מורשת יהדות מרוקו

היו נשים בעלות קרקע או נכסים אחרים. אבות נהגו לחלק מקצת מקרקעותיהם לבנותיהם הבתולות וכן נהגו להוריש לבנותיהם הרווקות או הנשואות. אלמנות וגרושות נהגו לגבות קרקע בכתובתן (אישה גבתה חצר בפרעון כתובתה: בירדוגו, תש״ז, סימן קו; בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן שע. בשנת תר״ל (1870) קיבלה גרושה קרקע בכתובתה: עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 630). בעלים נהגו לתת רכוש לנשותיהם כולל קרקע ואפילו בית־כנסת, וכן היו בעלים שנתנו להן קרקע בעת הגירושין, או הורישו להן רכוש או קרקעות.

הערת המחבר: לאשת ראובן הייתה קרקע ״שירשתם מאביה״: אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ס, סא; בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קמב. ״ראובן ציוה בעת מותו שחזקת הבית שהוא דר בו שהיא כתובה לזכות בתו״: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שמד; ״ראובן היה שכיב מרע וכתב בכתב ידו שנתן לבנותיו הנשואות כך וכך ומסר הכתב יד ביד אשתו וסמוך למיתתו אמר בפני עדים כשרים מה שאני מצוה הרי הוא כתוב בכתב ידי ביד אשתי ומה שכתוב שם הרי הוא אמת״: אביחצירא, תרמ״ה, סימן קלט. בת ירשה קרקע מאביה: בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן מח, עב. יתומה מאמה, שאביה השיאה תבעה את חלקה בקרקע: בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן ט. על פי שטר מתנה מטנג׳יר משנת תרנ״ט ( 1899) נתן חיים פינטו לראויים להיות יורשיו סכום מסוים ואת כל היתרה הותיר לבתו: בן שטרית, תשכ״ג, סימן י. הרב שלמה חיון הניח בשנת תקע״ח (1918) עזבון לשתי בנותיו, כולל בית־כנסת בהנאותיה: אביחצירא, תשל״א, חו״מ, סימן קרא. ע"כ

היו נשים שנתנו רכוש או חזקת קרקע לבעליהן או להוריש להם. בעלים מסוימים מכרו קרקע של נשותיהם (בירדוגו, תרצ״ח, סימן עט). ליהודי הייתה קרקע בשותפות עם אשת אביו(בירדוגו, תש״ז, סימן כה). יהודי אחר הוריש בית לדודתו במכנאס במחצית השנייה של המאה ה־19; ״ואם לא יכשר בעיניה תזכה בבית אחר משאר קרקעותיו״: בן שטרית, תשכ״ג, סימן ג). נשים נתנו מתנות כגון קרקע מרכושן או מזה שהניח הבעל [על פי מקור משנת תקצ״ב (1832). אלמנה שקיבלה את כל רכושו של בעלה נתנה אותו לאדם ״העומד היום בערי אדום׳,: אבן ואליד, תרט״ו, חלק א, סימן טו. אלמנה נתנה קרקעות שהניח בעלה מתנה לשמעון: ידידיה מונסונייגו, תשי״ב, סימן קכט. כן נהגו למסור או להוריש את קרקעותיהן לבנים, לבנות, לנכדים ולקרובים אחרים כגון אח או אחות. לאלמנה אחת מן העיר סלא הייתה חזקה על חנות [אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן שט. על פי מקור משנת תקל״ג (1773) לקחה אישה גרושה עלייה של בית: אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן כא; עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 580], אישה אחרת ירשה מדודה קרקע(בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן ל). ״אשת איש שהחזיקה אדם בקרקע שלה יותר משני חזקה והיה גובה שכירות כל הקרקע מהדרים״(בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן קסז). אלמנה אחת גבתה קרקע בכתובתה והכניסה אותה לבעלה השני(שם, סימן שע).

נשים בעלות נכסי דלא ניידי במוגדור במאה ה-19

בארכיון משרד החוץ הבריטי מצויה התכתבות אודות נשים בעלות נכסי דלא ניידי במוגדור החל משנות ה־60 של המאה ה־19. בקהילה זו היו סוחרים יהודים מצליחים, שרכשו נכסים, ונשותיהם ירשו אותם. נושאי ההתכתבות הם תביעות וערעורים.

1865: ראמו אביטבול ירשה רכוש מבעלה ופעלה למימוש בעלותה

ב־26 באפריל 1865 כתב סגן הקונסול הבריטי במוגדור, פרדריק קרסטנסן (Carstensen), למשה וליצחק אביטבול בלונדון, שנודע לו מן הממשל המאורי, שראמו אביטבול, אלמנת יוסף חדידה, טוענת לזכותה על רכוש ניכר שהשאיר בעלה, ושהנמענים מונעים ממנה לממש זכות זו. השניים מתבקשים למסור תוך שלושה חודשים פרטים אודות אופי התביעות, שיש להם מראמו אביטבול כדי שהנושא יועבר לטיפולו של בית־הדין במוגדור. משה ויצחק אביטבול ענו ב־29 ביוני ואילו ב־26 ביולי של אותה שנה השיב להם סגן הקונסול. השניים התבקשו למנות בא כוח, שייצג אותם בפני בית־הדין במוגדור, ולתת לו את כל המסמכים הדרושים כדי לאשר את הטיעונים שהועלו במכתבם. השניים השיבו לדיפלומט בנדון ב־22 בינואר וב־20 בפברואר אך לא נענו להצעתו. ב־23 באפריל 1866 כתב להם סגן הקונסול ללונדון, כי הדיון בנדון לא התקיים כיוון שהם לא דאגו למינוי נציג. מסיבה זו הוא עוצר את הדיון למשך שלושה חודשים החל מן ה־1 במאי, אך ניתן לערער על ההחלטה (אין פרטים נוספים בנדון; 4-FO 631/4,2b).

1867: אלמנה קיבלה דמי שכירות על בית

ב־30 בדצמבר 1867 כתב אותו דיפלומט לקונסול צרפת במוגדור, אוגוסט'בומיה (Beaumier), שאלמנה בשם אסתר חלפון, בתו של אברהם כהן, היא המוסמכת לקבל את דמי השכירות מהרופא, ד״ר טבנין (Thevenin). אולם הרופא רשאי, אם זו העדפתו, להפקיד את הדמים בידי הכותב (FO 631/4, 44b).

אישה תבעה משוכר לפנות דירות

סגן הקונסול במוגדור, קרסטנסן, כתב ב־7 בדצמבר 1872 מכתב על פי בקשתה של הגברת מסעודה, אישתו של דניאל דה א׳ כהן.¹¹ זו ביקשה להזכיר בשם בעלה, הנעדר ממוגדור, לסעדיה דה א׳ כהן, שב־ 31 במרס 1873 עליו לפנות את הדירות ששכר מבעלה. בינתיים חזר דניאל דה א׳ כהן למוגדור, וסגן הקונסול כתב שוב (ב־31 בינואר 1873) אל סעדיה דה א׳ כהן והתייחס למכתבו הקודם אליו. הוא הודיעו, שמר דניאל א׳ כהן חזר למוגדור ואישר את ההתראה שניתנה על־ידי אישתו בדבר פינוי הדירות(98-99 ,631/4 FO)

הערת המחבר: החסות: בעקבות התרחבות המסחר בין מרוקו למדינות אירופה ואמריקה במאה וד19 דאגו מדינות אלה להבטיח לנציגיהן מעמד דיפלומטי, כדי שלא יהיו נתונים למרות הממשל, לא יוגבלו על־ידו ולא ייסחטו מהם מסים. נוסף על הסגל הדיפלומטי זכו גם האזרחים הזרים לחסותו של המדינות, שחתמו על ההסכמים, רובן עד שנת 1865. על פי הסכמים אלה, שנחתמו בין השאר עם בריטניה בשנת 1856 ועם צרפת בשנת 1863, היו שני סוגים של בעלי חסות: נתינים מקומיים, שהועסקו על־ידי משרדי הקונסוליות, או מתווכים מקומיים, שהועסקו על־ידי הסוחרים הזרים, ולכל אחד מהם הייתה זכות לשני מתווכים נוספים בכל מקום, שקיים בו סניף של הפירמה הזרה. תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, וכן לא חלו עליהם ההגבלות שב״תנאי עומר״, בין השאר שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרות השיפוט המוסלמי. החסות הייתה תקפה לתקופת השירות בלבד ולא עברה בירושה (פרט לבני משפחת בן שימול, ששירתו את צרפת במשך דורות בתפקיד תורגמנים). בפועל נהנו מהחסות לא רק אנשים (ביניהם יהודים), שהיו זכאים לכך מכוח ההסכמים, אלא גם בעלי יכולת, שרכשו תעודות אלה. במקרה שנפגעו זכו להגנה על־ידי הקונסול, שממנו קנו את התעודה. מבחר ביבליוגרפי על הנושא: FO 413/4 Correspondence Respecting Foreign Protection in ;292 -263 ,Morocco 1878-1880; Cruickshank, 1935; Miege, 1961-1963, vol. Ill .1980 ,Kenbib

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן –נשים בעלות רכוש וממון

70-אִידָא רִיְתוּ נֵהָאר, סְבְּר עְלִיהּ עָאם

אם ראית [אותו] היום, חכה לו שנה

נאמר בעניין הקשור לחוב.

إذا ريتو نهار، صبر عليه عام

71-אִידָא רִיְתוּ סָאכֵּתְ, עָארְפוֹ עְלָא כֵ'רִייַּא נָאבֵּתְ

אם תראה אותו שקט, דע שהוא יושב על צואה

נאמר על אדם הזומם רעה.

إذا ريتو ساكت،عارفو على خريا نابت

72-אִידָא תְכּוּן נְּייָּא נְּייָּא, יִסָאעוּ מִיָּיא פְזְלָאבִּייָּא

אם התמימות תמימות, ייכנסו מאה בתוך הגלימה

הפתגם קשור לענייני אירוח.

73-אִייָּאם אֵללָּאהּ כְּתָאר מֵן דְרָאהְםְ צֵלְטָאן

ימי ה׳ [מרובים] יותר מן הדרהמים [מטבע] של השולטאן

קושרים את הפתגם לסיפור הקשור ללוח השחמט. מלך הבטיח למלא בקשת נתין והאחרון ביקש ליום ראשון אגורה במשבצת אחת, ליום שני 2 אגורות במשבצת השנייה וכך הלאה.

המלך הסכים אבל לא עברה מחצית החודש עד שאוצר המלך התרוקן, ועל זה נאמר:

״ימי ה׳…״ הסבר אחר ששמעתי: אם אדם יאריך ימים הוא יכול להרוויח יותר ממה שיש באוצר המלך. ועוד נמסר לי, שהפתגם נאמר בהזדמנות זו: כשאדם המוזמן לארוחה אינו מופיע, הוא מבטיח, על־מנת לפייס אח המזמין, שיבוא בהזדמנות אחרת באמרו:

״אייאם אללאה…״ מובן נוסף: נחכה ונראה.

ايام الله، كتار من ديرهام سلطان

74-אַייִּמָא קּוּם נְתְחְסְבוֹ; קָּאלְתְלְהָא: חֵתָּא יֵמוּתוּ דִי יִעַרְפוּנָא [ווּיִבְּקָּאוְו גִ'יר דִי יִכִּרְהוּנָא]

אמא, בואי ונתגאה; אמרה לה: עד שימותו אלה שמכירים אותנו [ויישארו אלה שמתנכרים לנו]

התוספת המצוינת בסוגריים מיותרת.

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

את הישיבות בארץ־ישראל אפשר לחלק למספר סוגים בהתאם לתקופות הקמתן.

• הישיבות הוותיקות. ישיבות שהוקמו במהלך המאה ה־19 על ידי תלמידי הגר״א. אלו בעיקרן הישיבות הירושלמיות של ״היישוב הישן״: ישיבות ״עץ חיים״, ״חיי עולם״, ״מאה שערים״, ״שומרי החומות״, ״שער שמים״ ו״אור תורה״ בטבריה.
• הישיבות שהוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה. ישיבות שלמות, על תלמידיהן ורבניהן, עלו והשתקעו בארץ־ישראל. ״סלובודקה״ שבחברון, ״לומדה״ בפתח תקווה, ״בית יוסף״ ו״נוברדהוק״ בבני ברק ותל־אביב. ״פורת יוסף״ הספרדית, ״שפת אמת״ של חסידות גור, ״קול תורה״ שהקימו יוצאי גרמניה, ו״מרכז הרב״ הציונית שהקים הרב אברהם יצחק הכהן קוק, נוסדו בירושלים.
• הישיבות שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנים הראשונות להקמת המדינה. ישיבות אלו נשאו שמות של ישיבות מפורסמות שנכחדו בשואה, ״פוניביץ״, ״מיר״, ״חכמי לובלין״, ״סלונים״, ״פרשבורג״, ״קמניץ״, וכו', והתארגנו סביב רבנים ותלמידים ששרדו והגיעו לאחר השואה.
• ״הישיבות התיכוניות״ ו״ישיבות ההסדר״, הקשורות לזרם הציוני ולתנועת המזרחי, שנוסדו לאחר הקמת המדינה. בישיבות אלו לומדים גם לימודי חול במסלול הכנה לבגרות. ב״ישיבות ההסדר״ מתקיים שילוב של המשך לימודים ושירות צבאי.
• משנות השבעים ואילך נוסדו מאות ישיבות חרדיות חדשות וביניהן רבות הקרויות ״ספרדיות״, כגון: ״אור גאון״ של הרב פדידה, ״אוהל משה״ של הרב מלכה, ו״אור ישראל״ של הרב אבגי. ישיבות אלו נקראות ספרדיות משום שראש הישיבה ו/או תלמידי הישיבה הם ממוצא ספרדי. כמו כן נוסדו ישיבות של ״בעלי תשובה״ כגון מוסדות ״אור חיים״ של הרב ראובן אלבז המוגדר כגדול המחזירים בתשובה.
• נוצרו דפוסים שונים של ישיבות. בישיבות של ״היישוב הישן״ לא נקבעו מגבלות גיל ותלמידים לומדים בהן עד סוף ימיהם; ״ישיבות קטנות״ מיועדות לבני שלוש־עשרה עד שבע־עשרה והן משמשות כשלב מעבר בין ״החדר״ או ״תלמוד תורה״ לבין ״הישיבה הגדולה״, המיועדת לבוגרי הישיבות הקטנות. התלמידים המוכשרים מתקבלים לישיבה זו בגיל צעיר יותר. ב״ישיבות הגדולות״ לומדים עד גיל הנישואין ולאחריו ממשיך התלמיד ללמוד ב״כולל אברכים״ המיועד לנשואים ולבעלי משפחות.
• שיטת הלימוד ה״ליטאית״ היא בעלת ההגמוניה הן בישיבות האשכנזיות והן בישיבות הספרדיות. היא אומצה למעשה גם על ידי ״הישיבות התיכוניות״ ו״ישיבות ההסדר״ וגם על ידי רבות מהישיבות הקשורות לחצרות החסידים. השיטה הליטאית גורסת לימוד עיוני מעמיק ומופשט בתלמוד ומפרשיו, ניתוח מעמיק ומפורט של כל סוגייה וסוגייה, קושיות, סברות ותירוצים וסתירתם. אין ראשונים ואחרונים בסדר הלימוד, אלא מעמיקים במקורות שונים לאורך ולרוחב. ה״זמן״ המוקדש לכל סוגייה אינו מותנה בכמות החומר שיש ללמוד אלא ברצון למצות את הסוגייה מבחינת הקונספציה וההמשגה. הלימוד הוא עיוני ומופשט ואינו מכוון למטרה תכליתית. לעומתה, השיטה ה״ספרדית״ תכליתית יותר, כהיגד הארמי: ״לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא״, שמשמעותו היא להגיע למסקנת הסוגייה לפי הלכתה. לומדים סוגיית גמרא ומפרשיה על מנת להגיע למסקנה הלכתית. מלבד מספר מצומצם של ישיבות ספרדיות שלומדים בהן גמרא בשיטת הלימוד הספרדית, ברוב הישיבות הקרויות ספרדיות לומדים כיום בשיטה הליטאית. מטרת השיטה הליטאית היא להצמיח כמה שיותר ״גדולי תורה״, ראשי ישיבות ובעלי תפקידים אחרים, שישפיעו ויקרינו על כל הקהילה.

״ועד הישיבות״ הוא הגוף שמייצג ומאגד את כל הישיבות. כיוון שרוב הישיבות כיום ״דואגות״ לעצמן מבחינה כלכלית, כל אחת באמצעות הקשר הפוליטי שלה, מתרכז תפקידו של ועד הישיבות בייצוג כוללני כלפי חוץ ובעיקר בטיפול לדחיית השירות הצבאי של הלומדים בישיבות. הוועד עסק בהשגת פטור משירות צבאי עד מועד חקיקת ״חוק טל״ בדבר גיוס בחורי ישיבות. לאחר אישור החוק ניטל התפקיד מוועד הישיבות כיוון שהגיוס הוסדר באמצעות חוק. על ועד הישיבות מוטלים גם תפקידים סוציאליים, הוא מפעיל מספר בתי נופש לבני הישיבות ומשפחותיהם, ודואג להלוואות מגמ״חים לצרכי נישואין וצרכים אחרים. בראש ועד הישיבות עמד באופן רשמי, עד ליום מותו, הרב אלעזר מנחם שך (שלא היה פעיל מפאת גילו ובריאותו). לצידו כיהן הרב שלמה זלמן אויירבך ורבנים ידועים ממגוון זרמים.

גל ״החזרה לישיבות״ גדל והתעצם מאז הקמת מדינת ישראל. ניתוח התהליך ומרכיביו העכשוויים מוביל למסקנה שכנראה כך יהיה גם בעתיד הנראה לעין, אם כי ייתכן שבעוצמות מופחתות. מסקנה זו נובעת מהבנת הפן האידיאולוגי, ההיסטוריה של התהליך והרציונל הכלכלי שלו, שהוגדר במשפט אחד על ידי הסוציולוג פרופ׳ מנחם פרידמן: הפיכתה של החברה החרדית ל״חברת הלומדים״.

הערת המחבר: ייתכן שעולם הישיבות לא יגדל באותם ממדים שאפיינו אותו בשנים האחרונות. שני גורמים יכולים להאט את קצב גידולו: הראשון, המצוקה הכלכלית של המדינה כולה והחברה החרדית בפרט, שתדחוף יותר צעירים לעבודה. השני קשור לראשון, והוא הופעתם של ניצני לגיטימציה ללימודי חול ולימודים אקדמיים בסקטורים מסוימים של החברה החרדית, שעשויים להסיט חלק מבני הישיבות ללימודים אחרים.ע"כ

תחילתו של התהליך בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. החרדים החלו להתארגן לחיזוק ״עולם התורה״ ולעצירת ה״סחף״ שנבע מהמפגש עם ההשכלה ועם התרבות החילונית הציונית שרשמה לעצמה הישגים מופלאים – הקמת מדינת ישראל וניצחון במלחמת העצמאות. פרידמן מדבר על דמותו של משה שיינפלד, מראשי ״צעירי אגודת ישראל״, ורואה בו את האישיות שחוללה את המפנה ברוח הקרב של החרדים. שיינפלד נעשה למבשרה של תרבות נוער חרדית שהתארגנה כ״תרבות נגד״ לתרבות הציונית, וקרא לבנים ולבנות החרדים למרוד בחיים הדתיים במתכונתם הקיימת. שיינפלד חש בהתפרקות המתח האידיאולוגי־חלוצי בתוככי החברה הישראלית שזה עתה הקימה מדינה צעירה ונכנסה לחיי שגרה, שנלוו להם סממנים זעיר בורגנים. האידיאלים הציוניים החלו להתפרק בתוך מציאות קיומית אפורה. כנגד עולם זה הציע שיינפלד אתגר חרדי, אידיאולוגי ורדיקלי, של התמסרות טוטאלית ללימוד התורה במסגרת קהילה סגורה, הלא היא ״הישיבה הקדושה״. מול האידיאל הציוני שמתועל עתה לאפיקים גשמיים, הישגיים ונהנתנים, הציגה החרדיות תרבות נגד של ״הישיבה הקדושה״ שכולה רוחנית, והיא דוחה ובזה ל״תכלית״ ולערכים המיוצגים על ידי החברה הציונית החילונית.

היוצרות התהפכו – במזרח אירופה ביטאה הבריחה מהישיבות מרד נעורים ודחיית אורח החיים הדתי ה״שטעטעלי״; במדינת ישראל ״החזרה לישיבות״ מסמלת ביטוי למרד נעורים שמופנה נגד ההורים והדור הישן, שמחפש ״תכלית״ ודרך חיים זעיר בורגנית במדינה החדשה ובחברה המערבית. ״החזרה לישיבות״ הפכה גם למרד כללי נגד החברה הישראלית.

הפיכת המרד לתופעה חברתית משמעותית כרוכה גם בשינוי סדרי חיים – שחרור הצעירים מעול פרנסה ומחיה, כך שיוכלו להקדיש את עצמם באופן מוחלט ללימוד תורה, ויתנתקו ממגע עם החברה הסובבת שעשויה להשפיע עליהם לרעה.

הנתק המוחלט מהחברה הסובבת, מהקדמה ומהטכנולוגיה, יצרו פערי השכלה בין הצעיר החילוני לבין הצעיר החרדי, ולמעשה נסתמה כל דרך להשתלבותו הכלכלית והיצרנית של הצעיר החרדי בחברה. באופן זה הלכה וגברה תלותם של הצעירים בהוריהם והפכה למוחלטת. משקצרה ידם של ההורים לכלכלם (מדובר בדרך כלל בהורים קשיי יום) התארגנו הישיבות לדאוג לכלכלתם. בשנות החמישים גייסו הישיבות סכומי כסף נכבדים מיהודי העולם שרבים מבניהם פיתחו נוסטלגיה ורגשי אשם כלפי העולם הדתי־מסורתי שנכחד. תורמים רבים ראו בישיבות מעין מוזיאונים שבהם משתמרת המורשת. גם חוקי המס בארצות־הברית, המעודדים תרומות למוסדות דת, הקלו על ההתדמות לישיבות. אולם עם חלוף השנים נידלדל מקור כספי זה כמו כל המגביות שנאספו בקרב יהודי התפוצות. הסיבות מגוונות ונציין אחדות מהן: חילוף הדורות והיעלמותו ההדרגתית של הדור שהכיר את תרבות השטעטל וחש נוסטלגיה ומחויבות להמשיך את קיומה של הדת היהודית; מתן עדיפות לצרכים המקומיים ההולכים וגדלים בתחומי החינוך, והעלויות הגבוהות של קיום החיים היהודיים בתפוצות; מעשי שחיתות שנתגלו בחלק ממערכות ההתרמה ובאורח החיים הבזבזני והראוותני של הגורמים המתרימים. קיומן של הישיבות ו״חברת הלומדים״ חייבו בהדרגה הישענות על מקור כספי אחר – ציבור משלמי המס בישראל. עם השנים, ככל שהתרחבה ״חברת הלומדים״, הלכה וגברה התלות בגורם הזה.

מאז שנות השבעים התקרבה ״אגודת ישראל״ אל הממסד השלטוני עד אשר בשנת 1977, עם ה״מהפך״, הצטרפה לקואליציה של מנחם בגין. ״אגודת ישראל״ לא הצליחה לשמור על התבדלותה בתוך החברה הישראלית והיתה זקוקה לזירה הפוליטית. ההכרעה בעד השתתפות קואליציונית בממשלת המדינה החילונית נעשתה מתוך דאגה לקיומה של ״חברת הלומדים״. ״אגודת ישראל״ יצאה ידי חובה כלפי החרדים בכך שביקשה לא להיות חברה מלאה בממשלה והסתפקה בחברות בקואליציה. אולם היא תפסה עמדות מפתח שלטוניות חשובות כגון: ראשות ״ועדת הכספים״ וראשות ״ועדת העבודה והרווחה״ של הכנסת. עמדות אלו נתנו בידה עוצמה ויכולת השפעה על חלוקת הכספים והחקיקה הסוציאלית, שתתאים לצרכי ״חברת הלומדים״.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

עמוד 176

מנהגי חג הסוכות

א-נהגו להציב ארבעה ״קני סוף״ גבוהים ובולטים במיוחד, כארבע פינות הסוכה,

ונקראים ״עדים״.

ב-נהגו לתלות ״כסא״ בסוכה לכבוד אליהו הנביא ז״ל, ועליו מניחים ספרי קודש:

ג-נהגו להדליק נרות בכניסת יום טוב כמו בשבת, ומברכות ואחר כך מדליקות:

ד-נהגו שאין הנשים מברכות ״שהחיינו״ בהדלקת הנרות:

ה-נהגו לאחל איש לרעהו ביום טוב ״מועדים לשמחה״, והשני משיב ״חגים וזמנים לששון״, ויש מאחלים ״מועד טוב״, והשני משיב ״מועד טוב ומבורך״, ובמוצאי החג מאחלים ״תזכו לשנים רבות״ והשני משיב ״לשמור ולעשות״:

ו-נהגו בכל לילה לקרוא פרקי משניות מיוחדים בכניסה לסוכה (ראה למטה):

ז-נהגו לפתוח את הקידוש בליל סוכות בפסוק: בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח

בישראל .ישבו בסכת:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו (סוכות), והטעם כי הסוכה היא צלא דמהימנותא, ומעלתה נשגבה מאד, והקנים הם עדים נאמנים, כי עם ישראל נאמן לה׳ ותורתו:

ב-כן הביא בקובץ מנהגים הנ״ל, ומקורו מספר מורה באצבע למדן החיד״א (עמוד רפ״ט), והוא הזמנה לאליהו הנביא שיצטרף לז׳ אושפיזין עילאין לברכנו בברכה וחיים:

ג-כן המנהג והביאו בספר נר לעזרא (עמוד קס״ח), וראה בזה בשו״ת רב פעלים (ח״ד סימן כ״ג):

ד-כן המנהג והביאו בספר נר לעזרא(עמוד קע״א) וראה בזה בשו״ת יחוה דעת למרן הגרע״י(ח ״ג סימן ל״ד):

ה-כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ע״ד מה שנאמר וברכות לראש יעטה, והמברך מתברך מפי עליון:

ו-כן הביא בספר חמד אלקים ע״ד מה שנאמר ״ודבר בעתו מה טוב״, והטעם באלו, משום שבהם יש זכר ורמז לאושפיז השייך לאותו יום, והרי פרקי המשניות לפי סדר הלילות: ליל א׳) פ״ד קידושין, שמוזכר שם אברהם: ליל ב׳) פ״ה דזבחים, שבהם מדובר על זבחים, והוא רמז ליצחק שנעקד ע״ג המזבח: ליל ג׳) פ״ז דחולין שבו מוזכר גיד הנשה שנצטווה עליו יעקב וזרעו: ליל ד׳) פ״ה דאבות, שבו מוזכר משה: ליל ה׳) פ״ה דמדות שבו מוזכר אהרן: ליל ו׳) פ״א דסוטה שבו מוזכר יוסף: ליל ז׳) פ״ב דתענית שבו מוזכר דוד: וה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים:

ז-כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קל״ז), והוא כדי לזרז בכל עת על מצות הסוכה ומעלתה, וראה בזה בקיצור שו״ע לררב״ט (סימן תנ״ז ס״ב וס״ג):

ח-נהגו לקשט את הלולב בחוטים צבעוניים ומרהיבי עין לנוי מצוה.

ט-יש נהגו לתת הרבה הדסים וערבות בלולב, והמנהג פשוט לתת ג׳ הדסים וב׳ ערבות בלבד:

י. נהגו לנענע אח הלולב בסדר זה: פניו מול המזרח, ואת ידיו עם הלולב מטה לצדדים, והוא עומד על עומדו ואינו הופך פניו לצדדים, ויש נהגו להפוך פניהם לצדדים, וכנהוג ברוב קהלות ישראל:

יא. יש נהגו שהנשים מברכות ונוטלות, וכן בסוכה, והמנהג פשוט שאין נשים מברכות, ואף לא נוטלות לולב:

יב. נהגו ביו״ט של סוכות לאחר ההלל, מוציאים ספר תורה להושענות, ואחרי ההושענות אומרים קדיש תתקבל, ושוב פותחים את ההיכל לספר תורה שני, ויש שלא נהגו להוציא ס״ת להושענות כלל, רק פתחו את ההיכל והקיפו את התיבה, ויש נהגו לומר הושענות אחרי מוסף:

יג. נהגו לפתוח תפלת ערבית של חול המועד, במזמור החג מתחלת שפטני אלקים וכו', ויש נהגו בחול המועד של סוכות לפתוח ערבית בחוה״מ, במזמור ״נודע ביהודה אלקים״:

יד-נהגו בחול המועד בשחרית, אחרי ההלל מוציאים ס״ת מיד ואומרים הושענות, ואח״כ קדיש תתקבל, וגוללים (מגביהים) ס״ת וקוראים בתורה, ויש שלא הוציאו כלל ס״ת, רק פתחו את ההיכל, וכנ״ל:

ח-כן נהגו רבים, והביאו בספר נהגו העם (סוכות) והוא ע״ד זה אלי ואנוהו, ולולב בגיס׳ חיים, אלא שצריך ליזהר מלקטום ראשו:

ט-כן נהגו רבים, ומקורו מתשובת הרמב״ם (והביאו בשו״ע סימן תרנ״א סעיף ט״ו) וראה בזה בכה״ח (סימן תרנ״ב ס״ק קל״א), ובספר אוצר טעמי המנהגים !עמוד שי״א):

י. שני המנהגים יסודתם בהררי קודש, אלו שאין מהפכים בינהם הוא ע״ד מרן בשו״ע (סימן תרנ״ב ס״ט), והמנהג השני הוא ע״ד האריז״ל, וראה בזה בספר קרית חנה דוד (ח״ב סימן פ״ג):

יא. כן יש נהגו שנשים מברכות על לולב וסוכה והביאו בספר חמדה גנוזה, אלא שבשו״ת תבואת שמש כתב שאין המנהג לברך, וראה עוד בספר מקוה המים להגר״מ מלכא (ח״ד סימן ב׳), ובספר הליכות שבא (סימן ט״ז), וביביע אומר (ח״א סימן ל״ט מ״ב):

יב. כן המנהגים בזה, וראה בזה בספר נהגו העם (סוכות) ובילקוט יוסף (מועדים עמוד ק״פ) ובספר מקור חיים (פרק רכ״ג סט״ו):

יג. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד רכ״ו), והוא משום שחוה״מ הוא כעין יו״ט, וענין המזמור נודע ביהודה אלקים, משום ששם נאמר ״ויהי בשלם סוכו״:

יד. כן המנהג, וראה בזה בספר נהגו העם (סוכות):

טו.יש נהגו בשבת חול המועד סוכות לסיים את ברכות ההפטרה, ״מקדש השבת וישראל והזמנים״, וכיום טוב:

טז.נהגו לומר הושענות בשבת, עם הושענות של אותו יום, אבל אין מקיפים את החיבה:

יז. נהגו בחול המועד בסוכות ופסח, לדלג על בית יעקב ושירו של יום, ואומרים רק מזמור החג:

יח. יש נהגו להקל בגילוח הזקן בחול המועד, והמנהג פשוט להחמיר בדבר:

יט. יש נהגו בחול המועד בסוכות ופסח, לגלח את הקטנים בבית הכנסת:

כ. יש נהגו לבקר בבית הקברות בא׳ של חול המועד, בפסח וסוכות:

כא. נהגו בליל הושענא רבא, לערוך תיקון מתוך ״קריאי מועד״ כל הלילה, ומתפלללים באשמורת, ויש נהגו לערוך כפרות בכיפור:

כב. יש נהגו לתקוע בשופר בסליחות שבהושענא רבא, והמנהג פשוט שאין תוקעים:

טו.כן הביא בספר נהגו העם (סוכות), ומקורו מהספר מגן אברהם ושכן מנהג ירושלים. ועיין בספר כפ״ה (סימן ת״צ), והטעם משום דחוה״מ סוכות כל יום רגל בפ״ע, ומשום כך גומרים בו את ההלל, אלא שדעת החיד״א בברכ״י שאין מזכירים והזמנים בשבת חוה״מ וכפסח.

טז.כן המנהג והביאו בנהגו העם (שם), והוא לפי מה שנפסק בשו״ע (סימן תר״ס ס״ג) וכן מצוין במחזורים ישנים, אלא שמנהג ארץ ישראל אינו כן, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (ח״ב עמוד קפ״ט), ובספרו לבי ער (סימן י״ד):

יז. כן המנהג פשוט, וראה במנהגי ר״ח בזה ומשם בארה:

יח. הנה כי כן המנהג להקל, וראה בספר ילקוט יוסף מועדים (עמוד תקט״ז) במקורותיו שם, שכתב שקשה למחות ביד המקלים, ומ״מ ירא שמים יחמיר על עצמו ויחוש לדברי האחרונים המחמירים בזה דשא ברכה מאת ה׳ עיי״ש, ובספר נר לעזרא (ח״ד סימן צ״ב) דן בזה והביא סימוכין חזקים למקילים עיי״ש, וראה בזה בשו״ת מקוה המים (סימן י״א) ובשו״ת שמש ומגן(.סימן נ״ה), ובשו״ת יחוה דעת להגר״י חזן, ובכה״ח (סימן תקל״א סק״ז), ובשו״ת אגרות משה (חאו״ח סימן קס״ג) ובבית היהודי (,מועדים סימן מ״ה ס״ב):

יט. כן הביא בספר נהגו העם, וכן כתב בספר נתיבי עם, ומקורו בשו״ע (סימן תקל״א ס״ס, ויש מתירים רק ע״י עני שאין לו מה לאכול וראה בזה בנתיבי עם שם:

כ. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קע״ח):

כא. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נו״ב (עמוד רכ״ו), וראה בכה״ח (סין תרס״ד סק״ט וסק״י וסקי״א), ובעדן כפרות כן נהגו בכמה מקומות וכמובא באוצרות המגרב (סוכות), וכ״ז להדגיש את גמר החתימה:

כב. כן מצוין במחזורים ישנים, וראה בזה בנו״ב הנ״ל, ובכה״ח הנ״ל:

כג. נהגו להרבות בנרות בהושענא רבא, ומוספים הוספות בשחרית, אומרים נשמת כל חי, וכתר כבשבת ויום טוב:

כד. יש נהגו ביום הושענא רבא, שאין נושאים אתם כסף, ולא מדליקים אש, עד יציאתם מבית הכנסת מתפלת שהרית:

כה. יש נהגו להקיף ביום הושענא רבא גם בערבה בלבד, והמנהג פשוט שמקיף רק מי שיש לו לולב בידו:

כו. נהגו לבוא הביתה עם הערבה, וחובטים בנחת על ראשי בני המשפחה, ומאחלים להם שיזכו לשנים רבות:

כז. יש נהגו להבעיר ענף מהערבה, ומסובבים אותו כשהוא בוער:

כח. יש נהגו לשמור ערבה, ומשתמשים בה כעץ לשפוד, ואת הבשר נותנים לעקרות, והיא סגולה גדולה, וכמו כן אשה שאין דמיה מסודרים, מעשנת בית רחמה בעשן הערבה:

כט. יש נהגו לבשל ערבה, ונותנים ממימיה לעקרות והיא סגולה גדולה:

ל. נהגו רבים לשמור את ארבעת המינים, לאפיית מצות או לשריפת חמץ בפסח:

לא. יש נהגו ביציאתם מהסוכה ביום הושענא רבא, מניחים בה עריבת הבצק:

כג. כן הביא בנוהג בחכמה (שם), וראה בזה בכה״ח (סימן תרס״ד סק״י): כד. כנ״ל, וכ״ז משום קדושת היום, שנוהגים בו מעין ימים נוראים ומעין יו״ט, ומנהג ישראל תורה הוא:

כה. כן מובא במחזור זכור לאברהם, וראה בשו״ע (סימן תרס״ד ס״ג), ובכף החיים שם: כו. כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(סוכות), וכ״ז לסימנא טבא, שהרי זה שיירי מצוה, ושיירי מצוה מעכבים את הפורענות, וראה בזה בכה״ח (סימן תרס״ד סק״ס):

כז. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שם). ובדרך צחות י״ל הטעם, כי הערבה היא בחי׳ הרשעים כידוע, ומזכירים להם את היום בו נאמר כי הנה היום בוער כתנור, כדי שיחזרו למוטב, ושב ורפא לו:

כח. כן הביא בספר נהגו העם (סוכות) וכן מובא בספר טעמי המנהגים (עמוד תקס״ז) בשם רבי פנחס מקוריץ, ורמז לדבר ערב״ה בגימ׳ זר״ע, וראה באוצרות המגרב (סוכות):

ל. כן הביא בספר נהגו העם (שם), בשם הכנסת הגדולה (סימן תרס״ד) ובשם מרן החיד״א בספרו ככר לאדן (דף קס״ב), ומקורו מירושלמי עיי״ש:

לא. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קל״ז), שקבלה בידם שיש בזה סגולה גדולה לגשמי רצון ולברכה בעסה:

לב. נהגו רבים להכין לילדים קני סוף מקושטים ונרות תחובים כהם, והם באים עמם לבית הכנסת ליל שמחת תורה:

לג. נהגו לקשט בית הכנסת בשטיחים וניירות צבעוניים לכבוד שמחת תורה:

לד. נהגו להקיף את התיבה בשמחת תורה, תוך אמירת מזמור לדוד הבו לה/ ויש מקיפים באמירת ״הודו לה׳ קראו בשמו״ במנגינת שבת הידועה:

לה. יש נהגו לקום באשמורת, לפני תפלת שחרית של שמחת תורה, ולערוך הקפות:

לו. נהגו בשמחת תורה, להוציא שלשה ספרי תורה, הראשון עולים בו חמשה עולים של חובת היום, עד ״ובגאותו שחקים״, ושם עולה תוך פיוט ושירה ״חתן מעונה״ עד ״על במותימו תדרוך״, ומעלים את הציבור למוסיף, וכן ילדים קטנים, ואחריהם עולה ״חתן תורה״ בפיוט ושירה, ולו חוזרים מתחלת הפרשה עד סופה, ואחריו עולה ״חתן בראשית״ מיד, ולו קוראים מתחילת בראשית עד ״אשר ברא אלקים לעשות״:

לז. נהגו לפתוח את פרשת בראשית ״בסימנא טבא״:

לח. נהגו לזרוק דברי מתיקה על החתנים, והילדים מתרוצצים לאוספם, תוך תרועת הנשים מהעזרה:

לב. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו(שמחת תורה), והוא זכר למצות הקהל וכבוד התורה ע״ד מה שכתוב לכן באורים כבדו ה׳, וזה ע״י הקטנים שנאמר בהם, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, וכמובן עכ״ז צריך ליזהר שלא יבואו בכך לחילול יו״ט:

לג. כן הביא בספר נהגו העם (סוכות), וכן נהגו רבים, והכל לכבודה של תורה:

לד. כן המנהג, והטעם כי שני המזמורים הללו מדברים בכבוד ה׳ וגדולתו, וכבוד התורה וגדולתה, ודבר בעתו מה טוב:

לה. כן הביא בספר נהגו העם (סוכות), והוא ע״ד מה שאמרו חז״ל זריזין מקדימין למצות, ובפרט כשמדובר בשמחתה של תורה:

לו. כן המנהג פשוט, וראה בזה בכה״ח (סימן תרל״ט סק״ב) ובילקוט״י מועדים (הל׳ שמחת תורה) וראה בשו״ת יביע אומר(ח״ד או״ח סימן כ״ב אות ב׳) ובבית היהודי(מועדים סימן י״ד ס״ג), וענין ״חתן תורה״ כי הוא המסיים, ואין המצוה נקראת אלא ע״ש גומרה, ״וחתן מעונה״ משום שאלה הפסוקים סיים משה רבינו ע״ה, שהרי מכאן ואילך יהושע כתבו, ויש בהם ברכות עצומות, ״וחתן בראשית״ מתחיל את תורת אלקים וזו מעלתו:

לז. הנה כן המנהג פשוט, וכן הליץ על המנהג ברב פעלים (ח״ג או״ח סימן מ״ב) וכן מצוין במחזורים ישנים, ולא חששו להפסק, כי ממילא העולה אינו הקורא על דרך כלל, אלא שבילקוט״י מועדים (עמוד קפ״ו) החמיר בדבר, וראה בזה גם בבית היהודי מועדים (סימן י״ד ס״ג):

לח. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד ר״כ), והטעם י״ל, כדי להפליג בשמחתה של תורה גם אצל הילדים, ולהפעיל את לבם לתורה:

לט. יש נהגו להקים כמין חופה מיוחדת, ובה ישבו החתנים במהלך התפלה:

מ. נהגו שחתן תורה עורך סעודה בביתו, ומזמין את הקהל לסעוד אצלו:

מא. יש נהגו בשבת בראשית, לרקוד עם ספר תורה כשיוצא מן ההיכל:

מב. יש נהגו בשבת בראשית: ששה עולים ראשונים קוראים להם עד ״ברא אלקים לעשות״, ואז עולה חתן בראשית, וחוזרים לו מתחלת הפרשה עד סופה:

מג. יש נהגו בשבת לפני ז׳ בחשון, להכריז על ברך עלינו, וללמד הלכותיה בקצרה:

מד. נהגו במשך כמה ימים מתחילת אמירת ברך עלינו, להגביה קול בתחילת ברך עלינו, כדי להזכיר את הציבור בזה, וכן נהגו בברכנו:

מה. נהגו רבים, להשכים קום בלילי שבת שבין פרשת בראשית עד פרשת זכור, לאמירת בקשות מתוך הספר ״שיר ידידות״, ובסיום העונה, עורכים סעודה הנקראת ״סעודת דוד המלך״:

לט. כן המנהג בכמה מקומות והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והכל לכבודה של תורה: מ. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם (,סוכות) והוא על פי מה שאמרו חז״ל עושין סעודה לגמרה של תורה, וראה בזה גם באוצר טעמי המנהגים (עמוד ש״ל):

מא. כן הביא בספר נהגו העם (שם), ושכן היה נוהג הגר״ש אלפנדרי ז״ל, וכן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כי פרשת בראשית היא יסוד כל התורה כולה (ראה ברמב״ן בתתי׳ בראשית):

מב. כן הביא בספר נהגו העם (שם) בשם אבני שיש, והטעם כדי לתת ביטוי למעשה בראשית ולכבד את החתן בראשית:

מג. כן הביא בספר נהגו העם (שם), והטעם שמכיון שזה בא לתקופה, והלכותיו נשכחים, מזכירים ונזכרים:

מד. כן המנהג פשוט, והוא כדי להתרגל ולהזכיר לאחרים שלא ישכחו מלאומרו, ויכנסו בספיקות שונים:

מה. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכן המנהג בירושלים ת״ו, והוא פשוט, לנצל את הלילות הארוכים של החורף בעיקר בשבת, בדברי שבח ותהילה לבורא העולמים, ישתבח שמו לעד, והטעם שנקראת הסעודה ע״ש דהע״ה. משום שעליו נאמר חצות לילה אקום להודות לך וראה בזה בברכות (ג׳ ע״ב):

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי סוכות-שמחה תורה והושענא רבה

המשחקים

בדרך כלל הורים ומלמדים, לא ראו בעין יפה את משחקי ילדיהם וחניכיהם. הם ראו בהם, ביטול תלמוד תורה ופתח לתרבות רעה. חששם הגדול היה, שילדיהם יהפכו חלילה לילדי רחוב(אולאד א-שוק) והם היצרו את צעדיהם. הילדים נמצאו כל הזמן תחת השגחה, אם זה בבית, בבית־ספר או בבית-הכנסת. אך את טבע הדברים אין לשנות.

על־אף ההשגחה ועל־אף היותם סגורים רוב הזמן פי-סלא (ב״חדר״), הם ידעו למצוא את הזמן הפנוי למשחקים. הם ניצלו את הזמן בדרכם הביתה לארוחת צהרים או בסיום הלימודים, את זמן קריאת התורה בשבת בבוקר בבית-הכנסת, ובפרט כאשר זו התארכה לרגל שמחות, את זמן המנוחה של ההורים, ובמיוחד של האב לאחר שהוא היטיב את לבו במשקה בשבתות ובחגים.

על אף הסתייגויותיהם וחששותיהם של הורים ומלמדים, המשחק היווה שסתום טבעי להוצאת המרץ שהצטבר בשעות הארוכות של השהייה בחדר ותרם שלא ביודעין לחינוכם ולחיברותם של הילדים. רק עם פתיחת בתי-ספר של אליאנס, ערך המשחק התחיל לחדור לתודעה, וההפסקה הרשמית בין השיעורים נוצלה כראוי לריצות, לתנועה ולמשחק.

לבנות ולבנים היו משחקים רבים ומגוונים, בהתאם למקום ולעונות השנה. היו משחקים עם חוקים וכללים קבועים, והיו אחרים שהומצאו ואולתרו במקום, כיד הדמיון הטובה. נזכיר אחדים מהם.

משחקי הבנים

א) כדורגל(אל-כּורא),

מאחר שלא הייתה אפשרות לרכוש כדור, מה גם שההורים לא הירשו משחק הכדור בכלל, הילדים הכינו אותו בעצמם מסמרטוטים בלויים שתחבו לתוך פוזמק ישן. הכדור אמנם לא קפץ אבל ניתן היה לבעוט בו. הייתה רק סכנה אחת; בעיטה לא נכונה או נמוכה מדי, הייתה משפשפת את הנעל עם האדמה, ובהרבה מקרים, הסולייה הייתה נפערת. וכך היה מתגלה לאב המחמיר, החטא הגדול של בנו שירד לשפל המדרגה.

המחבואים(א-תכ'בייא),

ילד אחד מתחבא במקום מסתור וחבריו מחפשים אחריו וסורקים חצרות עד שמאתרים אותו. כשהוא נתפס, הוא נכנע ואז תורו לחפש אחרים.

היכן בית המלך(פ’איין דאר א-סלטאן),

עוצמים את עיני הילד במטפחת שכורכים סביב ראשו, והוא מתחיל למשש ולשאול: ״היכן בית המלך?״ וחבריו עונים לו בלעג: ״זיד סוואיי׳ (עוד קצת! עוד קצת!)״, עד שהוא מצליח למצוא ולהגיע ליעד שנקבע מראש.

אל-מהאברא

הילדים לקחו קני־סוף ועשו מהם ״רובים״. כל ילד רץ אחרי חברו, כשהרובה מכוון נגדו כמו לוחם אמיץ. אולם משחק זה היה מסוכן בעיני ההורים והמבוגרים, שהתנגדו לו וכינו אותו בשם מוזר: אל-מהאברא (התגוששות).

קפיצה על החמור, (תנקיז על לחמאר)

ילד מתכופף וחבריו קופצים על גבו, כקופץ אדם על גב חמור. הנכשל הופך לחמור. יש המכנים משחק זה ״שב שבות״.

קפיצה על הגגות(תנקיז על סטיחאן),

ב״מללאח״ היהודי, הבתים היו בני קומה אחת, והגבוהים ביניהם היו בעלי שתי קומות, כך שכל הגגות כמעט התמזגו לגג אחד, וזה הקל על הילדים לשחק עליהם. ביום שבת במיוחד בשעת הוצאת ספר תורה, נהגו הילדים להתפרפר מבית- הכנסת ולשחק בחוץ. הם טיפסו על הגגות ורצו אחד אחרי השני. לפעמים הם הגיעו בדרך זו לביתם. זה היה משחק מעייף מאוד אך גם משעשע.

משחקים נוספים

לצד המשחקים המעייפים שהיו כרוכים בריצה ובתנועה, היו גם משחקים שקטים שדרשו חשיבה ומיומנות: הגולות (אל-לבי מהמלה הצרפתית les billes, הפוררה (טרינבו או טרומבייא), הגילגולים או סקלאייבא, הילד מתגלגל על האדמה כשראשו בין ברכיו כמו כדור.

השוט הילדים הכינו כעין שוט עם המטפחת, וילד החזיק אותו ביד אחת ובשנייה אבן קטנה. הוא סובב את ידיו לאחור והחביא את האבן באחת מהן, על חברו היה לנחש באיזו יד נמצאת האבן. והיה אם ניחש נכונה, הוא לקח את השוט והנחית מכה על־כף־יד חברו. ואם לא הצליח, אז הוא ספג את המכה.

עוד משחק שכיח אצל הבנים ואצל הבנות יחד, והוא ה-קלאס או סרטא, או אלקרה. מסמנים ריבועים בגיר על האדמה, ומדלגים ביניהם עם אבן. כאמור המשחקים היו על־פי־רוב עונתיים: בסתיו משחק הגולות, בחורף משחק הסביבון, באביב משחק חמש אבנים ובקיץ משחק הדמקה.

הבנקאות,

משחקי הבנקאות, התקיימו בדרך כלל לפני פורים. נייר העטיפה של ממתקי ה- כאראמל, נעשה מצרך מבוקש והילדים קיבלוהו והכירו בו ככסף עובר לסוחר. הילדים סחרו בכל, בדברי מאכל ובכל דבר אחר, ומכרו לחבריהם תמורת ניירות העטיפה של ה-קאראמל. מנייר ה-קאראמל עברו הילדים למטבע ״הקלפים״, וגם כאן נוהלה בנקאות סדירה, שהחזיקה מעמד למעלה מהמשוער (שישה חודשים). הילדים גזרו את העיגולים הצהובים והמצויירים בקלפים, והנפיקו אותם ל״שוק״ כמטבע חוקי. מעמדו של מטבע זה היה יותר יציב ויותר חזק מזה של ה-כאראמל. משחקי הבנקאות, החזיקו מעמד יותר מיתר המשחקים העונתיים. כך אנו רואים, שאין חרבות בעולם שמשחקים אינם מצוים בה, וכן כל משחק הוא מהנה, והאפיון הראשוני שבו, הוא השעשוע.

משחקי הבנות

הבנות בדרך כלל העדיפו משחקים שקטים ומשעשעים שלא דרשו כל מאמץ פיזי. הן שיחקו על-פי-רוב עם בנות גילן, בתוך הבית או בסמוך לו.

אל-עזזאף

בתוך הבית כל ילדה שיחקה בל-עזזאף. זהו מטאטא עגול ללא מקל, שאורכו כארבעים ס״מ. הילדות הלבישוהו בכל מיני סמרטוטים, והפכוהו לבובה. משחקי הבובות היו מגוונים ואוניברסאליים, ולא היו שונים מכל מה שמוכר לנו. עוד משחק בלעדי כמעט לבנות הוא משחק הגוגואים (גלעיני המישמש) שנקרא א- ניס בערבית. המשחקים שדרשו מאמץ מצד הבת, היו החבל, סרטא (״קלאס") ומחבואים. משחקים אלו נערכו מחוץ לבית.

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא

סיכום

יש לציין שעל אף העדר הכשרה מספקת של המלמדים ועל אף המחסור בספרי לימוד בסיסיים, הורים, פרנסים ורבנים העניקו לחינוך עדיפות עליונה ועשו כמיטב יכולתם להקנות לדור הצעיר את מורשת האבות. הצאצאים הצליחו בלימודם וההורים ראו ברכה בעמלם, על אף קשיי הפרנסה שלא הייתה תמיד מצוייה, ועל אף תלאות הזמן. התמימות והפשטות שליוו את לימוד התורה, המסירות והמאמצים של ההורים ושל הבנים יחד, כל אלה הניבו בסוף פירות מרובים ומבורכים.

היהודי ראה בלימוד תורה עוגן הצלה, שהציל אותו מירידה לשפל המדרגה. הוא ראה בתורה נחמה יחידה לסיבלותיו ולצרותיו, שהוסיפה שמחה לחייו, והוא השתדל בכל מאודו לקיים את הכתוב: ״והגית בו יומם ולילה״(יהושע א,ח). אין להתעלם מהתמורה הכבירה שחלה בדורנו אנו, עקב פתיחת בתי-ספר ללימוד השפה הצרפתית, על ידי חברת כל ישראל חברים (אליאנס).

נחטא לאמת אם לא נכיר במאמצים הכבירים שהיא השקיעה במרוקו ובמדינות אחרות. חברת כי״ח, הצילה רבבות בני נוער, בנות ובנים, והוציאה מקירבו, מורים ומחנכים, פקידים ובעלי-מלאכה רבים שמצאו את פרנסתם בכבוד. פתחה בפניהם אשנב רחב למערב, ורבים מהם פנו ללימודים אקדמאיים באוניברסיטאות צרפת.

הערות המחבר: מ. לסקר, עמי 189: מצטט את סטנלי אברהמוביץ שכתב: ״דברי ימי החינוך היהודי במרוקו, ראויים להירשם בפירוט רב. זהו פרק מפואר, סיפור הצלחה של ממש בדורותינו כאשר ניצב העולם היהודי בפני משבר כה עמוק בתחום החינוך במערב, יכולה מארוקו לשמש דוגמה להישגים מוחשיים ומרשימים, וזאת על אף התנאים הקשים״ כותב בונסירוון.

Î. Bensirven, (Vie de famille et éducation juive) les juifs de tous les temps ont

attachés un grand prix à l'instruction préfane que sacrée"

נ.. שוראקי, עמי 212. על תרומתה של חברת כי״ח הוא כותב: ״בהתפתחות העצומה, שחלה על על-אף הכל ביהדות המוגרבית מילא בית-הספר תפקיד יסודי, בזכותו קנו להם דורות של יהודים את הרעיונות וההליכות שהביאה צרפת. בבית-הספר גם למדו היטב את הלשון הצרפתית, כלי ומנוף של ציביליזציה חדשה״.

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא–המשחקים

שְׁנֵי דְּבָרִים תָּמִיד

תָּמִיד כָּתַבְתָּ וְתָמִיד שָׁמַעְתָּ מוּסִיקָה

מוּסִיקָה

בִּמְיֻחָד אַחֲרֵי שֶׁנָּסַעְתָּ לְבֶן דּוֹדְךָ בְּמַדְרִיד

נָסַעְתָּ דָּתִי וְחָזַרְתָּ אָפִּיקוֹרוֹס

שָׁם קָנִית אֶת הַתַּקְלִיט הָרִאשׁוֹן שֶׁל וַאן מוֹרִיסוֹן

מֵאָז קָנִית אֶת כֻּלָּם

וְעוֹד אֲלָפִים

תָּמִיד מוּסִיקָה וּכְתִיבָה

כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל אִזּוּן

כְּדֵי לֹא לְהִשְׁתַּגֵּעַ      

בָּעוֹלָם הַמְּשֻׁגַּע הַזֶּה

לַבִּי אֵלֶיךָ מֹשֶׁה הַמְּשׁוֹרֵר

מֹשֶׁה הַמְּשׁוֹרֵר הָאֲמִתִּי

סוֹף סוֹף אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

עַל כָּל הַמַּסָּעוֹת שֶׁלְּךָ

עַל כָּל הַסֵּבֶל שֶׁלְּךָ

הָיִיתִי מְחַבֵּק אוֹתְךָ

בְּכָל שָׁלָב מִשְׁלַבֵּי חַיֶּיךָ

מְחַבֵּק וּמְנַשֵּׁק אוֹתְךָ

אֲנִי שֶׁכָּל כָּךְ שָׂנֵאתִי אוֹתְךָ

שֶׁכָּל כָּךְ סָבַלְתִּי מִמְּךָ

עכשיו אני אוהב אותך

את כל האותך שהיית.

עֶשְׂרִים שָׁנָה עֶשְׂרִים שָׁנָה

עָבְרוּ מֵאָז אוֹתָם שְׁבוּעַיִם

שֶׁשִּׁנּוּ אֶת חַיֶּיךָ

הַשָּׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן שֶׁל אוֹגוּסְט

וְהַשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֶפְּטֶמְבֶּר

אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם

כָּל יוֹם שָׁם שָׁנָה אֶת חַיֶּיךָ

בֵּל יוֹם שָׁם שָׁנָה אוֹתְךָ

עָשָׂה אוֹתְךָ מְשׁוֹרֵר

כּוֹתֵב עִבְרִית

בְּאֶרֶץ שֶׁלְּךָ

בְּשָׂפָה שֶׁלְּךָ

וְלֹא סוֹפֵר כּוֹתֵב בְּשָׂפָה זָרָה

בְּאֶרֶץ זָרָה

עֶשְׂרִים שָׁנָה

בָּהֶן נִסִּית לִבְרֹחַ בְּכָל כֹּחֲךָ

לֹא אוֹהֵב אֶת עַצְמְךָ

לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת כְּמוֹ הָאֲחֵרִים

כּוֹתֵב עַל הִתְאַבְּדוּת

כּוֹעֵס עַל אֱלֹהִים

עֶשְׂרִים

עִם אַסְתְּמָה וּבְלִי אַסְתְּמָה

עִם פְּרִיחוֹת, אַלֶּרְגִּיּוֹת, אַנְגִּינוֹת

בְּעָיוֹת עִכּוּל

אֲכִילָה מְטֹרֶפֶת, בְּעָיוֹת עִם נָשִׁים

מְנַסָּה לִבְרֹחַ מִן הַמְּצִיאוּת

מִן הַחֶבְרָה הַיִּשְׂרְאֵלִית

נוֹסֵעַ לָחוּל כַּמָּה שֶׁרַק אֶפְשָׁר

וְחוֹזֵר¬לְפָרִיז, בֶּעָקָר לְפָרִיז

חוֹלֵם לִחְיוֹת שָׁם

מִתְחַתֵּן עִם צָרְפָתִיָּיה

כְּדֵי לְהַגֵּר לְצָרְפַת, אֶלָּא מָה,

אֲבָל הִיא, אֶלָּא מָה,

רַק לֹא לַחֲזֹר לְצָרְפַת,

כָּל אֶחָד וְהַבְּדִיחוֹת שֶׁלּוֹ

תָּמִיד חַלָּשׁ בִּפְנֵי נָשִׁים

וּמִתְקַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת שְׁנוּיִים

אַתָּה עָדִין כָּאן

עִם כָּל הָאוֹקְסִימוֹרוֹנִים וְהַקַּרְפִּיּוֹנִים

הָאֶפְשָׁרִיִּים בָּרֹאשׁ

מַרְגִּישׁ הֲכִי כָּאן וַהֲכִי שָׁם שֶׁאֶפְשָׁר

הֲכִי קָרוֹב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וַהֲכִי רָחוֹק מִמְּדִינַת יִשְׂרָאֵל

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

רבי שמואל עודד את הקורא לנהוג כמוהו בעיונו בדברי רבותינו: ׳וגם אתה תעשה ככה ליגע ולהעמיק ולהבין הדברים על בוריין, כי הדברים יגיעים, כאשר אתה רואה בעין השכל. ומעתה רשאי אני לחתום בשים שלום׳.

אחרי שנים היה רגיל לחזור ולעיין בדברים שכתב, כדי לבחון את דבריו מחדש, בין לעצמם, ובין אם נתעורר לכך מפני ספר חדש שהגיע לידיו וביקש לבדוק אם דברים שאמר צריכים תיקון:

אמר שמואל בימי חרפי ואני בן עשרים שנה, היתה לי תוכחה מגולה ואהבה מסותרת עם הרב הגדול כמוהר״ר עזריה פיג׳ו ז״ל… ועתה בהיותי קרוב לארבעים שנה… חזרתי על הענין בעיון נמרץ כפי כחי, ויטב בעיני הדבר כמו שכבר היה כתוב אצלי….

מדבריו לעיל ומאלה שיבוא להלן, נמצא כי בתיאור שתיאר את יגיעתו ועמלו בתורה, היתה לו מטרה כפולה: מחד, להעיר את תשומת לב הקורא שעליו ללמוד את חידושיו בעיון רב וביישוב הדעת. ומאידך, כדי לשמש דוגמה חיה לאחרים כיצד יש לעסוק בתורה. שמחתו של הר״ש על פירות עבודתו, שהתייגע בה הרבה, פורצת ועולה בדברי שבח והערכה מפליגים לעצמו:¹³⁷ ׳ותירוץ זה יגעתי בו בעשר אצבעותי וברוך ה׳ אשר האיר את עיני. ומי שיש לו חיך לטעום יראה ויבחין, כי אין ערך כלל לתירוץ זה בס״ד, והבינהו היטב כי נכון עד מאד הוא. ולית בהדין מילתא ספיקא כלל והדברים שמחים כנתינתן מסיני. ודוק היטב…׳.

וכן:

ואתה ידידי המעיין המעמיק, דע שלא תגיע לידע ערך פירושי זה ודברי אלה [אלא] אחר הטורח והיגיעה לעיין כפי שכלך, גם אחר שתראה דברי המפרשים ז״ל בכמה הרכבות ובכמה הלבשות, אשר מעולם לא עלה על דעת התוס׳ ז״ל, ואחר כל זה בודאי הגמור תמצא מרגוע והנחה גדולה לנפשך בס״ד בדברי אלה, אשר הודעתיך קושט אמרי אמת כוונת התום׳ ז״ל, יומתקו דברי לחכך כצפיחית בדבש ותזכרני לטובה בלי שום ספק, שמענה ואתה דע לך.

יתירה מכך, בטחונו הגמור בשיטתו ובפירושיו, הביאוהו לבטל כל פירוש אחר, בין מה שנכתב עד ימיו ובין מה שיכתב לעתיד לבוא:

וכל מה שנאמר בפירוש דברי התוס׳ ז״ל חוץ מדברינו זה, מיום שנכתבו דבריהם עד היום והיום בכלל… דומיא דמה שראיתי למוהר״ש אלגאזי… גם כל מה שיאמר מהיום הזה והלאה עד סוף כל הדורות חוץ מדרכנו זה, הכל כאשר לכל דברי נביאות ודברים שאינם מתיישבים על הלב כלל, מחוסר הבנת דברי התוספות ז״ל. וברור בעיני כשמש בחצי השמים ובצהרים, שלא כיונו התוספות ז״ל אלא לדברינו דוקא, ודבריהם ז״ל ברורים ופשוטים לפנינו ממש כביעתא בכותחא.

או: ׳וכבר נתחבטו המפרשים בכוונתם ז״ל, מהר״א ן׳ חיים, ומהר״ש אלגאזי והרב בעל יד יוסף ז״ל, ולא העלו דבר מחוור לפי דעתי, כמבואר למעיין המעמיק ואין להאריך בדיחוקם ז״ל, והמסתבר לפום עניות דעתין הוא מה שכתבתי ותו לא מידי, ומקום הניחו לנו מן השמים כן נראה בעיני, וק״ל.

הוא עצמו חש שעליו להצדיק את יומרתו זו, מה עוד שהוא חולק על ראשונים שקדמו לו, או מכריע בדברים שחלקו בהם ראשונים, תוך שהוא מחזק דברי האחד ודוחה דברי האחר. תעוזתו, כך הוא מסביר, נובעת דווקא מענוותנותו, שכן למודו נעשה מתוך צמאון עז ושקידה, ומתוך הכרה שאין התורה נרכשת אלא ביגיעה רבה:

ואתה ידידי המעיין הקורא בדברי אלה, אל תאשימני על מה שהכנסתי עצמי בין ההרים הגדולים, רעם היות דלפום ריהטא קושיתך עצומה, דאין ראוי לתולעת ולא איש שפל אנשים כמוני לדבר בפני גאוני עולם, דכולי עלמא מימיהם קא שתו. אבל מה אעשה אהובי, ונפשי מאד חשקה בתורה, ותורה היא וללמוד אני צריך. ולכן הדן אותי לכף זכות, השם ברוך הוא ידין אותו לכף זכות.

ובמקום אחר כתב: ׳ואל יאשימני הרואה במה שאני מכניס ראשי בין ההרים הגדולים, שבאמת אני אומר כי כל זה בא לי מאהבת התורה ואהבת האמת לאמתו. גם מצאתי און לי במה שמצאתי לרבותינו ז״ל יגעת ומצאת האמן, ואין אני שולח יד לכתוב שום דבר, אלא עד שאני טורח לעיין בכל מאמצי כחי, וסוף סוף אין לדיין אלא מה שעיניו רואות׳. או:

הנך רואה בעיניך כי נשאתי ונתתי בהבנת דברי רבותינו הצרפתיים בעלי התוס׳ ז״ל, והעמקתי בדבריהם עד מקום שידי יד כהה מגעת, ונכנסתי לפנים ממחיצתי להכריע בין ההרים הגדולים רבני וגאוני עולם ז״ל. ואין להאשימני על ככה, כי אהבת ושמחת התורה שניהם גרמו, ותורה היא וללמוד אנו צריכין. והאל ב״ה יודע, כמה גדלה שמחתי, ושמחתי שמחה רבה על כי יצאו לאור דברי התום׳ ז״ל בדיבור זה, דאין שמחה כשמחת התורה שתתעלה. יהי רצון מלפניו ית' שתמיד תהיה מחלקי ומגורלי ומחלק זרעי עד סוף כל הדורות, אנס״ו׳.

כבוד והערצה לתורתם של הראשונים

הוא מתאר את יגיעתו הרבה בהבנת דברי האמורא שמואל ודברי הרמב״ם, אך מצרף לה את האני מאמין שלו: זוהי חובתו ושליחותו של המעיין לרדת לעומק מחשבתם של גדולים, באמצעות העיון הקפדני, כדי שלא לשבש ולעוות את כוונתם של הראשונים, מפני כבודם וגודל ידיעתם. הוא אף הוסיף חוב פרטי מיוחד, ספק מחמת ענוה, ספק מחמת גדלות ־ קירבה שברוח עקב הזהות בשם שמואל. מדבריו עולה שמפעל זה הוא ייעוד, שכן אינו אלא גאולת דברי תורה נכוחים מן העירפול ומן השכחה, וככל גואל ומתקן עולם ראוי הוא לקבל שכר. מה גם שנתלוה לכך תפקיד של סנגור, שכן לא הסתפק רק בליבון תלמודם של האמורא שמואל והרמב״ם, אלא גם טרח מאוד לבצר את דבריהם:

והשם ב״ה יודע, כי הרבה טרחתי ויגעתי יגיעה רבה ליישב מילתיה דמר שמואל ע״ה,

גם פסקו של הרמב״ם ז״ל כפי פסק ההלכה, דהיינו כתנא קמא. ומלבד דודאי לפום צערא אגרא, עוד אני מוכרח לזה משום יקרא דשמואל ירחינאה ע״ה, כי שמי בקרבו שמואל שמואל, זכותיהו דשמואל והר״ם במז״ל ע״ה, יהיה בעזרי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, אכי״ר מלפני אלהי השמים. ומאחר דהרבה טרחתי ללמד זכות על שמואל והרמב״ם ז״ל, מובטח אני דלעלמא דאתי נפקי לאפיף לאורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לי בזכותם, אמן כן יאמר השם ב״ה לעד, למען שמו ותורתו הקדושה. הכבוד והאהבה שהגה לתורתם של רבותינו הראשונים, גרמו שירתום עצמו להילחם את מלחמת הקודש ללא פשרות, כדי להשיב אחור נסיונות לבטל את דעת הרמב״ן, מטעמים ומנימוקים הזרים לעניין עצמו. אולם, כיון שהקפיד הקפדה יתירה להוציא אמת לאור, טרח הרבה שלא לשגות בעיורון, או להגיע לביטולה של כל השגה, בלא בדיקה רק מחמת קנאתו לתורתם של ראשונים. אומנם מסר את נפשו להשיב על השגות שהשיגו האחרונים כלפי הראשונים. הוא הקדיש לכך חיבור שלם -׳נימוקי שמואל' שבו הירבה להשיג על הרא״ם [-רבי אליהו מזרחי], על אשר העז לחלוק על הרמב״ן בצורה שיטתית:

ומן התימה כי חכמתו של הרמב״ן ז״ל הגדולה והנשגבה והמפוארה, לא נעלמה כלל מעיני הגאון רא״ם ז״ל, והיאך אם כן לפעמים תולה בו בוקי סריקי. ואם מפני כי כונתו היתה להליץ בעד הרב מאור עינינו רש״י, לא מפני זה יוכחש האמת ויקובל האמת ממי שאמרו, ומה גם גברא רבה רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל. אשר על כן נתלבשתי קנאה על הרמב״ן ז״ל, וקנאת ה׳ צבאות ותורתו הקדושה וחכמיה וחסידיה תעשה זאת. ונתתי את לבי לעיין ולהעמיק וליגע יגיעה גדולה, עד שאוציא לאור דברי הרמב״ן ז״ל בכל המקומות אשר תמצא ידי יד כהה.

במקום שלא מצא תשובה להשגה, או שסבר כי הרא״ם צדק בהשגתו, שמר ר׳ שמואל על שתיקה, כדי שלא לרפות ידיהם של אחרים במאמציהם ליישב את הדברים: ׳אך במקום אשר אראה לקוצר דעתי כי היטב לראות הגאון מוהרא״ם ז״ל, ויפה השיגו להרמב״ן ז״ל, טובה לי השתיקה, ולהניח הענין למי שדעתו רחבה יותר ממני. וברוך אל עליון אשר לא השבית להרמב״ן ז״ל גואל כמוני אני הקטן שמואל, ממני ילמדו אחרים וכן יעשו, עד שיצאו כל דברי הרמב״ן ז״ל לאור גדול בס״ד׳.

כמו כן, טרח בכמה מקומות ליישב את דברי הרמב״ם, בפרט במקום שנראית שיטתו שונה מדברי רוב הראשונים, וכשהצליח שמח על כך שמחה גדולה: ׳ונתבררו ונתלבנו יפה מילתיה דשמואל ע״ה, וגם פסק הרמב״ם ז״ל. ומחוורין הדברים כתלג חוור וכשמלה חדשה, כנתינתם מסיני בס״ד ודוק היטב והבן שפיר, כי הדברים יגיעים כאשר אתה המעיין המעמיק רואה בעיני שכלך, כי צררתי כל הצדדים אשר בכח האפשרות, כפי קוצר דעתי. אשר אין להשיגם אלא אחר היגיעה הגדולה הרבה יותר מדאי, ויגעת ומצאת האמן כדברי חז״ל. וה׳ ב״ה יודע, כי ששתי כעל כל הון על כי מצאתו חבר לרבינו הגדול הרמב״ם ז״ל, הלא הם אשלי רברבי רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל׳.

קנאתו לתורתם של הראשונים היתה עקבית ומבוססת על ההכרה בגדולתם ובסמכותם. בתחום זה נכלל גם מנהגם של ראשונים, הוא לימד זכות על היתר אכילת אורז בפסח, בניגוד לדעת עמיתו היעב״ץ, ונימוקו היה: ׳שלעולם אין לזוז ממנהג הראשונים ולא להתחכם עליהם ׳דאטו קטלי קני באגמא הוו׳. גם על מרן ר״י קארו הירבה להגן.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.