מורשת יהדות מרוקו

אליעזר בשן

יונה פארינטה

מקדם ומים כרך ו

יליד מרוקו, כנראה; ניהל עסקי מסחר בין מרוקו לגיברלטר, ובנסיעותיו מילא שליחויות שונות בין הסולטאן ומושל טנג׳יר לקונסול הבריטי הכללי ולמושל גיברלטר. העביר מכתבים וכספים לתשלומים בשני הכיוונים, והיה גם פרשן למכתבים אלה. שימש תורגמן אצל הסולטאן, וכתמורה זכה להקלה בתשלומי מכס בייצוא בקר לגיברלטר. בו בזמן שירת את הבריטים, ודאג לאספקה טרייה לצוות של אנייה בריטית בתטואן בספטמבר 1773 . יעץ למושל גיברלטר כיצד לנסח תשובה לסולטאן. מסר מידע חיוני לבריטים. ואולי פסגת הישגיו בשירות הבריטים היא הצלחתו לשכנע את הסולטאן שיסתלק מיזמתו להעלות את המכס לאספקה המיוצאת לגיברלטר. אינו נזכר במקורות עבריים, אלא רק בתעודות של משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי בין ה־23 במאי 1770 ל־26 במרס 1779, ולאחר מכן על ידי בנו אברהם, שבמכתביו בין ה־19 ל־26 במאי 1783 פירט את תרומת אביו לאינטרסים של בריטניה."

מסעוד דילאמאר

מסעוד דילאמאר, בן למשפחת סוחרים שהייתה מקורבת לסולטאן, שימש סוכן של הסולטאן באירופה. ישב באמסטרדם החל בשנת 1775, היה לו סוכן בלונדון, ושם הוא ביקר מדי פעם. בין 1782 ל־1786 מילא ארבע פעמים שליחויות בשם הסולטאן למלך בריטניה. פעמיים העביר את תשובות המלך ג׳ורג׳ השלישי לסולטאן. בין הפעולות שעשה עבור הסולטאן בשנים 1786-1783 הייתה תביעת פיצויים לסחורות שהבריטים החרימו באחת מאגיות הסולטאן. מגעיו עם הדיפלומטים הבריטים במרוקו התבטאו במסירת מידע ובמתן הלוואה, שלא ברור אם הוחזרה: שניים מהם הסתייגו ממנו, ואחד משניהם אף התנגד לחלקם של יהודים בשירות הדיפלומטי במרוקו.

לאביו שלום, שהיה תלמיד חכם ומקובל, חמישה בנים שעסקו במסחר או בבנקאות והיו סוכני הסולטאן ומקורבים אליו. רומאנילי כותב עליהם, שבהיותו במזגן ביקר בביתו של אחד האחים, מרדכי, והוא מכנהו ״איש חכם וישר וירא אלקים, היו לו ארבעה אחים, שנים אתו במזגן ואחד באמשטרדם בעושר וכבוד לבטח״. והכוונה למסעוד, שבא לשם בשנת 1775. בתעודות של הארכיון הבריטי מצוי מידע עליו מן ה־1 ביוני 1782 עד דצמבר 1790.

בספטמבר 1782 התבקש מסעוד למסור למלך בריטניה מכתב מהסולטאן, שבו הציע הסולטאן בין השאר לחדש את הסכם השלום והסחר בין שתי המדינות, והודיע כי יעניק לבריטים פריבילגיות שונות. דילאמאר מסר את המכתב למלך ב־13 בספטמבר, והוסיף בעל־פה פרטים בהתאם להנחיות הסולטאן.

וזה הרקע להצעה: עד סוף שנת 1780 הייתה האוריינטציה של הסולטאן פרו־בריטית. אז הוא חתם על הסכם עם ספרד, ולפיו העמיד לרשותה את נמלי טנג׳יר ולרש למשך שנה, החל ב־1 בינואר 1781, תמורת תשלום והחזרת מאה שבויים מרוקאים מספרד. כתוצאה מכך גורשו מטע׳יר הקונסול הכללי הבריטי ואזרחים בריטים ששהו בה. כשתם מועד ההסכם, בסוף שנת 1781, החליט הסולטאן לפתוח את שני הנמלים הללו לכל המדינות, ושיגר את דילאמאר לבריטניה כדי לחדש את הסכם השלום בין שתי המדינות.

בתחילת שנת 1786, בהיותו באמסטרדם, קיבל מסעוד שלושה מכתבים מהסולטאן כדי להעבירם למלך בריטניה. תשובת המלך נמסרה למסעוד ב־7 במרס 1786 כדי שיעבירנה לסולטאן. צ׳רלס דף כעם על שתשובת המלך עברה דרך ״היהודי מסעוד״, אבל התערותו לא הועילה. הסולטאן ענה למלך שוב באמצעות מסעוד, ובדצמבר 1786 התבקש לאחרונה למסור מכתב של הסולטאן למלך. לאחר כשלושה חודשים אישר המלך שקיבל את מכתבו של הסולטאן באמצעות ״היהודי דילאמאר״.

חיים בן לחסאן

סגן קונסול של בריטניה בתטואן בשנים 1790-1785. לפני כן העסיקו הממונה על האספקה בגיברלטר כסוכן בתטואן. לא ידוע ממקורות עבריים, אלא רק מחומר ארכיוני בריטי. בהתכתבות בינו ובין מושל גיברלטר נדונה בעיית המכס שהסולטאן הטיל על מצרכי מזון. כיוון שהבריטים לא מיהרו למלא את דרישותיו של הסולטאן, העלה הסולטאן את המכס. לאחר שאניות הסולטאן תוקנו בגיברלטר, הובטח שהמכס יוחזר לתעריף הקודם, הנמוך יותר. בן לחטאן מסר מידע למושל גיברלטר על האירועים במרוקו. למרות זאת הביע המושל דעה שלילית על העסקת יהודים, כי ״הדבר מנוגד לאינטרסים הבריטיים״.

תפקידו העיקרי היה בהפשרת המתיחות בין בריטניה למרוקו, שהחלה בספטמבר 1787 ונמשכה בשנת 1788. המתח החל בכך, שבריטניה סירבה להעמיד לרשות הסולטאן שתי אניות מלחמה שהוא הגה להעניק במתנה לסולטאן העות׳מאני עבדול חמיד(1789-1774) ; הבריטים לא רצו לפגוע ביחסיהם עם רוסיה, אויבת העות׳מאנים. כתגובה הפסיק הסולטאן את האספקה לגיברלטר. היה חשש שמרוקו תכריז מלחמה על בריטניה, רוסיה והולנד. כתוצאה מהאווירה המתוחה פרצו מהומות בתטואן במרס 1788 . הקונסול הבריטי הכללי ג׳ימס מריו מטרה(Matra) אמר עליו, ש״למרות היותו יהודי גילה זהירות ואומץ לב בעת המהומות וגילויי האיבה כלפי הבריטים״.

באפריל 1788 שיגרה ממשלת בריטניה את הקומודור קוסבי בראש שייטת למרוקו, ועמו מכתב מהמלך ג׳ורג׳ לסולטאן, שבו הוא הביע את רצונו לשלום. בשם בריטניה ניהל את המשא־ומתן לשלום בסודיות בן לחטאן. הוא התקבל לריאיון אצל הסולטאן, כשהאדם היחיד שהיה נוכח הוא גזברו היהודי של הסולטאן ונאמנו בשם Baha או Baxa (הכוונה למרדכי אשריקי). הסולטאן נשבע, שיחתוך את בן לחטאן לחתיכות אם יזכיר לווזירים שלו או למושל טנג׳יר את המשא־ומתן הסודי שניהל. הוא מילא תפקיד דו־צדדי, וחזר מהסולטאן בתור שליחו לקונסול הבריטי הכללי ולקוסבי. במכתב שנשא עמו ביקש הסולטאן שיאמינו לכל דבריו של בן לחסאן ״כאילו נאמרו מפיו של הסולטאן עצמו״.

הידיעה האחרונה עליו היא מה־ 6 במאי 1790, כשלושה שבועות לאחר עלות יזיד על כיסא הסולטאנות. הוא נתפש בידי חיילי יזיד ונאסר. הוא שוחרר הודות ליחסו החיובי של יזיד לאעלים. לפי המקור האחרון שבו נזכר בן לחטאן, הוא שוחרר כשהוא רעב ופצוע מכף רגל ועד ראש.

לבסוף נציץ, כי במנגנון של שגריר מרוקו בלונדון הועסקו שלושה יהודים, לפי מקור מה־7 בינואר 1763 : משה מסיאם, ״ליגנויסט״(בקי בלשונות), יהודה אזואלוס ו־י׳ כהן בשירות שאינו מוגדר. יש לשער שהשגריר הביאם ממרוקו, או אולי באו כבר קודם ללונדון.

בניגוד למעמדה של קבוצת היהודים שתיארנו, שזכתה לעושר, לכבוד ולפריבילגיות, הרי רוב יהודי מרוקו היו נתונים להגבלות והשפלות בהתאם ל״תנאי עומר״, סבלו בהתנכלויות וחיו בעניות. רק מעטים תוארו כאנשים שניצלו את מעמדם אצל השלטונות כדי לסייע לאחיהם במצוקתם. מחמד העסיק יהודים בחצרו לא מאהבת מרדכי, אלא משום שהיה זקוק לניסיונם ולכישוריהם. יחסו להמוני בית ישראל לא היה שונה מזה של סולטאנים אחרים.״ כאמור, היו יהודים ששירתו את האינטרסים של שני הצדדים. הבריטים העסיקו יהודים למרות ההסתייגויות, כי הם פעלו ביעילות.

המושל לא נאסר.

כוונת הסולטאן לאסור את המושל, שהייתה ידועה לכותבי המכתב הנ"ל, מתאמתת מדברי הווזיר בובקיר, כי בעקבות פנייתו של דרומונד האי לסולטאן ב – 30 ביוני, שלח הסולטאן את אחיו של הווזיר הנ"ל בראש 200 חיילים כדי להביא את המושל לפאס, מקום משובו של הסולטאן.

ובהמשך נאמר שהתברר כי היהודי הנרצח היה חף מפשע. לא ברור מתי שלח הסולטאן את חייליו למטרה זו. דרומונד האי, שחזר בינתיים לתפקידו, כתב ב – 18 בספטמבר בשולי מידע זה, כי " למרות פקודת הסולטאן, המושל לא נאסר.

דרומונד האי לא הרפה מהנושא ולא השלים עם העובדה שהמושל לא פוטר ולא נענש. ב – 7 באוקטובר כתב מכתב פרטי לווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ובו הביע צערו על שהעצה שנתן לסולטאן ביוני, לא בוצעה.

הוא חזר אפוא על הצעתו שהפתרון היחיד שיספק את דעת הקהל באירופה ואת ממשלת בריטניה ושלו הוא ביצוע פעולות אלה :

פיטורי המושל וענישתו, החזרת הרכוש שנשדד מבן דהאן, ותשלום פיצויים למשפחת הנרצח. כך דיווח למחרת לשר החוץ, וציין שמוחמד ברגאש הודיע לו שהוא לא למד רשמית את החלטת הסולטאן, אבל יש לו סיבה להאמין שמושל אנתיפה יפוטר וייענש.

הדברים לא שכנעו את דרומונד האי, ויש בדברים רק משום רצון להרגיעו. אגב דיווח השגריר לשר החוץ של מקרים נוספים של רציחת יהודים, להל יחשוב שרצח זה הוא מקרה יוצא דופן.

עדותו של משה בן יעקב דהאן על אביו הנרצח והקורות אותו.

בנו של הנרצח הגיע לטנג'יר אחרי שאביו נרצח, ומסר עדות בפני שני נוטריונים ציבוריים מוסלמים, ואלו דבריו :

בהיותו מחוץ לביתו,קיבל מכתב דחוף ממשפחתו ובו נאמר כי המושל של אנתיפה חג' עבד אללאה זנאגוי שלח לקרא לאביו, ולאחר שהגיע לבית המושל, נאסר. המושל לקח ממנו את פרדתו וארנק שכלל שטרות בסך 1900 דולרים. משה חזר מיד לביתו ומצא שכל משפחתו הלכה לבית המושל, הצטרף אליהם ושאל היכן אביו.

ענה לו שהמושל אסרו וציווה לכבול את ידיו ורגליו. אחר כך פקד על ארבעה מחייליו להלקותו, נוסף לכך בעטו בו מהצהריים עד הערב בנוכחות מאורים ויהודים. בעת שהולקה הלך המושל לביתו וציווה שלא יפסיקו להלקותו עד שיחזור.

בינתיים הופיע שריף בשם אלחג' סלימאן ואמר למושל שהוא פשע, וכי מעשיו מנוגדים לחוקי אללה ובני אדם. הודות לכך שוחרר, אבל מצאו שהוא נפטר. המושל ציווה שהגופה תוחזר לחדר. המעיד ומשפחתו ביקשו לראות את האב, אבל לא הורשו.

אפילו לאחר שהקריבו בעלי חיים מול המסגד לקדושים, לתושבים ולמושל, הוא לא שם לבו ואמר : אתם לא תראו אותו ולא תיקחו את גופתו עד שלא תשלמו קנס.  נאלצו לתת לו 86 דולרים, 12 דולרים לחייליו ו – 2 לשוער. כיוון שלא היה בידם כסף, נאלצו ללוותו בריבית גבוהה מאחיו של המושל. לאחר זה הרשה המושל לקחת את הגופה לקבורה.

כשהמעיד הלך לביתו, הציב המושל סביבו שומרים מאורים ויהודים כדי שלא יברח, ושלא יתלונן. אבל הצליח לברוח ליער, בו התחבא במשך ארבעה ימים עד שהחיילים נאשו מלחפשו, ושכר מאורי שילווה אותו בלילה למראכש.

כאן רצה להגיש תלונה בפני הווזירים של המשנה למלך מולאי עומאני, אבל גורש. חזר ביום השני והשלישי, ובכל פעם גרשוהו. הוא בא בדברים עם כמה מנכבדי היהודים במראכש, אבל לא האזינו לו.

מושל דמנאת – כתשעים קילומטרים מזרחית למראכש – הודיע לו באמצעות כמה יהודים שמושל אנתיפה הציע לשלם לו 500 דולרים בתור פיצוי, אבל הוא סירב לקבל. גם לאחר שההצעה הןצעה לו במוגדור על ידי כמה יהודים, עמד בסירובו.

ממוגדור בא לטנג'יר, וכאן כאמור מסר את עדותו. בא לכאן כדי להפעיל את הקונסולים להתערבות בפרשה, לשם סילוק והענשתו של המושל.

במכתבו של דרומונד האי לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר נאמר, כי העדות של הבן נאמרה בנוכחו הווזיר לענייני חוץ. ודרומונד האי זה הזהיר את משה שאם יוכח שלא אמר אמת, יימסר לשלטונות וייענש. ליזור עדותו, קרא משה את אלקים כעד ונשבע כי דמו בראשו אם לא יאמר את האמת.

בעקבות בקשתו של הווזיר הנ"ל, נמסרה העדות לנוטריון ציבורי. עדותו אושרה על ידי עשרים מוסלמי ויהודים, אבל כל הזמן שהמושל נשאר על כנו אינו מפרסם שמותם, מחשש שיהיו קרבנות של נקמה על ידי המושל.

אין ספק שפרט זה, של הנכונות מצדם לתקן ולשפר את המצב, והכל לפי תקנותיו והנהגותיו של הרב צוף דב׳׳ש, השפיע לא במעט בשיקול דעתו של רבי רפאל אהרן לשוב לפעילות בתוך העדה, מתוך תקוה ואמונה שכל ענייני הועד יונהגו בסדר נכון.

במשך מספר חודשים, החזיקו מעמד כל שבעת הנבחרים. אולם, במשך הזמן מרביתם התפטרו מסיבות שונות, כך שכל הנטל נפל על שכמם של העומדים בראש הועד, ה״ה הגבירים הדגולים שהחזיקו בהונם ובממונם את העדה ר׳ חיים מימון עמיאל, וכמה׳׳ר ר׳ רחמים שלמה אבושדיד ז״ל. מתוך חשש שאף הם יתפטרו מכובד המשא וזה יגרום להתמוטטות סופית של ועד העדה, נמנו וגמרו הרבנים רבי רפאל אהרן ורבי משה מלכא ז׳יל להענות להפצרותיו של רחשי׳א הנז׳ לעמוד לימינו בכל ענייני הקהילה.

"… נדרשנו לבקשתו ועשינו סדרים חדשים כדי להקל מעליו, מבואר יוצא סדר ההנהגה הלזו בפנקס כוללינו אשר משם דבר הלמד מענינו כיצד יהיה האופן ומשם בארה… וכל הנכתב והנעשה הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לאהבת האמת והצדק בלתי מרמה ותחבולה. יה׳׳ר שזכות התורה יעמוד לנו שנהיה באהבה רבה ובאחדות גמורה ואל ישלוט שטן במעשה ידינו ויסיר מלבנו קנאה ושנאה אכי״ר. חתמנו שמותינו פה עיר הקדש ירושלים תובב״א בש׳׳א לחדש סיון שנת התרמ״ה ליצירה והכל שריר ובריר וקיים״.

הצי רפאל אהרן בן שמעון ס״ט. הצי משה מלכא ס״ט.

כהמשך לחיזוק ההסכם המי כותבים הרבנים הני׳ל:

״מודים אנחנו הח״מ בהודאה גמורה שרירה וקיימת היות אמת וצדק שאנחנו מסכימים בהסכמה גמורה, להיותינו לאגודה אחת בעסקי ועד כולילנו יצ״ו, להתנהג ביננו באהבה ואחוה לחיותינו בעצה אחת לטובת כולילנו ולתיקון עדתינו והרמת דגל כוללנו בע״ה כדת מה לעשות, ואנחנו מסכימים שידידנו מעלת הגביר החכם השלם דמר פקידא לסב כמה״ר רחמים שלמה אבושדיד יצ״ו דעתו כשניים למספר אנשי הועד, באופן שבהיותינו שלושתינו בעצה אחת יהיה הצירוף ארבע דעות נגד דעות הנשארים. וכל חפצנו ורצוננו שיהיה ידידנו הנז׳ יצ״ו, דעתו שקולה כשניים כי כן ראוי והגון הוא לאותה איצטלא בכל כבוד ועז והדר. יה׳׳ר חפץ ה׳ בידינו יצלח לטובת כוללנו ולעשות רצונו כרצונו אמן״.

וע״ז חתמנו בש״א לח׳ אייר ש׳ תרמ״ה,

הצעיר משה מלכא ס׳׳ט, הצעיר שלמה אבו שדיד ס״ט, הצי רפאל אהרן בן

שמעון ס״ט,

ואחריהם הסכים לכל האמור, ע״ה חיים מימון עמיאל ס׳׳ט.

ביום כ״ב לחודש אדר תרמ״ו (1886), נתבקש לישיבה של מעלה רב העדה והראב״ד הגאון רבי אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל. אחריו מלא את מקומו הגאון רבי יששכר אצראף זצ״ל, ואפשר לציין כי במשך שש שנות כהונתו, השלום והשלוה שררו בתוך העדה. כמובן, שיש גם לזקוף אחדות זו בזכות פעילותם הנמרצת של הידידים מנוער רבי משה מלכא ורבי רפאל אהרן, אשר האצילו ממידותיהם ומהודם על העדה כולה והשפעתם בה היתה רבה.

כפי שניווכח בהמשך, יוזמותיהם של ארבעת גיבורי הספר הן אך מעט מזער מכלל הפעילות המגוונת של פולחני הקדושים התוססת בישראל בשלושים השנים האחרונות. אף אין לראות בארבעה מדגם מייצג של מי שאני מכנה ׳שושביני הקדושים׳— קבוצה קטנה של גברים ונשים שחידשו בארץ, בדרך כלל בעקבות התגלות בחלום, מסורת פולחנית הקשורה לצדיק ממרוקו או לצדיק מקומי. עם זאת, אפשר למצוא היגיון בבחירה בנתיבי מחקר המסתעפים, ישירות או בעקיפין, מאתר מרכזי אחד. בייחוד כשהמקרים הנחקרים מתחלקים שווה בשווה בין גברים לנשים ובין מסורות מיובאות (הכורכות העברה של צדיק ממרוקו לישראל) למסורות מקומיות (הכורכות צדיק ארץ־ישראלי). פריסתם הגיאוגרפית של האתרים רחבה למדי, אף ששניים מהם מצויים באותו יישוב, בית שאן: מן הגליל העליון דרך בקעת הירדן אל מרכז הנגב. חשיבותם של הנחקרים חורגת מעבר למספרם הזעיר, משום שמדובר ביזמים תרבותיים מובהקים, שאתריהם היו במרוצת השנים אבן שואבת לאלפי מאמינים מן השורה.

אמנם היוזמות האלה אינן יכולות להתחרות בכוח המשיכה של אתרי פולחן מרכזיים כמו קבר רבי שמעון בר־יוהאי במירון, קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה, או קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה. אולם הפופולריות של אתרים מרכזיים אלה נובעת ממסורות מבוססות היטב ומתמיכה מוסדית מסועפת שמקורה ברשויות ציבוריות: ואילו ארבעת שושביני הצדיקים המובאים כאן מייצגים מסורות חדשות או מתחדשות, הנישאות באופן בלעדי על כתפיהם של יזמים פרטיים. לעניות דעתי, הערך המרכזי של ספר זה טמון בסיפורי החיים המפורטים ובעולם החוויות העשיר של גיבוריו, שנחשפו והלכו במהלך ראיונות עומק לא מעטים ועל סמך יחסי האמון שנטוו בהדרגה ביני, החוקר, ליזמים. כל סיפור כזה הוא עולם ומלואו, אף שניתן למצוא דפוסים משותפים במסלולי החיים של הארבעה ובנסיבות ההתגלות שחוו.

כל ארבעת המקרים המוצגים כאן היו קשורים באתרים פעילים, שזכו להכרה בקהילות שצצו בהן. עם זאת, במהלך עבודת השדה בשנות השמונים נגלו לעיני הבדלים ברורים בכוח המשיכה שלהם. אנתרופולוגים חוטאים לעתים ברטוריקה ובסגנון כתיבה, וממקמים את מושא חקירתם ב׳הווה אתנוגרפי׳ משולל הקשר היסטורי. אולם בהיסטוריה של מקומות קדושים בארץ ובעולם ידועים אתרים לא מעטים שנעלמו מן המפה באותה מהירות שבה הופיעו. ככל שהקמתו של אתר קדוש קשה ומאומצת, דומה שקיומו וטיפוחו לאורך זמן קשים ותובעניים אף יותר. משום כך לא היה בהצלחתם הראשונית של היזמים משום ערובה לקיום מתמשך של האתרים שזה מקרוב נתכוננו. המודעות ל׳חיי המדף׳ הקצרים של אתרים רבים במפת המקומות הקדושים בישראל רוויית המחלוקות והתמורות, הניעה אותי לחזור ולבקר בארבעת האתרים כעשרים שנים לאחר ביקורי הראשונים, ולבדוק מה עלה בגורלם. המידע שאספתי בביקורים אלה, שנערכו בסוף 2001 ובסוף 2002, יוסיף להתבוננות באתרים ממד דיאכרוני, גם אם העומק ההיסטורי שהושג הוא בן שני עשורים בלבד.

השאלה אם להציג את ארבעת היזמים בשמם המפורש או לנסות להסוות את זהותם עוררה בי התלבטויות ממושכות. המגמה המקובלת להסוות את שמותיהם ואת נסיבות חייהם של הנחקרים, הנסמכת על נימוקים אתיים כבדי משקל, נראתה לי קשה מאוד ליישום במקרים שלפנינו, ואולי גם לא נחוצה. הפקפוק שלי בנחיצות ההסוואה — ׳פרה קדושה׳ בכתיבה האתנוגרפיה — עלול להיראות כרציונליזציה גרידא, אולם הוא נובע בחלקו מהתגובות שקיבלתי ממידענים, שאת זהותם הסוויתי באופן שיטתי בספר קודם שלי(בילו תשנ״ג). הסתבר לי להפתעתי, כי מה שנראה בעיני כניסיון ראוי להערכה להגן על פרטיותם, נתפס בעיני אחדים מהם כמעשה מיותר ואף מעליב, ששלל מהם, ללא התייעצות או בדיקה, את נוכחותם בספר. מכל מקום, הייחודיות של ארבעת המקרים המתוארים כאן לא איפשרה לתת להם חיסיון מוחלט מבלי לשנות לחלוטין את כל פרטיהם האישיים ואת מהלך חייהם. שינוי מקיף כזה היה מרדד את ההבנות ואת המשמעויות שאפשר להפיק מהחומר שאספתי. בסופו של דבר, עבודתי עוסקת בדמויות בעלות זהות מוגדרת, הפועלות בנסיבות חיים אישיות וחברתיות מיוחדות, בהקשר היסטורי נתון, במקומות ידועים ובתאריכים נקובים. הניסיון לפרש את סיפורי החיים של היזמים — המערכים המלכדים את כל העובדות האלה לרצף עלילתי — ולהקנות להם משמעות, כרוך לבלי הפרד במארג הספציפי של אסוציאציות לנתונים הקונקרטיים האלה, ולא לאחרים.

אני מודע לאחריות שמטילה עלי ההחלטה להציג את סיפוריהם של אברהם, יעיש, עלו ואסתר ללא חציצה. אמנם, במוקד הסיפורים עומדת התגלותו של צדיק נערץ — חוויית שיא רוחנית, המעצימה את המספרים והמעניקה להם תחושת התחדשות וביטחון בייעודם, אולם הזיקה המוכרת בין סיפורי התגלות דתית והארה מיסטית לבין מצבים של מצוקה, מחלה וסבל לא נעדרה גם מהמקרים שלפנינו. כל היזמים, גברים כנשים, שיתפו אותי גם באירועי שפל בחייהם, טראומות ומשברים שהצגתם ברשות הרבים אינה קלה, אך התעלמות מהם הייתה מעקרת את ההתגלות מן הכוח המניע שביסודה. בסופו של דבר, המבחן האמיתי של הדילמה שאני מציג כאן הוא ביכולת להציג את עולם החוויות הפנימי של גיבורי הספר, כמו גם את המציאות החברתית ואת ההקשר התרבותי שהם פועלים בהם, מתוך גישה אמפתית ומכבדת ומבלי להזיק להם. אני מקווה שעמדתי במבחן זה.

השאלות החברתיות והפוליטיות שחידוש פולחני הקדושים מעלה בנוגע לפניה של החברה הישראלית, הן מורכבות למדי. אך ברמה האישית לא יכולתי שלא להתפעל מהעוצמה הטמונה בחוויות ההתגלות של אנשים פשוטים, מעוטי השכלה רשמית ואמצעים כלכליים, החיים בפריפריה העירונית של המדינה, עוצמה שאיפשרה להם לטעון את חייהם במשמעויות רוחניות, לרפא באמצעותן את מצוקותיהם, ואף לכונן אתרים מקודשים שנועדו לרפא אחרים. לחוויות אלה ברצוני לתת קול, וכן גם להשתמעויות האישיות והקיבוציות שלהן ולתמורות שחוללו

בין הפליטים הרבים שהגיעו לצרפת ממזרח אירופה היו גם רבנים ותלמידי ישיבות גדולות מפולין וליטא. באמצעות ״ועד ההצלה״ של אגודת הרבנים בארצות־הברית בראשותם של הרב אהרון קוטלר והרב קלמנוביץ ובסיוע הג׳ויינט, התארגנו רבנים ידועי שם והפכו את צרפת, ובעיקר את ה״פלאצל״ (הגיטו היהודי הישן) בפאריז, למרכז ארגוני לקליטה ולטיפול באלפי הפליטים ובילדים יתומים. במספר עיירות ברחבי צרפת נקנו או נשכרו אחוזות ששימשו כאכסניות לקליטת הפליטים וסייעו להם לחזור לחיים נורמליים. במקומות כמו אקס לה בן, פפינרי (Pepiniere) ליד ורסאי, סן ז׳רמן און לייSaint Germin En Lay,  פובליענס ובמקומות נוספים התקבצו תלמידי ישיבות ומוריהם. בפפינרי התקבצו למשל תלמידים מהישיבות המפורסמות בליטא – סלובודקה, קמניץ, וטלזה – בהנהגתו של הרב יצחק בצלאל אורלנסקי; ובעיירה פובליענס נאספו תלמידים בהנהגתו של הרב גרשון ליבמאן, ממשיך זרם ומסורת נוברדהוק. ארגונים אלו השקיעו כספים, גייסו מורים, ואף נתנו מענה כולל ליתומים – מחיה, מגורים ולימודים.

מרבית הארגונים שצצו על אדמת צרפת לאחר המלחמה לא האריכו ימים, כיוון שרוב הניצולים ממזרח אירופה לא השתקעו בצרפת אלא היגרו לארצות־הברית ולארץ־ישראל. אולם המאמצים הרבים שהושקעו בצרפת בהקמת המוסדות והאכסניות הניחו תשתית מוצקה למספר מרכזים תורניים אשר התבססו בה, כגון ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן, וישיבת ״אור יוסף״ בפובליענס.

תהליך העברת התלמידים ממרוקו לישיבות הליטאיות התרחש במקביל לתהליך שיקומו של החינוך המסורתי במרוקו ותוך אינטראקציה עמו. ״עולם התורה״ המשתקם, והקמתן ופריחתן של הישיבות הליטאיות בצרפת, אנגליה וטנג׳יר, התאפשר רק על ידי גיוס תלמידים ממרוקו וקליטתם בתוך עולם זה. אולם העברתם עמדה בסתירה לצרכי החינוך היהודי המקומי, שהיה זקוק לצוות חינוכי שיוכל לענות על הצרכים הדחופים בשל התפתחותו המואצת.

לנגד עיניהם של הרבנים הליטאים עמדה הצלת שארית הפליטה מכליה רוחנית במובן הרחב. לדידם מדובר היה לא רק בתלמידים אלא בהצלת העם היהודי כולו ובכללו יהדות מרוקו, ששולבה בתפיסת ״ההצלה״ הכוללת. הרב קלמנוביץ ביטא זאת בלשונו המיוחדת: …ומאז עד היום כותבים לי המצב הרוחני יורד מיום אל יום והתלמידים מתמעטים משעה לשעה. ובא שם מנהל חולני ללמוד הצרפתית והוא חופשי ומשחית ומקלקל הכל. ואין איש שם על לב. לבי לבי על שארית פליטת בית חיינו ההולך לטמיון. ובעוה״ר כל ארצות אירופה נחרבו, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו…

מששמע הרב ליבמאן(ניצול שואה) כי בצפון אפריקה חיים עוד כחצי מיליון יהודים מיהר לנסוע לשם, ללא ידיעת השפה הצרפתית או הערבית, כדי לאסוף כמה עשרות תלמידים לישיבת ״בית יוסף״ בפובליענס. כבר בשנת 1945 קשר הרב חייקין, מישיבת אקס לה בן, קשרים עם יהודי מרוקו ועם הרב ידידיה מונסינגו רבה של פאז, וקלט בישיבתו תלמידים ממרוקו מייד בשנים הראשונות לאחר המלחמה. באנגליה, למשל, לא יכול היה הרב וולטנר למצוא מועמדים מבני המקום או מהפליטים שהגיעו ממזרח אירופה לישיבתו. על כן נסע למרוקו בשנת 1950 ואסף תלמידים לחיזוק ישיבתו באנגליה. מאוחר יותר החליט לעקור מאנגליה, השתקע במרוקו והקים בה ישיבה.

הרב סמיאטיצקי מישיבת ״תורת אמת״(שניידר) בלונדון מספר שהרב וולטנר ״הביא עמו פנינים יקרים מתוככי מרוקו המעטירה, תלמידים אלו מפורסמים כיום בין מרביצי התורה בעולם הישיבות״.

אך לא רק הצלת ״שבט בנימין״ עמדה לנגד עיניהם של הרבנים, אלא גם, ואולי בעיקר, הצלת הישיבות ומסורות הלימוד והמוסר שלהן שאותם רצו לשמר. כיוון שהמוסדות באירופה התרוקנו ממרבית הפליטים שכן אלה המשיכו דרכם לישראל ולארצות־הברית ויצאו מתחום סמכותם של הרבנים, גילו האחרונים את הפוטנציאל האדיר הטמון ביהדות מרוקו הדתית ביסודה. האפשרות שיימצאו בקרבה, ללא קושי, בני תורה שימלאו את הישיבות הריקות ויפיחו חיים חדשים בעולם התורה הליטאי, היוותה ללא ספק את המוטיב המרכזי של פעולתם במרוקו.

לאחר שובו של הרב קלמנוביץ לארצות־הברית בשנת 1947, בתום סיורו המשותף עם הרב עבו בקהילות היהודיות במרוקו, החלה ביניהם התכתבות בעניין הוצאת התלמידים ממרוקו. ההתכתבות מאופיינת בלחץ, בבהילות ובתחושה שהשעה דוחקת, לא בעניין הנחת התשתית לרשת ״אוצר התורה״ במרוקו(שלשמה נשלח הרב עבו למרוקו), אלא לגבי העברת בני תורה ממרוקו ללימודים בישיבות אירופה: כי נחוץ לזרז את התלמידים הראשונים למהר לבוא תיכף ומיד על ידי אוירון אייר פראנס… ואין לחכות אף רגע אחד… כי מי יודע מה ילד יום וכל יום הולך וקשה בעניינים אלו… והנני מצווה ומבקש בכל לשון של בקשה שימהרו לשלוח את הבחורים ואל יאחרו ואל יעכבו אף רגע, וימהרו לשלחם במוקדם האפשרי… ולבד זאת עליו לודע כי רק המצוינים ביותר בעלי כשרון ודעת המה יכולים לבוא, ולא פשוטים. וגם רק צעירים מגיל שמונה עשרה או תשע עשרה או עשרים.

דעת נשים ועצתן.

302 –  אל־מרא, שאוורהא, ולא תעמל ב־ראייהא.

אשה, התייעץ איתה, ואל תעשה כעצתה.

שאל עצת נשים, ועשה הפכן. (מגן אבות כד בי) טול עצה מאשתך, ועשה את היפוכה. (פתגמים ומכתמים, לחנניה רייבמן)

303 –  אלי סמע ל־ראיי מרארנו, עבאה אל וואד.

השומע לעצת אשתו, נגיר עם זרם הנחל

כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהינום. (בבא מציעה

      אץלו לגבר עלבון גדול מלהיות נשמע לאשתו.

(משנה ראשונים לקלצקין)

304 – ראיי אל מרא מעאה כ'סארא

עצת אישה הפסד בצדה

עצת אשה יקרה יותר מדי, או זולה יותר מדי. (אלברטנו מברשיה)

אדם חכם אינו מגלה סודו לאשתו. (פתגם צרפתי)

 אל תגיד לאשתך מה שאתה רוצה להסתיר. (בני׳ל)

אלמנות.

305 – אל־מרא אלי מא תערפש תנווח,

כ׳סארא ימות ראג׳להא.

אשה שאינה יודעת לקונן, חבל על מות בעלה

      כבוד העוף בקנו. (רש״י, קמחי, שקל הקודש)

306 – אוגיהו פל-בית, ולא קנדיל ד-זית.

דמותו בבית, ולא מנורת שמן-זית.

307 – מא תעבי אל הג׳אלא וואכ׳א כ׳דהא מסמום;

אנתי תחבהא והייא תקול

אלאה ירחמ אלמרחום.          

אל תשא אלמנה גם אם לחייה זר פרחים הם,

 אתה תאהב אותה והיא תאמר:

 האל ירחם המרוחם.

אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמהו ( עבודה זרה יח' )

רבי אברהם ב״ר יהונתן מאנסאנו

מרבני פאס שבמרוקו והוא חי בק׳ החמשית וששית ונתבש״מ ביום ד׳ ט׳ אלול תקמ״א [1781], והוא למד תורה אצל הרה״ג מוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל. שכן כתב בספר דרושים שלו בזה הלשון: דרוש שדרשתי בפקידת השנה של רבקה אשת מו״ר החכם השלם הדו״מ הרב המובהק כמוהר״ר שמואל בן אלבאז זלה״ה, ואחר כך כשנשא מוהרש״א הנזכר עול הצבור על שכמו מסר כל התלמידים להרה״ג מוהר״ר חיים אבן עטר זצ״ל, וגם מהר״א הנזכר למד עמהם לפני מהר״ח, ומהר״ח היה קורא לו תפוח כי מאנסאנו היא לע״ז תפוח, הרב הנזכר היה מקובל ומליץ גדול ודרשן נפלא, והניח אחריו הרבה חבורים אשר יתמה האדם ויתפלא שאפילו אם היו ימיו מאתים שנה אי אפשר לגומרם גם בהעתקה, ורוב חיבוריו הנם תחת ידי מסודרים ומועתקים על נכון כדפוס ממש, וכולם עשה להם הקדמות בלשון צח, ויש מהם שנת ישן כתב שלהם עד שכמעט נמחקו האותיות.

ואלו הם חיבוריו:

א]. ספר ״ברית אבות״ דרושים על סדר הפרשיות בלשון צח להפליא מכיל בקרבו ש׳ דפים גדולים, והעתקה הספר הנזכר היתה על ידי תלמידו כהה״ר אברהם בן נחמני ז״ל בשנת תקכ״ג וכמה מיושר כתב ידו ברוך שככה לו בעולמו, ועשה לספר הנזכר מפתחות לרוב גודל הספר הנזכר ילאה האדם למצוא מבוקשו.

ב]. ספר ״זרע אברהם״ פירוש חמשה חומשי תורה מכיל תע״א דפים.

 ג]. ספר ״צלצלי תרועה״ פירוש תהלים מכיל ר״מ דפים.

ד]. ספר ״כנור נעים״ פירוש תהלים מכיל ר״ח דפים גדולים וחסר בסוף הספר חבל על דאבדין.

ה]. ספר ״תוכחות מוסר״ ביאור איוב ק״ה דפים.

 ו]. ספר ״עזרת השבטים״ דרושים ביאור י״א תפלות שהתפלל.אביר הרועים על השבטים קי״ד דפים.

 ז]. ספר ״נופת צופים״ ביאור משלי מכיל ק״ס דפים.

 ח]. ספר ״עושה שלום״ ט״ו דרושים למעלת השלום.

 ט]. ספר ״דברי אמת״ ביאור מגילת קהלת

י]. ספר ״בית פרץ״ ביאור מגילות רות.

יא]. ספר ״מקור דמעה״ ביאור מגילת איכה.

 יב]. ספר אחר ביאור מגילת איכה על דרך האמת ואת שם הספר לא ידעתי כי נאבד ממנו דף הראשון דוקא אבל הספר יש לו הקדמה ובסופו נמצא קונטרס אחד ביאור איזה מזמור תהלים על דרך האמת.

 יג]. ספר ״פתחי עולם״ ספר גדול דרושים בדרך מוסר יש בו ש״ס דפים.

 יד]. ספר דרושים על הניפטרים ולעצירת גשמים ולשבת כלה וכוי ועל סדר הפרשיות והוא כרך גדול ואת שמו לא ידעתי.

טו]. ספר ״דרך צדיקים״ כ״ו דרושים.

 טז]. ספר ״מאה שערים״ והוא קובץ גדול דרושים ויש בו ק׳ דרושים מכיל שע״ז דפים גדולים. ועוד נמצאים ספרים אחרים ממנו והמה בבית עק׳ד הספרים של הרב מוהר״ר רפאל אבן צור זצ״ל שהוא אמר לי בחיים חייתו, ובע״ה אזכה לראותם בקרוב. זכיתי וראיתי ספר אחד מהם והוא כרך גדול פירוש על התורה ויש בו קפ״א דפים גדולים ושמו

יז]. ״תורת השם״ ויש בו הקדמה ומפתחות.

ושמעתי משם מהר״ר רפאל יהושע ציון סירירו זצ״ל שהיה מספר על הרב הנזכר ששמע מן הראשונים שהרב הנזכר באיזה זמן כהו עיניו מראות, ויום אחר היה עובר בשוק והיה גוי אחד רוכב על גבי בהמה והבהמה הכתה ברגלה במצחו של הרב הנזכר, ויצא דם ממצחו תכף ויאורו עיניו ובאו יהודים לתפוס בגוי בעל הבהמה ואמר להם הרב הנזכר הניחו אותו מן השמים שלחו אותו לבוא תרופה על ידו. הרב הנזכר שקידתו בתורה היתה להפליא וזכה לב׳ שולחנות תורה ועושר והיו רוצים קצת מהקהל לתובעו לפרוע המס כשאר העשירים וכל חכמי המערב כתבו פסק דין לפוטרו כדין ת״ח. בכאן אעתיק נוסח קבלת עדות שהיתה ביד הרב הנזכר שעליה יסדו פסק דין וזה הנוסח:

במותב ג׳ כחדא הוינא כד אחא קדמנא כהה״ר אהרן הכהן והגיד בתע״ג שמיום בואו להכא פיס יע״א זה כמו יו״ד שנים ויותר והוא יושב בין ברכי החה״ש כהה״ר אברהם מאנסאנו נר״ו בכהה״ר אחרים שהיו לומדים אצל החכם הנזכר ובמשך הזמן הנזכר היה החכם הנזכר שקוד ללמוד וללמד וידיו רב לו במלחמתה של תורה לחבר חיבורים כיד ה׳ הטובה עליו לא ימיש מתוך האהל זולת לסעוד ולקנות מה שיצטרך לו ולאנשי ביתו ואף אם היה בא אליו לבית המדרש שום אדם על איזה עסק לא היה פונה מעסק התורה, ואפילו באותה שעה הספר נשאר לפניו פתוח עד שמדבר עמו בקצרה וחוזר ללמודו, ה׳ אמת במשך כל זמן הנזכר הלך החכם הנזכר פעמים שלש לפאס אלבאלי ולמכנאס יע״א ולא ידע על איזה ענין הלך. בא״מ העיד לפנינו כהה״ר מאיר בן מרגי בתע״ג שמשנת התק״ה ליצירה שבא מעירו להכא ועד היום הוא עד וראה וידע ידיעה ברורה כל מה שהעיד העד הנזכר על החכם הנזכר, באותו מצב העיד כהה״ר אברהם אבן דנאן שמיום שהתחיל ללמוד אצל החכם הנזכר ידע בו ידיעה נאמנה שהוא יושב שוקד על לימודו לא ימיש מתוך האהל מן בקר עד ערב ובכל הכתוב לעיל. בא״מ העידו לפנינו החכם כה״ר אליהו הכהן וכה״ר יעקב בן אבגי וכה״ר יעקב ן׳ נאיים וכה״ר יוסף אצבאג וכה״ר יוסף צרפתי והגידו בתע״ג ככל הכתוב על ספר ומהם שבררו שלא ראו בעיר הזאת שקדן וזריז על לימודו כמוהו ע״כ סתמו עדותן העדים הנזכר וקבלנוה במותב ג׳ כחדא ולראיה שכך העידו לפנינו העדים הנזכר בחדש ניסן בשנת התקט״ו ליצירה ח״פ תמ״ת פה פאס יע״א וקיים, וחתומים כה׳׳ר מימון בכה״ר יוסף בוסידאן וכה״ר מימון בכה״ר יוסף בוסידאן וכה״ר אברהם בן סוסאן והכרנו חתימותיהן, וס״ל נמ״ך שוב בתלת כחדא הוינא יתבין ואתו קדמנא החכם כה״ר אברהם בן סוסאן וכה״ר משה בן סמחון והגידו בתע״ג ככל הדברים הכתובים לעיל ולא זו בלב אלא שהוא מהנה ת״ח מנכסיו וחסד לאברהם כל ימיו במתן בסתר, ולראיה שכך העידו העדים הנזכר בפנינו בזמן הנ״ל ח״פ תמ״ת פה פאס יע״א וקיים וחתומים כה״ר מימון בוסידאן וכה״ר מאיר בן מרגי והכרנו חתימותיהן וחתומים עליהם כהה״ר שמואל בן מלכא וכה״ר יוסף אלנקאר ונתקיימו החתימות לפנינו ולראית האמת ח״פ תמ״ת וקיים, וחתומים כהה״ר אברהם הלוי אלפאצינא וכה״ר יהודה הלוי בר יוסף ז״ל.

ודרך אגב ארשום מה שראיתי בספר דרושים להרב הנז׳ בדרוש שדרש לעצירת גשמים וז״ל להיות שבשנת תקט״ל ליצירה לא היו גשמים והתחילו חצי רעב ובשנת תק״ם לפ״ק בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים י״ם ג״ם למדה אלא שהיו הגשמים כתקנן עד שבחודש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים והתענינו בחוה״מ בעונות ולא נענינו עד ערב ז׳ של פסח ירד מעט שלא הספקנו לקרות עליהם ההודאה וגזרנו תענית ביום ב׳ שאחר הפסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם ושמן זית הגיע לסך ב״ם ד״ת א״ת לרטל, תמרים ב״ם לרטל אגוזים א״ם למאה, שקדים ב״ם ד״ת, דבש ב״ם ה׳ לרטל, וכן כל דבר ודבר ורבים מעמי הארץ נשתמדו והרבה היו חללי רעב בעונות ה׳ ירח על עמי הארץ כי״ר, ושם נמי כתב אני הגבר ראי עני בשבט עברתו, אותי נהג וילך חשך ולא אור. דרך קשתו ויציבני כמטרה לח״ץ בשנת ח״ץ במאה החמשית אשר בו חרבה עירנו בחיצי רעב בכל ערי המערב ואך בי ישוב יהפוך ידו בשנת תק״ם תקם פעמים צרה וישא אברהם את עיניו בבכי יבואו פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה העטופים ברעב בראש כל חוצות, כלו בדמעות עיני ואני בבכייתי אחריד כל חרר מי חרי האף הגדול הזה צרה שאין אחריה צרה כי רבה צרת הרעב על כל צרות שבעולם וכוי, ושם נמי דרוש ב׳ לעצירת גשמים שדרשתי בב״ה הי״ג של התושבים במנחה בשבת בפרשת ויקהל ופקודי בשנת תקמ״א לפ״ק להיות בעונות קוינו לשלם ־תטיס לסך י״ם ה״ם למו״ד ויוקר השערים בכל מידי דמיכל אין ־ז ואנשים ונשים וטף רבו כמו רבו ויצאו בעונות מן הדת ומכת המו' מתחלואי רעב כבדה עד מאד ונשפו הבתים ואין קץ ודי לצרותינו צרות רבות ורעות ה׳ יאמר לצרותינו די והתחלנו לצום יום ג׳ י״ז לאדר.

ובסוף הדרוש הנזכר כתוב בזה הלשון ותהלות לאל אחר שגזרנו לענית יום ב׳ ס׳ ויקרא שהוא היה ער״ח ניסן וכל הקהל של כל העיר התפללו ביחד גם תפלת שחרית בב״ה הי״ג של התושבים בבכי יבואו ובלב נשבר ועלו לבית הקברות בערב יום, ובלילה ליל ר״ח דדן ״זיה ניסן עשה ה׳ נס להתנוסס והאל המושיע ענה אותנו וירדו גשמים הרבה בברקים למטר עשה ולמחר יום שהטיל מטר מטרות עבור ה׳ שנת טובתו והלכנו לב״ה הי״ג כל הקהל כולם וקרינו ההודאה להודות לה׳ בכמה מיני שמחות ופיוטים וזמירות והודאות לאל הודאות ועשו כל הקהל שם שמחה גדול שמחה ומשתה ויו״ט, אחלי יכונו דברי לפני אלוה יתעלה יגמור בעדנו לטובה וישבע כל העולם כולו מטובו וישמור ש״ז מכל דבר רע ויסיר חרפת רעב מן העולם ויתן שובע בעולמו ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום כשנים הטובות לברכה, ובא לציון גואל בב״א כי״ר, ובכ״י מוהר״ר עמנואל אחיו מצאתי שבשנת האמנת״י ליצי׳ בכסלו עשה תענית הפסקה ששה ימים הוא ואחיו מהר״ר אברהם הנזכר זיע״א.

מלכי רבנן, אות א, עמודם ה-ט

ג. מנהג מרוקו בימי החנוכה בתפילת שחרית לדלג על אמירת בית יעקב ושירו של יום ואומרים את מזמור החג בלבד.

הרב אסולים הי"ו

כך מובא בסידור תפילת החודש וזכור לאברהם. כ״כ בשו״ת שושנים לדוד עבאח (חאו״ח סיי א דף סחי עמי א). וכתב הגאון רבי שלום משאש זע״ל בשו״ת שמש ומגן (ח״ד או״ח סימן כג), וז״ל וגם לא נכון לומר שני המזמורים ולכפול שיר היום בי פעמים שזה לא יתכן מדינא דגמרא. וכמ״ש החקרי לב (סימן לב), וכן הוכיח הפרי חדש (סימן תרפ״ד), וכן מהירושלמי (סוף שקלים), ומנהגנו מיוסד על אדני פז וכוי. וכ״כ הרב נוהג בחוכמה (עמי רכז). ועיי בסידור אשל אברהם חפוטא (עמי תקלזי). וכן מנהג יהודי לוב כמובא בסידור עוד אבינו חי (עמוד תל). וכן מנהג יהודי תוניס כמובא בספר עלי הדס (פרק ז אות טז), ובספר ברית כהונה חנוכה (אות מערכת ח אות ד), שמדלגים על אמירת בית יעקב ומזמור של יום, ואומרים מזמור לחנוכה.

וכן מנהג יהודי אלגייר. וכתב בספר בן איש חי (ש״א פרשת כי תשא אות יז),

שבבגדאד היה מנהג קדמון שבכל יום שאומרים מזמור השייך לאותו יום. כמו בחנוכה ופורים ובימי תענית ציבור, לא היו נוהגים לומר ״בית יעקב לכו ונלכה״, עם המזמור של אותו יום הקבוע לאומרו בימות השבוע, אלא רק המזמור השייך למאורע של אותו יום בלבד וכוי. וכתב מרן פאר הדור הגרע״י זצוק״ל בספרו הליכות עולם (פי כי תשא ש״א ה״ז עמי רמ״ו) יש נוהגים שלא לומר שיר של יום בימים אלו כלל, ואומרים במקומו את המזמור המיוחד לאותו יום, ובכל מקום יעשו כמנהגם.

מנהגי אבילות בחנוכה

א. מנהגנו לומר בחנוכה בבית האבל את ההלל, מכיוון שאמירתו חובה ולא צד מנהג.

ראה בשו״ת כרם חמר לר״א אנקוואה זצוק״ל(או״ח סימן יב), כ״כ בקיצוש״ע טולידאנו זצ״ל (סיי תרכ״ד ס״ג). וכך כתב הבן איש חי (ש״ב פרשת ויקרא הלכה טו). ועי״ע בקונטרס פסקי רבותינו מן המערב לרי שאול עזריאל שליט״א (עמי 67 דיני אבלות בחנוכה סעיי גי הערה 99), והארכנו עוד בזה בקונטרס ״תורת אמך״ (אבלות עמי סאי וסדי) עי״ש 

ב. (א) יש נהגו לעלות לבית עלמין ביום פקודה, (יום השבעה, יום השלושים, יום השנה), גם בימי חנוכה, חוה״מ פסח, וסוכות.

(ב) ויש שנהגו שלא לעלות כלל לבית העלמין בימים אלו מלבד לקברי צדיקים.

(א)  כך כתב הרב שמש ומגן (ח״ד אור״ח סימן סו). והוא מנהג מכנאס. וכן בספר נהגו העם מנהג עיר צפרו. (אבלות אות מד). והגאון הרב יהושע מאמאן שליט״א בעל שו״ת עמק יהושע מורה שמי שיעלה לבית עלמין ללא בכי יכול לעלות בימי חנוכה וכדומה. (מפי בנו הרה״ג רבי רפאל מאמאן).

(ב)  כן הוא המנהג בע״ת מראכש שלא לעלות בימי המועד מלבד הילולא של צדיק. (הערות למגן אבות יו״ד עמוד שצז אות מג). וכן בעיר בני מלאל, קזבלנקה לא עולין לבית עלמין. (הרה״ג יחיאל בוחבוט). וכן המנהג בעיר פאס לא ביקרו בבית החיים העלמין בחול המועד כמובא בספר מגן אבות (עמוד תס״ד אות כא). וכן מנהג יהודי אלגייר (לקץ הימין, חסד ואמת. עמוד 36). וכן כתב בספר מועד לכל חי (סימן זך אות יא), וכ״כ הרב בן איש חי (ש״ר וישב אות כב), בשם משנה כסף שלא עולים לבית הקברות בחנוכה ימי שיש לו יארצייט ילך לפני חנוכה. ועיי באורך בקונטרס ״תורת אמך״ (אבלות עמי עהי).

א. המנהג בחנוכה לאכול מאכלים הנעשים עם שמן זכר לנס ולכן נהגו לאכול סופגנין המטוגנים בשמן הנקראים ״ספינג׳״ בלע״ז.

עיי רבי יהודה ב״ר מאיר טולידאנו זצ״ל, וזה לשונו מצאתי כת״י רבנו מימון בן יוסף (הוא אבי הרמב״ם), בחיבורו על התפלות בלשון ערבי בפירושו על חנוכה. אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו עשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה הי יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבית אלספינגי והם הצפיחיות בדבש ובתרגום האיסקריטין, משום שהם קלויים בשמן, זכר לברכתו. וכתב רבנו נסים במגילת סתרים וז״ל כי בכל מנהגי האומה באלו מנהגות כמו זו, והראש בראש השנה, והחלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה, ואותם המנהגים אין לנו לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרם נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה, וכבר אמר הנביא עליו השלום ״ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב״. כך גם מובא בקובץ שריד ופליט הובאו דבריו בספר מנהג ישראל (ח״ב עמוד רפח). כ״כ בספר עדן מקדם לרמ״א אלבז זצוק״ל (עמי ר״ח ערך מנהג) בשם כמוה״ר דוד הסבעוני זצ״ל שאין להקל בשום מנהג ואפילו קל שבקלים וכוי, עיין שם באורך. כ״כ בספר נר מצוה (עמי 11). וכתב רבנו יוסף חיים זצ״ל בספרו ידי חיים (עמוד קכז), וז״ל מצוה בשמן זית כי אמרו רז״ל אכילת זיתים גורמת שכחה, אך השמן עושה זכירה, ועשו סימן לזה ״אב משכח בן מפקח״. והיוונים רצו לשכחם מן התורה, כמ״ש בהודאה ״כשעמדה מלכות יון הרשעה לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך״.

אך ישראל גברו ולא שלטה בהם השכחה שהיא קשורה בזית, אלא שלטה בהם הזכירה שהיא קשורה בשמן זית, לכן מדליקין בשמן זית.

וראיתי מנהג קדמון בתפילאלת היה לאכול את הספינגי בראש חודש טבת, וכך נהג הרה״ג רבי אליהו זיני זע״ל מזכירו ויד ימינו של סבא דמשפטים העדיק רבי יעקב אבוחעירא זע״ל, מכיוון שהיות ומנהג המערב להדליק נר העשוי משמן זית בכל ראש חודש וכאן הנס נעשה בפך השמן זית, לכן נהגו לאכול את הספינגי בראש חודש. (מפי הרה״ג רבי אליהו זיני ר״י אור וישועה).

ב. יש שנהגו לאכול מאכלי חלב בחנוכה זכר לנס שנעשה ליהודית שהאכילה את האויב בחלב.

כ״כ מור״ם (או״ח סיי תר״ע סעיי בי), י״א שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב (כל בו ור״ן). וכתב המשנה ברורה (שם סעי״ק יי ד״ה שהאכילה יהודית), וזה לשונו היא (יהודית) היתה ביתו של יוחנן כהן גדול והיתה גזירה שכל ארוסה תבעל לטפסר תחילה והאכילה לראש העוררים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם, עכ״ל. וכ״כ בספר עוף דבש (דף כא.) לרי וידאל הערפתי זע״ל והוסיף שהריגתו של אותו רשע החלה את המלחמה כנגד היוונים, 

ונמצא א״כ שלאכילת חלב ישנו חלק מרכזי בנס. עי״ע בלקח טוב לרי יוסף פינטו זצ״ל (פרשת וישב עמי קכי). ובקיצוש״ע טולידאנו (סיי תרי״ב סעיי טי).

ג. יש שנהגו להדליק נר בראש חודש טבת בבית הכנסת.

כמובא בספר קצור שולחן ערוך טולדאנו (סימן תריא ס״ז). וכן מדליקים נר אחד בכל ראש חודש שיהא ניכר לכבוד היום. וכתב החיד״א במחזיק ברכה (סימן תיט), יש מקומות שמרבים נרות לר״ח כמו בשבת ויו״ט… והמנהג הנכון הוא לעשות שינוי בהדלקה משבת ויו״ט, דהדלקה בר״ח מנהג וגם אינו אלא במקצת מקומות. וכן מנהג יהודי מרוקו. וכ״כ בספר עלי הדס (פ״ז ה״ו), שכך הוא מנהג תוניס. וכך הוא מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (עמוד קיד אות ח), נהגו להדליק נר מיוחד לכבוד ראש חודש, והוא דולק והולך מערב עד בוקר. וכן הוא מנהג תימן כמו שכתב בספר כתר שם טוב (ח״א עמוד תצט בהערה), ואנשי תימן נוהגים להדליק נרות בליל ר״ח בבית הכנסת. וכתב הבן איש חי (ש״ש ויקרא אות יא), ובספר תוצאות חיים (לבעל ראשית חכמה אות מה), ושמעתי שיש מקום במערב נוהגים לכבדו בלילה להדליק נרות כמו בשבת 

סגולות לחנוכה

א. נהגו לקחת שאריות השמן הנותר לשמור לעת הצורך למשיחה במקום כאב

ובפרט לשושנה ברגלו. אבל יתנה שמה שישאר מהשמן אינה חלק ממצות הדלקה. והרב אברהם מוגרבי ראה בקודש אצל סדנא בבא סאלי זצוק״ל שנהג כן. וכך מנהג הרשל״צ הגר״מ אליהו זצוק״ל

ב.  אחר החנוכה לוקחים את הפתילות ושורפים אותם ומדלגים מעל גבי העשן

הרווקים והרווקות וראו בכך סגולה לשלום בית ושמעתי מהרה״ג רבי פנחס עובדיה שליט״א שכן מנהג העיר צפרו וכן נהגו במשפחה. וכן כתב בספר נוהג בחכמה. (חנוכה)

ג. נהגו שמי שנולד בימי חנוכה לבנים קוראים ניסים או מתתיהו, ולבנות קוראים על שם יהודית.

תאפילאלת

מסוף המאה ה־13 ועד למאה ה־16 אין ידיעות על הקהילה היהודית באזור סג׳למאסא. מכאן ואילך אזור זה ידוע בשם תאפילאלת. על קהילה יהודית בתאפילאלת יש ידיעות מהמאה ה־17. מקור לכך הוא קינה המתארת את חורבנה של קהילת תאפילאלת בעקבות מגפה, שפרצה בה בשנת התל׳׳ט/1679 וחיסלה תוך שלושה חודשים את רוב הקהילה. במגפה זו נספו 4600 נפש. יחד עם שארית הפליטה מדובר אפוא בקהילה שמנתה כ־5000 נפש. קהילה בגודל זה – יש להניח, שהייתה קיימת הרבה לפני כן. מן הקינה מצטיירת תמונה של קהילה מפוארת עם מנהיגות של חכמים וחזנים, סופרי סת״ם ומשוררים ובראשם שלושה דיינים ראשיים שנספו במגפה: ר׳ סלימאן בן חמו, ר׳ דוד בן יחיא ור׳ אברהם בן דוד החסיד. החל במאה ה־17 מתפתחות כמה קהילות יהודיות כתיאורו של שלום בר־אשר. הקהילה בגריס היא גולמימא במאה ה־17, קצר א־סוק במאה ה־18 וכפריה: לקצירה ומוסקלאל; בודניב הידועה מן המאה ה־19 וקהילות תאפילאלת במאות ה־19 וה־20, שהמשיכו את היישוב היהודי באזור סג׳למאסא לפנים.

קהילת גריס פעלה בהנהגת חכמי משפחת דהאן ובראשם ר׳ מסעוד ובנו ר׳ שלמה, מחבר הספר ׳נאות דשא׳ שנדפס לראשונה בשנת תצ״ה/1735, ואחריהם חכמים ממשפחות בן סמחון ואביכזר. קהילת קצר א־סוק הונהגה על ידי חכמי משפחת לעסרי לדורותיה, קהילת בודניב פעלה בהנהגת חכמי משפחת ילוז ואחריהם משפחת שניאור, וקהילת תאפילאלת פעלה בהנהגת משפחת אביחצירא ובראשם ראש השושלת, ר׳ יעקב.

בתחילת המאה ה־20 צומחות שתי קהילות חדשות, שרוב מניינן מבני תאפילאלת:

בצאר שנוסדה ב־1903, וארפוד שנוסדה ב־1915. בתחילת מאה זו מתחדשת ביזמתם של הצרפתים הבנייה מחדש של היישובים, כמו מלאח קצר א־סוק הישן, שנחרב בשנת 1908 ונבנה מחדש ב־1927; גולמימא ב־1920, ויישובים אחרים צומחים מתוך גרעינים של כפרי הסביבה, כמו תאלסינת וגוראמה ב־1912.

קהילות גריס וקצר א־סוק, שנתקיימו לפני הופעתו של ר׳ יעקב אביחצירא באזור, סמוכות היו על בתי הדין בצפרו, בפאס ובמכנאס, ובכל דבר קשה הם פנו לחכמיהם. עדות לכך הן שאלות בהלכה, שהופנו לר׳ שלום ישועה אביטבול מצפרו (תצ׳׳ט/1739-תקס׳׳ה/1809) המופיעות בספרו ׳אבני שיש׳, ולר׳ יקותיאל ברדוגו ובנו ר׳ יעקב (תקמ״ו/1786-תר׳׳ג/1843) המופיעות בספרו ׳שופריה דיעקב׳ ממכנאס. גם קהילת מידלת בפאתי תאפילאלת סמוכה הייתה על המרכזים בפאס ובמכנאס.

החל מן העשור השלישי של המאה ה־20 נשענו כל הקהילות של תאפילאלת על ההגמוניה של חכמי אביחצירא. בקהילת מידלת כיהן ר׳ מאיר ב״ר ישראל אביחצירא כדיין ומורה צדק במשך שבע שנים מתש״ה/1945 ועד תשי״א/1951. קהילת תאפילאלת בדרום, הידועה במאה ה־20 בשם למלאח/ריסאני, היא המטרופולין של שאר קהילות הפריפריה הכפריות הקטנות העתיקות הסמוכות לה ושל הקהילות הגדולות העירוניות באזור. בארפוד ובבצאר התרכזו הקהילות הגדולות ביותר של תאפילאלת במאה ה־20, שמנו יחד בשנותיהן הטובות כ־8000 תושבים יהודים. הקהילה היהודית בארפוד מנתה בשנות החמישים של המאה ה־20 כ־3000 נפש, וקהילת בצאר מנתה ב־1948 4500 נפש וב־1958 4300 נפש.

הישיבה להכשרת שליחי ציבור: שוחטים מוהלים וחזנים, הידועה בתאפילאלת מתקופת ר׳ יעקב אביחצירא או אף לפניה, עברה לבודניב בתר״ף/1920 וקבעה את תחנתה האחרונה בארפוד בראשות ר׳ ישראל אביחצירא ואחר כך בראשות בנו ר׳ מאיר, שהיו דיינים ומורי צדק של בית הדין בארפוד, שהיה מוכר על ידי השלטון הצרפתי ואחר כך גם על ידי השלטון הערבי כבית הדין המרכזי של כל אזור תאפילאלת. כל קהילות תאפילאלת היו נתונות למרותם, והכול נעשה על פיהם. עשרות מכתבים נשלחו על ידי ר׳ מאיר אביחצירא לחכמי הקהילות בקצר א־סוק ואגפיהן, ורבים מהם יועדו לר׳ אברהם לעסרי, מרא דאתרא של הקהילה בקצר א־סוק, ובהם הוראה והדרכה בעניינים הקשורים להנהגת הקהילה ובמעשי בית דין.

הרב אסולים הי"ו

תאור מדהים על מנהגי העיר מקנס בימי החנוכה. כפי עדותו של מורינו כמוהר״ר יוסף משאש z"ל כמובא בספרו ״נר מmוה״.

ההכנות לחנכה, היי מתחילים בארץ מולדתי, אצל עשירי עם נדיבי וזלג, מחדש אלול, אשד בו רזיו ממלאים חביורג ג ז־ ולו רב של חרס בגזרי בשר מטוגנים בשמן זית זך שקורין בערבית ׳׳לכליע״ פי הרש אלול, הוא היוד הזמן במרוקו, שדזבשר מרובה, והמחיר נמוך הרבה, ובל נדיב לב היה ממלא שתי הביות גדולות, המכילים יותר ממאתים קילו בשר, אהת לבני ביתו לימי החורף שברובם אין הבשר מצוי בלל, אף בשבתות, ואחת שמורה לימי הנובה, לחלק לעניים נסתרים וגלויים, מתנה יפה, בהעדפה, ובפרש לתלמידי חכמים דדחיקא ליהו שעתא, היתה המתנה כפולה וצנועה.

עוד זאת בירחי אלול ותשרי הוא זמן דריכת ענבים להוציא מהם יין, ויען לא היו לנו גתות, ולא היה שום מסחר ביין, רק כל בעל בית אמיד, היה עושה יין לעצמו לקדוש והבדלה, ועשירי עם היו ממלאים עשרות חביות יין לעצמן ולצדקה וחסד, ואמרתי דרך אגב להודיע סדר עבודת היין, איך היה באותם הימים, והוא!. בעל הבית, מביא ארבע לוחות ברוחב ספח ויותר, ובאורך חמש אמות או פחות או יותר כמדת אמצע חצרו, ומדביק הלוחות על צדן על הרצפה במתונתא שקורין בערבית ״תאדקא״ שהוא חומר עפרי רך כמראה האפר, שממנו היו הנשים העבריות והערביות עושות תנור וכריים וכופח, שהוא דבק חזק, ואחר שעות אחדות שמתייבש, מביאים סלי ענבים ומריקים באמצע, והפועלים דורכים אותם ברגליהם, אחר רחוץ ידים ורגלים יפה יפה, ומלקסים את היין בכוסות לכלים גדולים, ומהם לחביות, אחר רחיצה ונגוב, וגימור בעצי בשמים, ואחר הדריכה יפה יפה, אוספים עוד החרצנים והזגים, ועושים מהם עגול גבוה, וכורכים עליו חבל ארוך כריכה אחר כריכה ממסה למעלה, ומביאים לוח חזק ונותנים על העגול, ומביאים שתי קורות רחבות וארוכות וחזקות, ומניחים אותם על הלוח, שתי וערב במשקל השוה, ומזמינים מן הרחוב כל עובר ובלבד שיהיה שמן, ועומדים על הקורות מכל רוח, ואוחזים אחד באחד, ומכבידים עצמן, ומספרים ספורים, ושרים שירים, גם בדיחות ומהתלות ועקיצות, משך עשרים דקות, פחות או יותר, והיין יוצא, והאוסף אוסף, ויורדים מעל הקורות ונפרדים בברכה מבעל הבית, הם אומרים להניח ברכה לשתות את יינך בשמחות וגילות וקדוש והבדלה, והוא משיב, וכן תעשו תמיד בבתיכם, ואז הפועלים מורידים את העגול ומפוררים אותו, וחובשים אותו במקלות שסוחות וחוזרים ועושים אותו עגול אחר, כדבר האמור, ואם היו ענבים שובים, עושים עוד עגול שלישי.

והנה, למען הזמין את האנשים בקל לעמוד על הקורות, עשו חרוזים על ההזמנות עם נגינות נעימות, וזה השיר הראשון אשר בא לידי זה שנים רבות למר דודי הרה״ג כמוהרי׳ר דוד משאש זצ׳׳ל, עלה למרום, י״ד טבת התרל׳יח, וזה נסהו:

בואו בני תורה , כלבם בחברה לעמוד על הקורה , להוציא חמרא לקדוש והבדלה , ולמצות מילה ולהכנסת כלה , ולדלא ידע במגילה

וכתב, כי ראה ושמע נוסח עתיק, בתרגום והוא :

בואו בנייא, שמנייא, נצבייא, בקורייא, למפקייא, חמרייא, לקדושייא, ולמפקנייא, ולגזורייא, ולפורקנייא, ולחתנייא, ולפורייא.

וגם אני, העני, חרזתי את זה, בעשרת ימי תשובה שנת התרס״ס, בשמנה תנועות, במשקל אחד.

בואו אחים מתנדבים , להיות על קורות נצבים להמשיך את דם ענבים , לבללא יין היקבים לברד שרכן כרובים , שבתות וימים טובים ובמילת ערלות תעובים , ובפדיון פטרי נקבים ובחופת רעים אהובים , ובכוס ברכת המסבים וחלוק יין לרבים , עניים דלים תאבים בחנוכת המכבים , ובדלא ידע מריבים המריעים המטיבים , כה לחי בבית נדיבים

עוד בסוף אלול התרע״ט, היינו בצוותא בביתו של הרה״ג כמוהר״ר יהושע בירדוגו זצ״ל, רבה הראשי של העיר הגדולה מקנ״ס, ונתגלגלו הדברים על שירי היין, ובקש ממני לארוג שיר חדש מיוחד לכבודו, ועשיתי רצונו, בא סימן יוסף משאש חזק, יו״ד תנועות.

ידידים עלו על הקורה , לא תפחדו אם נוע תנוע והכבידו במדה יתירה , אז היין ירד כמבוע סגלה ביין מאד יקרה / כוס ישועות בכל עת קבוע פינו עליו לאל ישיר שירה , יום טוב ושבת בכל שבוע מצות מילה גם היא בו קשורה , גם 

בפדיון בכור לו זרוע שם בחתונות קבע לו דירה / שבעת ימים אצל רש ושוע אחר מזון על כוס השם אקרא , גם בחנוכה תת לדל לגמוע שמחת פורים דלא ידע מהרה , בין ארור לצדיק אור זרוע חיי אריכי לרב העירה , בירדוגו מפורסם וידוע זרע קדש לו עז וגבורה , תמיד לכל מטרה לקלוע קול ששון וקול שמחה וזמרה , בביתו אז ישיר יהושע

נחזור לסדר עבודת היין, אחר שנותנים אותו בחביות מבקרים אותו יום יום עד שינוח מתסיסתו, ואז מביאין צמוקים כתושים, ועושים אותם כדורים, ונותנים תוך החביות, בשיעור מיוחד לבל חבית גדולה או קטנה, ויום יום היו מסירים את הקצף עם הפסולת העולים על היין, משך ארבעה או חמשה ימים או יותר עד שמזדכך, ואחר סוגרין את החביות במגופות כמדתן, ומקיפים אותם בטיט עם סיד, ומייחדים את הסגורים בפה מלא, אלו לחנוכה, ואלו לפסח, והנשארים פתוחים, הם לבני הבית לשתות לרצונם, ולקדוש והבדלה, להם ולקרוביהם העניים, ולביהכ׳ינ שמתפללים בו להבדלת מוצאי שבתות, ולחופות עניים ומילה ופדיון, ולרבנן ותלמידהון בסיום מסכתות בישיבות ולבעלי בתים בסיום ספרי הזוהר שלומדים כנופיות כנופיות בכל ליל ששי בשבת.

ובשבת שלפני רי׳ח כסלו שבו מברכין החדש, היתה מתעוררת שמחה גדולה בלב העניים, כי קרבו הימים שממלאים גרונם יין מכל המינים, וגם ממלאים כרסם בשר מטוגן, ומהשומן הנקרש עליו, מבשלים הרבה מיני תבשילין, מסלתות וקמחים בכל בוקר בימי הקור להתחמם בהם, וכשהיה החזן מדגיש, בסימן טוב יהי לנו ר״ח כסלו המלומד בנסים, היו איזה עניים בדחנים מוסיפין והמלומד בנשים צדקניות המחלקות בשר ויין, שאין שמחה אלא בבשר ויין, ודורשי רשומות אמרו, חנוכה פעמיים, ככה!.

חולקות חכמות נשים נתחים ויין ושמן כתית כל הימים הללו.

ובס׳יו לחדש כסלו, כל הישיבות ובתי הספר, וכל כנופיות בעלי בתים הקובעות עתים לתורה בכל לילה, היו לומדים הלכות חנוכה ומתעמקים בהם, וגם הילדים הקטנים היו המורים מלמדים אותם ברכות של חנוכה עם איזה שירים מיוחדים לחנוכה.

ויומיים או שלש קודם חנוכה, היה רעש בכל הבתים והחצרות, שכל הנשים היו מזדרזות לנקות אותם ואת כל אשר בהם, ומסיידים בסיד כל רצפות הבתים וכל תורבצי החצרות וכל הפתחים, כמו פסח בזעיר אנפין, ומוציאים נר חנוכה של נחשת שיש לכל בעל הבית בציורים נאים מינים ממינים שונים, ומורטים אותם בחול פעמים שלש, עד שמבהיקין כזהב טהור, ותולין אותך במקומן על מזוזות פתחים, והעניים היו קונים חדשים של בדיל.

ובערב חנוכה, כל החנויות היו מעוטרות בכל מיני פירות וירקות רעננים, ובפרט כרוב וקרא אדומה ובצלים ולפתות מכל המינים, כי כל אלו הם קשוט של חובה לתבשיל של כוסכוס בגזרי בשר מטוגן, שעושים כל בני העיר לחנוכה, יחד עשיר ואביון, וכל היום עין רואה עניים מחזרים על פתחי נדיבים, ובידם כלים רקים גדולים לאסוף בהם בשר ויין ושמנים וסלתות שמחלקים להם כל בית נדיב, וכאשר מתמלאים הכלים הולכים לבתיהם ומריקים אותם וחוזרים, וחסד זה יש לו תשלומין כל שמונה, מי שלא לקח היום לוקח למחר, גם כל היום השלוחים יוצאים מבתי נדיבים, והם עמוסים בקבוקי יין וצלחות מלאות גזרי בשר מטוגן, להוליך לבתי תלמידי חכמים, ונסתרים, וחולים שאינם יכולים לבוא ברגליהם, ויש נדיבים שהיו מוסיפין גם מתת כסף הגונה ישלם ה׳ פעולם. ובערב מתאספים כל הקהל בבתי כנסיות ומתפללים מעריב בהדרת קדש, ואחר תפלת י״ח מדליקין את הנרות גם בביהכ״נ משום פרסומי ניסא, ואחר הולכים לבתיהם, וכל אחד מקהיל עליו אשתו ובניו ומברכים על הנרות בנגון ובקול רם מלה במלה בנועם שיח, ואומרים כלם כאחד הנרות הללו בקול המולה, ועוד מזמור שיר חנוכת, ויש מוסיפים עוד פסוק ויהי נועם, ז׳ פעמים ע״פ איזה מקובלים שאמרו שיש בו סגולה לשמירת הבית, ואחר כן סובבים את שלחנם הטהור, הערוך כיד ה׳ הטובה עליהם, ואוכלים ארוחתם בשמחה מול פני המנורה, ואומרים זמירות לחנוכה, שתקנו המשוררים הראשונים ממרוקו, כמו השיר,

מי זה ימלל בסי אל יתבונן , בימי מתתיהו בן יוחנן

[תהלה לדוד להרהי׳ג מותר״ר דוד גן חסין זצ״ל דף כ״א, נדפס פעם א׳ באמשטדם כישנת תקנ״א, ועוד פעם בי בכאזא בלאנקא שנו! יתפא״ר, והוא ממקנס].

ועוד אשורר שירים נאים , לשוכן מעונים הגביר החשמונאים , ממלכת כהנים [ספר עת לכל חפץ, להגאון מוהרי׳ר יעקב בן צור זצ״ל הידוע בשם יעב׳יץ מעיר פאס, נדפס נא אמון,תרנ״ח.] ועוד יונים הגאיונים , אכזרים כתנינים

קמו על זרע איתנים , בימי החשמונאים והאל שאין בלעדו ׳, נטה עליהם ידו והגביר זרע חסידו , דאת יהודה עבדו [אלו ב׳ בתים הנודעים מהשיר הזה, והשאר, אבד חע״ד והוא מיוחס להגאון המפורסם כמוהרי׳ר רפאל בירדוגו זצ׳יל והוא ממקנס].

ועוד אל נערץ בסוד קדושים, מוציא אסירים בכושרות, זמרו לו על הנסים, על הפורקן על הגבורות, [ספר קול יעקב להגאון המפורסם, הידוע בשם החכם סתם, והוא כמוהרריי׳ע בירדוגו זצ״ל, ממקנס המחבר כמה ספרים]. ועוד אשירה לצור נורא , קדוש עשה פלאים בכח וגבורה , הרס מבצרי גאים אויבי שוטני, מוני ־, הכוני פצעוני ארוממך ה׳ כי דליתני [ספר די השב, להגאון כמוהר״ר שלמה בירדוגו זצ״ל, ממקנס, נדפס בקאזא בלאנקא, שנת חש״י.

וגם אני הצעיר, חברתי הרבה שירים לחנוכה, כמו שכתוב בפנים הספר שכלו מקשה זהב על חנוכה, ועוד נמצא בפנים שיר יפה על פורים של מעגאז, ובבוא המנוח הדגול מר אברהם אלמאליח זצ״ל למקנאס, ארץ מולדתי, ובקר אותי בביתי ביום ב׳ ז׳ כסלו תשיי׳א, ונתגלגלו השיחות על כמה מיני פורים שבהם עשה הקבי׳ה נסים גדולים לבני ישראל עם קרובו בארצות פזוריהם, והגדתי לו, שגם פה מקנס, יש לנו פורים מיוחד ביום ש״ז אדר, מה מאד שמח 

לבו על הבשורה, ועוד לא שאל ואיך  מסרתי בידו ספרי הנזכר מתנה, אשר בו מבואר הכל לפרטיו, ובשובו אל הארץ כתב מאמר גדול עלי ועל פורים של מעגאז הנזכר, ועוד הדפיס אצלו את שירי הגדול הנכתב בפנים הספד והללו מאד, ושלח לי חוברת מודפסת, הנה היא באמתחתי.

ומיום צאת ספרי הנזכר לאור, והפיצותיו בקהל, קבעו הרבה לקרוא בו את כל תכתוב על חנוכה, ועוד הרבה קבעו לקרוא מגילת אנטיוכוס, הנדפסת בספר תפלת הידוע בשם בית עובד, ומפני שלא היה הספר מצוי ביד כל אדם, העתיקוה הרבה בעלי בתים בכתב ידם.

וכל ימי חנוכה כל בתי כנסיות מתפללים בהדרת קדש, ובעת הוצאת סי׳ת נהגו לומד שמונה פסוקי נרות ואור, ממשלי שלמה בנגון יפה, והם: גר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. פי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. פי אתה תאיר נרי ה׳ אלהי יגיה חשבי. אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ואורח צדיקים כאור נגה הולך עד נכון היום. קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח.

וכל בעלי בתים אוכלים ארוחת הבקר כל שמונת הימים בסופגנים עם דבש, יש נשים יודעות לעשותם, ומי שאיך אשתו יודעת, קונה מהחנויות הנפתחות הרבה בימי חנוכה, מאנשים בעלי מקצוע זה, ונמצא על כלם לחץ גדול תמיד מרוב הקונים אנשים וילדים, כי המנהג פשוט לשלוח מהם מנות לבנות הנשואות ומשודך למשודכתו, ובכל בקר עין רואה קבוצות קבוצות נערים ונערות משרתים ומשרתות, הלוך ושוב ברחובות קריה עם צלחות גדולות של נחשת ממורט מלאות סופגניות, ובתוכם גבעולים מלאים דבש דבורים עם בקבוקי חלב ויין לארוחת הבקר.

גם היה מנהג פשוט אצל כל בעלי בתים לעשות משתה גדול פעם אחת בחנוכה לקרוביהם וכל בני משפחתם, ביום או בלילה בכמה תבשיליו ובראשם כוסכוס בבשר מטוגן ויין חדש, עם כל שיר ושבח שיש על חנוכה, ככה עוברים כל שמונת ימי חנוכה, בשמחה ומשתה ורנה וצהלה.

עוד שמעתי מזקני הדור, כי בזמן הקודם, היה אצלם מנהג פשוט בימי חנוכה, שכל מורי בתי הספר העניים, היו שולחים את הילדים הלומדים אצלם לחזר על הפתחים לאסוף להם תבואה וקטנית, 

ובל אחד מבעלי בתים הוא או אשתו, היו נותנים להם מלא הפנים חשים או קטנית, ובל מיני פירות יבשים כל אהד מהנמצא אתו בבית, גם ביצים וחתיכות סוכר גם פחמים ועצים, גם פרושות, וכשהיו מחזרים, היו אומרים בקול המולה, נוסח אחד בשפה ערבית, אשר לא נודע להם מי מחברו, וברור שהוא אחד מהמורים אשר שם בפי הילדים וזה נסחו:

מימבא מימנא, מולאת אדאר שמימבא, עטיודבא, עטיוונא, חפינא, חפינא, זראע וקטנייא, וטחינא טחינא, פוזה חנוכה ופוזהנא, בעייסו פאמילייא מגבונא, דרבי די כא יקרינא, לקראייא בנייא, משבחייא, חתיא לעסייא. וחוזרים מימנא, מימינא.

וזה פירושו, מימגא [מזל טוב, כמו שקורין לאשרו חג של פסח בשם ״מימונא״ שפירושו מזל טוב, לפי שהוצאות פטה מרובין עד שנתרוקנו הכיסים, לכן אומרי׳ מעתה שמתחילים במטחר ומלאכה, מבקשים מהקב׳יה מזל טוב, והכפל מימנא, לחזק הברכה.

מולאת אדאר שמימנא [בעלת הבית שמינה וזה חונף לנשים, שהשומן לאשה היה נחשב ליופי, והיו הנשים מתחרות להיות שמנות יותר], עטיווגא, עטיווגא תנו לנו, תנו לנו, חפינא, חפינא, חופן, חופן, זראע וקטנייא, חטים, וקטנית, ושחינא, טחימא, וקמח, קמח. פוזה חנוכה ופוזהנא, לכבוד חנוכה ולכבודנו, נעייסו פאמיליא מגבונא, נחייו משפחה אביונה, דרבי די כא יקרינא, של הרב המלמד אותנו, לקראייא בנייא, קריאה בתום לב, משבחייא התא לעסייא, מן הבקר עד הערב.

עלל דבר יפה היה במקנס, שהיה מנעים את חגיגת ימי חנוכה, שנים רבות, ונהנו ממנו כל בני העיר, ובפרט רבנן ותלמידהון, וכל עניי העיר, והדבר הוא, במחוז מקנס, ברחוק כמאה קילומטר, יש בפר גדול של ברברים, נקרא בשם ״אזרו״ ובשנים שעברו זה כמאתים שנה, היו שם קהל גדול מישראל, ומפני חמת המציק, עזבו את המקום, וברחו לנפשם, ונתפזרו לכל רוח בכל ערי מרוקו, והרבה מהם באו למקנס, ונשאר המקום חרב ושמם, עד בוא הצרפתים, בשנת התרע״א, וכבשו את המקום, ובנו בו הרבה בניינים, וגם הרבה יהודים ממקנס בנו שם בתים וחנויות גם בית כנסת קטן עם ס״ת וחזן לשאר ימות השנה ואמנם במועדים היו באים למקומם וחוגגים חגיהם.

בכפר הזה, נשאר שריד אחד עתיק יומין, והוא לרגל הר אחד 

גבוה אשר שם, נמצא קבר אמד גדול אשר לא נודע שם הקבור בו וזמנו, רק ידוע ומפורסם בפי הפל, בשם קבר הצדיק מול (בעל) אזרו, וקבלה בידם שנפטר בחור, כמ״ש הגאון כמוהררי״ע בירדוגו זצ״ל, בספרו קול יעקב, נדפס בלונדון התר״ד, ושם בדף יו״ד כתב, שבחשון שנת צדק״ת נסע לשם ונשתטח על קברו לסיבת שכול בנים, ונענה, ושר עליו את השיר הזה. אגפי היום אשירה , לאל חי קדוש ובורא ארנן ואזמרה , זמירות צבי לצדיק צדיק אזרו בך חיילים , נכשלים ונחשלים אברך יה במקהלים , כי אותר ראיתי צדיק

ל^וד השיר ארוך בעל כ״ו בתים, כל בית מסיימת בשם צדיק. והנה בתוך המשפחות הבורחות למקנס, בזמן הקודם יש משפחה אחת עד עתה נקראת בשם "אלחייני" ובפי הכל נקראת בשם ״עדי״ בדגשות דלת במקום הכפל, על שם אמם זקנתם שהיתה אשה נכבדת, אבי המשפחה היה נקרא בשם ״מכלוף״ והיה בעל נכסים רבים, והיה בעל משפחה ענפה מאד בבנים ונכדים ונינים, והיה מכבד את קבר הצדיק הלזה, והיה משלם שכר יומי ליהודי אחד שהיה מכבד ומרבץ ומנקה ומסייד, כי היה אומר, שבכל עת צרה, היה נגלה אליו בחלום, ומודיעו מה לעשות, והיה עושה וניצול, ופעם אחת הקיפו לסטים את ביתו להכותו נפש הוא ואשתו ובניו ולשלול כל רכושו, והוא בכה וצעק הושיעה אדוני הצדיק, וברחו כלם וניצול, ומאותו היום התחיל להתכונן, וברח הוא וכל אשר לו, ובעודו בדרך תפשו אותו עוד לסטים. וצעק לצדיק וניצול, והנסים הללו אירעו לו בר״ח טבת, ואז קבע לעשות משתה גדול בר״ח טבת בכל שנה ושנה, בשירות ותשבחות וחלוק צדקות ביד נדיבה, ונמשכה על זה צוואת הורים, מדור לדור עד הזקן שהיה בימינו, שמו מכלוף גם הוא ז״ל נפטר בשנת התר״ע בשיבה טובה זקן ושבע ימים, ובניו הישרים, הר׳ משה, והרי מסעוד ז״ל, בימיו וגם אחרי מותו, היו עושים משתאות גדולות לכל בני העיר משך ארבעה ימים ביומי דחנוכה, ומה גם לכל חכמי העיר וענייה. עם מתת כסף הגונה, ושולחים מנות לנסתרים ולנסתרות, .וכל הסעודות היו מלאות תוכן, חדושי תורה, וכל מין שיר ושבח 

למקום ב״ה, ומה גם השיר הנזכר צדיק אזרו בך חיילים עד תומו, שהיה שגור בפי בני המשפחה, כל זה היה מוסיף חן וכבוד לימי חנוכה.

ומם תשיעי לחנוכה, היו קורין לו יום ״השמש״ והיו הנש*ב> מוציאות הפתילות והשמנים הנשארות בנרות חנוכה, ושורפות אותן בפתחי החצרות, והילדים היו מוסיפים עליהם ניירות בלות ושמרטושים וכל הבא לידם כדי להגדיל המדורה, וקופצים ומדלגים עליהם, כמשוורתא דפורייא, (סנהדרין ס׳יד), והיו אומרים בקול המולה נוסח זה בלשון ערבי בנועם שיח.

האגדא עוואיידנא, נחרקו פתאיילנא, ונטלבו מן מולאנא, אלעאם למאזי יחיינא, ונרזעו לארדנא, וארד זדודנא, ירושלים לעזיזא עלינא, ולתורה ולמצות יזכינא, וזכות אדאוו דלקנידלאת די סעלנא, ידווי עינינא, ועינין אולאדנא, נדאוו דתורה די הייא חייאתנא, וטולאן עמרנא, וביהא נפניוו עדייאנא, וחוזרים האגדא עוואיידנא.

וזה תרגומו בעברית:

כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מאלהינו, לשנה הבאה יחיינו, ונחזור לארצנו, וארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו, ולתורה ולמצות יזכנו, וזכות אור הנרות אשר הדלקנו, יאיר עינינו, ועיני בנינו, באור התורה שהיא חיינו ואורך ימינו, ובה נאבד שונאינו.

ועוד מוסיפים הילדים מן הבא לפיהם, פסוקים ושירים, כל אחד ומה שיודע, והולכים מחצר לחצר ומרחוב לרחוב, כנופיות כנופיות, עד חצות הי1ם שנגמר העסק, והנשים בעודן עסוקות בהשבת הנרות וקנוחן להחזירן למקומן הקבוע להן כל השנה, פיהן ממלל לשנת הבאה בירושלים.

זהו מה שהשיגה ידי להגיד בעזר המקום ב״ה, את מנהגי אבותינו ביומי דחנוכה, בארץ מולדתי מקנס מרוק, בתוספת דברים יפים על מה שכתבתי ושלחתי לועד עדת המערבים לירושלים, כי מפני הלחץ שלחצו עלי למהר מעשי, נשכחו ממני, ועתה ב״ה עלו לזכרון, ותשלם המלאכה. בעזר המקום בי׳ה אשר לו המלוכה, והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.

פי המדבר, הגבר המחבר, הצובר עבד אל דוק וחוג אשש יוסף משאש, ס״ט

הערות פר' עמאר מולכו, בית העלמין, סימן 407. להלן מצבות משפחת גאגין הנזכרים אצל מולנו ועמנואל, לפי סדר נרונולוגי. מולנו, בנספח עמי 640, מס׳ 130, מצבת ״לאה אשת החכם הנעלה כמוהר״ר משה גאגין יצ״ו, יה תשרי השע״ד״; עמנואל, מס׳ 781, מצבת ר׳ אברהם גאגין שנפטר צעיר ללא בנים, ד אלול התנ״ב ; מולכו, מס׳ 1082, עמי 374, ״אבן מעולפת ספירים… דגל התורה הרים, מלא תלמוד והגדה, החה״ש חסיד ועניו כמהר״ר ידידיה גאגין…״ נפטר בי״ג אייר תל״ח, זקן ושבע ימים. הוא מוזנר אצל ר׳ דניאל אישטרושה, מגן גבורים, שאלוניקי תקי״ד, יו״ד, סימן יד ; ר׳ שלמה אמאריליו, פני שלמה, שאלוניקי תע״ז, דרוש טו: ״דרוש שדרשתי על פטירת החנם השלם נמהר״ר ידידיה גאגין ז״ל ביום שבת קודש לתשלום ל״י [= שלושים יום] בק״ק לישבונה חדש יע״א שנת תל״ח״. בנו ר׳ חיים נפטר צעיר לימים בט״ז ניסן התמ״ט; מצבתו אצל מולנו, מס׳ 1125, עמי 392. רחל אשת ר׳ חיים, נפטרה באב שגת התס״ט, ר׳ יוסף דוד, יקרא דשכבי, שאלוניקי תקל״ד, דרוש מה (דף צט, ע״ד), דרש לתשלום השלושים לפטירתה בקהל לישבונה חדש; עמנואל, סימן 996, עמי 452, מצבת ר׳ יצחק גאגין שנפטר צעיר לימים בנ״ה ניסן תמ״ז; שם, מס׳ 1520, מצבת ״החנם השלם החסיד העניו נמהר״ר אברהם גאגי״, נפטר בב׳ תשרי תק״ך. וראה על משפחת גאגין בירושלים בהערה הבאה.

כמו שכתוב בהקדמת הראש״ל הרב אברהם אשננזי לחיבורו של ר׳ שמ״ח גאגין, ישמח לב, ירושלים תרל״ח: ״חוטר מגזע המשפחה הרוממה המיוחסת מגירוש קאסטיליא (נאשר יראה בפרי תואר סי׳ טל)״. אמנם, לנאורה ניתן לומר שלא היתד! קיימת מסורת ברורה בעניין זה בידי המשפחה, ור״א אשכנזי נתב נן רק על סמך הזהות בשם המשפחה בינם לבין ר״ח גאגין הנזנר ב״פרי תואר״. מה גם שלא מצאתי לרבני המשפחה שנתבו זאת בהקדמותיהם, להוציא את ר׳ ש״ט גאגין, אשר כתב בהקדמתו לחיבורו בתר שם טוב, לונדון תשט״ז, א, עמי 24 : ״ומשפחת גאגין שבירושלים הם צאצאי הרב [ר׳ חיים] הנז׳ ז״ל״.

להלן הרבנים למשפחת גאגין בירושלים (ראה לעיל הערה 14) : ר׳ חיים אברהם בה״ר משה גאגין המנונה הרב אג״ן נולד בקושטא בשנת התקמ״ז (1787) ונפטר בירושלים בני אייר תר״ח (1848). הוא נין לר׳ שלום שרעבי־מזרחי (= הרש״ש), ראש בית המדרש למקובלים בירושלים ״בית אל״. מכוח סבו־זקנו זכה לקבל את ספרייתו העשירה וכן לכהן כראש בימ״ד בית אל. בשנת תר״ב נבחר לכהן בתפקיד ראשון לציון ו״חכם באשי״. הוא היה הרב הראשון שנתמנה במאמר המלך לתפקיד החכם באשי. בין שאר תפקידיו היה אחראי כלפי השלטונות לתשלום מסי היהודים ; כן ניתנה לו רשות להטיל מסים פנימיים על היהודים. את משרתו נהג ברמה, והיו חיכוכים בינו לבין העדה המערבית. מחיבוריו פורסמו: מנחה טהורה, שאלוניקי תקצ״ו, ביאור מקיף על מסכת מנחות; על ספר זה חיבר ר׳ רחמים חיים יהודה ישראל מרודוס ספר הערות והשגות בשם: בן ימין, שאלוניקי תרנ״ו; חוקי חיים, ירושלים תר״ג, שאלות ותשובות; עדות לישראל, ירושלים תר״ח, דבר המחלוקת נגד הרב משה תורג׳מן, מראשי העדה המערבית; חיים מירושלים, ירושלים תרמ״ב, דרושים ; יריעות האהל, פירוש לספר ״אהל מועד״ לר׳ שמואל ב״ר משולם גירונדי, ב״ח, ירושלים תרמ״ו—ס״ד. כן ההדיר את הספרים ״קדושת יום טוב״ לר׳ יום טוב אלגאזי, ירושלים תר״ג; ״התקנות וההסכמות והמנהגים בירושלים״, ירושלים תר״ב. ר׳ חיים אברהם השאיר אחריו בן יחיד, ר׳ שלום משה חי גאגין, שנמנה עם חכמי ירושלים בדורו וכיהן כראש בימ״ד בית אל, וכן ירש מאביו את ספרייתו העשירה, בה היו אלפי ספרים ועשרות כתבי־יד. די לציין כי בבוא רא״ל פרומקין לכתוב חיבורו ״תולדות חכמי ירושלים״, שאב חלק חשוב מידיעותיו מספריה זו. ר׳ שלום משה חי נפטר בי״ב אלול תרמ״ג. מחיבוריו פורסמו: שו״ת ישמח לב, ב״ח, ירושלים תרל״ח—מ״ח ; שמח לבי, ירושלים תרמ״ד, דרושים ; ישמח משה, ירושלים תרל״ח, פס״ד בדבר צוואת קאייד נסים שמאמא; סביב האהל, נספח לפירוש אביו על ספר ״אהל מועד״; שמח נפש, ירושלים תרס״ג, על ברכות המצוות וברכות הנהנין. בניו, ר׳ אברהם ור׳ יצחק, ייסדו שניהם בית דפוס בירושלים, במטרה להדפיס את ספרי היהדות בלאדינו, כדי להפיץ תורה ודעת בין המון העם. ר׳ אברהם, שנמנה עם חכמי ירושלים, נפטר בי׳ כסלו תרע״ח. אתיו ר׳ יצחק קבל את הספריה המשפחתית לרשותו; הוא נמנה עם חכמי ירושלים, כתב השלמות לחיבור אביו ״שמח נפש״ וכן כתב ״מכסה לאהל״, הערות על ״סביב לאהל״ שחיבר אביו על ״אהל מועד״. הוא נפטר בכ״ט כסלו תרפ״ד. השאיר אחריו שלושה בנים : ר׳ שם טוב, ר׳ משה חי ור׳ אליהו. לאחר פטירתו הוזנחה הספריה אשר שמרו עליה דורות רבים, והיא נמכרה חלקים חלקים לסוחרים עד שחוסלה כליל. מבניו התפרסם ר׳ שם טוב, שנולד בט״ו אלול תרמ״ה (1885). כיהן ברבנות בקהיר, באנגליה — במנצ׳סטר וכראב״ד לקהילת הספרדים בלונדון. מחיבוריו: כתר שם טוב, ז״ח, א—ו, לונדון תרצ״ד—תשט״ז; ז, ירושלים תשמ״א, על המנהגים השונים של עדות ישראל, במועדי השנה ותפילותיה ובמחזור החיים, טעמיהם ומקורותיהם; פרקי שירה, ליטא תרצ״ז, ובו תפילות שונות, שירי שמחה ועצב, וסיפח לו קונטרס ״בקשת הלמדניך לר׳ אברהם ב״ר יצחק הבדרשי; מכתבי תהלה, ליטא תרצ״ח, ובו מכתבי הערכה שקבל על חיבורו ״כתר שם טוב״; חיי היהודים בקוטשין, לונדון תשי״ג, ועוד. על החכמים למשפחת גאגין ראה א״ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג״ח, מהדורת א׳ ריבלין, ירושלים תרפ״ח—צ, לפי המפתח; מ״ד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, ירושלים תרצ״א, עמי 178—189 ; א׳ אלמאליח, הראשונים לציון, ירושלים תש״ל, עמי 182—ו204

ר׳ חיים גאגין חיבר ״עץ חיים״, ובו הנציח את ״פולמוס הנפיחה״ ורקעו ההלכתי. החיבור נערך ונחתם על ידו. נראה שחיבר חיבורים נוספים שלא הגיעו לידינו. לפני הדי״ט טולידאנו היה פירושו למשנה ערוגה ¹⁸, וכן הגיעו לידינו מספר קינות שחיבר על גלות ישראל ״י. מכל יצירתו שפר גורלו של החיבור ״עץ חיים״, אשר השתמרו ממנו מספר העתקות. להלן נדון במבנה חיבור זה ובתוכנו.

עם הגירוש בשנת רנ״ב (1492), התחיל להגיע למארוקו זרם הפליטים מספרד ומפורטוגאל, והוא נמשך עד לסביבות שנת הר״ס (1500). חלק ניכר מהמגורשים התיישבו בעיר פאס, כדברי עד ראיה: ״ונתאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים״. העדפתם את פאס נבעה מהיותה עיר מרכזית בתקופה זו, בעלת חשיבות כלכלית ומדינית. על כך נוסף יחסו החם והאוהד למגורשים של המלך מולאי מוחמד אשיך, הראשון למלכי פאס מבית ואטאס (1472—1505), אשר פאס שימשה עיר בירתו. יחס זה חיזק את תחושת בטחונם של המגורשים, ולכן העדיפו רבים מהם לגור בתוכה. למרות העזרה בקליטתם שקיבלו המגורשים מאחיהם התושבים ומהשלטונות, לא שפר גורלם, ובשנים הראשונות, עד לשנת הרנ״ח (1498), הם סבלו מפגעי הטבע: בצורת, רעב ומגיפות, שהפילו בהם חללים רבים. כתוצאה מהפגעים הרבים כשל כח הסבל של המגורשים ורבים מהם המשיכו בנדידתם לארצות המזרח; חלקם אף נאלץ לחזור לספרד ^.

משנת רנ״ח ואילך הלך מצבם והשתפר מבחינה כלכלית ותרבותית, כדברי ר״ח גאגין ^.

משנת ירח״ם (רנ״ח) והלאה ברכנו השי״ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ישמעאל כהיום הזה.

הערות פרופ' עמאר  ר״א אדארוטיל, תשלום ספר הקבלה. חיבור זה פורסם לראשונה על־ידי א׳ נויבאואר, סדר החכמים וקורות הימים, אוכספורד תרמ״ח, א, עמי 101—114 ; א״א הרכבי, הדשים גם ישנים, נדפס כנספח לספר דברי ימי ישראל לצ. גרץ במהדורת התרגום של שפ״ר, חלק ו, וארשא תרנ״ח (= שתי כרוניקות עבריות מדור הגירוש, ירושלים תשל״ט, עמי 22—41 [להלן: ספר הקבלה, תשל״ט]), עמי 39.

הערות פרופ' עמאר  על כך הוא נזכר לטובה על־ידי היהודים מבני התקופה כותבי דברי הימים. ראה ספר הקבלה, תשל״ט, עמי 38 ; ר״ש בן דרגא, שבט יהודה, מהדורת בער־שוחט, ירושלים תש״ז, סימן נד, עמי קכג; ר״א קפשאלי, סדר אליהו זוטא, מהדורת בניהו־סימונסון־ שמואלביץ, ירושלים תשל״ו, א, פרקים ע, עז. על המניע למדיניותו הנדיבה של המלך וקליטת המגורשים במארוקו, ראה ד׳ קורקוס, ׳יהודי מארוקו מגירוש ספרד ועד אמצעה של המאה הט״ז׳, ספונות, י (1966), עמי 55—111 ; נר המערב, עמי 49—90 ; ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ״ה (להלן: הירשברג, תולדות), א, עמי 298—324 ; ,1980 J. S. Gerber, Jewish Society in Fez, Leiden 51 40 .חין. על עזרת התושבים לאחיהם המגורשים אנו שומעים מעדויות שונות של המגורשים עצמם, ראה להלן, בתחילת חלק ב למבוא. ואין יסוד לדברי גרבר, שם, עמי 47 הקובעת שהמגורשים נתקלו בעוינות מצד התושבים. על כך אני דן בהרחבה בחיבורי הנ״ל בהערה ו. על סבלם של המגורשים ראה המקורות הנזכרים לעיל ; עץ חיים, פרק א ; ר״א זכות, יוחסין, מהדורת פריימאנן, לונדון תרי״ז, עמ' 227.