מורשת יהדות מרוקו

מגורשי שנת קנ״א: יחוסם ומעלתם

בשנת קנ״א-1391 פקדה קהילות ישראל שרשרת מאורעות אשר זעזעה ופגעה ביסודות הבנין היהודי בספרד. נמצאו יהודים, זקופי קומה אשר הסיקו מסקנה נכונה ופינו עצמם מהבנין הרעוע. נוכח הגזרה האיומה של השמד, קמו יהודים, בעלי שאר רוח, ובראשם הרב יצחק בר ששת והרב שמעון בר צמח ונטשו את ספרד, ובכך קיימו את הפסוק: על כן לא נירא בהמיר ארץ תהילים מ״ו).

בעיצומם של המאורעות ידעו והבינו שעתיד היהודים בספרד מוטל בספק, ובין המרת דת משה לבין המרת ארץ אדום הם בחרו לעצמם הדרך הקשה לכאורה ועזבו ארץ השמד. מול היאוש והבהלה גילו הגולים מדה גדושה של רוח טהרה ומסירות נפש עילאית והלכו אל הבלתי נודע וכך הם כתבו דף מזהיר בספר קורות הימים של עם ישראל. זו מעלתם של פליטי שנת קנ״א.

עם שוך סערת הפוגרומים והגזירות, נראו הקהילות בספרד חצויות לשתיים: מכאן יהודים שומרי אמונים לתורת ישראל משם יהודים מהלכים על שתי הסעיפים הם האנוסים.

גזירת השמד יצרה קרעים ומתחים חריפים בתוך מחנה האנוסים עצמו ואין לך משפחת אנוסים דלא היתה שסועה נפשית מעצם קבלת ההמרה, ואם לא די בכך, נוצר גם מתח בין האנוסים לבין אחיהם אשר עמדו בנסיון ההמרה.

הריב׳׳ש והרשב״ץ היו הראשונים לתבוע מאחיהם לצאת מארץ השמד, והרי סכנת ההמרה מרחפת על ראשי היהודים וסופה של קהילת מיורקה יוכיח כדברי הרשב״ץ וז״ל: הלא ידעתם כי סבת חרבן הקהילה הקדומה אשר היתה במקומכם היתה מפני המחלוקת … והיום אשר ברחמי שמים נתישבתם אתם במקומם למה לא תקחו מוסר לאמר זאת הארץ אוכלת יושביה היא, ולא תוכל להכיל בעלי המחלוקת ותקיא אותם כאשר קאה את הקהל אשר לפנינו… אחלי אחינו בית ישראל הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם וכל אחד מכם יוכיח את עצמו וישבור את ליבו הזונה וידבר שלום לכל עמו… אחר שכתבתי זה לא שמעו לקולי ותוך ימים מעטים פגעה בהם מדת הדין ונשתמדו כולם בשביל המחלוקת… (תשב״ץ, י״ג, ס״י רכז). יהודי קנ״א ראו את התהליך המסוכן שנוצר בספרד, והסיקו המסקנה היחידה הנכונה, ונמלטו ״ספרד.

המתח הנפשי דתי בו היו שרויים היהודים בספרד, אחרי הגזירות, דחף יהודים להצטייד בתעודה המאשרת שלא נס ריחם ולא פג טעמם ועמדו בנסיון ההמרה, הרשב״ץ מעיד על עצמו ועל בני ביתו שלא נכשלו בעוון ההמרה וז״ל: …אבל בעוון הדור נגזר שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידנו נתנו אותו לעכו״ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ולא נבוא לידי אונס…

לעומת זאת רבנו הריב״ש רומז בעדינות על נסיונו, הוא, בימים טרופים וקשים שעברו עליו בימי הגזרות עד שנמלט לאלג׳יר וז״ל: …ומה שאמרת שיש בידך כתב שרצו הקהל לעשות תקנה בענין זה ושמחיתי בידם אני אגיד לך דברים כהויתן הנה פלוני שם מגמתו תכף בואו להיות ראש וקצין על הקהל וישם על לבו לגרש אותי מן העיר והתחיל לקנטר אותי כי ראה הקהל מחשיבים אותי ומאמינים בי אף בעסקי הקהל ותמיד היה מחרף אותי בגודל לבב כאשר היה משפטו במיורקה כל הימים לבזות חכמי העיר ולהלעיג עליהם והרבה פעמים נתקבצו גדולי הקהל וה"ר אשתרוק נ״ע בתוכם לנדותו על בזיונותיו וחרופיו ואני הייתי מונע הדבר ואומר להם שאח שעבר עלינו מה שעבר אין לנו להתנהג בשררה זו אבל ראוי לנו לתת גוינו למכים ולחיינו למורטים ואולי נוכל כפרה …

השאלה הנשאלת היא למה רומז הריב׳׳ש בנכונותו לקבל יסורים, ועל מה הוא מבקש הכפרה? האם הרב רומז על משהו אישי שעבר עליו בזמן הגזרות?

המים הזדונים, מי השמד, הרטיבו רבים וטובים, וזמן רב אחרי גירוש רנ״ב שומעים אנו על מתחים וסכסוכים בין יחידים או בין קהלים סביב ענין ההמרה: מי עמד בנסיון השמד ומי לא? משפחות רבות טענו לכתר העמידה בנסיון ההמרה כגון משפחת גבישון … והיתה שם משפחה שקורין לה בני גבישון… כולם מתו על קידוש ה' ואפילו שום אחד מהם לא המיר דתו … והגדנו להם על ענין המשפחה המקודשת ..

הרב יעקב חאגיז מדגיש שבני משפחתו הם:… מזרע המלוכה גלות ירושלים והם יצאו ראשונה לעיר גדולה פיס … משפחת חאגיז הזדרזה לעזוב את ספרד בשנת רנ״ב, ואת זאת מדגישים יהודי רנ׳׳ב לאמור מי, בימי הגירוש, הזדרז לצאת ראשון, ומי התמהמה !

זאת היא מעלתם וגדולתם של יהודי קנ״א, אשר מאה שנה קודם שנת רנ׳׳ב, ברחו מספרד על מנת לעבוד את ה׳ בארצות ישמעאל בלי פחד, זה סוד התהילה האופפת קהילות גולי שנת קנ״א, אשר קבעו דירתם בערי אלג׳יריא ומרוקו. על כגון אלה שר נביא ישראל: הברכים אשר לא כרעו לבעל והפה אשר לא נשק לו!

ומצאתי חובה לעצמי להעתיק פה מש״כ החוקר מהר״י טולידאנו (נ״י) ז״ל, בקונטריס שריד ופליט, סימן ב, בקטע מפירוש התפילות לרבינו מימון אבי הרמב׳׳ם, ובתוך דבריו שם כתב בענין זה של מנהג יהודי צפון אפריקה, כתב רבינו מימון בן יוסף בחיבורו על התפילות בלשון ערבי בפירוש על ענין חנוכה, אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב אל נכון לו עשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס (של חנוכה) שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. וכשר המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספינג׳, והם הצפיחיות ובדבש ובתרגום האיסקריטין, והוא מנהג קדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו. וכתב רבינו ניסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות, נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים, עכ״ל (של רבינו מימון, ומכאן ואילך לשון רבי דוד הסבעוני) המעתיק פירוש התפילות הנז' וז״ל: ומכלל המנהגים ההם, התפוחים שמשליכים בשבועות מגג הבהכנ״ס ולוקטים אותם התינוקות, וכן מנהגינו בדרעא להשליך החתן על הכלה התפוחים ביום שבועות. וכן בתרגום יונתן על פסוק ישנו עם אחד, שהלשין המן לאחשורוש וכו'. וכן מנהגינו לזלף מים קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק חיטים בתולעים שקורים לו פדאווי״ש. וכן מניחים עוגות מצות מפסח עד העצרת ואוכלים אותם בסעודת הבקר בשבועות. וכן מנהגינו בי״ד בניסן לאכול הראש, ומאכל מעשה קדרה שנעשה מקמח, כעין גרעיני האפונים שקורין לו ברכוכ״ס עם חמאה וחלב לסעודת הבקר ביום פורים. ועושים לשבת הגדול הדיפות מחיטים. וכלים חדשים לפסח. וקדירה חדשה לר״ה, ודלעת הנקרא קרא, ודבש, ומסדרין בטבלה דמונים ותמרים. ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלב״א, וכיוצא בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים צלויים ומבושלים לסעודת יום הכפורים לפניו ולאחריו. ותבשיל עדשים בערב ת״ב. והרבה מנהגות נהגו ישראל בכל תפוצות, נהרא נהרא ופשטיה ומקום ומקום ומנהגו, ומשפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כולם, הליכות אלי מלכי בקדש. וכן יש שאוכלים בסעודה שלישית ובמוצאי שבת בצלים, שהם משמחים הנפש עגומה. ויש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא ירצו אפילו לראותם ואפילו לשמוע זכרם, וכ״ש לזוכרם הם בעצמם, עכ״ל. מהרשום מדברי הראשונים ואחרונים, דאין לזלזל בשום מנהג שיש לו בסיס ואדנים לעמוד עליהם. דמנהגם של ישראל תורה, ובהם נפשם קשורה, ועליו יופיעו נהרה, ליהודים היתד. אורה. ומהר״ם מפאדווא, ריש סי׳ עח, סוף דף קכז, כתב דכשיש קושיא על המנהג דיש לטרוח לקיימו ולבקש לו שורש. כ״ד מיעוטא דמיעוטא פי שנים, המקור, לאל לבנות חומות ירושלים, ולכונן את ירושלים בעדי עדיים, ביום ההוא יהיה אור החמה שבעתיים, ויזכיני האל ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ולאורך ימים ושנות חיים.

הצעיר שיירי שיריים עבד השם יוסף בן נאיים סי״ט.

 בן לא״א קרן ישעי משגבי, צניף תפארתי, כבודי ומרים ראשי, חכם יר״א וסר מרע, היינו צדיק היינו עובד אלוהים כמוהר״ר יצחק זצ״ל. יליד עיר סופרים וחכמים, עי״ת פאש יע״א.

אמירה נעימה ארשת שפתי לא אמנע מלדבר בענין מנהגים אלו שנהגו בית ישראל, אם יש באיזה מנהג מהם משום ניחוש ודרכי האמורי. הן אומר כבר מצאתי למר ניהו רבה מוהר״ש זוראפה זצ״ל, אחד המיוחד מרבני תוניס [אלג׳יר] יע״א, בס׳ שו״ת שער שלמה, סי׳ מ״ז, שעמד על זה. ואכתוב בקיצור מה שנסתפק באיזה משפחות שאינם מוציאים מי הוורד ומי אזה״ר. ובל״ע אומרים ״מא יקטרוס למא וורד ולמא זהר״. ואומרים דטעמייהו מפני שאבותיהם לא הצליחו בהוצאתם, שמת להם מת או הפסידו הפסד מרובה, או שאירע להם איזה קלקול בעת הוצאתם. וכן יש איזה משפחות שקבלה בידם מאבותיהם, שאינם נוטעים כלל שום נטיעה. וכן יש משפחות שאינם עושים מן הלחם שקורין אותו בערבי אולקוסקס״ו בר״ח. וכן יש איזה בני אדם שאינם נותנים הדלקת הנר מנרם בליל מוצ״ש. ויש שאינם מכבים הנר במוצ״ש. וכן יש שנוהגים שאינם קונים המכבדות [מטאטה] שמכבד בהם הבית בכל חודש ניסן. והרבה נוהגים שאינם קונים האליה בר״ה, מפני שהוא זנב. וכן הרבה מקפידים שאינם כותבים בליל מוצא״ש. וכן יש מקפידים שלא ירביצו ביצה תחת התרנגולת.

וכן יש נוהגים לתת מטבע זהב או תכשיט זהב בעששית שמדליקין בליל ר״ח ניסן לסימן טוב בעלמא. וכן הדברים שנהגו לעשות בליל מוצאי הפסח, שנותנים חלב בעששית שמדליקין בו. ותולין השכולים ודשאים בעששית ובמנורה. וכן יש שמניחים קערה ע״ג השלחן מליאה פולין חדשים בקליפתן, דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת. ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ולהצלחה. ויש שזורקין מן החלב בשבולים, ובזוויות הבית ועל המשקוף ועל שתי המזוזות. וכ״ז עושין במוצאי פסח לסט״ו, שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה, והצלחה מרובה ומתוקה כדבש. ויש שנוהגים לאכול מיני תבשילים בדבש ומיני מתיקה, דראשון הוא לחודשי השנה. ויש שם תשובה ארוכה בגודל חוכמתו ובקיאותו, והעלה בראיות ברורות מש״ס ופוסקים דמותר לעשות דברים הללו, דאינם אלא לסימן טוב ואין בהם לא ניחוש ולא דרכי האמורי. ומכלל ראיותיו, דומיא דמושחין המלכים על המעיין דתמשיך מלכותן. ועוד כמ״ש בשו״ע או״ח, סי׳ רצ״ו וסי׳ קע״א, ששופכין מיין של הבדלה לסט״ו, עיי״ש בסי׳ רצו וסי׳ קעא. וכ״כ עוד בסי׳ תצד שנוהגים לאכול חלב ודבש בעצרת.

 וגם בהצטרפות עוד הני תרי טעמי הנ״ל, דאם עושים בסתם ואינם אומרים משום כך וכך, הכל שרי [רמ״א יו״ד סימן קעט, ג, מ״ע]. וגם אם אינם סומכים על אותם הדברים לגמרי, אלא לסימן בעלמא הכל שרי למאן דאמר. ולא עוד אלא שכתב הב״י שם בסימן קעט בשם הפוסקים דאין לדקדק על ישראל בכך, יעש״ב. ומנהגן של ישראל תורד, כנלע״ד. וכ״כ מהרש״א בחולין, דף צה ע״ב, וז״ל: ורב גופיה דבדק במברא וסמך ע״ז אם להלוך אם לאו. כיון דבאמירתו לא תלה הדבר בזה אין זה ניחוש. וכה״ג כתבו האחרונים בענין תרנגולת שקראה שמותר לומר לשוחטה, עכ״ל. ומקרוב נדפס שו״ת קרית חנה דוד, ובח״א בתשו׳ השייכים ליור״ד סי׳ יא, החזיק במעוז המנהגים וז״ל: על מה שראיתי בעירי עיר מולדתי דבדו יע״א, שהמסתפר שער ראשו נזהר ללקט שערותיו וגונזם, ואנכי מתחלה הייתי כאחד מהם. ובינותי בספרים בספרי דבי רב, ולא מצאתי שורש ועיקר לדבר זה, ועל כן לא הייתי נזהר בזה כל כך, עד שמצאתי בפירוש רש״י ז״ל, על יחזקאל, פ׳ ה פסוק ג שכתב, וז״ל: וצרת אותם בכנפיך, מכאן רמז שכל המסתפר שערותיו לא יזרוק אותם אלא יגנוז, שכל מה שנא׳ במקראות האלו וכוי, עיי״ש. ומכאן תוכחת מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחוז במעשה אבותיו ולא יהיה חכם בעיניו, שאם הוא נראה רק הוא מכם, ובוודאי כי לא לחנם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרום ויסדום ביסוד מוסד, עיין לעיל דף צב ע״ב, מש״ש בענין שעורים שנותנים עם ביצים כשרוצים לבשלם, עכ״ל.

ובספר פקודת אלעזר, או״ח סי׳ עד. ס״ב, כתב וז״ל : הגה עיין באבהע״ז סק״ז, ועיין בתשר מהר״ם אלשקר ז״ל, סי׳ לה, כמה תוכחות על הצועק על מנהגי הא׳ אפילו מנהג אמותנו הראשונות שבערי ישמעאל שנהגו להניח מעט שער חוץ לצמתן בלי כיסוי הוא נקרא בת צדעא, הגם שבערי הערלים נהגו לכסותו וכו׳ ומ״ש בזוהר אפשר דשער שדרכה לכסותו משתעי וכו׳ עש״ב עכ״ל.

והרב שדי חמד, חלק יד, מערכת מים, כלל לז, בלשון המתחיל אם המנהג, כתב וז״ל: אם המנהג הוא תמוה וזר, יש לנו ללמד זכות ולבקש כל טצדקי על מה סמכו על המנהג ההוא. וכה עשו כל קדמונינו כשראו איזה מנהג של תמהון הרב מוהר״מ פדאווא, ריש סימן עת, הביא דבריו במשא חיים, אות הרן, ושכן כתבו הרבנים משאת משה, ה״א, חיור״ד, ריש סי׳ טוב. ופרח מטה אהרן, ח״א, סי׳ כא, דף נד. ע״א. והרב מים החיים, בחלק או״ח, סימן יב (בד״ה ומאחר), כתב שהרב מהרשד׳׳ם, חיור״ד, סי׳ קצג, הביא ראיה שצריך לחפש ולבקש טעם לקיים המנהג, שהרי כתבו התוס׳ בפי במה טומנין, יש תימה איך אנו מטמינים על כירות שלגו ואע״פ שגורפין אותו הוא מוציא הבל כמו גפת של זיתים, ובקשו טעמים שונים לקיים המנהג. ועוד ראייה ממה שכתב המרדכי, בפ״ק דגיטין, ז״ל: פסק בס׳ התרומה, דאין לזיין בגט אותיות של שעטנ״ז ג״ץ כמו שמזיינים בס״ת, כי אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על גיטין הראשונים. הרי לך ראיות שאין ראוי להרהר על המנהג בשום צד, אפילו שנראה שהוא כנגד הדין. שהרי מן הדין היה ראוי לזיין הגט כמו בספר תורה, וכמו שאנו נזהרים שיהא מוקף גויל ושאר דקדוקים, עם כל זה אנו חוששים לזיין כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, עכ״ל. ולקמן בכלל לח, אכתוב עוד בזה, ב״ה שאין לבטל המנהג בנקל ושיש דרכים שיתכן לבטל המנהג, עכ״ל.

ומקור דיני המנהגים הלא המה ריש פ״ד דפסחים, וטור יור״ד, סי׳ ריד, ואו״ח סי׳ תסח ותצו ותרץ. ובספר פר״ח לאו״ח סי׳ תסח ותצו, שני קונטרסים גדולים שם נקבצו ובאו להקת נביאים, הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים בענין זה. ועיין מנחות לב, בענין שאין לשנות הניגונים עיין או״ח סי׳ תריט ס״א, ועיין בם׳ מי מנוחות למה״ר אליעזר ליפמאן נייזאטץ זצ״ל, ברוח דעת, פ״א שדבר בעוצם יקר המנהגים שאין לפשוט ידי אדם בהם וז״ל במקום אחד בקצרה, הביטה וראה עוצם כח המנהג, עד שאפילו הלכות קבועות נידחות כמה פעמים מפניהם. וכמ״ש חז״ל מנהג עוקר הלכה. וכתבו שאין לבטלם ולשנותם ואפילו בניגונים הנהוגים עי׳ או״ח סי׳ תריט ס״א ובמנחות לב. אמרו חז״ל אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו שכבר נהגו העם במנעל. וביחוד אותם המנהגים אשר כבר נאחזו ויוסדו מאת רבותינו ואבותינו החכמים הצדיקים והחסידים הסכימו עליהם ברוב מנין ורוב בנין — והמה מורשה לקהלת יעקב ברוב מקומות תפוצותם זה הוראת מאות שנים וכו׳ עיי״ש דברים רבים בזה.

וראה זה חדש מצאתי להרב אברהם ביק ז״ל, בהקדמת ספרו בכורי אביב, וז״ל: וגם מנהגי ישראל כי המה תורה ואין להלעיג עליהם, כאשר רמזתי מנהג שימת שם לנפל, והשכבת המת על הארץ ושמירתו שלא ישאר לבדו. שקבלו הגאונים שמשימין שם לנפל שמת קודם מילתו שכשיעמוד בתחה״מ יכיר אביו ואמו, כי השם הוא הנפש. כדאיתא בב״י יור״ד סי׳ רסג בשם גאון, ובשו״ע ס״ה, וז׳יש הכתוב בחושך ילך גופו ובחושך שמו שמושם לו יכוסה ויטמן בעפר. ומצאתי בדחז׳׳ל מנהג חופה לחתן וכלה שמתו ר״ל, והוא רמוז במה שעשתה יוכבד למשה חופת נעורים בתיבה, שמא לא תזכה לחופתו. וגם מנהג של מדינות פולין שזורקין שומים על הקברות בימים שמקיפים אותם, אשר גדולים שחקו עליו, לפי דעתי נבנה על דחז״ל בשבת קנב, שמי שאין לו קנאה אין עצמותיו מרקבים. ובשום אמרו בב״ק לט, שמכניס אהבה ומוציא קנאה. הנה כי כן ירמזו שהתופס במדה זו בקבר יצליח, עכ׳׳ל שם.

סוף ההקדמה לנוהג בחוכמה….

מאפיינים כלכליים וטכניים

תדירות, תפוצה ופרסומת

בעלי ׳החרות׳ השתבחו בכך שעיתונם הופיע כסדרו ללא הפסק ותדירותו אף גברה בהדרגה מפעמיים בשבוע עד יומון (א׳ סיוון תרע״ב). השתבחו בצדק, שכן כל עיתוני החדשות בארץ יצאו לאור עם הפסקות כלשהן בהופעתם וצמצום תדירותם המוצהרת. הדיוק בהוצאת ׳החרות׳ והגברת תדירותו היו חלק מכישוריהם העסקיים של בעליו, שניכרו גם בתפוצתו ובהיקף הפרסום בו. תפוצת ׳החרות׳ היתה בתחילתו 1,200 עותק למנויים ובמכירה בודדת. בפרקי־זמן מסויימים, כגון במלחמת השפות או בעתות מלחמה, תפוצתו גדלה ועמדה במקום השני אחרי ׳הצבי׳/׳האור׳, ולפרקים – במקום הראשון.

כמחצית מהמנויים והקונים של ׳החרות׳ היו בירושלים ויתרם בארץ, בממלכה העות׳מאנית, במזרח התיכון, בתוניסיה, בטריפוליטניה, בבוכארה, בבגדד, בתימן, ובמקומות נוספים.

׳החרות׳ לא הצטיין בעניינים טכניים, כגון עימוד, מתן כותרות וכיו״ב, עד כדי רשלנות לפעמים, כגון מתן ידיעה אחת פעמיים באותו גיליון.

העיתון המסחרי הראשון בארץ

׳החרות׳ הצטיין בכמות המודעות שבו. היו לו סוכנים לגיוס מנויים ומודעות בערים ובמושבות וכן במצרים, בסוריה, בתורכיה ועוד. ללא השוואה כמותית, נראה לי שתפס מקום ראשון בכך בין עיתוני הארץ. לאורך שנים רבות לפחות עמוד אחד מארבעת עמודיו היה כולו מודעות, לעיתים קרובות יותר מעמוד. אשר לאתיקה העיתונאית, היו לו סוכנים שגם כתבו לעיתון, ופירסם כתבות ששולבה בהן פרסומת. ב׳החרות׳ לא היתה אפוא הפרדה מוחלטת בין הפונקציה המערכתית לפונקציה המסחרית. אכן היו שהאשימו אותו שהוא עיתון מכור, המקבל כספים בעבור פרסום או אי־פרסום, אך בכמה מקרים, כגון במלחמת השפות, האשמה זו הופרכה בעליל (בהרחבה להלן בסיכום הפרק).

ככל הידוע לי, ׳החרות׳ לא נתמך מעולם בכספים על־ידי גורם כלשהו, ציבורי או אחר, ולא ביקש תמיכה. בכך היה יחיד בין העיתונים וכתבי־העת בארץ שהצליחו לשרוד באותה תקופה. אכן ׳החרות׳ הוא אבי העיתונות המסחרית העברית בארץ, הבלתי נתמכת מכספי ציבור, אף כי קדמו לו עיתונים פרטיים שיסודם במניעים כלכליים.

ה. ללא מחוייבות מוסדית ועדתית

ביישוב היהודי בארץ, שהיה מפוצל מאוד בשלהי התקופה העות׳מאנית, היו רוב העיתונים וכתבי־העת מוגדרים מבחינה יישובית, הגדרה שנתגלמה בתמיכה בעיתון מזה ובמחוייבות הנתמך לבטא את האינטרסים והערכים של התומך מזה. היוצאים מכלל זה היו במידה רבה עיתוני בן־יהודה, שאמנם נתמכו בכספים על־ידי מוסדות שונים אולם היו מחוייבים ביותר לערכים של עורכם. בן־יהודה היה החלטי בדעותיו, החל מבעיות היישוב והציונות עד לענייני לשון וספרות ואכן עיתוניו לא היו פתוחים לכל, למשל לחרדים.

׳החרות׳ לא היה מוגדר ומחוייב למגזר יישובי כלשהו וכאמור לא נתמך, היה פתוח לאנשים מכל מגזרי היישוב ולקשת רחבה של אמונות ודעות. קודם הדיון בזיקתו העדתית, תידון זיקתו למוסדות כלליים, וראש לכול למוסדות הציוניים. מצאתי רק בקשה אחת של ׳החרות׳, בעניין אישי, לעזרה כספית ממוסד ציוני, פניית העורך ח׳ בן־עטר בתקופת מלחמת העולם אל המשרד הארץ־ישראלי לקבל הלוואה כדי לפדות את עצמו מגיוס על חשבון דמי המנוי של המשרד. ׳החרות׳ הגדיר את עצמו כעיתון לאומי, אך בתכתובת בין המשרד הארץ־ישראלי לראשי העיתון אין סימן ליחסים של תלות או מחוייבות מראש, מעבר למשאלות. כך ביקש המשרד מהעיתון ׳רצוי מאוד, כי בכל פעם שיש לכם לפרסם חדשה פוליטית הנוגעת לנו, תמלכו קודם בנו […]׳. ל׳החרות׳ לא היתה מחוייבות גם למוסדות אחרים. אשר לחברת כי״ח, אשר כמה מקורות ציינו את המנהל שלה א׳ ענתבי בין מייסדי העיתון, ׳החרות׳ מתח כמה פעמים ביקורת חריפה עליה. גם ידיעות על זיקתו למוסדות אחרים, כמו ׳המכבים הקדמונים׳ או אגודת ׳אהבה ואחוה׳, הוכחשו.

עיתון עדתי מהו

׳החרות׳ הוגדר לרוב כעיתון ספרדי עדתי. אכן בעליו ועורכיו היו ספרדים אולם את זיקתו העדתית של ׳החרות׳ ושל כל עיתון וכתב־עת, ראוי לדעתי לבדוק על־פי חמש בחינות.

(א) המצע הפרוגרמתי. במצעו הפותח את גליונו הראשון הציג ׳החרות׳ עקרונות כלל־לאומיים: תחיית העברית, תמיכה בציונות וכיוצא באלה, ללא אזכור הבט עדתי כלשהו. מתחת לכותר העיתון צויין בשנים הראשונות: ׳עתון לאומי׳. ובשנת תרע״א ניסו עורכיו, כאמור, להוציאו בשיתוף עם עסקני היישוב החדש בשינוי שם (׳חיינו׳). רק בהצהרות מאוחרות יותר צויינה גם זיקתו העדתית, כגון לרגל הופעתו כיומון:

׳החרות׳ [״.] הנושא בגאון את דגל הלאומיות והיהדות [״.] שדוגל בדגל היהודים בכלל והספרדים בפרט […] העתון העברי הראשון היוצא על־ידי ספרדים, עורכו הוא ספרדי ורוב סופריו הם ספרדים וזוהי תפארת […] הספרדים [״.]. הצעירים הספרדים [.״] עוד ישובו לתפארתם ולא יבושו מפני אחיהם האשכנזים.

בושה לאומית היא אמנם להבדיל את אומתנו למפלגותיה וחובה מוטלת עלינו להלחם תמיד בכל אלה המבדילים בין האשכנזים לספרדים […] הבענו את דעתנו ככה אך בכדי להראות את סמני התחיה שנהיו בקרב הספרדים.

מייסדי ׳החרות׳ ראו בו אפוא עיתון ציוני כלל־לאומי ולא ביטאון ספרדי עדתי, אף כי רצו לעורר באמצעותו את הספרדים לתחייה לאומית ולבטא בו את תרומתם לה.

(ב)  כללי הברירה של החומר הנדפס ותוכן המאמרים והעמדות האופייניות בבעיות ציבוריות ועדתיות. ב׳החרות׳ פורסמו מאמרים על מיגוון רחב של נושאים: היישוב הישן והחדש, הציונות, תחיית העברית, העלייה, ההתיישבות, המושבות, הפועלים, החינוך והתרבות, הספרות והתיאטרון. עם זאת הוא עסק הרבה ביחסים בין העדות ובמצב העדה הספרדית, דיווח בהרחבה על הנעשה בממלכה העות׳מאנית ובקהילות היהודיות במזרח, ניהל ויכוח תקיף עם אישים ועיתונים יהודיים לא־ציוניים בתפוצות הספרדים וכיוצא באלה. אבל עמדתו לרוב לא היתה עדתית. הוא לא נקט עמדה קבועה נגד עדה אחת ובעד רעותה, ולא אחת פורסמו בו דברים קשים, ואף דברי לגלוג וביזוי, כנגד הספרדים.

(ג)  הזהות העדתית של המו״ל, העורכים, הגורמים המממנים והתומכים. המו״ל והעורכים של ׳החרות׳ היו ספרדים, אך שימשו בו מדי פעם אשכנזים בתור ממלאי מקום או ׳עוזרים׳ לעורך. אשכנזי היה גם עורך ׳חיינו׳. לא היו ל׳החרות׳ מממנים ולא תומכים מוסדיים, גם לא ועד העדה הספרדית או עסקנים ספרדים. אמנם ׳החרות׳ היה צד מובהק ועקבי בריב הרבנות הספרדית, אך ללא מחוייבות מוסדית וללא קבלת תמיכה כספית.

(ד)   הזהות העדתית של סופריו ומשתתפיו. אלה היו מבני כל העדות ומגזרי היישוב. המערכת ציינה, כי רוב סופרי ׳החרות׳ הם ספרדים, אולם אינני בטוח בכך על־פי רשימת המשתתפים שערכתי. המשתתפים הספרדים אכן בלטו בכמה תחומים, ביותר בדיון על הבעיה הערבית והבעיות העדתיות.

(ה) ציבור היעד של הקוראים. מנוייו וקוניו היו בני כל העדות. אין לי מידע בדבר התפלגות קוראיו לפי עדות.

כללו של דבר, ׳החרות׳ לא היה עיתון עדתי, ודאי לא ביטאון של מוסד או גוף ספרדי, למרות תיוגו כעיתון עדתי ספרדי, לרוב שלא לשבח. על־פי הבחנים הללו, ׳הלבנון׳, ׳חבצלת׳ לאחר התמורה שחלה בו, ועל אחת כמה ׳יהודה וירושלים׳ ו׳מוריה׳ היו בטאונים עדתיים מובהקים לאין ערוך יותר מאשר ׳החרות׳, אף־על־פי־כן נדיר מאוד, אם בכלל, סיווגם של עיתונים אלה של האשכנזים בעיתונים עדתיים.

הערת המחבר : אמנם י׳׳י ריבלין ציין, כי אחת המטרות של ׳הלבנון׳ ריהודה וירושלים׳ היתה ׳לחזק את הישוב האשכנזי ביהוד של כולל הפרושים ולאמצו כנגד העדה הספרדית […]׳ – קובץ העיתונות, א, עמי 13. אולם אפילו הוא לא תייג את ׳הלבנון׳ כעיתון עדתי, אף שהעיתון נקט לא־אחת עמדה אנטי ספרדית חריפה. עדתי ממנו היה ׳יהודה וירושלים׳. על עמדתם ראו בפרק השביעי, הערה 33, ׳מוריה׳ היה במוצהר בטאון האורתודוקסיה האשכנזית. לעומת זאת יש שהפריזו בציון ספרדיותו של ׳החרות׳ כגון שהיה על טהרת הספרדים. ואפילו שהיה בטאון העדה הספרדית – ראו: אנציקלופדיה א״י, עמי 694.

אור המערב נוסד בידי שני סוחרים יהודים מסורתיים, אוהדי המפעל הציוני בארץ ישראל. בחנותם הם מכרו ספרי קודש לצד עיתונים יהודיים מאירופה ומארץ ישראל. דוכן העיתונים בחנותם נעשה במהרה למקום מפגש שכונתי של אנשי המלאח, אשר גילו עניין בחדשות מן העולם היהודי, ורצו להחליף דעות בענייני דיומא. על רקע זה נולד הרעיון לייסד עיתון מקומי, שיספק מקבץ של ידיעות ודעות בנושאים יהודיים. הם בחרו להוציאו לאור בשפתם של דיירי הרובע, קרי ערבית־יהודית. במהרה היה אור המערב לבמה פומבית שפרסמה ביקורת חברתית על הנהגת הקהילה. למרות הצלחתו היחסית הוא נסגר כעבור שנתיים. מעמדם המשפטי של עורכיו ושל קהל קוראיו (ד׳מים) תרם לחולשתם הפוליטית והכלכלית, ולא אפשר להם להתנגד לצו הסגירה.

את הלקח מניסיון זה למד העיתון ״העתיד המצויר״, שנוסד כעבור שנתיים, בשנת 1926. העיתון נוסד בידי יונתן תורש, שהחזיק באזרחות של מעצמה אירופית, והשכיל להקיף עצמו באישים בעלי מעמד כלכלי ופוליטי מבוסס יותר בקהילה. תורש היה פעיל ציוני שהגיע למרוקו ממזרח אירופה והקים בקזבלנקה תא ציוני קטן. קהל היעד שלו היה קבוצת מתמערבים ילידי המקום, ששפת הוריהם הייתה ערבית־יהודית, ואילו הם עצמם למדו צרפתית ורכשו השכלה מערבית. בני קבוצה זו התגוררו או התפרנסו באזור התפר שבין הרבעים האירופיים לבין המלאח. למרות התמערבותם הם המשיכו לקיים קשרים משפחתיים, חברתיים ודתיים עם בני המלאח, קיימו אורח חיים יהודי, ועשויים היו לשמש גשר בין תורש המהגר האשכנזי לבין המון העם. ואמנם, תורש לא הסתפק בקהל קוראיו המתמערב. הוא היה מעוניין להטות לצדו גם את אנשי המלאח, ופזל לעברם בכמה דרכים: באמצעות צילומים ותמונות שנועדו למי שהתקשו לקרוא צרפתית, ולא פעם שימשו תחליף למאמר שלם, ובאמצעות מדור מיוחד בשם ״כ׳באראת״(ידיעות), שכלל ידיעות ומאמרים על היהדות ועל ארץ ישראל בשפה הערבית־היהודית.

העיתון דגל באוטואמנציפציה, ואופיו היה רפורמי, לאומי ופרו־ציוני. הגוון הרפורמי הלאומי השתקף בניסיונו להתאים את החברה היהודית לזמנים המשתנים ולשלב אותה בסביבתה, מבלי לוותר על ייחודה היהודי ועל מוסדותיה האוטונומיים. הגוון הציוני בא

לביטוי בזיקתו לתהליך הקמת הבית הלאומי בארץ ישראל. תהליך זה נתפס כמוקד השראה למסע ההתעוררות הלאומית בעולם היהודי כולו וכהוכחה שאפשר לקיים ישות לאומית־יהודית בעידן המודרני.

״האיחוד המרוקאי״ נוסד בידי אלי נטף, מורה שנשלח לנהל בית ספר של כי״ח בקזבנלנקה, והתמנה לאחר זמן למזכיר הקהילה. סגנון כתיבתו הגבוה והמצועצע היה מתובל בניבים ובמשלים מן התרבות הצרפתית והאורינטליסטית. לפי עדותו יועד העיתון לחברה היהודית הגבוהה – עשירי המקום, פקידים ומנהלים בארגון כי״ח, שהתגוררו ברבעים האירופיים וביקשו להשתלב בחברה הקולוניאלית במרוקו. העיתון דגל באמנציפציה וחתר להשתלבות היהודים, כפרטים, בחברה הקולוניאלית במרוקו. שאיפתו הייתה לאפשר ליהודים בעלי השכלה לקבל אזרחות צרפתית, כפי שהיה בתוניסיה. כעיתון פרו־צרפתי הוא אימץ את הגישה השלילית של השלטון הצרפתי כלפי הציונות הפוליטית, ואת גישתם המסויגת של חוגי כי״ח כלפי הביטויים הלאומיים של היהדות. הוא תבע כי הדת היהודית תצטמצם לתחום נחלתו של הפרט, ושאף לטשטש את ביטוייה המוסדיים הייחודיים ואת הגילויים האוטונומיים של הארגון הקהילתי(בתי הדין, מערכת החינוך וכד׳). כעיתון שמרני, המקורב לממסד הקהילה, הוא חתר להשאיר את הכוח בידי העשירים ששלטו בקהילה, אך העדיף להעביר את האחריות למצוקות ההמון היהודי ליזמה הפרטית של ארגונים פילנתרופיים.

התחרות הקשה על קהל היעד של שני העיתונים, המשכילים היהודים דוברי צרפתית, סללה את הדרך למאבק כוחני ביניהם. התחרות לא הוגבלה למישור המקצועי והכלכלי בלבד אלא נגעה גם לסוגיות הקשורות למישור הפנים פוליטי, לאופן הטיפול בבעיות הקהילה. המאבק היה על ערכים וכוח, שכן המאבק האידאולוגי על דמותה של החברה היהודית היה כרוך במאבק פוליטי על כוח ועמדות השפעה בארגונה של החברה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נסגרו שני העיתונים בעקבות חוקי וישי. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נוסדו עיתונים יהודיים חדשים, ביניהם ׳Noar (להלן: נוער)(1945־ 1952), שהמשיך את דרכו של ״העתיד המצויר״, ומאוחר יותר La Voix des Communautés (להלן: ״קול הקהילות״)(1963-1950), שהמשיך את המדיניות שטבע ״האיחוד המרוקאי״ והפיץ את מדיניות ההנהגה הרשמית (מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו).

יונתן תורש(1976-1895)

יונתן תורש נולד בפולין ונפטר בארצות הברית, גדל בבלגיה ובבגרותו בחר להתגורר באנגליה, שם היה פעיל בפדרציה הציונית. ב־1919 החל לבקר במרוקו במסגרת עסקיו: ב־1923 מונה למפקח על סוכנויות מסחר של חברה אנגלית במרוקו, והתיישב בקזבלנקה. ב־1936 הציג את מועמדותו לתפקידים מרכזיים בוועד הפועל של הארגון הציוני במרוקו, ואף נבחר לייצגו בקונגרס הציוני הכ״א, בשנת 1939. הוא היה הרוח החיה במדיניות הארגון עד להפסקת פעילותו, בראשית שנת 1940. בשנת 1941 עזב את מרוקו לארצות הברית.

אמנציפציה

מילולית: שחרור. תהליך שחרורם של בני קבוצה (או שכבה) חברתית מן המגבלות החוקיות והחברתיות שחלו עליהם, והשוואת זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות לאלה של שאר האוכלוסייה האזרחית. תהליך האמנציפציה של היהודים, שהחל בהשראת רעיונות ההשכלה, יושם לראשונה בארצות הברית, ולאחר מכן בצרפת בסוף המאה השמונה־עשרה. תהליך החלתו באזורים אחרים בעולם היה הדרגתי וידע עליות ומורדות.

אוטואמנציפציה

מילולית: שחרור עצמי. רעיון האוטו­אמנציפציה של היהודים פותח בידי יהודה ליב פינסקר, שפרסם (בעילום שם, בגרמנית) חוברת בשם זה ב־1882. בחוברת זו, שהייתה לימים לאחד מכתבי היסוד של התנועה הציונית, טען פינסקר ששחרורם העצמי של היהודים וריכוזם בארץ נפרדת הוא תנאי מרכזי לפתרון ״בעיית היהודים״ ולצמצום תופעת האנטישמיות.

א. [בחירת עם ישראל ומעמדו בין האומות]

אמר הצעיר משה בן לא״א כה״ר (= לאדוני אבי כבוד הרב רבי) יצחק ז״ל. חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ כעל כל אשר גמלנו ה׳ אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו. ועלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, והאמירנו להיות לו לעם סגולה מכל העמים והבדילנו להיות לו לחלקו ולחבל נחלתו, כמש״ה (=כמה שאמר הכתוב) כי ׳חלק ה׳ עמו׳ וכו.. למה״ד(= למה הדבר דומה)," למלך שכבש מדינה ורצה שעבדיו יטלו חלקם באותו השלל ואותו המלקוח ובנפשות אשר היו שם ומינה והפקיד עבדיו עליהם איש איש על עבודתו ועל משאו, ונתן לכל אחד ואחד משפחה שיהיה הוא הפקיד עליה. והיתה שם משפחה אחת מיוחסת עד מאוד לקחה לעצמו לחלקו ולגורלו, שהוא בכבודו ובעצמו ישים לבו ועינו עליה כל הימים. ואותה המשפחה בעצמה הבדיל בה וממנה ראשי בית אבות מובחר מן המובחר. והבדיל בין קדש לקדש. כך מלך מ״ה הקב״ה (=כך מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא) המציא זה העולם יש מאין, והבדיל ממנה היפה גוי אחד בארץ, ונטל חלק בראש ישראל עמו לחלקו ולחבל נחלתו להיות לו לעם סגולה…

ב. [שכבות החברה בקהילות ישראל! עלית והמון: מעמדם המיוחד של המלומד, המשכיל והמשורר בחברה היהודית]

ובאותו החלק המשובח העולה היא למעלה למעלה ומינה ובה בחר והבדיל עיני העדה הם העומדים על הפקודים הת״ח הנק׳(=התלמידי חכמים הנקראים) תמיד בשם ׳עמי׳ ונק׳ (= ונקרא) בשם ישראל לשון שררה וחשיבות. והמון העם הנק׳ בשם יעקב לשון עוקבא ומרמה אע״פ שהם חביבין עליו כאישון בת עין. יען אף הם מלאים מצוות כרמון כמו שדרשו ז״ל על פסוק ׳כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנים שביך וכו׳(ברכות דף נז, א; זוהר ח״ב דף ק, א: שיה״ש רבה ה ועוד) עכ״ז(=עם כל זה) אינם כ״כ(=כל כך) כמו הכת הראשון הנק׳ בשם עמי…

[1]      כאן מובעת בפירוש עמדת צאצאי המגורשים, שהיו בעלי תודעה מובהקת של עליונותם — שמקורה במוצאם הקשטיליאני. ואכן, הם היוו מעין שכבת אריסטוקרטיה אינטלקטואלית אמידה, שאחזה בשררה, והשווה זעפרני, יהודי מרוקו, עמי 126-122 (רבנות ושררה), על ההבחנה בין העלית (האינטלקטואלית) וההמון.

[1]    עוקבא, במשמעות אחוריים של חיה. והשווה עקב ו׳עקבה׳(במשמע ערמה, מזימת תחבולה, מלכים ב י, יט>.

ג. [אהבת אלוהים. ישראל טוטפות בין עיני הקב״ה]

ולא זו בלבד אלא תמיד חושק בנו ונתננו לטוטפת בין עיניו כמ״ש ז״ל במס׳ ברכות(דף ו, א): מנין שהקב״ה מניח תפילין וכו׳… וכמו שהתפילין שלנו כתיב בהן אחדותו… גם תפילין דמארי עלמא כתיב בהן אחדות ושבח, כמ׳׳ש: ׳ומי כעמך ישראל׳ וכו׳.

ד.  [הייחוד המיסטי של אלוהים ועמו באמצעות התורה]

ולא זז מחבבנו עד שנתן לנו חמדה גנוזה מראש מקדמי ארץ(= התורה) עד לא עשה ארץ וחוצות, כמה דורות מאהבתו אותנו כדי שע״י שהיא רוחנית מלובשת בפשט גשמי נתדבק אנחנו עמו וצאן מרעיתו שאנו גשמיים עמו יתברך, שהוא רוחני נשמה לנשמה, כמש״ה (=כמו שאמר הכתוב): ׳ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם׳ וכו׳, ירצה ואתם הדבקים בה׳ דוקא ולא האומות, יען חיים כלכם בתורה, הגם שיש הפרש בין יעקב לישראל כמ״ש לעיל ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבכם שחיים כולכם, כולכם קבלתם התורה שהיא החיים האמיתיים ׳ובחרת בחיים׳… כמ״ש(=כמו שאמרו) ז״ל:׳כל העוסק בתורה שכינה כנגדו׳ עוד אמרו ע״פ(=על פסוק) ׳ולאמר לציון עמי אתה׳, א״ת (=אל תקרא) עמי אלא עמי. ולדעתי זוהי כתת מסדרי ברכת התורה באומרם: ׳אשר נתן לנו תורת אמת חיי עולם׳ וכר… נתן לנו תורת אמת כדי שנתדבק בו יתב׳ (= יתברך) ונהיה מרכבה לשכינה שהיא חיי עולם נטעה בתוכנו. ומרוב חבתו אותנו צונו להראות לפניו ביום שמחת לבנו ג״פ (=שלוש פעמים) בשנה, כחשוק שמתאוה לראות תשוקתו. ולאחר שראה אותה ותיטב הנערה בעיניו מצוה אותה ואומר לה: ׳זה חסדך אשר תעשי עמדי׳. שבכל עת וזמן שתהיה לבושה שני עם עדנים ומקושטת בכ״ד קישוטי כלה כדת הנשים… תתראה לפניו כי יש לו נחת רוח בהיותו זן עיניו ממנה. כמ׳׳ש החכם: ׳הראיני את מראיך השמיעיני את קולך׳ וכוי.. . — אלא הכוונה שע״י התורה בכל עת ובכל רגע הוא חושק לראותינו. והלא הוא ׳משגיח מן החלונות׳ וכו׳ יען בתורה אנו מתנאים ומתיפים לפניו, כי ׳חכמת אדם תאיר פניו׳, ויאמר נא ׳הראיני את מראיך׳ בעת שתשמיעיני את קולך בבתי־כנסיות ובבתי מדרשות.

האישים המוזכרים בחיבור

הספר ״עץ חיים״ משופע בשמות חכמים ואישים המוזכרים בו. לגבי רובם, מקור זה הוא היחיד המזכירם. בשמות המשפחה של התושבים יש שמות הנפוצים גם בספרד או שמקורם ספרדי, כגון: פינטו, המון, זכרי, רמוך. סיבת הדבר בקירבת שתי הארצות מבחינה גיאוגרפית ותרבותית, לכל הפחות לגבי ספרד המוסלמית, וההגירה ההדדית שהיתה קיימת מאז ומתמיד. לכן, על סמך השם לבד, אין לקבוע את מוצאו של אדם, אם הוא מן המגורשים או מן התושבים. כמו־כן ישנם שמרת־משפחה בין שמות התושבים שלא נתקלנו בהם אחר־כך, כגון: אזרדב, אקדר, בוגזאלא, בן נונא, פאטרני. ייתכן שנפלו בכתב־היד של ״עץ־חיים״ שיבושים במספר שמות. את השמות ערכנו לפי סדר האלפבית, והשתדלנו ללקט פרטים במידת האפשר על האישים המוזכרים. למרות שאין זה ברור אם סדר חתימותיהם כמו שהוא לפנינו מוכיח על דירוג מעמדם בקהילה, הקפדנו לציין זאת ליד כל אישיות.

  ר׳ יצחק אבוהב :  מוזכר חיבורו ״לשון הרב יצחק אבוהב ביאור יורה דעה״ בין ׳הספרים הנמצאים אצלנו׳ אשר אסרו את הנפיחה. מלשון זו משמע שספר זה היה בהישג ידו של ר׳׳ח גאגין בספרייתו או בעיר פאס, הגם שאין ציטוט ממנו ב״עץ חיים״, לא בדברי ר״ח עצמו ולא בדברי חכמי הגירוש. חיבור זה היה בידי הרדב״ז, אשר השתמש בו. נראה כי הכוונה לר׳ יצחק השני, שיצא בגירוש לפורטוגאל ונפטר שם בחורף בשנת רנ״ג, בהיותו כבן ששים שנה. עם תלמידיו נמנו ר׳ יעקב בירב, ר׳ אברהם זכות, ר׳ משה דאנון ור׳ שלמה אלכלאץ. מחיבוריו ידועים לנו:

פירושו על פירוש הרמב״ן לתורה (קושטא רפ״ה); ״נהר פישון״, דרשות (שם רצ״ח); חידושים על מסכת ביצה (נדפס בתוך שו״ת מהר״ם גלאנטי, ויניציאה שס״ח); חיבורו על הטורים: ה״בית יוסף״ מצטט ממנו בטור אורח חיים, החיבור על טור יורה דעה מוזכר ב״עץ חיים״, וייתכן שחיבורו הקיף גם את אבן העזר וחושן משפט. בכתובים ממנו: חידושים למסכת קידושין וכתובות; פירוש על רש״י לתורה; כמו־כן תשובות ממנו, שרובן אבדו. בעבר ייחסו לו את ספר ״מנורת המאור״, אך כיום הוכח כי מחברו הוא ר׳ יצחק הראשון.

ר׳ שלמה אבוהב. חותם שמיני על תשובת חכמי הגירוש לר״ח גאגין, ורביעי על פסק־דינם המתיר את הנפיחה. אין לנו פרטים נוספים עליו, ולא נודע אם היו לו קשרים משפחתיים עם ר׳ יצחק אבוהב. מבני משפחת אבוהב חיו במארוקו בעיקר באיזור הספרדי^.

משה אבוטאי, מראשי קהל המגורשים. היה מקורב למלך בוחסון בפאס בשנת רפ״ו(1526). הוא הזהיר את המתפללים שלא יקומו מפני ר״ח גאגין כשייכנס לבית־הכנסת, לאחר שר״ח התבטא כלפי חכמי קאסטיליא ״שקר נחלו אבותינו״. הוא רדף את ר׳ יעקב בלחסן וניסה לפגוע בו, על שתמך ברבו ר״ח גאגין בפולמוס הנפיחה. אבוטאי התלונן עליו למלך, ובעקבות תלונה נגדית שהגיש ר׳ יעקב בלחסן הושם אבוטאי בכלא שבחצר המלך. הוא מתואר ב״עץ חיים״: ״כי משה הנזכר גדול בבית המלך מצד שהיה מוסר ומלשין״. כדי כך הגיעו הדברים, שגם הנגיד חשש לטפל בתלונת ר״י בלחסן נגד אבוטאי.

ר׳ משה אבורביע מן אלקלעא (Alcal'a). לפעמים היתה חצר המלך בעיר זו. הוא נפטר סמוך לגירוש ^. היה תלמיד ר׳ שם טוב אלקחלי  הוא חיבר קונטריס בענייני טריפות, וכנראה כלל רק טריפות הריאה. הקונטרס היה בידי ר״ח גאגין, המצטט ממנו ב״עץ חיים״. הוא נשאל על־ידי חכם אחד ממקום שהנהיגו היתר בנפיחת הריאה, אם יש להם על מה שיסמוכו או עליו לפעול לביטול מנהגם. בפנייתו ציין השואל שהוא פונה בעניין זה לחכמים נוספים ומחכה להכרעתם. בתשובתו שולל ר״מ היתר זה מכול וכול ואף מזרז את השואל לפעול בהקדם ^.

לכן החכם עשה והצלח להסיר את המות הזה… ולא תמתין עד שתשלח לכל החכמים כאשר כתבת… אלא תסיר את המסווה מעל פניך ודבר אליהם קשות ושמעו לקולך ותחיה את נפשותם כי הנוהג המנהג הזה ממלא ביתו טרף ומעונותיו טרפה…ומשה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בך.

לדברי ר״מ אבורביע, מנהג זה נמשך מהעיר אוקניא (Ocana) למקום החכם השואל. הוא מספר כי, בשעה שנשמע בעיר אלקלעא כי בעיר אוקניא נהגו היתר בנפיחה, התכנסו דון ר׳ אברהם בן באן בנשת, ״רב כל קהלות הקדש״, וחכמים נוספים. הם דנו בעניין והחליטו לשלוח ולהביא לפניהם את השוחט מאוקניא. כאשר בא השוחט, הודה לפניהם שאכן כך הוא נוהג וכן מנהגם. לשאלתם, על־סמך מה נהגו להתיר את הנפיחה, הצביע על הרמב״ם, הכותב במפורש שמעיקר הדין הדבר מותר. תשובתו זו עוררה את חמת השומעים, והם הטיחו כלפיו, מה ראית להעדיף דברי הרמב״ם הללו על פני דבריו שכותב שהמנהג הפשוט בכל ישראל לאסור כל סירכה שלא כסדרן? רב החצר החליט לאסור במקום את השוחט, להעבירו מתפקידו ולהטיל עליו עונשי נידוי וקנס. אך בהתערבות שרים שוחרר ממאסרו והועבר מתפקידו ^. החכמים המכונסים אף כתבו מכתב חריף על עניין זה לראשי הקהילה בעיר אוקניא. על ר״מ אבורביע אין לנו פרטים נוספים. ידוע חכם בשם ר׳ משה בן רביע שחי בדמשק; ר״י גארסון דרש בשנת רע״א בפרשת ויקהל לכבוד ברית המילה של בנו. ייתכן שזה היה נכדו של ר׳ משה דנן. משפחת אבורביע אינה מהמשפחות העניפות במארוקו; היא פעלה בעיקר באיזור הספרדי.

דונש בן לברט אדונים הלוי

אדונים הלוי מפאס הוא שמו העברי של דונש בן לברט. לברט הוא שם המשפחה או שמו הברברי של אביו ואילו שמו העברי היה נסים. אביו לברט הלוי בא הוא או הוריו עם הזרים שבאו מבבל לפאס, שם התעלה ויהי לשר וגדול בעדתו ולפי הנראה, נמנה גם לנשיא הקהל ושם נולד לו דונש בשנת 920. ר״מ בן עזרא שהעתיק הרכבי אמר, דונש בן לבגדדי (בן הבבלי) משורש אלפאסי נשיא. הראב״ע אומר עליו: אלבגדאדי אלאצל, אלפאסי אלמנשא כלומר, הבגדאדי לפי מוצאו הפאסי לפי חינוכו^.

דונש חי זמן מה בבבל. שם ישב לרגלי זקנו ר׳ סעדיה גאון שכתב ביחס לשיריו שלא נראה כמוהו בישראל. אחר כך כתב תשובות נגדו. לאחר מכן הגיע דונש לספרד, לקורדובה, ושם קרבהו הנגיד ר׳ חסדאי בן שבריט. בקורדובה הוא כתב את תשובותיו על מנחם בן סרוק, אשר בם כבר העמיד את תורת הלשון העברית על מדרגה יותר גבוהה מכל ההולכים לפניו כמו שיאמר הראב״ע ״רק ר׳ אדונים הלוי הקיץ מעט משנת האולת״. דונש היה הראשון שהשתמש בשיריו במשקל הערבי.

אחד ממשוררי דורו של דונש כתב עליו את השיר הזה: ״חכם מערב יהודון לו לפתרו, אשר פתר בשנער בישיבות, ונשא קול בחוצות גם רחובות, בחכמותיו אשר כים רחבות״.

״הדונש קם ועלה מקברים״, בשיר זה ממשורר לא נודע, משה בן יצחק, שמצא החכם ר׳ דויד מגיד וחיים נחמן ביאליק פרסם אותו, נחשבו דונש, מנחם ואבון ״לשלשת כוכבי השירה המזהירים ביותר״ שאחריהם כמעט אי אפשר שיקומו אבירי שירה כמוהם ^.

פיוטים אחדים של דונש שהגיעו לידינו: דרור יקרא לבן עם בת. דלה שובב מתוך פחת. דוי הסר וגם חרון. דבוק חתן בדתך. ברכי יחידה את הוד לבושו.

טורים אחדים משירי דונש ופיוטיו שאבדו, נשארו לנו לפליטה הודות למתנגדיו, תלמידי מנחם בן סרוק, שבהשיגם על דונש הביאו מתוך שיריו הוא עצמו, סתירות לדבריו^.

תלמידו של בן לברט, אבן ששת השיב על תלמידי מנחם. תשובותיו נתפרסמו בספר תשובות תלמידי מנחם ותלמידי דונש^.

דויד החרש

בימי דונש חיו אז בפאס אבדוני ודויד החרש. שניהם נסעו לארץ ישראל ובחזרה נפגשו עם ר׳ סעדיה גאון הפיתומי ואחרי כן עם דונש בן תמים בקירואן. בכתבי יד מינכען כתוב: עד שהגיע אלינו לארץ ישראל, אבדוני ודויד החרש שהיו ממדינת פאס, ויביאו בידם ספר זה (ר״ל ספר היצירה) פתור ומפורש מפי ר׳ סעדיה הפיתומי ז״ל, ואעיין בפירושו ואתבונן בדבריו למען דעת והבין מעלתו בחכמה החיצונית, שהיא חכמת פילוסופיה, ולאיזו דרגה הגיע בה ^.

הערת המחבר : יש להעיר כי נמצא בכתובים בהרבה נוסחאות שונות פירוש ספר היצירה מועתק מערבית ויוחס לר׳ יצחק הישראלי או לדונש בן תמים או לר׳ יעקב ברבי נסים אבי ר׳ נסים גאון, ושלשתם חיו בקירואן, וזה מקרוב נדפסה נוסחה אחת קצרה ע״פ כ״י אוקספורד ע״י רבי מנשה גראסבערג בלונדון תרס״ב ד״ר ש. א. פאזנאנסקי, הצפירה

ר׳ יהודה חיוג' פאסי

רבי יהודה בר דויד המערבי ממדינת פאס הנקרא חיוג׳, חי סביב 990 ונחשב כאבי המדקדקים. הוא כתב ארבעה ספרים והם: ספר הנוח, ספר הכפל, ספר הנקוד וספר הרקח (הקרחה). הוא היה הראשון במערב אשר המציא חכמת הדקדוק. הוא קבע כי לכל שרש משרשי לשון הקדש שלש אותיות, ועל ידי זה העמיד את יסודות הדקדוק על מכוניהם, עד כי צדק הראב׳׳ד באמרו כי לא נודע דקדוק אצלנו עד קום ר׳ יהודה בר׳ דויד ראש המדקדקים. ובספר הקבלה כתב עליו שהוא העמיד לשון הקדש על בוריו אחרי שנשכח בגולה בין שנות 880-860. חכמי בבל אמרו עליו ״לא ראינו מצד מערב טוב, חוץ מזה הספר (שרשי חיוג׳) שהוא יותר טוב מכל טוב שבעולם״^.

גם ר׳ יונה בן ג׳נאח שהיה במדרגה יותר גבוהה בדקדוק אמר על חיוג׳: ״כולנו משדה חכמתו הניקנו, ומעושר תבונתו העניקנו, ומפרי פי שכלו אנו לוקטים, ובים דעתו שטים, והוא אשר פקח ענינו ולמדנו, והועילנו וגדלנו והישכילנו בחכמה הזאת״.

את שטתו באר ר׳ חיוג׳ בשני ספריו על דבר אותיות הנחים והכפולים!.

חיוג׳ הלך אחר כך לקורדובא ושם נודעו תלמידיו הרבים, שביניהם יחשב גם ר׳ שמואל הנגיד.

ר׳ דויד בר׳ אברהם אל פאסי

בתקופה זו מוצאים בפאס את הקראי ר׳ דויד אל פאסי אשר חבר אגרון לשון הקדש בשפה ערבית, רב הכמות ורב האיכות^.

ידועים קראים בצפון אפריקה בתקופה זו, אולם קשה לאמוד את מספרם והשפעתם. ביותר ידועה קהילתם בנווה המדבר ורגאלאן שבמזרח הסחרה האלג׳ירית. הם נעלמו אחרי המאה ה13, למעט שרידים נידחים בהרי האטלס שבמרוקו, שנתקיימו עוד במאה ה16. התארגנות קהילות הקראים בארצות האיסלאם היתה ברובה על בסיס מקומי. במקורות שונים נזכרים קראים ששימשו בקהילותיהם בתפקיד ״ראש העדה״.

שמואל בן יחייא המערבי, מהמאה הי״ב רופא ומתימתיקאי, בנו של רבי יהודה בן אבון מפאס שהתאסלם וכתב ספר נגד היהדות אמר על הקראים ״ואשר לקראים, הרי רובם עברו לאט לאט אל דת האיסלם עד שלא נשארו מהם אלא מתי מספר, כי יש להם הכשרה מתאימה ביותר לקבלת האיסלם, מאחר שנשתחררו מדברי ההבאי של חכמי הרבנים״^.

תקופה זו של פריחה כלכלית, תרבותית ודתית נסתיימה בעקבות תמורות בשלטון במרוקו. צאצאיהם של מלכי בית אידריס הראשונים לא הצליחו להחזיק בשלטון ביד חזקה כאבותיהם. שבטי הברברים בדרום, באיזורי ההר ובמדבר, הרימו ראש ופרקו מעליהם את עול המלך.

שלטונם של בית אידריס נתבטל לגמרי. במקומו קמו ראשי שבטי הנודדים שנלחמו ביניהם בלי הרף. בתקופה זו נפגע היישוב היהודי פגיעות קשות.

בשנת 979 בולוגין יוסף בנו של זירי, אשר נלחם נגד שושלת בני פאטמה, כבש את עיר פאס והגלה תושבים רבים לאשיר. ברשימה אחת של תשובות הגאונים, נותר זכר לתשובות ששיגרו רב שרירא גאון ורב האי בנו אל גולי פאס באשיר. בין הגולים לאשיר היה רבי שמואל הכהן אבן יאשיר שעמד בקשרים עם רבנו האי גאון^.

83. הערת המחבר : אשיר היתה עיר בהרי הברבר במגרב בקצה אפריקה המערבית. עי׳ הרכבי, תשובות הגאונים, עמי 348. ועיין גם תולדות ישראל א׳, עמי 229.

תוספת שלי : זירי משבט צנהאג׳ה הברברים ייסד — כמנהג אותם הימים — את העיר אשיר, שראה אותה כמבצר־מפלט למשפחתו בעת צרה. בנו ויורשו בולוגין־ יוסוף העביר לאשיר רבים מתושבי הסביבה וגם את אוכלוסיית תלמאסן, שהתמרדה נגדו בשנת 971/2 .בין הגולים מתלמסאן היו יהודים וזכר המאורע נשתמר בשאלת תשובה, שנשלחה לבבל: ״ראובן היה לו קרקע בתלמסאן וגלו לאשיר ונשארה ארצם הפקר ו כר… לאחר שנים חזרו כולם לתלמסאן והחזיקו בנכסים של אב ושל אם״"א). גם תושבי פאס הוגלו לאשיר, כנראה לאחר שכבש בולוגין־יוסוף את העיר בשנת 979

מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעון

ראשיתו של הקיבוץ היהודי במרוקו וביחוד בפאם

מרוקו היא ארץ של ניגודים: שפלה רחבה ופוריה, מיושבת בצפיפות ביישוב חקלאי ועירוני; הרים גבוהים מכוסים יערות בצלעותיהם ושלג בראשם; מדבר סלעי לוהט המהווה חלק ממדבר הסהרה הגדול. ניגודי האקלים הגדולים: בקיץ יכולים לבשל ביצה על פני החול הלוהט שבדרום הארץ. בחורף קורה לעיתים שהשלגים מנתקים יישובים בהרי האטלס הגבוהים, ויש צורך להוריד לשם מזון באמצעות מצנחים. על חוף הים בנויים מלונות מפוארים אשר לשם באים תיירים הנמלטים מפני החורף האירופי הקשה, ומבלים זמנם באקלים הנוח של מרוקו. ואילו בהרים עוסקים בספורט חורף כגון גלישה על שלג. בשפלת החוף, נחלים מעיינות ובארות ושפע של מים: בדרום, מיעוט גשמים וארץ צמאה. יותר מבכל מקום אחר הטביעה הסביבה את חותמה על יושביה.

יהודי מרוקו שונים זה מזה במוצאם, ואפשר למצוא ביניהם טיפוסים שונים. בין היהודים שוכני האדמות הפוריות לבין היהודים שוכני האדמות הצחיחות, לא היה ולא כלום זולת אמונתם. אמונה זו שהיתה איתנה בקרב המוני העם כבקרב בני העלית, עמדה מול כל הפיתויים והשפלות האיסלם.

האגדות מספרות על ביקור של יואב שר צבא דויד, אשר הקים בסביבות פאס מצבות אבן ועליהן חרותות כתובות לזכרון: עד פה בא יואב שר צבא דויד המלך בהכותו את מואב ואת הפלשתים".

לפי אמונת העם, קבורים אחדים מן הדמויות התנכיות החשובות כגון יהושע בנדרומה – Nedroma  מקום שעד היום משמש פולחן למוסלמים ויהודים, ודניאל שקברו נמצא בסביבות פאס.

הקיבוץ היהודי במרוקו קדום מאד. האגדות המהלכות ברחבי מרוקו מספרות על הגירת כנענים ופלשתים לחופי מרוקו, ועל המתיישבים היהודים הראשונים אשר באו למושבות הצידונים שלא מרצונם החפשי, היות ורבים מהם היו כנראה שבויי מלחמה שהצדונים מכרו אותם לעבדים.

קללות כלפי אויב בלתי־מזוהה

 מתתלת ראשךּ לקרטא דלגזזאר

חמרא ומצללעא פחאל דללאחא,

עיונךּ מזבודין כּיף מסאהב נאר,

כדודיךּ  מגזדרין פחאל ננדדאחא, א.פ ( אלמננוואחא )

לחיתךּ מזבודא כיף למנקאר,

מנאכרךּ מתרפסין ופממךּ מבזזק

פחאל למללאחא

התרגום העברי:

דימיתי את ראשך לקרש של אטליז

אדום וחלק כמו אבטיח,

עיניך יוצאות בלשונות אש,

 לחייך שרוטות כאשר מקוננת,

סנטרך בולט כמו מקוש,

אפך שטוח ופיך פתוח כמו מלחייה.

בדרך־כלל מפותחים מוטיבים אלה בשירה בעל־ פה בבתים של חמש שורות — מעין חמשירים, הבנויים כמעט תמיד משניים או משלושה חרוזים משולבים על־ פי אחד הדגמים הבאים: אבאבב, אבגבב, אבאגג, אבאבג ו־אבאגד. היסודות החורזים מורכבים, לפחות, או מעיצור ותנועה או מתנועה ועיצור. לפעמים מופיעה גם חריזה פנימית בתוך שורות מסוימות. לדוגמא:

התרגום העברי:

או עזן לעזין, יא כאמלת זזין,                                         לושי את הבצק, כלילת יופי,

ופי גראדךּ יא לאלא נכדם טראח/טראס                         ואם רצונך, גבירתי, לשוליית נחתום אהיה.

עיניךּ מכחחלין ואתאהום זזין,                                        עינייך שחורות, יאה להן היופי,

כדודךּ מוורדין עליהום סי תפפאח                                   לחייך ורודות כאשכול התפוחים.

דאוויני, יא לאלא, ועגיילי ענדךּ  ראח                           רפאיני, גבירתי, דעתי אליך יצאה.

בשורה הראשונה והשלישית חורז השם ׳זזין׳ (= יופי) עם עצמו בסופי השורות וחורז בחריזה פנימית בשורה הראשונה עם ׳לעזין׳ (=בצק) ובשורה השלישית עם ״מכחחלין׳ (= שחורות). באחת הגירסאות החרוז השני בנוי על הצירוף ־ראח־ בשורה השנייה והחמישית: ׳טרראח׳ ( = שוליית נחתום) ו׳ראח׳ (=יצא), ועל הצירוף ׳—אח׳ בלבד בשורה הרביעית — ׳תפפאח׳ (= תפוחים). ואפשר גם ללמוד על המבנה התוכני של הבית מהדוגמא שלפנינו: השורה הראשונה מהווה מעין פתיחה — הצגת הרעיון שיפותח בשלוש או בארבע השורות הבאות. השורה החמישית והאחרונה — אם היא מופיעה — מאופיינת לרוב על־ידי ניסוחה הכללי, שמתפקידו להוציא את המקרה מפרטיותו או לסכם את הנאמר קודם־לכן תוך הפקת לקחים והזמנה לסיגול עמדה והתנהגות מסוימות. שורה חמישית, זו שאינה מופיעה תמיד בטקסטים שבכתב או שבדפוס, משתנה לעתים קרובות בנסיבות השונות ממבצע למבצע.

על־ פי מבנה תוכני זה של הבתים ניתן לזהות, דרך מבנה המבעים ושרשורם בתוך כל בית, חמישה סוגים שונים של בתים:

א.     בתים תיאוריים — תיאור יופי האהובה, יופי הגן, הסבל וכו'_;

ב.     בתים סיפוריים, שגרעינם הסיפורי אינו אלא משל;

ג.      בתים ויכוחיים, בהם כל מבע נובע מקודמו — תוך איזכור מלא או חלק ממנו — ובהם מעין חשיבה בקול רם.

ד.             בתים של תנאי, המציגים תנאי — לרוב בלתי־ריאלי — ואת התוצאה הרצויה ממילוי תנאי זה;

ה. בתים מעורבים, ובהם צורות שונות של שרשור המבעים ושל לכידות הרעיונות.

תפוצת העיתונות העברית במרוקו בסוף המאה הי״ט

על תפוצתם הרבה של כתבי העת והעיתונים העבריים ושל ספרות ההשכלה במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל מעיד ברשימה משנת 1945 העיתונאי והמלומד אברהם אלמאליח (1967-1885), שהכיר יהדות זאת לעומקה מביקוריו השונים בקרב הקהילות ומהתעניינותו המתמדת בתולדותיהן מאז החל בכתיבתו העתונאית:

הערת המחבר : ראה דברים להיכרותו זאת עם יהדות צפון אפריקה בקבצים שיצאו לכבודו או לזכרו של אברהם אלמליח:(1) מנחה לאברהם, ירושלים תשי״ט:(2) ח״ז הירשברג (עורך), זכור לאברהם, ירושלים תשל״ב: וכן הביבליוגרפיה של אברהם אלמאליח המופיעה בקובץ הראשון. ראה גם על ביקורו במרוקו ב־1923 כשליח הקק״ל: ,d. Bensimon  Les débuts du mouvement sioniste au Maroc", Michael V, Tel-Aviv 1978, pp. 50" 56 et

על אברהם אלמאליח, ראה גם במאמרו של מ' רומני המתפרסם בקובץ זה. ע.כ

ב״חארות״ (הגיטאות) של קירנאיקה, תוניסיה ואלג׳יריה, וב״מלאחים״ (רחוב היהודים) של מרוקו, היה אפשר למצוא משכילים עבריים בקיאים בספריהם של קלמן שולמן, מאפו, סמולנסקין, סוקולוב ועוד, כי האור הגנוז של פליטת הסופרים העבריים ברוסיה, היה מתגנב למבואות האפלים ומאיר את לבות האחים הנדחים האלה. והשפה העברית היתה המקרבת את הלבבות הרחוקים ועושה אותם לאגודה אחת ולקהל עברי אחד. ובגורלו של הספר העברי כן היה גורלו של העתון העברי. גם זה חדר לסמטאות העתיקות ביותר, לא רק של ה״מלאחים״ בכרכים הגדולים, אלא אפילו לכפרים נידחים ומנותקים מכל ישוב, שעין תיר לא שזפתם ורגלו לא דרכה בהם מעולם. אחרי ״המגיד״ שתפוצתו היתה הגדולה ביותר בצפון־אפריקה, היה אפשר למצוא שם גם קוראים ומנויים ל״לבנון״, ״הצפירה״, "החבצלת״, ״הצבי״, ״העולם״, ״החרות״ ועוד.

הערת המחבר : מתון: אברהם אלמאליח, ״אפריקה הצפונית וחלקה בתרבות העברית״, עם וספר, אוגוסט 1945, עמי 29.

חמש־עשרה שנה לפני־כן, כתב אברהם אלמאליח:

/…/ בתוניס, באלג׳יר ובפרט בערים אחדות במרוקו (ההדגשה שלי – י״ש) – נשארו עוד שרידים אחדים מתוך חניכי הישיבות שמלאו את כריסם בספרי ״מאפו״ והיו גם מקוראיהם הותיקים של ״המגיד", "המליץ" ו״הצפירה״ שלבואם חכו בכליון עינים, שתו בצמא את דבריהם, וידעו באמצעותם את כל המתהווה והמתרחש בעולם היהודי הגדול, עולם אחיהם היהודים ״הרחוקים מעינם וקרובים לרעיונם״.

הערת המחבר : מתוך: א׳ אלמאליח, "חלוצי העתונות היהודית במזרח ובצפוךאפריקה – מבוא", מזרח ומערב, כרו ד (תר״ץ), עמי 207. ראה גם דברי המחבר בנושא בתאריר מוקדם יותר: "סקירת עין", השקפה, שנה ה, גליון כד, כ״ד אדר א' תתל״ה לחורבן, עמי 193.

ברם הוא הוסיף מיד לאחר מכן ש״יחידי סגולה אלה מספרם היה אחד בעיר ושנים במשפחה ממשי׳. אולם אין ספק שלגבי מוגדור, ואולי גם לגבי טנג׳יר, המספר הזעום, שהוא נקב בו, אינו תואם את המציאות שהיתה. אך עדותו החד־משמעית של אברהם אלמאליח, מוצאת לה תימוכין מפורשים בעיתונות העברית של סוף המאה הי״ט ותחילת המאה הכי. לגבי שלוש קהילות לפחות, פרט למוגדור, קיימות ידיעות ברורות על בני הקהילה, שקראו עיתונים עבריים ואף כתבו לשבועונים כמו הצפירה, המגיד או היהודי, כדי להעביר דרכם מידע בעל אופי מקומי או אחר.

התיעוד קיים קודם כול לגבי קהילה טנג׳יר, עיר הנמל הקרובה כל־כך למושבה הבריטית גיברלטר, שחייתה בה אז קהילה יהודית תוססת ומשגשגת, שרובה היה מורכב מיוצאי מרוקו. בקיץ תרמ״ח (1888) שלח יהודה אזאנקוט, מנכבדי הקהילה, כתבה להצפירה ובה הוא מתאר את חברות הסעד וגמילות החסדים הפועלות בקהילת טנג׳יר, וקורא לתמיכה דחופה בחברה החשובה הדואגת לנישואי יתומות, ולארגון מחדש של מערכת איסוף הנדבות למען פעילות זו. חודשים מספר לאחר מכן פרסם בן הקהילה יוסף בן ג׳ו באותו שבועון את דבר התמנותו של המשכיל והמורה אנשל א׳ פערל, בן מזרח אירופה שבא לבקר בטנג׳יר, לאחראי על לימודי העברית בבית־הספר היהודי המקומי, ואת הצלחתו הרבה בתפקידו כבר בראשית דרכו. כשנה לאחר מכן שלח יוסף בן ג׳ו כתבות נוספות, המתארות את ביקורו של המלך חאסאן בטיטואן ובטנג׳יר.

הערות המחבר : 14 – על קהילת גיברלטר ומעמדה המיוחד עבור יהדות מרוקו, ראה: ח״ז הירשברג, שם, עמי 283-282: 307-305. בגלל מעמדה זה, נראה שקהילת גיברלטר, שחסתה בצל האימפריה הבריטית, שימשה תחנת ביניים חשובה בדרך חדירתה של הספרות העברית והעיתונות העברית למרוקו בכלל ולטנג׳יר וצפון הארץ בפרט.היא שימשה גם לרוב כשער כניסה למרוקו עבור משכילים ושד״רים שבאו מאירופה לביקור אצל יהדות מרוקו. כדאי לציין כאן שהעיתונות העברית של סוף המאה הי״ט התעניינה רבות בגיברלטר. כך פרסם א״א ראקאווסקי בהצפירה סדרת כתבות על הצוק ועל הקהילה היהודית שחייתה בו. ראה: הצפירה, שנה ששית (תרל״ט), גליון 5, עמי 39-38: גליון 6, עמי 47-46: גליון 7, עמי 55-54; גליון 10, עמי 78, וגליוך 3ר, עמי 103-102. כמו כן, לפני שהגיע לטנג׳יר והתמנה שם למורה לעברית, שהה המשכיל אנשל א׳ פערל (ראה עליו בהערה 16 להלן) בגיברלטר, ושלח משם כתבות רבות על הקהילה ועל יהדות מרוקו, לאחר סדרת הכתבות ששלח מאוראן שבאלג׳יריה. ראה  כתבות אלה בהצפירה: שנה ארבע־עשרה, תרמ״ז-תרמ״דו, גליון 248, עמי 2-1; גליוך 259, עמי 3; גליוך 261, עמי 3; גליון 264, עמי 2-1; גליון 269, עמי 2; גליון 274, עמי 3; גליון 276, עמי 3-2; גליון 279, עמי 2; שנה חמש־עשרה (תרמ״ח-תרמ״ט) גליון 2-1, עמי 2; גליון 4, עמי 3-2; גליון 7, עמי 3-2; גליון 17, עמי 3; גליון 41, עמי 2-1; גליון 45, עמי 2-1; גליון 46, עמי 3-2; גליון 64, עמי 3-2; גליון 112, עמי 3-2; גליון 124, עמי 3, וכן גליון 16, עמי 2-1 (הכתבה על קהילת טנג׳יר).

• הצפירה, שנה חמש־עשרה, גליון 156 מיום ד', י״ג במנחם אב תרמ״ח, עמי 3. ר׳ יהודה אזאנקוט, שהיה לימים דיין בטנג׳יר, הוא אביו של משה י' אזאנקוט, שהיה מראשי הארגון הציוני בטנגייר בשנות ה־20 וה־30. ראה עליו: צ׳ יהודה, הארגון הציוני במרוקו בשנים 1948-1900, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, כרר א – טקסט, ירושלים, סיון תשמ״א (במכונת כתיבה), עמי 110-107; וכן: Isaac 110—108 .Laredo, Memorias de un viejo Tangerino, Madrid 1935, pp
• ד"ר אנשל אשר פערל היה בעל השכלה רחבה בגיאוגרפיה ובשפות. הוא הגיע לביקור בטנגייר בקיץ 1888, והחליט להתיישב שם לאחר שהתמנה לאחראי על לימודי העברית. לימים הוא העתיק את מגוריו לאלחזירס שבתחום ספרד, שם הוא הקים חברה ליבוא וליצוא (מודעות מסחריות על קיומה של החברה הופיעו ביידיש בשבועון היהודי בין השנים 1906-1904), ולאחר מכן גם הוציא שבועון יהודי בספרדית תחת הסט Renacimiento de Israel (= "תחיית ישראל") בשנים 1933-1924. הוא היה קשור לפעילות הציונית בצפון מרוקו בשנות העשרים, אר התנצרותו (או מה שנחשב להתנצרותו עקב נישואיו לספרדייה נוצרייה) העיבה קשות על יחסיו עם הפעילים הציוניים המקומיים. ראה עליו: י״ר בן אצראף, "על העתונות היהודית במרוקו", מחברת, כרן א, גליון ח-ט, עמי 77. ראה כתבה נוספת על יהדות מרוקו מפרי עטו, שנשלחה מאלג׳זיראס: היהודי, שנה עשירית, גליון 28, מיום הי, ב״ו במרחשון תרס״ז(15.11.1906), עמי 5.
• הצפירה, שנה חמש־עשרה, גליון 194 מיום ג׳, ו' בתשרי התרמ״ט, עמי 2. ראה כתבה על קהילת טנגייר, החתומה בידי .Dr. n.f (כנראה המשכיל דייר נתן פרידלנדר) בהמגיד החדש, שנה שנייה, גליון ל״ה מיום כ״ו באלול התרנ״ג, עמי 4. הכתבה מתארת את מצבה הכלכלי והחברתי־תרבותי של הקהילה. ראה גם כתבות נוספות מפרי עטו של אותו סופר על תולדות יהודי מרוקו ומצבם הפוליטי בסוף המאה הי״ט: המגיד החדש, שנה שלישית, גליון ט מיום כ״ב באדר התרנ״ד, עמי 71-70; גליון כ מיום י״ח באייר התרנ״ד, עמי 162-161; גליון ל-לא מיום ז׳ באב התרנ״ד, עמי 246-245; גליון ל״ח מיום כ״ז באלול, עמי 309-308.
• יוסף בן ג׳ו היה אחיינו של ר׳ מרדכי בן ג׳ו, ששירת כאב בית הדין הרבני של טנג׳יר במשך עשרות שנים בסוף המאה הי״ט ותחילת המאה הכי. יוסןף בן ג'ו נבחר כנשיא האגודה "מגן דוד" שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה בטנג׳יר לזכר דודו. הוא היה פעיל תקופת־מה בארגון הציוני שפעל בקהילה בשנות העשרים.
• שם, שנה שש־עשרה, תרמ״ט-תר״ן, גליון 204, עמי 832, וגליון 218, עמי 895.
• ראה על כר, למשל, את חיבוריו שלL. Miége, הערה 7 לעיל. עד כאן הערות המחבר :

ב. דו׳׳ח סודי על ספינת ״אגוז״

קטעים מתוך דו׳יח המוסד ״תשע מתוך אלפיים״*

בשום פנים לא יינתן לעמוד על מה שהתרחש במרוקו בשנים 1964-1955 ובשנות העלייה הקודמות לישראל מבלי להבין תחילה לרוחה של יהדות זו. אין לעמוד על משמעות המפעל הגדול של שליחי ישראל במרוקו, מבלי לדעת באיזה חומר אנושי היה עליהם ללוש ולאוזני מי היה עליהם להביא את בשורת-הגאולה. בשום אופן לא תובן הוצאת אלפי יהודים לישראל בתנאים של מחתרת, אלא אם כן הרוצה להבין יתן דעתו תחילה ליהודים עצמם. ספק אם ניתוח יבש של הדברים המבוסס על עילה ותוצאה, יסכן לעניין הנדון. כי מה הגיון יש בה בציפייה של אלפי שנים, כלום מתיישבים על דרך ההגיון הסבל הממושך, הייסורים והקרבנות ללא גבולי האם יש הסבר פשוט להליכה בדרכים במרוקו רחבת הידיים בתנאים לא תנאים ובסכנה מתמדת לעברו של החוף או הגבול? האם מובנות מאליהן הן העלייה בסירה זעירה וההפלגה ללב ים בספינה רעועה בלילות של פחדים, * הדו״ח הוכן על-ידי המוסד לתפקידים מיוחדים מתפרסמים כאן לראשונה. דברים אלה יכולים לשמש כמבוא ורקע לכל הנושא.

על מנת להגיע לציון, ויהי מה? כל אלה לא רק ממקור ההגיון וההכרח הם נבעו. נמצא אפוא, שלהבנת העניין הנדון נחוץ משהו נוסף על כלי ההגיון. הרוצה להבין הבנה של ממש את אשר התרחש ברחובם של היהודים במרוקו בשנים בהן אנחנו עוסקים, יצטייד תחילה בלב מבין ובאהבת אדם ולפחות בקצת הזדהות. לכשיהיה מצויד באלה, הוא יוכל להשיג סיפורי מעשה שונים, מהם אשר לא יאומנו כמעט.מעשה באם ופעוט על ידיה שהיו לאחדים מן החבורה העולה לציון. ולילה וקור ופחדים והס מלהוציא קול מאימת משרתי החוק. גזרו על השקט שליחי המצווה מישראל וגזרתם חוק. אלא שקטרגו השטן והקור והפעוט לא עמד בגזרה. בכיו המנסר היה בו כדי להכשיל המבצע כולו, הן אוזניים לכותל. לא הועילו לו לקטן שידוליה של האם הרחומה. היא בשלה והוא בשלו. לא ידע הזאטוט כי לציון הם עולים. בבהילות ובחפזה כיסתה האם את ילדה בכל כסות שהשיגה ידה ואכן דמם הבכי. עם הגיעם לחוף מבטחים, נמצא הילד מת מחניקה. כנראה לא מלאה עוד הסאה, אלפי שנים של דמעות, דם וקרבן־אדם אינן מספיקות, חסר היה עוד תינוק למניין.

ומעשה ביהודים שנקראו לעלות. היו הם יושבי כפר שלמרגלות האטלס. נתגלגלו הדברים ויום היציאה לדרך חל בשבת (כלל היה נקוט בידי אנשי ״עלייה ב' שהעלייה לארץ דוחה שבת ויום טוב), היה הקהל נבוך, חילול שבת לאו מילתא זוטרתא היא וקשה היה להכריע איזו מצווה גדולה יותר, העלייה לארץ הקודש או קיום מצוות שמירת השבת. הלכו אל רב העדה המכוון פעמיהם בעולם המעשה וההלכה. שקל הרב לכאן ולכאן, האריך בשקלא וטריא ונמצאו כפות המאזניים מתנודדות והולכות עד אם הכריעה הכף הטעונה מצוות העלייה לירושלים. אלא שמשום כבודה של שבת, ציווה הרב על בני עדתו להיות עוזבים את הכפר בהיותם מהלכים ברגליהם, עד אם עשו כברת דרך ראויה לשמה ורק לאחר מכן לעלות באוטובוסים המוליכים לגאולה. כך פתרו יהודים תמימים אלה שאלה רבתי וכך הם השיבו לקריאה המנסרת מימים קדומים: ״עוד אבנך ונבנית בתולת בת-ציון״.״.

ומעשה שהיה ואף הוא חל בשבת. עמד יהודי מישראל שלא עשה בשליחותה ואף עברית לא ידע על אם הדרך, רחוק ממרכז יישובי גדול, וחיכה להזדמנות שתבוא לידו בכדי לעשות דרכו לאחת הערים. לא שיחק לו מזלו והוא חיכה ארוכות מבלי שיזדמן כלי- רכב כלשהו שיסכים לקחתו. נזדמן שוטר ערבי למקום והוא ביקש עזרתו. השוטר שנענה לבקשתו עצר אוטובוס העושה דרכו העירה. היה האוטובוס עמוס נוסעים ורק לאחר מו״מ ממושך נעתר לו הנהג ולקחו. היו הנוסעים באוטובוס בני-כפר יהודיים שנסעו כמתוכנן צפונה לחוף הים. פתח ההלך הזר בשיחה עם שכנו למסע. היה הוא מדבר צרפתית ושכנו עונה לו בעברית. השיחה קלחה לאיטה ונקשרו קשרים ראשונים של שותפים למסע והיה בה בסיגריה שהוצעה ליהודי הכפרי כדי להשלים את מגע הידידות שנוצר. להפתעתו הרבה סירב הכפרי לעשן ואמר שאין הוא מעשן בשבת. היעדר העקביות של הכפרי נראה מוזר בעיניו של ההלך והוא שאל: ״מה משמע אינך מעשן בשבת, והנסיעה בשבת מותרת?״ השיב לו שכנו: ״העלייה לירושלים דוחה שבת״.

יש בהם בשלושת סיפורי המעשה שסופרו כדי להקנות מושג למי שעמל להבין, מהי הציונות של יהודים תמימים אלה. לדידם הלכה ציונית ומעשה ציוני אחד הם. פיהם ולבם שווים ותפילתם לשיבת ציון ולבניין ירושלים כנה.

הנה את היהודים האלה מצאו שליחי ישראל בבואם להשכילם בהלכות הגנה עצמית והכנה לעלייה לארץ. הקרקע שאותה עיבדו השליחים לא הייתה אדמת-בור, דורות על דורות חרשו אותה, דורות על דורות הכשירוה לתנובה וכלי עבודתם היו דת-ישראל, מסורת יהודית ואמונה בימות המשיח.

לעילוי נשמתו של עימנואל שבבו, ממנו אישית קיבלתי את הספר הזה בסיורי בצפת

המספרת

שמה היה מסעודה. אולם נקראה בפי כל ״אום עבדו״. מתוך יראת כבוד, על שם בנה עובדיה. לכבוד זה שחלקו לה כל דיירי הרחוב היו סיבות טובות. ראשית משום ייחוס אבות אשר להלן עוד ידובר בו. שנית מחמת אישיותה המיוחדת אשר בלטה על רקע הרובע הספרדי שבצפת דאז.

כיום חלק זה מתקרא ״העיר העתיקה״ אך בימים ההם לא היתה עיר חדשה ומימלא לא נזקקו לשם מוזר עתיק זה… אמת שהרובע הספרדי היה מאז ומתמיד בשיפולי ההר, אות ומופת הוא כי העדה הספרדית נאחזה בצפת לפני הגיע האשכנזים. מעל הרובע הספרדי התפתלו רחובותיו של הרובע האשכנזי ושניהם גם יחד מוקפים היו ברחובותיה של צפת הערבית כבטבעת מחניקה בזרותה.

הרחובות לא רבים היו אף לא ארוכים במיוחד. אך היו הומים מבני אדם. משפחות מרובות ילדים הצטופפו בבתים שנחצבו בצלע ההר, כאשר גגו של האחד משמש הדום לבית שמעליו. בתים בעלי קירות עבים בנויים אבן מסותת נתמכת בטיט ומעליהם תקרות קמורות אשר נבנו זמן רב לפני שבא הנער לעולם ועוררו תמיד את פליאתו: כיצד הצליחו הבנאים להציב קימורים ללא בטון וללא ברזל. מעולם גם לא ניתנה לו תשובה משביעת רצון, מהטעם הפשוט שהדור של הוריו לא נכח בשעת הבנייה.

ברחוב הספרדים התגוררו משפחות אשר מרביתן התייחסו לארצות המגרב וחלקן היה ממוצא פרסי. כולם צאצאים של יהודים שעלו ארצה לפני מספר דורות. החיים יחדיו במשך מאות בשנים הצליחו לטשטש את הבדלי המוצא. השפה היחידה אשר בה דיברו היתה ערבית יהודית צפתית. היא נבדלה הבדלה מוחלטת מהערבית של ערביי צפת. היו בה בשפה זו מילים משלה אף נגינות ודגשים מיוחדים. נקלטו בה מספר מילים מעברית, מלדינו ומעגה צפון אפריקאית.

מסעודה גרה במרכז הרחוב. היה לה חדר בפאתי חצר בית הוריה. חצר רחבת ידיים שצמחו בה עץ השיזף (״ענאב״) נושא פרי תאווה לחיך ושיחי הרדוף נותני ריח מרנין. חצר מאוד לא רגילה. מסביבה היו מספר חדרים אשר ראו בשעתם ימי זוהר ותפארת. סיפרו על אחד מהאבות שנתמנה לקונסול צרפת בימי שלוט התורכים בארץ. ־היתה לו חליפה רשמית מפוארת ובטקסים הלכו לפניו שני שלישים, ״קוואסים״, חוגרי חרבות. זאת היתה חצרו. משהו מתפארת זו עמד באוויר וניתן היה להריח אותו, לממש אותו… מה עוד שמאותה חצר יצא ספר התורה בל״ג בעומר. מסורת היתה וחזקה בידיהמשפחה שעברה מדור לדור. תועלת חומרית לא היתה בה. אבל פאר והדר היו כאן למכביר.

מדובר במסעודה בהיותה כבר אלמנה מחוסרת כל הנזקקת לסעד מהקופה של ה״כולל". על קופה זו שלט אחד הרבנים, חכם שמעון, בקפידה רבה ובקמצנות מופלגת. הנער נזכר שמסעודה הטילה עליו מידי פעם שליחות כלכלית חשובה. ״לך״, נהגה לאמר לו, "ובקש מכבוד החכם שיואיל ברוב טובו להעניק לי משהו מהקופה. אך תהא שפתך מנומסת, ראה הזהרתיך, ה׳׳חכמים״, אינם מקילים ראש בכגון דא…״

באחד הימים נכנס כהרגלו אל בית החכם ובדחילו ורחימו הציג לפניו את בעייתה של האלמנה, משל לא לכל אדם ברחובותינו ידוע מצבו של הזולת. נראה היה בעליל שה״חכם״, נהנה מהשררה שבידו. פניו אורו לשמע סגנון התחינה ששמה האלמנה בפי הילד. הוא הואיל לרשום מספר מילים בכתב ״חצי קולמוס׳ על פיסת קטנטנה, מטעמי חסכון. הילד פנה לבית המסחר ידוע בעיר שבעליו שימש קופאי המשלם על פתקאותיו של ה״חכם״. הוא חזר עם שלל: עשרה גרושים טבין ותקילין שדים להכין את השבת כיד המלך. הוא מצא את הזקנה יושבת לעת ערב בין קבוצת נשים המאזינות לאמרי השפר היוצאים מפיה.

״קשה להבין״, הוא אמר במשובה, ״כיצד פתק מקושקש הופך לכסף העובר לסוחר״… אמר ולא שם לב כי גם אשתו של ה״חכם״ יושבת בין המאזינות. עבר שבוע ואולי שבועיים. שוב נתבקש הילד למלא את שליחותו הכלכלית. הוא נכנס שוב לביתו של החכם ופתח בדברי התחינה השגורים על פיו. אולם ה״חכם״ הפסיקו בקול מתון, שופע ארס: "לא אינני מוכן לתת לך פתקים מקושקשים״.

דבריו לא הותירו בלבו של הילד כל ספק שפשעו כבד מנשוא. הוא חזר בוש ונכלם ללא הפתק. קשה לדעת כיצד הצליחה האלמנה להפיס את דעתו של ה״חכם״ הכל יכול שנפגע מדברי הלצון של הנער…

מסעודה היתה ידועה בכשרונה הגדול לספר סיפורי מתח מרתקים. היא לא ידעה לכתוב אך ידעה לקרוא שפה אחת ויחידה, השפה הערבית.. בנוסף לכך הטיבה לדבר אנגלית. מעולם לא ביקרה בבית ספר כלשהו. את הקריאה בערבית למדה בכוחות עצמה ובהשפעת שני אחיה בשפה זו והכירו היטב את מכמניה. קשרים רבים היו למשפחה עם נכבדי הערבים שבעיר. תשאלו, האנגלית מנין? ובכך כך היה המעשה:

אחת המשפחות האנגליות הגיעה לארץ ביום מן הימים ועלתה על קבר רבי שמעון בר יוחאי שבמרון. לאחר שהשתטחו על קברות הצדיקים, הגיעו בני המשפחה, רכובים על פרדות, לצפת. רצה הגורל ואחת הפרדות כשלה ליד ביתו של הקונסול הצרפתי, יצאו בני הבית לרחוב והפצירו באורחים האנגלים לסור אל ביתם ללינת לילה. האורחים נענו ברצון וכי היתה להם ברירה ? המארחים היו ידועים ברוחב לבם והאורחים נהנו. הביקור התמשך… ובמהלכו שודכה בתם אסתר-מלכה ליעקב חי בנו של הקונסול… היא ילדה את מסעודה ואת שני אחיה.

ממנה רכשה מסעודה את שפתה האנגלית מבלי להזדקק לספר… נפלו לידיה ספורים מתורגמים ממיטב הספרות הלועזית והיא בלעה את כולם בלהיטות ואצרה אותם בזיכרונה המופלא. אך את השבתות היא הקדישה לקריאה בתרגום הערבי של ספר התנ״ך. היא קראה בקול רם להנאתן של השכנות שישבו לידה תמיד ופצחו גרעיני אבטיח קלויים. פצחו ונאנחו… לעתים הבינו ולעיתים רק נחשו את פשר הדברים היוצאים מפיה של הלמדנית. לעומת זאת את סיפורי החול שלפה מזיכרונה פרקים פרקים, יריעות יריעות, בשפה עממית עסיסית, מלווים פרשנות והעיקר במתח תאטרלי, כאשר הנשים והילדים שמסביבה יושבים פעורי פה ושותים בצמא את דבריה.

העברת יום השוק לשבת

תעודות באנגלית בהמשך המאמר.

ימי השוק היו נערכים בימים שונים בהתאם למנהגי המקומות. היו מקומות בהם נערכו בימי ראשון וחמישי, ובאחרים בימי שני וחמישי. החלפת יום השוק לשבת היתה אמצעי בתחרות הכלכלית של המוסלמים ביהודים. היו מושלים שהעבירו את יום השוק לשבת על מנת לפגוע בהכנסות היהודים, ביודעם שיהודים לא יסחרו בשבת.

גרמני בשם ג. רוהלפס G. Rohlfs שביקר במארוקו ב-1861 כותב כי לעיר הקדושה תמאגרות (בואד דרעה העליון) נאסר על יהודים להיכנס, וכן אסור להם להשתתף בשוק השבועי הנערך מחוץ לעיר. כדי שלא יחושו בחומרת ההגבלה, נערך השוק בשבתות, ביודעם שיהודי לא יסחור בשבת.

לפי תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, העביר מושל מאזאגאן (כ 90 ק״מ דרומית לקזבלנקה) את יום השוק מימי שני לשבת. הדבר הגיע לידיעתם של דרומונד האי ושל טיסו שפנו לסולטאן ב 10 באפריל 1873 במכתב שבראשו הכותרת: ״תזכיר בקשר לקאיד (מושל) דו והיהודים המסכנים במאזאגאן׳ הפונים מבקשים מהסולטאן שיורה לקאיד שיחדש את יום השוק בימי שני, כפי שהיה בעבר. הנושא עלה שוב בדיווחו של דרומונד האי לשר החוץ ב 24 באפריל אותה שנה.

תשובת הסולטאן לפניית שני השגרירים נכתבה ב 25 באפריל, וזה נוסחה:

" בקשר לתלונת יהודים עניים במאזאגאן על שהשוק שהיה נערך מדי שבוע בימי שני, שונה לשבת- יום השבתון היהודי, הדבר נעשה לתועלתם נעשה לתועלתם של שבטים החיים בפרובינציות. לכן מוצדק שהמושל יבחור את היום המתאים להם ביותר. יתר על כן, דווח לסולטאן בעבר, שיום השוק שונה בעקבות פניות של כמה יהודים מקומיים שקיבלו חסותה של ארה״ב, ואינם נתונים לשיפוטם של המוסלמים. אלה אנשים בעלי אופי שלילי, שהתנהגו בניגוד לכללים שנקבעו ע״י המושל. למרות זאת ידאג הסולטאן לחקירת הענין ע״י אנשים שאינם נוגעים בדבר שיבדקו את הסיבה האמיתית לשינוי יום השוק. אם יתברר לסולטאן שהשבטים התלוננו על הנזק הנגרם להם, ולכן פנו לשינוי יום השוק, אז אין סיבה לשנות זאת. אבל אם יתברר שהשינוי הוא פרי יזמתו של המושל, אז יוחזר יום השוק לקדמותו.

לא ברור מה היה המניע של יהודים בעלי חסות של ארה״ב בשינוי יום השוק מימי שני לשבת, אם אמנם הידיעה היא נכונה. ויותר סביר שזו עלילה חסרת בסיס שהופצה ע״י אינטרסנטים שמטרתה להבליט את הניגודים בין יהודים בעלי חסות ובין אחיהם המקומיים חסרי החסות הזרה.

דרומונד האי פנה בנדון גם לוזיר סיד מוחמד ב 28 ביולי, כפי שעולה מתשובת הוזיר ב- 13 באוגוסט. בה נאמר כי הוחלט שיום השוק יוחזר ליום הרגיל (ולא לשבת) ״למען היהודים במאזאגאן״. זה המכתב האחרון בנושא זה שמצאנו. מתברר אפוא שיום השוק נערך בשבת לא בגלל האינטרס של השבטים, כפי שהניח הסולטאן לפי מידע שקיבל, שהרי המסקנה היא שיום השוק יוחזר ליום חול, בהם יוכלו גם יהודים לסחור. העברת יום השוק לשבת הופיעה כאיום כלפי יהודים כחלק מסחטנות של מושלים.

למשל, בפנייה של חכמי פאס לחברת כי״ח בי״א אדר תר״ם ( 12 במרס 1880) בבקשת עזרה במצוקתם נוכח גזרות והתנכלויות של מוסלמים, נאמר המשפט הבא: ״השר מפחיד כי יחליף יום השוק שמסתחרים בו יהודים לרוב, לקובעו בשבת״. לא ידוע אם אמנם ביצע את איומו^.

לפי עדויותיהם של תיירים אירופאים בשנים הבאות, ועוד בתחילת המאה העשרים, חזרה התופעה בכמה מקומות במארוקו^.

לסיכום, אילוצם של יהודים לחלל שבתות וחגים ע״י עבודות שירות, וכן העברת יום השוק לשבת בשליש האחרון של המאה ה 19, היו פרי יזמתם של מושלים מקומיים, ואילו הסולטאנים רצו לאפשר ליהודים לחיות על פי אמונתם. היה פער בין הפקודות שלהם ובין המציאות בשטח. המושלים לעתים העלימו עין מההוראות, ולא חששו שהדבר יפגע במעמדם. לסולטאנים לא היתה שליטה על המתרחש בפרובינציות, וגם הפקודות שלהם באשר להתנהגות אנושית כלפי יהודים לא בוצעו בעקביות. בתשובותיהם של הסולטאנים לשגרירי מדינות אירופה ומשרדי החוץ הובע הרצון לא לפגוע בחייהם הדתיים של היהודים ולנהוג כלפיהם בחסד ובצדק. אבל נושאים אלה היו חשובים בעיניהם, רק במידה והדבר עלול לקלקל את היחסים עם המדינות הנוצריות, כשהאינטרס הכלכלי חייב אותם ליחסים טובים. התערבות דיפלומטית בעקבות פניות של ארגונים יהודים בפריס ובלונדון, נשאה לעתים פרי.

נספח: תעודות 1

13 במרס 1873. שגריר בריטניה במארוקו לשר החוץ הבריטי בקשר לאילוץ יהודים ברבאט למלוח ראשי המורדים בשבת. שמע בפעם הראשונה שיהודים נאלצים לעסוק במלאכה בזויה זו בשבת.

FO 99/154

Tangier 13 March 1873

The Right Honourable The Earl Granville K.G. My Lord,

I have the honour to transmit herewith the copies of a letter addressed to me by Mr Cremieux President of l"Alliance Israelite" at Paris requesting me to make a representation to the Moorish Government regarding the tyrannical conduct of the Moorish Authorities towards the Jews of Rabat and Mequinez and of the reply I have addressed to M. Cremieux under flying seal, which I request may be forwarded to that Gentleman, if Your Lordship sees no objection.

I had not received a report from any other quarter of the alleged arbitrary treatment of the Jews by the Moorish Authorities at Mequinez, but with reference to that part of M. Cremieux's letter in which he states, that certain Jews at Rabat had been compelled by the Governor to salt the heads of rebels who had been killed when fighting against the Sultan's army in his progress from Fez to Marocco, I have to acquaint your Lordship, that the first notice I had of this proceeding, was from an article appeared in the Gibraltar Chronicle shortly after my return to Tangier. I then wrote to the Vice Consul at Rabat and requested him to inform me whether there was any foundation for this statement. The Vice Consul confirmed the report but as the Moorish Minister was absent, I thought it preferable to await until I arrived at the Court, before I interfered in this matter so that I might have an opportunity of making known, in a private interview, I may have with the Sultan, the conduct of his authorities. I should mention that it has been the custom from ancient times to compel the Jews to salt the decapitated heads of rebels, but this is the first time that I heard of Jews having required to perform this nauseous and horrible operation on their Sabbath. I have the honour to be, with the highest respect,

My Lord

Your Lordship's most obedient humble servant J. Drummond Hay