מורשת יהדות מרוקו

35 – אל אלהים אשיר שירה

בשבחה של תורה. בפיוט שלוש מחרוזות. בכל מחרוזת חמישה טורים. שלושה טורים ראשונים בני שלוש צלעות, שתיים ארוכות והאמצעית קצרה. בטור הרביעי חמש צלעיות קצרות. הטור החמישי הוא טור קצר המסיים במילה ׳ספר׳.

חריזה: א/א/ב ג/ג/ב ד/ד/ב ה/ה/ה/ה/ה ו.

משקל: שמונה הברות בצלע א, שלוש הברות בצלע הקצרה ותשע הברות בצלע המסיימת.

כתובת: שירים נבחרים מיוסדים לחג השבועות למעלת תורתנו הקדושה ובהם על עשרת הדברים וזה יצא ראשונה נועם ׳יעלת חן העלמה נעימה׳. סימן: אני דוד חזק. [נ״י: פיוטים לחג השבועות לנשמת ולקדיש ולעשרת הדברות וזה יצא ראשונה…]

אֶל אֱלֹהִים אָשִׁיר שִׁירָה / וְזִמְרָה / כִּי לוֹ יֵאוֹת שֶׁבַח וְרִנָּה

נָתַן לָנוּ תּוֹרָה תַּמָּה / תְּמִימָה / אֶלֶף דּוֹרוֹת אֶצְלוֹ טְמוּנָה

יִקְרֶה הִיא מִפְּנִינִים / וְהוֹנִים / וּפִטְדַת כּוּשׁ לֹא יַעַרְכֶנָּה

בָּהּ אֲנַצֵּחַ יִצְרִי / וַאֲשַׂמֵּחַ יוֹצְרִי / אָשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי / וְגַם נוֹצְרֵי / אֶת דִּבְרֵי

 הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר

דְּרוּשָׁה בְּשִׁבְעִים פְּנִים / נְכוֹנִים / פְּשַׁט רֶמֶז וְסוֹד וּדְרָשָׁה

וְכָלַל בָּהּ מִצְווֹת אֶל רָם / מִסְפָּרָם / שֵׁשׁ מֵאוֹת וְעֶשֶׂר וּשְׁלוֹשָׁה

דִּבְרוֹת שְׁתַּיִים הוֹרָה / אַל נוֹרָא / תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה

מְבוֹאָרִים מְפוֹרָשִׁים / בִּזְרָעִים מוֹעֵד וְנָשִׁים / טְהָרוֹת נִזְקֵי אֲנָשִׁים / קָדָשִׁים

הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר

חֲמוּדָה רַבַּת מַעֲלַת / תְּהִלָּת / יִקְרַת הִלַּת פְּאֵר וּגְדוּלָה

זִיוָהּ / הוֹדָהּ וַהֲדָרָהּ / וּפְאֵרָהּ / לְאָמְרוֹ דּוּמִיָּה תְּהִלָּהּ

קָדוֹשׁ תְּנָה חַיֵּי וּבְנֵי / וּמְזוֹנֵי / לָעוֹסְקִים בָּהּ יוֹמָם וְלַיְלָה

וַאֲנִי תְּפִלָּתִי / לְךָ אֱלֹהַּ יְשׁוּעָתִי / אַחַת מֵאִתְּךָ שָׁאַלְתִּי / בִּקַּשְׁתִּי

לְקַיֵּים אֶת דִּבְרֵי הַסֵּפֶר.

1. 1. כי… ורנה: השבח והרינה מתאימים לו, והוא על דרך לשון התפילה: ׳כי לך נאה ה׳ אלהינו… שיר ושבחה הלל וזמרה…׳(תפילת ישתבח). 2. נתן לנו תורה: על-פי ברכת התורה: ׳… אשר… ונתן לנו את תורתו׳. תמה תמימה: על-פי ׳תורת ה׳ תמימה משיבת נפש׳(תה׳ יט, ח). אלף… טמונה: שהתורה קדמה לבריאת העולם והייתה גנוזה אצל הקב״ה תתקע״ד דורות קודם הבריאה וכ״ו דורות מאדם הראשון עד משה רבנו (שבת פה ע״ב). 3. יקרה היא מפנינים: על-פי מש׳ ג, טו. והונים: צורת ריבוי של הון מיוסד על לשון הכתוב ביח׳ כז, לג. (והשווה חזן, פרג׳י, עמ׳ 45). ופטדת… יערכנה: גם אבן טובה כאותה הפטדה הבאה מארץ כוש אף היא אינה שוה כלום כנגד התורה. והלשון על-פי איוב כח, יט. 4. בה אנצח יצרי: בעזרת התורה ולימודה יכול האדם לנצח את היצר הרע כמאמר הגמרא בקידושין ל ע״א. אשרי… נוצרי: מיזג הפייטן שני פסוקים: ׳אשרי שומרי משפט׳ (תה׳ קו, ג), ׳אשרי נוצרי עדותיו׳ (תה׳ קיט, ב) ומתוך הישענות על פסוקי המקרא העמיד הפייטן צורות נסמך שלא לפני סומך כצורת הריבוי בארמית הבבלית. 5. את… ספר: לשון הכתוב בדב׳ לא, כד. 6. דרושה: נדרשת, דורשים ומפרשים דבריה. בשבעים פנים: שכן שבעים פנים לתורה (במד״ר יג, טו) וכולם נכונים בדרכם. פשט… ודרשה: הן ארבע הבחינות לפירוש התורה וסימנם פרד״ס – פשט, רמז, דרש, סוד ומקור העניין הוא בזוהר, ויקרא קי (וראה: משנת הזוהר, עמ׳ שע). 7. מספרם: של המצוות. שש.. ושלשה: הן תרי״ג מצוות התורה (מכות כג ע״ב). 8. דברות… נורא: כדברי המדרש ׳ב דיבורים (מעשרת הדברים) שמעו ישראל מפי הקב״ה…׳ (שהש״ר א). תורה… מורשה: דב׳ לג, ד. 9. מבוארים מפורשים: דברי התורה שבכתב. בזרעים… קדשים: בשישה סדרי המשנה, בתורה שבעל-פה, שבלעדיה אין מובן להרבה מצוות הכתובות בתורה. 10. הלא… ספר: על-פי מל״א יא, מא, יד, טו, ועוד הרבה. 11. חמודה: כינוי לתורה, הקרויה ׳חמדה גנוזה׳(שבת פה ע״ב). רבת מעלות תהלות: רבת מעלות ותהלות. יקרת הלת: היקרה שבאורות. 12. זיוה הודה והדרה: על-פי לשון המדרש (בר״ר סח, ז) ׳בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה׳. לאומרו דומיה תהילה: למי שבא לספר שבחה והודה של התורה ־ דומיה תהילה, כלומר יאה לשתוק שאין אדם יכול לאמר כל שבחה, והוא על-פי תה׳ סה, ב: ׳לך דומיה תהילה אלהים׳. 13. קדוש: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ נז, טו, ועוד. חיי ובני ומזוני: בנים, חיים ומזונות: אלה שלושה דברים התלויים במזלו של אדם (מו״ק כח, עא) ומבקשים מן ה׳ שיתנם לו. וכאן מתברכים בהם לומדי התורה. בה: בתורה. יומם ולילה: על-פי ׳והגית בו יומם ולילה׳(יהו׳ א, ח). 14. ואני תפלתי לך: תה׳ סט, יד, פונה אני אליך בתפילה. אחת… ביקשתי: על-פי תה׳ כז, ד: ׳אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש׳. 15. לקיים… הספר: כי תזכני לקיים את המצוות ואת דברי התורה. והוא על דרך אס׳ ט, כט.

בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה.

בשבחה של תורה, שיר מעין אזור בעל מדריך דו טורי ושש מחרוזות. בכל מחרוז שלושה טורי ענף וטור אזור. כל טור מתחלק לתשיים

בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה / בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיהוּדָה

תְּנוּ לֵאלֹהִים תּוֹדָה / נָתַן לָנוּ כְּלִי חֶמְדָּה.

אֲלֵיכֶים אִישִׁים אֶקְרָא / בְּנֵי אֵל עֶלְיוֹן כֻּולְּכֶם

הַמִּצְוָה וְהַתּוֹרָה / שִׁמְעוּ נָא וּתְחִי נַפְשְׁכֶם

מִכָּל עַם בָּחַר בָּכֶם / ה' אֱלֹהֵיכֶם

לֶקַח טוֹב נָתַן לָכֶם / הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה.

נֶגֶד כָּל עַם וְאֻמָּה / נוֹדַעַת אֲלֵיכֶם חִבָּה

דָּת הֲגוּנָה נְעִימָה / מִנֹּפֶת צוּפִים עֲרֵבָה

כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה / בְּלִי חֵקֶר וְקִצְבָּה

גַּם מִנִּי יָם רְחָבָה / אָרְכָה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ.

ה' בָּא מִסִּינַי / וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ

נִגְלָה לְכָל הֲמוֹנָי / יְרֵאָיו וְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ

הִנְחִילָם דָּת נָאֲמוּ / בָּרָא בָּהּ אֶת עוֹלָמוֹ

שְׁמֵי עֶרֶץ מֵרוֹמוֹ / אַף יָדוֹ אֶרֶץ יָסְדָה

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ / דִּבְרוֹתָיו הִשְׁמִיעָנוּ

אֶת כְּבוֹדוֹ אֶת גָּדְלוּ / עַל רֹאשׁ הָהָר הֶרְאָה לָנוּ

הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ / בְּעֵינֵינוּ מַלְכֵּנוּ

לֹא קָמָה רוּחַ בָּנוּ / וְגַם נְשָׁמָה לֹא עָמְדָה.

וְתוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל / שָׁם וּלְכָל גּוֹי כֵּן לֹא עָשָׂה

אֵין כָּאֵל וּמִיכָאֵל / יְשֻׁרוּן עֵדָה קְדוֹשָׁה

בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא / בְּרִיךְ הוּא רָם וְנִשָּׂא

בָּחַר בָּנוּ וְרָצָה / מִמִּצְרַיִם לָנוּ פָּדָה.

דַּדֶּיהָ יְרַוְּוךָ / בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ

שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה / יַשִּׂיג אָדָם בְּחֶבְרָתָהּ

לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֲּהּ / וּכְלִי פָּז תְּמוּרָתָהּ

זֶרַע קָדֵשׁ מַצַּבְתָּהּ / יִשְׂרָאֵל קָהָל וְעֵדָה.

1. 1. בתוך קהל ועדה: לעיני הכול, על־פי מש׳ ה, יד. 2. נתן… חמדה: על אשר נתן לנו כלי חמדה, התורה, על-פי משנה אבות ג, יד, והביטוי ביר׳ כה, לד. 3. אליכם אישים אקרא: על-פי מש׳ ח, ד. בני… כולכם: הלשון על-פי תה׳ פב, ו. 4. שמעו… נפשכם: על־פי יש׳ נה, ג. בהקשר של תורה ומצוות. מכל… אלהיכם: על-פי לשון הברכה ׳אשר בחר בנו…׳. 6. לקח… לכם: על-פי מש׳ ד, ב. והמשכו ׳תורתי אל תעזבו׳. התורה והעבודה: השווה משנה אבות א, ב. 7. נגד… ואומה: לעיני הכול, שכן התורה ניתנה בפומבי. נודעת אליכם חיבה: על-פי תה׳ יט, יא. 9. כמה… וקצבה: על-פי הגדה של פסח ׳על אחת כמה וכמה… ונתן לנו את התורה…׳. 10. גם… מדה: על-פי איוב יא, ט. 11. ה׳… למו: דב׳ לג, ג. 12. יראיו וחושבי שמו: על-פי מל׳ ג, טז. 13. דת נאומו: דברי תורתו. ברא… עולמו: שהקב״ה הסתכל בתורה וברא את העולם (בר״ר א, ב). 14. שמי… יסדה: שמים וארץ ברא ה׳ בתורה, וראה מש׳ ג, יט. 15. דודי… לו: שה״ש ב, טז. 16. את… לנו: על-פי דב׳ ב, כ. 18. לא… בנו: מן המראה הגדול, הלשון על-פי יהו׳ ב. יא. וגם… עמדה: כששמעו ישראל ׳אנכי ה״ פרחה נשמתן והקב״ה הוריד טל של תחייה והחיים (שבת פח ע״ב). 19. ותורה בישראל שם: על-פי תה׳ עח, ה. ולכל… עשה: על־פי תה׳ קמז, כ. 20. אין… ישורון: על-פי דב׳ לג, כו(וראה ביאורנו לשיר עז שורה 1). 21. ברין… הוא: על-פי הלשון בקדיש. 23. דדיה… באהבתה: על-פי מש׳ ה, יט. 24. שלום טובה וברכה: על-פי ברכת השלום בתפילת העמידה. 25. לא… תמורתה: על-פי איוב כח, טו; רז. 26. ישראל קהל ועדה: על-פי הדרש ל׳כל קהל עדת ישראל׳ פסחים עח ע״ב.

אלמנת יהודי, ששירת את סגן הקונטול הבריטי ברבאט, דרשה פריעת חוב מדוד הטולטאן. היא פנתה לשגרירות הבריטית אך גורשה על־ידי חיילים.

במאה ה־19 חלה עלייה במספרם של היהודים, ששירתו את השגרירים והקונסולים של מדינות זרות במרוקו. הם שירתו בתפקידים שונים כגון תורגמנים, סוכנים קונסולריים וסגני קונסולים בערים שונות. עדויות על כך מצויות בארכיון של משרד החוץ הבריטי.

תביעתה של הגב׳ סאנג׳רו, אלמנתו של יהודי, ששירת את הקונסול הבריטי ברבאט, ג׳והן פרוסט (Frost), בדבר חוב כספי, שימשה נושא להתכתבות בין דיפלומטים בריטיים בין ה־9 בנובמבר ל־21 בדצמבר 1885. שר החוץ הבריטי העביר לג׳והן דרומונד האי (John Drummond Hay), שגריר בריטניה במרוקו, מכתב מהגב׳ סאנג׳רו. הנמען התבקש לדווח על הטיפול בנושא.

ג׳והן פרוסט ענה ב־13 בדצמבר. לדבריו, בחיפוש שערך בארכיון של סגנות הקונסוליה ברבאט מצא 16 מסמכים, הדנים בחוב לסאנג׳רו. אלא שהחייבים נפטרו מזמן ואין סיכוי כלשהו, שהחוב או חלקו ייפרע. מולאי חאמד, דודו של הסולטאן(חסן הראשון), שהיה חייב את הכסף ואודותיו מצא הכותב את התזכיר, שהה במצרים.

ההתייחסות המפורטת והאחרונה בנדון הייתה מכתבו של ג׳והן דרומונד האי לשר החוץ מן ה־21 בדצמבר 1885, שבו אישר את מכתבו מן ה־7 בחודש בצירוף מכתבה של אלמנת סאנג׳רו. לדבריו, לא מצא בארכיונים פרטים כלשהם או מכתב, שהופנה בנדון לממשלה, אך נזכר, שבביקור בחצרו של הסולטאן בשנת 1861 הביא את תביעתו של סאנג׳רו ממולאי חאמד, אחיו של הסולטאן המנוח (מוחמד הרביעי שלט בשנים 1873-1859). תשובת הסולטאן הייתה, שכיוון שהוזהר חזור והזהר, שהסולטאן אינו אחראי לחובותיו של מולאי חאמד, אין להתחשב בתביעה. הנושא ירד מעל הפרק ואין הוא זוכר צעד כלשהו שנעשה בנדון מאז. בהמשך להוראות שנתן לסגן הקונסול פרוסט, כשהגיע לטנג׳יר, העביר אל הכותב חבילה, הכוללת 71 מסמכים בערבית בדבר כספים המגיעים לסאנג׳רו. אלה הופקדו בסגנות הקונסוליה בשנת 1866.

מר פרוסט העיר במכתב, שאת תמציתו שלח דרומונד האי לשר החוץ, שהחייב נפטר מזמן ולכן אין לדעתו תקווה שחלק כלשהו מהחוב יוחזר. בין השאר כתב, שתביעות של אזרחים בריטיים גורמות לצרות וקשה ליישבן. אם תובאנה גם התביעות של האלמנות ושל משפחות משרתי הפקידים הקונסולריים בפני השלטונות יגרום הדבר לתרעומת ולמבוכה.

בבקשתה כתבה הגברת סאנג׳רו, שגורשה מדלת השגרירות הבריטית בטנג׳יר על-ידי חיילים. דרומונד האי שאל, האם נכון הדבר, והנשאלים הכחישו את דבריה. אחד התורגמנים אמר לו, שחודשים מספר קודם לכן נאמר לגברת סאנג׳רו שלא ניתן לעשות ולא כלום. כיוון שמר פרוסט יצא לחופשה יש לחכות עד שובו, או אז יקבל הוראה לחפש בארכיונים את התעודות החסרות. הכותב ביקש לשלוח לגברת סאנג׳רו 17 מסמכים וכן ביקש אישור על קבלתם. נמסר לה, שללא הוראות הממשלה הבריטית אין השגריר רשאי לנקוט בצעדים כלשהם בהקשר לתביעות אלה. יתר על כן הוא משוכנע, שאילו נהג כך לא היה הדבר מוביל לתוצאות מועילות כלשהן.

בסיום מופיעה הערה: הבעל לא הועסק בשירותה של ממשלת הוד מלכותה, הוא היה רק משרתו של סגן הקונסול(99/223 FQ).

אלמנת התורגמן חיים טיקטו פנתה לשגריר הבריטי לקבלת סיוע לקיום המשפחה (1894)

ב־3 בספטמבר 1894 כתבה מרים, אלמנתו של חיים סיקסו, תורגמן לשגריר הבריטי, ארנסט סאטוב (Satow), וביקשה סיוע לקיום בנותיה. לדבריה, הותירה אותה פטירת בעלה ללא פרוטה וללא מקור פרנסה כלשהו. בקשתה הייתה שהשגריר ישיג עבורה פנסיה מהממשלה כדי שלא תסבול ממחסור.

לדבריה, שירת בעלה המנוח את הקונסוליה הבריטית בטנג׳יר בתפקיד תורגמן במשך 35 שנים. משרה זו הייתה גם בידי אביו במשך כ־50 שנה. היא הזכירה את תרומתו לפיתוח המסחר בנמלים ואת העובדה, שנפטר עני יחסית כשהוא תלוי במשכורתו בלבד, המוכיחה לדעתה, שנהג בצורה מכובדת וישרה. בעלה ירש אמנם רכוש קטן מהוריו, אולם זה התנוון ושועבד, ומשכורתו הספיקה רק לקיום משפחתו, ואילו עול תשלום הריבית והחזקת הילדים נפל עליה. אילו היה המצב שונה לא הייתה פונה לקבלת שירותיו הטובים (99/318.(F0

השגריר הפנה את מכתבה אל שר החוץ, והתשובה מן ה־12 בנובמבר 1894 הייתה שלילית. לדבריו, אין קרן להוצאה מסוג זה (99/315 F0). יש לציין, שגם פנסיה לא הייתה מובטחת לאלמנת קונסול בריטי. כך אירע למשל לאלמנתו של ג׳ון דיקסון(1906-1845), קונסול בריטניה בירושלים החל מספטמבר 1890 ועד פטירתו ביולי 1906. בקשתה לקבלת פנסיה נענתה בשלילה.

חיים בן דוד סיקסו היה בן למשפחת תורגמנים, ששירתה את האינטרסים של בריטניה במרוקו. הוא מונה על־ידי השגריר הבריטי, ג׳והן דרומונד האי, בשנת 1856 לשמש פקיד בשגרירות הבריטית בטנג׳יר, אצל הקונסול ריד (Reade). כבר אז החל לשמש תורגמן במקום אביו דוד שחלה. בשנת 1866, בהיותו בן 33, לא היה עדיין מעמדו ברור, והתעוררה שאלת זכויותיו לפנסיה. האוצר בלונדון הודיע לו, שכדי לקבל פנסיה עליו להצטייד בתעודה מאת השירות הציבורי(Civil Service), ולשם כך – בהתאם להחלטת האוצר – עליו לעבור מבחן. ב־5 במרס 1866 כתב לדרומונד האי, שהוא מעדיף שלא להיבחן והוא מוותר על פנסיה. על פי מידע מ־19 בינואר 1872 הוא מכהן מזה 15 שנים בתפקיד והוא התפטר בשל סכסוך.

בשנות ה־70 המשיך לשמש תורגמן ומילא תפקידים שונים בשגרירות, וביניהם היה אחראי לרכושה. תחת פיקוחו בוצעו התיקונים בבית השגריר. בשנת 1880 נלווה לביקורו של דרומונד האי אצל הסולטאן אך לא כרע בפניו. הוא נפטר בשנת.1894

אביו דוד נזכר לראשונה בשנת 1829 בהיותו תורגמן לקונסוליה של פורטוגל (/52 FO 32). החל משנת 1844 עד פטירתו ב־25 במרס 1866 פעל בשירותה של השגרירות הבריטית בטנג׳יר. הוא זכה לאמונו של ג׳והן דרומונד האי, שהעריך את כישוריו ולקח

אותו למסעותיו ולפגישותיו עם הסולטאן ועם וזירים. כן דאג שיחולו עליו כל הפריבילגיות, ששאר אנשי צוותו שאינם יהודים זכו בהן. הוא ייצג את השגריר בפגישות עם אישי הממשל.

יצחק סיקסו, שנזכר בינואר 1872, היה תורגמן של קונסול אוסטריה  ואילו אברהם סיקסו כיהן בתפקיד תורגמן של המשלחת הגרמנית בטנג׳יר וכן של הקונסול הבלגי שם בשנות ה־80-70 של המאה ה־19. הוא קיבל אזרחות בלגית  בשנת 1888. אברהם קיבל את ליאופולד, מלך הבלגים, שביקר בטנג׳יר בשנת 1900 .

אחיו יעקב מילא אחריו תפקיד זה עד פטירתו בשנת 1907

סיום הפרק "מכתבי נשים לדיפלומטים" אליעזר בשן

הסכמות גגד מותרות

הסכמות להגבלת צריכת מותרות בלבוש, תכשיטים וסעודות, מצויות בקהילות מערב אירופה כבר לאחר מסעי הצלב, ובדורות הבאים גם באיטליה, צרפת, גרמניה ומזרח אירופה. ואילו בתקופה שלאחר גירוש ספרד – בארצות המזרח התיכון ובצפון אפריקה. הנימוקים היו בדרך כלל אלה:

״למה תתראו״, לא לנקר עיני הגויים ולמנוע הסתה נגד היהודים החיים בעושר.

למנוע קנאת השכבות העניות בחברה היהודית ויצירת מרוץ של השגת כספים בריבית, שעלולה לרושש את חסרי היכולת. ההסכמות ״להידוק החגורה״ מחייבות גם את העשירים.

בתקנות של קהילת פאס, שנאספו על ידי ר׳ אברהם אנקאווא בספרו כרם חמר, חלק ב׳, ליוורנו תרל״א, מופיעה תקנה שתוקנה בשנת תמ״ח (1688), ובראשה כותרת ״טופס תקנה על ריבוי הסעודות שבזה יש הפסד לעניים״. בהמשך, בפרוט התקנה, רשום המשפט הבא: ״מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום, לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה, הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות כדי שישווה עצמו במעשיו גם למושפעים, לכן כדי למעט במותרות לזכות כל הקהל כאחד, ראינו לתקן שכל מי שהוא נוהג לעשות לבניו קרוב לחג השבועות סעודות…״, ובהמשך מפורט כיצד לצמצם את המנות ואת מספר הקרואים (שם, סי׳ מה). במקורות דומים מופיע הנימוק שלא לבייש את מי שאין לו, שהוא מושג תלמודי המופיע בכתובות נד, עב

בעוול אין הרוב כופה את המיעוט

הזכרנו לעיל, כי כאשר הרוב מחליט החלטה שיש בה משום עושק ועוול כלפי המיעוט, או כשהמניע של הרוב בהסכמה אינו לטובת הכלל אלא ״לתועלת עצמם״, אין החלטת הרוב תופסת. בקהילות המזרח והמגרב התעוררו מידי פעם ויכוחים על רקע זה, ועמדתם של החכמים היא עקבית, כי במצבים מסוג זה אין הרוב כופה את המיעוט, כי בזה לא אמרה התורה ״אחרי רבים להטות״

בקשר לנושא רוב ומיעוט בציבור, עלתה השאלה מהו רוב. האם רוב לפי גולגולת או רוב איכותי הנמדד לפי השכלה ולפי מעמד כלכלי. הנוהג הדמוקרטי המקובל היום לא היה מובן מאליו בדורות עברו בקהילות ישראל. העשירים תבעו זכות בלעדית להכרעה בעניינים המחייבים הוצאה כספית, כי לטענתם, הם הנושאים בעול הכספי, ואילו האחרים, ששילמו פחות מיסיס, דרשו זכות הצבעה כמו האמידים. ניתן לחלק את עמדותיהם של חכמים לשלוש קבוצות:

א) הנותנים עדיפות לעשירים, אף שהם במיעוט מספרי. מייצגה המובהק של קבוצה זו הוא ר׳ שמואל די מדינה (הרשד״ם), שפעל בשאלוניקי במאה ה-ט״ז(נפטר ש״נ – 1589), הקורא לעשירים ״פנים״ ולעניים ״אחוריים״ וזורק מרה באחרונים המעיזים פנים במיטיביהם, בעלי הכיסים. לפי הנחתו, העושר והחכמה שלובים יחדיו. הדברים נאמרו על רקע ויכוח לגבי מועמדים לכהן בתור מרביץ תורה, כשהרשד״ם תומך במועמד של העשירים.

ב)המעניקים זכויות שוות לכל משלמי המס, אפילו בסכום פעוט. כפי שכותב רבי יוסף בן משה מטראני(המהרי״ט), דיין בקושטא בין השנים שס״ד-שצ״ט 1639-1604: ״וכל כך יזהר אותו העני על פרוטה שלו כמו שהוא נזהר העשיר בדינר שנוגע לחלקו״; כלומר, מי שמשתתף בעול המיסים, ואפילו בסכום נמוך, יגלה אחריות לכספי הציבור, ושיקוליו יהיו מודרכים על פי מידת החסכון והיעילות לא פחות מן העשיר המשלם יותר, שהרי המאמץ הכרוך בתשלום על ידי הבינוני הוא יותר גדול מזה של העשיר.

ג)אלה שאינם מבחינים בין העשירים לעניים, בין חכמים לעמי הארץ, ואפילו אינם משלמים מיסים כלל. זו עמדתו של רבי אליהו מזרחי (הרא״ם), חכם של קהל הרומניוטים. אולם זו דעת מיעוט.

כיצד ניתן להסביר את המגמה הפרו-קפיטליסטית והאנטי-דמוקרטית של הרשד״ם וההולכים בעקבותיו?

בקהילות שייסדו מגורשי ספרד בבלקן ובאנטוליה שגשגו חיי תורה והוקמו מוסדות סעד לתפארת, הודות להצלחה כלכלית, שבמרכזה עמדו משפחות אמידות אחדות כמו מנדס, אברבנאל ועוד, שניהלו עיסקות מסחריות בהיקף בינלאומי. אלה החזיקו מוסדות תורה וחסד ומערכות חינוך. בשאלוניקי, למשל, היתה מערכת חינוך שהיתה לשם דבר. התלות הכלכלית במשפחות אלה יצרה אצל החכמים, ובייחוד אצל אלה שנהנו משולחנם, דעה לפיה יש להעניק להם כבוד ומעמד מועדף, המתבטא בזכות הכרעה בענייני ציבור המחייבים הוצאה כספית, אחרת יבולע לשלמותם של מוסדות הקהילה.

המהרי״ט פעל כאמור מראשית המאה ה־י״ז, בתקופה בה הלך ודעך זוהרן של אותן משפחות אמידות, והבסיס הכלכלי של חיי הקהל נשען על שכבה בינונית של סוחרים ואומנים, ביניהם המשלמים מיסים יותר או פחות, אך ללא הקוטביות הכלכלית שבמאה ה-ט״ז. מגמתו היתה איפוא, להעניק זכות שווה לכל השכבות, והוא משוחרר מן התלות במשפחות האמידות.

על החכמים היה לנווט את הספינה לפי שיקולים מעשיים. לנגד עיניהם עמדה המטרה הקדושה – הבטחת קיומם של מוסדות התורה ושירותי הקהל, ולשם כך היה צורך בפשרות.

בכל הדורות היו חכמים שגילו עמדה עצמאית ובלתי תלויה, ואף ביקורתית, כלפי עשירים וקמצנים, ולא נמנעו מלבקר תופעות שונות ללא מורא וללא משוא פנים. נזכיר חכמים אחדים משאלוניקי שבכתביהם יש הדים לביקורת מסוג זה. שנים מהם בני המאה ה-ט״ז והשלישי בן המאה ה־י״ח. ר׳ משה אלמושנינו (בערך רע״ה-שמ׳ז, 1587-1515). בדרשתו בדבר הצורך לתרום לפדיונם של שבויים, הוא מוכיח את העשירים על קמצנותם, ובלשון הגזמה כותב כי ממונם חביב עליהם מגופם, ומרוב חמדת הממון לא יפדו עצמם אם יפלו בשבי. על רקע דומה מוכיח את העשירים המתחמקים מתרומות באמתלאות שונות חכם אחר בן אותה תקופה, ר׳ שלמה בן יצחק לבית הלוי (רצ״ב-ש״ס, 1600-1532).

תוכחה משכנעת וחריפה יותר תוך ירי חיצים בעשירים על גאוותם, שחיתותם ויחסם לעניים ולמשרתים, מופיעה בספר ׳אורחות חיים׳ מאת ר׳ יצחק מולכו(יליד שאלוניקי, תפ״ב-1722), שכיהן בתור דיין העיר. נצטט משפטים אחדים מדבריו. ״וראיתי כמה אנשים שלא היו עשירים והיו אדוקים בעבודת הבורא יתברך, וכשהעשירו נתגאו, והיה להם לבושה לבוא אל ״הקהל״ להתפלל עם הציבור ולהתערב עמהם, והיו מתפללים ביחיד, וכן לא היו באים אל הדרשה מפני גאותם״. בהמשך מגנה אותם על היותם מתלבשים בלבוש מפואר, אוכלים מאכלים יקרים, וכן לוקחים לשם מסחרם גם מקופות יתומים, אלמנות והקדשות, ועושים מסחורתם קבע ותרתם ארעי. במקום אחר הוא כותב על העשירים המרבים הונם באבק ריבית ואבק עושק וגזל, ומתגאים על חבריהם. במניין המצוות הוא כותב כי המרבה בסחורה מרבה בשקרים, וראוי לצדיק שלא יהא חלקו באלה. הוא מבזה עשירים הקונים שפחות ונכשלים בהן. ר׳ יצחק מזהירם שלא יעבידו משרתים בפרך ושלא יעבידו יתום ואלמנה. אם יש ליהודי מלאכה, מוטב שיעסיק בה יהודי לפרנסתו, אף שהוא פחות בקי מהגוי. החכם מעיד שראה עשירים מפונקים, שאוכלים בשר עוף בשבוע שלפני ט׳ באב, ומטיף להם מוסר. הוא מציע גם דרכי כפרה לאלה הנוהגים שררה וגאווה, והמרוויחים ע״י רמאות במידה ובמשקל. הוא איננו חושך שבטו מבעלי תפקידים, כמו אפוטרופוסים על יתומים, כותבי ספרים, תפילין ומזוזות, שעושים רק להנאת עצמם, ותובע יחס שווה לעניים כמו לעשירים: ״וכן מי שמבקר חולים ואבלים וגומלי חסדים בשמחות וגיל, ילך בין לעשירים בין לעניים, כמו שהיו עושים בדורות ראשונים״.

מכל הנזכר לעיל עולה תמונה של חכם שאינו נרתע מללחום את מלחמת הצדק ללא פחד, ושופך אש וגפרית על תקיפים ועושי עוולה. הוא גם יוצר אידיאליזציה של העניות, באומרו שהאדם בהיותו עני משיג יתר שלמות. זאת, כנראה, מתוך נסיונו בחברה בה הוא חי.

אין הוא האישיות היחידה הפועלת ברוח זו. היו חכמים שעקב מלחמתם בתקיפים נאלצו לברוח מעירם

ככל שחכם היה פחות תלוי בעשירים והרוויח למחייתו, יכול היה לגלות עמדה עצמאית

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי יותר במאבקו למען החלשים ולמען הקמת חברה צודקת יותר. לסיכום: ראינו על פי דוגמאות משטחי חיים שונים את מלחמתם ומאבקם של החכמים לצדק חברתי יחסי, ואת רצונם להגיע לפשרה ולאיזון בין האינטרסים השונים של השכבות החזקות והחלשות בחברה היהודית במזרח ובמגרב.

סיום הפרק" התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי" אליעזר בשן

יכי״ן כתב את חיבורו בעברית, בשפה ברורה ועשירה, ברם, כמחנך המיטיב להכיר את קוראיו ושומעי לקחו הוסיף יכי״ן בסוף כל פרק תמצית הפרק בערבית מדוברת, אין כל ספק שעשה זאת מתוך כוונה מחנכת וכך הוא כותב:

״…ולפי שאין הכל בקיאים בטיב לשון הקודש, ועיקר כוונתי לעורר בני אדם קטני הערך כמוני בתשובה שלימה, על כן הוכרחתי לעשות קיצור הדברים בלשון ערבי, אולי אזכה להיות בסוג המזכה את הרבים המוני העם הקטנים אשר עדיין עיניהם סגורות מהבין דברי רבותינו זלה״ה ולא לחכמים היודעים הכוונה ויש בהם תבונה בכל עומקא דדינא״.

הערת המחבר: וכך כתב בהקדמה לספרו ״שומר שבת״: אשר על כן גם אני הצעיר בעניותי כן עשיתי שכתבתי העניינים בלשון הקודש המקדש גוף האדם ונשמתו / כפי בחינתו ומעלתו / ואחר כך בארתי העניינים בלשון ערבי כפי לשוננו המבינים במדינותינו, לזכות את ישראל וקיימתי טובים השניים מן האחד.

הנה אם כן לימדנו יכי״ן עיקרון דידקטי חשוב, על מנת לחנך, על מנת שהלומדים יפנימו יטמיעו את אותן הנהגות ערכים ודרך, אותה אתה המחנך רוצה להנחיל ־ דבר בשפה מובנת ללומדים – בשפתם, הצג בפניהם את עיקרי תמצית הדברים, רק לאחר מכן ניתן להרחיב ולהעמיק.

ג. מטרת הדפסת ספרים – חינוכית

יכי״ן סובר כי הדפסת ספרים והפצתם היא מטרה חינוכית ולכן ראה חשיבות רבה לפנות לבעלי יכולת כספית לסייע לו בהוצאה לאור את כתביו ואף מצא נימוקים הילכתיים ומוסריים לשכנע את הנדיבים:

״ידוע תדעו רבותי אנשי שם הניגשים לעבוד ה׳, שמצוות הדפוס להדפיס הספרים שיש בהם חידושי תורתנו, ויראת שמים, ודברי כיבושין, גדולה עד מאד מעשיית ספר תורה. ומילתא בטעמא תרי טעמיו:בבא דקמא, הנה אימא טעמא, שהנה פסק מרן הקדוש בשו״ע [יו״ד סימן ע״ר] וז״ל: ׳מצוות עשה לכתוב ספר תורה משלו׳ וכוי. ובסעיף ה׳ כתב וז״ל: ׳האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן׳ וכו׳ והרב ״באר היטב״ כתב וז״ל: ׳כתב הדרישה שעכשיו אין מצוות עשה לכתוב ספר תורה, דדווקא בימיהם היה אסור להם לכתוב דפין אלה בגלילה והיו צריכים לכתוב ספר תורה כדי ללמוד ממנו, אבל בזמננו שהותר לנו לכתוב ספרים כל אחד בפני עצמו למה לנו ללמוד מספר תורה, על כן אין לנו לכתוב אלא שאר ספרים ללמוד מהם׳ וכו׳ עיין שם בדברי קודשו. הרי שבפירושא איתמר, שמצוות עשה של זמננו – לסברת הרב הדרישה – אינו בספר תורה, אלא בפירושי התורה וכאמור, והנה יש חולקין בזה, דס״ל דגם האידנא בזמננו זה איכא מצוות עשה בספר תורה ממש, וכמ״ש הרב ״טורי זהב״, עכ״ז לכולהו רבנן איכא מצווה האידנא בכתיבת חומשי תורה ופירושיהן, וכמו שפסק מרן בעצמו כאמור.

ובבא דבתרא אעשה לו מטעמים, דכלילי בחד טעמא להגדיל כוח כתיבת הספרים השייכים לנו ולבנינו ללמוד בהם בימים האלה ובזמן הזה יותר מעשיית ספר תורה, ובפרט הדפסת הספרים שמצוותם כי רבה היא. מטעם כי העושה ספר תורה הרי הוא מיוחד לבדו ואין שני לו במעמדו, אכן ספרי הדפוס רבים הם מאלף ורבבה, וברבות הטובה רבו אוכליה, וכשרון לבעליה, הם התלמידי חכמים המחברים הספרים והמחזיקים בידם להדפיסם. להגדיל התורה ולהרבות אורה, ובכלל הדבר שהספר תורה דקדוש, אין לומדים בו אלא כפעם בפעם, איזה שיעור קטן שהוא עשרה פסוקים בשני וחמישי, וכל הפרשה ביום השבת קודש בשחרית, וגם לעת מנחת שבת אינו אלא עשרה פסוקים ביום שני וחמישי, אכן ספרי הדפוס הרי הם מונחים בבתי מדרשות, וכל מי שרוצה ללמוד בהם לומד אפילו כל הימים והלילות.

ובכלל הדבר שספר תורה שנמצאו בו שלוש טעויות אינו ראוי ללמוד בו, וצריך להיגנז כמ״ש מרן הקדוש בהלכות ספר תורה, וכל זמן שלא תיקנו אין לברך עליו עד שיתוקן, מה שאין כן בספרי הדפוס. ובכלל ג״כ שהספר תורה בקרב שנים מועטים בטלה זהוריתו שנעשה בלוי, ואין ניכר מראיתו, ולפעמים מטשטשים אותיותיו ורוב תיבותיו, לא כן ספרי הדפוס מחמת ריבויים הגם שנקרע מהם מה שנקרע, לפום ריבויים, שרבים המה, מאריכים ימים ושנים.״

ארבעה נימוקים מעלה יכי״ן בהעדיפו השקעת כספי תרומות להדפסת ספר על פני כתיבת ספר תורה.

א)על פי ההלכה [דעת הדרישה שמצוות עשה כיום היא לכתוב = להדפיס ספרי קודש ולא ספר תורה].

ב)הספרים המודפסים תפוצתם רבה ביחס לספר תורה שנכתב בכתב יד.

ג)מספר הלומדים בספרים המודפסים גדול ביחס הלומדים מספר תורה.

ד) אורך חייהם של הספרים המודפסים גדול לאין שיעור מאורך חייו של ספר תורה שנכתב בכתב יד.

בנימוקים אלה פנה יכי״ן אל נדיבי עירו – מוגאדור – ואלה אכן השתכנעו:

״כשדברתי להם כל האמור ענו ואמרו: טוב הדבר אשר דברת לעשות, ואנחנו נחלץ חושים עד אשר יצא הדבר לאורה בשמחה במהרה, ונזיל כספנו וממונינו לעשות רצון מלכינו  והוא וברכנו וירחם עלינו…״.

בנוסף לנימוקים שהעלה יכי״ן בהעדיפו השקעת כספי נדיבים בהדפסת ספרי קודש על כתיבת ספרי תורה, נראה לי שאף כאן יש גישה חינוכית של מחנך, ששם לו למטרה הפצת תורה, ריבוי לומדים, זאת ניתן לעשות במתן אפשרות לכל הרוצה ללמוד יבוא וילמד, נגישות וזמינות של ספרי לימוד הם אמצעי לכך.

ד. המניעים את יכי״ן לחיבור כתביו והפצתם – הם מניעים חינוכיים:

מה שהניע את יכי״ן לחיבור ספריו אלה הם מניעים חינוכיים, כפי שהוא מעיד על עצמו. וכך הוא כותב:

״ …ואם תאמר אם כן מי הכניסך לזאת הפעולה לבקש גדולה להדפיס הספרים, להיות ריחך הטוב נודף בכל הערים, ולהתכבד אצל הגיבורים? על זאת אני משיב תשובה נכונה מכל צד ומכל פינה, באמת ובאמונה כי בשמים עדי ועדות ה׳ נאמנה כי תמיד על הרוב מכיר ערכי ומחשב דרכי. אלא שראה ראיתי וחזון הרבתי כי איש אשר הוא מלא עוונות חטאת וזדונות אשר לא יוכלו להימנות, מה יהיה תקנתו לתקן רוחו ונשמתו אשר כמעט נשחתו, ואם לא יתקן עצמו בחיים חייתו מרה תהא באחריתו כפי רשעתו], אם לא על ידי לימוד התורה וחידושיה אשר מחדשים הת״ח בכל יום חדשים לבקרים. וכמ״ש פשט הכתוב: ׳בחסד ואמת יכופר עון, הרי מבואר שעל ידי מצוות גמילות חסדים ולימוד התורה מתכפרים העוונות והפשעים. והדבר מבואר בספר הנורא ״שבט מוסר״ [פרק כא׳]: ׳הנה לתקן כל העבירות, אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו ועל ידם נבנים העולמות ושמים חדשים, כדאיתא בזוהר הקדוש, ונמצא בונה החורבות אשר החריב בעוונותיו, והרי מתקן כל מה שקלקל… ״

דהיינו המניע הראשון לכתיבה הוא תיקון עצמי, הכתיבה מעמיקה את התובנה וההתבוננות הפנימית והתוצאה תיקון מידות אישיות. מניע נוסף לכתיבה מעלה יכי״ן וזו לשונו:

״אי לזאת צריך אני יוסף להוסיף טעם אחר, כי ידוע מאמר התנא הקדוש ׳המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו׳ וכגון דא כל לגבי דידי לא שייך לעשותה בעצם הדבר אלא על ידי הדפסת הספרים המלוקטים מדברי מוסר ויראת שמים, בעדי עדיים, שעל ידי ההדפסה יתרבו ספרים הרבה וברבות הטובה רבו אוכליה, כי על ידי ריבוי הספרים בכל הערים, אז יהיו לאות מזכרת, והיא מעוררת וקדושה גוברת, והיה לכם למשמרת לתקן כל אחד מעשיו הרעים, מקטנם ועד גדולם, והנה שולם שלמא דגופא ושלמא דרוחא, והיתה הרוחה וששון ושמחה, ואם הבנים שמחה, ונסו יגון ואנחה, ועמנו הסליחה, וכבר קיימא לן ׳פתחו לי פתח קטן ואני אפתח לכם כפתחו של אולם׳ … על כן אזרתי כגבר חלצי בס״ד לקיים מצוות ההדפסה אולי אהיה מן הזוכים ומזכים ומייגע עצמי וסובל ואם אין כולו מקצתו ביראתו ושומרי בריתו״.

הנה אם כן, המניע השני אותו מעלה יכי״ן לכתיבתו הוא תיקון הכלל, לשון אחר, מניע חינוכי. על מנת לחנך יש להפיץ את התורה לרבים האמצעי לכך הוא כתיבה. הכתיבה מתקנת את הכותב ואת הקורא – קוראים, לומדים. ובלשונו של יכי״ן:

״הן עתה באתי להודיע ולהיוודע שכל כוונתי בקונטרס זה אשר קראתי בשם ״אות ברית קודש״ … אינו אלא לכבוד שמים… כדי לתקן את עצמנו אנחנו וזרענו וזרע זרענו וכל בני עמנו קהל עדתנו,

לקדש נפשנו, ורוחנו, ונשמותינו, בקשר של קיימא, והיינו טעמא אשר יגעתי וטרחתי וליקטתי מדברי רבותינו הקדושים אנשי שם כמה עניינים טובים המעלים ארוכה, ארוכת בת עמי, מי יעמוד מי תשובה מאהבה, טובה ורחבה…״ (שם).

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו- מטרת הדפסת ספרים – חינוכית עמ' 65