ארכיון חודשי: ספטמבר 2020


המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

את אותו הסיפור מנקודת מבטו של מתיישב, סיפר חיים חיסין בזיכרונותיו: ״מאחר שהיה רתוק למיטתו ולא יכול להתחיל מיד בהשתדלו להשיג רישיון לבנות בגדרה, הורה לנו [מויאל] להקים לפי שעה אורוות קרשים ארעית בשביל הסוסים. כדי לחסוך בעץ היקר התחלנו לחפור באדמה בור… מעל לבור התכוונו לבנות גג. חפירת הבור הושלמה, ואז הופיעו לפתע חיילים מעזה. שכנינו הערבים הלשינו… ועד מהרה נסתם הבור שלנו. ערביי קטרה מתעניינים מאוד לדעת אם יעלה בידינו לבנות בתים. לפני שקנינו את האדמה, היו הערבים חוכרים אותה מדי שנה מן הבעלים הקודם. עכשיו נתמעטה אדמתם ולכן הם מלשינים בשקידה כזאת בעזה על העבודות שאנו מבצעים… כאשר מסרנו למויאל כל מה שקרה, חייך ואמר: ׳התחילו לחפור מחדש עוד היום, והשתדלו שהכל יגמר במשך שני ימים. את האחריות אני מקבל על עצמי, ומסרו לשיח׳ים של הכפר שאני מבקש מהם לסור אלי. הם יחשבו שאתן להם כסף, ובינתיים נרוויח זמן. אם יבוא הקצין מעזה, דרשו בשלומו בשמי והזכירו לו את 200 הלירות שהוא חייב לי׳. כך עשינו. השיח׳ים שמחו להזמנת חווג׳ה [אדון בערבית] איברהים [אברהם, הוא מויאל] ויצאו ליפו לגרוף בעוד מועד סכום הגון. חווג׳ה איברהים ערך להם קבלת פנים נפלאה, הציפם בחיבובים, במחמאות ו… שילחם. לאחר יום אחד ושני לילות הייתה האורווה גמורה… עודנו עוסקים בגימור, והנה לפנינו מכרנו הקצין עם חיילים בלווית השיח׳ים של קטרה. הוא פרץ כברק. קודם כל נכבלו שני ערבים שעזרו לנו״.

הדרמה נמשכה, וחיסין המשיך ותיאר: ״מיד אצווה להרוס את המבנה״, צעק עלינו הקצין בהשתוללות, ״וגם אתכם אכבול ואשלח לעזה!״. ״בוודאי שכחת, אפנדי [תואר כבוד, איש רם מעלה], שאין לך רשות לעשות זאת. לנו יש קונסול ואסור לך בלי רשותו לגעת באיש מאתנו. והאם יש לך אפנדי, פקודה כתובה מהקיימקאם לאסור אותנו?״ ״ואתם, האם יש לכם תעודה שמרשה לכם לבנות?" "אין זה עניינו. אנו כאן אנשי אברהם מויאל. כל מה שיצווה אנחנו עושים״. ״אם כך, ייתן לי אישור בחתימתו שציווה עליכם לבנות, ואני אסתפק בזה״. "האם איברהים שוטה שייתן אישור כזה? אגב״, הוספנו בלחש כדי שהשיח׳ים לא ישמעו, ״הוא יהיה בקרוב בעזה, ואמר לנו כי עליו לגבות ממך 200 לירות״. ״האם חווג׳ה איברהים אינו מאמין שאחזירן בקרוב בעצמי?״ ״מדוע אתה רב איתו?״ שאלנו.

״הקצין השתתק לפתע, שפל רוח ככבשה. למראית עין רשם פרוטוקול והעתיק את תכנית האורווה. לסיום ביקש לדרוש בשלומו של חווג׳ה מויאל, לאחר ששתה אצלנו קפה ושחרר לפי בקשתנו את הפועלים הכבולים. השיח׳ים הביעו את מורת רוחם נוכח התפתחות זו. ״כעבור כמה ימים״ – סיים חיסין את תיאורו – ״הגיע מעזה חייל ובידו פקודה כתובה מן הקיימקאם לאסור שלושה מאנשינו משום שפעם הכו ערבי אחד. ענינו כי אנשים אלה אינם נמצאים כאן והם אצל מויאל. הלה הוזמן פעמיים למשפט, אבל ענה שהוא חולה והעניין נשכח…״

גם משה סמילנסקי מתאר את פעילותו של מויאל לטובת גדרה: ״מויאל התייסר בייסורי הבניין של גדרה, רב את ריבם של המתיישבים עם הבק [תואר כבוד טורקי] המיוחס, שאמר להסיג גבולם, ועם אנשי הרשות בעזה, ועד לפני הפחה בירושלים הביא את דברם. ודבר היותו נתין צרפת וקונסול פרס הועיל לו הרבה בהשתדלויותיו. וגם כלפי פנים עמד מויאל על זכויותיהם של הביל״ויים והרבה נעזר בעצותיו של פינס. הוא אשר המציא בשביל אנשי גדרה את הסוסים ואת המחרשות ואת התבואה לזריעה, כדי שיוכלו לצאת אל אדמתם לחרשה ולזרעה. ואף כי היה מויאל איש עשיר ושבע כל ימיו, הבין תמיד את נפש הרעב…״

סמילנסקי אף הסביר איך נשבה מויאל בקסם הביל״ויים: ״עם בוא הבילו״יים התעורר לבו לקראת חזון ציון זה והיה מן המעטים אשר הוקירו את מפעל החולמים והלוחמים הצעירים. בשנת תרמ״ד [טעות, צ״ל תרמ״ה.] ניאות לבקשת ראשי חובבי ציון להיות לבא-כוחם ביפו ולקחת את ה׳מכשלה׳ שלהם תחת ידו. חובבי ציון בחרו במויאל ולא בפינס, כי חשוד היה האחרון בעיניהם, שאהבתו לביל״ו מקלקלת את השורה… אבל הם טעו. גם היהודי הספרדי הזה, העשיר, המתון והזהיר, גם הוא אהב את הביל״ויים כשהתקרב אליהם״.

מעניין לראות שלא כל בני דור המייסדים הכירו במעשיו של מויאל. ישראל בלקינד, למשל, מראשוני הביל״ויים וממתיישבי גדרה, מתאר את סיפור הבור שנחפר לשמש כאורווה, ללא אזכורו של מויאל כלל. דבר זה עולה בקנה אחד עם כל שאר סיפורי זיכרונותיו של בלקינד, שבהם הוא ממעט להזכיר את מויאל: ״קרב החורף השני, קרבה עונת העבודה. ה׳ מויאל ציווה לקנות סוסים וכלי חרישה… היה אפוא נחוץ לבנות אורווה. אבל איך להשיג על זה רישיון?…״ בלקינד סיפר מזיכרונו את סיפור הבור והשגת הרישיון: ״אם היה אי אפשר לבנות קירות אבן, היה אפשר לחפור בור ולכסהו בגג…״ ואחר כך, ״דבר בנין האורווה הזאת צלצל כמעשיה יפה בכל הארץ ויגדיל את כבוד הגדרתים בעיני הציבור העברי בארץ ישראל״. הנה כי כן, סיפור הקמת האורווה המשוקעת בקרקע, כל-כולו רעיון של אברהם מויאל, הפך ל״מעשייה יפה״ המאדירה של שם הגדרתים, ללא אזכור שם הממציא… גם מנשה מאירוביץ', הביל״ויי שהשתקע בראשון־לציון, בתארו את תחילת דרכה של גדרה, לא הזכיר את מויאל כלל. אולי ריחוק השנים מחק מהזיכרון את מויאל, וייתכן שלאחר שנים הוא לא תאם את דמות הפעיל הציוני המקובל.

תיאור נוסף של פועלו של מויאל לטובת גדרה עולה מדבריהם של יהושע אוסובצקי ויעקב הרצנשטיין, שנשלחו על ידי שמואל הירש ב-1886 לבדוק את מצבן של המושבות: ״כאשר קרבו ימי הגשמים, עת העבודה בשדה, המציא להם המנוח מויאל [הדברים נכתבו לאחר מותו] את כל הדרוש לעבודתם, קנה להם סוסים, מחרשות, אתים, יעים ומזלגים [קלשונים] ורוח חיים בא אל קרב הצעירים. הקולוניסתים התחילו להכין עבורם מקום למעון וגם עבור בהמתם, ואחרי אשר נתרבה מספרם, כי נוספו עליהם איזו צעירים בעלי אשה, ולהם דרוש תאים מיוחדים (ולבנות בתים לא היה רישיון מהממשלה), לכן הגדילו מעט הפרוזדור שהכינו עוד בשנה החולפת, וישימוהו למעון משפחה אחת, גם הלול של תרנגולים שעשאוהו אלה ממחבבי גדול-עופות נהפך לבית, והרווקים נאלצו לחרוף גם החורף הזה בהבית אשר קומט מזוקן. אבל בכל זאת לא היה באפשרות כי יעבדו אדמתם בשנה הזאת אחרי שלא הייתה להם רפת לסוסיהם, לולא העירו הצעירים את גבורתם, וביום אחד(מפחדם פן תשבית הממשלה עבודתם) הקימו רפת גדול…

״בתוך הרפת יש מקום לי״ו [16] סוסים, ובצד הרפת במסדרון הדלת עשו חדר קטן למעון ארבעה אנשים אשר ישמרו את הרפת וכל אשר בו, ועל החדר הזה עשו תא קטן למעון משפחה אחת. רק שנים מהקולוניסתים בעלי אשה נאלצו להחזיק נשותיהם בראשון־לציון, יען אין להם עתה מקום לדור בגדרה.

״בעת עשותם הבניינים האלה נאלצו הצעירים לסבול כעס ומכאובים משכניהם הערביים, אשר חשבו כי גם בשנה הזאת יחכירו להם אחינו את אדמתם, מאין להם אמצעים לעבדה בעצמם, אבל מה נבהלו בראותם ההכנות הגדולות האלה, ולכן ניסו להלשין את אחינו אלה לפקידי המקום כי היהודים בונים בתים בלי רשיון. ואולם המנוח ה׳ מויאל ידע לבטל את הקובלנה ולהמשיך הדבר עד כי נשתקע ולא נאמר עוד. אבל עתה, כשראו הערביים כי ידיהם לא תעשינה תושייה ויד היהודים רוממה, מהרו ועזבו את שנאתם לאחינו בגדרה, ויחיו עתה עמהם בשלום״. ״ע״ד [על דבר] מעמד הקולוניות באה״ק [ארץ הקודש]״, המליץ, 10,33 במאי 1886.

מצבן של שתי מושבות שבהן טיפל מויאל במסירות, היה קשה במיוחד: גדרה ויסוד המעלה. באחד השלבים הוא העלה רעיון ל״חילופי מתיישבים״ – אנשי גדרה יעברו צפונה ויתיישבו על האדמה הדשנה של הגליל, ואילו את יוצאי מזריץ בפולין – שהקימו את יסוד המעלה – הציע ליישב בפתח-תקווה, שם ישתלבו ללא קושי. את אדמות חובבי ציון בגדרה הציע למכור לאנשים פרטיים. הנחתו הייתה כי אדמות גדרה, הקרובות ליפו, ימשכו בעלי הון שיחפשו השקעה בטוחה למדי. נראה שחובבי ציון התעלמו מהצעה זו, ומכל מקום – היא לא הגיעה לידי מימוש.

גם משה סמילנסקי מתאר את הרעיון שהגה מויאל בניסיון לפתור את מצוקת מתיישבי גדרה: פינס ופינסקר, שתמך בו, רצו לבסס את מצבם של הביל״ויים בגדרה, לעומת ויסוצקי וחובבי ציון מביאליסטוק – שרצו להעבירם לפתח-תקווה ולפזרם בין האיכרים המנוסים שם, וכך לבטל את היישוב בגדרה. ״אברהם מויאל אשר חקר ולמד לדעת את מצב האיכרים והמושבות. שנתמכו אז על ידי חובבי ציון, ביקש פשרה. הוא אמר להעביר את הביל״ויים ליסוד המעלה ולקשור את גורלם של האנשים הטובים בגורלה של האדמה הטובה, ואת אנשי יסוד המעלה להעביר לפתח תקוה, לישב את חלקות האדמה הבלתי מיושבות, ואת אדמת גדרה הציע למכור לעולים בעלי רכוש, על מנת שיטעו כרמים״. אבל כשנודע דבר ההעברה המוצעת לבילו״יים, ״הודיעו למויאל נמרצות, שאת גדרה לא יעזבו, כי הם קשורים בה לחיים ולמוות. הוא הבין להם והסכים עמהם, הגן עליהם בכל כוחו ויתמסר לעבודתו בעדם בכל נפשו ומאודו״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –עמ' 78

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

הצלחנו והנה כל החבר׳ה שלנו נמצאים עכשיו ב״אליאנס״ ולשמחתנו לא היה גבול. זה היה מעבר לחיים חדשים בכל המובנים. פה גילינו עולם אחר וזר, שלא היה ידוע לנו עד כה. לא לנו ולא לאבותינו. עולם אחר לגמרי. לפתע ההורים בעצמם מגלים בנו יותר עניין ורוצים לשמוע מה אנחנו לומדים, ואנחנו מספרים בהנאה. נכנסנו לסדר חיים חדש. לא ששינינו מסדר חיינו הקודם, אלא הוספנו חדש על ישן. השפה הצרפתית שלא ידענו עד כה, תלבושתנו האירופית, התנהגותנו, משמעת בבית הספר, סדר, מנהגים ודפוסים אחרים שהיינו צריכים לאמץ לעצמנו. איזה הבדל ביחס ל״סלא״ ול״אם־הבנים״. פה הרגשנו חופשיים ופחות מפחדים. מדוע? כי פה אין ״תחמילאת״ או מקלו הקשה של הרבי שהיה מכה בנו ללא חמלה. המורה היה מדבר אלינו יפה והרגשנו כמו בני אדם, קטנים! התייחסו אלינו בכבוד ולא ככלי שכל הבא חובט בו. דבר נוסף חדש לגמרי – ספורט, משחקים.

ספר ההיסטוריה ממנו למדנו התחיל ב״אבותינו הגאלים״(Gaulois Les), אלה הצרפתים הקדמונים שקראו להם ״גאלים״ – והם בכלל לא אבותינו! אבל למי אכפת? אנחנו ידענו שאבותינו הם אברהם, יצחק ויעקב ושמולדתנו היא ארץ ישראל ולא צרפת. נכון שזה בית ספר יהודי, אבל האווירה כאן היא אחרת וחדשה בשבילנו. אנחנו מהדורות הראשונים לקבל חינוך צרפתי. נכון הוא הדבר שאמא גמרה את המחזור הראשון של ״אליאנס״, אבל אז למדו בו רק בנות. הרבנים התנגדו שבנים ילמדו שם כי פחדו שזה ירחיק אותם מדתנו. ואולם, לאט לאט נכנעו, ובתנאי שיהיה גם מורה ללימודי הדת. בכל יום אחר הצהריים, עת סיימנו את הלימודים ב״אליאנס״, הלכנו ל״אם־הבנים״ להמשיך ללמוד. בנו לא התקיים פחד הרבנים שנטעם מהתרבות הזרה ונתפקר. הם, לעומת זאת, פחדו תמיד שנלך בעקבות אלישע בן אבויה. ובכן, אפשר להבין את חששם. דורות על דורות התענו כדי לשמור על יהדותם ועכשיו משרווח לנו סוף סוף, בא בית ספר יהודי צרפתי להרחיקנו מדת אבותינו? היה להם קשה לראות את זה. מה קרה לאלישע בן אבויה? מסופר ב״חגיגה״ (יד, טו) על הארבעה שנכנסו לפרדס. הם קראו ״פרדס״ לעיון בסתרי תורה והם: בן עזאי ובן זומא, ״אחר״ (הכוונה לאלישע בן אבויה) ורבי עקיבא. אז מה בעצם קרה? בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע (השתגע), ״אחר״ קיצץ בנטיעות (יצא לתרבות ־עה) ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. כשגדלתי ולמדתי שרבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כמשיח, התפלאתי אם אכן נכנס ויצא מה״פרדס״ בשלום. בר כוכבא, בעידודו של רבי עקיבא, התמרד נגד רומא האדירה ובעצם כך הנחית מכת מוות אחרונה לעם ישראל בארץ ישראל. רבי יוחנן בן תורתה אמר לרבי עקיבא: ״עקיבא! יעלו עשבים בלחייך, ועדיין(בן דוד) אינו בא״. בירושלמי ובסנהדרין כתוב – אין לישראל משיח מפני שהשתמשו בו בימי חזקיה. כלומר, אין שום משיח, ורבי עקיבא לא הקשיב – בזמן שרבן יוחנן בן זכאי הציל את יבנה וחכמיה כשראה את חורבן הבית השני בידי הרומאים מתקרב ובא, והציל את היהדות מכליה. רבי עקיבא ובר כוכבא רק החישו את הריסת ארץ ישראל. כל בר – דעת היה צריך לדעת שאין בכוחה של ישראל הקטנה לנצח את רומא האדירה וכי צריך היה לחכות בסבלנות עד יעבור זעם, במקום לצפות לישועה בדרך נס, שזה אסור. איך רבי עקיבא לא ידע זאת והאמין בבן תמותה כמשיח שיחולל נסים ונפלאות במלחמותיו עם הרומאים?!

הקשיבו ושמעו מה עשו אנשי טבריה. בשנת 66 לספירה התקרב אספסינוס לעיר, לאחר שכבש והחריב את הגליל. מה עשו אנשי טבריה? כאשר אספסינוס התקרב לעיר עם חילו, הם פתחו את שערי העיר וקיבלו את פניו. כך הצילו את עירם מחורבן גמור. שהרי בטבריה נוסדו ישיבות, כמו זו של רבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה אחרי חורבן הבית. ובכן, טבריה נעשתה מרכז רוחני. שם לימדו רבי יוחנן וריש לקיש, שם חיו ופעלו רבן גמליאל, בן עזאי, רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר. רבי יהודה הנשיא סידר שם את המשנה, ושם סידרו את התלמוד הירושלמי. חכמי טבריה השתתפו בעריכת התוספתא והברייתות ועוד ועוד. אל יקל בעינכם כל זה. בטבריה גרו גם רבי אמי, רבי יהושע בן לוי, רבי חייא בר אבא, רב אסי… ובכן, רואים אתם כמה חשוב וטוב היה זה שטבריה ניצלה? ובכך לא תם העניין.

גם הסנהדרין הייתה שם, גם בעלי המסורה, משה בן אשר, רבי יונה בן ג׳נאח. על טבריה נאמר: שגם ריקנין שבה מלאים מצוות כרמון. בטבריה אף נמצאים חמי טבריה המפורסמים, שמותר לטבול בהם גם בשבת. אומרים שגם הגאולה עתידה להתחיל בטבריה, וחלקה רב ביישוב ארץ ישראל ובעליות השונות בכל הדורות. בה קשור גם מפעלו של דון יוסף נשיא, לאחר גירוש ספרד, שם קבורים גם רבי מאיר בעל הנס, שקופתו נמצאת בכל בית, והרמב״ם. היו בה עליות ממרוקו ועליות של חסידים אחר כך. שם היה מרכז חסידי הבעש״ט. בכל בית נשאנו פיוט על טבריה. פיוט עממי שכל ילד במרוקו מכיר ושר אותו בהתלהבות. למדתי לשיר אותו עוד לפני שהתחלתי לקום ל״בקשות״ בליל שבת. וכך זה נשמע: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה, אדמת קודש טבריה. נעמה ישיבתה, גם טובה ראייתה, ים כנרת חומתה שמה העיר בנויה. אעברה נא ואראה… ישרים בלבותם, נחו על משכבותם, בתוכה קבורתם, כולם בני עלייה. אעברה…״, וכן הלאה.

אם תשאלו באשר ליוסף בן מתתיהו, הרי שהתשובה לשאלה אם אף הוא היטיב, תהיה כן ולא. הוא לא עשה כמו אנשי טבריה. הלוא הוא היה מפקד צבאות היהודים בגליל, ואני מניח שידע שאין תקווה לנצח במלחמה זו, (כי היה לפני כן בשליחות ברומא בעניין אחר וראה איזו אימפריה עצומה היא רומא). מדוע, אם כן, לא נהג כמו אנשי טבריה להציל את הגליל? לפי עניות דעתי, הוא כן ניסה לשכנע את חבריו לנטוש את המלחמה הזו, אולם ללא הצלחה. לכן, הציל את עצמו במרמה במקום למות יחד עם הלוחמים. אנחנו יודעים שיותר מאוחר חזה בצער במצור ירושלים, וניסה לשכנע את לוחמיה להיכנע לרומאים, אך אלו לא שעו לעצתו. זכותו הגדולה היא ספריו החשובים שהשאיר לדורות הבאים, אשר מהווים את המקור היחידי שיש לנו כדי ללמוד על תקופה זו של חורבן בית שני ועל היהדות בזמנו. ״תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים״, ״קדמוניות היהודים״ ו״נגד אפיון״ – שבו אנו מגלים שהגן על היהדות בכל לבו. אכן, מזל גדול הוא שאנשי טבריה הצילו את עירם. הרומאים – שמם נמחה מזמן ואנחנו עדיין קיימים. נצח ישראל שיתקיים לעד ועדיין – הרבנים שלנו פוחדים שמא ניכנס ל״פרדס״ (לא של סתרי תורה אלא ל״פרדס״ של התרבות הצרפתית של הגויים), נציץ וניפגע. האמת היא, שהיו כאלה שנפגעו והתפקרו, והיו שנכנסו בשלום ויצאו בשלום. תלוי באישיות של כל אדם. מי שמאושר ביהדותו – יעמיק לימודיו ויכיר אף יותר את שורשיו. מי שלא מעמיק בידיעותיו בלימודי היהדות, עלול ״להיפגע״, מפני שהחינוך הבסיסי בלימודי היהדות עד גיל שבע (הגיל שבו נכנסנו ל״אליאנס״), לא סיפק חיסון חזק נגד פיתויי התרבות הזרה. אנחנו, שחיינו את יהדותנו בגאווה ובהכרה מלאה, המשכנו בלימודי היהדות שלנו גם לאחר שנכנסנו ללמוד ב״אליאנס״ והתחלנו ללמוד מדעים. הצרה עם הרבנים שלנו, היא, שהם איבדו את המגע עם המציאות החדשה. הם עדיין חיים בעולם של הדור הקודם ולא חשבו על העתיד שלנו בדור הזה, שבו נפתחו לפנינו אפשרויות ללימודים חילוניים וכניסה לעולם חדש כפי שהם לא ידעו. שוק הפרנסה היום שונה לגמרי ממה שהם ידעו. מה שהיה בדור הקודם הולך ונעלם והם לא שתו לבם לכך. לכן, היו מנותקים מבני הדור החדש.

עכשיו אנחנו נחשבים לאברכים קטנים, פרחי הכיתות המתקדמות ב״אם־הבנים״. המורה שלנו היה רבי שמואל בן הרוש, תלמיד חכם ובר-אוריין אשר לימד אותנו שולחן ערוך, משנה ותלמוד, והתייחס אלינו יפה ובכבוד. הוא היה מלומד גדול שדיבר אלינו בנועם ובהבנה. לא היה עוד ״תחמילאת״ שחטפנו לרוב על לא עוול בכפינו בכיתות הנמוכות. התייחסנו ברצינות ללימודים שלנו, כיאה לתלמידים טובים, והתקדמנו יפה מאוד. ב״אליאנס״ היינו התלמידים המצטיינים ביותר בין כל תלמידי בתי הספר הצרפתיים בעיר. בסוף השנה, בבחינות הכלליות, אספנו את כל הפרסים הראשונים, מה שהוסיף לקנאתם ולשנאתם של ילדי הגויים כלפינו. עד שהגענו ל״אליאנס״, היינו כבר תלמידים ב״סלא״ וב״אם־הבנים״, ושם חידדנו את שכלנו ופיתחנו את הזיכרון המצוין שלנו. ל״אליאנס״ באנו כבר כ״מלומדים״ קטנים. כשהתחלתי ללכת ל״אליאנס״, לא הלכתי לבד. אמא ביקשה את בן דודנו, יחיא פוני, שייקח אותי אתו. הוא היה המורה היחידי ב״אליאנס״ מבין הקהילה שלנו. אנחנו במשפחה היינו גאים בו מאוד. כל יום חיכיתי לו ליד הבית שלו והלכתי איתו עד בית הספר. הייתי גאה מאוד שבן משפחתנו מורה ב״אליאנס״. מעמד המורה אצלנו היה מעמד נכבד מאוד. לכן בכיתות שלטה משמעת, ואף אחד לא הפריע או התחצף. היינו תלמידים טובים ונשאנו עינינו אל המורים בהערצה וביראת כבוד. גם בקהילה זכו המורים לכבוד גדול.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 51

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ -בן אדמה-השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי

השירה העממית

 

וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

גְ'זִייל מֵן סְבָאב, קוֹלוֹ לְווּלְדְ כְמְס סְנִין,

דרוֹזוֹ כִּיף שְׁמִס טָאלְעִין.

אוּממּוֹ תְפְרַח בִיהּ תֵטְלְב לְרַבּב לְחְנִין,

כְללִּי ווּלְדִי ייָא רְבבִּי, נְתִין כְלְקְּתוֹ.

 

בן האדמה יזכור את מולדתו

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

צבי יפהפה, אמרו לבן חמש,

מדרגותיו עולות, כצאת השמש.

אמו תשמח בו, וברימון עולמים תפציר,

השאר, אלוהי, בני בחיים, כי אתה היוצר!

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

בן אדמה יזכור במולדתו

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

כי קום והצלח

 אמרו לבן חמש

 מעלותיו עולים עלות שמש

 בין שדי אם ישכב ואל ימש

 צוארי אב לקח לימרכבתו:

 

ווּלְדְ עְסַר סְנִין לָאדָאב מָא תְכְּרְהְלוֹ,

סווּאִיי בְסווּאִיי ייִתְרְתֵּתבְלוֹ עֵקְלוֹ.

תְּכְּללּמוּ מְעָאהּ בְלְמְחְננָּא אוֹ בְּששְּרוֹלוֹ,

מְפְסֵס ייָאסֵר עֵנְדְ אַהְלוֹ ווּקְּבִּילְתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן עשר שנים אל תחסכו לו מוסר השכל,

כי לאט לאט יתייצב לו השכל.

דברו עמו בחנונות, ותנו לו בשורתו,

מדושן עונג הרבה, בקרב ביתו ומשפחתו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

כי מה תאיצון מוסר לבן עשר

 עוד מעט קט יגדל ויזכר

 דברו לו חן דון ויתבשר

 שעשועיו יורדיו ומשפחתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

 

אַמָא לְדָאדְ יִיָּאם ווּלְדְ לְעֵשְׂרִין,

פרכ לגוזלאן מא ייסבהלו פלחין.

ייִּטְנֵז עְלָא שִׁייוּכ, ייִּדְחַכְּ עְלָא לְמְעֵלְלמִין,

תָאייַּה בְרוּחוּ טְרִיק לְמְעַוְוְזָא גְרְרְתוֹ,

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

ומה נעימים ימיו של בן עשרים,

עופר האיילים, לא ידמה לו בפניו יפי התארים.

 ילעג לזקנים ויצחק למלומדים יודעי מושכלות,

תועה ברוחו, השלתה אותו דרך עקלקלות.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

כי מה נעימים ימים לבן עשרים

 קל כעופר דולג על ההרים

 בז למוסר לועג לקול מורים

 יעלת חן חבלו ומלכדתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

ווּלְד תְלָאתִין לְהְמוּם בְּדָאוְו עְלִיהּ,

רְדּד בָאלוֹ מְלִיח פְסְסְבְּכָּא צָאב רְזְלִיה.

מְצְרוֹפוֹ כְּתִיר מְסְדָארוֹ מָא יִיסְזִיהּ,

מְהוּולִינוֹ אוּלָאדוֹ ווּמְדָאתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן השלושים, תלאות הזמן הציפו אותו,

נתן דעתו היטב, נלכדו רגליו ברשתו.

הוצאותיו מרובות, והכנסותיו לא להספיקו,

הסיעו אותו בניו ואשת חיקו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

בן שלשים נפל ביד אשת

 קם והביט הנו בתוך רשת

 ילחצוחו סביב בני קשת

 משאלות לב בניו ולב אשתו:

 כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

ווּלְדְ אַררְבְעִין ייִּבְדָא ייִּנְקְצַר קֵּלְבּוֹ,

ייִּפְרַח בְּקְרְעְתוֹ לְלִי עְטָאלוֹ רְבבּוֹ.

ייִּתְבֵע טְרִיקְּתוֹ ווּיִתְרֵכּ צְחָאבוֹ,

עְלָא עְדָאבוֹ וּועְלָא סְקָא זְרִיתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן הארבעים, התחיל סובל בלב שברונו,

ישמח בחלקו, אשר העניק לו ריבונו.

הולך במישרי דרכו, יעזוב גם ידידיו,

על יסוריו, וחרף עמל טרחותיו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

נע ונכנע משיג לארבעים

 שש בחלקו אם רע ואם נעים

 רץלדרכו מעזוב רעים

על עמלו יעמוד במשמרתו

 כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

 

ווּלְדְ לְכֵמְסִין קְּלְבּוֹ בְדָא ייִנִהִזֵם,

ייִדדּוֹ עְלָא כְדַדוֹ ייִבַאת גִ'יר ייִכֵמֵמם.

מָא עַרְף בְרָאצוֹ כִּיף חְצְל פִי הָאד לְהְמְּמ,

קֵלְבּוֹ כָאיְיְף לָאמָא ייִתְקְרֵרב ווּקְתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן חמישים ליבו החל נכנע.

ידו על לחיו, ועם הרהוריו נד ונע.

לא ידע בנפשו, כיצד נלכד במתלאה,

לבו ירא, פן יתקרב סופו הלאה.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

בן המשים יזכור ימי הבל

 יאבל כי קרבו ימי אבל

בז בעיניו אח כל יקר תבל   

כי יפחד פן קרבה עתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

ווּלְדְ סְתְתִּין פְעָאלוֹ מָאהַוְסִי דָאהֵר,

ררָּאיְי ווּצְוּוָאר עֵנְדוֹ תְצִיבוֹ חָאדֵר.

טֵבְעוֹ מֵבְדדֵּל מְעָא ננָּאס דִימָא ווָאעֵר,

מֵרְכִי פְצְחחְּתוֹ ווּפִמְסִיתוֹ ייִּעְתַר.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן הששים, מעשיו בלתי מובנים,

העצה והדעה אצלו מזומנים.

טבעו משונה, עם זולתו קשה במשאו ובמתנו,

רופף בבריאותו, תמיד יצלע על ירכו ועל מותנו.

 בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

שאלו מה היה לבן ששים

 אין מעשיו ברים ושרשים

 בי שרידיו דלים ונחלשים

 לא יקומון אתו במלחמתו

 כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

אִידָא סְנִינוֹ יוּצְלוֹ לְחְסָאב סֵבְּעִין,

כְּלָאמוֹ מָא יִסְווָאסְ קְּדדָּאם ססָּאמְעִין.

ייִּקְּלָאל עְלִיהּ חֵתתָּא נְנְדֵר דְלעִין,

עְלָא עְקקָּאֵיְיזוּ מְחֵנִי פִי תֵמְסֵיִתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

אם שנותיו הגיעו עדי חשבון שבעים,

לדבריו אין ערך, מול השומעים.

נתמעטה אצלו גם חדות ראות עיניו,

על משענתו שפוף, בהילוך פסיעותיו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

אם שנותיו נגעו אלי שבעים

 אין דבריו נראים ונשמעים

 רק למשא יהיה עלי רעים

 מעמם על נפשו ומישענתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

ווְּלְד תֵמֹאנִין אוּלָאדוֹ מֵקְּלְלְקִּין מֵננֱּוֹ,

מֵחְקּוֹר עֵנְדְ חְבָאבוֹ ווּזִירָאנוֹ.

לְכְבְז ווּלְמָא מָאררִּין קְּבָאלְת עִינוֹ,

קָארִי חְסָאבוֹ אַמָא נְהָאר תְקּוֹם עִיטַתוֹ,

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן השמונים, בניו מחוסרי סבלנות כלפיו,

בזוי בפני ידידיו, וגם שכניו.

הפת והמים מרים בעיניו,

קורא חשבונו, ליום בו תישמע צווחתו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

בן שמונים טורח עלי בניו

אין לבבו אתו ולא עיניי

בוז ליודעיו ולעג לשכניו 

רוש בכוסו גם לענה פתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

 

אִידָא סְנֵינוֹ יוֹצְלוֹ לֵחְסָאב תֵסְעִין,

מֵפָאצְלוֹ כָּאמְלִין דִימָא עֵנְדוֹ מֵזַעְזְעִין.

חֵתתָּא עֵדָאמוֹ ווּעְרוּקוּ ייִּבָאנוּ מֵדַעְדְעִין,

זֵלְדוֹ תֵכְּממֵּס ווּתְקְררֵבּ ווּקְתוֹ

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

אם שנותיו יגיעו למנין תשעים,

אברי גופו, אצלו כולם רעועים,

עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים.

עורו נצטמק, קרב יומו ועתו,

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו ישוב לחיק אומנתו.

 

ווְּלְד מִייָּאת עָאם פָאנִי הוּוָא דְגְ'ייָא,

מָא בְּקָאתְלוֹ ווּקְּפָא ווָאלָא מְסִייָא,

סָאף חֵפְדָאנוֹ ווּסְבֵע פֵכִיר דוּנִייָא,

רָאקֵּד פִי פְרָאצוֹ מָא מְטְלְלעִין לֵחְסַבְתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן מאה שנים, במהרה הוא הולך וחרב,

לא נותרה זקיפות קומה, ולא זריזות הגו.

הביט בנכדיו, שבע בטוב עולם,

מוטל על יצועו, מכלל חשבון הוא נעלם.

 בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

מוּל לְמִייָּא ווּעְסְרָא כִּיף לְמִייִּת ייִּנְחְסָאב,

אַבִייָאד לִינְסָאן לְלִי אוּסֵל לְהָאד לְחְסָאב.

נְהָאר מוֹתוֹ ייִּדְפְנוּהּ לוּלָאד לְקְרָאב,

יִפֵרְחוּ זְמִיע לוּלָאד מְעָא לְחְבָּאב.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת,

אשרי בן אנוש, שהגיע לגיל זה כעת.

במותו יקברוהו, בניו וקרוביו,

ישמחו צאצאיו,יחד עם אהוביו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

אַבִּייָאד לִינְסָאן לְלִי אוּצֵל לְהָאד לֵחְסָאב מֵסָא פִי תַלְמוּדוֹ,

עְמָאיְילוֹ מְלָאח עֵבבָּאהוּם כָּאמְליִן פִייִּדוֹ.

לְמִצְווֹת לְלִי עְמֵל פֵעוֹלַם הַבָא, לִיהּ ייִּתְעֵררְדוֹ,

ננָּאס כָּאמְלִין יֵקוּלוֹ עְלִיהּ אַבִייָּאדוֹ,

מֵתְבבְּעִין פִי טְרִיקְּתוֹ, כֵּללָּא אוּלָאדוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

אשרי בן האדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו,

מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו.

מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו פניו,

והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו!

ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

אחרי זאת כמת יהי נחשב

אשרי איש אשר נחשב לגר תושב

אין בלבו רעיון ולא מחשב 

רק לאחרית נפשו ומשכרתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ -בן אדמה-השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי יום הכפררים

נתיבות המערב

מנהגי יום הכפררים

א-נהגו להקפיד בכפרות לכל בני המשפחה, חוק ולא יעבור, ואת העופות הכינו

לסעודה המפסקת, ויש נהגו לפדותם והכסף ניתן לצדקה:

ב-נהגו להקפיד בטבילה ערב יום הכפורים, ומיד אחרי זה מלקות:

ג-נהגו ללבוש בגדים חדשים, ולפחות בגד חדש אחד, לכבוד יום הכפורים, ויש נהגו

ללבוש לבנים:

ד-יש נהגו להתפלל מנחה של ערב יום הכפורים, ללא חזרה:

ה-נהגו לאפות חלות מיוחדות לסעודה המפסקת, ובהן תחובים ביצים:

ו-נהגו לטבול את המוציא בסעודה המפסקת, בדבש או בסוכר:

ז-יש נהגו להכין ״כוסכוס״ בערב יום הכפורים:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (יוהכ״פ) ובספר שמו יוסף (סימן רפ״ד), ויסודו מהרמ״א (ריש סימן תר״ה), וכן דעת האריז״ל (ראה בכה״ח שם סק״ה), ואולם בשו״ע (שם) דחה מנהג זה,וכן דחה מנהג זה בשו״ת מים חיים (רנ״ד), מטעם אחר והוא משום שיש בו הרבה תקלות שחיטה ויצא שכרם בהפסדם עיי״ש ומ״מ הנוהגים בכפרות יש להם כר נרחב לסמוך עליו:

ב-הנה ענין הטבילה בערב יוהכ״פ שגבה עד מאד, עד שרבי סעדיה גאון פסק לברך על הטבילה, ואף שאין בזה הלכה כמותו, מ״מ רואים מכאן את עוצמת הטבילה, וחשיבותה, ולכן נהגו בכל קהילות ישראל גם אותם שאינם זהירים בטבילה כל השנה, לטבול לכב׳ יום הכפורים, לקיים מה שנא׳ לפני ה׳ תטהרו, וגם ענין המלקות יסודתו בהררי קודש, וראה בכ״ז בכה״ח(סימן תר״ז ס״ו), ובילקוט״י מועדים (עמוד פ״ב):

ג-כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ומקורו מהרמ״א (סימן תר״י) בענין הצעת שלחנות עיי״ש,והטעם כי יוהכ״ם יום טוב הוא, ובענין לבנים כן הביא הרב הנ״ל, וראה בכה״ח (סימן תקפ״א ס״ק ע״ט), והיא ע״ד הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו:

ד-כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ) ומקורו בב״י(סימן תר״ז) עיי״ש:

ה-כן המנהג אצל רבים, והטעם משום דיוהכ״פ יו״ט הוא, וכיון שהוא עצמו אסור באכילה עושים זאת בסעודה המפסקת, וענין הביצים וכר לאבלות ויש בו שבירת הלב, ועוד ביצה ״ביעה״ בארמית, לרמז שתתקבל צלותנא ״ובעותנא״ ביום הקדוש:

ו-כן המנהג פשוט, והיא דומיא דר״ה וכנ״ל, וכן כתב בכה״ח (סימן תר״ח סק״ל), ובבן איש חי(ש״א פ׳ וילך ס״ד), וראה גם בילקוט״י מועדים (עמוד פ״ד):

ז-כן נהגו רבים, והטעם כדי לקיים אכילת התשיעי כהלכה, שידוע שיש בזה עניינים גדולים, וכמובא בספרים (וראה בזה בכה״ח סימן תר״י):

ח-נהגו להדליק נרות לכבוד יום הכיפורים כשבת, ולברך ״להדליק נר של יום הכפורים״:

ט-נהגו להציע שטיחים וכריות בבית הכנסת, לכבוד יום הכפורים:

י. נהגו בערבית של יום הכפורים כסדר הזה: פיוט לך אלי תשוקתי, כל נדרי, החזרת ס״ת למקומם, שובה למעונך, קדיש וברכו, וכשחל בשבת פותחים במזמור שיר ליום השבת:

יא. נהגו להוציא ספרי תורה בשעת כל נדרי, יש נהגו להוציא שלושה, ויש נהגו בשבעה, ויש שלא נהגו בהוצאת ספרי תורה כלל, רק פותחים ההיכל ואוחזים ס״ה ואומרים כל נדרי:

יב. נהגו בכל נדרי לומר קטע זה ג׳ פעמים, החזן אומרו ואחריו הציבור: שרוי לנו, מחול לנו מתר לנו: שרוי לנו ולכם, מחול לנו ולכם, מתר לנו ולכם: שררוי לנו ולכם ולכל ישראל, מחול לנו ולכם ולכל ישראל, ומתר לגו ולכם ולכל ישראל: שרוי לנו ולכם ולכל ישראל, מפי בית דין של מטה. ומחול לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מעלה: ונהגו לומר בל (בקמין הטף) נדרי:

יג. נהגו בכל פעם שמסיים החזן ״כל נדרי״, אומרים הציבור בקול רם: כולהון אתהרטנא בהון, יהא רעוא די יהון שביתין ושביקין; לא שרירין ולא קימין: ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה:

יד. נהגו לומר ״והוא רחום״ ביום הכפורים, אף כשחל בשבת:

טו. נהגו במשך כל תפלות יום הכפורים, עומדים שני ״סומכים״ מצידו של החזן, מימינו ומשמאלו:

ח-כן המנהג פשוט, וכנפסק בשו״ע (סימן תר״י), וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד פ״ו):

ט-כן הביא בנו״ב (עמוד ק״ד), וראה בזה במנהגי החיד״א (עמוד קנ״ח):

י. כן המנהג פשוט, וכן מצוין במחזורים ישנים:

יא. כן שמעתי שיש מנהגים שונים בזה, ונהרא נהרא ופשטיה, והנח להם לישראל, וראה במחזורים ישנים ששם מצוין שלשה או שבעה ספרים:

יב. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם, שהוא נוסח ההתרה של בתי כנסת התושבים בפאס, ומשם נתפשט בכל הארץ, וכן הביאו הר״ש דנינו בקובץ מנהגיו, ועל מנהגים כאלה נאמר הליכות אלי מלכי בקודש, ובענין כל נדרי, כן יש לומר ע״פ הדקדוק וכמובא בספר מים חיים (סימן ר״נ):

יג. כן המנהג פשוט, והטעם י״ל, כי בעת הזאת בו אנו מצרפים את כל העבריינים לכלל ישראל, היא עת רצון, ואנו מנצלים זאת לבקש סליחה מחילה וכפרה עבור כלל ישראל:

יד. כן המנהג, ומובא במחזורים ישנים, וראה בזה בספר ילקוט יוסף מועדים (עמוד ק״ג):

 טו. ראה בזה במנהגי ראש השנה ומשם בארה:

טז. יש נהגו בר״ה ויום הכפורים, כשאומרים זכרנו לחיים, להוסיף ״אל חי ומגן״:

יז. נהגו לפתוח את ההיכל לסליחות, וסוגרים לפני קדיש:

יח. נהגו כשהחזן אומר על חטא, עונים הציבור כסוף כל קטע, פעם ״תמחול״, ופעם ״תסלח״, וכשאומר על חטאים, כסוף כל קטע, פעם אומרים ״תמחול ותסלח״, ופעם ״תסלח ותמחול״:

יט. נהגו לומר על חטא בסדר א׳ כ׳, ולא בסדר תשר״ק, ומשם מדלגים עד ״על חטאים שאנו חייבים עליהם אשם״, ולא נהגו לומר הודוי הגדול:

כ. נהגו בפתיחת ההיכל לומר יהי רצון וכו' יה הטוב וכרו', ואחר כך י״ג מדות ותפלתם: ואין המנהג לומר ״לעולם ה׳״ ויש שאומרים אותו:

כא. נהגו לומר את סדר הקדושה לרבי יהודה הלוי במקומה, וכפי שסודרה במחזורים ישנים ויש שהחמירו בדבר:

כב. נהגו לפתוח את שערי ההיכל לסדר העבודה ,וכפי שצויין במחזורים:

כג. נהגו בשעה שהחזן מזכיר ״ברוך שם כבוד מלכותו״ שבסדר העבודה, הציבור כורע, ויש שלא נהגו בזה:

טז. כן הביא בספר נהגו העם דום הכפורים), ומקורו מב״י(סימן תקפ״ב בד״ה ויש במטבע), ושם דן באורך בזה אם יש לאומרו או לאו:

יז. כן המנהג פשוט, והטעם שבזמן הסליחות, ובפרט בשעה שאומרים י״ג מדות, שערי שמים פתוחים, וכאשר שערי ההיכל פתוחים, הרי בזה מושכים שפע חיים ושלום מן השמים:

יח. כן המנהג פשוט, ואמרתי בס״ד שידוע כי מחילה על הפשעים, וסליחה אל החטאים בשגגה, וכמו שמובא בתפלה, סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכינו כי פשענו, ובכך אנו מבקשים על הכל:

יט. כן המנהג פשוט, וכן מצוין במחזורים ישנים, ועל כיוצא בזה נאמר ״תפסת מועט תפסת, תפסת מרובה לא תפסת״, שמרוב קריאתם נאמרים ללא כוונה, ומה הועילו חכמים:

כ. כן מצוין במחזורים ישנים, ומושמט לעולם ה׳, ויש מחזורים שהוזכר בו:

כא. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד רכ״ו), וראה במנהגי החיד״א (עמוד קנ״ט) שהאריך הרבה ליישב את המנהג הזה, ובספר נהגו העם (יום הכפורים) כתב שיש שהחמירו בדבר משום הפסק, ועל כיוצא בזה אמרו נהרא נהרא ופשטיה:

כב. כן המנהג פשוט, כי הוא עת רצון גדול, ודבר בעתו מה טוב, לפתוח שערי ההיכל, ולקיים מה שנאמר ונשלמה פרים שפתינו:

כג. כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ) שיש בזה שני מנהגים, יש כורעים ויש שאינם כורעים, וציין לספר כף ונקי למוהר״ר כליפא בן מלכה, ולספר כרם חמר (ח״ב סימן י״א), וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד שצ״ו):

כד. נהגו לצמצם את ההפסקה שבין שחרית למנחה ככל האפשר:

כה. נהגו כשיש ברית מילה, מלים אחרי תפלת שחרית, ומברכים על בשמים, ועל הגפן. ונותנים לתינוק לטעום:

כו. נהגו לפני התקיעות אומ׳ שבע פעמים ״ה׳ הוא האלקים״, וז׳ פעמים ״קראתי בכ­לב״, החזן אומר ״ה׳ האלקים״. והציבור אומרים ״קראתי״:

כז. נהגו בשעת התקיעות שבנעילה, כל הציבור עומד על רגליו, ומכסים ראשם בטלית:

כח. נהגו כשילד צם לראשונה בכיפור(לרוב היה כבר בגיל עשר), כששב מבית הכנסת, אמו נותנת מעט סוכר, ומברכת אותו, שתערב לו התורה ואהבת ה׳, ותהיה מתוקה בפיו כסוכר זה, וגם אביו מרעיף עליו ברכות:

כט. נהגו שאין מברכים על בשמים בהבדלה של מוצאי כיפור, אף כשחל בשבת:

ל. נהגו הכהנים לערוך סעודה קטנה למחרת יום הכיפורים, ונקראת ״יום שמחת כהן״:

לא. יש נהגו לעלות לקברות צדיקים, למחרת יום הכיפורים:

כד. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כדי לתת ליום הקדוש רצף אחד, ולמנוע דברים בטלים והסה דעת ביום הקדוש בשנה, שבו תלויה הכפרה של כל השנה כולה:

כה. כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ), והביא שם מקורות לדבר עיי״ש:

כו. כן המנהג פשוט, וכמובא בסידורים ישנים, ובספר אוצרות המגרב (יוהכ״ם):

כז. כן המנהג פשוט, והביא כן בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וציין שאף שיהודי מרוקו אינם מכסים ראשם בשעת התפלה, בשעה זו כולם מכסים ראשם, כי היא עת לחננה ואין דומה לה:

כח. כן המנהג והביאו בספר אוצורת המגרב, וכ״ז כדי לעודדו בעבודת ה׳ ותורתו, וככתוב חנוך לנער ע״פ דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה:

כט. כן הביא בספר נהגו העם (יום הכפורים) ושהוא מנהג ארג׳יל, ומקורו מהרמב״ם, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד קט״ס ובמקורות שם:

ל. כן נהגו רבים והביאו בנו״ב (עמוד ק״ח) וכן מנהג תוניס ולוב, והיא ע״ד מה שאמרו חז״ל (משנה יומא פ״ז מ״ז) ויו״ט היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש:

לא. כן נהגו רבים, והביאו בספר אוצרות המגרב (יוהכ״פ) והטעם משום שיום זה הוא עת רצון גדול בשמים, כי הוא יום לאחר הכפרה:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי יום הכפררים-עמוד 86

 פיוטי ר' יעקב אבן צור- בנימים בר תקוה- יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד

רבי יעקב אבן צור

רבי יעקב אבן-צור, שנולד בשנת תל"ג – 1673 – ונפטר בשנת תקי"ב – 1753 -, היה מגדולי החכמים בגולת מרוקו. הוא למד מפי גדולי התורה שבדורו, וראש להם רבי יהודה אבן עטר.

על חריפותו ובקיאותו בתורה מעידים חיבוריו בהלכה, כגון כרכי השו"ת " משפט וצדקה ביעקב ". עם זאת הוא נקלע לפולמוס נוקב עם אחדים מבני דורו. פרשת חייו היתה רצופת תלאות, נתייתם בגיל צעיר, ידע נדודים רבים, פקדוהו חוליים וייסורים מרים, כגון שישה עשר מבניו ששכל ואך בן אחד, רפאל עובד שמו, נותר לו בחיים.

יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד הסוג:     בקשה.

העת:     לבֹּקר, ׳לדפיקת    השער׳.

התבנית: שיר שְוֵה חרוז; הפייטן חילק את הדלת והסוגר לשתי צלעות משניות.

החריזה: מברחת כנויית.

המשקל:            המתפשט (ושוא שאחרי תנועה גדולה לנח יחשב), בפלס (במשקל)

׳שער פתח דודי׳ (אוצר, ש-2056),* ובפלס ׳שער אשר נסגר׳ (ש-2046).

החתימה:           יעקב אבן־צור.

נדפס:    עת לכל חפץ, דף  א עמ׳ א.

 

יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד / דּוֹפֵק דְּלָתֶיךָ / אֵלָיו פְּתַח פִּתְחֵי / סַף מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ.

עֵינָיו לְךָ יִשָּׂא,/ תָּבֹא לְפָנֶיךָ / אֶנְקַת תְּחִנּוֹתָיו / דּוֹבֵב בְּבֵיתֶךָ.

קַבֵּל תְּפִלּוֹתָיו / וּרְצֵם כְּקָרְבָּנוֹת / עוֹלָה וְנִיחוֹחִים / עַל מִזְבְּחוֹתֶיךָ.

בֹּקֶר, בְּנִיב רַחְשׁוֹ / יַשְׁכִּים לְהוֹדוֹת לָךְ / יָרַח כְּמוֹ מִנְּחָה / מוּל רוֹמְמוֹתֶיךָ.

1 יוצרי: מלת פנייה מרכזית שעליה בנוי הפיוט. והשווה: ׳אלוהי! נשמה שנתת בי…׳, או: ׳אלוהי! נצור לשוני מרע…׳. שעה: פנה. דופק דלתיך, אליו פתח: על דרך הכתוב ׳קול דודי דופק, פתחי לי…׳ שה״ש ה ב. ודרשוהו(מדרש רבה על הפסוק): ׳אמר הקב״ה לישראל פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו׳. / 2 עיניו לך ישא: על דרך הכתוב ׳אליך נשאתי אתעיני׳תה׳קכג א.תבאלפניך אנקתתחנותיו: תה׳ עט יא.דובב בביתך: מתפלל בביתך, ושיעור הכתוב: יבוא לפניך שיח תחנוניו של העבד, שאותו הוא מבטא בשפתיו בבית תפילתך. / 3 קבל תפילותיו ורצם כקרבנות: על פי ברכות כוע״ב: ׳תפילות כנגד תמידין תקנום׳, וכנגד הדרשה בשיר השירים רבה ה ב: ׳אמרה כנסת ישראל אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער לקריאת שמע ולתפילה׳. / 4 בקר, בניב רחשו ישכים להודות לך: שיעור הכתוב: העבד ישכים להודות לך בתפילותיו עם שחר. ירח כמו מנחה: מוסב אל ׳ניב רחשו׳ שבראש הטור, לאמור: תפילתו תערב כניתוח מנחה לפני ה׳ והלשון על פי שמ״א כו יט.

5 -אַמֵּץ זְרוֹעוֹתָיו / צוּר, כִּי בְּכָל לִבּוֹ / יִתְאַו חֲסוֹת תַּחַת / צֵל מֵעֲלוֹתֶיךָ.

בּוֹדֵד כְּצִפּוֹר פַּח / אֲנָא פְּקַח קוֹחוֹ, / אֵלָיו תְּנָה נֹפֶשׁ / חֹפֶשׁ פְּדוּתֶיךָ.

נוֹשְׁכָיו כְּמוֹ נַחַשׁ,/ מוֹנָיו וְגַם שׂוֹטְנָיו / בָּהֶם בְּשֶׁטֶף אַף / תָּעִיר חַמָתֶךָ.

צָמְאָה לְךָ נַפְשׁוֹ / מִנְזָר תְּשִׂימֵהוּ / גַּם תַּעֲלֵהוּ אֶל / הַר נַחֲלָתֶךָ.

וּבְרַחֲמֶיךָ, חִישׁ / תִּבְנֶה כְּמוֹ רָמִּים / מִקְדַּשׁ הַדּוֹמֶיךָ / אַרְמוֹן נְוָתֶךָ

10-רָם! עַמְּךָ גּוֹנֵן / וּבְנֵה וְגַם כּוֹנֵן / צִיּוֹן וְהֵטִיבָה / מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ

5 אמץ זרועותיו: על דרך הכתוב משלי לא יז. צור: הפייטן מרבה להשתמש בפיוטיו בכינוי זה לבורא החביב עליו. חסות תחת צל: על דרך הכתוב תה׳ צא א-ב. צל מעלותיך: צל רוממותך. / 6 בודד כצפור פח: על דרך הכתוב תה׳ קב ח: ׳כצפור בודד על גג׳. פח — מלכודת, וציפור־פח היא הפך ציפור־דרור. פקח קוחו: שחררו, על דרך הכתוב יש׳ סא א. / 7 נושכיו כמו נחש: על דרך הכתוב תהלים קמ ד. מוניו וגם שוטניו: לוחציו ושונאיו. בשטף אף תעיר חמתך: מש׳ בז ד: תה׳ עח לח. / 8 צמאה לך נפשו: על דרך הכתוב תה׳ סג ב; מנזר: בעל משרה מכובדת, וכדברי ראב״ע לנחום ג יז, ׳בעלי הנזר׳; ורש״י פירש לשון שיר. / 9 וברחמיך חיש: על דרך הכתוב: ׳מהר יקדמונו רחמיך: תה׳ עט ח. תבנה כמו רמים: שנאמר בתה׳ עח סט: ׳ויבן כמו רמים מקדשו׳, ובדברי מצודת דוד: ׳בנהו בנין עד כמו השמים׳. ויונתן תרגמו כמו ראמים. מקדש הדומך: על הפסוק באיכה ב א ׳ולא זכר הדם רגליו ביום אפו׳, נאמר במדרש: ׳אין הדום רגליו אלא המקדש׳, (איכה רבה, מהדורת בובר, מט ע״א). ושיעור הכתוב: תבנה מקדש של מטה בחוסן ונצח של מקדש של מעלה. ארמון נותך: הכינוי ארמון למקדש הוא לפי תרגום יונתן ליר׳ ל יח. / 10 ובנה וגם כונן: על־פי שמ׳ טו יז והטיבה מכון לשבתך: על פי תה׳ נא כ.

 פיוטי ר' יעקב אבן צור- בנימים בר תקוה- יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד

 

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס- חלק שני

שערי ספרו

שליימו יצא מ״אם הבנים״, תרמילו תלוי בחגורה על כתפו, יורד באלכסון ונח על מותנו הימנית. הלך בצעדים נמרצים כשהוא מפזם את מגילת אסתר בעל־ פה ומכרכר בדילוגים קצובים, פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל, וגלימתו מתנופפת ברוח. כשראה את סבו, נעצר בתנועה פתאומית, ניגש אליו, לקח את ידו ונשק אותה בהטעמה. סבו שם את ידו על ראשו ובירכו כרגיל. אחר־ כך תחב ידו לכיסו ומשך ממנו סוכריה לשליימו. לא היה בדעתו של שליימו לבלות עם סבו בשיחה על מה שלמד, כי שעתו לא הייתה פנויה בימים אלו, לכן נפרד מהר מסבו ואץ לדרכו. לבו היה נתון לדבר אחר. כשנכנס הביתה, שלף את נעליו, לא משום קדושת המקום חס ושלום, אלא כדי שקול צעדיו לא יישמע. שם ידו על תרמילו ולחצו למותנו כדי שהעפרונות בפנים לא יקשקשו וישמיעו קולם, וגלש בשקט כדי להתחמק מעיניה של אמו. אמו, שהייתה תמיד עסוקה, חיכתה לבואו כדי שייצא לשליחויות שזימנה לו כדרכה. שליימו היה חושב בהתמרמרות: ״אם שליימו לא יביא את הלחם מן לפרראן(תנור ציבורי) יישאר שם הלחם עד הלילה. אם שליימו לא יביא מים מן למעדא (ברז ציבורי) לא יהיו מי שתייה בבית״. ״וכי מאיפה ישתו? הייתה אמו שואלת. ״ממי הבאר של הבית המשמשים לניקיון ושאינם טובים לשתייה ?״ ולא רק דלי אחד היה מביא, אלא שניים בבת אחת, כי אמו הייתה אומרת שזה יותר קל מפאת שיווי המשקל. אבל הוא מעולם לא הבין חכמה זו: איך יתכן שקל יותר לסחוב שני דליים במקום אחד, ולהעלות אותם שלוש קומות במדרגות גבוהות כאלה, זה לא תענוג. מיוזע, עייף ורטוב מהמים שנשפכו על רגליו ועל נעליו, היה שליימו לפעמים מתמרמר על הנטל המועמס על כתפיו הקטנות והיה צועק לאמו בייאוש: ״וכי קניתם עבד בשוק? וכי מצאתם אותי ברחוב שאין לכם רחמנות עלי?״

״תראו אמה חראמי! (ממזר); לשון חדה בפיך. עוד מעט אבוא לחתוך לך אותה ואלמד אותך איך לבלום את פיך החצוף! זאטוט כזה, גם כן למד לדבר! … קאללו: כבר פללוס ורבא ריוס (אמרו: גדל האפרוח וצמחו נוצותיו)״ ובאמת! שבט שלם של אחים ואחיות, בלי עין־הרע, היה בבית. ולמה לא יירתמו גם הם בעול? ולא היא. כל אחד היה סבור שהוא עושה יותר מדי. כשהיו שבים אחר הצהריים מלימודיהם, היו אוכלים פרוסת לחם שְׂיעורים מרוחה בשמן עם כוס תה ריחני, ומסתלקים לרחוב לשחק. אבל שליימו, כמאמר הכתוב, איש תם יושב אוהלים, אהב לשבת בבית על פי רוב ולכן נתפס תמיד לשליחויותיה של אמו, שמפאת עומס עבודה לא התפנתה למחשבות שווא כמו חלוקה צודקת של השליחויות בין ילדי המשפחה. וכך יצא שליימו תמיד מקופח. באותו יום כאמור, היה מנוי וגמור עימו לבצע את תכניתו. וכדי לא להיתפס לשליחויות שנמאסו עליו, ויתר אפילו על תביעת קיבתו הריקה שדרשה במפגיע את שלה. הוא התעלם מזה ובלבד שיהא בידו להתכונן כדבעי לקראת פורים. בצעדי חתול עלה לעליית הגג, מעל לחדר הגדול, כדי לפקוד את אוצרותיו הרבים המסודרים זה ליד זה בתיבות קרטון. ניירות צבעוניים מכל המינים, צילומים של חיות, בעלי כנף ודגים שגזר משבועונים ומספרים. פקקי פח של בקבוקי לימונדה. עטיפות סוכריות ששימשו כשטרות כסף במשחקי הילדים. ומעל לכל, ציורי המן ומשפחתו שהכין במשך השנה ליום פורים, וזה היה עיסוקו כל חודש אדר. ישב על רצפת העץ של העלייה והתחיל לצייר בכוונה רבה על הנייר, בבואה של המן, כיד הדמיון הטובה עליו, מעשה אמן. צייר אדם שעינו האחת פקוחה והשנייה מתפוקקת, אפו מרוסק, שערותיו פרועות וקריאת ״הצילו!״ בוקעת מפיו, ולמטה כתוב בפירוש: ״המן הרשע, ימח שמו וזכרו״, שלא תחול כל טעות, חלילה, במי המדובר. שליימו נהנה מיציר כפיו ומילא פיו צחוק. העמיד את הציור במרחק ניכר כדי שייטיב לראות, שילב ידיו זו בזו, מתמוגג מרוב נחת, וכמשיח עם עצמו, אמר: ״בחיי בוהן רגלי, יא רשע, אם היית נופל לידי, הייתי מורח אותך דבש מן המובחר והייתי מגיש אותך מנחה לדבורים לבני מינן. אז היית טועם טעם גן־עדן, ימח שמך בן כלבים! להרוג ולאבד אמרת? אין בך רחמנות על אף אחד, מנוול שכמוך!״ כך היה שליימו ממשיך ומצייר בכוונה רבה את המן האגגי ובני משפחתו הארורה, בכל המצבים, ועשה מפרצופיהם מטעמים. התרגשותו זו והקולות שהשמיע בהתלהבותו גילו את מקום מחבואו מבלי שהרגיש בכך, כי בעודו שקוע בציוריו, חש לפתע כיצד יד נעלמה לופפת את צווארו ויד שנייה על עורפו מאחורי גבו מרימה אותו כנוצה העפה ברוח. לבו קפץ ממקומו מרוב פחד ועם שנשמתו כמעט פרחה ממנו ובקושי יכול לזוז ולנשום, נפנה בבהלה לראות מי המלאך ״הטוב״ הזה העומד עליו להורגו נפש. לבו ניבא לו שזה אחיו הגדול שקשר קשר עם אמו נגדו. על כן התחיל שליימו צועק ובועט ודוחף כסייח פרא: – הרף ממני קרח שכמותך!

אבל אחיו המשיך להרימו, לפת אותו בזרועותיו ודחף לו תוך כדי כך, דחיפות חדות בצלעותיו ומכות על קדקודו כמאמר הכתוב: ״על קדקודו חמתו תרד״.

-יא לכלב! פה אתה מתחבא! הא? משוגע לניירות ולציורים כמי שנטרפה עליו דעתו! — אמר אחיו וצעק לאמו — אמא!! בואי וראי את הבטלן הזה איפה הוא מתחבא! אמו באה, כולה נושמת ונושפת בכעס ובמרירות. -איפה ראך וולד לחראם (הממזר ההוא), אמרה רותחת מכעס. תוריד לי אותו ואקרענו בשיני! ראה שליימו כי עסק ביש לפניו והריח סכנה, ניסה להשתחרר מידי אחיו על ידי כמה בעיטות, רץ לעבר הסולם הקבוע בקיר בפתח העלייה ושלשל את רגליו במהירות כדי למלט את עצמו מפורענות זו. אבל מאוחר מדי. בעודו משלשל רגליו, תפסה אותן אמו וכיבדה אותן בצביטות נאמנות בידיה המנוסות כמלקחיים ועשתה בו שפטים. ואחיו מלמעלה עט עליו, חרף הבעיטות שקיבל, והיכה אותו על ראשו עד ששליימו צעק צעקה גדולה ומרה כמי שנשכו עקרב והתחיל לבכות בדמעות שליש על מר גורלו. נתקע בחצי גופו בכניסה הצרה לעליית־הגג, אמו מלמטה ואחיו מלמעלה, נדמה היה לו שגורלו רע ומר כגורל המן ובני ביתו הארורים. -אפילו דלי מים לא תביא יא וולד לחראם (בן הטומאה). הלחם עוד מונח בתנור, מי יודע אם לא נגנב עד כה וכל עיסוקך רק בניירות. כל יום נחבא בין הארגזים ומצייר. אני כבר אראה לך, אמרה אמו ברתחה.

  • אם אני לא אביא, אף אחד לא יביא, מה אני עבד פה ? ! אמר שליימו בדמעות על פניו.

כתשובה קיבל עוד כמה מכות וצביטות. הבין שסייג לחכמה שתיקה וסתם את פיו. רק בכה בשקט.

  • תיבש לשונך! יא לחראמי! (ממזר), אמרה אמו, עוד לדבר אתה מעז! רוץ מהר. תביא מים ואחרי זה תביא את הלחם וראה הזהרתיך! אם תברח נעשה ממך גל עצמות. זוהי צרתי! אם אביך היה פה, היה עוזר על ידי. עכשיו התחילה אמו לתנות צרותיה ומר גורלה וסיימה בבכי כרגיל. שליימו נרגע כשראה את אמו בוכה. אחרי הכל היא אמו ובאמת צריך לעזור לה וכיוון שנתפס הרי נזכר שקיבתו ריקה ותבע את המגיע לו. ״אפילו חמור צריך לאכול״ אמר. לקח פרוסת לחם. התה נגמר. אכל ממה שנשאר והתכונן ללכת למלא אחר השליחויות שהטילה עליו אמו, אחיו עוד זרק לעברו אזהרה אחרונה שלא היה צורך בה.
  • אם אתה רוצה לשמור את אבריך שלמים, תראה שלא אתפוס אותך משחק ברחוב.

-תיפח רוחך! חמור!

זרק שליימו לעבר אחיו ורץ כל עוד נפשו בו.

בחודש אדר נוהגים יהודי המללאח לנסות את מזלם. כל החנויות מתמלאות ממתקים ומי שאין לו חנות, מעמיד שולחנות באמצע הרחוב, ממלאם סחורה מפתָה ומושכת עין וכולם מהמרים ומשחקים במשחקי מזל. תאמר: וכי אפשר לנסות את המזל? אלא מאי? באותו חודש באים יהודים בדברים בינם לבין עצמם ואומרים בהאי לישנא: ״שמע נא יא מזל! בימים נוראים שעברו, חזרתי בתשובה. נזהרתי במצווה קלה כבחמורה. נהגתי בצניעות, בענווה ובדרך־ארץ מאז ועד עתה! ולמרות זאת, שכנת בסלע כל השנה רחמנא לצלן ולא נתת לי פרנסה! ועכשיו חדל לך מאכזריות זו! צא מהסלע בו נדבקת כמאמר הכתוב: ונפשו קשורה בנפשו והיה קצת רך וחמים וכל צרכיך עלי ועל ראשי! לא יחסר לך כלום! בשר אאכיל אותך עד שיצא לך מהאף. גם תרנגולת לא תחסר, טעם גן־עדן, יין שכר מהמובחר אשקה אותך ועוד, אבל שמור על התנאי! ראה הזהרתיך! שלא תגרום לי ולך טרדות, צרות וימים אפלים מלאי עוני ודיכאון כל השנה!״. אלה דברים של יישוב הדעת כמאמר הכתוב: ״דברי חכמים בנחת נשמעים״. במקל נועם, בלי רוגז חלילה, אלא בשובה ונחת. אבל ישנם גם חמי מזג שאינם שולטים על קור רוחם. ההתמרמרות על כשלונם במשך השנה הצטברה בהם, פורצת מגרונם בלב עצוב ובנפש מרה והם פונים למזלם בלשון נמרצת, שאינה משתמעת לשתי פנים: ״הא! מזל! יא בן לכלב! אתה שומע ? או עודך נוחר בביב השופכין שלך? פתח אוזניך המזוהמות! הפעם לא תימלט מידי! נין ונכד לכלבים רמי־יחס! כל הזמן התחננתי לפניך במתק שפתיים שתיטיב עמי דרכך הארורה ותתנער מתרדמתך העמוקה ולא שעית לי! לא ריחמת ולא הקשבת! עכשיו נבל בנבלים, אדבר אליך קשות, כיאות לעצלן נבזה שכמוך כמאמר הכתוב: ״עם עקש תתפתל — יקח האופל את אבי אביך! אתה לא שומע הא ? בבוץ וברפש אתה שרוי עד צווארך כל השנה! נקודת אור אחת לרפואה, לחמם את נפשי הקרה, לא הראית לי. קומה, התנער, מה לך נרדם! רק לזה החודש וחזור לביצתך המזוהמת, לא אפריע לך, שמעת? יותר לא אגיד לך כלום!״ כאלה הדברים וכיוצא בהם היו מדברים הבריות, כל אחד לפי רמתו, ונושאים ונותנים עם מזלם, כאילו חוזה הם כורתים ביניהם, כך וכך הם התנאים. גם ברהם, שכנו של שליימו, נהג כך. עליו אמרו הבריות: ״זה גבר! פרנסה מסלע הוא מוציא, מלא מרץ וחמה לאין שעור, ניסה ידו בכל, אלא שאין לו מזל לא עליכם! ועם מזל כשלו, לא יעזור מה שיעשה, לחינם הוא טורח״. בימים אלה, היה ברהם אוזר חלציו, מגרש את הייאוש שנדבק בו ואת העצבות ששכנה בקרבו, וקם שוב לנסות את מזלו. מוכר הוא שארית תכשיטיה של אשתו, לווה קצת כסף בריבית, ממלא חנותו בממתקים, עוגות וכל טוב ומתחיל לסובב את גלגל המזל, הוא גלגל ההימורים עם המספרים עליו. אלא שלא תמיד היה מצליח. פעמים היה יוצא נקי מהעסק ופעמים נוספו חובות והיה צריך לעבוד קשה כל השנה כדי לשלמם.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס עמוד 53

לחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה: הבנייתה של הזיקה לאירופה

מוסף פעמים 1

מסתבר כי הרה–היספניזציה של לשונם של חברי החונטה נבעה משיקול מעשי יותר מאשר ממגמה תרבותית. אולי משום כך השאיפה לרכישת שפה מודרנית לא פגעה באופן מובהק בשפתם המסורתית, ומאפיינים שלה רווחים בספר הפרוטוקולים. מן ההיבט הפונטי יש לציין את השימוש הנרחב בספר בהברה ז' ] ž[, שמקורה בספרדית הימי ביניימית. גם הצליל ג' ] ĵ[ נפוץ בספר, למשל במילה oĵ )אוג'(, שנהגית ונכתבת בספרדית המודרנית hoy . גם מן

ההיבט המורפולוגי ניכרים בספר מאפיינים של השפה המסורתית, למשל הטיות הפועל paguimos , שנכתב ונהגה בספרדית מודרנית pagamos , או בצורת הסובחונטיבו paguemos ; היעדר הדיפתונג המוכר בספרדית מודרנית [eu]צורת הפועל encontran במקום הצורה הקסטיליאנית המודרנית encuentran נוסף על כך קיימת התופעה של הוספת הברות או מקטעי מילה שלמים, למשל המילה המודרנית contigo נכתבה contingo , בתוספת 209.n

מנגד הושמטו הברות המקבלות ביטוי בספרדית המודרנית, למשל ניכרת נטייה לוותר על האותיות men במילית הסיומת הספרדית mente , והמילה probablete הופיעה במקום probablemente , ובדומה לכך המילה המודרנית principar נכתבה בספר לעתים pricipar , ללא האות n. תופעות אלו חוזרות פעמים רבות ועל כן אין לראות בהן טעויות כתיב.

במקרים רבים יש אי אחידות פונטית שבאה לידי ביטוי בחילופי הברות מודרניות וארכאיות. למשל בית כנסת כונה לרוב אזנוגה ) ežnoga (, אך לפעמים הופיעה המילה בצורה המלמדת על הגייה ספרדית מודרנית, אסנוגה esnoga שנעדר בה הצליל הפונטי ז ] 210.]ž במקרים אחרים הופיעה מילה בצורתה הלא–ספרדית המקבילה. כך למשל אותה מילה ממש, 'בית כנסת', וכן המילה הערבית ט'היר, שהופיעה גם בצורתה הספרדית, ;edicto real

לתופעה זו ביטויים רבים נוספים. 211 לעתים הוחלף המין הדקדוקי של מילה על פי ההבדלים בין החכיתיה לספרדית המודרנית. כך למשל ביידוע המילה el costumbre  (המנהג(, אשר צורתה הספרדית מודרנית נקבית ועל כן היא מיודעת בצירוף מילת יידוע נקבית, .la costumbre  דרוש עוד מחקר בלשני מעמיק של ביטויים שונים בספר, אך בכל זאת די בסקירה הקצרה של לשון הספר להבהיר את משמעות השינוי הלשוני המשתקף בו. הקושי לעמוד על דפוס סמנטי שאפיין את השימוש במילים ספרדיות בצורתן הארכאית לעומת השימוש במילים ספרדיות מודרניות, מלמד כי לא הייתה בתודעתם של אנשי החונטה הפרדה חדה של מרחבים לשוניים.

צורות הגייה חכיתיות הופיעו גם בהקשר של מגע עם אירופה ויצירת קשר עם מנגנוניה, וצורות ספרדיות מודרניות הופיעו בהקשרים קהילתיים מקומיים. הספר מעיד על תקופת מעבר מבחינה לשונית, תקופה שצורות מודרניות

וקדומות רווחו בה אלה לצד אלה. ויש לציין שוב לעומת זאת את ההבחנה בין הרכיבים העבריים, אשר שימשו בעיקר כמונחים דתיים, ובין מילים ספרדיות. בספר הפרוטוקולים, שהיה במהותו כלי מודרני שנוצר מתוך שאיפה לאמץ דפוסי לשון וארגון אירופיים, השימוש בלשון אירופית שהותאמה לנסיבות המקומיות נחשב דגם לשוני ראוי.

עם זאת תהליכי התמורה הלשונית המשתקפים בספר הפרוטוקולים היו שונים בתכלית מן הדיגלוסיה הטעונה מבחינה רגשית שהתפתחה מאוחר יותר, ושבמסגרתה ראו המתמערבים בחכיתיה שפת בית המאיימת על מעמדם החברתי בקהילה ומחוצה לה. החונטה שאבה מן השפה הזרה כדי להגדיר מחדש את מעמדה כיעילה ותכליתית, ולא מתוך התנכרות לתרבות המקומית. דווקא בספר הפרוטוקולים, שהציב את שפות אירופה כסמל לקדמה, נעשה המעבר הלשוני ללא מתח חברתי–לשוני או תרבותי נראה לעין, ואף לא התנהל לפי חלוקה נוקשה למרחבי דיבור מסורתיים מול מודרניים כבמאה הבאה.

 

למען עתיד טוב יותר: בריאות, חינוך והגירה

דפוס התמורה הלשונית הוא כמובן דוגמה אחת למשמעות הנהירה אחר ההיצע האירופי. הנוף העירוני המשתנה השפיע מאוד על עיצוב תפיסת אורח החיים העירוני בקרב עיליות מקומיות, יהודיות כמוסלמיות ונוצריות. מועצות

עירוניות חדשות קמו בעיר במטרה להשליט סדר באורח החיים הישן, שנתפס בשיח החדש ככאוטי, ובמסגרת זו השיח על היגיינה, ליתר דיוק על היעדר תנאים סניטריים, מילא תפקיד חשוב בשינוי נופה של העיר.

בעריה המודרניות של מרוקו ובמיוחד בטנג'יר הלכה והתגבשה בקרב מעמד הביניים המתהווה זהות עירונית חדשה. לצד פעילותן למודרניזציה במנגנוני השליטה ביקשו עיליות מוסלמיות מקומיות לשמר ערכים ישנים ולהתאימם לאורח החיים החדש בעיר. במסגרת זו וכחלק מהבניית זהות מרוקנית מודרנית צץ מעת לעת שיח ג'האדי פרוטו–לאומי שהציג את העיר כשבויה בידי צבאות אירופה ותרבותה וכמי שנגזר עליה להילחם על עצמאותה.

העילית היהודית הפרו–אירופית נטתה לבחון רעיונות מודרניזציה בעלי אופי אירופי מתוך גישה טעונה פחות. אמנם שיח ההיגיינה בצורתו הקולוניאלית המובהקת לא עלה בספר הפרוטוקולים, ולא תועדו בו אירועים בעלי משמעות

תברואתית כגון המגפות הגדולות של שלהי שנות השישים של המאה התשע עשרה. אך במסגרת השיח על חובתם העיליתנית של חברי החונטה כלפי בני הקהילה ובהשפעת הסביבה המשתנה יש בספר ביטויים לקבלת אחריות לבריאות גופם של חברי הקהילה ולשאיפה להקים מוסדות בריאות מודרניים.

בפרוטוקול הכינוס שהתקיים ב– 24 ביולי 1864 תוארו מאמצי החונטה לארגן את 'בית החולים' )כך במקור( היהודי בצורה יעילה יותר על ידי הקמת hospital חדש. ניסיונות של החונטה להטיל את מרותה על הקהילה על ידי שליטה במוסדות הבריאות הקהילתיים נזכרו מפעם לפעם בספר, אולם בפרוטוקול זה נחשף במלואו הדגם שאליו שאפו. לראשונה הופיעה בספר המילה הלועזית hospital , והשימוש בה שיקף ברמה הלשונית את מהות ההתייעלות המיוחלת. השאיפה הייתה להקים בית חולים יהודי–קהילתי מודרני בסגנון אירופי שיועסקו בו רופאים אירופים. פרנס בית החולים פנה אל הקונסול הבריטי בטנג'יר תומס ריד ) Reade ( וביקש שיפעיל את השפעתו הפוליטית על הסלטאן להקצות שטח להקמת בית חולים יהודי בעיר. בית החולים היהודי המודרני הראשון בעיר פעל בצו הסלטאן, שהוצא לאחר התערבות מעצמות אירופה, לבקשתם של חברי החונטה. אירוע זה העצים כמובן את תפיסתה העיליתנית של החונטה והיה תמריץ לשיח הפרו–מודרני שלה.

במקביל להקמת בית החולים דנה החונטה בתקנון החדש אשר יקנה למוסד זה רשמיות וחיוניות. היא החליטה לפנות במכתב רשמי אל הרופא הצרפתי בעיר ולבקשו לעבוד בבית החולים. מאחר שלבית החולים עדיין לא היו הכנסות

משלו כדי לשלם לרופא חיצוני )נקבע כי הפעלת בית החולים תמומן מהכנסות בית המרקחת שיוקם לצדו, ושימכור לציבור תרופות(, התבקש הרופא הצרפתי לטפל בחולים העניים ללא תשלום. חברי החונטה ציינו כי אם הרופא הצרפתי לא ייענה לבקשתם, נראה להם על סמך היכרותם עם הרופא הספרדי שהוא יסכים לקבל עליו את השליחות. על פי רוח הדברים נתפסה אירופה כישות פילנתרופית שניתן להיעזר בה – בממשלותיה, בנדבניה וברופאיה – לייעול מנגנוני הקהילה. מנגנוני השליטה ומוסדות השליטה האירופיים שצצו בעיר היו בעיני החונטה דגם ראוי לאימוץ בבואם לארגן מחדש את הנהגת הקהילה. הם היו בעלי יזָמה ואף לא נמנעו מלהפעיל את קשריהם האישיים לטובת הקהילה היהודית בת חסותם.

מראשית ימיה של החונטה נשאו חבריה את עיניהם לרפורמה גם בתחום החינוך כדי לשפר את רמתו. לשם כך תיקנו תקנות לייעול תלמוד התורה, מוסד חינוך מסורתי, ומינו פקידים שיפקחו על שמירתן. בד בבד עם הארגון

מחדש של החינוך הדתי–המסורתי ביקשה החונטה להקים בעיר מערכת חינוך מודרנית, שמורים אירופים יְלמדו בה תכנים אירופיים. מן החודש הראשון לפעילותה ועד 1864 , שנת פתיחתו של בית הספר הראשון של כי"ח בעיר,

עסקה החונטה בגיוס כספים בקהילה ומחוצה לה לשם הוספת לימוד שפות אירופיות לתכנית הלימודים, וניהלה תכתובת ענפה כדי לקדם את הרעיון. החונטה אף התערבה בבחירת המורים שעתידים היו להישלח מאירופה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

לחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה: הבנייתה של הזיקה לאירופה

Agadir-Joseph Dadia

Agadir-Joseph-Dadia

Les Justes ne meurent jamais disent nos Sages dans Babli Bérakhot 18a. Cf. Babli Hullin 7b ; Babli Baba Mesi’a 85b. Le poète le rappelle dans le Psaume 112: 6 : « Non, jamais il ne chancelle/En mémoire étemelle sera le juste ». D. ieu vit que les tsadiqim étaient peu nombreux. Aussi il les implanta dans chaque génération, cf. Babli Yoma 38b. Un juste ne quitte ce monde que parce que D. ieu a mis déjà au monde un nouveau juste qui lui ressemble. Dans le Livre des Mystères du Roi Salomon, il est dit que le Saint, béni soit-Il, accorde aux Justes trois résidences : Néfech, Rouâh, Néchama, cf. Zohar Aharé Mot 70b. La néchama des Justes est la sainteté de la sainteté. Le Saint, béni soit-Il, se complait à la prière des Justes. Les grands saints héritent des mystères de la Loi et ils les révèlent aux autres hommes. A chaque génération, il n’y a jamais moins de trente-six justes qui reçoivent la Face de la Présence Divine, cf. Babli Sanhédrin 97b.

Au fil de ce texte, maman est là à chacune de mes pensées et de mes phrases. Maman me semble avoir été l’âme vivante au sein de la famille, le fil conducteur qui nous reliait solidement et solidairement les uns aux autres. Elle ne s’était jamais fâchée avec aucun membre de la famille. Il lui est arrivé de réprimander tel homme ou telle femme. En cela, elle ne faisait qu’appliquer une règle fondamentale de notre sainte Torah, Lévitique 19 : 17- 18 : « Tu n’auras pas dans ton cœur de haine pour ton frère. Tu dois réprimander ton compatriote et ainsi tu n’auras pas la charge d’un péché. Tu ne te vengeras pas et tu ne garderas pas de rancune envers les enfants de ton peuple. Tu aimeras ton prochain comme toi-même. Je suis Yahvé ». Cf. Michlé Chelomo Ben David/Proverbes de Salomon, fils de David, toi d’Israël, 27 :5-6.

Rahel, l’unique sœur de maman, de même son jeune frère David, habitaient Casablanca. Maman trouvait toujours l’occasion d’aller leur rendre visite. J’avais ainsi des nouvelles d’eux.

Rahel a suivi son mari Raphaël Assouline à Casablanca car ses affaires commerciales y avaient leur place. Leurs enfants étaient avec eux.

David partit à Casablanca avec son épouse Marie née Fédida, et leurs enfants, pour y exercer son métier de poissonnier au marché, à proximité du port de pêche. Il souhaitait vivre indépendamment de ses frères, lesquels, il faut le dire, n’appréciaient pas Marie pour des raisons qui les regardent. Maman tenait à ce que personne ne sache qu’elle partît à Casablanca voir Rahel et aussi David. C’était un secret entre maman et moi. Il y avait d’autres secrets que nous partagions tous les deux. Je ne dirais pas qu’il existât une certaine complicité entre maman et moi, le terme me paraissant inapproprié. L’amour profond, que maman avait pour moi et que j’avais pour elle, pourrait l’expliquer.

Ainsi, grâce à maman, j’ai pu connaître les membres de la famille, de même leurs proches et leurs amis. Je me rendais souvent en sa compagnie pour prendre des nouvelles de tel ou tel membre. Dans les rues du mellah de Marrakech que nous traversions, il nous est arrivé de rencontrer telle ou telle dame qu’elle connaissait et à laquelle elle me présentait. Ainsi, bien des années après j’ai pu faire la connaissance d’une dame d’une grande famille qui m’a appris que maman m’emmenait dans mon berceau chez elle, lorsqu’elle avait des courses à faire. Une autre fois elle m’a conduit chez une dame d’une grande famille pour me dire : « Voici la mère de ton chef scout ». Elle avait les portes ouvertes partout, venant elle-même d’une famille de grande réputation. Elle aimait surtout rendre visite à une grande dame de la famille, Rahel Attias, laquelle avait inculqué à maman comment être une bonne épouse et une bonne mère. Maman se maria alors qu’elle avait seize ans, selon les souhaits de ses frères, car il voyait en mon père un bon parti : un homme beau, grand et fort et qui avait les moyens pour entretenir sa famille. Maman, qui n’a jamais été a l’école parce que ses parents ne le voulaient pas, était une femme moderne : elle allait au cinéma et aimait la musique et les chants.

Rahel Attias habitait dans une grande maison à A’fïr, pas loin du domicile de ma grand-mère Messaouda. De la rue, il fallait prendre un escalier large et profond dont les marches menaient en bas dans un patio à ciel ouvert.

Dans un autre endroit du mellah, vers le fond de Derb Latana, il fallait descendre un petit escalier de cinq ou six marches pour être dans la synagogue de Rabbi Rahamim Abtan. Dans ce Derb, il y avait deux autres synagogues, au début de la rue.

Notre mellah à Marrakech se distinguait par une riche et complexe typologie des maisons d’habitation. La disposition des rues et l’architecture des maisons m’ont souvent interpellé. Je n’ai pas encore mis la main sur un document susceptible de m’éclairer sur le tracé des rues et l’édification des maisons, avec étage et sans étage. Les rues, les ruelles, les places et les placettes sont de divers types. L’essentiel était que nous nous sentions bien dans notre mellah. Il en est de même dans nos maisons. Chaque maison avait sa personnalité. Aucune maison ne ressemblait à une autre. La coexistence de différentes maisons dans le même secteur ne nous choquait pas. L’idée centrale qu’il faudrait retenir, c’est que notre mellah a été édifié en 1557 à l’ombre du Palais Royal, sur des anciennes écuries du Sultan. Cette conception d’un mellah à protéger a eu sa raison d’être. Les plans cartographiques qui existent sont évocateurs.

Les juifs autochtones et les castillanais ne s’entendaient pas et ils vivaient pratiquement séparés. Chaque communauté avait sa synagogue : les autochtones, slat Talmud Torah, et les castillanais, slat La’jama.

Je reste assez vague dans ce domaine, car j’ai déjà écrit des textes sur tout cela.

Le quartier dit Berrima appartenait aux Juifs. Mais il a été habité majoritairement par des arabo- musulmans, les Juifs n’ayant pas été assez nombreux pour résider à la fois au Mellah et à Berrima. Peu de familles juives ont habité à Berrima.

Le cimetière juif servait au départ de lieu où l’on plantait des légumes, en attendant le premier mort qui ne fut autre que Rabbi Hanania Cohen, notre Saint Patron.

Je ferme cette parenthèse historique car l’essentiel de cette monographie est de parler de la famille.

Parmi les voisins de Rahel Attias., il y avait un tailleur qui travaillait à son compte. Flanelle et Dormeuil gris anthracite étaient ses tissus préférés. Maman avait convenu avec lui de me faire un costume pour Pessah plus une veste croisée et un short assortis. J’étais au CM2 dans une école de l’Alliance Israélite Universelle, à Arset-el-Ma’ach, dont le directeur était Alfred Goldenberg. A cette époque, vers 1952/1953, nous ne portions pas encore de pantalon. Maman a convenu avec le tailleur de lui payer alf rials, mille riais, une somme raisonnable pour elle. J’ai arboré fièrement mon costume chic. Il était bien taillé et m’allait comme un gant. Maman était satisfaite du soin apporté par le tailleur à mon costume. C’était le travail d’un artisan et d’un professionnel qui maîtrisait son métier. Maman a été heureuse de le payer tout en le remerciant. Elle me disait qu’il méritait son salaire d’autant qu’il boitait à cause d’un défaut à son pied gauche. Il m’est arrivé d’aller à l’école avec ce costume comme l’on peut le voir sur une photo de classe dont l’instituteur était Roger Banon. Je ne portais sur cette photo que la veste. Le short était tombé en lambeaux peu de temps après sa confection. On eût dit que le costume a été confectionné dans du papier. En arabe, l’on disait hra, ce qui veut dire que le tissus a été effiloché, qu’il s’est effrité. Ce tissu se désagrégeait de lui-même en fines lamelles. Ce tissu s’émiettait par un mystérieux processus de décomposition.

Agadir-Joseph Dadia

שנאנים שאננים / ר' שלמה אבן גבירול (סימן שלמה קטן)-ביאור ד"ר אלי שפר

Asilah

שנאנים שאננים / ר' שלמה אבן גבירול (סימן שלמה קטן)

שִׁנְאַנִּים שַׁאֲנַנִּים כְּנִצּוֹצִים יִלְהָבוּ
לַהֲטֵיהֶם וּמַעֲטֵיהֶם כְּעֵין קָלָל יִצְהָבוּ
מוּל כִּסֵּא מִתְנַשֵּׂא בְּקוֹל רַעַשׁ יִרְהָבוּ
הֵן בְּמַחֲזֶה זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ אֵל יֶאֱהָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

לְךָ חַיּוֹת עִלִּיּוֹת בְּתַחְתִּית כֵּס הַנִּקְבָּע
וְאֶרְאֵלִים וְחַשְׁמַלִּים אֲזוּרֵי זִיו הַנִּצְבָּע
תְּהִלָּתְךָ וְהִלָּתְךָ יְהוֹדוּן מַחֲנוֹת אַרְבַּע
זֶה יַעְרִיץ וְזֶה יַמְרִיץ לְךָ זֶמֶר וְשִׁיר יַבַּע
בְּנֵי חַיִל יוֹם וְלַיִל בְּמִשְׁמְרוֹתָם נִצָּבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

מְכוֹן מִשְׁמָר הַנֶּאֱמָר בְּרֹאשׁ מַחֲנוֹת הֲמוֹנֶיךָ
הֲלֹא נִמְסַר בְּיַד הַשָּׂר מִיכָאֵל גְּאוֹנֶךָ
בְּמַרְכָּבוֹת לִרְבָבוֹת יַעֲמֹד עַל יְמִינֶךָ
וְיִקָּווּ וְיִלָּווּ דְּרֹש אַיֵּה מְעוֹנֶךָ
וְשָׁם סָגוֹד לְמוּל פַּרְגּוֹד לְךָ יִסְגְּדוּ וְיִקְרָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

הֲמוֹן מַחֲנֶה הַמִּשְׁנֶה עַל יֶרֶךְ שְׂמֹאל נִזְקָף
וְעַל צְבָאוֹ וּנְשִׂיאוֹ גַּבְרִיאֵל הַנִּשְׁקָף
בִּשְׂרָפִים לַאֲלָפִים בְּחֵיל כָּבֵד מְאֹד נִתְקָף
זֶה אֵיפֹה וְאֵלֶּה פֹה וְכִסֵּא קָדְשְׁךָ מֻקָּף
גְּזוּרֵי אֵשׁ אֲזוּרֵי אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ יִרְכָּבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

קוֹל יְצַפְצֵף וְשִׁיר יְרַצֵּף צְבָא מַחֲנֶה שְׁלִישִׁיָּה
וְנוּרִיאֵל שַׂר הָאֵל עוֹמֵד בָּם לְתַלְפִּיָּה
לְשַׁאֲטָתָם וְשַׁעֲטָתָם יְרוֹפֵף חוּג הָעֲלִיָּה
בְּקוֹל אַיֵּה מְקוֹם אֶהְיֶה יוֹצֵר רוּם וְתַחְתִּיָּה
רְאוֹת נֶאְדָּר הַנֶּהְדָּר יוֹם וָלֵיל יִתְאָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

טְכוּסֵי הוֹד לְךָ שָׂהוֹד בָּרְבִיעִית יָעִידוּ
וְאִמְרָתְךָ וְזִמְרָתְךָ עִם רְפָאֵל יַגִּידוּ
וְצִיץ מָעוֹז וְכֶתֶר עֹז לְךָ יִקְשְׁרוּ וְיַעֲנִידוּ
וְאַרְבַּעְתָּם שִׁיר וּמִכְתָּם יַתְמִידוּ וְיַצְמִידוּ
חִבַּרְתָּם וְגִבַּרְתָּם לְבַל יִיגְעוּ וְיִדְאָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

נִצוֹצִים נִקְבָּצִים לְךָ יַחַד יְרַנֵּנוּ
בְּעַד עֲמוּסִים הַחֲמוּסִים לְךָ קוֹלָם [לְעֻמָּתְךָ] יְחַנֵּנוּ
בְּאֵימָתְךָ וְיִרְאָתְךָ רַגְלֵיהֶם יְכוֹנֵנוּ
בְּקוֹל חָזָק כְּמוֹ בָזָק קְדֻשָּׁתְךָ יְשַׁנֵּנוּ
עֲנוֹת קָדוֹשׁ לְאֵל קָדוֹשׁ לְמוּל קָדוֹשׁ יֶעֱרָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

כללי מאת ד"ר אלי שפר …
באדיבותו ובהסכמתו המלאה

פיוט שנתקדש להאמר ביום הכיפורים ומשתייך לסוג "אופן"

בפיוט זה טבע רשב"ג את סגנונו המיוחד. היותו איש הגות וחכמה, לא מנעה ממנו מלטפל בחומר חריג ומיוחד במינו.

מעמד ההכתרה מהווה חוויה כבירה לקורא המתרשם ממראות וקולות. השאלה –"איה כבודו להעריצו" מהדהדת בין בתי השיר והיא עצמה תכלית עבודה. על ידי הכמיהה, דרישת האל והרצון להתקרב אל הנעלם מנסה המשורר להאדיר את גדולת האל*המלך, לשבחו ולהללו. השיר קצבי, בעל דינמיקה עצומה. הפזמון החוזר נותן תחושה של גלגל סובב בלא הפסק. אפקט זה הושג ע״י שימוש חכם בפיסוק מתאים לפסוק המקראי: ״הבו לה׳ בני אלים, הבו [לה׳ כבוד ועוז]״(תהילים כס, א). המילה ״הבו״ פותחת וסוגרת את הפיזמון החוזר ומתחרזת עם סופי המחרוזות (הבו, נצבו, ויקרבו, יתאבו, ידאבו, יערבו).

החריזה: בנוסף לחרוז של הפיזמון ״הבו״ (ראה לעיל), מתחרזים כל ארבעה בתים בכל מחרוזת. הבית הראשון כתוב בחרוז משובח. המשורר הוסיף חרוזים פנימיים בשני העמודים הראשונים של כל בית (שנאניס/שאננים; להטיהם/ מעטיהם וכו׳).

חתימה: שלמ״ה במחרוזת הראשונה. שלמ״ה קט״ן מראשי המחרוזות.

רבי יהודה הלוי…סילוק ליום הכיפורים-שלוש הממשלות

 

רבי יהודה הלוי

שלוש הממשלות – סילוק ליום הכיפורים 237

אֱלֹהִים אֶל מִי אַמְשִׁילֶךָ ? / וְאֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ

בַָּמָה אֲדַמֶּךָ ? / וְכָל דְּמוּת טֶבַע חוֹתָמֶךָ

גָּבַהְתָּ מִכָּל מֶרְכָּבָה / וְגָאִיתָ מִכָּל מַחֲשָׁבָה

דְּבַר מִי יְכַלְכֶּלְךָ / וְלָשׁוֹן מִי תְכִילֶךָ ?

5-הַיֵּשׁ לֵבָב יגורֶךָ / וְיֵשׁ עַיִן תשורֶךָ ?

 

וְאֶת מִי נוֹעַצְתָּ וַיְבִינֶךָ / וְלֹא נוֹצַר אֵל לְפָנֶיךָ ?

זֶה עוֹלָמְךָ יעידֶךָ / כִּי אֵין בִּלְעָדֶיךָ

חָכְמָתְךָ בְּכָל מְבֹאֶרֶת / וְאֶת חוֹתָמְךָ נִכֶּרֶת

טֶרֶם הָרִים יֻלְּדוּ / וְעַמּוּדֵי שָׁחַק עָמָדוּ

10-יָשַׁבְתָּ מוֹשַׁב אֱלֹהִים / וְאֵין עֲמָקִים ואין גְּבֹהִים

 

כִּלְכַּלְתָ הַכֹּל וְכֹל לֹא יְכַלְכְּלֶךָ / וּמָלֵאתָ הַכֹּל – וכֹל לֹא יְכִילֶך

לְבָבוֹת עָמְדוּ מִלִּדְרֹשׁ / וּלְשׁוֹנוֹת נִלְאוּ מִלִּפְרֹשׁ

מַחְשָׁבוֹת חֲכָמִים יִתְמָהוּ / וְרַעְיוֹנֵי מְהִירִים יִתְמַהְמָהוּ

" נוֹרָא תְּהִלּוֹת " נִקְרֵאתָ / וְעַל כָּל תְּהִלָּה נַעֲלֵיתָ

15-שַׂגִּיא כֹּחַ, אֵיךְ נִפְלֵאתָ / וְהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מָלֵאתָ

 

עָמֹק עָמֹק – מִי יִמְצָאֶנּוּ ? / וְרָחוֹק רָחוֹק – מִי יִרְאֶנּוּ ?

פָּעָלְךָ הֵם הַדְּרוּשִׁים / אַף אֱמוּנָתֶךָ בִּקְהַל קְדוֹשִׁים

צִדְקָתְךָ הִיא הַנִּשְׁמַעַת / וְתוֹרָתְךָ הִיא הַנּוֹדַעַת

קִרְבָתְךָ קְרוֹבָה לַשָׁבִים / וּרְחוֹקָה מְאוֹד מִן הַשּׁוֹבָבִים

20-רָאוּךָ הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת / וְלֹא נִצְרְכוּ לַמְּאוֹרוֹת

 

שְׁמָעוּךָ בְּאָזְנֵי רַעְיוֹנֵיהֶם / כִּי תֶחֱרַשְנָה אָזְנֵיהֶם

תָּמִיד קְדֻשָּׁתְךָ קוֹרְאוֹת. / קָדוֹש קָדוֹש קָדוֹש אֲדֹנָי צְבָאוֹת

יי צְבָאוֹת – שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ / יי אֶחָד – שֵׁם אֱלֹהוּתֶךָ

הֲמוֹן מַלְכוּתְךָ לֹא יְסֻפַּר וְלֹא יְדֻבַּר / וְאֶל אֱלֹהוּתְךָ שֵׁנִי לֹא יְחֻבַּר.

25-וְכַמָּה פָּנִים לַפָּנִים הַנּוֹרָאִים / וְכַמָּה אֲחוֹרִים לָאֲחוֹרִים הַנִּרְאִים

 

דִּגְלֵי מֶרְכָּבָה הֵקַמְתָּ לְעֵד וּלְאוֹת / כִּי הַדָּבָר מְאַת אֲדֹנָי צְבָאוֹת

הַכֹּל עֲבָדֶיךָ מְשָׁרְתֵי פָּנֶיךָ / גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי רְצוֹנְךָ

הֵם הַנַּעֲלָמִים מֵעֵינֵי בְּרוּאֶיךָ / הֵם הַנִּרְאִים לְעֵינֵי נְבִיאֶיךָ

לָהֶם יִקְרְאוּ רְחוֹקִים קְרוֹבִים / וּבְאֵין הֲלִיכָה רָצִים וְשָׁבִים

30-וַהֲלִיכוֹתָם הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכֵי בַּקֹּדֶשׁ / אֲדֹנָי בָּם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ

 

יְדַבְּרוּ – וְאָכֵן בְּרִשְׁיוֹנְךָ / וְיַעֲשׂוּ – וְאוּלָם בִּרְצוֹנְךָ

בְּזֹאת יֹאמְרוּ שׁוֹמְעֵי מִלֵּיהֶם / כִּי פִּיךָ הַמְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה וְחֵילֵיהֶם / וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם נוֹשְׂאֵי כְלֵיהֶם

שָׁכֵן אוֹר עוֹלָם עֲלֵיהֶם / וַיְהִי שָׁלוֹם בְּאָהֳלֵיהֶם

35-מַעְיַן חָכְמָה מֵאִתָּם יוֹצֵא / וּמְקוֹר חַיִּים עִמָּם יִמָּצֵא 

 

וְאֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת / וְאֵין חֶסְרוֹן וְאֵין מָוֶת

אַשְׁרֵי אִישׁ אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְעָרֵב / לְהַקְדִּישׁ בִּקְדֻשָּׁתָם בֹּקֶר וְעָרֵב

לִקְרֹא כְּדָוִד לִקְרַאת מַעֲרָכָיו / בָּרְכוּ אֲדֹנָי מַלְאָכָיו

הַמֶּמְשָׁלָה הַשֵּׁנִית צְבָא הַשָּׁמַיִם / וְחַיּוֹת מֶרְכָּבָה גַּבּוֹת מְלֵאוֹת עֵינַיִם

40-מַיְמִינִים וּמַשְׂמאלִים רָצִים וְשָׁבִים / עוֹמְדִים בָּרוּם עוֹלָם נִצָּבִים

 

וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם / וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִשְׁכִינָתְךָ מְגַמָּתָם

דִּגְלֵי רְבָבוֹת חֲיָלִים חֲיָלִים / כֻּלָּם תַּחְכְּמוֹנִים וְרַבֵּי פְּעָלִים

הָעוֹלִים אַחֲרֵיהֶם – שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ / אִישׁ אֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ

לָהֶם יִתְחַבְּרוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר / הַנְּתוּנִים לְמֶמְשָׁלוֹת רַבּוֹת וּלְמָאוֹר

 

45-אֲלֵיהֶם יִלָּווּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם / וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמַיִם

דּוֹרְשִׁים לַעֲבֹד עֲבוֹדַת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתוֹ

וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל וְלֹא מוֹקֵשׁ / וְאֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ

נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לְזֶה / וּמְקַבְּלִים רְשׁוּת זֶה מִזֶּה

יַחַד יָרֹנּוּ יִשְּׂאוּ קוֹלָם / בְּשֵׁם אֲדֹנָי אֵל עוֹלָם.

50-וְלָהֶם קָרָא הַמְּשׁוֹרֵר בְּמִקְרָאָיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל צְבָאָיו !

 

הַמֶּמְשָׁלָה הַשְּׁלִישִׁית וְחַיָּלֶיהָ / הָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר עָלֶיהָ

מִפְרְשֵׂי רוּחַ וְאֵשׁ וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם / וְהַיָּמִים וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם

תּוֹצְאוֹת אֵשׁ וּבָרָד וְשֶׁלֶג מֵאוֹצָרוֹ / וְרוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְּבָרוֹ

וּפַלְגֵי מַיִם בְּאִמְרָתוֹ הִתְפַּלְּגוּ / וְעַנְפֵי לְבָנוֹן בְּחָכְמָתוֹ הִשְׂתָּרְעוּ

55-דֶּשֶׁא לִזְרֹעַ וְעֵץ לִנְטֹעַ / וְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה לַבְּהֵמָה לִשְׂבֹּעַ

 

הִשְׁרִיץ דְּגֵי יָמִים וְתַנִינֵיהֶם / וּתְמוּנוֹת צִפֳּרֵי כָנָף לְמִינֵיהֶם

עֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן – וַתוֹצֵא הָאָרֶץ / בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אָרֶץ

לָתֵת הַכֹּל בְּיָּד אָדָם פְּקִידֶךָ / תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ

עֵקֶב תּוֹצִיא מֵחַלְצָיו מְלָכִים / מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וּמַחֲנֶה מַלְאָכִים

60-וּלְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשְׁךָ בְּרָאתָם / וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתְךָ קְרָאתָם

 

נִקְדַשְתָ בְּתוֹכָם וְנִכְבַדְתָ / וּמִפִּי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים עֹז יִסַּדְתָּ

יִתְגַּדֵּל עַל כָּל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתֶךָ / בְּפִי עוֹשֵׂי מְלַאכְתְךָ וּשְׁלוּחֵי מַלְאֲכוּתֶךָ

וּבְכֵן זִמֵּר נְעִים זְמִירוֹת לְעוֹשָׂיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל מַעֲשָׂיו " !

בָּרֲכוּ אֲדֹנָי בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אֵין קָדוֹשׁ כַּאֲדֹנָי, כִּי אֵין בִּלְתּו

65-יְשֻרוּן אֲשֶׁר יָקָר מִזּוֹלֵל הוֹצִיאוֹ / וַיַמְשֵהוּ מַיִם בְּיָד מֹשֶׁה נְבִיאוֹ

 

וַיּוֹרֵד כְּבוֹדוֹ לְמִקְדָּשׁ הֲדוֹמוֹ / וַיַעַל נְבִיאוֹ לְעַנֲנֵי מְרוֹמוֹ

מֶשֶׁךְ נְבוּאָה מָשַׁךְ לְיוֹדְעָיו / וְרוּחַ נְדִיבָה שָׁפַךְ עַל שׁוֹמְעָיו

הִדְרִיכםָ בְּסֵדֶר עֲבוֹדָתוֹ הַנְּכוֹנָה / לְדַמּוֹתָם לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה

כְּמוֹהֶם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַקְדִּישִׁים / וְתוֹדוֹת קְדֻשָּׁה מַקְרִיבִים וּמַגִּישִׁים

 

70- פָּנָיו מְכַפְּרִים וּמִתְכַּפְּרִים / וּתְהִלּוֹת אֲדֹנָי מְסַפְּרִים

וּמִתְעַטְּפִים כִּשְׂרָפִים וְאֶרְאֶלִּים / וְנִמְשָׁלִים לְתַרְשִׁישִׁים וְחַשְמַלִּים

רָצִים וְאָצִים וּמִתְקַבְּצִים / וְלַלֶּכֶת עִמְּךָ מִתְאַמְּצִים

יִרְאָה לוֹבְשִׁים וּמִתְבּוֹשְׁשִׁים / מִתְאוֹשְׁשִׁים לְעָבְדֵךְ וּמִתְקוֹשֲשִים

מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וְקִדֻּשָׁה מְשַׁלְּשִׁים / לְאֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים

 

ביאורים לשיר.

סילוק של קרובה לשחרית יום הכיפורים.— טורים קצרים בלי משקל החורזים זוגות זוגות. בשורות 1—22 חתום: א״ב: בשורות 23—74 חתום: יהודה הלוי בר שמואל, המודה לאדוניו המתודה על עוניו ביום  הכפורים.

בפיוט זה מתוארות שלוש רשויות "ממשלות" של עולם הבריאה. חלוקה כזאת אינה ידועה למקרא, ואף על פי כן מוצא המשורר לה סמוכין בסיומו של מזמור קג בתהילים, ועל כן משלב הוא את דבר המקרא באלה לסיומיהן של שלוש פסקות משירו ( 38, 50, 63, ).

סמוך לזמנו של יהודה הלוי נזכר עניין שלוש הממשלות בחיבורים עבריים שונים. אברהם אבן עזרא רומז אליו בפירושו על פסוקי התהלים הנ"ל ומרחיב עליו את הדיבור בפירושו על דניאל י, כא : " הוא העולם הראשון… וזה העולם אינו גוף והוא נקרא מראה כבוד השם העליון….והעולם השני שהוא התיכון שם נשמות צורות אמת בלא גופות גם נשמות בגופות…. והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע "

בספר הבהיר האנונימי, השייך גס כן למאה הי״ב, נאמר (סעיף פח): ״ובכללן שלשה חילות ושלש ממשלות. הממשלה הראשונה: אור ואור היום כל הימים, הממשלה השנית: חיות הקודש ואופנים וגלגלי המרכבה…״ (בהמשך לכאורה השמ­טה).

1- ואין – ואין לדמות אליך [אחר]

2- טבע חותמך – נטבעה על ידך. ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחר מהם דומה לחברו.

-3מכל מרכבה – שבעולם וגם מכסא כבודך. עיין כתר מלכות של גבירול שיר 108

5 – יגורך – יכילך : לכאורה מלשון " יגור " ואבן ג'אנאח מפרשו – יקבוץ

6- ואת מי-יש' מ, יד

8 –  ואות חותמך – עייל לעיל, שורה 2

9 – טרם – לפני בריאת הארץ והשמים.

10-ואין – ועדיין לא נבראו מישורים והרים

11-לא יכילך – אנו יודעים שהוא מקומו של העולם ואין עולמו מקומו

12-עמדו –  בר' כט, לה חדלו

16 – עמוק – קהלת

17 הדרושים – רק אותם אפשר לדרוש , וכך להכיר בעקיפין כי אתה יוצרם

קדושים – וגם אמונת החסידים בך משמשת עדות למציאותך

19 – לשבים – לחוזרים בתשובה

השובבים – החוטאים.

20-הנשמות הטהורות – המלאכים שרואים את האור העליון, את כבוד ה'

21-באזני רעיוניהם – שמיעה פנימית, מקביל לראייה פנימית.

22- קדוש – קדושת המלאכים

23- מלכותך – בהיותך מלך לצבאותיך

24- המון מלכותך – קהל המלאכים

לא ידובר – לא יתואר במלים.

25 – פנים – פני ה'

לאחורים הנוראים – כבוד ה', התגלותו הנראית ליחידי סגולה. ב "כזורי" וכבוד ה', הוא הדוף הדק ההולך אחרי חפץ ( רצון ) האלהים, המצטייר כפי שירצה להראות על הנביא, כפי הדעת הראשונה, אך עך הדעת השנייה יהיה כבו דה' כלל המלאכים והכלים הרוחניים, כסא ומרכבה ורקיע ואופנים וגלגלים….ושמא זאת הייתה בקשת משה באמרו " הראני נא את כבודך " ואמר לו " הן " על מנת שיזהר מראות הפנים אשר אין יכולת לאדם לראותם וכמו שאמר " וראית את אחורי ". והכבו דההוא, מה שיוכל לסבלו ראות הנביאים. ויש בעקבותיו מה שראותנו סובלת אותו, כמו הענן והאש האוכלת, ממה שהוא רגיל אצלנו.

26 – דגלי – דגלי מחנות המלאכים שמסביב למרכבה

27 – גבורי כוח – כינוי למלאכים

29 – רחוקים – מבני אדם סתם

קרובים – לנביאים

ובאין הליכה – תנועתם אינה מותנית בחוקי התנועה הרגילים

30-אדוני בם – ה' היה בקהלם בהר סיני בקודש, הוא הפעילם

-32שומעי מליהם – הנביאים

אליהם – את השומעים

-33 ראש – חילי המלאכים הללו נמצאים בראש הממשלה הראשונה, בעוד שהכוכבים השייכים לממשלה השנייה, אינם אלא נושאי כליהם.

34 -עליהם – על חיליהם

36 – ואין מוות – ב "כוזרי" והמלאך יש שהיה נברא לעתו מן הגופים היסודיים הדקים ויש שיהיה מן המלאכים הנצחיים

38 – מערכיו–  מערכותיו

39 – וחיות מרכבה – הנמנות כאן עם המלאכים פחותי הדרגה

מלאות עינים – כמתואר ביחזקאל א, יח

40 – ברום עולם – בשמים

41 ינשאו – כמתואר ביחזקאל א,כ

42 – תחכמונים – חכמים

43 – שואף – לשוב אל מקום בו זרחו אתמול

44 – הנתונים – על הכוכבים הוטל להאיר לארץ, אך יש להם תפקידים אחרים : הם משפיעים על מהלך החיים וממלאים בזה את רצון קונם. ב "כוזרי" וכי אנו דוחים שיש לעליונות מעשה בארציות, אך נודה כי המשכי ההויה וההפסד מחמת הגלגל ( המזלות ) אבל הצורות מאת מנהיגם ומולידם והשם אותם כלים להקמת כל אשר יחפוץ….

45 – שמי השמים – גלגל המזלות

והמים – כאן מכניס המשורר השקפה מקראית לתוך הקוסמולוגיה היוונית

46 – ממלאכתו – במלאו את תפקידו

48 – נותנים…ומקבלים – מלשון תפיל היוצר " וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש " וכו….

50 -משורר– דוד המלך

51-52 – הארץ – ארבעת היסודות שמהם מורכב העולם התחתון : עפר, רוח אש, מים

מפרשי – התפשטות

53 -מאוצרו – של הקב"ה

54 -התפלגו – ארבעת ראשי הנהר שיצאו מדן העדן

וענפי – הענפים של ארזי הלבנון, ונדרש גם על עצי עד

56 – ותמונות – וצורות

57 – ערוך – לערוך מזון לאדם

59 – עקב – כדי שבסוף

ממלכת הכהנים – עם ישראל

מלאכים – הנביאים שליחי ה' שקמו בישראל

61 – עוז יסדת – הגדלת את הודך

63 – נעים זמירות לעושיו – דוד המלך לאלהיו

65 – יקר מזולל – אשר אלהים העלהו משפלותו

מים – מים סוף

66 – הדומו – לבית מקדשו בירושלים

נביאו – את אליהו

67 – משך – שפע

רוח נדיבה – כאן רוח הקודש

68 – לדמותם – תפילת ישראל מקובלת לתפילת המלאכים, ולפעמים אף לתפילת צבא השמים.

69 – מקריבים – תפילות במקום קורבנות

71 – ומתעטפים – כלים ומשתוקקים לאל

ואראלים  וחשמלים, ושרפים וכרובים ואופנים – כתות מלאכים

73 – ומתבוששים – שמא לא יכבדוהו כראוי

מתאוששים – ואולם מחליפים כוח ומתאספים

74 – לאל נערץ – תהלים

רבי יהודה הלוי…סילוק ליום הכיפורים-שלוש הממשלות

מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 1/4

באדיבותו של מר סולי עזרן -המחבר ומספרן

De : Soly Azran <soly.azran@gmail.com
Date: mar. 22 sept. 2020 à 09:59
Subject: Safi 1/4

ב"ה

סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי.                                                                                               

מסיפורי משפחת עזרן רפאל-  פרק 1/4

"את חייבת לבוא לצלם!"

כבר חלק ניכר מיהודי העיר עזבו ועלו לארץ המובטחת. כעת כל מי שעוזב, זה מרצונו, בניגוד לפעמים קודמות שזה היה מכורח הזמן, עקב אירוע טראגי או איומים שונים ומשונים. נרשמו לנסיעה הזאת מרבית יהודי הקהילה  ונותר רק לתאם את זמן היציאה לכל קבוצת משפחות.

העיר כולה נכנסה לפעילות סודית של התארגנות לעלייה, כולל ידידנו המוסלמים שעזרו בהכנת ארגזים למטענים שייצאו איתנו את הארץ הזאת.

הארץ הזאת, שהיטיבה עימנו אלפי שנים, והגנה עלינו עד שהגענו הלום. לא עזבנו עם לב מלא שנאה והרגשה מעורבת בדאגה לעתיד בלתי ידוע. כן, עזבנו עם הרצון המושרש עמוק בליבנו של "לשנה הבאה בישראל", עם האמירה הזאת שהחזיקה אותנו מאז גלות טיטוס הרשע, שלקח את אבותינו ואף אותנו כעבדים, בשנות ה-70 לספירה לאורך צפון אפריקה, עד שהגיענו הנה, לארץ ברבריה דהיינו – מרוקו לשעבר. בסופו של דבר, קשה לעזוב אחרי 2000 שנה את מקום התיישבותך. לקום מחר בבוקר וללכת שבי אחרי כל קודמיך לארצנו האהובה והלא מוכרת. אך בנושא ארץ ישראל,חשובה התפיסה של חכמי מרוקו לגבי קדושתה, סגולותיה וחשיבות העלייה לארץ ישראל משום היותה מקום השכינה והגאולה הרוחנית.

כל אימת שפגשתי חבר יהודי בעיר, נושא אחד היה בפינו: איפה להשיג דבר מה, מי הולך להיות במסע, מה לקחת ומה להשאיר, מה עדיף על מה, איפה מתכוונים להתיישב בארצנו, ועוד אלפי שאלות מפשוטות ועד קיומיות לגמרי.

התקופה היא של סוף שנת הלימודים 1964,ואני בגמר בגרויות בעיר השכנה, השוכנת כ- 150 ק"מ צפונה ממקום הולדתי: מזאגאן, העיר אל-זדידה (אוכל לספר עליה בהזדמנות אחרת) כי בעירנו לא היה בית ספר לבגרויות ומי שסיים כיתה ט' חייב היה לעבור לערים שכנות ולגור בפנימיה למשך 3 שנים. לאחר מכן, חייב היה לעזוב את מרוקו למדינה אירופאית על מנת להשלים תואר אקדמי כלשהו.

אני, סולי הקטן, גדלתי על ברכי הציונות וחלום החזרה לארץ היה אצלי מעין נקמה על שהוריי החזירוני למרוקו כאשר שבו לכאן בשנת 1952. כן, הוריי לקחוני לישראל בשלהי שנת 1948, עברו את תקופת הקמת המדינה עד שנות הצנע והרעב בתקופת דב יוסף, שר הכלכלה של ישראל. קראו לו "מר אין לי", כי כל שר שביקש תקציב, הוא טען שאין לו. זו נקראה "תקופת דב יוסף".

הוריי לא יכלו להסתדר עם הצנע וחלוקת מזונות מתוקצבת, והיות שמרבית המשפחה נשארה מאחור במרוקו, כאשר חלקם אף היה תלוי כספית באבי רפאל ולכן ההחלטה לחזור למרוקו קיננה בליבם. את פרק התיישבותנו בארץ אביא בדף נפרד מפאת האורך והחשיבות הקרדינאלית שלו בחיי.

אני חוזר לסיום לימודיי. המצב הנתון היה שאחי ז'קי כבר עלה לארץ עם קבוצת סטודנטים ממרוקו ישירות לארץ. זו קבוצת ראשונה של סטודנטים עולים, מאורגנת בשם "עודד", אשר עלו ישירות לגור בירושלים. מאוחר יותר התבררה חשיבות האירוע בהשפעתו על אימי להסכים לעלייה לישראל.

כל השנה הקודמת אבי ואני ניסינו לשכנע את אימי להסכים שנירשם אצל הציונים, ושנלך אחרי כל קרובינו לשם. אימי סירבה לגמרי, אפילו לשמוע על כך.  היא נותרה עם הזיכרון המר של הניסיון הראשון, ולא רצתה לשוב לשם. כל כך פחדה מהרפתקה ציונית קשה ומאיימת. אז החלנו במסע פסיכולוגי כדי לשחרר אותה מההתנגדות לרעיון של ישראל. דיברתי איתה על העובדה שאחי, מחמד ליבה, הגיע ארצה וטוב לו, וכי התחיל כבר את לימודיו באוניברסיטת ירושלים המפורסמת.

דוד מוריס כהן ודודה-אחותה מדליין שזה עתה עלו לאשדוד, וקשרו קשרים אמיצים עימה, הפעילו עליה לחץ רגשי במכתביהם המלהיבים על ארצנו היפה. הם דיברו על געגועים חזקים ועל כך שידאגו לכל מחסורינו לכשנגיע ארצה. עדיין התנגדותה של אמא היתה חריפה, עד כדי כך שאבי איבד התקווה כי יום אחד שוב נעלה ונקיים את חזונו, הוא, למעשה, מעולם לא רצה לחזור למרוקו.

כל כך התייאשתי כי רציתי להצטרף לאחי, שהיה החבר הכי טוב שהיה לי מאז ומעולם. לבסוף, אמרתי לאמא שהיא לא תוכל לראות את ז'קי עוד לעולם אם לא נעלה לארץ! חזרתי על המשפט הזה כמה פעמים, בתקווה שימצא את דרכו לליבה. גם היא הייתה חלוקה בהחלטה האם לעלות לארץ ולחבור לג'קי. מבחינתה הדבר אמר כי שהיא עוזבת את ביתה, ראשל, שזה עתה נישאה וגרה בקזבלנקה. הסברתי לה מדוע ברור שעדיף ללכת אחרי אחי, כי אין חשש לראשל, משום שהיא אזרחית צרפתייה בזכות נשואיה עם סמי סולטן, שהיה נתין צרפתי מדורי דורות.

הגעגועים לז'קי החלו לעשות את דרכם במחשבותיה. היא ישבה וקיננה ימים כלילות איך הגיעה למצב בו היא צריכה לקחת החלטה גורלית כל כך לגבי משפחתה. רפאל אבי, ואני, הילד הגדול שנותר לידם, חיינו בתקווה והמשך חיינו תלוי במה שאמא תחליט, החלטה שמאחרת לבוא. עד שבוקר אחד קרה נס!

אמא העירה אותי, "קום בני. בוא וקח אותי לצלם".

חשבתי שאני מת. לא יכולתי לזוז. פתאום קפאתי במיטה. איך אני עושה? מה אני עושה? הייתי מטושטש לגמרי, עד שריח בא מהמטבח של המאכל האהוב עלי– כ'דוד זואנא   Le Pain Perdu  – שהחזיר אותי מיד למציאות. באותו הבוקר לא ידעתי איך תוך שניות הייתי לבוש, מצוחצח ומוכן ליציאה במהירות שיא.  לרגע נפל לי האסימון שגורלי וגורל כל משפחתי הולך להשתנות וכי חלק מסיפור חיינו מתחיל לקבל צורה חדשה.

באותו הבוקר, מצב רוחי היה בשיאו. ראשית, כי אני מלווה את אימי החוצה, ושנית, כי הנה מתחיל לו החלום הקסום ברגעים הללו ממש. כל הרעיון הציוני קפא כי רפאל לא יכל להכין הדרכון של אמא מבלי שיהיו לו תמונות דרכון שלה. הוא דאג להכין מסמך לכולנו, אך לא עבורה ועבור בני, אחינו הקטן בן ה- 3, שחייב היה להיות צמוד אליה בדרכונה. מעולם לא ראיתם בחור הולך כה גאה כשהוא מחזיק ביד אימו כמו ביום ההוא.

כל הדרך לצלם, הייתי מוכן לטאטא את הרחוב, להרחיק את הקבצנים שלא ירגיזו אותה, לחבק אותה שלא תמעד ולו רק שנגיע שלמים לצלם הערבי, איסמעיל, שחנותו לא הרחק מחנות אבי, רפאל. הגענו אליו. תודה לאל הוא היה במקום, יושב באפס מעשה. הוא קם בקפיצה בראותו את סול, אימי. "יום גדול זה, מאדאם סול. כבוד הוא לי בנוכחותך. מה ישמח את כבודה? וזה בדיוק מה שרציתי שיעשה – שיתחנף אליה די שלא תשנה את דעתה. תחת המתח של הרגע האחרון, אמרתי לו להכין מהר את המסך לצילום תמונות הדרכון, כי אני עתיד לחזור ולשבת אצלו עד הוצאת פיתוח התמונות. איסמעיל צילם אותה ויצאנו מהר כדי שיעשה את מלאכתו. ליוויתי את אימי חזרה הביתה.

כל הדרך לא הוצאתי הגה מפי. עד כדי כך שקעתי במחשבות על איך כל העסק הזה הולך להתגלגל ומאיפה להתחיל. חזרתי מיד לאיסמעיל, עם הילד הקטן, אחי, בני, לצילום נוסף, וכך למעשה הסתיים לו בוקר של קטעי צילום.

ישבתי אצל הצלם, וחיכיתי שהתמונות יוכנו. לקחתי אותן לאמא, לאשר אותן והיא נתנה את ברכתה להעבירם לרפאל, אבי, כדי שיכין את הדרכון המרוקאי הנכסף, לא לפני  שהשביעה אותו ואותי כי חובה עלינו לדרוש את עיר המגורים אשדוד לכשנגיע לארץ. באותו היום, הדרך לחנותו של רפאל נראתה לי כל כך ארוכה. השמש שמחה עבורי וזרחה לי באור של חודש אוגוסט בכל תפארתה. אבי הבין מיד,בראותו את ברק עיניי, כי משהו חשוב עתיד לבוא. בהיכנסי לחנות הוא עזב מיד את המספריים ובא לקראתי. בראותו את המעטפה של איסמעיל בידיי, קפץ עליי וחנק אותי מאושר. לאבי ולי היה לנו קשר עמוק עד שיכולנו להבין האחד את השני אף מבלי לדבר. שמחתו הייתה ללא גבול.הוא ביקש מיד מאל-עארבי, העוזר שלו, לדאוג לסגור את החנות וללכת לביתנו, כאשר הוא הלך ישירות לעיריית סאפי, לאיש האמון על הכנת התעודות, וכך, בתוך שבוע, דרכון אימי היה מוכן.

המשך בדף 3…..

שרשי משפחת פינטו- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

יוצאים ב'גאון'

באותו הזמן, בני משפחת 'גאון', כשאר היהודים הנאמנים לדרך אבותיהם, החליטו לעזוב את רום משרתם, את מעלתם וממונם ולהגר למדינות שכנות ורחוקות: למרוקו, לסוריה, לפורטוגל, לטורקיה, להולנד ולשאר מדינות אירופה.

תאריך הגירוש נקבע לתאריך ז' באב, הסמוך ליום המר והנמהר בו הורם הנזר והוסרה העטרה, ובו נכפלו צרות קשות לאבותינו, הלא הוא יום תשעה באב. וכך אותם ימי בין המיצרים, קיבלו תחושה קשה של גלות נוספת. ההרגשה ש"עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" נהיית מוחשית יותר ויותר. וכפי שהגדיר זאת רבינו האברבנאל במילותיו ההדורות (שם(: "

"וילכו בלא כח שלוש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד מכל מדינות המלך, אל אשר שמה הרוח ללכת, ילכו. ויצא מלכם לפניהם וה' בראשם… והנה צרה וחשכה ואפלה מנודה, ומצאום צרות רבות ורעות, השוד והשבר והרעב והדבר… וישארו מעט מהרבה… הן גווענו כולנו אבדנו, יהי שם ה' מבורך". עדות נוספת מצאנו בכתבי החסיד יעב"ץ בספרו אור חיים, וכך כתב: "גלות ספרד, היו בה קרוב לשלוש מאות אלף בעלי בתים עם הגולה אשר הוגלתה באי הנקרה שיזילי"א, והיינו לבז ולמשיסה, הא מננא קטלא חרבא, הא מננא בלעת ימא, הא מינא דמיתו במותנא ברעב ובצמא, בעירום ובחוסר כל, אנשי היחס והמעלה ירדו מכסאותם לשערים, עשירים ונכבדים שאלו לחם, פורש אין להם. ומי ימלל את כל תלאותינו אשר עברו עלינו משנת רנ"ב עד עתה".

בגלות פורטוגל רבים רבים מגולי ספרד, כמאה ושלושים אלף מספרם, העדיפו שלא להרחיק נדוד אלא למצוא מקלט זמני במדינה השכנה – פורטוגל. לבחירה זו, כך חשבו, עדיפות רבה, בפורטוגל יוכלו להמשיך לחיות כיהודים בגלוי, בו בזמן שהדרך להגיע לשם לצד השינוי באורח החיים יהיו מזעריים, השפות דומות, התרבויות כמעט זהות, כך חשבו רבים וכך פעלו. אמנם המקלט אופשר ליהודים אלו רק בתמורה לתשלום מס גולגולת גבוה. אך הללו חשבו כי בכך ימצאו מנוחה. אך גזירה יצאה מלפני ה' ולפיכך גם שם לא רחמו עליהם וגם שם לא מצאו מרגוע לכף רגליהם… באופן רשמי קיבלו הגולים אשרה למשך זמן קצוב של שמונה חודשים, ובמהלכם אלה שלא עמדו בתשלומי המסים, שהלכו ותפחו מיום ליום, הוכרחו ליטול שוב את מקל הנדודים למדינות ויבשות אחרות, או שנלקחו אחר כבוד לשמש כמשרתים ועבדים תמורת להצלתם. ובאותם ימים של תלאות ונידודים, כשההמונים צובאים על שערי פורטוגל, במצב של רעב וצמא מטולטלים ורמוסים, החלה מגיפה קשה נותנת את אותותיה בין הגולים, והממשלה הפורטוגזית החליטה כי על גולי ספרד לעזוב את ארצם באניות מיוחדות שסופקו להם על ידי הממשל. רבים מן הגולים מילאו את בקשת הממשל, ועלו לאניות כשפניהם מועדות למקום בלתי ידוע. כשמטרת ממשלת פורטוגל להשתמש בהם לעבדים ושפחות בקולניות שונות אותם כבשו באותם ימים. ברם, מחשש להידבקות במגיפה, יושבי אתם המקומות לא חפצו לתת מדרס כף רגל לפליטים, והאניות נותרו להטלטל בין משברי ים, משך שבועות  אחדים, בשבפרק זמן זה בעלי האניות מתיחסים בצורה משפילה ובוטה, לניצולים הדוויים הנמצאים בבטן ספינתם – את רכושם וכבודם הזלו, את נשיהם בניהם ובנותיהם לקחו לעבדים ושפחות. הנותרים ממסע זה הצליחו לאחר תלאות רבות להגיע למרוקו.

בפורטוגל – מגורשים בשנית

שארית הפליטה שנותרה בפורטוגל זכתה ליחס נוקשה ואכזרי מצד המלך יואן. מי שלא היה באפשרותו לשלם מס גולגולת נלקח לעבד בבית האצילים הפורטוגזים. חטיפת תינוקות ונשים הפכה לדבר שבשגרה, וחיי היהודים נהפכו לסיוט מתמשך, ביום אמרו מ׳ יתן ערב ולערב אמרו מ׳ יתן בוקר.

תקופה קצרה בלבד עמדה לרווחת היהודים בפורטוגל. היה זה לאחר מות המלך יואן, כאשר יורשו, המלך מנואל הראשון, עלה לשלטון ושחרר את כל הגולים המשועבדים. האינקוויזיציה הספרדית אשר ניסתה במשך זמן רב לנעוץ את צפרניה בפורטוגל השכנה, נתקלה בהתנגדות עיקשת, מצד המלך מנואל וליהודים היתה מעט רווחה.

כל זאת עד לשנת רנ״ז, אז התגלה גם המלך מנואל במלוא רשעותו ואכזריותו, עת נשא לאשה את איזבל הספרדית, אשר גם היא כאמה, מלכת ספרד, חפצה ברשעותה כי פורטוגל תהא נקיה מיהודים, ומנואל – עשה כרצונה.

בתחילה פקד פקודת גירוש על כל היהודים, בפקודה זו אשר יצאה בל׳ לחודש כסליו רנ׳׳ז, ניתן ליהודים זמן של עשרה הודשים לעזוב את פורטוגל. ברם לא עבר זמן רב והחלו גזירות קשות ניחתות על היהודים, ילדים נלקחו ממשפחתם [בתחילה רק עד גיל י״ד ולאחר מכן אף עד גיל כ׳] ואולצו ־להתנצר. כך שלא נותרה להורים רבים ברירה אם חפצים להתאחד עם בניהם אלא להישאר בפורטוגל ולהתנצר בעצמם – או לעזוב ולדעת שאת בניהם מן הסתם לא יראו יותר. מחזות קורעי לב נראו בכל רחבי המדינה, עת ילדים רכים מזרועות אימותיהן, ועוללים רכים נלקחו בכח הזרוע מאבות ממררים בבכי הזועקים לילדם ’שמע ישראל;

את כל זאת עשה מנואל הרשע, מחמת שהבין וידע שכלכלת מדינתו תלויה בחכמת היהודים, ולפיכך לא חפץ לגרשם, אלא להמיר דתם. אך בכך לא הסתפק בראותו שהיהודים מתמידים וממשיכים בהכנותיהם ליציאה מפורטוגל, והבינו כי מאום לא יעמוד לו כנגד עקירתם מהמדינה, גם לא לקיחת ילדיהם, המיר פקודת הגירוש בפקודת הטבלת היהודים כולם לנצרות, אך ליהודים לא גילה זאת. להם הובטח שאם יגיעו לנמל ליסבון יוכלו לעלות על ספינות וליסע לאן שיחפצו, אך בבואם אל הנמל, הוכרחו להתנצר ולטבול, אלו שסרבו נכלאו ועברו מסכת מצמררת של התעללויות, עינויים השפלות וייסורים, מעטים באמת הצליחו לצאת משם [כמה אלפים מתוך למעלה ממאה אלף יהודים שנותרו בפורטוהל באותו הזמן], מגורשים בעירום ובחוסר כל. אך רבים רבים נתפסו והוטבלו בכח לנצרות והפכו לאנוסים בעל כרחם.

כך על אף שרוב היהודים העדיפו את האפשרות הראשונה, בה יוצאים הם אמנם בעוני גשמי משווע, אך בהיותם גאים ביהדותם, הרי שאפשרות זו, לצאת מפורטוהל באניות – כמעט שלא היתה מציאותית מפני שהמלך, על אף הבטחת לא העמיד לרשותם אניות. בסופו של דבר, אותם יהודים עונו ברעב ובהטבלה לנצרות בעל כרחם.

עדות ר׳ אברהם סבע

בין אותם גדולי ישראל שעברו לפורטוגל מספרד מוצאים אנו את מרן ר׳ יוסף קארו זיע״א, בעל השו״ע, שהיה אז צעיר לימים.

כמו את הגאון המקובל, החכם השלם, רבי אברהם סבע זיע׳יא, מחבר ספר ׳"צרור המור"­ על חמשה חומשי תורה. אשר מספר בהקדמתו לספרו ״אשכול הכופר׳’ את אשר ארע בב' הגירושים הנוראים הללו:

״והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא.

אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופרשתי אותן. ואז חרה אף ה׳ בעמו בגירוש שני של פורטוגל ויצווה המלך לקחת את כל הספרים. והנחתי את כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא לליסבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוהל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעור׳ בעניין הדינים. ובהגיע׳ לליסבונה, באו אלי אנשים יהודיים ואמרו לי שהעבירו קול במחנה שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית אחד, וקראתי לו ״אלון בכות״, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני: פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי שלקחום בעל רוחם להמיר דתם, לפי שמיד השליכום בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לששה חודשים״.

שרשי משפחת פינטו- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד 22

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון

חכמי המערב בירושלים

חידוש הסמיכה בימינו

רבי רפאל אהרן תמך וסייע רבות בכל איחוד או התאגדות שיש בה תועלת להרמת קרן התורה. אולם כאשר ראה בעינו הבדולח ובחושיו החדים, שכנס זה או איחוד אחר יביא לידי מחלוקת, והנזק יהיה רב על התועלת, הוא התרחק מכל שיתוף פעולה ואף השפיע בדרכים שונות כדי לבטלו. כדוגמא לכך, כאשר הגה רבי אהרן מנדל בהרי׳ן ז״ל את חידוש הסמיכה בימינו רבי רפאל אהרן כתב לו והביע את התנגדותו הנמרצת לרעיון זה, ונימק את התנגדותו בטוב טעם ודעת, ואחד מנימוקיו היה ״כי בדורות לפנים היתה המניעה מסיבות התלויות ביראת שמים, והסיבות המונעות עתה הן מחסרונה״, וכך כותב רבי רפאל אהרן בלשונו הזהב והבהירה, שלמרות שדבריו נכתבו זה רבות בשנים טעמם לא פג והם מקבלים משנה תוקף בימינו:

״שלום וברכה וכל טוב יחדיו יאתיו לראש ידידי וחביבי, אישי כהן גדול הרה״ג המפורסם כקש״ת כמוה״ר אהרן מענדל הכהן בהר״ן, הי״ו.

קבלתי באהבה את הקול קורא הנוכחי, עם כתב בקשתו מעמדי, לשום עיני עליו ולהסכים על מבוקשו.

חיבת עין ימיני! הן מפה לאזן דיברתי עם כת״ר, ביום הגיד לי את הרעיון הנשגב הלזה, אשר התרוצץ בחביון עזו, לחדש ענין סמיכת הרבנות והדיינות בישראל, אחרי אשר ברעיון זה עצמו התלקחה מלחמה איומה ונוראה בדורות הראשונים בין רבני ירושלים ורבני צפת ת״ו, ולא צלחה לצאת לאור, ומעכ״ת נ״י מצא לו כי אותם הסיבות שהיו מונעים את הדבר, בדורנו חלפו למו. ואת לבי גליתי למעכ״ת שיחי׳, כי לפע״ד, הסיבות המונעות בדורנו זה את דבר הסמיכה הם יותר עבים מקורת בית הבד.

והסיבות המונעות את הדבר בדורות לפנים, הם כאפס וכאין מול המניעות העומדות למכשול בדורנו זה. ורק בזאת יבדלו, כי בדורות לפנים, היתה המניעה מסיבות תלויות ביראת שמים, והסיבות המונעות עתה— הן מחסרונה. ומדעתי לא זזתי עד ועד בכלל, ועם רוב הפצרותיו בי לתת ידי אל הענין, יכריחני לתאר על הכתב, את אשר נדברנו שנינו. ואם זה רצונו ולא רצוני, בטלתי רצוני מפני רצונו.

 

שמעני אדוני! הן ביחס עצמו של הענין, אין לכחד כי הוא רעיון קדוש ונקדש, נורא ונשגב הנהו. בו אחוזים וצמודים מטרת הדת, ובנין גדרי חומותיה. תפארת לאום ישראל, והוד והדר ישוה על אמונתו ותורתו. ואין צורך לעדויות והסכמות. ובפה מלא אמרתי אליו, כי הענין הוא נשגב וכביר מכוח אנושי. ואם ה׳ יעזרהו להוציא מחשבתו לפועל, וכבוד רבנינו וגאונינו מאורינו שבתפוצות הגולה יתנו יד אחד לכונן את רעיון הסמיכה על בסיס חזק ונכון, וככל אשר ערך לפניהם בהק״ק הנוכחי, אז אומרה לנפשי כי כבר אנחנו עומדים בדור הגאולה, או כי נושענו כבר, אם לא בחומר אכן ברוח.

הצעיר רפאל  אהרן ן' שמעון

 

מתרחק מן המחלוקת

לאחר פטירתו של הראשי׳ל הגאון יש״א ברכה זצ׳׳ל, פרצה בירושלים מחלוקת גדולה שנמשכה תקופה ארוכה בכיוונים שונים ובין כתות שונות, סביב בחירת חכם באשי וראש״ל במקומו. כל כת שאפה להמליך ולהכתיר את המועמד שלה, כך שהצדדים התגרו זה בזה ואף היו מלשינות ומסירה למלכות. דבר זה גרם לפירוד הלבבות ולמחלוקת נוראה, שלא הוסיפה כלל כבוד לשמה הטוב של ירושלים עיה״ק. כמו כן המחלקת ערערה את מעמדם של השותפים הנאורים בפולמוס.

בראשית שנת תרסי׳ז (1907), הציע הקאימקם אפנדי מקושטא כי הרבנים הדגולים, רבי אליהו חזן רבה של אלכסנדריה, ורבי רפאל אהרן בן שמעון רבה של מצרים, יבואו לירושלים כדי לתווך ולפשר בין הכתות השונות, ולנסות להשכין שלום במחנה העיברים.

תושבי ירושלים ונכבדיה אשר נלאו נשוא את בזיונה של ירושלים והכפשת שמה הטוב, בשל המחלוקת שהסעירה את העולם היהודי, קבלו את הבשורה בשמחה. הם ציפו בכליון נפש לבוא משלחת הרבנים הנ״ל, מתוך תקוה ואמונה שאכן הם יצליחו במשימתם הקדושה להביא שלום אמת, ותשקוט ירושלים ממלחמות ומריבות. כן צורף למשלחת הנ״ל הרב ד׳׳ר משה גאסטר רב קהלות הספרדים והפורטוגזים בלונדון.

ביום ראשון כ׳׳ח אייר, בבקר, נשלחה משלחת של רבנים ונכבדים לנמל יפו, כדי לערוך קבלת פנים ל״משלחת השלום״. על חברי המשלחת נמנו גם הרב גבריאל שבתי, הרב יעקב דאנון, הרב אברהם פינטו, מר חנניה גבריאל והבנקיר ואלירו.

ביום שלישי א׳ בסיון, לעת ערב, באו רבים מנכבדי וחכמי עדת הספרדים, המערבים והתימנים, לתחנת הרכבת בירושלים כדי לקבל את פני הגאון רבי אליהו חזן אשר בא בלוית אשתו הרבנית. הוא התקבל בכבוד מלכים. שני קואסים הלכו לפניו. הרבנים הנכבדים מקבלי פניו, הלכו לצדו, והמון רב אחריהם. רבי רפאל אהרן בן שמעון, לא יכול היה לבוא באניה אחת עם הרב חזן, והיה אמור להגיע לירושלים ביום חמישי ג' סיון. כך מתאר את הצפיה העתון ״השקפה׳׳ (שנה ח׳ גליון ס׳׳ד):

״ביום ג׳ סיון בא לעירנו כבוד הרה״ג המפורסם מוהר׳׳ר אהרן בן שמעון שליט״א חכם באשי בקהרה. לחג השבועות הזה זכתה ירושלים לבית דין גדול, שלשה רבנים ומפורסמים מלונדון, אלכסנדריה, וקהיר. בודאי בית דין הגדול הזה, שהמה אוהבים ורודפים אחר השלום, ישתדלו למען כבוד העיר ירושלים ולמען כבוד עמנו ויעשו קץ וסוף למחלקת בעדת הספרדים ויגמרו את כל הסכסוכים בשלום, ושלום על ישראל.

מי יתן ויעלה ביד הרבנים הגדולים אורחינו אלה יחד עם הרב הגדול ד׳׳ר גסטר מלונדון, לשים סוף וקץ למחלוקת והפרוד בירושלים ולהשיב השלום על מכונו, כאות נפש רוב העם הירושלמי. זכר עושי השלום האלה יהיה לתהלה ולתפארת בכל התבל בכלל ובירושלים בפרט, ושמם הטוב יכתב באותיות זהב בדברי ימי העדה הספרדית בירושלים בהשיבם לה את כבודה הראשון, אמן״.

אך, ניתן ללמוד מהפירסומים של אותן הימים כי רבי רפאל אהרן בן שמעון, בסופו של דבר לא הגיע לירושלים כלל. הרבנים רבי אליהו חזן והרב משה גאסטר, עשו מאמצים כבירים לקרב את הלבבות ולהשכין שלום בין היריבים אך לצערם משימתם לא הוכתרה בהצלחה והשלום המיוחל לא בא על כנו.

יש להניח, כי רבי רפאל אהרן בן שמעון נמנע מלהצטרף למשלחת הנ״ל, עקב הפרסומים הזדוניים של אוהבי ורודפי המחלוקת, בעלי ריב ומדון, שהטילו דופי וספקות ל״כשרותו״ של רבי רפאל אהרן, ובמצח נחושה נתנו טעם להתנגדותם להצטרפותו בכך שהוא ״איננו דתי״.

כן, סביר הדבר שרבי רפאל אהרן הבין כי לא תצמח ישועה ממשלחת זו, מאחר שבקיעים רבים ועמוקים שררו בין הכתות, ומן הנמנע הוא להשכין שלום ביניהם. אכן צדק רבי רפאל אהרן בחישוביו הנכונים, ולא הכניס ראשו בריב לא לו.

 

כבוד חכמים

בכל מקום בואו, דרש רבי רפאל אהרן בכבודם של תופשי התורה והרבנים יושבי כסאות למשפט שבאותו מקום. הוא נהג בהם כבוד רב למען יראו העם וינהגו בהם בכבוד הראוי.

כל תלמיד חכם שהגיע אל ביתו, קבלו בסבר פנים יפות מעל המשוער ונהג בו כבוד מלכים. הוא נהג לעמוד בפניהם לחבקם ולנשקם ונתן להם את מלוא העזרה הדרושה. כמו כן נהג להזמין לבית דינו, רבנים ותלמידי חכמים, כדי שישבו לפניו ויראו את סדרי בית־הדין, חיקור הדין, ודרך המשפט, הלכה למעשה, ולא אחת קיבל הוא את הערותיהם, ושתפם במעשה בית דין.

הגאון רבי עזרא עטייה זצ״ל ראש ישיבת פורת יוסף, אשר במלחמת העולם הראשונה שהה במצרים, נהג מדי פעם ללכת לבית הדין כדי להתרשם מסדרי בית הדין שהיו למופת, ולראות את חכמת המשפט בהם נהג רבי רפאל אהרן, על מנת להוציא דין לאשורו בעשיית צדק במשפט ובמישרים, על הדין על האמת ועל השלום.

פעם ישב רבי עזרא עטייה זצ״ל בבית דין, והיה נוכח בעת נתינת גט בין איש לאשתו, שערך רבי רפאל אהרן. הוא ראה כי הרב נטה באיזה פרט ממה שכתב בספרו ״נהר מצרים״. בענוה יתירה כדרכו בקודש פנה רבי עזרא לר׳ אהרן ואמר לו: ילמדנו רבינו, מדוע כב׳ שינה בפרט זה ממה שכתב בספרו?, רבי רפאל אהרן השיב: ״האמת והצדק עם מר, וטובה אני מחזיק לך על הערתך זו׳׳. מיד בא הדבר על תיקונו.

על גודל ההערכה שרחש הגר״א בן שמעון, כלפי רבי עזרא, תלמד העובדה הבאה, כאשר הגיע חכם עזרא לקהיר, והחל לדרוש, הודיעו לו שהרב הראשי, ר׳ רפאל אהרן בן שמעון, אסר על הדרשנים להשיב לשואלים בעניני הלכה, אלא על השואל לפנות לרב מוסמך, פעם אחת אחר הדרשה ניגש אליו יהודי קהירי, והציג בפניו בעיה, כמובן שחכם עזרא ידע על אתר את התשובה הנכונה, אלא שלא השיב, הוא הלך לביתו של הרב בן שמעון, הציג את הבעיה, ואמר מה היה בדעתו לענות, בבקשו הסכמה לדבריו, הרב בן שמעון התפלא מאד באומרו: לשם זה הגעת הנה בשבת מהלך חצי שעה? אני לא התכוונתי לאנשים כמוך, אתה יכול להורות הלכה ככל שתרצה, פחדתי משאר הדרשנים שהקשר שלהם עם ידיעת הלכה מקרי מאד, האנשים הללו חושבים שהם יודעים הכל, לכן הוצאתי הוראה שלא יענו הדרשנים ולא יפסקו, אך לך אני נותן רשות מכאן ולהבא יורה־יורה ידין־ידין, (ראה: מ. פאר, ״המורה״, מסכת חייו של רבי עזרא עטייה, עמי 78.

רבי רפאל אהרן, התריע מפני המגמה הפסולה של הסופרים וחוקרי דברי הימים שבאירופא, הנוהגים לכתוב דברי ימי הרבנים ללא תואר של כבוד ומזכירים את שמם כאחד מן ההמון. כך הוא כותב בהקדמה לספרו ״טוב מצרים״: ״ואשר אני אחשבה כי ידי המעתיקים האחרונים אשר באירופא… במעל הזה, שהסירו כל תואר רב או חכם ואפי׳ ר׳ בראשי־תיבות הסירו כלה מעל שמות הרבנים לקדושים אשר בארץ, וכתבו השמות מופשטים מכל תואר כבוד, ישמעאל הכהן, יצחק די וילנא, בנימין קאגיגי, וכיוצא. והמנהג הרע הזה שורר באירופא בדור האחרון הזה…, כי בכל ערי הספרד וטורקיא ומזרח ומערב וכו' יחשב זאת לזלזול ובזיון גדול מאין כמוהו, וזה בכלל המבזה את רבותיו, אכן המעתיקים קצרו נאשמו, ואהבת הקיצור עד גדר הזה נגע וקלון ארוך הוא. על זה נאמר ״קצר אפים יעשה אולת״, ודי בזה למי שיש לו לב להתרחק מדרך זו״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון

עמוד 209

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר