ארכיון חודשי: אפריל 2019


סיפורי עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-אוני חיפה 1982 – הסיפור האחרון

יוסף פרץ

נולד לפני למעלה מ־80 שנה במראקש שבמרוקו לאביו שלמה ולאמו חנינה.

בחוץ לארץ עסק יוסף בייצור חוטים לקפטנים, החלוק שנהגו הערבים ללבוש. ליוסף אין ילדים משלו, אך לאשתו סוליקה בן־סימון שנשא לפני כ־25 שנה, יש ילדים. כיום מאושפז יוסף בבית־אבות בשל מחלתו וגילו. ילדי אשתו הקרובים אליו, סייעו לנו ברישום קורות חייו.

במקום הולדתו שמע יוסף סיפורים, בעיקר מפי חברים. גם הוא היה נוהג לספר סיפורים כל אימת שנתבקש לכך, ובעיקר סיפרם בבית־הבנסת ובמועדון הקשישים, כששהה בקרב חבריו.

בני משפחתו מעידים, כי גילו עניין בסיפוריו והם מצטערים שאין ביכולתם להמשיך ליהנות מהם.

שכּון די מטמּא?

קאל־לכּ ואחד(אל)שלטאן, וכּאן ענדו ואחד(א)לחכם ו(הא)דאכּ (א)לחכם תא־יחבו פחאל(אל)ררוח: די מא עמלהא(א)לחכם מא עמלהא (אל)שלטאן.

היה מלך אחד והיה אצלו חכם(יהודי) אחד. והוא אהב את החכם כמו את נשמתו. דבר שלא עשה החכם, לא עשה המלך.

קאם(א)לוזיר קאל־לו: ״האד (א)ליהודי מנז׳וש די כּל שאעה ת־יחני יבוש עליכּ, ודאבא(א)נתה ואחד(אל)שלטאן וכל שאעה (א)ליהודי, האד(א)לחזאן ת־יחני יבוש עליכּ! ודאבא גייר חיידו״.

קם הווזיר ואמר למלך: ״היהודי עובר מדי שעה, מתכופף ומנשק אותך, והלא אתה מלך. הייתכן שהיהודי מתכופף ומנשק אותך?. הורד אותו מגדולתו.״

( כוונתו לכך שהיהודי מטמא את המלך)

אלחאסיל(הא)דאכּ(א)לוזיר תקנּא עלא(א)לחכם, תגֹאר עליהּ. בעד תגֹאר עליה, א־שידי, (א)לחכם עזּ ביהּ(א)לחאל. עז ביה(א)לחאל.

הווזיר קינא בחכם, וכשהווזיר מקנא, הוי אדוני, החכם נפגע.

כלט לענד(א)למרה. קאל־להא, ללמרא: ״א(ל)שלטאן מא בקא־ש מעייא די־כּיף כּאן. דאבא, ארא (ה)דיכּ(א)ליאקוטה די פ־כנאקכּ״.

הלך החכם לאשתו ואמר לה: ״הוי אשה, המלך לא נוהג בי כמו שהיה נוהג. ועכשיו תני לי את המרגליות שבצוארך.״

חאז ואחד(א)ליאקוטה ועבאהא לדאר(אל)שלטאן. אלחכם פ־עואד יעטיהא למראת(אל)שלטאן עטאהא ללכאדם. אלחאסיל משאת (א)לכאדם וררתהא ללאלתהא למראת(אל)שלטאן. קאלת־להא: ״שוף האד(א)ליאקוטה עטאני(א)לחזאן כּבּר בּייא״.

לקח מרגלית אחת לבית המלך, אך במקום לתת אותה לאשת המלך, נתן אותה לשפחה. הלכה השפחה והראתה אותה לגבירתה, לאשת המלך.

אמרה לה: ״תראי, את המרגלית הזו נתן לי החזן. כך כיבד אותי.״

ו(הא)דיכּ(א)לכאדם כאנת עזיזה ענדהום ענד(אל)שלטאן, כלּא־להא (א)ליאקוטה.

והשפחה הזו היתה אהובה עליהם, והמלך השאיר לה את המרגלית.

אלחכם דכל, אלחכם דכל. והווא קאל לו: ״אלחזאן, האדי (א)לפאלטה (אל)תאניה ת־דיר מעייא, דרתי מעייא״. קאל־לו: ״אש א־שידי?״ קאל לו: ״(א)לכאדם — עטיתהא (א)ליאקוטה ומראתי אנא די שלטאן, מא עטיתי — ש(הא)דיכּ(א)ליאקוטה״. קאל־לו: ״שידי (א)נקול־לכּ(א)לחק: ״האדו זוז׳ ד־(אל)יאקוט נזלו מן־ענד שבחאנהו(ו) וחדא נזלת ענד שידנא מוחמד עבאהא(א)לוזיר, וואחדה נזלת מן־ענד שידנא מושא חיז׳תהא יאנא. האני ז׳יבתהא ללמרא, ב(א)לחק, אנא מא ערפת למן(א)נעטיהא. האני תא־(א)נדכל חאני עינייא, מא ערפת למן(א)נעטי(הא)דיכּ(א)ליאקטוה״. קאל־לו: ״מוזיאן!״

כשנכנס החכם אמר לו המלך: ״החזן, שתי טעויות טעית.״

אמר לו: ״מה הן, הוי אדוני?״

אמר לו: ״נתת מרגלית לשפחה, ולאשתי שלי, אשת המלך, לא נתת מרגלית.״

אמר לו: ״הוי אדוני, אומר לך את האמת, שתי מרגליות הוריד הקב״ה. אחת ירדה מעם מוחמר אדוננו ואותה לקח הווזיר, ואחת ירדה מעם אדוננו משה ואותה לקחתי אני והבאתי אותה לאשתך. אך כשאני נכנס, אני משפיל את עיני, ולא ידעתי למי נתתי את המרגלית ההיא.״

אמר לו: ״יפה,״

צאפד עלא (א)לוזיר קאל־לו: ״דאבא, האדא(א)לחזּאן(א)לי ת־תעייב פיה ז׳אב־לי(א)ליאקוטה ואנתה חיזתהא ומא ז׳בתהא־ש דאבא, תז׳יב (א)ליאקוטה ללמרא. משא(א)לוזיר ז׳א לענד(א)לחכם מן קבל. ז׳א־לו (אל)נהאר(א)לּולי, קאל לו: ״מן דאבא שבע(א)ייאם בלא שכּ״.

ושלח לקרוא לווזיר.אמר לו: ״הנה, חזן זה, שאתה מוצא בו דופי, הביא את המרגלית שלו, ואתה לקחת אותה ולא הבאת אותה. עכשיו לך והבא את המרגלית לאשתי.״

תא־יז׳יב(א)לכבאש, תא־יז׳יב(אל)תכאבר, תא־יז׳יב כל־שי חתא ל(ל)נהאר (א)לאברי. קאל־לו: ״ואחד(אל)זוז׳ ד־(א)ליאקוט באנו ענדנא. אוחדה טאחת לנא פ־האד(אל)שרב, (אל)שרב ד־(אל)דאר״ — בית שמוש נקולו — ״טאחת לנא, וואחדה הדיתהא ל(ל)שלטאן. דאבא, אילא בגייתהא, (א)נזל להאד(אל)שרב ובדא תפתשהא״. קאל־לו: ״ז׳יב (א)לבדאמא, באש מא טלבו״. קאל־לו: ״כראם מא ז׳יבתו, אילא צאבהא פ־(הא)דאכ (א)לשרב ישרתהא די־ישרתהא פ־כרשו ויטלע יקול־לב מא לקית־ש ודאבא, האד(א)לחאז׳ה מא יצלאח גייר הווא ינזל־להא״. עלאש ת־יקול האד(אל)שי?

הלך הווזיר ובא אצל החכם. הביא לו כבשים, הביא לו מתנות, כדי שיציל אותו.

אמר לו החכם: ״שתי מרגליות יקרות היו אצלנו, אחת נפלה לביוב ואחת לקחתי למלך. ועכשיו אם אתה רוצה את המרגלית, רד לביוב והתחל לחפש אותה.״

אמר לו: ״הבא פועלים בכל מחיר שיבקשו.״

אמר לו: ״כל פועל שתביא, אם ימצא את המרגלית בביוב, יבלע אותה ויעלה ויגיד לך: ׳לא מצאתי אותה!־ הדבר יצליח רק אם תעשה אותו אתה.״

אלחאציל(א)למזג'וב ד־(א)לוזיר, זוול־לכּ (א)לכשאוי ד־(א)לחריר ו(אל)לבאשאת דיאלו ו(אל)שלאהם ונזל ללמז׳רא. לבש(א)לבנשה ד־(א)לכיש ותא־יכמל פ־(אל)שרב בית־שמוש.

ביש־הגדא, הווזיר, הוריד את בגדי המשי, את השמלות שלו ואת הגלימות שלו וירד לביוב. לבש שק של יוטה ופינה את הביוב.

ו(א)לחבם משא גווט ל(ל)שלטאן קאל־לו: ״אז׳י תשוף (א)לוזיר אש, פאין הווא״. ז׳א הזּ(אל)ררואק (א)לוזיר — צאבו פ־ושט(אל)שרב. קאל לו: ״דאבא אייהּ, שכּון מנז׳וש דאבא; (א)לחזאן אולא(א)נתה? (א)טלע (א)טלע, (א)טלע פ־חאלכּ!״ לבש חואיז׳ו וז׳א. קאל־לו: ״נתאע (א)לוזיר יעביהּ (א)לחכם(א)לחזאן והווא מא יבקא־ש וזיר ו(אל)דאר ד־(א)לוזיר יעביהּא(א)לחכם ישכּן פיהא״. קאל־לו: ״שוף האדא (א)לי קאל־לכּ אנא תא־נ… מן־די תא־(א)נז׳י(א)נבוש פ־כּתאפכּ ות־יקול־לכּ ת־(א)נז׳שכּ. ודאבא שכּון הוא די־מנז׳וש? ואש אנא אולא הווא? ז׳עמא שכּון די מטמּא.

והחכם הלך לקרוא למלך.

אמר לו: ״בוא תראה את הווזיר, היכן הוא נמצא.״

בא המלך, הרים את הווילון, והווזיר — בתוך הביוב.

אמר לו: ״עכשיו, מיהו הטמא, החזן או אתה? עלה, עלה, עלה לך.״

עלה הווזיר, ישמור אלוהים, לבש את בגדיו ובא למלך.

אמר לו המלך: ״את רכוש הווזיר יקח החכם, והוא לא יהיה וזיר עוד. ואת דירת הווזיר יקח החכם, לגור בה.״

״נו,״ אמר לו החכם, ״תראה את זה, שאמר לך, שכשאני בא לנשק את כתפיך אני מטמא אותך. וכעת מיהו הטמא, אני או הוא? מיהו הטמא?״

מיהו הטמא?

מבחינה טיפולוגית ניתן לשייך את סיפורנו לאארנה־תומפסון 837 — ״כורה שחת בה יפול״ וכן לאארנה־תומססון 1528 ד׳(אסע״י) — ״תחרות פיקחות בין יהודי לגוי״, שבה המנצח הוא לעולם היהודי.

סיפור זה, כקודמו, עוסק בעימות בין־דתי, ומבחינה ז׳אנרית זוהי נובלת מרמה, שבה מנצח היהודי בזכות התכסיס שהוא נוקט כלפי המלך והווזיר. תכסיס זה מוצג בהתנהגות אניגמטית גם כלפי קהל השומעים, שאינו מוצא בתחילה קשר בין מעשהו של החכם לבין השינוי ביחס המלך אליו: ״הוי אשה, המלך לא נוהג בי כמו שהיה נוהג. ועכשיו תני לי את המרגליות שבצוארך.״ כן חידתית בתחילה העובדה, שהמתנה ניתנת לשפחה דווקא, ורק במהלך השיחה עם המלך מתבהר לקהל מעשה החכם, שצפה בערמתו את תגובת המלך.

תחבולת החכם באה למלא שתי מטרות: להשיב את לב המלך, אך גם לגמול לווזיר מידה כנגד מידה.

האשמה שתולה הווזיר בחכם — הטומאה — היא חמורה משום שהוא מייחס אותה לעצם מהותו היהודית. זוהי אשמה שאין חמורה ממנה דווקא לפי התפיסה היהודית הנוהגת הקפדה יתירה בענייני טומאה וטהרה. ברור שכדי להשיב לווזיר מידה כנגד מידה חייב היה החכם להשפילו באותו תחום עצמו — בטומאה.

אין ספק, כי מספרנו נהנה הנאה יתירה לתאר את האופן שבו טימא הווזיר את עצמו. עלינו לזכור, כי סיפורים מסוג זה צמחו על רקע מצבם הקשה והמושפל של היהודים במיעוט נרדף. בסיפורי־עם כאלה, החוזרים על התבנית של סיפור מגילת אסתר, מצאו היהודים מן הסתם נחמה פורתא ופורקן לרגשות העוינות, שנצטברו בשנות סבלם הארוכות.

סיפורי עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-אוני חיפה 1982 – הסיפור האחרון

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו

תולדות מסורת מנהגי ליל מוצאי פסח

המקור הקדום ביותר המספר על קיום מנהג מיוחד במוצאי פסח נמצא בספר מגילת סתרים – מחבר הספר הוא רבנו נסים בן רבנו יעקב שחי בעיר קירואן(תוניסיא) בסוף ימי הגאונים.[למין המאה השישית או השביעית ועד אמצע המאה ה-11] רבנו נסים תלמיד רבנו חושיאל היה ובן תלמיד חבר לרבנו חננאל, הוא עמד בראש ישיבה אחת בקירואן והיה פונה בשאלות לרבנו האי גאון בבבל. מתוך כתבי רבנו נסים, ספר מגילת סתרים הוא הידוע ביותר בי הוא מוזכר פעמים רבות בספרי הראשונים והאחרונים הספר כולל פסקים, מדרשים,פרושים, ומנהגים. הספר אבד לפני מאות שנים ורק קטעים בודדים נשארו בידנו. רבנו נסים נשאל בענייני אמונות ודעות והוא משיב על 'טענות הטוענים' היינו המתווכחים מתוך כתות בישראל – הקראים – ואומות העולם. לאור זה יש להניח שרבנו נסים מקירואן המשיך במפעל רבותינו הגאונים לעצב ולייצב תקנות ומנהגי ישראל שעניינם להגן על חומת הדת מול התקפות הקראים החפצים לפגוע בתלמוד המקודש לעם.(עיין ספר חגים ומועדים, פרק מנהגי הסדר).

לפנינו קטע ממגלת סתרים המראה על אופיו הכללי של הספר. הקטע מובא בספר מעשה רוקח, לר׳ אלעזר בר׳ יהודה(סאניק תרע״ב), עמ׳ ל"ג:

מצאתי כתוב במגילת סתרים של רבנו נסים על ששאלתם שאנו נוחשי נחושת שאנו רגילים ליקח ראש כבש בר"ה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ושאנו שוחטים תרנגולים ערב יום בפורים כמספר בני הבית ושאנו מסתכלין בציפורן במוצאי שבת ונותנים מים בכוס של הבדלה וכובסין פנינו. והשיב להם זה ניחוש טוב ורובו מיסוד המקראות והאגדות ועל ראש כבשים שאנו נוהגים לאכול בר"ה כדי שישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלים כל מיני מתיקה כדי שיהא השנה הבע"ל שמינה ומתיקה וכן הוא אומר אכלו משמנים ושתו ממתקים ויש אוכלים כרתי בדי שיכרתו שונאינו ושאנו שוחטים תרנגולים בעיוכ׳פ כוונה טובה אנו עושים וכן המנהג של חכמי ישראל וב״ד שלוקחים כ׳א וא׳ תרנגול ואומר תהא כפרתי, זה נכנס לחיים, וזה למוות, ושוחטים אותן וחולקים לעניים יתומים ואביונים ואלמנות כדי שיהא כפרה על נפשותינו ״ ומה שאנו מסתכלין בצפרנים דבר זה שנו בתלמוד בבלי וירושלמי אין מברכין לאור הנר עד שיאותו לאורו פי׳ עד שמרגיש בוהק האור של נר הבדלה ומאחר שכן שנינו אין ניחוש זה אלא של מצוה ואמרו חכמים שירי מצוה מעכבים את הפורענות לכך משלחין מים בכום ורוחצין פניהם וכו׳.

ועוד שם עמ׳ יט׳:

מצאתי כתוב במגילת סתרים ראיתי מרבנא אלוף אבא לא היה סוגר דלתי הבית אשר אנו יושבין בו כלל מעידנא ועד עתה כך מנהגינו שלנו ודלתות הבית פתוחות כשיבא אליהו נצא לקראתו במהרה בלא עיכוב… ואמרינן בפסח עתידין לגאל שנא׳ ליל שימורים הוא לה׳ ליל המשומר מששת ימי בראשית ומזהיר שלא ינעלו הבית בשביל אמנה שדיבר הקב׳׳ה ובשכר האמונה עתיז־ין לגאל.

מובא בספר עדן מקדם (לר׳ רפאל משה אלבז, ערך מנהג): מצאתי כתוב בכתבי יד הרב כמ׳׳הר דוד הסבעוני ז׳ל, ז״ל: אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכן כתב רבנו מיימון בר' יוסף ז״ל אביו של הרמב׳׳ם ז׳׳ל בענין חנוכה והעתקתיו מלשון הגרי: ויתחייב כל נכון לו לעשות שמחה ומשתה ומאכל פרסום לנס שעשה ה' ב׳׳ה עמנו באותם הימים ופשט המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספנז והם הצפחיות כתרגום האסקריטין מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן, זכר לברכתו. וכתב הר״ן ז׳׳ל במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה והראש בראש השנה. והחלב בפורים ובליל מוצאי פסח. והפולין ביום הושענא, ואותן המנהגים אין ראוי לבזותם. ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא. כי הם מעיקרים נעשים. ולא יבוזו במנהגי האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה ואל תטוש תורת אמך דת אומתך לא תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות מנהגות כמו אלו, נזכרו בהנהגותיהם. ומכלל התפוחין שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטין אותם התינוקות וכו׳ עכ״ל.

הראשון והקדום מכל מנהגי מוצאי פסח הוא המנהג לשתות חלב במוצאי פסח כמוזכר בספר עדן מקדם בשם רבנו נסים. מנהג החלב במוצאי פסח יובן לפי מה שאנו מניחים שמסורת מנהגי מוצאי פסח היא שריד לחג העומר וזכר לטקס הגדול של הקרבת העומר של סוף ימי בית שני, החלב מסמל הפרנסה והמזון (מעיקרו החלב מזין את התינוק) וסגולת מצות העומר היא להוריד השפע והברכה בתבואה כדעת חז״ל: ״מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות״. מצוות העומר והחלב מסמלים המזון והפרנסה. מנהג שתיית חלב במוצאי פסח לסימנא טבא קיים מאז ימי חכמי קירואן – – המנהג מוזכר בספר פירוש התפלות לרבנו מיימון בר׳ יוסף אביו של הרמב״ם כפי שכתב ר׳ דוד הסבעוני שחי סביב שנות ש' במרוקו – פירוש תפלות זה נפוץ היה במרוקו עד לשנות ת' ות״ק.(שריד ופליט, רי״מ טולידאנו, דף 8-7) נראה שמסורת מגובשת במוצאי פסח קיימת במרוקו בתקופה ההיא כפי שסיפר יהודי שסייר במרוקו בשנות תק״ו.

(יהדות מרוקו, עמ׳ קמו', הערה 34 יששכר בן עמי).

ר׳ אברהם כלפון (ת״ק – תק״פ), מרבני קהילות לוב, מזכיר חג המימונה במוצאי חג הפסח. (הגיד מרדכי, עמ׳ 195 ר׳ מרדכי כהן).

ר׳ חיים דוד שלמה זוראפה דל, ממורי ההוראה בק׳׳ק אלג׳יר, שחי בשנות ת׳ר, מזכיר בתשובותיו ליל אסרו חג הפסח ומנהגיו ודל:(שו"ת שער שלמה, סי׳ מז,).

נתתי אל לבי לדרוש ולחקור על הני מנהגי דנהיגי אינשי … ובן הדברים שנהגו לעשות בליל מוצאי פסח במקומות שראיתי שנותנים חלב בעששית שמדליקים בה ותולים השבולים ודשאים בעששית ובמנורה ובן יש מניחים קערה ע״ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ויש שזורקים מן החלב בשבולים בזוויות הבית ועל המשקוף ועל ב׳ המזוזות וכל זה עושין בליל מוצאי פסח לסימן טוב שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה והצלחה מרובה ומתוקה כדבש… דומיא דמושחין מלבים ע״י המעין שתמשיך מלובתם כמי מעין וכו'.

ר׳ אליהו גיג׳ בספרו זה השלחן, (מנהגי ק׳ק אלג׳יר, חלק ב׳, סימן רה), כתב:

נהגו בליל מוצאי יו"ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה יש שעושין תבשיל הנק׳ כוסכסו ועושין עמו חמאה וחלב ופולין ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומניחין השבולין על הנרות והוא לסימנא טבא.

ר׳ יעקב משה טולידאנו, (בספר נר המערב כתב, עבר 215): בליל המימונה יהיה רחוב היהודים הומה ומלא תנועה קבוצות קבוצות הולכים אל מכיריהם ובבל מקום בואם יערכו לפניהם חלב, חמאה, גם ירקות וממתקים וכו'.

החלב הוא מנהג עתיק יומין, והוא קבוע בליל מוצאי פסח, מוזכר אצל חכמי צפון אפריקה מאז ימי חכמי קירואן ועד ימנו.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ' 9-7

הספרייה הפרטית של אלי פילו-היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-מאיר נזרי

היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא

מאיר נזרי

ירושלים 2018

לפנים בתאפילאלת הושרו פיוטי יגל יעקב באופן פרונטלי וללא כלי זמר בעיקר באירועי שמחה, כמו הילולות, הכנסת ספר תורה, סיום קריאת הזוהר, שבתות ומועדים. על שולחנות ערוכים בבל טוב בעיצומה של הסעודה הושר הפיוט בדרך כלל במקהלה של המשתתפים שכללו עשרות אנשים בקול אחיד, ובסיום הפיוט הורמו כוסות המאחיא אל על באיחולי לחיים נוסח תאפילאלת: שמחתך א-בבא-סי, שמחתך א-בא-ימו, שמחתך א-בא-מעיר (לחיים מר יוסף, לחיים מר שלמה, לחיים מר מאיר). הוויי זה נמשך גם היום בהילולות ובאירועים משפחתיים של קהילות תאפילאלת וכן גם בסעודות המשפחתיות של יום שבת. מכאן ההסבר לתופעה של ריבוי המהדורות של יגל יעקב והביקוש להן על ידי אנשי קהילות תאפילאלת.

במסגרת המיזם לחקר קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא, המיוצגות על ידי שלושה כרכים בהוצאה לאור של אוניברסיטת בר אילן על תולדות הקהילות, פרקי ההווי שלהן ומנהגיהן, נוצר הצורך לכלול במיזם זה גם את היצירה הפיוטית של קהילות אלו נוסח קובץ הפיוטים של יגל יעקב, להנגישה ולהתאימה גם לאנשי אקדמיה, לקהל הסטודנטים, לחוקרי הפיוט ולמתעניינים בשירה זו, שרוח הקבלה הלוריאנית והקבלה של הזוהר נסוכה עליה, מעניקה לה משמעות חדשה וייחודית הן בנושאים ובתכנים והן בעיצוב בבחינת שירה של נשמה.

תולדות המהדורות של יגל יעקב

מאז הוצאתו הראשונה של ׳יגל יעקב', קובץ הפיוטים לחכמי אביחצירא, לפני כ-116 שנה חזר ויצא לאור בלמעלה מעשר מהדורות. להלן המהדורות העיקריות וחידושיהן.

  • המהדורה הראשונה של יגל יעקב יצאה לאור בתוניס תרס״ב/1902 על ידי אברהם בוכבזא. מהדורה זו כוללת את כל פיוטי ר׳ יעקב אביחצירא + 16 מבין 27 פיוטי ר׳ מסעוד בנו ועוד פיוט אחד לר׳ אהרן ואחד לר׳ יצחק. פיוטים אחדים שייכים לר׳ יעקב אבן צור, שבטעות יוחסו לר׳ יעקב אביחצירא, ושאר הפיוטים הם למשוררים אחרים: דוד חיון, יעקב בן עטאר, מרדכי, יחיא, שהקדישו את פיוטיהם לכבוד ר' יעקב.
  • מהדורה שנייה יצאה לאור על ידי אברהם מוגרבי בירושלים תשכ״ב, והיא כוללת את כל פיוטי ר׳ יעקב ופיוטי ר׳ מסעוד חוץ משניים (כד-כה) ועוד 9 פיוטים לר׳ דוד, אחד לר׳ ישראל, אחד לר׳ מאיר ואחד לר׳ יצחק ועוד כמה פיוטים למשוררים אחרים.
  • מהדורה שלישית יצאה לאור גם כן על ידי אברהם מוגרבי בירושלים תשכ״ח, והיא כוללת את כל מה שיש במהדורת תשכ״ב וגם רוב הפיוטים לר׳ יצחק ולר׳ מאיר.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

לחיים ולא למוות

תחילה פוגעת הבצורת בחקלאים. מול עיניהם הכלות נשארים גרגרי החיטה טמונים באדמה, וכל עמלם יורד לטמיון. אחר כך מורגש מחסור במוצרים החקלאיים, ומחירם עולה. בעלי העסקים האחרים, כמו תופרים, רצענים או שענים, אינם יכולים לשלם בעד המוצרים היקרים ונאלצים להעלות אף הם את מחיריהם.

כך היו פני הדברים בשנת חרס״ו(1906). עצירת הגשמים היתה כמעט מוחלטת, והיוקר האמיר עד לשמיים. רבים וטובים ירדו מנכסיהם, והגיעו עד פת לחם.

אחד מאלה היה תושב העיר מוגאדור, צורף במקצועו. מקצועו היה אחד מהראשונים שנפגע, שכן בעת מצוקה כלכלית מוותרים תחילה האנשים על מותרות, ומוצרי כסף וזהב היו בגדר זה. בנוסף לכך היה חייב כספים לבעלי חוב, שמהם לווה חומרי גלם. שמונה ילדים היו לאיש, והוא לבדו נשא בעול הפרנסה.

באותו חורף של בצורת, כדי שלא ימות ברעב, החל האיש למכור את נכסיו, ובכסף שקיבל עבורם קנה לחם ומעט ירקות. כך מכר כלי אחר כלי, חפץ אחר חפץ ובגד אחר בגד, וכשהגיעו ימי ניסן הסתבר לו לחרדתו, כי נותר בעירום ובחוסר כל. צדיק היה האיש ומאמין, וקיווה והתפלל לתשועת ה׳. אולם, ככל שהתקרבו ימי הפסח הלך וגבר הייאוש בקירבו, והוא קץ בחייו.

יומיים לפני התקדש החג, בי״ ג בניסן, החליט האיש לעשות מעשה של ייאוש. מאומה לא נשאר לו בבית, ובעלי החוב החלו לוחצים עליו לשלם להם את המגיע להם. במר ליבו החליט לקחת את נפשו בכפו, ולהשליך את עצמו למצולות הים, כדי שלא לראות במצוקתם של בני ביתו האהובים.

בטרם יצא מביתו נפרד מאשתו ומילדיו. הוא לא סיפר להם מה כוונתו האמיתית, ורק אמר כי הוא בורח מהבית, עד יעבור זעם. ״אינני יכול להישאר כאן יותר״, הסביר להם בדמעות. ״הנושים מתדפקים על הדלת בכל יום ויום, ואני חושש כי בעיצומם של ימי הפסח הם יבקשו להשליך אותי אל בית האסורים. אברח לכמה שבועות או חודשים עד יעבור זעם, אולי יחון ה' צבאות, אולי ירחם. ולכשירחיב – אשוב אליכם בשלום״. וכשסיים את דבריו פרץ בבכי תמרורים, חיבק ונישק את כל ילדיו, וחקק את זכרונם בליבו. זו הפעם האחרונה, כך ידע, שהוא רואה אותם.

בדרכו לבצע את תוכניתו סר האיש לרחוב שבו התגורר הרב חיים פיגטו הקטן, ושם נתן בכוס את עינו, כדי לאזור אומץ ולבצע את מעשהו הנורא. קודם לכן קרא קריאת שמע ואמר וידוי, כי ידע שזו דרכו האחרונה.

כשהשתכר ולא ידע בין ימינו לשמאלו, החל ללכת בכיוון הים. והנה, באותה שעה יצא מבית העלמין, הסמוך למקום ששם ביקש האיש לקפוץ אל מעמקי הים, הרב חיים פינטו. היה זה לאחר שכמנהגו מדי יום השתטח על קבר סבו, הר״ח זצוק״ל.

ראה אותו הרב, וקרא לו. ניגש האיש אליו, בירכו לשלום ונישק את ידו.

בטרם החל לדבר אמר לו הר״ח: ״גוזרני עליך כי תשוב לביתך באותה דרך שבאת, ובדרך תצא אל מאחורי חומת העיר במקום פלוני אלמוני. אם כה תעשה, מובטח לך כי חג הפסח יעבור עליך ועל בני משפחתך בשמחה ובכל טוב״.

האיש, במר ייאושו, לא האמין לדברי החכם, ואמר לו: ״לו יהי כדבריך, אבל תחילה ברצוני להשתטח על קבר סבך עליו השלום. לאחר מכן אעשה כדבריך״. כך אמר, אך התכוון לדבוק בתוכניתו המקורית ולקפוץ אל מותו, מייד לאחר שייפרד מהרב.

הרגיש הר״ ח בחושיו כי פיו וליבו של האיש אינם שווים, ולא עזב אותו. ״לא אפרד ממך עד שתחזור לביתך״, אמר לו. וכך התלווה הרב אליו אל בית החיים, ושם השתטחו שניהם על קבר הר״ח זיע״א. שם בירך אותו הרב שהקב״ ה יביא לו תשועה, רווח והצלה, פרנסה טובה והצלחה. רק אז, ליד הקבר, ולאחר ברכת הרב, התיישבה עליו דעתו והוא ניחם על תוכניתו הרעה והחליט לשוב לביתו.

את הדרך עשה כציווי הרב. והנה, בהיותו בדרך, פגש בדרכו עבד, שאותו לא ראה מימיו, קרא אליו ואמר לו: ״ קח את הקופה הזאת, המלאה בדינרי זהב, ובעזרתם תשיג את כל צרכי הפסח ועוד יישאר לך די והותר כדי לסלק את חובותיך. מה שיישאר- שמור בביתך, ואני אגיע אליך אחרי החג ואומר לך איזה כלים אני רוצה שתצרוף לי מהם״.

הצורף לא האמין למישמע אוזניו, ומישש את המטבעות לראות שאין הוא חולם. מייד רץ לביתו בשמחה, ולבני ביתו המופתעים סיפר על התשועה שהמציא לו ה׳. אחר כך יצא וקנה את צרכי החג, ובגדים חדשים לבני הבית, ואת מצוות ״ושמחת בחגך״ קיימו בני הבית באותה שנה במישנה ששון ושימחה.

עברו ימי החג. החיים חזרו למסלולם התקין. בעלי החוב הפסיקו להציק ולהטריד את הצורף, לאחר שפרע להם את חובם. הצורף רכש מחדש כלים לעבודתו, לאחר שאת הישנים מכר בימי עוניו ודחקותו. ובכל יום ויום המתין לבואו של העבד, כדי שיורה לו איזה כלים הוא מבקש לאדונו. אך זה לא הגיע.

לאחר החג הלך הצורף לבית הר״ח, והודה לו כי הציל את נפשו ממצולות מוות.

אז שאל אותו הרב אם אכן התקיימה הבטחתו, וזה ענה לו בהתרגשות כי כפי שאמר לו – כך היה. הוא אף ביקש לתת לרב מתנות ותשורות לרוב, אך זה סירב ואמר לו: ״ די לי בכך שהיצלתי את נפשך ממוות״.

ואכלת ובירכת

״היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה״ – נוהג היה הרב חיים פינטו הקטן לצטט. את הדברים אמר לא מהפה ולחוץ, ובכל הזדמנות שהיתה לו העדיף את קירבתם וחברתם של העניים והפשוטים על פני אנשי השררה והשועים. בכל יום נהג לבקר בבית משפחה, שחיה בפשטות ובצניעות, וסעד איתם מפיתם הדלה. בכך רצה להראות להם, כי הוא מעדיף את פיתם הדלה והחרבה על פני מטעמי העשירים, ושימח אותם בביקורו.

בתום הביקור והסעודה הדלה היה הרב מברך את בני הבית, ומעודד את רוחם באומרו שהשכינה שורה בשולחנם של עניים יותר מאשר בשולחן העשירים. יראת ה' ציין, נקנית דווקא מתוך חיי עוני ודחק, כפי שמסופר על רבי יהודה בר עלאי, שהיו שישה מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.

אשרי מי שראה

שעת בוקר מוקדמת. אנשים עוד נמים במיטותיהם, ורק מתי מעט מצויים ברחוב. כמה יהודים עושים את דרכם לבית הכנסת, טלית ותפילין בידיהם. אחד מהם הוא רבי יונה אבן חיים, המגלה כי הוא לא הראשון בבית הכנסת.

שניים כבר הקדימו אותו, ולודא שומע אותם לומדים תורה, בזמן שנותר עד לתפילה. רבי יונה מזהה את קולז של אחד מהם. זהו הרב חיים הקטן. הוא יודע כי אם ייכנס יפריע ללימוד, ומשום כך הוא ממתין בחוץ. כשהוא שומע שקולות הלימוד פסקו נכנס רבי יונה פנימה, ומופתע לראות כי הר״ ח יושב בדד.

״היכן החברותא שאיתה למדת תורה?״ – שואל רבי יונה. ״האם ראית אותו?״ – עונה לו בשאלה הר״ח. ״כן״, עונה רבי דוד.

״ובכן, אשריך שזכית לראות פני אליהו הנביא עליו השלום. זה האיש שלמד איתי״. לאחר שגילה לו את הסוד ביקש הר״ ח מרבי דוד והשביעו כי ינצור את סודו וה, כל עוד הר״ ח בחיים. רבי דוד שמר את הדבר בליבו, ורק לאחר פטירת הר״ ח זיע״ א סיפר על כך.

ואוי לשכנתה

רחל דרעי חורה יום אחד לביתה, והנה שוד ושבר: צמיד הזהב היקר שלה, שאותו הניחה במקום שמור, נגנב ונעלם כלא היה. במקביל נודע לה, כי ידה של שכנתה היתה במעל. מכיוון שידעה שהיא בכוחות עצמה לא תוכל להשיג את הצמיד בחזרה, הלכה לרב חיים הקטן וביקשה עצה וחוכמה.

אמר לה הרב: ״חורי לביתך, ואמרי לכל שכנייך – פרט לזו הגנבת – כי היית אצלי, וכי אמרתי לך כי זה שגנב את הצמיד לא יוציא את שנתו וימות בתוך 12 חודשים״. חזרה חנה לביתה, וכמצוות הר״ ח החלה לספר לשכניה מה קרה ומה אמר לה הרב. הדברים הגיעו גם אל אותה שכנה, זזו פחדה לנפשה ומיהרה להשיב את הצמיד הגנוב אל גבירתו. ולאחר שהחוירה אותו חזרה גם בתשובה, ועובה את דרכיה הרעות.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-עמ' 120-118

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

 

דניאל ביטון בר אלי

עבודת גמר מחקרית (תזה) המוגשת כמילוי חלק מהדרישות

לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

אוניברסיטת חיפה-הפקולטה למדעי הרוח-החוג ללימודי ארץ ישראל

מרץ 2017

מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?

צפון אפריקאים שהעפילו לפלשתינה א"י בשנים

בהנחיית: פרופ' גור אלרואי

אַל תִּירָא, כִּי אִּתְּךָ אָנִּי: מִּמִּזְּרָח אָבִּיא זַרְּעֶךָ, וּמִּמַעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. ואֹמַר לַצָפוֹן תֵּנִּי, וּלְּתֵּימָן אַל תִּכְּלָאִּי; הָבִּיאִּי בָנַי מֵּרָחוֹק, וּבְּנוֹתַי מִּקְּצֵּה הָאָרֶץ. )ישעיהו מ"ג ה ו(. –

הקדשה

עבודה זו מוקדשת לכול אחד ואחת ממאות המעפילים הצפון אפריקאים המוגרבים שהעזו 'להעפיל –

בחומה' לפלשתינה- א"  למרות הקשיים, התלאות והאילוצים שעמדו בפניהם. הם סללו את הדרך לעליית -אחיהם למדינת ישראל במרוצת השנים.

להוריי רחל ואליהו ביטון שהעפילו במאי 1947 בספינה 'יהודה הלוי', וגורשו למחנות בקפריסין ולאורך השנים נתנו לי להאמין שפועלם לא היה לשווא. לחבריהם למסע: אליהו סויסה, יעקב וענונו, פרוספר אוחנה, ז'ק פרץ, ראובן פרץ, חנניה לוי, אשריאל בוזגלו ואחותו פנינה, שלמה ביטון, גד כהן, שלמה דדון, מזל ביטון ודוד בן הרוש. ולכל המעפילים בספינות שלא מט לבבם במסע התלאות לפלשתינה א"י. באופן סמלי שירו של ריה"ל "אַל יִּמוֹט בְּלֵּב יַמִּים לְּבָבָךְ" על כמיהתו לעלות לארץ ישראל – מבטא את המאמץ והתעוזה שלהם. (הלוי, יהודה. מִּכֶבֶל עֲרָב, דייואן, כרך ב').

לפעילים הציונים: סאם אביטבול [אביטל], אלי אוחיון (מרוקו) ונדיה כהן פרנקו (תוניס) וחבריהם – שלא חסכו כול מאמץ לגייס מעפילים מוגרבים לפלשתינה א"י למרות הקשיים האובייקטיביים – המחסור במשאבים. לשליחים: אפרים וברטה פרידמן בן חיים, יגאל כהן, נפתלי בר גיורא, כלב קסטל, חמל רפאל, יעקב קראוס ואחרים שסייעו לעלייה היהודית מצפון אפריקה. מאבקם למען ההעפלה צלח על אף כל הקשיים שהערימו בפניהם מוסדות היישוב. עליהם וכשכמותם נאמר "כִּי תַעֲבֹר בַמַיִּם אִּתְּךָ – אָנִּי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִּשְּטְּפוּךָ: כִּי תֵּלֵּךְ בְּמו אֵּש לֹא תִּכָוֶה, וְּלֶהָבָה לֹא תִּבְּעַר בָךְ". (ישעיהו מ"ג ב').

תודה לעובדי הארכיונים. הארכיון הציוני המרכזי: ד"ר מוטי פרידמן, איציק קדמי, ויקטור ינצקו, מרים טוראל, משה גונצ'וק, גיא ג'מו, עמיאל שפר, מיכאל קלוונטה, איתי נחמיאס, גיורא כץ, רחל רובינשטיין, סימון שלייכטר, בתיה לשם, ישראל אגייב וד"ר יגאל סתרי. הארכיון לתולדות ההגנה: אורלי לוי. ארכיון יד טבנקין: יובל רון, רבקה הר זהב וד"ר אהרן עזתי. ארכיון הציונות הדתית – : עליזה היימן. ארכיון הקיבוץ הדתי: דינה ספראי. ארכיון העבודה והחלוץ ומכון לבון: אלכסנדרה תומרינסון וישי בן אריה. ארכיון הג'וינט: אורי קראוסהר. כולם לא חסכו כל מאמץ לסייע באיתור חומרים שתרמו לעבודה זו.

תהיה עבודה זו נר לרגלי ילדיי אלעד, עמרי ונטע ובני משפחתם.

תודה מיוחדת לענת חברתי לחיים שליוותה אותי במסע הזה.

הכרת תודה

ברצוני להודות לפרופ' גור אלרואי על הנחייתו בכתיבת עבודת גמר זו. מהרגע הראשון שהצגתי בפניו את הנושא תמך פרופ' אלרואי ברעיון לכתוב תזה על דיוקנו של המעפיל הצפון אפריקאי. הוא העיר הערות מכוונות ומועילות והאיר את דרכי במבוך ההיסטורי. הוא עודד את גישתי הביקורתית ואימץ את ידיי לחשוף את הסיפר של ההעפלה מצפון אפריקה שהודר מהאתוס הציוני והיסטוריוגרפיה הישראלית והציונית הרשמית.

הקדמה

בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת התחלתי להתעניין בסיפור ההעפלה של הוריי רחל –ואליהו ביטון בספינה 'יהודה הלוי' אבי כתב את סיפור העפלתם הלכתי בעקבותיו ומצאתי שזיכרונו אחרי 32 שנים לא דהה. בסיפורו שילבתי הערות שוליים והארות. בנוסף, ראיינתי את חבריו להעפלה וגם את מפקד הספינה מקיבוץ שדות ים. אחרי 35 שנים החלטתי לחקור את הנושא.

קריאה שנייה ושלישית כיום של המסמכים והתעודות בארכיונים השונים שונה מקריאתם במאה שעברה עת נכתבו מחקרים על העפלה מצפון אפריקה ולוב. הקריאה הראשונה העצימה את תרומת מפעל ההעפלה לבניית המדינה שבדרך והתעלמה מהביקורת שלעיתים נרמזה בדיווחי השליחים, דיווחי מפקדי הספינות והתכתבויות עם פקידי הסוכנות היהודית שביטאו חשש לאבד שליטה על ההעפלה שתהפוך לעלייה המונית מצפון אפריקה. חלק מהעדויות לאירוע תועדו שנים רבות לאחר מעשה. יומנים וזיכרונות של פעילים שעסקו בהעפלה הדגישו את פועלם ותרומתם להקמת המדינה והתעלמו מהמעפילים עצמם. המחקר מבקש למקם את סיפר ההעפלה מצפון אפריקה בהקשר האתוס הציוני.

בשנים 1949-1948 הגיעו אלפי יהודים מארצות האסלאם והחרדה שאחזה בממסד הפוליטי מפני ערב רב זה הייתה מובנית. ההגמוניה של יהודי מזרח אירופה שעיצבו את דמותה והקימו את המדינה עלולה להישמט מתחת לרגליהם נוכח העלייה ההמונית.

בשנת 1949 , כינס דוד בן גוריון מפגשי אינטלקטואלים כדי לשמוע את דעתם על 'הישראלי החדש' דבריו של מרטין בובר הביעו את רחשי לבם של המשתתפים: "אנו מצווים לומר את האמת כמות שהיא, להביע את הפחד הגדול מפני המשבר הממשמש ובא, דווקא מצד עליית ההמונים. צפויות לנו סכנות איומות ]…[ יש חרדה בליבי".

וההמונים עלו מים תוניס, אלג'יר, לוב ומרוקו. מנגב תימן ומצרים. מקדם עירק ופרס. מצפון -תורכיה. והוסיפו ניחוח חדש לישראלי החדש.

הערות החוקר-הכהן, דבורה. המיתוס של היהודי החדש. הקדמה. ישראל. כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה, תרבות וחברה. גיליון 16 . 2009 . עמ' 1 .

ה'המונים' עלו גם ממרכז אסיה ומארצות הבלקן.ע"כ

מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?

צפון אפריקאים שהעפילו לפלשתינה א"י בשנים  5/19481/1947

תקציר

המחקר יציג את סיפור העפלת יהודי צפון אפריקה ולוב. בשנה וחצי, 5/1948-1/1947 , העפילו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה כ- 2,525 מוגרבים, מתוכם 934 מעפילים ב- 3 ספינות שהעפילו ישירות מחופי אלג'יר וכ – 1,600 מעפילים שהעפילו ב- 29 ספינות מנמלי אירופה. הנתון הרשמי  (1,200) קטן ב1300- מעפילים מהנתון שבמאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים. המאגר שנבנה מבוסס על רשימות שמיות של מעפילים מחופי אלג'יר ומנמלי אירופה. מאגר שאיפשר לשרטט את דיוקנם של המעפילים המוגרבים. בקרב המעפילים הצפון אפריקאים היו גם פליטים יהודים אירופאים שברחו במהלך מלחמת העולם השנייה לצפון אפריקה וכן קבוצה של יהודים אירופאים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. עם הפסקת ההעפלה הישירה והממוסדת מחוף אלג'יר החלה 'הבריחה' של יהודים מצפון אפריקה באמצעות דרכונים מזויפים לאירופה של אותם מעפילים שלא הצליחו לעלות על שלש הספינות הראשונות. המחקר יציג את סיפור 'הבריחה' של יהודי צפון אפריקה שהופעלה באופן לא רשמי בידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב'. המעפילים, למעט קומץ- 44 צעירים שהעפילו ב'הפורצים', גורשו לקפריסין. המעפילים הצפון אפריקאים ושארית הפליטה השתחררו ממחנות הגירוש בקפריסין רק תשעה חודשים לאחר קום המדינה.

המחקר יבחן את מדיניות הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ואת תרומת הפעילות הציונית הספורדית והלא ממוסדת בצפון אפריקה להעפלה מהמגרב. המחקר יתייחס לדימוים של המעפילים בעיני השליחים ומקבלי החלטות בסוכנות היהודית במחנות המעבר באלג'יר לפני גירושם למחנות קפריסין ומידת התאקלמותם במחנות קפריסין. הם נאלצו להתמודד עם התיוג השלילי שליווה אותם מאז צאתם מצפון אפריקה עד לגירושם לקפריסין ולאחר מכן למדינת ישראל. המחקר יציג מערכת חסמים שמנעה מהמוגרבים להשתלב בחיי המחנות והביאה לניכורם ולהדרתם התעסוקתית והחברתית במחנות ואת מחאתם. מעפילי צפון אפריקה עברו קואופטציה פוליטית בידי שליחי תנועות הפוליטיות הארץ ישראליות ש'ניהלו' בפועל את המחנות מטעם הסוכנות היהודית כדי לשמר את הסטטוס קוו הפוליטי  החלוקה הפריטטית של עולים לפלשתינה א"י. ניצני המחאה שהחלו במחנות קפריסין היוו חוליה בשרשרת ממאורעות 'וואדי סאליב' בחיפה, בשנת 1959 , בהנהגתו של דוד בן הרוש ממעפילי 'יהודה הלוי', ועד למחאת 'הפנתרים השחורים בשנת  .1971

תוספת שלי(א.פ)

קואופטציה [מלטינית: cum יחדoptare + לבחור] סִפּוּחַ חָבֵר אוֹ חֲבֵרִים חֲדָשִׁים לְמוֹסָד נִבְחָר (בְּלֹא לַעֲרֹךְ בְּחִירוֹת): לַוַּעַד נִתְּנָה זְכוּת הַקּוֹאוֹפְּטַצְיָה שֶׁל חֲבֵרִים נוֹסָפִים לְשֵׁם הַרְחָבַת פְּעֻלָּתוֹ.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

אעופה אשכונה / ר' יצחק אביחצירא-מילים וביאורים לפיוט

 

אעופה אשכונה / ר' יצחק אביחצירא

אָעוּפָה אֶשְׁכּוֹנָה. וְאַרְחִיקָה נְדֹד.

בַּמִּדְבָּר אָלִינָה . וְאוּלַי אֶמְצָא דּוֹד:

 

נֶשֶׁק אַהֲבָתוֹ. בְּלִבִּי בּוֹעֵרָה.

מִיּוֹם פְּרֵדַתוֹ. נַפְשִׁי עָלַי מָרָה:

 

יְדִיד מֶנִי בָּרַח. הָלַךְ עֲזָבַנִי.

אֵיזוֹ דֶּרֶךְ אָרַח. וְאֵלְכָה גַּם אֲנִי:

 

יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ. דּוֹדִי בֵּין חֲבֵרִים.

נִלְכַּדְתִּי בְּמוֹקֵשׁ. הִכּוּנִי הַשּׁוֹמְרִים:

 

צִפִּיתִי לְדוֹדִי. מָתַי יָבוֹא אֵלַי.

יַלְבִּישֵׁנִי עֶדִיי. וִירַחֵם עָלַי:

 

חֲשׂף זְרוֹעֲךָ. לְקַבֵּץ פְּזוּרִים.

גַּלֵּה קֵץ יִשְׁעֲךָ. וְדִגְלֵךָ הָרֵם:

 

קוּמִי יְחִידָתִי. וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה.

אֲחוֹתִי רַעְיָתִי. הִנֵּה גוֹאֲלֵךְ בָּא:

 

חֲמוּדָה יְקָרָה. רַבַּת הַמַּעֲלוֹת.

גַּם מִפָּז נִבְחָרָה. צְאִי נָא בִּמְחוֹלוֹת:

 

זָכַרְתִּי לְךָ חֶסֶד. נְעוּרָיִךְ נְעוּרִים.

הֵיכָלֶךָ אֲיַסֵד. בְּאַבְנֵי סַפִּרִים:

 

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים.

קוּמִי לָךְ אֲהוּבָהּ. כִּי בָּא קֵץ דְּרוֹרִים:

 

ביאור לפיוט 'אעופה אשכונה'

על הפיוט – מתוך אתר פיוט

           פיוט ממסורת יהודי מרוקו, פרי עטו של ר' יצחק אביחצירא, בנו הרביעי והקטן של רבי יעקב אביחצירה המכונה 'אביר יעקב', סביו של ה'באבא סאלי'. ר' יצחק, תלמיד-חכם ומקובל, פעל במרוקו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. זהו אחד מבין הפיוטים המופיעים בקובץ השירים 'יגל יעקב' – קובץ שירים פרי עטם של הרבנים משושלת אביחצירה.

הפיוט עומד בהשפעה ברורה של שיר השירים, הן באוירה הכללית של השיר ושל סיפור הרעיה המבקשת את הדוד, הן בשיבוץ של קטעי פסוקים וצירופי לשון מתוך שיר השירים.

הוא מצטיין בהבעה יפה בפשטותה, כובשת לב, של החיפוש ההדדי בין הדוד והרעיה, המסמלים את עם ישראל ואלוהיו.

לפיוט תבנית של דו-שיח בין שני הדוברים, תחילה שומעים את קולה של הרעיה המחפשת את הדוד, האל – שמא למדבר נעלם? או, חלילה, נבלע בין צרים? קצת אחרי מחציתו של השיר מופיע קולו של האהוב, הקב"ה, הנענה לקריאת הרעיה ומבטיח לה "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ". בבית האחרון נשמע קולם של הדוד והרעיה גם יחד. הרעיה שומעת את קול דודה הבא ומדלג על ההרים והדוד משיב לה: קוּמִי לָךְ אֲהוּבָה כִּי בָּא קֵץ דְּרוֹרִים. שלא כמו שיר השירים, נחתם השיר בנימה אופטימית, של מפגש ואיחוד בין שני האוהבים.עד כאן מאתר פיוט

הקדמה קצרה לפיוט אעופה אשכונה: חוברת ברית מספר 31

פיוט זה מציג מעין דו שיח בין הקב״ה לכנסת ישראל (עם ישראל), שכנסת ישראל מבקשת ומצפה מהקב״ה, הקרוי דוד שיגאלנה, והקב״ה שחפץ מאוד לגואלה, מודיע לה שיעשה זאת בזכות התשובה שתעשה ותודות למעלותיה וחסדיה מהעבר.

בפיוט זה ישנם עשרה בתים, שישה הראשונים מציגים את הצד המדבר של כנסת ישראל, שלושה בתים אח"כ עוסקים בתגובתו ובתשובתו של הקב״ה לכנסת ישראל, הבית העשירי החותם, משלב את שני הצדדים, במחציתו הראשונה של הבית, הדיבור של כנסת ישראל כלפי הקב״ה, ובמחציתו השניה, דיבור הקב״ה לכנסת ישראל.

סגנונו של פיוט זה המציין כפי שאמרנו את הדו שיח שבין הקב״ה לכנסת ישראל מצוי בעוד פיוטים של גדולי עולם, אך קדם לפיוטים אלו, החכם מכל האדם, הלא הוא שלמה המלך עליו השלום שחידש סגנון זה במגילתו"שיר השירים", מגילה המאפיינת מאוד דו שיח זה. ואכן בפיוט שלפנינו ביטויים לא מעטים נלקחו מתוך שיר השירים קודש קודשים.

לא באתי במלאכתי זו אלא לבאר ביאור פשוט של מילות הפיוט עם מעט מקורות, ואין אני מתיימר לפענח הצפונות הטמונות בפיוט זה.

ויהי רצון שעל ידי אמירת פיוטים אלו, הקב״ה יתעורר עלינו ברחמים, ונזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן.

בן הזקונים של ר' יעקב נולד בשנת ה'תר"ך בעיר תאפיללת (מרוקו). נקרא 'יצחק' על שמו של האר"י ואביו גילה כי יש בו ניצוץ מנשמת האר"י, על כן התיר לו ללמוד קבלה מגיל צעיר.
הסתגר בעליית הבית ושקד יומם ולילה על לימוד התורה, ערך תיקונים ומידי יום היה רגיל לשתות כמות גדולה של ארק ["מאחיה"] על מנת להתרכז בלימודיו.
נודע בבקיאותו בכל התורה ובמשך 5 שנים למד בשעות הלילה יחד עם ר' ישראל [ה"בבא סאלי"] את כל הש"ס עם פוסקים, תוספות ומהרש"א. כתב את הפיוט "אעופה אשכונה".
בשנת ה'תרע"ב יצא למסע איסוף כספים עבור ישיבת "אביר יעקב" ושכר שומר חמוש שילווה אותו. בסמוך לעיירה תולאל התנפלה עליהם קבוצת שודדים ובמהלך חילופי היריות נסו השודדים אל היער מבלי ליטול את הכסף אולם כתוצאה מפגיעת כדור השיב את נשמתו ליוצרה

הביאור בית א'

רובו של הבית הפותח את הפיוט לקוח משני פסוקים רצופים בספר תהילים: "ואומר מי יל/; לי אבר כיונה, אעופה ואשכנה" ופסוק נוסף אחריו: "הנה ארחיק נדוד, אלין במדבר סלה"

(תהילים נהי, זי-חי).

אָעוּפָה אֵשְׁכּוֹנָה. וְאַרְחִיקָה נְדֹד. בַּמִּדְבָּר אָלִינַה . וְאוּלַי אֶמְצָא דּוֹד:

אעופה אשכנה – כנסת ישראל שכל כך חפצה לפגוש את הקב״ה והמפגש הזה הוא ע״י שהקב״ה ישרה שכינתו בתוכה, אומרת שהיא מוכנה לעוף ממקומה כציפור, וללכת לשכון, כלומר לגור, לשהות במקום אחר.

וארחיקה נדוד – ולא זו בלבד אלא אפילו לנדוד מרחק גדול

במדבר אלינה- ובמדבר אני אלין- כלומר, אני מוכנה, אומרת כנסת ישראל, אפילו להגיע למדבר ולישון בו, על אף שהמדבר אינו מיושב, ומהווה מקום סכנה שכן מצויים בו חיות רעות, ליסטים וכוי.

ואולי אמצאה דוד – והכל כדי שאולי אזכה למצוא את דודי, הוא הקב״ה, המוזכר רבות בשיר השירים בכינוי"דוד" כידוע.

בית בי

נֶשֶׁק אַהֲבָתוֹ. בְּלִבִּי בּוֹעֵרָה. מִיּוֹם פְּרֶדַתוֹ. נַפְשִׁי עָלַי מָרָה:

נשק אהבתו – ממשיכה כנסת ישראל ואומרת האהבה שלי כלפיו, שהיא כלי המלחמה שלי, הנשק שלי.

בלבי בערה – אותה אהבה בוערת בליבי.

מיום פרדתו – והנה מיום שנפרד ממני, והפרידה הגדולה הזו היתה מאז חורבן בית המקדש.

נפשי עלי מרה הנפש שלי, אומרת כנסת ישראל, מצויה במצב של מרירות.

בית ג'

יְדִיד מְנֵי בָּרַח. הָלַךְ עֲזָבַנִי. אֵיזוֹ דֶּרֶךְ אָרַח. וְאֵלְכָה גַּם אֲנִי:

 

ידיד מני ברח ־ כנסת ישראל מתארת את פרידתו של הקב״ה ממנה באמרה שידיד, שהוא כינוי נוסף לקב״ה, ברח ממנה.

הלך עזבני ־ הלך ועזב אותי, והנטישה הזו היתה בהחרבת בית מקדשנו ותחילת גלותנו. איזו

דרך ארח – לאיזו דרך פנה הקב״ה בעץבו אותי ובלכתו? ארח מלשון דרך כפי הכתוב באיוב "וארח לחברה עם פעלי און, וללכת עם אנשי רשע" (איוב לד׳,חי)

 ואלכה גם אני – כלומר ברגע שאדע לאיזה כיוון הלך הקב״ה, אלך מיד גם אני.

בית ד'

יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ. דּוֹדִי בֵּין חֲבֵרִים. נִלְכַּדְתִּי בְּמוֹקֵשׁ. הִכּוּנִי הַשּׁוֹמְרִים:

יצאתי לבקש – אחרי עזיבתו של הקב״ה את כנסת ישראל, אומרת כנסת ישראל שהיא יצאה כדי לבקש, כלומר לחפש ולמצוא כפי שנאמר בשיר השירים "אבקשה את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו"

דודי בין חברים – וחיפשתי את דודי הוא הקב״ה בין החברים, כלומר בין מלאכי השרת הקרויים גם חברים והם קרובים מאוד לקב״ה.

נלכדתי במוקש – אך לא הצלחתי למוצאו, ומוקש-כלומר, מכשול, עיכב אותי.

הכוני השומרים – ומהו אותו המוקש? השומרים שהם שליחי הקב״ה (ונראה שהכוונה לגויים המתקוממים עלינו, עיין ברש״י לשיר השירים ) והם הכוני ועל ידי כך הרחיקו אותי מישועת ד' וגאולתו. וביטוי זה יסודו משיר השירים ה',ז' שם נאמר: "מצאני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני".. וכוי…

בית ה'

צִפִּיתִי לְדוֹדִי. מָתַי יָבוֹא אֵלִי. יַלְבִּישֵׁנִי עֲדִי. וִירַחֵם עָלַי:

צפיתי לדודי – למרות ההכאות והייסורים שעברתי, אומרת כנסת ישראל, לא התייאשתי וציפיתי לישועה שתגיע מדודי, הוא הקב״ה, בבחינת "צפית לישועה"- שאדם חייב לצפות ולקוות שדי יגאלנו.

מתי יבוא אלי – צפיתי מתי יבוא אלי הקב״ה, ישלח משיחו ויגאלני.

ילבישני עדי – וכשהוא יבוא, ילביש אותי עדי שפירושו תכשיט, כלומר הקב״ה יקשט אותי וילביש אותי בתכשיטים מיוחדים רוחניים המתאימים לזמן של גאולה. וביטוי זה הוא מעין הנאמר בישעיה: "שאי סביב עיניך וראי.. וכוי כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה".

וירחם עלי – וממילא על ידי שיבוא אלי הקב״ה ילבישני בבגדי ישועה ויגאלני,- על ידי כך ירחם עלי.

בית ו'

חָשׂף זְרוֹעֲךָ. לְקַבֵּץ פְּזוּרִים. גַּלֵּה קֵץ יִשְׁעֲךָ. וְדִגְלֵךָ הָרֵם:

 

חשוף זרועך כנסת ישראל מבקשת שיגלה את זרועו, אותה זרוע שפועל איתה ישועות כדברי ישעיה הנביא(נב׳, יי): "חשף ד' את זרוע קדשו לעיני כל הגויים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוהינו".

לקבץ פזורים – ויקבץ את כל פזורי תבל לארץ הקודש, ארץ ישראל. כפי שאנו מבקשים בתפילת שמונה עשרה: "וקבץ גלויותינו וכוי"

גלה קץ ישעך – זוהי בקשה מהקב״ה שיגלה את סוף הישועה, ותהיה גאולה שלימה.

 ודגלך הרם – והדגל שלך, כלומר גילוי כבוד ד' בעולם, גלה והרימהו לעיני כל.

בית ז'

קוּמִי יְחִידָתִי. וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה. אֲחוֹתִי רַעְיָתִי. הִנֵּה גוֹאָלֵךְ בָּא:

קומי יחידתי – כאן מתחילה הפניה הראשונה בפיוט של הקב״ה לכנסת ישראל, באומרו לה שתקום כפי שנאמר בשיר השירים "קומי לך.. וכוי, רעייתי יפתי".. (שיר השירים ב׳,יי)

יחידתי הוא כינוי לכנסת ישראל שהיא בגדר בנו יחידו של הקב״ה שבו בחר מכל העמים להיות לו לעם סגולה.

ושובי בתשובה – הקב״ה אומר לכנסת ישראל אמנם הנך מבקשת ממני לגואלך, אך הקדימי את ועשי את הפעולה הראשונית ותתקרבי אלי, על ידי שתתקני את מעשייך ותחזרי בתשובה.

אחותי רעייתי ־ פניה נוספת לכנסת ישראל והפעם בכינוי אחר "אחותי רעייתי" שכנסת ישראל קרויה גם אחות לקב״ה וגם נקראת רעייתו, ואף זה מצוי בשיר השירים (הי,בי)

הנה גואלך בא – ואם תעשי את חפצי ותשובי בתשובה, ממילא מבטיח אני כי אבוא ואגאלך, כפי שאמרו חז״ל שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה.

בית ח'

חֲמוּדָה יְקָרָה. רַבַּת הַמַּעֲלוֹת. גַּם מִפָּז נִבְחֲרָה. צְאִי נָא בִּמְחוֹלוֹת:

חמודה יקרה – בבית זה ישנן מספר תיאורי חיבה של הקב״ה כלפי כנסת ישראל. חלק מתוכם דומים מעט לנאמר במגילת איכה :"בני ציון היקרים הממלאים בפז" (איכה ד׳,בי). ובתחילה, "חמודה יקרה"- שעם ישראל הוא חמדתו הנבחרת והיקרה של בורא עולם.

רבת המעלות – שאת עם ישראל מייחדים מעלות רבות, כגון ביישנים רחמנים וגומלי חסדים, מחבבים את המצוות, מקדימים עשייה לשמיעה ועוד. וזאת בשונה משאר העמים.

גם מפז נבחרה – כנסת ישראל, עם ישראל מיוחדים ומובחרים אפילו יותר מפז שהוא זהב משובח, טוב ונקי, כפי שנאמר בספר תהילים על עניין אחר, על התורה והמצוות, שהם: "הנחמדים מזהב ומפז רב וכוי" (תהילים יט', יא')

צאי נא במחולות – הקב״ה מודיע לכנסת ישראל, החובקת בתוכה מידות טובות רבות, שהיא רשאית לצאת לשמוח ולרקוד במחולות (מחול= ריקוד במעגלים), שכן הגיע זמן גאולתך.

 בית ט'

זָכַרְתִּי לְךָ חֶסֶד. נְעוּרָיִיךְ נְעוּרִים. הֵיכָלֶךָ אָיָסֵד. בְּאַבְנֵי סְפָרִים:

זכרתי לך חסד – הקב״ה אומר לכנסת ישראל שלא תדאג כיוון שהוא זוכר את החסד שעשתה בעבר.

נעורייך נעורים ־ והחסד הזה של כנסת ישראל היה בעבר, בזמן נערותה, עת יצאה מצרים ומתן תורה והלכה אחריו ארבעים שנה, לא בעיר או ביישוב, אלא במדבר. ומחציתו הראשונה של הבית הזה מבוססת על פי הנאמר בנביא: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב', בי)

היכלך איסד – ואשר על כן הנני מתוכנן לבנות ולייסד את ההיכל שלך שהוא בית המקדש

באבני ספירים – באבנים מיוחדות ויקרות שנקראות ספירים וכפי שמובא בנביא: "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים". (ישעיה נדי, יא')

בית י'

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. קוּמִי לָךְ אֲהוּבָהּ. כִּי בָּא קֵץ דְרוֹרִים:

בבית זה מצוין כבר שלב הגאולה ממש.

קול דודי הנה בא ־ כנסת ישראל שומעת ומזהה את קול הקב״ה שמגיע כדי לגאול אותה.

מדלג על ההרים – וצורת ההגעה שלו היא במהירות, ולצורך כך הוא מדלג על ההרים למהר ביאתו(על פי פירוש מצודת דוד לשיר השירים ב',חי) ומחציתו הראשונה של בית זה היא על פי הנאמר בשיר השירים "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (בי,חי)

קומי לך אהובה ־ כאן באמצע הבית הקב״ה הוא המדבר, ואומר הוא לכנסת ישראל, אהובתו, שתקום קימה שיש בה התעוררות רוחנית.

כי בא קץ דרורים ־ ומסיים הקב״ה ואומר לכנסת ישראל, הנני אומר לך לקום כי כבר הגיע קץ דרורים- כלומר הגיע זמן חירותך, (דרור פירושו חירות, חופש) שהוא עת הגאולה.

La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide

 

Sefrou : le petit Jerusalem

Malgré sa petite taille, Sefrou apporta énormément à la culture juive au Maroc. Les rabbins qui s'y trouvaient étaient célèbres dans le pays et même au delà des frontières marocaines. De nombreux rabbins s'y installaient et y enseignaient, et leurs oeuvres concernaient tous les domaines : les lois, les textes sacrés, la Cabale, les chants et louanges, la morale…L'influence et l'importance de cette ville au sein du judaïsme marocain, l'ont rendue centrale et on la nommait communément «petit Jérusalem».

Origine du nom Mamane

(sources : musee de la diaspora, Tel Aviv)

Ben Maïmone,Ben Mamane, Mamane, Mama, Mamani, Maïmone.

Beaucoup de noms de famille juifs furent décidés en fonction de leur lieu d'habitation.

Le nom Mamane est lié à la ville Maimane, en Espagne ou les juifs vécurent tout au long du 11ème siècle.

Le nom Mamane est défini en tant que nom juif depuis le 14ème siècle en Espagne, et le 16ème siècle au Maroc.

              La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide

La famille MAmane appartient aux familles liées à l'expulsion des juifs d'Espagne, dont la majorité est concentrée à Marrakech, Meknes, Fez et Sefrou. Les anciennes générations considèrent la famille Ben Mamane comme descendante du «Grand Aigle», le guide de tout Israël, le Rambam, descendant lui-même du Roi David. Autrefois, les membres de cette famille étaient nommés Ben Maïmoni, puis le nom s'est contracté en Ben Mamane, et ce n'est que récemment, que le mot «Ben» ayant disparu, ils répondirent au nom de Mamane.Ce n'est que dans certains écrits et dans les ketoubot et les Gitin que l'on s'applique à écrire encore Ben Mamane .Cette évolution est effectivement confirmée par les témoignages des plus anciens habitants de Safed et Tibériade, tel que le Rabbin Shlomo Ohana émissaire d'Israël au Maroc.

Ainsi, depuis ce temps, jusqu'à aujourd'hui, dans les textes, on conserve le nom Ben Mamane. L'ajout de la particule «ben» est considéré comme un honneur pour les familles ayant habité en Espagne, sous domination arabe. «Ben» provient du mot arabe «ibn», comme Ibn Ezra, Ibn Danan, Ibn Tsour. Au fil du temps, et avec l'influence des accents, le «alef ayant disparu, on n'écrivit plus que le «ben». De nos jours, certains mêmes n'écrivent que le «noun» de fin, suivi d'un point au dessus.

Les juifs prirent l'habitude de rajouter «ibn» devant leur nom de famille, et même certains sages espagnols ainsi que le Rav Abraham Ibn Ezra, Rav Shmouel Ibn Tivon, Rav Ibn Gavirol, et tous ceux qui comme eux. maîtrisaient la langue arabe.

Le Rav Rafaël Abou, de mémoire bénie, qui à eu une grande importance au Maroc, également de par sa création de l'école Ozar Hatorah. écrivit que lors des dernières générations, la majorité des familles ayant en leur sein des grands Rabbanims ou de respectables dirigeants, sont originaires du Maroc (tels que la famille Ben Shimon, la famille Ben Mamane de Sefrou)…

Le Rambam-Maimonide-, père de la dynastie

Le Rambam est compare à un arbre, source de sagesse dont l'ombre protège et couvre beaucoup d'autres hommes. Le Rav Moshe Ben Maïmone, de mémoire bénie, était un homme dont les connaissances étaient complètes. C'était un génie du Talmud,un scientifique, un philosophe, médecin, linguiste etc….Mais ce qu'il ne faut pas oublier de préciser c'est à quel point toutes ses actions étaient empreintes de sa sagesse,l'arbre dont les racines sont plus nombreuses que les branches et qu'aucun vent ne peut faire vaciller, et dévier de ses convictions fidèles à la tradition.

Le Rambam appartient à une famille comptant de nombreux rabbins et juges. Il acquit la majeure partie de ses connaissances auprès de son père, le Rav Maïmone. Il passa son adolescence à errer en Espagne jusqua la conquête des Almohidin, après laquelle sa famille s’installa à Fez. Rav Moshé fut l’élève du Rav Yossef Ibn Aknin à qui il écrivit même un texte d’adieu lorsqu’il quitta Fez.

Avec la montée des violences contre les juifs, le Rav Maïmone, écrivit un «texte de consolation» afin de soutenir les juifs. Quatre ans plus tard, en réaction à l’appel d’un Rav qui voulait éloigner de la communauté tous les convertis de force, Rav Moshé écrivit un texte, appelant au contraire, à soutenir et à aider les convertis de force à pratiquer leur judaïsme en cachette, ou même à changer de ville afin de fuir ceux qui les poursuivaient.

Certains chercheurs ont osé dire que le Rambam et sa famille pratiquaient également leur judaïsme en cachette, afin de se préserver. Mais cette théorie contredit les paroles du Rambam lui-même, lorsqu’il écrit qu’il conseille à celui qui se sent menacé de tout quitter et d’aller s’installer en lieu sur, afin de pratiquer sa religion librement. Il semble même de façon sure appartenait à une famille respectée par le pouvoir arabe, et pouvant pratiquer donc son judaïsme ouvertement. De plus, dés le moment où elle ne put plus pratiquer librement, la famille du Rambam n’hésita pas à quitter Fez et à errer. Dans la vieille ville de FeZ, on trouve encore aujourd’hui, sous un vieux toit, treize fenêtres, où sont accrochés treize récipients de cuivre. Selon la tradition, c’est là qu’habitait la famille du Rambam.

On raconte beaucoup d’histoires au sujet du départ du Rambam et de sa famille de la ville de Fez.

Ainsi, un soir de Souccot, le roi interpella le Rambam qui rentrait de la synagogue, son loulav à la main : «Quel jour sommes nous pour que tu te promènes ainsi, une branche de dattier à la main, tel un fou ?» Le Rambam lui répondit :» Monsieur le Roi, ceci n’est pas l’acte d’un fou. Sachez que les fous sont plutôt ceux qui jettent des pierres, sans que l’on sache pourquoi. »Il faisait ainsi allusion à la coutume des musulmans qui consistait à jeter des pièrres, lors de leur rassemblement à la Mecque. Le Roi ne comprit pas la remarque, mais ses ministres, jalousant depuis longtemps le Rambam, y virent une occasion de se venger et expliquèrent ses paroles au Roi. Ce dernier ordonna sa mise à mort. Le Rambam ayant eu vent du décret décida de prendre la fuite avec sa famille, à travers cette histoire, nous sentons également l’importance de la place qu’occupait le Rambam, même au sein de la cour.

On s’accorde à dire que le Rambam serait resté cinq ans à Fez, durant lesquels il aurait écrit la plupart de ses commentaires sur la Mishna, en arabe. Durant leur voyage pour se rendre en Israël, la famille du Ramabm évita de très peu une terrible tempête, qui ne les empêcha pas d’arriver sains et saufs en Terre Sainte. Mais au bout de seulement quelques mois, à cause de la situation difficile en Israël, la famille du Rambam fut contrainte de tout quitter et de partir vers Alexandrie, puis Fostat. Ils s’y installèrent et prospérèrent dans l’affaire de commerce de pierres précieuses dirigée par le frère du Rambam.

Le Rambam devint le médecin du Roi Salah à Din, rôle auquel il consacrait la majeure partie de sa journée. Quand il rentrait chez lui, il s’occupait de différents malades qui venaient le voir, autant juifs que non juifs. Il prit une place de plus en plus importante publiquement, se place à la tête du Tribunal et à lui seul, rassemblait de nombreux élèves. Il participa même à l’écriture de Lois avec les Sages de son époque. C’est en Egypte qu’il écrivit «Yad Hazaka» (ayant pour introduction «Sefer Hamitsvot» ), «Le guide des égarés» ainsi que plusieurs livres au sujet de la médecine. Il écrivit aussi de nombreuses explications sur le Talmud. Il décède le 20 Tevet 4965 (1204), au Caire et est enterré à Tibériade.

Son fils, Rav Avraham, prit sa place de Rav.

Il existe beaucoup d’écrits, sur lui en tant que Rav, en tant que scientifique et sur ses œuvres.

Les sages d’Israël lui rendirent hommage, durant de nombreuses générations.

La famille Mamane à Sefrou (MAroc).

Pour de nombreuses générations, le Rabbin occupe une place très importante dans la vie de la communauté juive. Son rôle est de la diriger tant au niveau des lois, qu’au niveau de son mode vie, et des attitudes à adopter.il devient souvent conseiller pour des problèmes personnels, mais également juge lors de conflits entre des membres de la communauté. Il aide ainsi à la reconcialiation entre les hommes, entre un homme et sa femme, et même, soutient matériellement celui qui est dans le besoin.

Ainsi, la famille Mamane, résidant à Sefrou, «le petit Jérusalem», à laisse une empreinte sur cette ville. De cette famille, proviennent de nombreux rabbins et pérsonnalités de Torah. In verset de Baba Metsia «tout érudit dont le fils et le petit-fils sont érudits, la Torah demeurera au sein de sa descendance à jamais…», convient tout à fait à cette famille. Dés le 17ème siècle et jusqua nos jours, depuis l’installation des juifs à Sefrou,on retrouve des membres de la famille Mamane occupant des places importantes,tant au matériellement, que spirituellement. Ils posèrent ainsi de solides bases pour la vie communautaire juive et son organisation.

La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן- עמוד 5 בחלק בצרפתית-עמ' 10-7

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

מתוך אתר האינטרנט של נתן אלתרמן

פורסם ב – 30/12/2017

היום לפני 62 שנים, ב-30.12.1955, נדפס במסגרת 'הטור השביעי' שירו של אלתרמן 'ריצתו של העולה דנינו'. בשירו זה מגיב אלתרמן על אטימותה של ההנהגה בארץ אשר קבעה כללים משפילים לפיהם הוחלט מי מיהודי מרוקו זכאי לעלות לארץ. במשלחת למרוקו, לקראת סוף שנת 1955, היה "צוות מיון" שנועד לקבוע לאילו משפחות יינתן אישור עליה, כאשר הקריטריון החשוב היה היכולת לפרנס את המשפחה. באחד המקרים הופיע בפני "צוות המיון" נכה אשר נדרש להוכיח שהוא כשיר לקבל את האישור המיוחל ומול מבטיהם אנשי הצוות ושל ילדיו הוא מדדה ורץ כדי לעמוד במבחן הכשירות.

שלא כמנהגו, משלב אלתרמן בין בתי השיר קטע מהכתבה של שבתאי טבת מעיתון 'הארץ' שהתלווה למשלחת במרוקו:
"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת. הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה. דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו. – באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. – המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'.

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה גַּם הוּא בַּל יֵעָדֵר. 
גַּם הוּא בַּל יִשָּׁכַח. דַּף אֵלֶם וְאָשָם. 
דַף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר נִתֵּר, נִתֵּר 
וְרָץ, וְתִינוֹקָיו רוֹאִים דּוּמַם.

דַף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר שִׁיבַת־צִיּוֹן 
צִוְּתָה עָלָיו קַפֵּץ, וְהוּא, בְּעִגּוּלוֹ, 
אָץ, אָץ, וּבִלְבָבוָ תְּפִלָה לְאֵל עֶלְיוֹן
כִּי יַעַזְרוֹ לְבַל נַרְגִּישׁ חֳלִי רַגְלוֹ…

"וְאֵל עֶלְיוֹן שָׁמַע! וְכֹה אָמַר לוֹ אֵל: 
רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דַנִינוֹ… רוּץ כִּי לֹא תִּמְעַד.
אִתְּךָ אֲנִי! אִם זֶה הַחֹק־לְיִשְׂרָאֵל,
יָכוֹל נוּכַל לוֹ שְׁנֵינוּ כְּאֶחָד!

רוּץ, רוּץ עַבְדִּי דַנִינוֹ… עֶזְרְךָ אֲנִי…
רוּץ, רוּץ וְאַל תֵּחַת. כִּי אֲכַסֶּה מוּמְךָ.
אֲבָל לֹא אֲכַסֶּה עֶלְבּוֹן תְּחִיַּת עַמִּי
אֲשֶר זִיוָה נוֹצֵץ בְּדִמְעֲךָ.

עד כאן תוספת שלי(א.פ)

וכה אמר לו אל: רוץ, רוץ, עבדי דנינו ) נתן אלתרמן ריצתו של העולה דנינו( –

מבוא

נושא העבודה הוא העפלת יהודי המגרב – ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב מחופי אלג'יר ומנמלי – אירופה, מינואר 1947 מועד גירושם לקפריסין ועד שחרורם מהמחנות בפברואר 1949 ועלייתם ארצה. רק מעפילים שהעפילו מצפון אפריקה עד הקמת המדינה נכללו במחקר. המידע על העפלה זו התבסס על רשימות מעפילים משלש הספינות הראשונות שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'. ועל מעפילי 'הבריחה' שהחלה בשלהי 1947 עד מאי 1948 מצפון אפריקה והמשיכה עד תחילת שנות ה- 50 של המאה שעברה. אלה היו מעפילים שלא הספיקו להעפיל בשלוש הספינות הראשונות והועברו על ידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב' באמצעות דרכונים מזויפים לנמלים בצרפת ובאיטליה ומשם ב- 25 ספינות שהיו מיועדות עבור ניצולי שואה. וגם בארבע ספינות שהפליגו מנמלי מזרח אירופה לפלשתינה א"י היו צפון אפריקאים. כולם גורשו לקפריסין.

עד סוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת התמקדו המחקרים במפעל ההעפלה מאירופה שנועד להציל את שארית הפליטה ומקומו באתוס הציוני. המחקר על ההעפלה מצפון אפריקה ולוב, במהלך שנת 1947 , נסב בעיקר על שלש ספינות המעפילים הראשונות. המחקר הנוכחי מציג תמונה של ההעפלה מצפון אפריקה שניצניה הראשונים החלו בשלהי שנת 1946 בספינות 'ארבע החירויות', 'כנסת ישראל' ו'הנרייטה סאלד' והתגברו במחצית הראשונה של שנת 1947 בספינות, 'התקווה', 'מולדת ו'שאר ישוב' מאיטליה, 'לנגב', 'המעפיל האלמוני', 'בן הכט' ו'תאודור הרצל' מצרפת ואחרות. מאות מוגרבים נוספים עלו במהלך שנת 1947 עד להקמת המדינה הן ישירות מחופי אלג'יר והן מהמגרב לנמלי אירופה וגורשו לקפריסין. עם הפסקת ההעפלה הישירה והרשמית מחופי אלג'יר, בשלהי 1947 , החלה 'הבריחה'  מצפון אפריקה. המעפילים הצפון אפריקאים עברו בדרך לא דרך ממדינות המגרב לאירופה ומשם העפילו בספינות לפלשתינה א"י.

מחקרים על יהדות צפון אפריקה דנו בהיבטים היסטוריים מדיניים מקומיים שהשפיעו על -מעמדם של יהודי צפון אפריקה ולוב ממחצית המאה התשע עשרה ועד לשנות ה – 70 של המאה העשרים על רקע התפשטות הקולוניאליזם והתפתחות הלאומיות הערבית שם. היבטים נוספים שהעסיקו את החוקרים היו: הפעילות הציונית במגרב, העלייה ההמונית והמחתרתית ותהליכי הסלקציה שליוו אותן ובהשפעת הקמת מדינת ישראל על קהילות אלה. מחד גיסא התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל וליצור עובדות דמוגרפיות ופוליטיות ובכך להגשים את חזון 'הבית הלאומי ליהודים'. מאידך גיסא, יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם .אלמלא התנאים שנוצרו אחרי השואה ניתן להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים באותה תקופה לעלות לארץ ישראל.(הדגשה לא במקור)

המחקר הנוכחי זיהה כ- 2,525 מעפילים צפון אפריקאים, לעומת הנתון הרשמי 1,200 של המוסד לעלייה ב', שהעפילו בדרכים שונות ישירות מצפון אפריקה ומנמלי אירופה ומשם לפלשתינה א"י וגורשו לקפריסין. הספרות המחקרית לא הקדישה תשומת לב ל – 29 ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה ונשאו עמם מעפילים מצפון אפריקה ולוב. היא התרכזה במשורה בסיפור ההעפלה של שלש הספינות הראשונות שהעפילו מחוף אלג'יר, ולא בהקשר לאתוס הציוני. במחקר ייחשף סיפר העפלתם של יהודי צפון אפריקה בספינות מעפילים שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר וגם מנמלי צרפת ואיטליה. המחקר יבדוק את הפער בין הנתונים שבמאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים לבין הנתונים הרשמיים והאומדנים של חוקרים אחרים. פער שמצריך הסבר. האתוס הציוני שהתמקד בהעפלת שארית הפליטה אחרי מלחמת העולם השנייה לא הכיל את פרשת ההעפלה מצפון אפריקה כפי שהכיל פרשיות של יהודי אירופה. הסיפר המלא של ההעפלה הצפון אפריקאי הודר מנרטיב ההעפלה הציוני הרשמי של מדינת ישראל לאורך שנים.

המחקר יעמיד במרכז את המעפילים המוגרבים. הפרופיל הדמוגרפי שלהם; היקף ההעפלה שנמשכה גם לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר; מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ומלוב; הפעילות הציונית המקומית הספורדית של יחידים וארגונים יהודים וולונטריים שתרמה להעפלה הישירה ו'הבריחה' מהמגרב; התאקלמותם במחנות הגירוש בקפריסין והפנייתם לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל; הכרוניקה של דימוים השלילי של המעפילים מהמגרב – שהשפיעה על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני קליטתם החברתית והתרבותית בחיי המחנות; ואת מחאת המעפילים המוגרבים על הדרתם מחיי המחנות.

כדי להתמודד עם נושאים אלה נבנה מאגר שמות של מעפילים מוגרבים שנועד לשרטט דיוקן של מעפילים אלה ולאפשר להם להשמיע את קולם ולספר את סיפורם. המחקר יציג את המתודולוגיה של בניית מאגר השמות שהתבססה על זיהוי של שמות מעפילים ברשימות מגוונות שנמצאו בארכיונים. שמות יהודיים נפוצים, כמו 'לוי' ו'כהן' לא נכללו בה אלא אם התלוו להם שמות צפון אפריקאים טיפוסיים כמו: 'יעיש, מסעוד, פרוספר, עזיזה וסוליקה'. מעפילי הספינות 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון 'ו'הפורצים' שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר נכללו במאגר כדי להציג את תמונת ההעפלה הממסדית ובעיקר לצורך השוואה מול ההעפלה מצפון אפריקה מנמלי אירופה לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל – לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר. ארגון הג'וינט לא סייע בתחילת הדרך למפעל ההעפלה מצפון אפריקה ולא הקצה משאבים למפעל מפני שיהודי המגרב לא הוכרו כפליטים.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו

אכילת חמץ במוצאי פסח

רש״י, הר״מ מרוטנבורג והר׳׳אש הם הראשונים המזכירים ענין חמץ בליל מוצאי פסח:

מעשה בא לידי אני שלמה היצחקי ששיגר לי גוי אחד עוגות ובצים בשמיני של פסח, ונכנס הגוי לחצר וקרא לאשתי, ואשתי שגרה אלי לבית הכנסת… והלחם לא קבלתי ורצה הגוי להפקירו אצל שכניי ולא רציתי, דכיון שהרהינו אצלו נעשה חמץ ונאסר עלי ועל כל ישראל בהנאה ובאכילה.

(תשובות רש״י, ניו יורק תש׳׳ג).

מנהג כשר להמתין במוצאי פסח שלא להתפלל תפלת ערבית עד הלילה כדי שלא יכניס חמץ בתוך ביתו מבעוד יום. ונהגו להכניס חמץ תכף אחר ההבדלה לבית ולאכול שלא יהא כמוסיף על שבעת ימי המצות. (מהר׳ם סרוטנבורג, ספר המנהגים).

נכרי שמביא דורון לישראל במוצאי פסח סמוך לערב ומניחו בביתו יאמר הישראל שאין רוצה שיקנה לו רשותו. (הרא״ש, מם׳ פסחים, פרק כל שעה).

אם אינו יהודי מביא לישראל דורון חמץ ביום אחרון של פסח לא יקבלנו הישראל וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו. (מרן, ארח סי׳ תמ״ח, סע׳ ב׳).

מנהג זה היה קיים עד ימנו בהרבה קהילות ספרד:

המנהג בבל ארץ ישראל מצרים וסוריא ביום אחרון של פסח שהישמעאלים שולחים דורון למכריהם היהודים לחם חמץ עם חמאה ודבש והישראל שולח לו תמורתו מצה. ואין המנהג הזה שורר באלו הארצות(לונדון ואמ׳׳ד). (כתר שם טוב, ג׳, עמי 164 לר׳ שם טוב גאגין).

ובעיצומו של יום שמיני של פסח יש(מהמוני העם) מזדרזים להכניס חמץ לביתם(חמץ שהנכרי הביא ליהודי).(שאר ירקות, דף ו׳).

השבלים.

מחזור בית הבחירה, לר׳ אברהם חמוי, עמ׳ רסט׳: נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים שבולי החטים ומניחים אותם בראשיהם כמנהג עירנו חלב ובן בקושטא ובאזמיר ובו׳.

הקמח

וכן יש מניחים קערה ע׳׳ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת. (שו״ת שער שלמה סי׳ מ״ז).

הפולים

המנהג מוזכר בשו׳׳ת שער שלמה סי׳ בדז

מיני מתיקה

… אח״ך הולכים אצל רבני העיר להתברך מאתם ובבל מקום בואם יערכו לפניהם חלב וחמאה גם ירקות וממתקים, בעלי בתים רבים מנהגם לאכול בלילה ההיא רקיקים וכדורי סולת מטוגנים ובלולים בחמאה ודבש. (נר המערב, עם׳ 215, רי'מ טולידאנו).

הביקורים ההדדיים הרב דוד עובדיה כתב:

מה שהיו מבקרים אצל הרב בליל מוצאי פסח ראה פסחים ל׳ ע״א דאמר רבא כי הוינן כי רב נחמן כי הוו נפקי שבעה יומי שבעה יומי דפסחא אמר לן וכו'. עיין ברבינו הרש׳׳ש. והנה רב נחמן היה אב״ד ורבא הלך לקבל פניו ולכן השמעונו חדל שהלך באחרון של פסח. אמרי צדיקים. ונראה שמזה נשתרבב מנהג הביקורים. (קהילת צפרו, ד', עט׳ ב׳׳ח).

עיין ספר ארחות משה, לר׳ משה אורנשטיין, עבר כ״ה:

״. ובמוצאי פסח הביאו שלשה קערות אחת מלאה כותח הבבלי, ואחת מלאה כוסכוס, ואחת מלאה קמח … והלכו לבקר זה את זה וכל האיש הבא בבית כבדו אותו בכף אחת מלאה כותח הבבלי וכו'.

כּוּתָח ( מילון אבן שושן)

ת (ז') [אולי מפרסית]
1.ת רֹטֶב שֶׁהֻתְקַן מֵחָלָב חָמוּץ וּמֶלַח לְתִבּוּל מַאֲכָלוֹת שׁוֹנִים (פסחים ג א).
2.ח חָלָב חָמוּץ, לֶבֶּן: "כּוּתָח וְקִשּׁוּאִים עַל אַבְרוֹמָה מְטֻגֶּנֶת" (בן ציון, קל). "בּוֹחֵר אֲנִי אֱכֹל פַּת בְּכוּתָח" (ביאליק, תר' קישוט רפג). "זֵכֶר פַּת-אִכָּרִים רְדוּיָה וְכַד כּוּתָח צוֹנֵן הֶעֱלָה רִירִין בְּפִיו" (שנהר, א 194).

 התנועה ברחובות השכונה והשמחה המיוחדת: בליל המימונה יהיה רחוב היהודים הומה ומלא תנועה, קבוצות קבוצות הולכים אצל מכירים כמו ללוות החג ויברכו איש את רעהו וכו'.(נר המערב, עט׳ 5ו2).

ובאים בריצה לבתיהם ואומרים בקולי קולות: שמחו! שמחו! ויאמרו עוד: הא מוצלחים! יא בני מזל!

(שאר ירקות, עט׳ ר, ר' דוד אסבאג).

יהודי מרוקו מאמינים שמי שיהיה שמח ועליז בליל המימונה יהיה מוצלח ושמח כל השנה(זכור לאברהם, עט, 214).

בדרך של התול וצחוק(חגים ומועדים, עט׳ קצה׳ הרב י.ל. פישמן) הטיולים בחיק הטבע:

מנהג זה לא מצאנו אותו מוזכר במקורות, פרט לרי״מ סולידאנו המזכירו בספרו נר המערב (שם), נראה שהוא לא מעיקרי המנהגים שלהם מצאנו שורש בספרי רבותינו דל, הוא גם מנהג לא מקובל ולא נפוץ בכל קהילות צפון אפריקה ובקהילות מזרח מרוקו: דברו, אוג׳׳דה, תאזא.

(אפשר שהוא קרוב למנהג נשי דבדו וצפרו לצאת בבוקר יום אסרו אל מחוץ לשכונת יהודים"ללוות״ את החג, ולהפרד מהחג).

מסורת מוצאי פסח נוצרה ונוסדה בסוף ימי הגאונים, ע״י חכמי קירואן, והתפתחה במשך הדורות ע״י גאוני עולם עד שנהפכה למנהג כללי וקבוע ברוב קהילות ספרד, היא מסורת דתית, קדושה, שורשה ומקורה בספרי רבותינו ז"ל.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ' 12-9

נולדתם ציונים-'החרות'-עיתון לאומי בבעלות ספרדית-יצחק בצלאל-תשס"ח

כלומר, למרות שהוכחות אין והביסוס העובדתי לקוי, מסיים רבינוביץ את מאמרו: ׳ולא הייתי מטנף את עטי בפולימיקה עם ״החרות״׳. זאת ועוד, במלחמת השפות החשיד יוסף אהרנוביץ את ׳החרות׳ כי רק מקרה הוא שטרם נקנה על־ידי חברת ׳עזרה׳ ועיתון זה עוד יגלה את פרצופו ויתמכר לה. האשמה זו לא היתה מיוסדת על עובדה אלא על תחזית, שאכן לא התממשה, שכן ׳החרות׳ שימש כביטאון העיקרי

של המחנה העברי ללא תמורה כספית. ׳החרות׳ תבע את אהרנוביץ לדין והנתבע סירב, שוב בנימוק: ׳אין זה לפי כבודי׳.

כאן מתבקשות שלוש הערות. האחת – ב׳הפועל הצעיר׳ התקיפו לא־אחת גם את ׳העיתונות הירושלמית׳, וביותר את ׳הצבי׳ (׳האור׳), לפעמים עם ׳החרות׳, שהיה בעיניהם תלמיד־יורש של עיתוני בן־יהודה אך גרוע מהם. כך האשים י׳ אהרנוביץ גם את ׳האור׳ שהוא מקבל שכר גם על הדרישה וגם על הפרישה – באותן מילים שנאמרו על ׳החרות׳ – גם כן ללא ביסוס עובדתי, וביקורתו היא טוטלית: ׳עתון חסר תוכן, חסר צורה, חסר שפה וסגנון וחסר כל טעם […] חנופה […], צעקנות המגיעה עד לגועל נפש […]׳. אירוני הדבר שדווקא ׳מוריה׳ זכה מפיו לפטור מחטא השלמונים, אף שעיתון זה היה קרוב לוודאי מכור במלחמת השפות. הערה שנייה – גודש החירופים וביטויי השוק שסופרי ׳הפועל הצעיר׳ היפנו כלפי אנשי ׳החרות׳: ׳שפלים׳, ׳חרש שוטה וקטן׳, ׳בור דאורייתא׳, ׳הדיוטות׳, ׳הידים הטמאות׳. י׳ אהרנוביץ סיים מאמר גדוש איבה כלפי ׳החרות׳ במשפט ׳זכר תזכור את אשר עשתה לך ״החרות״׳ – צירוף לשוני שנאמר במקורו על עמלק כאשר התורה מצווה להשמידו. הערה שלישית – הדברים ב׳הפועל הצעיר׳ על ׳החרות׳ חוברים לדברים רבים כיוצא בהם שפורסמו בו על היהודים הספרדים (לא התימנים) וקצרה כאן היריעה לפירוט מסכת נגעים זו, המחייבת גם השוואה עם עיתונים אחרים.

׳פועלי ציון׳ ו׳האחדות׳ היו שונים מ׳הפועל הצעיר׳ ביחסם אל ׳החרות׳. עוד בפסח תרס״ט, בשלבי הייסוד של ׳החרות׳ ו׳האחדות׳, הציע יצחק בן־צבי במועצת ׳פועלי ציון׳: ׳[…] כי נקח חלק אקטיווי בעתון החדש העתיד לצאת לאור בירושלים בשם ״החרות״ וגם לעזור בהפצתו […] נעזור גם בסכום כסף מסוים מכסף ״האחדות״׳. הצעה זו לא מומשה. אך לדברי רחל ינאית במועצת המפלגה בירושלים, כעבור שלושה חודשים:

חשבנו לערוך את ׳החרות׳ אך היא נמכרה לענתבי [.״ובהמשך]: עם עתונים אחרים לא יכלנו ג״ב [גם כן] לבוא בקשר. בעת האחרונה פנה אלינו ׳הפרדס׳ והציע לפנינו כי ניקח חלק ברידקציא […] ובסוף החלט כי כל הרידקציא היא בידי חברינו. ואנחנו מצדנו משתדלים להפיץ אותו. ושום אחריות מטריאלית איננו לוקחים עלינו. על־ידי העתון הזה נוכל לחדֹר לתוך השדרות הרחבות של ירושלים.

הצעת השותפות עם ׳הפרדס׳ נדחתה במועצה, אף כי רוב המשתתפים בדיון תמכו בה. נימוקי השוללים היו חומריים: השותפות תחייב להעסיק עורך בשכר, היא עלולה להכשיל את המאמץ להוציא את ׳האחדות׳ כביטאון שהמפלגה בחוץ־לארץ אמורה לממנו, והיו שהיתנו שותפות זו בהפסקת הופעתו של ׳דער פארדעס׳ בז׳ארגונית. רק אחד המשתתפים התייחס בביזוי אל ׳הפרדס׳: ׳סמרטוטים כאלה׳. את התמיכה בשותפות המוצעת נימק י׳ בן־צבי: ׳זה יתן לנו הרבה, אנחנו נלמד מזה: איך לדבר אל העם, באיזה לשון, באיזה מאמרים׳. לדעתו, אפילו היו למפלגה האמצעים להוצאת ׳האחדות׳ העצמאי היה עדיף ׳מקודם ללמוד ולדעת איך ובאיזה אופן צריך לדבר אל העם׳.

אין בדיון הזה, פרט להתבטאות אחת (׳סמרטוטים׳), את מטען ביטויי הביטול והביזוי שננקטו ב׳הפועל הצעיר׳ כלפי ׳החרות׳, אף כי משהופיע ׳האחדות׳ פורסמו גם בו ביטויי נאצה כלפי ׳החרות׳, אולם מספרם מועט יחסית והם בעיקר מעטו של איש אחד, י׳ זרובבל. מאמרו שדן בכפיפה אחת בבנק אפ״ק, במוסד בצלאל וב׳מאורע ברנר׳ נפתח בתיאור דיוקן של העורך ח׳ בן־עטר: ׳בחור מבוהל בעל עצבים עם ״תביעות״ […] חולה האיש הזה […] צער בעלי חיים י […] ועצבנותו מתרבה מיום ליום […] צריך ללמדו פרק בהלכות דרך ארץ. בשביל חולים יש מכון מיוחד […] פותח את פיהו בגדופים, ופומיה גפרית וזפת׳. זרובבל תימצת את מאמרו של ברנר וסיים שוב בדרדור חרפות על ׳החרות׳ ועורכיו: ׳בחורים הדיוטים צבועים, שאינם מסוגלים ואינם רוצים להשיג דבר פשוט זה׳, ׳והנבלה מפיצה את חידקיה באוירנו, ׳להראות בגעל נפש לבעל הרבה את מקומו׳, ׳נשמה נרצעת משוחדה […] יוצאים בהתנפלויות נבזות […] עוסקים במלשינות׳, ׳הפקרות חוליגנית שכזו׳, ׳עתון שחור׳, ׳והכלב רודף […] ונובח, נובח, נובח […]׳. במאמר אחר הזכיר זרובבל שוב את ׳החרות׳, הפעם עם הספרדים ׳שעמדו מרחוק לנו זה מתמול שלשום׳, ועתה משהגיעה השעה לעסוק בבעיות הפנימיות, את זה יוכלו לעשות ׳דווקא האשכנזים, שכֹּחם יפה בעניני רוח׳. בהמשך הוא הפטיר: ׳״החרות״ הטובעת במקוה של טפשות, זוהמא ורפש[…]׳.

עוד ב׳האחדות, מאמר מאת א׳ חשין, שלדבריו שאלה היא האם יש בארץ עיתונות צהובה? הוא מתח ביקורת על עיתוני בן־יהודה ו׳המוריה׳, ואחר־כך:

[…] ו׳החרות׳ הערטילאית – שהיא מין ׳לא חילק ידענא ולא בילק ידענא׳, מין תם ו׳שאינו יודע לשאול׳ בבת אחת […] לא מעלה ולא מורידה אלא כותשת מים במכתשת, גם היא לא ממשפחת הצהובים היא, אלא איזו בריה בפני עצמה.

[…] הנה הספרדים ומספר הגון מקוראי הישוב הישן, למשל, מסתפקים במועט בדרישותיהם לעתונם. צרכיהם מוגבלים עד למאד […] זה נכון במובן ידוע רק בנוגע ל׳החרות׳ וזהו גם סוד קיומה. היא עוררה את הצרך בקרב הספרדים בעיתון ממציא להם חדשות […].

נאצות אין במאמר, אך לדבריו קיימת זהות בין ׳החרות׳ והספרדים, לא רק שהעיתון מבטא את צורכיהם, גם חסרונותיו הם מניה וביה חסרונותיהם.

ב׳האחדות׳ פורסם גם מספר ניכר של ציטוטים של עובדות ודעות מ׳החרות׳ בנימה נייטרלית ולפעמים מפרגנת, כגון שהידיעה היא ׳ממקור נאמן׳, או מאמרים המתדיינים עם ׳החרות׳ ללא התנשאות, בשאלות כמו הבעיה הערבית או מלחמת השפות.

ההבדל בין ׳האחדות׳ ל׳הפועל הצעיר׳ ביחסם אל ׳החרות׳, לבד מאישיותו של כל כותב וכותב, הוא פרט ביחסן של שתי המפלגות אל הספרדים. ׳פועלי ציון׳ חיפשו נתיבות אל הספרדים בארץ, בתורכיה ובסלוניקי וגילו עניין בעיתוניהם ובארגוניהם, כחלק מראייתם את תפקידם הפוליטי הכללי (ארגון מעמד הפועלים העירוני, דמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים), ואילו ׳הפועל הצעיר׳ גילו עניין בתימנים בלבד, בעיקר בשל מקומם בכיבוש העבודה.

׳הפרדס׳ החל להופיע בסמיכות זמן ל׳החרות׳ ושרד חמישה חודשים. המו״ל והעורך שלו היה ספרדי. שני העיתונים התחרו על אותו ציבור קוראים, דברי הריבות ביניהם היו רובם ככולם בפרשת ריב הרבנות הספרדית הירושלמית. שני העיתונים לא התנזרו מחרפות(סמרטוט, חלאה, שיקוץ, שפלות), סגנון שהיה רווח למדי בריב הרבנות הממושך.

׳מוריה׳ ביטאון של חוגים באורתודוקסיה האשכנזית בירושלים, חלק ניכר מעימותיו עם ׳החרות׳ היו בענייני דת, ובחלק מהם שזורות האשמות מופרכות. לדוגמה, ׳החרות׳ כתב על רב נודע בצפת, רידב׳ז, שהוא תומך במיסיון, כתגובה ביטלו 22 ממנוייו את המינוי על העיתון ועשרות אשכנזים הכריזו חרם עליו. ׳מוריה׳ העיר על כך, כי ׳החרות׳ ׳פוער פיו תמיד על כל הקדוש לנו׳. אציין שלושה עימותים ביניהם, משום שההאשמות שהועלו בהם ניתנות לבדיקה.

הראשון – ׳החרות׳ פירסם סידרת מאמרים על כיבוש טריפוליטניה בידי איטליה בשנת 1911 מאת סופרו בטריפולי מרדכי כהן. תגובת ׳מוריה׳:

החרות נפנפה בסופרה המיוחד […] ממערכות המלחמה (כלומר מבית הכנסת או ממעמקי חביון הגניזה שמה) […] דברים שאינם נכונים בודאי […] איזה מרדכי כהן מטריפולי מספר את פרטי הכבוש של העיר ן…] ונכר מתוך המכתב עצמו שאין הדברים לקוחים מהאמת, והכתב ההמוני הפשוט מדבר רק מתוך מושגו הגם […]. שבודאי אין לשום לב לאיזה מ׳ כהן ולפטפוטיו […] דברים בלתי יסודיים כאלו על סמך איזה אישון בלתי ידוע […].

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח עמ'347-343

היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-מאיר נזרי

תולדות המהדורות של יגל יעקב

מאז הוצאתו הראשונה של ׳יגל יעקב', קובץ הפיוטים לחכמי אביחצירא, לפני כ-116 שנה חזר ויצא לאור בלמעלה מעשר מהדורות. להלן המהדורות העיקריות וחידושיהן.

המהדורה הראשונה של יגל יעקב יצאה לאור בתוניס תרס״ב/1902 על ידי אברהם בוכבזא. מהדורה זו כוללת את כל פיוטי ר׳ יעקב אביחצירא + 16 מבין 27 פיוטי ר׳ מסעוד בנו ועוד פיוט אחד לר׳ אהרן ואחד לר׳ יצחק. פיוטים אחדים שייכים לר׳ יעקב אבן צור, שבטעות יוחסו לר׳ יעקב אביחצירא, ושאר הפיוטים הם למשוררים אחרים: דוד חיון, יעקב בן עטאר, מרדכי, יחיא, שהקדישו את פיוטיהם לכבוד ר' יעקב.

מהדורה שנייה יצאה לאור על ידי אברהם מוגרבי בירושלים תשכ״ב, והיא כוללת את כל פיוטי ר׳ יעקב ופיוטי ר׳ מסעוד חוץ משניים (כד-כה) ועוד 9 פיוטים לר׳ דוד, אחד לר׳ ישראל, אחד לר׳ מאיר ואחד לר׳ יצחק ועוד כמה פיוטים למשוררים אחרים.

מהדורה שלישית יצאה לאור גם כן על ידי אברהם מוגרבי בירושלים תשכ״ח, והיא כוללת את כל מה שיש במהדורת תשכ״ב וגם רוב הפיוטים לר׳ יצחק ולר׳ מאיר.

מהדורה רביעית יצאה לאור באשדוד תשמ"ז על ידי ר' דוד אביחצירא מנהריה, ושני חידושים יש בה: 1. היא כוללת את כל הפיוטים של ר׳ יעקב, ר׳ מסעוד, ר׳ יצחק, ר׳ דוד, ר' ישראל ור׳ מאיר. 2. שלא כקודמותיה, כל פיוטי המהדורה מנוקדים.

מהדורה חמישית יצאה לאור בהוצאת מוסדות נר יצחק ירושלים תשנ״ה. גם היא מנוקדת ובה חידוש נוסף, היא מלווה בפירוש יסוד קצר נוסח ר׳ אברהם חפוטא.

שתי מהדורות נוספות דומות יצאו על ידי ר׳ ברוך אביחצירא בהוצאת מכון אביר יעקב בנתיבות תשס״א ותשס״ח, ויש בהן כמה חידושים. 1. שתיהן מנוקדות ומוגהות היטב על פי כתבי יד מקוריים ומנוקות משגיאות קודמותיהן. 2. שתי המהדורות הללו הן המקיפות ביותר. מלבד כל פיוטי משפחת אביחצירא והפיוטים שנכתבו לכבודם, נוספו שלושה קבצים של פיוטים: קובץ פיוטים של ר׳ ברוך ב״ר ישראל אביחצירא, קובץ פיוטים של פייטני תאפילאלת הקדומים וקובץ פיוטים הקרוי 'ישמח ישראל׳ ובו מגוון פיוטים ממשוררי מרוקו: ר׳ דוד בן חסין, ר׳ רפאל משה אלבאז ואחרים.

מהדורה חדשה מנוקדת יצאה לאור בהידור רב על ידי ישיבת אביר יעקב בנהריה תשע״ג ׳בהגהה מדוקדקת׳ בצירוף זמירות שבת וברכת המזון, וכוללת את כל הפיוטים לחכמי אביחצירא, הפיוטים שנכתבו לכבודם ופיוטים למשוררים אחרים במרוקו.

אותה מהדורה מנוקדת ומוגהת יצאה לאור שוב בירושלים תשע״ו בפורמט גדול ומלווה בפירוש ובהערות.

לקט של פיוטים מיגל יעקב יוצא מפקידה לפקידה בהיקף רחב או מצומצם באירועי שמחות של המשפחה.

מדגם של פיוטים הנושא אופי אקדמי יצא במסגרת אנסנבל הפיוט של מכון בן צבי בירושלים תשע״ג בשם ארבע אותיות – שירת קודש ממערב הסהרה. מדובר בחוברת ותקליטור ובהם שמונה פיוטים מיגל יעקב ושלושה אחרים. הפרויקט נעשה בשיתוף האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למדעי הרוח והוועדה האקדמית של המרכז לחקר המוזיקה היהודית בראשות פרופ׳ שלום צבר והמנהל פרופ׳ אדוין סרוסי.

תולדות המהדורה שלפנינו

העבודה על המהדורה הנוכחית נעשית במסגרת הפרויקט שלקחתי על עצמי בחקר קהילות תאפילאלת ותיעודן מבחינת ההיסטוריה, הדרושים, המנהגים, פרקי ההווי ועתה גם היצירה הפיוטית.

המהדורה הנוכחית נמשכה כעשר שנים על פי השלבים הבאנם:

בשלב הראשון הוקלדו כל הפיוטים ונערכו עריכה סטרופית(תשס״ז), נוקדו(תשס״ח), ולֻוו במבוא פרוסודי לפני כל פיוט לזיהוי התבנית, החריזה, המשקל ועוד (תשס״ט).

בשלב שני נכתב הפירוש על מקורותיו(תש״ע-תשע״ב).

בשלב שלישי נכתב מבוא כללי ועוד שישה מבואות, מבוא לכל אחד מששת קובצי הפיוטים (תשע״ג). בתשע״ד הייתה המהדורה מוכנה רובה ככולה.

החל מתשע״ד הוחל בהכנה לפרסום קובצי הפיוטים של המשוררים בשלבים כמאמרים בכתבי עת שפיטים:

תחילה נשלח קובץ הפיוטים של ר׳ מאיר אביחצירא במאמר לפרסום בשם ׳יצירתו הפיוטית של ר׳ מאיר אביחצירא׳ תרע״ז/1917(תאפילאלת) – תשמ״ג/1983 (אשדוד), בתוך: ׳מחקרי מערב ומזרח, אסופת מחקרים מוגשת לרב פרופ׳ משה עמאר (עורכים: משה בר אשר, שמעון שרביט, אלימלך וסטרייך), המכללה האקדמית אשקלון, 2018, עמ׳ 223-143.

קובץ הפיוטים השני של ר׳ יצחק אביחצירא התפרסם לראשונה בשם ׳אחד עשר פיוטים לר׳ יצחק ב״ר יעקב אביחצירא׳, בתוך: דבר תקווה, מחקרים בשירה ובפיוט מוגשים לפרופ׳ בנימין ר תקוה, מסורת הפיוט ה-ו, בעריבת אפרים חזן ואבי שמידמן, אניברסיטת בר אילן 2017, עמ׳ 414-383.

קובץ הפיוטים השלישי, פיוטיו של ישראל אביחצירא, נשלח במאמר לפרסום בשם ׳יצירתו הפיוטית של ר' ישראל אביחצירא זצ״ל' בתוך: רבבות לאפרים: קובץ מחקרים בספרות עם ישראל מוגש לפרופסור אפרים חזן(עורכים: רויטל רפאל ויוונטה ושמואל רפאל ויוונטה), הוצאת ״כרמל״ 2018, עט׳ 225 – 264.

קובץ רביעי, הקינות לנפטרים לר׳ ישראל אביחצירא, נשלח לפרסום בכתב העת פרקי שירה, נבדק ואושר לפרסום (אדר א׳ תשע״ד). הקובץ לא יראה אור בכתב העת הנ״ל מפאת בעיות של תקציב, והוא מתפרסם לראשונה ברובו במהדורה זו. חלק ממנו נתפרסם בחיבורי קהילות תאפילאלת / סג׳למאסא, כרך ראשון – מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשע״ג, עט׳ 682-676.

קובץ של קינות לאומיות מוהדרות לתשעה באב מאת חכמי אביחצירא נתפרסמו לראשונה בחיבורי קהילות תאפילאלת / סג׳למאסא, כרך ראשון – מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשע״ו, עמ׳ 436-402 וגם במהדורה זו בעמ׳ 684-651. שאר הפיוטים של ר׳ יעקב, ר׳ מסעוד ור׳ דוד מפאת היקף הקבצים שלהם אינם אמורים להתפרסם כמאמרים, והם מתפרסמים במהדורה הנוכחית. מכל מקום, אחדים מהם ראו אור בחיבורי קהילות תאפילאלת על שני כרכיו(תשע״ג, תשע״ו).

מאפייני המהדורה הנוכחית וחידושיה

עריכה סטרופית: לראשונה ערוך כל פיוט עריבה סטרופית תקנית, בחלוקה לבתים או למחרוזות, המופיעות בזו אחר זו באופן אנכי ורווח ביניהן, בהדגשת המבנה של המחרוזת בפרט ושל הפיוט בכלל ובציון מספר הטורים בשיר בכפולות של 5 כמקובל.

הניקוד: ניקוד המילים נעשה על פי כללי הניקוד הנורמטיבי של הכתיב החסר, ניקוד המילה האחרונה בסוף כל מחרוזת על פי כללי ההפסק. הניקוד כולל הבחנה בין אותיות בגד״כפת דגושות או רפויות בבואן אחרי אהו״י בהתאם לקריאה מפסקת או רציפה.

מבוא פרוסודיתּוֹרַת הַמִּשְׁקָל בַּשִּׁירָה–  לשיר: לפני כל פיוט מופיע מבוא פרוסודי, ובו פרטים על השיר: סוג הפיוט או נושאו, תיאור התבנית הסטרופית, ציון החריזה, קביעת המשקל, ציון הלחן והפזמון ורשימת מקורותיו של השיר.

הפירוש ומקורותיו: פירוש כל ביטוי בפיוט וציון מקורותיו במקרא, במדרש, בתלמוד ובקבלה נוסח הזוהר או מקורות האריז״ל… הכול על פי העניין ובלי אריכות יתר, באשר ציטוט של מקור בא רק במקרה הצורך.

העימוד: יש עימוד פרופורציונאלי בין הפיוט לבין הפירוש, באשר הפירוש בחלק התחתי של העמוד מותאם למילות הפיוט בחלק העילי ללא גלישה לעמוד הבא.

סדר הפיוטים במהדורות: הפיוטים מופיעים לפי סדר קבוע על פי מידת שכיחותם: תחילה פיוטים הקשורים במעגל השבת השכיחים ביותר, אחריהם פיוטי פסח, פיוטי שבועות: מתן תורה והכנסת ספר תורה, אחריהם שבחי צדיקים לכבוד אליהו הנביא, ר׳ מאיר בעל הנס ורשב״י המושרים בהילולותיהם, פיוטים לכבוד חכמי אביחצירא, ר׳ יעקב וצאצאיו המושרים בהילולות שלהם, אחריהם פיוטי מוסר ותוכחה, בקשות, שבחי ה' פיוטים דידקטיים ופיוטי גלות וגאולה.

סדר המהדורות: שש המהדורות מופיעות לפי סדר הדורות: קודם פיוטי ר׳ יעקב, אחריהם פיוטי בניו ר׳ מסעוד הבכור ור׳ יצחק בן הזקונים, אחריהם פיוטי הנכדים: ר׳ דוד ור׳ ישראל ולבסוף פיוטי הנין ר׳ מאיר ב״ר ישראל.

כל אחת משש המהדורות מלווה לפניה בתולדות חיי המשורר וסקירת פיוטיו ונחתמת בסיכום המפרט את חידושי המשורר והדגשיו.

שלא כשאר המהדורות של יגל יעקב, מהדורה זו מכילה רק יצירות פיוטיות שחיברו המשוררים לבית אביחצירא, ולא הפיוטים שנתחברו לכבודם, וגם לא פיוטים של שאר משוררי מרוקו. עם זאת נוספו במהדורה גם קינות לאומיות וקינות אישיות לנפטרים שכתבו חכמי אביחצירא במסגרת נספח א׳.

המהדורה מתאפיינת במיזוג של מסגרת תורנית ואקדמית כאחד.

בל המהדורות הנ״ל היו לנו לעזר הן בנוסח, הן בניקוד ובמיוחד במהדורות האחרונות מנתיבות ומנהריה.

היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-מאיר נזרי-עמ' 13-10

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

המוגרבית הכתובה בימינו

תהליך זה של פישוט מערכת הלשון נשלם בדורות האחרונים בטקסטים כתובים שנועדו לקהל הרחב. עיון בספר היסטוריה עממי שיצא לאור במרוקו בשנת 1953 עשוי ללמד על מגמה זו. המדובר בספרו של יצחק ד׳ עבו, שנכתב תחילה בצרפתית מיתרגם לאחר מכן למוגרבית־היהודית בידי ח׳ נחמני. ככלל אין ניכרת בתרגום השפעה של המקור, ולשונו קרובה ביותר לשקף את הלשון המדוברת של צפון מרוקו והמערב הפנימי. השימוש במבנים תחביריים של הערבית הקלסית כמעט שאינו מזדמן, ורק לעיתים רחוקות שאל המחבר ביטוי זה או זה מן הערבית הקדומה, אך אין כל רמז, שהמחבר־המתרגם ידע ערבית ספרותית.

אדרבה כל הסימנים מעידים על ההפך מזה, וביותר — הכתיב הלא־אטימולוגי במילים הכוללות פונימות שנזדהו במבטא, כגון ש־ס־צ (ش ـ س ـ ص), שהמחבר נוקט בכתיבן אחת מהן, דרך משל: ״נקצצמוה״,[ במקום ״נקסמה״], כלומר: נחלק אותו ״צלטאן״, [במקום ״סלטאן, כלומר: מלך] ״צרועאתהום״, [במקום ״שרועאתהם״, כלומר: חוקיהם ]״קצוחייתו״, [כלומר: קשיחותו ]״סרח״,[ במקום ״שרח״, היינו: ביאר] ״צראב״,[ במקום ״שראב״, כלומר: יין] ״סאר״,[ במקום ״צאר״, היינו: קרה] ״צהר״,[״שהר״, היינו: חודש ]״חדאץ"[ במקום ״חדאש < חדאעש[ר], היינו: אחד עשר] ועוד רבים. כיוצא בזה החילוף בין טי״ת לתי״ו גם במקום שהתי״ו היא צורן של נטייה: ״יטרייח״,[ במקום ״יתרייח״, היינו: ינוח] ״וקתעו״,[ במקום ״וקטעו״, היינו: קרעו ]״טעתיל״,[ במקום ״תעטיל״, היינו: עיכוב] ״ונטבעט״[ במקום ״נטבעת״, היינו: נדפסה ]מן הטקסט עולה אף המעתק שאירע בין ההגאים המכתשיים [dוt], כגון במלים ״מחדאזה״, ״יחדאזו״,[ במקום ״מחתאג׳ה״, כלומר: נחוצה] ״מתפונין״,[ במקום ״מדפוניך, כלומר: קבורים] ״למתחיין״,[ במקום ״אלמדחיין, כלומר: הדחויים, המגורשים] ״ותכלו״[ במקום ״ודכ׳לו״, כלומר: נכנסו] מגמת הוולגריזם מתבטאת אף באוצר המילים. ניטול לדוגמה מילים המשמשות במבנים תחביריים. בעוד שבתקנה מהמאה השש עשרה משמש הביטוי ״כמא״ במשפטי השוואה, על פי המתכונת של הערבית הקלסית, הרי בתקנות מהמאה השמונה עשרה נוהג בעיקר ״כיף״ שהוא כבר עממי ופעם אחת אף הסתנן ״פחאל״, ואילו אצל נחמני ״פחאל״ הוא הרגיל. ״עליהא״ (=לכן) היא המילה הרגילה לפתיחת משפטי תוצאה, כמו בלשון התקנות המאוחרות; נחמני נוקט את ״יעני״ הקלסית במובן של ״כלומר״ במקומות רבים אך בכל זאת מסתנן לדבריו הביטוי הנוהג בלשון המדוברת ״יחב יקול״(=רוצה לומר). מילת התנאי ״ידא״ (=אם) המופיעה בטקסט אינה קלסיציזם, באשר היא נוהגת בלהג של המערב הפנימי, אך בצדה תמצא גם את ״ילא״ הרווחת יותר. מעניין השימוש של המילה ״לוכאן״(=לו) במשפט התנאי הבטל, הפותחת הן את הרישא הן את הסיפא שלו. למשל ״לוכאן מאהוסי ננסיאן די כלאק מעאנא די ביה כא ננסאו זמיע צרות… לוכאן כיירנא מותנא מן חייאתנא״.בשביל מילת הניגוד ״אבל״ נוהגת מילה העממית ״בלחק״.

כלומר: ״אילולא השכחה שנבראה עמנו, שבה אנו שוכחים את כל הצרות… כי אז(מילולית: לו) היינו מעדיפים למות מלחיות״

השרח של בן־סוסאן

שיהודי המגרב לא הבינו עוד כבר בראשית התקופה הנידונית את הערבית־היהודית ״הקלסית״ אפשר ללמוד במישרין גם מדברי ר׳ יששכר בן־סוסאן, בן המאה השש עשרה, בהקדמתו ל״שרח״(תרגום המקרא למוגרבית) המכונה על שמו, אש־שרח אס־סוסאני. בן־סוסאן נולד בפאס ועלה בצעירותו לארץ ישראל. רוב ימיו ישב בצפת ושם הוא שימש רב לקהל המערביים. בין השנים 1574-1570 תרגם את המקרא לערבית. תרגומו לתורה שימש יסוד למחקרו של דוד דורון על הלשון הערבית שבשרח. בהקדמה לתרגום, בן־סוסאן מסביר מה הביאו לכתוב תרגום ערבי למקרא, ושתי סיבות הוא נותן בדבר:

האחת — שתרגומו של רס״ג נעשה קשה ובלתי מובן לקוראים בני המאה השש עשרה ובפרט לנערים המתלמדים, בשל דיוקיו הפרשניים;

השנית — ״שהגאון ז״ל כתבו בלשון שנראה לו יותר חשוב, נכבד ונבחר מכל לשונות הערבי והוא ערבי האלנחוי, שהוא לשון חכמי ישמעאל, שבו כותבים ספריהם ולשון קשה הוא למי שאינו מורגל בו אפי׳ מבני הלשון יהיה״.

 בהמשך הוא נותן דוגמאות למילים שרס״ג נקט בתרגומו אך שלא היו מובנות עוד, כגון ״תדשא הארץ דשא״(בראשית א, יא) — ותכלא אלארץ׳ כלא; ״ותרדמה״(שם א, יב) — וסבאתה; ״וכתונת״ (שם לז, ג) — ותוניה, ועוד. בן־סוסאן בתרגומו החדש עשה שימוש אינטנסיבי בתרגומו של רס״ג, אולם הוא הכניס בו שינויים, לרוב להקלת הלשון. לפרקים הוא מעיד על עצמו, שלא הבין מילה זו או זו בתרגום רס״ג. למשל בביאורו לבמדבר כב, לב, הוא העיר על המילה ״ירט״; ״ופי שרח אלגאון תורט ולא אערף אש תפסירו״. כלומר: ״הגאון תרגם ׳תורט׳ ואיני ידוע מה פירושו״. למעשה פירושו הוא: נקלע למצוקה.

אפשר היה לצפות, שתרגום בן־סוסאן ישקף את המוגרבית־היהודית של המאה השש עשרה, ואולם כבר הוכיח דורון, שבמידה רבה, לשונו של בן־סוסאן בתרגומו למקרא היא מלאכותית ואינה משקפת לא את הערבית הקלסית בטהרתה, לא את הבינונית הספרותית ואף לא דיאלקט מדובר כלשהו בטהרתו, אלא יש בה מזה ומזה. השאיפה לקלסיציזם הביאה את בן־סוסאן לתיקוני יתר מופלגים ולהמצאת צורות פסידרקלסיות, כמו פעלתה־פעלאתה לנסתרות: ״ותהיינה״ / וכאנתה (בראשית כו, לה ועוד); ״ותבאנה ותדלנה ותמלאנה״ / וג׳אתה ודלאתה ומלאתה (שמות ב, טז). וכמו פעלאן בתרגום ותפעלנה: ״ותשתהוין״ / וסג׳דאן(בראשית לג, ו).

 אם כן לכאורה אין לשון זו עשויה לשקף כלל ברב או במעט את מצב המוגרבית של פאס של המאה השש עשרה. למרות זאת ניתן לחדור מבעד למסך העבה של פסידו־קלסיציזם ושל ערבוב יסודות דיאלקטיים מערביים ומזרחיים, ולבודד את היסודות המוגרביים המובהקים, שכן אף על פי שבן־סוסאן הצליח להצניע מאוד את היסוד הדיאלקטי הוא לא הביאו לידי דיכוי מוחלט, ופה ופה מבצבצות הצורות המוגרביות הידועות ממקורות אחרים, על פי רוב מאוחרים. למשל נפעל לגוף המדבר בצורת העתיד, שהוא סימן מובהק למוגרבית בכלל, כגון ״מקול אנא אן הפריזי הי אלאומה אלמערופה״, וכן נפעלו למדברים עתיד: ״והיינו לכם לעבדים״ / ונכונו לכם עבידאן(שמואל א יז, ט). נראה שגם השימוש בפעלים רבים בבניין שני(פעל) במקום רביעי(אפעל), במידה יתירה על השימוש המקביל בערבית־יהודית בכלל, משקף את הלהג האותנטי שבן־סוסאן הביא מפאס, כגון נבת במקום אנבת, שרס״ג נקט בתרגום בראשית ב, ט: ״ויצמח״; רכב תחת ארכב(=הרכיב), כירג׳ תחת אכ׳רג׳(=הוציא), זוול תחת אזאל (=הסיר), כ'בר במקום אכ׳בר (=הודיע) ועוד. כיו״ב גם השימוש בדיל או דיאל (=של) לפירוק הסמיכות, בלאש ועלאש (=למה). התועלת שאנו עשויים להפיק אפוא מתרגום בן־סוסאן היא אולי דווקא במה שהיסוד המוגרבי האותנטי שבו משקף אותם דרכי ביטוי הידועות לנו מהמוגרבית המאוחרת בת ימינו בתחום המילון ובתחום התצורה, ולאו מלתא זוטרתא היא — הרי זו עדות על השמרנות שרמזנו עליה לעיל; ועדיין שאלה וו צריכה בירור בפני עצמו.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 13-10

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton-Conclusion

A cette époque la carte postale était un moyen puissant de propagande. En présentant les Juifs comme les victimes des Arabes, l’entreprise humanitaire de la France pouvait prétendre à garantir leur sécurité et à instaurer leur émancipation. Enfin, la concentration des insurgés au mellâh justifia son bombardement, et la destruction qui en résulta permit la modernisation de la ville, à l’exemple de la leçon tirée par la démolition du quartier juif de Casablanca, cinq ans auparavant.

  • En réponse à un télégramme rappelant les bienfaits apportés à l’urbanisme par le bombardement de Casablanca, un rapport militaire de Fès déclare: «Dans aucun quartier de la ville, sauf dans le mellâh, les constructions particulières n’ont souffert des tirs de nos canons ou du pillage. Au mellâh, on profitera de la démolition d’une partie de la rue principale et de certaines ruelles, pour procéder à des élargissements de la voie publique», Nantes, AAE, Légation de France à Tanger; série B280,71 (24.4.1912).

En revanche, déclarer que le mellâh fut détruit essentiellement par le bombardement des Français, comme le veut l’historien Mohammed Kenbib, est une déformation de la vérité visant à faire reporter la culpabilité principale sur les Français et à masquer la part destructrice indéniable des musulmans marocains. Kenbib prétend même que ce sont les obus français à la mélinite qui provoquèrent les incendies qui détruisirent «des rangées entières de maisons». Or, étant donné la proximité du palais chérifien et l’imprécision des tirs à l’époque, il ne put être question d’un bombardement systématique. Il s’agissait plutôt de tirs ciblés ou d’obus égarés, comme celui qui tomba sur le cimetière juif (Al, A7), sinon comment expliquer qu’à part le témoignage d’une Juive anonyme, aucun des récits des autres témoins oculaires ne mentionne le bombardement français?

En conclusion, selon toutes probabilités, on savait fort bien qu’une révolte était inévitable. Il importait seulement de détourner la colère de la populace tout en l’assouvissant. Aussi, le pouvoir du Makhzan de mèche avec les autorités françaises aurait soigneusement préparé un plan visant à la dévier en direction des boucs émissaires traditionnels des désordres au Maghreb — les Juifs qui furent offerts en pâture aux insurgés. Toutefois, pour limiter l’ampleur du drame et pour sauver les apparences morales, le plan prévoyait des mesures «humanitaires», telles que la porte de secours et le refuge au palais royal.

Une communication personnelle de Monsieur Abraham Bengio (m. 2010), neveu d’Abraham Bengio qui périt au cours du soulèvement, vient confirmer ces hypothèses. En effet, en 1951, M. Bengio rencontra à Fès le commandant Rosario Pisani (1880-1951), peu avant sa mort. Ayant accompli le plus clair de son service militaire en Afrique du Nord, Pisani, alors adjudant, fut chargé en vertu de sa grande familiarité avec la mentalité arabe de l’encadrement des tabors au moment du soulèvement dont il émergea indemne. Il confia catégoriquement à M. Bengio que «La France avait désarmé les Juifs et avait laissé faire les émeutiers».

Les victimes juives ne furent pas dupes; leur amertume fut doublement intense. Vis à vis des Français, ils eurent le sentiment, comme l’écrit Elmaleh, d’avoir servi:

"de victimes expiatoires et innocentes du mouvement anti-français qui a éclaté à Fez; bien des Français ont été tués et mutilés; des officiers, des négociants ont perdu la vie dans la journée du mercredi [le 17 avril 1912]; c’est un deuil cruel pour la France et pour nous.

Je perds de chers amis que je pleurerai longtemps; le malheur qui a frappé une collectivité tout entière comme notre Mellah est encore plus atroce; de toute la ville de Fez nous avons été les seuls atteints; tant il est cruellement vrai qu’à toute explosion de la colère populaire au Maroc, c’est sur les Mellahs que s’exercent les vengeances et que s’assouvissent les haines (B10)."

Tandis qu’Elmaleh eut la magnanimité d’associer au deuil juif le souvenir des victimes européennes de l’émeute, Georges Leven dans une lettre adressée au président Poincaré le 29. 4. 1912, éluda totalement la part de responsabilité de la France:

Les Israélites marocains ont été considérés de tout temps par la France comme les pionniers de [sa] civilisation […]. Ils ont été des auxiliaires actifs de [ses] consuls […] [dans la propagation] dans le pays de l’influence et du prestige français. L’accueil qu’ils ont fait aux soldats français et la satisfaction qu’ils ont témoignée de l’établissement du Protectorat les ont naturellement désignés aux haines et aux vengeances des adversaires de l’action française. C’est ce qui fait comprendre l’explosion de fanatisme et de fureur sauvage qui vient de réduire en ruines le quartier israélite de Fez et qui a fait des veuves et des oiphelins si nombreux.

Si l’espérance en un lendemain meilleur sous le pavillon tricolore étouffa la rancœur des Juifs marocains envers la France, vis-à-vis du Maroc les plaies ouvertes par cette agression collective de la part de la populace musulmane ne furent jamais vraiment cicatrisées. La rupture d’avec leurs concitoyens musulmans fut d’autant plus amère que la tragédie survint à peine quelques jours après la fête de la mimouna. Lors de celle-ci les Juifs adoptent une mise vestimentaire semblable à celle de leurs voisins musulmans et échangent avec eux des cadeaux, exprimant une certaine symbiose sociale qui comble le fossé ethno-religeux séparant les deux communautés. Livrés par leur souverain, censé être l’autorité protectrice des dhimmis, ils perdirent définitivement toute illusion d’une coexistence judéo-arabe citoyenne. C’est pourquoi le tritel de Fès, profondément enraciné dans la mémoire collective du judaïsme marocain, constitua l’un des facteurs déclencheurs de l’exode massif des Juifs marocains au lendemain de l’indépendance en 1956 du pays où leurs ancêtres s’étaient installés bien avant l’arrivée des Arabes. En définitive, ce chapitre malheureux illustre lugubrement la démarche machiavélique du pouvoir musulman qui, agissant de complicité avec l’Occident de tradition chrétienne, n’a pas hésité à se compromettre en sacrifiant les plus faibles de ses sujets – la minorité juive – afin de servir ses propres intérêts tout en se faisant passer pour une victime.

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton-Conclusion-page 92-95

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר