המיסיונר מרקהיים – היהודים והמיסיון האנגליקני
ג׳והן דרומונד האי, שיחסיו עם יהודי מרוקו היו טובים, והוא נחלץ לעזרתם בשעות של מצוקה, ביקש ממרקהיים שלא יתערב באמונת היהודים, וכי אם ילמדם תנ"ך, יעשה זאת בדרכם של היהודים. זה המסר שהעביר למיסיונר באמצעות תורגמנו היהודי (ראה תעודה 4).
תעודה מספר 4
29 ביולי 1854. מכתבו של המיסיונר מרקהייס למזכיר האגודה הלונדונית. הוא כותב על נסיעתו לגיברלטר כדי להשיג מורה יהודי לבית ספרו, דבר שלא עלה בידו בגלל המכשולים שמציבים בדרכו מנהיגי היהודים, הרוצים שבני עמם יישארו ״בבורותם״. הוא מאשים בכך גס את ג׳והן דרומונד האי שתבע ממנו ללמד את התנ״ך ״בדרכם של היהודים״, על ידי מורה יהודי, ולא להתערב בחיי הדת של היהודים.
Tangiers, July 29th 1854
Rev. C.J. Goodhart My dear Sir,
In my last I could hold out no encouraging prospect of realizing my efforts with respect to the School, according to my intention therein expressed I continued my struggling endeavours and went over to Gibraltar to procure a Jewish Teacher, the result of which proves to me, that I cannot establish it for the present, until it please the Lord to remove the obstacles thrown in the way by those that are in authority, and who think it their interest that the people should be left in ignorance in order that their evil deeds may not be made manifest — artful machinations have been employed.
One for instance, it was thought that as a Missionary School I would not consent for the New Testament not to be taught in it — that difficulty removed, I was told by Mr Hay, that the Old Testament must be explained according to the "Jewish way", in fact the Jews must be the teachers and there must be no interference with them in their religion.
This he also communicated to his interpreter Jews, who spread it abroad, and my poor brethren in this Western Egypt dare not accept me as their Moses against our English Pharoah (sic). My Jewish friends in Gibraltar put me in possession of much secret undermining influence that is at work here to get me away — that no Jew will dare either to come to me or send his child to a School of mine — that nothing can be done that Mr Hay does not choose.
(Signed) H. A. Markheim
הדבר לא הניח את דעתו של מרקהיים, וכתגובה העליל על דרומונד האי כאמור לעיל. מרקהיים ביקר בגיברלטר בחפשו אחר מורה יהודי לבית הספר שהוא עמד לייסד, אבל נכשל. נראה שאף לא יהודי אחד ניאות לעבוד אתו. במכתבו למזכיר האגודה ששלחה אותו הגיע למסקנה שאינו רצוי כאן, ושאף יהודי אחד לא יעז לבוא אליו או לשלוח את ילדיו לבית הספר שלו, וכי ״אי אפשר לעשות כאן צעד כלשהו ללא הסכמתו של דרומונד האי״.
האחרון קיבל מזקני קהל טנג׳יר מכתב המלצה בשם כל הקהילה, המעיד על יחסים טובים בינם לבין הדיפלומט. דרומונד האי שלח מסמך זה לשר החוץ, כדי להזים את עלילות מרקהיים, ותבע מהאגודה לפטר את המיסיונר, ולכתוב כי האשמותיו חסרות כל בסיס. ואם יסרבו — ידרוש לחקור את הנושא עד תום, וכן איים לתבוע את האגודה על הוצאת דיבתו.
גם האגודה דרשה לחקור את הסכסוך כדי להגיע לאמת. בנובמבר 1854 התבקש מושל גיברלטר על ידי ממשלת בריטניה למנות את התובע הכללי שם לחקור בפרשה. ג׳ורג׳ בראון( Brown ) הקונסול הכללי של ארצות הברית במרוקו ניסה לפייס בין הצדדים לאחר שמרקהיים הציע התפייסות.
בתחילת 1855 ביקר מרקהיים בעיר אלג׳יר, לאחר מכן בגיברלטר, ודומה שהתחמק מחקירה. בסופו של דבר ויתרה האגודה על החקירה לאחר שבאה למסקנה שהשליח שלה אשם, והפסיקה את שליחותו במרוקו. המכתב האחרון בנושא זה, שכתב משרד החוץ לאגודה המיסיונרית, הוא מיום 2 ביוני 1855, ונאמר בו כי שני הדיפלומטים ראויים לפיצוי על הפגיעה בהם.
זהו תקדים ראשון לסכסוך בין מיסיונר אנגליקני לבין הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה במרוקו, תופעה שתחזור בשנים הבאות בדרכים אחרות. בדיווחים שמסר מרקהיים לשולחיו, ושפורסמו על ידם, אין זכר למתיחות ששררה בינו לבין הגורמים במרוקו. הוא כתב על מצב היהודים במקומות שבהם ביקר. התרשמותו ממצבם העגום לפי דבריו, היתה זו:
א. בין רבבת היהודים במוגדור אין אף אחד המסוגל להציע תרופה למחלות הפורצות שם מפעם לפעם, ובוודאי לא לרפא את החולים.
- אין הם דואגים לחינוך נאות לילדיהם, למרות טענת הרבנים הזקנים שהם כואבים את מצבם הרוחני הירוד. לטענתו, יש יהודים בטנג׳יר השולחים את בניהם לבית ספר קתולי, אף כי הם מעדיפים חינוך בבית ספר פרוטסטנטי בשל האפשרות ללמוד תנ״ך. אבל אין באפשרותו למלא העדפה זו.
- למרות הדיכוי וההשפלות תחת עולם של המוסלמים — אין היהודים מצליחים להתאחד. מסקנתו הייתה כי יש כר נרחב לפעילות מיסיונרית. הוא דיווח שבגלל עוניים של היהודים, מכר להם את הספרים במחיר נמוך מהנדרש.
האמין שאין הם משמידים אותם למרות החרם, אלא תולשים מהם דפים כדי ללמד את בניהם לקרוא. כדוגמה להצלחתו מספר מרקהיים כי זקן ושמו רבי יצחק, יליד פאס, שגר במרתף עלוב, קנה עותק של ״הברית החדשה״ בפרנק אחד, סכום השווה לסכום התמיכה השבועית שמקבל אותו זקן למחייתו.
הזקן אמר למרקהיים שהוא ובנו החולה יתפללו למענו לאריכות ימים בזכות העובדה שמכר לו את הספר במחיר מוזל.
על מיסיונרים שליחי כיתות שונות — אנגליקנים, מתודיסטים, ופרסביטריינים, שפעלו במרוקו בשנות ה־60 וה־70, התפרסמה ידיעה ב־1873 . זו אומרת שכבר 8-7 שנים קודם לכן הפיצו כיתות אלה חומר תעמולה בספרדית, בצרפתית, באנגלית ובעברית ומשערים שגם בערבית.
בין המפיצים היו גם נשים. קהל היעד היה ספרדים קתולים ויהודים. ילדים יהודים התגודדו סביב השליחים כדי לקבל פרוטות. הצלחת המיסיונרים התבטאה בהטבלת יהודי ״נכבד״ שתמורת הסכמתו הובטח לו תשלום יומי. הגורם הכלכלי לנכונותו של יהודי להתנצר ראוי לתשומת לב, והוא חוזר גם בשנים הבאות.
ASSEDO-ASSEO-ASSOR-ASSIDON
ASSEDO
Nom patronymique d'origine espagnole, indicatif d'un trait de caractère, sans doute déformation phonétique de aseado, l'homme soigné, élégant, bien mis. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc, en particulier à Marrakech.
ASSEO
Nom patronymique d'origine espagnole, indicatif d'un trait de caractère: celui qui aime la propreté. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à cette époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc (Mogador, Casablanca).
ASSIDON
Nom patronymique sans doute d'origine phénicienne, le pêcheur en mer, à rapprocher de la ville biblique de Sidon (Tyr), au Liban et des autres patronymes Sidon, Sidouni. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc, à Mogador et Agadir et, par émigration à Casablanca.
SIMON-SION: Fils de Max, administrayeur de sociétés et un des notables de la unauté de Casabblanca. Né à Agadir 1948, professeur de mathémathiques. cours de ses études à Paris, il fut conquis par les idées gauchistes qu'il ua à professer à son retour au Maroc, implique dans les événements et les mouvements de grève qui ensanglantèrent Casablanca en 1972, il fut arrêté avec les autres meneurs gauchistes et condamné à quinze ans de prison, alors qu'il n'avait que 23 ans. Libéré avant terme en 1989 dans le cadre de la politique de libéralisation du régime, il se .joignit à l'affaire familiale à Casablanca, évitant toute activite politique
ASSOR
Nom patronymique a l'origine et a la signification difficiles à préciser en raison de la confusion dans la prononciation des Juifs maghrébins entre le s et le ch. Si on se base sur prononciation arabaphone, c'est un patronyme d'origine arabe indicatif de métier: le presseur, sans doute presseur d'olives pour fabriquer de l'huile. Autre explication basée sur une origine hébraïque, dérivé de "esser", le chiffre dix: le préleveur de la dîme, ou celui conformément au commandement biblique, consacre à la charite le dixieme de ses revenus . On peut y trouver un début de confirmation dans le fait que ce patronyme existe également chez les Musulmans, sous la forme de Achour, dans le même sens de dixième, mais désignant le dixième jour du mois de Muharram, célébrant le martyr de Hussein. Mais si on retient cette prononciation de Achour, ce patronyme pourrait être d'origine biblique, altération du prénom biblique Acher, qui siginifie réussite, qui a donné la tribu du même nom, et qui était un prénom peu donné au Maghreb. Mais selon les recherches très fouillées faites par un membre de la famille, Maître Charles Assor, l'origine du nom serait berbère et liée à la ville de Mogador, berceau de la famille. Les Phéniciens, qui croisaient au large des côtes atlantiques du Maroc, avaient donné à un fortin, visible du grand large, le nom de Migdol (tour, en hébreu également), qui fut transformé par les navigateurs portugais en Amogadore (qui devait donner Mogador). Les Berbères traduisirent le mot Migdol (fortin) en Sor (mur, fortification, également en arabe) et le lieu en Tassort, et ses habitants, les Aït Assor. A leur tour, les Arabes appelèrent ce petit fortin, le petit mur, Souira, qui est le nom arabe de Mogador. Le nom est attesté en Espagne dès le XlIIème siècle, et au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc à l'époque. Autres orthographes: Achour, Achor, Lachour. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Marrakech, Fès, Mogador, Tanger, Casablanca), en Algérie (Alger, Oran, Constantine)et enTunisie(Tunis, Djerba)
- HAIM: Un des rabbins marocains qui se joignirent à rabbi Shélomo Perez, dont il était le gendre, ayant épousé l'une de ses filles, quand il quitta Fès pour se rendre en Terre Sainte. En route ils s'arrêtèrent à Djerba, le grand rabbin ayant décidé d'y rester pour y enseigner la Torah et relever le niveau très bas des études talmudiques. Après la mort de son illustre beau-père, qui s'acquit dans l'île une grande réputation de piété et d'érudition, il contribua à l'impression de ses oeuvres (voir Perez)
SALOMON:
Grand négociant à Mogador, première moitié du XIXème siècle. Il eut deux fils: Haïm, qui poursuivit l'affaire familiale à Mogador et Moché, (Messane) qui fut son correspondant à Manchester, en Angleterre, principal partenaire commercial de Mogador.
SALOMON:
Fils de Haïm. Grand négociant et consul de Grande-Bretagne à Marrakech à la fin du XIXème siècle.
ISAAC
(1900-1969): Fils de Salomon. Riche et pieux notable de la communauté de Marrakech dont il assuma la présidence dans les années cinquante. Militant sioniste actif.
JOSE: Notable de la communauté d Tanger membre de chambre Marocaine du Commerce au début des années cinquante, quand Tanger jouissait encore d'un statut international.
- ABRAHAM: Rabbin de la petite communauté sépharade de Lisbonne, des années cinquante à sa mort en 1994, né à Tanger. Chef spirituel de la grande synagogue Shaaré Tikva, restaurée en 1904, qui a réussi à ramener au judaïsme de nombreux Marranes. Depuis sa disparition, le poste de Grand Rabbin de Lisbonne est resté vacant.
SYDNEY SALOMON: Fils de Messaoud, fils de Messane, né à Casablanca en 1931. Directeur de Marketing international dans une entreprise anglaise de machines agricoles, basée à Londres. Après des études de droit et de comptabilité en France, il s'installa en Angleterre, ayant hérité de son grand-père, né à Manchester, la nationalité anglaise, où ii suivit une formation d'ingénieur électrique. Fondateur et premier président de l'Association des Originaires du Maroc en Grande-Bretagne, qui fut reçue solennellement par S.M. Hassan II lors de sa visite officielle en Angleterre en 1989.
L'un des membres fondateurs du Rassemblement Mondial du Judaïsme Marocain à Monntréal en 1985.
CHARLES-SALOMON: Fils d'Isaac
Avocat né à Marrakech. Membre du cabinet du premier ministre juif de l'histoire du Maroc, Léon de Benzaquen, nommé ministre des PTT dans le premier gouvernement du Maroc indépendant en décembre 1955. Il exerça ensuite à Rabat et à Marseille jusqu'à sa retraite. Président de la Communauté israélite de Stricte Observance, la CISO, à Marseille.
ASSOUED ou ASSUED ou SOUIED ou SOUED ou SUID : nom d’origine arabe (sûad) signifiant noir. C’était un nom donné à un enfant écarter le « mauvais œil ».
פריסת ההתיישבות הכפרית והקיבוצית במדינה הצעירה-באדיבותו של דודי אסולין
אשיה של קהילת יפו. משמאל למעלה בכיוון השעון: חיים אמזלג, אברהם מויאל, רבי אהרון שלוש, אהרון מויאל, אברהם חיים שלוש ומשפחתו.
במקביל להתיישבות בירושלים, המערביים היו חלוצי היישוב היהודי בחיפה והתיישבו בדרומה, ברחוב היהודים (חראת אל יהוד). גם בעכו ובצידון התיישבו מבני עדת המערביים. לשפרעם הגיעו ב- 1850 שלושים משפחות ממרוקו וחברו לקהילת מערביים שהייתה קיימת שם מאות בשנים. גם לחברון וטבריה עלו באותה תקופה. יהדות צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט היו מחדשי היישוב היהודי ביפו בשנות השלושים של המאה ה- 19, לאחר כ – 800 שנה, בהן כף רגל יהודית לא מצאה מנוח שם. במחצית השנייה של המאה ה – 19 היו ביפו 65 משפחות ספרדיות, רובן יוצאי מרוקו ו- 3 משפחות אשכנזיות. עלייה ממרוקו יחד עם חבירה של כמה מבני ה-"עדה המערבית" בירושלים הפיחה חיים ושגשוג בעשרות השנים הבאות ביישוב. היו הם סוחרים אמידים צעירים, חדורי ציונות, ששלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של השלטונות דאז. מטרתם ופרי עמלם הייתה קהילה של "תורה ועבודה" המתפרנסת מיגיע כפיה המאמינה שעלייה לארץ, יישובה ובניינה הם שיביאו את הגאולה הנכספת. הם קנו אדמות, ביססו תשתיות יישוב ומסחר לעולים עתידיים, הקימו יישובים וחידשו התיישבות יהודית במקומות שונים. נציין פועלם של כמה מראשי המתיישבים: משפחת מויאל על כל ענפיה – אברהם מויאל, ממייסדי קהילת יפו, נציג הברון, נציג כי"ח ויו"ר חובבי ציון, שלח עשרות משפחות להקמת יישוב יהודי בעזה, שכם, רמלה ולוד לצאת חלוצים לקראת עולים מרוסיה ע"י הכשרת מקום קליטה עירוני נוסף מלבד יפו (על זאת ועוד מובא ביתר פירוט בספרו של מרדכי אלקיים – "40 שנות יישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה"). יוסף מויאל, סגן קונסול ספרד ומאוחר יותר קונסול פרס ביפו וממנהיגיה של עדת המערביים, סוחר מצליח שהיה אחראי על גאולת אדמות רבות באזור תל אביב – עליהן, בין היתר, הוקמו שכונת "מחנה ישראל" בירושלים (1866) ושכונת "מחנה יוסף" הקרויה על שמו (אם כי ראיתי בספרו של עוזיאל חזן ששכונה זו הוקמה ע"י מערבי אחר, הרב יוסף ארוואץ). יזם והקים מוסדות ומבנים שונים ביניהם כיכר השעון של יפו. חיים אמזאלג, סגן קונסול בריטניה וקונסול כבוד של פורטוגל, חבר בועד קהילת יפו, עסק בבנקאות, בעסקי קרקעות ומסחר. הוא רכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו למטרת גידול פירות הדר, בנוסף רכש אדמות בראשון לציון והיה מעורב ברכישה של אדמות בפתח תקווה. מאוחר יותר עסק בייצוא של תוצרת הארץ – דגנים, פירות הדר ותוצרת חקלאית מסוגים שונים. משפחת שלוש על כל ענפיה – אהרון שלוש, מראשי העדה הספרדית ביפו, הוא ובנו, אברהם חיים, היו מקימי שכונות "נווה צדק" (1887) ו – "אחוזת בית" (1909 – לימים תל אביב). יחד עם חיים אמזאלג ויוסף מויאל היה אחראי לגאולת אדמות רבות בתל אביב של ימינו, עליהם נבנו שכונות כמו "מחנה יהודה" (1896), "נווה שלום" (1890) ושכונת אהרון, שנקראה על שמו. אברהם חיים שלוש וניסים אלקיים עמדו בראש הגרעין ההתיישבותי לעזה. אברהם שלוש ואחיו הצעיר, יוסף אליהו, הקימו, מאוחר יותר, בית מסחר לחומרי בנין ובית חרושת למרצפות, בנו בית ספר לבנות, בתים בנווה צדק ואת הגימנסיה "הרצליה" באחוזת בית. ניסים אלקיים רכש אדמות בעזה והיה מחדש היישוב היהודי בבאר שבע כשהעתיק מגוריו לשם, יצר קשרי ידידות עמוקה עם הערבים המקומיים, עסק במסחר ויצר שותפויות עסקיות.
פריסת ההתיישבות הכפרית והקיבוצית במדינה הצעירה
לפני כשלושה חודשים הוריי לקחו את אחותי קרן ואותי לטיול שורשים במרוקו שם ביקרנו באתרים הפופולאריים וכן התחקינו אחר המקומות בהם הורי ואבותיי נולדו ובילו. כל יום עלה על קודמו בעוצמת החוויות החזותיות והרגשיות שנגלו לעינינו ולליבנו. ביום החמישי הגענו לוורזאזת, עיר הסרטים הקסומה, השוכנת מדרום להרי האטלס הגבוהים, ממזרח לעמק הטודרה וממערב לשולי הסהרה. היום העמוס שהיה כמעט מאחורינו לא הרתיע את רצוני שלי ושל אחותי לנשום את העיר ואת התרבות הברברית המקומית בשעות לילה מוקדמות. בדרכינו חזור צדה את עינינו חנות מזכרות שפספסנו בהלוך שעם קצת יותר יוזמה יכלה להיות מוזיאון ראוי. כתליה ותקרתה של פנים החנות היו עמוסים עד אפס מקום בכלי נחושת, אלפקה, עץ, חרס, וקרמיקה, במוצרי עור וביגוד שונים. בעל החנות הזמין אותנו להיכנס לחללים נוספים במעמקי החנות. באחד מהחדרים קרן התבוננה בצלוחית ועליה כיתוב עברי מעניין והמוכר, שהבחין בכך, קרא לי לקצו השני של החדר. הוא הוציא תיבת עץ עתיקה וגדולה ולעניי נגלו פיסות היסטוריה יהודיות מרתקות – חנוכיות מכסף קטנות וגדולות עם תחריטים מיוחדים, שרשראות מזהב נושאות מגן דוד, כלי נוי יקרי ערך, נטלות כוסות ומה לא. הוא סיפר שלידם הייתה גרה משפחה יהודית, כך סיפרו לו הוריו, ששכנה לצדם דלת מול דלת ושהקשר היה חם ומכבד. "למה הם השאירו את כל הדברים יקרי הערך האלה?" שאלתי. "כי הם פשוט עזבו הכל ב- 48, לא הסתכלו אחורה, ולא יכלו כנראה לשאת את כל הציוד". ואני נשארתי עם המחשבה – איזו כמיהה לארץ וציונות היו להם!. הם לא היו מאוימים ולא הרגישו ככה, לא מצד המרוקאים שסיפורים יש למכביר על קשרם החם עם היהודים ובטח לא מצד הברברים שפוליטיקה עוד פחות בסדר היום שלהם.
בעשרים שנותיה הראשונות של מדינתנו, לאחר השואה האיומה, זרקור העלייה היה מכוון על יהדות צפון אפריקה. בתקופה ההיא מידת הפיזור היישובי בארץ הייתה נמוכה מאוד. "הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה כמעט ריקה. הגענו מנקודת האפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו." – כך מעיד מר יחזקאל זכאי שהיה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות החקלאית (מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ"ל מקורות ועוד). ממשיך ואומר מר זכאי – "הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור התענך, ברמלה, בלוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא?. גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד… על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!… בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ, כבשנו אותה בגאוגרפיה".
קברניטיה של המדינה הטרייה היו ערים לבעיית ריכוז האוכלוסין, ולמען הבטחת המשילות, הביטחון ועיבוי הגבולות הוקמו 537 יישובים כפריים שנחשבו לגולת הכותרת של המפעל הציוני. יישובים אלו הוקמו בשלושת העשורים הראשונים כאשר מעל ל – 100 מתוכם הוקמו ע"י עולים ממרוקו, במקומות שלא היו מיושבים עד אז. בשנת 1954-1955 הוקמו 16 יישובים כפריים בחבל לכיש מתוכם נזכיר את: איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה ולוזית. בשנים אלו הוקמו 6 יישובים בחבל התענך: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר יפה. ישובים אלו התווספו לשלושה יישובים שהוקמו 4 שנים קודם: אביטל, פרזון ומיטב. במקביל ובשנים העוקבות לפיתוח חבל לכיש והתענך נוספו עוד 22 יישובים בנגב, שפלת יהודה, איזור מועצת גזר- בית שמש (כמו יד הרמב"ם ושדות מיכה, מבין ארצות מוצאם של החלוצים הכפריים 25 אחוז היו ממרוקו בלבד וזאת תרומה אדירה מאוכלוסיה חסרת כל רקע חקלאי ועבודת כפיים, שהורגלה בעיקר למלאכות אומנותיות ומסחר. למרות העדר הניסיון החקלאי היו מקרים שהייתה התארגנות עוד במרוקו כמו יד רמב"ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה. בתי ספר חקלאים נוסדו במרוקו כמו section agricole שנוסד במרקש ב- 1936. כמו כן הוקמו גרעינים של צעירים שהוכשרו לחיי שיתוף בקיבוץ ולעבודה חקלאית בטולוז שבצרפת, במרוקו או בארץ. בארגון הצעירים לקחו חלק תנועות הנוער שפעלו במרוקו כמו: דרור, הבונים, הצופים, הנוער הציוני והתנועה הקיבוצית. עוד מ- 1946 הייתה קשורה התנועה הקיבוצית בארץ עם מרוקו ושלחה שליחים והשקיעה משאבים להגשמה ציונית בקיבוץ. פירותיה הראשונים של השקעה זו באו לידי ביטוי בהקמת קיבוץ ברור חיל וצאלים ב – 1948. ב 1951 צעירים מרוקאים התגייסו לנח"ל והקימו את קיבוץ יוטבתה. תרומתם של צעירים אלו למפעל הקיבוצי באה לידי ביטוי בעוד שלושה אופנים: 1. קיבוצים שהמשך קיומם התאפשר בזכות הצטרפותם של גרעינים ממרוקו כמו קיבוץ גזר ועין גב. 2. גרעינים שהצטרפו לקיבוצים קיימים. כל גרעין כזה מנה בין 30-50 צעירים וצעירות בני 18-21, משכילים מבני המעמד הבינוני העירוני של מרוקו. 3. נערים ונערות שעלו במסגרת עליית הנוער ונקלטו בקיבוצים. כל אופני המעורבות הזו יצאה לפועל ב- 39 קיבוצים ברחבי הארץ
פרטים נוספים על תרומתה האדירה של יהדות מרוקו למפעל ההתיישבות לאחר קום המדינה ניתן להשיג מעבודת מחקר מאוד יפה, עניינית ומקיפה(שממנה שאבתי את כל העובדות והמספרים בחלק זה) של ד"ר אלישבע שיטרית: "חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ".
מאמר זה נכתב לזכר סבי, רבי דוד אסולין, שאני קרוי על שמו. סבא דוד פעל רבות למען קהילתו בעיירה נטיפה(פום ג'מע, צפונית מזרחית למרקש) בחומריות ורוחניות, ריפא חולים, עזר ליולדות, ייצג בעלי דין ויישב סכסוכים. היה אהוד ואהוב על קהילתו ועל השכנים הערביים. כמו כן היה פעיל עם הסוכנות היהודית וסייע לרבים מבני העיירה לעלות לקזבלנקה ומשם לארץ. במהלך חייו סבל ייסורים רבים וקבלם באהבה – שבר את רגלו (שכנראה לא התאחתה בחזרה מעולם), חלה בסכרת, בשנים 41-42 נלקח כל רכושו והקרקעות של משפחתו בצו גרמני ונכלא חצי שנה כשניסה לדרוש צדק. בעת שניסה לעלות בעצמו לארץ יחד עם אבי, נכלא בטנג'יר לשנה מה שהפך אותו לאסיר ציון שלעולם לא הוכר בכך ולא בפעולותיו הציוניות. יהי זכרו ברוך
הערה אישית, כאשר אמי שתחיה הייתה במיטבה עם הזכרון, אזי ידעה היא לספר לי על רבי דוד אסולין שאותו הכירה אישית מהעיר אנטיפה – פום אל-ג'ומעא……
זה לא נתפס! 20 שנה, עשרים! התגוררו ונלחמו לחיות ולהיאחז בקרקע ומי שגירש אותם לא היו היתושים ומחלותיהם, אלא בני אדם!
אי-שם בשנות ה-90 ראיתי את הסרט התיעודי "דקל שפל צמרת" של איילת הלר, על סיפור הגירוש ואני זוכר איך עיניי זלגו דמעות.
הסרט הזה חייב להיות ברשת! מתפלא מאוד שלא נמצא.
היו לא-מעט סיפורים קשים, אבל זה אחד המזעזעים שבהם.
שבת שלום
חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ – מאת: דר' אלישבע שטרית
חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ
מכתב תודה שפורסם בעיתון "חבצלת" (ב 8 ביוני 1883)
מאת: דר' אלישבע שטרית
מהמחצית השנייה של המאה ה- י"ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י"ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1912- 1956; ובשנים 1956- 1966 – תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.
דר' אלישבע שטרית היסטוריונית ואומנית, שוקדת על הפצת תרבותה של יהדות מרוקו באמצעות המחקר ההיסטורי והאומנות.
ראשית ההתיישבות בארץ בעת החדשה
עד למאה הי"ט התיישבו מרבית העולים ממרוקו, בדומה לעולים מארצות אשכנז, בארבע "ארצות הקודש" (ירושלים, חברון, טבריה, צפת). אולם, עוד לפני העלייה הראשונה (1881- 1904) העתיקו מספר משפחות את מושבם מירושלים ובאו להתיישב ביפו. בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה – י"ט כללה הקהילה היהודית ביפו כשישים וחמש משפחות, רובן מיוצאי מרוקו, ורק שלוש מהן מיוצאי אשכנז. מהם היו סוחרים וחנוונים, אבל רבים התפרנסו מעמל כפיים. כן הלך והתפשט העיבוד של אדמות חקלאיות ושל פרדסים. לקראת שנות השמונים של המאה גדלה האוכלוסייה היהודית במידה כה רבה עד, שהיישוב התפשט מעבר לחומות העיר.
בין המשפחות הבולטות שתרמו לגידול היישוב היהודי ביפו ולפיתוחו יש לציין את משפחת שלוש (ענף זה עלה מאלג'יריה) משפחת אמזלאג , משפחת מויאל, משפחת נבון ואחרות, אשר חלקם נמנו עם הספרדים (אחד מענפי משפחת אמזלאג עבר ממרוקו והתיישב בגיבראלטאר וענף אחר היגר ממרוקו לליסבון בירת פורטוגל) וחלקם עם בני "העדה המערבית" בירושלים ("מערבים" – כינוי ליהודים שהם או אבותיהם נולדו במרוקו). הם קנו אדמות מחוץ לחומות יפו והקימו עליהן שכונות חדשות: "נווה צדק" (1887); "נווה שלום" (1890); "מחנה יהודה" (1896); "יפה נוף" (1897); "אחוזה" (1900) ואחרות. חיים אמזלאג היה מראשי הקהילה הספרדית ודמות בולטת ביישוב. הוא עסק בבנקאות ובנדל"ן וגם שימש בתפקידים קונסולאריים מטעם שתי ארצות: פורטוגל (קונסול כבוד) ובריטניה (סגן קונסול). חיים היה אחד מהיהודים הראשונים בארץ שרכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו ונטע עליהן פרדסים לגידול פרי הדר. הוא הרבה להיפגש עם אישים, כמו מונטיפיורי, לורנס אוליפנט, ויליאם הכלר, יחיאל פינס ואחרים, שביקשו לקדם את חזון התקומה והשיבה אל העבודה החקלאית וסייע להם ברכישת קרקעות להתיישבות חקלאית.
חיים אמזלאג היה מעורב ברכישת אדמות ראשון לציון, אחד מארבעת הישובים הראשונים של העלייה הראשונה, שנוסדו ע"י עולים ממזרח אירופה. נתמנה לנשיא הכבוד של "ועד יסוד המעלה", שנוסד ב-1882 – ארגון ראשון שטיפל ביישוב ארץ ישראל ובייעוץ למתיישבים החדשים- ושבראשו עמד זלמן דוד לבונטין. במסגרת הוועד העניק אמזלאג – מכספו הפרטי – להתיישבות החקלאית החדשה והפעיל את השפעתו אצל שלטונות תורכיה ובריטניה כדי לקדם אותה. על פעילותו זו קיבל מכתב תודה שפורסם בעיתון "חבצלת" (ב 8 ביוני 1883) שבו נכתב בין היתר כך:
אנחנו תושבי ראשון לציון…וברכתנו מעומק לבנו להאדון הנכבד והנעלה נודע לשם ולתהילה ס' חיים אמזלאג ולבן אחיו האברך הנכבד ואוהב עמו יוסף נבון הי"ו. אנחנו רק גרים וזרים היינו בבואנו לארץ הקודש ולא ידענו באיזה אופן לבחור לנו מקום ולקנות קרקע, ורק בעמל האדונים הנכבדים האלו השגנו מטרתנו ותודות לאל … בפרט אסירי תודה אנחנו לס' חיים אמזלאג אשר בשמו הנכבד סתם פי כל אלה המשטינים והמקטרגים, והוא היה בעזרינו כי עשינו בהמושב כל הדרוש לנו ולא קם שום איש נגדנו.
כנראה שאמזלאג היה מעורב גם ברכישת אדמות באם המושבות – פתח תקווה.
זאת ועוד, יהודי יפו "המערביים" ובראשם אהרון שלוש, נטלו חלק חשוב, ביחד עם בני העלייה השנייה, בהקמתה של העיר העברית הראשונה "אחוזת בית", היא תל אביב (1909).
גם בירושלים תרמו בני "העדה המערבית", הלוא הם יוצאי מרוקו בארץ, חלק חשוב בפריצת החומות. הם היו הראשונים מבין בני העיר העתיקה, אשר קנו בכספם אדמות פרטיות כדי להקים עליהן שכונות חדשות מחוץ לחומות, והראשונה שבהן היא "מחנה ישראל". (כידוע, הקים משה מונטיפיורי את משכנות שאננים, השכונה הראשונה מחוץ לחומות, אולם במשך מספר שנים לא רצה איש מבני ירושלים העתיקה להתגורר בה, אפילו לא תמורת תשלום שהובטח למי שיגור בה).
יהודי פאס תרל"ג- תר"ס – 1873-1900- אליעזר בשן
בעלי חסות ואזרחות זרה.
החבצלת -1880
על בעלי תעודות חסות של מדינות זרות לא חלים " תנאי עומר " ולא ההגבלות וההשפלות האחרות החלות על הד'ימים. אולם לא הייתה עקביות, והיו מקרים בהם התעלם הממשל בפאס מפריבילגיה זו. גם היהודים בעלי חסות לא היו מודעים תמיד לזכות זו ולא ניצלוה. הדברים עלו משנות ה – 70 של המאה ה – 19 ואילך. בשנת 1873 ניתנה הוראה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי לקראת סוף כהונתו, בספטמבר אותה שנה, שגם בעלי תעודות חסות בערים מסוימות במרוקו חייבים לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי, ואסור להם ללבוש בגדים אירופיים. יהודי אלג'יריה קיבלו אזרחות צרפתית לפי חוק שהתקבל ב – 24 באוקטובר 1870 ואלה טענו שמכוח אזרחות זו אינם חייבים בתנאי ההשפלה שחלים על יהודי מרוקו, והדבר יצר מתחים עם השלטונות. נמנה מקרים אחדים שאירעו החל משנת 1873 ואילך. מסעוד דרעי סוחר באבני חן רכב על סוס בטנג'יר לפאס לרגל עסקיו כשהוא מצוייד בפספורט חתום על ידי שגריר צרפת ומכתב ממושל טנג'יר. לאחר הגעתו קיבל מכתב מהמושל שני חייליו נילוו אליו והזהירוהו שאם יתעקש לרכב, יולקה. החיילים הסיתו נערים לרגום אותו. הוא פנה בתלונה לוזיר שענהו שהמושל בפאס עצמאי. חזר לטנג'יר כשחלק מהדרך הוא הולך ברגל, ורק במרחק רב מפאס רכב על סוס. הוא הגיש תלונה לנציג של צרפת, וייתכן שיפוצה אם ממשלת צרפת תטפל בעניינו.
הערת המחבר : בהסכמתו של הרב שאול אבן דנאן לספרו של יוסף בן נאיים " מלכי רבנן ", ירושלים תרצ"א, הוא כתב : " גזירת חוק הייתה ליהודים במרוקו, שבלכתם חוץ לתחום המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו, בהמשך הוא מציין שרק הודות לשלטון הצרפתי בוטל הדבר.
חליצת נעליים בפני הסולטאן ואישיות נכבדה מקובלת במערכת הנימוסים של מרוקו.גם יהודים שהופיעו בפני הסולטאן בשם קהילתם נאלצו לחלוץ נעליהם, כבר בהיותם בחצר המלכות. במכתבו של אברהם אלמאליח, מנהל בית הספר בפאס, לנשיא כל ישראל חברים בשלושים בינואר שנת 1911, התייחס לפנייתו של הרב וידאל הצרפתי מפאס לנשיא הנ"ל בבקשה שיפעיל השפעתו אצל הוזיר לענייני חוץ ששהה אותו זמן בפריס, לשם ביטול ההוראה המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בהופיעם בחצר המלכות. חוץ מההשפלה הכרוכה בדבר, העמידה במשך שעות בחצר שאדמתה רטובה בחורף וחמה בקיץ, גורמת לסבל. הרב וידאל שהופיע מספר פעמים בשליחות הקהילה לחצר, חזר לבית חולה. לדעתו של אלמאליח אין סיכוי שהסולטאן ירשה ליהודים להיכנס לחצר עם נעליהם. גאוותו לא תרשה זאת, והדבר מנוגד לתפישה המוסלמית באשר ליחסם ליהודים. אבל זו זכות שניתן להשיג על ידי מאמצים של היהודים. הכותב מציין שהוא עודד יהודים אזרחי מדינות אירופיות להיכנס לחצר הסולטאן בנעליהם.הוא מניח שהסולטאן יתעלם מזאת כדי להימנע מעימות עם קונסול זר בגלל נושא זה. מסקנתו בניגוד לדעתו של הרב וידאל הצרפתי, שאין טעם לבוא בדברים עם הוזיר הנ"ל בנושא זה כי אין סיכוי לשינוי העמדה. הוא הביע תקוותו שעם גידול במספר בעלי החסות הזרה, וחדירת רוח מודרנית לעולם המוסלמי, תיעלם הפליה זו כלפי היהודים. הוא מקווה שאלה הרשאים ללבוש בגדים אירופיים ישוחררו מהגבלה זו.
עד כאן הערת המחבר
שני סוחרים יהודים בפאס ילידי אלג'ריה קיבלו פקודה שאסור להם ללבוש בגדים אירופים. הם ברחו בעוזבם את רכושם בפאס, ופנו לנציגות של צרפת בתלונה. גם כל ישראל חברים כתבה על כך לנציג צרפת בפאס הובעה תקווה שבקרוב יותר ליהודים ללבוש לבוש אירופי.
במקרה אחר הצליחו יהודים בפאס לשכנע את אחיהם מאלג'יר לנהוג כמוהם. לפי תעודה מ – 28 במרס 1877, הציע הוזיר הראשי עסקה למנהיגי הקהילה : אם ישפיעו על שלושה יהודים מאלג'יר לנהוג כאחיהם בפאס, ויחלצו נעליהם בצאתם מן המללאח, כתמורה יוותר הסולטאן על רצונו להפקיע שטח מבית הקברות היהודי בפאס. ההצעה התקבלה, היהודים האלג'ירים התייצבו בפני הוזיר כשהם יחפים, הוזיר חזר על הבטחתו בקשר לבית הקברות, אבל לאחר זמן התכחש לה.
הממשל המרוקאי הציג עמדה שונה לדיפלומטים מאשר המדיניות בפועל. בשנת 1880 כתב הוזיר הראשי לקונסול ארצות הברית במרוקו פ. מתיוס שהיהודים הלבושים אירופית רשאים לנעול נעליים ברחובות פאס. מתיוס העביר ידיעה זו לשופט שמואל מאיר איזקס נשיא ועד שליחי הקהילות בארצות הברית. American Board of delegates
בחצר הסולטאן : היה מקובל מהיהודים לחלוץ נעליהם בחצר הסולטאן, אבל המערכת הדיפלומטית לא השלימה עם תביעה זו לגבי יהודים המשרתים אותם, ונהנים מזכויות בהתאם להסכמים. בספטמבר 1880 אירעה תקרית זו : יוסף עמר מטנג'יר, בעל חסותה של איטליה נשלח לפאס כיד למסור מכתבו של השגריר האיטלקי סקובסו לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש. לאחר מכן נכנס יחד עם יהודי לאולם קבלת הפנים של הסולטאן, כשנעליו לרגליו. הוזיר לענייני משפט שראה אותם לבושים בלבוש יהודי, תבע שיחלצו נעליהם כמו יהודים אחרים. כשסירבו קרא לקצין ופקד עליו לחלוץ נעליהם בכוח, ויוסף עמר קיבל מכה. הוא כתב לוזיר ומחה על ההתנהגות כלפיו. זה ענהו שאם יחזור על מעשהו, ייענש. עמר מסר הצהרה על האירוע לשגריר איטליה, אשר מחה בפני הוזיר לענייני חוץ על העלבון כלפי יהודי שמילא שליחות בשמו והוא בעל חסותו. התקרית הובאה לתשומת לבם של הנציגים הדיפלומטיים של שאר המדינות בטנג'יר, ושגריר בריטניה הביע דעתו במכתב לשר החוץ גרנויל, שממשלת מרוקו אינה מתייחסת בידידות כלפי איטליה. בהחבצלת פורסמו הדברים בצורה מפורטת ולפי זה היה קודם בעל חסותה של ספרד שנשללה ממנו בשלב מוסים, ולאחר מכן קיבל את החסות של איטליה.
עקיבא אזולאי – איש ירושלים
בהגנה
אני נשבע
"אני עקיבא אזולאי, בן שש עשרה, נשבע בזה להיות נאמן עד יום מותי ל׳הגנה׳ ולמלא את אשר יצוו הממונים עלי. הנני מתחייב לשמור על סודות ההגנה ולא לגלות דבר לשום אדם ואפילו לקרובים אלי ביותר. אם חס וחלילה אכשל בלשוני, אתן את הדין על כך״.
זו שבועת האמונים ל׳׳הגנה", אשר נשבע אבא. הוא נשאר נאמן לשבועה זו עד יום מותו. יש סיפורים שסיפר, ויש סיפורים שנמנע לספר. השבועה מחייבת. ירושלים הייתה חשופה מכל צד ובלתי מוגנת, ללא עורף של יישוב יהודי. נקודות היישוב העבריות המעטות שהיו בקרבתה נזקקו לעזרתה של ירושלים בביצורן לשם ביטחונן. מרכז השלטון הבריטי העוין, המנהיגות הערבית הקיצונית, אנשי הדת הערביים, נתכנסו והסיתו את הערבים המתונים למלחמת מצווה נגד היהודים.
ממלחמת השחרור ועד מלחמת לבנון
במלחמת השחרור כבר היה עקיבא סגן מפקד איזור ג' בירושלים ואחראי על חזית 7, הכוללת את השכונות גבעת שאול, קרית משה, שכונת הפועל המזרחי, ואת חרבת אל חממה, הידועה היום כהר הרצל. במבצע קדש עדיין שירת בהג״א ומילא כל מיני תפקידים חיוניים.
במלחמת ששת הימים נמצאה עבורו תעסוקה בעלת אופי צבאי. הוא עשה את אשר הוטל עליו במסירות, באהבה ובשמחה.
דברי עקיבא: שלחו אותי לבקר בעמדות הקדמיות ולעודד לוחמים, להרים המורל ולסייע ככל האפשר. דיברתי אל החילים הלוחמים, סיפרתי להם מה עשינו אנחנו, ובאילו תנאים נלחמנו: בפחות כלים ובאפס תחמושת, אך בהמון התלהבות ובמסירות נפש אין קץ. זו מדינתנו, זה ביתנו, ואין לנו יעד אחר. במלחמת יום הכיפורים כבר לא הייתי אברך צעיר, ואף על פי כן, עדיין נתנו לי משהו. במלחמת לבנון ביקשתי לתרום במערכה, ודחו אותי בלך ושוב: "אם נזדקק לך נודיע לך״. עד כה אין קול ואין קשב. נחמתי היחידה, שהבנים והנכדים לוחמים ולוקחים חלק בעול ביטחונה של הארץ. כולי קנאה בהם.״
התקפת הערבים על בית היתומים ״דיסקין״
מדברי עקיבא
"כבר בילדותי הייתי הבריון בכותאב של חכם ״בכור מלכה״ בעיר העתיקה. כאשר אחד התלמידים עשה בעיות, קראו לי לתת לו ״פל׳אקה״(מכות על כפות הרגליים). הייתי מכה בו עד שיאמר: ״והוא רחום יכפר עוון״.
את התפקיד הראשון, הכמעט־קרבי, מילאתי במהומות תרפ״ט. בשנת 1929, כשפרצו המאורעות, הייתי בן 16 בלבד. המוכתר, יחיה יוסף, אסף את תושבי השכונה, זקן ונער, וביקשם לצאת לשמירה. זכור לי היום: י״ז באב, תרפ״ט. מפקד המקום היה ישעיהו קדם (אוסטיב). ביום שישי אחר הצהריים התנפלו ביריות ערביי ליפתא על בית היתומים ״דיסקין״. הבית היה הומה ביתומים ופליטים. אותה שעה התאספו ערביי דיר יאסין על יד המחצבה, וגם הם ירו לעבר השכונה. על גג אחד הבתים ישב במארב ערבי וירה משם לעבר עגלון שעבר בעגלתו ברחוב, ובנס, כנראה, לא נפגע. הערבים הוסיפו להתקדם לעבר בית היתומים ״דיסקין״. אני הייתי מוסתר על ידי אמי המבוהלת בתוך חבית מים ריקה, שלא אפגע. ברחתי מהחבית ומעיני אמא וירדתי דרך צינור ביוב, מחוץ לבניין, לקרוא לעזרה.
זחלתי בין הסלעים עד גבעת שאול, ולקחתי את האופניים שלי(יש לציין שאופניים לא היה בהישג ידם של התושבים. כבן יחיד זכיתי לכל אשר ביקשתי). מיד חיפשתי את המפקד של השכונה, ישעיהו אוסטיב שמו, ודיווחתי לו על המצב. הוא ביקשני לרוץ מייד לשכונת קרית משה להזעיק עזרה. מקרית משה הסיעוני עד משטרת מחנה יהודה. בדרך הותקפנו בשיך באדר (היום אזור בנייני האומה). בזכות אומץ לבו של הנהג הגענו בשלום. במשטרה הקביל פנינו הסרן בכור שיטרית. דיווחתי על המצב בבית היתומים ״דיסקין״, והזהרתי מפני פוגרום על ידי הערבים. את הנהג שחררו, ואני נתלוותי בהליכה לארבעה שוטרים ערביים רכובים ולקצין יהודי. בידיהם היו אלות. בהתקרבנו אל בניין "דיסקין״ ירה הערבי מעל הגג לעבר הקצין. עלינו שנינו חיש מהר אל בית היתומים, ואילו הפורעים ברחו לליפתא. בבניין היו רוב תושבי גבעת שאול, ורק חלק מהגברים נשארו בשכונה. על השכונה המרוקנת שמרה ״ההגנה״.
פליטי השכונה ויתומי ״דיסקין״ אספו אבנים ועלו על הגג. וכשהתחילו הערבים להתקדם תוך יריות, קמה בהלה. יהודי ושמו רב פייבל תקע בשופר. המהומה גברה, ההמון התחיל לרגום באבנים את ראשי הפורעים המתקרבים. כל אחד צווח והתפלל בשפתו ליושב בשמים. לא עברו רגעים רבים, ומפקד האזור ישעיהו קדם הגיע. פתחנו ביריות לעבר הערבים, והם נפוצו לכל עבר. מטח של יריות הספיק להבריח אותם. בשבת, בשעה שתיים־עשרה בערך, פתחו הערבים ביריות מדיר יאסין, מליפתא ומהכרם. נמצאתי בגבעת שאול, כאשר כדור פגע באישה תימנייה, גברת חמדי, ובבעלה יחיא. אוטובוס מטעם ״ההגנה״ הובילם אל בית החולים.
בעקבות המקרה הגעתי לקרית משה, וסיפרתי לישעיהו, שהערבים שוב הופיעו בשער בית היתומים ״דיסקין״. הגעתי עם אופנוע לתחנת משטרה במחנה יהודה, ושוב הבהרתי שהשכונה בסכנה, שער בית ״דיסקין״ נפרץ. התלוותי למשוריין של חייל האוויר הבריטי, אשר בתוכו ישבו אנגלים בלבוש אזרחי, כשאחד מהם היה קצין צעיר. עלינו לגבעת שאול, המשוריין ניצב לפני מעל הכניסה ל״דיסקין״ והתקדם לעבר הכרם. לא נשמעו יריות. הצבעתי לעבר מקום הסכנה. אותו רגע קיבלנו מטר יריות מעבר דיר יאסין, והקצין האנגלי שבמשוריין נהרג. באש שהמטירו התושבים וחברי"ההגנה" שוב הונסו הערבים. תושבי גבעת שאול הועברו לבית הספר על יד בני ברית, ומאז פסקו התקפות הערבים על גבעת שאול. ואולם אמא המשיכה לחפש אותי בחביות הריקות…"
הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול
עובדה זאת היתה בעלת חשיבות מכרעת בהתפתחות הציונית בצפון־אפריקה. היא תאמה את הערכים המקובלים בחברה המקומית והקלה על הצלחת ההתרמה בקרב התושבים היהודיים. הפעילים המקומיים, בהיותם מעורים היטב בנוף התרבותי של קהילותיהם, האיצו בראשי התנועה לנסות לגייס את נכבדי הקהילה אם יש ברצונם להשריש את ההתארגנות הציונית במקום.
על רקע זה אפשר להבין את הבקשה, המוזרה לכאורה, שהפנו ציוני פאס בשנת 1910 אל הועד־הפועל ובו דרשו כי ההסתדרות הציונית תמליץ לפני אחת המעצמות: בריטניה, צרפת או גרמניה — להעניק את חסותן לאגודת ״חיבת ציון״. כמארוקו בתקופה שלפני הפרוטקטוראט בקשת חסות מעין זו היתה רווחת בקרב היהודים. הנהנים מהחסות זכו לא רק במידה ניכרת של בטחון פיסי כלפי השלטונות וההמון המוסלמי, אלא גם בתחושה מסויימת של כבוד עד כדי כך שהחסות, או הנתינות האירופית, נעשתה אחד מסממני ההצלחה החברתית־כלכלית, כל רצונה של ״חיבת ציון״ היה איפוא ״רק להתיימר בעיני ההמון בכבוד הקונסול״. החסות המבוקשת תעניק ״בטחון חזק לתקותנו ובימים אחדים נוסיף אומץ כח ביתר שאת לחברתנו אשר רבים יסתפחו אליה מכל עבר״. באותה פנייה הם אף תיארו בצבעים קודרים את מצב יהודי־מארוקו ואת מצוקתם, השמה לאל כל אפשרות רצינית להפצת הרעיון הציוני, ״כי להפיץ רעיון נכבד ומפעל כביר בלב עם אשר מצוקותיהם (—————– ) עלו על צוארם וכל ישעם וחפצם רק לתשועת נפשם לעיתים אי־רחוקות, רעיונים לא מעט וסעיפים כבירים דרושים ונחוצים לכלכל הדברים״.
בקשת החסות נדחתה על־ידי דוד וולפסון בנימוק שההסתדרות הציונית ״צריכה לשמור צעדיה ולהזהר מאוד מאוד לבלתי צאת מגדרה ולבלתי עשות דבר אשר יכול להביא אף לצל של חשד כאלו חפצים אנו להתערב בעניינים פנימיים של איזו מדינה ( ). לו שלחנו לחברתכם הנכבדה מכתבי המלצה כלליים אל צירי ארצות אירופה שבעירכם היה דבר זה עלול על פי ידיעתנו את מצב העניינים לגרום נזק רב לתנועתנו״. טיעוניו של וולפסון עקרונית מתקבלים על הדעת, אך ספק רב אם חששותיו היו מוצדקים בנסיבות המיוחדות של מארוקו. יותר מאשר אי־נכונות לעזרה (בהנחה שההסתדרות הציונית היתה יכולה להשיג את מכתבי־ההמלצה המבוקשים) הם מבטאים אי־ידיעה של המצב ששרר במדינה זו שנתיים לפני הפרוטקטוראט. פרשת מכתבי־ההמלצה היא אך דוגמה אחת לאי־הבנה הדדית בין המוסדות הציוניים לחלק זה של העולם היהודי. כך למשל עד שנות העשרים המאוחרות העיקה על ההתקשרות בין האגודות להסתדרות הציונית בעיית השפה, כאשר לצפון אפריקה נשלח חומר־תעמולה ציוני ביידיש ובגרמנית, כאשר בפי הפעילים המקומיים היו שגורות השפות צרפתית, ערבית וספאניולית:
מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה — כותב מזכיר ״בני ציון״ בבז'ה אל הועד הפועל. — גם בשמי ובשם חברתנו נבקש מכם שלא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב רב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות. הן הן היו בעכרינו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים( ). לכן כתבו לנו בשפה העבריה, ומה לנו לחבק חיק נכריה .
דא עקא שהחומר בעברית לא תמיד היה מצוי, וכדי להשיגו התבקשו הפעילים בצפון־אפריקה להתקשר עם מערכת ״העולם״ בווילנה. אשר לחומר בצרפתית, נראה שהפדראציה הצרפתית שעליה הוטל התפקיד להפיצו, לא מילאה את חובתה כלל וכלל.
ואף זו, עד שנות העשרים לא נענו המוסדות הציוניים המרכזיים לפניות לשגר שליחים ונואמים בעלי שיעור־קומה לצפון־אפריקה. בקשה ברוח זו הפנה ד״ר ואלנסין לועד הפועל כבר ב־:1900
כאשר היהודים כאן יווכחו מי הם האנשים הדגולים העומדים בראש תנועתנו, כל ההיסוסים יתבטלו וכל החששות יתבדו…
שלוש־עשרה שנה לאחר־מכן יצא א׳ טורצ׳ינר בקריאה דומה לנחום סוקולוב, שיבוא אישית לתוניס ״משום שאותך, רק אותך אני מוצא מסוגל לזה.( ) אם תבא אתה שמה תרכוש את כל יהודי הארץ ההיא, הלא תוכל לנאום בעברית ודוקא עברית אבל גם צרפתית ואיטלקית אם יהי צורך בזה. כל העם הציוני מתאוננים בצדק שאין הפדרציה הצרפתית והמרכז הראשי שמים לבם אליהם לשלוח אליהם נואמים.
מר ולנסי והחברים האחרים שיחתם והטפתם לציונות יום יום לה נודעים המה למדי.
לא פחות חמורה היתה אי־רגישותם של המוסדות הציוניים המרכזיים בצורך לספק הסברים נרחבים על מהות הציונות ודרכי פעילותה. ספק רב אם תשובות לאקוניות, כמו אלו שהשיבו סוקולוב וולפסון, הניחו את דעת המבקשים: ״דמיונכם — כתב הראשון ליו״ר ׳חיבת ציון׳ — בנכרי ההוא שביקש את הלל ללמדו כל תורה כולה על רגל אחת״. או, לפי נוסחה אחרת ״הכנסו לתוך הסתדרותנו ואז לאט לאט תקבלו את כל הידיעות״.
לעומת זאת, מלאים מכתבי המוסדות המרכזיים פרטים ותזכורוח על הצורך להגביר את מכירת השקל ואת הפצת המניות של אוצר ההתיישבות. עד כדי כך, שיו"ר ״אהבת ציון״ בסאפי שאל, ספק בביקורת ספק בתמיהה, את הרצל:
ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע״י השקל אשר ישקול אחת בשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני
לא ייפלא איפוא שהמפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל־צדקה, או מעין ״כולל״ חדש, דימוי שדבק בו במשך תקופה ארוכה ושהיה עתיד להיות בעוכרי ההתפשטות של הרעיון הציוני בצפון אפריקה.
מרוקו בדרך לעצמאות- מבצע יכין-שמואל שגב
בינתיים חלה הרעה נוספת במצבם הביטחוני של יהודי מרוקו. שגריר ישראל בפאריס, יעקב צור, יצא ב – 19 באוגוסט 1954 לג'נבה, להתייעצות עם ד"ר נחום גולדמן ועם ש.ז.שרגאי. בעקבות הדיווח שהעביר לירושלים, הוזמן צור לישיבה מיוחדת שממשלת ישראל עמדה לקיים בעניין העלייה מצפון אפריקה. במקביל לכך, התקיימה ב – 11 בספטמבר ישיבת " המוסד לתיאום " ובה דיווח השגריר צור על מגעיו עם ממשלת צרפת ועל הלכי הרוח בקרב יהודי צפון אפריקה. באותה ישיבה, דיווח שרגאי כי לאחר השפל של שנות 1952/3 גבר ב – 1954 קצב העלייה ממרוקו. הוא אמר כי עד לסוף השנה, יסתכם מספר העולים ממרוקו בלמעלה מ – 8.000 נפש, לעומת כ – 3.000 יהודים שעלו ממדינה זו ב – 1953. למרות זאת, המצב אינו משביע רצון לנוכח החרפת המאבק לעצמאות – יהיה צורך בהגברת העלייה ממרוקו. אך גם בשלב זה, " המוסד לתיאום " לא היה מוכן עדיין להכיר בעלייה המרוקנית כ " עליית הצלה ".
באוקטובר 1954, ביקרה במרוקו משלחת מטעם " הוועד היהודי האמריקני ". בשובה לפאריס, נועדה המשלחת לשיחה עם השגריר יעקב צור ומסרה לו דו"ח מפורט על תוצאות ביקורה בקזבלנקה. חברי המשלחת הביעו את דעתם כי ימיה של צרפת במרוקו ספורים, אך לדידם מוטב להשאיר את היהודים במרוקו ולעודד אותם ליטול חלק בבניית המדינה העצמאית. הם אפילו צידדו בלימוד השפה הערבית ברשת בתי הספר של " אליאנס ,. אם תתקבל דעתם זו, יהיה " הוועד היהודי האמריקני " מוכן להתגייס לבניית בתי ספר, בתי כנסת ומוסדות צדקה יהודיים במרוקו, ובלבד שהדבר יסייע להתעוררותם של היהודים במדינה החדשה. השגריר צור דחה על הסף גישה זו. הוא סיפר לחברי המשלחת האמריקנית, כי יהודים הגבירו מאוד את לחצם לעלייה והם חוששים לעתידם. הוא אמר כי אפילו אם מרוקו העצמאית לא תתנכל לאזרחיה היהודים – הליגה הערבית תכפה עליה לעשות זאת. לכן אין לדעתו מנוס אלא להגביר את העלייה לישראל.לחיזוק דבריו, אמר השגריר כי העיתונות המרוקנית נרתמה כבר למסע אנטי יהודי והאשימה את צרפת כי היא מגייסת את יהודי מרוקו לצה"ל, " על מנת שיוכלו להרוג יותר ערבים ".
אך ללא קשר עם עמדתה של ממשלת ישראל, מה שהיקשה על הטיפול בעניין העלייה ממרוקו, היה יחסה הדו ערכי של ממשלת צרפת בנושא זה. על פי כללי ההגירה שהיו נהוגים אז במרוקו, היו מושלי המחוזות הצרפתיים קובעים מדי חודש מכסה להגירת היהודים. ואילו המכסה הארצית היית הטעונה אישורו של הנציב העליון, בתיאום עם משרד החוץ הצרפתי. אך במטרה לפייס את התנועה הלאומית המרוקנית ואת מדינות ערב, העדיפה ממשלת צרפת להגביל, ככל האפשר, את יציאת היהודים. על כן, כל פרסום בישראל בעניין העלייה ממרוקו, הביך את ממשלת צרפת מאוד. ראש הממשלה באותה תקופה, פייר מנדב פראנס, אף הביע מורת רוח רשמית על כך. בשיחה עם השגריר צור בפאריס, ב- 9 בדצמבר 1954, אמר מנדס פראנס, כי הוא מבין שאין באפשרותה של ממשלת ישראל למנוע פרסומים בנושא זה, אך בכל זאת " יש להנמיך את הטון ולצעוק בשקט ".
שורה של התפתחויות דרמטיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, הביאו לשינויים רבי חשיבות בהרכבן של ממשלות ישראל וצרפת והביאו להגברת שיתוף הפעולה המדיני והצבאי ביניהן, ולמדיניות חוץ וביטחון פעילה יותר. דבר זה הביא גם לשינוי משמעותי בהתייחסותן של שתי המדינות כלפי בעיית העלייה מצפון אפריקה.
באוקטובר 1954, חתמו בריטניה ומצרים על הסכם לפינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ ובכך נפתח תהליך של " יציאת אירופה " ממדינות המזרח התיכון. שליט מצרים, כמאל עבד אל נאצר, אימץ לעצמו מדיניות בין ערבית הרפתקנית. חתר תחת משטרים ערביים פרו מערביים, ודחה כל התקשרות בבריתות הגנה פרו מערביות במזרח התיכון, לאחר שנאצר דחה את ההצעה להצטרף ל " ברית בגדאד " הוא יצא לוועידת המדינות הבלתי מזדהות בבאנדונג, שבאינדונזיה, והניח שם את היסודות להתקשרות עם הגוש הסובייטי. בשובו לקאהיר, עטור הילה של " מנהיג תנועת השחרור הערבית והאפריקנית ", רתם עצמו נאצר ל " מאבק אנטי אימפריאליסטי, שמצא את ביטויו גם בהחרפת המתיחות לאורך הגבול עם ישראל, ובהגברת הסיוע הפעיל למרידה האנטי צרפתית, שפרצה באלג'יריה בנובמבר 1954.
המתיחות ביחסי ישראל – מצרים החריפה עוד במחצית שנת 1954, בעידודה של מצרים, קם ברצועת עזה ארגון " הפדאיון " שפתח בפעולות טרור וחבלה בתוך שטח ישראל. בניגוד להחלטת האו"ם, התנכלה מצרים לחופש השיט הישראלי בתעלת סואץ ואסרה מלחים ישראליים שניסו לעבור בתעלה. ביולי 1954, נחשפה בקהיר ובאלכסנדריה רשת ריגול ישראלית. שאחד מראשיה – סגן אלוף מקס בנט – איבד עצמו לדעת. חרף לחץ בינלאומי כבד, אישר נאצר, פסק דין המוות בתלייה לשני יהודים שהיו חברים ב " רשת " – ד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר – וגזר עונשי מאסר כבדים על יתר חברי ה " רשת ". על רקע התפתחויות אלה, התפטר פנחס לבון מתפקידו כשר הביטחון, ב – 3 בפברואר 1955, בשל חלקו בפעילותה של רשת הריגול הישראלית בקהיר. דוד בן גוריון הפסיק את חופשתו בשדה בוקר ושב לתל אביב, כדי לכהן כשר ביטחון בממשלתו של משה שרת. ההרגשה שרווחה באותם הימים הייתה שדרושה " יד תקיפה ", כדי לבלום את מעשי החתרנות של נאצר ולרסן את פעולות הטרור שלו נגד ישראל. בהתאם לכך, וכתגמול על שורה של מעשי טרור וחבלה, ביצעה ישראל ב – 28 לפברואר 1955 את מבצע " חץ שחור " ושילחה את חייליה לפעולה מסיבית ברצועת עזה, שהסבה אבידות כבדות לצבא המצרי ופגעה מאוד ביוקרתו של גמאל עבד אל נאצר.
Juifs du Maroc R.Assaraf
La modération de l'Istiqlal n'était pas partagée par son principal rival, le PDI (Parti démocratique pour l'Indépendance), dont l'organe, Arai el Am, appela, le 12 janvier 1948, au boycott des commerces juifs :
Toi, noble Marocain, sache qu 'en donnant un dirham à un sioniste, tu détruis une maison arabe et finances l'Etat sioniste traître ! Tu peux te dispenser des services sionistes. N'achète donc pas tes médicaments dans une pharmacie sioniste, ne te fais pas soigner chez un sioniste, ne confie pas ton tissu à un tailleur sioniste, ne te fais pas couper les cheveux chez un coiffeur sioniste, et ne te fais pas prendre en photo par un photographe sioniste, n ’emprunte pas un bus sioniste, n ’emploie pas un sioniste, et souviens-toi toujours que chaque Juif est un partisan de Sion.
La proclamation d'indépendance de l'État d'Israël, le 14 mai 1948, attisa les passions, comme le remarquait un rapport des renseignements généraux français : « La guerre de Palestine est au centre de toutes les conversations des gens, chez eux, dans les cafés, les rues, les boutiques ; les femmes parlent de l'épreuve de Palestine, les enfants des écoles évoquent l'héroïsme des combattants arabes ; à l'occasion de chaque prière, l'on récite dans les mosquées le Latif pour la Palestine. »
Les autorités françaises prirent diverses mesures préventives, notamment l'interdiction de certains pèlerinages juifs traditionnels comme celui à Asjend, près de Ouezzane. Conscient des dangers de débordements, le sultan usa de son autorité morale pour s'adresser, le 23 mai 1948, à toute la nation dans un message radiodiffusé :
En vertu de la mission que le Dieu Tout-Puissant nous a confiée de veiller sur vos intérêts, Nous vous adressons le présent message pour que vous l'observiez et en respectiez les termes. Depuis quelques jours, la guerre a éclaté en Palestine après que les Arabes ont désespéré de convaincre les sionistes de renoncer à l'idée de s’emparer de cette terre et d'en expulser les habitants. Les États de la Ligue arabe se sont alors trouvés dans l'obligation de pénétrer dans le territoire de la sainte Palestine pour défendre ses habitants et en écarter l'agression injustifiée du sionisme.
Quant à Nous, en déclarant que Nous sommes en pleine communion de pensée et de cœur avec les souverains arabes et les chefs de leurs gouvernements, ainsi que Nous leur avons annoncé, Nous approuvons entièrement les termes de leur déclaration, à savoir que les Arabes ne nourrissent aucun mauvais dessein à l'égard des Juifs et ne les considèrent pas comme des ennemis, mais que leur seul but est de défendre la première Qibla de l'islam et de rétablir la paix et la justice en Terre sainte, en conservant aux juifs le statut qui leur a toujours été octroyé depuis les débuts de la conquête musulmane.
C'est pourquoi Nous ordonnons à Nos sujets musulmans de ne pas se laisser inciter par les entreprises des juifs contre leurs frères arabes de Palestine, à commettre un acte quelconque susceptible de troubler l'ordre et la sécurité publics. Ils doivent savoir que les Israélites marocains qui se sont fixés depuis des siècles dans ce pays qui les a protégés, où ils ont trouvé le meilleur accueil et qui ont témoigné leur entier dévouement au Trône marocain, diffèrent des juifs déracinés qui se sont dirigés de tous les coins du monde vers la Palestine, dont ils veulent s’emparer injustement et arbitrairement.
Nous ordonnons également à Nos sujets Israélites de ne pas perdre de vue qu 'ils sont des Marocains vivant sous Notre égide et qu'ils ont trouvé en Nous, en diverses occasions, le meilleur défenseur de leurs intérêts et de leurs droits. Ils doivent donc s'abstenir de tout acte susceptible de soutenir l'agression sioniste ou manifester leur solidarité à son égard; car, en le faisant, ils porteraient atteinte aussi bien à leurs droits particuliers qu 'à la nationalité marocaine.
Nous sommes certains que vous tous, Marocains, sans exception, vous répondrez à Notre appel et vous ferez ce que nous attendons de vous, afin que l'ordre public soit respecté et maintenue dans cette patrie chérie. Puisse Dieu prendre soin de Nos destinées et des vôtres : Il est le meilleur naître et le meilleur soutien.
La déclaration du sultan fut lue dans toutes les mosquées et dans toutes les synagogues du pays. Elle fut reprise par la presse et diffusée à plusieurs reprises sur les ondes de la radio nationale. Cet appel au calme était le bienvenu, mais posait un problème. Pour beaucoup, le calme garanti aux Juifs était conditionnel, puisque, s'ils agissaient différemment, les Juifs « porteraient atteinte à leurs droits particuliers et à la nationalité marocaine ».
Or, les responsables communautaires, s'ils faisaient tout pour que leurs coreligionnaires ne se départissent pas d'une prudente neutralité et s'abstiennent d'affirmer leur solidarité avec leurs frères de Palestine, n'étaient pas en mesure de freiner le mouvement d'émigration.
Celui-ci avait repris sur une large échelle. Les candidats au départ passaient clandestinement la frontière algérienne d'où ils étaient acheminés vers Marseille. Au Maroc, Oujda était devenue la plaque tournante de ce mouvement. En une semaine, entre le 31 mai et le 7 juin 1948, la police intercepta 77 passagers clandestins. Débordée par le nombre, la police des frontières les renvoyait dans leurs villes d'origine. Les jeunes militants de l'Istiqlal locale organisèrent des patrouilles qui, à l'arrivée de chaque train, arrêtait les passagers juifs suspects pour les remettre aux autorités. Ces incidents finirent par créer un climat de vive tension en ville.
C'est la mésaventure qui survint au futur maire de Netivot, Yahya/Yehiel Bitton, militant de l'association Charles-Netter. Dans ses Mémoires, il rapporte ses tentatives infructueuses de franchissement de la frontière algérienne :
La première fois, je suis parti seul en train de Casablanca. La consigne était de voyager seul, car la police arrêtait et ramenait chez eux les groupes de juifs se rendant à Oujda. À ma grande déception, j'ai été arrêté et jeté en prison avec des malfaiteurs qui m'ont pris la nourriture que mon frère m'apportait, je n'ai été libéré qu'après deux jours d'interrogatoire et ramené à Casablanca. Ce qui les intéressait était de savoir qui étaient les organisateurs, mais je m'obstinais à leur répondre que j'avais voyagé seul de ma propice initiative.
La seconde fois, je me suis joint à un groupe de quinze jeunes gens et jeunes filles sous couvert de randonnée dans la nature. Après Fès, nous avons pris durant deux jours des chemins détournés, espérant ainsi échapper à la vigilance des gardes- frontière. Mais nous avrns été découverts et arrêtés. Cette fois l'interrogatoire a eu lieu à la prison de Fès. Nous avons été libérés et ramenés à Casablanca
À la troisième tentative, muni d'un laissez-passer plus ou moins fantaisiste délivré par un commissaire de police français, il réussit à gagner Alger.
Connus pour leur nationalisme ardent, les habitants d'Oujda étaient, en raison de la proximité de la zone espagnole, plus exposés à la propagande du grand mufti de Jérusalem, relayée par les nationalistes de la zone nord. Le Résident Francis Lacoste ne cachait pas la gravité de la situation
Pour le moment, les nationalistes ont déclenché dans les villes une campagne de boycott des commerçants juifs. Il commit de souligner l'angoisse de la communauté Israélite qui craint des violences généralisées.
נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….
בכל שנות המלחמה ועוד זמן רב אחריה, חולקו המצרכים לתושבים בקיצוב חמור ובפיקוח מושל־העיירה. יום יום עמדו אנשים בתורים ארוכים עם פתקי־האספקה מול חנויות הספקים המורשים. הספקים היו יהודים, וחלק גדול מהם לא טמן ידו בצלחת ועסק בעסקי־מסחר עם מקבלי האספקה. היו כאלה שעסקו בחליפין בסחורות אחרות, והיו אחרים שנתנו מנות אספקה קטנות מאלה שהוקצו לתושבים, או שסיפקו את המנות במשקל לא מדוייק כפי שצריך להיות. המושל ליוטנאנט מולה — בעל ההופעה הנאצית, סולק ממשרתו, ובמקומו הגיע לעיירה סרן גבוה, בעל עיניים כחולות והופעה נאה ומרשימה. שמו היה דובארי. אך לתושבי העיירה והאזור שנשמו לרווחה נוכח סילוקו של מולה, נכונה אכזבה מרה. דובארי היה המושל הקיצוני מכל קודמיו ולא ידע פשרות. תחילה, דרש מכל השייכים ומראש־הקהילה להקפיד על הניקיון בעיירה ובכפרים, ואם ידווח לו על אשפה ליד ביתו של מישהו הוא יעמיד אותו לדין חמור. אחרי זה התחיל לבקר בשוק־המסחרי והקפיד שכל ההמונים שהוא עובר ביניהם, יעמדו לכבודו ויצדיעו לו כהלכה. הוא לא בחל לעמוד מספר פעמים מול ערבי פרימיטיבי שלא ידע להצדיע, וללמדו כיצד לעשות זאת, לעיני אנשים רבים. דובארי היה תקיף מאוד, ובמקרים רבים היה אכזרי כלפי האוכלוסיה. הוא העלה את גובה מס־הגולגולת, וגבה אותו גם מאלה שהיו פטורים מתשלום עד כה. הוא לא הסתפק בכך והיטיל על היהודים, כשהוא מוסת על ידי השייך הערבי הרוש אוחמאד, לספק לעיריה מעשר מיוחד מייבול־שדותיהם שהיו מוחכרים לערבים. את החיטים שאסף, מכר דובארי לעיריות אחרות, ואת הכסף הכניס לקופת שלטון־הכיבוש. גם הוא וגם קודמיו לא דאגו לפיתוח האזור: כבישים, בנינים, מוסדות, חשמל, מערכת־מים ואף לא נתנו עזרה לאיכרים הערביים העושים את מלאכתם בתנאים קשים ופרימיטיביים ביותר. לפניו ולפני קודמו מולה, היה בעיירה מושל יהודי בשם לוי, אשר ניסה לסייע בידי התושבים החקלאיים, אך מגמתו נחשפה והוא סולק ממקומו כעבור זמן קצר. המושל שקדם ללוי בעיירה,גרבנטה, לא סייע לאיכרים הערביים למרות שאורח חייו היה ערבי לכל דבר. הוא נשא ערביה יפהפיה לאישה, התהלך בלבוש ערבי והיה מבקר תמיד בבתים של השייכים בכפרים. לפני גרבנטה היה מושל בשם שפלאר שנהג להפגין שינאתו ליהודים בנוכחות ידידיהם הערביים. הוא השפיל אותם בקריאות ״יהודי מלוכלך״, והיטיל עליהם סיסים כבדים מאלה שהיו רגילים לשלם. הוא היה היחידי שדרש מהיהודים להתהלך בלבוש פשוט עם כובע שחור ונעליים שחורות, אסר על היהודים לרכב על סוסים וכן לחבוש ״תרבוש״. בטיוליו וסיוריו בעיירה היה נוהג להכות בשרביטו על ראש כל יהודי שחבש ״תרבוש״.
יגו מכלוף היה בחור צעיר שהקפיד על הופעה נאה ולבוש הדור, ולא היה מוכן לוותר על התרבוש האדום. באחד הימים הבחין בו המושל שפלאר והיכה בחחקה בראשו, מאז ויתר גם יגו מכלוף על כובעו.
שינאת היהודים והיהדות הוחדרה עמוק ללב הערבים דווקא על ידי הצרפתים בתקופת שלטון־הכיבוש שלהם בצפון־אפריקה. היהודים קצו בחייהם מפני שלטונו המשפיל של המושל שפלאר ותפילתם שיסולק מהעיירה מצאה לה אוזן קשבת אצל בורא־עולם. מקץ חודשים ספורים, הועבר שפלאר האנטישמי לאלג׳יריה והיהודים נשמו לרווחה..
חלומם של היהודים במקומות נידחים אלה, התנפץ לרסיסים כאשר התברר להם במשך השנים, שהצרפתים לא רק שלא סייעו בידם להתקדם בחיים, אלא שהמושלים הצבאיים למיניהם, ובהם קיצוניים מי יותר ומי פחות, השתמשו ביהודים לעיתים מזומנות כאמצעי על־מנת למצוא חן בעיני הנתינים הערביים.
פעילותם של הצרפתיים התרכזה בעיקר בערים הגדולות, בערי־המיכרות ובאזורי־החקלאות. שם הפיקו תועלת רבה עבור צרפת ארצם. לעיירות, לכפרים ולאזורים הנידחים שבהרים באו הצרפתים כדי לדכא ולשלוט גרידא. הפיתוח, הסיוע והקידמה לא היו נחלת־אזורים אלה מיום כניסת־הצרפתים למרוקו ועד לסילוקם על ידי הערבים האמיצים.
ההוראות למושלים בעיירות כמו גוראמה היו באות מדרג גבוה ביותר, וכל מלאכתם הייתה מתמקדת בשמירה על החוק והסדר הצרפתי, וכן דיכוי כל שמץ וסימן של התנגדות למשטרם. התנהגותם של המושלים הצבאיים השונים כעיירה גוראמה, כמו גם בעיירות אחרות, הייתה לפי נקיית הלב האישית של המושל הצבאי בנוסף להוראות הקבע של שלטון־הכיבוש. מושלים רבים גילו יחס פושר ליהודים בעיקר בכל הנוגע לחופש־הדת ולפעמים גם בתחום חופש הביטוי, אך גם זאת עשו רק כדי לתהות על קנקנם של היהודים. השלטון היה שלטון־כיבוש־צבאי, והגבלות חמורות היו מוטלות מידי־פעם על האוכלוסיה. החינוך, הפיתוח והקידמה היו מוכרים רק בערים הגדולות, וגם בהן לא היו נחלת־הכלל;וכך נותרו שכבות רחבות של מיליוני־אזרחי־מרוקו בלי ללמוד קרוא וכתוב. היהודים עשו הכל כדי להתקדם בכוחות עצמם וביוזמתם. הם פיתחו מערכות־חינוך תורניות שלמות, הקימו ישיבות בכל ערי־מרוקו, בהן שמשו רבנים שהיו פליטי השואה כמורים וגם מעדכת־חינוך חילונית, כמו בתי־ספר ״אליאנס״ ו׳׳אורט״ ואחרים. אולם יכולתם ויוזמתם של היהודים הייתה מוגבלת, והם לא היגיעו לעיירות ולכפרים הנידחים בהם שכנו אלפי־ יהודים בכל רחבי־מרוקו.
בעיירה גוראמה, לא ידע איש את המושג בית־ספר, ובכלל חינוך מודרני מהו. השנה היתה 1945, והיהודים המשיכו לחנך את ילדיהם בצורה הקדומה והמקובלת של לימודים ב״חדר״. גם הערבים המשיכו בלימודי־האיסלם במסגדים בכל כפר וכפר.
יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף
הם הטמיעו עד כדי כך את ההגבלה הזאת, שאחד מהמנהיגים הציוניים המרוקניים החשובים, מר פרנאן קורקוס, הצהיר ב-1926:
"הירגעו, יהודי מרוקו, לא מבקשים מכם לנסוע לפלסטינה. אפילו לא רוצים שתנסו; יש לנו מספיק מועמדים לעלייה, אפילו יותר מדי. הבעיה הגדולה ביותר של הציונות איננה לאכלס את פלסטינה, כי אם לתמוך ביהודים שכבר נמצאים בה ולעזור להם, ובאלה, הרבים יותר לאין שיעור, אשר שוכנים שנים רבות במרכז אירופה, ומייחלים להגיע לארץ ישראל. היהודים המרוקנים אינם מועמדים לקולוניזציה של פלסטינה, אנו יודעים זאת ואיננו דורשים שום דבר מעין זה.״
ואכן, הזיכרון הטראומטי של כישלון ההגירה של כמה עשרות משפחות לפלסטינה בתחילת שנות העשרים, היווה ערובה רבת-עוצמה נגד כל יציאה נוספת לשם. לכך נוספה העובדה שהסוכנות היהודית חילקה בקמצנות ממש את אשרות ההגירה, ואלו נשמרו כמעט כולן למהגרים שרצו להימלט מן הרדיפות באירופה. יתר על כן, הרזידאנס התנגדה למתן אשרות יציאה ליהודים מרוקנים, מלבד בנסיבות חריגות, והצו מתאריך 29 ביולי 1932 היווה תזכורת לכך:
״הקונסול הכללי של צרפת בירושלים סבור, שהממשלה הכללית של הפרוטקטוראט צריכה להשתדל למנוע מן היהודים המרוקנים לבוא, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף דרך סוריה, ולהתיישב בפלסטינה. אודה לך מאוד, אם תואיל בטובך להמליץ בחום בפני היהודים המרוקנים בתחום הצרפתי, שלא להגר לפלסטינה, ולא תעניק דרכונים אלא במשורה ובצמצום, וזאת לאחר שתצטייד בכל ההבטחות האפשריות באשר להתנהגות הולמת של המבקשים ולאשראי האפקטיבי שלהם.״
למרות זאת, התנועה הציונית המרוקנית יכלה להתגאות בביטאון בלתי רשמי, ״העתיד המאויר״ l'Avenir illustré, שהשפעתו בקרב היהודים ״הנאורים״ הייתה לא-מבוטלת כלל. בכל אופן ״העתיד המאויר״, ששקד שלא להפר את ההסכם הבלתי-כתוב עם הרזידאנס, נמנע בקפידה במשך השנים 1926 – 1940, מקידום העלייה לפלסטינה. עורכיו העדיפו להדגיש את הצורך בברית מדינית בין יהודים לצרפתים, וכך ניסחו את הדבר ביולי 1928 : ״אנו רחוקים מלהציג בפני בני עדתנו במרוקו את הציונות כמצב פוליטי שיש ביכולתם לצפות ממנו שיביא לשחרור דמיוני כלשהו; ההפך הוא הנכון – הבענו בנחישות ובאופן עקבי את דעתנו, שעתידם של יהודי מרוקו הוא במרוקו, וכי עליהם לשאוף, באותה מידת התלהבות, להיות טובים יותר כיהודים וכצרפתים.״
בגיליון של 26 באוקטובר 1928 שוב העריכו את הדברים כך: ״האם ניתן לומר, שהמגזין שלנו ביקש להפנות את יהודי מרוקו אל פלסטינה? לא! המגזין שלנו מעולם לא כתב אפילו מילת עידוד אחת שעשויה להשתמע כך. ההפך הוא הנכון, תמיד כתבנו שעבור היהודים המרוקנים, ציון נמצאת במרוקו, במובן זה שרצוי שישאבו השראה מן הציונות, ויבצעו במרוקו מה שאחיהם מבצעים בפלסטינה: מהלך נמרץ ויעיל כדי לנער את היהדות המרוקנית מאדישותה, מעיסוקה בסרסרות, מן המסחור שלה, ולערב אותה בתעשייה, בחקלאות ובמסחר הבריא… מי לא מסוגל לראות את התפקיד הראשון במעלה, שהיהודים יכולים למלא במרוקו, בין הצרפתים המגוננים, הזוכים לכבוד ולהערכה, לבין המוסלמים, הנכונים יותר לחקות אותם מאשר להבינם? היהודי יכול, וצריך, להפוך למתווך בין המדיניות הצרפתית לבין העם המרוקני.״
במאמר המערכת של ״העתיד המאויר״ מיום 20 ביוני 1929, שוב חזרו לעניין הזה: "הציונות, בחדירתה ליהדות המרוקנית, יכולה אך ורק לשרת את פועלו של הפרוטקטוראט, בכך שתכין עבורו את האלמנטים הראויים להיטמע."
אכן, העומדים בראש התנועה הציונית המרוקנית נאלצו להשלים עם המציאות. הם היו ערים לכך, שלמרות ההשפעה שנודעה לציונות על קבוצות מסוימות, בייחוד התלמידים-לשעבר בביה״ס אליאנס שהיו המקושרים ביניהם, משיכתה בחוגי העלית הייתה דלה ביותר. אלו דאגו בעיקר למטב את האינטגראציה שלהם על פי התבנית הצרפתית. בין האמנסיפאציה הקולקטיבית בנוסח הציוני, לבין האמנסיפציה הפרטית על פי הדגם הצרפתי-יהודי והערכים של מהפכת 1789, דעת הקהל כבר קבעה את בחירתה. הדגם הצרפתי הוא שזכה להצטרפות הנלהבת ביותר. מצב זה נמשך עד לטראומה שיצרו הרדיפות של ממשלת וישי.
מוחמד מאמץ את ׳דת אברהם׳
יש לשמוע את מוסר אללה גם ממי שלא מחולל נסים
מוחמד טוען שאף־על־פי שהוא לא מחולל נסים, חייבים לשמוע לדבריו ולהטפותיו. הלא גם בזמנים קדומים היו חייבים לשמוע בקול הצדיקים, אף אם לא חוללו נסים: ״האם לא שמעתם את אשר אירע לבני הדורות שהיו לפניכם בני עמו של נח… השליחים אשר נשלחו אליהם הביאו להם אותות נהירים, ואולם הם נשכו את כפות ידיהם ואמרו: כופרים אנו באשר נשלחתם למסור, ויש בלבנו ספק וחשד בדבר אשר תקראו לנו להאמין בו… אתם אינכם אלא בשר ודם כמותנו… אמרו להם השליחים: אומנם בשר ודם כמותכם הננו… ולעולם לא נוכל להביא לכם אסמכתא, אלא ברשות אלוקים״ (יד, ט-יא).
בעצם מסכימים היהודים לטענה הזאת. כל מי שמוכיח את אנשי דורו שלא יזלזלו בכבוד השם ודבריו, שיתנהגו במוסר הרצוי כפי שציווה ה׳ את נח, לא לגנוב ולא לרצוח ולא לנאוף, אינו חייב לעשות נסים ונפלאות כדי שישמעו לו. ואכן, כל זמן שמוחמד דרש והטיף לערבים דברים אלו, כפי הנראה שמחו היהודים לדבר:
״הן הוא אשר הוריד אליכם את הכתב אשר אותותיו מוצגים אחד אחד. אלה אשר נתנו להם את הכתב יודעים כי גם זה הורד מעם ריבונך״(ו, קיד)
אולם ברגע שסטה מוחמד מהשמעת המוסר האוניברסלי של אלוקים והחל להזכיר בדבריו את ישו ואת האוונגליון ודגל בשינוי דת משה, היתה ההתנגשות עם יהודי מדינה ועם היהדות בכלל בלתי נמנעת.
מוחמד מאמץ את ׳דת אברהם׳
לדעת מוחמד חייבות כל האומות לקבל על עצמן את דת אברהם, שלדבריו בנויה על אמונה בא-ל אחד, והיא כוללת חובה לקיום חיי מוסר תקינים, עשיית חסד ועשיית משפט. היהדות מסכימה לכך, ומוחמד מנסה לשכנע את היהודים ואת הנוצרים את הכלל שקבע – שדתו ודתם הם אחת:
״הוי אלה אשר קיבלו את הספר, האמינו באשר הורדנו [דברי מוחמד] למען יאשר את אשר עמכם בטרם נמחה תווי פרצופים ונסובבם לאחור… או נקללם כשם שקיללנו את מחללי השבת״; ״אתם אלה אשר עד כה התפלמסתם רק על אשר תדעו, ומה לכם כי תתפלמסו עתה על אשר לא תדעו? אלוקים יודע ואתם אינכם יודעים: אברהם לא היה יהודי ולא נוצרי, אם כי חניף ומתמסר [לעבודת א-ל אחד], ולא היה במשתפים. הראויים מכול להיות יורשי אברהם הם אשר הלכו בדרכו, והנביא הזה [מוחמד] והמאמינים״; ״הם לא נצטוו בלתי אם לעבוד את אלוקים, בייחהם לו את דתם כחניפים, ולקיים את התפילה ולתת זכאת [צדקה]. זאת היא הדת הנכונה״.
חניף (בערבית: حنيف, רבים: حنفاء, חנפאא') הוא מונח ערבי המתייחס למונותאיסט מן התקופה הקדם-אסלאמית שאינו יהודי או נוצרי.
המילה חניף נזכרת בקוראן 12 פעמים, 8 מתוכן ביחס לאברהם. כך, למשל, בסורה 3, סורת אל עִמְראן / איה (פסוק) 95: "אמור, אמת אמר אלוהים, לכן לכו בעקבות דת אברהם אשר נהג כחניף ולא היה בין עובדי האלילים". قُلْ صَدَقَ اللّهُ فَاتَّبِعُواْ مِلَّةَ إِبْرَاهِيمَ حَنِيفًا وَمَا كَانَ مِنَ الْمُشْرِكِينَ 95על סמך פסוק זה ואחרים התקבעה דמותו של אברהם כמודל המונותאיסטי האולטימטיבי. במסורת המוסלמית "דת אברהם" (בערבית: ملة إبراهيم) מכונה לעתים "חניפיה". ההבדל בין חניף לבין יהודים ונוצרים משתקף בסורה 3, סורת אל עִמְראן / איה (פסוק( 67: "אברהם לא היה יהודי ולא נוצרי, אלא היה חניף מוסלמי, ולא היה בין עובדי האלילים". مَا كَانَ إِبْرَاهِيمُ يَهُودِيًّا وَلاَ نَصْرَانِيًّا وَلَكِن كَانَ حَنِيفًا مُّسْلِمًا وَمَا كَانَ مِنَ الْمُشْرِكِينَ 67 המילה "מוסלמי" בפסוק זה (مسلم), פירושה מי שמתמסר לעבודת האל לבדו, ולא בהכרח מי שמשתייך לדת האסלאם של מוחמד, שטרם הופיעה בזמנו של אברהם.
הקוראן מפציר במוחמד לנהוג כחניף, שכן זוהי הצורה הטבעית (בערבית: فطرة, בתעתיק מדויק: פִטְרה) בה ברא אלוהים את האדם (סורה 30, סורת א-רוּם / איה 30). גם שאר בני האדם נקראים לנהוג כחניפים (סורה 22, סורת אל-חג' / איה 31; סורה 98, אלבינה / איה 55)
כשרואה מוחמד שאין היהודים הולכים אחריו, הוא מבקש מהם שלכל הפחות יסכימו שהוא – מוחמד – וחבריו מתנהגים כראוי:
״הוי בעלי הספר, בואו ונאמר דבר בינינו אשר עליו נשתווה: רק את אלוקים נעבוד, ולא נצרף לו כל שותף, ולא ניקח אנשים מקרבנו כאדונים לנו זולת אלוקים. אם יפנו עורף, אמרו: אתם עדים כי מתמסרים אנו. הוי בעלי הספר, מדוע תתפלמסו על אודות אברהם? הן אחריו הורדו התורה והאוונגליון! האם לא תשכילו להבין? אתם אלה אשר עד כה התפלמסתם רק על אשר תדעו, ומה לכם כי תתפלמסו עתה על אשר לא תדעו?… בני עדה אחת מבעלי הכתב אמרו: הכריזו בבוקר כי מאמינים אתם באשר הורד אל המאמינים [חסידי מוחמד] , וכפרו בו עם ערב, למען יחזרו בהם [הערבים מהלוך בדת], אבל אל תאמינו לאיש כי אם להולכים בדתכם שלכם… כי ינגחו אתכם בפני ריבונכם, אמור: הברכה ביד אלוקים היא, ואותה ירעיף על אשר יחפוץ, ואלוקים רב אמצעים ויודע״! ״הם [היהודים והנוצרים] אמרו: היו יהודים או נוצרים למען תישירו לכת! אמור: לא, כי נלך רק בדרך דת אברהם אשר נהג כחניף ולא היה במשתפים. אמרו מאמינים אנו באלוקים ובאשר הורד לנו, ובכל אשר הורד לאברהם, לישמעאל, ליצחק ליעקב ולשבטים, ובאשר ניתן למשה ולישו, ובאשר ניתן לנביאים מעם ריבונם. לא נפלה איש דרכם, ואולם אם יפנו עורף ייקלעו למחלוקת״(ג, סד-עד; ב, קלה-קלז).
63 قُلْ يَا أَهْلَ الْكِتَابِ تَعَالَوْاْ إِلَى كَلَمَةٍ سَوَاء بَيْنَنَا وَبَيْنَكُمْ أَلاَّ نَعْبُدَ إِلاَّ اللّهَ وَلاَ نُشْرِكَ بِهِ شَيْئًا وَلاَ يَتَّخِذَ بَعْضُنَا بَعْضاً أَرْبَابًا مِّن دُونِ اللّهِ فَإِن تَوَلَّوْاْ فَقُولُواْ اشْهَدُواْ بِأَنَّا مُسْلِمُونَ 64 يَا أَهْلَ الْكِتَابِ لِمَ تُحَآجُّونَ فِي إِبْرَاهِيمَ وَمَا أُنزِلَتِ التَّورَاةُ وَالإنجِيلُ إِلاَّ مِن بَعْدِهِ أَفَلاَ تَعْقِلُونَ
[1] היהודים והנוצרים.
הערת המחבר : ד, מז! ג, סו-סח! צח, ה. לפי המסורת, היו בתקופה הטרומ-אסלאמית חניפים, הוגים דתיים ערבים, אשר הטיפו לאמונה מונותיאיסטית ועבודת א-ל אחד. הללו הושפעו מאמונות יהודיות ונוצריות, שרווחו בהצי-האי ערב והקלו על הערבים להקל את רעיונותיו של מוהמד. ראו י׳ פרידמן, ״התקופה הטרום-אסלאמית״, בתוך: פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, עמי 21-20. המוסלמים קבעו שהצדקה (זכאת, מלשון זכות) היא אחת מחמשת מצוות היסוד. השאר הן לדידם: עדות כי אין אלוה מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו! הצום בחודש הרמדאן! התפילה! העלייה לרגל (האג׳). ראו לצרוס-יפה, ״הקוראן ומצוות היסוד באסלאם״, עמי 98-97.
מוחמד אינו יודע – או עושה עצמו כלא יודע ־ שגם המסורת היהודית מחייבת את כל אומות העולם לקיים את דת אברהם; אלא שהיהודים סבורים שהוא, מוחמד, משנה אותה. הוא נוטל הלכות ומנהגים מן הדת היהודית, מוסיף עליהם ממנהגי הנצרות או מחדש דברים מעצמו או מרבותיו, ומציג הכול בתור אמת שבאה מכוח נבואה. קל לשער שיהודי מדינה, כמו כל שאר היהודים, בוודאי לא רצו למונעו מלהאמין בדת אברהם. הם רק רצו שלא ישנה את דברי הדת, ובזה התנהגו כמו חכמי הפרושים והעם שנהה אחריהם, שמנעו מישו וחסידיו לשנות את הדת. התנגדותם מבצבצת ועולה בפסוק זה:
״בפוגשם את המאמינים [חסידי מוחמד], הם [היהודים] אומרים: מאמינים אנו, ואולם בהתייחדם זה עם זה יגידו: התעזו לספר להם את אשר גילה אלוקים בפניכם? הן כך יוכלו לנגח אתכם בפני ריבונכם!״(ב, עה).
75 وَإِذَا لَقُواْ الَّذِينَ آمَنُواْ قَالُواْ آمَنَّا وَإِذَا خَلاَ بَعْضُهُمْ إِلَىَ بَعْضٍ قَالُواْ أَتُحَدِّثُونَهُم بِمَا فَتَحَ اللّهُ عَلَيْكُمْ لِيُحَآجُّوكُم بِهِ عِندَ رَبِّكُمْ أَفَلاَ تَعْقِلُونَ
התחפצו כי יאמינו לכם ? הן יש וחבורה מהם תשמע את דבר אלוהים ואז תטה אותו ביודעין לאַחַר שעמדו על פשרו. פרופסור רובין
תשמע את דבר אלוהים ואז תטה אותו: נהוג לפרש שהכוונה ליהודים שסילפו את דברי התורה שנתן להם משה, וזאת כדי להסוות את דברי השבח לנביא מוחמד שהיו כלולים בנוסח התורה המקורי
עולמם הכלכלי והרוחני של יהודי צפון אפריקה – הירשברג
ימי פריחה
מימין הגאון רבי יוסף בן נאים בספרייתו, שני משמאל בפינה ר' מכלוף בנו של שלום
שבו ימי פריחה לאפריקה הצפונית. תרמה לכך לא מעט היציבות המדינית במאה התשיעית: בית אגלב במזרח (תוניסיה ואלג׳יריה), בית אדריס במערב (מארוקו), בני אומיה בספרד, כוננו ממשלתם על המגרב במובנו הרחב.
עדים מהימנים שסיירו באיזור זה שנים על שנים, כגון אבן חוקל ומקדסי (במאה העשירית), בכרי (במאה האחת־עשרה), מרבים לשבח את פוריותה של הארץ . באזורים נרחבים של תוניסיה הדרומית (המכוסים כיום חולות) גדלו אז עצי־פרי למיניהם, זנים שונים של הדרים ותאנים, כרמי זית וגפן. בנאות־המדבר הנרחבות נשאו דקלי־תמרים פרי משובח, ואדמת הצפון הצמיחה חיטה ודגנים אחרים. בסביבות קרתיגני, קירואן ומג׳אנה גדלו: הכרכום, אותו צמח־פלא שהשתמשו בו לדברים הרבה — לרפואה, לבושם, לצביעה ולתבלין, ושהיה אחת מסחורות־היצוא המבוקשות ביותר (ובמיוחד נזכר ה'עוּצפוּר׳ — הכרכום בפריחתו)? הפשתה והקנבוס! הכרתיה והכּמון! במסילה ובנִקאוֶץ צמחה הכותנה, וקנה־הסוכר בקאבס ובג׳ריד. צמחי התעשייה, צמר־הצאן וכן תולעת־המשי בסביבות קאבס סיפקו חומר לייצור אריגים, מרבדים ושטיחים שונים. המשי של קאבס נתפרסם ביופיו ובעדינותו. כל הגיאוגראפים מזכירים את מיכרות הברזל, העופרת והכסף שבסביבות מג׳אנה. ואם כרו שם עפרות ברזל ועופרת, ודאי שהתפתחה גם תעשיית מתכת ״.
בתיאור ערי־החוף מתוניס מערבה עד לאוקיאנוס האטלאנטי ועד בכלל, מדגיש אבּן חַלְקַל מדי פעם את פוריות הסביבה. אמנם עשויים דבריו, החוזרים ונשנים כלשונם כמעט, לעורר רושם של חזרה סטריאוטיפית חסרת משמעות של ממש.
אולם לא כן נראה מהערותיו, שבהן הוא עומד על צדדים שליליים בכלכלת הארץ. יש להביא תבואות ופירות אל מרסא אל־ח׳רז, נמל־האלמוגים מערבה לטברקה, הנקרא כן בשל האלמוגים ששולים כאן; היה זה המקום העשיר ביותר באלמוגים, ותנס וסבתה, שגם שם שלו אותם, נפלו ממנו מבחינת כמותם ואיכותם. וכן יש להביא שעורה אל נפטה שבתוניסיה הדרומית .
גם ארץ המגרב הקיצוני, כלומר מארוקו, ידועה היתה בשל פוריות אדמתה. הכריזו על כך שדות התבואה שבה, חורשות עצי־הפרי, וכרי־הדשא לגידול הצאן והבקר. הרי האטלאס עדיין מכוסים היו יערות־עד! גם בעמקים הדרומיים של הדרעה, הסוס והזיז היתה הצמחייה עשירה ביותר. במיוחד נודעו לתהילה סביבות מכנאס, שהם עד היום האיזור הפורה ביותר במארוק!, בשל עצי־הפרי: תפוחים, אגסים, אפרסקים, שקדים, אגוזים, הדרים, תאנים, תמרים, ענבי כרם, זיתים, קנה־סוכר ודגנים. במארוקו נוסדו ערים חדשות רבות. שלא כבתוניסיה ואלג׳יריה נבנו הללו במקומות שלא היו מיושבים בתקופה הקודמת. פאם, מראכש, מכנאס, רבאט — כולן יצירה מוסלמית הן, ובנייניהן מימי־הביניים נראית בהם מזיגה מיוחדת במינה של אמנות ספרד ומסורות הבֶּרְבֶּרִים.
מצבה של מארוקו גרם, שנודעה לה חשיבות יתרה בקשרים עם הברברים הנוודים של הצחרה בסודאן המערבי, שהיו העשירים והתקיפים בכל שבטי הברברים. המסחר עם המדבר התרכז בסג׳למאסה, הנאה הגדולה בעמק הזיז הדרומי, שהתפתחה ל׳נמל׳ מדברי ראשון במעלה. לכאן היו מזדמנים סוחרי בגדאד, כּוּפה ובצרה, כדי להחליף את סחורותיהם, שהביאון בשילוב־דרכים בים וביבשה או בנתיבי יבשה בלבד׳ בזהב הסודאני ובתוצרת חקלאית. ואם לאלה כדאי היה לטרוח לבוא מרחוק, כל־שכן שפנו לכאן, לפי עדותו של אבן חוקל, סוחרי אנדלוס, פאס, אגמאת (בימיו עדיין לא היו קיימות מראכש ומכנאס), בשל הרווחים הצפויים להם במרכז מסחרי זה. סוחרי סג׳למאסה גופה עשירים היו, ואבן חוקל מוסר פעמים מספר, שראה שם שטר־חוב על ארבעים ושניים אלף דינר שחייב היה אדם באוד׳גאסת (בסודאן) לסוחר סגילמאסי. וכשסיפר על כך בעיראק ובפרס — אשר שם ישבו העשירים המופלגים — היה הדבר לפלא בעיניהם. אבל לא רק אילי ־הכסף מצויים היו כאן. אותו גיאוגראף מציין גם את אופיים הנוח של אנשי העיר. יש ביניהם חכמי־דת רבים ואנשים משכילים שקנו דעת ותרבות במסעיהם הנרחבים בעולם. לפי ליאו־ן האפריקאני נשתבש מסחרה של סג׳למאסה והיא ירדה מגדולתה כאשר כבשו המוראבטים את אוד׳גאסת והחריבו את גאנה. אז צפה ועלתה דרעה, כמתחרה לגברתה. ערך לא מבוטל היה גם לחלקן של התחנות הקדמיות בשלוחות אחרות של המסחר עם הצהרה המרכזית: וארגלאן, ג׳ריד, קפצה, גדאמס, אבל הוא הצטמצם לעסקות אזוריות ולא הגיע לעולם לממדים בינלאומיים. נראה, שחשיבותם של נאות־המדבר באלג׳יריה עלתה עם התפשטותם של הבדווים במזרח האיזור. המסחר ביקש לו אז מקומות־מוצא אחרים, שלא יהיו נתונים לפגיעותיהם של אלה. באותה תקופה צומחת וארגלאן, שלא בא זכרה לפני כן, ומקומות אחרים כגון תוקורת, מזאב, תואת ועוד. אכן, המקום הראשון באפריקה הצפונית מבחינת החשיבות הכלכלית נועד לקירואן, ובחוג השפעתה הבלתי־אמצעית לא היתה כל אפשרות לצמיחת מרכז גדול נוסף .
בשנת 1899 לפי צו הביי הוקם ועד קהילה אשר טיפל בצורכי הקהילה ובהם גביית מסים, תרומות, הקדשים ודמי שכירות מהבתים שהיו בבעלות הקהילה, וכן איחוד הרובעים מנזל וג'ארה שבהם גרו היהודים תחת ועד קהילה אחד. נשיא הקהילה הנבחר היה חואטי חדאד אשר כיהן בתפקיד זה עד סוף שנות השלושים של המאה ה-20 וזכה להערכה רבה בקרב הקהילה. אחריו ניבחר שמעון מימון ששירת את הקהילה בזמן מלחמת העולם השניה. בשנת 1945 נבחר כנשיא הקהילה חואטי זאנה.