التواجد اليهودي في المغرب و الإشكاليات

יש לציין לזכותם של חכמי המגורשים, כי למרות הסבל והקשיים שהיו מנת חלקם, הרי תוך שנתיים ימים לבואם לפאם, החלו באירגון עצמאי של חיי הקהילה ובשיקום הריסותיה, תוך שהם מחזקים את בדקה וסותמים פרצות שנבעו עקב הטלטולים והזעזועים שעברו עליהם. בשנת רנ״ד (1494) הם תיקנו תקנות ראשונות, שהיה בהן הרבה מן החידוש ומן התעוזה, ובזה הניחו את היסודות לניהול תקין של קהילה, החיה על פי ההלכה ומתמודדת בכבוד עם בעיות שהזמן גרמא. כך משתקף מתוך קובץ ״תקנות פאס״, יצירת פאר של דורות רבים, ובראשם חכמי הגירוש, אשר היוו מורי דרך לדורות הבאים שהלכו בעקבותיהם. יצירה זו שימשה מאז ועד ימינו כבסיס בפסיקתם של חכמי מארוקו בתחומים רבים מהמשפט העברי .

הערות פרופ' משה עמאר : התקנות פורסמו לראשונה בתוך ר׳ אברהם אנקאווא, כרם חמר, ליוורנו תרל״א, ב. מהדורה ב, עם תקנות מועצת הרבנים במארוקו, בתוך מ׳ עמאר (עורך), המשפט העברי בקהילות מרוקו, ירושלים תש״ם. על תקנות פאס ראה מ׳ אלון, המשפט העברי, ירושלים תשל״ה, עמי 652—654 ; מ׳ עמאר, ׳תקנות פאס ותקנות מועצת הרבנים׳, המשפט העברי בקהילות מרוקו, הנ״ל, עמי ט—נה.

כמו־כן, מיד עם בואם לפאס אירגנו החכמים ומרביצי התורה מוסדות חינוך והקימו ישיבות, ובהם תלמידים רבים. עם חכמי הגירוש שנטלו חלק ב״פולמוס הנפיחה״ נמנו ״ששה ראשי ישיבות עם תלמידים לעשרות ולמאות״. פעילותם הברוכה נתנה את פירותיה; במאה הט״ז שימשה פאס כמרכז הרוחני החשוב ביותר בכל צפון־ אפריקה ושמה נזכר לטובה בפי חכמי התקופה בארצות שונות.

הרקע ההלכתי ל״פולמוס הנפיחה״

אחד הנושאים שעוררו פולמוס חריף בין המגורשים לקהל התושבים היה היתר הנפיחה. להבנת המחלוקת נקדים מבוא על הרקע ההלכתי. בעל־חיים שנגרם לו נזק גופני כתוצאה מתאונה או ממחלה, עד שאינו מסוגל להמשיך ולחיות, הרי זה טריפה . חכמים מסרו לנו רשימה של פגמים ומחלות המטריפים את בעל־החיים, בתוכם הריאה שניקבה . מאחר שרוב בעלי־החיים הם בחזקת בריאים, אין חובה לחפש בכל בהמה אחר פגמים ומחלות המטריפים אותה, כי בהמה בחייה בחזקת איסור (של אבר מן החי, כל עוד לא נשחטה) עומדת. נשחטה— בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה

. לכן אין צורך לבדוק אחרי הטריפות, אלא־אם־כן התגלה בבהמה מחיים פגם העלול להטריף אותה, אזי יש חובה לבדוק אותו הפגם. למרות האמור, חכמים חייבו לבדוק כל הריאות בבהמות וחיות, מאחר ששכיח במיעוטן סירנות.

הערת פרופ משה עמאר : ^{רש״י, חולין יב ע״א, ד״ה : פסח. ונאמרו בזה נימוקים נוספים. רשב״א, בחידושיו לחולין ט ע״ב, ד״ה: ומה שחששו להן חכמים, כותב כי מאחר שסירכות הריאה הן שכיחות וגלויות לכל, קיים חשש שהדבר יתגלה לאחר בישול הבשר ויגרום הפסדים נוספים, כגון איסור הכלים. לכן, כדי למנוע הפסד וסבל מיותר, קבעו חכמים לבדוק את הריאות, ומביא שם עוד נימוקים}

. סירכות אלו הן הדבקות הנמשכות מנקודה מסוימת של קרום הריאה לנקודה כלשהי בקרום בית־החזה או לאחד האיברים הנמצאים בחלל בית־החזה. אמר רבא: ״הני תרתי אוני דסריכן אהדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן לית לן בה״. כלומר, שתי אונות של הריאה הסרוכות זו לזו שלא כסדרן, כגון מאונה הראשונה לשלישית, טריפה. בהסבר דברי רבא קיימת מחלוקת בין רש״י לתוספות. לדעת רש״י, אין סירנה ללא נקב. כלומר, התהוות הסירנה היא תוצאה של הפרשת נוזלים מנקב שנעשה בריאה, אשר קפאו והתקשו והפכו מעין קרום. לדעת התוספות, סירכה יכולה להתהוות גם ללא נקב, על־ידי התקשות הנוזלים הנמצאים בבית החזה. וסיבת איסורו של רבא היא, מאחר שסירנה זו היא ״שלא כסדרן״, עתידה היא להתפרק ולגרום לנקב בריאות.

בדברי רבא הוזכרו רק סירנות ששני קצותיהן יוצאים מהריאה עצמה. במקרים שבהם יוצא רק קצה אחד מהריאה, והקצה השני יוצא מאבר אחר מחוץ לריאה, דנה הסוגיה בחולין: ״אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה וכו״. כלומר, מה שנאמר שסירכה שלא כסדרן מטריפה את הבהמה, היינו כשברור לנו שהמקור להיווצרות הסירכה הוא בריאות. אבל במקום שסביר להניח שמקור הסירכה הוא בגורם חיצוני, כגון הדופן, הרי יש מקום להקל ולהכשיר. סוגיה זו, אף שהיא קטנה בכמותה, הרי לגבי פירושה נחלקו הראשונים — הללו מחמירים והללו מקילים כן נחלקו אחרוני הראשונים בביאור דברי כמה מהראשונים בפירושם לסוגיה. כדברי הרשב״א: ״אין לך דבר שנחלקו בו הדעות כמו שנחלקו בענייני הסירנות יש מדרך פירוש הסוגיא שבגמרא, יש ממנהגי המקומות שהחמירו במקצתן לגדור, מפני שהדבר מסור לכל ושמא יבואו להקל אף במה שהוא אסור״ אנו נזכיר את השיטות העיקריות להלכה בביאור הסוגיה, בלי להתייחם לפרטים היוצאים מכל אחת מהן

רבי אברהם ב״ר יוסף הצרפתי [השלישי]

חי בפאס במאה הה׳. נפטר צעיר לימים בשנת התפ״ב [1722]. היעב״ץ חיבר קינה בפטירתו. [עת לכל חפץ צ״ט״ ה.

פאס וחכמיה, עמוד 356

רבי אברהם ב״ר יוסף מרציאגו

מגדולי תלמידיו של האדמו״ר רבי יעקב אבוחצירא זצ״ל, רב בקהילת אלכיחל [אלג'יריה], דיין בדבדו, נתבש״מ בדבדו בשנת תרפ״ד.

יחס דבדו החדש, אמי קודש, עמוד 82

רבי אברהם ב״ר יוסף פארדו

מרבני שלוניקי. בעל ״קורא הדורות״ קורא לו: ״היה חכם גדול וחסיד, הלך לירושלם ונפטר שם״. למד תורה בחברת אחיו הרבנים רבי יצחק ורבי דוד פארדו. היה מרבני אמסטרדם. כרמולי מעיד שהפליג לעסוק בש״ס ופוסקים. בערוב ימיו עלה לירושלם ונפטר בה.

תנ״י, עמוד קב; תולדות חכמי ירושלים; קורא הדורות, כערכ

רבי אברהם ב״ר יוסף רוזאניס

נולד בשנת תכ״ה [1665]. כיהן כדיין בקושטא. ונמנה על הלוחמים בשבתאים. הסכים על הספר ״מעם לועז״ ״ראשית חכמה״ ״תקוני הזוהר״ ו״פרשת דרכים״. בשנת תע״ח נתמנה כרב הכולל בקושטא. חתם בשנת תפ״ט על מכתב רבני קושטא בהסדר עניני ההכנסה של חברון. עלה מקושטא לירושלם בשנת תק״ג עם אשתו בידה וחי בירושלם זמן קצר.

החיד״א כותב עליו: ״והפליג בזקנה ואני הצעיר זכיתי להקביל פני קדשו כמה פעמים ונתבסמתי מתורתו. קסתו ננהרת כמפורסם מהקדמות והסכמות שנדפסו בשמו בכמה ספרים״. תשובותיו מפוזרות בספר בתי כהונה ח״א.

נפטר ביום י״ח חשון תק״ח ונקבר בתוך ארבע אמות לקבר זכריה. על ציונו כתבו: ״ציון המוכתר בכתר של תורה איש צדיק תמים אשרי אדם מצא חכם ויניחהו בגן עדן ושם שם לו חוק ומשפט כי שם חלקת מחוקק ספון, עין לא ראתה מעיני כל חי נעלמה, זאת היתה לו אשרי תמימי דרך כך היא דרכה של תורה תורת ה׳ תמימה צרור הכסף לקח בידו וילך לו אל דרך עץ החיים אל המנוחה ואל הנחלה לחסות בנחלת ה׳ להודות להלל ושם תהלל כל הנשמה חלקו וגורלו מה טוב ומה נעים שאין הפה יכול לספר כמה וכמה טובה כפולה נחלה ויהי לנס היה שלשת היוחסין וגוי קדוש בנן של קדושים הרב המובהק…״.

נספד בספר ״שארית יעקב״ לרבי יעקב אלגאזי פירוש לפרשת אמור.

על ידו מצבת ״האשה הכבודה והצנועה הרבנית מרת בידה אשת הרב המובהק כמי אברהם רוזאניס נ״ע נפטרה לב״ע יום כ״ז לח׳ תשרי שנת התק״ט.

אישר בראש רבני העיר הסכמה של דייני איסור והיתר בחשון תע״ד [אוקטובר 1709]. חתום בין רבני העיר בשנת תע״ד [1714] על איגרת נגד נחמיה חיון. בשנים תצ״ד [1734] ותצ״ה [1735] חתם עמם על הסכמות לחיבורים שנדפסו בעיר. בשנת תפ״ט [1729] חתם בין רבני העיר על איגרת המלצה לרבי גדליה חיון. משנת תצ״ו [1736] ואילך עד שנת תק״ז [1747] חתם ראשון בין רבני העיר על הסכמות דומות. כן חתם בראש רבני העיר על איגרת המלצה משנת תק״ו [1746]. בחדש אדר ב׳ תק״ב [מרס 1742] אישר בראש רבני העיר הסכמה של בי״ד או״ה, ובשנית תצ״ג [1732-3] חתם עמהם על הסכמה כשבראש הרבנים עמד רבי אפרים נבון. בחודש אב תצ״ב [יולי 1732] חתם בראש רבני העיר על אישור הסכמת הקצבים. בי״א אלול תק״ד [19 באוגוסט 1744] כיהן כאב״ד באורטה קוי, ורבי אברהם מיוחס כותב עליו, כי על פי יקום דבר. התיר עגונות וחתם על פסקי דין שונים. בשנת תצ״ט [1739] נמנה על רבני העיר המאשרים הסכם. בי״ב תמוז תק״ו [12 ביולי 1746] חתם ראשון בין שלושת רבני העיר על כתב מינוי ״פקידי ירושלים״ בקושטא. רבי יצחק הכהן מאיזמיר כותב עליו ״המגביהי לשבת לראש דינה בעיר רבתי בדעות קושט׳ יע״א״, ומצוי גם פסק של רבי אברהם רוזאניס המאשר פסק דין של חכם זה. בשלהי אייר תק״ז [מאי 1747] הפליג רבי אברהם רוזאניס מקושטא לארץ ישראל באניה שבה עלה בקושטא גם רבי אברהם גרשון מקיטוב, והשנים התידדו. הוא נפטר בירושלים בשנת תק״ח [1748] במגיפה שהפילה חללים רבים.

יהב״י; ״טסת ישראל" פין: פנקס בית הדין בקושטא, עמוד 98

רבי אברהם ב״ר יחיא אביחצירא [השלישי]

החכם השלם והכולל העניו המקובל האלהי כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל: אודות רבי אברהם אביחצירא זיע״א סופר, כי נגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ואמר לו, כי ביכלתו לשאול כל אשר יחפוץ לבקש, וענהו רבי אברהם: ״איני שואל ממך לא עושר ולא מאומה, מלבד התורה הקדושה ושלא ימות אחד מבני ביתי בעודי חי״. ואכן, באותו יום שנתבקש רבי אברהם לישיבה של מעלה, נפטרו מבני ביתו ארבעים וששה נפש… בספר ״מלכי רבנן״ מסופר על תפילתו שהיתה עושה פירות במרומים, כי בעת שהיתה עצירת גשמים ונתרוקנו הבורות, היה עומד להתפלל ולא היה זז ממקומו עד שהיו השמים מתקשרים בעבים ונתכו גשמי ברכה ארצה.

אביר יעקב, עמוד 56

טופס תקנה על ענין הצדקה, שעניי העיר הם קודמים לעניי עיר אחרת, לפי שכך הוא הדין.

מ״ו. מפני שהתמעטו שערי ההשפעה, רבו כמו רבו עניים בעירנו זאת, ונתמוטטו כמה וכמה בעלי בתים, מחמת רוב הצרות מסים וארנוניות, מינים ממינים שונים. ולא מצאו אנשי חיל ידיהם, להחזיק ביד העניים הנז׳. ולקיים מאמר רז״ל עניי עירך, ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמיו וכוי. לפי שאין לך שבוע ושבוע, שלא יבואו ששה או שבעה עניים, משאר מדינות המערב. וגדולה על כולן אלו הבאים מאשכנז ופולונייא אשר רובם ככולם מביאים אגרות חתומות שבאים מארצם לצורך פדיון שבויים, ואחר כך תגלה רעתם שמזייפים אגדותיהם, ונוטלין ממון בזרוע וביד רמה. ואחר כך פוערים פיהם לבלי חוק, ומדברים דברים רעים, ועניי העיר עם שאר עניי המערב נדחים במתנה מעוטה, אשר לא תועיל לכלום. על כן הסכמנו אנו החתומים הסכמה גמורה שלא תופר ולא תתבטל, שכל הבא לשאול מארץ אשכנז ופולונייא וסביבותיהן, אין לו מהקהל כי אם שני אירייאליס ולא יותר, הן יהיה חכם או מהמון העם או לפדיון שבויים וכיוצא. וכל הרוצה לתת יותר מזה מן הקהל, הוא עובר על הסכמת ב׳׳ד והקהל, ודבריו בטלים ואין שומעין לו כלל, והרי הוא גוזל את הרבים, וגוזל עניים. ולפי שכן הסכמנו וקבלנו ואין להשיב, במשך זמן עשר שנים. לכן חתמנו בר״ח תמוז יה״ל שגת טוב להודו׳ית לה׳ לפ״ק ע״ב. וחתו׳ החכמים השלמים הרבנים המובהקים כמהר״ר מנחם, כהה״ר דוד סרירו זלה״ה, וכמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכמוהר״ר מימון אפ׳לאלו זלה״ה, והכרנו חתימותיהם.

תמוז הת״ס

טופס ענין הסכמת השידוכין, שלא יהיו ג״כ כי אם בהמלכת ב יד יב״ץ

מ״ז. עם היות שקדמונינו נוחי נפש תקנו תקנה הגונה וישרה, בענין הקידושין שאין לשום נברא לקדש שום בת ישראל כי אם במאמר ב״ד יצ״ו: עוד ראינו לתקן תקנה אחרת בענין השידוכין יען ראינו שהשעה צריכה לכך, והוא שמהיום הזה והלאה, עוד כל ימי הארץ. כל בן ברית שיבא מארץ אחרת וירצה לשדך אשה פה פ׳אס יע״א, אין להם לעשות שידוכין כי אם אחר ההמלכה בב״ד יצ״ו, ובשני מוקדמי הקהל יצ״ו, וכל מי שיעבור לעשות שידוכין, שלא בהמלכת ב״ד יצ״ו. ובשני מוקדמי הקהל יצ״ו. לא לבד שיקבלו עליהם המשדך והמשתדכת, עונשין ויסורין כאשר יראה לב״ד יצ״ו, ולמוקדמי הקהל יצ״ו, כי אם נוסף ע״ז יפרעו המשדך והמשתדכת, קנס לעניי הקהל יצ״ו, מהם אוקיות מבט״ק לכל אחד. וסופר ב״ד י״צ שיהיה מצוי לשם, יפרע ג״ב קנס לעניי הקהל יצ״ו, חמשים אוקיות קדו', ויסתלק מאומנתו, את זה ראינו לתקן לגדור פרץ לשבר מתעלות האנשים הפורצים גדר הבאים מארץ אחרת לשדך אשה, וממירים דתם רחמנא ליצלן, לבל ישובו לכסלה. ולראיה ח״פ בשלשה עשר לתמוז יה״ל שנת גם ה ית״ן הטוב לפ״ק, אנחנו אלה 3ה דייני העירה פיאס יע״א. וחתומים החכמים השלמים הרבנים המובהקים, ה״ה כמוהר״ר מנחם סיררו זלה״ה, וכמוהרי׳ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכמהר״ר יהודה ן׳ עטר נר״ו אכי״ר, וכמוהר״ר שמואל הצרפתי זלה״ה והכרנו חתימותם. ואח״כ חתומים ראשי הקהל ה״ה דוד ן׳ אמוזג, ואברהם ן׳ שמול, ושמואל ן׳ דנאן, ויעקב ן׳ אלבאז, ויצחק ן׳ יוסף ן׳ דוד, וחיון ואברהם קב׳אליירו.

פרק ו: האשה בהריון, הפלות

מעמדו המשפטי של העובר.

מעמדו של העובר הוא כמו של אדם חי: ״נוח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו – נהרג עליו״ (רמב״ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ד). ״המזכה לעובר – לא קנה אבל בעובר שהוא בנו קנה, משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו״.

לידה לפני המועד הרגיל עלולה היתה לעורר חשש שמא הרתה לפני הנישואין. השאלה היתה האם ייתכן שאשה יולדת לאחר חמישה חודשים. ר׳ רפאל מסעוד אבן מוחא ציטט בשנת תרכ״ב (1862) את הרמ״א לשו״ע, אהע״ז, סי׳ ד, ס״ק יד: ״אשה שנתעברה מבעלה סוף מיון וילדה תחלת כסלו, אף על פי שאין ביניהם אלא רק חמשה חדשים, לא חיישינן [לא חוששים] לבנה לומר, שהיתה מעוברת קודם לכן״(׳פרדס רימונים׳, אהע״ז, סי׳ כב).

המיילדת בודקת את האשה אם היא בהריון. מעשה באשה שיצא עליה שם רע, ונחשדה שהרתה מגבר זר. המיילדות נתבקשו לבדוק אם היא בהריון והתברר שלא (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ ק).

יש הלכות מיוחדות לאשה בהריון. למשל, אין משביעים אותה. וכך כתב ר׳ שלמה זרקא בן המאה ה־19 שפעל באלג׳יר: ״האשה משעת הריונה תשתדל שלא להעלות על דל שפתיה שם שמים ושם שבועה, ואפילו שבועת אמת.

הדברים חוזרים על ידי חכמי מרוקו: ״לא מפני סכנת הולד אלא משום סכנתא דידה [שלה] שלא תסתכן בלידה, דאפילו בשבועת אמת יש סכנה״ (יצחק אבן דנאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, חו״ם הלכות שבועה, דף פח ע״ב). ר׳ שלמה אבן דנאן כתב כי אין משביעים מעוברת משום סכנת העובר (׳אשר לשלמה׳, דף קמה).

מתנות. בתחילת הריונה ולקראת הסיום היה נהוג לשלוח לאשה מאכלים מיוחדים לשבתות, ומתנות נוספות.

תקנות להגבלת המתנות. לפי תקנה במכנאס בשנת תר״ן (1890) על הגבלת המתנות ניתן ללמוד, כי היה נהוג להעניק לאשה בהיותה בהריון מתנות מופרזות. התקנה קובעת כי אין להעניק אלא בגדים ושמיכה לתינוק, בקבוק יין שרף ״וכל אחד לפי כבודו״. אבל לא עמדו בהגבלות, וכתוצאה מכך חזרו על התקנה בשנת תרנ״ח (1898) (מרדכי עמאר, תשנ״ו, עמי רסח, שסח-שסט). בהריון הראשון היה נהוג בקהילת צפרו כי משפחת האשה מכינה סל ובו חיתולים, בגדים ושמיכות לילד ולילדה, ומביאה אותם בטקס מיוחד הנקרא ״למסבבך״. ומשפחת הבעל היתה עורכת מסיבה. לפי תקנות בצפרו בשנת תרס״ד (1904) שהיו מיועדות לצמצום המותרות במסיבות, נאמר כי יוגש רק תה, ולא שום תבשיל, לא ביצים ולא מאחייא [ערק]. בלידות הבאות היתה האם מכינה בעצמה את בגדי התינוק. מנהג זה היה קיים גם בזמן החדש (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו/ מס׳ 258, ח״ג, עמי 82-81; א. מיוסט, 2000, עמי 171).

תפילות

בעת הוצאת ספר התורה לקריאה בשבתות, היתה אמה של היולדת מבקשת בערבית לידה קלה (י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 68).

תפילת האשה בהריון מתקבלת בשערי שמים. בשיר שמחברו כנראה ר׳ עמרם אלבאז מצפרו בן המאה ה־19, אומרת האשה: ״שמע את קולי כמו שאתה שומע את קול האשה ההרה״(י. שיטרית, תשנ״ד, עמי 103). לפי הנוסח המובא על ידי החיד״א, בהגיעה לחודש השלישי יבקש הבעל: שתתמלא רחמים על כל עוברות עמך ישראל ובפרט על אשתי ותקל מעליה צער העבור ועשה למען רחמיך שיתקיים העיבור בבריאות ויגמור לטובה בכל איבריו וגידיו ולא תפיל אשתי למען רחמיך המרובים וימלאו ימיה ללדת ולא תהיה משכלה…

כשנכנסה לחודש התשיעי לעיבורה, יאמר הבעל תפילה דומה (חיד״א, ׳סנסן ליאיר׳, בתוך ׳עבודת הקודש׳, דפים סב-סג: רפאל אוחנא, ׳מראה הילדים׳, דף יב ע״א, וכן דף לג, ע״א). המיילדות מעידות שהיא בהריון. ר׳ כלפון משה הכהן כתב:

מי שמת והניח אשתו מעוברת שכן העידו המילדות וכמה נשים שהיא מעוברת ואחרי זמן מה חלתה מאיזה סיבה היא וולדה והיתה מתעסקת באיזה רפואות… אחרי עבור ימים מספר ראוה המילדות הנזכרות ואמרו שאין לה שום עיבור (׳שואל ונשאל׳, חלק ח, אהע״ז, סי׳ עב).

ב – 4 במאי 1880, משיג ויטוריו פינסי, כורך במקצועו, בנו של גולה פוליטי מליוורנו, אישור חוקי להקמת בית הדפוס היהודי הראשון בתוניס. בשנת תרמ"ב מפרסם צמח הלוי, סופר ופובליציסט רב השראה בערבית יהודית, חוברת שירים אצל פינסי בשם " ירון ושמח ".

צמח בן נתן לוי, סופר בערבית יהודית, נולד בתוניס בשנת תרכ"ח. בקיאותו בשפות עברית, ערבית, צרפתית ואיטלקית אפשרו לו ליצור יצירה עשירה ומכובדת בתחום הספרות העממית של יהודי תוניס, וכתביו היו מהמשובחים ביותר. הוא היה גם מדפיס ומוכר ספרים. נפטר בתוניס בשנת תרפ"ב.

בשנת תרנ"א פותח ציון וזאן בתוניס בית דפוס גדול, שהתפתח בצורה ניכרת לאחר שהצטרף לשותפות עם בעלי דפוס אחרים, והמשיך בפעילותו עם בניו עד תשי"ח, השנה שבה פסק בית דפוס זה מפעילותו. מבין כל בתי הדפוס העבריים בצפון אפריקה היה בית דפוס זה החשוב והמטופח ביותר, והמוניטין שלו עלו בהרבה על הדרישות המקומיות, מכיוון שעליו היה לספק הזמנות מרובות שבאו למן לוב ועד מרוקו.

בתחילת שנת תרנ"א מופיע בטנג'יר שבועון ביהודית ערבית בשם " קול ישראל " שמנהלו הוא שלמה בן צחיון. נראה שבן חיון זה הוא גם המדפיס, כי שמו המלא מופיע בחוברת בעברית ובלאדינו של משה טולידאנו. הנקראת " ירח למועדים " ושיצאה לאור בטנג'יר, בדפוס החדש של שלמה בן חיון בשנת תרנ"ג.

אותו בן חיון הדפיס בשנת תרס"ה את הספר " גבעת שאול ", פירוש על חמש המגילות, לרבי שאול בן דוד נחמיאש. ספר זה נחשב בטעות לספר העברי הראשון שיצא לאור בטנג'יר. בשנת תרס"ה פותח צמח הלוי בתוניס בית דפוס קטן. עשר שנים לאחר מכן העביר יעקב גיג' את בית דפוסו מאלג'יר לתוניס, והוא החזיק במקצוע עד שנות השלושים של המאה הנוכחית.

אולם התפתחותם של שני בתי הדפוס אלה הייתה מוגבלת למדי והם הסתפקו אך ורק בחיבורים בעלי היקף מצומצם. מאוחר יותר הוקמו בתוניס בתי דפוס נוספים – פרחי, ואריוס, בראמי, כאסטרו ועוד -, אולם גם פעילותם של אלה הייתה צנועה למדי.

הרב דוד עידאן, שעסק בג'רבה במסחר בבדים ובסחורות מן המושבות, החליט זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה לייבא לאי מכבש דפוס ואותיות דפוס עבריות. מבתי דפוסו יצא בשנת תרע"ב הבספר העברי הראשון שנדפס בג'רבה, ושמו " מעיל יעקב ", פירושים לתלמוד, לרב יצחק הכהן מג'רבה.

לעידאן, שקרא לבית דפוסו " הדפוס הציוני ", לא היה כל נסיון במלאכת הדפוס. משום כך הוא הזמין פועל בשם יוסף בן נתנאל הלוי מדמשק, שעבר לתוניס, והיה למעשה למדפיס והמעמד היחידי בבית המלאכה של עידאן. אולם יהודי ג'רבה דבקו באמונה חזקה, שלפיה כל צאצא משבט לוי לא יימלט מן הקללה שקילל עזרא הנביא את יהודי ג'רבה, דהיינו שבן לוי לא יוותר בחיים לאחר שישב שנה שלמה באי.

עידאן חשב לעקוף גורל זה על ידי כך ששלח מדי שנה את הפועל הלוי לארץ מולדתו לחופשה בת חודש, שלאחריה היה שב ומעסיק אותו. ואמנם הוא נהג כל במשך שנים מספר, כפי הנראה. לאחר שלימד את עידאן ואת עוזריו את מלאכת הדפוס ולאחר שהכשיר פועלים המסוגלים להמשיך במלאכה, עזב יוסף בן נתנאל הלוי את ג'רבה לבלי שוב.

בשנת תרפ"ה ניתן למצוא את בן נתנאל כמדפיס ראשי בבתי דפוס רבים בירושלים. עידאן מצטרף לשותפות עם אחרים, ושלושה או ארבעה בתי דפוס מתחילים לפעול באי, כאשר הצעותיהם במחירים עומדת מעל לכל תחרות.

מבתי דפוס של ג'רבה יצאו כ – 700 ספרים בקירוב, שנתחברו לא רק בידי רבנים מקומיים אלא גם בידי רבנים מאלג'יריה וממרוקו. כיום, נותרה ג'רבה המעוז האחרון של הדפוס העברי בצפון אפריקה. כל בתי הדפוס האחרים פסקו מפעילותם, ואילו בג'רבה מוסיפים להדפיס מדי שנה חיבור אחד או שניים בתחום הספרות הרבנית, וכן ספרי קודש אחדים.

בתוניס העמיד צמח הלוי את בית דפוסו למכירה. מכ'לוף נג'אר מסוסה רכש אותו ובשנת תרע"ז הוציא לאור את ספרו האשון העברי הראשון. מכ'לוף נג'אר, סופר, מדפיס ומוכר ספרים נולד בעיר מוקנין אשר בצוניסיה בשנת תרמ"ח. בשנת תרע"ז הוא פותח בית דפוס גדול בעיר סוסה ומחזיקו עד שנת תשכ"ב בקירוב, נג'אר נפטר בסוסה בנשת תשכ"ב. הדפיס גם את הספר " טעם דעת ", על טעמי המקרא לרבי אליהו ג'אנם. ספר זה נשלם בשנת תרע"ח.

חוברת דקה בת שמונים עמודים שכללה שירים ציוניים מאת המשורר אליהו ג'נאם מסוסה. שם החוברת " שיר ציון " והיא כללה שלושה שירים מנוגנים, הראשון מביניהם על פי נעימת " התקוה ", והשני על פי נעימת " המרסלייז ". נג'אר הרחיב בכוחות עצמו את בית הדפוס שלו שגדל בצורה ניכרת. הוא יסד שבועון בשפה ערבית יהודית " אלנג'מה " – הכוכב , שהופיע במשך ארבעים שנה, והפיץ מספר גדול של חיבורים בערבית יהודית, שאותם ערך והדפיס בבית המלאכה שלו. בעקבות המאורעות בביזרתה בשנת תשכ"א, פסק בית הדפוס של נג'אר מפעילותו.

בתחילת המאה היה למכ'לוף עתאלי בית דפוס בעין אלביצ'א אשר באלג'יריה, וכנרה לא הודפס בו שום ספר עברי. בשנת תרע"ב העביר עתאלי את בית הדפוס לקונסטונטין. עתאלי נפטר בשנת תרצ"ח. ועד שנות החמישים לערך הוציא לאור דפוס מספר רב של ספרים וחוברות, וכן את עיקר יצירותיו של הרב יוסף ג'נאסייא מקונסטוטין, שנכתבו בערבית יהודית.

אולם מרבית הספרים הראשונים שיצאו מבית הדפוס של עתאלי לא נשאו תאריך. אחדים אף הודפסו בתוניס או בג'רבה, ורק עמוד השער והמבוא הודפו בקונסטוטין. לפיכך נבצר מאתנו לקבוע את תאריך הופעתו של הספר העברי הראשון בקונסטונטין.

עמ' ב

אין טקסט.

עמ' ג

[רשימת התורמים]: ענא דוד – כמש אוזוה, ברהם ן׳ משה – עשר אוזוה, הרון בנו – תלת אווק, מכלוף – תלאתין מרזנרנא], יוסף ן׳ יחיא – דרהם, ביחיא באלו – וז[ה]איין, ענא חזן – כמש אווק, מכלוף

 – תלאתין מודנונא], ענא חזן" – שת אווק,

ענא דוד – מתקאל, דוד טבו – כמש אווק, חאקי דוד – תלאתין מוז[ונא], ברהם ן׳ משה – תמן אוזוה

חאקי דוד – תמן אוזוה, מכ[לוף] – תמן אוזוה, ענא דוד – כמש אווק: חאקי דוד – כמש אווק,

דוד טבו – שת אוזוה, שלמ[ה] דוד – רבע אווק, ברהם ן׳ משה – רבע אווק יעקב שכאף – תלת אווק שלמה עיוש – תלת אווק, דוד טבו – כמש אווק עיוש – רבע אווק, ברהם ן׳ לגליט – תנאעץ אוקייא ענא דוד – כמש אווק שלום ן׳ מ – רבע אוקייא, מכלוף ן׳ שלום – כמש אווק, דוד טבו – כמש אווק

עמי ד

אוול, – ראשית כל –  מתקאל [ל] סדי ביושכריא, מתקאל [ו]קק״א ק+ק-200

א[חד] דרהם – די לערשא(!־); נשאל איזה דרהם – מן זיהת לכלאב. עטא – נתן – ענא דוד – תמן – שמונה –  אוזוה ואוקייא, [ ? ] – ת[נ]אעץ – שתים עשרה –  למוזונא

ושכר [?] [כ]ו ענא דוד – עטאני מן זיהת[ו] – מצידו , זה תרגום מילולי, כלומר מאצלו –  – מתקאל סדי [?] כו שכ[אכ] –אחי הצורף –   תלת אווק, ומכלוף – תלת אווק, ודוד – תלת אווק, ומסעוד [י] – עשר אווק

הערת המחבר : מן זיהת לכלאב = מצד הכלאב. כלאב/כאלאב   היא מילה מלשון הסתרים שבה כינו יהודים כל גוי (רשע). זו צורה מעוותת של המילה העברית כלב (ראה מ׳ בר־אשר, מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה, מהדורה שנייה, ירושלים תשנ׳׳ח [להלן בר־אשר, מוליצ׳׳א],

הערות

לא כל פרטי השטר הזה מפוענחים, ויש לקוות שעם פרסומו יגבר העניין בו, וימולאו העניינים שנשארו סתומים. יש עניין מיוחד בכתב היד הזה – שטר הלוואה משנת 1834. הוא מעניין מצד תוכנו וגם בגלל ראשי המשפחות הנזכרים בו. מניינם הוא למעלה מחמישה־עשר. יש להניח שמדובר בראשי הקהל של כפר גריס בתקופת כתיבת השטר. יצוין כי הדרך שבה ציינו את שמותיהם אופיינית לאזורי הפריפריה בסהרה: האנשים נקראים בשמם ובשם אביהם ולא בשם משפחתם, כך למשל ענא דוד פירושו ״ענא בן דוד״. גם ציון שמותיהם המקומיים של אחדים מהם, יש בו קו ייחודי לאזורים הללו: מסעוד מכונה כאן ענא, וחאקי הוא יצחק. כמו בתפוצות אחרות, גם כאן יש ראשי משפחות המכונים על פי מקצועותיהם: יעקב שכּאךּ פירושו ׳יעקב הצורף׳. אדם אחד מזוהה גם על פי היקף גופו של אביו, כך אברהם בן לגליט פירושו אברהם בן השמן.

שמות המטבעות (וחלקיהם, משליש ועד שמינית) הנזכרים הם: אוזוה, מוזונא, אוקייא (ברבים אווק) ודרהם. כל שמות המטבעות הללו היו מוכרים עדיין לאנשים במחצית הראשונה של המאה העשרים. מדובר באנשים ונשים שנולדו בסוף המאה התשע־עשרה, הרבה לפני הכיבוש הצרפתי של מרוקו. גם לאחר שהוחלפו שמות המטבעות, בתקופה הצרפתית, הם הוסיפו להיקרא בשמות הללו.

עניין נוסף יש ברשימה האחרונה בסעיף זה. נראה שהיא חושפת את מטרת ההלוואה הנזכרת בתחילה. אפשר שהכסף שניתן כהלוואה יועד למתן לשלטונות, אם כי מטרתו לא התפרשה לנו. אולי מדובר בהיטל מיוחד שהושת על ראשי הקהילה. הרשימה השנייה מוסיפה על דרישות השלטונות, ומילה אחת אולי רומזת על יחס בני הקהילה לתביעות אלה. המילה מובאת בתוך דיווח, שרובו ככולו הוקדש לסכומי הכסף שנתנו לגוי. שמו ותפקידו של הגוי לא פורשו, אבל הוא ״זוכה״ לתואר המיוחד במרוקו לגוי רע – במקרה הזה מדובר באיש ממסד השנוא על ידי בני ברית – לכלאב (=הכלב). ואכמ״ל.

על השטר חתומים שני רבנים, ראשון הוא הרב משה בן יוסף אביכזר והאחר הוא הרב שלום בן ישועה אדהאן(הוא חתום גם על שטר נוסף). על החכם השני אין לנו ידיעות נוספות. נציין ששם המשפחה שלו היה נפוץ מאוד באזורים האלה.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המצב הביטחוני של יהודי מרוקו.

בתקופה זו  1952 – 1954 לא היה המצב הביטחוני של יהודי מרוקו יציב. היו בו עליות וירידות בעקבות המצב הפוליטי ששרר שם, וממאבק הערבים לקבלת עצמאות. כך, למשל, גברה התסיסה הפוליטית במרוקו לאחר הגליית הסולטאן מוחמד בן יוסף למדגקסר באוגוסט 1953 ומינוי מוחמד בן ערפה תחתיו. בעקבות זאת הידרדר מצבם הביטחוני של היהודים. רובה של יהדות מרוקו התגוררה בערים הגדולות, שבהן הייתה נוכחות צבא ומשטרה צרפתית, ומצבם הביטחוני שם היה באופן כללי סביר. לא כן היה המצב הביטחוני של כ-30.000 יהודים שחיו בכשמנוים כפרים מרוחקים ומבודדים.

עקב מצוקה ביטחונית זו של כפרי הדרום ניסה מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בכל כוחו – אך ללא הצלחה – לחסל קהילות קטנות בכפרי הדרום. בדין וחשבון על יהודי מרוקו מינואר 1952 כתב מנהל מחלקת העלייה במרוקו, זאב חקלאי, שהסיבה הראשונה לרצונם של יהודי מרוקו לעלות לארץ הוא מצב ביטחונם : " החששות של היהודים לביטחונם כתוצאה מתסיסה פוליטית מוגדרת של הערבים במאבקם להשגת עצמאות פוליטית והוסיף " גם חוגים צרפתיים וגם חוגים ערביים מניחים שהתסיסה הפוליטית תלך ותגבר והיא עלולה לסכן את ביטחונם של היהודים, ובראש וראשונה במקומות הנידחים ".

בחודש מאי 1954 דיווח ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, להנהלה הציונית ולשרי הממשלה, שנמסר לו שבאחד הכפרים נרצחו 12 משפחות יהודיות, אך הידיעות על כך הגיעו למחלקת העלייה רק כעבור שלושה חודשים .

ביוני 1954 השתתף שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, בדיון במוסד לתיאום על מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו. הוא דיווח כי קיים לחץ גלוי של טרוריסטים כנגד היהודים, וכי בידיעה שהתפרסמה בעיתון " פיגרו " בדבר שביתת סוחרי קזבלנקה נכתב :

" חנויות היהודים נפתחו ביום ו' בבוקר לאחר היסוס מה. בימים שקדמו לכך קיבלו היהודים עלונים שבהם נצטוו לעזוב את הארץ – מרוקו – תוך שלושה חודשים, שאם לא כן ייאלצו לנסוע בקרוב עם " שלושים קילו מטען " בשולי העלון צויר אקדח גדול מקושט בכוכב בן חמש קצוות שהוא סמל של ממשלת השריף.

עוד הזכיר השגריר צור, כי " שלושים קילו מטען " הוא כל אשר יורשו היהודים לקחת עמם על ידי הנאצים, כשגורשו משטחי כיבושם…….

בחוזרו מסיור בצפון אפריקה ביולי 1954 דיווח ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, להנהלת הסוכנות של מצבם הביטחוני הקשה של היהודים בכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה ; אף סיפר " הצרפתים הזהירו אותו שצפויה להם סכנת השמדה, והוסיפו :

" או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך כל זה חייב להתבצע ללא פרסום ".

גם יו"ר ההנהלה הציונית בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן, אמר כי הוא רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, וכי לדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו. עם זאת הוסיף : " לא ניתן להרים קול צעקה משום שהצרפתים יכעסו ".

במאמר מערכת של העיתון " דבר ", שנכתב במאי 1953 על יהדות צפון אפריקה, נטען בין היתר : " ליהדות זו סכנת השמדה ".

הנה כי כן, למרות הדיווחים על המצוקה הביטחונית של יהודי מרוקו בכלל, ושל כפרי הדרום בפרט, סירו מהממשלה והנהלת הסוכנות להכריז על חיסול גלותם של יהודי כפרי הדרום או על הקלה משמעותית בסלקציה, וכך מנעו עלייה המונית של יהודי צפון אפריקה.

השינויים בסלקציה בשנים 1952 – 1954.

תקנות הסלקציה, שכוונו ויושמו כלפי יהדות צפון אפריקה בלבד, התקבלו בהנהלת הסוכנות ב-18 בנובמבר 1951, ואושרו במוסד לתיאום ב-27 בנובמבר 1951.

תקנות אלה קבעו.

1 – 80% מהעולים יהיו עד גיל 35.

2 – לא יותר מ-20% יוכלו להיות מעל גיל 35 ובתנאי שיהיו נלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר – עד גיל 35 – ובעל כושר עבודה.

3 – כל העולים צריכים להיות בריאים ובאישור רופא מהארץ.

4 – יאושרו לעלייה בעלי הון עצמי שברשותם 10.000 דולר גם אם הם מעל גיל 35, ובתנאי שיעמדו בסלקציה הרפואית.

5 – מספר הנלווים למפרנס לא יעלה על חמישה.

6 – אלמנה אינה נחשבת למפרנסת.

7 – אלמנה שלה ילדים מתחת לגיל 11 לא תאושר עלייתה.

8 – אלמנה שלה ילדים מעל גיל 11 והעומדת בתקנות הסלקציה – צעירה ובריאה – תאושר עלייתה לאחר שהבטיחו קליטת הילדים בעליית הנוער.

9 – לא יאושרו לעלייה הורים שבניהם לא עלו בעליית הנוער, והוריהם שבניהם נפלו במלחמת השחרור, באם אינם עומדים בתקנות הסלקציה.

תקנות סלקטיביות דרקוניות אלה היו אמצעי יעיל לממשלה ולהנהלת הסוכנות לבלימת יהדות צפון אפריקה, שרצתה לעלות ארצה. במרץ 1952, למשל, היו רשומים לעלייה 62.000 העומדים בתקנות ; אך הסלקציה בלמה את הרצון העלייה, שכן חלק מהמשפחות לא רצו להיפרד מיקיריהן, שנגזר עליהם להישאר במרוקו משום שלא עמדו בתנאים.

במשפחות אחרות, לעומת זאת, גרמו תקנות הסלקציה לפירוד, שכן ניתן היה להעלות צעירים, על כך אמר יצחק רפאל :

" אנו מעלים רק צעירים ומפרידים אותם מהוריהם שאומרים לנו – אתה לוקח את המפרנס שלי , מי יפרנס אותי וידאג לי כשאהיה זקן, אתם מוציאים את הצעירים החזקים ומפקירים את המבוגרים.

ובדיון על הקלות בסלקציה לכפרי הדרום אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי :

" על מי נשאיר את הזקנים בדרום מרוקו, על הצרפתים ? על הערבים ?….. העם היהודי צריך לשאת גם בזה.

2. 2. קסידה על ר׳ דוד הלוי דראע
   

   בית הכנסת רבי דראע הלוי

קסידה זו הוקלטה בערבית מפי המחבר ר׳ דוד אוחיון, המכונה בן־זואה, ב־17.3.74. היא נכתבה לרגל

הנס שקרה בהילולה של הקדוש בשעה שגג התמוטט ולא נפגעו האנשים הרבים שעמדו עליו. ראה

סיפורים מס׳ 3.132 ו־16.132.

אזיו תשמעו האד אל קאסייא

 לי טראת לי אנא לייא

 לי מעא אזמאעייא

וכאן ספר פיצ'צ'יא

נהאר תנין פלעסייא

פאס טראת האד אל קאסייא

טיחת מעא דנאדנייא

ופכנא ר׳ דוד הלוי דאוו עינייא

יתמחא זכר עמלק

שמעו האד אל כלאם אל חקיק

תא ואחי מה כארז [י]

בזכות ר׳ דוד הלוי אסדדיק

מולאנא עלינא עפא

ודווזהא בלא ספא

חית אזלאנא מאפא

טאח סקאף דל בית ונאס ואקפא

בשעה מולאנא אושאע

 בשעת ד^יכ דגרדעא

פכנא האדאכ סבבאע

די איסמו ר׳ דוד אדראע

האדסי עממלתו בפממי

ולוכאן אנא אמסממי

מא ברדליס אנא דממי

מיאת ראס דל ג'נמי

אנא נסכאר ונדכר

 (— ) ונתפככר

 ר׳ דוד הלוי זין אל מנדאר

 די טאח אסקאף ביהום ותפככו בלעמאר

בל פייטנים זאבו ספר מגראב

וכאנת אל פרחה פילקלאב

אל נהאר אל תנין פי ענד אל מגרב

באס תאחו אל כסאב

קדדאס די בנאדם טאח

וחתא ואחי מה דזארח

 רדו באלכום פי האד אל קלאם

ופניס די עמיל מעאנא אל חכם

 זכותו באס ואקפא אל עולם

 הא איזיוו אנאס יזורוה פי קול עאם

 זכותו כבירא בזזאף

ודי גייט עליה עאמרו מא יכאף

 ודי זא ענדו עמרו מא יזעאף

אל בנין די סלא עמלוה מליח

תא סי מה פיה קביח

ואקף עליה הווא שמש דוד אוחיון ויצחק אלמליח

 מולאנא יכלליה סחיח

קדדאס די בנאדם טאח

וחתא ואחי מה דזארח

נתעאמלו מאעאנא נסים [סחאח]

מפיה תפככו סחאל מן רוואח

הווא כממאל אל חאזא

הא תפעו עליה חמשה תיראן

 ר׳ דוד הלוי כממאל אל רזא

 פלחין זאוו דיינים מן דאר אל בידא

 וזאוו יפרחו ויעמלו סעודה

יפרחו בסלא אל זדידה

 יפכהום אל חכם מן האד אל קדא

אל חכם עמל מעאנא זכותו

 ראס ישראל יפילתו

כול ואחי זעאף עלא מראתו

 מה פככנא גיר גיטו

זכות האדאכ אל מזיאן

 קא איזיווה אנאס מלבלדאן

 והאד אל גזירה זראת בראש חודש חשון

והאד אל גזירה תבטלת בראש חודש חשון

אל חכם עמאל מעאנא זכותו

[1] לאחר גמר שירת קסידה זו חזר הזמר ושר בתים נוספים וביניהם אחד הנראה כמקבילה לבית זה. הנוסח

  הבא נראה לנו הנכון, כי החרוז מתאים:

 סדדיק כממאל אל חאזה

כא תזיה אנאס ובלמעזזא

כא ירבחו עליה חמשה תיראן ומיאת מעזא

רבי דוד הלוי כממאל אל רזא

תרגום הקטע של ההערה……

הצדיק גומר כל דבר

אנשים באים אליו בכבוד רב

שוחטים חמישה שוורים ומאה כבשים

 ר׳ דוד הלוי המשלים את הבקשה

באס ישראל יפילתו

כל ואחי [טאח] בערימתו

 מא פככנא ג'יר ג'יטו

פם אל פוקי אוקפו

בראוו יזגרתו ויסאקפו

לוזה סלא כא יחסאפו

חתא פל קאע אל בית תאחו

בנאדם מאזאל כא יפטאר

מייאת רזאל אוו כתר

האדא בתעריזה בן זוואה בטאר

תאחו פל בית יבקא אל עמאר

רדו באלבום

ר׳ דוד הלוי יסבאק קדאמהום

ופוסט אל חאפרא אוקאף חתא פככהום

מלגזירה די כאנת זאוהום

 מולאנא ירדכום בתשובה

וירדכום אל תורה

 ויתזי לישועה דאבא

זכות ר׳ דוד הלוי כביר אל טבבא

מלי טאח אראזל

 כאנת אל מרא מאסי תהבאל

מלי ראת ראזלהא חסאל

האד אל קאסייא זבדהא דוד אוחיון ומשה אברגל

 מולאנא יעתילכום דאוו פל עין

תא וואחי מה יכון מגבין

ושמש הווא דוד אוחיון

 האד אל קסידא חלווא וילדידא

 וחאדרו פיהא יהוד דאר אל בידא

ותאמנהא לירה לוחידא

תורה ענדנא עזיזה

חביבה ועזיזה

וקראלהום ר׳ עקיבא

אל תלמידים לישיבה

 זכות הרב ר׳ עקיבא

זכותו תכון מעאנא

הערת המחבר : מחבר הקסירה, שאותו הקלטנו בארץ, לא שם לב שהשתמש במטבע ישראלי. במקור היה כנראה פרנק אחד.

חנא וישראל כוואנא

הודו לה׳ כי טוב

מסא אל עייא נזי עייאן

 ולמריד כא ירזאע ברייאן

האד סי סופנאה בלעיאן

 זכות הרב חוני המעגל

רבי עמרם בן דיוואן

יפככ ישראל מל עדייאן.

השד"ר ר׳ אברהם פינטו

סל ר׳ יעקב היה השד׳׳ר ר׳ אברהם פינטו (דור ו׳ לר׳ יעקב האי), שהתגורר בארץ ישראל.

לאחר כמה גלי עליה ממרוקו(בעיקר ממרקש) לארץ ישראל, גדלה עדת המערבים בירושלים והתפתחה מאד. העוני והצפיפות שהיו מנת חלקה של ירושלים באותה תקופה, פגעו קשות בתושבים החדשים, ובעניים הותיקים, והם סבלו ממחסור בדיור, ומחרפת רעב של ממש.

לשם כך נשלח ר׳ אברהם בשנת תרנ״ב, מטעם עדות המערבים בירושלים, לערי המערב הפנימי, לאסוף כסף למימון בנייתם של מאה חדרים, שיהיו"בתי מחסה" עבור העולים מערי מרוקו לירושלים. בכתב השדרו׳׳ת מכונה ר׳ אברהם: ״האי מרגניתא טבא, ציר אמונים, מעלת הרב הכולל, אור גולל, בנן של קדושים, שלשלת יוחסין.

הגאון הצדיק ר׳ מאיר אבוחצירה זצ״ל, סיפר לחתנו כבוד הרב שליט״א, כי ר׳ אברהם פינטו הנ״ל התארח בביתם בתאפיללת (ככל הנראה בבית זקנו). לבקשת בעל הבית שישלח לו לוח עברי מירושלים, ענה ר׳ אברהם: עד שאגיע לירושלים, ועד שיגיע הלוח יעבור זמן רב, ועמו גם השנה, לכן תביא לי ניר וקולמוס, ואכתוב לך לוח שנה. בקשתו נעשתה, ותיכף ומיד כתב לו לוח לה׳ שנים הבאות.

־; בכתב השדרו״ת הנ״ל. צג: ושם כח:.

-:: מצאנו פסק דין ממנו בספר כרם חמר לר׳ אברהם אנקאווא חלק יו״ד סוף סימן מ״א, עליו חתומים: ר׳ דוד צבאח, ר׳ אלעזר לחזאן, ר׳ מסעוד בן מוחא, ור׳ משה פינטו.

עמוד 97

עוד סיפר: שבימי שהותו שם, לא הסכים בשום אופן להשתמש בבני הבית, דאג לכל צרכיו בעצמו, ואף תיקן את בגדיו בעצמו.

ר' יוסף בן ר׳ יעקב פינטו

בנו השני של ר׳ יעקב פינטו הראשון היה הגאון הצדיק ר׳ יוסף פינטו, מחכמי מרקש. בחרדת קודש כתבו אודותיו חכמי מרקש בכתב המלצה שנתנו לנכד נכדו: ״אותו צדיק, העניו, הרב הכולל, בישראל להלל, המלומד בנסים, רב אשר אור תורתו זורחת בכל העולם, חסידא קדישא ופרישא, אשר יצק מים ע״י אליהו הנביא זיע״א, בעל המחשבה צחה, דרושים נחמדים על התורה, שמו כשם רבו הרי״ף זיע״א, אדונינו מורינו – כמוה״ר יוסף פינסו״.

תארים דומים נכתבו אודותיו גם על מצבת נינו ר׳ חיים פינטו, מה שמלמדנו על גדולתו ורוממותו, עד כדי כך שהערצתו נשאה בפי כל שנים רבות כל כך לאחר פטירתו.

ככל הנראה נמנה בין דייני העיר, וישנו פסק דין מרבני מרקש משנת תקמ״ח (תצמי״ח) שגם הוא בין החותמים עליו.

ר׳ יוסף היה מלומד בנסים, ותורתו התפרסמה בכל העולם, כנראה דרך חיבוריו הרבים, כפי הנלמד מהתארים המובאים לעיל. על פי המובא לעיל, יתכן ושם ספרו היה ״מחשבה צחה״. לצערנו הרב, קורות חייו עם חיבוריו אבדו במהמורות הזמן. אולם ידוע לנו על קיומם של כמה כתבי יד בהלכה ובקבלה, ביניהם פירוש על הגדה של פסח, בו ביאר ר׳ יוסף את כוונות ליל הסדר לפי עומק תורת הקבלה.

הסיבה שעקר לכפר ווארזאזאת

ימי ישיבתו של ר׳ יוסף במרקש לא ארכו, וסיבה מופלאה הביאה אותו לגלות מעיר משפחתו מרקש לכפר ווארזאזאת. וכך סיפר רבינו משה אהרון פינטו זצ״ל:

חבורת המקובלים הקדושים בעיר הקבלה – מרקש, היתה מתייחדת בתפילותיה לקונם. תפילות שנערכו בסגל החבורה, בקדושה וטהרה, ובמאמץ עילאי של כוונות עמוקות הידועות לחכמי הקבלה בלבד. כוונות אלה אינם דבר של מה בכך, מכוחן נפעלים תיקונים עצומים ונוראים בעולמות העליונים, ודרכן השפע יורד לעולם. אולם דא עקא. על המכוונים לכוון דעתם היטב היטב, ולפרש את כוונתם נכונה, כי טעות או סטיה קטנה בכוונה עלולה לגרום חורבן במקום תיקון, וחסרון במקום שפע. גם אחדות ותמימות דעים נדרשת לשם כך, שכן כידוע במקום שיש חילוקי דעות ומחלוקת אין השכינה שורה.

לפיכך, כאשר עיין ר׳ יוסף באחת מסוגיות התפילה לפי עומק חכמת הקבלה, והגיע למסקנה שאותה הכוונה הנהוגה בעירם לתפילה זו מוטעית, מיהר לספר זאת לאביו – ר׳ יעקב, ולהודיעו על התיקון הנדרש. אביו שמע את דבריו בקשב רב, עיין בם, ונענה ואמר:

בני היקר! אכן עליך לכוון כפי שהינך סבור, אולם אין בכוחנו להכריע כנגד הנהוג, לכן אנו בעירנו איננו משנים מהמסור לנו מרבותינו, והיות ואי אפשר לכוון בעיר אחת כוונות שונות באותה תפילה, עליך לעקור מעירנו ולעבור למקום רחוק יותר, שם תוכל לכוון כהבנתך.

ר' יוסף שמע לקול אביו, את ארז חפציו, ועבר לכפר ווארזאזאת, ומאותו יום לא דרכו כפות רגליו בעירו מרקש.

תיכף ומיד בהגיעו לווארזאזאת, פתח ר׳ יוסף במקום ישיבה ללימוד הקבלה, ומתלמידיו הנודעים היו גדולי התלמידי חכמים ממשפחת עראמה ונחמיאס, שנודעו כגדולי תורה מופלגים, מקובלים מייחדי יחודים, צדיקים וחסידים. ר׳ יוסף נתבקש בישיבה של מעלה בכפר ווארזאזאת, ונטמן שם.