אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ-לקט מאגדות מרוקו
חבר טוב אחד עדיף על מאה חברים
לאיש אחד עשיר היה בן יחיד. והוא נתן לו כל מה שלבו חפץ. הבן היה כל הזמן מבלה עם חברים. כל יום היה עושה אתם מסיבות והיה מבזבז כסף רב.
יום אחד קרא לו האב ושאל אותו: ״כמה חברים טובים יש לך?״ ענה לו הבן: ״יש לי מאה חברים לפחות.״ האב אמר לו: ״לי יש רק חבר וחצי״ אמר לו האב: ״בוא נעשה ניסיון״
שחט האב כבש, פשט את עורו, את הדם התיז על בגדי הבן ואמר לו ללכת אל אחד מחבריו הטובים. בלילה הלך הבן ודפק על דלת אחד מחבריו. פתח לו החבר את הדלת. אמר לו הבן: ״תשמע, הרגתי ערבי והמשטרה עלולה למצוא אותי. אני מבקש ממך שתסתיר אותי״ אבל החבר אמר לו: אני לא רוצה להסתבך, תלך מפה.״ וסגר בפניו את הדלת. חזר בן הביתה וסיפר לו על תגובת חברו.
למחרת שוב קנו כבש ועשו בדיוק מה שעשו יום קודם. הלך הבן אל חבר אחר, וגם החבר הזה לא הסכים להכניס אותו הביתה ולהסתירו. והאב אמר לבן: ״אין דבר יש לך עוד הרבה חברים טובים״ והבן הלך גם בלילה הבא אל חבר אחר, אך גם הוא לא הסכים לעזור לו. וכך היה לילה אחר לילה, מאה לילות.
בסוף אמר לו האב: ״עכשיו אני אשלח אותך אל חצי החבר שלי״ ושוב שחטו כבש, התיז דם על בגדי הבן ובלילה הלך אל חברו של האב. דפק על דלת ביתו. פתח האיש את הדלת. אמר לו הבן: אני הבן של החבר שלך, הרגתי ערבי ואני מבקש מקום להסתתר.
אמר לו החבר: ״בוא, תסתתר בביתי״ הכניס אותו לביתו ונתן לו לישון. למחרת לא נתן לו ללכת. הוא האכיל אותו וביקש ממנו לישון אצלו עד שתחלוף הסכנה. וכך היה גם למחרת. אחרי כמה ימים חזר הבן לביתו וסיפר לאביו את כל מה שעשה החבר למענו. אמר לו האב: ״ראית את חצי החבר שלי, עכשיו נלך אל החבר השלם שלי.
החבר הזה היה שר חשוב ביותר, ראש ממשלה. הגיעו הבן והאב אל ביתו של השר ובקשו להיכנס. אבל השומרים סרבו להכניס אותו כי לשר הייתה פגישה חשובה ביותר. אבל האב התעקש והוא ביקש מהשומרים שילכו ויאמרו את שמו לשר.
ברגע שהשר שמע את השם, קם ואמר לשרים: ״אני מצטער, אני צריך להפסיק את הפגישה, יש לי משיהו חשוב יותר.״ הוא יצא מן הישיבה ורץ אל חברו. קיבל אותו בשמחה וארח אותו אירוח מלכים. בסוף האירוח הוא הציע את בתו היחידה לאישה לבן חברו. הם התחתנו, והבן ראה מהו חבר אמיתי.
רעה תחת טובה
פעם הייתה משפחה מאושרת שכללה אמא, אבא וילדה. עד שיום אחד האימא מתה והאבא נכנס לדכדוך עמוק.
הבת המסורה החליטה לעזור לו ופעם אחת קבצנית עם חיוך נעים עמדה במפתן ביתה ובקשה נדבה. במוחה של הילדה נרקם רעיון, והיא לקחה את העניה המרודה לביתה, קלחה אותה והלבישה אותה בבגדים של גברת אמיתית והסתירה את הישנים עד שנהייתה יפיפייה.
היא הכירה ביניהם ושכנעה את אביה להתחתן עם ״בת טיפוחיה״ בלא שידע מאיפה היא הביאה אותה. עברו הימים והיא התמקמה היטב בביתה החדש.
גבירת הבית החדשה, שהתגלתה כרכושנית להחריד, לא אהבה את תשומת הלב שהעניק בעלה לבתה החורגת, שכן רצתה אותו ואת כספו אך ורק לעצמה, והחליטה לעשות את זה המעשה;
ערב אחד היא בישלה תבשילים עם כמויות אדירות של מלח ולאחר הארוחה החביאה את כל המים חוץ מכד אחד קטן שבו שמה 7 ראשני צפרדע בתוך המים.
כמצופה, הבת קמה באמצע הלילה וחיפשה אחר מים ומצאה את הכד, שתתה ממנו, והלכה לישון. לאחר זמן מה אמרה האישה לבעלה: אני חושבת שבתך בהריון, יש לה בטן גדולה והבטן שלה משמיעה קולות, השען את ראשך על בטנה ושמע. הוא אכן השעין את ראשו על בטנה ושמע קולות.
יום אחד הוא לקח אותה לחורשה ובגלל שלא רצה שכבוד משפחתו יפגע התכוון להרוג אותה אך הוא אהבה אהבה עזה ולא יכול היה להרוג אותה ולכן רק חתך את גפיה. הוא השאיר אותה בוכה ביער ופתאום, הופיע אליהו הנביא.
הוא שאל אותה: ״ילדתי, מה קרה?״ היא סיפרה לו את סיפורה והוא סיפר לה אודות כוונותיה של אשת אביה ועל הצפרדעים שבבטנה. הוא החזיר את גפיה ונתן לה בקבוק המלא בחומר קסם המרפא מחלות עיניים ועיוורון. הבקבוק מתמלא כל פעם שהוא מגיע לחציו.
היא נסעה לעיר רחוקה מאוד מעיר מולדתה והלכה לעניי העיר ורפאה את עיניהם.
השמועה הגיעה למלך ששלט בעיר והוא הזמין אותה עליו. הוא הציע לה לפתוח בעירו מרפאה ושאל אותה מה היא רוצה בתמורה והיא ענתה: ״רק מקום לישון, אוכל לאכול, בגדים ללבוש ושהמרפאה תהיה בחינם״. שנים היא ריפאה אנשים והביאה כבוד רב למלך ולעיר, אנשים מכל רחבי העולם באו אליה עם בעיות עיניים והיא ריפאה אותם. יום אחד הגיע אליה אביה עם קוץ בעינו והוא לא זיהה אותה וגם לא אישתו שבאה אתו. היא ראתה אותו ואמרה אני מצטערת אבל עכשיו אני לוקחת הפסקה של שעה, תפגוש אותי בעוד שעה ולאחד ממשרתיה אמרה:״ אנא הבא לי את החבילה עם הבגדים הישנים של אישתו של אבי״. עברה השעה והיא החלה לרפא את אביה וכשסיימה הוא זיהה אותה והיא סיפרה לו מה קרה, עם הצפרדעים ועם אליהו הנביא ובאותה שעה הגיעה החבילה עם הבגדים הישנים של אמה החורגת. האמת יצאה לאור והמלך ציווה להוציא אותה להורג ושניהם חיו בארמון באושר ועושר עד יום מותם.
תם ונשלם….
תודה ליחיאל פרץ שאיפשר לי לפרסם לקט סיפורים זה
ביקורת על המנהגים-אליעזר בשן
ביקורת על המנהגים
נהגו להשכיב תינוק במיטת האם או להניח סכין, לאחר שהאם טבלה, ובעלה אינו יכול לקרב אליה מסיבה כלשהי(יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה/ עמי ער). ר׳ דוד עובדיה כתב: ״ולא ידעתי מה טעם למנהג זה״. אבל מצא במקורות שונים כי ״יש חשש סכנה לטבול אם אין בעלה בעיר משום חשש דיבוק רוח הטומאה ומזיקין (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ד, עמי קו).
אם תינוק חולה במחלת האבעבועות, עוטפים אותו בבגד אדום, סוגרים את הבית והחלונות, פורשים וילון בפתח הבית, אין יוצא ואין בא. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב זאת הוסיף: ״וכל זה מילתא בלא טעמא [דברים חסרי טעם] ושומר פתאים ה׳״ (תהלים קטז, 6).
אץ מעבירים תינוק על שולחן. האמהות נזהרו לא להעביר תינוק על שולחן שאוכלים עליו ״וגם זה בכלל ההזיות שיש בידם״. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים היו מנהגים שמקורם בכללי שמירה הגיוניים. לא הוציאו תינוק בלילה שמא יתקרר, ולכן גם מכסים אותו. אינם מניחים בגדים שטוחים בחוץ, כדי שלא יתקררו, וכשילבישום לתינוק שלא יתקרר גופו. ושלא ישכון עליהם עוף משום נקיות שלא יטנפום ולא ישאירו חידקים [בלשונו מיקרובין]. אשר לשולחן, יש חשש שמא התינוק יטיל מים על המאכלים שעל השולחן. כשכיבסו בגדי התינוק ושטחום על הגג, היו נזהרים שלא יגע בהם עוף השמים. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים: ״הנשים דעתן קלה וחושבין בכל זה שיש ניחוש ומשום השטנים והקליפות, והמה בורחים מזה כבורח מפני הנחש, ודברי הבל בפיהם״.
אין מכבסים את בגדי היולדת שלבשה בעת הלידה, וגם במה שקינחו את דם לידתה. ר׳ יוסף בן נאיים כותב שראה חכם בפאס ״שהיה נשמר מזה אפילו כשילדה בתו לא הלך לבקרה, ואמר שפעם אחת זלזל בזה וחלה חולה [י] גדול, והאמת שומר פתאים ה׳״. לדעתו, זו אמונה טפלה. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על המנהגים העממיים לשמירת התינוק מעיר ״מלבד שאין לו יסוד כלל בתורה הנהו עוד הבל וסכלות״ (׳נוהג בחכמה׳, עמי נט, ק-קא; א. ביטון, תשנ״ח, עמי 150).
לפי מחקר על הפולקלור של יהודי מרוקו, לשם הגנת התינוק מפני שדים, רוחות רעות וכוחות שטניים, נעשים המעשים האלה: בחדר התינוק תולים מספריים, מסרק, צורת ידיים. וכן ממליחים ראשו של תרנגול ותולים אותו מעל הדלת יחד עם חמש עוגות יבשות מסודרות בצורת זר.
וכל זה נשאר עד שהתינוק בן 7 או 8 חודשים. החוקר הוסיף כי אמהות יהודיות פונות גם לקדושים מוסלמים להגנת תינוקותיהן. הן הולכות אליהם בלוויית אשה מוסלמית, מביאות בעל חיים, כסף ונרות, ומניחות את התינוק על קבר הקדוש (131,151 .F. Legey 1935, pp; ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמי 43).
לפי האמונה העממית כשתינוק נולד, נולד גם כפילו השד, המלווה אותו, והתינוק נתון לסכנת התקפה על ידי השד. התינוק פגיע במיוחד עד ברית המילה (י. בילו, תשמ״ב, עמי 120-116).
בלוב היו כותבים ״שמירות״ ונזכרים בהן שמות האבות והאמהות, ומציירים מגן דוד או יד מחומשת (פ. זוארץ, תש״כ, עמי 391).
המנהג אצל יהודי תוניס ששומרים על התינוקות מעינו של הינשוף ובמשך 40 ימים מעת לידתו לא היו מוציאים את התינוק החוצה (מ. דואק, זמזל״ט, עמי 66).
חגירת התינוק בחגורה. לפי מקור חיצוני: ל. אדיסון L. Addison ), 1703-1632) למד באוקספורד, התמנה ב־1660 לכומר צבאי בדונקירק וב־ 1662 לאותה משרה בטנג׳יר. שם פגש יהודים, ולאחר כעשר שנים, כשחזר לאנגליה, כתב שבעה ספרים. באחד מהם הוא כותב כי נהוג אצל היהודים במרוקו לחגור את התינוק בחגורה, וכך נוהגים ללכת גם בבגרותם לבית הכנסת (88 .12.(1675, p
אצל היהודים הכפריים בהרי האטלס היה נהוג כי כשנולד תינוק היו עוטפים אותו בבד. ידיו נקשרו כדי למנוע ממנו לגרד בפניו ובעיניו, וגם רגליו נקשרו עד הברכיים. נגד עין הרע תולים על הקיר צורת יד מעל מקום משכבו של התינוק, וכן על הקיר של הבית. התינוק היה צמוד לאמו
.(Willner 1961, p. 222)
נוהג בחכמה להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
- נוהג בחכמה
אנתולוגיה של מנהגים בנושאים שונים השייכים לארבעת חלקי השלחן הערוך, את החומר ליקט מספרות נרחבת של ההלכה והמנהג, שהתחברה על ידי חכמי ישראל במזרח ובמערב, מהם שקדמו לו ומהם שחיו בתקופתו. שימוש נרחב הוא עושה בחיבוריו של הרה״ג רבי חיים פאלאג׳י זצ״ל. הוא השתמש בחיבוריהם של חכמי מארוקו שעודם בכתבי יד, כגון קופת הרוכלים של הרה״ג ר׳ ידידיה מונסונייגו. כן נעזר בכתבי-עת תורניים וכלליים שפורסמו בתקופה זו והסמוכה לה בעולם היהודי, כגון: הבאר, הדואר, המאסף, הפלס, הפסגה, כתר תורה,מזרח ומערב, מקבציאל, ואחרים. משום כך יכול החיבור ״נוהג בחכמה״, לשמש כעין אנציקלופדיה זוטא למנהג בכל קהילות ישראל, מתוך שימת דגש למנהגים שנהגו במערב. שלגביהם ״נוהג בחכמה״ הוא החיבור הראשון, ולפי שעה גם האחרון, שטיפל בצורה כה מקיפה במנהגי המערב. בהקדמתו לחיבור האריך ר׳ יוסף להוכיח מתוך ספרות הפוסקים, את תוקף המנהג ואת החובה המוטלת על כל אחד להקפיד על קיומו, גם במקרים בהם מתנגש עם ההלכה, כפי שנפסקה על ידי רוב הפוסקים. בחיבור הובאו גם מנהגים חדשים שהונהגו מקרוב כגון: הובלת הנפטר לבית העלמין בעגלה; לבישת בגדים שחורים על ידי האבלים; מתן שעון במתנה לחתן בר המצוה; מירוץ הלפיד בחנוכה ממודיעין מקברי המכבים; ועוד.
אמנם כאמור, רואה ר׳ יוסף את המנהג כתקף ומחייב ונראה שנטה לקבל, כמעט ללא הבחנה כל מנהג שמצא כתוב בספרים או שקבל מאבותיו. אך יוצאים מכלל אלה, היו מספר מנהגים משונים-במיוחד כגון אלה הקשורים בלחשים נגד עין הרע וכדומה, שהיו מוזרים גם בדרכי ביצועם. את החומר שאסף, ערך לפי א״ב של הנושאים. אם כי הדרך בה נקבעו הנושאים, לא תמיד נראית לנו היום כהגיונית. למשל, הנושא של הרחת טבאק נקבע באות א ״אבק טבאקו״. וכן כיפור, פסח וסוכות, מופיעים באות יו״ד ״יום כיפור״ וכו'. גם לא הקפיד בעריכת הנושאים לפי הסדר הפנימי של הא״ב. יש נושאים חופפים כגון: אבל, קבר, קריעה ועוד. או כאלה שתוכנם מופיע פעמיים.
במרבית הנושאים מוזכרים מספר מנהגים, אלה חולקו לסעיפים. כל סעיף פותח במלה ״מנהג״, המודגשת בגדול. נושאים אחדים מחזיקים עשרות סעיפים, כגון: אבל, טרפיות, כתובה, קבר קידושין, תפילה ועוד. נראה כי תוכן הסעיפים בתוך הנושאים נכתב ללא כל סדר הגיוני, כפי שהזדמנו הדברים לפניו. משום כך בנושאים שהם חופפים כגון אלה הקשורים למות הנזכרים לעיל, מטבע הדברים יש גם כפילויות בסעיפי המשנה, אשר את רוב סעיפיהם ניתן היה לרכז יחד במסגרת של אחד מהנושאים. עם זאת ראוי לציין את הכמות וההיקף של המנהגים שנהגו בקהילות ישראל השונות, אותם ריכז והביא הרב המחבר בנושאים אלה במיוחד.
ראויים לציון גם הנושאים ׳טריפות׳ ו׳כתובה׳. בערך ׳טריפות׳, המחבר אסף מתור הספר ״זבחי רצון״, להרה״ג שלמה אבן צור זצ״ל, כל מנהגי פאס הקשורים לטריפות הריאה ולבדיקתה, ובו קל״ג סעיפים. וכן העתיק מב״י, קיצור מנהגי פאס בטריפות, שחיבר רבי יעקב בן עטר ז״ל; ותקנות מועצת הרבנים במארוקו משנת תשי״ב, בדיני טריפות הריאה ובדרכי בדיקתה. בערר ׳כתובה׳ אסף את כל המנהגים הנוהגים בעריה השונות של מארוקו, בשאלת פרעון הכתובה. כשהוא עושה זאת בפניה אישית לחכמי כל עיר ועיר.
את החיבור הזה ערך לעת זיקנתו אחרי שנת תשי״ב. הוא מזכיר בו הרבה מחיבוריו האחרים. נראה כי נהג להשאיל את חיבורו זה לעיון לחבריו הרבנים. וכן מסר לי ר׳ שלמה אסייג נ״י, שהיה מקורב למחבר ומשומעי לקחו, אשר גם לו השאיל את הספר לתקופה מסויימת. נראה כי בשעה שהיה הספר בידי הרה״ג ר׳ ידידיה מונסונייגו, כתב עליו את הערתו בענין ברכת לבנה.
בחיבור שער והקדמה משל המחבר. אינו ממוספר ובו 200 עמודים. הדף 19×28.6. בעמוד 30—36 שורות בשורה 2 ו—16 מילים. יש מקומות שיש בהם הוספות בשולי הגליון. מעמוד 172 ואילך באו השמטות, הן נכתבו כפי שהזדמנו לפני המחבר, ללא סדר ענייני או אחר. חלקם דנים בנושאים המוזכרים בספר וחלקם ערכים חדשים. יתכן שהיו מספר העתקות בכתב יד המחבר מספר זה. צילום מספר זה נמצא בבימ״ד לרבנים בניו יורק ולא ברור אם מדובר בצילום כתב־ היד שהיה לפנינו או כ״י של העתקה אחרת.
ההדרת הספר נוהג בחכמה
להלן הפרטים על הדרכים בהם נהגתי בההדרת הספר. השתדלתי להיות נאמן למקור, גם באותם המקרים בהם סגנון לשון המחבר מקשה על ההבנה, לא שיניתי מלשונו אלא במקרים מעטים. גם אז השתדלתי להשאר קרוב לסגנונו עד כמה שאפשר. בדרך כלל שמרתי על סדר א״ב של הערכים, אותם קבע הרב המחבר, ושיניתי רק במקרים בהם נראה לי שהדבר חריג ביותר. באופן שהצבנו אותם במקום הראוי להם לדעתי, או שאיחדנו אותם בתור נושא ראשי אחד. מספר סידורי רץ מסומן בא״ב נתתי לסעיפים בכל ערר. כדי להקל על הקורא הוספנו סימני פיסוק, ובסעיפים הארוכים חילקתי הטקסט לפיסקאות.
מסיבות שהמקום והזמן גרמא לא נבדקו כל המקורות הרבים שצויינו בספר, לראות אם לא נפלו בהם שגיאות. אנו בדקנו רק אותם מקומות שהיה יסוד לחשוש שאינם מדויקים. ואכן במרבית המקרים גילינו שגיאות ותיקננו אותן מבלי להעיר על כר. בדרר כלל נמנענו מלהעיר על דברי המחבר, גם מיעטנו בהפניות מערר אחד למשניהו בחיבור גופו, מאחר שנוכחנו לדעת שיש צורר חיוני בהכנת מפתח מפורט לחיבור, באמצעותו ניתן יהיה להשלים את החסר גם בזה. ערכנו מפתח מפורט שהוא למעשה משמש גם תמצית של הספר, וקראנו את שמו שערי מנהג.
עד עכשיו אוצר זה היה טמון ברשות היחיד, מקום שאין יד כל אדם מגעת. מכאן ולהבא הרי תורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול יבא ויטול, כל אחד מה שלבו חפץ. יהי רצון חפץ ה׳ בידינו יצלח, ונזכה להימנות בין מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אכי״ר.
דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב (המגרב)
יג. אבוא לומר מילים אחדות על דרכו של רבי יוסף משאש בפרשנות. מאחר שהצגתי אותה במקום אחר, אסתפק כאן ברמיזה בלבד. גישתו הביקורתית באה לידי ביטוי, למשל, במה שאמר על הקטע ״בפי ישרים תתרומם״ שבתפילת ״נשמת״ לשבת ולמועד. מדפיסי הסידורים מציגים את ארבעת הטורים בהבלטת ראשי התיבות ״יצחק״ ו״רבקה״:
בפי ישרים תתרומם
ובשפתי צדיקים תתברך
ובלשון חסידים תתקדש
ובקרב קדושים תתהלל
והרי תגובתו של רבי יוסף משאש לסדר הזה:
וראיתי קצת מפרשים שהקשו על אנשי כנסת הגדולה מתקני נוסח זה, למה רמזו יצחק ורבקה דוקא ולא אברהם ושרה ויעקב ולאה? ותירצו ברמזים וחידות עמוקים… ואני הדל נלע״ד כי בודאי גמור שרבותינו מתקני הנוסח לא עלה על דעתם אפילו בחזיון לילה לרמוז לא יצחק ולא רבקה, רק איזה אחד מהמדפיסים הראשונים או אחד מהילדים, הוא אשר הוליד שני שמות הללו בלי ריח ובלי טעם,… עוד אני אומר ברור
שהנוסחא שהיתה מאז היא ״ובקרב קדושים תתקדש״, כי הלשון נופל על הלשון… אך אשר שם שמות הפך ותיקן מילת ״תתקדש״ בלשון חסידים… כדי שיבא שם רבקה על נכון.
הוא אף מציין שם שמצא את הנוסח הנכון בסידור נוסח אשכנז, ולפי דעתו כך נכון לגרוס. הוי אומר: נוסח הספרדים הוא, לדעתו, מעשה מוטעה של ״מדפיסים״ או של ״ילדים״ ולא נוסח מדויק.
אפשר להתווכח עם רבי יוסף, אם צדק ביחסו את הנוסח המקובל בסידורים ספרדיים למעשה מדפיסים או לילדים. לענייננו חשובה הגישה המתגלה בדברים אלו ובשכמותם, שלא לקבל כל דבר כמובן מאליו; יש לבחון כל טקסט בחינה מחודשת, ואין לך טקסט שאינו ראוי להיבחן בעין ביקורתית.
הערות לסיכום ולחתימה
יד. כללו של דבר, המעט שהובא כאן מכתביהם ומדבריהם שבעל־פה של שלושת החכמים שהזכרנו מכוון להציג בפנינו דמויות גדולות בעולם הרבני של צפון־אפריקה. לא באתי לומר שכל העולם הרבני היה כזה, אבל גם איני מכוון לומר שרק אלו שהזכרתי היו כאלה.
דומה אני שקו אחד נמשך מרבי רפאל עד רבי ידידיה טולידאנו ורבי יוסף משאש – קו של גדלות בתורה ואופקים רחבים, חכמים שהיקף ידיעותיהם ורוחב דעתם ניבט מפסיקתם בהלכה, מעיונם במקראות ובתפילות ובמדרשות ובכל טקסט שקראו ופירשו.
מתוך הכרת הנאמנות למקורות ההלכה ולדרכיה הם נוקטים חירות של ״וחי בהם״ בלא שבירת כלים. הם מציעים פרשנות נועזת הנאחזת בטקסט ובחיים ומאחיזה אותם זה בזה, להגדלת כבוד התורה מתוך הכרת כבוד האדם.
בבואם לפרש את המקורות הם קוראים קריאה מפוכחת וביקורתית את הטקסטים ומשחררים אותם מתוספות לוואי פיוטיות ודרשניות. כמובן, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם ולשונם שונה: דומה אני שרבי רפאל בירדוגו היה מחוסר כל חוש הומור, מה שאין כן רבי ידידיה ורבי יוסף, שחוט של חיוך מתמיד נסוך על דבריהם. בני מכנאס יודעים לספר שההומור של רבי ידידיה נתקיים במופלג בבנו הבכור, אברהם טולדאנו המנוח. אבל זו כבר פרשה אחרת, ואין מקומה כאן.
טו. אם מותר לרדת ממרומי העיון המדעי שניסיתי להציע כאן, הייתי חותם בשאלה: כלום יש מי שמבקש להחזיר עטרה ליושנה בדור הזה? אם יש כאלה, אשאל אותם: האם הם מכירים את הצדדים שדיברתי עליהם היום בעטרה שנעלמה: פתיחות, נועזות, חדשנות, ביקורתיות, והכול נאמר בלא לשון גידופים ובלא חרפות, אלא בלימוד זכות על הקהל? אם להחזרת העטרה הזאת הם מתכוונים, אזי צפויים לנו ימים טובים מאלה שאנו צופים בהם כיום. וגם אם לא לכך הם מתכוונים, בין כך ובין כך עוד יבואו ימים טובים מאלה, ככל שתרבה הדעת והמחקר יחשוף את האמת; והאמת דרכה לבקוע חומות, לצוף ולעלות, וגם אם עומסים עליה תלים ותלי תלים והרים והרי הרים של חול ואבק ובוץ וטיט ורפש, היא פורצת ועולה
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
עוזר בנושאי עניות ויתומות ומטפל במקווה טהרה. מתקפידו לגבות הנדרים והנדבות של בני עירו ולתת לכל העניים והלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו, ולגבות כל שבוע נדבות תלמידי חכמים והעניים הבאים מעיר או מארץ אחרת, ובפרט לשלוחי ארץ ישראל.
מאידך תפקידם של שאר טובי העיר וראשי הקהל הוא שלטוני בלבד, רק להכריע ולהחליט והביצוע בידי הנגיד. לא מצאנו שראשי הקהל וטובי העיר מסרו דין וחשבון על פעולותיהם. תפקידיהם לא היו מוגדרים מראש אלא הם נדרשים להתערב בכל שטחי חיי הקהל, להסדירם ולכוונם בדרך הטוב והישר.הרבה תלוי באישיותם, בהיקף יזומתם ומדת מסירותם ובמסיבות שהזמן גרמן. אינו דומה תפקיד שבעה טובי העיר בתקופה רגועה יחסית לתפקידם בתקופת מלחמות, רעב ומהומות.
שמירת המללאח נעשית על ידי סגירת שערי המללאח בערב. המאחר לבוא דופק והשוער פותח לו. השומרים, ערבים שהקהילה שכרה אותם לתפקידי שמירה ושכרם שולם מקופת הקהל על ידי הגזבר. בית הסוהר. הגברים נאסרים בבית הסוהר הכללי של העיר, אך לנשים היהודיות מבית משמר מיוחד בתוך המללאח, וערביה שומרת עליהם. מלבד התפקידים הנ"ל דאג הקהל לבל יקופחו זכויות הציבור. בהתאם לכך נקבע שהנהר העובר במללאח תחת הבתים, הוא של הציבור כולו, ואין בעלי החצרות שתחתם הוא עובר יכולים למנוע מאחרים את השימוש במי הנהר וצריכים לתת צעבר בחצרים כשאחד בנה את ביתו, דאג הקהל למדודו ולפקח על המדידה לבל יקח מקרקע הציבור. הבונה עייה על גשר של רשות הרבים, חייבוהו לשלם לקופת הקהל, והקהל פיקח על כך.
תעודה מספר 235
235
התקנ״ג
דברי הרב משי״ח אמת ודינו דין אמת שזכאי כהר״ש הנז' בדינו לגבות לעצמו השטר הנ״ל מהמלוה הנז׳ דאע״ג דכתב בו נתחייב לפרוע להנגיד כהר״ש לזכות המלך לא מצי הלוה למימר ממונא דמלכא הוא לאפקועי שעבודא מיניה דקושטא קאי דממונא של כהר״ש הוא דהוא ניהו דיהיב זוזי ללוה והשטר יוצא מתחת ידו ומה שכתוב בו לזכות המלך ברור הוא דלא כתב כן אלא לפנחי׳יא בעלמא להטיל אימת מלכות על הלוה ולזרזו לפרוע החוב בהשתדלות נמרץ… ומודעת זאת בכל הארץ שכל שיש לו נגיעה במלכות או עם איזה שר כותב בשטרותיו לזכות המלך או לזכות השר להטיל אימה… ולראית האמת חי׳פ צפרו באדר ש״ש התקנ"ג וקים.
שאול ישועה אביטבול סי״ט
הועתק מם׳ אבני שי״ש ח״ב סימן קא.
Manifestations d'hostilité aux juifs
Manifestations d'hostilité aux juifs
Au mois de mars 1962, suite à l'ambiance créée par la presse, nous sommes témoins d'actes d'hostilité de la part de jeunes Marocains contre les juifs. Le journal Itihad : -publie un article intitulé "La sortie des juifs continue" et rapporte que le 8 du mois, un bateau avait quitté Tanger avec à bord de centaines de juifs qui se dirigent vers la Palestine et non comme le prétendent les autorités vers d'autres destinations. Ces juifs vont coloniser le Néguev et prendre la place de réfugiés palestiniens. Les dockers du port sont au courant du "scandale" et en sont choqués. Le journal rapportait qu'un groupe de jeunes de Tanger avaient envahi une librairie et menacé de la détruire si les ouvrages sionistes n'en étaient pas retirés de la vitrine. C'était une des séquelles du choc de la sortie de ce bateau, un incident sans précédent dans la ville.
Fin mars, c'es le viol par 4 musulmans de l'épouse du rabbin de Marrakech, Mme Habiba Arzouane, 64 ans. Ils avaient d'abord commencé par lui promettre la vie de palais si elle acceptait de les suivre et de se convertir à l'islam. Le viol fut accompagné par des blessures corporelles. La police alertée, ouvre une enquête. A Casablanca le même mois, un voyou musulman attaque une femme bien connue dans la communauté. Un instituteur juif reçoit une lettre d'injures et de menace de mort.
Le 24.3.62 on découvre sur les murs de maisons juives des inscriptions formées des lettres S.X. dont on ignorait les auteurs. Le président de la communauté Meir Obadia demande une audience au gouverneur pour l'informer de l'incident. Le colonel Driss est convaincu que c'est l'initiative de jeunes voyous. Le journal Le Jeune Maghrébin, autorisé à reparaître après une longue interruption, accuse les juifs de ne pas avoir pavoisé et décoré leur maisons de drapeaux nationaux à l'occasion des fêtes de l'Indépendance, ce qui était totalement faux. Il y a eu certainement quelques magasins qui n'ont pas pavoisé, mais ils appartenaient sans doute à des Européens.
Malgré cette campagne dans la presse en arabe et la politique des autorités il est difficile de dire que cela ait entraîné des manifestations d'hostilité dans des cercles marocains bien définis.
L'attitude des partis politique fut diverse. Quant au public Marocain en général, il a eu trois attitudes: la première: l'apathie, la seconde: l'opposition aux départs, la troisième: favorable à la liberté de circulation pour les juifs. De nombreux cercles ont assisté dans le calme aux événements. Au début, il y eut un certain émoi, soit en raison des préparatifs des juifs, soit par les dettes laissées par les partants, en particulier les loyers impayés. Dans la suite, le public marocain s'est habitué à la délivrance de passeports. Comme la majorité des partants venaient des couches pauvres et moyennes, la vie commerciale ne s'en est pas trop ressentie
et le grand public ne suivait pas avec une attention particulière la progression des . chiffres des départs. L'opposition à la sortie des juifs était particulièrement forte dans les cercles dirigeants de la gauche et de l'Istiqlal. Principalement en raison de leur sensibilité à la solidarité arabe et de la conviction que le Maroc pouvait tirer profit de la présence juive.
I est difficile de définir le cercle des partisans de la liberté de circulation. Il convient de rappeler la déclaration d'Allal Elfassi qui y a vu une partie intégrante des droits de l'homme.
1l convient de souligner que nombre de musulmans ont pris congé amicalement de leurs connaissances juives avant leur départ. Citons le cas particulier du village Amizmiz où les habitants ont accompagné leurs juifs avant le grand départ.
Libéralisation sans proclamations
Le gouvernement marocain n'a pas annoncé un revirement de sa politique même lorsque la pression de la presse en arabe ait amené un arrêt provisoire des départs, ni accepté d'ouvrir un débat sur la question. Il a préfère voir le calme revenu pour reprendre la libéralisation dans l'attribution de passeports. En politique étrangère, le Maroc a continué à prétendre qu'il n'y avait aucun changement au-delà des déclarations passées sur la liberté de circulation. Dans une déclaration du 25 mars 1962, le ministre des Affaires Étrangères, Ahmed Balafredj à la Commission Arabe Supérieure, affirme que le Maroc reste et restera toujours fidèle à ses principes, jusqu'au retour des réfugiés palestiniens dans leurs foyers.
Le régime démocratique est basé sur la liberté de circulation et rejette toute distinction entre ses citoyens, qui sont tous des Marocains à ses yeux, les juifs ont les mêmes droits que les citoyens musulmans et c'est à ce titre que les juifs reçoivent des titres de voyage pour les besoins de leurs affaires. Le Maroc est opposé à l'émigration de ses citoyens vers la Palestine, et interdira l'activité de toute organisation encourageant l'émigration hors du Maroc. Une réponse analogue fut donnée à une demande d'information du gouvernement libanais. La situation était en fait que d'un côté, les responsables des services de sécurité étaient au courant de la sortie des juifs du pays, et de l'autre côté les autorités continuaient à veiller à ce qu'aucune activité sioniste n'y soit menée. Il est possible que nombre d'officiers de police aient été influencés par les articles de presse.
Le 25 mars, il y eut une vague d'arrestations à Casablanca. Des femmes et des jeunes filles juives ont été arrêtées et menées au commissariat. La police prétendait qu'il s'agissait de coupables d'incitation à la prostitution. En fait les arrestations ont été opérées sur la Place de Verdun au centre du quartier juif. Il s'avère que 20 des femmes arrêtées revenaient de leur travail ou avaient accompagné leurs jeunes frères a l'école.
Le Président du Comité de la Communauté, Méir Ovadia, est intervenu pour certifier les bonnes mœurs des détenues, mais la police s'était acharnée à les garder en détention et elles passèrent la nuit au commissariat.
Il est difficile de comprendre cette conduite de la police qui connaissait la vérité, à savoir que ces jeunes filles ne se livraient nullement à la prostitution. On apprit également que le directeur de l'école de l'Alliance à Marrakech, René Camille, de nationalité françâise, avait été arrêté pour activité sioniste. Il devait rester détenu en secret pendant deux mois sans être déféré devant aucun juge avant d'être libéré fin mars.
La libéralisation dans l'octroi des passeports était sensible principalement à Casablanca et a Fès et un peu â Tanger.
A Casablanca, les chiffres étaient très élevés, se montant à plusieurs milliers par mois grâce à la bonne volonté manifestée par son gouverneur, le colonel Driss Ben Omar.
Des soupçons de corruption dans l'octroi de passeports devaient amener le limogeage d'un des responsables et à la réorganisation du service des passeports, desormais divisé en quatre départements distincts. Soit dit en passant, un grand nombre d’employés juifs ont été recrutés dans ce cadre. A la tête de chaque département fut placé un directeur. Le premier était chargé de recevoir la demande le passeport, accompagné des documents nécessaires.
Le demandeur reçoit un récépissé avec un numéro et la date de l'ouverture du dossier. Le second service préparait les passeports, le troisième y apposait les tampons et le quatrième préparait les listes. Cette réforme était entrée en vigueur à la mi-mars.
Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton
Elmaleh adressa un deuxième télégramme à Paris:
Mellah aux trois quarts détruit par l'incendie. Population encore au Palais. Morts 50, blessés 84. Ambassade de France distribue vivres et donne assistance médicale. Population musulmane ouvre souscription en faveur des victimes israélites. Sans réponse à mon premier télégramme, me dispose en votre nom cinq mille premier secours.
La population juive resta encore au palais le samedi, entretenue par les distributions de vivres effectuées à l'initiative de Monsieur Elmaleh. Ils grouillaient par centaines, entassés les uns sur les autres, dans de grandes cours, dans des couloirs, dans de vieux magasins, dans des écuries, sous des voûtes, derrière des portes, partout enfin où il y avait le moindre emplacement. La plupart étaient sans abri, sans vêtements, couchés sur la terre nue ou enfermés dans les cages aux lions qui leur servaient de refuge, grelottant de fièvre, pris de dysenterie et tenaillés par la faim.
124 Le télégramme original est conservé à l'AlU [MAROC XVI E 248c],
Le sultan, accompagné de ses ministres et de médecins rendit visite aux Juifs. Il s'enquit de leur état physique et mental et leur adressa de bonnes paroles en précisant que le soulèvement s'était produit à l'improviste, que les coupables seraient punis et les victimes indemnisées. Il convoqua les blessés, et en voyant leurs plaies atroces, il fut profondément ému. Il les questionna sur le nombre de morts. On en dénombra 51, dont dix-huit femmes et dix enfants, parfois assassinés avec leurs mères, ainsi que 72 blessés.
Le dimanche 21 avril, dès l'aube, une poignée de sinistrés retourna au mellâh, pour y chercher les leurs ou pour fouiller les détritus à la recherche de bribes de nourriture pour les enfants, quatre étant morts d'inanition.
Les morts furent enterrés. Le consul d'Angleterre envoya 1300 pains. Le même jour, le général Dalbiez écrivit au grand rabbin Vidal Ha-Sarfati pour présenter ses condoléances à la communauté et lui faire savoir qu'une livraison quotidienne de deux mille pains était prévue.
125 Le général Denis Jacques Victor Dalbiez (1870-1929), fut commandant d'une brigade d'infanterie d'Algérie avant de passer au Maroc en 1911 où il se signala dans les nombreux combats dans les environs de Fès et de Marrakech.
Les notables musulmans de la médina formèrent un comité de secours pour venir en aide aux sinistrés. Ils recueillirent en quelques heures 10 000 pesetas hassani, 300 sacs de blé, 50 sacs de farine et diverses denrées alimentaires. Ce geste fut qualifié par Regnault d'«un grand élan d'humanité». Certaines familles musulmanes envoyèrent des aliments à leurs amis juifs.
Le palais n'offrait qu'un refuge précaire et la commission décida de remettre le mellâh en état afin de faire rentrer les Juifs, au plus vite, dans leur quartier. M. Elmaleh s'y rendit avec M. Regnault, un architecte, des médecins, des officiers pour faire un état des lieux. Pendant plusieurs heures ils errèrent au milieu d'une ville déserte, silencieuse, pillée de fond en comble, réduite en ruines. Leurs regards rencontrèrent un effrayant spectacle de destruction et de désolation causées par le saccage, l'incendie et le bombardement. Il y eut des maisons dont toute la façade était tombée laissant apercevoir les murailles opposées et toutes les cloisons éventrées des appartements, ainsi que les séparations des étages, comme dans la coupe verticale d'un plan d'architecte. Quelques saillies marquaient seules les emplacements naguère occupés par les chambres et les étages. Toutes les portes, les fenêtres, les boiseries des maisons du mellâh avaient été brûlées ou brisées. Une fumée acre, mêlée de vapeurs chaudes, montait de cet amas de débris. Le plus violent des tremblements de terre n'eût pas composé un tableau d'horreur plus effrayant et plus lugubre (cf. A2). Naguère éclatant de couleur et de lumière, grouillant d'une activité intense, le mellâh était à présent morne et désolé, vidé de ses habitants et de ses biens. Dans la grande rue centrale qui traversait tout le quartier de la porte du mellâh jusqu'à la porte du cimetière, magasins et maisons avaient été incendiés. Des tas de débris, des poutres calcinées, et des cadavres traînant dans la boue rendaient impossible tout passage.
[1] Voir la lettre de Regnault envoyée au Quai d'Orsay: «en outre, le sultan s'est inscrit pour 10.000 PH. et ma mission pour 5.000». [Paris, AAE, CPC 221, Fès 23.4.1912], On sait que nombre de ces familles, comme les frèresTazi, étaient des descendants de convertis d'origine juive. Leurs voisins musulmans n'ont jamais cessé de le leur rappeler. Les liens de sang y furent-ils pour quelque chose dans ce geste ou s'étaient-ils émus devant le genre de souffrances qui avaient contraint leurs ancêtres à l'apostasie?
Au total, 25 immeubles abritant plus d'une centaine de familles avaient été entièrement détruits et environ un millier d'âmes étaient désormais sans toit.
Mais les pertes ne se mesuraient pas uniquement en vies humaines et en dégâts matériels. Un immense patrimoine spirituel et religieux était parti en fumée. Les synagogues avec leurs objets rituels avaient été profanées et incendiées, les bancs saccagés, les lampes à huile fracassées. Les rouleaux de la Tora qui n'avaient pas été brûlés avaient été déchirés en lambeaux, jetés dans les rues et piétinés. On déplora particulièrement la destruction totale de la bibliothèque ancestrale de la famille Serero, l'une des plus anciennes et des plus riches d'Afrique du Nord qui contenaient des milliers de livres et de manuscrits anciens (B19).
Elmaleh s'installa dans le quartier européen pour vaquer aux blessés qu'il fit transporter à l'hôpital civil de Fès al-Bâli. Deux médecins français furent mis à la disposition des victimes par M. Regnault. Le ministre se souciait du ravitaillement, des soins des blessés, de la prévention des épidémies, de l'assainissement des puits, du déblaiement des décombres et de l'hébergement des familles sans foyers.
Pendant une quinzaine de jours, jusqu'au 28 avril, tous les habitants du mellâh restèrent dans les cours du palais. M. Regnault acheta de la toile pour fabriquer des abris de fortune et l'on procéda à la distribution de nattes à joncs en guise de literie.
הרב ישועה בסיס-תוניסיה-חוכמה מקדם-חזי כהן
מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן
הרב ישועה בסיס
מגדולי חכמי תוניסיה(1860-1773), כיהן כראש אב בית הדין וכרבה הראשי של העיר תוניס. העמיד תלמידים הרבה, שהנהיגו את יהדות תוניסיה בדור שלאחריו. נודע בפיקחותו הרבה ונתפרסם כפועל ישועות. זכה להערכה רבה גם בקרב חכמי אשכנז.
כיבוד הורים
כשהיה צעיר לימים חזר רבי ישועה מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית של שבת, וראה מבעד לחלון שאמו ישנה. כדי לא להפריע את מנוחתה נשאר מחוץ לבית, אף על פי שירד גשם שוטף. כשראוהו השכנים שאלוהו מדוע אינו נכנס לביתו, והשיב להם שהוא ממתין שאמו תתעורר. חסו עליו השכנים והעירו אותה. כעס עליהם הרב בסיס ואמר, ״מוטב שהייתם מניחים לה להתעורר בעצמה והייתי זוכה לקיים מצוות כיבוד אב ואם כהלכתה.״
משיב כהוגן
ר׳ אפרים חיות, מרבני הונגריה, כתב בספרו ״אשל אברהם״ בנוגע לסוגיה מורכבת בפרשת שמות בדבר פירושו של הרשב״ם לשם ה׳ המפורש: ״ותמהתי על המראה הזאת [הסוגיה] כמה שנים, ואין מגיד לי מכל גדולי הדור באשכנז, בפולניה ובאיטליה, עד שבאתי פה תוניס רבתי יע״א ואמרתי לידידי כנפשי, הרב המאור הגדול, מוהר״ר יהושע בסיס ואמר לי מיד תוך כדי דיבור.״
מתי תבוא הישועה?
יום אחד שמע חכם ישועה בסיס כרוז עובר וקורא צו מטעם המלך: ״השליט ירום הודו מצווה לשחרר את כל העבדים והשפחות! שוק העבדים ייסגר!״ לשמע הדברים החל לבכות. כל היהודים הופתעו שהרי לרב לא היו עבדים ושפחות ואף ידוע שהסתייג מתופעה זו. ניגשו אליו ושאלוהו לפשר בכיו. השיב הרב ישועה, ״כששמעתי את הכרוז חשבתי בלבי, ברוך ה׳ שפקד אותם והוציאם לחרות. אך כיצד אפשר שבני חם שנתקללו מימות אביהם בקללת העבדות, 'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו׳(בראשית ט׳ כה), כבר הגיעה שעת גאולתם, ואילו אנו, בני אברהם יצחק ויעקב, עדיין בגלות?!״
חוכמת הדקדוק
רבי שאול הכהן מג׳רבה, בעל הספר ״לחם ביכורים״, היה מומחה בחוכמת הדקדוק. רבי ישועה בסיס נהג לכנות אותו בכינוי ״שאול בחיר ה׳״. כשביקר אותו עמד הרב ישועה בסיס לכבודו. טען כנגדו הרב שאול הכהן, ״כיצד רב גדול כמוך קם לכבודי?״ השיב לו הרב ישועה, ״אני עומד בפניך הואיל ואתה חכם ממני בחוכמת הדקדוק. שווה חוכמת הדקדוק מכל חוכמה שבעולם.״
כיבוד פרחי לימוד
אישה אחת שלחה את בנה הקטן לשאול את הרב בסיס לגבי כשרות עוף. הילד, כבן עשר, מצא את הרב שוכב ומעיין בספר. הבן שאל והרב ענה מה שענה. לאחר מכן שאלו הרב ישועה, ״מה לומד בני?״ והילד השיב שהוא לומד בישיבה מסכת ביצה. מיד התרומם רבי ישועה ממקומו ועשה לו הידור, קד קידה קלה, לכבוד התורה. לימים גדל הילד והיה לרב גדול, רבי יעקב אבוקרה, וגם בבגרותו לא שכח את האירוע שהותיר עליו רושם עז. ״בכל פעם שחשתי קושי בלימוד,״ הוסיף הרב אבוקרה, ״נזכרתי ברבי ישועה ומיד התגברתי וחזרתי ללימוד.״
כוחה של תמימות
רבי ישועה בסיס השתתף בסליחות ושם לבו לאדם הנראה עני מרוד, האוחז בסידור וצועק בכוונה עצומה, ״עננו… עננו!״ ביקש הרב ישועה להבין את לבו, ושאל אותו, ״למה אתה מתכוון כשאתה מתפלל?״ השיב היהודי בתמימות גמורה, ״רבי, כל שנה אנו מתפללים שאף אחד מישראל לא יהיה עני – יעננו׳ פירושו, עני־נו״ [נו בצרפתית: לא]. התפעל הרב ישועה מדבריו ואמר לתלמידיו, ״אדם זה, באמונתו התמימה, משפיע שפע ברכה על העולם.״
היכן ניכרת יראת שמים?
תלמידו של הרב בסיס, רבי אברהם הכהן יצחקי(בעל ״משמרות כהונה״), היה נוהג לצאת מדי פעם מבית המדרש כדי לעשן. ניגש אליו רבי ישועה ואמר לו, ״מי שלא יכול להתאפק ולהתגבר על יצר העישון – אין לו יראת שמים.״
המימונה בצפרו
כעשרים וחמישה קילומטר מפאס נמצאת צפרו, בה הייתה קהילה יהודית מאוד מקובצת, תוססת ועצמאית.
גם בצפרו תפילת ערבית הייתה עוברת בחגיגיות רבה עם הרבה פיוטים. אחר התפילה, כל הציבור סר אל ביתו של הכוהן וכן של הרב כדי לקבל את ברכתם. לאחר־מכן מתפנים לבקר את הקרובים, הידידים והשכנים וכשנכנסים אצל קרוב כלשהו, קוראים בקול אדיר, בית אחד מהאזהרות שקוראים בחג השבועות לפני תפילת מנחה:
תערב רנתי ויוחק שיחי לפניך, כמלואת אבן ויהלום,
תקדש היום אדון העולמים, אשר זכיתני לבא עד הלום,
תזכנו עם כל ישראל חברים, לראות בבנין בית עילום,
וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. (שמות יח, כג) (ס. ה).
ש לציין ששלוש הקהילות: פאס, מכנאס וצפרו נהגו כולן בצורה דומה, ההבדל הוא שבפאס ומכנאס פתחו ראשית בפסוק מתוך ספר משלי, ג,ב: ״כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך״, עליו חזרו שלוש פעמים, ורק אח״כ אמרו: ״תערב רנתי״.
קבלת אורחים
בצפרו, כאשר האורח נכנס לבקר את שכנו או קרובו בליל המימונה, על בעל הבית להתיז חלב על מצחו של האורח ולתת לו תמרה ממולאת בחמאה ודבש. יש גם משפחות המכינות לביבות מחמץ ומכבדות בהן את האורחים. כמו־כן ראש המשפחה יחד עם ילדיו נהגו לקרוא בספר משלי (ה, יט) את הפסוק ״איילת אהבים ויעלת חן״ וכו׳ ומסיימים בפסוקים ״מגדל עוז שם ה׳ בו ירוץ צדיק ונשגב (שם, יח, י); ״כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים״ (שם, ט, יא). את כל הפסוקים מתרגמים לארמית ולערבית־יהודית.
לאחר קריאת פסוקים אלו, לוקח ראש המשפחה ענף עץ אגוז שעדיין הוא ירוק (מלבלב), ואו ענף נענע, או עלה של חסה, טובל בחלב ומתיזו על בני־ביתו, וכשהוא מתחיל בבן הבכור. בזמן שהוא מתיז את החלב, קוראים בני המשפחה את הפסוקים:
״כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך״: (משלי, ג, ב)
ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד: (שם, טז)
ומצא־חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם: (שם, ג, ד)
גול אליה׳ מעשיך ויכנו מחשבותיך: (שם, טז, ג)
ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה: (שם, י, כב) (ס. ה).
אם ראש המשפחה הוא תלמיד חכם, הוא גם מברך את האורח ועושה לו ״מי שברך״ ״. אם הוא גם חתן בשנתו הראשונה, מוסיף לו את הפסוקים: ״וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקבך יפרצו״: (משלי, ג, י) ״יהי מקורך ברוך ושמח באשת נעוריך״: (שם, ה, יח).
לאדם חולה מוסיפים את הפסוק:
׳׳כי את אשר־יאהב ה׳ יוכיח וכאב את־בן ירצה״ (שם, ג, יב). כל הפסוקים הללו מתרגמים גם־כן ללשון הגר״י (ערבית־מרוקאית).
ביקורים הדדיים
על מתנות ומאכלים יהודיים לשכנים הערביים וכן על ביקורים הדדיים ביניהם, מספר הרב ד. עובדיה:
ביקורים הדדיים בבתים שכיחים, בעיקר בימי חג. מאכלי היהודים עריבים היו על הערבים. ה״סכינא״ של שבת (החמין) המצות עם מרקחת הצימוקים ״מרוזייא״ שמם יצא לפניהם אצל הערבים. בחג הפסח היו יהודים לוקחים למכריהם המוסלימים את ה״פרחא״, מעדנים וממתקים ממה שהכינו לחג. הערבים היו מעריכים מאד תקרובת זו, וראו בה הערכה וכבוד להם ולבני ביתם. תמורת זה הם הביאו בליל המימונה: קמח, חלב טרי, חמאה ודברים אחרים. הגויים ביקרו בשמחות כגון חתונה או ״ברית מילה״ בבתי היהודים. גם יהודים שנזדמנו בבית הגוי הכינו בשבילם דברים שמותר לאכלם כגון: חמאה, זיתים שחורים כבושים, שמן זית ותה.
ההבנה הייתה כה רבה עד כדי כך שכאשר היו שמועות על פלישות הברברים ל״מללאח״, היהודים היו מעבירים תכשיטי זהב שלהם וצרורות כסף מזומן לבית הגוי החבר ומצניעים אותם אצלו עד יעבור זעם. לפעמים אף עבר היהודי ובני ביתו לגור בבית חבירו הגוי אפילו תקופה ארוכה של שנה ויותר״.
[1] זכור לאברהם, עמי 212־213. (בכל קהילות ישראל במרוקו, המנהג הזה הוא כמעט אותו דבר. השוני הוא שקהילה אחת מרבה בפסוקים, כאשר אחרת ממעטת באותם פסוקים.
מסי הדימה ושימושם-בת יאור
שני סעיפים מופיעים בחוזה מס־הגולגולת, אחד חובה ואחד רשות. הראשון גורר ששה דברים:
א) אסור להם לתקוף או לסלף את הספר הקדוש:
ב) ולא להאשים את הנביא בכזב או להביא מדבריו מתוך בוז:
ג) ולא לדבר על אמונת המוסלמים כדי לתת בה דופי או ללעוג לה:
ד) ולא ליקרב אל אשה מוסלמית דרך־זנות או כדי לקחתה לאשה:
ה) ולא להדיח מוסלמי מאמונתו, אף לא לפגוע לא בו ולא ברכושו:
ו) ולא לסייע לאויבי האסלאם ***** ולא לאכסן אחד ממרגליהם. אלו החובות שאותן עליהם
למלא בקפידה ואותן עליהם לקיים בלי שיהיה צורך להתנותן במפורש: אם נעשה הדבר הרי זה רק למען הודיעם, כאישור לקדושת החובה המוטלת עליהם, וכדי להדגיש שמעתה והלאה תביא עשיית איזה מן המעשים האלה לידי ביטול החוזה שהואילו לעשות עמהם.
הסעיף השני, שאינו אלא רשות, גם הוא יש בו ששה עניינים:
א) לשנות את לבושם החיצון על־ידי שׁיַעדוּ סימן מפלה (ע׳יאר) ויחגרו חגורה מיוחדת (זונאר):
ב) איסור על בניית בניינים גבוהים מאלה של המוסלמים: רק שווים יהיו להם לגובה, או נמוכים מהם:
ג) איסור פגיעה באזניהם של מוסלמים על־ידי צילצול במקושיהם(נאקוס),******
***** בערבית — אהל אל־חרב, הלא־מוסלמים שהאסלאם חייב ללחום בהם במסגרת הג׳האד כדי להכניעם ולכבוש את ארצם.
תחריט(מס. 85) של ד. דה פ׳ראנסייר על־פי תמונה של ז׳.־ב. ואנמור(1708-1707)
אנטואן דה־פ׳ריול(שגרירו של לואי הי״ד בשער העליון)
קריאת ספריהם והשמעת יומרותיהם באשר לעוּזַיר וישוע;
ד) איסור שתיית יין ברשות־הרבים והצגת צלבים או חזירים לראוה
ה) חובה עליהם לערוך את הלוויותיהם בחשאי, בלי לבכות או לקונן בפרהסיה;
ו) איסור על רכיבת סוסים, בין טהורי־גזע ובין סוסי־כלאיים, הגם שמותר להם השימוש בפרדים וחמורים. שש המצוות האלו אין להכלילן בהכרח בהסכם־החסות אלא אם כן הוטלו במפורש, ואז הריהן בחזקת חובה גמורה. אפילו הֵפֵרו תנאים אלה, אין בכך משום התרת החוזה, אבל כורח הוא וחובה לכופרים לכבדם, ואם הפרו אותם יש להענישם. לא יחול עליהם עונש אם לא נאמר שום דבר מפורש בעניין זה. עמי (306-305).
כאשר בעלי־הברית והכפופים להם עושים אגודה אחת להילחם במוסלמים, ממילא הם נעשים אויבים, וכל אחד מן הלוחמים האלה דמו מותר: לגבי מי שלא תפסו בנשק, יש להחליט אם נתנו הסכמתם לפעולות־האיבה או לא.
סירובם של הכפופים לשלם את מס־הגולגולת יש בו משום הפרת החוזה שהואילו לעשות עמהם. לדעת אבו־חניפה אין סירוב זה בחזקת הפרה אלא אם כן, בנוסף על כך, הם שבים אל ״אדמת המלחמה״ (דאד אל־חרב).
בחוק־היסוד המוסלמי, העולם נחלק לאדמות שכבר הן תחת שלטון מוסלמי(דאר אל־אסלאם) ואדמות שצריך לכבשן במלחמה (דאד אל־חרב) כדי לכוף עליהן את שלטון האסלאם.
המס המגיע נגבה בכפייה, כמוהו כשאר חובות. אין הם מורשים להקים בתי־כנסת. או כנסיות חדשים על אדמת האסלאם (דאר אל־אסלאם) וכל שייבנו יש להרסם לרעתם; מותר להם לשפץ בתי־כנסת וכנסיות עתיקים שחרבו.
אם הפרו הכפופים את חוזיהם, אין בכך כדי להתיר את דמם או את ביזת רכושם או את מיקח נשיהם וטפם לעבדים, אלא אם כן פתחו במלחמה. יש להוציאם משטחי האסלאם, ולהרשותם לעבור בשלום עד אם יגיעו למקום־מבטחם בארץ הסמוכה ביותר של עובדי־עבודה־זרה. אם לא יילכו מרצונם, יש לגרשם בכוח־הזרוע.
אל־מווארדי (נפי 1058), אל־אחפאם אל־סלטאניה
****** נאקוס — פטיש־הקשה שהיה מקובל בכנסיות המזרחיות במקום הפעמון.
- גירוש הדיימים מן המינהל הממלכתי
מסודות בנוגע לח׳ליף עומד אבּן אל־ח׳טאב (644-634)
מזה הטעם אמר האמאם אחמד אבּן־חנבּל: ״אין להעסיק יהודי או נוצרי במשׂרה מינהלית כלשהי של המוסלמים, כגון גביית מס־הח׳ראג׳ – מס על אדמה חקלאית – או מס־הגולגלות (ג׳זיה)״. כיוצא בזה גורסים אבו־חניפה, אל־שאפעי ושאר פוסקים כי אסור למנות אחד מהם למשרה בעלת־השפעה בשום פלך ולשום כהונת־אמונים; שאין הכפירה מתיישבת עם המרות והאמון. שכן דברי הנביא, ״לא אבקש סיוע מעובד־עבודה־זרה״, כוללים בקשת עזרתם בהגנה, העסקתם במושלים, כפקידים וכיוצא באלה. המונח הכללי שבו משתמשים יחול על כל המקרים ואין לייחדו למקרה מיוחד. ממילא מובן כי האיסור על בקשת עזרה מהם הוא כללי בנעימתו — שהרי חל הוא על כל הכופרים מקרב עם־הספר. פסיקה זו הוא מבסס על אמונתו באללה ובנביאו. כי משעה שאחד מבני עם־הכתב מכריז כי אין אמת במשפט אללה ונביאו, וסוטה מדרכם של נביאי אללה, ממילא עבודה זרה דבקה בו.
בעניין זה אומר אללה(קוראן ט, 31): ״לוקחים את חכמיהם ונזיריהם באדונים להם, נוסף לאללה, ואת המשיח בן מרים. אף־על־פי שנצטוו לעבוד רק אל אחד שאין זולתו, הנעלה על כל מה שהם משתפים עמו״.
מסורת בידינו שבאה לנו מידי אבּו־בּכּר אל־אַת׳רָם, אחד החשובים בבעלי־המסורה; ולידינו הגיעה על־ידי האמאם אחמד אבן־חנבל ואחרים והיא מובאת באוסף־המסורות [של השני], משמו של אבו־מוסא אל־אשערי, לאמור: פקד עליו אמיר המאמינים, עומר אבן אל־ח׳טאב, להביא דין־וחשבון על מה שקיבל ומה שהוציא [כתוב] על פיסת־קלף אחת. והנה היה לו לאבו־מוסא לבלר נוצרי: והאיש הזה הביא את הדין־והחשבון אל הח׳ליף. התפעל ממנו עומר ואמר: ״אכן יודע אדם זה את הקוראן על־פה: קראו לו ויקרא את הקוראן לפני״. אבל אבו־מוסא השיב לאמור: ״הוא לא יוכל לבוא אל המסגד״. ״האם קרה לו מקרה־לילה ?״ שאל עומר. ״לא״, השיב אבו־מוסא, ״נוצרי הוא״. או־אז גער בו עומר ובידו היכה על ירכו עד ששיבר אותה כמעט, ואמר: ״לא תקרב אותם אליך שהרי אללה הרחיקם: לא תתן אמון בם שהרי אללה אינו מאמין להם: ולא תוקירם שהרי אללה השפילם״. […] כתב מוּעאוִיה אבּן אבּי־סופיאן אל אמיר־המאמינים, עומר אבן אל־ח׳טאב, לאמור: ״יש במחוזי לבלר נוצרי, שבלעדיו איני יכול להשלים את גביית המסים. איני חפץ להוסיף ולהעסיקו בלי שאקבל אות ממך״. השיב עומר על איגרתו בזו הלשון: ״ישמור אללה על בריאותנו ובריאותך; קראתי את איגרתך על דבר הנוצרי. וזו תשובתי: ייחשב הנוצרי כאילו מת ואיננו״.
בשום מסורת ובשום סיפור־מעשה לא נאמר דבר על עובד־עבודה־זרה שקיבל שררה בימי הנביא, אבו־בכר, עומר, עות׳מאן או עלי״.
קצת מתקנות הכובשים בסוריה ובארץ־ישראל
וכך הטיל עומר על העשירים מם בשיעור 48 דרהם, על בעלי רכוש ממוצע בסך 24 דרהם, ועל העניים בסך 12 דרהם. הוא גם פקד לאמור שלא יבנו הנוצרים כנסיות חדשות ולא יציבו צלבים במקום שמוסלמים דרים בו, ושלא יקישו במקושיהם אלא בתוך כנסיותיהם פנימה: [ואמר] ״מן הדין שנהיה רשאים להתחלק עמהם במשכנותיהם כדי שידורו בהם המוסלמים״. [והוסיף ואמר:] ״איני סומך עליכם: אקח את החלק הדרומי של כנסיותיהם להקים שם מסגדים מוסלמיים, שהרי הם שוכנים ממש באמצע הערים״. ועוד ציוה שלא יוליכו חזירים בקהל המוסלמים: שיארחו אורחים הבאים אליהם משך שלושה ימים ושלושה לילות: שישאו את הבאים רגלי מכפר לכפר: שיעוצו להם עצות טובות ולא יחרשו עליהם רעה, ושלא יסייעו לאויב. [ואם לא ינהגו כך] ״התרנו לשפוך דמם ולקחת את טפם ונשיהם בשבי: בתנאים אלה ניתנים להם ברית אללה וההסכם שלו בחסות המוסלמים״.
איגרת הח׳ליף עומר אפן עבד אל־עזיז(720-717) אל מושלי הממלכה
עומר אבּן עבּד אל־עזיז, הראש לבני־אוּמַיה, כתב אל נציבים בפלכים לאמור: עומר מברככם לשלום, והוא קורא לכם מספר אללה, הברור: ״הוי המאמינים! עובדי־עבודה־זרה טמאים הם״ (קוראן ט, 28). אללה בראם להיות חסידי השטן: הפסד יפסידו בכל אשר יעשו: אשר כל יגיעם בחיי העולם הזה לשווא, גם אם ידמו בנפשם כי ייטיבו לעשות. תחול עליהם קללת אללה, המלאכים וכלל בני־האדם. דעו אפוא כי קודמיהם מתו רק באשר מיאנו לקבל את האמת והושיטו יד־רשע. שמעתי על אי־אלה מוסלמים בעבר שבהגיעם אל ארץ ידועה להם באו אליהם עובדי־עבודה־זרה והמוסלמים נעזרו בהם בענייני מינהל ולבלרות, כי הללו בקיאים היו בחכמת הלבלרות, בגביית המסים ובענייני מחיָה. אין טובה ואין ניהול נכון במה שמכעיס את אללה ושליחו. אכן, זו תקופה שעברה, ואללה שם לה קץ, ואילו כיום אין אנו יודעים מושל שהשאיר בפלך שלו נושא משרה מינהלית כלשהי שאיננו מוסלמי ולא העבירו מכהונתו. כי ביטול מעמדם, והשפלתם לשפל־המדרגה, מצוה הם. יכתוב אלי כל אחד מכם מה עשה בפלך שלו.
הוא פקד לאסור על יהודים ונוצרים כאחד לרכוב על אוכפים; שלא יורשה איש הנמנה עם ״עמי־החסות״ להיכנס לבית־מרחץ ציבורי ביום הששי אלא לאחר שעת התפילה. ועוד פקד להציב שומר שישגיח על היהודים והנוצרים כאחד כל־אימת שהם שוחטים בהמה, למען ינקוב השוחט בשם אללה ונביאו [בעת שחיטה מעין זו]. המושל אשר הציב על מצרים, חֵיאן, כתב אליו: ״הוי אמיר־המאמינים; אם יימשכו הדברים במצרים כפי שהם עכשיו הרי עד־מהרה יהיו כל בני־החסות למוסלמים ואז לא נוסיף עוד לקבל מהם כסף [ממסים]״. או־אז שלח אליו עומר שליח גיבור־חיִל לאמור: ״רד מצרימה ונתת לחיאן שלושים מלקות שוט על ראשו כעונש על אשר כתב, וכה תאמר אליו: ׳הישמר־לך, חיאן: מי שנעשה מוסלמי, אל תתבע ממנו מס־גולגולת. רק מי־יתן והמירו כולם את דתם. אכן כמטיף שלח אללה את מוחמד ולא כמוכסך.
ע׳אזי אבן אל־ואסיטי(חי ב־1292), אצל גוטהייל
נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה – אלווירה דה אזבדו מאה
יהדות פורטוגל במוקד
על פי שפת החוק, מין הנקבה נכלל בתוך הזכר comprehenditur sub masculinuir ולא להפך.
האישה הכופרת מאבדת את זכותה לנדונייתה.״
בנסיבות אלה ברור שבלשכה הקדושה מסתכלים על האישה בחוסר אמון מיוחד ־בחשד. יש שחשים אפילו חשש מסוים מפני המין החלש. למרבה הפלא, הפחד היה דווקא התחושה שהאינקוויזיטורים טיפחו ביותר, ובאמצעות הדיכוי על ידי הפחד ניסו להחזיר את העבריינים אל דרך הישועה האמתית.
במקרים אחדים נתקלנו במבוכה מסוימת מצד האינקוויזיטורים, קושי רב לשלוט במצב מול גישות התנהגות יוצאות דופן ובלתי צפויות, טיפוסיות לנשים.
סוגיית הפחד, ובעיקר הנוכחות והמעורבות הרבה של הלשכה הקדושה בחברה של המאות הט״ז והי״ז, מובילה אותנו להרהור על התגובות השונות שבית המשפט — מעורר אצל סוגים שונים של נשים, אצל הנוצריות הוותיקות והנוצריות החדשות, לדוגמה:
כך אנו מוצאים שאצל הנוצריות הוותיקות בולטת על פי רוב – כפונקציה של עיצובן הדתי האופייני – תערובת של חשד, כבוד ובעיות מצפון ביחס לעונש הבא מצד מוסד בעל אופי דתי, המפעיל לחץ חברתי כבד.
ייתכן שבאופן מסוים גם הנוצריות החדשות היו שותפות לפחד הזה, שפעמים רבות היה מקפיא את הרצון עד כדי כך שהוביל אותן לעשות דברים שלא התכוונו לעשות או לדבר בשעה שהתכוונו לשתוק. אבל למעשה אצל המתייהדות היה דבר זה יוצא דופן, וחשיבותו נבעה בעיקר מן התוצאות החומריות והמשפחתיות שבאו בעקבותיו. בתחום המצפון הופיעו הבעיות רק בעת הווידוי.
ואילו הלחץ החברתי אצל הנוצריות הוותיקות לעומת הנוצריות החדשות היה מסוג אחר. ברמה של החברה הכללית, למעט אולי בשכבות החברתיות העליונות, נדחפו הנוצרים החדשים מעט לשוליים, ועל כן היה הלחץ החברתי שהופעל עליהם הרבה יותר שלילי עבור ״בני האומה״ [=הנוצרים החדשים] במובן הכלכלי והמקצועי. במיוחד בחוגים הקשורים במסחר הזעיר או בחוגי בעלי המלאכה.
עדיין במישור החברתי, גלימת העונשין שהמתייהדים היו חייבים ללבוש תקופה מסוימת אחרי פסק הדין הפכה לאות נידוי, המעורר תגובות אלימות, כפי שקרה למספר נשים שנסקלו, נבזזו והושפלו על ידי נוצרים ותיקים. לעתים תכופות קרה שצעירים לא נישאו בגלל שאחד מן ההורים היה מתהלך עם גלימת העונש. כך קרה שבתחילת שנות השמונים של המאה הט״ז השתרש הנוהג לפיו הנוצרים החדשים לא חזרו למקומות מגוריהם עד אשר נפטרו מחובת גלימת העונש.
גם הלשכה הקדושה נהגה בצורה שונה כלפי נוצריות ותיקות ונוצריות חדשות, בהתאם לחומרת הפשעים שבדרך כלל נחשדו בהם אלו ואלו: מינות ואמונה ביהדות אצל האחרונות, אמונות טפלות, כישוף או ביגמיה אצל הראשונות. גם דרגת החשד בהקשר לאמונה הייתה באופן טבעי שונה לחלוטין. כאן המקום להערה נוספת:
תקופת התגליות הימיות של הפורטוגלים גרמה לגל משמעותי של הגירה, אישית וגברית, שהיה אחראי כבר במחצית השנייה של המאה הט״ז לשינויים בנוף האנושי ובעטיו נגרמו בעיות משפחתיות וחברתיות רציניות. בין אלו בלטה כל הפרובלמטיקה הקשורה למשפחות חד־הוריות, כולל הנשים הידועות כ״אלמנות של אנשים חיים״ וההתרבות ההדרגתית של ילדים בלתי חוקיים.
אנשים חיים״- דהיינו, נשים שחיו כאלמנות של בעלים נעדרים, שעם חלקם הגדול ניתק כל קשר, ולכן אפילו אחרי שנים רבות לא יכלו להתחיל חיים חדשים. ללא הוכחות למותם של בני זוגם. חלק מהן נהיו לביגמיות סבילות, באשר הסתכנו בנישואים חדשים מיד כשהצליחו לקבל שמץ של ידיעה. או שהיו בודות את אותן ידיעות ומשלמות למי שהיה מוכן להעיד שהוא יודע על מות הבעל.
ברם, לא מצאנו עד כה אף פעם אישה נוצרייה חדשה ביגמיסטית. ברמת התיעוד האינקוויזיטורי גם לא נתקלנו בילדים בלתי חוקיים של אם נוצרייה חדשה. נדמה שאפשר להסביר את המצב הזה בקוד מוסרי מופנם יותר! אבל אין להתעלם גם מן הרמה ההשכלתית הגבוהה יותר של ״בני האומה״ במאות הט״ז והי״ז, אשר הייתה אחראית גם לקלות בה החליפו הנשים את בעליהן בניהול העסקים ובפעילויות כלכליות אחרות, כאשר נהיו לראשי משפחה מכח הנסיבות.
מאידך גיסא, הנוצריות החדשות שנישאו בנישואים מעורבים התקבלו על ידי הלשכה הקדושה בנדיבות מסוימת. אמנם זה לא עודד סוג זה של נישואין, אלא כאשר בני המשפחה נתקלו באיום מסוים או שנמצאו מחוץ לפורטוגל. במקרים כאלה מקובל היה להקריב את האישה לטובת המשפחה ולכן הקהילה לא הייתה מנדה אותה, כמו שנהגה ברוב המקרים האחרים. (וראו לדוגמה נספח א להלן). הפחד מן האינקוויזיציה לא גבר עד כדי הקרבת קרבן כזה, והאנוסים היו לעתים תכופות מתגאים בכך שהנוצרים הוותיקים היו כועסים כאשר הנוצרים החדשים היו מתחתנים עם בנות דתם על פי תורתם.
בחרנו כדוגמה את אנה פרננדש מסייה (Seia) שקרוביה והקהילה עצמה שמרו לה טינה מפני שהתחתנה עם נוצרי ותיק. במקרה שלה, כמו במקרים רבים אחרים, היותה אשת נוצרי ותיק הקל על קיום הפולחן היהודי, שכן הסטטוס של הבעל הגן עליה. אף על פי כן היא ״נמסרה לידי בית המשפט החילוני״(לשון עדינה של האינקוויזיציה לציין פסק דין מוות על המוקד). ,ANTT 3863 .Inquisieao de Coimbra, proc, משנת 1573 – גזר דין המסיים את ההרשעה (להלן, נספח א).
הודות לדיכוטומיה חברתית זו, שהחריפה בגלל התנהגות הלשכה הקדושה אשר לא השאירה פתח לכל צורה של אינטגרציה, נשארו נשות האנוסים משמרות כנות ועיקשות של דת משה, ובתוך כך נהיו יותר ויותר זהירות בשמירת תורתם, המוגבלת כמעט לחלוטין לתחום הבית פנימה. לשם כך נקטו באמצעי זהירות מיוחדים, כגון החלפת העוזרות הנוצריות הוותיקות בשפחות, או דחיית הגילוי והלימוד לבנים עד לגיל 18, אז יוכלו להתגונן יותר טוב במקרה של מעצר.
הנשים קיבלו על עצמן את התפקיד של מבשרות תורת משה (דבר שהיווה כפירה בעיני האינקוויזיציה), והעברת המסורת בעל פה הייתה באחריותן הכמעט בלעדית של הנשים. כך נשמרו למעשה הדברים עד המאה הכ', ללא שינויים משמעותיים. בכך לקחו על עצמן הנוצריות החדשות באופן אוטומטי את העמדה שגרמה לריבוי מספר האסירות רב יתר מזה של האסירים הגברים. עובדה זאת העניקה להן גם כוח פנימי עצום, אולי מפני שאמונתן המעוגנת יותר סייעה להן לעתים לא נדירות להתגבר על הפחד, ולעתים תכופות הוכיחו שהן נשים לא־כנועות, מזלזלות ואפילו מורדות.
יש לציין שאצל הנשים הנוצריות החדשות אנו מוצאים הרבה פעמים שהן בעלות מקצוע, או מסייעות לבעל בחנות או בבית מלאכה; לעתים הן עצמן בעלות עסק זעיר – או שהן טוות, אורגות, שוזרות חוטי משי, מנהלות פונדקים ועוד. מספר לא מבוטל מביניהן יודעות לחתום את שמן, ולפעמים אפילו לקרוא ולכתוב.
בשל כל אלה נדמה לנו שהרבה הצהרות ועמדות של הנוצריות החדשות היו תוצאות של החלטות מדעת ומשיקול, תוצאה של גאווה ״גזעית״ מסוימת – אם יותר לנו להשתמש בביטוי – שהייתה מחריפה נוכח כל סוג של התגרות.
ראשית השושלת העלאווית-יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5
בחבל תפילאלת המוריק, בין מעוזי האטלס התיכון לבין גבולה הצפוני של סהרה, קמה בסוף המאה הי״ג שושלת העלאווים. חבל־ארץ זה, היפה והפורה כאחד, שימש מקור־השראה לשירה נשגבה, בפרט לרב דוד חסין, המהולל בפייטנים העבריים של מארוקו, שבדרך־כלל ייחד את השתפכות־נפשו לירושלים אך עם זאת הקדיש אחדים מפיוטיו היפים ביותר לחבל זה, שבו היתה קהילה יהודית ברוכת־יוזמה לוקחת חלק, מן הבירה סיג׳ילמאסה, בחילופי־הסחורות בין אפריקה השחורה לים התיכון.
אך דווקא בסוף המאה הי״ג באה בצורת קשה מאין כמותה ואיימה על פריחתו של חבל תפילאלת. התושבים המוסלמים שיגרו אז משלחת לחיג׳אז שבחצי־האי הערבי כדי לבקש מאחד מראשי משפחותיהם של השריפים הללו, המתייחסים במישרים על חסן נכדו של הנשיא, שישלח להם מורה־דרך רוחני שהברכה שלו אולי תוכל להצילם מן הפורענות הנשקפת להם. הפור נפל על הצעיר בבניו של השריף, חסן הרך והסובלני, שכאשר נשאל כיצד יאמר להילחם ברשעותם של אויביו, השיב בחוכמה: ״בכל עת ובכל שעה בטוב, עד אשר ינצח הטוב אשר בי את הרע אשר בהם״.
כך אפוא נתן חסן אל־דח׳יל את ברכתו לתפילאלת, מקום שם פרו ורבו בני משפחתו, התחתנו בילידי־המקום והתרבו בהם, עד שהיו לשבט גדול שקיים יחסים טובים מאין כמותם עם הקהילה היהודית הקדומה עד מאוד שבחבל זה.
ב־1603 מת המפואר בסולטנים הסעדיים, אחמד אל־מנצור, שהרחיב את גבולות הקיסרות אל תוך אפריקה השחורה. במותו נפתחה, כרגיל, תקופה נוראה של אי־יציבות שבה נקרעה מארוקו לגזרים והתפרקה לנסיכויות. התלאות לא פסחו על חבל תפילאלת, והיהודים נפגעו עוד יותר מזולתם, כמו שסיפר ב־1623 הרב שאול סירירו בחיבורו, דברי־הימים של פאס:
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על החורבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאל׳ת מקאי׳ם א׳ שקם ושמו ס׳ בוזכרי והיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בב׳ אוקיות והיהודים רובם מתו ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים. וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים. וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וס״ת (ספרי תורה) נרמסו, והנגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה.
הפילאלים (יושבי תפילאלת), ששאפו להינצל מן הניוון הסעדי ונתונים היו לאיום מצד אגודה של קנאי־דת, הזאויה של דילה, הפקידו את גורלם בידי ראש־השבט העלאווי, עלי בן יוסף. הוא השליט סדר באזור והרחיב את שטח שלטונו. הבא אחריו, בנו מוחמד אל־שייך (1664-1636), מדומה היה כי כוחו גדול די הצורך לבוא לעזרתם של תושבי פאס שביקשו את התערבותו. וכך אנו למדים מאותו ספר דברי־הימים של פאס:
בח' בחשון ש׳ איך נשבר פטי׳׳ש (אוקטובר 1638) לפי היצירה בא מולא׳ מחמד אשי״ך והביא עמו מחנה גדול מאוד עד שאמרו הרואים המחנה וכבודו ועוצמן ותפארתו שמעולם לא יצא מלך מהמלכים כמוהו והביא עמו ג״כ יהודים ואדומים סוחרים הביאו סחורות וכל אנשי המחנה מלובשים כולם בגדי שש ורקמה וכלי כסף וזהב…והמלך הנז' היה איש־חיל נאמן שונא בצע אוהב עניים ורודף אחר האמת.
אך כאשר הפתיעה אותו עוצמתה של התקפת־הנגד מצד אויביו נאלץ סידי מוחמד לסגת, וכך הופקרה קהילת פאס, באין מגן לה מאכזריותו הפראית של ראש הזאויה, מוחמר אל־חג׳. וכך אנו מוצאים עוד כתוב בדברי־הימים לקהילת פאס:
בעוונותינו הרבים שנת והארץ היתה תה״ו ליצירה (1646) נסגרו כל בתי־כנסיות ונחתמו במאמר הקדוש של אזאוויא שמו סי׳ מוחמד אלחאג׳ נסגרו יום ד׳ ׳״א לאלול פ׳ ויצאו ביום א׳ ט״ו לאלול נכנסו האויבים בבית קדשנו ותפארתנו טימאו את היכל קודשינו שמו בית־הכנסת שלנו לעיים.
המנהיג העלאווי נקם את נקמתו כעבור שנים אחדות. ב־1650 הומלך בפאם, ומיד אחרי־כן קיבל את נכבדי הקהילה היהודית, בראשותו של הנגיד יצחק צרפתי, בשפע של רצון טוב. אבל תבוסות צבאיות במערכה עם התורכים במזרח אילצו אותו לסגת לתפילאלת, חבל־מולדתו, ושם מת בשנת 1664. אחיו הצעיר, מולאי רשיד, הנחשב מייסדה האמיתי של השושלת הנוכחית, הוא שהמשיך במפעלו והשלים אותו.
מנהגי החינה במרוקו – יוסף שטרית
מתוך הספר החתונה היהודית המסורתית במרוקו – וסף שטרית
טקס החינה-אלישבע שטרית
לסיכום הטקס קראתי את מחרוזת הסיום של השיר:
תמונות והבזקים, זה כל שנסינו להחיות יחד אתכם בזו
[החבורה;
תמונות של גיל וחדוה, הבזקים של תמימות ואמונה, שעצבו
[גם אוירה;
תמונות של אֹשר על הגשמת הַצִּפִיָה הטבועה, תמונות של
[פיוט ושירה.
יהי רצון שתשרה שמחה במעונכם ותרבה ברכה בהונכם
[כל השנה,
אתם החתן והכלה הנאהבים, עם כלל הנוכחים המצטרפים
[לַתְּחִנָה.
לסיום הערב ביצעה הלהקה סדרות של שירים ופיוטים מתוך הרפרטואר שלה, ולבסוף את שיר הפרדה מבעלי השמחה :
א. תבקאו עלא כיר, הא חנא זינא, / ונפרחו כלנא פי האד לחנא.
תבקאוו עלא כיד
[־היו שלום, הנה באנו לשמוח כולנו בזאת החינה. היו שלום.]
- תבקאו עלא כיר, הא חנא מסינא, / ולי חבנא יסאל עלינא.
[=היו שלום, אנו יוצאים, ומי שאוהב אותנו שישאל לשלומנו.]
ג. תבקאו עלא כיר, נמסיוו עלא חין. / יתדום-לנא
[משפחת בר־חן.
[־היו שלום, אנו עומדים לעזוב. שתחיה לנו משפחת בר-חן.]
סלאמאת סלאמאת סלאמאת, יא אללאה, יא עיוני.
[־שלומות, שלומות, בואו נלך, הו עיניי.]
ד. תבקאו עלא כיר, כיף סזרא מגרוץ, / ידום-לנא עזיזנא לערוץ. [־היו שלום, הריהו כעץ נטוע. שיחיה לנו חתננו האהוב.]
ה. תבקאו עלא כיר, תקול וורדא מגרוצא. / יתדום־לנא
[לאלא לערוצא.
[־היו שלום, כאילו ורד שתול. שתחיה לנו גברתנו הכלה.]
סלאמאת סלאמאת סלאמאת, יא אללאה, יא עיוני.
ו. תבקאו עלא כיר, ווזדו להום לכּרארס. / ידומו־לנא
[ולאד מראכס.
[־היו שלום, הכינו להם את העגלות. שיחיו לנו בני מראכש.]
ז. תבקאו עלא כיר, גיר בגינא נבאתו, / ולי תפררז יחייד צבאטו.
[־היו שלום, רק רצינו ללון, ומי שנהנה שיחלוץ נעליו.]
ח. תבקאו עלא כיר, יא מאלין דאר, / אלאה יכליכום
[כבאר וצגאר.
[=היו שלום, אתם בעלי הבית. שהאל ישמור עליכם, גדולים וקטנים.]
סלאמאת סלאמאת סלאמאת, יא אללאה, יא עיוני.
4 מעין סיכום
בחתונה היהודית המסורתית במרוקו שימשו טקסי החינה טקסים מעצבים, טקסי מעבר וטקסי חניכה עבור הכלה, שעד לרבע הראשון של המאה ה־20 היתה לרוב נערה ולעתים אף ילדה. מרכזיותם נבעה מן הסגולות המגיות והמרפאות שיוחסו לקישוטי החינה ולעיסת החינה כנראה עוד בעת העתיקה. בקהילות השונות נכלל בטקסי החינה טקס עיבורי מרכזי, שנקרא לפעמים טקס החינה הגדולה ונערך ערב טקס החופה והקידושין בנוכחות מוזמני משפחת הכלה, וכן טקס האזמומג, שבו משחו את שערות הכלה בעיסת חינה בתוספת ביצה וחפצים אחרים ועטפו את שערה המשוח והעמוס למשך יום או יותר עד לרחצה שלה לפני הטקס המרכזי של החינה; הטקס נערך בנוכחות הנשים שטיפלו בה בשבוע החתונה לפעמים לפני טקס חינה נוסף, שנקרא טקס החינה הקטנה, שבו השתתפו בעיקר נשות המשפחה, חברות הכלה והנשים שטיפלו בכלה באירועי החתונה, ושנערך לפני הטקס המרכזי, בתחילת האירועים או סמוך אליו.
התפזרות הקהילות ברבע השלישי של המאה ה־20 ואבדן הרצף הקהילתי שיבשו את ההביטוס התרבותי של הקהילות השונות, שליכד את בני הקהילה וקבע את מסכת הטקסים וההתנהגויות שלהם לאורך כל השנים. העלייה לארץ וקשיי הקליטה בתרבות הישראלית החדשה גרמו לביטול כמעט מוחלט של טקסי החינה השונים בקרב העולים או לצמצומם לטקסים פנים־משפחתיים גרדא. בשנות השמונים ובשנות התשעים חזרו משפחות רבות מקרב יהודי מרוקו לקיים טקסי חינה כחלק מהותי מאירועי החתונה תוך הפיכתם לחגיגות קולינריות ומשפחתיות, שמבטאות גם רצון להצהרה על זהות תרבותית אתנית ולשילובה בתוך ההביטוס התרבותי הישראלי הכללי. העלייה ברמת החיים של חלק גדול מיוצאי מרוקו ונסיעות הסיור והעלייה על קברות קדושים במרוקו גם תרמו לחיזוק צרכים זהותיים אתניים אלה.
התחדשותם של טקסי החינה בישראל מעלה את השאלה של שילוב מסורות תרבותיות בעלות משמעויות אמוניות, מגיות או דתיות, במסגרת הביטוס תרבותי חילוני עם נטיות מודרניות מודגשות. אמנם בבל התרבויות הכלאה תרבותית של יסודות סותרים כביכול היא תופעה נפוצה, כשם שבקהילות היהודיות לא נדחו לגמרי האמונות בכוחות מגיים מפני האמונות המונותאיסטיות היהודיות הצרופות, ובמיוחד בקרב השכבות העממיות הרחבות. אולם כלום על המתעניין בגורלן של המסורות של יהודי מרוקו (או של כל קבוצת קהילות אחרת) לסמוך על התהליכים ההיסטוריים והחברתיימ־התרבותיים בלבד לסינון יסודות מסוימים מתוך מסורות אלה ולשילובם בתוך התרבות המובילה תוך מתן משמעויות חדשות? כלום יכול הוא להשפיע על תהליכים אלה? לשאלות אלה, שעולות גם מן התיאור המפורט שניתן כאן לטקס החינה הפרטי והמיוחד שנוהל בידי חברי להקת צפון-מערב, נתייחס בקצרה באחרית הדבר של קובץ זה.