חודש אלול וימים נוראים

נוהגים לעשות התרת נדרים לצבור בעשרים לחדש אב מ׳ יום לפני ר״ה, וגם בר״ח אלול ארבעים יום לפני יוה״ך ע״פ מ״ש בזוהר דמי שנתחייב נזיפה או נדוי בב״ד של מעלה נשאר בנדויו ארבעים יום עיין בספר כף החיים סי׳ תקפ״א סקי״ב, יושבים עשרה ת״ה והם המתירים (והטעם לר״ח אלול לא יחל דברו ככל ס״ת אלול) דמי שנדר או נתנדה בהלום צריך עשרה כפ״ה שם סק״ך, וגם בערב ר״ה ובערב יוה״ך כמעט כל בני העיר היו נאספים כתות כתות לעשות התרת נדרים ובפתח בית הכנסת עומד אחד ומקבץ צדקה עבור הת״ח המתירים.

מר״ח אלול ואילך קמים לסליחות כמנהג בני ספרד, וכל משך ימי החדש כל הצבור בחרדת הדין היו מזהירים ומזכירים אחד לשני על הדש אלול, ונמנעים מלהשביע אהד לשני והיו קובעים לימוד בתנ״ך — משניות ותיקוני הזוהר.

נהגו לעשות תיקון כרת במשך ימי חדש אלול וגם בליל חששי שבשבוע ששי של ימי העומר ועיין בספר תורה לשמה סי׳ תמ״ט שהביא יסודות על פי הסוד למנהג זה:

רוב הצבור היו מתענים ערב ר״ה, עיין הטעם בספר כפ״ה סי׳ תקפ״א סקנ״ו, מלבד אם היה ברית מילה, או סעודת מצווה.

בסעודת ליל ר״ה היו נוהגים לטבול פרוסת לחם של המוציא בסוכר לסימן טוב, וכן היה מנהג בעיר פאס יע״א כמו שהזכירו רבי אברהם אלנקר במחזורו וז״ל ובארץ מולדתי עיר המהוללה פיס יע״א נוהגים לטבול פרוסת המוציא בסוקר לס״ט וכפי מנהגם, אין קפידא בזה שגם הוא נק׳ מלח ברית כרותה וכמאז״ל גבי על כל קרבנך תקריב מלח (מלכי רבנן בערכו) וכנראה שהוא ז״ל סומך על מ״ש בס׳ הלכות קטנות סי׳ רי״ח שהסוכר הוא מלח גמור ונק׳ מלח ברית עולם.

 יחידים ואנשי מעשה היו אוכלים ריאה בליל ר״ה כסברת רבינו הטור ואומרים ראה נא בעונינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו גאולה שלימה וקרובה למען שמך והאיר עינינו במאור תורתך ועיין מועד לכל חי סי׳ י״ב סקכ״ה.

בימים נוראים ועשי״ת היינו נוהגים לומר קודם התפלה או״א מלוך על כל העולם כלו בכבודך וכו'.

בחזרת הש״ץ בר״ה וביוה״ך כשמגיע לזכרנו, הצבור אומר זכרנו לחיים וגו׳ עד למענך אלהים חיים ומסיימין אל חי ומגן, ולא הייתי יודע מאין הנוסח הזה שאומרים אותו רק הצבור ולא הש״ץ עד שמצאתי בב״י סי' תקפ״ב בד״ה ויש במטבע זה משם שערי אורה [להמקובל מהר״י גיקטיליא] ולפיכך אנו מזכירים בר״ה יום הדין שתי אלו חמדות אלהים חיים, ואל חי ומגן יעו״ש. ורבינו הטור שם לא גריס לה וכתב שם שיש במטבע של זכרנו לחיים י״א תיבות כנגד י״א תיבות שבפסוק החפץ אחפוץ במות רשע וכד וי״א תיבות שבפסוק בשוב רשע מרשעתו וכר, וגם רבינו האר״י כתב שאין צורך לומר אל חי ומגן.

והאבודרהם כתב וז״ל למענך על שם למענה אעשה. אלהים חיים שנא׳ אלהים חיים. אל חי על שם ובשרי ירננו אל אל חי, ע״ב. ונוסחא זו הביאה גם מוחרם קורדווירו ז״ל. ולפי שיש פלוגתא בזה בין הפשטנים והמקובלים. וגם בין המקובלים עצמם לכן בתפילת לחש הצבור אומרים זכרנו כמ״ש רבינו האריז״ל. ובחזרת הש״ץ הצבור לבד היו אומרים זכרנו בהוספת אל חי ומגן. כפשרה בין הפלוגתות הללו, ועי׳ בספר דברי יוסף אירגם מסי׳ א׳ עד סי׳ ה׳ שהאריך בזה. וע״ש בסי׳ ד׳ מהרב יוסף הלוי ז״ל [ונדפסה תשובה זו בספרו מטה יוסף סי׳ ג׳]. שכתב וז״ל וגם פה מצרים נוהגין וכו׳ וגם כשיורדין לפני התיבה להתפלל מוסף בר״ה ויוה״כ עושים כמנהגם שמדלגים תיבות אלו אך כל הצבור נוהגים לאומרם עכ״ל.

הגירסא בתפלת מוסף של ר׳׳ה — ועקידת יצחק לזרעו תזכור כפסק מרן ז״ל בשו״ע או״ח סימן תקצ״א וכ״ד הרמב״ם ז״ל והרב יעב״ץ ח״א סי׳ רמ״ה והמביט ח״א סי׳ ע״ר ומהרי״ט ח״א סי׳ ט' וכ״ה גירסת רבינו משולם, וכ״כ בס׳ היכל הקדש, וגם הד״מ החזיק בגירסת מרן המחבר, וכ״כ הרב דגול מרבבה סי׳ רמ״ה, והגם שהמג״א והט״ז סימן תקצ״ה והאש״ל כתבו דצ״ל לזרע יעקב תזכור אנו אין לנו אלא דברי מרן ז״ל, ומוהריב״ץ בסידור תפלה שלו כתב וז״ל בתפילת לחש יש לגרוס לזרע יעקב ובחזרה ועקידת יצחק לזרעו תזכור כפשרה. בין ב׳ הנוסחאות.

בשני ימים טובים של ר״ה ובשבת תשובה בתפלת אבינו מלכנו מדלגין הפסקה שמוזכר בה חטאים ועונות עיין בספר כפ״ה סי׳ תקפ״א סקט״ז ותקפ״ד סק״ד וח׳ ודלא כמש״כ בס׳ מנהגי ארג׳יל שבס׳ בית יהודה סעיף א׳.

תשליך ביום ראשון של ר״ה ואם חל בשבת עושים ביום שני, טעמים לתשליך ראה בהנשר כנף הראשון נ״ה. היינו נוהגים לנער כנפי הגלימה בסדר ה״תשליך״ וכן אחרי ברכת הלבנה בכל חודש ועיין בם׳ תורה לשמה סי׳ י״א שהביא סמוכות למנהג זה מספר מלכים ב׳ י״ג ונחמיה ה׳ שכל פעל דמיוני הנעשה למטה מחזיק הדבר למעלה. ע״כ.

בליל שני של ר״ה נהגו לומר במקום הפזמון אחות קטנה, פזמון אחר — קדוש תבשר עדתך—ככתוב אצלי בכתב יד.

לא היינו מברכין שהחיינו על תקיעת שופר רק ביום הראשון ועיין במנהגי ארג׳יל בס׳ בית יהודה ועיין בספר כף החיים בסי׳ ת״ר סק״ג ויו״ד וע״ע בס׳ לך שלמה בהשמטות או״ח סי׳ ב׳.

נהגנו לסדר ברית מילה בבית הכנסת כשחל הברית ביום ר״ה וביום הכפורים, וכן ביום תענית צבור על עצירת גשמים, ועיין בתשובת הרשב״א חלק ז׳ סימן תקל״ו וז״ל ומה שנהגו למול בבית הכנסת משום דכתיב ויכרתו ברית לפני ה׳ ואין ברית אלא מילה עכ״ל, ולזה אולי נהגנו לקיים פסוק זה בימים הללו ימי התשובה והצעקה. ובימי מהר״מ מרוטנבורק כבר נהגו למול בביהכנ״ן, ועי׳ תוס׳ פסחים ק״א ע״א ד״ה דאכלו ושתו. המילה היתה ברוב עם בבית הכנסת ורוב צבור בתי כנסיות מפסיקים בין קריאת התורה לתקיעת שופר ובאים לעמוד בברית, ועיין להכפ״ה בסי׳ תקפ״ד ס״ק כח. בימי החול נהגנו לסדר הברית בבית היות ובימי החול היו מתפללים בבית בעל הברית. עיין להרב אבודרהם ועיין יו״ד סי׳ רס״ה שכתב המחבר שמשגרין הכוס לאם. ועיין להש״ך שם סקכ״ד שיש לסדר המילה קודם עלינו לשבח.

במוצאי ר״ה היה נוהג הש״ץ להכריז לפני תפילת י״ה זכרנו, מי כמוך, המלך הקדוש, אתה אמרת, המלך המשפט, עננו, וכתוב, ובספר חיים. (על אמירת עננו בתפילת מעריב שלפני יום התענית עיין מש״כ בזה בערך צומות ותעניות).

בענין ברכת המלך המשפט בעשי״ת היינו נוהגים שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר, כדעת הרמ״א שם בסי׳ קי״ח סק״א, משום ספק ברכות להקל אפי׳ נגד דעת מרן. וכ״כ הכפ״ה שם סק״א משם הכנה״ג ופוס' אחרים. ורבינו יחיאל אחיו של רבינו הטור כתב שאינו יודע מה הפרש יש בין מלך אוהב צדקה ומשפט ובין המלך המשפט והביאו הטור שם, אך דעת מרן הראש״ל הגרע״י שליט״א פסק דחייב לחזור, עיי׳ בספר יבי״א ח״ב סי׳ ח׳, שהאריך להביא סמוכות לדבריו.

אור ליל ערב יוה״ך נהגו לקחת הכפרות לפי מספר השמות, ואם יש לו שני שמות שני כפרות, או יותר, ולאשר. המעוברת לוקחים שלשה כפרות שתי תרנגולות ותרנגול זכר. והמדקדקים היו מקפידים לשחוט את הכפרות באשמורת הבוקר.

במנחה של ערב יוה״ך הש״ץ לא היה חוזר תפילת י״ח אלא אומרים השלש ברכות הראשונות כל הקהל בקול רם עם הקדושה, בלי חזרה, עיין בב״י הטעם ועיין במחזור שנות חיים למהר״ח פלאג׳י ז״ל.

מנהג היה נפוץ שלא להטמין חמין מערב יוה״ך למוצאי יוה״ך כדעת הי״א שהביא הרמ״א ז״ל בהג״ה או״ח סי׳ תר״ט והטעם דהואיל ומשהה החמין על הכירה לצורך חול נראה כמבשל מיו״ט לחול לבוש ומגן אברהם שם.

כ. אם חל יוה״ך בשבת אומרים מזמור שיר ליום השבת במעריב כמנהג ברצלונא ומנהגי אלג׳יר סעיף ב׳.

נהגו העם-קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה זצ"ל- חודש אלול וימים נוראים– עמוד 299

מספר החצרות והבתים שבעיר תהילה מכנאם-רשימה ראשונה

דרב אטוב

דאר פילאלא       3

דאר די קדאמהא  3

דאר אדאליא       3

דאר די קדאמהא  3

דאר בן דוידא      2

דאר די קדאמהא  4

דאר מכלוף אצאייג           3

דאר די לוזהא     3

דאר דוד בן בדוך 4

דאר די קדאמהא  2

דאר יסו לענקרי  2

דאר די לוזהא     3

דאר בן חפי         4

דאר בן ביהי        4

דאר מרדכי בן רבי יתייא   4

דאר בן בוידר זדידא         3

דאר די לוזהא     3

דאר בן עדי         3

דאר די קדאמהא  2

דאר די לוזהא     5

דאר משה אצאיג  5

דאר די לוזהא     3

דאר יצחק לענקרי            4

דאר רבי עזריה    4

דאר די קדאמהא  2

חשון התר״ח – 1848

בבוא לכאן פאס יע״א החכם השלם והכולל כמה״ר שלמה זרקא ישצ״ו מעיר תונס יע״א בשליחות חו׳׳ר עירו הביא בידו ספר הבתים תשובות כ״י להמאור הגדול גאון עוזינו הרשב״א זצ״ל זיע״א, ההוא אמר שרצונו להעלותו על מזבח הדפוס, ולפי שראיתי שכוונתו רצויה לשמים להדפיסו ואותו שהיה בידו הוא כתב יד ישן הרבה והתחיל לימחק נתתי בידו אחד היה לי יפה הרבה ,אמרתי אולי יגלגלו מן השמים זכות זה על ידי יה״ר וכר והבטיח אותי שאם יגמור ה׳ בעדו והעלהו על מזבח הדפוס ישלח לי אחד חנם אין כסף וכתבתי לו הסכמה עליו וזהו מה שכתבתי.

מה נכבד היום הזה יום בשורה, ליהודים היתה אורה זו תורה, מצה שמורה במקום טהרה, תורתן של ראשונים כמלאכים תשובות כ״י לחד מן קמייא ארי שבחבורה, עיר וקדיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות ארך האבר מלא הנוצה בוצינא דנהורא, שמו נודע בשערים בקדושה ובטהרה, ראשון לכל דבר שבקדושה כתר ועטרה, האדם הגדול בענקים בהיר הוא בשחקים קולע אל השערה, גדול אדונינו הרשב״א זצלה״ה זיע״א עין ל״ו ראתה הלכתא גבוורתא עמיקתא ומסתרתא זיקוקין דנורא, תורה יבקשו מפיהו דינא זוטא ודינא רבא הן הן גופי הלכות ויהי כמשיב גדולה תשובה הלכה ברורה, וכאשר על דרכינו נגה אור יקרות גבר בגוברין מן המהדרין חכם לבב ואמיץ כח, עצם שה״ן ב״ו מ׳׳ח, רב נהור״א, כוליה גופאי החכם השלם והכולל וכלל״א הוא כלל״א נמרצ״ת נחל נובע מקור חכמה, מוציא לאור כל תעלומה, הלכתא בטעמא, כלילא דוורדא סומקא, דקה מן הדקה, כמה״ ר שלמה זרקא, ישצ״ו מכל צרה וצוקה, ארי עלה מעיר גדולה רבת תהלה, מה שאין הפה לספר יכולה, העיר רבתי עם בלולה במקרא ומשנה וגמרא אמרי נועם העירה תונס יע״א צדיק בא לבית מלונינו אתא ואייתי בידיה האי ספרא דבי רב תנא הוא ופליג ים החכמה לגזרים הרב דומה למלאך וה׳ נתן חכמה לשלמה מה נאה אילן זה חכם בחכמתו, שלם הוא ושלימה משנתו, נפשו אוותה לזכות את ישראל זכייה דאורייתא, לאדפוס״י הדר״א זאת! חק״ת התורה, אתייא חוק״ה חוק״ה, הלכה פסוקה, לספק במתיקה, ותצא דינ״א בכל עבר ובכל פנה, דבר הסמוי מן העין דלא שלטא ביה עינא, כל קבל דנא, ספר״א דבלי בארעא והיה העלמ״ה, זה כמה, כתב יד ישן נושן עד שכמעט אין ניכר רשומו, ויקץ שלמ״ה ותחל רוח ה׳ לפעמו, ויעת״ק משם הכל עשה יפה בעט״ו עט סופר, ואוסיף מדיליה נופך ספיר, הגי״ה לאר״ש היה קורא והגי״ה כל הדבר הקשה והיה לזרא, עומד עליו ומבאר״ו בדרך ישרה, ופתח לו דלתות העזרה בראיה ברורה, ממשנה וגמרא, בדין הוא שיטול שכרו מאת ה׳ מן השמים יהי עליו סתרה ושמרו כרועה עדרו, ילך וישוב לביתו, ישאהו על אברתו, ויעל המלך שלמה

מה טוב ומה נעים אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, למען דפו״ס האי ספר״א רבא זגא דדהבא, למעלתו אין קץ וקצבה, ברבות הטובה, אי לזאת אתם גם אתם נדיבי עמים, הנאהבים והנעימים, ישראל בני מלכים השדים והנסיכים, בוזו כסף בוזו זהב ואל תחוסו על ממונכם, החלש יאמר גבור אני לתת לכסף מוצא כספים אין להם שמירה, להביא הדבר לידי גמר חיש קל מהרה ,ידיכם דמי״ם מלאו לקוח את ספר התורה, ובלבד שתעטרוהו בזהובים, הקטר חלבים יחיד ורבים, אין לחוש להא דרב הונ״א, והיה לך למנה הבית אשר בנה המלך שלמה

מה נאמר לאדוני רבת שבעה לה נפשיגו, חרפה ובוז ויוסיפו עוד שנוא, עד הכאה עד קללה לנו ולמולדתינו, ורקיקה מקל ותומר ונהיה כטמא כולנו, נא גבור קנא לשם קדשך ודרוש דמינו מיד קמינו, כלם מן העולם, מקטנם ועד גדולם, ולנו עדת ישראל גואל תביא ינון שמו, עני ורוכב על המור משי״ח לפי תומו לקבץ שה פזורה איש איש ממקומו, ונקומה ונעלה ציון קריה נאמנה, שקטים ושאננים איש תחת גפנו ותחת תאנתו מנוחה נכונה, על התורה ועל העבודה עבודת לויה וכהונה, וארמון על משפטו ישב כבראשונה, וישוב דודי להיכלו, אפריון עשה לו, המלך    שלמה

נאם הצעיר בן קטי״ן קטנ״י עבה, דלא ידע לכווני אימר״א כיצד מוציאין את התיב״ה, בצק שבסדקי עריבה, עבד נרצע לעבודת הצור שלמה אבן צור בן לא״א החכם השלם והכולל חן ערכו מי ימלל בר אבחן ובר אוריין הדיין המצויין כמוה״ר יעקב נר״ו נין ונכד להגאון המפורסם א״ז מוהר״ר יעב״ץ זצלה״ה.

זה כתבתי בחשון תר״ח וחתם עליה מר אבא נר״ו.

לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור-פאס וחכמיה כרך ב'-עמ' 253

רבי דוד עובדיה מביא שני כרכיו הראשון והשני של "קהלות צפרו" 691 תעודות , חלקן ארוכות וחלקן קצרות. תעודות אלו מכילות מידע חשוב מאוד על אודות הווי הקהלה בצפרו בעיקר, בכל התחומים, אם בגמילות חסדים, אם בתקנות בנושאים שונים כגון איסור על ארוחות ראווה בשמחות של הקהלה ועד לרדיפה אחרי עבריינים כגון בתעודה הזו…
חלקן מתורגמות לערבית, וזו הזדמנות לאוהבי השפה, להצליב אבין שתי השפות העברים והערבית יהודית וכמובן להעשיר את הידע בערבית יהודית…כמו כן להתענג על אופן הכתיבה המליצית,ובכלל תעודות אשר יעניינו כל הסקרנים תאבי יידע וצמאים למקורות של העדה המופלאה הזו…

ב״ה התק"ד – 1744

החכם השלם הדו״מ כהה״ר אהרן בן זכרי נר״ו וכל ק״ק קהל צפרו ישמרם צורם כי״ר. אחדש״ו [אחרי דרישת שלומו וטובתו] תעלמו אן האדאך צורר היהודים יצחק בן בטאן העומד במ״ק [במחנינו קודש] נקבאד פיידו זיוף המטבע כמה פעמים ואוקפנא מעאה חתא סלך עלא כיר ורדנאה לטריק, וליום רינא די כיף נתאמת לנו עודנו מהזיק בט׳ומאתו שבהיותו בשדה כאן מסגול פלמלאכה המי וזייף ונתן שני צמדים ביד גוי אחד ובא הגוי הנז׳ והעליל על בני המלאכה העומדים בעיר הלזו וכמעט היו בכל רע ובפרט בימים האלה ובזמן הזה ועמדו והוציאו הוצאות להציל נפשותיהם מרדת שחת, לכן בוצול האדי אילכום תקבדוה ותקנסוהו להתם ולכלה ותצאפדו מנו עסרא דרייאל קימת הצמדים הנז' ושאיין הפסידו בסבתם, בלא עוטלא, ולא תכילווה יכרוג׳ ברא מן למדינה, ואידא יכרוג׳ וינקבאד שי ממלאכתו ערפו אן אלוולי די ידהר הינא ממ״ק ינקבאד פיה, והווא מות יומת ברשות די נעטיוו לבני המלאכה שכל הפוגע קוברו תחילה לאיין הווא רודף לכללות ישראל ואידא מא יתצאפדוס רייאל הנז׳ ערפו אן ימסיוו לענדכום משרתי יר״ה ומא כפאכום חאל ולא ימטי לבני המלאכה שום פסידא ודררא דממונא כלל ושומע לנו ישכון בטח ושאנן נאם החותמים בחדש תמוז בשנת התקד ליצי׳ בפאס יכוננה עליון אמן ושלום כתר נעלמוכום עלא דוך ס״ת, תרסלוהום די כיף כתבנאלכום ותזידו שכירות החמר מן ענדכום הרי טוב ואידא לא ראכום, תזידו עליהום קנס ותזיבוהום בידיכום וש״ש.

שאול בכא״א יעקב אבן דנאן   רפאל עוכב אבן צור    אליהו הצרפתי סי״ט

מתתיה פירירו ס״ט לעסרא דרייאל מנהום ו־פב־ דדמאלז ולכמאל הוצאות.

ב״ה

בעדן כתבנא ליכום עשרה דרייאל דאבא די צופנא הנא הר׳ יחייא צבע חסמנא וקבדנא מנו ח׳ די רייאל דהיינו ו׳ הומא די דמאלג׳ ולהוצאה די לזמת הייא ד׳ ברכנא עלא בעלי מלאכה די נקבאטו יעטיוו ב׳ הומא וב׳ מעא ו׳ קבטנאהום מן ענד יחייא הנז׳עליהא הווא כא תחתאג׳ו תסבקוה תעטיוה ח׳ דרייאל ונטלבו היית יגיעל האדא חד אלבאס מא ילזם שי אכור ועתה אל תנקוהו לאיין האדי ב׳ פעמים וג׳ טאח פי ידינא וכסינו את דמו ושלומכם ירבה נאט שאול אגן דנאן ס״ט הודה יחייא צבע הנז׳ כי קבל בטחונות מיצחק ביטאן על הסך הנז״ל.

תרגום

אחדש"ו עלינו להודיעכם שאותו צורר היהודים יצחק בן בטאן העומד במחנכם קדוש שנמצא מזייף המטבע, כמה פעמים עמדנו והצלנוהו. ויצא בדימוס. דברנו על לבו והורינו לו הדרך אשר ילך בה. והנה אנחנו רואים היום ונתאמתה לנו הידיעה שעודינו מחזיק בטומאתו ובזמן היותו בשדה והיה עסוק במלאכה הנז' וזייף ונתן שני צמדים ביד גוי אחד ובא הגוי הנז' והעליל על בני המלאכה העומדים בעיר הלזו וכמעט היו בכל רע ובפרט בימים האלה ובזמן הזה נעמדו והוציאו הוצאות להציל נפשותיהם מרדת שחת על כן כשיגע המכתב הזה לידכם תפסוהו וקנסוהו להתם ולכלה וקחו ממנו ושלחו לנו בלי איחור עשרה רייאל תמורת הצמדים הנז' עם מה שהפסידו בסבתם, גם לא תנחוהו לצאת מן העיר (צפרו), כי אם יצא ויתפס איזה חפץ ממלאכתו תדעו לכם שהראשון שיבוא הנה ממחנכם קדוש יתפס במקומו. והוא מות ימות על ידי שנרשה לבני המלאכה ״שכל הפוגע בו קוברו תחילה״ לפי שהוא רודף לכלל ישראל, ואם לא תשלחו את סכום הרייאל הנז׳ תדעו לכם שנשלח אצלכם משרתי המלך ירום הודו. ולא נעלם מכם, שהכל בכדי שלא יגיע שום הפסד וחסרון ממון כלל לבעלי המלאכה ושומע לנו ישכון בטח ושאנן נאם החותמים בחדש תמוז בשנת התק״ך ליצירה בפאס יכוננה עליון אמן ושלם כתר תורתכם. להודיע עוד לכם על אותם ספרי תורה תשלחו אותם כמו שכתבנו לכם ותוסיפו שכירות החמר משלכם הרי טוב ואם לא תהיו חייבים להוסיף עליהם קנס ותביאו אותם בעצמיכם ושלם שנית.

חשבון העשרה רייאל סך ו־פב־ של הצמדים והיתרה להוצאות. הגם שכתבנו לכם על הסכום של עשרה רייאל הן היום ראינו כאן הר׳ יחייא צבע והתביישנו ולקחנו ממנו רק שמנה רייאל דהיינו ששה בשביל הצמדים וההוצאה הגיעה לסך ד׳ והטלנו שני רייאל על בעלי המלאכה שנתפסו, ושני רייאל עם ששה רייאל שולמו לנו מן הר׳ יחייא הנזכר, ומה שעליכם הוא צריכים להקדים ולשלם לו ח׳ רייאל והשם ישים קץ לצרה זו ולא נצטרך לשום דבר אחר ואל תנקוהו, (ליצחק אבטן) כי כבר שנים ושלשה פעמים נפל בידינו וכסינו את דמו ושלמכם ירבה. הודה יחייא צבע הנז׳ שקבל בטחונות מיצחק ביטאן על הסך הנזכר לעיל.

משה ן׳ עטר

(27 א) בימים ההם בעת שהיה מולאי זידאן , מושל בתארודאנת היה משה ן׳ עטר אצל מולאי זידאן והיה נגיד עליהם והיה מייסר אותו ומענה אותו וקונסו ממון רב בכל עת ורגע. ואחר שמת מולאי זידאן בא הר״מ [רבי משה] הנז׳ אצל אמו ושמעה שהוא היה אצל בנה ומשרת אותו וגדלתו ורוממתו ונתנה לו ממון רב לשאת ולתת בו. והיה הולך ושב אצלה ומביא לה דורו­נות ומנחות. אה״כ הזכירה את שמו למסיר״א ושמח בו, והיה מביא לו אבנים טובות ומרגליות וכלים מכלים שוגים של המלכים עד שגתגדל עם המ­לך והשרים הגדולים וכולם יודעים ומכירים אותו יותר מה״ר אברהם מאימראן.

ובשנת התע״ז (1717) ליצירה הלשינו עליו למסיר״א וקנס אותו המלך קנם גדול לתת חמשים ככר כסף ומכרו כל אשר להם, הוא ושותפו ראובן ן׳ קיקי ונתן הקנס הנז'. אח״כ הלשינו עליו למסיר״א וקנסו חמשה ועשרים ככרים ונתפשר עם המלך יר״ה בינו לבינו ונתפייס.

ובשנת התפ״ג (1723) ליצירה נלב״ע הנגיד ר׳ אברהם מאימראן בר״ח טבת לש׳ הנז'.

ובש׳ התפ״ד (1724) נתגדל הר״מ ן׳ עטר עם המלך וגדלו על כל היהו­דים אשר תחת ממשלתו להיות נגיד עליהם.

ביום ז׳ לאדר של ש׳ תפד״ה הנז' גזר המלך על הר״מ ן׳ עטר הנז' לישרף. ואחר שהוציאוהו ערום לבית השריפה הצילהו הקב״ה וקנסו עשרים ככר של כסף, השי״ת ימלא חסרונו וחסרון עמו ישראל כי״ר.

הערת המחבר: לפני־כן(דף 22 ב) נזכרה חתונתו של הגביר המעולה ראובן ן׳ קיקי עם הכבודה גברת ואם בישראל סטרייא בת הישיש לוי הלוי ן׳ שושן נ״ע — באדר ב׳ התס״א (1701). ואין ספק, כי כבר אז היה אדם נכבד, אם ראו צורך לרשום את חתונתו! ומסתבר שהיו אלה נישואים בפעם השנייה גם מצידו וגם מצד ה׳גברת ואם בישראל

היהודים בחצרו של אסמאעיל

ברשימתו של שמואל אבּן דנאן נזכרים רק שני יהודים שפעלו בחצרו של אסמאעיל, הנגיד אברהם מאימראן ור׳ משה בן עטר, ואף אלה בקיצור נמרץ עד שאי־אפשר להסיק דבר על היקף פעילותם. אולם מקורות אחרים, ובעיקר דו״חי השגרירים והקונסולים של ארצות אירופה וכן סיפורי הנוסעים הנוצריים, מספ­קים חומר עשיר, המבליט את חלקם הרב של העוזרים היהודיים ביחסים עם המ­דינות הנוצריות.

כבר בהיות אסמאעיל משנה־למלך במכנאם נמנו בין יועציו שניים מיהודי העיר: דניאל טולידאנו ויוסף מאימראן. ומשעלה למלוכה וכונן את בירתו בעיר זו, עלתה השפעתם של אלה, ואסמאעיל צירף לשירותו גם את בניהם. בתיאורים של ראשית שלטון אסמאעיל מכונה יוסף מאימראן השֵייך הגדול של היהודים בכל המלכות ורע המלך ובעל השפעה רבה עליו! יש לו במדינה השריפית מעמד הדו­מה לזה של קולבר הגדול בצרפת. הוא נרצח בשנת 1683 — יש אומרים בהמתת המשנה־למלך בזמן היעדרו של אסמאעיל. בינו [Dominique Busnot], נזיר צרפתי שנשלח שלוש פעמים למארוקו לשם פדיון שבויים, יודע לספר, כי יוסף נדרם למוות ברגלי סוס משתולל, לפי פקודתו של אסמאעיל עצמו, שביקש בדרך זו להיפטר מתביעותיו של יוסף. לאחר מותו נתמנה אברהם בנו לגובה ראשי של ה׳גראמה' כפי שנקרא לפעמים מס־הגולגולת (הג׳זיה׳), וכן לספק ראשי של הצר המלכות ^.

הדו״חים של י. סמיטם ך,פנדורפ [Joan Smits Heppendorp], קונסול הנידרלאנדים במארוקו בשנים 1669—1699, אל אסיפת־המעמדות, ושל הקונסולים האנגליים אל מזכיר המדינה בלונדון משמשים מקור רשמי להערכת תפקידם של היהודים בחידוש הקשרים בין ארצות־השפילה ובין חצרו של אסמאעיל, לאחר שאלה נתרופפו וכמעט נות­קו בימי שקיעתה של שושלת הסעדים ומאבקם של העלווים על השלטון.

במכתבו מיום 25 במאי 1672, כלומר כשישה שבועות לאחר מות אל־רשיד ועלייתו של אסמאעיל לשלטון, מודיע הפנדורפ, כי עתה הוטבו הסיכויים לחידוש יחסי־מסהר תקינים בין שתי הארצות. המלך החדש מעוניין ביצוא סחורות וחומרי־גלם, חוץ מתבואות וקמח, וכן בפדיון השבויים הנוצריים הנמצאים בידו. בה בעת מוסר הפנדורפ על התעצמותם של הקורסארים בסלא, הן בכוח־אדם והן בנשק כבד (תותחים!), וכן על עיסקת־חליפין של סוחרים אנגליים לפני שנים אחדות, בהביאם אבק־שריפה אנגלי תמורת חנקת־אשלגן מארוקאנית, חומר־גלם המבוקש עתה ביותר באירופה לשם ייצור אבק־שריפה.

בכל־זאת לא חלה במשך שמונה שנים ומעלה שום תזוזה ביחסים בין שתי ה­ארצות. רק לאחר שנחתם ב־1680 חוזה־שלום בין אלג׳יריה ובין הנידרלאנדים (שבהכנתו נועד תפקיד נכבד ליעקב די פאז), נרשם בהחלטת אסיפת־המעמדות מיום 27 בספטמבר 1680 ! ׳יש אומרים, כי הקיסר של מארוקו רוצה לערוך חוזה­ שלום עם ארצות־השפילה׳! ולדעת הֶרינחה [Heerings] התכוונו בלשון סתומה זו לסוחרים היהודיים של אמשטרדם. אכן, חליפת־המכתבים הדיפלומאטית מוכיחה, שגם יו­עציו היהודיים של אסמאעיל, וכן יהודים מארצות־השפילה שישבו בסלא ויוצאי מארוקו שהתיישבו בארצות־השפילה, לא חסכו מאמצים כדי לקדם את המשא־ומתן, שתוצאותיו החיוביות היו חיוניות בשבילם מבחינות הרבה.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

עמוד 268

מצב האשה.

אם ארגונן של הקהילות היהודיות, בצורה הידוע לנו, ראשיתו נעוצה במאה החמש עשרה, הרי ראשיתם של בתי הדין הרבניים חופפים את ראשיתה של יהדות צפון אפריקה. נצחונו של האסלאם לא גרע מאומה מן האוטונומיה השיפוטית של הקהילות היהודיות : הללו מוגנות היו על ידי העקרון הקוראני : "אנשי האונגליון יישפטו על פי האונגליון". הכרה תחיקתית זו, שמעולם לא הייתה ברורה ומפורשת בארצות הנצרות עד לתקופת האמנציפציה, הייתה לה חשיבות ניכרת ובה התבטא כל יתרון מעמדו היהודי בארצות מוסלמיות לעומת אחיו יושבי אירופה הנוצרית.

לד'מי הייתה לפחות זכות לחיים, לרכוש ולחופש המצפון. בית הדין הרבני היה נותן תוקף והכשר לקיומה של מערכת סמכותית בלתי מוסלמית בתוך החברה התיאוקרטית של ממלכת המאמינים. חוץ מאשר באלג'יריה, לא הכניסה השתלטותה של צרפת בשטח זה אלא שינויים קלי ערך, בנוגע לפרטים של נוהל או בנוגע לארגון המנהלי של בתי דין הרבניים, שרבניהם קיבלו שכרם משלטון החסות. הנה כך אירגן הדהאהר מיום 22 במאי 1918 מחדש את הנוהל של בתי הדין הרבניים של האינסטנציה הראשונה והעמיד את מספרם על שבעה במרוקו, אף הקים בית דין רבני גבוה שעליו הוטל לגבש את השיפוט היהודי במרוקו.

זאת ועוד, דהאר, מתאריך 40 במאי 1940, יצר מערכת שיפוט בעלת אופי מיוחד לגמרי "בית דין השררה – שעליו ניטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה. דינים אלה מקורם בתנ"ך, המכיר בכך שהכּהונות הציבוריות העיקריות עוברות בירושה.

במגרב פירשו זאת לגבי כל המשרות הציבוריות שבידי הקהילה היהודית, שנחשבו עוברות בירושה, על תנאי שיהיה הבן מסוגל לשמש במשרה שהחזיק בה אביו. זכות השררה הייתה נחלתן של כמה משפחות ותיקות שבתחילה מועטות היו למדי. בהמשך הדברים, הואיל וזכות זו עברה לכל הצאצאים הזכרים, נתגלעו סכסוכים לרוב ולכן, בתחילת מלחמת העולם השנייה, ארגנה צרפת, בתורת מעצמת החסות של מרוקו, בית דין מיוחד, שעמו נמנים שלושה רבנים שאינם נהנים מזכות השררה, והטיל עליו ליישב את הפלוגתות, שנבעו מן הזכות העתיקה הזאת,. מקרב בעלי זכות זו היו הקהילות בוחרות את הדיינים, בפיקוחן של הרשויות הממלכתיות.

היקף סמכותו של השיפוט הרבני  נקבע במרוקו בשני דאהרים, מיום 12 באוגוסט 1913 ו – 22 במאי 1918 ועל ידי החוזר, מיום 15 בפברואר 1938. ההלו הסמיכו את בתי הדין האלה לדון בכל המשפטים  הנוגעים לנישואים, יחוס אבות, אימוץ, כוחם של אבות, תקפותן של צואות, ביצוע עזבונות, חלוקתן של ירושות, תרומות, מחלוקות בנוגע לנכסי הקודש, וניהולם של בתי הכנסת.

מובן שלא היו בתי דין האלה מוסמכים לדון אלא במשפטים שבין יהודים מרוקאים במרוקו, תוניסאים בתוניסיה, או אלג'יראים בדרומה של אלג'יריה. סמכויות שיפוט אלו, אם גם ששמרו על צביונן המיוחד של הקהילות היהודיות, יצרו גם הפליה ברורה לרעתן, שעוררה טינה עזה בלבם של יהודי המגרב, כל אימת שהיו חייבים להתייצב לפני בית דיו השרעי המוסלמי, שהיה הסמכות השיפוטית משעה שהיה מוסלמי צד בעניין.

בבית הדין הרבני של קזבלנקה, שהיה החשוב ביותר בכל המגרב כולו ובו בוררו כאלפיים משפטים בשנה, יכול היה אדם לקרוא פסוקים אלה מעל בית המשפט :

"למדו היטב דרשו משפט אַשרו חמוֹץ שפטו יתום ריבו אלמנה " וכן : " על שלושה דברים העולם עומד : על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר : אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. הוו זהירים בדין.המשפט הוא האמת, שלאמיתו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית"

רוממותם של כללים אלה מבליטה עוד יותר את דלותם של בתי משפט אלה, שכל מצוקת המללאח ומחסוריו היו עוברים בהם כבתהלוכה. מי שהיה עוקב אחר ההמונים שהצטופפו שם בימי הדין רואה היה את המתרחש בבתי משפט אלה, שהיו שופטים יהודים על פי התורה, התלמוד והפוסקים הגדולים, ובהם בראש וראשונה ספריהם שח הרי"ף, הרמב"ם ויוסף קארו.

על קבצי הלכה נתווספו במגרב פסקיהם של רבנים, שפרסמו אלפי שאלות ותשובות, שרובן עדיין לא יצא לאור והן – הן אוצרה המיוחד של יהדות צפון אפריקה. באשר לבגרות ולאפוטרופסות נהגו, כמובן, על פי הכללים המסורתיים של התנ"ך והתלמוד. אולם אף שעל פי חומר הדין אשה מגיעה לפרקה בגיל שתיים עשרה וגבר בגיל שלוש עשרה, באו חכמי ספרד והעלו גיל זה לשמונה עשרה שנה. בהשפעת הדוגמה של צרפת פרסמו הרבנים הראשיים של מרוקו , בעת מועצתם השנתית השנייה בשנת 1948, תקנה שהעמידה את גיל הבגרות המשפטית על עשרים שנה לגברים ונשם כאחד, אף שהתירה לבית הדין הרבני להכיר בעצמאותו של קטין קודם לגיל הנדרש.

הרי זו דוגמה טיפוסית להשפעתם של זרמי ההיסטוריה הגדולים שנפגשו ביהדות המוגרבית. יכולים אנו להבחין באותן מגמות בתחום של דיני קידושים ונישואין.יפה תוארו טקסי הקידושים על ידי כמה משקיפים, ובהם גּלוון, תאג'ורי, ברינו ומלכה ובן עמי. הם תוארו בתמונות שצייר דה-לקרואה באלג'יר ובמרוקו. הקידושים הם טקס משפחתי פשוט, אף כי תופסים הם במקרה של הפרה. הואיל ובתחום זה היו הרבה מקרים מצערים של הפרת אמונים, נאלצו הרבנים המוגרבים להוציא דינים שהמשיכו במגמות, שהסתמנו החל מן המאה השבע עשרה ובהשפעת מוסר חקיקה המערבי, פרסמו ב – 10 וב – 11 ביולי 1947, תקנה שגזרה עונש על כל מעילה באמון בנידון זה.

אותה תקנה עצמה נתנה תוקף משפטי לדיני המקרא וההלכה לגבי האזור הצרפתי של מרוקו, לרבות טנג'יר, בעניין הבטחת נישואים שבא פיתוי לאחריה. בלא להכנס כאן בפרטי החידושים המשפטיים האלה, הרי עלינו להדגיש שלא באו אלא לטהר את הדין היהודי מן ההשפעות הערביות שקלט ולבדוק אותו לאור ההשפעות המערביות, שמשלו במגרב בכיפה בעשרות השנים האחרונות.

המגמה הייתה להגן על הצעירה ולערוב לזכויותיה : עם זאת, לא היו רבני המגרב להוטים לחפש אחר האבהות, הם לא הטילו את האחריות על המדיח אלא אם כן הודה בה הוא עצמו רשמית.

הוא הדין לגבי הנישואים. התפתחות המשפט הפרטי במגרב בעת האחרונה, נוטה הייתה לטעת בחקיקה המיושנת החדורה השפעות מוסלמיות ומזרחיות, עקרונות הקרובים יותר למחשבה המשפטית של המערב. מתוך התקנות החדשות שפרסמו הרשויות הרבניות העליונות יכולנו לעמוד על התפתחות המידות והדעות.

למשל, לפי דוגמת המוסלמים היו זיווגי קטינים גם שכיחים מאוד בחוגים יהודים. עוד לפני שנים אחדות בלבד היה זה מקרה שכיח למדי, שתסרב ילדה בת תשע ללכת לבית הספר…משום שהיא נשואה. התגובה החריפה עד מאוד מצד הקהילות היהודיות והעילית המשכילה הביאה לידי פסיקות חמורות של בתי הדין הרבניים במגמה לאסור מנהג זה ולקבוע את הגיל החוקי לנישואים בתקופת הבגרות המינית.

ועוד עלינו לומר כי עוד בשכבר הימים הנהיגו הרבנים הספרדים, מדאגה להגנת האינטרסים של האשה, משטר של שיתוף בני הזוג במקום הפרדת נכסים, שהייתה ממסורתו של המשפט העברי. היו אלה אותם רבנים קסטיליאנים, שניסו לשים סייג למנהג החוקי של הפוליגמיה, שהדין מכיר בו לגבי יהודי המזרח. אכן תקנות קסטיליה התירו לעשות את המונוגמיה אחד מתנאי הכתובה :

כל זמן שהייתה הכלה דנן וכל זמן שהתקיים הזיווג בין בני הזוג אסור לבעל שישא אשה אחרת. אם יעבור על איסור זה, יצטרך לשלם אז לכלה דנן את כל הסכומים שנרשמו בכתובה כנדוניה חוקית, ולתת מיד בידה גט כריתות, כדת וכדין,כדי שתהיה בת חורין להינשא בשנית.

כחברה מזרחית התירה היהדות המוגרבית, מאז ומתמיד, את הפוליגמיה. התנאי העקרוני היחיד שנדרש על מנת להתחתן שבנית, כשלא היה הדבר אסור על פי הכתובה הראשונה, היה שיוכיח הבעל כי יש לאל ידו לפרנס שתי נשים.

בכל זאת כאשר היה הדבר ביכולתם נאט בתי הדין הרבניים שלא להרשות זיווג שני אלא בשעה שהיה הזיווג הראשון חשוך בנים משך למעלה מעשר שנים. ואכן, בחוגים ברבריים וספרדיים כאחד נעלמה הפוליגמיה החוקית כמעט לגמרי מקהילות היהודים במגרב.

במקרים הנדירים בהם נתקלתי בה אגב מסעותי בצפון אפריקה הייתה הפוליגמיה חוקית זו פועלת במובן זה שהצמיחה פחות טרגדיות מבגידות משפחתיות במסגרת של מונוגמיה. מבחינתה של יהדות צפון אפריקה הייתה צרה החברתית האמיתית מצויה במקום אחר – בפוליגמיה הרצופה, שבחוגים ידועים נתאפשרה בגלל הנוהג של קלות יתירה בגירושים. דיני הגירושים, המקובלים בתנ"ך, כבכל מערכות המשפט במזרח, מפקירים למעשה את האשה לאדונה ובעליה ודנים אותה לגורל בלתי אנושי, תוך שהם מקריבים בראש וראשונה את הילדים, קרבנות חפים של הטרגדיות הכמוסות הללו.

בכמה שכונות מללאח ידענו על נשים שהרבו להנשא ולהתגרש עד שסובבו כמעט כל הגברים שבמקום. ירידה מוסרית זו, שנסתיימה בעוני, הייתה סיבה נוספת להסתאבותה של היהדות בארצות המוסלמיות. במגרב נוצלה התערבותו של הרב, שבלעדיה אין תוקף משפטי לפרידתם של בני הזוג, על מנת לנסות ולבלום מקרי הגירושים, שלבשו ממדים מדאיגים בשכבות העממיות יותר.

הזעזועים שחלו במבנה המזרחי של הקהילות היהודיות, עם התפרצותה הפתאומית של ההשפעה המערבית – והאמנציפציה של הגברים, שהייתה מהירה מזו של הנשים – החמירו לפעמים את המשבר המוסרי, ובכמה מקרים הרבו את מספר הגירושים על פי רצונו של הבעל בלבד.

בערים מסוימות, במיוחד בדרום, היה במרוצת השנה למעלה ממקרה אחד של גירושים כנגד כל שלושה זיווגים. לא היה זה דבר בלתי רגיל לפגוש בגברים שבימי חייהם התחתנו כדת וכדן למעלה מעשר פעמים. עיוותים אלה לא היו ידועים במעמד המשכיל יותר, שבו היו הנישואים מובטחים למשעה מפירוק והפוליגמיה נודעה מעולם. לפוליגמיה הרצופה הזאת נתלוותה, כמובן, פוליאנדריה רצופה : נשים, שגורשו כמה וכמה פעמים, נידונו בכך לגורל שממנו סבלו יותר ככל שהייתה האמנציפציה המוסרית שלהן ממשית. בשכבות המפותחות יותר, שבהן שוב לא היו מעשים אלה מקובלים, אלא שנשארו אפשריים מבחינה משפטית, היה איום הגירושים עלבון צורב לבנות הדור החדש.

הרבנים הראשיים של מרוקו, שמתוך חרדה למצב הזה נועדו לכינוס שלא מן המנין, במאי 1947, הודיעו על מכלול של צעדים שכוונו להפחית את מספר הגירושים ולבסס יותר את זכויות האשה הנשואה.

כדאי לנתח כאן את החקיקה הזאת, היוצאת מגדר הרגיל, שניסתה לשוות לחברה המזרחית איזה גוון המושפע מן הדוגמה הצרפתית. הרבנים הראשיים של מרוקו הסכימו כי אשה שויתרה על קצבת מזונות יכולה לחזור בה בתוך שלושה ימים. הם תיקנו שלעולם לא יוכרז גט בטרם יעברו שלושה חודשים מיום הפתיחה בהליכי הגירושים, הם שמו מכשולים ועיכובים בדרך להשגת הסכמתו של בית הדין, והם קבעו שאין לשלח אשה כנגד רצונה אלא לאחר שתופיע בעצמה לפני בית הדין בן שלושה דיינים שחובתם להזהר בדינם במידה שאין למעלה ממנה להאיר באופן גלוי פנים לאשה. כך הייתה רבנות מרוקו מנסה להמתיק דין שלא היה בכוחו לתקן את הקלקלות שבהן דיברנו למעלה, שכן עקרונית ראתה הגרושה הכרח לעצמה להשאיר את ילדה לבעל. רק הילדים שהייתה מיניקתם היו נשארים ברשותה עד מלאות להם שש שנים. אז היה האב רשאי לקחתם לו בלי שיוכל איש למנוע זאת ממנו.הנקל לשער איזה טרגדיות היו נולדות מכך. הגרושה הייתה מאבדת את ביתה, את ילדיה ואת בעלה. מהיותה עזובה ומבוזה, בלי שתוכל ללמוד מקצוע או לגלות יוזמה קלה שבקלות, לא נותר לה, בתוך מחסור גמור זה, אלא לחפש בעל אחר, שיוכל גם הוא לגרשה באותה קלות, ולהתחיל מחדש כל עוד ישתמר בה שריד עלומים כלשהו. לאחר מכן יהיה גורלה נואש עוד יותר.

מנהגים ברבריים אלה היו בבחינת סטיות שנבעו מן הניוון הכללי של כמה שכבות מדולדלות במיוחד. אין להוציא מסקנות כלליות על מצב האשה המזרחית מן העובדות שהודגשו כאן, ממש כמו שלא נהיה רשאים להוציא מסקנות כלליות על מצב האשה המערבית מתוך מחקר על הזנות בכּרכים הגדולים של אירופה.

בשכבות רחבות, שלא נוגעו בנגעים חברתיים אלה הייתה האשה המזרחית, מפוארת בעדייה ובמחלצותיה, שומרת על טהרת המשפחה ומחנכת את ילדיה, ונהנית הייתה מעדיפות טבעית כהשלמה למנת הזכויות שהעניק לה המשפט העתיק של המזרח המקראי.

גם בעניין הירושות ניכר היה האופי המזרחי של היהדות המוגרבית. עד ימנו יש הבדל עמוק בין מנהגי המגורשים , אלה מגורשי ספרד, שנהגו כמנהג קסטיליה, ובין התושבים, ילידי המגרב. ראוי לציין, שעד לכינונו של משטר החסות הצרפתי לא סבלה היהדות מכפילות זו במנהגים במה שנוגע להסדר ירושות : החיים היו סטטיים והייתה הפרדה ברורה למדי בין קהילות צפון אפריקה וחוף הים, שנהגו כמנהג המכונה "קסטיליאני", ובין הקהילות שבהרי לב הארץ והדרום, שאצלן שרד המנהג המקראי ההלכי המסורתי.

על פי משטר זה הייתה האלמנה מודרת הנאה למעשה מן הירושה ולא היה לה בה חלק ונחלה אלא במקרה יוצא מגדר הרגיל בו יחד לה בעלה חלק בעזבונו. בהעדר צוואה מכל וכל לא הייתה וכולה אלא לתבוע את הנדוניה שנקבעה בכתובה : אם ויתרה על נדוניתה, או אם לא קמה לתבוע אותה, היו יורשי המנוח חייבים במזונותיה, זכותה למזונות אלה לא הייתה פוקעת אלא אם נישאה מחדש.

בלי שנוצרך לנתח את החוק הרבני באשר לירושה, עלינו להדגיש, שעם בואם של היהודים הספרדים, שהביאו עמם את השפעת הציביליזציה הספרדית הגבוהה מן התקופה של ערב גירושם, הונהג בצפון אפריקה שיתוף נכסים אמיתי בין הבעל לאשתו. החל משנת 1947, ניסו הרבנים הראשיים של מרוקו למזג את מנהגי הקסטיליאנים וילידי המקום : הם עיבדו הצעת תקנה שלפיה דין האשה הנשארת בחיים כדין ילד בירושת בעלה. הויכוחים שעוררה תוכנית זו של רפורמה הבליטו את הניגודים בין החוגים המצדדים בשיווין זכויותיה הגמור של האשה על פי דוגמת המערב ובין החוקים ששמרו אמונים למסורות המזרח. בכל הקשור למעמד האישי של היהודי המוגרבי בלטו הסתירות בין המזרח למערב בכל חומרתן : למרות התנגדות החוגים המסורתיים היה הנוער המוגרבי, בין אם נשא עיניו, לצרפת ובין אם לישראל, נוטה להתרחק מעברו הקשור למזרח ולפלס לו דרך אל התקופה בה הוא חי.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- מצב האשה-עמ114

ויש אף בקטעי שירים אלה המובאים כאן, כדי לחוש בחוש דברים של ממש, אשר שימשו השראה ומקרו למשורר הלאומי רבי יהודה הלוי, ובייחוד הקטע האחרון. אולם במאמר אחר, שהוקדש לשירי ציון בשירת רשה"נ, הושוו מובאות רבות בשיריהם, וההשוואות ההן מוכיחות עוד יותר את המשך השלשלת משירת רשה"נ בשירת רבי יהודה הלוי.

שירי ציון וירושלים של רמב"ע ( גראנדה 1055 – אסטילה בנאבארה, צפון ספרד 1135 ) רוכזו שירי הקדש, במחלקה מיוחדת על ידי המהדיר, אף כי רחוק כינוסו להיות מלא ושלם, ויובאו כאן רק בודדים ממחלקה זו והמחלקה הסמוכה לה, " באשמורת הלילה ", וגם הם " שירי גאולה "

 1 – עַד אָן גֵּיא חִזָּיוֹן / מְעוֹן פְּרָאִים

שָׁמֵם וְדַרְכֵי צִיּוֹן / אֲבֵלוֹת

 2  – יוֹנָה זְמִירָיִךְ / הַרְבִּי וְשִׁירָיךְ

לְקַבֵּץ פְּזוּרָיךְ / אֶל מִבְּצָרָיךְ

וְלִמְחוֹלַוֹת מַחְנַיִים / שְׁלוֹמִים תִּשְׁאָלוּ

יְרוּשָׁלַיִם / יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבָיִךְ

3- בשיר " מִשְׁעָן עַמּוֹ וּמִבְטֶחָים " הוא מסיים :

קוּם כְּצֵאתָךְ מִמִּצְרַיִם / וְהַקִּימָה שִׁבְעָה רוֹעִים

וּמֹשֵׁל בִּירוּשָׁלַיִם / וּבְאֶרֶץ יְהוּדָה כֶּחָם

-4 בְשיר אַחֵר " לתיקון חצות " נמצאים הבתים האלה :

עָקוּר עֵץ חֶבְלוֹ / וּנְטַע אָהֳלוֹ / כִּי יֵשׁ עֵת לַעֲקוֹר / וְגַם עֵת לָטַעַת

יְפֵה נוֹף בְּחֶבֶל / נַחְלַת תֵּבֵל / בְּעֶבְרַת עַל נֶעְתָּם

מָתַי עֶלְיוֹן / תְּבָאֵר חֶזְיוֹן / הַקֵּץ אֲשֶׁר נִסְתַּם

וְנֶחְתַּם בְּטַבַּעַת

ריה״ל (תודילה, ע׳ 1075—־קהיר, 1141) היה בן דורו הצעיר של רמב״ע ואף בן טיפוחיו. אחרי שקיבל רמב״ע מידי ריה״ל אחד משיריו, והיה ריה״ל באותה שעה עלם צעיר, נתלהב לכשרונו הספרותי של העלם, והזמינו לבוא לביתו ולהתארח אצלו. נתפתחה ידידות בין שני המשוררים גדולי הדור, ולא פסקה כל ימי חייהם. זכה ריה״ל להיות אהוב כל בני דורו, וזכה ריה״ל לשמש כלי מחזיק ברכה של כל דורות המשוררים הספרדים שקדמו לו ולקחת את שכרם של כולם. כאברהם, העשירי אחרי נח, שלקה את שכר עשרת הדורות כולם. מאז החלה השפעת השירה הערבית על השירה העברית ועד הסתלקותו של ריה״ל לעולמו עברו מאתיים וחמישים שנים בערך, והרי זה כעשרה דורות. זכה ריה״ל להגיע לידי שלמות נפלאה בשירת ספרד, באמנותה, בקישוטי השירה, במוטיבים של השירה הספרדית, הרעיונות, הדימויים וההשאלות, וכל אלה מצאו את ביטוים השלם והנפלא בלשון העברית, אשר גובלה בידו כעיסה למצה שמורה בידיים אמונות ונאמנות. אף שירי ציון וירושלים הגיעו לשיא השלם והמלא בשירתו של ריה״ל.

היתה שירתו לשירה הקלאסית והשירה לאות ולמופת בשירת ספרד, אולם שירי ציון וירושלים השתלטו השתלטות מוחלטת, עד כי בלעה את כל שירי ציון וירושלים של כל משוררי ספרד מיום תקומתה של שירת ספרד ועד סופה בארץ ספרד, ימי גירוש היהודים מארץ ספרד. הייחוד הגדול ביותר לשירי ציון וירושלים של ריה״ל, שהפכו הם להיות שירי תפילה ושירי קינה בבית־הכנסת של עם ישראל, בלא הבדל אשכנזים וספרדים, בבלים ותימנים, פרובנסאלים ואיטלקים, אלג׳ירים וניוגראבים. השיר ״ציון הלא תשאלי״ מצא לו עשרות חיקויים בין משוררי כל העדות, וזהו השיר היחיד שתורגם יותר מכל שיר ספרדי אחר ללשונות שונות בארצות תבל.

מאז החלה חכמת ישראל בראשית המאה הי״ט, החלו לאסוף ולכנס את שירי ציון וירושלים ליריה״ל. כבר בדיואן הראשון (״בתולת בת יהודה״) אשר: -ליקט וכינס שד״ל, היו שירי ציון וירושלים בראש כל שיריו, הקובץ השני, הגדול מן הראשון, שאף הוא נעשה על־ידי שד״ל, וכבר כונה ״דיואן ריה״ל״, פותח בכתובת לשיר הראשון: ״לכבוד ירושלים עיר הקודש״, והשיר הוא: ״יפה נוף משוש תבל״. כשבא המכנס הבא, הרכבי, והוסיף וכינס את שירי ריה״ל, פתח את הדיואן במחלקה א: ״שירי ציון״, ואף גדול חוקרי שירת ספרד, חיים ברודי, ייחד מחלקה בכרך ב בשם: ״משא נפש ציונה״. אצל השניים האחרונים כבר נמנים עשרות שירים במחלקה זו, אולם אין לי ספק, כי המכנס של דיואן ריה״ל בימינו, דוב ירדן, יעלה את מספר שירי ציון וירושלים בדיואן ריה״ל לרב יותר מאשר אצל השניים הנזכרים:

ויש להודות, כי לא קשה למנות שירים רבים מצוינים במחלקה זו בדיואן רבי יהדוה הלוי, ואמנם רק אחדים מהם, והם המפורסמים ביותר בקהל ישראל ובייחוד חוקרי שירת ספרד :

דְּבָרֶיךָ בְּמוֹר עוֹבר רְקוּחִים / וּמִצוּר הַרְרֵי הַמוֹר לְקוּחִים.

הַבָּא מַבּוּל וְשָׁם תֵּבֵל חֳרָבָה / וְאֵין לִרְאוֹת פְּנֵי אֶרֶץ חֲרֵבָה

הַיּוּכְלוּ פְּגָרִים / הֱיוֹתָם חֲדָרִים / לִלְבּוֹשׁ קְשׁוּרִים / בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים

הִצִּיקַתְנִי תְּשׁוּקָתִי לְאֵל חַי / לְשַׁחֵר אֶת מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחָי

הֲתִרְדּוֹף נַעֲרוֹת אַחַר חֲמִישִּׁים / וְיָמֶיךָ לְהִתְעוֹפֵף חֲמוּשִׁים

זֶה רוּחֲךָ צַד מַעֲרָב רַקוּחַ / הַנֵּרְדְּ בִּכְנָפָיו וְהַתַּפּוּחַ.

יוֹעֵץ וּמֵקִים / בִּמְרוֹם שְׁחָקִים / וְעַל יָם רְחוֹקִים / צִדְקוֹ סֶרַח

הָמוּ גַּלִּים / בְּרוּץ גַּלְגַּלִּים / וְעָבִים וְקַלִּים / עַל פְּנֵי הַיָּם

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל / קִרְיָה לְמֶלֶךְ רַב / לְךָ נִכְסְפָה נַפְשִׁי / מִפַּאֲתֵי מַעֲרָב

לִבִּי בַּמִּזְרָח וְאָנוֹכִי בְּסוֹף מֵעֲרַב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אָשֵׁר אוּכַל וְאֵיךְ יֶעֱרַב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי בְּעוֹד / צִיּוֹן בְּחֶבֶל אָדוֹם וַאֲנִי בְקֶבֶל עֲרַב

צִיּוּן הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירָיךְ / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיךְ

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַּנִּים וְעֵת אֲחְלוֹם / שִׁיבַת שְׁבוּתְךָ אֲנִי כִּנּוֹר לְשִׁירָיִךְ

מִי יַעֲשֶׂה לִי כְּנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד / אָנִיד לְבִתְרִי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיךְ

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני

עמ' 251

הפעילות החברתית.

עד לחדירת ההשפעה האירופית החזקה בראשית המאה הנוכחית, חיה החברה היהודית כחברה דתית סגורה. חברה זו היתה בעלת מבנה ושאיפות הדומות מאוד לקהילות היהו­דים במזרח אירופה לפני האמנסיפציה. כל אור­חות חייה של חברה זו היו קבועים ועומדים. כל התופעות החברתיות כגון לידה, בר־מצוה וחתונה נתפסו לפי תפיסה מיוחדת והיו ממוס­דות והתנהלו לפי מנהגים וטכסים קבועים. היהודי חי בדרך כלל את חייו האפורים כשהוא נתון לדיכוי הסביבה, ולכן שמחות כגון ברית מילה או בר־מצוה נתנו לו הזדמנות להתפרק. שמחות אלה היוו למעשה מסגרת יחידה למפג­שים חברתיים. השיא בשמחות אלו היה ללא ספק החתונה. תפקיד לא מבוטל בשמחה זו היה לנגנים. החתונה נמשכה כמה שבועות ומש­כה אליה הרבה אורחים, גם לא קרואים. בעלי השמחה היו לפעמים משלמים מראש תשלום ללהקה, אבל עיקר ההכנסות באו להם מתרומות שהוענקו על ידי האורחים.

הופעתם הראשונה של הנגנים היתד, ב״שבת אל בדיאן". באותו מוצאי־שבת היו הארוסים זוכים ל״חינה״. אחד מהנגנים, בדרך כלל בעל הטאר, היה שם על ראשו מגש ובו החינה והיה מנגן ורוקד והאנשים היו באים, ומניחים את תרומתם, היא ה״גראמה״, במגש. הנגנים הופי­עו בדרך כלל ערב ערב הן בבית החתן והן בבית הכלה. ביום החתונה עצמה היו במקום כל היום והרבו לנגן. הנגנים היו לרוב גם זמ­רים והם שרו במקהלה. הרבה אנשים הצטופפו כדי לשמוע ואחרים עמדו בחוץ. הנגנים לא חסכו בנגינתם וקולם נשמע מרחוק.

למחרת החתונה הופיע שוב בעל הטאר. על מגש היה מונח סדין ובו הוכחת בתוליה של הכלה. בעל הטאר היה שם את המגש על ראשו ורוקד ומנגן, וכל הנוכחים הניחו כסף במגש. להדאן אזולאי ממרקש ולחביב בוגסיס יצאו מוניטין כרקדנים בטקסים אלה. במשך כל בוקר זה היו נגנים מנעימים בנגינותיהם לנוכחים ולאורחים הבאים. שבוע אחרי החתונה, במוגאדור למשל, התקיים מה שנקרא ״יום הדג״. ביום זה יוצא הזוג הצעיר בליווי אורחים לשדות. הנגנים היו מנגנים לאורך כל הדרך, עד חזרת הזוג הביתה.

ערבים מוסיקליים לפני ואחרי החתונה היו נמשכים עד אור הבוקר.

הנגנים לא היו רק מנעימים בנגינותיהם.

היה להם גם תפקיד של בדרנים. הם נהגו לספר בדיחות וסיפורים קצרים ששעשעו את הקהל. לסיפורים אלה נודעה חיבה רבה. לא התוכן היה חשוב כי אם המשחק והתנועה. הם נלקחו מן ההווי המקומי ומתוך היחסים עם הסביבה. כמה מהם לא הצטיינו בעדינות יתירה. אביא בזה דוגמה אחת מסיפוריו של הנגן יעקב אוחיון:

יהודי, מתקן מזרונים, נקרא אצל הקאדי (מושל) בשביל לעשות לו כמה מזרונים. אנשי הבית אכלו ושתו ומתקן המזרונים לא קיבל אוכל והתעצב. אחרי זה ניגש אליו הקאדי ושאל אותו אם יש לו איזו משאלה. ענה לו היהודי: יש לי. אמר לו: מה ? ענה לו: הנה, יהודי עובד אצל הקאדי ובטנו ריקה. קרא הקאדי לשפחה, סטר לה וקילל אותה: איך אתם משאי­רים את ה״מעלם״ ללא אוכל ? אמר לו היהודי: לו לא שאלת אותי הייתי נשאר רעב וכשהייתי יוצא, הייתי אומר שה׳ יחריב את הבית הזה, (בינתיים הוא כבר קילל). הייתי בבית הקאדי מבוקר עד ערב ולא קיבלתי אוכל והייתי כמו עובד היורד לבאר מקבל כספי ושם בחיקו. אם הוא מת (תוך כדי עבודה), מת, ולא, כספו נשאר לו. שילם הקאדי בעין יפה והוא יצא.

הלהקות לא הצטמצמו בהופעות רק בתחום עירן. הנגנים הוזמנו לערים אחרות והתנועה היתה די ערה. את הנגנים היו מקבלים די יפה. נוסף לבעלי הבתים שהיו מכבדים אותם בזמן שהותם, קיבלו גם ישר מן הטבחיות את הטוב והיפה ביותר שהיה להן. תמורת זאת השאירו הנגנים, בעזבם את בית השמחות, תרומה לטבחיות.

לנגנים אלה היתה אתיקה מקצועית מעולה, והם שמרו בקפדנות על כללים מסויימים. בחתו­נות ובשאר שמחות נהגו היהודים להרבות בשתיה. רק נגנים מדרגה שניה היו משתכרים או שותים הרבה. הנגן שהתחנך אצל אמן, היה מקבל תדריך מדויק כיצד להתנהג ואיך לשמור על כבוד המקצוע. למדו גם כיצד לשמור על הקול.

הנגנים ישבו על מטה הנקראת ״פראס מסלמני״ והניחו את ציודם בפינה אחת. לבשו בגדי חג. נגן לא היה יכול ללכת לבית שמחות אם לא התרחץ בחמאם ולא לבש בגד יפה ונקי. הנוהג היה שבהגיעם יצאו אנשי הבית כולל הטבחיות כדי לקבל אותם ב״זגארית״ ?!. מספ­רים על ראש הלהקה אלמליח שהוזמן פעם עם להקתו לנגן בחתונה ולא קיבלו אותם האנשים בזגארית. התרגז ולא רצה לנגן. באו ההורים ואף החתן, התחננו לפניו עד שנעתר.

לעומת הלהקות העירוניות ראוי לציין את הלהקות שפעלו בהרי אטלס ובעמקים. כאן ל­מעשה אין הכלים המצויים בעיר אלא ה״טאר״ הברברי, ה״גמברי״ שהוא כלי הדומה לרבאב וכן החליל. פה שליטות בעיקר הנשים שהן השרות, רוקדות ומחוללות. מקומן בטקסי הח­תונה חשוב ביותר. נשים אלה פועלות הן כבודדות והן כקבוצה. יש טקסים בחתונה המחייבים רק הופעת יחיד. שבת השניה אחרי החתונה נקראת בכמה מקומות ״שבת סאבוקה״, ז.א. שבת הנדנדה. הכלה באותה שבת מתנדנדת והזמרת שרה לכבוד הכלה. ידועה גם בעיר דמות ה־ ״נוואחה״, דהיינו הבכיינית. זוהי בכיינית מקצועית המתארת את רגשות האלמנה או האב השכול. יש ספרות שלמה משירים אלדה מהם יפים מאוד.

להקות הנשים פועלות גם כקבוצות מאורגנות ומוזמנות תמיד לשמחות. למעשה גם משפחות עירוניות, שידן לא השיגה להזמין תזמורת עי­רונית, הזדקקה ללהקה כזו.

בטקס ה״ברזה״ ׳׳׳ מנעימות הגשים כל ה­לילה בשירתן ורוקדות. גם בטקס שחיטת הפר הנערך בדרך כלל יומים לפני החתונה, הן מנגנות ושרות. נשים אלה לא קיבלו בשום אופן שכר מבעלי השמחה אלא תרומות מאורחים.

הברזה- מובנו, ישיבה. לילה אחד לפני החתונה, בו חייבים האורחים להשאר עם החתנים עד אור הבוקר, כי חל איסור שינה באותו לילה.

באמיסמיז, עיירה קטנה לרגלי האטלס ה­גדול׳ מערבית למרקש- היתה להקה מעורבת משש נשים שהיכו בטאר ומששה גברים. ה­נשים מצד אחד והגברים מצד שני עמדו בשתי שורות אחת מול השניה. כשפותחים לשיר, יוצא רקדן אחד, מתחיל לרקוד ומניח את הטאר שלו על ראשה של אשה. זו האחרונה יוצאת איתו לרקוד. הם שרים ורוקדים עד סוף השיר. שוב יוצא רקדן אחר ומניח את הטאר שלו על ראש רקדנית אחרת וכד. מספרים בעיירה הזו על רקדן מפורסם בשם שלום אשטאח, לאמור הרקדן, שגם אחיו נודע כרקדן אמסללו.

משפחה שהצטיינה ברקדניה היתה זו של הזן באותו מקום, הנודעים שבהם שלום חזן, שלמה ואחיו מרדכי. אצל יהודי האטלס היתה מסורת של ריקוד, בנגוד ליהודי הערים שם רק הנשים נהגו להופיע בריקוד.

בנטיפה, עיירה בסביבת מרקש, נודעה להקה מקצועית שפעלה בסביבה. הרכבה היה: יצחק הרוש שניגן בגמברי, דוד אבוטבול — עוד, ויוסף קדוש — טאר.

הנגנים הופיעו כמובן לא רק בחתונה, ברית מילה וכד' אלא גם באירועים במסגרת יותר קטנה. עשירים היו נוהגים להזמין לכבוד אורח להקת נגנים.

בסיורו במרוקו ב־1889 נכנם פייר לוטי ל­ביתו של יהודי עשיר במלאח שבמקנאס. הוא נעתר לבקשת בעל הבית ונשאר לארוחת צהרים ומיד הופיעו במקום ארבעה נגנים והנעימו ב­זמרתם ונגינתם.

ד. סיכום

במאמר זה ניתנה סקירה כוללת על הנגנים היהודים במרוקו, להקות נודעות וכן מקומם בחברה היהודית. אין מאמר זה מתימר למצות הכל, טרם נרשם ורוכז כל החומר הדוקומנטרי וההיסטורי הנחוץ לכך.

אך אין ספק כי בשטח הניגון, השירה והריקוד היתה קיימת מסורת עתיקה שנמשכה מאות ב­שנים. מתוך חומר זה מסתבר שהנשים ב­ערים לקחו חלק פעיל בחתונה והופיעו בריקו­דים שונים. במרוצת הזמן התמעט חלקן של הנשים בהופעות אלו. אבל לא כן אצל תושבי האטלס. בתיאור מצוין של חתונה יהודית במרו­קו של אלכסנדר דומה, יש פרטים רבים על ריקוד נשים יהודיות בערים. פרטים אלה חוזרים בתיאורים שונים של נוסעים רבים במאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים.

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 –נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו- סיום המאמר

נוסח הכתובה

בסימנא טבא ובמזלא יאיא ובנחשא מעליא ובשעת רצון והצלחה: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳. יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודא מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת. יברכך ה׳ וישמרך, יאר פניו אליך ויחנך, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום.

בחמישי בשבת עשרים יום לחודש אדר המהודר שנת חמשת אלפים ושש מאות ותשעה וחמשים לב" ע (לבריאת עילם) למניינא דרגילנא לממני ביה בכאן במתא אצוירא יע״ה (יעזיה ה׳) דעל כיף ימא מותבה איך השה״ט (השם הטוב) הבח״ון (הבחור ונחמד) הח׳ הש׳ (החכם השלם) והוותיק כה״ר (כבוד הרב) יוסף ס״ט (סייפיה טב) בר כהשה״ט (כבוד השם הטוב) הח׳ הש׳ והוותיק כה״ר אליהו ס״ט בר כהשה״ט הח׳ הש׳ והוותיק הישיש ונכבד כה״ר מסעוד נ״ע נוחו עדן) המכונה מלכא – אמר לה לכלה הנעימה הבתולה חביבא מב״ת (מנשים באהל תבורך) בת כהשה״ט הזקן הכשר הנבון וחשוב הישיש ונכבד כה״ר דוד נ״ע בר כהשה״ט הח׳ הש׳ והוותיק כהר״ר (כבוד הרב רבי) משה המכונה אשריקי נ׳׳ע, הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא בס״ד (בסיעתא דשמיא) אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין הנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא.

 ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא עשרים וחמשה דחזו ליכי מינאי ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ולמנדע יתיכי כאורח כל ארעא וצביאת יעלת חן כב״ד (כלתא בתולתא דא) חביבא מביית (מנשים באהל תבורך) והוות ליה לחתנא דנא לאנתו וצבי והוסיף לה מדיליה ע״ע (על עיקר) הכתובה עם הכפל סך שלושת אלפים דורוס גדולים די ספנייא גמר ונתנם לה מנכסיו ואגב מהקנה אגב) אדייק (ארבע אמות קרקע) מתייג (מתנה גמורה) מת״ש (מתנה שלימה) מת״ב (מתנת בריא) מתנה מחיים ולאח״מ (ולאחר מיתה) מתנה גלוייה ומפו' (ומפורשת) מתנה חתוכה וחלוטה לצמיתות כדין וכדת וכהלכה וכתחז״ל (וכתקנת חז״ל) ודא נדונייא דהנעלת ליה בין בגדים ותכשיטים ושמושי ערש ומעות בעין סך שני אלפים דורוס די אספנייא ונכנסו לרשותו תקפן ע״ע(על עצמו) במ״ור(בתורת מלוה ודשו) (כתובה) נצ׳׳ב (נכסי צאן בחל) נמצא ס״ה (סך הכל) עיות״ו (עיקר ותוספת) ונדו׳ (ונדוניה) סך חמשת אלפים דורוס גדולים די אספנייא וכך אמ״ל(אמר לה) חתנא דנא לכב׳׳ד (לכלה בתולתא דא ) הנז׳(הנזכרת) אחריות וחמר וחיזוק שטר כתובה דא קיבלתי עלי ועל ירתאי בתראי להתפרעא ומכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית לי תחות כ״ש (כל שמיא) מקומ״ט (מקרקעין ומטלטלין) מ" ש (מה שקניתי) ומשע״ל (ומה שאני עתיד לקנות) כוליהון יהון אחראין וערבאין לפי׳ (לפירעון) שטר כתובה דא כולה כנ״ל, וקבע״ע (וקבל על עצמ0 חתנא דנא שלא ישא אישה אחרת עליה כ״א <כי אם) דווקא ע״פ <על פי) התקנה החדשה הידוע׳(הידועה) ושלא יוציאנה ממדינה זו למ״א (למדינה אתית) כ״א (כי אם> עפי״ר (על פי רצונה) וקנינו לה להכלה המי (הנזכרת) בקש״מ (בקניין שלם מעכשיו) ובאייה (ובאופן המועיל) עכ״ה (על כל האמור) בכו״ פ (בכלל ובפרט) דלא כאס׳ (כאסמכתא) ודלא כטו״ד (כטופסי דשטרי) אלא כדחז״ל (כדעת חכמינו זכרתם לברכה) והכתובה כמנהג התושבים י״ץ(ישמרם צורם) והכל שריר ובריר וקיים.

אצווירא, מרוקו תר"ץ – 1930

החתן: יצחק בן נסים בן שלמה הלוי

הכלה: אסתר בת נסים בן יוסף דיין

הערות: הכלה היא נצר לר' אברהם אזולאי

מנהג: תושבים

עדים: ר׳ דוד כנאפו, ר׳ מאיר חי-אליקים

אמן: לא ידוע

50 על 68 צבעי מים על ניר מונח על מצע של גזירת נייר (יתכן שזו תוספת מאוחרת)

באדיבות: מר פיליפ אלחרר, מונטריאל, קנדה

Essaouira, Morocco – Maroc, 5690 – 1930

Le marie:Yitshak fils de Nessim fils de Chlomo Halévy

La mariee: Esther fille de Nessim fils de Yossef Dayan

Note:La mariée est descendante de R. Avraham Azoulay

Regime:Tochavim

Temoins: R. Moché Méir Haï Elyakim, R.David Knafo

Artiste:Inconnu

50×68, aquarelle sur papier sur un fond de découpage (probablement ajouté plus tard) de papier

Remerciements:  Philippe Elharar, Montréal, Canada

על האישה היהודייה בארצות המגרב, כולל במרוקו, פורסמו מאמרים מועטים, הדנים בהיבטים העממי, הסוציולוגי והאנתרופולוגי ובחיי המשפחה שלהן. טרם פורסם ספר על האישה כאישיות עצמאית, שאינה תלויה בבעלה. הההנחה המקובלת הייתה, שהנשים היהודיות במרוקו עסקו במשק הבית ובטיפול בילדים בלבד והיו כפופות לרצון בעליהן ולכן תוארו כחסרות יזמה וכנשים שאינן משתתפות בחיי החברה, החינוך והתרבות.

מקומה של האישה בחברה היהודית בארצות המגרב משך את תשומת לבי כבר בשנים עברו. בשנת תשל׳׳ו פרסמתי מאמר בשם ״התמורות במעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודיה במזרח״ שפורסם שוב בספרי ממזרח שמש עד מבואו (בשן, תשנ״ו, 156-147), וכן מאמר בשם ״חלקה של האשה היהודייה בחיי הכלכלה של יהודי צפון אפריקה״ שפורסם בקובץ מקדם ומיס (א, תשמ״א, 84-67), ושוב בשינויים בקובץ הפנינה – האשה היהודית במשפחה ובחינוך(תשמ״ט, 42-27) וכן בקובץ ממזרח שמש עד מבואו (תשנ״ו/א, 167-157).

מטרתו של חיבור זה לחשוף את המידע אודות נערות ונשים יהודיות במרוקו מגירוש ספרד עד המאה וד20 על מגוון פעילויותיהן בתחומי הכלכלה, החינוך והדאגה לטובת הזולת. דווקא האישה החריגה היא המעוררת תשומת לב, ויש עניין להכירה. היו נשים בעלות רצון חזק, שגילו יזמה בתחום המשפחתי או הכלכלי; היו מהן שפנו לדיפלומטים, לממשל ולסולטאן; אחרות עסקו בפעילות חינוכית כמו המחנכת הדגולה סטלה קורקוס ממוגדור, שפעילותה חרגה מעבר לכותלי בית־הספר; נשים החזיקו בחברת ״אם הבנים״, שהבטיחה חינוך נאות לילדים; אחרות השתתפו בפעילות כלכלית והיו אומניות וסוחרות, שתרמו מכספן למטרות ציבוריות, ללימוד או לצדקה; חלקן הצטיין בדבקות במסורת ובאמונה וסירב להתאסלם עם הבעלים, שקיבלו על עצמם את דת ישמעאל תחת לחץ. היו ביניהן נשים צדיקות וקדושות, שקידשו את השם. פרק מפורט מוקדש לגיבורה העממית של יהודי מרוקו, סוליכה הקדושה, שעמדה בניסיון למרות כל הפיתויים החומריים, והעדיפה למות ובלבד שלא להתכחש לדת אבותיה. מובאות בחיבור זה הגרסאות השונות לסיפור ממקורות לועזיים ועבריים, וכן היצירות הספרותיות שחוברו לזכרה ולכבודה.

מקורות המידע לחיבור זה היו הספרות העברית, בעיקר שאלות ותשובות, וכן דרשות, שירים, סיפורים, מידע שפורסם בעיתונות העברית והלועזית, דיווחים של חברת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ושל ״אגודת אחים״ בלונדון, יומנים של תיירים נוצריים, תעודות מארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי, שטרם ראו אור, ועדויות בעל־פה של זקנים ורבנים החיים עמנו.

המלאכה איננה מושלמת; זהו ניסיון ראשון, ככל הידוע לי, לפרסם חיבור בנושא זה.

אני רואה בחיבור ניסיון להזים את הדעה המקובלת על האישה האדישה ולהציב יד לנשים טובות וצדיקות.

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

דגם האשה האידאלית  מנוסח ב "אשת חיל" שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.עליה לדאוג לילדיה ולחנכם בעודם תינוקות, לא להרבות בשיחה ולהיות צנועה,ביישנית, רחמנית וגומלת חסד לזולת. בזכות מעשיה הטובים תעניק החברה לבעלה כבוד ושבח.

האישה בשירים.

בשירים ששרו לכלה ביום חתונתה באות לידי ביטוי ציפיות החתן, המשפחה והחברה. על הכלה להיות בת זוג אידיאלית.

בשירו של רבי יעקב אבן צור – יעב"ץ – שהודפס בספר שיריו, מתוארת הכלה.

להובלת הכלה, שיר ששר הפייטן בעת הובלת הכלה את חתן תחת חופתו.

כַּלָּה הֲדוּרָה מְאֹד יִקְרֶה, עָלַיִךְ תִּטוֹף מִלָּתִי

וּבְשִׁיר וְזִמְרָה אֵיל אוֹמְרָה, בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי : כַּלָּה

אֵילַת אֲהָבִים הִזָּהֲרִי, בִּימֵי נִדָּתֵךְ חִיבָּתֵךְ

וִימֵי לֵידָה גַּם טוֹהַר הִשָּׁמְרִי, עֲדֵי תִּטְבְּלִי גְּוִייָּתֵךְ.

עֵת תְּגַלְגְּלִי עִיסָּתְךָ וְכָרִי, לְהַפְרִישׁ חָלָה כְּהִלְכָתֵךְ

וּבְלֵיל שַׁבָּת וְגַם מוֹעֲדִים, הַדְלִיקִי נֵרוֹת כְּמִצְוָתִי

וְתִזְכִּי לִרְאוֹת בָּנִים יְדִידִים, יוֹדְעִים תּוֹרָתִי וּתְעוּדָתִי : כַּלָּה

שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵיךְ, עוֹד שִׁבְתֵּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵּיתֵיךְ

בִּצְנִיעוּת גָּדוֹל בְּכָל עִנְיָנֵךְ, כִּי הוּא הֲדָרֵךְ וְתִפְאַרְתֵּךְ

וְעַל דַּל וְדָךְ תִּפְקְחִי עֵינֵךְ, וּתְהִי קְרוֹבָה הֲנָאָתֵךְ

וְהַיִי בַּיְישָׁנִית וְגַם רַחְמָנִית, וְאֶת לִבְּךָ תָּשִׂיתִי לְדַעְתִּי

הִוָּסְרִי וְאַל תְּהִי יַצְאָנִית, עֲשִׂי מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי : כַּלָּה

חִגְרִי נָא בְּעוֹז תָּמִיד מָתְנַיִךְ, רַחֲקִי עֲצֵלָה וּבַטָּלָה

וּבְבוֹשֶׁת פָּנִים שְׁחִי עֵינַיִךְ, מִבְּלִי הַגְּבַה לְמַעְלָה

וְנוֹפֶת תִּטּוֹפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, אַתַרְבִּי שִׂיחָה וְנִיב מִלָּה

וְהַחֲזִיקִי כָּל מִידָּה טוֹבָה, וּקְחִי מוּסָרִי וְתוֹכַחְתִּי

וְאַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה, וְיָרַשׁ זַרְעֵךְ אֶת בִּרְכָתִי : כַּלָּה

המשורר סיכם למעשה בשיר את התכונות והמעשים הנדרשים מהכלה כמו גם ממה עליה להתרחק, עליה להיזהר בדיני נידה וטבילה לאחר לידה, להדליק נרות בערבי שבתות, להתייחס בחסד לעניים, להיות צנועה, ביישנית (על כך חוזר המשורר פעמיים) ורחמנית, להצטיין בחריצות, לא להיות יצאנית ואף לא דברנית. יצאנית כאן הכוונה, שהאישה לא תצא החוצה הרבה לבדה.

בשירי חתונה – מהם לשבע ברכות ולקריאת התורה המיוחדת לחתן, שחוברו על ידי רבי דוד בן אהרן חסין יליד מכנאס, שיבח הפייטן את החתן על ייחוסו וחכמתו ואת הכלה , על היותה בת חשובים ועל יופייה. באחד השירים מצפה הפייטן, שהאישה תשמור את שלוש המצוות הבסיסיות, שהוזכרו לעיל : נר שבת, נידה וחלה.

יוֹשְׁבִים בְּרֹב שַׁלְוָה / הָיוּ לִפְנֵי הָאֵל

וּבְחֶטְאָם אָז צִוָּה / בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל

לָהּ אָמַר בְּחִבַּת / שָׁמוֹר, נְצוֹר כְּבַת

עַיִן אֶת נֵר הַשַּׁבָּת / וְנִדָּה וְחַלָּה

בשיר אחר נאמר :

וּצְנוּעָה לֹא תֵּצֵא חוּצָה / הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ צוֹפִיָּה

בשיר שחובר על ידי רבי רפאל משה אלבאז מצפרו נאמר

כָּל הַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָּׁה / שָׁרוּי בְּלֹא טוֹבָה וּבְרָכָה

בְּלֹא תּוֹרָה בְּלֹא עֵצָה / בְּלֹא שִׂמְחָה אֵימָה וַחֲשֵׁיכָה

כָּל יָמָיו עָלָיו לְמַשָּׂא / בַּעֲבֵירָה מִחֵטא לֹא נִשְׁמַר

אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ נִתְעַטֵּר בָּהּ נוֹדַע בַּשְּׁעָרִים

מִסְפַּר יָמָיו כְּפָלִים עַל רֵעָיו יִתְאַמָּר

המסר הטמון בשיר הינו שיש לאשה תפקיד בחיי הגבר : להביא ברכה לביתו, לשמחו, למנוע ממנו לעבור עבירות, להוסיף למעמדו וליוקרתו בעיני בני אדם ולהאריך את חייו.

בשירה העממית הערבית יהודית, שהייתה נהוגה בחתונות לכבוד החתן והכלה, מופיעים משפטים הבאים

ואת הכלה אצווה, במשמעת ובשבועה

עורי לו בלילות, כדרישתו ובכל שעה

כדי שתחיו בעלזה ושושנים

במספר חמש ובחמישיות תלדו בנים.

כלומר על האשה לשמוע בקול בעלה ולשרתו אם תידרש. לשם כך עליה להתעורר גם בלילות והדבר יגרום לזוג אושר, שמחה וצאצאים רבים.

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

אליעזר בשן

עמ' 13

פרק ה: עולמם של החכמים

מהישיבות צמחו תלמידי חכמים, מהם שכיהנו כדיינים, הדנים בכל תחומי החיים, מרביצי תורה בישיבה ודרשנים לציבור, מספידים, סופרי בית הדין, חזנים, שוחטים ומוהלים. לעתים שימש אותו חכם בכל התפקידים הללו. הסמיכה לרבנות הוענקה לתלמיד חכם הבקי בארבעת חלקי השלחן ערוך, ותפקידים אלה היו עוברים בירושה. המסורת ההלכתית בעקבות הרמב״ם היתה, שכשם שהמלך מוריש תפקידו לבנו, במידה שהוא ראוי לכך, כך גם חכמים, 'מאן מלכי רבנן׳, יוכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם׳ (רמב״ם, הלכות מלכים, פרק א, הלכה ז). החזקה היתה נפסקת אם הבן לא קיבל את התפקיד, אלא מישהו אחר (פתחיה בירדוגו, 1764־1820, ׳נופת צופים׳, חו״ם, סי׳ קפז).

היו משפחות של חכמים שהם וצאצאיהם המשיכו את שרשרת הרבנות במשך דורות עד זמננו. בפאס – עוזיאל, סירירו, אבן דנאן, מונסונייגו, אבן צור, הצרפתי; במכנאס – טולידאנו, בירדוגו, משאש; בצפרו – אביטבול, אלבאז, מאמאן; במוגדור – כנאפו, ביבאס, קוריאט, מויאל, פינטו, עטר; במראכש – פינטו, אזולאי, קורקוס, עמאר; בתפילאלת – אביחצירא, ועוד.

משפחות החכמים היו מתחתנות זו בזו. אחותו של ר׳ חיים בן עטר נישאה לחכם ר׳ שמואל די אבילה. בתו של החכם יקותיאל הכהן נישאה בתקס״ו (1806) לחכם אברהם בן שאול ישועה אביטבול (עובדיה, ׳צפרו; מס' 318). רי יהודה בן מויאל (1830־1911) ממוגדור היה בן אחותו של ר׳ יעקב בן שבת, מחבר ׳רוח יעקב׳, ליוורנו תרמ״א.

החכמים היו משיבים על שאלות בהלכה. פנו אליהם ממקומות שונים במרוקו ומחוצה לה. למשל, ר׳ יצחק אבן ואליד (1778־1870), שכיהן בתיטואן, נשאל מאלגייר, מליסבון ומלונדון. אבל עיקר תפקידם היה לשמור על חוכמת היהדות ומורשתה העשירה לשמירת ייחודו של העם, ולדאוג להעבירה מדור לדור. נכסי התרבות היו הערובה לקיום היהודי בסביבה זרה והצילו אותם מקפאון רוחני ומהתבוללות. עליונותם על פני המוסלמים התבטאה ברמתם התרבותית.

חכמים זכו לכבוד על ידי מוסלמים, ומהם שהיו מקורבים לממשל, אבל היו גם חכמים שנאסרו. ר׳ אברהם טולידאנו, מחכמי מכנאס, שהיה ׳מרואי פני המלך׳, נאסר בשנת 1704. ר׳ שלמה אביטבול ור׳ שאול אביטבול נאסרו בשנת תקנ״א (1791), והראשון פנה לשריף ולאביו שהכירום, כדי להשתדל לשחררם, והדבר היה כרוך במתת עד ששוחררו (עובדיה, ׳צפרו; מם׳ 1).

בר מזל היה ר׳ ישראל יעקב הצרפתי, שאף הוא היה ׳מרואי פני המלך; ונפטר ב־ 1826. כתב אירופי דיווח ב־1906 על הרב הראשי של מוגדור יהודה בן מויאל, שהיה המכובד בין היהודים, ונחשב כמו מלך. הוא היה רשאי להטיל חרם, ויוקרתו לא היתה מוגבלת ליהודי קהילתו בלבד.

בעוד שיהודים היו חייבים לפנות את הדרן לקראת מוסלמי, הרי שכאשר החכם היה עובר, היו מפנים לו את הדרן ומכנים אותו ׳החכם הגדול של היהודים^,. עוד היום תלויה תמונתם של רבני מוגדור בבית קפה ערבי בעיר, כביטוי של כבוד, ואולי בתור קמיע להגנתם.

חכמים בעלי השכלה

היו חכמים שנוסף לידיעותיהם בהלכה ובקבלה רכשו גם השכלה. החל בדור הגירוש ואילך היו חכמים שעסקו ברפואה. עמהם נמנו ר׳ אברהם בן זמירו, שב־1510 מונה לרב בסאפי; ר׳ משה אלמושנינו ובנו ר׳ יוסף (1530־1600), שחיו בפאס; ר׳ יעקב גבישון מתיטואן או מטנגייר (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף עא עייא); ר׳ אברהם הכהן מפאס, יליד ש״ג (1543).

סבו של החיד״א, ר׳ אברהם בן מרדכי אזולאי, יליד פאס (1570), שהתפרסם הודות לחיבוריו בקבלה, עסק גם בחוכמות חיצוניות. החכם הראשון הידוע בצפרו, ר׳ דוד אראזל, שכתב פסק דין בשנת שפ"ה (1625), ׳היתה לו ידיעה בחכמת הקימיה׳ (כימיה) (שם, דף כד ע״ב).

ר׳ יעקב חאגיז מפאס (1620־1674) היה בעל השכלה בפילוסופיה, באסטרונומיה וברפואה, ואת ידיעותיו העביר לתלמידיו בבית המדרש שיסד בירושלים לאחר עלייתו ב־1658. ר׳ יעקב קטן, בן המאה ה־18, מפאס, 'היה חכם בידיעת טבעי האבנים ומלאכת הכימיא… גם חיבר ספר רפואות וסגולות במיני עשבים׳ (שם, דף סד ע״א).

ר׳ כליפא בן מלכא למד מחכמי פאס וסאפי וחיבר את הספר 'כף נקי', שהועתק באגאדיר בשנת תקי״ד (1754). היתה לו ידיעה במוסיקה ובערבית, ספרדית ואיטלקית.

ר׳ משה בן יצחק אדרעי (1774־1842), מחבר ׳מעשה נסים׳, אמשטרדם תקע״ח, חיבר גם ספר בשם 'שפה ברורה, דקדוק לשון צרפת ולשון אנגליז, מתורגמים בלשון אספניול׳, הוא כתב בהקדמה שיש תועלת בידיעת השפות שמדברים בכל ערי תורכיה, כי אדם יכול להיות מתורגמן ולהרוויח לפרנסתו. הוא אמור היה להדפיסו באיזמיר בשנת תר״א, אבל ספרו נשרף ולא הודפס.

ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו במאה ה־19, 'היה חכם מדעי בכל החכמות׳ (׳מלכי רבנן׳, דף קז ע״א), חיבר ספר בשם 'באר שבע', חכמת ההגיון, המספר, התשבורת, הטבע, הניגון, חכמת האלהות (ירושלים תשמ״ג). ר׳ יוסף ממאן, שעלה מתיטואן לארץ ונשלח לבוכרה ב־1793, היה בקי בחשבון ובתכונה. על ר׳ יהודה בן מויאל ממוגדור כתב ר׳ יוסף בן נאיים, שיהיה בקי ויודע בחכמת החשבון׳ (׳מלכי רבנן׳, דף נב ע״א). על ר׳ שלום בן שמואל עמאר, שכיהן בתור דיין במכנאס, נכתב ב'הצפירה׳ ב־1890, ש'היה קורא וכותב בלשונות העמים, וחוקר קדמוניות׳.

עיסוק בצורכי ציבור

החכמים נטלו בדרן כלל חלק בטרדות הציבור, בין השאר בחלוקת צדקה לעניים. כך נהג ר׳ חיים אבן עטר, שכתב בהקדמה לפירושו על התורה 'אור החיים; ונציה תק״ב, כי נוסף ללימוד תורה היו מוטלים עליו ׳צרכי ציבור ומשא הנצרכים, לא לחלק בלבד אלא לגבות ולכפות ולחלק; בתשובה שכתב ציין: ׳וכמה טרחות טרחתי בשביל עניי העיר… חלקנו לעניים די לכל עני להיותם מרובים;

דיין בצפרו בשם ר׳ שלמה אביטבול, בן המחצית השנייה של המאה ה־18, היה גזבר העניים, וגבה כל שבוע את הנדבות לעניים ולתלמידי חכמים, והיה משיא יתומים מכיסו. חכם מדבדו בשם ר׳ יצחק בן נאיים היה מספר כל ערב שבת את שערותיהם של ילדים יתומים ועניים. כשיהודים סבלו ממצוקה או מרדיפות היו החכמים פונים לגורמים שעשויים לסייע, ביניהם לכי״ח וליאגודת אחים׳ בלונדון.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים -עמ'115