ארכיון חודשי: אפריל 2017


Histoire de la fille du Roi qui voulait tout savoir

contes populaires

12.

Comment Djouha acheta de l'huile

Un jour, la mère de Djouha demanda à celui-ci d'acheter de l'huile et elle lui remit une bouteille.

Djouha entra dans le magasin et le vendeur lui remplit la bouteille d'huile׳. Et il resta un peu d'huile car la bouteille était trop petite pour contenir toute la mesure. "Que feras-tu avec le reste ?" demanda le vendeur à Djouha.

"Verse ici", répondit Djouha et il renversa la bouteille de sorte que le fond fût en haut. Dans le fond de la bouteille il y avait un évidement et c'est là que Djouha demanda au vendeur de verser le reste. En tenant la bouteille dans la position renversée, Djouha prit le chemin du retour. En route, l'huile s'écoula et il ne resta plus rien dans la bouteille. Lorsque Djouha fut de retour, sa mère lui demanda: "C'est là toute l'huile que tu m'apportes?"

"Non", répondit Djouha, "de ce côté aussi il y en a". Et il remit la bouteille dans sa position normale. Et c'est ainsi que toute l'huile fut perdue.

13.

Histoire de la fille du Roi qui voulait tout savoir

Il était une fois un roi très riche — l'homme le plus riche du monde. Il avait une fille qui voulait tout savoir, tout ce qu'il était possible d'apprendre par l'étude. Elle s'imaginait que per­sonne dans le monde entier n'était aussi intelligent qu'elle. Un jour elle apprit qu'il y avait un vieux, qui savait lire dans les étoiles. Cela la déprima et elle se mit à pleurer. Son père, alarmé par ses sanglots, entra dans sa chambre et lui demanda: "Qu'as tu, ma fille, pour pleurer ainsi?"

"Il est un homme qui sait des choses que j'ignore. Je veux qu'il vienne pour m'enseigner son savoir".

On attela le carrosse d'or du roi et des émissaires se mirent en route pour chercher le vieux qui savait lire dans les étoiles. Le vieux les vit venir de loin et il se demanda: "Pourquoi viennent- ils chez moi?"

"Ne crains rien, le roi ne te fera aucun mal", dirent les émis­saires au vieux lorsqu'ils arrivèrent chez lui.

Le vieux arriva au château où on lui dit: "Nous avons appris que tu sais lire dans les étoiles. Nous voulons que tu enseignes ton art à la fille du roi et en récompense, tu recevras le tiers du royaume".

Le vieux était d'accord, mais posa une condition: "J'enseigne­rai tout ce que je sais à la fille du roi, à condition que personne ne vienne dans la chambre quand je lui donnerai des leçons".

Cette condition fut acceptée et le vieux s'isola avec la fille du roi dans une chambre et lui enseigna tout ce qu'il savait sur les étoiles. La fille du roi était contente et heureuse d'avoir acquis de nouvelles connaissances. Le vieux reçut le tiers du royaume et une grande somme d'argent et rentra dans sa ville. Après un certain temps, la fille du roi apprit que son vieux professeur connaissait l'endroit où se trouvait la montagne d'or. A part cela, on lui annonça que le vieux savait comment ouvrir et fermer la montagne et qu'il était en son pouvoir de disposer à sa guise de l'or qui s'y trouvait. Cela aussi déprima la fille du roi et elle se mit à pleurer. Et le roi alarmé par les soupirs de sa fille, entra dans sa chambre et lui demanda: "Que t'arrive-t-il, ma fille, pour pleurer ainsi?"

"Le vieux, qui était mon professeur, sait où se trouve la mon­tagne d'or et il sait aussi comment l'ouvrir et comment la fermer. Je veux qu'il m'enseigne cela", répondit la fille du roi.

Et de nouveau on attela le carrosse d'or du roi et on amena le vieux au château.

"Montre à ma fille l'endroit où se trouve la montagne d'or et apprends-lui comment faire pour l'ouvrir et pour la fermer!", or­donna le roi. Et il ajouta: "Comme salaire, tu recevras un tiers du royaume".

Le vieux se déclara d'accord, mais comme la première fois il posa une condition: "J'enseignerai à ta fille ce qu'elle désire savoir, à condition que personne ne se trouve avec nous dans la chambre, a l'heure où je lui donne une leçon".

Le roi accepta la condition et de nouveau le vieux et la jeune fille restèrent seuls dans la chambre. Au milieu de la nuit, exacte­ment minuit, le vieux dit la jeune fille: "Viens, je vais te conduire à la montagne".

Les deux se mirent en route dans l'obscurité et arrivèrent au but, à l'heure fixée. Le vieux prononça la formule qui ouvre la montagne à minuit et la referme à minuit et demi. La montagne s'ouvrit et les deux pénétrèrent à l'intérieur. Le vieux montra à la fille du roi l'or qui s'y trouvait et l'avertit: "A minuit et demi exactement, tu dois sortir d'ici. Si tu restes, la montagne se refermera sur toi".

Au bout d'une demi-heure, les deux sortirent de l'intérieur de la montagne et rentrèrent au château. Le vieux reçut le deuxième tiers du royaume et des pierres précieuses et rentra chez lui.

La nuit d'après, à minuit, la fille du roi se rendit seule à la montagne. Elle répéta la formule que le vieux lui avait apprise et entra à l'intérieur et elle revit tous les trésors qu'elle avait aperçus la nuit d'avant. Enivrée par la vue de toutes ces richesses, la fille du roi perdit la notion du temps. A minuit et demi elle se rappela qu'elle devait sortir, mais déjà la montagne se referma sur elle.

Le lendemain matin on entendit, venant de l'intérieur de la montagne, des cris: "Sauvez-moi, sauvez-moi!" Le roi se rendit à l'endroit et constata que la voix était celle de sa fille. Il donna ordre d'armer tous ses soldats de pelles et de pioches pour qu'ils creusent une ouverture dans la montagne de manière à ce que sa fille puisse être sauvée. Les soldats se mirent immédiatement au travail mais ils n'avancèrent pas car leurs outils se brisèrent entre leurs mains. Le roi les exhorta à redoubler d'efforts: "En avant: délivrez ma fille!" s'écria-t-il. Mais il se rendit bientôt compte que tous les efforts de ses soldats étaient vains. Les outils se cassèrent, car la montagne était faite de pierre, d'une pierre très dure.

Soudain, le roi se rappela l'existence du vieux et il fit immédiatement atteler le carrosse d'or pour l'amener. Les émissaires arivèrent à la maison du vieux et là, ils apprirent qu'il était mort. Les émissaires rentrèrent immédiatement et annoncèrent au roi: "Le vieux est mort".

Très ému, le roi se mit à pleurer et s'écria: "J'ai donné deux tiers de mon royaume pour que ma fille trouve la mort dans cette montagne".

Pendant de longs mois le roi porta le deuil de sa fille.

Et les vieux disent que tous les cent ans, on entend, la nuit, l'âme de la fille du roi qui s'écrie de l'intérieur de la montagne: "Sauvez-moi! Sauvez-moi!".

סוכן יהודי של בריטי נשדד על ידי מקורבים למושל דמנאת- אליעזר בשן

סוכן יהודי של בריטי נשדד על ידי מקורבים למושל דמנאתדמנאת

 הוזיר עוד לא ענה לדרישתי בעקבות שוד הסוכן היהודי של אזרה בריטי, על ידי מקורבים למושל דמנאת. הכותב מניח שהוא מצפה לדו״ח של סיד בובקיר שהתבקש לחקור נושא זה. שגריר איטליה שלקח מיד חלק פעיל בהגנה על יהודי דמנאת וקיבל מכתב מהוזיר שהבטיח לו שאם המשלחת תגיע לחצר הסולטאן, היא תזכה להאזנת טענותוהם, ויינתנו הוראות חמורות שימנעו התנכלויות בעתיד.

המשלחת לסולטאן נפלה לידים רעות

כפי שנודע, המשלחת נפלה לידיים שליליות. הומלץ להן לא לחזור עד שיקבלו פיצוי על היחס הגרוע כלפיהם. עצה זו ניתנה על ידי האישים הבאים: Meakin , נתין מאורי בשם בן-אטוול עתה נתין של ארה״ב, שפועל לפי הוראותיו של קונסול ארה״ב, ולוי כהן עורך העיתון,'Reveil du Maroc שהשיא עצה זו. לסיום כתב השגריר כי דמנאת נמצאת באזור השלוח Shlohs  בו חי גזע פראי מאד, היהודים שם נושאים נשק, וייתכן שיש אמת בהאשמה שהם מתנהגים בצורה בלתי תרבותית. יש להעיר, כי במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מגרנויל ב-26 במרס 1885 נאמר:

I have directed Cid Bubeker on his return to Demnat to obtain notarial evidence of הוריתי לסיד בובקיר בשובו לדמנאת להשיג עדות נוטריונית ממאורים ומיהודים). מכתב זהMoors and Jews' :"בתאריך 17 באפריל 1885 בתוספת פרטים על הפעילות הדיפלומטית של קונסול ארה"ב TM- נזכר מתיוס למען יהודי דמנאת

מעורבות שגרירי מדינות אירופה

ב-13 בפברואר 1885 פורסמו הדברים הבאים ב-  JC : המשלחת שהגיעה לפאס נמצאת במקום קדוש המעניק להם בטחון חיים. קונסול ארה״ב שמגלה מאמץ לצד היהודים נוטה לבקש מהסולטאן לשלוח שניים מנאמניו יחד עם שני אנשים שימנה השגריר, ואלה יישלחו לדמנאת לחקור את המצב וימסרו דו״ח. לפי הוראות ממשלותיהן כתבו השגרירים של בריטניה, איטליה ואפילו של ספרד, שבדרך כלל אינו מגלה ענין בנושאים הקשורים ליהודים, מכתבים חריפים לסולטאן, בצירוף אזהרה מפני התוצאות השליליות שיהיו לאירוע.

הבעות תודה לשגריר בריטניה על ידי שני רבנים במראכש-א' אדר תרמ״ה, 15 בפברואר 1885

שני הרבנים הראשיים של מראכש, שהיא הקהילה הגדולה הסמוכה לדמנאת, הביעו תודתם לגיוהן דרומונד האי שגריר בריטניה במרוקו, על כל מה שעשה למען יהודי דמנאת. מאחלים לו אריכות ימים בזכות מעשיו הטובים בכך שהוא מגן על העולם נגד מעשי עוול.

שליחותו של בובקיר:

האדון מכלוף אלהרר שליווה את סיד בובקיר בדמנאת, הודיע לנו על קבלת פנים נאה שערכו היהודים לכבודו בעיר הזאת. הוא דיבר עם המושל לטובתם, והחזיר את השקט והשלוה ללבות היהודים שנשארו בדמנאת, ולאלה שברחו ממנה. ידיעה זו גרמה לשמחה, והלכנו לסיד בובקיר כדי להביע לו את תודתנו. אנו מודים מכל הלב להוד מעלתו על שבחר בבובקיר על מנת שהוא יטפל בנושא זה. שמחתנו תהיה גדולה יותר כשנראה את סוף הפרשה באמצעות התערבותו של הוד מעלתך השגריר.

חתומים הרב הראשי של מראכש: מכלוף בן מוהן מימון בן דוידוין

אני מביע את תודתי, הוד מעלתך השגריר על התערבותך ועל כל הטוב שעשית עם סיד בובקיר חתום הרב הראשי של מראכש. מכלוף אלחזן.

כפי שפורסם בה' אדר תרמ"ה-22 בפברואר 1885 בכתב העת 'הצבי', היהודים בדמנאת מוכים, ילדיהם ונשותיהם קרבנות של התעללות.

דרומונד האי לא נקט ביוזמה להגנת היהודים

לעומת דברי השבח שהרעיפו הרבנים על שגריר בריטניה הובעה גם תרעומת עליו. בשבועון היהודי בלונדון הואשם שגריר בריטניה במרוקו דרומונד האי בכך שלא נקט ביוזמה בקשר ליהודי דמנאת, ואין זו הפעם הראשונה שלא יזם הגנה על היהודים. החסינות לה זכה המושל האכזר של דמנאת, הביאה לתוצאות שהיו צפויות. כך הידיעה מטנגייר מה־16 בפברואר 1885 שפורסמה ב- JC ב-6 במרס.ב-17 באפריל אותה שנה פורסם שם, כי המשלחת היהודית מדמנאת תבוא לפאס לאחר הפסח, ומכאן תקבל ליווי שאורגן מטעם הסולטאן כדי לשומרם בדרך לדמנאת. הכותב משבח את קונסול צרפת מר Feraud שהתחיל בתפקידו בחודש זה הוא שולט בערבית, והאגודות היהודיות באירופה צריכות להודות לו על עזרתו למען אחיהם במרוקו.

במהומות נאסרו יהודים ואשה אחת נדרסה

ב-24 באפריל 1885 פורסמו הדברים הבאים ב – JC בשם  Gibraltar Chronicle היו הפרזות בעיתונות בין השאר בפרסום על שנשים יהודיות חוללו. הדבר הוכחש על ידי המשלחת של היהודים בטנגייר. הצרה החלה בסירובם של היהודים לשלם מסים שרירותיים, כששני החוקרים הגיעו לדמנאת. יהודים במקום זה ישבו עם המושל וכתבו שאין לקהילה שום תלונה. הם נשאו אתם הצהרה מהסולטאן וכשזו נקראה, היתה מהומה. מישהו האשים את היהודים שפגעו במושל. הושלכו אבנים ומספר יהודים ברחו למקום קדוש לבל  ייפגעו. אבל יהודי אחד נתפש, נכבל ונפצע ולאחר מכן נפטר. המוסלמים החרימו את רכוש היהודים, מספר יהודים נאסרו ואשה יהודייה נדרסה ולאחר מכן נפטרה.

טופס תקנה שצריך להתנות על הבעל, שאף אם נכתב הגט כהלכתו ונאבד, יכולים לכתוב אחרים עד שיגיע גט כשר ליד אשתו.

המשפט העברי בקהילות מרוקו משה עמר

ס״ד. טופס תקנה שצריך להתנות על הבעל, שאף אם נכתב הגט כהלכתו ונאבד, יכולים לכתוב אחרים עד שיגיע המשפט העבריגט כשר ליד אשתו.

ראיתי כתוב בס׳ אבן העזר בכתב יד אדוני אבי זלה״ה וז״ל: תקננו זה כמה לסופרים הכותבין גטין, שיתנו על הבעל מלבד הרשות שנותן להם לכתוב מאחד ועד מאה, עד שיצא גט כשר כהוגן וכשורה. וג׳׳כ יתנו עליו שאף אם נכתב כהלכתו ונאבד, אעפ״י שכבר עשו שליחותם, יכולים הם לכתוב אחרים עד שיגיע גט כשר לאשתו. לפי שכבר אירע כמה פעמים שאף אם נכתב הגט כהלכתו, הנה מצד קלקול הדרכים ושבוש הגייסות, הנה הגט נאבד בדרך קודם שיגיע ליד אשתו, וזאת היא הסיבה שנשארו כמה נשים עגונות וצרורות עד יום מותן, ופוק חזי מ״ש הטור ז״ל בטא׳׳ה בסימן קכ״ב בסעיף גי, אמר לסופר ולעדים כתבו גט וחתמו, ותנו לשליח, ונאבד מיד השליח, או שאמר תנו לשליח ויוליך, ונאבד מידו, אין כותבין גט אחר. ואם כתבו ונתנו לה הגט כשר, לענין שאם נתגרשה בו הרי זו ספק מגורשת, כמ׳׳ש מוהר׳׳י בעל הטורים ז״ל. ופשוט הוא דעד כאן לא כתב מוהר״י ז״ל, כי אם היכא דלא התנו על הבעל בפירוש לחזור ולכתוב אחר, אם נאבד אחר שיגיע ליד השליח, אכן אם התנו עליו שאף אם נכתב כהלכתו וניתן ליד השליח ונאבד לו לשליח, שיכולים לכתוב עוד גט אחר מחדש כהוגן וכשורה התנאי קיים. ותקנה טובה היא. נאם שמואל ס״ט ע״כ מצאתי כתוב. ולראיה ח״פ בשלהי אדר משנת ותח״י נפשי לפ׳׳ק המר ונאנח. וחתום כמהר״ר סעדיה בכהה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה׳יה.

אדר תכ׳׳ד

ס״ה. טופס תקנה שחייב לה הבעל לגרושתו במזונות, עד שיפרע לה כתובתה במושלם. ושתטול בגדי חול ובגדי שבת חוץ מכתובתה.

שוב ראיתי בס׳ אבן העזר כתיבת יד אדוני אבי זלה״ה וז״ל, לענין האשה שנתגרשה מבעלה ולא נפרעה כל כתובתה במושלם, שעדיין הבעל חייב במזונותיה עיין בסי׳ צ״ג. ונהגו בכאן במתא פ׳אס יע״א מימות עולם החכמים נ״נ ז״ל, לפסוק הלכה למעשה כאשר ראינו כמה פסקי דינים מהראשונים ז״ל לפסוק שחייב הבעל במזונותיה עד שיפרע לה כתובתה במושלם.

וסמוך לזה כתוב, עוד ראינו כתוב בפסקי דינים של החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שפסקו ג׳׳כ שהגרושה תטול בגדי חול ובגדי שבת, ואין שמים אותם לה מכתובתה. ועם היות שיש מחלוקת בדינים האלו בין הפוסקים ז״ל. מכל מקום מאי דאפסיקו הלכה למעשה כתיבנא. נאם הצעיר שמואל ס״ט. ולראיה שכך מצאתי כתוב, ח׳׳פ בשילהי אדר משנת ותח״י נפשי לפ״ק המר ונאנח, וחתום עליו החכם השלם כמהר״ר סעדיה נר׳׳ו, בר החכם השלם כמהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

ס״ו. העתק מכתב יד החה״ש הדו״מ כמהר״ר שמואל שאול ן׳ דנאן ז״ל, שהעתיק הוא מכ׳׳י הקדש על העליונה כמהר״ר יעב״ץ זלה״ה וז׳׳ל:

שוב ראיתי בכתב יד החכם הה״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה וזיל, כתב בעל תרומת הדשן בשאלותיו בסי׳ רמ׳׳ח, בענין נתינת הגט שלא ינתן בלילה, ואף אם לאחר שהתפללו ערבית נראה יום כגון ביום המעונן, עכ׳׳ז אין לתתו בלילה, דלסברתו ז״ל דימהו לדין, וכמו שאין דנין בלילה, כך אין ליתן גט בלילה. וכתב שכך השיב לו בתשובה א׳ מן הגדולים. ולזה תמצא שהרב מוהרי׳׳ק זצ״ל בס׳ ש״ע כשכתב סדר הגט ללמד לסופרים הלכותיו בקצרה, כתב לשם וז״ל בסימן כ״ח, נתינת הגט יש מי שאומר שצריך להיות ביום ולא בלילה עכ״ל. ובדקתי בנרות החיפוש, מנין הוציא הרב דין זה, ומצאתי אחר טורח ועמל, שכתב הרב מוהרי״ק ז״ל בב״י חידוש זה בסוף סי׳ קל״ו, ושמעתי הטעם משום דנתינת גט הוי דין ואין דנין בלילה. ואיני יודע מה ענין גט לדין? ושום א׳ מהפוסקים לא חילק להקפיד בכך עכ״ל הרב ז״ל. ובלי ספק, כשהזכרתי זה לחכמים יצ״ו, תמהו מאין ולאין לא ינתן הגט בלילה, עד שהראיתי להם בש״ע כ״ז. ועדיין לא מצאתי לו יסוד, עד שבדקתי ומצאתי בספר א״ה במחודשים, והעלינו בזה שיש לחוש לכך. אבל בשעת הדחק אם האיש נחפז ללכת, או אם הוא ש״מ כמעשה שאירע לנו, יכול הסופר לכתוב הגט בלילה וליתנו מיד ותכף ולאלתר, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם, אשר הוא בארצות המזרח. ובעיגונא מצוה עלינו ולכל יודע ספר, להקל בדבר שאין לו שורש מהפוסקים הראשונים ז״ל. נאם הצעיר שמואל אבן דנאן ז״ל עכ״ל ז׳יל. ולראיה שכך ראינו והכרנו כתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל, ח״פ בפ׳אס יע״א וקיים מוהר״ר יעב״ץ ז״ל, וכהה״ר שלום אדרעי ז״ל חתומים. וס״ל נמ״כ וז״ן.

איכה צאן ההריגה מֵרִבְצֵיהֶן נפוצות -הפרעות בפאס

הפרעות בפאס

יום רביעי, 8 במאי, הוכרז יום אבל כללי. כל הקהילה התאספה כדי לקבור את ספרי התורה המחוללים. כאשר מסע הלוויה הגדול התקדם לעבר בית הקברות, פתחו הגברים עטופי הטליתות פיהם בקינות, התייפחו ופרצו בבכי, ומעיניהם זלגו דמעות חמות על יקיריהם שנספו. הטקס תואר בדייקנות בעדויותיהם של שלמה הכהן ויוסף בן נאים. לפני קריאת תהלים ווידוי עוונות שרו את הקינות ׳אקום במר נפשי׳, ׳קול יללה׳, ׳הרגת ביום אפיך׳, ו׳איכה צאן ההריגה׳ – קינות תשעה באב לזכר חורבן בית המקדש. מבחר זה אינו שרירותי, ובייחוד הקינה האחרונה, ׳איכה צאן ההריגה׳, שחיבר המשורר האנדלוסי יהודה הלוי וביטאה בעבור יהודי פאס את הטרגדיה שחוו זה עתה. פלא הוא שכותרת הפואמה שחיבר חיים נחמן ביאליק להנצחת זכר הפרעות הנוראות בקישינב מהדהדת לקינה זו.

איכה צאן ההריגה מֵרִבְצֵיהֶן נפוצות                פניהם קבצו פָארור והתגוללו בַבִצות

ולעין כל רואיהם מתנכרות בחוצות                חָשַך משחור תָאֳרָם לא נִכְּרו בחוצות

חשך משחור תאדם לא נכרו בחוצות […]

החרב יום נגעה עד כהני המשנה                     ואש אכלה ובוערה ויצעקו ואין עונה

מהם נפלו לתוך אש ומהם לחרב שונא         ידעו כי כן נגזר מלפני שוכן סְנֶה

תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות

 וילדים מוּצָאִים עֲרוּמִים רְעֵבִים יְחֵפִים                       שואלים לֶחֶם וְאַיֵּה וּבַצָמָא מִתְעַלְפִים

מתחננים לשוביהם מול אכזרים חַנֵפִים                 ועודם פת אֵין לָהֶם ורחמי יוצרם שואפים

עוללים העטופים ברעב בראש כל חוצות

דרך אלוה קשתו ויבצע כל אלה                        ואין נעתר לקול מעתיר יום החל ויכלה

 ובנים נטו עורפם ביד עורפם כמו טלה                ורחובות עיר קודש בדמי חסידיו מלא

ופגרי נער הקן ישבו לארץ חוצות

מבצע ההצלה

הוועדה טיפלה בהיגיינה ובניקיון ברובע, ובאחד מבתי הכנסת הקימה מרפאה, בניהולה של הרופאה ברוידו, ובה השכיבו את החולים שלא היה אפשר לטפל בהם בבית. לקראת אמצע מאי פתח אלמליח את דלתות בית הספר של כי״ח, ששימש גם מקום לחלוקת מזון; נערך מפקד תושבים כדי לחלק באופן שוויוני את הקצבות המזון היומיות, שבהמשך הפכו שבועיות: ומחצלות חולקו לנזקקים, משום שכלי מיטה, שמיכות ומזרנים נגנבו מהבתים בזמן הביזה.

ב־2 במאי נפתחה קופת הלוואות ללא ריבית לבעלי מלאכה ולבעלי עסקים קטנים כדי לאפשר להם לרכוש מחדש כלי עבודה וסחורות שאבדו בביזה. הקהילות היהודיות האחרות במרוקו באו במהרה לעזרתם של יהודי פאס קהילות טנג׳יר ומכנאס השכנה הצטיינו בנדיבותן.

  • הערת המחבר : אלמליח הדגיש בדוחות שלו בייחוד את המאמצים של יצחק אבן צור נשיא הקהילה היהודית בטנג'יר. ייתכן שבעקבות עוינות בין הערים פאס ומכנאס הציג בן נאים את העזרה שהציעו יהודי מכנאס כבלתי מספקת וראה בה עלבון).

ליזמות המקומיות התווספו במהרה תרומות נדיבות, שמקורן בקרנות הצלה שנפתחו באירופה, בעקבות מאמציהן של כי״ח ושל חברת העזרה של יהודי גרמניה  (Hilfsverein der deutsche Juden) 

הערת המחבר : חברת העזרה של יהודי גרמניה נוסדה בברלין ב־ 1901, ובדומה לכי״ח מטרתה הייתה להושיט ליהודים במרכז אירופה ובמזרח סיוע חברתי ותרבותי. החברה באה לעזרת יהודי מרוקו, ונם לעזרתם של היהודים הנרדפים ברוסיה.

בבנק של ממלכת מרוקו נפתח חשבון כדי לרכז במקום אחד את כספי הסיוע. בלונדון ההתאחדות האנגלית־יהודית  (Anglo-Jewish Association)  פתחה את קרן פאס(  ,(Fez Fund והנדיב האנגלי סר ארנסט קסל,Sir Ernest Cassel) 1852-1921) תרם 500 לירות סטרלינג. ג׳ייקוב ה׳ שיף(1847-1920 ,Jacob H. Schiff) מניו יורק, שלקח חלק פעיל בסיוע ליהודי מרוקו בוועידת אלג׳זירס, התחייב להעניק סכום דומה לסכום שאספה הקהילה הבריטית בכללותה.

מבגדד ועד ניו יורק, דרך כפרי אלזס ואלג׳ידיה, תרמו הקהילות היהודיות בנדיבות כדי לסייע ליהודי פאס. לדוגמה, העיר תוניס העבירה 7,500 פרנק, ובודפשט אספה כמעט 11,000 פרנק. בקושי חודש לאחר התריתל תרמה חברת העזרה של יהודי גרמניה 60,000 פרנק, וחלקם העביר הקונסול הגרמני היישר לפאס.

הפגנת האחווה היהודית הבין־לאומית הנפלאה הזאת נטעה תקווה חדשה בפליטים היהודים, אך החזרה לחיי שגרה התעכבה עקב התגברות העוינות המקומית. טרם כלו קללות השנה הקטלנית, וחרב חדה עדיין הייתה מונחת על צוואריהם של יהודי המלאה במשך שבועות ארוכים.

למרות מאמציו העיקשים של הגנרל בדולר להשיב את הסדר על כנו נותר המצב בעיר קשה. בזמן ניקוי המלאה דוכאו תושבי העיר המוסלמית באלימות, והדיכוי היה מלווה בהוצאות להורג מהירות: היקפן התרחב עם הגעתו של הגנרל מואניה. בתי דין צבאיים הוקמו כדי להעניש את יוזמי ההתקוממות שהשתתפו בביזה וברציחות. אחדים מן האשמים הוצאו להורג בירייה ועל אחרים נגזרו עבודות כפייה. שלטונות צרפת הטילו על האוכלוסייה המוסלמית בפאס קנס של מיליון פרנק.

הציר רייניו, שעד לאירועים הקשים היה באותה התקופה המועמד המוביל לתפקיד הנציג הצרפתי ברבאט, גונה בתקשורת בפריז והואשם שלא חזה מראש את ההתקוממות – והוא ומואניה נקראו לשוב לצרפת. הנשיא רימון פואנקרה(Raymond Poincaré)  ושר המלחמה אלכסנדר מילרן(Alexandre Millerand)  היו מודאגים בעקבות תחזית של התקוממות כללית במרוקו, ולפיכך החליטו לאייש את משרתו של רייניו באיש צבא, ולא בדיפלומט. ב־27 באפריל הם מינו את הובר ליאוטי לציר צרפת במרוקו – הם קיוו שהוא יוכל לשקם את המצב הצבאי והמנהלי במרוקו.

ב־13 במאי הגיע ליאוטי לחופי קזבלנקה על האנייה ז׳ול פרי(Jules Ferry), ולפאס הוא הגיע ב־24 במאי, מלווה בקולונל אנרי גורו (.(Henry Gouraud הם מצאו עיר מוקפת 10,000 ברברים מהריף ומהרי האטלס, מלוכדים תחת הססמה של מלחמת קודש, ואליהם הצטרפו כ־1,000 עריקים מחילות הטאבור.

קרבות עזים נערכו ב־25 וב־26 במאי, והתוקפים אף הצליחו לחדור לתוך העיר דרך פתח צר בחומות. במלאח, ששוב היה נתון לאיום של כיליון, הגיעה הדאגה לשיא, למרות הנוכחות בעיר של יחידת הצלפים, שמנתה 60 איש. אלמליח דרש מן הצבא כלי נשק להגנה אישית, אך נענה בסירוב . לנוכח המצור, ששיתק כל פעילות כלכלית וניתק את האוכלוסייה המקומית היהודית מן המדינה ומאמצעי פרנסה, מצבה הלך והידרדר – אבל המורדים, למרות התקפותיהם העזות, לא הצליחו לכבוש את העיר. כדי לשחרר את פאס יצא הקולונל גורו למתקפה נגד מטילי המצור על העיר. באחד ביוני הוא הביס אותם, רדף אותם עד למחנה שלהם באלחג׳רה אלכחלה, וכסמל ניצחון הביא את הדגל הרשמי של מפקדם, אלחג׳מי, שהיה תומך של בו חמארה. תגבורת אפשרה להמשיך בפעולות הדיכוי במשך כל הקיץ, לפזר את השבטים ולהכניעם.

ליאוטי השליט את הביטחון במרכז מרוקו והעביר את הבירה מפאס לרבאט. הוא השיג את סילוקו של מולאי אלחאפיד ב־25 באוגוסט, לטובת אחיו מולאי יוסוף, שנבחר בשל אדיקותו ואדישותו. העולמא (חכמי הדת המוסלמים) אישרו את בחירתו. ב־6 ביוני עזב את פאס הסולטן האחרון של מרוקו הישנה, עם גורו, שקיבל דרגת גנרל, ומלווים ברייניו הם יצאו לגלות.

החזרת הביטחון לסביבות העיר אפשרה לרוכלים יהודים לסייר בכפרים ולמצוא פרנסה. הסוחרים חזרו לחנויותיהם בעיר ובעלי המלאכה לסדנאותיהם, ולאט לאט שבה הפעילות המסחרית של המלאח לסדרה. ואולם, המשאבים היו דלים מאוד, בידי התושבים לא היה כסף לרכוש מחדש רהיטים, אפילו לא חפצים נחוצים ביותר, וזמן רב הבתים נותרו ריקים.

בחודשים שלאחר מכן החלו עבודות השיקום של המלאח, וחלו בו שינויים ושיפורים: ניצלו את ההזדמנות להרחיב את הרובע היהודי כדי לאפשר בו תנועת כלי רכב בצירים המרכזיים; הבתים גם הם הורחבו והוסיפו להם מרפסות: בפעם הראשונה בקורות המלאח הוקם בו בית מרחץ, שעד כה אסרו המוסלמים על הקמתו מסיבות ׳דתיות׳. היהודים חיכו לתשלום הפיצויים שביקשו מממשלת החסות כדי להשיב את חיי החברה והכלכלה ברובע לסדרם.

Les Juifs l'Andalousie pour le Maroc oriental

LES JUIFS FUIENT L'ANDALOUSIE POUR LE MAROC ORIENTAL.

Publié le 22/04/2017 à 14:28 par rol-benzaken 

Il y a 600 ans, des juifs fuyaient L’Europe et se réfugiaient à Debdou, ville de l’Oriental marocain et terre d’Islam !

A la fin du XIVe siècle, l’Espagne catholique traverse une des périodes les plus troublées de son histoire. Dans un contexte de graves problèmes économiques et sociaux, une vague de persécutions anti-juives submerge la péninsule ibérique et en particulier le sud de l’Espagne et l’Andalousie. Plusieurs pogroms ont en lieu visant les juifs d’Espagne. Ces évènements aussi appelés baptêmes sanglants et connues dans la tradition juive comme les décrets de 5151 (hébreu : גזירות קנ"א gzeirot kan"a) se traduisent par une série de massacres et de conversions forcées qui avaient débuté à Séville le 4 juin 1391 avant de s’étendre à une grande partie de l’Andalousie.

Jeunes femmes juives de Debdou 

N’ayant d’autre choix que de se convertir au christianisme ou mourir, Plusieurs milliers de juifs prenaient les chemins de l’exil et traversaient la méditerranée pour aller trouver refuge en Afrique du Nord. Parmi eux, un groupe de plusieurs familles juives décida de s’exiler dans le nord du Maroc et s’installèrent dans la ville de Debdou située au pied de l’Atlas à l’est du Maroc. On les appellera les « Sévillans » du Geros Sbilia.

PHOTOS DES HABITANTS JUIFS DE DEBDOU AUTREFOIS.

24669_1.jpg

La légende voudrait que le rabbin David Hacohen qui mena ces exilés aux contreforts de l’Atlas, voyant que ce bourg connaissait une grave pénurie d’eau qui allait handicaper la future installation de la tribu, aurait frappé de son bâton un rocher d’où jaillit une source, andalouse, certes, puisque joyeuse et babillarde. Cette source existe toujours et elle est devenue aujourd’hui, lieu de pèlerinage et d’adoration, Debdou vénère toujours « Aïn Sbylia » traduction arabe de “source de Séville”. C’est autour de cette source que le Mellah, le quartier juif, fut construit.

88746_6.jpg

Debdou peut se vanter d’une longue tradition d’accueil. Ainsi, elle a accueilli volontiers les populations juives chassées d’Espagne et qui venaient s’ajouter à ceux autochtones déjà installés dans la ville. Les juifs s’y sentaient en sécurité. La ville est protégée par les montagnes, le plateau de l’Anti-Atlas et un relief escarpé qui la mettait à l’abri des attaques. En situation excentrée, elle était moins exposée que les villes comme Fès ou Marrakech qui connaissaient régulièrement des troubles liés aux conquêtes de pouvoir.

Qu’ont-ils de particulier, ces Juifs de Debdou ? D’abord, le fait qu’ils furent longtemps majoritaires dans ce bourg, composant en fait les trois quarts de la population. Au début du XXe siècle, Debdou était proportionnellement la ville où la population était proportionnellement la plus importante du Maroc.

Le père Charles de Foucauld y séjourna en 1883-1884, et y apprit même, dit-on, l’arabe et l’hébreu, ce qui lui permit de traverser le Maroc et de pénétrer les milieux arabes déguisé en rabbin. Dans son livre « Reconnaissance au Maroc », il nota :  » la population de Debdou présente un fait curieux, les israélites en forment les trois quart; sur 2000 habitants, ils sont au nombre de 1500. C’est la seule localité du Maroc où le nombre de juifs dépasse celui des musulmans » 

Dans le monde juif, Debdou était connue surtout par la confection de rouleaux de la loi par les sofer (scribes), qui étaient de véritables experts appréciés par leur piété et leur savoir faire exceptionnel. La calligraphie de Debdou était connue au delà du Maroc. En Israël, on peut apprécier aujourd’hui un Séfer-Torah rarissime de Debdou, écrit sur un parchemin en peau de biche. Il avait été offert à l’ancien premier ministre Yitzhac Rabin.

L’histoire de cette ville, aujourd’hui oubliée, est édifiante et extraordinaire. Elle était devenue au fil du temps un foyer du judaïsme éclairé, un haut lieu des études talmudiques dont la réputation et l’influence s’étendait du Maroc à l’Algérie voisine. Pour les juifs exilés de la péninsule ibérique et nostalgiques de la période faste d’avant les persécutions chrétiennes, la vie à Debdou était un prolongement de l’époque sévillane. Cette époque constitua l’âge d’or de Debdou.

Au XVe siècle, Debdou est une citadelle fortifiée et puissante. C’est la période où on parle des Rois de Debdou !! Debdou n’est plus une ville, c’est un royaume qui va peser de son poids sur le destin dynastique marocain. Ce royaume était si puissant que la dynastie alaouite dut s’adresser à Ibn Machâal, le souverain juif de Debdou et de Taza pour trouver auprès de lui appui humain et soutien financier. Sans cet appui, le premier sultan alaouite n’aurait sans doute pas pu asseoir son pouvoir. En effet, c’est grâce au puissant soutien d’Ibn Machâal que le premier souverain alaouite a pu négocier avec les Rhiata, les Branes, Tsoul, Gzennaya, Mtalsa et Aït Wrayn une baïâa qui lui fut accordée. La majorité des marocains oublient que la première capitale des Alaouites n’était autre que…Taza d’où était engagée précisément la conquête de Fès.

Debdou c’est aussi l’histoire du déclin d’une ville. Celui d’une cité, jadis florissante car située sur la route du commerce caravanier liant la région sahélo-soudanaise via le Touat-Tafilelt à la Méditerranée. Ce commerce va s’essouffler quand les Européens arrivèrent à le détourner via la voie maritime. La communauté juive de Debdou a connu des vicissitudes diverses qui l’ont durement frappée. L’une de ces vicissitudes de l’histoire de Debdou n’était autre que la défaite infligée à l’armée du Sultan Abderrahmane lors de la bataille d’Isly.

Les Juifs de Dedbou quittèrent la ville et se retirèrent dans les casbahs tribales réservées aux Juifs chez les Rhiata, les Branes et autres Gzennaya. Beaucoup d’entre eux s’étaient convertis à l’Islam. Même si le choléra a quasiment décimé la communauté au XVIIIe siècle, les deux tiers de la population de Debdou étaient, à la fin du XIXe, juifs. Aujourd’hui, ce qui reste de cette communauté a entièrement émigré en France, au Canada, en Amérique ou en Israël.

Depuis le départ des derniers juifs, la ville est restée comme figée sur son histoire.

Certaines familles juives retournent encore en pèlerinage à Debdou pour aller prier dans les deux synagogues encore debout ou pour se recueillir dans les deux cimetières juifs jalousement gardés et magnifiquement entretenus par les habitants de la ville.

Mais Debdou cherche à sortir de son immobilisme et espère désormais bénéficier de son histoire au lieu d’en porter inutilement le poids. Pour cela, elle mise sur le tourisme pour sortir de son isolement et de son déclin économique. Des opérations de réhabilitation du patrimoine de la ville ont été lancée, une maison de la culture dédiée à l’histoire de la ville est en construction. L’objectif est de faire de Debdou un des pôles touristiques majeurs de la région.

Pour Khalid Sbiâ, son jeune député engagé dans les projets de développement de Debdou, il faut trouver une vocation à cette ville et que cela passe par la reconnaissance de son histoire d’une ville multiconfessionnelle, symbole de tolérance et du vivre ensemble. Ainsi la dixième édition du festival des musiques folkloriques de Debdou qui a eu lieu en septembre dernier a été sous le slogan de la coexistence entre les religions. Et pour que Debdou retrouve son rayonnement, Il faut l’engagement de tous les acteurs concernés, collectivités, Etat et associations locales et pourquoi pas un coup de main de la diaspora juive de Debdou, car après tout c’est aussi leur ville!

הערבים שמרו על היהודים

בין צלב קרס

באתי לחווה של סי עלי בביר חלימה בתקווה ללמוד עוד על הפרשה. כאמל התגלה כמארח מעולה. בלכתנו בחווה, הוא תיאר לי בחיבה את גודל אדיבותו של סבו – לפועלים, לשכנים, לאחרים – מה שהסביר היטב מה הניע את סי עלי לגלות חמימות כזאת לעובדי הכפייה היהודים. הביקור בחווה עצמה ולימוד הגיאוגרפיה של המקום סייעו לי להבין את ההזדמנות שהיתה לסי עלי להושיט עזרה ליהודים לעת צרה.

כאמל סיפר לי שהחווה של סי עלי רחוקה כמה מאות מטר בלבד מאתר שבו נמצא מסלול המראה קטן שכוחות הציר בנו, לדבריו, בחיפזון בתחילת 1943. יתר על כן, זו היתה החווה הראשונה בצד השני של כביש הגישה שחצץ בינה ובין שטח האדמה שבו נבנה המנחת. אין ספק כי עובדי כפייה יהודים נשלחו מתונים לזג׳ואן תחילה כדי לבנות את המנחת ואחר כך כדי לפנות ממנו את ההריסות בעקבות ההפצצות של בעלות הברית. בדוח מאותה תקופה מתואר עמק זג׳ואן כאחד מאתרי עבודת הכפייה הגרועים ביותר, במיוחד בימים הראשונים לכיבוש, בעת שהיהודים הצטופפו בדירי מטוסים לא מקורים, חשופים לקור ולגשם.46 עם התחזקות המצור של בעלות הברית מסביב לתוניס, היה עמק זג׳ואן בקו החזית. לא ברור אם עובדי הכפייה היהודים ברחו בפועל או מצאו את עצמם לכודים בתוך זירת הקרב. ברור רק שהם חצו את שדות החיטה והתרפקו על השער המרשים, דמוי־המבצר, של חוות סי עלי לבקש מקלט.

שיחק להם המזל שהם התדפקו על דלתו של האיש הזה. לא כל בעלי האחוזות היו מוכנים להציע מקלט ליהודים שברחו ממחנה עבודת כפייה של כוחות הציר. אחרי ככלות הכול, תוניסיה היתה במשך כמה חודשים זירת קרבות שבמהלכם כבשו כוחות הציר וגם הכוחות של בעלות הברית חלק מהשטח, איבדו אותו, ושבו וכבשו אותו מחדש, ולא היה אפשר לדעת בוודאות מי מהצדדים ינצח – ולכמה זמן. אבל היהודים שהגיעו לחוותו של סי עלי מצאו מה שחיפשו – ויותר מכך.

בביקור אביבי בזג׳ואן היום, קל מאוד לדמיין תמונה של סי עלי סקעת, אציל ערבי מרשים, פותח את אחוזתו רחבת־הידיים לקבוצת פליטים יהודים מרופטים. בחצר בעלת הסגנון הספרדי נמצא אוסף שלם של מוסכים, מחסנים, חדרונים ומקומות מחבוא פוטנציאליים אחרים. בבית הראשי עצמו יש חדרים גבוהי־תקרה מעוטרים כולם באותה כתובת ערבית בראש הדלת. מאחורי הבית הראשי היתה מכלאה לבעלי חיים – גדולה, רחבה, ועמוקה – שחלק מהקבוצה הסתתרו בוודאי בתוכה. שישים פליטים במנוסה הם מספר נכבד, אבל באחוזה של סי עלי היה מקום לכולם.

אף כי אבד לחווה משהו מהברק שלה, לא נעלם שמץ מהמסתורין האופף אותה. בעת שכאמל הוליך אותי בשטח, ניגשה אליו אשתו של אחד הפועלים שעובדים שם היום ונישקה את כף ידו, כפי שנשות הפועלים נישקו בוודאי את ידי סבו לפני שישים שנה. כאמל ביקש ממני לא לדבר על הנסיבות של עזרתו הנדיבה של סבו ליהודים בנוכחות פועלי החווה. הם פשוט לא יבינו, אמר, וקורטוב של עצב בקולו. אבל בימים ההם, קשרי הנאמנות והכבוד שאפיינו את היחסים בין סבו ובין הפועלים שלו היו כאלה שכאשר סי עלי הורה לפועלי החווה לפתוח את השער, להכין קפה ולהביא שמיכות לאורחים, הם עשו זאת קרוב לוודאי בחיפזון ובשתיקה כאחד.

אחד ההיבטים המרשימים ביותר בסיפורו של סי עלי – כפי ששמעתיו הן מכאמל במהלך ביקורנו בחווה בביר חלימה והן מאחיו הצעיר עלי, שכעבור שנה וחצי שתיתי אתו בירה בבית קפה בגדה השמאלית בפריז – הוא שאיש במשפחת סקעת לא שמע מעולם על העזרה הנדיבה שהסב הושיט ליהודים. אף על פי שמעלליו של סי עלי נזכרו לפחות בשני ספרים המתארים את קורותיה של קהילת יהודי תוניסיה בזמן המלחמה, איש לא הביא זאת לידיעתם. ולדברי שני האחים, אף לא אחד מהבורחים התקשר אחרי המלחמה עם משפחת סקעת כדי להודות להם. ניכר בעליל שאני הייתי האדם הראשון שסיפר לבני המשפחה על המחווה ההרואית של סי עלי, יותר משישים שנה לאחר מעשה.

מדהימה עוד יותר העובדה שכאמל ועלי הגיבו באותו אופן על התיאור של מה שקרה בביר חלימה ב־1943. שניהם אמרו שסיפור העזרה הנדיבה שסבם הושיט ליהודים נשמע אמיתי. הם נימקו זאת בכך שיש דמיון טמיר בינו ובין סיפור אחר של משפחת סקעת, סיפור על נדיבות של סבם כלפי גרמנים.

לפי כאמל ועלי, שכל אחד מהם סיפר לי את הסיפור הזה במילים ובמשפטים דומים כל כך עד שנראה היה כי זה הנוסח המשפחתי המוסכם, חבורת האנשים המרופטים שהתדפקה על שער החווה של סבם היתה קבוצת חיילים גרמנים שהגיעו אחרי ניצחון בעלות הברית, ולא פליטים יהודים ממחנה עבודת כפייה שבאו לפני הניצחון. כשבעלות הברית גירשו לבסוף את הגרמנים מתוניסיה, וחוללו נסיגה מטורפת של יותר מ־200,000 חיילים גרמנים מכף בון לאיטליה, נותרו רבים מאחור. קבוצת חיילים גרמנים מובסים – חיילים רגילים, הבהירו הצעירים לבית סקעת, לא חיילי אס־אס – הגיעה לחווה של סי עלי. הוא פתח להם את השער, נתן להם מחסה והעסיק אותם בחווה, לבל ייעצרו כשבויי מלחמה. לא ברור כמה זמן נשארו בחווה. האם היו באמת שתי קבוצות בורחים שביקשו מקלט בחווה של סי עלי? או שהמעשה בגרמנים הוא בדיה שהתיישבה יותר עם הרגישויות הפוליטיות האנטי־צרפתיות של תוניסיה, ונרקחה כדי לחפות על נדיבותו של סי עלי כלפי היהודים? לאמיתו של דבר אין לכך חשיבות. לשני ההיסטוריונים היהודים שכתבו לפני יותר מיובל שנים על תוניסיה במלחמה לא היתה סיבה לבדות את הסיפור על מעשה הצלת היהודים הנועז של סי עלי, ולכן אין לנו סיבה לפקפק בקיומו. אם סי עלי לא דיבר על כך מעולם, אם המעשה לא נעשה חלק מהמורשת הגאה של משפחת סקעת ואת מקומו במסורת המשפחתית תפס סיפור חלופי, תקין־פוליטית יותר, של הכנסת אורחים לעת מלחמה, אין בכך כדי לשנות דבר. ואפילו אם שני הסיפורים נכונים, העובדה שהחווה של סי עלי סיפקה מקלט לחיילים גרמנים צעירים, נפחדים ומובסים במרחק יבשת שלמה מבתיהם אין בה כדי להקטין את חשיבות הדבר שסי עלי עשה למען היהודים. היא רק מאשרת את האנושיות הבסיסית שלו.

סוף הפרק " הערבים שמרו על היהודים "

הגדה די היתלר – אבישי בר-אשר

ז. מהדורת הטקסטמגילת היתליר

מרכיבי המהדורה החיבור מובא בשתי עמודות: בעמודה הימנית הטקסט המקורי בערבית־יהודית, ובשמאלית התרגום לעברית. הטקסט הועתק מן המהדורה המודפסת וצוינו מספרי העמודים בה. הבאתי את הכותרות המקוריות ממהדורת הדפוס, אך פיסוק התרגום חדש ואינו צמוד לפיסוק המקור.

לטקסט המוהדר ולתרגומו נוספו הערות שוליים העוסקות בכמה עניינים: שגיאות דפוס ושגיאות המעתיק, שמות מקומות ושמות אישים בשפת המקור, אוצר מילים צרפתי, אוצר מילים ערבי, זיקה ללשון השרח במקרים חריגים, מרכיבים עבריים בלשון, משחקי מילים על בסיס לשון המקור, ביאור המשמע המילולי, חילופי נוסח בתוך הטקסט.

על דרכי בתרגום

ענייני נוסח: כאמור אין בידינו דרך מכרעת לקבוע את הנוסח המדויק של השרח שהכיר המחבר, אך במקרים רבים אפשר לשחזר בעזרת לשונו את הנוסח המקורי שעמד לפניו, הגדה ושרח כאחד. לדוגמה על פי המשפט בערבית ׳האד סנא הנא בלמארסי נואר / סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר׳(׳השתא הכא בשוק השחור / לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין׳ [שורות 11-10]) אפשר להניח שנוסח השרח של המחבר היה מעין זה: ׳האד סנא הנא עביד / סנא זאייא פי ארץ׳ ישראל ולאד לחראר׳. זהו תרגום מדויק של המשפט ׳השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין׳, נוסח אחד מני כמה למשפט זה. ברוח זו השתדלתי בכל מקום לבור לפי העניין את הנוסח, מבין כמה נוסחים שונים ממרוקו של הגדה של פסח ושל השרח שעמדו לרשותי. הנה כמה דוגמאות בולטות לנוסח השרח של נסים בן שמעון לעומת נוסחי שרח אחרים: ׳כייסין׳ (חכמים [שורה 32]) לעומת ׳עולמא׳ בנוסחים אחרים; ׳גייטנא׳ (מן השורש ע׳י״ט, בהוראה של זעקה ויבבה [שורה 188[במקום ׳עייטנא׳(עי״ט, בהוראה של צעקה); ׳סנא׳(שנה [שורות 047,11-8 לעומת ׳עאם׳; ׳סחאל׳(כמה [שורות 287,67, 324]) לעומת ׳קדדאס׳(שורה 346); הבחנה בין ׳גנוס׳ בהוראה של ׳הגויים׳(שורות 122, 200, 284) לעומת ׳קאוום׳ לציון ׳עם׳(שורה 374).

ענייני לשון: כאמור לשונו של החיבור מבוססת בעיקר על לשון השרח להגדה של פסח, אשר כדרכה סוטה מעת לעת מן המשמע המילולי בלשון המקור. בתרגומי החלטתי לחזור במידת האפשר ללשון המקורית של ההגדה, על רבדיה השונים – לשון המקרא, ארמית ולשון חז״ל. ציינתי בהערות את המקומות שבהם חורג השרח מן המשמעות המילולית. לדוגמה בשרה מתורגם הביטוי ׳המקום׳ במילים ׳אלאה ברוך הוא׳, שפירושן המילולי ׳אלוהים ברוך הוא׳; אולם בתרגומי העדפתי לשוב אל לשון המקור מן ההגדה של פסח, שבה נאמר ׳המקום׳ (שורה 324). הביטוי ׳ברוך המקום ברוך הוא׳, המתורגם: ׳מבארב אללה ברוך הוא מבארב הוואי, מופיע בתרגום העברי כלשון המקור (שורה 59). הוא הדין במקומות שבהם מופיעה בנוסח המקורי ארמית, כגון הביטויים ׳זמיע זיעאן׳(כל רעב [שורה 16) ו׳זמיע למחדאז׳(כל נזקק [שורה 7]), שבחרתי לתרגמם כלשון ההגדה של פסח: ׳כל דכפין׳ רכל ךצךיך׳ בהתאמה. כך נהגתי גם במקומות שבהם אוצר המילים של הערבית בשרח מצומצם בהשוואה לעברית של ההגדה. אדגים את דבריי בעזרת הקטע הבא:

ונצעק ונצעק
׳ונצעק אל רוזוולט יתברך וגייטנא ילא רוזוילת תבארך
שמו׳. שמייתו.
כמה שנאמר: פחאל מא קאל לפסוק.
׳וימת הינדנבורג ויעל היטלר מאת האמבורג וטלע היטליר
במקום חורבנו. פמכלייתו.
וייאנחו בני ישראל מן ותנההדו ולאד ישראל מן
העינויים ויזעקו. לעדאב וגייטו.
וישמע שוועתם רוזוולט מן ושמע גיטתהום רוזוילט מן
העבודה׳. לכדמא:
וישמע וישמע
׳וישמע רוזוולט את נאקתנו׳. ושמע רוזוילט גיטתנא.
כמה שנאמר: פחאל מה קאל לפסוק.
׳וישמע רוזוולט את נאקתם. ׳ושמע רוזוילט גיטתהום.
ויזכרו הוא וצ׳רצ׳יל הווא ושורשיל תפככרו
את תאוות נקמתם חסיפתהום


המאפיינים הצורניים : בדיון לעיל ביצוב הצורני של החיבור תיארתי את דרכו הססגונית של מחבר ההגדה והצגתי כמה דוגמאות. בתרגום החיבור לעברית לא ראיתי הכרח לשמור על החריזה הנוקשה שכפה המחבר על הטקסט. וכדי להמחיש את השימוש הצורני במבנים חרוזים, הדגשתי בעמודה הימנית ( של טקסט המקור ) את התיבות החורזות בסופי השורות.

אשר למשחקי המילים ולשעשועי הלשון של המחבר, הערתי חילופי שלון או על שימושים במשחקי לשון במקומות שבהם אין הדבר משתמע במישרין מן התרגום לעברית. הקטע הבא ממחיש את אופן ההתמודדות בתרגום עם המאפיינים הצורניים של טקסט המקור.

 

ההגדה ברצף אחד.

בבהילו                                                           בבהילו

בזרבא זאוו לאמיריכאן                                    במהרה באו האמריקנים

 

הא לחמא                                                         הא לחמא

האד לוזה דעאף                                                 הפנים החלשות האלה

די כאנו ענד זדדודנא בלכלעא די היטלר                  שהיו לאבותינו בבהלה מהיטלר

זמיע זיעאן יתסארא ויכאף                                   כל דכפין יתהלך ויפחד

זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר                             כל דצריך ברעדה מתעופף

האד סנא הנא                                                    השתא הכא

סנא זאייא פלהנא                                               לשנה הבאה בשלווה

האד סנא הנא בלמארסי נואר                                השתא הכא בשוק השחור

סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר                    לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין

 

בקטע זה כל המשפטים חרוזים, וכאמור חריזה כזאת אינה ריימת בטקסט המקורי של ההגדה של פסח " דעאף – ויכאך, היטליר – ויטיר, הנא – פלהנא, נואר – לחראר. לא ניתן לשמור על החריזה הזו בתרגום לעברית.

 

מה נשתנה                                                         מה נשתנה

אס נאחייא לילא האדי מן לילת תראנת נוף               מה נשתנה הלילה הזה מליל שלושים ותשע?

די פדוך ליאלי מא כוננאס נקדרו חתתא נתכלמו         שבלילות ההם אפילו לדבר לא יכולנו

ולילא האדי מא גיר ענדנא כוף                               והלילה הזה איננו פוחדים

די פידוך ליאלי כוננא נבאתו נכממו                         שבלילות ההם לָנּוֹ בדאגה

ולילא האדי לפרחא פזזוף                                      והלילה הזה בלב שמחה  ( או בגוף )                                            די פדוך ליאלי כוננא בלגדאייד נתסממו                    שבלילות ההם במצוקות הורעלנו

ולילא האדי תפררז וסוף                                       והלילה הזה התבונן וראה

די פי דוך ליאלי מא כוננא נאכלו ולא נשרבו             שבלילות ההם לא אכלנו ולא שתינו

גיר כאייפין ונהרבו                                              רק פחדנו וברחנו

ולילא האדי פלהנא מתכיין                                    והלילה הזה בשלווה אנו מסובין

 

עבדים                                                            עבדים

עביד כוננא להיטלר לעדו                                   עבדים היינו להיטלר הצורר

ופכוננא ליזאליי מן יידו    ( les allies )               ויצילונו בעלות הברית מידו

בייד קוויא ובדדרע ממדודא                                ביד חזקה ובזרוע נטויה

ואלוכאן מא זא לינגליז ולאמריכאן                       ואילו לא באו האנגלים והאמריקאים

מא ענדנא פככאן                                              הרי לא היינו ניצולים

לא חנא ולא אולאדנא                                        לא אנו ולא בנינו

ולא אולאד אולאדנא                                         ולא בני בנינו

מתררעדין כוננא מן היטליר וזהאדו                      אחוזי אימה היינו מהיטלר ועוצמתו

ואכלליה, כוננא כייסין,, כוננא פאהמין                 ואפילו היינו חכמים, היינו נבונים

כוננא עארפין אס גאדי יסיר ביה                         ויודעים מה עתיד לקרות לו

וזמיעי די יקזם ויזוויק מא טרא ביה                     וכל המרבה לספר בהלצה ובקישוט את אשר אירע לו

טרא האדא משכור                                           הרי זה משובח

 

מעשה                                                            מעשה    

זרא מעשה פייאם לכביר מונסוליני                        אירע מעשה בימי של מוסוליני

היטליר וגורינג לממזר                                        היטלר  וגרינג הממזר

רבינטרוף וסיאנו טאליאני                                   רובינטרופ וצ'אנו האיטלקי

כאנו מוזזדין בלחילא ותדביר                               שהיו מתכוננים בתחבולה ועצה

טול האדיך לילא                                                כל אותו הלילה

חתתא זאו מלאכי חבלה                                      עד שבאו מלאכי חבלה

והזזוהום ייא סיאדנא                                          וטלטלום, הוי רבותינו

וורמאוהום פלכושא דצבאח                                והשליכום לתנור השחר- אל האש הראשונה בבוקר

 

אמר רבי אלעזר                                               אמר רבי אלעזר

קאל מוסיו רוזוילט פדיסכור                                אמר מר רוזולט בנאום

טראני אנא כיף ולד סבעין סנא וזכית לי מדכור        הרי אני כבן שבעים שנה וזכיתי שתיזכר

הדים לאלמאן פליאלי בלכור                               הריסת גרמניה בלילות, בהפגזות

חתתא דרשהא מוסיו שורשיל                              עד שדרשה מר צ'רצ'יל

פחאל מא קאל לפסוק                                        שנאמר

תפככר אס עמלת פיהום לא ויתיים ארמי               למען תזכור את אשר עשתה בהם הארמייה השמינית

פטריק מאצאר                                                 בדרך ארץ מצרים

טול ייאמך וייאמי                                              כל ימי חייך וימיי

נתפככר מא צאר                                               אזכור מה אירע

טול איים חיאתך ליאלי                                      כל ימי חייך, הלילות

ולעלמא קאלו                                                   וחכמים אומרים

טולאיים חיאתך מניין תזי לייאם דרוסייא               כל ימי חייך, להביא לימות רוסיה

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

tinghir

א.  בפברואר 1943 הגיע לתינגיר משלוח עורות שבוצע על ידי יצחק ואהרון סבאח, וזמן קצר אחר כך הגיע משלוח סוכר, אך חלק מהכמות הייתה חסרה. כתוצאה מכך התקבלה החלטה להעביר את העורות ליעדם רק אחרי שיגיעו לתינגיר כל מצרכי המזון המוקצבים. דה פלריה ציין שיוסף סבאח הוא אחד החתומים על התלונה נגד הקפטן שארייר.

ב.  באוגוסט 1943 קנו יהודים מתינגיר כמות גדולה מאוד של בד לבן באזור תאפילאלת, וזאת במקביל לחלוקת מלאי של סחורה אמריקנית. רק אחרי שנפוצה שמועה שעומדים לערוך חיפוש אצל היהודים, נמכר הבד במחיר רגיל.

ג.  באוגוסט 1943 התקבל מידע על חברה שקמה כדי לקנות תה מעובדים בבסיס של הצבא האמריקני בקזבלנקה, וכל חודש הגיעו לאזור ורזאזאת־תינגיר כ־10 ק״ג מתה זה (מחיר קנייה 500 פרנק, מחיר מכירה 2,000-1,500 פרנק). חוליית ביקורת של הצבא הצרפתי הצליחה לתפוס 20 ק״ג תה שהוסתרו בשקי כמון. יצחק מלכה נתפס עם סחורה מוברחת שקנה מיצחק אילוז בקזבלנקה, ונדון לחמישה חודשי מאסר. אולם הוא הצליח לחמוק מהמאסר בתינגיר, אחרי שהוזהר בטלפון על ידי יצחק בן שושן. דה פלריה ציין שיאניה אילוז ויצחק בן שושן חתומים על התלונה נגד הקפטן שארייר.

מלכה הודה לפני שארייר שקנה ב־20 ביולי 1943 מאילוז, יהודי מרוקני שחי בקזבלוקה, 9 ק״ג תה במחיר 500 פרנק לק״ג והסתיר אותם בשקי כמון.

הקצינים הצרפתים העלו מספר סיבות אפשריות לתלונה של יהודי תינגיר. הם ציינו כי אף שהייתה ליהודים אפשרות להתלונן לפני הפאשא או לפני מפקדי האזור, החבל או המחוז, הם בחרו להעביר את העובדות, נכונות או כוזבות, ישירות לסמכות העליונה ביותר, לנציב הכללי.

שארייר היה סמוך ובטוח שהיהודים פעלו משלושה מניעים:

רצון לפגוע בשיתוף הפעולה בין המנהל הצרפתי למנהל המרוקני, וליצור קרע בין מפקד תינגיר לבין נציג הפאשא.

חשש מפגיעה אפשרית בהמשך קיומו של המסחר בשוק שחור, שבו היו מעוניינים סוחרים יהודים בערים הגדולות.

דה פלריה ציין בהקשר זה שבראשית כהונתו של שארייר ניסה יהודי לשחדו, אך הוא דחה זאת ודיווח על כך לממונים עליו. לטענת ריבו היהודים לא התלוננו לפני הנציב הכללי על הקשיים שהערימו עליהם בסחר החופשי, מפני שזו הייתה הסיבה האמתית למזימתם. תינגיר ידועה בכל הרי האטלס כאחד המרכזים הגדולים ביותר של השוק השחור. באזור פורח המסחר במספר מוצרים: סוכר מתאפילאלת תמורת צבע אודם עשוי מעלי כופר (חנה), שהיה לו ביקוש מהים התיכון ועד ניגריה, תה, שהגיע בדרך כלל מקזבלנקה, שמן, נרות, גפרורים ועוד. ריבו טען כי מאיר אלחדד עומד בראש הארגון המנהל את המסחר בשוק השחור, והארגון פרוש על פני כל האזור ומנצל באופן ציני את האוכלוסייה. הפיקוח הפעיל שהחל מפקד תינגיר לאכוף על מסחר זה מפריע מאוד לספסרים, מפני שהוא מצמצם באופן משמעותי את רווחיהם, ואין תמה אפוא שהם מנסים להתפטר משארייר. ריבו הוסיף כי על פי מקור מידע צרפתי מהימן אלחדד אמר ששארייר ישוב לתינגיר ' רק כדי לארוז את מזוודותיו׳, כמו שעשו לפניו מפקדי תַאנַאנְת ובני־מלאל, וטען כי אלחדד ושותפיו עשו כל שביכולתם כדי לעורר תסיסה כללית בקרב הקהילה היהודית ואף ניסו להשפיע על נכבדים מוסלמים לצאת למרי נגד שארייר. היהודים להערכת ריבו אימצו את הצעדים שנקטו המוסלמים כלפי דיל, ששירת בתינגיר חמש שנים והועבר מתפקידו בלחץ מנהיגים מוסלמים ובראשם הכליפה. אלא שבמקום לפנות לפאשא, הם ביקשו את סיועם של הקונסול האמריקני והקונסול הבריטי, ובכך לדעת ריבו הגדישו את הסאה, שכן הם פגעו במוניטין של צרפת.

  1. הפגנת כוחם באזור, ושארייר ציין כי מפקד בתאנאנת וקפטן בבני־מלאל כבר הורחקו באותה הדרך.

הערת המחבר : יהודי מתינגיר, יצחק אביטן, הציע לו סל ובו שקדים וחבילות סיגריות. שארייר סירב לקבל את התשורה, ואז נתן לו היהודי מעטפה עבה ובה שני צמידי זהב. שארייר סבר שכדי להפסיק את השמועות הבלתי נסבלות המלוות כל מינוי חדש יש לנקוט צעדים חריפים נגד הצעת השוחד, למען יראו וייראו, והמליץ להטיל על אביטן שישה חודשי מאסר. שארייר אל קולונל אזור ורזאזאת, 'הנושא: בקשה להעניש את יצחק אביטן', 22 בפברואר 1943, שם, עמי 64.

         ריבו ציין שארבעה עשר נכבדים מוסלמים מסרו לו עדות בנדון בנוכחות הכליפה של טודרה מבלי שהדבר נכפה עליהם. שם.

חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ – מאת: דר' אלישבע שטרית

אלישבע שטרית  תמונה

על השאלה כיצד הצליחו הגורמים המיישבים להפנות רבבות משפחות להתיישבות חקלאית קיימת התשובה הקלאסית: איש לא שאל לדעתם. אולם, יחזקאל זכאי, וכמוהו גם חברי מושבים שונים, ציינו שאיש לא אילץ אותם להישאר. כמו כן, היו מקרים שבהם הרצון להתיישב במושב וההתארגנות החלה עוד במרוקו, כך היה לגבי המושבים יד רמב"ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה, שבהם התארגנו החברים עוד בהיותם במרוקו. חלקם בחרו את המקום ואף את השם שישא המושב.

על הקמתו של מושב ישרש לדוגמא, הוחלט עוד במרוקו בתחילת שנת  1949. מייסדי הגרעין היו חבורה של זוגות צעירים שהחליטו להתארגן כדי לעלות לארץ. הם בחרו בוועד שקבע את הקריטריונים לקבלה, כגון: משפחות צעירות שלהן לא יותר משני ילדים וזוגות צעירים העומדים להינשא. הגרעין התגבש והוא כלל על פי התכנון  70 משפחות. הגרעין בחר בצורה דמוקרטית את הנהגתו שכללה ארבעה איש: שמעון לוי ז"ל ויבד"ל  גוריון משה, אבוטבול דוד ואלקבס דוד. הוועד שלח נציגות בת שלושה חברים לארץ כדי לבחור, ביחד עם הגורמים המיישבים בארץ, את המקום שעליו יעלה היישוב. מרכז הגרעין היה בקזבלנקה, אולם היו לו נציגים גם בערים אחרות, כמו מראקש שנציגה היה ברשישת חיים. במרוקו הם בחרו להם את השם "קדימה", וכך זה הופיע בתעודות שלהם, אולם בבואם לארץ נודע להם שהשם כבר "תפוס" ולכן בחרו בשם "ישרש" על פי הכתוב בספר ישיעהו (כז'/ ו'): "הבאים ישרש יעקב יציץ יפרח ישראל".

מר משה אסולין, ממייסדי ישרש ובין מייסדי ברית יוצאי מרוקו בישראל (כיהן מספר שנים כמזכירה הכללי), שימש בשורה ארוכה של תפקידים וביניהם: סמנכ"ל אמרכלות בשירות התעסוקה, מנהל מחלקה להכשרת פעילים במושבים, ניהול משאבים במדרשת רופין ועוד, מצביע על כך שמה שקסם לחברים, בנוסף לחזרה לעבודת האדמה כערך בהגשמה הציונית היה עקרון המשפחתיות שהציבה צורה זו של התיישבות. למושב יכלו להתקבל רק זוגות צעירים ולא בודדים. "המושב במהותו" אומר אסולין "הוא משפחתי. הרעיון הבסיסי שלו הוא משק משפחתי שצריך לעבור מדור לדור, מכאן גם המושג של 'בן ממשיך' ". סביר להניח שבין הגורמים שתרמו להצלחת צורה זו של התיישבות בקרב יהודי מרוקו נעוצה גם בעניין הזה, שכן ההתיישבות במושב לא רק שלא סתרה את עקרון המשפחתיות המקודשת כ"כ אצל יהודי מרוקו, אלא אף שמרה עליו. לפיכך, גילם המושב  את הגשמת החלום הציוני ברמה הטובה ביותר.        

זאת ועוד, חלק מהחברים היו בוגרי ביה"ס החקלאי [ section agricole] שנוסד במראקש בשנת 1936 ואשר ראו בחקלאות את מיצוי ההגשמה הציונית. חביב בר כוכבא (זריהן), אחד מבוגרי ביה"ס החקלאי של מראקש מעיד על עצמו שהסיבה המרכזית לכך שהוא ו-40 צעירים מבני כיתתו בחרו ללמוד חקלאות, עוד במרוקו, נבעה מהרצון שלהם לעסוק במקצוע פרודוקטיבי ולהתרחק ממקצועות גלותיים (מסחר או מלאכה זעירה) ובכך להכשיר עצמם לקראת עלייתם ארצה. בכל שנות עבודתו בארץ עסק חביב בנושא החקלאות וכמנהל החווה לחינוך חקלאי בירושלים הוא העמיד תלמידים רבים בתחום שהיה עד לפני שנים לא רבות שם דבר בארץ. על מפעלו החינוכי בתחום זה הוא זכה במספר פרסים: פרס החינוך מטעם עריית ירושלים, פרס חינוך ארצי ופרס ארצי של העובד המצטיין.

כמו כן יש להזכיר את המדיניות הממשלתית שדגלה בהעלאת יהודים כפריים  מאזורי האטלס ישירות אל המושבים (מ"האונייה אל הכפר").

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים – שלום בר-אשר- החצרנים היהודים

החצרנים היהודיםתולדות היהודים בארצות האסלאם- א

 סוגיה הראויה לדיון מיוחד היא מעמדם של החצרנים היהודיים במגרב בתקופה זו. יש בה כדי ללמד לא רק על מעמדם החוקי, המדיני והכלכלי של יהודים יחידים, אלא פעמים גם על מעמדן החברתי והכלכלי של הקהילות היהודיות שבהן פעלו חצרנים אלה.

תחילה יש לציין, שבעצם העסקתם של יהודים במישרות גבוהות כחצרנים, דיפלומטים וסוחרים הפועלים בשירות המדינה, נתגלה פער רחב בין ההלכה המוסלמית לבין המציאות. אך שליטי המגרב — כמו גם בארצות מוסלמיות נוספות — משך התקופה שבה אנו דנים, לא יכלו להתעלם מתרומתם הכלכלית והמדינית המכרעת של היהודים למדינה ולחצר. יתרה מזאת, השלטון העריך את נאמנותם הבלתי מעורערת למדינה, ואכן, כאמור, בכל ארצות המגרב התפתח בתקופה זו יותר ויותר מעמד שהיה ידוע מספרד שלפני הגירוש ומהמגרב בתקופות קודמות — מעמד של חצרנים וסוחרים גדולים, שתפקידם היה לספק למדינה ולחצרות השליטים סחורות, מיצרכים ושירותים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני־זמנם — יהודי החצר שבמדינות גרמניה וארצות מערב אירופה האחרות.

מיכלול פעילותם הכלכלית והמדינית של היהודים החצרנים היקנה להם זכויות ומעמד מיוחד. הם היו פטורים מתקנות האפליה שחלו על היהודים או מחלקן: לחצרנים ולסוחרים הגדולים העניקו שגרירי המעצמות הזרות דורונות כמו שמעניקים לסולטאנים ולווזירים: הם היו יוצאים ובאים בארמון המלך, וגם הדיפלומטים הזרים ביקשו את חסדיהם כדי להתקבל לראיון אצל הסולטאן. דוגמה מובהקת למעמד זה היא משפחת בוג׳נאח מאלג׳יר בשלהי המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19. השפעתה ניכרה לא רק ביחסי החוץ של אלג׳יריה ובפיתוח קשרים כלכליים עם אירופה, אלא גם במדיניות הפנים של הדאים. נפתלי בוג׳נאח הגיע לדרגה שהעניקה לו השפעה במינוי באים ובקביעת שכרם. לשיא כוחו הגיע, כאשר מונה לשר הכספים של הדאי מוסטפה בשלהי המאה ה־18, והיה ממונה אף על תשלום שכרם של הייניצ׳רים. (כידוע, רצונו של הדאי להגן על בית המיסחר בקריבוג׳נאח שיצא בתביעה נגד צרפת לפרוע את חובה הגדול עבור התבואה שסופקה לה — שימש עילה לכיבושה של הארץ בשנת 1830 בידי הצבא הצרפתי.)

ואולם, הצלחתם של יהודים אלה עוררה פעמים קינאה רבה והם נעשו שנואים על חלקים של האוכלוסיה, ובמיוחד על המוני העם, שזיהו אותם לעתים עם השלטון הנוגש, וכן על חכמי־הדת שלא יכלו להשלים עם שליטתם של ה״כופרים״ ב״מאמינים״ המוסלמים. כדוגמת ״יהודי החצר״ באירופה, היה גורלם מר ומפלתם מוחצת, אם סר חינם בעיני השליט עצמו. כפי שמתאר הנוסע היהודי האיטלקי רומאנילי את מעמד החצרנים במארוקו בסוף המאה ה־18, הריהם ״לעתים כלי המלך: כל עת אשר ישרת בם המלך הם כלי יקר… אך אם יסתיר רגע פניו מהם… רואיהם יאמרו אים״(משא בערב, בתוך ח׳ שירמן, כתבים נבחרים, ירושלים, תשכט, עמי 78). זאת ועוד: כאמור, מונו יהודים לתפקידים אלה בגלל נאמנותם לשלטון, יוזמתם וחריצותם, קשריהם המסועפים על־פני ארצות שונות ושליטתם בלשונות זרות(ראה לעיל פרק ג): אך מצד אחד מאלפת עדות אחת המובאת בפיו של דיפלומט בריטי במאה ה־18, והשופכת אור נוסף על העניין: הוא ממליץ בפני ממשלתו למנות את נציגיה לא מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבני היהודים שבמארוקו, וזאת ״כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות״ (ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית ב, עמי 286). אם דברים אלה משקפים תופעה מקובלת, הרי יש בהם אישור נוסף למעמדם הרופף של החצרנים היהודיים.

יתר על כן, במיקרים מסויימים, כאשר זעם ההמון היה מכוון כלפי השליט, העדיף האחרון להקריב את החצרן ה״זר״ כשעיר לעזאזל. כך למשל הוצאו להורג בשנים 1609 —1669 במצריים שישה צ׳לבים — שרי־האוצר היהודיים של הפחות. המשורר המצרי חסן אלבדרי אלחיג׳אזי, שהיה שייך למיכללת אלאזהר בסוף המאה ה־17 וראשית המאה ה־18, מתאר בשיר די ארוך את מעמדו של שר־כספים יהודי, ובין היתר מופיע זה רכוב על סוס — דבר שהיה אסור, כאמור, על־פי ההלכה המוסלמית — ומשרתים מוסלמים רצים לפניו! מעמד זה היה לצנינים לא רק בעיני חכם־דת זה, אלא גם בעיני חלקים אחרים של החברה. סופו של השר היהודי היה מר: יום אחד, כאשר בא ״לבשר״ על שינויים בצורת המטבע ובערכו, הוא נהרג (נסיבות מותו לא ברורות, וראה במקורות). כמה וכמה מן החצרנים היהודיים של הסולטאנים במארוקו במאה ה־18 סיימו אף הם את שירותם במיתות משונות, או שאחריתם לוטה במסתורין(דבר שלא מנע מאחרים לרשת את מקומם של ההרוגים או המודחים). לעתים גרר מותם של נכבדים יהודיים גורל קשה לקהילה היהודית, כפי שקרה באלג׳יריה בשנת 1805.

כללם של דברים, לחוג החצרנים היהודיים נודעה השפעה ניכרת, שהתבטאה במיוחד בפעילותם הכלכלית, שאותה רכשו בזכות כושרם המיסחרי, יוזמתם ונאמנותם המדינית. פעמים הרחיבו את תחומי פעילותם הרבה מעבר לענייני כלכלה וכספים ואף בעסקי דיפלומטיה ומדיניות היתה השפעתם בלתי מבוטלת. פעילות זו היקנתה להם מעמד חברתי מיוחד, אך ההשפעה שרכשו בעמל כה רב לא שימשה להם ערובה לשלומם לאורך ימים.

בני אמוזג – אהרן אמוזג הראשונים – Amozeg

 

בני אמוזג – אהרן אמוזגברית מספר 23

הראשונים

בשם ״ראשונים״ קראתי תלמידי חכמים, רבנים וראשי הקהל מבני המשפחה המאוזכרים במקורות, ללא ציון קשר משפחתי ביניהם ובין דורות קודמים או מאוחרים (חוץ מקשר אחד בין סב לנכדו, כפי שנראה).

רבי כלפון בן אמוזיג – ראשון בני אמוזיג הנזכר בכתובים. ב- ״פאס וחכמיה״ כתוב שהיה מחכמי פאס, וכי הוא סבו של ר׳ חיים בן אמוזיג (המוזכר בהמשך). על פי השנים בהן פעל נכדו(ר' חיים) ניראה לי כי ר׳ כלפון נולד בסביבות שנת 1600.

רבי משה בן אמוזג – מחותמי ההסכמה 1649. המוקדם ביותר מבני אמוזג הנזכר בספר ״נר המערב״. מראשי הקהל בפאס, היה בין חותמי"ההסכמה״״ בשנת ת״ס(1649) לר׳ יצחק הצרפתי(1660-1611), בה מעניקים החותמים לר׳ יצחק הצרפתי, הנגיד, סמכות שיפוטית על יהודי פאס.

מוזכר גם בספרו של יוסף טולידנו La Saga. לא נזכר ב- ״פאס וחכמיה״ כיוון שהיה אמנם מראשי הציבור אבל כנראה לא היה רב.

 ר׳ חיים בן אמוזיג. נכד רבי כלפון שהזכרנו. להלן מתוך ״פאס וחכמיה״:

״נכד רבי כלפון. מחכמי פאס הנודעים בקרב התושבים הוותיקים, אם כי היה כנראה צאצא למגורשי ספרד. היה הבודק של התושבים ומומחה בדיני טרפות. נזכר בכתבי רבני פאס. יעב״ץ [=רבי יעקב אבן צור (הוא יעב״ץ ״המרוקאי״ הנודע, 1673 -1753)] מתארו כחכם שלם. זקן וחסיד. חידושים ממנו הובאו בספר ״מראה עינים״ שבכ״י [שבכתב יד] לר׳ אלעזר בהלול. הוא חי כנראה במאה הד׳ [1640-1540] או בראשית המאה הה׳ [1740-1640].

ומתוך מלכי רבנן:

״מו״ה [מורנו הרב] חיים בן אמוזיג ז״ל הוא נכדו בן בנו של כהה״ר [כבוד הרב, הרב] כלפון הנז׳ באות ך׳ א׳ [אחד] מחכמי פאס ומצאתי כתוב משם מו״ה [מורנו הרב] שמואל אבן דנאן זצ״ל בדין א׳ [אחד] בענייני טרפות שכתב שמצא בכתבי אביו בעניין הדין הנז׳ בזה״ל [בזה הלשון] אמ״ל [אמר לו] הטבח הגדול שר התורה מו״ה [מורנו הרב] חיים בן אמוזיג זצ״ל, עוד מצאתי בכ״י [בכתב יד]( …) וכ״י הרה״ג [הרב הגאון] מו״ה יעב״ץ זצ״ל מצאתי שתיאר להחכם הנז׳ בזה״ל [בזה הלשון] החה״ש [החכם השלם] הזקן החסיד כהה״ר חיים בן אמוזיג זצ׳׳ל, ומצאתי בס׳ [בספר] מראה עינים כ״י למו״ה [למורנו הרב] אלעזר בהלול ז״ל חידושים יקרים משם מוהר״ח [מורנו הרב חיים] המי:

[מלכי רבנן, עיין הערך]

ר׳ דוד בן אמוזיג. ידוע כי בשנת תס״ד(1704) שימש בתפקיד סופר בית הדין וחתמו בפאס. לא מצאנו שנת הולדתו, מותו, ותקופת כהונתו כסופר בית הדין. מתוך״פאס וחכמיה״:

״דוד בן אמוזיג(אמוזג) מראשי קהילות פאס במאה החמישית [1740-1640]. חתום על תקנה מי״ג תמוז הת״ס [1700] הדנה בשידוכים בפני בי״ד(כרם חמד, ח״ב [חלק ב], מז).

                                      [פאס וחכמיה, עמוד 261]

                                        החתימה מוזכרת גם בפרו של הרב אייזנבת, ושם הוא נקרא                             David Benamouzeg.                                            

דוד בן אמוזיג וחיים בן אמוזיג ־ חתומים שניהם, בשנת תנ״ח (1698) ביחד עם רבנים וראשי הקהל על כתב הסכמה בעניין איסור על חתנים לבקש תוספת לנדוניה. בין שאר החתומים על כתב זה: וידאל צרפתי, שמואל צרפתי, יצחק צרפתי, ויהודה בן עטר. (כך במקור, ללא התואר ״רב", על אף שכולם רבנים ידועים, כיוון שהועתקה מכתב היד חתימת ידם של החותמים שחתמו ללא רישום תוארם).

אהרון בן אמוזג – סוחר בפאס, 1706. בפרק המתאר מקצועות שבהם עסקו יהודים במרוקו (בפסקה על טיפול וסחר בעורות) כותב פרופ׳ זעפרני על אהרון בן אמוזג, שהתחייב ביחד עם אחד ששמו שלמה אבן דנאן להפקיד כתשלום חובותיהם ליהודי אחר ששמו משה משיח, סכום של 5600 אוקיות(?) במטבעות של כסף ישן באיכות טובה, או שווה ערך בעורות של בהמה, על פי מחיר השוק הנוצרי של העיר טטואן:

 על פי הכתוב אי אפשר להעריך אם היה סוחר( אולי עסק בעורות) או שנקלע לחובות, או שניהם גם יחד

משה בן אמוזג – חתנו של ר׳ אברהם הצרפתי. הרב ד"ר חיים בן טוב, בספרו ״תולדות יצחק״ כותב על בתו של אברהם הצרפתי, בנו של ר׳ וידאל הצרפתי השלישי [1631- 1704], שנישאה למשה בן אמוזג:

״…. לבן זה [אברהם, בנו של ר׳ וידאל הצרפתי] היו כנראה שתי בנות נשואות בפאס. האחת, אשת משה ן׳ [בן] אמוזג (בנישואין שניים, ושמא הוא אביו של רבי שם טוב) מתה ולא השאירה זרע.״ רבי עזריאל בן אמוזיג. מופיע ברשימת חכמי פאס ב״יחס פאס״, ציטוט: ״מחכמי פאס במאה השישית״ [1840-1740].

AMOZEG

Nom patronymique d'origine berbère, un des noms les plus typiques et les plus signifi­catifs du Maroc par les perspectives qu'il ouvre sur une question qui passionne les historiens, à savoir les relations entre les Berbères et le judaïsme. Les berbérophones se sont toujours appelés entre eux "Amazigh", c'est-à-dire "homme noble", leur langue étant le "Tamazir". L'origine des Berbères, qui sont les premiers habitants connus de l'Afrique du Nord reste un grand mystère, les différents spécialistes allant chercher leurs ancêtres au Caucase, à Sumer, au Yémen, en Scandinavie et jusqu'en Inde. La tradition juive s'est egalement engouffrée dans cet inconnu plaçant leur origine en terre de… Canaan. Selon une tradition rapportée dans le Talmud et qui était restée vivace parmi les Berbères, ils seraient les descendants des Philistins qui avaient fui devant les conquêtes du roi David et trouve refuge en Afrique. Le grand chercheur Nahum Schlultz qui, au début de ce siècle, popularisa la thèse de la conversion massive des Berbères au judaïsme, rapporte une autre tradiion, selon laquelle les Berbères seraient les descendants des Philistins qui auraient preferé quitter leur terre plutôt que de combattre les enfants d'Israël au moment de la conquête de la Terre Promise par Josué. Ils auraient emporté avec eux le souvenir de leur ancetre mythique, le plus acharné des ennemis des Hébreux, Amalek, qui attaqua les Hebreux sortis d'Egypte. "Souviens-toi de ce que t'a fait Amalek, lors de votre voyage au sortir de l'Egypte; comme il t'a surpris chemin faisant et s'est jeté sur tous tes traînards par derriere. Tu étais alors fatigué, à bout de force et lui ne craignait pas Dieu. L'Eternel dit à Moise; consigne ceci dans le Livre et inculque-le à Josué: je veux effacer la trace de Amalek de dessous les cieux " (Le Deutéronome, 17-14, 25-17,18). Selon cette hypothèse, Amozeg ne serait alors qu'une déformation de Amolek, Amalek… Se basant toujours sur l'origine sémite des Philistins, Nahum Schluchtz, avançait une autre explication du nom: : deformation de "am mozeg", qui signifie en hébreu "mélange de peuples". C'est, selon les historiens comme André Chouraqui. cette proximité d'origine qui expliquerait les grands sicces dans la conversion au judaïsme des Berbères, avant la conquête islamique, dans les premiers siècles de l'ère chrétienne – la moitié au moins des Juifs d'Afrique étant selon eux les descendants de Berbères convertis. Comme le judaïsme n'est pas prosélyte et n'a jamais envoye de missionnaires, si conversion il y a eu, elle n'a pu s'opérer que par contact avec des communautés juives. Si tous les historiens ne sont pas d'accord sur l'ampleur de ces conversions – qui selon l'historien Hai'm Hirchberg n'auraient pas en Afrique du Nord une ampleur différente que dans les autres communautés – leur existence ne fait pas de doute et la survivance de noms patronymiques berbères en est une des preuves. Les historiens arabes confirment également – partiellement – cette origine cananéenne des Berbères. Selon eux l'installation des Berbères au Maghreb s'est faite en trois étapes:

  1. arrivée des descendants de Ham, fils de Noë, dont l'ancêtre s'appelait Mazig, qui leur donna son nom.
  2. Arrivée des Cananéens chassés par Josué.
  3. Arrivée des Philistins refoulés par le chef des années du roi David, Yoab Ben Sérouya. Il est intéressant de noter que ce patronyme, typiquement berbère, n'était porté que par les Juifs. Autres orthographes: Amazig, Amouzegh, Amouzique, Aamozigh, Benamozeg, Benamozigh, Mazigh. Au XXème siècle, nom peu répandu porté au Maroc (Fès, Mogador, Casablanca ), par émigration en Italie, ainsi qu'en Algérie (Alger, Oran, Aïn-Temouchent, Constantine) et très peu en Tunisie.
  1. HAIM AMOZEG

 Un des contrôleurs de l'abattage rituel de la communauté des Tochabim, les anciens habitants de Fès qui avaient dans ce domaine une tradition différente ־ plus sévère – par rapport aux nouveaux-venus d'Espagne qui prétendaient leur imposer leurs coutumes.

MOCHE AMOZEG

Notable de la communauté de Fès au XVIIème siècle. Il figure parmi les signataires de l'accord, Haskama, de 1649, donnant pleins pouvoirs sur la commu­nauté à Rabbi Itshak Sarfaty.

  1. SHEMTOB AMOZEG

Rabbin à Fès au XVIIIème siècle. Il étudia dans la célèbre Yéchiva de rabbi Shémouel Elbaz, dans laquelle enseigna rabbi Hayim Benattar, qui lui portait une grande estime pour la profondeur de ses commentaires. Il a laissé un livre de sermons de morale basé sur le "Pirké abot", les Préceptes des Pères, qui était entre les mains de rabbi Vidal Sarfaty qui le cite dans son oeuvre "Yahas Fas". A sa mort, vers 1730, rabbi Shélomo Benzaquen lui consacra une élégie reproduite dans son recueil de poèmes, "Pri eretz hagan".

ELIE BEN AMOZEG

 (1822-1900):

Le plus célèbre des rabbins d'Italie et le plus original des penseurs sépharades du XIXème siècle, surnommé par ses contemporains le "Platon juif'. Né à Livourne dans une famille immigrée de Mogador, au départ originaire de Fès, il s'acquit une double réputation d'éditeur et d'écrivain. Editeur, il publia des dizaines d'ouvrages de rabbins marocains et italiens. Ecrivain et philosophe, il composa de nombreux ouvrages en italien, français et hébreu démontrant l'actualité du judaïsme et ses compatibilité et affinité avec la philosophie moderne. Kabbaliste dans la tradition marocaine, conciliant mysticisme et rationalisme, il considérait l'étude de la Kabbale comme indispensable à la compréhension profonde de la religion juive. Pour lui le judaïsme était la synthèse parfaite entre toutes les vérités essentielles que l'on retrouve dans l'ensemble des doctrines philosophiques. Parmi ses ouvrages les plus connus, citons, en français: "morale juive et morale chrétienne: examen comparatif, suivi de réflexions sur l'islamisme" (Paris, 1867); "Le crime de guerre dénoncé à l'Humanité" (Paris, 1881); "Israël et l'Humanité" (Paris, 1914, réédité en 1995, traduit en hébreu et publié en 1966 par le Mossad Kook de Jérusalem en même temps que son autre ouvrage sur la morale juive.

  1. M.AMOUZIG:

 Président de la commu­nauté de Martinprey du Kiss, au Maroc, près de la frontière algérienne, dans les années trente.

HAYIM AMOZEG

Militant sioniste, né à Fès en 1910. Agent commercial de la Société Dunlop à Casablanca de 1930 à 1945. Il se consacra, de 1945 à 1948, à l'action sioniste dans le cadre de la Fédération Sioniste du Maroc, participant à l'organi­sation de l'immigration clandestine par l'Algérie. Après sa alya en 1949, il fut trésorier de la ville de Richon-le-Sion jusqu'à sa retraite en 1973.

ELIE AMOZEG

Militant sioniste et animateur des mouvements de jeunesse sionistes à Mogador puis à Casablanca. Après sa alya en Israël, il continua à oeuvrer en faveur du judaïsme marocain. Il fut, en 1956, parmi les anciens dirigeants sionistes du Maroc signataires d'une adresse aux participants du Congrès Sioniste, attirant dramati­quement leur attention sur les difficultés d'intégration rencontrées par les immi­grants du Maroc et leur discrimination.

 DAVID AGMON: AMOZEG

 Fils d'Emile Hanania Amozeg, descendant de la famille Knafo de Mogador. Né à Mogador en 1947, il monta avec ses parents en ïsrael dès la création de l'Etat en 1948. Il s'engagea à Tsahal en 1965 et monta tous les grades jusqu'à celui de Tat alouf, commandant des parachutistes et de l'infanterie, de 1988 à 1990, puis conseiller du chef de gouver­nement Rabin pour la lutte contre le terrorisme. Après être entré dans les affaires, il fut appelé fin 1996 par le premier ministre Binyamin Nataniahou à lui servir de chef de cabinet, mais faute de prérogatives suffisantes, il démissionna au bout de quelques mois pour se tourner vers le secteur privé.

AMOZEGH : provient  du nom berbère amazigh qui désigne  un homme libre, un noble

אנוסים בדין האינקויזיציה-חיים ביינארט – נידונים לאחר מותם

גם משפטו של מי שנידון לאחר מותו נפתח בהודעת התובע ובהזמנת היורשים להופעה לפני בית־הדין לשם הגנה על קרובם הנפטר. גם במקרה זה ניתן מועד של 30 יום, ועם תום תקופת־החסד הגיש התובע את תביעתו והציג את עדיו בהתאם לסדר הקבוע. ולאחר שהוגשה התביעה ניתן מועד נוסף (של 15 יום או של 30 יום), והיורשים הואשמו במרדנות. אם לא הופיעו הוכרזו בתום המועד מורדים, וגם דינם יצא כדין מורדים בכנסיה ובמלכות, ועל רכושם נצטוה שיהא מוחרם. המשפט נוהל לפי קו התביעה בלבד. אם היו לנפטר יורשים שדאגו לשמו שכרו להם מערכת־סניגוריה שניתנה מטעם בית־הדין.

פרשה זו של נתבעים לדין שנידונו לאחד שנפטרו מן העולם היא מיוחדת במינה, על שום מספרם הרב של נידונים אלה בתקופת־פעולתה הראשונה של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. בין נתבעים אלה נמצא באותו זמן דק אחד שיצא זכאי מלפני הדין, וזאת כנראה על שום קשרי־המשפחה של חתנו חואן די הארו, נוצרי ממוצא נוצרי גמור.״ משפט זה אין לו רע בתקיפה שאנו עומדים בה. אמנם, קובעות הוראות ,1498 שאין לערוף משפט נגד נפטרים כשאין להוכיח את אשמתם. אך הוראה זו היא בלתי־מובנת, שכן מה צורך להורות בענין זה, ואולי היו מקרים שנפטרים־אנוסים נידונו ללא יסוד כלשהו? אין לשכוח שפגיעתה של האינקויזיציה ביחס לנפטרים היתה בראש וראשונה בצאצאיהם של הנידונים הללו, ומהם ודאי רבים שהיו נוצרים נאמנים ומסורים לנצרות. הללו נתרוששו ומטה־לחמם אבד להם. מן הבנים נשללה הזכות לתפוס משרות ציבוריות לשני דורות, ועל בנות הוטלו הגבלות לדור אחד מלאחר פטירתו של הנאשם.

נמצא שבמהותה לא הבדילה הפרוצידורה המשפטית של האינקויזיציה בין סוגיהם של נידונים. היא רק הוסיפה פרטים לשם הוכחת צדקת האמצעים שנקטה. פרטים אלה, מהם עקרוניים, מוכיחים על הבדלים בין נידונים לנידונים עד לשלב מסוים בפרוצידורה-בשפיטה ממש, ובהוצאה לפועל של פסק־הדין. עתה נבחן את היסודות שעליהם נבנה המשפט ונראה כיצד קבעה האינקויזיציה את דרכה במשפטיה נגד האנוסים.

ג. העדות והעדים

לעדות נועד החלק החשוב ביותר במשפט האינקויזיציה. העדות איפשרה להלכה ולמעשה (להוציא את הוידוי, והוא כעדות – אם נזכרים בו שותפים לקיום מצוות) את פתיחת הפרוצידורה המשפטית ואת עבודת בית־דינה של האינקויזיציה. בלא עדים הבינה האינקויזיציה שפעולתה לא תוכל להתקיים, ולכן נקטה כל הדרכים להגנה על עדיה. היא שמרה על סודיות זהותם של אלה שהעידו למענה והסתירה כל פרט שהיה בו כדי לרמוז מי היו עדיה. בצדק העיר לי, שצד זה בפעולתה של האינקויזיציה הוא הנודע ביותר לגנאי. אלא שסיבתה של סודיות זו מובנת היא וברורה: כיצד תפעל האינקויזיציה בהעדרם של עדים־מודיעים ? לא האינקויזיציה הלאומית־הספרדית המציאה שיטה זו, היא קיבלה אותה מן האינקויזיציה האפיפיורית שקדמה לה בימי־הבינים. מאידך גיסא, השיטה להסתיר את זהות העדים הייתה קיימת ונהוגה בכלל, והיא בבחינת שיטה בבתי־הדין החילוניים בספרד ובצרפת החל במאה הי״ג. ההכרח להסתיר את זהותם נבע, כפי שנראה, מן הסכנה שריחפה על ראשי העדים להיענש על־ידי בני־המשפחה, קרוביהם וידידיהם של הנתבעים לדין. לפי בקשת האינקויזיטורים ציוה עוד אינונקטיוס הרביעי על שמירה קפדנית של סודיות שמות העדים.

 לסודיות זהות העדים נמצאו מתנגדים, אלא שהויכוח על שמירת סודיות זו, או אי־שמירתה, מעולם לא יצא מתחום הדיון ולא נכנס לתחום הקיום הממשי. אבל בשנת 1298 ציוה בוניפציוס השמיני לגלות את שמות העדים כל עוד אין צפויה להם סכנה. לדעת לי נהגו כך בקסטיליה, והפרסום של העדויות שהורו עליו במשפטו של סנצ׳ו די סיאודד ב־7 בינואר 1484 הוא פרסום שמות העדים. הוא הסתמך גם על הודאות נובמבר 1484, שציותה עליהן הסופרימה, שפרסום שמות העדים רשות היא. ייתכן שסמיכות התאריכים בין נובמבר 1484 (ההוראות) לינואר 1485 (הפרסום), והדיון החוזר בנושא זה בהוראות הסופרימה, הם שהטעו אותו. לא מצאנו בשום משפט־אינקויזיציה כל רמז לפרסום שמות עדים, לא כל־שכן במשפטם של סנצ׳ו די סיאודד ומרי דיאס אשתו-המשפט הראשון שבו פתח בית־ הדין בסיאודד ריאל את פעולתו. זאת ועוד. רק במשפטים שהיתה בהם מערכת־סניגוריה, כלומר משפטים של נידונים בפניהם, נתפרסם תוכן העדויות מתוך העלמה מוחלטת של התנאים והנסיבות שהיה בהם כדי לסייע לנאשם לזהות את אלה שהעידו נגדו. תוכן העדויות נמסר לסניגוריה כדי שזו תבנה את קו־הגנתה. במשפט שאין בו מערכת־סניגוריה פירושה של הודעת בית־הדין על פרסום העדויות אינו אלא סיום של שלב מסוים בפרוצידורה המשפטית. עוד יש להוסיף ולהדגיש, כי מתוך בדיקת הוראות הסופרימה אין אנו למדים שזו תשאיר ענין כה מכריע במהלך המשפט, פרסום שמות העדים, להכרעתו של כל אינקויזיטור, ויהא המאומן ביותר בפעולתו והנאמן ביותר בדרכו. הרשימות הארוכות של שמות אנשים שהם שונאים לנאשם, רשימות שנעשו מתוך נסיון לבטל את עדותם, מראות כמה נרחבת היתה מסגרת

החיפושים מצד הסניגוריה כדי למצוא עילה כלשהי לביטול עדויות. בשיטת פרסום שמות העדים כאילו ניתן המפתח עצמו לביטול העדות לידי הסניגוריה, כדי שזו תוכיח שנאה וקנאה מצד העדים לנאשם וכך תהרוס את כל בנינה של התביעה. הסתרת זהותם של העדים היא שהשמיטה למעשה את הקרקע מתחת רגליו של הנאשם. הוא אמנם ידע במה הוא נאשם, אלא שהוא עמד תוהה, אף אם אמת בפי התביעה, מי היו אלה שהסגירוהו לידי האינקויזיציה. חוסר־ידיעה זה הוא שהכביד ביותר על הנאשם, והוא אנוס היה לחפש בכל הכיוונים האפשריים אחרי מסגיריו־עדיו, ולעתים היה כמגשש באפלה. בחיפושים אלה ובהזכרת שמות העלו הנאשם ומשפחתו פרשיות מעניינות ביותר של יחסי־אנוש, דרכי־קיום ואורח־חיים בעיירה קטנה, שיחסי שכנים והסתכלותם קבעו לעתים קרובות את גורלו של אדם לחיים או למוות. זהו ערכן המיוחד של הרשימות הארוכות של שמות, שלעתים נוטריון בית־הדין עצמו מחק אותן מתיק הנאשם תוך ציון שאינן נוגעות לענין. אמנם אינן נוגעות למשפטו של הנאשם, אלא שהן מאלפות לגבי מעמדו של הנאשם במקום־ מושבו ומקומו בסביבתו שלו.

מן הדין שנצביע כאן על קושי גדול וחמור לדעתנו, מבחינת מתן דין צדק, שנבע מסודיות זהותם של העדים. לא ייתכן שהסופרימה לא נתנה דעתה לענין זה, והוא האפשרות שעדי־תביעה יוזמנו על־ידי הסניגוריה להעיד מטעמה לטובתו של הנתבע לדין. ואמנם מצאנו שאכן קרה כדבר הזה, שעדי־תביעה הוזמנו על־ידי הסניגוריה במשפט מאיור גונסאליס, אשת פרו נוניס פראנקו, בלי שהמשפחה תעלה על הדעת כלל את האפשרות שהעד העיד מטעם התביעה. סודיות זהותו של העד היא שחייבה את בית־הדין להסכים לכך שהללו יוזמנו להעיד על־פי השאלון שהסניגוריה הגישה. אין ספק שעדים מסוג זה הודרכו על־ידי שופטי האינקויזיציה או התביעה להשיב באי־ידיעה על שאלון הסניגוריה. מצב זה יש בו כדי להביא ad absurdum  את כל שיטת סודיות זהותו של העד, שהרי לא יעלה על הדעת כלל שאותו עד יעיד גם מטעם התביעה וגם מטעם ההגנה. נראה שסודיות זהות העדים היתה עקרון בעיני האינקויזיציה. עקרון שנעשה שיטה שאין להרהר אחריה, והאינקויזיציה מרצונה שלה הביאה לידי התעלמותה מעקרונות משפטיים שאין לעבוד עליהם. שיטה זו נעשתה ביודעין, שאם האינקויזיציה הלאומית־הספרדית רצתה להצליח במשימתה היה עליה לשמור על זהות עדיה, ויהי מה. שהרי ברור, כי אף חסרי־היכולת שבנתבעים לדין, קרוביהם יעשו כל שביכלתם כדי להיפרע מאלה שהביאו חורבן על קרובם ובן משפחתם. בסופו של דבר לא נפתרה השאלה כלל בכל תולדות ימיה של האינקויזיציה.

עלייתם של שלושה ילדים דן מנור

עלייתם של שלושה ילדים דן מנורדן מנור

כחודש אחרי זה הגיע אנטואן למשרדה של מארי ובידו תכנית למסע,  תחילה הוא הסביר כיצד הוא תכנן לעקוף את המחסום שליד תאזה. ולגבי אלי שעלול לעורר חשד בשל גילו. הוא מתכוון לצייד אותו במסמכים של נהג משנה. "מאין תשיג מסמכים כאלה", פרצה מארי לתוך דבריו. אנטואן שלף מכיסו תעודת זהות ורישיון נהיגה על שם בוג'מיע. "אלה מסמכים של העוזר שלי המופקדים בידי, ביום המסע אשחרר אותו, ואלי ימלא את מקומו". הוא ניסה להרגיע את מארי. אך היא עדיין משדרת סימני פקפוק, ורק לאחר שהסביר לה את פרטי התחבולה, היא נרגעה. מכאן ואילך הוא תיאר להם את המסלול שיוביל את הנערים למלילה. וכרך בדבריו את העובדה שהמחסום במלילה מאויש בשומרים ספרדים, שעמהם הוא יכול להסתדר. בעיה נוספת הייתה הזמן בן יומיים שבו כרוך המסע כשהזמן הדרוש במסע הרגיל הוא בן יום אחד, איך הוא ינמק איחור של יום אחד לבוסים שלו?. הפתרון שהוסכם ביניהם היה: "הודעה על תקלה ברכב". מארי הציעה שיבקש מהמוסך קבלה על התיקון תמורת תשלום, והושיטה לו כסף לכך. בסיום הוא ביקש להכין לנערים לבוש ערבי. רוברט ומארי החליפו מבטים: "תצטרך ללמוד קצת ספרדית בזמן שנותר עד המסע", אמרה לו מארי בעברית.

האסירים המוסלמים עובדים בעבודות ציבוריות תחת השגחתם של סוהרים קשוחים החל משעה שמונה בבוקר עד שעה ארבע אחרי צהריים, ובסיום העסקתם נועלים אותם במכלאה. ההטבה היחידה המוענקת להם היא הרשות לקבל אוכל מהמשפחה, או לקנות אותו, במקום המזון הדל, ולפעמים אף מעופש, שבית הכלא מספק להם.  בעלי מקצועות נלקחים למחנות צבא על פי הוראה מהמפקדה הצרפתית. הללו שפר חלקם בכך שאינם עובדים תחת השגחת נוגש, אלא בחסות מנהל, לרוב אזרח, ונהנים ממזון וממגורים של החיילים, דוברי צרפתית שביניהם זוכים ליחס טוב מצד החיילים.

אלי-בחור בגיל עשרים בעל גוף אתלטי, מאומן בג'ודו עבד כשליח אצל מארי. לימים הוא הסתבך בקטטה שבה גרם נזק פיזי חמור לאחד הערבים. הוא נידון לשנתיים בכלא. בשתדלנותה של מארי הוא נקלט במחנה הלגיון. והשתדל להתנהג כאסיר למופת על פי הנחייתה. בהתחלה הוא עבד במטבח, אולם לאחר שהצהיר על מקצועו כמכונאי הוא הועבר למוסך. עד מהרה הוא נתגלה כמכונאי מחונן שזכה לתשומת לב מצד המנהל, ובמרוצת הזמן הוא זכה ליחס אוהד מצד החיילים, לנוכח השתתפותו בזירת ההאבקות שבה הפגין את כשרונו בג'ודו. בשל חריצותו בעבודה, התנהגותו החברתית והצרפתית השגורה בפיו, הוא זכה להטבות מיוחדות, כגון מנוחה בשבת, זכות לבלות במועדון החיילים, ומעל לכול חופשה בת שתים עשרה שעות אחת לחודש.

יום אחד לפני המסע שחל בתאריך  10 במאי, הוא ביקש חופשה, לפי הנחייתה של מארי. מנהל המוסך המליץ עליו בפני הקצין הממונה, והלה נעתר מיד לבקשתו. הוא יצא מן המחנה בשעה שמונה בערב, צעד בחסות האפלה ישר לבית העלמין המרוחק מן העיר בכשבעה ק"מ, והסתתר בחדר הגניזה. בשעה עשר בלילה הוא שמע צפירה של מכונית, ויצא מיד ממקום מחבואו. הוא נכנס למכונית שהייתה נהוגה ביד אלמוני בלי להוציא הגה במשך כל הדרך, עד שהנהג עצר. "זה ביתו של אנטואן", הודיע לו הנהג כשהוא מורה על הבית בידו. הוא הודה לנהג, והחל לצעוד לכיוון הבית. משראה שהבית אפוף חשכה, החל לבו פועם בחוזקה:  "א-רבי כליפא מלכא" הוא פנה לקדוש של אגדיר בבקשת עזרא, ושירך את דרכו בצעדים חשאיים עד שעמד ליד לדלת, מבטו נח על משהו מבריק בדלת הבית.  הוא התקרב אט אט עד כדי שני צעדים מהדלת: "אנו יושבים במזווה". מודיע הפתק שעל הדלת. הוא הביט כה וכה עד שראה מבנה מואר עומד רחוק מהבית, ופנה לשם. נקישה אחת והדלת נפתחה. כולם פרצו בקריאות הידד כשהם טופחים על שכמו בחיבה כסימן להתפעלותם מהצלחתו להערים על שלטונות בית הסוהר.  "ממחר בערב אהיה מבוקש כאסיר עריק", הכריז בנימה דרמטית. "מחר בערב  תהיה מחוץ למרוקו הצרפתית", הרגיע אותו אנטואן. "אתה בוודאי רעב", פנה אליו רוברט, והושיט לו שני כריכים. "תנוחו קצת, כי בשעה אחת אנו זזים".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר