ברית מס 23 בעריכת מר אשר כנפו-2005-מדריד-משה בן הראש-מתוך הרומאן "בשערי טנג'יר"
משה בן הראש
מדריד
פוֹרְטוּ/מֵסְעוֹד
מתוך הרומאן "בשערי טנג'יר"
אני מצפה למשהו שיקרה, מצפה למשהו תמיד. והנה כשמשהו קורה אני רק מצפה למשהו אחר. שלושים שנה לא הייתי בתטואן, לא הייתי שם. זה תמיד היה שם, שם תמידי, שם שלא נגמר, שם של העבר, שם של השכחה, שם של הזיכרון. שלושים שנה ברחתי מן הנסיעה, אומנם אלברטו סיפר לי שהיה שם, אמר שהיה נהדר שם, שהוא נהנה מכל רגע וזה היה כמו חלום. אבל אחרים, רבים אחרים, סיפרו על לכלוך, על כך שכל העיר אינה שווה כלום, ש״זה מלא ערבים״, כאילו לא היו ערבים שם מעולם. ואולי הם לא היו, הם לא היו חלק מן החיים שלו, על אף שחיו אתנו, לידינו, הם היו תמיד מעגלים משיקים שאינם נכנסים לחיינו, הם היו יקומים מקבילים, שכל תפקידם היה לספק לנו את צרכינו, אם זה היה עוזרת, תפוזים או דגים. ואנחנו היינו לדידם אותו הדבר, אלה שמזיזים את המסחר, אלה שמספקים עבודה. הם מתגעגעים אלינו, הם שואלים למה עזבנו, מה היה לנו רע, ובאמת איני יודע. לא לכולם היה רע, אבל היו אחדים, כמו אימא, כמו סבתא, בעיר – הנשים -שחשו אי נוחות תמידית, הם דיברו על ישראל כעל משהו הכרחי, תמיד הנשים, הנשים הן אלה שהחליטו לעזוב לישראל; הגברים, כמוני, העדיפו משהו יותר מוכר, מדריד, פריז; מי צדק איני יודע אך כשהגעתי לישראל לביקור ב-1977 חשתי שזה היה מאוחר בשבילי, מאוחר כדי לשנות את חיי עד כדי כך שאוכל לוותר על מדריד, על הריח של הקלמרי, על דיבורים מסביב לטאפה, זה היה מאוחר מדיי, אמרתי לאבי, אמרתי לאימי, הוא הבין, היא לא. היא רצתה אותי לידה, הוא היה מעדיף להיות במקום אחר, בפלמה דה מיורקה, שם בן דוד רצה להביאו כדי לנהל מלון, או לקנות מלון, או בקנדה, ״זה לא בשבילנו,״ אמר לי כמה פעמים, ״אני מבין אותך, זה אולי בשביל הדור הבא, הנכדים, כן בשבילם זה יהיה יותר טוב, אבל אני רואה את אחיך, את אחותך, ואף אחד כאן לא ממש בבית שלו, אף אחד לא ממש מצליח, אפילו אחיך איסקה שלא הולך בתלם, הוא מסתדר יותר טוב בניו יורק.״ לא הייתי מאמין על ניו יורק, אולי אני מבין שנסתדר טוב יותר במדריד, אפילו פריז מאשר בירושלים – אבל ניו יורק, האם זה לא רחוק מדיי? אולי לא, הכי רחוק שבו מישהו שנולד וגדל במרוקו יכול להגיע זה ירושלים, היית מאמין? ואת זה אמרתי בקול רם, ממש בקול רם ביושבי במטוס ליד סילביה, אחותי האהובה. ״מה?״, היא אמרה. ״מה הייתי מאמינה?״
״ אני לא יודע, אני לא מפסיק לחשוב, לא מפסיק לחשוב, מה המשמעות של כל הנסיעה הזאת, ומה אנחנו מחפשים, אח, אח שלא ידענו עליו, אולי אנחנו מחפשים אח שמת, אולי הוא מת כבר, אנשים מתים גם צעירים כפי שאנו יודעים, שלושים שנה זה הרבה זמן, ובמרוקו עם כל הסמים, לכי תדעי כמה אנשים נרצחים.״ ״אני גם חושבת כל הזמן.״
ביקשתי וויסקי מן הדיילת, בקבוק שלם, כוסות וקרח. הזמנתי את כולם. על אף שה 6&1 לא היה הוויסקי האהוב ביותר על כולנו, הרי שכולנו אהבנו וויסקי, ושמחנו לשתות קצת על מנת להפיג את המתח.
1974. וכן התפרקה החבילה, חלק לירושלים ואני נשארתי במדריד ללמוד, לגמור את לימודי הרפואה. אחר כך החלום הלך והתרחק, המרחק בינינו הלך וגדל, השפה השתנתה, השפה שלהם, שלי, השפה של אחיי. הם דיברו על דברים שלא הבנתי, שלא יכולתי להבין, שלא רציתי להבין, אפליות, חוסר הבנה, קיפוח, גזענות, אבל אימי לא רצתה לשמוע על הגירה למקום אחר חוץ מירושלים, הרבה פעמים אמרתי להם שיבואו למדריד, כאן תסתדרו הרי, כסף זה גם לא הבעיה, אבל שנה רדפה שנה, תירוץ רדף תירוץ, האחים הקטנים אולי כבר היו פחות מסתדרים במדריד מאשר אם היו מגיעים אל העיר מיד עם עזיבת תטואן. יש להם חברים חדשים, אמרה אימי, הם מדברים עברית וזה מה שחשוב, חשוב שנדבר עברית. אולי זה נכון, אבל חברים רבים לא היו להם, את זה אני יודע, את זה תמיד ידעתי. חלק מן החברים נמצאים כאן, במדריד, משפחה, חברים מבית הספר, ואני לא יודע למה אני חושב על כל זה שוב ושוב. אולי על מנת לברוח מעצמי, מהמצב בו אני נמצא, ממות אבי, מן הצוואה המוזרה שלו, אני רץ במחשבות שלי. כל פעם אני מתחיל לחשוב על האח המוזר הזה, חצי אח, מה אומר לו כשאפגוש אותו, מה, אולי פשוט כלום, זה אני שצריך לדבר, אני האח הגדול, אני צריך לתת את הנאום, הנה אתה, אתה יוסף, אתה הבן של אבי, מעולם לא ידעת שיש לך אבא, אבל הנה הוא זכר אותך וביקש שתהיה חלק בירושה, זהו, רשמי ביותר, פשוט תהיה חלק בירושה, תחתום כאן, תקבל מאה אלף דולר בערך, אולי קצת יותר, וזהו, אנחנו אחים, תודה רבה, אנחנו ממש מאושרים שפגשנו אותך ולא ניפגש יותר. תקבל את השיק מעורך הדין, בתוך חודש חודשיים, עד שנסדיר את כל העניין מבחינה חוקית. זהו.
אולי כך ואולי… מה? אתחיל לבכות, אני אגיד לו שהוא המחליף של ישראל, זה שנולד באמצע מלחמת ששת הימים ומת בלבנון, הוא היה הישראלי היחיד במשפחה הזאת, הוא אהב את הארץ את השפה, הוא היחיד והוא מת בלבנון, ועכשיו אתה יוסף, אתה יוסף, האח שלי, אתה מבין, אתה אח שלי זהו, הבנת.
כך זה יקרה, אולי זה בכלל לא יקרה, אולי נאתר את כתובתו ונשלח לו מכתב, מכתב זה הרבה יותר פשוט, מה אני, אני בן 47, מה אני צריך אח עכשיו, יש לי כבר בן, מה אני צריך אח, בשביל מה, מה אני צריך אח, ״מה אני צריך אח?״ ״את זה כולנו שואלים.״ אמרה לי סילביה,
״באמת מה, אני חושב על זה שאולי פשוט נאתר את כתובתו ונשלח לו מכתב, אם הוא מסכים אז הוא יענה עם מכתב של עורך דינו, אם לא, לפי הצוואה עשינו את המוטל עלינו, לא?…״
״אתה לא חושב שאולי אבא רצה שנפגוש אותו, לא חשבת על זה?״ ״אני לא יודע מה הוא רצה, עכשיו הוא מת ואי אפשר לשאול אותו. או אולי את דיברת איתו והוא סיפר לך על זה, הרי הוא היה הכי קרוב אלייך ואל רות, לא אליי, לא כל כך אליי, הוא דיבר אתך על זה.״
״לא, אף פעם, לא ממש, אבל יש כמה משפטים שהוא אמר לי שאולי מתקשרים לעניין הזה, אולי עכשיו יש להם מובן אחר, אולי כן, ואולי אני סתם ממציאה, הוא אמר לי לפני שנה שאם הוא ימות לפני אימא, אז אנחנו נצטרך לדאוג לה, והוא לא התכוון לכסף, הוא הדגיש שהוא לא התכוון לכסף, לפעמים הוא היה אומר לי שהוא הותיר במרוקו הרבה יותר מכסף. היו לו משפטים מוזרים כאלה שאולי עכשיו מקבלים מובן אחר.״
הנה מגיע האוכל, סילביה שואלת אם הוא כשר והדיילת הספרדייה מאיבריה אומרת שכל הארוחות הן כשרות, יש במה להתעסק בטיסה. האוכל יותר משהוא מספק רעב כלשהו בא למלא בטיסה עיסוק לשעות הרבות ללא מעש בתוך המטוס. אך המחשבות לא עוזבות אותי גם כאשר אני מנסה במיטב מיומנותי לפתוח את הארוחה מבלי לשפוך דבר עליי או על אחותי, עדיין נשאר קצת וויסקי, אבל הארוחה תפלה בצורה בלתי רגילה, לא כמו ארוחות של אייר פרנס בדרך לניו יורק, הנה הוא מגיע מניו יורק, איסקה, ההומאופט שלנו, בטח יתחיל לדבר איתי עוד פעם על הרעלים שאני נותן לפציינטים שלי, ואני אתווכח איתו על הכדורים של סוכר שהוא מספק להם, אבל האמת היא שאני פחות ופחות נותן אנטיביוטיקות לחולים שלי, וגם פחות תרופות, הרי בסופו של דבר תשעים אחוז מהם רוצים יותר לדבר על הבעיות שלהם מאשר לטפל במחלה כלשהי, גם הם, מתברר, לא אוהבים את התרופות ויותר ממחציתן מגיעות לפח הזבל. זה די נחמד להיות רופא משפחה, יש יותר זמן לדבר עם החולה מאשר רופא כללי, אפשר לפעמים לדעת על הסיפור המשפחתי, וזה מעניין במקרים רבים. הוא היחיד שנסע לתטואן מאז עזבנו אותה, והוא אמר שהכסף בכלל לא דחוף לו, אבל הוא רוצה לבוא אתנו שוב, לראות אותנו בעיר. הרי הוא צודק, כל הזמן הזה ברחנו מן העיר, כולנו, ברחנו, כאילו היינו כולנו אשת לוט ואם רק נביט אחורה ניהפך למלח, מה כל הפחד הזה, הרי ממדריד או מפריז מדובר רק בטיסה קצרה לטנג׳יר, ונסיעה של שעה, אפשר היה אפילו לנסוע לסוף שבוע, זה מה שביקשה כל הזמן אשתי, אז בימים ההם בהם אהבה אותי, היא ביקשה שניסע לסוף שבוע, תשובתי תמיד, מה יש לי לחפש שם, ניסע לפריז, לניו יורק, למדידה, לסרי לנקה, להודו, למדרס, לטהרן, לכל מקום, לכל מקום ולא למרוקו, ואני לא הייתי היחיד, זו הייתה תשובת אבי ואימי, וכל אחיי, מה יש לנו לחפש שם? הכל, אני אומר, הכל יש לנו לחפש שם.
״אתה מתרגש לחזור לתטואן?״
״לא מדובר בנסיבות הכי מתאימות. לא יודע, כל הזמן ברחתי מזה, אבל ידעתי שיום אחד אני צריך לנסוע לשם, לסגור מעגל, לסגור פרק. לא חשבתי שזה יקרה כך, שאני אלך לחפש חצי אח עליו איני יודע דבר, אני לא יודע אם זה הרגע, אבל כנראה שכן, כי אנחנו נוסעים לשם, תל אביב מדריד מלגה, תל אביב מדריד מלגה… המסלול ההפוך לנסיעה של 974ו, אומנם אז כבר הייתי במדריד אבל כבר קראתי מליון פעם בספרי אלברטו על הבוקר הזה בו הוא קם פתאום בשחר ברססינגה ונסע לסאוטה. כאילו הייתי שם. איך את זוכרת את זה?״
״אני שמחתי דווקא, אל תשכח שזה היה אחרי ניסיון ההפיכה של אופקיר, היו הרבה ניסיונות להרוג את המלך באותה תקופה, ואנחנו פחדנו שאם דבר כזה יקרה, זה הסוף שלנו. אז זו הייתה הקלה. אני זוכרת שהערתי את ישראל והחזקתי אותו ביד, חצי רדום נוסע לאוטו, אימא החזיקה בידיה את רות ואבא דיבר עם הנהג, בזמן שהזריחה החלה בים. זה היה מרשים. פחדנו קצת בגבול, חשבנו שאולי יקרה משהו, אבא נתן שוחד כרגיל כדי לעבור את הגבול וכולנו היינו צריכים לומר שאנחנו נוסעים לחופשה בפלמה דה מיורקה, בסופו של דבר הגענו לפלמה דה מיורקה לפני שנתיים, אבא ואימא, אני ובעלי, וגם רות ובעלה הגיעו, היה מאוד נחמד, חבל שלא באת, זה היה חופש מקסים.״
פתאום שתקה, דווקא כשחשבתי שהיא תתחיל לתת לי פרטים, משפטים, זיכרונות מן הנסיעה החצי משפחתית, היא שתקה. הכל אצלה מסודר היטב בראש, הבית, הבעל, שלושת הילדים, יציבות צרפתית טיפוסית, הכל ביטחון, האיפור נותן ביטחון, פריז, הסקוריטה סוסיאל, הבית, שתי המכוניות, הבעל וביטוח החיים שלו, הילדים ילכו ללמוד באיזה אקול גבוה, הכל מסודר, ואני בלגן אחד גדול, הנישואים שלי בבלגן אחד גדול. אף אחד לא יודע על זה, אף אחד לא יודע מה אני עובר, והם אולי עדיין חושבים שאני עדיין באהבתי הגדולה, בתוך האהבה שלא נגמרת. ואולי הם גם חושבים שאני לא צריך את הירושה, שהכסף של אשתי מספיק לי והמשכורת כרופא משפחה, מספיק למה? למשכנתא של הבית ברחוב פדרו טיישרה, למכונית החדשה, למחשב של הילדה, מי יודע למה מספיק ולמה לא, זה לא מספיק לייצר אושר, זה לא מספיק להחזיר את הרגשת החום של יום חג, כאשר חוזרים מבית הכנסת לבית ויש ריח של מאכלי החג, הבית כולו נקי, הנשים לבושות במיטב בגדיהן, אולי אז הייתה משמעות לחיים, אולי רק אז, אבל מי יודע על מה חשבו הוריי, על מה הם חלמו, אולי גם הם פחדו לא לגמור את החודש, או פחדו שלא ייצאו מן העיר בזמן ותהיה מהפכה נגד המלך והכל יתמוטט. בכל אופן בגיל עשר זה היה נראה לי שיא הביטחון, שיא הבהירות, אני מעולם לא שמעתי את אימי דואגת לכסף, כמו אשתי, ויש לנו אולי יותר ממה שהיה להם אז, ויש לנו רפואה ציבורית ורפואה פרטית ואת כל הביטוחים בעולם, ואנחנו לא מרוצים, היא רצה למספרה הכי יקרה בגרן ויאה, לחנות הבגדים הזאת והזאת, איני יודע לאן, אני רק רואה את כרטיסי האשראי תופחים ואני לא יכול לומר כלום, כלום, זה גם הכסף שלה, הבית הוא לא מקום בטוח, לא בטוח כפי שנראה פעם, זה היה נראה כמו סמל הביטחון, כמו סמל החירות, המקום שאליו תמיד ניתן לחזור כשהשמים סוערים, יותר כסף ופחות ביטחון, ככל שיש יותר כסף יש פחות ביטחון, ככל שיש יותר שירותים, יותר דברים שברורים מאליהם, כך הפחד לאבד אותם הולך וגדל. אולי היא תחבק אותי, אני רוצה שאחותי תחבק אותי, למה שאני לא אעשה את זה, אני פשוט יכול לכרוך את ידי סביבה, היא בטח תשמח, אבל אני לא יכול, לא יכול לחבק, לא יכול לתת אהבה. אני מחייך אליה, אחותי, אני רוצה לומר, אחותי, איפה האהבה שאהבנו כשהיינו ילדים, איפה החיבוקים שחיבקנו, איפה הריבים שרבנו, איפה הטיולים שטיילנו, איפה אנחנו, למה אנחנו כל כך רחוקים, ירושלים, פריז, מדריד, ניו יורק, מפוזרים על פני תבל, חמש מאות שנה המשפחה שלנו חיה באותו מקום, מרחק של שני קילומטרים רבועים, עברנו מבית לבית, אבל היינו תמיד באותו מקום חמש מאות שנה, ועכשיו אנחנו במרחק של חמשת אלפים קילומטרים, העולם נהיה אולי קטן, אפשר לבקר אבל אנחנו רחוקים, אני רוצה לבוא אלייך לבכות לך על אשתי, לומר לך כמה העניין קשה אחותי, אבל אני לא יכול לקחת מטוס בשביל זה. גם שם, כשאנשים היו קרובים כל כך הרבה היה נדחק לשכחה, אנשים אז לא דיברו, וזהו, היו בעיות שלא דיברו עליהם.
נפגשים בחתונה, בהלוויה, נפגשים בברית מילה, אולי באיזו חופשה לכמה ימים, ואז הכל מנסים להיות שמחים, מנסים לא לדבר יותר מדי על הבעיות הקשות, על החיים הנפרדים, על המרחק, המרחק שהולך ומתעצם דווקא כשאנחנו נפגשים, כי אז, רק אז אנחנו רואים אותו, אנחנו רואים עד כמה כל אחד הלך לכיוון אחר, עד כמה כל אחד הלך לשפה אחרת, תרבות אחרת, אלברטו יתחיל לדבר איתי על הבעיות עם האשכנזים, מה אני יודע על זה, אני מניח שהוא צודק, אבל מה זה נוגע לי, את תדברי על הכלב החולה שלך, ואיסקה על הומאופטיה, ורות, על מה אדבר איתה, על הילד הבא שלה, בת שלושים, ושישה ילדים, מה היא עושה כל הזמן, רק ילדים, הבעל שלה לומד בישיבה של ש״ס ועושה ילדים, חיים קצת מהכסף של המשפחה, הביטוח לאומי, ועושים עוד ועוד ילדים, מה אני יכול בכלל לדבר איתה, על מה, על השמלות של אשתי שעולות כמו מה שהיא מבזבזת בחודש על כל ילדיה, עולם עקום, ממש מוזר, מתי ראיתי אותה לפני ההלוויה, לפני חמש שנים, ועכשיו היא לא יכלה לבוא אתנו, ודאי, היא בחוש השמיני, לא יכולה לעלות על מטוס, היא שצריכה את הכסף יותר מכולם וכמה שיותר מהר, וישראל מת, מת לגמרי, בלי ילדים, מת והלך, איתו אני יכול לדבר, אני לא צריך מלים בשביל זה, אפילו לא מחשבות. מוות למען מדינה, מוות עם משמעות, יש לזה משמעות.
נגמר האוכל, אפשר להחזיר את המגשים האלה, אני רואה את האנשים שחרדים ממטוסים, הם זזים עצבניים, חלק מהם היו יושבים פעם באזור המעשנים ומעשנים כמו קיטור כל הטיסה, עכשיו הם רק יכולים לזוז, לנוע, להזיע… הדיילת מחייכת חיוך מאולץ, הסימן המסחרי של איבריה, אני אף פעם לא מבין איך זה יכול להיות שדווקא העם שצוחק בטבעיות הכי גדולה בעולם מצמיח דיילות שאף פעם לא מסוגלות לחייך חיוך לא מאולץ, זה מפתיע אותי יותר מטיסה לטיסה, וזה עוד יותר גרוע בטיסות הפנימיות. מעניין מי בוחר אותן.
ברית מס 23 בעריכת מר אשר כנפו-2005-מדריד-משה בן הראש
פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה
כשעובר יהודי ליד המסגד חייב לחלוץ מנעליו ואם היה רכוב, חייב לרדת מעל בהמתו. ביטול רשמי של גזרה זו הושג רק בימי המלך מולאי אלחאסאן (1894—1873), לאחר ששריף אחד סטר על לחיו של שד״ר מארץ ישראל, על שלא חלץ מנעליו בעברו ליד מסגד. בהיותו נתין־זר, התלונן השד״ר בפני הקונסול שלו, תוצאת הטיפול בתלונה זו היתה, שהמלך העביר קול קורא לאזרחים המוסלימים לבל יקפידו על כך. אסור להעביר מת יהודי על פני המסגד. עקב כך נאלצו יהודי צפרו להעביר מתיהם לבית העלמין בדרך עקיפין ארוכה ומיגעת משום שדרך קצרה עברה על ידי המסגד. איסור זה בוטל רק בשנת תרפ״ז (1927) בימי מושל העיר הצרפתי Maréchal Roland. הלה שלח שאלה לקאדי עבאדי אלפאסי. אם יכולים להעביר נבלת בהמה על פני המסגד. הקאדי השיב לתומו שאין איסור בכך, אמר מרשל: אם כן מותר ליהודים להוליד מתיהם ליד המסגד. גופת יהודי לא יכולה להיות גרועה מנבלת בהמה.
בלדר גוי שחזר מן ״אלחאז״ [=ביקור במכה] היה מוחזק כמקודש, ואסור לו לשאת איגרות יהודים פן יטמאוהו. מריבה בין שני נערים יהודים, נוצלה על ידי השר כדי להטיל על הוריהם קנס המשולשל לכיסו
״מושל חדש״ שנתמנה למושל צפרו ערב כניסת הצרפתים למארוקו, אסר על היהודים לקנות פרחים, ורדים ופרחי עצי־הדר, בטענה שריח טוב ובשמים אינו יאה ליהודים, בו בזמן פלשו שבטי הברברים לצפרו ויהודים רבים נרצחו.
על אף המקרים העגומים והתפרצויות הזעם שתוארו לעיל ידעו היהודים לתמרן בין מצרים אלה, לשתף פעולה עם המוסלימים ולעתים קרובות לפתח אף יחסי ידידות עמם. יש להבחין בין היחסים שהיו בין יהודים וערבים לצרכי מסחר ומלאכה לבין היחסים של יהודים בעלי הון שהלוו כספים לערבים ברבית ואף עשו אתם שותפויות במקנה ובחקלאות. רמתו השכלית של היהודי הגבוהה מזו של הגוי, גרמה לכך, שהוא ידע לכלכל את ענייני השותפות לשביעות רצונו של הגוי, שנמצא נהנה מכך. יהודים אלה היו קשורים בקשרי ידידות כל עוד שהגוי מצא תועלת בכך. יהודים אלה אומצו כבני חסותם של השבט והמשפחה אתם היו קשורים. היו יהודים ש״שחטו״ כבש או עגל ליד בית הגוי, בטקס כזה היתה הזמנה רשמית של היהודי אל הגוי שיאמצו כבן חסות. משפחה שלכבודה שחטו ראתה את עצמה מחוייבת להגן על בן חסותה, לפעמים עד כדי יציאה לקרב עם שבט או משפחה אחרים כדי להגן על היהודי בן חסותה. יהודים היו באי ביתו של השר ונכבדים אחרים והם שימשו סוכניהם או ספקיהם. יהודי־חצר אלה, מכריו של השר, נבחרו במקרים רבים, לתפקיד ״נגיד הקהל״, בגלל השפעתם על השר. היו שרים שהשתדלו לקנות את לב היהודים. לבל יתלוננו עליהם לפני המלך, והיו אתם בקשרי ידידות.
יהודי שמצא עצמו חבר ורע לאחד ממקורבי המלך, היה מרשה לעצמו לכתוב שטרותיו על שמם. זה שימש לו ערובה ובטחון לגביית חובו. על יסוד יחסי אימון העמוקים שהתפתחו בין יהודים לידידיהם הערבים ניתן להבין את העובדה, שבימי מהומה, כשפשטו שמועות על פלישה קרובה של שבטי הברברים למללאח, היו היהודים מעבירים תכשיטי זהב וכסף, וצרורות כסף מזומן לבית הגוי מכרם להצניעם שם אצלו עד יעבור זעם.ולפעמים אף עבר היהודי ובני ביתו לגור בבית הבירו הגוי אפילו תקופה ארוכה של שנה ויותר34.
המסחר בעיר נתון היה בעיקרו בידי היהודים. בשבת, כשהיהודים סגרו את חנויותיהם, שבת המסחר בעיר. והערבים לא יכלו לבצע קניותיהם. כשחל חג יהודי ביום השוק, העבירו את יום השוק ליום אחר לפני החג. מנהגיהם ודרכי חייהם של היהודים היו גלויים וידועים לגויים וכן להיפך.
ביקורים הדדיים בבתים שכיחים, בעיקר בימי חג. מאכלי היהודים עריבים היו על הערבים. ה״סכינא״ של שבת (=החמין) המצות עם מרקחת הצימוקים ״מרוזייא״ שמם יצא לפניהם אצל הערבים. בחג הפסח היו יהודים לוקחים למכריהם המוסלימים את ה״פרחא״, מעדנים וממתקים ממה שהכינו לחג. הערבים היו מעריכים מאד תקרובת זו, וראו בה הערכה וכבוד להם ולבני ביתם. תמורת זה הם הביאו בליל מוצאי החג ״ליל המימונה״ קמח, חלב טרי, חמאה ודברים אחרים. הגויים ביקרו בשמחות כגון חתונה או ״ברית מילה״ בבית היהודים, ויש ששתו ״מאחייא״ והשתכרו. גם יהודים שנזדמנו בבית הגוי הכינו בשבילם דברים שמותר לאכלם כגון, חמאה, זיתים שחורים כבושים, שמן זית, וטה.
בין יהודי השר לבין השר התפתחו לפעמים יחסים אינטימיים. במשרע אל־רמלא, משדך השר בתו של יהודי שלו אל יהודי אחר מבני חסותו. והוא קובע מי יהיה חתנה של הבת. שר אחר מעכב ירושה של אשה שנתאלמנה אלא אם כן תתחתן עם אחד מיהודי השר.
גם במישור של חיי רוח, היה קיים שיתוף פעולה. גויים השתטחו לעתים קרובות, על קברי צדיקים יהודים, כי האמינו שיכולים להתרפא על ידם והיו תורמים כספים לקופות שבקברות אלו. חוץ מבתקופות משבר, שררו על פי רוב יחסים של סובלנות דתית. היהודים הורשו לשפוט לפי משפטי התורה הן בדיני ממונות, ונזיקים והן בדיני אישות וירושות. ר׳ שמואל עמאר, במאה הו׳ לאלף הה' בשרטטו את ההבדל בין בני אשכנז ובני המערב בשטח זה אומר: ״ואמת אם היינו מתגוררים ביניהם ומכריחים אותנו לבטל את כל דיני תורתנו ולהתנהג עמהם כדתם וכמנהגיהם, החרשנו, ברם כגון דא עקא שמימי אבותינו ורבותינו עד היום לא נשמע כזה בגלילותינו כי הם רחוקים הרבה מארצותיגו ותחת יד ישמעאל אנחנו שעם כל גזרותיהם משתדלים תמיד בקיום דתינו ומצוה עליהם מנביאם לתמוך את ידינו בחיזוק אמונתנו״
פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה-עמוד 146
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו
פרק שלישי
סוגים, נושאים ותכנים סגולות שירה — השוואות ומקורות
שירי הרמ״א נחלקים כאמור לארבעה עשר סוגים: להלן סקירת הסוגים, הנושאים והתכנים כולל סגולות שירה, השוואות ומקורות.
א. שירי ויכוח והתנצחות
מבוא
הוויכוח כסוגה ספרותית – עיקרו הוא פולמוס והתנצחות בין יסודות מנוגדים: בין בני אדם, בין בעלי חיים, בין צמחים… או שילוב של שניים, כמו הוויכוח בין האדם לבעלי חיים, כאשר כל צד מונה את מעלותיו שלו ואת מגרעות היריב. שירי ויכוח עבריים ראשונים הם פיוטי ויכוח בין הקיץ והחורף המשולבים בשבתות הגשם והטל מן התקופה הקדם קלאסית קודם למאה השישית לספירה ומהתקופה הקלירית במאות ה-7-6, כפי שתיארם וסיכמם עדן הכהן. הוויכוח בין הקיץ והחורף כסוגה נמשך גם על ידי ר׳ אברהם אבן עזרא, שחיבר גם שירי ויכוח בין לחם ויין, בין מועד ושבת ובין האדם ובעלי החיים.
בהשפעת המקאמה הערבית נוסח אלחרירי עובר נושא הוויכוח מסוג זה למקאמה העברית על ידי ר׳ יהודה אלחריזי. מבין חמישים המקאמות שבספרו תחכמוני, שתים עשרה עוסקות בוויכוח למיניו: בין מין ומאמין, בין בחור וזקן, בין יום ולילה, בין המשוררים… ובין האיש והאישה. שירי ויכוח המשיכו להתחבר במהלך הדורות בנושאים שונים, כמו הוויכוח בין העט למספריים, בין החכמה לעושר, בין המים ליין, בין היין למשורר ובין שבת לחנוכה. חולפות מאות שנים, ונושא הוויכוח חוזר וניעור במאות הי״ט־כ׳, הפעם גם בשירה העברית במרוקו, בעיקר ב׳קצידה׳, סוג של שירים עבריים הנשענים על לחני הקצידה הערבית העממית במרוקו הקרויה ׳אלמלחון, על שם ייעודה להיות מולחנת ומושרת. מסתבר, שהקצידות העבריות עשויות אף מבחינת תבניתן ומשקלן במתכונת מקורות לחניהן, ולפעמים מושפעות גם מתוכני הקצירה הערבית.
נושא הוויכוח מפרנס גם את קצידות המלחון, שנועדו לשעשע ולשמש כיצירות תאטרליות. נושאי-ויכוח במלחון לדוגמה הם: השפחה והגברת, היום והלילה, בין פרחים לוורדים או בין ציפורים. שירי ויכוח בין פרחים ידועים גם בשירה ובפרוזה הערבית הקלאסית. שירי ויכוח קיימים גם בשירה הערבית יהודית במרוקו כמו שיר מריבה בין חנוכה ופורים או ׳קצת עמי פסח מעא סוכה' (עלילת הדוד פסח עם סוכות) או קצידה דלעזרי ולנמזווז (עלילת הרווק והנשוי)
הוויכוח כסוגה ספרותית מצוי, כאמור, גם בשירה העברית במרוקו, אבל לא במידה מרובה. נושאי הוויכוח הידועים הם: בין התלמוד למעשה לר׳ עמור אביטבול, בין המים ליין ליהודה חיון, בין האיש והאישה לר׳ שמואל עמאר ובין הנשמה לגוף לר׳ מסעוד אביחצירא. אולם השירים המקיפים ביותר בסוגה זו הם של ר׳ רפאל משה אלבאז. שלושת שירי הוויכוח לרמ״א עשויים על פי תבנית הקצירה הערבית מסוג המלחון. נושאיהם: בין האדם ובין הפשפשים (א), בין היום והלילה (ב) ובין האיש והאישה (ג).
- הוויכוח בין האדם/המשורר לפשפשים — ׳אֶעֱרֹך תְּחִנָה׳(שיר א) היתרונות והחסרונות של פשפשי הלילה
נושא הפיוט רשום בכתובת השיר: ׳פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק׳ וענייניהם בלילות הקיץ, והוא מעין השיר שחיבר הראב״ע (=הרב אברהם בן עזרא) על הזבובים… וירמוז גם כן אל אויבי ה׳ אוכלי עמי לחם ה׳ לא קראו׳.
יצירה זו מסוג הקצירה, רב סוגתית בתכניה – בין המעולות ביצירותיו של המשורר. היא בו בזמן שיר תלונה, שיר גנאי ושבח, שיר ויכוח והתנצחות, שיר תחרות ושיר בקשה ותפילה. בייעודה הראשוני – שיר תלונה על טרדות הפשפשים ועלילותיהם בלילות הקיץ החמים כחיקוי ז׳נרי לשיר התלונה של ראב׳׳ע. הנה שני בתים ראשונים משירו:
לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵחֲמָסִי / אֲשַׁוֵּעַ מִפְּנֵי שֹׁד הַזְּבוּבִים
אֲשֶׁר לֹא יִתְּנוּ הָשֵּׁב לְרוּחִי / בְּכָל כֹּחָם יְעִיקוּנִי כְּאוֹיְבִים
על נושא דומה כתב גם המשורר, הדיין ר׳ יוסף אבן סהל, בן דורם של ר׳ יהודה הלוי ור׳ משה בן עזרא, שיר קצר העוסק בטרדת הפרעושים. הנה כמה בתים ממנו:
וּפַרְעוֹשִׁים כְּפָרָשִׁים יְרוּצוּן…/ וְאוֹתִי מִתְּנוּמָתִי יְקִיצוּן
וְהֵן נַפְשִׁי בְּכָל יוֹם קָצְרָה בָּם / וְיָדַי מֵהֲרֹג אוֹתָם יְקוּצוּן
וְהָפַךְ מִנְּשִׁיכָתָם בְּשָׂרִי / חֲבַרְבּוּרוֹת כְּמוֹ רִמּוֹן יְנִצּוּן…
אַלֵּהִים הַחֲרִימֵם כִּי בְּלִי נוּם / אֲנִי דָּוֶה וְהֵמָּה יַעֲלִצֹוּן
על הפרעושים כתב גם ר׳ יהודה אלחריזי במקאמה בשבח שני משוררים (שיר הנמלה ושיר הפרעיש). להלן קטע קצר:
וַיַעַן וְיֹּאמַר עַל הֲפַרְעֹשׁ: כּוּשִׁי וְלֹא מִבְּנֵי חַם / שַׁחֹר כַּפֶּחָם / לֶחֶם רֶשַׁע יִלְחַם /
וּבְלִי שֶׁלַח יִלְחַם / וּכְתַנּוּר יֵחַם / יֶאֱרֹב כְּגַנָּב בְּבֵיתְךָ / וְיִשְׁכַּב בְּשִׂמְלָתְךָ…
וּבִנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים / יָבֹא בַּלָּאט אֵלֶיךָ / לְהִתְגּוֹלֵל עָלֶיךָ / וּלְהִתְנַפֵּל עָלֶיךָ /
וְיִמְצֶה דָּמְךָ בְּהָקִיץ וְלֹא בַּחֲלוֹם / וְיָשִׂים דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלוֹם /
וְכִי תִּדְרְשֶׁנּוּ וָיַעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ…
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ' 27
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
אברהם אליקים
מתושבי דמשק. נזכר כמגיה בשער הספר ״כסף נבחר״ לר׳ יאשיהו פינטו, וכן בתור נעים זמירות ישראל בשנת שס״א. בערוב ימיו התישב בעזה ונלב״ע שם.
חנינא אליקים
אחיו של הרב ישראל אליקים. היה מתושבי ירושלים. נזכר בשו״ת ״אהלי יעקב״ לר״י קשטדו סי, ע״ז ונמצא במו״מ של הלכה עם הרב הנ״ל. הרב יעקב קשטרו כתב עליו בזו הלשון: הארז אשר בלבנון זית רענן, יפה פרי תאר. החכם השלם וכו'. אולי הוא מחבר הספר מקיץ רדומים, הכולל תפילות וסליחות לאשמורת הושענא רבה. מנטובה ת״ח.
יום טוב אליקים
היה רב בסופיא. גדול בתורה וחסיד. אח״כ התישב בחברון. מורו ומדריכו של הרב אג'ן. מזכירו בספרו חוקי חיים ברוב ענוה וכבוד. ובס׳ מלחמת המג׳ן ראיתי כתוב שהיה חבר בבית דינו של הרב רפאל אליקים בחברון, ושם יצוין בשם ״תנא דאוריתא״ ומובאים מדבריו בס׳ ״משא חיים״ להרב חיים פלאג׳י. והרב יו״ט אליקים היה תחלה רב בצפת, ומשם בא לחברון ת״ו, והיה לו שקלא וטריא עם הרב הראש״ל אג׳ן. אחת מתשובותיו נדפסה
בס׳ חוקי חיים לתלמידו הנ״ל. חתום ראשון על כתב שליחותו של ר׳ מנחם יעקב בורלא שד״ר כוללות חברון בשנת תקצ״ט. — ובאיזו תעודות מחברון נמצאת חתימתו בשנוי אותיות ״אלקאים״ בטעות, וחתום ראשון, משמע מזה כי היה אב״ד ור״מ של הקהלה. נפטר שם ביום ט״ז תשרי תר״ו.
צ י ו נ ו : מצבת קבורת הרב הגדול מו׳״ה יום טו ב אליקים, : נפטר ב"י בתשרי ש. תר״ו.
יוסף אליקים
מרבני חברון. היה שד״ר הכוללות בשנת תקפ״ט. והרב יוסף רפאל חזן חתם על כתב שליחותו, וקראו ארי בן ארי. ובהקדמה לס׳ מלחמת המגן, נאמר כי היה ראב״ד בירושלים, ונזכר בס׳ ״שדי חמד״ להרה״ח חיים חזקיהו מדיני בכמה מקומות. חבר ספר ״וישב יוסף״.
יחיאל יעקב אליקים
בנו של ר׳ ישראל חיים יוסף אליקים. מרבני ירושלים. היה חתנו של הרב החסיד כמהר״ר דוד מאג׳אר. חבר ספר דקדוקי תודה, והוא חידושי דינים בסדר א״ב וקונטרס אחד כעין שם הגדולים לחיד״א. הצטיין בחריצותו בתור מו"ל ספרי רבנים ביניהם ״יד הרמ״ה״ לר' מאיר הלוי, שלוניקי תקס״ג, נהרות דמשק שו״ת ב״ח, להרב שלמה קאמובדו שלוניקי תקס״ב, שערי תשובות הגאונים וכו'.
ישראל חיים יוסף אליקים
מרבני סופיא שעלה בסוף ימיו לשכון כבוד בירושלים. חבר ם, שם יוםף על הרמב״ם, נדפס בשאלוניקי ש. תקכ״ט. ובאוצה״ס נזכר בטעות ״מוספיא״ תחת מסופיא. העתק הכתבת שע״ג מצבתו: איש הבינים חכם לבב צדיק באמונתו הוא הרב המובהק כמהד״ר ישראל חיים יוסף אליקים תנצב״ה. והיתה מנוחתו כבוד ר״ח אייר תקנ״א. ועל ידו גם קבר אשתו הרבנית שמחה.
משה מאיר חי אליקים
נולד בטבריה, ט״ו טבת תרל״ב. בן יחיד לאביו הרב נסים אליקים. עודנו ילד התיתם מאביו. למד והשתלם בישיבות חו״ר העיר. היה חתנו של הרב רפאל אוחנא הידוע בספריו, ראה מעשה, פרשת דאה, וכו'. בשנת תרע״א יצא בשליחות כוללות העיר למצרים ועדי המערב, ונתקבל שם בכבוד. בו בזמן עמד במו״מ של הלכה עם הרה״ג רפאל אנקווה ראש רבני מרוקו. הסכמה אחת ממנו בענין עגונא דאתתא נדפסה בם, תועפות ראם. בעקב מלחמת העולם נתעכב שם ובשנת תרע״ט נתמנה לחבר בד״צ במוגאדוד מטעם הרשות. בראשית שנת תרפ״א חזר לטבריה, ונתקבל לחבר בבי״ד של הרה״ג ואב״ד אליהו ילוז ז״ל, יחד עם הרב יעקב חי זריהן, ידידו מנוער, כעת אב״ד. בחרף תרפ״ג נסע בשליחות לאלג׳יר, ומשם הוזמן לרב בקזבלנקה. ובאדר א. תרפ״ד נתמנה רשמית לאב״ד בעיר הנ״ל. הוציא לאור אחדים מספדי אביו ז״ל. בהם דבר נאה בשנת תרנ״ה, וחדר נאה בשנת תרע״א, שבתוכם נכללו כמה מדבריו וחידושיו הוא. איזו מתשובותיו נדפסו בם, ויאסוף שלמה, להרב שלמה הכהן סקילי מדוב׳דו שהיה אב״ד במאזאגאן, ורבות מהן נמצאות תחת ידו בכ״י. הוא בר פלוגתיה של הרב חנניה חביב אזולאי, ופרטי המחלוקת עמו הובאו בהרחבה בס' מלחמת המגן אשר הדפים בשנת תרפ״ה בקזבלנקה. ספרו זה הוא כעין תשובה נצחת ורבת תוכחת, לחבורו של הרב חנניה חביב אזולאי בשם ״מגן הדת״.
נסים אליקים
יליד טבריה בשנת תר״י לערך. אבי הרב משה מאיר חי אליקים. היה מלמד גפ׳ת לאברכי העיר. נפטר בגיל צעיר, בן שלשים, ביום כ״א אדר תר״מ בטבריה. חבר ספרים שונים מהם נדפסו ומהם נמצאים בכ״י בידי בנו הרב המשמ״ח אליקים כיום דאב״ד בקזבלנקה .א. דבר נא״ה (ר״ת נסים אליקים ה'), חידושי-תורה על כוס של מצוה ושקלא וטריא על נר מצות ופרפראות לחכמה וכו'. ירושלים תרנ״ה. ב. חדר נא״ה ביאורים על התורה ירושלים תרע״א. ג. פרי נא״ה על התלמוד כ״י. בשער הספר חדר נא״ה כותב בנו המו״ל הרב המשמ״ח
אליקים: ״לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם, והעש האכזר והרקבון חגרו כחם לכלות מחמדי עין והיו לאין.״ והלאה: הרב המובהק הענו המדוכה ביסורין גדולים מעשה נסים ז״ל אשר בדמי ימיו הצעירים הקדיש עתות חלדו יומם ולילה על התורה ועל העבודה ויקיים את התורה מעוני׳ אך הן בעון כי באביב עלומיו עלה שמים בעודי ילד קטן, ורוב כתבי הקדש היו למאכלת הני עכברי רשיעי וגם העש האכזר נלוה עמם. עד שקמתי ועמדתי על דעתי בשנת תרנ״ה הדפסתי ם׳ דבר נא״ה על
כוס של ברכה וכו'.
רפאל ישראל אליקים
בנו של ר' יום טוב אליקים. רב גדול ושקדן בתורה. נפטר בירושלים ביום י״ז תשרי תרכ״ה. ר״א ריבלין סובר שהוא ״הרב המופלא ישראל אליקים״ שהיה סופר ומזכיר ופקיד ראשי לכוללות הספרדים בירושלים שעליו מדובר בס' המעלות לשלמה לר״ש חזן. כן מזכירים את שליחותו בשם חברון לערי מערב החיצון. ובהקדמת הספר מלחמת המגן לר' משה מאיר חי אליקים נאמר, כי היה ר״מ ור״מ בעיה״ק חברון ומשנהו הרב יום טוב אליקים.
שלמה אליקים
נזכר בספר חדר נא״ה, פרשת וירא וס' תולדות בכ״י, בשם ״הרב הזקן הישיש כמהר״ר שלמה אליקים״. ושם הועתקו כמה מבאוריו. אודותו העיר לי הרב המשמ״ח אליקיס: בזמן מר זקני אבי אמי שהיה מסתתר בנא אמון היה שם חכם אחד זקן ושמו ר׳ שלמה אליקים, וזקני קנה מעזבונו חומש אחד מלא כתיבות וגימטריאות, והדפסתיס בתוך ס' חדר נא״ה למזכרת.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf
La tenue pour la première fois au Maroc, en septembre 1959, de la réunion des ministres des Affaires étrangères de la Ligue arabe, et les visites du roi Hussein de Jordanie et de Fayçal d’Arabie Saoudite donnèrent lieu à un déchaînement de propagande antisioniste, qui prit, cela devint une habitude, un ton franchement antisémite.
L’adhésion, sans réserve, du Maroc à l’antisionisme le plus militant et l’interdiction de l’émigration transformèrent l’inconfort en inquiétude, et l’inquiétude, en début de panique. Non point que les Juifs marocains n’eussent pas compris et admis que leur pays avait légitimement des obligations envers les pays arabes frères. Ce qui les choquait, c’était l’enthousiasme mis à adopter, de toutes les options, toujours la plus extrémiste, et le peu de cas fait de leur existence, de leur situation ainsi que de leurs sentiments. Le retour des difficultés sans fin pour l’obtention de passeports et les enquêtes que déclenchait cette simple requête pouvaient à la rigueur être compris, mais la goutte d’eau qui fit déborder le vase fut l’arrêt brutal, du jour au lendemain, des relations postales avec Israël.
Il était difficile, même aux mieux disposés, de comprendre en quoi un courrier innocent échangé avec des parents pouvait mettre en péril non seulement le Maroc, mais tout le puissant monde arabe ! L’inhumanité d’une telle mesure par rapport à son « avantage » était trop criant ! Car la coupure des relations postales touchait directement presque toutes les familles. Laquelle n’avait pas de proches « au pays » – on n’osait plus prononcer le mot même d’« Israël » ?
Le judaïsme marocain était cruellement coupé en deux. Au cours de l’une de ses discrètes visites au Maroc, le délégué du Congrès juif mondial, Alexandre Easterman, rappela aux autorités que, même entre pays belligérants, les relations postales n’étaient jamais totalement rompues : la Croix-Rouge internationale se chargeant généralement de son acheminement.
Conscient du caractère inutilement inhumain de l’arrêt du courrier, Abderrahim Bouabid, avec quelques autres ministres, avait d’abord acquiescé à la suggestion d’Easterman. Mais il dut faire marche arrière, par peur des réactions démagogiques de l’Istiqlal. Les Juifs faisaient une nouvelle fois les frais des surenchères partisanes. À Paris, sur la pression de ses adhérents juifs, la puissante section locale de l’Union nationale des étudiants du Maroc, acquise à la gauche, adopta une motion en faveur de l’acheminement du courrier par l’entremise de la Croix-Rouge internationale, puis se rétracta, de crainte d’être accusée de « sionisme » par l’aile droite du parti !
D’Israël, le Mossad, au nom de l’Agence juive, prit le relais et organisa un réseau clandestin
alternatif d’acheminement du courrier par la France, qui, par le bouche-à oreille, connut un grand succès, obligeant de paisibles citoyens à violer collectivement et régulièrement la loi de leur pays.
À la suite de sa visite aux États-Unis en automne 1957, Mohammed V avait ordonné au ministre de l’Intérieur la reprise de la délivrance des passeports, sans discrimination. Mais, devant le flot des demandes de passeport assimilées à des décisions de départ, les autorités alarmées ne tardèrent pas dans la pratique à revenir aux restrictions antérieures, aggravant par réaction les ravages épidémiques de la « passeportite ».
L’arrestation, en avril 1959, d’un nouveau groupe d’une quarantaine d’immigrants clandestins près de Nador et d’un autre près de Melilla aggrava encore le malaise.
Le 7 avril 1959, fe Monde publia un grand article intitulé : « Les dirigeants de la communauté israélite et le gouvernement chérifien s’efforcent d’apaiser les esprits ». Le journal notait :
"Les départs sont maintenant très limités, quelque deux à trois mille par an peut-être. Encore sont-ils souvent provoqués par une situation économique affectant localement telle ou telle communauté dont l’activité vient soudain à perdre son support – c’est une des conséquences qu’a eues la nationalisation du marché du thé. L’annonce d'une mesure administrative quelconque ramène souvent en surface le malaise inavoué. Ainsi, tout récemment, la seule perspective d’une suppression envisagée par Radio-Maroc de l'émission hébraïque diffusée en langue française a-t-elle suscité une émotion symptomatique parmi les communautés juives".
Conscience déchirée et désabusée du judaïsme marocain, Carlos de Nesry écrivait dans l'Information juive d’Alger de juin 1958 :
Sur les bords de la mer Rouge, nous étions à attendre, une fois, par une nuit du printemps biblique, le miracle. Sur les bords de cette nouvelle mer Rouge que sont devenus pour certains d’entre nous le détroit de Gibraltar et la Méditerranée – Mare Nostrum ouvert uniquement aux élus -, nombre de juifs marocains attendent aujourd’hui un miracle similaire non moins transcendant. .. D'après les informations qui parviennent de la région où ces arrestations ont eu lieu, le nombre de détenus s'eleverait à trente ou quarante. Les mêmes informations parlent de sévices qui auraient été infligés à ces rêveurs de ghetto, victimes expiatoires d’une alyah décidément marquée par le destin,..
Au fur et à mesure du rapprochement avec l’Égypte, la lutte contre le sionisme prit des proportions de plus en plus ubuesques, créant un pesant climat d’insécurité. Ainsi, à la veille de la réunion de la conférence des ministres des Affaires étrangères de la Ligue arabe à Casablanca, en septembre 1959, la police arrêta à Meknès un commerçant honorablement connu, M. Benamram, après la découverte dans son entrepôt de sucre d’un calendrier du Fonds national juif, le Keren Kayémet Leisrael, datant de 1956-1957 ! Il avoua candidement l’avoir acheté en son temps pour quelques francs dans la rue, au moment où sa vente était légale et l’avoir oublié depuis.
La police, se fondant sur le fait qu’au verso du calendrier était imprimé l’habituel appel à la générosité et à l’unité juive, l'envoya devant le tribunal correctionnel. Celui-ci, appliquant la procédure du flagrant délit, condamna sur-le-champ le malheureux commerçant à dix-huit mois de prison ferme ! Ce jugement incompréhensible plongea toute la communauté dans la consternation. Chacun s’appliqua à bien vérifier s’il n’avait pas par hasard chez lui de document « compromettant », brûlant tout écrit ayant un rapport quelconque avec Israël, ou rédigé en hébreu !
La condamnation fut certes annulée en appel quelques semaines plus tard, mais le mal était fait. Beaucoup de Juifs commençaient à avoir la pénible impression que le gouvernement ne voulait plus d’eux, sans toutefois accepter de les laisser partir ! La politique de tolérance semblait bien lointaine tandis que la situation intérieure se dégradait de façon inquiétante.
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf – page 68
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- הספינה הראשונה 'יהודה הלוי.
אַל תִּירָא, כִּי אִּתְּךָ אָנִּי: מִּמִּזְּרָח אָבִּיא זַרְּעֶךָ, וּמִּמַעֲרָב אֲקַבְּצֶך. ואֹמַר לַצָפוֹן תֵּנִּי, וּלְּתֵּימָן אַל תִּכְּלָאִּי; הָבִּיאִּי בָנַי מֵּרָחוֹק, וּבְּנוֹתַי מִּקְּצֵּה הָאָרֶץ. )ישעיהו מ"ג ה ו(. –
פרק שלישי ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר ו'הבריחה' –
הפרק יעסוק בארגון ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר ו'הבריחה' מצפון אפריקה. בפרק יוצגו נתונים על שלוש הספינות הראשונות שהעפילו מחוף אלג'יר, ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה – איטליה וצרפת וארבע ספינות ממזרח אירופה בהן העפילו מתי מעט יהודים. 2,525 מוגרבים העפילו וגורשו לקפריסין בתקופה בין 5/1948 1/1947 . הם שוחררו בפברואר 1949 עם סגירת מחנות קפריסין. לגבי כל ספינת תתבצע השוואה מול מאגר השמות.
במרכז העשייה של המוסד לעלייה ב' עמדה הצלת שארית הפליטה באירופה. לכן, כול עוד הנסיבות אפשרו זאת, לאחר מלחמת העולם השנייה, העמידו הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב' משאבים מצומצמים למפעל ההעפלה מצפון אפריקה שהתבטאו ברכישת שלש ספינות ובהקצאת מספר קטן של שליחים לצפון אפריקה. לכאורה, לא הייתה צריכה להיות סתירה בין מטרות הסוכנות היהודית לבין מטרות עלייה ב'. אך בצפון אפריקה המאבק וחוסר התיאום בין שני גופים אלה לא תרם למפעל ההעפלה מפני שהמוסד לעלייה ב' התמקד בהעפלה והסוכנות היהודית התרכזה בחינוך ובפעילות בקרב תנועות נוער ציוניות המגרב.
ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר
מטרת השליחות הראשונה של יגאל כהן, אפרים בן חיים ונפתלי בר גיורא, בשנת – 1943 , לצפון אפריקה הייתה להכיר מקרוב את הקהילות היהודיות במרוקו, אלג'יר ותוניס. שליחות זו התבססה על רעיון 'החלוץ האחיד' שמטרתו הייתה לנטרל את הפוליטיקה הארץ ישראלית בארגון ומיסוד פעילות תנועות נוער שפעלו גם ברחבי המגרב. בשליחות השנייה, 1945 1944 , התהדק הקשר עם תנועות הנוער בתוניס -צעירי ציון', בג'רבה 'עטרת ציון' ובמרוקו 'שארל נטר'. השליחות השלישי- – 1947 1946 הניבה פרי. קורס ההגנה הראשון התקיים, פברואר 1947 , ברוויגו, אלג'יר. השתתפו בו הפעילים שנוצר עימם קשר במהלך השליחויות הקודמות: אלי אוחיון וסאם אביטבול ממרוקו, נדיה כהן, חנניה אלעל, יצחק כהן, אשר סעדה וקלמנט סיטרוק מתוניס ואילן חגאג' מאלג'יר. הקורס נועד להכין את הקהילות היהודיות במגרב להתמודד עם מהומות העלולות לפרוץ מצד האוכלוסייה המוסלמית כלפי היהודים.
בוגרי הקורס נטלו חלק פעיל בארגון ההעפלה וגייסו מאות מיהודי צפון אפריקה לעלייה לפלשתינה- א"י.
צוות השליחים. השליחים והפעילים בצפון אפריקה שארגנו את העפלת שלושת הספינות הראשונות: פרידמן אפרים וברטה )בית אורן (חמל רפאל )כברי( כלב קסטל )גבעת חיים(דוד הורוביץ )דגניה( ויאני אבידוב )(נהלל). לצוות זה הצטרפו בוגרי קורס ההגנה הראשון שהתקיים באלג'יר ופעילים בתנועות הנוער המקומיות בארצות צפון אפריקה – – הצוות. הם פעלו ברחבי המגרב ועודדו עלייה לא"י.
בשליחות האחרונה פעלו השליחים כשליחי הסוכנות היהודית ובגיבוי המוסד לעלייה ב' וארגנו את מחנות המעבר עבור המעפילים ושיתפו את הקהילות היהודיות בתוכנית העלייה הבלתי לגאלית מחופי אלג'יר שנבחרה כבסיס להעפלה ישירה מצפון אפריקה לאור גישתם המתונה של השלטונות הצרפתיים כלפי מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. שלוש ספינות העפילו ישירות מחופי אלג'יר וגורשו לקפריסין: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'.
הספינה הראשונה 'יהודה הלוי. רק בתחילת שנת – 1947 החל המוסד לעלייה ב' לפעול במגרב. לפי אפרים פרידמן ]בן חיים[ מטרת השליחות השלישית הייתה להביא לעלייה "שתיצור, תנועה גדולה וגדלה, מלווה ברגשי גאווה ובתודעת שליחות של יהודי צפון אפריקה כולה." שאול אביגור ראש המוסד לעלייה ב' התנה קבלת ספינה לצפון אפריקה בגיוס 500 מעפילים. הקהילה היהודית סייעה בידי הצוות ודאגה לממן את רכישות הציוד והמזון עבור המעפילים. על הצוות היה לעמוד במשימה שהוטלה עליו – – לאסוף — 500 מעפילים ראשונים כדי להוכיח שההעפלה מצפון אפריקה אפשרית. בנוסף לגיוס מעפילים הצוות נאלץ לעמוד בתחרות מצד הרוויזיוניסטים ותנועת 'הפוהמ"ז'. בן חיים דיווח למוסד לעלייה ב ' כבר בפברואר 1947 , על עליית 70 מעפילים 'פורשים' למרסיי, ככל הנראה, בספינה ' בן הכט' ושבצרפת הוכנו 50 מקומות על ידי 'הפוהמ"ז' להכשרה )ועלייה( עבור יהודי מרוקו.
הצוות איתר מקום מבודד, בקירבת מפרץ ליד העיר טנס, במרחק של כ- 160 ק"מ מהעיר אלג'יר. על השליח כלב קסטל הוטלה המשימה לארגן את המחנה לקליטת מאות מעפילים. שם המחנה היה 'שלווה ובריאות' ונועד כביכול לפעילות חברי תנועת הצופים. הקהילה היהודית באלג'יר סייעה אף היא בארגון המחנה בטנס. בעל השטח בו הוקם המחנה היה יהודי בשם מולכו. אנשי קשר נוספים בקהילה שסייעו למפעל ההעפלה היו אלי גוזלן, יוסף חיון, האחים דוד ורפאל זאגה ועייזר שרקי. סיוע משמעותי התקבל מג'יל מוק מזכ"ל המפלגה הסוציאליסטית בצרפת ושר בממשלת צרפת באותה שנה. אפילו מפקד המשטרה המקומית עצם עין מהעפלת הספינה הראשונה 'יהודה הלוי'. השליחים גייסו הלוואות – לרכישת ציוד ומזון למחנה מעשירי הקהילה היהודית באלג'יר סבאון יהונתן ומשפחת זאגה. הלוואות אלה הוחזרו למלווים. בתוניס סייע לצוות גביזון גבריאל. קשריו של פרידמן שנטוו במהלך שליחויותיו הראשונות עם מנהיגי הקהילות היהודיות נשאו פרי והן התגייסו לסייע לצוות בכול הקשור לעלייה לא"י.
גיוס המעפילים. אלי אוחיון וסאם אביטבול ]אביטל[ במרוקו, נדיה כהן וחבריה לתנועת 'צעירי ציון' בתוניס, נרתמו לגייס עולים ברחבי המגרב. אוחיון ואביטבול רתמו לפעילות את הארגונים הציוניים בפאס, במכנאס, סאלי, רבאט, סאפי, מארקש, מוגדור, אגאדיר וקזבלנקה. הם הציגו בפני המתפללים, בבתי כנסת, את רעיון ההעפלה ועסקו במיון מועמדים פוטנציאלים. בזמן קריאת התורה בשבתות, ברחבי מרוקו, הוקראו בערבית מוגרבית הודעות וידיעות על ארץ ישראל. נדיה כהן וברדה שלמה ]ברד[, פעילים ב'צעירי ציון' בתוניס, הופיעו בפני צעירים מקבוצת 'בן יהודה' במועדון 'שארל נטר' ועודדו את החברים להצטרף להעפלה לפלשתינה א"י. – נדיה הופיעה ונאמה בפני קהלים בבתי כנסת, תופעה נדירה בקהילות המסורתיות בצפון אפריקה, בדרום מרוקו ואלג'יר ועודדה יהודים לעלות לפלשתינה- א"י. לכול מעפיל הוסבר שעליו לקחת מעט מאד חפצים אישיים. בנוסף לעליית חברים מתנועות נוער לא הוגבלה העלייה רק לצעירים ואליהם הצטרפו משפחות עם ילדים.
אביטבול ואוחיון דאגו להעברת המועמדים לעלייה בידי 'מעבירים' ]מבריחים, ב.ד[ דרך בית הקברות היהודי באוג'דה ומשם במשך הלילה למארנייה עיירה בגבול אלג'יר ומשם ברכבת לאלג'יר. הקהילה היהודית המקומית שיכנה אותם בשכונת 'באב אל וואד' בעיר. חברי תנועת 'צעירי ציון' קיבלו את פניהם ולאחר שהיית לילה באלג'יר הובילו אותם למחנה במשאית בה נהג אילן חגאג'. בשלביה הראשוניים הפעילות הייתה חשאית ועד מהרה "התפשטה השמועה על העלייה לארץ ישראל כאש בשדה קוצים. הרכבות לאוג'דה יצאו עמוסות." ]… [ עם התגברות גלי העולים שנהרו לאלג'יר פתח הצוות "מרכזי לינה באוראן כדי לדלל את הצפיפות באלג'יר". לסקר טען שהנהירה למחנות באלג'יר התבצעה בתשלום "בעזרת מבריחים אלג'ירים תמורת 2,500 פרנק צרפתיים ליחיד, וכנופיות של יהודים ולא יהודים סייעו לחצות את הגבול בתיעוד מזויף או ללא תיעוד".]…[ מאוג'דה במרוקו למארניה באלג'יר ומשם ברכבת אלג'יר" אוחיון הוסיף שמשפחות נשלחו באפן ישיר למרסיי ממרוקו. במאמר מוסגר אוחיון הלין על ארגון הג'וינט שלא סייע ואף התנגד לכל הפעילות הקדחתנית הזאת". בראיון עם יוסי עקריש מסאפי, מ'המעפיל האלמוני' ואמנון בן שושן מאסווירה ]מוגדור,ב.ד[, מ'לנגב' טענו ש'מישהו' בעירם המליץ להם לעלות לפלשתינה א"י דרך קזבלנקה ודרך אלג'יר. שתי ספינות אלה העפילו בתחילת שנת – 1947 , לפני תחילת ההעפלה הישירה מאלג'יר. שניהם עלו ביזמת 'בח"ד' ועברו הכשרה בדרום צרפת.
ההפלגה ממחנה 'שלווה ובריאות'. עיכובים טכניים עיכבו את הפלגת הספינה 'יהודה הלוי'. לאחר כשלושה חודשי המתנה הספינה עגנה במפרץ טנס. המעפילים עסקו מידי יום בפעילות 'מחנאית וטיולים' באזור כדי לא למשוך את תשומת לב תושבי האזור. כאשר הגיעה הספינה למפרץ טנס ירדו המעפילים כרגיל אל החוף. הם הועברו בסירות אל הספינה והעלייה לספינה התבצעה באמצעות סולמות וחבלים בסיוע חברי 'צעירי ציון'. לאחר העלאת מאות אנשים הגיעה הג'נדרמיה ]המשטרה ב.ד.[ המקומית ותפסה את המשאית שהובילה מעפילים מאלג'יר לטנס. יחד עמם נעצר יאני אבידוב האחראי על ההעפלה מטעם המוסד לעלייה ב'. הם הוחזרו לאלג'יר ושוחררו אחר כך.
הספינה 'יהודה הלוי "הוכיחה לעולם היהודי, להסתדרות הציונית וליישוב בארץ שיהודי צפון אפריקה רוצים לעלות". הצלחת ההפלגה הזו הביאה ]…[ "להתלהבות עצומה והגבירה את הרצון לעלייה" מרחבי המגרב. לאחר 21 ימי מסע מפרכים נעצרה הספינה בחיפה, ב– 31.5.47 על ידי משחתות בריטיות ומעפיליה גורשו למחרת לקפריסין. בדיווחי המוסד לעלייה ב' נמסר שבספינה העפילו כ- 390 מעפילים.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– הספינה הראשונה 'יהודה הלוי.
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Les réactions en Israël sur le naufrage d'Egoz-Dr Yaron Tsour
Les réactions en Israël sur le naufrage d'Egoz
Dr Yaron Tsour
Et quelles furent les réactions en Israël à propos de la catastrophe? Comment est- ce que le Egoz et son naufrage permirent le lien entre l'immigration du Maroc et le mythe de l'immigration clandestine d'Europe avant la création de l'état d'Israël? Le Dr Yaron Tsour se penche sur ces questions dans son étude "L'immigration clandestine et l'élaboration de la société nationale", qui traite de l'influence de l'immigration secrète du Maroc jusqu'à la relation entre Israël et les juifs du Maroc. Plus loin, un fragment de cette analyse.
La catastrophe d'Egoz suscita en Israël un large écho. A partir du 12 janvier 1961, nous fumes témoins d'un nombre non négligeable d'informations et de réactions dans les journaux sur la catastrophe, qui générèrent un large écho publique. Malgré le caractère sensible de l'évènement d'un point de vue politique internationale, même le gouvernement fut contraint de réagir, quand bien même fut-ce de façon assez retenue. Golda Méir, alors ministre des affaires étrangères, fit une condamnation à la Knesset du pouvoir marocain qui empêchait la libre immigration. Dans ses propos elle s'adressa aux juifs du Maroc, déclara l'identification du peuple en Israël avec eux et leur douleur, et elle promit "qu'ils ne sont pas seuls dans le combat" (le sujet mériterait une analyse en soi et il est préférable, dans ce contexte, de comparer l'écho que provoqua la catastrophe d'Egoz avec celui que provoqua une autre catastrophe qui endeuilla l'immigration nord-africaine dans la période légale, "la catastrophe d'Oslo" (20.11.1949). Dans cette catastrophe périrent dans un accident d'avion vingt-sept enfants juifs en route vers un centre médical en Norvège, et de là ils étaient censés immigrer en Israël dans le cadre de l'immigration de la jeunesse.
Malgré ces protestations, des voix se sont élevés en Israël faisant allusion à la réaction officielle et publique sur la catastrophe Egoz qui d'après eux fut assez limitée. Cette relative réserve, fut dictée probablement par une politique orientée, qui priorait d'eviter une réaction acerbe et qui serait susceptible, plus tard, de constituer un obstacle dans l'élargissement de l'immigration en provenance du Maroc. Les réactions du publique israélien sur la catastrophe d'Egoz, aussi peu nombreuses qu'elles furent, reflétèrent justement la contrepartie positive qui s'était opérée dans le statut de l'immigration du Maroc en comparaison à celui qui prévalait dans les premières années de la création d'Israël, l'endroit ici n'est pas propice pour présenter et disséquer en détail les réactions des journaux et du publique sur la catastrophe. Nous préciserons seulement, que pour la première fois de son histoire, l'immigration marocaine devint le foyer d'inquiétude et d'identification générale. En cela, un fait bien sûr aida à ce que la catastrophe maritime se lia à la conscience publique comme l'un des mythes centraux de la lutte nationale sur le chemin de la fondation du pays – le mythe de l'immigration clandestine, c'est-à-dire, les efforts souterrains héroïques et martyrs pour parvenir à la terre d'Israël.
Dans ce contexte s'esquissèrent, consciemment ou non, des fondations supplémentaires dans le développement de l'organisation de l'Alyah du Maroc: d'une entreprise dominée par le département de l'immigration de l'agence juive l'un des bras de l'institution sioniste qui ne jouissait pas d'un prestige particulier à une entreprise dominée par le "Mossad', peut-être le bras le plus prestigieux des institutions de l'état dans la conscience du public israélien; d'une immigration qui entre par irruption et en nombre d'immigrants important, dont le statut dans la hiérarchie "de l'image de marque" qui se développait en Israël était des plus bas, à "l'immigration de sauvetage", certes naturellement réduite, de juifs qui ne demandaient qu'à se libérer du joug d'une vie dans un pays arabe.
L'immigration secrète et la catastrophe maritime qui l'endeuilla contribuèrent, cependant, à l'élévation du statut de l'image de l'immigration en provenance du Maroc dans la société nationale qui se développait en Israël. De façon paradoxale, la catastrophe remplit un rôle positif dans le rapprochement du judaïsme marocain vers l'homme de la rue israélien.
On peut résumer en disant que nous avons devant nous un exemple de la façon dont contribua l'immigration clandestine du Maroc, grâce à son caractère particulier, secret et "sécuritaire', à apaiser le conflit intérieur qui rendait difficile la creation de l'homogénéité et de l'harmonie dans la société israélienne. De cet exemple, il est peut-être possible d'apprendre sur le potentiel enfoui dans l'immigration clandestine en général, en tant que catégorie particulière d'immigration, pour l'apaisement des conflits semblables et le rapprochement des immigrations dites non élitistes dans la société nationale.
Cette nuit, vous êtes enfin arrivés chez vous
Tsiona Sher
En décembre 1992, furent rapatriés du petit cimetière d'Aluceimas au Maroc les ossements de 22 victimes d'Egoz, et furent inhumés au mont Hertzl, à Jérusalem. A la cérémonie nationale d'inhumation furent présents des dizaines de membres de la Misguéret, qui vinrent leur témoigner un dernier hommage. Parmi les présents, se trouvait Tsiona Sher, l’épouse de Hertzel Sher, qui était chef de la Misguéret à Gibraltar pendant la période des opérations du bateau Egoz.
Hertzel. mon mari, était parti seul en émissaire à Gibraltar. Notre fille et moi- même sommes restées en Israël. Pendant une longue période nous avons reçu des cartes postales, jusqu'au jour tant espéré où nous sommes parties en bateau le rejoindre à Gibraltar. Là-bas nous étions l'unique famille israélienne. Hertzl se trouvait souvent en déplacement, et moi j'étais l'unique gardienne du feu à cet endroit. Je faisais de mon nieux afin que les activités se poursuivent. Les jours les plus difficiles étaient les dimanches et les jours de fête. Gibraltar se vidait alors de ses habitants et tout le monde s'enfuyait en Espagne. A la naissance de notre petite fille, j'étais présente jour et nuit à la base et je faisais le travail qu'il m'incombait de faire. Notre maison servait de lieu de passage à ceux qui arrivaient et à ceux qui partaient, et nous nous sommes efforcés de leur donner le sentiment d'une maison bonne et chaleureuse.
Je me souviens particulièrement du naufrage d'Egoz, quelques jours avant la catastrophe Haïm Serfaty et son amie étaient nos hôtes pour un déjener à la maison. Nous savions que c'était sa dernière traversée, et qu'après, ils se marieraient. Mais la fin. nous la connaissons, c'était effectivement sa dernière traversée.
Par la suite, sont arrivés à Gibraltar les familles de Yéhuda Alboher et de Ehud Daivis, des gens merveilleux. Le jour de l'arrivée des cercueils sur le mont du "repos étemel" à Jérusalem, était pour moi la fermeture d'un cercle. J'étais arrivée seule à la cérémonie, mon mari n'était déjà plus parmi les vivants. Il n'a pas eu le mérite de voir comment ces gens merveilleux ont été conduits à leur dernière demeure en Israël dont ils avaient tant rêvé. Mais voilà, ils sont finalement arrivés, après de grands efforts. Ça m'a été difficile. Difficile aussi pour les familles et toute la population d'Israël, en ce jour de deuil national, "reposez en paix dans vos dernières demeures" avais-je murmuré au moment de l'inhumation, alors que j'essayais de reconstituer dans ma mémoire la dernière fois que j'avais rencontré Haïm Serfaty dans notre maison de Gibraltar: le dimanche 8.1.1961, était arrivé chez nous, pour déjeuner, un jeune couple. L'homme, c'était Haïm Serfaty, et l'avait accompagné son amie. Ils nous avaient amené un cadeau, un ouvre bouteille en forme de goéland. Lorsque nous avons vu l'ouvre-bouteille, nous avons échangés, mon mari et moi, des regards. Pendant le repas, nous avons appris que le jeune couple s'apprêtait bientôt à se marier, et que c'était la dernière traversée de Haïm avant qu'il ne quitte la Misguéret, il se mariera et fondera un foyer en Israël.
A partir de ce moment, lorsque Hertzl et moi avions l'occasion de voir des goélands près de la plage, je pouvais distinguer dans ses yeux un regard de tristesse. Un jour il m'a raconté la légende sur les goélands qui est racontée parmi les marins: "les marins, à leur noyade et pendant leur descente vers les fonds de mer – leur âme s'envole et pénètre dans un goéland.'
En réfléchissant à ce qui s'est passé, nous avons reçu de Haïm le goéland, et ensuite – comme tout le monde le sait – tous les immigrants clandestins d'Egoz et avec eux Haïm, sont descendus vers les abîmes, et nous, nous sommes restés avec l'ouvre-bouteille, avec le goéland et avec la légende.
J'ai décidé de remettre ce même ouvre-bouteille en forme de goéland à l'organisation des membres actifs de la clandestinité et des Prisonniers de Sion d'Afrique du Nord, car je crois que c'est l'endroit le plus respectable pour détenir cet objet.
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Les réactions en Israël sur le naufrage d'Egoz-Dr Yaron Tsour page 413
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
א-טלעא אל-פרשה(העלייה לפרשה)
במכנאס, כאשר הילד התקדם בקריאה השוטפת, הוא הצטרף לכיתה (א- ארבאעא). (מובן הכיתה כאן, הוא עניין של חמישה־ שבעה תלמידים ועימהם החבר). ליד ה- רבבי עמד חבר עוזרים שנקראו א-סחאב (חברים). כל אחד מהם היה ממונה על הניהול והטיפול בכיתה(רבאעא). בכל כיתה למדו חמישה שבעה תלמידים, וישבו כאמור על הריצפה בחצי גורן מול ה-סאחאב (החבר) שמילא את התפקיד של ממונה, משגיח ומחנך. בכל בית־הספר היו אם כן מספר כיתות, ותפקידו של המלמד היה רק לפקח על כלל התלמידים. בערב כאשר הקטנים חזרו לבתיהם אחרי יום לימודים ארוך, ה-רבבי ישב עם ה״חבריסם״(א-סחאב) ולימד אותם גמרא כי הם היו די מתקדמים.
התלמיד החדש הצטרף איפוא לכיתה ולמד עם חבריו בני גילו. הורי התלמיד שילמו לחבר (סאחאב) כמה פרוטות כל שבוע, כדי שישגיח וישים עין על בנם. ברוב המקרים, החבר היה גם מלווה את הילד מביתו לבית-הספר (א-סלא) ומחזירו להוריו בסוף היום, תמורת תשלום כמובן. אולם רק בעלי יכולת הירשו לעצמם את המותרות האלו.
ה-סאראח (פירוש הטקסט)
התלמיד החדש שהצטרף זה עתה לכיתה מתחיל בשלב ראשון ללמוד את הפרשה עם ה-סאראח או תפ׳סיר, היינו תרגום מילולי לערבית, שנקבע מדורי דורות מפי רבני התקופות.
תרגום זה נועד להבהיר את המקור העברי לתלמידים החדשים. אבל הצרה הייתה שאף ילד לא הבין אותו משום שהיה קיים הבדל עצום בין שפת התרגום(ה- סאראח) לבין שפת הדיבור הנהוגה. המלמד תירגם איפוא כל פסוק ופסוק, והילד שינן ודיקלם מבלי להבין את המשמעות. המלמד גם לא טרח לוודא אם התלמיד הבין אלא דאג שהוא ישנן היטב את הפסוק מן הפרשה, וידקלם את הפסוק המקביל ללהג המקומי ה-סאראח, וכך עשה: ״וידבר ה׳ אל משה=לאמר. ותבללם אללאה אילא משה ליקול״.
הערת המחבר: מסופר על הרב רפאל ברדוגו ממכנאס, המכונה ״המלאך רפאל״ (נפטר התקפ׳׳ב), שירד פעם לדרומה של מרוקו וביקר בכמה קהילות יהודיות, הוא בדק את שיטת הלימוד ואיך המלמדים מתרגמים את התנ״ך לערבית בעבור התלמידים שלהם. הוא מצא שהמלמדים אינם בקיאים די הצורך בתרגום התורה לערבית, ואו נאלץ הרב לתרגם את התנ״ך לערבית מרוקאית (כת״י התנ״ך המתורגם נמצא היום במכון בן־צבי בירושלים תחת המספרים 1303 ו-1329, ראה גם קהלת צפרו, ח״ג, עמ' 207, הערה 12; גולוון, עמי 19: שפת התרגום אינה דומה ללהג המקומי.ע"כ
מסיבת העלייה לפרשה
כאשר הילד למד לשנן טוב את הקטע הראשון מהפרשה_ובשלב זה ללא טעמים, אבל עם התרגום לערבית, הוריו ערכו מסיבה די גדולה הנקראת לחלאווא די טלוע לפרשה, עוגות וממתקים לכבוד העליה לפרשה. ייתכן ששם זה מורה על המתיקות של לימוד התורה שבפי התינוקת של בית רבן וכבר נאמר ״דבש וחלב תחת לשונך״(שיר השירים ד, יא). ההורים הביאו לבית-הספר שני מגשי נחושת: באחד הניחו חומש חדש שקנו לבנם לכבוד המאורע, ובשני עוגות, קומקום תה וסוכריות (פ'אניד), לתלמידי בית-הספר, במיוחד לחברי בנם הלומדים עימו בחברותא בכיתה.
ההורים בעלי יכולת נתנו ל-רבבי מתת כסף כנדבה וזה הרעיף ברכות בשפע על ראשו של הילד ואיחל לו שיזכה לחופתו ולשמחתו בחיי אביו ואימו, קרוביו ומיודעיו וכו'. באותו מעמד קרא התלמיד מתוך החומש שהביאו לו הוריו, אל-מקטע (הקטע) הראשון עד ה״שני״ של הפרשה, כפי שנהגו המלמדים לשנן לתלמידיהם עם התרגום לערבית, מלה במלה, מעברית ללהג המקומי. המלמד נהנה לא פחות מההורים ומהקרובים הנוכחים, וכולם הרעיפו ברכות על הילד ועלה-רבבי. הברכות היו מלוות כרגיל בקריאות גיל של יו יו יו!
טעמי המקרא
הילד שעלה זה עתה ל״פרשה״, עלה במקביל בדרגה, כי הוא מתחיל ללמוד עכשיו את פרשת השבוע בטעמי המקרא עם סילסולים. במכנאס נהגו המורים ללמד את תלמידיהם את הטעמים עם הניגון, אחרי קריאת כל מלה, כך: ״ויאמר, ה׳ (קדמה) אל משה: (זקף קטן)״. הילד קרא את שם הטעם במקביל לטקסט ובניגון כאילו הוא מפזם. הוא עשה זאת, כשהוא מנענע את ראשו ואת כל גופו אנה ואנה, בבחינת ״כל עצמותי תאמרנה״
הלימודים העונתיים
לימוד התורה (פרשת השבוע), היה המקצוע העיקרי והראשי ב־חדר. פרשת השבוע נלמדה יום־ יום לאורך כל השנה כמעט. אך היו עונות שלימוד החומש הוחלף בחומר אחר.
ימים מספר לפני פורים נלמדה מגילת אסתר. מיד אחרי פורים התחילו בלימוד ההגדה של פסח, תפילות החג ומנהגיו. כל תקופת ״העומר״ אהרי-פסח, הוקדשה ללימוד מוסר ולהכשרת לבבות לקראת קבלת התורה בחג השבועות. למטרה זו הם לימדו את מסכת אבות ואת ספר משלי. השיעורים של אחר הצהרים הוקדשו ללימודי פרקי אבות וספר משלי עם תרגום לערבית. גם מגילת רות ואזהרות היו מעניינא דיומא.
אחרי חג השבועות לימדו את ספר איוב. מי״ז בתמוז עד תשעה באב, לימדו את מגילת איכה וקינות. מתשעה באב התחיל לימוד ספר דניאל ותפילות ימים נוראים. כמו יתר הספרים, גם ספר דניאל נלמד עם התרגום לערבית, דבר שהיה מאד קשה, וזה נמשך עד חג הסוכות. דבר מעניין הוא שבמכנאס כמו ברוב המקומות, המלמדים לא לימדו את ספרי הנביאים כיחידות שלמות, אלא רק ההפטרה של כל שבוע ושבוע. במילים אחרות, בית־הספר הכין את התלמיד להווי בית־הכנסת, לליטורגיה ולחיי הדת.
א-תטלוע(לימוד בעל-פה)
אחרי חג הסוכות, החל מפרשת בראשית, התחיל א-תטלוע (השיעורים), כלומר דיקלום קטעי קריאה בעל־פה. הלימוד בעל-פה נמשך כל החורף עד ערב פסח, או שבוע לפני כן. החומר הלימודי התחלק לכמה שלבים, בהתחלה הוטל על התלמיד ללמוד בעל־פה את הקטע הראשון של אות אלף מאלפא-ביתא (תהלים קיט) ולדקלם את שמונת הפסוקים שבו, לפני ה-רבבי או ה-סאחב (החבר). זה היה יומיום, לפני שהתלמיד הלך לארוחת צהרים. לאחר מכן עבר התלמיד לשני קטעים יומיום ותמיד בע״פ עד שהגיע לשנן לו חמישה מזמורים בבת אחת.
מאלפא-ביתא עבר התלמיד ללימוד התהלים מההתחלה, וגם כאן הוא התחיל במזמור אחד כל יום, ולאט לאט הוא התקדם עד שדיקלם בע״פ חמישה מזמורים בנשימה אחת. מספר תהילים עבר לספר קהלת, וכל יום היה עליו לשנן בע״פ מספר פסוקים עד שבסוף הוא ידע את כל הספר עם תרגום לערבית.
תלמידים מוכשרים, למדו גם ספר משלי וספר איוב בע״פ עם התרגום. אחר כך למד התלמיד את פרקי המשניות, שאנשי מעשה נוהגים לקרוא בשבת לפני שלוש הסעודות. על התלמיד היה לשנן בע׳׳פ את עשרים וארבעת הפרקים של מסכת שבת (משנה), וכך נחקקו הלימודים על לוח ליבו.
לימודים אלה היוו כעין שיעורי-בית, והילדים למדו בלילות החורף הארוכים, כשהם יושבים יחד עם בני המשפחה, סביב כירה (נאפ'אך) עם גחלים שעמדה באמצע החדר. בני הבית ישבו מכורבלים ושמעו מעשיות וסיפורי נסים מפי האב או הסבא שהוחזק ברוב המקרים כתלמיד־חכם.
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד 190
l était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- La guerre Hispano-Marocaine de 1860
LA GUERRE HISPANO-MAROCAINE DE 1860
Au XIXe siècle, l'Espagne n'était pas en très bons termes avec le Maroc…
En 1843, l'exécution de Hayim Darmon, représentant consulaire de l'Espagne à Mazagan par les autorités marocaines avait été très mal reçue par l'Espagne. Il avait été condamné à mort pour s'être battu contre un musulman qui l'accusait d'avoir eu des relations sexuelles avec une musulmane. Une autre version veut qu'il ait eu querelle avec des Maures qui voulurent lui interdire le passage d'un champ lors d'une partie de chasse. Assailli de pierres et se croyant en danger, il avait fait feu et tué un assaillant. Il fut arrêté, jugé et condamné à mort, se sauva pour être de nouveau capturé et condamné à mort. L'Espagne, qui avait pris connaissance de l'incident une dizaine de jours après l'exécution, avait alors failli déclarer la guerre au Maroc. Un autre incident allait précipiter les évènements et résulter en une guerre d'envergure.
Il s'agit de la guerre hispano-marocaine de 1860
C'est bien cela. L'ultimatum espagnol du 16 octobre 1859 demanda réparation à l'outrage fait au pavillon espagnol dans les environs de Ceuta au Nord du Maroc, exigeant la livraison de notables de la tribu des Andjara responsables d'un raid contre une redoute espagnole à l'extérieur de la ville de Ceuta. Le nouveau sultan Mohammed IV qui venait tout juste de réussir à écarter des prétendants sérieux au sultanat, proposa par l'intermédiaire des Britanniques une compensation, mais cela fut refusé. La guerre fut donc déclarée.
Le général espagnol d'origine irlandaise Leopoldo O'Donnell quitta Algésiras avec un contingent important et débarqua à Ceuta le 16 novembre 1860. Il fut aussitôt attaqué par les troupes maures. Près de 120 soldats périrent et le nombre de blessés fut cinq fois plus élevé. L'armée espagnole se dirigea vers Tétouan et, durant le siège de la ville, le quartier juif fut saccagé. Plusieurs centaines de soldats périrent et les chroniqueurs rapportent que les pertes marocaines furent plus élevées encore. Les navires de guerre espagnols menacèrent Tanger et Mogador. Larache fut bombardée par les navires espagnols et au printemps de l'année suivante, la paix fut conclue. Ce traité du 26 avril 1860, suivi d'une convention ratifiée le 26 mai de la même année stipula entre autres : une indemnisation de 20 millions de piastres – équivalent à 4 millions de livres sterling – payables l'année même; l'occupation de la ville de Tétouan jusqu'à remboursement de la dette; la cessation à l'Espagne des territoires avoisinant les villes de Ceuta et de Melilla ainsi que du territoire d'Ifni sur le littoral Sud de l'Atlantique. L'Espagne maintint un contingent de 6 000 soldats dans les enclaves de Ceuta et Melilla.
L'Angleterre avança un prêt au Maroc pour payer l'indemnité de guerre. Tous les deux mois, les percepteurs espagnols ramenaient les indemnités de guerre sur un navire militaire espagnol. Le mythe de la redoutable force militaire marocaine s'était estompé. Le chroniqueur marocain Al-Naçiri décrivit en ces termes la défaite nationale et l'humiliation : « L'affaire de Tétouan a causé une perte de prestige au Maghreb et l'invasion du pays par des Chrétiens. Jamais pareil désastre ne survint aux Musulmans.» Dans les faits, le nombre de chrétiens dans les villes portuaires passa de 130 en 1820 à 350 en 1854, à 600 en 1858 et à 1400 en 1864.
Il y eut une dimension juive à cette guerre…
Bien des Juifs savaient que les périodes de troubles sont toujours accompagnées de pillages et de tueries dans les quartiers juifs. Ils cherchèrent à s'enfuir de Tétouan, de Tanger, d'Arzila et de Ksar el Souk la veille de la guerre hispano-marocaine. Peu avant la guerre de 1860, le consul d'Espagne à Tanger avait offert sa protection aux Juifs de Tétouan. 3 000 à 4 000 personnes s'enfuirent, se réfugiant essentiellement à Gibraltar. Leur dénuement total déclencha un élan de solidarité au sein des communautés juives marocaines et de l'étranger. Le gouvernement français proposa de faciliter l'émigration vers l'Algérie et quelques centaines de réfugiés optèrent pour cette issue. Le gouvernement espagnol offrit d'accueillir des réfugiés dans les villes de Tarifa et d'Algésiras. Leur condition misérable fit penser qu'ils pouvaient choisir entre le péril par la faim et l'apostasie car des membres du clergé espagnol s’empressèrent de chercher à les convertir.
Qu'en fut-il durant l'occupation espagnole?
Lorsque la soldatesque marocaine réalisa qu'elle avait perdu la guerre contre l'armée espagnole et que celle-ci était aux portes de Tétouan, elle s'en prit avec rage au quartier juif, massacrant, pillant et mettant le feu partout. On compta des dizaines de morts. Lorsque l'Espagne occupa Tétouan en 1860, Les Juifs accueillirent les Espagnols avec enthousiasme. « Ce jour-là, historique à plus d'un titre, Espagnols et Séfarades se retrouvaient face à face » écrit Sarah Leibovici, auteure de Chronique des Juifs de Tétouan. Au XIXe siècle, les diplomates espagnols ont pu nouer des contacts avec les diasporas sépharades et pour certains d'entre eux, la révélation de communautés parlant l'ancien castillan fut des plus émouvantes. Il y eut de bonnes relations entre les autorités espagnoles et la communauté en place. La misère recula, une nouvelle école fut ouverte. On assista alors à des courants philosémites, mais aussi à la réémergence de vieux réflexes antisémites.
Quant aux Espagnols, on trouva parmi eux des attitudes extrêmes : le directeur d'école Gogman écrivit : « Le vendredi saint, quelques misérables Espagnols qui habitent Tétouan ont l'habitude de pendre à la porte du quartier israélite et dans l'intérieur du quartier des mannequins revêtus du costume juif, de tirer à coups de fusil, d'y mettre le feu et de le traîner ensuite dans la boue. Ces scènes du Moyen Âge contre lesquelles j'ai toujours protesté mais en vain sont suivies d'une grêle de pierres jetées par les Arabes sur les Israélites.» D'autres témoignages font état d'effigies juives conduites au bûcher à Pâques. Il y eut des consuls espagnols malveillants envers les Juifs, d'autres, philosémites. Ainsi, en 1893, le Consul d'Espagne José Navarro sauva à son corps défendant le quartier juif d'une attaque du quartier juif contre l'avis de la communauté espagnole qui craignait le déclenchement d'un conflit incontrôlable. Bien que dépassant ses prérogatives, il était convaincu qu'il ne faisait que faire son devoir.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- LA GUERRE HISPANO-MAROCAINE DE 1860-page 150
חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו-אלף שנות יצירה-משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט-בר אילם תשע"ג
קובץ האיגרות נדפס בשנת תשל״ט בידי הרב דוד עובדיה בספרו פאס וחכמיה חלק ב', אך פרסום זה בא ללא ביקורת הנוסח, ללא ביאור וללא הערות, והוא מבוסס על כתב יד מאוחר. לפיכך אין בפרסום זה אלא עד נוסח מאוחר, ואף הוא לוקה בחסר, באשר המהדיר שינה את סדר האיגרות מכפי שהוא בכל כתבי היד, שבכולם נכתבו האיגרות לפי סדר כרונולוגי. המהדיר ערך את האיגרות לפי סדר ענייני ולא שמר על סדר כרונולוגי בתוך הסדר הענייני, וגם זה האחרון אינו עקיב. יתרה מזו, איגרות שכתבו נכדיו של יעב״ץ מופיעות בין האיגרות, בלי שהמהדיר ירגיש שאלה אינן משלו. כן איגרות תנחומים שנשלחו למשפחת אבן צור מופיעות לפני איגרות תנחומים ששלח יעב״ץ. המהדיר גם לא טרח לציין כל איגרת לפי איזה כתב יד, ולפעמים לא העתיק את האיגרות בשלמותן. מכאן שיש מקום לערוך את הקובץ מחדש, תוך ליקוט ואיסוף כל איגרות יעב״ץ עם הערות והארות.
מן הקובץ לשון לימודים נותרו העתקות רבות בכתבי יד, הנמצאים בספריות ברחבי תבל ובידי אנשים פרטיים. ההעתקה הטובה והמושלמת ביותר מכל ההעתקות היא זו שבבית המדרש לרבנים בניו יורק בכתב יד שסימנו 884. כתב יד חשוב אחר מאותה ספרייה, סימנו 3134. כתב היד כולל מאה ועשרה דפים כתובים בצפיפות, והאיגרות מסודרות בו על פי סדר כרונולוגי. בשער ציין יעקב משה טולידנו כי זהו כתב ידו של המחבר עצמו, אך הדבר טעון בדיקה. כתב יד זה ישמש מקור ראשוני במאמר שלפנינו.
הקובץ לשון לימודים הוא פרשת דרכים חשובה הן מן הבחינות ההיסטוריות והחברתיות והן מן הבחינות הלשוניות והספרותיות, ויש בו כדי להרים תרומה מרכזית לחקר תחומים רבים במדעי היהדות בכל הנוגע ליהדות צפון אפריקה בכלל וליהדות מרוקו בפרט. מאפייני הלשון והסגנון באיגרות היעב״ץ, לא רק ללמד על עצמן יצאו, אלא על כלל הכתיבה היוצרת בצפון אפריקה ועל הספרות הכוללת שהייתה ברקע כתיבתם. בדבר זה ברור לכול, כי חיבורים מתחום הקודש ומענייני הלכה ופרשנות היו מנת חלקם של חכמי צפון אפריקה. בעניין זה אנו מבקשים להדגיש את שליטתם ואת בקיאותם ביצירות מעולמה של שירת החול.
שלושה נושאים מרכזיים בענייני חברה ומשפחה בולטים באיגרותיו של יעב״ץ: א. הפעילות הרבה למען שד״רי ארץ ישראל מתוך דאגה ליישוב היהודי בארץ בארבע ערי הקודש לקהילותיהן השונות; ב. פעילותו הרבה בענייני משפחה, ובפרט הדאגה לאישה ולזכויותיה, בעיקר אלה אשר הבעל ״הרחיק נדוד״, אך גם דאגה כנה לנערה שנתפתתה, והבאת המפתה לכך ש״ישתה בעציצו״, לאמור יישא את המפותה; ג. דאגה לעני ולחלש, ליתום ולאלמנה, עד כדי כך שהוא מקבל עליו להיות נאמן ודואג להשקיע את הכסף כראוי, ולעת הצורך הוא פועל במלוא כוחו, כדי שהמפקידים לא יקופחו.
מאמרנו מבקש להציג את נושא ״החברה והמשפחה״ כפי שהוא משתקף באיגרות יעב״ץ. האיגרות אמנם משקפות את פעילותו הציבורית הענפה, אך עולה מהן דמות מרתקת של מי שנוטל על עצמו את תפקיד המנהיג במלוא כובד האחריות, ואינו מתחמק משום עניין גדול או קטן. ענוות חן עולה ממכתביו לידידיו, לרעיו ולחכמים בני זמנו, ועם זה תקיפות בלתי מתפשרת בכל עניין החורג מן האמת, שיש בו פגיעה כלשהי בכבודה שלתורה.
בולטת במיוחד פעילותו למען שמירה על זכויותיהן של הנשים מפני בעלים קלי דעת, המתחמקים מן האחריות המשפחתית המוטלת עליהם, נוטשים את משפחתם ומותירים את נשותיהם עגונות וללא כל מקורות פרנסה, ולעתים מגלגלים עליהן חובות ותשלומים שקיבלו על עצמם, והם מותירים את האישה לבדה אל מול בעלי החוב. יש מהם שהותירו אחריהם אישה בהיריון מטופלת בילדים רכים או בבנות בוגרות ללא כל סיכוי לקיים עצמם כראוי.
יעב״ץ שינס מותניו ועטו וכתב לרבני הקהילות, שאותם בעלים נמלטים אמורים להיות בהן, ומבקש ואף דורש מהם, לזמן את העבריין, וראשית לכול להוכיחו על פניו ״על מעשיו הרעים, והכה אותו בשבט פיו וברוח פיו ימית רשע״, ובעקבות התוכחה לדרוש ואף להכריח את האיש למלא חובתו, לשוב לביתו או לשלוח כספים נחוצים, או לשחרר את האישה מעגינותה ולתת לה גט, הכול על פי הנסיבות.
דומה כי איגרת כה שתידון כאן מלמדת על האתגרים העצומים שעמדו בפני יעב״ץ, שכן אין מדובר רק באישה שננטשה, ויש למצוא את בעלה ולהכריחו לכתוב לה גט או לשוב לביתו, כי אם בנובל המרבה לו נשים, דרך שיטה. נושא אישה במקום מסוים, נוטשה שם, ומסתלק לו למקום אחר, ושם חוזר על מעשהו, ומרבה עגונות בישראל. המקרה שאליו מתייחסת האיגרת הוא חמור במיוחד, שכן הבעל הנוכל הוליך את האישה לכפר מרוחק שאין בו קהילה יהודית, והסתלק, ועוד הוא שולח לה מסר שלא תצפה שהוא יחזור אליה, וכי היא ״חופשייה״ לנפשה. חסרת אמצעים, כשכרסה בין שיניה, היא נוטלת את ילדם בן השנתיים, במסע קשה מכפר לכפר עד שהגיעה למקום מושבו של יעב״ץ, בעזרת חמר ערבי, שאין בידה לשלם לו שכרו, ולמעשה, היא ובנה התינוק נתונים לחסדיו.
וזה סיפור המעשה בלשונו, לשון לימודים:
כָּתַב לְאִשָּׁה שֶׁהִרְחִיק בַּעֲלָהּ נְדוֹד.
אַחָדָ"שׁ זֹאת הָאִשָּׁה הַנִּצְבַּת, אִשְׁתּוֹ הָב' אוֹ הָג' שֶׁל פ' אֲשֶׁר מִתּוֹשָׁבֵי מַתָּא פ'
אֲשֶׁר זֶה _דַּרְכּוֹ כֶּסֶל לוֹ, נוֹשֵׂא אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ וְהוֹלֵךְ וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּמָקוֹם
אַחֵר, כֹּה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים וְלֹא יָרֵא אֶלְיָקִים, וְזֹאת הַפַּעַם כְּחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה מִתּוֹשָׁבֵי מַתָּא פ'
5וְנִתְגַּלְגְּלָה עַד כְּפַר פ' וְהוֹשִׁיבָה שָׁם בֵּין הַגּוֹיִם, וְזֶה הַיּוֹם כְּמוֹ שִׁשָּׁה חֲדָשִׁים שֶׁהָלַךְ מֵאֶצְלָהּ נָע וְנָד וְהִנִּיחָה שָׁם בֵּין הָעֲרֵלִים
וְאֵין חוֹנֵן וְאֵין מֵרַחַם. וְלֹא עוֹד שֶׁהוּא אָמַר לָהּ ע"י שְׁלוּחָיו שֶׁתֵּלֵךְ לָהּ בַּאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ וְלֹא תיחֵל לוֹ. וְכַאֲשֶׁר צַר לָהּ בֵּין הָעֲרֵלִים
נִזְדָּרְזָה כְּאִישׁ וּבָאָה מִכְּפַר פ' לִכְפַר פ' וּמִשָּׁם בָּאָה לְפֹה מהורהנת בְּיַד הַחַמָּר הִיא וְהַיֶּלֶד שֶׁהִנִּיחַ לָהּ, בֵּן שְׁתֵּי שָׁנִים וַהֲרֵי הִיא מְעֻבֶּרֶת מִמֶּנּוּ,
וְכָעֵת הֻגַּד לָהּ שֶׁהוּא עוֹמֵד שָׁם במ"ק לָכֵן כת"ר יִבְדֹּק
-10וִימַשְׁמֵשׁ אַחֲרָיו לְהַכְרִיחוֹ ע"י יִשְׂרָאֵל וְגָרַם לָבוֹא פֹּה אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ אוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ גֵּט כָּשֵׁר וְיִפְטֹר אוֹתָהּ,
וְקֹדֶם כָּל כת"ר יוֹכִיחֶנּוּ עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְהִכָּה אוֹתוֹ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע, וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לְךָ.
אַחַר הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה מוּל שׁוֹכֵן מֵעוֹנָה,יֵיִתְוֵן עָלֵיהּ מִן שְׁמַיָּא תַּרְתֵי לְטֵיבוּתָא שַׂלְמָא רַבָּא וּבִרְכָתָא, בְּכָל אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ חִכְּתָה וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה אכי"ר.
15 אוֹתוֹתַי אֵלֶּה יְדִיעַ לֵהּ לְמַר וְכוּ'.
שהרחיק בעלה נדוד: על־פי תה׳ נה, ח: ׳הנה ארחיק נדד׳. 2. אחד׳׳ש: אחר דרישת שלומו. זאת האשה: על־פי מ״ב ח, ה. האשה הנצבת: על־פי ש׳׳א א, כו. (ברמיזות לשונמית ולחנה, אולי רומז רבינו, כי התרשם לטובה מאשה זו). זה… לו: מנהג מטופש ומגונה, על־פי תה׳ מט, יר: ׳זה דרכם כסל למר. כה… הימים: על־פי ש״א כז, יא. 4. ולא ירא אלקים: על־פי רב׳ כה, יה. וזאת הפעם: עלפי בר׳ ב, כג, כלומר ובפעם האחרונה מתא: מקום. פ׳: פלונית. 5. ונתגלגלה: נדדה עמו תוך טלטולים עזים, על־פי איוב ל, יד: ׳תחת שאה התגלגלו׳. בין הגוים: על־פי יש׳ ב, ד, מקום שאין בו יהודים. נע ונד: על־פי בר׳ ד, יב. 7. תייחל: תחכה, כלומר הוא מנתק עצמו ממנה. 8. מהורהנת ביד החמר: ממושכנת — על פי הערבית שבפי יהודי צפון אפריקה — ביד החמר, כלומר החמר שהביאה תובע ממנה את שכרו, והיא נתונה בידו. 9. במ״ק: במחנכם קדוש. 10. ימשמש: יבדוק, יבלוש. אצלה להיות עמה: על־פי בר׳ לט, י, כלומר ישוב אליה. 11 . כת״ר: כבוד תורת רבי. והכה… רשע: על־פי יש׳ יא, ד: ׳והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע׳. 12. ושלום יוסיפו לך: על־פי משלי ג, ב. 13. התפילה והתחינה: על־פי מ״א ח, נד. שוכן מעונה: כינוי לה׳, על פי רב׳ לג,כז. ייתון… וברכתא: יבואו עליו משמים שתי טובות: שלום גדול וברכה. 14. נפשו חכתה: על־פי תה׳ לג, כ: ׳נפשנו חכתה ליי׳. ונפשו אותה: על־פי איוב בג, יג. 15. אותותי אלה: על־פי שמ׳ י, א. יריע ליה למר: ידוע לו לאדוני.
האישה שמדובר בה עושה דרכה אל רבי יעקב ולא בכדי, שכן יודעת היא כי אצלו תמצא אוזן קשבת, לב מבין, סמכות ואחריות. ואכן, נוסח האיגרת מלמד כי אהדתו של הכותב נתונה לאישה. הדברים נאמרים במפורש בביטויים כגון ״זה דרכו כסל לו״ ״ולא ירא אלהים״, אך מלבד הגינוי המפורש בביטויים אלה, הקונוטציה המקראית שהם מביאים עמהם, כפי שניתן ללמוד מן הביאור, מכפילים ומשלשים את הגינוי ואת שאט הנפש ממעשיו של הולל זה, הנודד ממקום למקום ״נושא אשה במדינה זו והולך ונושא אחרת עליה במקום אחר…״
יעב״ץ מגייס את כל כישרונו הספרותי לטובת האישה: הן בתיאור המפורט המציג את הבעל על מעשיו הרעים ומעשי העוול שבידיו ואת האישה על מצוקתה, על עליבותה ועל חוסר האונים שלה; הן בסגנון השיבוצי המחזק את התיאור ומעצים אותו בעזרת הקשרי הפסוקים והקונוטציות המקראיות העולות מהם. אגב תיאורו הוא נוקט ״מהורהנת״, שהיא הטיה עברית של פועל בערבית, שמשמעו ממושכן. רבנו בחר בשורש הערבי שיש בו משמעות של מי שהוא משועבד, וכביכול גופו נתון בידי בעל החוב.
עניין אחר הוא דרכי הפנייה לחכמי העיר שבה נמצא הבעל ולמנהיגיה תוך מתן הדרכה והוראות מדויקות כיצד לפעול, וראש לכול הדרישה הנחרצת לשחרר את האישה ממצבה, אם בכך שהבעל יחזור לביתו ולמשפחתו ואם בכך שיתיר את האישה מכבלי העיגון ״להכריחו על ידי ישראל וגויים לבוא פה אצלה להיות עמה או שיכתוב לה גט כשר ויפטור אותה״, זו המטרה ולשם כך יש לעשות כל מאמץ, כולל פנייה למוסדות השלטון והסתייעות ב״גויים״. עם זה מנחה יעב״ץ את הרב העוסק בעניין לפתוח דווקא בדברי כיבושין ותוכחה נחרצים לבעל ״והכה אותו בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע״ הנחיה זו המשובצת מתוך ישעיהו(יא, ד) יש בה משום מחמאה והערכה לרב, שכן הוא מושווה לדיין המושלם, למלך המשיח, אך יש בה הוראה ברורה לדרך שבה יש להוכיח את הבעל הסורר ביד רמה ובדברים ברורים וחדים. גם דברי הברכה והאיחולים לרב יש בהם כדי לעודדו לטפל בעניין במרץ ובתוקף.
חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו-אלף שנות יצירה-משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט-בר אילם תשע"ג-עמוד 72
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי
הסולטן מילא את הבטחתו לשתף את נתיניו היהודים בענייני המדינה, ומינה חמישה אישים יהודיים, מתוך 76 החברים באסיפה המייעצת, על פי מינון מחושב ונבון: עו״ד אחד, ז׳אק אלקיים מרבאט; רב אחד, רבי בן שבת מלאראש, מן האזור הספרדי-לשעבר; נציג עצמאי: ליסיאן בן סימון מקזבלאנקה; ושני אנשי עסקים מן המטרופולין: ג׳ו אוחאנה ודויד בן אזרף.
שתי המיפלגות הגדולות, שבכך דיברו אותה שפה, התחרו ביניהן בלהט, לגבי הצורך לתרגם לשפת המעשה את הצהרותיו של הסולטן בדבר שיוויון הזכויות. המפלגה הדמוקראטית העצמאית PDI אשר בעבר הרחוק לא הצטיינה – ההפך הוא הנכון – בשאיפה לקרב את היהודים, גילתה לפתע ייעוד יהודי, והצליחה לגייס ביעילות לשורותיה מספר רב של אישים יהודיים, שנמשכו לחילוניות המוצהרת שלה.
בראיון ל״ג׳ואיש כרוניקל״ מלונדון, שהופיע במרוצת סתיו 1955, סגן המזכ״ל שלה, עו״ד בן ג׳לון, הזכיר שמיפלגתו הייתה ״הראשונה לבקש השתתפות של מרוקני בן הדת היהודית כחבר בממשלת המו׳׳מ. המפלגה מתעתדת להרגיל בכך את אזרחי ארצנו לרעיון, שלא צריך להיות בינינו שום הבדל המבוסס על שיקולים דתיים.״ מיפלגת ״איסתיקלאל״ הסתפקה בהחלטות האינטגראציה שאימצה בקונגרס המיוחד של המפלגה בדצמב־ 1955:
״רואה את היהודים המרוקנים כאזרחי המדינה מתוך כל המשמעות ההיסטורית והחוקית של המונח, וחשוב שיוכלו לנצל ולהפעיל את הזכויות ואת החירויות מהן נהנים בני-ארצם המוסלמים, מתוך שיוויון מוחלט;
רואה את האינטגראציה הזאת כמה שאין בו כדי לפגוע במימוש חופש הפולחן שלהם ולא בסטאטוס האישי שלהם; דורשת שהשיוויון בין כל האזרחים המרוקנים, ללא הבדל מעמד או דת,
יוכרז ויקודש ברמה בכל הטקסטים של החוק; מציעה לוועד הפועל של המפלגה לעודד את הקשרים בין מוסלמים לבין יהודים, לארגן ולקדם פעילויות משותפות בתחומים שונים, כדי לשרש את הדעות הקדומות האבסורדיות, וכדי לקדם כמה שיותר התקרבות אמיתית ואחווה."
״איסתיקלאל״ לא הסתפקה בדיבורים, ובפברואר 1956 הקימה ארגון לקירוב יהודי-מוסלמי, ״ויפאק״ (ההבנה), שנועד ״לעודד את רוח שיתוף- הפעולה למען האינטרס הלאומי״. עלון שהודפס בערבית, בעגה היהודית־ ערבית הכתובה באותיות עבריות, ובצרפתית הופץ ברבים והכריז:
״אנו מייחלים, יותר מכול, לבנות מרוקו חדשה, מאוחדת, חופשייה ועצמאית, מתוך שמחה והסכמה. יחד, מאוחדים בלב ובנפש, מוסלמים ויהודים, נוביל את ארצנו לעבר הקידמה, השגשוג והאושר. יחד נהפוך את מולדתנו היקרה לאומה מודרנית, מכובדת, שבה ישררו הרמוניה, סובלנות וחירות.
האגודה שלנו מתכוונת להיאבק נגד הבורות, הפלגנות והגזענות בכל צורותיה. מטרתו של ”אל ויפאק״ היא לפתח מגעים בין יהודים למוסלמים, כך שיהדקו את הקשרים בכל התחומים, ובייחוד בתחומי התרבות, הספורט, האמנות, המקצועי והחברתי. אל-ויפאק קוראת לכל המרוקנים לבוא לגדוש את שורותיה, ולתרום את תרומתם, כדי להגשים את משימתה, למען גדולתה של מולדתנו ואושרה.״
העיתונאי ויקטור מלכה זכה להיות עד למתרחש, והוא מתאר במונחים נלהבים את ״ירח הדבש״ אשר גרם ליהודים מרוקנים רבים לשקול להישאר בארץ מוצאם:
'׳חוסר-הבהירות, הציפייה והדאגה התפוגגו לרגע. כבר לא רצו להאמין בסערות. הימרו על האביב. וההתלהבות הגיעה. היהודים המרוקנים החלו להאמין שהעצמאות הלאומית… אין פירושה, בהכרח, קפיצה לתהום ומעורבות בבלתי-ידוע… היהודים המרוקנים לא רצו להגיע באיחור למיפגש עם התחייה הלאומית, כפי שקרה להם לגבי העצמאות… זו הפעם, העתיד באמת סימל את התקווה… היה מדובר ביצירה מחודשת של הסימביוזה האנדלוסית, לא פחות ולא יותר.״
מעבר לאופוריה הכנה הזאת, שררה מבוכה עמוקה לא פחות, לנוכח השטף הזה של כוונות טובות ושל החלטות ראוותניות. קשה היה ליהודים להתרגל לכך, שזו הפעם הראשונה, שלא זו בלבד שהם מתקבלים כאזרחים מלאים, כי אם נוסף לכך מחזרים אחריהם. התגובה לא הייתה הומוגנית. הרוב הגדול לא יכלו שלא לתהות בכל זאת, לגבי המחיר שיהיה עליהם לשלם בסופו של דבר עבור האמנסיפאציה הפתאומית הזאת. האם כדי להיות ראויים לה, יצטרכו לוותר על הייחודיות שלהם, לוותר על חלק מאישיותם, מותאמים ולהתאים עצמם לתבנית של הרוב המוסלמי? להפסיק לשאת עיניים לישראל, ולתרבות הצרפתית?
יורש־העצר, מולאי חסן, הרגיע בכך שהצהיר, בפני אסיפה גדולה של יהודים בקזבלאנקה, שהוא יודע שמבטיהם מופנים לירושלים, אולם רגליהם נטועות היטב בקרקע המרוקנית. ההבנה הזו לא הייתה לטעמה של קבוצת מיעוט קטנה של שמאלנים יהודים, לאומנים יותר מהלאומנים, שדנו את הציונות לכף חובה ובהתלהמות הטיפו לביטול מוחלט של המוסדות הקהילתיים שהואשמו בטיפוח ה״בדלנות״. המיעוט הקטן של שכבת האליטה – מהנדסים, כלכלנים, רופאים, עורכי-דין, אנשי-עסקים ־ הפגין יתר מתינות. הם האמינו בהתגשמותו של חזון אנדלוסיה החדשה – חזון אשר נמוג עד מהרה, עקב ההתפתחויות במזרח הקרוב.
תפנית ראשונה, מאיימת מאוד לגבי העתיד, הייתה התחדשות פעולות- האיבה במזרח הקרוב אחרי הלאמת תעלת סואץ על ידי גמאל עבדול נאצר. ב-28 באוקטובר 1956, חצה הצבא הישראלי את הגבול, כדי להסיר את ההסגר הימי שמצרים הטילה על נמל אילת. באותו יום, פריס ולונדון, בתירוץ שברצונן להבטיח את ביטחון השייט בתעלה, הציגו בפני הכוחות הלוחמים אולטימטום, ודרשו מהם לסגת מגדות מעבר המים הבינלאומי. ההצגה הזאת לא הטעתה אף אחד לגבי הקנוניה־למעשה שבין האנגלים
והצרפתים לבין הישראלים. הללו נעצרו במרחק קילומטרים אחדים מן התעלה, שעליה השתלטו הכוחות הבריטים והצרפתים ושהמצרים בתגובה, הוציאו מכלל פעולה.
הייתה זו הפעם הראשונה שהסולידאריות של מרוקו עם העולם הערבי הועמדה למבחן, מאז שקיבלה עצמאות. התגובה העממית הייתה הזדהות עם מצרים, והוקעה של התוקפנות, שלה נפלה קורבן. קרנו של נאצר, שעמד בראש המהפכה במצרים, נושא הדגל של הפאן־ערביות, הגיעה לשיאה, בעוד שזו של צרפת, שכבר סבלה עקב פרשת החטיפה של המטוס שבו טסו מנהיגי ה־FLN האלג׳ירי, הייתה בשפל מוחלט.
מתוך קנאות־יתר, קבוצה קטנה של צעירים יהודים, אינטלקטואלים מן השמאל הקיצוני, הוקיעה את ה״תוקפנות הישראלית״ בפומבי בקול־קורא. זה לא מה שמנע מן האיבה העממית להתגבש כנגד האוכלוסיה היהודית המקומית.
הרשויות נקטו את כל האמצעים המשטרתיים הנחוצים, כדי למנוע תקריות, ואילו ״איסתיקלאל״ הסבירה להמונים, שאין לבלבל בין הישראלים לבין היהודים המרוקנים. אגודת קירוב הלבבות היהודית-מוסלמית, ״ויפאק״, שהשיגה תוצאות יפות במובן זה, מאז הקמתה בחודש פברואר 1956, פרסמה קול־קורא לשמור על השקט, והסתמכה לשם כך על הצהרותיו של המלך. ליתר יעילות, העלון, שהופץ ברבים והתקבל בעין יפה, הודפס בצרפתית, בערבית וביהודית-ערבית הכתובה באותיות עבריות. וכך נאמר בעלון:
״מתוך זלזול בחוקים הבינלאומיים, האנגלים, הצרפתים והישראלים הכריזו מלחמה על מצרים. העם המרוקני כולו מתקומם נגד התוקפנות הזו ומוקיע את פעולת הלחימה המתוכננת-מראש מצד האימפריאליסטים, לצורך שעבוד העם המצרי וכדי לשלול את חירותו ועצמאותו. עלינו להעניק את מלוא תמיכתנו למצרים, כדי למנוע מן התוקפים להצליח במשימתם. עקב כך, אחים יקרים, המאורעות העכשוויים מכתיבים לנו את הצורך לשמר ולחזק את הלכידות, הידידות, האחדות וההבנה בקרבנו, מוסלמים ויהודים כאחת, שכן רק אלו יבטיחו את עצמאותה של מולדתנו…
הקולוניאליסטים ינסו לגרום למחלוקות בקרבנו, כפי שתמיד עשו, וישתמשו בכל הפרובוקציות כדי לקומם אותנו איש נגד רעהו.
כאן, במרוקו, יש רק אזרחים מרוקנים, מרוקנים בני הדת המוסלמית, ומרוקנים בני הדת היהודית, אך כולם מרוקנים.
וכל המרוקנים, ללא הבדל בדתם, חייבים לראות את עצמם כמגוייסים להבטחת הסדר והשקט. מרוקנים, אחים יקרים, היו מאוחדים ועימדו על המישמר.
עתיד ארצנו תלוי באיחוד בינינו, בעמידה על המישמר ובאמון ללא-סייג בהוד מלכותו המלך ובממשלתו. אל לכם להקשיב לאלו אשר מפלגים ביניכם, צריך דווקא להסגיר אותם! אם תתגייסו כך למטרה, תשתתפו בפעולה המפוארת ביותר האפשרית, הצלת עצמאותנו.
כל זה אינו בא אלא לאשרר את דבריו של מלכנו, ה״מ מוחמר החמישי. יחי המלך! תחי מרוקו!״
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'-65
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-דּוֹדִים רֵעִים הִתְקַדְּשׁוּ
הסוג: שבת
התבנית: מעין אזורית. השיר פותח במדריך דו טורי, ואחריו שמונה עשר מחרוזות
בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור
החתימה: אני יעקב אביחצירא חזק
דּוֹדִים רֵעִים הִתְקַדְּשׁוּ / לְיוֹם שַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ
אִמְּצוּ וְחִזְקוּ עֹז הִתְאַזְּרוּ / מִשֵּׁשֶׁת יָמִים אוֹתוֹ תַּזְכִּירוּ
הַיּוֹם הַזֶּה מְאֹד תִּשְׁמְרוּ / מִבְּעוֹד יוֹם אָז תַּכְנִיסוּ
נִכְבָּד מְאֹד גַּם נַעֲלָה / לְשֵׁם לְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה
-5 כִּי בּוֹ בָּחַר נוֹרָא עֲלִילָה / הִקְדִּישׁוּ וְהִפְרִישׁוּ
יוֹם הַשַּׁבָּת נִקְרָא עַל שְׁמוֹ / כִּי בּוֹ שַׁבַּת הָאֵל בִּמְרוֹמוֹ
גְּמַר מְלֶאכֶת עוֹלָמוֹ / כַּאֲשֶׁר עָלָה בְּחֶפְצוֹ
יְדִידִים צְאוּ נָא בְּחִבָּה / לִקְרַאת שַׁבָּת הָאֲהוּבָה
תִּתְעַנְּגוּ מְאֹד מִטּוּבָהּ / אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ
10-עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שַׁבָּת / לִבְחֹר כָּל טוֹב תְּנוּבַת
1.דודים…לקדשו: פנייה להתכונן בקדושה לשבת. דודים רעים: עדה״ב שה״ש ה,א. 2.אמעו…התאזרו: דברי חיזוק וזירוז. אמצו וחזקו: על פי דב׳ לא,ו ׳חזקו ואמצו׳. הסדר שונה להתאמת החתימה. עז התאזרו: עדה״ב תה׳ צג,א ׳עז התאזר׳. מששת…תזכירו: להזכיר את השבת בכל ששת ימי החול אם זה בשיר של יום, כמו: ׳שיר שהיו הלויים אומרים ביום שני בשבת׳ ובתאפילאלת ׳בשבת קודש׳ ואם זה בכתיבת היום בשטר הכתובה או הגט, כמו: ׳בשני בשבת׳, בשלישי בשבת׳… וזה נכלל בצו 'זכור את יום השבת לקדשו׳(מכילתא דר׳ שמעון בר יוחאי ב, ח). 3. היום…תכניםו: את השבת מבעוד יום על ידי תוספת חול על הקודש(בבלי יומא פא ע״ב; שו״ע או״ח סימן רסא סעיף ב). השווה בבלי שבת קיח ע״ב ׳ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי׳. 4. לשם לתעאךת ןלתהלה: עדה״כ יר׳ יג,יא. 5. כי…עלילה: מכל הימים. נורא עלילה: כינוי ה׳ על פי תה׳ סו,ה. הקדישו: ייחדו כיום קדוש על פי בר׳ ב,ג ׳ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו׳. והפרישו: הבדילו משאר ימי השבוע. 6. יום…שמו: של השבת ושל ה׳. כי…במרומו: על פי בר׳ שם, שם ׳בי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא לעשות׳. 7. גמר מלאכת עולמו: ביום שבת. 8. ידידים…האהובה: קריאה לצאת מחוץ לשדה לקבל את השבת. מקור ראשוני לקבלת שבת הוא מנהגם של אישים בתלמוד שהיו לובשים בגדי שבת ויוצאים לקבל את השבת בקריאה חגיגית נוסח ר׳ חנינא ׳בואו ונצא לקראת שבת מלכתא׳ ונוסח ר׳ ינאי ׳בואי כלה בואי כלה׳(בבלי שבת קיט ע״א). מנהג זה נתפשט בהשפעת קבלת האר״י. ידידים: כינוי לישראל (אבות דר׳ נתן נוסחה ב׳ פרק מג). 9. תתענגו מאד מטובה: תרתי משמע: מטובה של הארץ ומטובה של השבת, והוא עונג השבת על פי יש׳ נח,ג וקראת לשבת ענג… אז תתענג על ה״ ובבלי שבת קיח ע״ב. אם…עשו: על פי בר׳ מג,יא. 10. עטרת…תנובת: עיטור השבת ופיאורה הוא בבחירה של פירות מתנובת הארץ לברך עליהן בשבת. עטרת תפארת: על פי יש׳ סב,ג.
הָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת / מִכָּל מִינִים טוֹבִים בַּקֵּשׁוּ
קַדְּשׁוּ עַצְמֵכֶם בְּטַהֲרָה / לְקַבֵּל נְשָׁמָה יְתֵרָה
לֹא יֻתֻּן כֶּסֶף מְחִירָהּ / לָכֶן שִׂמְחוּ אִתָּהּ שִׁשּׁוֹ
בְּגָדִים צוֹאִים הָסִירוּ / וּבְגָדִים נָאִים תִּקְשְׁרוּ
רָאוּ חֲכָמִים מָה אָמְרוּ / כִּי כְּבוֹד הָאָדָם לְבוּשׁוֹ
אִם אֲהוּבִים תִּהְיוּ עֲמֵלִים / לִקְרַאת שַׁבָּת קֹדֶשׁ הִלּוּלִים
מִגֵּיהִנָּם תִּהְיוּ נִצּוֹלִים / וְלֹא יִשְׁלֹט בָּכֶם אִשּׁוֹ
בְּיוֹם זֶה אַל תְּהִי בְּעַצְבוּת / רַק שִׂמַּחְתְּ חֶמְדַּת לְבָבוֹת
11-הארץ: נמשך לפניו ולאחריו. הארץ הנה _רחבת: על פי בר׳ לד,בא ׳והארץ הנה רחבת ידים/ בלומר יש בה שפע רב של פירות. .רחבת: צורת הסמיכות בסוף הטור להתאמת החרוז. מכל…בקשו: לכבוד שבת. 12. קדשו…יתרה: להתכונן בקדושה לקבל את הנשמה היתרה הפוקדת את האדם מיום שישי(שער הכוונות לאריז״ל ב, עמ׳ טז-יז, ופרי עץ חיים ב, עמ׳ שפ-שפב). 13. לא…מחירה: הנשמה היתרה היא מעל בל ערך, ואי אפשר להעריכה בכסף או להשוותה לכל דבר יקר אחר. שמחו אתה שישו: עדה״ב יש׳ סו,י. 14. בגדים…תקשרו: להסיר את בגדי החול ולכבד את השבת בבגדים נאים. בגדים צואים הסירו: עדה״ב זב׳ ג,ד. ובגדים נאים תקשרו: על פי בבלי שבת קיג ע״א ׳וכבדתו מעשות דרכיך(יש׳ נח,יג) שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול', ושו״ע או״ח סימן רסב, סימן ב: ׳ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת׳. 15. ראו…לבושו: על פי בבלי שבת שם, שר׳ ינאי היה קורא לבגדיו מכבדותי. 17-16. אם…אשו: אם תתאמצו בהבנות לשבת תינצלו מדינה של גהינם, השווה בבלי שבת קיח ע״א ׳כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג׳. הרי שכדי לקיים שלוש סעודות צריך לטרוח בהכנתן. 16. אהובים: בינוי חיבה לישראל(אבות דר׳ נתן נוסחה ב, פרק מג). קדש הלולים: על פי ויק׳ יט,כד. בשם ששנה רביעית היא קודש הילולים לשלוש שנות הערלה שקדמו לה, כך היא השבת קודש הילולים לששת הימים הקודמים לה. השבת יקרה יותר גם ביחס לשאר חגים ומועדים, השווה זוהר ליל שבת ׳ובגיני בך שבתא אתיקר מבל שאר זמנין וחגין משום דבלא ביה אשתכח ולא אשתכח הבי בכולהו זמנין וחגין׳(זהר ח״ב פח ע״א). 9-18 1. ביום… תנגשו: יש להסיר בל עצב ודאגה בשבת, ראה זוהר לסעודה שלישית ׳תא חזי… ומתנשי מבולהו כל רוגזין בל דינין וכל פולחנין הדא הוא דכתיב ביום הניח ה׳ לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה׳(זהר שם פט ע״א). שמחת חמדת לבבות: בכל אחד משלושת קטעי הזוהר המיועדים לשלוש הסעודות מודגש נושא השמחה בשבת: סעודת ליל שבת: ׳ובעי בר נש למיחדי לאתענגא בהו ולמחדי בהו… (שם, פח ע״א); סעודה ב: ׳אלין תלת סעודתי מהימנותא… וכלהו חדו על חדו׳(שם, פח ע״ב); סעודה ג׳: ׳אתערו בחדוותא שלימתא, אזדמנו בתלת חדוון דתלת אבהן, אזדמנו לקדמות מהימנותא החדווה דכל חדוותא׳(שם פט ע״א).
שִׁכְחוּ בּוֹ אֶת כָּל הַדְּאָבוֹת / וְכָל עַצְבֵיכֶם תִּנְגְּשׂוּ
20 יַשְׁרוּ לְבַבְכֶם בָּנַי / הֵסִירוּ בְּשַׁבָּת כָּל פְּנַאי
מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ / וּמִי יְקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ
חַף לֵבָב וּנְקִי כַּפַּיִם / נוֹטֵל שָׂכָר בִּכְפָלִים
לֹא נִשְׁבַּע בְּשֵׁם שָׁמַיִם / וְלֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשׁוֹ
צִוָּה לָנוּ אֱלֹהֵינוּ / לְשְׁמֹר אֶת שַׁבַּת קָדְשֵׁנוּ
25 כִּי יוֹם מְנוּחָה הוּא לָנוּ / אֶחָד בְּאֶחָד יִגָּשׁוּ
יוֹם זֶה בּוֹ עֲדַת קְדוֹשִׁים / תִּהְיוּ כֻלְּכֶם פְּרוּשִׁים
גַּם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים / אֶל יְיָ יִתְקַדְּשׁוּ
רָצִים לַעֲלוֹת לַדּוּכָן / כִּי טוֹב לָהֶם מֻשְׁפָּע מוּכָן
גַּם לִבָּם עַל יְדֵיהֶם נִתְכָּן / בִּשְׁבִיל בְּרַבָּה שֶׁשִּׁלְּשׁוּ
19-וכל עצביכם תנגישו: על פי יש׳ נח,ג. שם ביקורת על ישראל התובעים תשלום בחזקה מבעלי חובם הנעעבים על ידם (רש״י). כאן: לעשות מאמץ גדול לשכוח ולסלק את כל הכעסים והדאגות בשבת. 20. ישרו לבבכם בני: הכשירו את לבכם. חסירו…פנאי: להסיר ולפנות בל מחשבה של חול בשבת ולהקדיש את כל הזמן רק לענייני שבת קודש. 21. מי…קדשו: מי שינהג כך יהיה ראוי לעלות להר ה/ על פי תה׳ כד,ג. 22. חף״.בכפלים: הזוכה ללב נקי וגם למעשים כשרים שכרו כפול. חף לבב: במקום בר לבב להתאמת חתימת השם. 23. לא…נפשו: על פי תה׳ שם,ד. 24. צוה…לנו: בשבת טמון גם רעיון המנוחה על פי בר׳ ב,ג ׳ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו/ על פי שמות כ,יא ׳כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וינה ביום השביעי׳ ועל פי דב׳ י,ד ׳ויום השביעי… לא תעשה כל מלאכה למען ינוח עבדך ואמתך כמוך׳. אחד באחד נגשו: על פי איוב מא,ח. שם: נגישות וקרבה גופנית, כאן: קרבה רוחנית ולבבית. 26. יום…פרושים: להתנהג בקדושה של פרישות מדברים השייכים לימי החול. 27. גם…יתקדשו: על פי שמות יט,כב: כאן יתכוננו מבחינה רוחנית לגשת לדוכן לברך את העם. 28. רצים לעלות לדוכן: לברך את העם בברכת כוהנים על פי הכלל של ׳זריזין מקדימין למעוות׳(בבלי פסחים ד ע״א) ׳והכהנים זריזין הן׳(ירושלמי שקלים ד, ה). כי…מובן: לכוהנים שפע של ברכה שהרי קיבלוה מה׳ ׳ושמו שמי על בני ישראל ואני אברכם׳(במ׳ ו,כז). 29. גם…נתכן: הם מסגלים לעצמם לב טוב ועין טובה בזה שמברכים את העם בבחינת ׳טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל׳(משלי בב,ט) ׳אל תקרי יברך אלא יברך׳(בבלי סוטא לח ע״ב). בשביל בחבה ששלשו: בברכת כוהנים הכוללת שלוש ברכות (במ׳ שם, כד-בו). 30. אם…לך: אם תהיה זריז להזמין אורח לשבת, תזכה לשכר על ידי ה׳.
30 אִם תַּקְדִּים אֵל יְשַׁלֵּם לְךָ / יוֹם זֶה שֶׁאֵין חוֹבָה עָלֶיךָ
תַּזְמִין עָנִי עַל שֶׁלַּחַנְךָ / עָשִׁיר וְרָשׁ נִפְגְּשׁוּ
חִישׁ בּוֹאֲךָ לְבֵיתְךָ / מַלְאָךְ טוֹב יְבָרְכּךָ
מַלְאָךְ רַע יֹאמַר אָמֵן כָּכָה / וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָסוּ
זְרִיזִים אִם תִּהְיוּ זְהִירִים / לִשְׁמֹר שַׁבָּת עֲדַת נִבְחָרִים
35 בְּגַן עֵדֶן שָׁם תִּהְיוּ דָּרִים / לֹא תִּכָּלְמוּ וְלֹא תֵּבֹשׁוּ
קְרֹא מִקְרָא בְּתוֹרַתְכֶם / בָּהּ יוֹם זֶה יִהְיֶה עֶסְקְכֶם
גַּם תְּלַמְּדוּ בְּנֵיכם / מִפִּיכֶם אֶל יָמוּשׁוּ
אל ישלם לך: עדה״ב משלי בה,כב. יום…שלחנך: הזמנת אורח לסעודה מחויבת היא ביום טוב וגם בשבת והימנעות מכך מזמינה עונש אף־על־פי שעונש על אי הזמנה בשבת פחות חמור(ראה זהר לסעודת שחרית ח״ב פח ע״ב). ;עשיר ורש נפגשו: על פי משלי כב,ב. כאן: העשיר הוא בעל הבית והאורח הוא העני הנפגשים בשבת על שולחן אחד. 33-32. חיש…בבה: על פי בבלי שבת קיט ע״ב ׳שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתה אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו׳. והנשארים הרה נסו•: על פי בר׳ יד,י. כאן מוסב על המלאכים הרעים. 35-34. זריזים…דרים: הנהגה של זריזות וזהירות בשמירת שבת מבטיחה שכר לעולם הבא. לא…תבשו: על פי יש׳ מה,יז. 36. קרא…עסקכם: השווה ירושלמי שבת טו,ג ׳לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה׳. ללימוד תורה בשבת ערך מוסף באשר התורה עצמה ניתנה בשבת (בבלי שבת פו ע״ב). גם תלמדו בניכם: עדה״ב דב׳ יא,יט. מפיכם אל ימושו: מפי האב ומפי הבן עדה״ב יש׳ נט,כא.
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמ' 192
שירה ופיוט בספרד- א.מ.הברמן
המשוררים היו שולחים שירים לידידיהם לכל עת מצוא והם ענו להם בדברי זמר כשידעו אף הם פרק בשיר, ובאותו משקל ואפילו באותו חרוז שבהם נתחבר השיר שקיבלו. השירים מילאו לפרקים הרבה את מקום המכתבים. ויש ששימשו למשוררים מעין יומן, ובהם רשמו את דברי זכרונותיהם.
ידועות גם מסיבות של משוררים, שבהן היו קוראים שירים שלהם ושל אחרים שקיבלום, ומתווכחים עליהם. ויש שבאותו זמן נתחברו על ידי המשוררים הנוכחיים שירים מעין אלה ששמעו או שהיו משלימים אותם במשקלם ובחרוזם.
אז נתרבו שירי החשק והתענוגות, ומהם הם תרגומים או עיבודים מתוך השירה הערבית. מסתבר שלא תמיד היתה דעת חכמים נוחה מהם. וידועים דברי רבי יהודה הלוי ואחרים שהביעו את צערם על דברי שירה שחיברו בצעירותם.
באותו זמן היו ידועים גם גונבי שירים, שהיו לוקחים משירי אחרים ואומרים שהם שלהם, והרבה מן המשוררים הגדולים מתאוננים על כך.
רשב״ג התאונן:
הֲגָנַבְתָּ וְכִחַשְׁתָּ דְּבָרַי / וְחָתַרְתָּ וּפָרְצָתָּ גְּדֵרוֹת,
וְקִוִּיתָ לְהִנָּשֵׂא בְּשִׁירַי / לְהִמָּצֵא לְךָ עֶזְרָה בְּצָרוֹת?
הֲיוּכְלוּ לַעֲלוֹת שַׁחַק בְּנֵי אִישׁ / לְהַסְתִּיר מֵעֲלֵי תֵּבֵל מְאוֹרוֹת,
וְהַדָּבָר מְאֹד נָקֵל בְּעֵינַי, / הֲיִיבְשׁוּ מִדְּלִי אֶחָד יְאוֹרוֹת?
(שירי רשב״ג א 158).
ומשורר אחר בשם חסדאי, שאין בידינו לקבוע את זמנו, אמר בשירו:
אַמְשִׁיל לְשִׁירִי לְיוֹסֵף בְּמָלְכוֹ,
גֻּנַּב וְנִמְכַּר אֱלֵי יִשְׁמְעֵאלִים…
(אורלוגין 5 ע«' 301).
ורבי יהודה אלחריזי אומר על גונבי השיר: ויש בהם משוררים יגנבו שיר רבי יהודה ורבי שלמה, וישנו את טעמו, וישחיתו משקליהם, ויוסיפו מלות זרות בהם, ויפשיטו בגדי רקמתם מהם, וישימו הבגדים הצואים עליהם, ויחבירו עם בשמים ראש, לענה ורש, ועם בדולח ודר, קוץ ודרדר, וינגנו אותם בבית משתיהם, ויאמרו לסכלים כי הם שיריהם״ (תחכמוני שער יה).
והבאתי מעט מהרבה.
מלבד המשקל, שעוד נדבר עליו בפרוטרוט, ניתן להבחין בשירה הספרדית חידושים אלה!:
1) יפי הפתיחה. כיוון שהפתיחה היא שער כניסה לגוף השיר, מן הראוי שתהיה נאה ביותר ועושה רושם כביטוייה. רשב׳׳ג פתח אחד משיריו במלים אלה:
זְרוֹעִי עַל בְּנוֹת יָמִים חֲשׂוּפָה
וְחֶרֶב הַזְּמַן עָלַי שְׁלוּפָה
(שירי רשב״ג א 123).
ובשיר אחר הוא שר:
שִׁמְשִׁי, עֲדִי אָנָה תָּבוֹא וְלֹא תִזְרָח?
שָׁרְשִׁי, עֲדֵי מָתַי תִּיבַשׁ וְלֹא תִּפְרַח?
(שם כרך ג ע«' 46).
יהודה הלוי שר:
לֹא הָעֲנָנִים הֵם אֲשֶׁר נִבְקָעוֹ
כִּי אִם שְׁתֵּי עֵינִי אֲשֶׁר דָּמָעוּ
(דיואן רי״ה א׳ עט' 95).
- יְפִי הַמַעֲבָר, או יפי ההחלצות. משה אבן עזרא הגדיר את הדרך הזאת בספרו ״שירת ישראל״ עמ׳ קצ במלים אלה: ״יש משוררים המקשטים את שיריהם על ידי זה שֶׁיִפְתְּחוּ בדברי אהבה, שאינם נוגעים לעצם העניין שאליו הם מתכוונים, ואחרי שהאריכו הדיבור בהתחלה יתחלצו אל מטרתם, שהיא להלל או לגגות איזה איש או לכל נושא שיהיה״. אבל היו גם מתנגדים לדרך זו, משום שלפרקים מִתְאָרֵךְ ראש השיר והמשורר אינו מספיק די הצורך לומר את דברו העיקרי. וידועים דברי מֻתַּנַאבִּי בעניין זה: כל אימת שנשמע שיר־שבח, מקדימה אותו פתיחה של אהבה. האם כל משורר אמת חייב להיות לאהבה עבד נרצע?
בשירה הספרדית אתה מוצא הרבה שירים מסוג זה שעליו דיבר ר, משה אבן עזרא: המשורר, דרך משל, מתחיל לדבר בשבח נערה יפה ומתאר את אבריה הנאים וגם את תכונותיה הטובות, ואין כאן אלא מעבר לשיר שבח שנתחבר לשם אחד מידידיו או נדיביו. שיר כזה הוא שירו של ר׳ יהודה הלוי ״יְפֵי קוֹל קַדְּמוּ כִנוֹר לְיָפוֹת״(דיואן —הא עמ׳ 99).
- יְפִי הַחֲתִימָה. כשם שהפתיחה צריכה להיות יפה, כך גם החתימה, כדי שיישאר רושם חזק בלב הקורא לאחר שסיים את השיר. שמואל הנגיד אומר בשירו ״בְּאַשְׁמוֹרוֹת עֶרֶב״ בשבח ידידו ר׳ שמואל אלבגדאדי:
בְּךָ וּבְמַכָּרַי / אֲנַגֵּחַ צָרִי / וְלָךְ יִתְרוֹן שִׁירַי / וְעָלַי מַחְסוֹרָם.
(בן תהלים עט' נא סי׳ עד).
שירה ופיוט בספרד- א.מ.הברמן עמוד 145