Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo
Le cloisonnement
Loi d'airain de toute activité clandestine, le cloisonnement était l'une des caractéristiques de la Misguéret au Maroc. C'était bien un corps unique, organisé pour atteindre un même objectif, mais composé de membres qui ne se connaissaient pas. Les officiers étaient inconnus des simples soldats, et ceux qui prenaient part à une opération ne connaissaient que ceux qui y participaient aussi, et encore, seulement sous leur pseudonyme. Il y avait plusieurs autorités, mais aucune ne pénétrait dans le domaine de l'autre. Tel était le schéma du travail.
Mais dans le feu de l'action, les frontières ne sont pas toujours claires, quelquefois c'est le cours des événements qui oblige à faire des changements aux plans établis, et quelquefois on le faisait exprès pour montrer, ne serait-ce qu'un peu, la force de la Misguéret, ce qui n'était possible qu'en sortant de l'ombre pour un temps. Parlant du cloisonnement, il ne faut pas oublier qu'on pouvait être brûlé: cela signifiait que les services de sécurité marocains avaient mis la main sur un ou sur plusieurs militants de la Misguéret. On comptait parmi eux tous ceux qui étaient connus des "brûlés", car on prenait en considération qu'après l'enquête, les services de sécurité sauraient les trouver.
La Misguéret envoyait les "brûlés" en dehors des frontières du Maroc, soit provisoirement jusqu'à ce que les choses deviennent plus claires, soit définitivement. Dans la plupart des cas, ces militants immigraient en Israël, ce qui était de toute façon leur projet.
Souci pour un camarade "grillé"
Eliezer Gabbay
En 1959 Eliezer Gabbay apprit qu'il était "grillé" et qu'il devait donc rapidement quitter le Maroc. Eliezer avait eté recruté en 1956 dans les rangs de Gonen et avait été ensuite transféré à la Makéla, dans laquelle il était chargé de contacter les candidats au départ et d'accompagner les familles des olim, en voiture ou en train, jusqu'à leur remise entre les mains des contrebandiers à la frontière marocaine ou à la côte d'Haluccimas d'où partait clandestinement pour Gibraltar le bateau Pisces-Egoz
Dans la clandestinité, j'ai fait la connaissance de Steeve et Ramon qui me donnaient les ordres, et dont je ne connaissais pas la véritable identité.
Ce n'est qu'en Israël que j'ai appris que Ramon c'était Méir Knafo et le véritable nom de Steeve je ne le connais pas encore à ce jour. Ils devaient tous les deux m'aider à fuir du Maroc. Ils m'avaient amené à Larache, dans la maison d'un employé d'une station d'essence (il s'agit de Raphaël Kanalés).
J'y suis resté avec ma famille douze jours, jusqu'au moment où un bateau de pèche nous mena dans l'enclave espagnole de Ceuta. Cela ne devait pas être une épreuve facile de rester enfermés dans une chambre pendant plusieurs jours avec trois enfants en bas âge. Avant le départ, devait se joindre à nous un autre camarade, un chauffeur, "grillé" lui aussi. Nous sommes arrivés en Israël le 8 décembre 1959. J'ai eu l'occasion de revoir Steeve (Gad Oren), cet homme extraordinaire, dans le cadre de mon travail à la centrale de recherches atomiques du Neguev. où j'ai travaillé 40 ans. Ceci illustre à quel point le cloisonnement était strict et le souci de faire partir rapidement les camarades "grillés".
La confiance en l'Etat d'Israël et en ses émissaires
Il y a des anecdotes émouvantes sur la manière dont ces hommes et ces femmes simples exprimaient cette confiance et il serait trop long de les rapporter toutes. Les défits du travail étaient quotidiens: comment d'abord repérer les candidats au départ; comment ensuite les avertir de la date de leur départ; comment se préparer à partir à la date convenue – souvent après un préavis de quelques heures seulement. On avait l'impression qu'ils étaient prêts ainsi que leurs valises et leur colis depuis des milliers d'années, n'attendant que le retentissement du son du chofar et l'arrivée du Messie. Et quand le signal a été donné, ils se sont levés et sont partis.
Dans nombre de cas la famille était prête au départ en quelques heures seulement, que ce soit pendant la journée ou en pleine nuit.
Il y a une profusion d'histoires sur la confiance mise par ces juifs dans les "sionistes". Toutes ces histoires ont pour dénominateur commun, l'aspiration à la Alyah et la confiance en Israël. Il ne faut pas perdre de vue que cela signifiait pour ces hommes le déracinement de lieux qui les avaient abrités eux et leurs ancêtres depuis des siècles. De la maison de leurs parents, des tombes de leurs disparus, de leur mode de vie séculaire. Ils quittaient les paysages qui les avaient vu naître et grandir, des souvenirs sacralisés avec le temps, laissant derrière eux une partie d'eux-mêmes. Il fallait donc des raisons déterminantes pour prendre le bâton de pèlerin. Il fallait un but sublime, une croyance enracinée et la candeur de la foi. Pendant des siècles, ils avaient été habités d'un feu tranquille devenu une flamme incandescente avec l'annonce de la délivrance. La sortie précipitée, fut-elle dans les meilleures conditions de prudence, laissait grande impression sur les restants. Au fur et à mesure qu'augmentait le nombre des partants – atteignant avec les années plusieurs milliers par mois – le vide laissé se faisait encore plus durement sentir. Ce déracinement revêtait des faces rieuses ou pleureuses, mais toujours accompagnées de tristesse. C'est la tristesse de tout homme qui connaît le déracinement. Mais cette tristesse était équilibrée par le sentiment d'accomplissement, sachant qu'elle n'était que l'introduction à l'intégration au pays rêvé.
Les maillons faibles du mouvement de masse
Il ne faut pas naturellement ignorer les maillons faibles de la société juive. Il y a eu aussi ceux qui ont profité de la candeur des gens du peuple pour l'exploiter, et parmi eux de vils escrocs. Les dimensions populaires, larges, du mouvement de la Alyah et le travail dans la clandestinité, ne pouvaient que laisser des brèches dans lesquelles se sont engouffrés des hommes peu scrupuleux, se présentant comme des émissaires de la cause pour dépouiller les olim. Ce phénomène devait parfois gêner considérablement la marche normale de l'opération de Alyah – et même provoquer des arrestations, mais il ne devait jamais prendre une grande ampleur.
Les cas ont été rares, l'exception confirmant la règle. Comme dans le cas de ce réseau de religieux extrémistes à la tête duquel se trouvait un certain Rotchild avec la complicité de deux juifs locaux: l'astrologue Georges Harar et le dentiste Abraham Abikhzer ־ qui avaient des relations avec les employés du port de Casablanca. Avec leur aide, largement rétribuée, ils faisaient partir des groupes de juifs du Maroc. Pas des familles, mais des étudiants pour les yéchivot orthodoxes en dehors d'Israël. Ni les mises en garde des gens de la Misguéret de mettre fin à des pratiques nuisibles à l'ensemble de la communauté, ni les requêtes de l'Agence Juive en Israël, n'avaient eu d'effets. Leur trafic ne devait prendre fin qu'après le démantèlement du réseau par les autorités marocaines, avec l'arrestation d'un fonctionnaire corrompu, un proche de famille du gouverneur de la région. Ce fut ensuite le tour des complices de Rotchild d'être arrêtés. La colère des autorités ne devait pas non plus épargner la Alyah Guimel. Pendant des mois tous les départs du port de Casablanca furent suspendus, contraignant les responsables à revenir pour un temps à la Alyah clandestine. Mais encore une fois, ces abus devaient rester des cas isolés.
Quel rapport entre la Alyah Bet et la Alyah Guimel?
Si on convoquait en même temps deux commandants de la Misguéret qui étaient en mission pendant ces neufs années, l'un pendant la période de la Alyah clandestine, l'autre au cours de l'opération Yakhine, il est douteux qu'ils trouvent le même langage pour parler de leur travail.
Voici ce que dira certainement le premier, qui a travaillé entre 1956 et 1961 : "Nous étions à la recherche permanente de nouvelles voies de sortie, et nous voyions dans le départ de chaque juif comme le sauvetage d'une âme. Nous appliquions à la lettre l'adage talmudique que "celui qui sauve une âme d'Israël est comme s'il avait sauvé l'humanité entière".
De ce fait, nous étions contraints parfois par les circonstances, de séparer des enfants de leurs parents et d'avancer le départ d'une partie de la famille. Il y avait des voies de sortie qui ne convenaient – et encore difficilement – qu'à des adultes et impraticables pour des enfants. Quand de telles voies s'ouvraient, nous en profitions sans délais. En faisant partir ces immigrants on ne pensait que plus tard à leurs bagages. Les doutes ne nous quittaient pas: comment est-il possible de mesurer la souffrance d'une mère séparée de ses enfants chéris?
C'était cela en résumé l'époque: le danger permanent, les efforts physiques harassants, les arrestations, la main dure des autorités – et de l'autre côté nous voyions des portes fermées et d'autres qui se fermaient l'une après l'autre. Mais malgré cela, des milliers de juifs ont réussi à monter en Israël et notre action avait un poids spécifique indéniable – c'est grâce à ces milliers de olim clandestins que des dizaines de milliers d'autres sont à leur tour partis pour Israël dans le cadre de la Alyah Guimel."
Et voilà ce qui lui répondrait le responsable de l'époque de la Alyah Guimel d'après 1961: "Notre mission aura été de mener à son terme ce qui a débuté avant nous. Vous vous êtes occupés de sauvetage d'âmes – et il y avait dans votre action un peu de la libération de prisonniers – et nous avons été les acteurs du transfert en Israël de presque toute une communauté dans son ensemble. Nous sommes arrivés jusqu'aux villages les plus reculés du sud marocain, et le résultat a été "que leurs jeunes et leurs vieux" ont quitté leurs villages; ils sont montés en masse en Israël et nous leur avons montré le chemin. Le travail dur que nous avons dû investir pour donner un contenu à l'accord passé avec les autorités, et les efforts déployés pour que les quotas mensuels fixés soient remplis et que tous ceux qui figurent sur le passeport collectif partent effectivement – tout cela n'a pas été un travail de tout repos."
A-Etant de nationalité russe, la famille appartenait à un pays ennemi. Ségéra, aujourd'hui Ilania, se trouve en Galilée. Ce village est connu surtout parce que Ben Gourion y a passé un certain temps après son immigration en Erets-Israël (n.d.l.t.).
B-Il ne faut pas oublier que cela se passait avant la fondation de l'Etat d'Israël – ces fonctions étaient quasi-clandestines (n.d.l.t.).
C-Célébration annuelle de la date du décès de rabbins célèbres et respectés. C'est pour la communauté marocaine l'occasion de se rendre sur les tombes de ces rabbins, dont certaines étaient un objet de culte aussi pour la population musulmane.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo-page 94
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo
Conséquences publiques et morales en Israël et au Maroc à la suite du naufrage d'Egoz
On peut supposer la façon dont s'est produite la catastrophe, mais nous ne pouvons arrêter avec certitude de jugement définitif. A la suite de cette catastrophe, le premier ministre nomma Eliézer Shochani, afin qu'il en éclaircisse les circonstances directes et indirectes. Le compte-rendu de Shochani décrit l'arrière plan, les conditions de travail et s'attarde même sur les points faibles dans le travail, mais le facteur direct de la catastrophe reste inconnu, tout comme il l'était avant l'enquête.
Le premier ministre de l'époque, David Ben Gourion, et Issar Harel, patron du "Mossad', décidèrent des objectifs de l'enquête et de son étendue, mais maintenant il était clair qu'ils ne devaient pas la limiter aux seuls "enseignements pour l'avenir". La responsabilité des hommes du réseau fut examiné, et on trouva parmi eux des responsables de la non mise en place de canots de sauvetage sur le Egoz. S'il s'était agit d'une "commission d'enquête d'état", elle aurait pu donner à l'enquêteur l'autorité d'exiger de traduire en justice ces responsables en question. Dans l'année 1962, cette question fut posée par moi à madame Lili Castel, qui fut le lien avec le "Mossad, mais elle repoussa d'une manière catégorique cette possibilité de procès, en disant "l'état ne résistera pas aujourd'hui à une autre affaire Lavon" – (affaire concernant l'arrestation de militants juifs en Egypte)
La catastrophe d'Egoz a eu des conséquences publiques et politiques. Des années de travail de la Misguéret au Maroc laissèrent leur empreinte non seulement dans le nombre d'immigrants qui arrivèrent en Israël, mais aussi dans la "bouffée d'air plus frais" parmi les juifs au Maroc et leurs représentants. Ce n'était plus une communauté qui justifie le jugement rendu et demande exclusivement la clémence et la miséricorde. Pour la première fois, apparurent les bourgeons de la révolte – tout d'abord parmi les jeunes qui se lièrent à la Misguéret et les autres qui s'y réchauffèrent à sa flamme, et ensuite également dans les couches plus larges. Il y eut des militants qui s'abstinrent de faire porter à la Misguéret la responsabilité du naufrage – chose que l'on aurait fait avec certitude quelques années auparavant. Au contraire, il fut entendu des paroles d'estime pour le travail de la Misguéret et fut également reçue du secrétaire de l'organisation des communautés juives du Maroc, David Amar, une lettre d'encouragement dans laquelle il exigeait que le travail soit poursuivi.
Ainsi écrivit David Amar à Alex Gatmon, chef de la Misguéret au Maroc: " Nous avons appris avec une profonde émotion la disparition de familles juives en mer. Après les derniers évènements graves de Casablanca, la population juive a été atteinte, et le conseil marocain des communautés et le comité des communautés de Casablanca ont envoyé à sa majesté Mohamed V une missive dans laquelle ils demandent à être reçus en entretien. La catastrophe ne changera en rien l'espérance de notre communauté, et je reste fortement ancré dans ma foi que vous devez, à la lumière des circonstances actuelles, multiplier vos efforts et concrétiser les espoirs des juifs du Maroc de monter en Israël.
Les derniers évènements de Casablanca ont provoqué une sévère réaction parmi les opposants au pouvoir, et de là l'appel à l'autodéfense. A quoi mèneront les évènements de Casablanca? Jusqu'où désire arriver le pouvoir? Ce sont les questions que se posent à eux-mêmes les juifs du Maroc. Vous portez nos espoirs et je vous demande d'accroître votre action et vos efforts malgré tout et même par-dessus tout.'
Même la masse juive redonna sa confiance en la Misguéret, en acte et en paroles. En pratique, ils suivirent simplement de nouveau la voix des émissaires de la Misguéret. Ce fut une marche qui devint pour eux une habitude, celle vers l'inconnu. Dans la réalité, ce fut aux chefs de la Misguéret de choisir entre deux possibilités: la première était celle d'un relâchement dans l'action, même de façon provisoire, et ainsi éviter la prise de danger, et la seconde possibilité était de continuer une immigration "clandestine, tout en prenant des mesures de prudence maximales. Ils optèrent pour la seconde des possibilités, et le travail continua.
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-page 410
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית- סודם של דוד הראובני ושל שלמה מולכו
סודו של דוד הראובני על פי פיוט ממרוקו
- 1. סודם של דוד הראובני ושל שלמה מולכו
בסיפור הופעתם של דוד הראובני ושלמה מולכו עדיין רב מאוד הסתום על הגלוי. מה הייתה מטרת פעילותם המשותפת ומה הייתה המטרה האישית של כל אחד מהם? מה היה הרקע – של הקהילה והמשפחה – לצמיחת הראובני ומולכו ולפעילותם? מה היה טיב היחסים ביניהם? לשאלות יסודיות אלה ולהערכת אישיותם והישגיהם חסרים לנו גם היום נתונים בסיסיים שיסייעו בהבנתה ובהערכתה של אחת התנועות המשיחיות המעניינות ביותר בתולדות עם ישראל.
גם אם ברור כיום שסיפור מוצאו האקזוטי של דוד הראובני היה סיפור בדוי, שהוא עצמו בדה אותו על יסוד סיפוריהם של אלדד הדני ובנימין מטודילה, הרי החוקרים חלוקים בדבר מוצאו האמתי ובדבר מהימנות יתר הפרטים שהוא מסר בספר מסעותיו. אחדים ראו בו מנהיג פוליטי, שניסה לפעול בדרכים דיפלומטיות־צבאיות לזירוז הגאולה; אחרים ראו בו דמות של משיח מטיף, שהופיע בעיקר כדי לעודד את רוחם של האנוסים; ובאחרונה נקבעה דמותו כמשיח שקר, כשקרן וכרמאי. אשר למוצאו, הועלו עד כה סברות שהוא היה ממוצא אשכנזי, ממוצא ספרדי, ממוצא פלאשי או ממוצא תימני. מה האמת בכל אלה? גם היום אין אנו יודעים בבירור את שלבי התפתחותה של שליחותו המשיחית, ומעט מאוד ידוע לנו – ממקורות בלתי תלויים – על מעשיו קודם הופעתו בפני האפיפיור קלמנט השביעי ולאחר שהשתחרר ממאסרו בידי דוכס קלרמונט ־ עד להופעתו בפני הקיסר קרל החמישי בלוויית שלמה מולכו.
הערת המחבר: השווה את פרשנותו הקשה של קאסוטו, הראובני, לקובץ התעודות המשיחיות שהוא מביא, שאותן הוא מייחם לפעילותו המוקדמת של דוד הראובני, וכן את גישתו של סימונסון, שליחות, המביא את התעודות המספרות על מעשי זיוף המסמכים שלו במנטובה, לאחר שחזר לאיטליה מהמאסר בפרובנס. מסורת זאת, בדבר רמאותו של דוד הראובני, התהלכה כידוע בקרב הסופרים הנוצרים ובקרב חוגים יהודיים מסוימים באיטליה, כגון ר׳ עזריאל ראיינה. ראה אשכולי, מבוא, עמ׳ קעט-קפב; אשכולי, התנועות, עמ׳ 430-428. דומה שקאסוטו הרחיק יותר מכל חוקר אחר בימינו בהערכתו השלילית את אישיותו של דוד הראובני; פרשנותו למסמכים שהוא מביא לחיזוק עמדתו יש בה יותר מקורטוב של מגמתיות, והיא בנויה כל כולה כמעט על השערות ולא על השוואה עם תעודות אחרות.ע"כ
התעלומה אופפת גם את חייו של שלמה מולכו. מי הייתה משפחתו ומי היו הוריו? האם הוא באמת היה מנותק מהיהדות עד לפגישתו עם דוד הראובני – ואם כן הדבר, כיצד תוסבר יצירתו הקבלית וכתיבתו העברית הרבנית שנים מועטות לאחר מכן?" איך הצליח להתחמק מפורטוגל לאחר שנימול? לאן פנה מפורטוגל, כדי לשהות בתורכיה, קודם שהגיע לאיטליה? האם שהה בארץ ישראל, כפי שהמסורת מספרת? האם שהה בצפון־אפריקה בשליחותו של דוד הראובני?
הערת המחבר: שירים שונים שנכתבו באותה תקופה במרוקו מזכירים בנשימה אחת את דוד הראובני ואת שלמה מולכו תחת התארים המלך דוד או דוד המלך, והמלך שלמה או שלמה המלך. ראה בפיוט המתפרסם כאן, וכן שיטרית, שירי גאולה. בשירים אחרים מוזכר השר שלמה או ר׳ שלמה, כשהכוונה כנראה לשלמה מולכו. על פי שירי גאולה אלה הוא היה אמור להימצא במרוקו או באלג׳יריה, וראה על כך שיטרית, השירה הערבית־היהודית, עמ׳ 158-156. ע"כ
חלק גדול מהידע שלנו על שני אישים אלה ומעשיהם עדיין נובע בעיקרו מכתביהם ומתיאוריהם שלהם. דומה שבהעדר תיעוד חיצוני מספיק הושפעה הפרשנות ההיסטורית של כתבים אלה לא מעט מגישתם הכללית, האוהדת או המסתייגת, של הפרשנים כלפי המשיחיות בישראל בכלל. רק כך ניתן להסביר הערכות כה מנוגדות באשר לאישיותם ולמעשיהם של שני הפעילים המשיחיים, ובמיוחד לגבי אישיותו של דוד הראובני.
- דוד הראובני ויחסיו עם יהודי מרוקו
יחסיו של דוד הראובני עם יהודי מרוקו, ועם יהודי צפון־אפריקה בכלל, זכו עד כה להבלטה מעטה בלבד במחקר ההיסטורי, כנראה משום שהידע עליהם עד כה היה שאוב במלואו מספר מסעותיו של הראובני, שרבים מפקפקים במהימנותו. בספר זה הרבה דוד הראובני להזכיר את המבקרים שהגיעו אליו ממרוקו – מאזור הסוס, מאספי, מאזמור, מפאס, ממראכש – ומתלמסאן שבאלג׳יריה בעת שהותו בפורטוגל, בשנים 1527-1526, ואת האיגרות שנשלחו אליו מווהראן וממקומות אחרים באלג׳יריה. על פי הסיפור גבר זרם המבקרים לאחר שנפגש עם השגריר המוסלמי של מלך פאס, שהגיע בשליחות דיפלומטית לחצר מלך פורטוגל ומסר לו מכתבים מאת יהודי פאם ומאת הנגיד, אברהם אבן זמרה מאספי.
על פי בקשתו של השגריר מסר לו דוד הראובני אף מכתבי תשובה לפונים אליו לפני שחזר למרוקו.בין המבקרים היהודים היו מנהיגים דגולים ותלמידי חכמים, שליחו של המלך הסעדי של מראכש, יהודי כוהן מאזור הסוס, שחשבו גיבור חיל, ואף מומר אחד. כמו כן ביקרו אצלו אנשים מן השורה שהתלוו אל הנזכרים או באו בגפם, ונשארו בחלקם כמשרתים בלתי אמינים בביתו של דוד הראובני. עם המנהיגים נמנו רבי אברהם אבן זמרה־זמירו, שפעל באספי, באזמור ואולי גם במאזאגאן, ור׳ אברהם רותי, שבא גם הוא מאספי לקבל כתב סמכות ממלך פורטוגל. בקרב תלמידי חכמים נזכרים למשל ר׳ אברהם פאריינטי, שהביא לו תשורות וספרים מאספי ונשאר לשרתו, ור׳ יעקב הסופר, שבא מפאס והוזכר בסיפור מתוך הערכה לאישיותו- ובו ידובר רבות להלן. השליח מטעם המלך הסעדי, שהביא לו איגרת בעניין השבטים, היה יוסף קורדיליאה (Cordilha), והוא נשאר אצלו בתפקיד של עוזר; המומר היה אלדיקא, והוא חזר והתגייר על ידו, נכנס לשירותו של דוד הראובני ונהג בחוסר נאמנות כלפי אדוניו. יש לציין, שזרם זה של אנשי מרוקו שביקרו אצל דוד הראובני התאפשר בעיקר הודות ליישובים פורטוגליים רבים, שהיו פזורים אז לאורך חופה האטלנטי של מרוקו, והודות לקשר של קווי האניות זרם זה של מבקרים, כספי הנרות וכן המכתבים הראשונים שהביא עמו השגריר המוסלמי, מעידים לכאורה על תפוצת שמעו של דוד הראובני, בזמן שהותו בפורטוגל, לכלל הקהילות במרוקו, על שכבותיהן השונות, ומראים עד כמה הוא הסעיר את דמיונן. מעניין לבחון את תיאור היחסים ההדוקים עם יהודי מרוקו ואלג׳יריה. האומנם הם שררו במציאות או משל היו? מסמכים דיפלומטיים על יהודי מרוקו והיחסים שבין מרוקו לפורטוגל באותה התקופה, שהתגלו בארכיוני פורטוגל, אישרו זה מכבר פרטים שונים שמסר דוד הראובני על המבקרים אצלו. אולם מסמכים אלה אינם עוסקים במישרין ביחסים שנרקמו בין יהודי מרוקו, ובמיוחד בין קהילות המגורשים, לבין דוד הראובני או שלמה מולכו.
במחקר שערכתי באחרונה על שירים משיחיים בשירת יהודי מרוקו נתגלו לי פיוטים שונים ממרוקו המזכירים – במפורש או במרומז – את התהודה העצומה שעוררו בקרב יהודי מרוקו מעשיו וגינוניו של דוד הראובני; את יחסיו עם אישים מרכזיים ביהדות זאת – שאת חלקם הזכיר בספר מסעותיו – וכן את הופעתם של השבטים במרוקו בדרכם לכיבוש ארץ ישראל, כביכול. שירים אחדים מזכירים במיוחד את סוד שליחותו הכמוס, כפי שהוא גילה אותו לאחדים מבין המבקרים ששהו אצלו. שירים אלה נכתבו כנראה, כמעט כולם, בזמן שהראובני שהה בפורטוגל, היינו בשנים 1527-1526.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית– סודם של דוד הראובני ושל שלמה מולכו
הרחוב שלי-מואיז בן הראש
הרחוב שלי
הָלַכְתִּי לִי בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה
בִּרְחוֹב עֵמֶק רְפָאִים
וּלְפֶתַע כְּמוֹ אוֹר בּוֹהֵק
הוֹפִיעַ אִישׁ מִבְּנֵי עִירִי
שֶׁלֹּא רָאִיתִי עֲשָׂרוֹת שָׁנִים
מִסּוּג הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא הִשְׁתַּנּוּ גַּם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים שָׁנָה
הַשָּׂפָם אוֹתוֹ שָׂפָם וְאוּלַי הַגַּב קְצָת יוֹתֵר עָקֹם
הָיִיתִי רוֹאֶה אוֹתוֹ בָּרְחוֹבוֹת בְּדֶּרֶךְ לְבֵית הַסֵּפֶר
הוּא הָיָה הוֹלֵךְ בֵּין הַבָּתִּים גֹּבַהּ שְׂכַר דִּירָה
מַעֲבִיר כֶּסֶף לַעֲשִׁירִים וְלוֹקֵחַ חֵלֶק קָטָן וּמִזֶּה מִתְפַּרְנֵס
כָּךְ הוֹלֵךְ לְעִתִּים בִּרְחוֹב וְנִתְקַל בַּיְּלָדִים
רָאִיתִי אוֹתוֹ בְּעֵמֶק רְפָאִים
וּכְמוֹ בַּסֶּרֶט עִם אֵפֵקְטִים מְיֻחָדִים
הוּא הָיָה צִבְעוֹנִי, אֲנִי הָיִיתִי צִבְעוֹנִי
וָכֹל הָאֲחֵרִים הָפְכוּ לְשָׁחֹר לָבָן
תַּיָּרִים אֲמֶרִיקָאִים הַמְּבַקְּרִים בְּקִבְרֵי אָבוֹת
תַּיָּרוּת שֶׁל וּמַיִם נוֹרָאִים
עֲשִׂירִי הַמּוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית
נְעָרִים שֶׁבָּאוּ לִשְׁתּוֹת קָפֶה וְלֶאֱכֹל פָלָאפֶל
וְעוֹד תַּיָּרִים, צָרְפָתִים שֶׁהָלְכוּ לְאִבּוּד בֵּין אַפְרִיקָה
לְאֵירוֹפָּה וּלְאַסְיָה, וְאֵינָם יוֹדְעִים אֶת שָׁמַם
כֻּלָּם הָיוּ שֵׁם וְהֵם נֶעֶלְמוּ
כִּי פִּתְאֹם הָרְחוֹב הָפַךְ לְמֻכַּר, לְנָעִים, הָרְחוֹב הָפַךְ לִהְיוֹת שֶׁלִּי
הָרְחוֹב הָפַךְ לַמַּבָּט שֶׁלִּי בָּאִישׁ הַזֶּה שֶׁהָלַךְ בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָלַךְ לִפְנֵי
שְׁלֹשִׁים שָׁנָה
שֶׁהָלַךְ וְלֹא הִבִּיט לַצְּדָדִים, עֲדַיִן מְנַסֶּה לִגְבּוֹת חוֹב
מְנַסֶּה לְהַגִּיעַ בַּזְמַן לַפְּגִישָׁה
וַאֲנִי לֹא אָמַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אוֹ שָׁאַלְתִּי לִשְׁלוֹמוֹ
דַּוְקָא הֶעְדֵּר הַקֶּשֶׁר הַמִּלוּלִי
הוּא זֶה שֶׁיַּצַר לְרֶגַע זָעִיר
אֶת הַקֶּסֶם שֶׁל עִירִי, לְרֶגַע זָעִיר
אֶת הָרְחוֹב שֶׁלִּי.
Ben Ezra-Bengadalo-Bengalil-Benghiat-Bengio-Benguira
BEN EZRA
Nom patronymique d'origine hébraïque, un des nombreux patronymes formés par l'adjonction de l'indice de filiation à un prénom d'homme hébraïque. Le prénom Ezra qui a pour sens "aide de Dieu" fut porté déjà en Babylonie comme il est conté dans le Livre des Chroniques, par le grand dirigeant qui contribua à ramener le peuple au respect des commandemants divins sous le second Temple. En Espagne, le nom fut illustré par l'un des plus grands poètes de l'Age d'Or, rabbi Abraham Iben Ezra. Autre forme: Benasra. Au XXème siècle nom peu répandu porté au Maroc (Meknès, Fès, Casablanca) et en Algérie (Oran, Mascara).
- ITSHAK: Rabbin connu à Meknès, première moitié du XIXème siècle. RAHAMIM: Commerçant et notable de la communauté de Meknès, longtemps membre puis président du Comité de la Communauté. Il fut candidat à la circonscription du Nouveau Mellah aux premières élections municipales de 1960, élections mouvementées qu'il emporta de haute lutte contre Jacques Ohana. Très pieux, il participa bénévolement à l'adminsitiation de la Yéchiva supérieure fondée à Meknès en 1947, Keter Torah.
- DAVID: Fils de Rahamim. Professeur de physique et rabbin bénévole de la colonie francophone de Jérusalem.
BENGADALO
Nom patronymique d'origine hébraïque, porté comme surnom par une famille Lévy, le fils du grand, de sa grandeur. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à cette époque. Au XXème siècle nom très peu répandu, porté au Maroc.
BENGALIL
Nom patronymique d'origine hébraïque, ethnique de la Galilée, la région montagneuse au nord d'Eretz Israël qui s'étend de la vallée de Zezreel au sud à la frontière libanaise au nord, et de la Méditerranée à l'Ouest à la vallée du Jourdain à l'Est. Après le partage de la Terre Promise, ce furent les tribus de Naftali, Asher Zéboulon et Issakhar qui s'v installèrenet au milieu de nombreux peuples païens. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté semble-t-il uniquement au Maroc.
BENGHIAT
Nom patronymique d'origine arabe, porté aussi bien par les juifs que par les musulmans, formé de l’indice de filiation Ben, et du substantif ghiyath, indicatif d'un trait de caractère: l'homme secourable, qui répond à l'appel, à qui on peut faire appel. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté semble-t-il uniquement au Maroc.
BENGIO
Nom patronymique espagnol, ethnique de la ville de Jau, dans la province de Grenade, le fils de Jau, l'originaire de Jau. Abraham Larédo en donne une autre interprétation: nom d'origine arabe dont le sens est fils du ciel, porté par une famille venue très probablement d'Arabie où il existait une tribu juive du nom de Bani Jau. Ce qui est certain, c'est l'origine espagnole de la famille, le nom étant attesté en Espagne dès le Xlème siècle. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Autre orthographe: Bendjo. Au XXème, siècle nom peu répandu, porté dans l'ancienne zone espagnole du Maroc (Tanger, Tétouan, El Ksar, Larache, Arzila e: Casablanca) et par émigration à Gibraltar, et en Algérie, dans l'Oranais.
YAACO BEN JAU: Premier Naguid ayant autorité à la fois sur les communautés juives d'Espagne et d'Afrique du Nord, de Cordoue en Andalousie à Sijilmassa, dans le Tafilalet, dans les sud du Maroc, habilité à nommer les juges et à lever les impôts au nom des autorités. Il fut non élu, mais nommé par le Calife Omeyade, El-Hakem, et les représentants des communautés réunies à Cordoue s'engagèrent à accpeter sans réserves son magistère et celui de ses fils après lui Fabricant de soieres prospère, il bénéficia de la protection des souverains qui mirent à sa disposition une garde d'honneur de 18 pages revêtus de brocat et d'or et un carosse. Tombé en disgrâce parce qu'il n'arrivait pas à faire rentier suffisamment d'impôts, il fut jeté un an en prison avant d'être grâcié par le Calife et remis dans ses fonctions jusquà sa mort vers l'an 1000.
ABRAHAM et YOSSEF: Figurent parmi les notables signataires de la Haskama de 1795 par laquelle la communauté de Tanger – formée en grande majorité d'originaires de Tétouan – se détacha de la juridiction du tribunal rabbinique de Tétouan.
- MORDEKHAY: Le Premier, rabbin à Tétouan au XVIIIème siècle. Jaloux du respect des prescriptions religieuses par tous les membres de la communauté, il avait interdit, sous peine d’excommunication, à ses compatriotes de quitter, comme ils le faisaient, le périmètre de la ville le jour du shabbat.
SAMUEL: Commerçant né à Tanger en 1760, il fut le premier membre de la famille à s'installer à Gibraltar en 1790.
- ABRAHAM: Rabbin célèbre à Tanger, mort en 1887.
- MOCHE: Rabbin, kabbaliste à Tanger, disciple de rabbi Abraham Tolédano qui lui donna sa fille en mariage et auquel il succéda à sa mort en 1833. Il mourut emporté par le choléra la même année que son fils Joseph, en 1855. Cette double disparition posa un très difficile problème de succession, la communauté se divisant en quatre camps soutenant respectivement rabbi Reuben Bengio, autre fils de rabbi Moché, Rabbi Moche Marraché, Rabbi Moché Pimienta et rabbi Mordekhay, le petit-fils de rabbi Moché qui devait l’emporter finalement malgé son jeune âge.
- MORDEKHAY: (1835-1917) Le Second. Fils de Joseph. Le plus illustre rabbin de la famille, il fut une des figures dominantes de la communauté de Tanger au XIXème siècle, qui sous sa direction ferme et clairvoyante devint la communauté-modèle, la plus moderne et la plus émancipée, servant d’exemple et d'inspiratrice aux autres communautés du Maroc. Intronisé grand rabbin à l'âge de 20 ans, après la mort de son grand-père rabbi Moché en 1855, il assuma ces fonctions pendant 62 ans jusqu'à sa mort en 1917. Il fonda la synagogue "Etz Hayim". Bien que très attaché à la plus stricte orthodoxie, il favorisa l'ouverture d'une école de l'Alliance Israélite Universelle en 1863, un an après la fondation de la première école au Maroc, à Tétouan en 1862. Jaloux de son autorité traditionnelle, il s'opposa d’abord aux projets de réforme et de modernisation des institutions de la communauté défendus par les Jeunes Turcs dirigés par Haïm Benchimol (voir Benchimol), et à l'élection de la Junta au suffrage universel, mais finit par s'y adapter, conservant l’estime de tous ses compatriotes sur lesquels il exerçait un ascendant exceptionnel. Il jouissait également d'une grande estime de la part des autorités. En 1906, au moment de la Conférence d'Algésiras, il essaya de convaincre le délégué américain de ne pas soulever la question des mauvais traitements dont souffriraient les sujets juifs – comme cela avait été fait à la Conférence de Madrid en 1880, écrivant notamment "que depuis le début du règne de feu Moulay Hassan, ces derniers n'avaient absolument aucune raison de se plaindre." Sa réputation dépassait de loin les limites de sa communauté, et il était reconnu comme la grande autorité en matière de Halakha vers laquelle on se tournait de tout le Maroc et de l'étranger. A sa mort la ville devait lui organiser des obsèques grandioses suivies par les représentants des autorités marocaines et les délégués des toutes les nations représentées à Tanger. Son fils, Yaacob, fut rabbin-notaire à Tanger et fondateur de la synagogue "Bet El".
ABRAHAM: Riche négociant à Tanger, protégé français en tant que censal de la maison de commerce Brunswig. Après la signature du traité de Fès instituant le protectorat, le 30 mars 1912, il apporta avec d'autres coreligionnaires, à la demande du consul de France à Fès, Gaillard, un appui financier au sultan Moulay Hafid assiégé dans sa capitale par les guerriers des tribus berbères opposées à la main-mise de la France. Il fut tué le 17 avril 1912, le premier des 3 jours du grand soulèvement de Fès, le sinistre Tritel par les soldats de l'armée marocaine en révolte contre leurs instructeurs français.
MURDOCH: Fils de Joseph Haïm. Grand négociant né à Tanger et installé à Casablanca. Disparu tragiquement en 1939 dans un accident de voiture. Sa veuve fonda un orphelinat à son nom, l'orphelinat Bengio.
CELIA: née Lévy, épouse de Murdoch Bengio, elle fonda en sa mémoire le Home pour enfants Murdoch Bengio, un orphelinat modèle pour lequel elle se dévoua totalement tout le reste de sa vie, accueillant et éduquant comme une mère des centaines d'orphelins de la grande métropole. Morte centenaire en Israël en 1996. Le grand Home Bengio est actuellement en réfection pour abriter dans l'avenir la Fondation du Judaïsme marocain avec un musée et bibliothèque. MOSES: Militant communautaire né à Tanger, installé à Madrid après l'indépendance du Maroc, il fut hazan et parnas de la synagogue et chef de la compagnie du Dernier Devoir, la Hébra Kadicha.
ABRAHAM: Fils de Moses, commerçant. Administrateur et universitaire français, né à Tanger en 1949. Agrégé de Lettres classiques. Directeur régional des Affaires Culturelles de la région Rhônes-Alpes. Ancien directeur de l'Institut français de Madrid, puis directeur des affaires culturelles de Champagne-Ardenne, Franche Comté et Midi Pyrénées. Auteur de nombreux articles sur la littérature juive d'expression française.
JOSEPH: Educateur et universiatire israélien, né à Tanger, responsable du centre communuataire de Sdérot après avoir dirigé le Projet du Renouveau à Nétivot. Un des fondateurs de l'Association Mondiale des originaires de l'ancienne zone espagnole du Maroc et de Gibraltar, Mabat-Israel, auteur de nombreuses études sur les Juifs de la zone espagnole du Maroc installés en Espagne et en Amérique Latine.
BENGUIRA
Nom patronymique d'origine arabo-berbère, ethnique de la bourgade de Guira, dans la région de Souk el Arba, dans le sud de la Tunisie. A rapprocher de l'autre patronyme Guera.Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie.
RAPHAËL: Emissaire du Département de la Alya de l'Agence Juive, né en Tunisie envoyé en mission en Algérie, il fut capturé en 1962 par avec un autre chaliah, Hassan, par un commando du FLN alors qu'ils se rendaient dans un village isolé pour y organiser le départ de ses habitants vers Israël. Malgré les négociations qui s'engagèrent avec le Congrès Juif Mondial, et les promesses formelles des nationalistes algériens, les deux émissaires israéliens furent tués dans des circonstances qui n'on! jamais été totalement éclaircies. Il semble qu'accrochés par une patrouille française alors qu'ils s'apprêtaient à ganger la frontière marocaine, les ravisseurs les aient abattus.
Ben Ezra-Bengadalo-Bengalil-Benghiat-Bengio-Benguira-page 186
"יהודי פאס תרל"ג – תר"ס 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.פגיעות ורציחות 1887 – 1897.
פגיעות ורציחות 1887 – 1897.
בין השנים 1887 – 1897 הגיעו ידיעות לפריס על רציחת יהודים בפאס או בקרבתה. בפברואר 1887 נרצח רוכל יהודי בקרבת פאס. לאחר שנתיים נרצחו בפאס אברהם ומסעוד פינטו, שסחרו מקומיים. כפי שפורסם ב-17 ביולי 1891 נרצחו בשוק ליד פאס, רבי יהונתן מאימראן ומשרתו מסעוד שקורי על ידי מוסלמים שהיו חייבים לו כסף.
ידיעות דומות בשנת 1893, באפריל פורסמה הידיעה הבאה : משרתו של היהודי של סגן הקונסול הבריטי בפאס הותקף והוכה בעת שיצא מבית אדונו. זה דיווח לוזיר לענייני חוץ, שטיפל בפרשה.
ביולי נודע שהסולטאן חסן הראשון יצא מפאס למסע צבאי, ופקד על שלושת המושלים של העיר לשמור על היהודים במללאח בהיעדרו. המושל הראשון ענה שאינו יכול לערוב לביטחונם מחוסר חיילים. הסולטאן שלח 500 חיילים שיוצבו שם עד שובו. יהודי פאס הביעו שמחתם נוכח עובדה זו. כחודשיים לאחר מכן נודע על שלושה יהודים מפאס שהלכו למחנה של הסולטאן מחוץ לעיר, נרצחו על ידי תושבי אוטאט. יהודים לקחו גופותיהם למחנה הסולטאן, אשר פקד למצוא את הרוצחים ולהענישם.
כתב רויטר בטנג'יר הודיע על האירוע הבא בנובמבר 1893 : ארבעה יהודים יצאו ב-4 בנובמבר מפאס עם פרדים עמוסים סחורה לשוק של ימי חמישי לעיירה השוכנת כ-60 קילומטר מפאס. קרוב ליעדם הבחינו ברוכבים מוסלמים המתקרבים אליהם. שני יהודים ברחו והאחרים הוקפו, נשדדו ונורו למוות. הרוצחים לא נתפשו. למחרת נורה יהודי בגבו בשוק כדי למנוע מסירת עדות. ב-16 בנובמבר 1893 דווח על חוסר ביטחון בפאס ובסביבתה בגלל הקנאות של האוכלוסייה. אנגלים שסחרו בעיר ביקשו ליווי של חיילים או שומרם מזוינים לשמירה על חייהם.
בראש חודש אדר שנת תרנ"ה – 1895, התנפלו פורעים על המללאח, בזזו רכוש והרסו בתים וחנויות. יהודים אחרים ברחו ומצאו מקלט בזאויא ( מקום קדוש, בו היו מתבודדים סופיים ). הפורעים הגיעו גם לשם, חטפו שתי נשים שנאנסו, והנשארים נדקרו בסכינים. הסולטאן מינה מושל חדש שהשיב את הסדר על כנו בעזרת חיילים. אותה שנה נרצח חלפן יהודי בפאס. החשוד היה מוסלם שאמור היה להביא לו כסף. משפחת הנרצח פנתה למושל פאס כדי לחקור אותו והוא סירב.
כאשר פרצה שריפה במללאח בשנת 1896, נוצלה העובדה שנמלטו יהודים רבים מאימת האש, וכאלף מוסלמים התאספו לשם התנפלות על המללאח ושדידתו. המושל שלח מאתיים פרשים כדי להגן על שערי המללאח מפני הפורעים. גם באותה שנה נמשך גל הרציחות, והשלטונות לא דאגו לפצות את המשפחות. מסעוד בן נתן ויהושע סוסאן מפאס נרצחו על ידי שישה שודדים לאחר שנשדדו. דיווח על הרציחות הגיע ללונדון, ואגודת אחים נתבקשה לפנות לממשלת בריטניה. עלתה הצעה שהקהילות שנפגעו יפנו ישירות לשגריר במרוקו. סגן הקונסול הבריטי בפאס נקט בצעדים כדי להשיג פיצויים למשפחות.
מושל פאס היה מטשטש סימנים שעשויים היו לגלות את זהות הרוצחים. כך היה בתחילת שנת 1897. אישה מוסלמית הודיעה שגופתו של רוכל יהודי כרות ראש נמצאת במרחק שעה הליכה מפאס. כשנודע הדבר ליהודי פאס באו למקום כדי לקוברו בקבר ישראל, אבל נאלצו לחזור כלעומת שבאו, כי המושל של פאס מנע מהם ללכת למקום בטענה שבדרך שורצים שודדים. לאחר שהגיעו לפאס, שלח המושל שני שליחים כדי לטשטש סימני רצח. באותו זמן נודע על תקיפתם של מימון בן נאים ומזכירו הנוצרי האמריקאי שאוימו בחרב. נציגי צרפת וארצות הברית מחו בפני הסולטאן. לפי ידיעה בשנת 1897, שני יהודים שלא יכלו לשלם את המסים הולקו בפקודת המושל 1200 מלקות. דומה שיש הפרזה במספר המלקות מסיבות שונות היו תדירות.
עלילה על יהודי עשיר שנת 1898.
בט"ו בשבט תרנ"ח – 1898, העלילו אנגלים וגרמנים יחד עם יהודי מטנג'יר על יהודי עשיר בפאס בשם בנימין בן שמחון, שניסה לשדוד אותם. בתחבולה הביאוהו אליהם והכוהו, כדי לסחוט ממנו כסף, ואחרים רצו לרוצחו נפש. הנוצרים הזמינו קונסול ובינתיים התאספו המונים לקול צעקותיו של היהודי. הנוצרים איימו עליו ברוביהם. יהודים בעלי חסות מזוינים ניסו לחלצו והיו חילופי אש בין הניצים, ולבסוף הצליחו חבריו היהודים לחלצו.
יהודי אזרח ארצות הברית נרצח בעקבות תקרית עם שריף שנת 1900.
תקרית בין יהודי אזרח זר ובין מוסלם ממשפחת הנביא הסתיימה ברצח היהודי, ועוררה תסיסה. לאירוע גרסאות שונות. לפי מקור עברי הדבר אירע בראש חודש תמוז תר"ס 27 או 28 ביוני 1900. יהודי מטנג'יר בשם מרקוס שהיה לבוש אירופית ורכב על סוס בפאס, היה מעורב בקטטה שפרצה בינו ובין מוסלמי שהיכהו בבול עץ. היהודי ירה במכהו פגע ברגלו ונפצע. במהומה הרגו את היהודי במקלות ובסכינים ואחר כך שרפו את גופתו. היה ניסיון להתנפל על המללאח, אבל נשלחו חיילים והמללאח ננעל לחמישה ימים. לפי מקור אחר, יהודי אזרח ארצות הברית בשם מרקוס אצייאג שהיה לבוש אירופית הוכה על ידי שריף, לאחר שהיהודי דחפו ללא כוונה. היהודי ירה במכהו והרגו. ההמון התנפל עליו, רצחוהו ושרפו את גופתו.
הנושא חייב טיפול דיפלומטי. א. ניקולסון(Nicolson) שגריר בריטניה בטנג'יר כתב לשר החוץ הרוזן סליסבורי ב-5 ביולי 1900 על התקרית. הוא התייחס לדיווחו בנידון שלושה ימים קודם. מודיע בשם נציג ארצות הברית במקום, שממשלת ארצות הברית הסכימה להצעתו של שגריר צרפת שקונסול צרפת בפאס יגבה עדויות על פרטי האירוע. סגן הקונסול הבריטי בפאס דיווח שהפצוע המוסלמי במצב קשה והכדור עוד לא הוצא מגופו.
העובדה שהנפגע הוא מצאצאי הנביא, החריפה את התקרית. העיר שקטה, והיהודים מסתגרים. לפי דיווחים שהגיעו לעיתונים שונים באנגליה ובארצות הברית, הועתקו על ידי ג'ואיש כרוניקל ופורסמו מ-6 ביולי עד 21 בדצמבר 1900, נמסרים הפרטים הבאים : מרקוס אזרח ארצות הברית, המייצג פירמה צרפתית בפאס, רכב לכיוון משרדו בסמטה צרה ברובע המאוכלס על ידי יוצאי תאפילאלת. הוא נתקל בערבי, וכל אחד מהם רצה להקדים את זולתו, הוא בעט בפרדתו של הערבי, שכתגובה היכה את היהודי במקל וזה נפל מהסוס. לאחר שקם ירה שני כדורים מאקדחו ואחד פגע ברגלו של עובר אורח, שריף שנפצע. למרות מאמצי שני החיילים והשיך היהודי, הוכה מרקוס עד מוות וגופתו נשרפה. השלטונות חששו שהתלהטות יצרים ושחיטה המונית, נעלו את המללאח והציבו שמירה כבדה.
איש תאפילאלת שניסה לפרוץ בכוח הוכה על ידי חייל. כתריסר יהודים ששהו במשך היום מחוץ למללאח, נשמרו על ידי חיילים ולוו לבתיהם. האווירה מתוחה ואיש מהרוצחים לא נאסר, למרות שהם מוכרים. רבים מהיהודים אינם מעיזים לצאת מבתיהם, אחרים מתכוננים לברוח לטנג'יר. סגן הקונסול של צרפת חוקר את הנושא גם מפי מאורים. נודע שממשלת ארצות הברית הורתה לקונסול שלה בטנג'יר לשלוח מחאה נמרצת לסולטאן, ותביעה להענשה פומבית של הרוצחים, תשלום פיצויים למשפחת הנרצח, ואזהרה שאם לא יבוצעו הדרישות, ארצות הברית תנקוט בצעדים. משרד החוץ של ארצות הברית בדעה שתביעת הקונסול תהיה יעילה יותר אם תהיה מלווה נוכחות אוניית מלחמה אמריקאית, ייתכן שהקונסול יגיש את הדרישות באופן אישי לסולטאן בארמונו בפאס. העיתונות בטנג'יר תומכת בעמדתה של ארצות הברית המאלצת את הממשלות של מדינות אירופה לאמץ גישה תקיפה יותר. לפי מידע שפורסם ב-21 בדצמבר 1900 הפיצויים שנדרשו שולמו למשפחה, וממשלת ארצות הברית ויתרה על דרישתה להעניש את העבריינים והפרשה נסתיימה.
לסיכום פרק זה, ראינו שיהודי פאס סבלו בתקופה זו מהגבלות והשפלות, מהתנפלויות על המללאח לשם שוד ורצח, ודומה שסבלו יותר מאשר קהילות אחרות. הדבר קשור במעמדה המיוחס של פאס בחברה ובתרבות האסלאמית, שחייבה יישום ביתר עקביות ו "הידור מצוה" של "תנאי עומר", וכן באופי הקנאי דתי של האכלוסייה המוסלמית.
סיכום כללי.
תיארנו את תולדותיה של הקהילה החשובה ביותר במרוקו, במשך 27 שנים. עמדנו על הרקע המדיני, שהשפיע על מעמד היהודים. פרטים על חיי הפרט, החכמים, החינוך, המשפחה, הפרנסות, הקהילה, ראשית התמערבות, ומצבם בתור ד'מים. התעודות שאת תוכנן סקרנו תורמות להכרת כמה אירועים המאפיינים את גורלם של יהודי פאס, ושהעסיקו את המנהיגות היהודית. לא התעלמנו מתופעות שליליות בחברה היהודית ותגובתם של החכמים.
העובדה שהיו יהודים שנהנו מחסות זרה, וניצלו אותה בצורה מופרזת החמירה את העוינות כלפיהם, וסבלו גם יהודים אחרים. הראינו את המעורבות של הדיפלומטים, משרד החוץ הבריטי והאגודות היהודיות בפריס ובלונדון, כאשר יהודים סבלו מפרעות או ממצוקות אחרות..מקורות אלה מאירים גם את מצבם הרעוע של היהודים, שהיו תלויים בחסדי הסולטאנים וגורמי חוץ, יהודים וזרים. למרות ההגבלות, יהודים חיו דורי דורות בשכנות עם המוסלמים, תוך שמירה על ייחודם, אמונתם, ומחויבותם לקיום המצוות. הזיקה המשפחתית והקהילתית החזקה סייעה לפרט להתגבר על מלחמת הקיום הקשה. תחושת העליונות על שכניהם והאמונה בגאולה נתנה להם את הכוח להתגבר על הצרות שבאו עליהם בידי אדם ובידי שמים.
סיום הספר "יהודי פאס תרל"ג – תר"ס 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.
עמוד קב
דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-נספח: לקט מדרשות של רבי שאול סירירו
[ראשי דברים, כנראה סמוך לשנת שס׳׳ו]
[צז, א] לחכמים בשם יקראו ואינם יראי ה׳.
על הניאוף ולשון הרע. על מעוט השלום ועל התבואה שיבשה.
על אשר מתו בעונות ברעב ועל אשר נהרגו חוץ לעיר.
תוכחה לפריצי׳ השוחקי׳ באבנים ביום השבת בבית החיים.
תוכחה לנגיד ולאנשי המעמד.
על הפרוצים שקמו על עם הארץ.
על ב׳ ההרוגים שנהרגו מיד הפריצים בתוך האלמלח. א׳ קרוב ליום פסח מיד ן׳ אחיו היתה לו, והב׳ ליל שמחת התורה.
תוכחה ליושבי הארץ דרך כלל.
תוכחה על שאינם אוהבים המוכיח אותם.
תוכחה על הצרות התכופות זו אחר זו.
תוכחה ליושבי החנויות הגוזלי׳ במשקל ובמשורה.
תוכחה על העיר שהיתה עליונה מקודם.
תוכחה על הנדבות שיתנדבו, שהם מבקשים המעות הפחותות והרעות לשלם.
[שס״ז]-1607
[קפג] האמונה בביאת הגואל… אם קבלה ואמונה זו ראוי לסמוך עליה… מאחר שקבלה זו יש חולק עליה, היא הדת המנגדת אשר תחלוק עמנו, באמרה כי כבר בא המשיח.
[קפד] יש לנו להוכיח כי קבלתינו בענין המשיח שלא בא, היא קבלה אמתית… מפאת שתי טענות: האחת היות קבלתינו מן הרבים וקבלתם מן היחיד. כי הנה יש״ו היה יחיד וחלק על הרבים ועשה עצמו משיח, וקרא עצמו בן אלהים, וחלקו עליו כל החכמים הנמצאים בזמן ההוא. ולהיותו חולק על הרבים ומחזיק במרדו, חייבוהו למיתה בב״ד. ואחר מיתתו קמו קצת יחידים, דור אחר דור להחזיק אמונתו, אנשים פריצים ורשעים מפורסמים. וגם שהם אומרים שעשה כמה נסים ונפלאות, לא מפני זה יחויב שנאמין בו… כי איפשר שיעשה האדם אותות או מופתים ע״צ [על צד] שמות הקודש, או מפאת הכישוף וכחות הטומאה.
וגם שעכשיו הם רבים ממנו, אין ראיה מזה כי אם מתחלת האמונה, שמזמן הקבלה שהיו הם המעט ואנחנו רבים, ויחיד ורבים הלכה כרבים… [קפו] וכמו שאין ראוי לסמוך על קבלתם בביטול התורה, כי זה דבר לא יסבלהו השכל והדת, כי הדת האלהית ראוי להיותה נצחית, וכמ׳ סמוכים לעד לעולם וכו׳, כן אין ראוי לסמוך על קבלתם בביאת המשיח.
[שס״ח]-1608
[רי]…אורך הגלות, ותכלית השפלות, ומעוט הזכות, ולכלוך המעשים, כל זה לא ימנע ממנו הגאולה… שכל זה נמצא אתנו בגלות מצרים, וגואלנו חזק ית׳ שמו גאלנו משם.
דבר אחד אשר ייאש לבנו, אשר הוא שקול כנגד כלם, והא שלות והשקט זאת האומה אשר אנו היום תחת ממשלתה, והיא החיה הד׳ מלכות אדום, אשר עליה אמר דניאל [ריא] וארו חויא רביעאה דחילא ואימתני,… כל זה היישוב והשלוה שיש לאומות טוב הוא לישראל, כי זו הוראה שיש להם אחרית טוב ותקוה. שאם לעוברי רצונו כך, על קצת טוב שעשו או שיש בידם… לעושי רצונו עאכ״ו [על אחת כמה וכמה].
[ריד] שאין להם [לאדום ולישמעאל] בושה מהחמם שעושין לישראל, לפי שהם מדברים ואומרים שהעושק רע… ואם נאמר להם, מאחר שהעושק רע למה אתם עושקין וגוזלין אותנו, ישיבו אותנו דבר לאמר, כך נגזר עליכם. כי זו אמונתם של ישמעאל מה שחומסין וגוזלין כך נגזר עליהם ממרום, ואין להם בחירה על מעשה הרע והטוב…
[רטו] וז״ט [וזה טעם] לכן ישוב עמו הלום, וקראם עמו, כי ההולכים לאחוז דתם אינם עמו של הקב״ה כי אם עמו של אדום… או יאמר זה על הרשעים ההולכים להמיר, שהם מקיימים אמונתם ומחזיקים אותה מדברי הנביאים, בהופכם דברי אלהים חיים למינות, כמו שעשו הרבה רשעים שהמירו ובקשו אמונתם בהופכם דברי אלהים חיים למינות…
האויב תמו חרבות לנצח… האויבים תמו וחרבותיהם קיימין… ונקראים על שמם. וקראם חרבותיהן על שם סופן שיחרבו בע״ה.
[שס״ט]-1609
[רל] להיות שזה לנו שבע שנים מיום מיתת המלך מולאי אחמד עד היום, שמלך מולאי זידאן, ה׳ יאריך ימיו, עברו עלינו כמה צרות: צרת רעב וצרת מלחמות, אין יוצא ואין בא ממעוט השלום. ועכשו במלוך המלך מולאי זידאן נתקיים בימיו ונתתי שלום בארץ וכו'. ראוי לנו לתת הודאות לו ית׳ על כל הטובה אשר גמלנו — — —
[רלה] שהיינו חולים מפאת הרעב והדבר, ועלתה רפואה למחלתינו. והיינו אסורים, כי הדרכים כולם היו בסכנה גדולה ואין יוצא ואין בא, ועתה ש״ל [שבח לאל] יש שלום ברחובותינו. וג״כ היינו כהולכי מדברות שאין לחם ואין שמלה, והיינו כשקועים בלב ימים, וחסדיו ית׳ גברו אלינו. וצריכים אנו להודות, לשבח למי שעשה עמנו טובה.
[שע״א]-1611
[רנא] אין ספק כי דוחק השעה וכובד המסים והארנוניות סותם ממנו דרך הידיעה והעיון… ובפרט באלו הימים אשר כבדו עלינו המסים, והצרות תכופות, כי בעונותינו נטרפה דעתנו… שלימוד התורה צריך דעת צלולה ומיושבת, כי מעטו מהצער יטריד לאדם ויטרף דעתו ממנו. כ״ש כ״כ מן הצרות והטרדות אשר אנו בהם השנה הזאת, מלבד הצרות העוברות עלינו משנת הרעב עד היום.
מצורף בזה המשא הכבד אשר יש לי מטורח הקהל יצ״ו בענין חלוק המסים, וריב כלם אלי יבוא. ואני צריך כל היום לפשר ביניהם, ולשים שלום, לעשות כרצון איש ואיש, כי לולא זה היו הורגים אלו לאלו.
כי בעונות המשא כבד עד מאד וגדולי העיר מהם ברחו ומהם מתו, ותכבד העבודה על דלי העם ואין לאל ידם, כי כלתה פרוטה מן הכיס. ואין ספק כי כבדה עלי העבודה מאד.
וכן צער העניים ובעלי תורה וצעקתם עלתה לפני כל היום, כי נתמעטו ההכנסות ורבו ההוצאות עד שאוכל לומר על עצמי כי העושק יהולל חכם״. שהדברים הנז' יערבבו דעתי, ושכחתי תלמודי מרוב העושק וממריבות בני הקהלות על ענין המסים והארגוניות ומזעקת הדלים. ובאמת כי העושק הנעשה לנו בעונותינו יהולל החכם ויאבד את לב מתנה, והיא התורה שנקראת מתנה…
ואנו בטוחים מפיו ית׳ שמו שהצרות הם יהיו סבה אל התשועה שבה אנו נגאלים. ולפי שהנוצרים טוענים עלינו כי כבר בא המשיח ונתקיימו ההבטחות על ידו, ולפי שלא האמנו בו אנו בגלות המר הזה.
[רנה] שעדיין לא בא הגואל, והכופר בזה בדברי כל הנביאים, אמנם אם הקץ מפורש בכתובים, בזה טעו כל מחשבי קצין…
[רנט] והאמת הוא כי קץ הפלאות לא גלה אותו המלאך לדניאל, אבל אמר לו סתום וחתום הדברים סתומים וחתומים וכו'. אבל הודיעו כל המאורעות שאירעו לישראל מהחיות הגוברות. והכל עבר בבית שני, ויש ממנו בגלותינו זה. ואמר לו כי בעת קץ הגאולה יתעוררו מלחמות מהתנגחות והשתערות מלך הנגב, והם הישמעאלים האוחזים בה, ומלך הצפון הוא האפיפיור והרומיים המאמינים בו, ואז תהיה עת צרה גדולה והם חבלי משיח…
והנה מן הנראה כי אלו הצרות הגדולות אשר אנו בהם אלו הימים כידוע ומפורסם הם חבלי משיח. כי באמת ובאמונה מיום שגלינו מארצנו לא ראינו ימים של צער וצרה כימים האלה, מכובד המסים והחמסים אשר האומות עושים עמנו היום. ולזה אנו מובטחים כי מאפלה נצא לאורה ב״ה.
[שע״ב]-1612
ןרסה] ישמעאל, ואנחנו עמהם בחרון אף וחמה כל יום ויום כמו שאנו היום… כך אנו מיחלים בע״ה, שמתוך ישמעאל אשר אנחנו היום עמהם, משם ישלח הקב״ה ויקחנו ללכת לארץ ישראל.
[שע״ג]-1613
[רעב] להיות שעברו עלינו הצרות, אשכלות מרורות, פחד ואימות, בכל יום יגורו מלחמות. ובפרט בשנה הזאת, שנת גע״ש, שגעשו עלינו עליונים ותחתונים מיוקר השער ומכובד מסים וארגוניות, מפאת מרד אשר מרדו אנשי המדינה במלך, ואנו במצור ובמצוק. וידל ישראל עד מאד, עד שכלתה פרוטה מן הכיס. לולי ה׳ שהיה לנו ובנס אנו עומדים… על מה ועל מה ארך עלינו כל כך הגלות המר והנמהר הזה — — —
[רעו] זכות האומות היה סבת עכבת הגאולה… הב׳ הוא כי בגלות המר והארוך הזה יהיה סבה להכניע לבנו לעבודתו ית׳… ובאמצעות הגלות נכיר השגחת הבורא… ויהיה בנו זכות להגאל. התועלת הג׳ כי כפי השפלות אשר יש לנו באורך הגלות, כל כך תגדל מעלתנו בפני האומות בעת הגאולה, ויבואו להכיר האמת ולהדבק בנו ולהכיר יכולתו ית׳.״ התועלת הד׳ כי אורך הגלות ייסר אותנו לבלתי לכת כפעם בפעם בשרירות לבנו, ולא נשוב עוד לכסלה, כי מה שעבר עלינו מכל כך צרות, הם ייסרו אותנו לבל נשוב עוד לכסלה.
דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-נספח: לקט מדרשות של רבי שאול סירירו-עמוד 185
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-התאסלמות למראית העין ושמירת מצוות בסתר-עמ'131
נאנס על ידי הממשל להתאסלם
שמירת היהדות בסתר היתה אחת האפשרויות תחת שלטון המוסלמים, כי המתאסלם לא נדרש אלא לומר את הצהרת אמונתו באללה ומוחמד שלוחו, אבל לא נמנע ממנו קיום מצוות היהדות בסתר. להנחה זו יש ראייה מדברי הרמב״ם. הוא כתב ביאגרת השמד' כי בשמדות בתקופת החכמים נדרשו המשומדים לעשות מעשים, כמו שלא יעסקו בתורה ולא ימולו את בניהם, ואילו עתה תחת שלטון המוסלמים 'לא יתחיבו עשית מעשה זולת הדבור בלבד, ואם ירצה אדם לקיים תרי״ג מצוות בסתר- יקיים ואין אשם לוי. (מהל רבינוביץ, תשי״א, עמי סא)
שמירת הזהות הקודמת דהיינו קיום מצוות היהדות בסתר לאחר התאסלמות, נחשבה כעבירה חמורה בעיני המוסלמים. אם הוא נתפש- עונשו רגימה באבנים או שריפת גופו.
אדם התאבד מחשש שייאלץ להתאסלם
ר' משה טולידאנו(1773-1724) כתב על 'אדם אחד שהמית ואבד את עצמו מיראה שיסיתנו יצרו הרע להשתמד. באשר כי ראה שיצרו תוקפו מאד לעבור על דברי תורה,.
השאלה שנשאל האם דינו כמי שמתאבד שאין מתאבלים עליו ולא מספידים אותו, כפי שנפסק בשו״ע יור״ד סי' שמה. החכם הגיע למסקנה שיכל העושה לשם תשובה להציל עצמו מאיסור גדול, אין לו דין מאבד עצמו לדעת, ומזומן הוא לחיי העולם הבאי(׳השמים החדשים׳, יור״ד, סי׳ נד).
'מעשה בראובן שהיה נשוי עם לאה ויקר מקרהו שנאנס על ידי השררה להמיר דתו בעל כרחו ועדיין הוא משמר דת ישראל בצינעא בכל יכולתו ורבים מכאוביו על זה' בהמשך מסופר שהזוג התגרש. (פתחיה מרדכי בירדוגו(1820-1764) 'נופת צופים', אהע״ז, סי' יג, בנטוב, תש״ם, עמי 142, העי 60).
אותו מעשה נדון גם על ידי ר׳ רפאל בירדוגו(1822-1747). הוא דן בכמה תשובות במקרים של המרה כפויה לאסלאם:
החכם נשאל על יהודי שנשא אשה, ולאחר כמה שנים יקרה לו מקרה בלתי טהור והמיר טוב ברע ואף על פי כן שומר עצמו מכל הדברים הרעים. מפתם לא יאכל ומכוסם לא ישתה ועדיין הוא נשוי עם דינה אשתו ונוהגת עמו כבנות ישראלי. בהמשך מסופר שגירש את אשתו, והיא התקדשה למישהו אחר, שגם כן גירשה. 'ותשאר האשה משני ילדיה' [גרושה משני בעליה], ראובן בעלה הראשון רצה להחזירה אליו, 'כי ראה שכל העולם חשך בעדו… שמיום שגרש את אשתו נשאר מטולטל טלטולא דגברא… ונמצא שכל מה שטרח ושמר עצמו… יהיה לריק, לישא גויה אינו יכול, ישראלית אינו יכול גם כן, כי סכנה גדולה היא לכל העולם, והוא במצב קשה׳. החכם המודע לאיסור של החזרתה אליו, חרג בפסק דינו מן ההלכה המקובלת, והגיע למסקנה כי יוכל לחיות עם האשה הראשונה שגירש, במעמד של פילגש, ולחיות אתה חיי אישות:
׳כבר הקדמתי שלהציל נפש אחת מישראל שלא יטמע בגוים, ראוי להעמיד הדבר על דברי תורה ואפילו אם היה איסור דרבנן, נוכל להתירו משום הצלת נפשות,.
פסק הדין שלו החורג מאלה של הפוסקים, מעיד על מקוריות הפסיקה של החכם, המתחשב בנסיבות המיוחדות של היהודי('משפטים ישרים', חייב, סי' קע; משה בר אשר, תשס״ה, עמי 7-5).
יהודי נאנס להתאסלם ושומר על יהדותו נסתר
׳מעשה שהיה בראובן שהמיר לאונסו והיה מתנהג ביהדות בינו לבין עצמו,. בהמשך מסופר שהוא נפטר בלא בנים, והמלך נטל את כל ממונו(׳משפטים ישרים׳, חייב, סי׳ קיב).
נאלץ להתאסלם
אותו חכם נשאל: מי שהמיר לאונסו אם יכול אחיו לייבם את אשתו או לא׳. השאלה על רקע המעשה דלקמן: 'ראובן בן עבו המיר בעל כרחו שלא בטובתו כמו שידוע, ואחר כך נפטר לבית עולמו ונשארה אשתו זקוקה ליבם', השאלה האם יכול לייבם. התשובה היא שלא רק רשאי, אלא גם חייב ליבם או לחלוץ (שם, סי' קפח, מטוב, תש"מ, עמי 142, העי 60).
ר' שמואל עמאר (1889-1830) דן ביהודי שנאלץ להתאסלם יידוע ומפורסם שראובן הנזכר המיר לאונסו וכל ימי המרתו היה ישראל גמור', הוא מזכיר זאת בהקשר לדיון בדבר יבעל בתו של המומר… שנטל השר מהמומר המכר' (ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ מב).
הבעל התאסלם למראית עין והאשה נאמנה ליהדות
לפי פסק דין משנת תר״ל (1870) ניתן ללמוד את הפרטים הבאים: בפני בית הדין בצפרו הופיעה שמחה, אחת משתי נשותיו של ישועה עובדיה. היא נשבעה כי כשהמיר בעלה לא העלימה מרכושו דבר. וגם כשגורשה בפאס לא נתן לה דבר מדמי הכתובה המגיעים לה. חתומים על פסק הדין שלושה מחכמי צפרו. לפי עדותו של ר' ישועה (1954-1872), אביו של הרב דוד עובדיה, אותו ישועה שהתאסלם היה נער יפה תואר, והערבים לא יכלו לסבול שנער כה נאה ישאר יהודי. הם רדפו אותו כדי שיתאסלם, ואיימו עליו שאם יסרב יהרגוהו. ולא היתה לו ברירה אלא להתאסלם למראית עין. ולאחר שגירש את נשיו, ברח לאוראן שבאלגייריה ושם נשא אשה והקים משפחה (עובדיה, 'קהלת צפרו', מסי 630; בשן, 2000, עמי 69-68).
יהודי התאסלם למראית עין
עיתונאי בריטי ששהה במרוקו בתחילת המאה ה-20 כתב כי במראכש הציע הקאיד ליהודי בעל קול נאה להתאסלם ולשמש כמואזין. אבל היהודי סירב. סירובו לא נענה, חיילים תפשוהו, נאסר ועונה עד שהתאסלם למראית עין(195-6 .Harris, 1909, pp).
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-התאסלמות למראית העין ושמירת מצוות בסתר-עמ'131
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-סודו של דוד הראובני
פיוטים אלה שופכים אור חדש על השלכות הופעתו של דוד הראובני על יהודי מרוקו, על התסיסה המשיחית הרבה שהתפתחה בעקבות זאת – הן בקרב התושבים והן, אולי, בעיקר בקרב המגורשים ובקרב מנהיגיהם – וכן על הופעתם של עשרת השבטים באותו זמן בדרום מרוקו. השיר הארוך והמפורש ביותר שבהם נתחבר כנראה בידי יעקב הסופר עצמו, לאחר שחזר לפאס מביקורו אצל דוד הראובני, ואנו מפרסמים אותו כאן מתוך כתבי־יד רבים. שיר זה מוסר לנו מידע על הנסיבות והסיבות שהניעו את יעקב הסופר לנסוע לפורטוגל כדי לבקר את דוד הראובני, על הסוד הכמוס ש״המלך דוד״ גילה לו ועל השליחות שזה הטיל עליו – וזאת נוסף על הזכרת הדגלים והחותמות שהוא ראה בביתו. יתר השירים יתפרסמו במקום אחר.
בספר מסעותיו דוד הראובני מספר על הסבת אחד מרגליו על שמו של ר׳ אברהם אבן זמירו מאספי ועל מסירת דגל אחר ליעקב הסופר כדי שיעבירו לקהילת פאס עם שני חותמות זהב, האחד לידי נגיד הקהילה (שהיה כנראה עדיין הנגיד עמי שם טוב בן ר׳ אברהם) והשני לידי ר׳ יעקב רוזאליש. האומנם עשה זאת הראובני רק לאות הערכה כלפי אישים אלה? על פי שירו של יעקב הסופר חרגה משמעותו של מעשה זה מן היחסים האישיים בינו לבין מנהיגים אלה, שכן הדגלים והחותמות היו אמורים לשמש את תכניתו המשיחית שהם היו מעורבים בה – או שהוכנסו בסודה – באמצעותו של יעקב הסופר. ביסוד המעשה עמדה תכניתו של דוד הראובני להקים צבא בראשות יעקב רוזאליש, כפי שעוד נראה בהמשך הדברים. ומעניין לבדוק את הסיבות שהביאוהו לתכנית זו: האם היא נתעוררה לאחר שהראובני שמע על הופעתם וגבורתם של השבטים במרוקו, או שמא חסידיו הם שארגנו את הופעת היהודים החמושים כדי להתסיס את יהודי מרוקו ולתמוך בשמועות המשיחיות שלו בקרב יהודי צפון־אפריקה ? על פי נימת הדברים של פיוט כתוב בערבית יהודית, ובו תיאור הופעתם של בני משה במרוקו – פיוט שנכתב כנראה בתקופתו של דוד הראובני – יש להניח שהסברה השנייה קרובה לאמת.
הערת המחבר: על פי השתלשלות האירועים המתוארים בסיפור קשה לקבוע, מתי בדיוק ביקר יעקב הסופר אצל דוד הראובני, אך קרוב לוודאי שהוא עשה זאת לפני סוף שנת רפ״ו, כך שנגיד הקהילה היה עדיין עמי שם טוב בן אברהם, והוא שהיה בקשר עם דוד הראובני. על פי עץ חיים, עמ׳ 106 הועבר נגיד זה מתפקידו בשנת רפ״ז, ובמקומו נתמנה ר׳ שם טוב בן ר׳ שאול בן רמוך (בידי המלך אחמד הווטאסי, שהחליף את דודו בו חסון). קשרי הראובני עם הנגיד יתבררו בשירו של יעקב הסופר. נמעני החותמות שנשלחו לפאס מפורטים ברשימתו של שלמה כהן בלבד(אשכולי, הסיפור, עמ׳ 139), ואינם מופיעים בגוף הסיפור(עט׳ 96). על עמי שם טוב בן אברהם ראה גרבר, פאס, עמ׳ 89, 117, 119. המחברת טוענת בטעות, שזה שם של שני נגידים שונים.ע"כ
מתברר אפוא, שדוד הראובני עמד במרכזה של תסיסה משיחית שסחפה רבים במרוקו – ובאלג׳יריה ־ ובכללם שני מנהיגי הקהילה החשובים ביותר, והעשירים ביותר במרוקו של אותה תקופה, שקשריהם עם דוד הראובני היו הדוקים. האחד היה ר׳ אברהם אבן זמרה־זמירו, שפעל כאמור באספי ובאזמור, והאחר ר׳ יעקב רוזאליש, שפעל בפאס. שניהם עמדו בראש המגורשים מספרד ומפורטוגל, ולמעשה בראש הקהילות היהודיות במרוקו, משום מעמדם אצל מלכי מרוקו: הם שמרו על קשרי עסקים ומסחר עם פורטוגל, וכיהנו לעתים גם בתפקידים דיפלומטיים. הופעתו של דוד הראובני הגבירה בוודאי את הציפיות המשיחיות של מגורשי ספרד ופורטוגל שהתיישבו במרוקו ובמערב אלג׳יריה, ואשר חלק מבני משפחותיהם חיו כאנוסים בארצות מוצאם. חלק עיקרי בתכניתו המשיחית של דוד הראובני היה שחרור אנוסי ספרד ופורטוגל בדרכו לכיבוש ארץ ישראל ולשיבת ציון.
בשיר המתפרסם נזכר דוד הראובני במפורש, בשם המלך דוד, ומוזכר בו הסוד שגילה ליעקב הסופר כששהה כחודש בביתו. לפי הסברה מחבר השיר הוא יעקב הסופר עצמו. הוא מתאר את האווירה המשיחית ששררה בקהילתו, את מניעי שליחותו, את סוד הגאולה שהראובני גילה לו ואת הדמויות שהיו קשורות לביקורו אצל ״המלך דוד״. בשיר אין זכר לסיפור הבדוי של דוד הראובני בדבר מוצאו מחבש, או מארץ תבור או חבור, ולא לייחוסו לשבט ראובן. להפך: על פי אחד הרמזים שבשיר ייתכן אפילו, שדוד הראובני הציג את עצמו באוזני המבקר ממרוקו כמגורש גם הוא, או בן למגורשים, שכן כך הוא מתאר אותו: ״קרוב לנו האיש <דוד>, מגואלינו הוא״(טור 56).
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-סודו של דוד הראובני…עמוד 10
אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי
התנגדות למס עקיף על מצרכי מזון
כדי להשיג כספים להחזקת שירותי הקהילות נהגו להטיל מיסים על מצרכי מזון ומצרכים אחרים, כגון בגדי מותרות, היטל הנקרא במקורותינו גאבילה. היטל זה היווה חומר נפץ חברתי, באשר העניים, ולצידם חכמים, ראו בזה עוול. שהרי גם עניים, יתומים ואלמנות הפטורים ממיסים נזקקים למזון. וכך עליהם לשלם מיסים שבעצם צריכים להיות מוטלים על בעלי היכולת. ההתנגדות פרצה כאשר היה רצון להגדיל את ההיטל או להרחיבו על מוצרים נוספים, כי הנוגעים בדבר ראו בכך מגמה מצד העשירים להכביד את העול על העניים ולהקל מעל עצמם. החכמים, שעליהם היה להכריע בדבר, לא היו בדעה אחת. היו מהם שהתנגדו לגאבילה בכלל ומהם שהתנגדו רק להגדלתה.
חכם הנותן ביטוי לעוול שיש בהיטל על מזון הוא ר׳ משה בנבנשתי, (שס״ו-תל״ז 1606- 1677), מחכמי קושטא. הוא מספר על עיר בה התכנסו ז׳ טובי העיר והחליטו להטיל מס על כל מי ששוחט עוף, היטל שלא היה קיים עד אז. הם הצליחו לקבל הסכמת רוב הציבור, כולל חלק מרבני העיר. אולם מיעוט, ובהם רוב תלמידי החכמים שבעיר, מחו נגד הדבר, וטענו שבכך מעמיסים מיסים על אלמנות ויתומים, שלפי הדין פטורים, ומקילים על בעלי היכולת. אלו מהעניים שנתנו הסכמתם להיטל אמרו שנאלצו להסכים, ומאחר שכבר הסכימו אינם יכולים להתחרט, שכן מי שמפר הסכמה הוא מועל בחרם. השאלה, האם יש לקבל את החלטת הרוב למרות קיפוחם של העניים, הובאה להכרעת ר׳ משה. תשובתו היא חד משמעית:
תקנה זאת לא מן השם הוא זה, דהרי בנידון דידן טובי וחכמי ומנהיגי העיר המסכימים בתקנה הלזו, כלם הם מפורעי המס, ובתקנתם הלזו רצו להקל מעליהם קצת מהמוטל עליהם ולהעמיסו על מי שיש להם קצבה קצובה ועל יתומים ואלמנות ועילא מצאו בתקנתם הנז׳… שכל מגמת פניהם הוא להשתכר…
כי כל שומעיה ישתוממו להעמיס מס על העופות מה שלא היה מימי קדם.
הוא שולל את חוקיות ההחלטה, למרות שהיא נתקבלה על ידי רוב בני העיר, משום היותה שרירותית ומקפחת את העניים. מצד שני אין הוא מתעלם מן הגורם שהביא את הרוב להחליט על היטל נוסף זה: הצורך בכספים נוספים לצורכי הקהילה. הוא מציע, איפוא, שאף אלה הפטורים מצד הדין, יכנסו לפנים משורת הדין ויעשו ״הטוב והישר בעיני אלוקים״ ויתנו מדי פעם סכומים לכיסוי ההוצאות הציבוריות ובכך ימנעו את ההכרח בהיטל הנוסף. אולם כל זה לא מצד הדין אלא ממידת חסידות. החכמים בדורות הבאים, שהתמודדו עם תופעות דומות, כינו זאת בשם ״גזל עניים״, והסתמכו על התקדים של ר׳ משה בנבנשתי. כך, למשל, ר׳ שלמה אמאריליו(ת״י־ת״פ, 1720-1650), דיין בשאלוניקי, התנגד להגדלת ההיטל על הבשר, כי הדבר פוגע בעניים. ר׳ חיים אבולעפיה (ת״כ-תק״ד, 1744-1660), רבה הכולל של איזמיר, גילה רגישות מיוחדת לגבי ״גזל עניים״, שלדבריו ״אין תקנה בהשבון – רק בנפשות״, כלומר, אי אפשר לכפר עוון הגזל על ידי החזרתו, והוא נלחם בשצף נגד הפקעת מחירים שפוגעת בשכבות עניות, וידועות מספר תקנות ממנו בנידון.
הוא מספר שבעירו איזמיר הוטלה גאבילה על ענבים ועל גבינה, שמכסתה הועלתה כמה פעמים בהסכמת הרבנים, ולאחרונה ביוזמת הגבירים. אך חלק מהם ערערו ובאו לשאול אותו אם חוקי לעשות זאת. הוא ענה שגם ההיטל הקודם הוא ״הפך התורה שבערמה עשאוה״, וקבע שיש לצמצם את הגאבילה כפי שתוקנה בימי קדם למען תלמוד תורה. לאחר ויכוחים וקטטות ביטלו את הגאבילה על יין ועל גבינה. ר׳ חיים כותב כי רשאים לחדש הטלתם רק בהסכמת כל הקהל ״כקטן כגדול… ולא עפ״י החכמים הממונים״, ומוסיף כי ״בזמננו אין משגיחין בגזל עניים״. יש בדבריו גם ביקורת על הרבנים בזמנו.
'אמנם היו רבנים שנשארו בודדים מול רבנים אחרים במלחמתם לצדק. כזה היה ר׳ אברהם אביגדור, חכם שפעל בקושטא בשליש האחרון של המאה הי״ח. הוא מספר כי בשנת תקל״ג (1773) התאספו אחדים מפורעי המס והעמידו אחד עשר משגיחים על ההנהגה, ועל ראשם שני חכמים שגם הם מעשירי המקום: ״תורה וגדולה״, והחליטו כי מהעת ההיא ואילך ישולמו המסים לא לפי הערכה, אלא כפי שייראה בעיניהם, וכך תוטל גאבילה על היין לפי שיקולם. חתמו על כך שלושה רבנים, והמשגיחים דרשו ממנו
שגם הוא יחתום, אך ר׳ אברהם התנגד, כי על פי הדין והמנהג יש לגבות לפי ממון ואשר לגאבילה על היין, רוב חכמי העיר נטו לצד הגבירים, והוא התבלט אם לחתום כי ״אחרי רבים להטות״. ניסה להתחמק, לבסוף חתם כאילו כפאו שד ורמז שאינו שלם עם מעשהו, ואם יבוא לפניו דין כזה, לא יורה כן. בנימוקי התנגדותו להעלאת הגאבילה על היין הוא הסתמך על ר׳ חיים אבולעפיה ועל החכמים שקדמו לו, שראו בדבר גזל עניים על ידי העשירים, הרוצים להקל על עצמם.
רבה של איזמיר, ר׳ חיים פאלאג׳י(תקמ״ח-תרכ״ח, 1868-1788) מותח ביקורת על עשירי עירו המסרבים לשלם מיסים לפי יכולתם, ועל מנת לכסות חובות המיסים, החליטו להעלות בשיעור ניכר את הגאבילה על הבשר. הוא מתרעם עליהם כי לא רק שאינם מחזקים ידיהם של לומדי תורה ועניים ומבטלים את הנוהג של חלוקה לעניים בערבי שבתות, אלא שבהעלאת מחיר הבשר הם מעבירים את תשלום המיסים על כתפי העניים. אף כי מההכנסה של הגאבילה יופרש חלק לעניים ולעמלי תורה, הרי ״לא בחר בזה ד׳, ובמקום צדקה ותהי לצעקה, וכי אין לך גזל וחמס גדול מזה״. בספר אחר מביא ר׳ חיים מקורות של פוסקים שהביעו התנגדות להטלת גאבילה, ואפילו לצורך תלמוד תורה, כי כך משלמים עניים כמו עשירים, בסופו של דבר חתם גם ר׳ חיים פאלאג׳י על הסכמת הגאבילה, למרות שזו נוגדת את שורת הדין ולמרות שיש בזה גזל עניים, וזאת רק כדי למנוע מחלוקת. שני החכמים האחרונים נהגו איפוא בצורה דומה.
בין חכמי מארוקו היו גישות שונות בנידון, כפי שעולה מדברי דיינים מצפרו בשנת ת״ץ (1730), בהם הביעו התנגדות להטלת גאבילה. אולם נראה, שבדרך כלל ראו את היתרונות שבמס העקיף, שהרי הוא מיועד להחזקת ת״ת ולמעשי חסד. השיקולים היו איפוא שונים. החכמים שקלו מה מועיל יותר לשכבות החלשות בחברה, וכן באיזו מידה חלוקת המיסים אינה נופלת על שכמם, תוך התחמקות בעלי היכולת מתשלום.
אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי-עמוד 52
מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד
עמדתו של שגריר בריטניה במרוקו.
דרומונד האי שהיה בעל נסיון וקשרים עם השלטונות והכיר את החוגים השונים במרוקו, סבר שבנושא זה שבו האוכלוסייה תובעת ביצועו, לא כדאי ללחוץ על הסולטאן, ובכך לסבך את חיי היהודים ורכושם. ניכר שהוא הושפע מהנימוק שהועלה על ידי פיצ'יוטו ועל ידי מוחמד בן מוחתסר ב-5 במאי 1880 שהוזכר לעיל. יחד עם זאת הגיע למסקנה, כי היות ובשנה האחרונה ההתנכלויות ביהודים צומצמו, והקנאות פחתה, הוא ינצל את ההזדמנות המתאימה כדי להמליץ בפני הסולטאן על ביטול הנוהג שהונהג תוך כניעה למוסלמים הקנאים. חוות דעתו זו העביר לשר החוץ שאישרה במכתבו לשגריר והעתקו לאגודות היהודיות ב-23 במאי 1881 במטרה להרגיען.
מכתב ברוח זו נכתב שוב על ידי שר החוץ הבריטי ב-15 ביוני, בצירוף העתק מכתבו של דרומונד האי בנדון שנשלחו לאגודת אחים בלונדון. יומיים לאחר מכן אישר מזכיר האגדוה א' לוי קבלתם ושביעות רצונו מהחלטתו של דרומונד האי.
האם חל שינוי בשנים הבאות.
גם בשנים הבאות לא חל שינוי. מ' בן עוליל שהוזכר לעיל, דיווח בשנת 1882 על יהודי פאס לקראת פתיחת בית ספר של כי"ח בעיר. בין ההשפלות החלות עליהם התרשם שלילית ביותר מהחובה לחלוץ נעליים, כי בחורף קר ורטוב ובקיץ האדמה והחול לוהטים.
לפי מידע שפורסם בספטמבר 1884, חודשה הגזירה הישנה. יהודים כנראה מצאו דרך להתחמק ממנה, והוזיר הראשי נזף בהם על שלא צייתו להוראה.
בכתבות שפורסמו ב Jewish Chronicle ב-14 במרס 1884 על יהודי מרוקו, מתואר נושא זה בהרחבה. פניית האגודות היהודיות והדיפלומטים הזרים במשך שנים לסולטאן לבטל הוראה זו לא נענתה. היה חשש שאם תבוטל, יתנפלו ההמונים על היהודים, ואין בכוחו של הסולטאן למנוע זאת.
בעיר ואזאן שבצפון מרוקו, שהיא קדושה ותושביה קנאים מוסלמים, נאלצו היהודים, לפי מידע משנת 1884, לחלוץ נעליהם במרחק של חצי מייל מחומת העיר לבל יטמאוה. יהודים זקנים וחולים, היו מכסים רגליהם בגרביים עד שהתגלו, ומוסלמים הציקו להם. יהודי המקום פנו לסידי מוחמד, בנו הבכור של השריף בואזאן, וזה התיר להם לנעול נעליים. הוא אמר להם שאם המושל יציק להם, הוא יגן עליהם. שגריר צרפת במרוקו מ' אורדֶגָה, יעץ את העצה הנ"ל לבן השריף. הוא גילה פתיחות יותר מהסולטאנים. השריפים של וזאן שהתייחסו לצאצאי הנביא, זכו ליוקרה רבה הודות למעמדם הדתי. הם לא הגיעו לשלטון והיו מתחרים של השריפים מבית פילאלי שבידם השלטון. זהו מקרה חריג ולא ידוע כמה זמן נמשך.
י' מטלון, מנהל בית הספר לבנים בטנג'יר, כתב לנשיא כי"ח ב-25 בספטמבר 1884, על מצוקתם של יהודי דמנאת ( כ-120 קילומטר מזרחית למראכש ). זו קהילה בת 600-700 נפש. כפי שמסר לו דוד עמר מדמנאת, שבא לטנג'יר בשליחות הקהילה, המושל מציק להם כבר כשמונה שנים, ובין השאר הם חייבים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח. תקוותו של דרומונד האי לנצל הזדמנות לביטול ההוראה, לא נשאה פרי. לפי עדות שנמסרה לאספה של אגודת אחים בשנת 1885 על ידי יהודי מרוקו שבא ללנודון. מאלצים ההמונים את היהודית ללכת כשהם יחפים. לפי ידיעה שפורסמה ב-25 בדצמבר 1885 הודיע הסולטאן לפני עשרה ימים שיהודים חייבים לחלוץ נעליהם במראכש. לארח מספר שבועות נודע שמושל מראכש חידש חובה זו, חליצת הנעליים גרמה לא רק לאי נעימות וסבל, אלא במקרה אחד גם למוות. יהודי בפאס, שמחט חדרה לרגלו בתחילת 1886 לקה בדלקת וסופו שנפטר.
יחסו האדיש של הסולטאן נוכח התופעה במראכש ובמקומות אחרים, האיץ בשנת 1886 את המועצה המשותפת של שתי האגודות היהודיות בלונדון לפנות שוב לשר החוץ כדי שיפעיל השפעתו על הסולטאן לקיים את הד'אהיר שניתן למונטיפיורי על ידי מוחמד הרביעי.העתקים מהמכתב הופצו לשאר הנציגים הדיפלומטים במרוקו. התחושה הייתה שחלה הרעה במצב היהודים במקום ולא שיפור. במשך שנים נאחזו האגודות היהודיות באירופה בהבטחה שניתנה בד'אהיר זה. אך ללא הועיל.
ב-3 בפברואר שנת 1888 נמסר לשר החוץ על ידי שתי האגודות הנ"ל מסמך הכולל 27 הפליות והשפלות החלות על יהודי מרוקו. בסעיף השלישי נאמר שכאשר יהודים עוזבים את המללאח, הם נאלצים ללכת יחפים וגלויי ראש עד שחוזרים למללאח. בהמשך נאמר שהמוסלמים משתעשעים בכך שמשליכים פחם בוער בדרך שבא עובר היהודי היחף, שברי זכוכית וחומרים אחרים הפוצעים או שורפים את רגליהם. בתגובה של וליאם קִרב י גרין, השגריר הבריטי אחרי דרומונד האי נאמר, שהדבר חל רק בערים הפנימיות, וגם בהן אינה תופעת קבע.
דבריו מאוששים על ידי מקורות שונים, והדבר נתון להחלטה של מושל מקומי. גם החובה לחלוץ נעליים ליד מקום קדוש הייתה תלויה בשרירותו של המושל. בתיטואן למשל, בוטלה חובה זו לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנות 1859-1860, כשהעיר נכבשה על ידי ספרד והוחזרה למרוקו תמורת תשלום גבוה. אבל היא חודשה שוב כפי שנמסר באפריל 1893.
בקבלת הפנים לסולטאן חסן הראשון בביקורו בתיטואן בספטמבר 1889, הלכו לקראתו גברים ונשים יהודים שנשאו דגלים וקראו קריאות ברכה לסולטאן. הם נדרשו לחלוץ נעליהם. אצל המוסלמים חליצת נעליים היא ביטוי של כבוד, ואילו היהודים ראו זאת כגזירה וכחלק מתנאי ההשפלה.
בטנג'ר ובערי החוף
בשנות ה-70 של המאה ה-19 היו הקלות בקשר להגבלה זו ואחרות בטנג'ר ובכמה ערי חוף, הודות לנוכחות אירופית. בידיעה מ-28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, אחיהם בפאס בצאתם מהרובע שלהם חייבים ללכת יחפים. סמך לכך גם ממכתבו של דרומונד האי ב-30 בדצמבר שנת 1879 לאגודת אחים. לדבריו חל שיפור בשנים האחרונות במצבם של יהודי טנג'יר הודות לגידול במסחר ונוכחותם של קונסולים זרים. לדבריו : לפני 33 שנים יהודים נאלצו לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד בטנג'יר, ואילו עתה שופר המצב.
מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמוד402
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005
תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה
לפי תקנות המגורשים בקהילת פאס, שעברה שני שלבים, האב חייב לשכור מינקת ״הן לבנו הן לבתו עשרים חדש״. בהמשך נאמר כי חל שינוי ״ראינו לתקן שההנקה לנקבה תהיה שמונה עשר חדש ולזכר עשרים חדשים״. חתומים על התקנה שני חכמים (׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כו, דף ה ע״א).
וכך מופיע בנוסחאות אחרות של התקנה בנידון: ואם מתה האשה, הבעל חייב להשכיר [לשכור] מינקת לבנו עד עשרים חודשים ולבתו עד יח חודשים. נראה דזה דוקא אם מתה היא, אבל אם מת הבעל, צריכה להניק לבן כד חודש ולבת יח חודש (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דף פג, ע״א).
אם מתה האשה והניחה ולד קטן שעדיין צריך לינוק, מכריחים בית הדין לאב להשכיר [לשכור] לו מינקת עד שיהיה הולד זכר בן עשרים חדשים והנקבה בת שמונה עשר חדשים (יעקב בן מלכא, ׳נר מערבי׳, סי׳ לב).
ר׳ חיים משאש הביע תמיהה על ההבחנה בין תקופת ההנקה לבן לעומת הבת, כי הדבר מנוגד לתלמוד (׳לקט הקמח׳, דף קעו).
נימוק להבחנה בין זכר לנקבה. רחל אשתו של ר׳ דוד צבאח נתנה טעם להבחנה זו בעקבות תשובה שהשיב בתרצ״ד (1934): ״הזכר בשביל שהוא נימול ויוצא ממנו דם המילה לכן הוא חלוש, וצריך כד חודשים לינק כדי להבריא, לא כן נקבה לא חסרה כלום לכן די לה ביח חודשים, ואמרתי לה יישר כחך״(׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ פו, דף מג ע״ב).
החכם שלח את ספרו לר׳ יוסף בן נאיים, שמצא תשובה זו. הוא שיבח את חוכמתה של אשת ר׳ דוד צבאח, והוסיף נימוק אחר והוא: כי הנער לומד תורה והיא מתשת כוחו של אדם, לכן הוא צריך לינוק זמן ממושך יותר (׳שארית הצאן׳, ח״א, סי׳ ח, סג). הנקה של יח חודש נזכרת במשנה גטין פרק ז, משנה ו, כדעתו של ר׳ יהודה, לעומת דעת חכמים שגרסו שתי שנים, אבל ללא הבחנה בין זכר לנקבה.
האם אלמנה מניקה רשאית לעבור לעיר אחרת. על כך חלוקות הדעות בין שני חכמי שלוניקי המובאים על ידי ר׳ יצחק אבן דנאן, ״אם מת הבעל תוך זמן ההנקה והאלמנה רוצה ללכת לעיר אחרת, אין כופין אותה שתשב באותה העיר״. כך דעתו של ר׳ יוסף בן לב, ח״א כלל יא סי׳ נה, לעומת הרשד״ם [ר׳ שמואל די מדינה] בתשובותיו ח״א, סי׳ קכג: ״דכופין אותה לשבת באותה העיר עד זמן ההנקה״. בסיום תשובתו הוא כותב:
ואל תתמה שהרי אשה זו משועבדת להנקת הילדה הזאת ואינה יכולה להינשא מפני חשש שלא תעכור חלבה… כ״ש [כל שכן] שנעכבנה שלא תצא מן העיר אשר הילדה עומדת שם. והיא ג״כ אדעתא דהכי [בהנחה זו] נישאת מתחלה לילך שם להניק בניה ובנותיה. וכמו שבחיי בעלה לא היה יכולת בידה לומר לו שתוציא אותה משם (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, דף טו,ע״א, אות ה).
קרובות משפחה מניקות
נשים שהניקו שני תינוקות. בתשובות ר׳ ש״י אביטבול מדובר על גרושה שהניקה את בתה ואת בן אחותה כי לא מצאו לו מינקת (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד).
לפי פסק דין בשנת תמ״ר (1880) אשה גרושה הניקה את בתה ואת בן חברתה (יעקב בירדוגו, ׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ כח).
לפי מקור בשנת ישיש״ו(1866) תינוק אחד שמתה אמו תוך עשרה ימים ללידתו, והניקתו אחותה (ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ קלד).
סבתא הניקה נכדתה כשהאם נפטרה. אם האם נפטרה, אם אמה היתה מניקה את נכדתה. ״הבת הנז[כרת] לא הכירה אמה מעולם כי אם אמה שהיתה מניקה אותה ותהי לה לאומנת״(יעב״ץ, ׳מוצב״י׳ ח״א, סי׳ קסח).
מקורות נוספים על סבתא שהניקה את נכדתה: יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ פח. כך גם בגאבס שבתוניסיה כשהאם המניקה התגרשה, מסרה את התינוק לאמה להניק: (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ל, דף קח ע״ב).
תשלום דמי הנקה לאלמנה. בית דין בהרכב ר׳ יהודה בן עטר, יעקב אבן צור ור׳ שלום אדרעי דן בגובה התשלום להנקת תינוק שאביו נפטר, לאחר שבא כוחו של יתום מאב בא לבית הדין בקשר לשכר ההנקה שיש לשלם לאמו של תינוק. האם טענה שהסכום שקצבו לה להנקת התינוק בן שמונה חודשים, המתחיל ״להתחנך לאכול דגן וביצים וכיוצא״, אינו מספיק.
בפסק דין שנכתב באייר תצ״ב (1732) התחשבו החכמים לא רק בדמי ההנקה, אלא גם בהוצאות הכרוכות בהכנת מזון, כמו ביצים ולביבות עשויות מדגן ושמן ובורית, ״כי התינוק חלוש״. גובה התשלום נקבע עד חג הסוכות, ואחר כך ידונו מחדש. לא נאמר כאן מי ישלם לה (מוצב״י, ח״א, סי׳ קפז).
שכירת מיניקות
כתוצאה מחולשה פיסית של היולדת, מחסור בחלב, תמותת נשים בעת הלידה, או זמן קצר אחריה, נאלצו הבעלים למסור את התינוק לקרובה, או למינקת שכירה שתיניק את התינוק במקום האם. יש אזכורים במקורותינו כי הנקת תינוק שאינו של האם הביולוגית היא מעשה חסד, וכי קיים קשר רגשי בין התינוק ובין המינקת. במדרש תנחומא, מהד׳ באבער דף נח ע״ב: ״תחילתה של תורה חסד ואמצעיתה חסד, מנין? שנאמר ׳ותמת דברה מינקת רבקה׳ (בראשית לה, 8). כיון שמתה מה כתיב [באותו פסוק] ׳ויקרא שמו אלון בכות׳. והיה יעקב יושב ובוכה עליה״.
היו גם מיניקות שתבעו שכר על ההנקה והדבר לגיטימי. חכמי צפון אפריקה דנים במקרים כאלה. ר׳ שלמה אביטבול מצפרו דן במעשה זה: מכלוף אסולין כשנולד לו בן תכף מתה אשתו מסעודה בת ר׳ אהרן שלוש, ואמה, אשתו של ר׳ אהרן, היתה מניקה את הילד הנולד. השאלה שעלתה האם עליו לתת שכר הנקה. התשובה חיובית (׳מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ יו״ד).
אשה באלג׳יריה במאה ה־19 אם לארבעה בנים, היתה מניקה בעצמה, וגם שכרה מינקת כי לא הספיק החלב שלה. בעלה נפטר ״והניח אשתו מעוברת ואחר מיתתו ילדה בן והניקה אותו מעט ימים, ומכח שהיתה חולה שכרה לה מינקת״ (מרדכי גיג, ׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).
משאלה שנשאל ר׳ יוסף בירדוגו ניתן ללמוד שהיו נשים עשירות ומפונקות שהיה להן חלב, ובכל זאת שכרו מינקת. ״בדבר אשה שלא הניקה מעולם אלא על ידי מינקת כמו שרגילין בני משפחתה להיותם עשירים״ (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).
אשה פנויה הניקה. ר׳ שלמה בירדוגו כתב על ״אשה אחת פנויה המשיכה חלב מדדיה על ידי סמים ותרופות כדי להניק בן איש אחד שמתה אמו״ (׳די השב׳, אהע״ז, סי׳ ט).
אם האם חולה על הבעל לשכור מינקת. כך כתב ר׳ דוד צבאח, בהקשר לבעל שאמר כי ״כל זמן שאשתו חולנית יביא הבן אצלו לשכור לו מינקת כי מתפחד פן יהיה ניזוק ממה שיונק מדדי אמו, פן חס ושלום תדבקנו החולי של אמו״. אבל הדבר מחייב חוות דעת של רופא, שיאשר כי החלב שלה מזיק לתינוק (׳שושנים לדוד/ אהע״ז, סי׳ כח, דף יג ע״א).
יתום מאם מי ישכור לו מינקת – האב או אם אמו? ר׳ משה טולידאנו דן בתינוק שמתה אמו ורוצה אם אמו לגדלו בחיקה ותשכור לו מינקת. ואביו אומר אין לך רשות בבני, אני אגדלנו ואשכור לו מינקת. החכם הסתמך על שאלה זהה שנשאל הרשב״ץ (תשב״ץ, ח״א, סי׳ מ), ומסקנתו שהאב קודם לאם אמו(׳השמים החדשים׳, הלכות גיטין, דף לא ע״ס, סימן ד. ראו גם ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, סי׳ קלד).
בפסק דין שנכתב על ידי ר׳ שלמה בן שטרית בשנת תרל״ח (1878) מדובר באם שנפטרה והשאירה בת קטנה יונקת. בחלוקת הנכסים בינו ובין יורשיה ממשפחתה, מופיעות ההוצאות לשכירת מינקת, נוסף להוצאות קבורה ותכריכים שיש לנכות, לפני שמחלקים את הרכוש (׳עדות ביעקב׳, חו״ם, סי׳ קיד).
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 126
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד
שיטות הלימוד
בתוכנית הלימודים היו נהגים מקובלים, תוך שינויים אישיים בין מלמד למשנהו. הילדים למדו קריאת האותיות והתנועות, אחר כך המילים, הפסוקים, הפרשה ותרגומה לערבית יהודית, ידיעת טעמי המקרא, והתפילה, על ידי שינון במקהלה.
בגיל שש היה הילד קורא בשמחת תורה את סיומה של התורה החל ב'מעונה אלהי קדם,. בשלב מתקדם למדו ספרי הנ״ך, משנה והלכות, וכתיבה. בכמה מקומות למדו 'חק לישראל'(שלמה אבן דנאן, יאשר לשלמה׳, סי, סג).
שיטת הלימוד האופיינית לימי הביניים ועד הזמן החדש בחברה היהודית כמו בחברה המוסלמית היתה מבוססת על זכירת טקסטים בעל פה. גם את התפילות היו הילדים לומדים בעל פה, כדי שידעו להתפלל ללא סידור. הדבר חייב שינון וחזרה רבה על חשבון ההבנה ולימוד חומר רב יותר. בין פורים לפסח למדו את ההגדה ואת שיר השירים, והילדים הגדולים למדו פרקי אבות, משלי וספרי הנביאים בתרגום לערבית.
באמונה העממית היו אמצעים לחיזוק הזכירה, כדי שהילד לא ישכח את תלמודו. האמינו כי אם יאכל תערובת של פלפל, זנגוויל ודבש במשך שבוע, יזכור כל מה שלמד, ואם יאכל זאת במשך שבועיים יזכור כל מה שישמע, ואם שלושה שבועות – לא ישכח לעולם כל מה שישמע. כדי לקלוט את הכתב העברי בקלות היו משקים את הילד מי בצק.
לפי הדו"ח של פיצייוטו על קהילת טנגייר, חינוך היה הצד החלש של קהילה זו. לעשירים היו שלושה בתי ספר פרטיים, שההורים שילמו בהם שכר לימוד, בהם היו לומדים תנ״ך בתרגום לספרדית ותפילות. לעניים היה בית ספר נפרד ובו 100 ילדים, והמורה קיבל את שכרו מקופת הקהל. פיצ'יוטו הציע שילמדו דקדוק ולשון ערבית, אם כי היהודים חששו שהשלטונות לא יאפשרו את לימוד שפתם.
מצב דומה היה בתיטואן, ולדברי פיצ'יוטו בעבר היה תלמוד תורה על חשבון הציבור ולמדו בו כ־100 תלמידים, אבל עתה אין כל חינוך ציבורי. 400־500 ילדים עניים מסתובבים ברחובות, שאינם יודעים א״ב. הוא הביע תמיהה בפני הרב הראשי, שבקהילה בת כ־8,000 יהודים לא דואגים לחינוך לילדי העניים, והרב ענה שאין כסף. לדבריו, היה חינוך לבני העשירים ששילמו שכר לימוד. הילדים למדו ׳פרשה׳ מתורגמת לספרדית. דעתו היתה, שהמורים חייבים לקבל גם כמה ילדים עניים.
בצפרו ניתנה תשומת לב ללימוד התינוקות ובני הישיבה על ידי חכמי המקום:
ר׳ משה בן חמו (1625־1710) הדריך את המורים בדרכי לימוד נאותות ודאג לספרים. אחריו ר׳ שאול ישועה אביטבול (1739־1809) קבע את ארבעת שלבי הלימוד, החל מקריאת האותיות עד קריאת התורה עם התרגום. שיטה זו התמידה עד ימינו. ר׳ שאול היה גם מפקח על המלמדים. הוא תבע מהקהילה לשפר את מעמדם הכלכלי של המורים, שהתארגנו ב־1783 והעמידו תביעות. הם איימו שאם לא יתקבלו תביעותיהם הם ישביתו את ההוראה, והצליחו במאבקם.
ביקורת על ה'צלא׳ נכתבה על ידי ר׳ ישועה עובדיה מצפרו (1872־1954), בהקדמה אוטוביוגרפית לספרו ׳תורה וחיים,. נצטט כמה משפטים אופייניים:
ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל היום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים, בכותלים ובספסלים, ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו, ושם אוכלים ארוחת הצהרים בלי נטילת ידים… ומצב המלמדים היה בלי משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם, ושכרם היה ביד אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב, ובני העניים בלא כלום… ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה… כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעיפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר שאז נפקע החוב… ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקוה לפרנס עצמו וגם להסתיע בעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות.
הוא מסכם, כי תוצאות החינוך דלות, ירש שלא היו יודעים אף צורת אות׳.
התנאים העלובים והצפיפות במראכש תוארו בדו"ח של שליח כי״ח, שפורסם ב־1877. לדבריו, שמונה עד עשרה בתי כנסת בעיר משמשים גם בתור תלמודי תורה, בתנאים מחרידים. 120 ילדים יושבים בחדר על סמרטוטים, ולומדים במקהלה. הגדולים לומדים גם תלמוד, כתיבה וחשבון.
מכנאס: לפי דו״ח ב־1900, מי שהשיגה ידו שכר מלמד פרטי לבנו, ומי שלא היה בידו שלחו ל'צלא,, שם למד הילד מקרא, נביאים וכתובים ואחר כך תורה שבע״פ. והיו שאף ל'צלא׳ לא שלחו את ילדיהם, ׳ונמצא ריק מכל וכלי (׳תקנות מכנאם׳, עמי תכג).
במוגדור מסוף המאה ה־19 ואילך למדו ילדים גם לשון ערבית, כפי שכתב ר׳ שלמה אבן דנאן (1848־1929), והודות לאינטליגנציה שלהם הם התקדמו בלימודיהם. מאות מילדי העניים והיתומים היו מקבצים נדבות ברחובות. דיווחים דומים הגיעו ממקומות אחרים, ובכפרים היה המצב דומה. לפי מידע ב־1904, 50 ילדים היו יושבים בחדר ליד בית הכנסת וחוזרים על דברי המורה.
בפאם ב־1903 היתה תוכנית שהילדים ילמדו בבניין גדול ומרווח. אבל ההורים התנגדו לכך ואמרו, שבבניין הגדול תשלוט עין הרע, ואילו בחדרים הקטנים והעלובים לא שולטת עין הרע.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד-עמוד 105