ב. כתבות של סופרים עבריים שביקרו בצפון־אפריקה

חלק גדול של הכתבים המקומיים בצפון אפריקה, ובמיוחד העיקריים שבהם — שלום פלאח מתוניס, יצחק בן יעיס הלוי ודוד אלקאים ממוגדור — השתכנעו כנראה להפנות כתבותיהם לעיתונות העברית ובעיקר לעיתון הצפירה, לאחר שעודדו אותם לכך משכילים עבריים שהגיעו לביקור ולסיור בקהילותיהם, או כתגובה על מאמרים שהם קראו על קהילותיהם בעיתונות העברית. בשנות השישים, השבעים והשמונים עלתה לכותרות העיתונים העבריים בעיית הקהילות היהודיות במרוקו ובתוניסיה, לרוב דרך ציטוטים ודיווחים שנלקחו Univers Israélite- ,Jewish Chronicle-rm או מהבולטין של כי״ח, שדיווחו על מצבן האומלל של קהילות אלה ועל ההתנכלויות ומקרי הרצח הרבים שהיו מנת חלקם של יחידים ושל קבוצות בקהילות אלה. התעניינות זאת בגורלם של יהודי צפ״א באה לידי ביטוי גם ברשימות ששלחו כתבים מקומיים או בכתבות שחיברו סופרים משכילים עבריים בהסתמכם על כתבות שפרסמו חוקרים או נוסעים לא־יהודיים על הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה. לקראת סוף שנות השמונים לא הסתפקו העיתונים העבריים בכתבות מזדמנות אלה, אלא עודדו משכילים עבריים או כתבים ידועים, אירופיים או ארץ־ישראליים, שהזדמנו לצפון־אפריקה לשלוח להם משם כתבות סדירות על מצב הקהילות היהודיות ועל רשמיהם האישיים מסיוריהם וממפגשיהם.

מבקרים אלה קשרו קשרים עם חוגים שונים בקהילות שבהן הם שהו, ובהיותם בעצמם משכילים עבריים הם חיפשו בקהילות השונות אחים לשיחה או להתעניינות משכילית, וכן עיתונים עבריים וספרות עברית כרי להתעדכן במתרחש בעולם היהודי. הם דיווחו על ממצאיהם בכתבותיהם לצד רשמיהם ותיאוריהם. ראשון ששלח סדרת כתבות ארוכה כזאת להצפירה הוא אנשל אשר פערל, שהיה אזרח תורכי. שני יעקב גולדמן, איש ירושלים, שבה הוא נולד בשנת תרט״ז ובה הוא שימש כעיתונאי מפורסם. בקיץ 1889 הוא נסע לצפון־אפריקה כשליחו של מוסד ירושלמי אשכנזי לאיסוף נדבות, וכנראה גם ככתבם של שני העיתונים העבריים שהיה קשור עמם מזה שנים כסופר בירושלים, הצפירה והמליץ. אחרי שני אלה ביקרו משכילים עבריים נוספים בצפון־אפריקה ופרסמו גם הם את רשמיהם, כגון צבי הלוי ברעכען וד״ר נתן פרידלנדר, אולם למטרותיו של מחקר זה חשובות בעיקר כתבותיהם של שני הראשונים, ובמיוחד כתבותיו של יעקב גולדמן.

אנשל אשר פערל נולד כנראה במזרח אירופה בסוף שנות החמישים או בתחילת שנות השישים של המאה שעברה. ב־1886 הוא ניסה להתיישב בירושלים, אולם גורש משם לאחר שישה חודשים למרות אזרחותו התורכית. הוא היה מומחה לשפות ולגאוגרפיה ומשכיל עברי מיומן, והחליט לכוון צעדיו לצפון־אפריקה. הוא סייר פעמים בתוך שנה בקהילות היהודיות, ביקר בתוניס, שהה בקהילות שונות באלגייריה ובמיוחד באוראן(והראן), ומשם הוא שלח את רשמיו על קהילות אלה. בדרכו למרוקו שהה במאלאגה שבספרד ובגיבראלטאר, ושלח גם משם כתבות על היהודים שפגש ועל מצב הקהילות. הוא התעכב לבסוף בטנגייר, שם התמנה ב־1888 מורה למקצועות העבריים בבית־הספר המקומי של כי״ח, אולם לא לזמן ארוך, שכן הוא נאלץ מסיבות בלתי ברורות להתפטר ולעזוב את הקהילה חודשים ספורים לאחר שמשרה זו הוצעה לו מתוך התלהבות מכישוריו הפדגוגיים ומידיעותיו בלשון ובספרות העברית החדשה. אחר כך חזר לדרום ספרד והתיישב בסופו של דבר באלחזיראס, פתח בה סוכנות ליבוא ויצוא, והוציא לאחר מכן בטנג׳יר בין השנים 1931-1924 עיתון יהודי בשפה הספרדית. במסגרת סיוריו הוא נפגש בעיקר עם מנהיגי הקהילות ועם דמויות מפורסמות בקהילות השונות. בגלל ידיעותיו הרבות בשפות האירופיות לא נזדקק לחברתם של דוברי עברית, לכן דיווחיו על פעילותם של חוגי ההשכלה העבריים שבהם נתקל דלים ביחס. לעומת זאת הבליט בכתבותיו את מצבן החברתי־פוליטי החדש של הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה ברוח ההשכלה העברית המזרח־אירופית, והשתומם מהאנטישמיות הפורחת באלגייריה.

השידוכין

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על־ידי נישואין נקראת בלשון חכמים ״שידוכין״, ובלשון הרווחת כיום: ״אירוסין״. חכמים אסרו לקדש אשה בלא שקדמו לזה שידוכין, מתוך רצון שהקידושין ייעשו בשיקול דעת ובמתינות. לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו מהכלה המיועדת או מהוריה את ידה, והיא או הם נתנו את הסכמתם, רק אז ערכו את האירוסין.

כל עוד היה קיים מוסד האירוסין, היו השידוכין נערכים בפרטיות — הצדדים הסכימו על מועד האירוסין והנישואין, על מקום מגורי הזוג ועל ההסדרים הכספיים. דומה כי הסיכומים נעשו בעל־פה והועלו על הכתב רק בשעת האירוסין. אולם משעה שאוחדו האירוסין והנישואין לטקס אחד, הלך והחליף מוסד השידוכין את האירוסין, ואת מקום השידוכין תפסו ה״ביקושין״. השידוכין נערכו בטקס פומבי בהשתתפות בני משפחה משני הצדדים ומכרים וידידים. במעמד זה נהגו לכתוב שטר שידוכין, ובו התחייבו הצדדים על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ותנאים נוספים שהסכימו עליהם.²³ כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה.

בפזורה הספרדית המזרחית השדכנים היו ההורים או קרובי משפחה ומכרים, ובדרך כלל לא גבו השדכנים תשלום בעבור שירותם, הם עשו זאת לשם סיוע או לשם מצווה. זאת שלא כנהוג בפזורה האשכנזית — שם היתה השדכנות למקצוע, גם מי שעשה שידוך באקראי גבה תשלום, ולא פעם התעוררו דין ודברים בין השדכן לצדדים על התשלום.

השידוכין ותקפותם המשפטית

השידוכין אינם יוצרים זיקת אישות בין הצדדים, והפרתם אינה מצריכה גט. את חוסר זיקת האישות בין הצדדים שהשתדכו ימחיש מעשה שהיה בקירואן:

ראובן היו לו שתי בנות ושידך שמעון לאחת מהם ונתרצה לו… ובאו התלמידים והקהל לבית המדרש, ועמד שמעון ממקומו ונתן קידושין לראובן, והיו התלמידים בני רב נתן ז׳׳ל יושבין בצדן, פתח שמעון ואמר תהא בתך מקודשת לי בטבעת זו. ואמרו לו בלשון הקדש פרש פרש כמו ד׳ וה׳ פעמים, ולא שם לבו לדבריהם שנבהל בעמדו לפני התלמידים ולפני הקהל. לאחר שישב במקומו אמרו לו התלמידים שיושבין בצדו [ = לראובן]: טול ממנו שני גיטין לשתי בנותיך ששתיהן נאסרו עליו, לפי שלא פירש איזו מהן קידש. והשיב ראובן ואמר פלונית בתי קידש, ואעפ״י שלא פירש עכשיו לפניהם הרי עדים שלא שידך אלא לפלונית. ועמדו העדים והעידו שלא שידך אלא לפלונית. ואף שמעון ענה ואמר לא קדשתי אלא פ׳ ומרוב שנבהלתי לפניהם לא פירשתי שמה.

אף שאחת הבנות היתה משודכת לשמעון, והדעת נותנת שכוונת שמעון לקדש את המשודכת לו: יתרה מכך, שני הצדדים מצהירים שהתכוונו לבת המשודכת — בכל זאת מרבית חכמי המקום פסקו להם ששתי הבנות מקודשות מספק. ומאחר שקיים איסור לשאת שתי אחיות, הרי הפתרון היחיד מהסבך הוא בגירושי שתיהן, ושתיהן ייאסרו עליו לעולם. במקום היו כמה חכמים שסברו כי מאחר שאחת מהן היתה משודכת לו, מן הסתם היתה כוונתו לקדש רק אותה. לכן פנו להכרעתו של רב סעדיה גאון. לאחר מבוא הלכתי סיכם רס״ג את תשובתו:

אם כן היה מעשה הרי נאסרו שתי בנות ראובן על שמעון וצריכות ממנו שני גטין ואין משגיחין לשידוכי שמעון הראשון.

כלומר, מעשה השידוכין אינו יוצר שום קשר בין הצדדים, שהרי כל אחד מהם יכול לחזור בו בכל עת שירצה בלא שום הודעה מוקדמת.

ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזה, אלא את הזכות לתבוע פיצויים אם תופר ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק החומרי, כגון החזר מתנות והוצאות מסיבת השידוכין: (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, כגון הצער והבושה, שנגרמו לו עקב ההפרה. לעומת זאת, ההלכה קבעה: בעניין הנזק החומרי — כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת השידוכין בניכוי שליש. כי הדעת נותנת, שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא הוצאו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין. אשר לנזק הנפשי — מן התלמוד ומספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה.

[1]  מהדיר התשובות הביא בשולי התשובה דיון בדברי ראשונים וברס״ג בסוגיה זו. הנימוק לתשובת רס״ג, כתבו הפוסקים, משום שצריך לפרט בקידושין, ודברים שבלב אינן דברים, ולכן לא מועיל גם תיקון תוך כדי דיבור בקידושין — ראה טור ושו״ע אבה״ע, סימן ל״ז, ט״ז. רבנו תם סבר במקרה דומה, שהולכים אחר כוונת נותן הקידושין, ואין חוששים שמא התחרט, כי שארית ישראל לא יעשו עוולה(תוספות קידושין נב ע״א ד״ה והילכתא), אבל אחר־כך חזר בו רבנו תם. וראה: טור, בית יוסף ושו״ע אבה״ע, סימן לז ובנושאי כלים, שם. וראה: ריבלין, התפתחות, דיון בדברי רס״ג.

[1]  ראה: בבא בתרא קמו ע״א. אף שהדיון שם הוא בעניין אירוסין, כלומר קידושין, בכל זאת רוב הראשונים סוברים שהוא הדין בעניין שידוכין. וזה שלא כריטב״א והנימוקי יוסף, שם, שכתבו שדין ההחזרות נוהג רק אם קידש, אבל בשידוכין חוזר הכול בשלמות. וראה: טור ושו״ע אבה ״ע, סימן נ.

מפטיר והפטרה לשבת חנוכה בנוסח מרוקאי

בשליחות רבינו לאדמו״ר ״בבא סאלי״ זיע״א

רבינו היה קשור מאד עם האדמו״ר רבי ישראל אבוחצירא זצוק״ל, כאשר ביקר האדמו״ר כמה פעמים בעירנו מקנם, והתאכסן בבית סבי רבי אהרן סודרי זצ״ל. לאחר עלות רבינו ארצה היו לו הפרעות בראייה, ואושפז לטיפול עיניים בבית חולים שערי־צדק בירושלים, רבינו ביקש ממני שאסע לביתו של האדמו״ר שיבקש עליו רחמים, נסעתי לאדמו״ר ומצאתי אותו רכון על ספרו ולומד, הרים את עיניו והביט בי, ניגשתי אליו ולחשתי לו באוזנו שנשלחתי מרבינו ר׳ ברוך שיבקש עליו רחמים, ענה לי השבוע בע״ה יצא מבית החולים, ובך היה.

מכתב שנשלח מהאדמו״ר ״בבא סאלי״ לרבינו

בס״ד, ס״ק אב הרחמן יה״ל תש״ה לפ״ק

היא העולה למעלת הרם המופלא, גודלו וטובו מלא, ראב״ד מקודש מימיו יוצאים מן המקדש, בנש״ק, אראלים ותרשישים, מר ניהו חיבת העין כמוהר״ר הרה״ג ר׳ רפאל ברוך טולידאנו נר״ו, והמקום יהיה בעזרו, ויהי בשל״ם סובו ומעונתו, וירום כוכב מערבתו, כי״ר.

אח״ן פנת״ך( -אחרי נשיקת פני תורת כבודו) קיבלתי מכתבו הבהיר, כוכב מזהיר, ומן המודיעי״ת מה שכתוב לחיים וכד…

הודעתי הן כתוב כאן לפני רום מעלתו שהייתי אני שהצע׳ החול״מ בהדח״ן לש׳ עד השבוע החולף שחזרתי לש' איכו השתא או״ב הר׳ מתו׳ שפר ריס יע״א שהרחיק נסיעותיו לפני מעכ״ת לתהות אקנקניה ודנו בחזר״ת וכו' וכה דיבר אליו האיש הנז׳ דאיהו גלפיה מסדר הגט וכו', אנא דאמרי שקר ענה, ואין בפיהו נכונה. והס כי לא להזכיר, שמעולם לא נתמנה להיות ממסדרי הגט ולא היה לו מעולם עסק עמהם, רק באקראי בעלמא אם היה טפילה עמהם להיות מצטרף לאחד מהעדים, ותו לא מידי, והוא מחסרון ידיעתו נבהל להשיב דברים שאין להם שחר ומאליהם הם נופלים וכו'.

ובר מן דין אנן מהכא במחננו זה יע״א רוב גיטין הניתנים רובא דמינכר מכריחין אותם לבוא אצלינו אחד האיש ואחד האשה וכו', ורק מיעוט דמיעוטא שיש להם איזה סיבה המעכבת וכו' אז נותנין להם רשות ליטפל בהם אותם חברי עיר שיש להם דין קדימה במלאכתם מלאכת שמים וכר שיאמר עליהם בישישים חכמה, ולא כגון זה שעדיין טל הילדות והנערות עליהם וכר, חלילה ומה גם בדברים העומדים ברומו של עולם, כגון אלו וכיו״ב וכו', וגם הליכתו של הרב הנז' היתה שלא מדעתינו וכו' וחשב בדעתו דעת קלה שדבר קל הוא העניין וכו', והנה גערנו בו בגערה ובמקל וכו' על מהירותו שהביאתו לידי חרטה וכו'.

רצוף לזה ידיע ליהוי רו״מ שבכפר ריס יע״א במוקדם עדיף היו שם שני סופרים מלומדים במלאכתם מלאכת סופרים והן בעון זה ימים שיש בהם ירחים פגעה מדת הדין באחד מהם חיי׳ לרוי״ש וזה הרב הנז׳ היה רק מלמד תשב״ר וש״ץ אז אמרנו טוב לצרפו לזה הנמצא בעיר להיות טפילה עם הראשון מלהביאו למקום אחד וכר והנה כתבת לרו״מ שלישי״ם לשעבר שהכל נעשה על ידינו ומשגיחין אנו על עסקיהן בעינא פקיחא וכו' והנה שלחתי בעד הרב הנז׳ לבוא אצלינו ללמדו מלאכת סופר בכל מה שצריך בע״ה ואח׳׳ן אותו אשלח להקביל פני רו״מ שיסכים על ידו וכו', ומה שבא בקובלנא לפני רו״מ על מה שמעטין לו בשכרו ונותנים לו בני עירו רק אלף פרנקים בחודש, זה שקר מוחלט וכו' ובתשלומין איתנה תשלומי בפ״ל שני אלפים פרנקים בכל חודש חוץ ממה שבא בנדר ונדבה וכר והדבר ברור בלי שום ספק וכר.

סו״ד אנן מהבא נשתדל בכל עוז ואופן המועיל ללמדו קס״ת הסופר וכו' בעזה״ו ויתהלך במישרים לפני רו״מ בעזה״ו אלא מעתה מהדרנא בשלומי כפל מרובה מרה טובה, באלף ורבבה, למעכ״ת, תרב גדולתו, ברוב עוז ושלום, ואשר"ש ואל״ש. (ואתה שלום וביתך שלום ובל אשר לך שלום).

ע״ה ישראל אביחצירא סי׳׳ט

נס הצלה

בשנת תשט״ו בחודש כסלו, ריכזתי למעלה מ 60 משפחות לעלייה לארצינו הקדושה מעיר מקנם והגיענו בחסדי הש״י לכפר סבא, ושם רוב העולים החדשים התפרנסו מיגיע כפם בעבודת האדמה, והנה כל בוקר באה לעיר משאית ואספה את הפועלים לעבודתם, ולפני כן היו משכימי קום לעבודת הבורא במנין קבוע ואחד מן העובדים ששמו יוסף אוחיון מתושבי המקום איחר להגיע לעבודתו והלך רגלי למקום עבודה בחושבו שיוכל להצטרף לשאר העובדים, והנה למזלו טעה בדרך וחצה את גבול ישראל והגיע לעבר הירדן, ושמה נתפס ע״י שלטונות ירדן וחקרו אותו קשות ע״י עינויים וכדו׳ ואנו נפלה עלינו פחד ואימה, ובפרט לאנשי ביתו שלא מצאו דרך איך להחזיר את ראש משפחתם כי ידעו מי שנשבה בידי הגויים זקוק לרחמי שמים מרובים להחזירו לחיק משפחתו, והנה כעבור 5 ימים אחרי עינויים קשים בא אליו בחלום ר׳ יעקב טולידאנו בן דודו של מורינו (ראש חברת גומלי חסדים במקנס) וניחם אותו שיחזור בעוד זמן קצר. וכשעלה השחר בא אליו אחד מן אנשי האו״ם שומרי הגבולות ובישר אותו שבעוד שעות ספורות ישתחרר לביתו, וכך היה. ובשבת הסמוכה עשה מסיבת הודיה וסיפר לנו את החלום שחלם בשבתו בכלא הירדני.

אביטבול ר׳ עמור, עמר מן

דרושים לפי סדר פרשיות השבוע (עד פ׳ ויקהל) והספדים. אחריהם חידושים על קצת פסוקי המקרא ומאמרי חז״ל ודרושים מאביו ר׳ שלמה אביטבול. אחריהם פיוטים וקינות מר׳ עמור (1 מישמ״ח עובדיה). ס״ג דפים. 2.

ראה גם: אביטבול, ר׳ שלמה ור׳ עמור.

אביטבול ר׳ שאול ישועה, אבני קודש

ירושלים [תרצ״ד ־ 1934], בדפוס ״מנורה״.

חידושים על התורה, חמש מגילות וקצת פסוקי המקרא, קצת חידושים על הגדה של פסח. פרקי אבות ומסכתות (בתוכם קצת מבנו של המחבר ר׳ רפאל), רובם חידושי אגדות, י״ג דרושים [ארבעת הראשונים להנחת תפילין ולנישואין, השאר הספדים]. ס״ג דפים. 2.

נדפס עם הספר אבני שי״ש חלק שני.

אביטבנל ר׳ שאול ישועה, אבני שי״ש, חלק ראשון.

ירושלים [תרצ״ה – 1935], בדפוס ר׳ חיים צוקרמן.

שו״ת על ד׳ חלקי השו״ע, בתוכן פס״ד מחכמי מרוקו אחרים.

דף הקדמת ר׳ אבא אלבאז ור׳ ישמ״ח עובדיה + פ״ז דפים. שלשה דפים אחרונים ־ פס״ד בענין מתנה על תנאי, מר׳ ישמ״ח, ומפתחות בשם ״אבני חפץ״ ערוכים ע״י ר׳ יהודה אלבאז. 2.

אביטבול ר׳ שאול ישועה אבני שי׳׳ש, חלק שני.

ירושלים שנת שמח״ה לארצ״ך [תרצ״ד – 1934], בדפוס ״המערב״ של יצחק עמרם צבע ושות׳.

שו״ת על ד׳ חלקי השו״ע ־ כנ״ל בחלק ראשון.

דפים הקדמות (ר׳ שלמה אבן דנאן, ר׳ אבא אלבאז, ר׳ ישמ״ח עובדיה ור׳ יקותיאל מיכאל אלבאז) + קי״א דפים. כולל מפתחות בשם ״אבני המקום״ שנערכו ע״י ר׳ ישמ״ח.

נספח אליו ספר אבני קודש מהמחבר.

אביטבול ר׳ שלמה ור׳ עמור, מנחת העומר

ג׳רבה [תש״י-1950], בדפוס חדאד-עידאן- כהן-צבאן.

שו׳׳ת ופסקי הלכה על ארבעה חלקי השו״ע, רובן על חו״מ, בתוכן תשובות רבות מרבני מרוקו אחרים.

המחברים הם ר׳ שלמה ובנו ר׳ עמור. התשובות נאספו ע״י ר׳ דוד עובדיה, שגם הקדים הקדמה והעיר הערות לספר.

6 דפים הסכמות, הקדמות ומכתבים היסטוריים + צ״ה דפים. אחריהם מודפסים פסק דין בעניין פנויה מר׳ ישמ״ח עובדיה (5 דפים), וארבעה דפים מפתחות בשם ״קצירת העומר״, שנערכו ע״י ר׳ דוד עובדיה [יש טעות בסימוני הדפים].

מצורף אליו ספר דרושים עמר מן מר׳ עמור אביטבול (ס״ג דפים), וקונטרס פרפראות לחכמה מר׳ דוד עובדיה. הקונטרס .מלוקט מגליונות ספרים וכתבי יד (כ״ח דפים). 2.

אביצרור ר׳ שלום [ב״ר נסים],       נתיבות שלום

צ׳אר לבייצ׳א [=קזבלנקה], שנת שבו׳׳ת [תש״ח – 1948], בדפוס ראזון.

חידושים על התורה ודרושים בנושאים שונים כולל הספדים לפי סדר הפרשיות 3 דפים הסכמות, הקדמת המחבר ורשימת המחזיקים + ס״ד דפים. 2.

ראשי הסוכנות ושרי הממשלה היו במבוכה. מחד גיסא רבבות העולים שהחלו להגיע הוסיפו על העומס הכבד שכבר היה מוטל על מערכת הקליטה. מאידך גיסא ממשלת ישראל לא יכלה לבקש מממשלת רומניה להאט את קצב העלייה. הדבר עמד בניגוד לעמדתה של המדינה בזירה הבין־לאומית. שר החוץ משה שרת (מפא״י) הבהיר ש׳ניתן לעצמנו מכה מוסרית קשה אם נבוא להודות בפה מלא בפני ממשלת רומניה כי חוסר שיכון מאלצנו לצמצם את העלייה […] אין ספק כי הדבר ינוצל נגדנו באופן הממאיר ביותר׳.שר העלייה שפירא חשש מקצב העלייה. ׳האוניה הזאת עלולה להגיע 4 פעמים לחודש ופרוש הדבר 5000 איש מרומניה. דבר זה אסון׳, אמר. הוא הציע לעכב את קצב פריקת האנייה ואפילו להשאיר את העולים יממה על סיפונה. היו גם הצעות לדרוש מהרומנים את הקטנת מספר המפליגים בכל מסע מטעמי היגיינה. אולם אנשי משרד החוץ הזהירו שהתערבות בקצב העלייה עלולה להביא לעצירתה. העלייה מרומניה נמשכה בקצב מוגבר עד שלהי 1951 בלי התערבות ממשלת ישראל ובלי ניסיונות השהיה מצדה.

ההסתייגות מן העלייה מרומניה אינה סותרת את ניתוח השפעת המורשת הקולוניאלית על הלך החשיבה של קברניטי מדיניות העלייה. הרומנים נתפסו כמי שעומדים בתחתית המדרג של יהודי מזרח אירופה. בהתאם לגישות של הומי באבא בדבר הריבוד הפנימי על בסיס הקריטריון של קרבה לתרבות אירופה היו הרומנים ׳הפרענקים של האשכנזים׳.

הערת המחבר : בעת דיון במוסד לתיאום ב־1950 ציינה גולדה מאיר שכדי להעלות את רמתם של ריכוזי עולים בפריפריה יש לשלוח לשם גם עולים מאירופה. לכן כאשר מגיעה אניית עולים מרומניה ׳מחלקים את החומר האנושי שבה ושולחים קצת רומנים הנה ורומנים שמה׳. ברל לוקר, יו׳׳ר הנהלת הסוכנות, שאל בלגלוג: ׳אלה הם נושאי התרבות?׳, וגולדה ענתה: ׳הכל יחסי. דרך אגב יש מהם אנשים הגונים ואנו חייבים להשתמש בהם להשבחת [כך!] ריכוזי עולים׳(מצוטט אצל מאיר־גליצנשטיין, מעמד ועדתיות, עמי 134)…עד כאן….

העיתוי והממדים של העלייה מעיראק הביאו לשיא את מעמדה של מדינת ישראל כמדינת שיבה, מדינה שהיא גם ביתם של יהודים ׳ילידים׳ מאסיה ומאפריקה, ואת מדיניות ההצלה שבאה על חשבונה של מדיניות הבניין.

עיראק, שיחסה העוין לישראל היה הקיצוני מכל מדינות ערב, חוקקה במרס 1950 במפתיע חוק שהתיר את יציאתם של היהודים. החוק נועד במידה רבה להסדיר את היציאה הבלתי לגלית של יהודים מעיראק, שהלכה וגברה באותם ימים. בעיני הממשלה העיראקית נועד החוק להביא לעזיבת הגורמים המתסיסים מבין צעירי הקהילה ושל בני השכבות העניות הרוצים לשפר את מעמדם הכלכלי. ראשי הקהילה היהודית וממשלת עיראק, ובמידה מסוימת גם ממשלת ישראל, לא ציפו שהחוק יביא לעלייתם של כמעט כל יהודי עיראק.

הדינמיקה שחוללה חקיקת החוק הביאה בפרק זמן קצר לשינוי חד בממדי העלייה ובקצב יציאת העולים. היהודים, שבעקבות החוק חשו חוסר ביטחון בעתידם, מיתנו את פעילותם הכלכלית והחלו לנסות לממש נכסים ולהמיר נכסי מקרקעין בהון. הדבר השפיע על הכלכלה העיראקית כולה והזין את התסיסה האנטי־יהודית שהתקיימה בעיראק כבר זמן רב. בשבועות הראשונים ניסו פעילי התנועה הציונית להניא את היהודים מלהירשם עד שיוסדרו דרכי היציאה ותוסדר סוגיית הרכוש היהודי. דחיית הרישום נועדה ללחוץ על השלטון העיראקי, שהיה מעוניין בעזיבה מהירה, לאפשר ליהודים תנאי יציאה נוחים יותר. השליחים הישראלים בעיראק גם המתינו להוראות ברורות מהארץ באשר להרשמה ותהו אם לאמירות בדבר רצונה של ישראל לקלוט רבבות מיהודי עיראק יש כיסוי או שאין הן אלא הצהרת כוונות בלבד. אולם כעבור זמן שונתה הגישה ביזמתם של הפעילים המקומיים של התנועה הציונית. הם הפיצו כרוזים ובהם קראו ליהודים להירשם לעלייה. אלפי יהודים החלו לצבוא על מרכזי הרישום. ייתכן שפצצה שהושלכה לבית קפה יהודי בבגדאד כחלק מגל ההתנכלויות ליהודים, שהלך וגבר באותם ימים, זירזה את ההרשמה, אם כי נטייה זו הייתה קיימת גם קודם לכן והרישום נמנע בשל קריאתם של הפעילים הציונים. בתוך ארבעה חודשים נרשמו 100,000 יהודים לעלייה. שאיפות משיחיות, התנכלויות של לאומנים ושל ממשלת עיראק ותהליך של התרוקנות הקהילה היהודית היו מהמניעים לכך שהסדר שנועד לפתור את בעייתם של יחידים היה לתופעה שסחפה כמעט את כל יהודי עיראק.

◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת מקץ ◆ תורת אמך

המלקט: הרב אברהם אסולין
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור (מא, א).
כתב הגאון הצדיק רבי יוסף בן הרוש זצ"ל מחכמי תאפילאלת , בספרו אהל
יוסף, כתב לרמז את כל הפסוק על דיני החנוכה, בראי תבות, "ומנהג ישראל ה'
ישמרם, מעשה קדושים צדיקים, שמונה נרות תמיד יהיו מזהירים, ידליק
משמאל, ימין מזוזה, ויתקין פתילות רבות עם השמן. חייב להדליק מעומד.
וידליק השמש נוסף הוא. עיקר מצוה הדלקה. עלינו לברך הלל, יגמור אותו, –
ויזכור רחמיו".
וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו (מא, לז).
כתב הרב יחיא נחמני בספרו אמרי נועם, פירוש שהיו עבדיו מכעסים אותו
ומתרעמים עליו על שהמליך עליהם עד כמו שאמר להם הנמצא כזה איש אשר
רוח אלהים בו. אבל כשבאו אחי יוסף וראה אותם שכולם נאים וגבורים וצורתם
מעידה עליהם שהם משפחה נכבדה אז שמח פרעה שידע מה להשיב לעבדיו
שהתרעמו עליו שלא טעה בדמיונו שהצליח עליהם יוסף, וגם עבדיו שמחו שלא
שלט עליהם עבד.
וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים ואת בנימין אחי יוסף לא שלח )מב,
ג(.
כתב הרמב"ן ז"ל "וירדו אחי יוסף עשרה", כי לקיים החלום הראשון של
החלומות כי הוא היה מספר אל אחיו העשרה, כי בו אמר )בראשית לז(, ויגד לאחיו
ויוסיפו עוד שנא אותו, ולהם אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי בנימין איננו
בכלל הזה, ונתקיים עתה החלום הזה כאשר השתחוו אליו. והחלום השני
שכתוב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים לא יוכל להתקיים עד שיבא
בנימין וגם אביו ע"כ. וכתב הדיין הגאון רבי ברוך אברהם טולידאנו זצ"ל בספרו
אמרי ברוך, ולכאורה מדכתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אנו יודעים שירדו
עשרה, ונראה לי כי כיוון הפסוק לתרץ איך לא חשש יעקב לעין הרע ושלח את
כל בניו, היה לו לשלח ב' או ג', ומתרץ כי עשרה הם וקימ"ל "כל בי עשרה
שכינה נמצאת" ואם כן שכינה שורה בתוכם, וכל איפה שנמצאת שכינה יתברך
אין שטן ופגע רע.
וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות וכו )מב, ז(.
יש לדקדק היאך יוסף עם כל צדקתו ויושרו היה מתנכר לאחיו ודיבר אתם
קשות, ואם בגלל כל מה שעשו לו הרי עוון פלילי להיות נוקם ונוטר איבה
והתורה אמרה לא תקום ולא תטור, ובפרט אחר שיצא לו טובה מכל מה שעשו
הרי לא מהראוי שינטור להם איבה. ואפשר שכוונת יוסף אחר שבראותו
שמכוונתם להרע צמחה לו טובה וישועה, רצה להתנכל להם ולדבר עמהם
קשות פן ואולי שוב יחרה אפם בו ומרעה שחושבים לעשות לו תצמח לו טובה.
או שכיוון לדבר עמהם קשות כדי שיגיע להם צער, ותצמח גם להם טובה כמו
שצמחה לו טובה מהצער שציערהו )אמרי ברוך טולידאנו(.
ויאמר שלום לכם אל תיראו אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון
באמתחתיכם כספיכם בא אלי ויוצא אלהם את שמעון )מג, כג(.
כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר התורה
מרכאש, בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז שבשעת סלוק הצדיק אומרים לו
טעם לסלוקו והוא "שלום לכם" לבני הדור "אל תראו" מפני הרעה שלא תבא
ועוד "אלהכם" בזכותכם ובזכות אביכם "נתן לכם מטמון" פירוש נתן בתורת
מתנה עכשיו לכם משלכם מטמון שכר הצפון על דרך מה רב טובך אשר צפנת
כאלו מונח באמתחתכם על דרך כל השונה הלכות כל יום מובטח לו שהוא בן
העולם הבא. ושמא תאמר והרי לא עשה את כל המצות כולם לזה אמר "כספכם
בא אלי" פירוש תאותכם באה אלי שהייתם מחשבים לעשות תורה ומצות.
או יאמר "כספכם" צדקה שהייתם עושים באה אלי ושמא תאמר שמא יש בידם
עון חס ושלום ולא יזכו לעולם הבא לזה אמר "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש
מחל להם שום עון על ידי התורה כי מאן דלעי באורייתא לא תבעי מניה בההוא
עלמא דינא כלל.
נושא לנשים
"ויאמר שלום לכם" על פי מה שאמרו בגמרא – 1 אמר ריש לקיש כל העוסק
בתורה יסורין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף שהם היסורין יגביהם עוף שהיא
התורה שנאמר התעיף עינך בו פירוש אם תעיף עינך בתורה ואיננו על הדרך
אם תעזבני יום ימים אעזבך. אבל על ידי שמיעת המצות לא פלטי מיסורין אמר
ליה הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שנאמר "ויאמר אם שמוע תשמע
לקול ה’ אלהיך והישר" וכו’ פירוש על ידי שמיעת המצות פלטי מיסורין. ולכן ר’
יוחנן אזיל לשטתיה והביא הברייתא ת"ר )ברכות יז(, גדולה הבטחה וכו’ יותר מן
האנשים שאינן בני תורה שנאמר קומנה שמענה קולי האזינה אמרתי אמר ליה
רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין מן היסורין לסברת ריש לקיש דבעינן תורה.
אמר ליה באקרויה בנייהו וכו’ וזהו "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש שמיעת
המצות ובאקרויי בנייהו כאלו למדו התורה ופלטי מיסורין לסברת ריש לקיש.
מעשה רב: הלבנת פנים
איזה איסור חמור יותר?
בעיר טבריא ת"ו שבת אחת התעוררה שאלה בעקבות תקלה בעירוב, שאלו את
רב העיר הספרדי הרב יעקב זריהן זצ"ל, האם מותר לטלטל, השיב הרב בחיוב,
לעומת זאת בבית מדרש של הרב האשכנזי הרב משה קליעסק זצ"ל, אחר
תפלת ערבית בליל שבת, קודם הכרזת הגבאי בבית המדרש, בדבר איסור
1 ברכות ה ע"א.
טלטול בעקבת התקלה בעירוב, שאל הרב האם דבר מה פסק עמיתו לרבנות
הרב זריהן, ענה הגבאי שפסק הרב שמותר לטלטל, במקום פסק הרב בנחרצות
להודיע את הפסק של הרב זריהן שמותר לטלטל, באותה שבת הלך הרב
קליעסק לבית הרב זריהן והציע שילמדו יחד מעט מהלכות עירובין, אחר שלמדו
בעין את הסוגיה שאל הרב את הרב זריהן, לפי הנלמד מה הדין בטלטול בעיר
בעקבות השאלה שנוצרה בעיר, השיב הרב זריהן אכן אסור לטלטל ואם כך
מדוע הרב לא אסר לטלטל בעיר, ענה רבי משה עירוב בעירנו דרבנן, אם יגידו
שיש מחלוקת בין הרבנים ולהלבין פני הרב ברבים הוא איסור דאורייתא.
)"פניני המדות" שיצא בס"ד בקרוב(.
הקפדה
רק פעם אחת הקפיד
הרב בעל "נשמת חיים משאש" הניח תרנגול לשוחטו לכבוד שבת, והנה לקראת
יום שישי נגנב התרנגול מביתו ובכל העיר לא היה בנמצא לא עוף ולא בשר,
נתעצב הרב שלא יכול לכבד את השבת, ואז יצא מפי הרב קללה על הגונב,
ומיד לאחריה נתעצב הרב איך קלל את הגנב, ואף בירך את הגנב שתהפוך
הקללה לברכה, אך שגגה יצאה מפי השליט, והנה בערב שבת הגנב טעם
מהעוף, תיכף נתקע הבשר בגרונו מיד אמו של הגנב הזקנה הלכה לבית הרב,
שיברך את בנה, מיד הצדיק לחש דבר מה על כוס מים, והוסיף שתיתן לבנה
לשתות ויעבור הבשר מגרונו, ומיד הגיע הגנב עם העוף לבית הרב ומבקש
סליחה וששב בתשובה שלמה, הרב מחל לו וברכו ובתנאי שלא יוסף ידו
בגניבה, ונתן לו את התרנגול במתנה, ומאות היום הוסיף עוד גדר לבל הוציא
מפיו דבר הקפדה, פן חלילה על ידו ידו יענש. (פניני המידות).
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com

שבחי הרמב"ם

סיפורים עממיים בערבית יהודית מהמזרח ומצפון אפריקה

יצחק אבישרור

ירושלים תשנ"ח

ספר זה עוסק בדמותו של הרמב״ם כפי שהצטיירה בעיני עם ישראל בסיפור העממי בעיקר במקומות שבהם חי הרמב׳ים ופעל, בקהילות ישראל שבצפון־אפריקה ובמזרח התיכון.

בסיפורים על הרמב״ם קשר העם כתרים רבים לאישיותו והעלהו למדרגה עליונה, אם במסגרת הסיפור הבודד ואם במסגרת מחזורי סיפורים שבהם סופרו קורות חייו מלידתו ועד מותו וקבורתו. בין דמותו ההיסטורית של הרמב״ם ובין דמותו המצטיירת מן הסיפורים נוצר פער, והעם ייחס לו אף דברים שהרמב׳׳ם התנגד להם בחייו. בספר זה נאספו סיפורים מכתבי־יד, מדפוסים ישנים ומהקלטות ומרישומים מן המסורת שבעל־פה בקרב הקהילות הנ״ל. מתוך שלוש מאות הסיפורים הנמצאים בכתבי־יד ובדפוסים, ברשימות ובהקלטות, הבאנו קצת יותר ממחציתם, שהם הטובים שבסיפורים. במבוא בוררה מהותו של הסיפור העממי על הרמב״ם, תוך בדיקת קורפוס הסיפורים והמחקר שנעשה בנושא זה עד עתה, ועומתו קורות חייו של הרמב״ם הידועות עם קורות חייו כפי שהן עולות מן הסיפורים. לסיפורים שהובאו במקור בערבית יהודית ובתרגום עברי ניתנו הקדמות והערות לייחודו של כל הסיפור ולמיונו הספרותי.

פרופסור יצחק אבישור, ראש החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמנהל האקדמי של מרכז מורשת יהדות בבל, חיבר עשרות מחקרים בחקר המקרא, ספרותו, סגנונו ולשונו, בעיקר בזיקה לספרויות וללשונות השמיות של המזרח הקדמון. בין ספריו בנושאים אלה: כתובות פיניקיות והמקרא; עיונים בשירת המזמורים העברית והאוגריתית_; Stylistic Studies of Word Pairs in Biblical and Ancient Semitic Literature

המחבר פרסם מחקרים גם בתחום הלשון הערבית היהודית וספרותה. בין ספריו בנושאים אלה: שירת הנשים: שירי עם בערבית־יהודית של יהודי עיראק! החתונה היהודית בבגדאד ובבנותיה_; הסיפור העממי של יהודי עיראק_{ שירת הגברים: שירי עם בערבית־יהודית של יהודי עיראק_; התרגום הקדום לנביאים ראשונים בערבית־יהודית .

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

היה חודש אוגוסט, חם כדרך העולם, אך בפאס באותו הבוקר יצאה החמה מנרתיקה, ולהטה גבר על להטי כששמתי פעמי למחוזות ילדותי שרציתי לפגוש ביחידות, פנים אל פנים, כפגוש נפש אהובה לאחר פרדה ממושכת, בלי שזרים או שחיצונים לסיפור האהבה הזה יציצו, ישאלו או יתמהו על ריגושי, או יחשפו ברבים את חולשותי. כאילו יצאתי למפות מחדש את ערש הווייתי, מלא חששות ממה שאמצא ופחד ממה שלא אמצא. משיכה־דחייה זו פעלה עלי כל היום ההוא בלי שאצליח להבהיר לעצמי את טיבה. נותר לי לחוש ולהתמודד עם המראות והתחושות ולצפות מה ילד יום. חייב הייתי לייבש מחדש את הפרק ההוא בחיי שזה מכבר הוצף מים ושקע ונעלם, ועתה אני להוט לחשוף ולגלותו גם במחיר מלאכת פרך וגם אם יקשה עלי כל הניסיון הזה וגם אם הכול יסתיים במפח נפש גמור. ראשית הייתי זקוק לזהות את רוחות השמים במאמץ לדלות מן הזיכרון מה היה חרות שם ולהוסיף עליו. המלון ניצב בעיבורה של העיר החדשה, החלק המודרני שבנו הצרפתים בשנות שלטונם ושהיה כמעט מחוץ לתחומם של יהודים מזה ומוסלמי־ הרוב מזה. היות ועיסוקו של אבי הביאו יום יום לאזור ההוא, ולעתים מזומנות נקראנו אחי ואני לסור אל החנות ולסייע בשירות הלקוחות הצרפתים, נהירים היו לנו שבילי המקום, או כך סברתי. שלטונות הכיבוש הצרפתיים, הם ושכבת הפקידים והסוחרים ששירתו אותם, הם שקנו להם באותם ימים זכות למגורים בבתי דירות נאים ובבתים מפולשים שגני פרחים וירק הקיפום מכל עבר. בהליכה ברגל אז, היינו חולפים על פני בתים אלה ומתפעלים מהם משל לא היו מן העולם הזה. רק לעתים נדירות ומעוררות קנאה ומסתורין הגיעו בעלי ממון או בעלי מקצועות יהודים כבודים למעלה זו, שנראתה למעלה מגבולות השגתנו. עתה, כמובן, רוב מניינו של ציבור בעלי הבתים הוא ערבי־מוסלמי. ובין משום שגדלנו וראינו עולמות אחרים ובין משום שהאוכלוסייה נתחלפה ולא הרי אלה כהרי אלה, הכול נראה עתה יותר קטן, יותר בלוי, פחות נוצץ ויותר שווה לכל נפש, כביכול באו עשירים חדשים ותפסו את מקום קודמיהם, אך לא הקפידו על טיפוח וגינון ולא נתנו עוד לבם לסביבותיהם שהיו להפקר.

בפתח היציאה מן העיר החדשה ניצב לו בא בימים, כקשיש המסתיר את קימוטיו, בית הקפה רנסאנס שידע ימים טובים כאשר האליטות שבעיר ראו בו בית מועד למפגשיהם. הרחבה שלפניו, שהייתה כיכר עיקרית של העיר, שבימים ההם פקדוה קומץ מכוניות מיושנות וגם כרכרות רתומות לשני סוסים שהיו כלי הנסיעה העיקרי, נראתה עתה צרה ודחוקה וקורסת תחת עומס מכוניותיה. סרו הדרה וחנה, כי הכיכר

מרופטת והבניינים שסביב לה נאנקים תחת פליטות העשן מכל עבר ונדמים כנשנקים מדלילות האוויר ומייחלים למשב רוח מרענן. גם הצבעים המרנינים שהיו, דהו עתה או התחלפו באחרים המשרים אווירה נכאה של עצב אפור. אך לא היה ספק: זה המקום. כרכרה שחלפה במקום לא יכלה שלא להעלות בזיכרון משובות נעורים, כשהיינו נתלים על הציר האחורי של המרכבה, ואנשים טובי לב הזעיקו את העגלון על נוסעי החינם שלו. העגלון, ברננה ובלהט, החל מצליף בשוטו הארוך לאחור, והילדים הבהולים נטשו את מאחזם שלא בטובתם, מי עם אות קין של השוט על פניו שלא במהרה נרפא, וכשנרפא הותיר צלקת, מי מפוחד מן החוויה, שהפחד קשה מתוצאתו, ומי שבחופזו למלט נפשו נחבט בכביש וריצץ עצמותיו, כולן או חלקן. הפחד לא התמצה אז, אלא גבר נוכח מה יאמרו ההורים שציפו לילדיהם השבים מבית הספר ונמצא שהם השתובבו במשחקים מסוכנים ושעגלונים ערבים ששו לשלחם לביתם עם מזכרות מאריכות ימים של נכות וכאב לבל יהינו לחזור על משובתם. ובקרבת מקום השוק הצרפתי המקורה, שעמי ערב רגילים בשווקים פתוחים, אך זה נשתמר על פי סדריו ומרכולתו לבד מן ״הדבר האחר״ שהיה בפי כול, פשוטו כמשמעו, בימי הצרפתים, והיום לא נשתייר ממנו דבר. וכמוהו השדרה הרחבה שהייתה לסמטה צרה במושגי זמננו. העיר נשתנתה כי העולם נשתנה, אך קווי המתאר נותרו כשהיו וכמו שנחרתו בתודעתנו, והם שהנחו אותנו אנה ואנה, כמין רובוטים מתוכנתים שהלכו והפסיקו מהלכם, נזדרזו או נתעכבו על פי תכנית טבועה בהם ומכוונת דרכם. שדרת הגנרל ליוטיי, כובש מרוקו ־מושלה הראשון בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הייתה לשדרות חסן דשני, ללמדך על המלך ה״מתון״ וה״דמוקרט״ שמדינאינו שיחרו לפתחו ודיברו בשבחו כאילו המציא את הדמוקרטיה, בלי שים לב למשטר האוטוריטרי שלו, ש־ק הוא מתיר מידה של פולחן אישיות וקריאת רחובות, בניינים ומפעלים על שם השליט עוד בחייו. אך עצי התמר העתיקים והפרחים המקיפים אותם, המזרקה והדשאים, נותרו כולם על כנם כאילו יד הזמן לא פגעה בהם.

כיכר ליוטיי שגאלה את השדרה מאורכה החד־גוני הייתה לכיכר ירושלים, ללמדך שאותו חסן השני, המלך הטוב והמיטיב, שאירח ב־1969 את ועידת האסלאם הראשונה שהורתה ולידתה בשרפת מסגד אל־אקצה, היה לראש ועדת ירושלים של הוועידה. הוועידה ההיא נכונה, כמו המוסד הקבוע של הוועידה המתכנסת מדי שנה באחת מבירות האסלאם כדי לגאול את קודשי האסלאם מידי ישראל, שהואשמה בשילוח אש במסגד

ועל כן נדרשו הארצות החברות לעשות לפדותו מידי הציונים. והגישה הזו, שצוינה כעמדה מאוחדת בימי הוועידה תחת חסותו של חסן ובראשותו, לא נרשמה אצלנו כצעד עוין לישראל. אדרבה, המשיכו לדבר בשבחם של חסן ושל אביו מוחמד, שלא מנע מן הצרפתים בימי וישי להוציא צווים לגירוש יהודי מרוקו להשמדה, עד שבאה הנחיתה האמריקנית במרוקו באמצע המלחמה והפרה את עצתם.

מרידות ומהומות.

בחודש אלול התחילה ערבובייא והאלמטיין מרדו במלך והדרכים נתקלקלו. יום ו' אחר התפילה שלהם עלה אלקאדי הזקן בן תשעים שנה לבית המלך ובירידתו לביתו הרגוהו האלמטיין. אחר מיתתו, שהיה אדם נכבד ואוהב היהודים, ואנו בעוונותינו הרבים הולכים ודלים כי נוטה המלך על ידי השר עלי אבן מוסא שכל ענייני המלכות נחתכין על ידו ובכל שבוע נוטל מן היהודים חוק קבוע תש ם ( 700 מתקאל ), ובכל יום מלחמות נהרסו מן לאשבאר ( כלומר מן הקרובים לסוללות העיר ) כמה מהבתים.

חיל הנגף והיו מתים עד יום ה' לתשרי יותר ממאה וחמישים מחשובי הקהל הידועים שנותני המס, ועניים יותר ממאתיים וקטנים מה' שנים ולמטה יותר משלוש מאות ולא נשארו כי אם ד' או ה' עשירים, והם המושלים בקהל ביד חזרה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים. ועליהן נאמר : עשירים מלאו חמס, השם יתברך יוציאנה לאורה.

ובראש חודש ניסן – 1625, שעבר עשו שלום ערביים עם המלך והאלמטיין והאלנדלוס לא רצו, וגבול עשו ביניהם ( אנדלוס – יוצאי ספרד. ברגיל הייתה איסה נטושה ביניהם ובין הלמטה ) . והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים וישראל הולכים וכלים ואלו מצאו דרך לעבור לא היה נשאר שום אחד בכאן.

בשירות השריפים.

כדרכם מתעלמים אנשי פאס כמעט כליל ממה שנעשה בערים אחרות ובמיוחד במראכש, שהייתה, כאמור, תחת ידי זידאן 1603 – 1628. עלינו להחזיק אפוא טובה רבה למקורות חיצוניים במוסיפים קווים חשובים להשלמת התמונה, אף כי גם אלה לעצמם אינם משקפים את המצב לאמיתו.

הכוונה לארכיונים הממלכתיים ואלו של מוסדות ציבוריים בצרפת., הנידרלאנדים, אנגליה, ספרד ופורטוגל, שעמדו בקשרים דיפלומטיים ומסחריים עם מרוקו, ושנמצא בהם שפע של מסמכים על פעילותם של היהודים. אפשר לומר ללא הגזמה, שחלק גדול של התעודות נסב על מעשים ועניינים שיד יהודים הייתה בהם.

מקורות אלו, שבמקצתם השתמשנו כבר בפרק השביעי, מאפשרים לעקוב אחרי פעולותיהם של יחידים  ומשפחות שלמות, אבות, בנים ונכדים, שעמדו במשך דורות אחדים בשירות השירפים הסעדיים ( בנוגע לתעודות צרפת – גם של השריפים העלווים ), ולפעמים גם בשירות יריביהם.

הם היו סוכניהם בשליחויות דיפלומאטיות לחוץ לארץ, תורגמנים, מזכירים בלשכת המח'זן, חוכרי מסים וזכיונות מונופולין שונים. וכלאחד יד היו גם מבריחים נשק ותחמושת בשביל השריף השליט ; אמנם, אלה היו נופלים לפעמים ביד יריביו, ראשי השבטים החופשיים המתמרדים נגד המח'זן.

בתוקף תפקידם עוסקים הנציגים הדיפלומאטיים לפעמים גם בשוד ימים, החרמת ספינות של מדינות שהן במצב מלחמה עם מרוקו ותפיסת מלקוחון, פעולות חוקיות בהחלט, שכמותן עשו אז כל המדינות.

בתקופת שושלת בני סעד חל שינוי באופי הקשרים בין מרוקו לארצות אירופה. בימי בני וטאס הצטמצמו יחסיה של מרוקו לשכנותיה הקרובות, פורטוגל וספרד. אז בלטו מגמותיהן התוקפניות קולוניזאטרויות של שתי מדינות אלה ושליטי מרוקו נאלצו לנקוט בקו הגנה מתאים.

היהודים, ברובם ממגורשי ספרד ופורטוגל, אנוסים היו להתאים את פעילותם לעובדות אלה. מימי הסעדים עלתה חשיבותה של מרוקו, במיוחד לאחר קרב שלושת המלכים בשנת 1578. אנגליה, הנידרלנאנדים ( הולנדים )  וצרפת מעוניינות מעתה להדק קשריהן עם מדינות השריפים.

לצרפת ולאנגליה גם כוונות מדיניות ברורות ; למצוא בעלת ברית נגד ספרד, המעצמה האדירה, השלטת ביבשת אירופה וביבשת אמריקה. ספרד הטילה את אימתה על צרפת בשל קשריה ההדוקים עם הקיסרות הגרמנית ומשחקה הידידותי עם תורכיה העות'מאנית, ועל אנגליה בשל מושבותיה העשירות מעבר ליום, שחייבו ואפשרו לה להחזיק צי אדיר.

שתי המדינות ביקשו להשתמש במרוקו בתור חזית שנייה נגד ספרד. מובן, שגם שליטי מרוקו עמדו על כוונות אלה, שפתחו לפניהם אפשרויות תמרון נוחות, ובעזרת סוכניהם היהודים ניסו לנצל את הניגודים לטובת ענייניהם המדיניים.

לעומת זאת לא היו למדינת הנידרלאנדים הקטנה שאיפות ויוזמות כאלו, ולפיכך גם קשריה עם מרוקו אפשר היה להם שיתפתחו על רקע אמון הדדי, בלי לעורר חשדות בלב השריפים.

הייתה זו שאיפתו של הנסיך וילֶם הראשון, מאוראניה 1579 – 1584, לקשור קשרים עם ארצות ברבריה, אבל היא נתקיימה כעשרים שנה לאחר הירצחו, עם התחלת הסחר בין ארצות השפלה ובין מרוקו.

כמאז ומעולם היו גם באותם הימים אינטרסים מדיניים וכלכליים משולבים אלה באלה, וקשה לפעמים להפריד בין הדבקים, במיוחד בנוגע לחלקם של היהודים בעניינים אלה. סחר החוץ של מרוקו, הן בענפי היצוא, סוכר, חומרי גלם שונים, והן בנוגע לסחורות היבוא, נשק, תחמושת, חליפות בגדים, אריגים, נשען היה על המונופולין של השריפים ועל יחסיהם הדיפלומאטיים עם מדינות אירופה.

מראשית עלייתם של הסעדים מוצאים אנו בחצרותיהם יהודים בתפקידים שונים. לעבד אל מליך היה רופא יהודי, שהמשיך לשרת את אחמד אל מנצור אל ד'הבי, לפחות בראשית דרכו, בזמן משתאות היין של מולאי מוחמד אל שייך אל מאמוּן ( סוף המאה הט"ז – ראשית המאה הי"ז ) היה משעשע  אותו בנעימותיו הערביות מנגן יהודי, שצבר הון רב, לפי דברי מקור אנגלי.

על שריף זה ידוע עוד, כי בימי מלחמת האחים נגד אבו פארס זיידאן ביקש את עזרתם של יהודי ליוורנו ופיזה, ואין כל ספק, שהמקשרים במקרה זה היו יהודים. אולם במספר גדל והולך אנו רואים אותם בשירותים כלכליים.