מורשת יהדות מרוקו

ב. בתי עלמין

יהודי דברו היו קשורים מאד לקברות אבותיהם בפרט לקברות הצדיקים והם האמינו כפי שכתב הרש״ך, שקברי הקדושים שימשו חומה ומגן לקהילה נגד סכנות מתנכלים, ולא נהגו ללכת לטיול בשבת בבתי קברות. המוסלמים נהגו לזלזל בבתי קברות יהודים וצאנם ובקרם היו רועים שם, ולשם כן בשנת תר״ף, הקימו חומה לבית העלמין העתיק והחדש.

שלושה בתי עלמין: בית קברות עתיק יומין שכיום אינו מזוהה הרש״ך משער שזה בית עלמין שקברותיו מפוזרים בקרבת הצדיק סידי יוסף. בית קברות העתיק משנות הש׳ עד שנות תר״ך. בית קברות משנת תר״ך.

כאמור מי שהוחרם בבית דין הלך לבית הקברות ושם קבל את החרם בפגי שני עדים. אשה שקיבלה גט הלכה אותו יום לבית הקברות לבקש רחמים. בימי הבצורת הרבים שפקדו כל הזמנים את מרוקו הלכו בני הקהילה לרחבת בית החיים לתפילה ולזעקה. ביום ל״ג בעומר התקיימה הדלקת נרות רבתי בחדר החברה קדישא בבית העלמין העתיק. עפר מקברי הצדיקים ״השמאענא״ או מקבר הצדיק ר׳ יוסף תורגמן, שימש כסגולה לרפואה ממיחושים.

אם בית העלמין החדש היה ״קודש״ הרי בית העלמין העתיק היה ״קודש קדשים״. מאידן יהודי דבדו לא היתה להם נטיה להילולות המוניות על קברות הצדיקים.

ג. קברי הצדיקים

 1) קברי סידי יוסף:

היהודים קראו לו ר׳ יוסף בן שמעיא, מקום הקבר לא רחוק משכונת היהודים. הרב הופיע בחלום ליהודי אחד, ואחר כך היהודי בנה חדר ומצבה על קבר הצדיק.

קבר ר׳ דווד כהן!

מקום הקבר על יד הקצבה שם יש בית קברות עתיק מאוד. סיפרו שהצדיק היה מהכהנים מן אולאד משיש שנפטר צעיר המבקרים הביאו נדבה.

קבר סייד אל מרחירחא:

ע״י המסגד הגדול.

קבר סידי מימון:

הקבר לרגלי הר לגעדא, חוץ לעיירה, סמוך לחורשת חרובים גדולה. גם הצדיק ר׳ שלמה מימון מרציאנו בלשגר טמון במקום. היהודים הביאו נרות רבים להדלקה והרבו לפקוד את קבר הצדיק. האגדה ידעה לספר: לפני כשלוש מאות שנה היה בדבדו מחסור במים. הצדיק עג עוגה וישב בתפילה עד שנעשה נם ומים פרצו ממקום תפילתו. המעין נובע עד היום בקרבת הצדיק.

סידי בלקסם:

מקום הקבר לא רחוק מ״פום אל וואדי׳ היהודים באו להתפלל במקום. במאה התשע עשרה המוסלמים אסרו על היהודים לבקר שם. מאז בוא הצרפתים למרוקו הורשו היהודים להתפלל על הקבר. בשנים תר״י בא יהודי לבקר את קבר הצדיק. בהיותו במקום התלקחה אש בחדר והשטיחים נשרפו. המוסלמים חקרו את האירוע, היהודי נתגלה ונקנס.

סירי עבדל מאלק:

הקבר נמצא ב״עלוואנא״ קרוב לגעדא.

סירי עיסא:

נקרא קייד אל גאבא (מושל היער).

סירי מושי:

בין המסגד לנהר בורוואד.

קברי שמאענא:

שלושת הצדיקים קבורים זה על יד זה באמצע המדרון בבית העלמין העתיק. האגדה אמרה שהיו שלושה שד״רים שהגיעו באקראי יחד לדבדו שם נפטרו. סביב לקברי השמאענא באו סובלים ממיחושים לקחת עפר מסביב לקברי הצדיקים. את העפר ערבבו במים אותו מרחו על הפנים ונתרפאו.

ר׳ יוסף תורגמן:

הצדיק בקש מה׳ למות בשעת תיקון חצות לילה ובקשתו נתקבלה. כאשר ניסו להרים את המיטה לא הצליחו גם חכמים ותלמידים. רב מירושלים שנמצא שם, גילה להם שהרחוב שדרכו תעבור הלוויה לא נקי רחצו את השוק ושטפוהו ורק אז יכלו לשאת את המיטה.

ר׳ יצחק אל קאנסי:

מי שהשתטח על קברו בקשתו נתקבלה. הצדיק גילה את שמו בחלום ליהודים.

ד. חברות

חברת גומלי חסדים — חברה קדישא. בראש חברת משפ׳ מרציאנו עמד בשנות תר״ע — תר״ץ הנגיד ר׳ שמעון מרציאנו בן עקו(יחס דובדו).

חברת הזוהר — ר׳ שלמה כהן דנפאח.

 חברת תהילים — ר׳ יצחק בן שושן.

 חברת הש״ס — ר׳ רפאל כהן צבאן.

עא

סימן שופטים, ש׳ תרפ״ח לפ״ק.

ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.

הרי לך ידידי עוד דבר מה מעבודתי, והוא: בצד מבוי החכם, יש עוד מבוי גדול, נקרא מבוי הרא״ם ז״ל, שהיא נוטריקון, הרב רבי אברהם מיימראן ז״ל, ראיתיו חתום אחד על מעשה בית דין בשנת תקמ״ה לפ״ק, ואחריו מוהר״ר ר״ב זיע״א.

 ועוד נקרא בפי הכל בשם מבוי לגנדו״ר ( גבור בעברית ), על שם איזה אדם גבור מגבורי ישראל שהיה דר שם, ראש המבוי הוא מקורה, ועל הקרוי בנויה בית הכנסת אחת, נקראת על שם הרה״ג כמוהר׳׳ר מימון בירדוגו זיע״א, אחד מבניו של כמוהר״ר ר״ב זיע״א, רפאל בירדוגו ).

 ויש קורין אותה על שם הרה׳׳ג כמוהר״ר מתתיה בירדוגו זלה״ה, בכהה״ר יצחק ז״ל בכמוהר״ר יקותיאל זיע״א, אחיו של כמוהר׳׳ר ר׳׳ב זיע״א, ואך בפי הכל נקראת ע״ש הרב כמוה״ר אבא בירדוגו זלה״ה, בכהה״ר יוסף ז״ל, בכמוהר״ר מימון הנ״ל זלה״ה. אומרים, כי היא עתיקה מימי אבות המשפחה הנ״ל הראשונים זיע״א.

 והם שבנו אותה. עולים לה בי״ג מעלות הבנויות תחת קרוי המבוי מצד שמאל, היא ארוכה, ורחבה כרוחב המבוי, יש בה עלית קיר קטנה ויפה לצד מזרח, יושבים בה אנשים נכבדים ממשפחת עמאר, שרוב ביהכ״ג שלהם היום, יש בה היכל פשוט לצד צפון, התיבה עומדת באמצע, פני הש״צ למזרח, יש בה כוסות וספסלים בחברותיה.

 שלוחי צבור ששמשו בה, כמוה״ר אבא הנ״ל ואבותיו זיע״א, והיום כהה״ר דוד חלואה ובניו הי״ו, כשבעים נפש מתפללים בה, אומרים כי שמשה גם ישיבה לת״ת בזמן הקודם, וגם עתה לומדים בה הרבה מחכמי העיר, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

עה

סימן הנזכר, פרשה הנזכרת

ידידי החה״ש וכו'…, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו.. שלום.

קח נא עוד ידידי מן המוכן, והוא, בצד מבוי הרא"ם ז׳׳ל, יש מבוי אחד, נקרא בשם מבוי בן עטאר. ע״ש הנגיד כהה׳׳ר משה ן׳ עטאר ז״ל היה במאה הרביעית, כן שמעתי, ואך בפי הכל נקרא בשם מבוי אדקא״קין (מוכרי קמח), ע״ש החנויות שבצדו שכולם מוכרי קמח, במבוי הזה, בבית שער החצר השנית לימין הנכנס למבוי, יש ביהכ״נ קטנה, כחמשים נפש מתפללים בה, קורין לה ע״ש ר׳ שמואל דאנינו ז"ל והחכם כהה״ר שלמה טובי ישצ״ו, הראני על ס' כת״י ישן, שהביהכ״נ הנז׳ נמתיסדה בשנת ש׳ לפ"ק – ע״י הרה״ג כמוהר״ר שאול ן׳ דאנינו זיע״א, בכמהר"ר שלמה ז״ל, ובנו הרה״ג כמוהר״ר שמואל זיע"א שהיה רב ועשיר ונגיד, וכן הראני על ספר תקנות ראשונים׳ כת״י ישן נושן, חתימת ידיהם מש׳ רפ"ו, ומש׳ ש״י למורא, לפ״ק, ואחרים קורין לה ע"ש ״עזזי מליכו״ שם איש אחד מערי דר״א, שהיה דר פה, וקנה אותה מבעליה הראשונים, ונקראת עוד על שמו, כן שמעתי. ובפי הכל נקראת ע״ש יחייא לובאטון, שהוא קנה אותה עוד, ונקראת ע״ש, ועדיין היא של יורשיו, היא עמוקה יורדים לה בג׳ מעלות, ארכה יתר הרבה על רחבה, פתחה במזרחה, ההיכל במערבה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון. יש במזרחה עלית קיר קטנה, יש בה כוסות וספסלים וכו' כחברותיה, יש בה שני ש״צ, כמה״ר יוסף הכהן, ובנו כהה״ר אברהם ישצ״ו, אין נודע אם גם שמשה ישיבה לת״ת או לא, ועתה מלמד בה תשב״ר כהה״ר יעקב טולידאנו הי״ו, בכה״ר יצחק ז״ל, ומתפללים בה שמ״ע, ע״כ, ושלום.

אני היו״ם ס"ט

עט

ם׳ נצבים, שני תרס״ח לכ״ק.

ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.

קח נא את ברכתי, ברכת לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר בספרן של צדיקים אתה וכל אשר לך, בכל טוב סלה, אמן. ועוד קח נא מן המזומן. במבוי בן עטאר, הנז' במכתב ששלחתי לכבודך לפני זה, יש עוד ביהכ״נ אחרת, פתחה פתוח בבית שער של החצר הב׳ לשמאל הנכנס למבוי, והיא עליה עולים לה במעלות, והיא מרובעת, יש בה ב׳ היכלות של עץ במזרחה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש במערבה עלית קיר קטנה. יש בה כוסות וספסלים וכר בחברותיה. מצאתי שמה בשטר ישן משנת תקי״א לפ״ק, על שם בן שאעיטו, שהוא בטוי ספרדי לשם ישעיה, ושם משפחתו לא נודע, ואפשר שהוא ממגורשי ספרד שבא לכאן ובנה אותה, או קנאה, ונקראת על שמו, ואבותינו הראשונים קנאוה ממנו או מיורשיו, והיתה נקראת על שם זקנו של זקני הרה״ג כמוהר״ר זכרי בן משאש זיע״א, נתבש״מ ער״ה תקמ״ב לפ״ק בעוב״י פאס יע״א, ושוב נקראת ע״ש בנו הרה״ג כמוהר״ר מרדכי זיע״א, והוריש אותה לבנו מו״ז כמוהר״ר זכרי זלה״ה, ובש׳ תק״ץ לפ׳׳ק עלה בדעתו לשכון כבוד בארצנו עיה״ק ירושלים תובב״א, ומכר כל נכסיו, ומכללם מכר הביהכ״נ הנז' להרב כמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, ונסע עד עיר אוגדא, ומפני המלחמות שהיו באותם המקומות באותו זמן, ישב באוגדא כשלש שנים, ושוב חזר למכנאס, ורצה לחזור על המכר, בטענה, שמכר אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא איתדר ליה, והרב הלוקח הנז' טען איזה טענות, ונחלקו בזה רבני העיר, הרה״ג כמוהרי״ע בירדוגו זיע״א (הידוע בשם החכם) כתב פס״ד לזכות הלוקח שהיה תלמידו, והרה״ג כמוהר״ר חיים טולידאנו זיע׳יא, כתב פס״ד לזכות מו״ז המוכר דמצי הדר, והסכימו עמו רבני פאס ורבני צפרו זיע״א, ושוב חזר בו הרה״ג כמוהר״ר עמור אביטבול זיע״א, אחד מרבני צפרו, והסכים לזכות הלוקח, והיתה מהומה גדולה בעיר על זה בין הרבנים ובין משפחותיהם, וגם מו״ז המוכר שלח מכתב קשה מאד להרב כמוהרי״ע הנ״ל זלה״ה, על שקראו בפסק דינו בשם רמאי ח״ו, וגם הרה״ג כמוהר״ר יוסף בירדוגו זלה״ה, כתב מכתב להרה״ג כמוהרי״ע הנ״ל זלה״ה, מלא עקיצות, וסיים בזה"ל: ומתחלה היה לך להשמט מהאי דינא, כי ראיתי שאהבת תלמידך קלקלה את השורה, והדין אינו ברור לשום צד, וטוב להשתדל לפשר, עכ״ל. באופן היה ענין רע מאד, וסו״ד עמדו יחידי סגולה, ועשו שלום בין כל הכתות והמשפחות, ופשרו בין המוכר והלוקח, שהחזיר הלוקח למו״ז איזה קרקעות שמכר לו עם הביהכ״נ הלז, והוסיף לו איזה סכום כסף, ונשאר מור זקני ובניו מתפללים שם במקומותם למושבותם כמאז, ונגמר הכל בשלום. כל זה ידעתי מהפסקי דינים והמכתבים שיש תחת ידי, וכן ספר לי עוד ויותר, הרה״ג כמוהר״ר דוד בירדוגו ישצ״ו, בכמוהרי״ע הנ״ל זיע״א, ומאותו זמן היתה הביהכ״נ נקראת ע״ש הרה״ג כמוהרי׳׳ץ ן׳ צור, הקונה הנ״ל זלה״ה, ואחר שנים מועטות מכרה להגמו״ן, החכם ונבון, רצ״ו, כהה״ר אלעזר טובי ז״ל, וחזרה ליקרא על שמו, ועתה נקראת ע״ש בנו החה״ש כהה״ר שלמה ישצו, והוא ובניו הם שלוחי צבור ומנהיגים, וקודם להם היו אבותי ודודי ומור אבי זיע״א, הם שהיו ש״צ ומנהיגים, יש בה כשמונים נפש מתפללים, אומרים, כי בזמן הקודם, שמשה גם ישיבה לת״ת, ומו״ד הרב כמוהר״ר דוד זצ״ל היה דורש בה בכל שבת מחצות עד הערב בתוך קהל רב, ועתה אינו אלא לתפלת שמ״ע. זהו מה שהשיגה ידי עתה להודיע לכבודו, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

סעודה על חשבון הצדיק

מעשה זה סופר לי אישית מידידי הטוב שולשלת יוחסין אוהב התורה והמסורת הקדושה שלנו, רבי אורי אלנקווה הי״ו תושב ירושלים עיה״ק. אשר שמע אותו מאחיו יואל חבית של בעה״ב ר׳ יצחק

רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל השד״ר מחברון זכה לכן שההילולה שלו שנקבעה ל־ט״ו באב, נערכת ברוב עם הדרת מלך לא רק על קברו בוואזן, אלא בכל ישוב בו קיימת יהדות מרוקו.

בעיר אשדוד, מתקיימת ההילולה מדי שנה בשנה בביתו של אחד מחסידי הצדיק, ר׳ יצחק נ״י העורך סעודת מלכים לבאים הנהנים מדברי תורה ומשירה מרנינה.

לפני כמה שנים, במהלך ההילולה של ר׳ עמרם, נכנם אל הבית, דהיינו להילולה, צעיר ללא כיפה על ראשו ומבקש מבעל הבית רשות לספר מדוע הגיע אף שלא הוזמן.

אני חילוני וגדלתי, מנותק מן היהדות ובודאי ללא אמונת הצדיקים.

קיבלתי הכשרה כמדריך טיולים לחוץ לארץ והציעו לי להדריך טיולים למרוקו הדבר מצא חן בעיני וזה כמה שנים הריני מדריך טיולים למרוקו.

והנה בשנה שעברה תוך כדי הטיול, נסענו לוואזן, לקברו של .רבי עמרם בן דיוואן.

השעה היתה שעת בין הערביים וכשהגענו לכפר אשג׳ן, חשתי בעוינות מסוימת מצד התושבים והחלטתי לוותר על סיור בכפר ולעלות ישירות לציון הצדיק, בדרך עוקפת.

והנה בהגיענו אל ציון הצדיק, ראינו שממתינה לנו אישה קשישה ופונה אלי כראש הקבוצה – ״ברוך בואכם לרבי עמרם, אני מזמינה אתכם לסעודה״.

הלכנו אחריה מופתעים ובהיכנםנו לחדר, נדהמנו לראות שולחנות ערוכים לתפארת כמיטב מסורת קהילת יהודי מרוקו ואז שאלתי את הזקנה לפשר הדבר והיא ענתה לי:

״השבוע נגלה אלי בחלום _רבי עמרם בן דיוואץ ואמר לי ״קבוצת תיירים בת 40 איש תגיע מישראל ביום זה וזה, וסכנה תהיה נשקפת לחייהם, לכן הזדרזי והכיני להם סעודה זו כשקיבל את רשותו החל לספר:

והמתיני להם ובזכות זאת ינצלו״.

״לכן הזדרזתי להגיע מכזה-בלנכה, עיר מושבי לכאן, להגיש לכם את הארוחה׳ מסיימת הקשישה את דבריה ומזדרזת  להגיש לנו הארוחה ואכן מנינו 40 איש, ההפתעה והשמחה היתה גדולה ובפרט לנוכח העובדה ששמתי לב לעוינות שליוותה אותנו מצד המקומיים.          

ולפתע, לראשונה בחיי, עמדתי מול תופעה שלא יכולתי להסבירה והיא כח הצדיקים והשפעתם גם לאחר מיתתם. כן סיים הצעיר את סיפורו בהתרגשות וכשסיים דבריו נישקו בעל הבית, ר׳ יצחק, והזמינו להישתתף בסעודה ולבסוף ביקש בעל הבית מהצעיר, מדריך התיירים, להישתתף בהילולה, מדי שנה בשנה. ראו כמה גדולה זכות הצדיקים שלא רק שהם קרויים במיתתם חיים, אלא שאף מגלים פניהם המאירות, גם לרחוקים ובודאי שבכך מקרבים, גם אותם אל חיק היהדות.

ואכן בביקורי בקיץ התשנ״ה בוואזן, על קברו של הצדיק, חשתי בהתרגשות רבה ובתחושת קדושה והתרוממות רוח  שלא ניתן לתארן במילים ואין לי ספק שרק המידות  התרומיות בהן ניחנו הצדיקים, והנהגות הקדושה, כפי שהיו  נהוגות בקהילת קדושים זו, יכולות הן להצמיח דמויות מופת כדוגמת הצדיק _רבי עמרם בן דיוואן.

אל מעיין העדן – הרב מאיר אלעזר עטיה

סדר פורים סימנים תרצ״ג ותרצ״ז

ויהי נועם ואתה קדוש יֹאמר                 במוצאי שבת אחר המגילה

ואם חל פורים באחד בשבת                 ועל הנסים ייאמר ביום ובלילה                                                                                                                                                                                                                                

ומקריאת הלל ונפילת אפים                יכלא

ליום אשר אני עֹשֶׂה סְגֻלָה (מלאכי ג, יז)

וקורים בפרשת ויבֹא עמלק                  והגם אין בה רק תשעה פסוקים

וכופְלִים פָּסוּק אַחֲרוֹן                           ואחר המגילה בסדר קדושה מַחֲזִיקִים

ומנפילת אפים ומזמור יענך                 גם ביום חמשה עשר יהיו רחוקים

אז תצליח אם תשמור לעשות את החֻקִים (דה״א כב, יג)

אִשֶׁה ניחוח יָרֵח                                    מִפָּר שור המקרין מפריס יואל

10 בִּנְדָבָה יֶשַׁע עוֹלַת זְמִירָתִי                          צור העולמים פודה גואל

גם זרע יעקב ישיב שבותם                    ויבשרם בתנחומות אל

וראה בנים לבניך שלום על ישראל (תה׳ קכח, ו)

כָּלוּ תְפִלּוֹת / הימים והלילות / בעזר נורא עלילות / קדוש יושב תהלות

ת׳׳ו ש״ל בי׳ע

2-1. ויהי… המגילה: בערבית אחרי קריאת המגילה אומרים ואתה קדוש. חל פורים באחד בשבת, אומרים ׳ויהי נועם׳ קודם ו׳אתה קדוש׳, או״ח תרצג, א. 2. ועל… ובלילה: אומרים על הנסים בלילה וביום, או״ח תרצג, ב. 3. ומקריאת… יכלא: אין נופלים על פניהם, ואין אומרים הלל בפורים, או״ח תרצג, ג. 4. ליום… אשר: כינוי לפורים שהוא יום שעשה הקב״ה נס לישראל, והלשון על פי מלאכי, ג, יז. 5. וקורים… פסוקים: קוראין בפרשת ויבוא עמלק (שמי יז, ח-טז), ואף על פי שבפרשה זו רק תשעה פסוקים. ובדיני קריאת התורה, קלז,א, כתב: ׳אין קוראים פחות מעשרה פסוקים, ואם העניין נגמר בפחות מכך, כגון פרשת ויבוא עמלק מותר, וכדי להשלים עשרה פסוקים כופלים הפסוק האחרון, או״ח תרצג, ד. 6. ואחר… מחזיקים: לאחר קריאת המגילה אומרים קדושה דמיושב ב׳ובא לציון גואלי, או״ח תרצג, ד. 7. ומנפילת… רחוקים: אין נופלים על פניהם בימים י״ד וט״ו של אדר, ואין אומרים מזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳, או״ח תרצז, א. 8. אז… החוקים: דברי עידוד, אם תקיים את ההלכה תצליח בכל דרכיך, והלשון על פי דה״א כב, יג. 9. בבית זה מתפלל הפייטן לגאולת ישראל. אשה ניחוח: כינה דבריו כאשה ריח ניחוח, על פי ויק׳ א, ט. מפר שור: על פי תהי סט, לב, ר״ל כל התודה שאביע בשירתי תהא חביבה בעיני ה׳ כקורבן תודה של שור פר. 10. בנדבה: על פי תה׳ נד, ח. ישע… זמירתי: ישעה ויקבל את זמירתי כקורבן נדבה. צור העולמים: על פי יש׳ כו, ד, והוא כינוי לקב״ה, וכן הביטויים פודה וגואל. מאל: על פי יש׳ נט, כ. 11. זרע יעקב: על פי תה׳ כב, כד, כאן מבקש הפייטן מהקב״ה, שישיב שבות עמו ויבשרם בנחמה. 12. וראה… ישראל: על פי תה׳ קכח, ו, והיא בקשה לשלום לעם ישראל. כלו תפילות: על פי תה׳ עב, כ. הימים והלילות: ר״ל שסיים לכתוב את דיני התפילות הנוהגים ביום ובלילה. העזר… תהילות: והם כינויים לקב״ה. קדוש יושב: על פי תה׳ כב, ד, ופירש רש״י שם ׳אתה קדוש ויושב לשמוע תהילות ישראלי.

יב. המנהג פשוט מימות הראשונים בחו״ל לברך כל הברכות בליל שני של פסח ואין פוצה פה ומצפצף וכם׳ ר״ת דמסכת סוכה שמברכין על המנהג(ישמח לבב די״ז א׳). יג. בליל שני של פסח במעריב שמתחילין לספור העומר כל הגברים מביאין בפעם הראשונה לבית הכנסת את התינוקות, וכן בליל שמחת תורה. והיו מביאים בידם נרות של שעוה מקושטים וצבועים ומסרום לגבאים להאיר בבית הכנסת או להבדלה מנהג זה מוזכר בספרי הפוסקים עיין בספר כפ״ה או״ח סי׳ של״ט אות מ״ו שכתב שם לענין שבת אם יש בזה משום מוקצה או משום מקדיש בשבת ויו׳׳ט. ועיי׳ שם בסימן ש״ח אות ע״א שכתב משם הרב אדרת אליהו קובר דאין בדבר איסור.

יד. לחיבוב מצוה היו מדבקין קצת מהחרוסת מבחוץ על איזה כותל צדדי של הבית. ועצם הזרוע של הקערה אחרי שמורידין ממנו הבשר היה מתגלגל בארונות במשך כל השנה.

• בליל ז׳ של פסח במעריב אחרי ג׳ פסיעות של תפילת י״ח היינו אומרים הלל הגדול, הש׳׳ץ אומר פסקא והצבור עונים כל״ח – כי לעולם חסדו – ואם כי עוד לא מצאתי מקור למנהג זה, הנה לענין אמירת הלל הגדול אחרי שנענה הצבור בעצירת גשמים עיי׳ להמג״א או״ח סי׳ תקע״ה סקי״א שא״א הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מליאה ודוקא בשעת התפלה וכר ע״כ ולכן נ״ל שנהגו בליל האחרון של החג ונפש הצבור שבעה לה תפילות החג ומצוותיו הרבות, וכרסם מלאה כל טוב באים לביהכ״נ ומודים ואומרים כו׳ כל״ח בהלל הגדול על הנסים ועל הנפלאות.

• במוצאי חג הפסח (שקורין ליל המימונה) מסדרין השולחנות בחלב חמאה וירק כגון שבולים ירוקים ופרחים, והמשפחות מבקרין אחת לשניה, ובפרט אצל הרב או זקן המשפחה לקבל ברכתו, וכל משפחה לפי הנוהג המקובל אצלם, הללו מתיזים חלב על מצח המתברך, והללו נותנים לו תמרה ממולאת בחמאה ודבש, ויש אחרים שמכינים למבקרים לביבות מחמץ, והכהנים באים מבית לבית עד בית הרב לברך ברכת כתנים יברכך ה׳ וישמרך וכר וכל הגברים בבית קוראים בקול ובניגון לפי הנגינות שבספר משלי הפסוקים: כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים: אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד: גול אל ה׳ מעשיך ויכנו מחשבותיך: וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם: ושוב מתרגמים הפסוקים בלשון הגרי שיבינו הנשים והקטנים. ואחרי זה המברך מתחיל מי שברך אבותינו הקדושים וכוי ומנשקין ידי הרב ונפטרים לבתיהם בשלום והכל בצניעות ובקדושה וטהרה. ועיין בספר בית הבחירה דף רס״ט בדיני מוצאי חג הפסח אות ג׳ שכתב וז׳׳ל נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים שבולי החטים ומגיחים אותם בראשיהם כמנהג עירנו אר״ץ זבת חל״ב וכן בקושטא ובאזמיר שזורקין בד׳ פנות הבית ואומרים בשמן ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, והרב בית מועד תמה על מנהג זה דמאי אולמיה מוצאי חג המצות משאר חגים וכתב שם משם הר׳ חיי עולם ז״ל הטעם שוטחין עשבים שיש בהם שבולת מילתא דמיזן זיין הוא משום דבפסח נידון על התבואה ולברך בשם ה׳ שיעשה השנת מבורכת בכל מידי דמיטב יעו״ש. ובאות ד׳ כתב וז״ל ועוד טעם אחר וכד דכבר אמרו בניסן נגאלו וכר וא״כ יאמר נא ישראל כיון שעבר הפסח ולא נגאלנו ח״ו נתייאש מן הגאולה חלילה ע״כ זורקין עשבים והוא לרמוז לתחיית המתים ע״ש ויציצו מעיר כעשב הארץ, וכשם שהמתים עתידין לחיות כך הגאולה עתידה לבוא במהרה בימינו אמן עכ״ל. ומה שקורין לזה מימונה שמעתי שהיא מלה ערבית מימון = מזל לרמוז על מזל טוב לכל השנה. וזהו ליל המימונה באופיר. הטהורולא כמו שקמו כאן אנשים ובדו מלבם חג המימונה ביום אסרו חג, ובו המיטו בושה וחרפה על קהלות מרוקו, שמזעיקים אנשים ממשפחותיהם לבוא ולהשתתף בקרנבאל וברקודי פריצות ואי הצניעות ה׳ יחזירם בתשובה, וראוי ונכון לבטלו ומבטולו יהיו תוצאות חיים ברכה ושלום לכלל עם ישראל אמן.

יז. הש״ץ מקדים לברך ולספור והטעם משום שמא לא ידעו ההמון את היום הנכון ויהיה ברכתם לבטלה ואם ישאלו איזה יום לספירה חוששין שמא יאמר מספר היום שהוא צריך לספור אוצר מנהגי ישורון צד 104, ועיין בספר שער המפקד שהביא שכן דעת הרב יש״א ברכה בתשובה, וכמנהג ירושלים עיי׳ בס׳ נתיבי עם סי׳ תפ״ט, ובבית הכנסת של מוהריב״ץ בעיר פאס מקדימין הקהל לברך ואח״ך הש״ץ ויש לזה ראיה מדברי מאמר מרדכי סי׳ תפ״ט סקי״א.

יח. נוהגים לספור עוד בלי ברכה אחרי תפלת שחרית ובודאי תקנו זה לפמ״ש מרן בסי׳ תפ״ט ס״ז דאם שכח ולא ספר בלילה יספור כל היום וגם הרב כפ״ה שם ציין על המנהג הזה.

יט. הנשים נזהרות שלא לעשות מלאכה בשעת הספירה לפי שהעומר היה בא מהשעורים ושעורו עשרית האפה ומנחת סוטה ג״כ היתד. עשרית האפה קמח שעורים, וע״כ נהגו הנשים הצדקניות שלא לעשות מלאכה להיות להם לכבוד ולתפארת, אוצר מנהגי ישורון צד 104.

כ. נהגו שבעל ברית בימי הספירה מסתפר בערב לפני יום המילה וכמ״ש מורם בסי׳ תצ״ג, ובד״מ ציין שמותר להסתפר ביום שקודם המילה בערב, ועיין בס׳ אגורה באהליך דף ו׳ ע״ב מה שחלק בין מצות המילה ליום ל״ד בבקר, ועיין בס׳ כפ״ה שם אות ל״ה. כא. נוהגים שלא לישא אשה בימי העומר עד יום ל״ג כפסק מרן באו״ח סי׳ תצ״ג, וכתב הרב מוהר״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה ששמע מאביו ז״ל הה״ר סעדיה ז״ל שראה בחלום חזיון לילה, חכם אחד מחכמי דורו שהיה לו זמן רב שמת, ושמו של החכם הה״ר שמואל בן סונבאל ז״ל והיה מדבר על ענין ל״ג לעומר, ונתן סימן בן שמונה עשרה לחופה, ושאל לו מה כוונתו ואמר לו נקוט האי כללא בידך שלעולם יום י״ח לאייר הוא ל״ג לעמור, שמשם ואילך מותר לישא אשד. ולהכניסה לחופה, מלכי רבנן ערך שמואל אבן סונבאל. כב. נטילת הצפרנים בימי העומר נהגו להתיר בע״ש וגם מה״ד שרי דאפי׳ בשבוע שחל בו ט׳ באב כתב המג״א דשרי עיי׳ להרב ליצחק ריח בלקו״ד אות ד׳ סעיף כ׳.

ההתמודדות החברתית.

כיאה להשקפת עולם המבקשת לשלב מודרנה ומסורת, השכלה ויהדות, ראתה " שרל נטר " בתיקון החברה אחר הערכים הנעלים שיש לקיים. בהמשך למכוונות האזרחית המתוקנת, לפיה יש להיות אזרחים טובים ותורמים לחברה היהודית והכללית – יש להיות נאמנים לרשויות ולמוסדות השלטון, ב " שרל נטר " השקיעו משאבים אנושיים רבים במגמה זו. התנועה ראתה במללאח, הרובע היהודי המיושן, אחד ממפגעי החברה המרכזיים, ואת אוכלוסייתו כאוכלוסיית היעד הזקוקה ביותר לתיקון ולשיקום. ב " שרל נטר " עסקו רבות בסוגיה זו נעל דפי " נוער ", ובפועל – בפעילות החינוכית במסגרת " היחידות העממיות ". מהו דימויו של המללאח בעיני קברניטי " שרל נטר " ? מהן נקודות התורפה וכיצד היה בדעתם לקדם אוכלוסייה נחשלת זו ? על שאלות אלה ניתן לענות באמצעות מאמרים רבים שפורסמו ב " נוער ", שהציב בראש מעייניו בעיה זו. לעתים הרטוריקה המשיכילת אגרסיבית מאוד ולעתים עדינה יותר, אולם מכל מקום קברניטי " שרל נטר " יחפשו מזור לתחלואי הנוער במללאח.

לדידם עצם " האקלים האומלל של המללאח מאמלל את הנוער " ושם אותו מלכתחילה בנקודת פתיחה נחותה " של אנאלפבתיזם ובערות ". בעל המאמר טוען כי לעומת ארבעת אלפים ילדים הפוקדים את בתי הספר של כל ישראל חברים בקזבלנקה, כעשרת אלפים ילדים אינם לומדים בשום מסגרת בית ספרית. הם, חד וחלק, ברחוב ומעט מזעיר בעלי היכולת לצאת אל מחוץ למללאח : ראשית, גם אלה שמקבלים הכשרה מקצועית כלשהי אין ביכולתם להגיע עד לסיומה, ושנית, גם אם סיימו אין ביכולתם להשתחרר מהאווירה המשתקת והכובלת, שבה הם שרויים. לדעת כותב המאמר, הנוער הזה נטול כל רצון או תודעה של צורך בשינוי ובהתקדמות. ה " חדרים " – תלמודי תורה – בעיניו, מהווים מחסום לכל רצון לשינוי מעין זה.

מהו הפתרון לשיטתו ? יש לחולל מפנה בהריסת המללאח ובבניית רבעים חדשים שטופי שמש ומאווררים, אבל קודם לכול יש לחולל שינוי רוחני בקרב הנוער : הכרחי לקיים חינוך יסודי כמסגרת חובה ; יש ללמדם את חוסר הנחת מלכלוך, מעדריות ומבערות ; יש ללמדם את אהבת הטבע והשמש באמצעות ספורט וצופיות, ולבסוף יש לסלול את דרכם ללימודים גבוהים הן בתיכון והן באוניברסיטה.

 להבנתו תוך עשר שנים, בעידודם של בני הקהילה המבטיחים יותר, ישתנה פרופיל הקהילה מקצה אל קצה.

תיאור קשה עוד יותר, של הישיבות במללאח, נמסר בידי אלופר המכונה " קריקה ". – Elofer dit croquet הוא שופך אור על יחסה של הציבוריות המשכילית של יהדות מרוקו, הקשורה בתפיסת העולם של " שרל נטר ", לעולם היהודי השברירי במללאח : הם תופסים אותו כעולם מתנוון ומסואב עד כדי שקיעה ואף חידלון, ויותר מכך ככיליון לנוער היהודי. במעין קול זעקה קורא " קריקה " להציל את הנוער, " עתידה של האומה הישראלית ", באמצעות הקמת ישיבות חדשות ומודרניות ".

במלאת שנה להולדת הביטאון " נוער " הוחלט להקדישו כל כולו לשאלת המללאח, תחת כותרת חריפה : " המללאח מאשים ".

במאמר הלקוח מהעיתון " אווניר אילוסטרי " 18.6.1931, נשמעת קריאת תיגר חריפה על הפרוטקטוראט הצרפתי, שלא השכיל להחזיר לבני המללאח את כבוד האדם כפי שחרט על דגלו : " בעלי חיים כבר לא חיים בתנאים אלה…כזכור יהודים עדיין נמנים על המין האנושי…עיריות המתפארות בבתי חולים מפוארים ובמוסדות עירוניים מודרניים של חסד, לצד ארמונותיהם המתנוססים לתפארה,, שוכנים רבעים אומללים….ובמקום שיחושו רחמים לנוכח העזובה בתנועת ביטול מתנחמים שבסך הכול שוכנים בהם יהודים….לא, אין זו בעיה יהודית כלל, אין זו בעיה כלל כי אם קלון מביש….לא גרו חיות בתנאים אלה הייתה " החברה להגנת החיות מביעה מחאה. לצערנו לא קיימה " חברה להגנת היהודים. אולם, שמא היהודים ידעו להתגונן ? הכיצד יהודים היודעים להילחם על מנת להקים בתי ספר, היודעים בלהט להקים מוסדו חסד, אינם נרתמים לטפל בסבל הנורא במללאח…אנו תובעים זכויות פוליטיות, אנו מוחים נגד החקיקה המשפילה ואנו צודקים. ואולם מדוע אין אנו מתקוממים נגד מציאות חברתית כה חמורה זו ? הכיצד ניתן לשאת עוד את הפער החברתי שהיה מקונן עליו הנביא עמוס ? …….אם אין אני לי מי לי ? החוברת סוקרת את המצוקה החברתית ברחבי המללאחים בקזבלנקה, במראכש ובמכנאס. אותם סממנים, אותה מצוקה, אותה מחאה.

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.

העלייה הגדולה ממרוקו אין בה מהספונטניות, היא מהווה למעשה המשך טבעי ורצוף לעליית יהודי מרוקו שהחלה לפני כמה דורות, כי הקשר בין קהילות מרוקו לבין הארץ מעולם לא נותק אם בשל שדר"ים וכוללים שהגיעו אליהם, אם בשל הסיוע החומרי ( עולים, תרומות ) או הרוחני ( רבנים, פסקי דין, קשר תורתי ) שקהילות אלה שלחו לארץ.

כמו כן מצאנו שכבר עם הקמת התנועה הציונית עמדו קהילות מרוקו בקשרי התכתבות עם הרצל, והלה התעניין בגורלן.

זוכרים אנו את בולמוס היציאה אשר תקף המונים מקרב יהודי מרוקו ואשר כל מעצור ומכשול לא יכלו להם, לא שבט נוגש ולא חתחתי הדרך, לא סיכון נפשות ולא הפקרת רכוש. חזון נדיר – חזרה על יציאת מצרים או עליית בבל – יהודים על זקניהן ונעריהם נדדו מעיר לעיר ומכפר לכפר, מי ברכב ומי ברגל, כשמגמתם לארץ ישראל.

לא לקחו אתם מטען ולא צידה לדרכם הארוכה, מלבד הרוח החדשה שהחלה לפעום בקרבם, רוח הישועה והגאולה. וכך, גל אחרי גל זרמו העולים לארץ.

העליה ממרוקו, מאז ראשיתה ועד היום, מהווה בארץ צירוף של אירועים וזעזועים חברתיים, הדומים אמנם בתכנם ובמהותם, אך משנים את פניהם לפי התקופה, הנסיבות והמצב. אירועים אלה מהווים סימן ההיכר אשר לפיו דן הישוב עליה זו.

כי אכן העליה ממרוקו שלא כיצר העליות, או יותר מכל עליה אחרת, התלוו אליה סערות ובעיות חברתיות הן לגבי עלייתה והן לגבי קליטתה בארץ.

עליה זו המורכבת והמסועפת גם מבחינת מרכיביה הסוציאליים וגם מבחינת ממדיה הגדולים, נמצאו בה גילויים שלא ידענום בקרב עליות אחרות. היא הייתה ועודנה היום, לנושא ולויכוח לחיוב ולשלילה – בגופים ציבוריים ומעל גבי העתונות, מצויים עמי למעלה ממאתיים מאמרים מכל העתונים המוקדשים לעליה זו, היחידה ששאלת היחס אליה הועלה על במת התיאטרון – קזבלן – ועל מסך הקולנוע – פורטונה, מלכת הכביש, השוטר אזולאי

האחת והיחידה מכל העליות שהונהגה כלפיה הסלקציה. סאליב, הפגנות, פנתרים שחורים. אך בעליה זו נתגלו גם גילויים חיוביים, ההתיישבות החקלאית רבת הממדים, איכלוס הנגב ועיירות הפיתוח, גבורה עילאית ורוח הקרבה מופתית למען הזולת – נתן אלבאז, צל"שים וכדומה.

עליה זו, מלבד בעיותיה היחודיות הועמסו עליה גם בעיות אחרות מאונס. ניתוק קשרי הדואר עם קרובים וידידים, גזרת הפסקת העליה בזמנו, הפרדת משפחות ועוד. על גבי עליה זו חרשו חורשי הקליטה, היא שימשה כשפן נסיון לכל מיני צורות ושיטות של קליטה. יציאה מהמעברות להתיישבות רחבת ידיים, יסוד כפרי עבודה, ומחנות הכשרה, חרובית ומשואה, הקמת עיירות פיתוח ויישובי ספר וכדומה.

אלה הם חוטי הבעיות והסגולות מהם נשתזרה שתי וערב העליה ממרוקו, בעיות אלה, על החיוב והשלילה שבהן, מהוות הרקע החומרי והנפשי המורכב והמסובך של עליה זו אשר החוקרים שבתוכנו עדיין ךא נתנו את דעתם עליה באופן יסודי ומוחלט.

ולכן נשאר היישוב טבוע בבורות גמורה ואי ידיעה מדהימה לגבי עברה, תרבותה וסגולותיה של עליה זו וניתנה יד חופשית למקטרגים ולמלשינים למיניהם. העליה ממרוקו הגיעה ביחד עם הזרם הכללי של עליות אחרות. עובדה זו כשלעצמה יש בה במה להצדיק תופעת הסערות שהתחוללו סביבה, באשר עלייתה ואפן קליטתה לא נבדקו בנפרד בהתחשב עם יחודה ומרכיביה הנפשיים.

מאורעות הזמן והנסיבות של התקופה דאז לא נתנו סיפק בידי מתכנני הקליטה לפעול בהתאם. עטות יסודית הייתה לחשוב כי יהדות מרוקו היא יחידה אטנית אחת. דובר תמיד ביהודי קזבלנקה, מראכש, פאס, רבאט ומכנאס – ערי המרכז.

בקובץ זה המוגש לקורא העברי ידובר על חלק אחר של יהודי מרוקו – יהודי הרי האטלס. שבט נידח שאף יהודי מרוקו עצמם שמעו עליו מעט ובוודאי שלא זכו להצליח ולהגיע אליו. והנה מי פילל ומי מילל שעם תקומת ישראל גם מקום מרוחק זה – מדרך פרסות סוסיהם של אבירי ברבריה העתיקה, יכנס לתחום תולדות עצמאותנו הודות לשליח האומה ואחד מחלוציה הראשונים.

האם אינם צאצאי חייליו של יואב בן צרויה אשר רדף אחרי הפלשתים עד כאן, כפי שהאגדה המקומית מספרת ? יהודי האטלס קוראים לברברים – פךשתים, או אולי נצריהם של עשרת השבטים אשר הוגלו לאפריקה, לאזור סוס שלחוף וואד אדארע, כדברי מר זוטרא ( סנהדרין צ"ד א' ) אך קרוב לוודאי שהם ניניהם של הגיבורים אשר הדפו פעמיים את הכובש הערבי במחצית המאה השביעית, תחת שלטונה ופיקודה של דאהייא אל כאהינא, מנהיגת שבטי הברברים.

יהודה גרניקר בחפשו אחר פזורי ישראל בדרום מרוקו מצא יהודים אלה בהרי האטלס, מרוכזים במללאח, מעטים בין הערבים רבים בכפרים בעלי שמות שונים ומשונים. איית חאכים, איית בוגמאז, שרקטון, איית משה ( בני משה ), איית ארבע ( בני ארבע – קרית ארבע ? ) ועשרות כפרים אטחרים.

איך יכלו יהודים אלה שלמור על קיומם הפיזי והר4וחני במשך דורות רבים ועד לימינו ? לחוקרי העבר הפתרונים !.

זכה דורנו וזכו יהודים אלה לחזות במו עיניהם בהתגשמות אשר התרחשו סביבה מראשית קיומה ועד היום הזה. קיבוץ גלויות מהווה התופעה המדהימה והמפליאה ביותר, בממדיה ובתוכנה האנושי, תופעה שאין לה אח ודוגמא בתולדות העמים. כה גדול ומכריע קיבוץ הגלויות לעם ישראל ולאנושות כולה ( מדינת ישראל היא צורך בינלאומי – הרצל ) עד כי חז"ל השוו אותו למעשה בראשית, ליסוד הבריאה והיצירה " גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ " ( פסחים פ"ח ). כשם שבריאת העולם היא יצירת יש מאין, כן קיבוץ גלויות לגבי חידוש תקומת ישראל, וכל המשתמע מזה.

הגשמת חזון והתחוללות נס אינם באים מן המוכן ואינם יורדים כמן משמים, שלא מעשי ידי אדם בהם. מאורעות ונסיבות המודרכים והמכוונים על ידי אדם הם הם שיוצרים התהליך והאמצעים להגשמת החזון וה " נס "

מפעל קיבוץ גלויות והעלאתם לארץ ישראל שזור הוא שתי וערב מעשי גבורה, נתיבי יסורים ושבילי העזה בהם התהלכו שליחי העם בנכר מראשית שיבת ציון ועד לימינו.

שליחים אלה, נושאי נס הבשורה ודגל הגאולה, שירכו דרכם בנתיבים נעלמים, זרועי חתחתים וסכנת נפשות כשהאידיאל היה להם צידה לדרך והחזון, נר לרגליהם ולהוציא פזורי האומה ממעמקי חשכת הגלות, לאור החופש והדרור.

מאז שליחותו של יבנאלי ז"ל לא ידענו שליחות אחרת כה מרתקת ומעניינת, כ רצופת אגדות והרפתקאות כשליחותו של יהודה גרניקר בקרב יהודי האטלס.

האגדות וההרפתקאות המסופרות בספר זה מזכירים לנו את מה ששמעו בילדותנו של אחינו בני ישראל שמעבר לנהר הסמבטיון, על עשרת השבטים, על מלך המשיח וכדומה.

בתוקף תפקידי דאז עקבתי מכאן , מהארץ, אחר שליחותו של יהודה גרניקר, קיבלתי את העולים שהוא שלח מהאטלס ולוויתי אותם למקומות התיישבותם, בתענך, הלכיש ובאזורים האחרים.

שמעתי מפיהם סיפורים ואגדות על יהודה והמשיח. על עלילות הגבורה שלו, אומץ לבו, כושרו להיחלץ מהמיצר ומכל מצב ביש ומסוכן שאליהם נקלע, ומעל לכל, על אהבת ישראל ומסירות הנפש הפועמת בקרבו.

 מדי דברם בו הם אופפים את דמותו במסטיות ומסתורין. על אץ היותי בן מרוקו, עולים אלה היו בעיני יצורים חדשים שמעולם לא ראיתי ושמעתי על מקומות מוצאם המוזרים כל כך ובלתי ידועים עד שלשוא חיפשתי אחדים מהם במפה הרשמית של מרוקו.

חרדה כפולה קיננה בלבי עם צאתו של יהודה גרניקר. חרדתי לבריאותו ולשלומו, ביודעי כי מצב בריאותו רופף היה בצאתו ושסכנות רבות יארבו לו בדרכו. בטוח הייתי שזיק חזונו הציוני ועברו החלוצי יהיו לו למאגרי כוח ואון למלא את משימתו.

חרדתי גם שעם עלייתם של יהודי האטלס, הם יעלו בגופם בלבד ואילו את רוחם ונשמתם ישאירו בנכר, כוונתי לתרבותם, לשונם, לבושם, וכל הווי החיים אשר יצרו בידיהם או ברוחם במעמקי הדורות מאז שבתם במומי הרי האטלס מזה דורות.

בשובו ארצה אחרי שליחות קשה ומפרכת אך גם מוצלחת, רווח לי ופגו חרדותי. הוא חזר בריא ושלם, סייר ברחבי הארץ ופגש את צאן מרעיתו מי בכפר ומי בעיר, ומצא אותם מעורים בחיי העבודה והיצירה. היו ביניהם שלא יכול היה להכיר אותם, הם השתנו בלבוש, בהופעה, בדיבור ובאורח חיים.

הם קפצו בפסיעה מעל דורות רבים, ובכך התחוללה בחייהם מהפכת חומרית ורוחנית. חקלאים היו בעבר כאשר הלכו אחרי מחרשת עץ וצמד חמורים, והים הם חקלאים טובים יותר הנוהגים בטרקטור ובקומביין, לא כאריסים משועבדים לערבים אלא כעצמאיים מיישבים ומעבדים את נחלת אבותם – נחלתם.

תמה אני במקצת על אחי הצפון אפריקניים, אשר בחלקם קליטתם לא עלתה יפה, ושמיעתם יצאה רעה, ושואל אני: יהודי צפון אפריקה, מה אירע להם ? אותם היהודים, אשר במשך אלפי שנות גלות מרה, לחץ כבד, ועינויים קשים, הצליחו לשמור על תורתם ועל יהדותם. תכונותיהם ונטיותיהם הטובות, אופים הישר היו לברכה לא רק בינם לבין עצמם, אלא אפילו מפורסמים בין הערבים שכניהם, אשר אם אחד בא להוכיח את חברו, היה אומר לו: ״היה כמו היהודי. ואז תהיה חברי״. וכאן רואים אותם כלא מרוצים, ממורמרים, רשלנים. חושבני כי המעבר החד, מהגלות לפדות, השפיע על חלק מהם, כמו שמשפיע על העיניים המעבר הפתאומי מחושך לאור גדול. תקוה פועמת בליבי, כי הזמן עם הפעולות המבטיחות ישע יפתרו את הבעיה. תוך התלבטותי בשאלה, מרחפת נגד עיני הסוגיה התלמודית על אמונתו של ר׳ עקיבא:

ר׳ גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, ר׳ יהושע ורבי עקיבא, היו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים היו קורעים בגדיהם. כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. החלו הם בוכים ורבי עקיבא צוחק. אמרו לו: למה אתה צוחק ?

 אמר להם: למה אתם בוכים ?

אמרו לו: מקום שכתוב בו ״והזר הקרב יומת״, עכשיו שועלים הולכים בו ולא נבכה ?

אמר להם: לכן אני צוחק, שנאמר: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו (ישעיהו ח׳). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה ? הלא אוריה במקדש הראשון וזכריה במקדש השני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר: ״לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער״ (מיכה גי). בזכריה נאמר: ״עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים״ (זכריה ח^,). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, אין ספק שנבואתו של זכריה תתקיים. אמרו לו החכמים: ניחמתנו עקיבא, ניחמתנו!                                                                           (מסכת מכות, ר.״ד)

יש לציין שיוצאי מרוקו נתנו ונותנים ממיטב כוחם ונפשם למדינה, החל במלחמת העצמאות, עת אלפי צעירים היוו תגבורת אמיצה רבת משקל והמשך באלפי צה״ל נאמנים (ותיזכר הגבורה הנפלאה של נתן אלבז) וכלה באלפי מתיישבים באיזורי הפיתוח והספר, פועלי תעשיה, חקלאות ועובדי בנין.

הרהורים שונים אלה של העדה הצפון אפריקנית בכלל ועל יוצאי מרוקו בפרט, מחשבות למציאת פתרון לבעיות, לבטים רבים על עבר ועתיד וכן הרגשות של בן העדה המעורה בה כשלושים שנה (ובצרפת כ־15 שנה) אשר גדל בתוכה וספג בה את רוח אהבת העם והתורה — כל אלה דחפוני להעלות בכתב את דברי ימי היהדות הצפוו־אפריקנית.

אינני מתיימר שספרי זד. ישיג את יעודו כראוי, היות ובנושא זה דשו רבים לפני. אבל מחברי הספרים אלה שקדמו לי, שדנו ביהדות צפון אפריקה לא יצאו מקרב אותה יהדות, והם נאלצו לשאוב ידיעותיהם מפי השמועה או ממקורות שקדמו להם. בצורה זאת נשתבשו עובדות לא מעטות.

גורלי סייע בידי, שעה שהייתי מקורב לארמון המלך מוחמד ה־5 וכך נעזרתי על ידי הספריה המלכותית הגדולה. גם ממנה הצלחתי לשאוב חומר לספרי ״דברי ימי מרוקו״ (המצוי בידי בארבע כרכים בכתב יד). בהזדמנות זאת נתקלתי בספרים קדמוניים רבי ערך בכתב ערבי ועברי, וממקורות אלה שאבתי הרבה לספרי זה.

לכל אלה שעזרו לי בהוצאת הספר וכן בהגהתו הנני להודות מקרב הלב. יזכר לברכה בראש וראשונה ראש הממשלה מר לוי אשכול ז״ל, אשר עודדוני בבואי לכאן ובהיותי פה בכל אשר פניתי. חבל על דאבדין ולא משתכחין. יבדלו לחיים טובים וארוכים הוד מעלתו מר זלמן שזר, נשיא מדינת ישראל לשעבר, אשר תמכני מדי פעם בפעם בתרומותיו ועדודיו. ברכה חמה לידידי הדגול מר משה דיין, שר הבטחון, יהי רצון שההצלחה תמשיך להאיר פניה אליו ועל אויבי ד׳ יתגבר. ברכות שמיים מעל תחולנה על רעי הנכבד מר פנחס אילון, ראש עירית חולון, על רבות החסדים אשר גמלני ובקשותי המתמידות לא השיב ריקם. פעולותיו הרבות למען הרמת קרנה של העדה המרוקנית בעזרה להקמת בתי כנסת וכר תרמו רבות לשיפור המצב הכללי בין יוצאי העדה.

תודתי העמוקה נתונה למר יצחק מונדרר, על עבודתו המסורה בעריכה ובהגהת הספר. כן יבורך בעל הדפוס מר משה גרינברג ועובדיו על הביצוע המושלם של הספר.

ולבסוף, יהי רצון — שספרי זה ישמש ציר נאמן שלוח משבט קטן נפלא בישראל, אל תוך בית ישראל. ישתלבו זה בזה ויהיו לעם אחד, אור גדול המאיר לישראל ולדרים בה, והמאיר דרכם של כל העם בכל אתר ואתר. והיה אם בעזרת ההשגחה העליונה, אזכה לראות בהתגשמות המטרה הזאת, באתי על שכרי.

המחבר

פי כובור אלולד ואנפטם לחץ מא צאר עומרו תלת סנין ודאה אלכותאב, וקעד מורת מנתין פי אל כותאב ולם אתעלם אלף בית אבדן. וגמיע אכוואתו יתעבו פיה אן יתעל(ם) שמע ישראל ולם יתעלם אבדן לחין מא צאר עומרו סתת סנין אנחמק עליה אלחכם חב יצרבו. פי קאם הווא צרב אל חכם פי ראסו בטחו והרב. פי אראח אלחכם לאבוה ואחכה להו בדאלך ופרגו אלדם וקאל להו מן אליום לם עודת נקבלו ענדי פי אלכותאב. פי אכד בכאטרו אלרב מימון וקאל להו אסמח דל עיבה לאגל כאטרי וסאמחו ואקבלו ולם תאכוד עלא כאטרך וכליתו יקעוד מע אלאוולאד אייאך עסא אללה יתעלם מן אלאוולאד כלמתין. פי רגע אלכותאב תאני וצאר כל יום יצרב אלאוולאד ויאזיהום ויבט(ח)הום וכל יום יטלע מע אלפלתייה ללכליה ינהב ויצרב ואכד להו נבות כביר וצאר בטחגי מן אל עוטאם. וכל יום וקת מא יגוע ידכול אלבית ויאכול וישרב וילפע נבותו עלא כתפו ותנו מאשי ולם עאדו אכוואתו יקצרו יכלמוה אבדן. וכל מן יכלמו מן אכוואתו והוא ראייח לו באלנבות. וצארו אכוואתו יעזבו אבוהום עלא אלגיזה די אלדי גת מנהא האדא אלג׳ולאם. ואומו צארת מתל אלכדאמה ולם אחד יעמל להא מקאם. וליל ונהאר תבכי עלא דאלך אלולד אלדי גה.מנהא. וכל יום יגי לאבוה מאייתין שכייה מן האדא אלולד דא יקול אבנך בטחני ודא יקול אבנך כסר דראעי וכל ואחד יקול שכל לחין מא זעל אבוה מנו מן אלדי ביעמלו פי אלנאס. ליום מן דאת אלאייאם קאל אלרב מימון לאום אלולד יא פלאנה תערפי תקלי לאבניך אנו יסאפר מן האדי אלבלד וירוח לבלד ג׳יר האדי ונרתאח מנו. פי קאלת להו נעם יא סידי לחין מא יגי נקול להו אייאך עסא אללה ס״ו (סובחאנו ותעאלה) יחוט פי קלבו אנו יסאפר מן האדי אלבלד ונרתאח מן עישתו ויא סיידי לוכאן ביידי כונת מוותו ומוות נפסי ונרתאח מן האדא אלולד. פי חין מא גה אלולד מתל אלעאדה יאכול וישרב. פי קאלת להו אומו יא ולדי ליש מא תרוח תסאפר תתפרג פי האדי אלדונייא. פיקאל להא יא אומי פי דונייא ובלאד ג׳יר די פי קאלת להו יא ולדי פי דונייא ובלאד אחסן מן האדי אלבלד וגמיע אלנאס יאסאפרו וירוחו יגיבו אלמכאסב ויגו. פי קאל להא אלולד יא אומי אעמלי לי שוויית זוואדה וקולי לאבוייה יעטיני מאיית שריפי נתסבב בהא ואנא נסאפר. פי קאלת להו אומו טייב יא ולדי חין יגי אבוך נאכוד לך מנו מאיית שריפי. ועמלית להו זוואדה וגה אבו מן אלמדרש קאל להא יא פלאנה קולתי לאבניך יסאפר פי קאלת להו נעם יא סיידי וטלב מנך מאיית שריפי יתסבב בהא. פי קאל להא כודי מאייתין שריפי וכליה יסאפר ונרתאח מנו. פי אכדית אלמאייתין שריפי לתאני חין מא גה מתל אלעאדה יאכול. פי קאלת להו אומו יא ולדי כוד דל מאייתין שריפי ואלזוואדה וסאפר לבלד אן תריד. אכד אלמיתין שריפי ואלזוואדה ואתווגה מע אלקאפלה וארתאח אבוה מנו ואכוואתו ארתאחו ופרחו ואנשרח קלבהום.

2. ילדותו של הרמב״ם בבור ופרא אם

גדל הילד ונגמל. כשהגיע לגיל שלוש שנים לקחו (אביו) לבית המדרש (״אלכותאב״) וישב שם כשנתיים, ולא למד אפילו אלף־בית. כל אחיו התייגעו ללמדו ״שמע ישראל״, ולא למד מאום. כשהגיע לגיל שש כעס עליו החכם ורצה להכותו; קם הוא והכה את החכם על ראשו, הפילו וברח. הלך החכם לאביו וסיפר לו על כך והראה לו את הדם ואמר לו: מהיום לא אוכל לקבלו עוד אצלי בבית המדרש. ביקש הרב מימון לפייסו ואמר לו: מחל על בושה זאת למען כבודי; סלח לו וקבל אותו והעבר על כבודך והנח לו לשבת עם הילדים אצלך, אולי ילמד מן הילדים שתי מילים.

חזר (הרמב״ם) לבית המדרש, והיה מכה כל יום את הילדים ומזיק להם והיה מפילם, והיה יוצא כל יום עם הנערים הפראים מחוץ לעיר שודד ומכה. הוא לקח לו אַלָּה גדולה והיה מן המתאבקים החזקים. בכל יום כשהיה רעב היה נכנס לבית (הוריו) אוכל ושותה, נושא אלתו על כתפו והולך. ולא יכלו אחיו דברו, וכל מי שהיה מדבר עמו מאחיו היה הוא עונה לו באלה. והיו אחיו מחרפים את אביהם בנישואים שנולד מהם הבן הזה. ואמו היתה כמו שפחה, ואיש לא היה מכבד אותה, ולילה ויום היתה בוכה על הנער הזה שילדה. וכל יום היו מגיעות אל אביו מאתיים תלונות על הילד הזה: זה אומר לו בנך הפילני וזה אומר בנך שבר לי את זרועי וכל אחד אומר משהו! עד שכעס אביו עליו בגלל מה שעולל לבריות.

באחד הימים אמר הרב מימון לאם הנער: פלונית, עלייך לומר לבנך שייסע מן העיר הזאת וילך לעיר אחרת, ותהיה לנו מנוחה ממנו. אמרה לו: טוב, אדוני, עד שיבוא אומר לו! שאלוהים ישתבח שמו ייתן בלבו שיסכים לנסוע מן העיר הזאת, וננוח מגידולו. אדוני, לו היה הדבר בידי הייתי ממיתה אותו וממיתה את עצמי, והיתה לנו מנוחה מהנער הזה.

כשבא הנער כמנהגו לאכול ולשתות, אמרה לו אמו: בני, למה לא תיסע לסייר בעולם הזה? אמר לה: אמי, יש עולם מחוץ לעיר הזאת? אמרה לו: בני, יש עולם וערים יפות יותר מן העיר הזאת, וכל האנשים נוסעים והולכים להרוויח וחוזרים. אמר לה הנער: אמי, הכיני לי מעט צידה לדרך ואמרי לאבי שייתן לי מאה שריפי להוצאות, ואני אסע. אמרה לו אמו: טוב, בני, כשיבוא אביך אקח לך ממנו מאה שריפי.

הכינה לו צידה לדרך, ובא אביו מבית המדרש. אמר לה: פלונית, אמרת לבנך שייסע? אמרה לו: אכן, אדוני; וביקש ממך מאה שריפי להוצאות. אמר לה: קחי מאתיים שריפי ותני לו לנסוע, וננוח ממנו. לקחה את מאתיים השריפי עד שהגיע שנית כמנהגו לאכול, ואמרה לו אמו: בני, קח את מאתיים השריפי האלה והצידה ושים פניך עם השיירה. ואביו נח ממנו ואחיו נחו, ושמחו ושש לבם.

ההשכלה העברית  בצפון אפריקה בסוף המאה הי"ט

ה. הפרוגרמה הלאומית־עברית והחברתית של חוגי המשכילים

ניסיונות אלה של חוגי המשכילים העבריים להתארגנות חברתית־תרבותית לקידום מטרותיהם הם מסימניהם הברורים של השינויים המנטליים והתרבותיים־פוליטיים שחלו בשכבות הרחבות של הקהילות היהודיות בסוף המאה הי״ט. באותו הזמן הם גם אולי הביטוי המוקדם והמוחשי ביותר לתחילת התגבשותו של רעיון הלאומיות היהודית המודרנית באותן הקהילות. מלבד כתביו וניסוחיו המפורשים של שלום פלאח בנושא, שעוד נעמוד על טיבם בהמשך, דיווחיו של יעקב גולדמן עוזרים לנו גם כאן לעמוד על התבטאותן של תמורות פוליטיות אלה שהתחילו להסתמן בקרב המנהיגות האינטלקטואלית של יהדות צפ״א באותו הזמן. כך הוא כותב שעה שביקר בתוניס בסתיו 1889:

כל אלה המחזיקים במעוז השפה העברית דבקים ברעיון הלאומי בכל לבם ונפשם, והיא שיחתם כל היום, ובכח הדמיון העז אשר לבני אפריקא יבנו למו מגדלים בבני ציון ויחלמו חלומות נעימים בישוב אה״ק [=ארץ הקודש], ידרשו אחר מעמד המושבות העבריות באה״ק, וכל שמועה יבלעו כבכורה טרם קיץ. כל מאמר המדבר באחד מכ״ע [=מכתב עתי] ע״ד [=על דבר] ישוב הארץ יקרא עשר פעמים וידברו בו כל היום וכל הלילה, ואת מתנגדי הישוב ישנאו תכלית שנאה ושם הסופר המדבר סרה על הישוב לקללה בפיהם.

לגבי המשכילים העבריים רגש לאומי זה כרוך היה בטיפוח הסולידריות היהודית בכל אתר ואתר ובהתנחמות בקיומה של סולידריות פעילה כזאת, באהבת העם על כל תפוצותיו, בהזדהות מלאה עם סבלותיו ומצוקותיו, בחדווה להצלחת בניו בקרב אומות העולם, בשאיפה לשינוי וברצון לתרום לשינוי מעמדו המושפל וגורלו המר באותן ארצות שהיו רבות כל כך ושאליהן לא הגיעה עדיין בשורת האמנציפציה (ובמיוחד בארצות צפ״א פרט לאלג׳יריה), בהזדעזעות ואף בהתפלצות משנאת ישראל ומביטוייה החדשים בצורת האנטישמיות המאורגנת, בקשר העמוק הדתי־מיתי לארץ־ישראל וליישובה, וכן ברצון לטפח ולחזק את אחדות העם ולשמור על תרבותו הייחודית ולשונו המפוארת. בשלב זה של התפתחות הרעיון הלאומי היהודי באירופה ובצפ״א, היינו בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה, לא התגבשו עדיין הביטויים המדיניים והמהפכניים של הלאומיות היהודית, כפי שקרה שנים מעטות לאחר מכן, עם היווסדה של הציונות המדינית וראשית ההתארגנות הציונית שהתחייבה מקיומה ההכרחי של תנועה המונית.

קשר זה בין הפעילות העברית לבין הרגש הלאומי בקרב המשכילים, שעליו מדבר יעקב גולדמן, לא הצטמצם לקהילת תוניס בלבד. אנו מוצאים אותו גם בכתביהם של משכילי מוגדור: אם במרומז, בכתביו של יצחק בן יעיס הלוי; ואם במפורש ובהרחבה, בשירתו, בכתיבתו ובפעילותו הציונית של דוד אלקאים. גם שלום בכ׳אש באלגייר נתן ביטוי מודגש לרעיון הלאומי ולתפארתה של הלשון העברית בעיתונו בית ישראל ובכתביו העממיים השונים. כמו כן, גם בתוניס וגם באלג׳יר פרסמו שלום פלאח ושלום בביאש חיבורים בערבית יהודית המתארים את אתריה הקדושים ומקומותיה של ארץ־ישראל.

התעוררות לאומית זאת על ביטוייה העדכניים היא אמנם הוכחה להזדהותם המלאה של המשכילים עם מסריהם של הזרמים המקבילים בהשכלה של מזרח אירופה ושל העיתונים המגיד והמליץ, שהקדישו מאז שנות השמונים מקום חשוב יותר ויותר על דפיהם ליישוב ארץ־ישראל ולתנועת חיבת ציון; אולם קודם כול היא עדות לתמורות הפנימיות החדות שחלו ברגשותיהם ובציפיותיהם החברתיות־פוליטיות של בני הקהילות בצפון־אפריקה לקראת סוף המאה שעברה. התעוררות זאת היא גם המסבירה את התקבלותו הטבעית והמהירה של הרעיון הציוני בצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט מיד לאחר קונגרס באזל, ואת הקמתם של ארגונים ציוניים כבר בתחילת המאה העשרים בידי אותם חוגי משכילים. בשמו של הרגש הלאומי היהודי גם יתארו ויפרשו המשכילים תוך הזדעזעות עמוקה את הגילויים האנטישמיים החדשים בצפון־אפריקה, אם מצד הנוצרים והמוסלמים באלג׳יריה ובתוניסיה ואם מצד המוסלמים במרוקו.

שלום פלאח היה שופרה הראשון והמובהק של התנועה הלאומית בצפ״א. לדעתו, רק חינוך יהודי חדש יכול לבנות, לחזק ולטפח את הרגש הלאומי שהתפרץ לתודעה היהודית בעידן זה של תמורות כמעט כפויות. לבן הוא נלחם נגד דרכו של בית־הספר של כי״ח בתוניס שחינך לערכים צרפתיים בלבד, ונאבק למען ייסודו של חינוך יהודי־לאומי אמיתי ויעיל. מטרה זאת של ביסוס הרגש הלאומי, ניתן היה להשיגה רק דרך לימוד הלשון העברית ומקצועות עבריים בצורה יעילה ומושכת לכלל בני ישראל, כולל לימוד התנ״ך ״על דרך ההיגיון״; רק כך אפשר יהיה לחזק את האחדות בתוך העם ובתוך הקהילות השונות. לכן הוא נרתם לפתיחת בית־ספר מתחרה, ובו אף פיתח שיטות לימוד חדישות'־בהוראת העברית.                                                           

פרוגרמה חינוכית לאומית זאת של פלאח הייתה המגובשת והמפורטת ביותר שהוצעה באותו הזמן בצפ״א. יש אפילו להתפלא ולהתפעם מכך, שראייה לאומית אידיאולוגית כה מודרנית של מעמד העברית בחיי הקהילה והעם התנסחה בצפ״א שנים מעטות בלבד אחרי קריאתו והתגייסותו של אליעזר בן יהודה להחייאת העברית ולהפיכתה ללשון הלאומית החדשה של העם היהודי. שלום פלאח היה גם הראשון שנתן ביטוי כה אקטואלי ל״קנאתו״ לעם ולאהבת השפה העברית, שפיעמה מאז ומתמיד ביהדות צפ״א, אהבה שפרצה ועלתה על סדר היום הקהילתי בדור זה של חיבת ציון ותחיית השפה. כמעט באותו הזמן נתן דוד אלקאים ביטוי פיוטי עז לקנאתו ללשון העברית ולממדיה הצרים בהשוואה ללשונות העמים. הוא שורר שירי שבח לכבודה, תיאר בחושפנות בלתי רגילה את אהבתו לה ותרם להרחבתה תוך שימוש בצורות ובמבנים חדשים שהיו פרי יצירתו ופיתוחו.

ברם, טעות היא לחשוב שפעילותם של חוגי המשכילים העבריים התמקדה בכתיבה ובהפצה בלבד של מסרים משכיליים ולאומיים־חינוביים. כמו לגבי רבים מאחיהם באירופה, שאיפותיהם חרגו מעבר לתחומי היצירה והפעילות האינטלקטואלית גרידא. בריכוזים המשכיליים החשובים, כמו תוניס ומוגדור, הם התאגדו והשתתפו בארגון הקהילה ובחיי החברה והתרבות שלה במטרה להביא לשינויים ולרפורמות שיצעידו את הקהילה בעידן זה של התפרצות המודרניות. בשתי הקהילות ניסו המשכילים העבריים להקים ארגונים קהילתיים דמוקרטיים והמוניים שיתחרו בארגון הקהילתי המסורתי והמאובן לטעמם, לייעל את חלוקת כספי הקופה הקהילתית, לשתף את השכבות החלשות הרחבות — שלא השתתפו עד אז במשחק הפוליטי של הקהילה — בהכרעות על גורלה של הקהילה, לשנות את מבנה הקהילה למבנה קונסיסטוריאלי מודרני, ולמנות רב ראשי על פי המודל הצרפתי. את כתביהם וססמאותיהם הם הועידו למאבק בבערות ובדעות הקדומות, למלחמה במנהגים המאגיים ולמאמץ המשכילי להרחבת הידע הרציונלי והמבוקר.

בו בזמן הם לא התגמדו מול יוקרתה והישגיה ההומניים והפוליטיים של ההשכלה האירופית, ״הסיוויליזסיון״, שהתפרצה לעתים בעצמה לתוככי השכונות היהודיות, אלא ביקשו לבור להם מתוכה את הערכים האוניברסליים שנראו להם כמתאימים ביותר לשיפור מעמדם ואיכות חייהם של היהודים בצפ״א. הם שאבו במיוחד את הססמאות והרעיונות האמנציפטוריים של ההשכלה האירופית והעריכו על פיהם את מעמדם ואת מועקותיהם או את אושרם של יחידים ושל ציבורי היהודים בצפ״א ובעולם. מצעם האידיאולוגי ותכנית הפעולה האישית והקהילתית שלהם התבססו מלכתחילה על שילוב מלא מתחים של המסורת היהודית — עתירת החוויות לגביהם — ושל ״האמונה הצרופה״ עם אותם ערבים אוניברסליים שאינם מתנגשים חזיתית עם מסורת דתית זאת. בשמם של ערבים אמנציפטוריים אלה הם גם דרשו ופעלו למען שינוי או שיפור מעמדם הפוליטי של הקהילות ושל היחידים. בשמם הם גם הזדעזעו מגילויי האנטישמיות החדשים, הן בתחום התעמולה הארסית מעל דפי העיתונות וכתבי השטנה והן בתחום היחסים היומיומיים עם האוכלוסיות הנוצריות והמוסלמיות.

זאת ועוד, כמו שדגלו בערכים אמנציפטוריים כדאיים, הם גם הסכימו עם אותם יסודות חינוכיים מודרניים שביכולתם היה לשפר את מצבם החברתי־כלכלי והחברתי־מקצועי של בני הקהילה. הם תמכו בלימוד שפות אירופיות חיות (הצרפתית, האנגלית, הספרדית או האיטלקית) בבתי־הספר הקהילתיים שפתחו בי״ח ו/או אגודת אחים הלונדונית, ופעלו במרץ־עטם למען מתן חינוך מקצועי לבני הנוער כדי להכשירם לחיי עבודה מועילים ומכובדים.

בכל פעולותיהם וכתביהם, נקודות המוצא הרעיוניות שלהם היו בעיקרו של דבר דאגה לצרכיה החברתיים־פוליטיים האוטונומיים של הקהילה היהודית וחיפוש האמצעים להגביר את חייה האוטונומיים, וזאת תוך שילובה ללא מתחים הרסניים בתהפוכות העתים והזמנים שלא הייתה לה שליטה עליהן, ותוך ניסיון ליצור אולי אפילו מעין הרמוניה בין ערכיה המסורתיים־דתיים של הקהילה לבין הישגי המודרניות האירופית על יסודותיהם המדעיים, הטכנולוגיים, החברתיים־פוליטיים והאינטלקטואליים הראויים. בקיצור, הם פעלו לגיבוש זהות יהודית־קהילתית־לאומית מודרנית המחייבת פתיחות וקשב לסביבה ולחילופי הזמנים, אך מבירה בו בזמן בערכיה התרבותיים הסגוליים ובהיסטוריה היהודית היחידה במינה.