרושים מכיל שע״ז דפים גדולים. ועוד נמצאים ספרים אחרים ממנו והמה בבית עק׳ד הספרים של הרב מוהר״ר רפאל אבן צור זצ״ל שהוא אמר לי בחיים חייתו, ובע״ה אזכה לראותם בקרוב. זכיתי וראיתי ספר אחד מהם והוא כרך גדול פירוש על התורה ויש בו קפ״א דפים גדולים ושמו

יז]. ״תורת השם״ ויש בו הקדמה ומפתחות.

ושמעתי משם מהר״ר רפאל יהושע ציון סירירו זצ״ל שהיה מספר על הרב הנזכר ששמע מן הראשונים שהרב הנזכר באיזה זמן כהו עיניו מראות, ויום אחר היה עובר בשוק והיה גוי אחד רוכב על גבי בהמה והבהמה הכתה ברגלה במצחו של הרב הנזכר, ויצא דם ממצחו תכף ויאורו עיניו ובאו יהודים לתפוס בגוי בעל הבהמה ואמר להם הרב הנזכר הניחו אותו מן השמים שלחו אותו לבוא תרופה על ידו. הרב הנזכר שקידתו בתורה היתה להפליא וזכה לב׳ שולחנות תורה ועושר והיו רוצים קצת מהקהל לתובעו לפרוע המס כשאר העשירים וכל חכמי המערב כתבו פסק דין לפוטרו כדין ת״ח. בכאן אעתיק נוסח קבלת עדות שהיתה ביד הרב הנזכר שעליה יסדו פסק דין וזה הנוסח:

במותב ג׳ כחדא הוינא כד אחא קדמנא כהה״ר אהרן הכהן והגיד בתע״ג שמיום בואו להכא פיס יע״א זה כמו יו״ד שנים ויותר והוא יושב בין ברכי החה״ש כהה״ר אברהם מאנסאנו נר״ו בכהה״ר אחרים שהיו לומדים אצל החכם הנזכר ובמשך הזמן הנזכר היה החכם הנזכר שקוד ללמוד וללמד וידיו רב לו במלחמתה של תורה לחבר חיבורים כיד ה׳ הטובה עליו לא ימיש מתוך האהל זולת לסעוד ולקנות מה שיצטרך לו ולאנשי ביתו ואף אם היה בא אליו לבית המדרש שום אדם על איזה עסק לא היה פונה מעסק התורה, ואפילו באותה שעה הספר נשאר לפניו פתוח עד שמדבר עמו בקצרה וחוזר ללמודו, ה׳ אמת במשך כל זמן הנזכר הלך החכם הנזכר פעמים שלש לפאס אלבאלי ולמכנאס יע״א ולא ידע על איזה ענין הלך. בא״מ העיד לפנינו כהה״ר מאיר בן מרגי בתע״ג שמשנת התק״ה ליצירה שבא מעירו להכא ועד היום הוא עד וראה וידע ידיעה ברורה כל מה שהעיד העד הנזכר על החכם הנזכר, באותו מצב העיד כהה״ר אברהם אבן דנאן שמיום שהתחיל ללמוד אצל החכם הנזכר ידע בו ידיעה נאמנה שהוא יושב שוקד על לימודו לא ימיש מתוך האהל מן בקר עד ערב ובכל הכתוב לעיל. בא״מ העידו לפנינו החכם כה״ר אליהו הכהן וכה״ר יעקב בן אבגי וכה״ר יעקב ן׳ נאיים וכה״ר יוסף אצבאג וכה״ר יוסף צרפתי והגידו בתע״ג ככל הכתוב על ספר ומהם שבררו שלא ראו בעיר הזאת שקדן וזריז על לימודו כמוהו ע״כ סתמו עדותן העדים הנזכר וקבלנוה במותב ג׳ כחדא ולראיה שכך העידו לפנינו העדים הנזכר בחדש ניסן בשנת התקט״ו ליצירה ח״פ תמ״ת פה פאס יע״א וקיים, וחתומים כה׳׳ר מימון בכה״ר יוסף בוסידאן וכה״ר מימון בכה״ר יוסף בוסידאן וכה״ר אברהם בן סוסאן והכרנו חתימותיהן, וס״ל נמ״ך שוב בתלת כחדא הוינא יתבין ואתו קדמנא החכם כה״ר אברהם בן סוסאן וכה״ר משה בן סמחון והגידו בתע״ג ככל הדברים הכתובים לעיל ולא זו בלב אלא שהוא מהנה ת״ח מנכסיו וחסד לאברהם כל ימיו במתן בסתר, ולראיה שכך העידו העדים הנזכר בפנינו בזמן הנ״ל ח״פ תמ״ת פה פאס יע״א וקיים וחתומים כה״ר מימון בוסידאן וכה״ר מאיר בן מרגי והכרנו חתימותיהן וחתומים עליהם כהה״ר שמואל בן מלכא וכה״ר יוסף אלנקאר ונתקיימו החתימות לפנינו ולראית האמת ח״פ תמ״ת וקיים, וחתומים כהה״ר אברהם הלוי אלפאצינא וכה״ר יהודה הלוי בר יוסף ז״ל.

ודרך אגב ארשום מה שראיתי בספר דרושים להרב הנז׳ בדרוש שדרש לעצירת גשמים וז״ל להיות שבשנת תקט״ל ליצירה לא היו גשמים והתחילו חצי רעב ובשנת תק״ם לפ״ק בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים י״ם ג״ם למדה אלא שהיו הגשמים כתקנן עד שבחודש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים והתענינו בחוה״מ בעונות ולא נענינו עד ערב ז׳ של פסח ירד מעט שלא הספקנו לקרות עליהם ההודאה וגזרנו תענית ביום ב׳ שאחר הפסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם ושמן זית הגיע לסך ב״ם ד״ת א״ת לרטל, תמרים ב״ם לרטל אגוזים א״ם למאה, שקדים ב״ם ד״ת, דבש ב״ם ה׳ לרטל, וכן כל דבר ודבר ורבים מעמי הארץ נשתמדו והרבה היו חללי רעב בעונות ה׳ ירח על עמי הארץ כי״ר, ושם נמי כתב אני הגבר ראי עני בשבט עברתו, אותי נהג וילך חשך ולא אור. דרך קשתו ויציבני כמטרה לח״ץ בשנת ח״ץ במאה החמשית אשר בו חרבה עירנו בחיצי רעב בכל ערי המערב ואך בי ישוב יהפוך ידו בשנת תק״ם תקם פעמים צרה וישא אברהם את עיניו בבכי יבואו פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה העטופים ברעב בראש כל חוצות, כלו בדמעות עיני ואני בבכייתי אחריד כל חרר מי חרי האף הגדול הזה צרה שאין אחריה צרה כי רבה צרת הרעב על כל צרות שבעולם וכוי, ושם נמי דרוש ב׳ לעצירת גשמים שדרשתי בב״ה הי״ג של התושבים במנחה בשבת בפרשת ויקהל ופקודי בשנת תקמ״א לפ״ק להיות בעונות קוינו לשלם ־תטיס לסך י״ם ה״ם למו״ד ויוקר השערים בכל מידי דמיכל אין ־ז ואנשים ונשים וטף רבו כמו רבו ויצאו בעונות מן הדת ומכת המו' מתחלואי רעב כבדה עד מאד ונשפו הבתים ואין קץ ודי לצרותינו צרות רבות ורעות ה׳ יאמר לצרותינו די והתחלנו לצום יום ג׳ י״ז לאדר.

ובסוף הדרוש הנזכר כתוב בזה הלשון ותהלות לאל אחר שגזרנו לענית יום ב׳ ס׳ ויקרא שהוא היה ער״ח ניסן וכל הקהל של כל העיר התפללו ביחד גם תפלת שחרית בב״ה הי״ג של התושבים בבכי יבואו ובלב נשבר ועלו לבית הקברות בערב יום, ובלילה ליל ר״ח דדן ״זיה ניסן עשה ה׳ נס להתנוסס והאל המושיע ענה אותנו וירדו גשמים הרבה בברקים למטר עשה ולמחר יום שהטיל מטר מטרות עבור ה׳ שנת טובתו והלכנו לב״ה הי״ג כל הקהל כולם וקרינו ההודאה להודות לה׳ בכמה מיני שמחות ופיוטים וזמירות והודאות לאל הודאות ועשו כל הקהל שם שמחה גדול שמחה ומשתה ויו״ט, אחלי יכונו דברי לפני אלוה יתעלה יגמור בעדנו לטובה וישבע כל העולם כולו מטובו וישמור ש״ז מכל דבר רע ויסיר חרפת רעב מן העולם ויתן שובע בעולמו ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום כשנים הטובות לברכה, ובא לציון גואל בב״א כי״ר, ובכ״י מוהר״ר עמנואל אחיו מצאתי שבשנת האמנת״י ליצי׳ בכסלו עשה תענית הפסקה ששה ימים הוא ואחיו מהר״ר אברהם הנזכר זיע״א.

מלכי רבנן, אות א, עמודם ה-ט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 149 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר