Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
Chapitre IV Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
Nes pour la plupart de la verve populaire, les proverbes ont de la saveur, de l,humour, de la couleur parfois de la cruaute mais toujours de la sagesse. Ils occupent une place privilegiee dans le parler des juifs du Maroc.Beaucoup d’entre eux sont communs aux juifs et aux musulmans. Les conversations du mellah sont souvent emaillees de dictons, adages et jeux de mots subtils, pour exprimer spontanement un sentiment ou pour donner du relief a une repartie, particulierement dans le discours feminin. II en existe pour toutes les situations et les circonstances de la vie sociale. Transmis oralement de generation en generation, ils constituent le grand livre de la sagesse populaire, commun aux juifs et aux musulmans.
Censes etre des conseils, des lecons de morale, des regies de savoir-vivre, ils se presentent generalement sous la forme de distiques reunis en deux parties distinctes par une rime souvent heureuse qui facilite leur memorisation. Ceux qui en sont depourvus sont des caiques d’inspiration frangaise en general. Exemples :
Di rqed t‘assa =Qui dort dine
Di sreq beda isreq zmel / Qui vole un oeuf peut voler un chameau ( caique de : Qui vole un oeuf vole un bceuf)
Fhal di ka i‘te j- johar l-d-djaj = comme celui qui nourrit les poules
avec des perles
( caique de :Donner des perles aux cochons)
Le proverbe judeo-marocain enonce en une formule lapidaire et elegante la lecon des siecles. II est le plus souvent cite a moitie. Cela suffit pour qu’il soit compris de l’interlocuteur. II est quelquefois annonce par une expression rituelle : Fhal di qalo =comme l’on dit.. Fhal di qalt el metla=comme dit le proverbe
Chaque proverbe meriterait a lui seul une interpretation, une mise en situation, pour en saisir le sens profond. Nous avons voulu seulement rappeler ceux qui sont le plus frequemment usites dans le parler arabe des juifs marocains, sans commentaire.
Au nombre de plusieurs centaines, utilises dans les actes ordinaires du discours, ils ont fait l’objet de nombreuses etudes .
Les lecteurs qui voudraient s’y plonger plus intimement pourront se referer aux inventaires etablis notamment par L. Brunot & E. Malka, Hanania Dahan, Joseph Toledano, Samuel Vanish etc…
II n’est done pas dans notre intention d’en faire une etude exhaustive, mais d’en citer un grand nombre correspondant a differents themes de la vie sociale : l’amitie, la sante, l’argent, la chance, l’amour, le travail, la justice, les femmes, l’hospitalite, la chance et la malchance, la richesse, la cupidite 1’education, les metiers, les voisins, la vieillesse, la vie, la mort, les defauts et les qualites (la paresse, l’endurance, l’avarice etc..). Pour beaucoup d’entre eux ils ont certainement leur equivalent dans d’autres cultures comme l’a si bien montre dans sa these sur les proverbes Mr Samuel Vanish (voir notel)
Lli ma sab kherf-makan /i‘mel f-el-lsan
S’il n’est pas dans ta maison rien que tu puisses offrir,
Dans tes paroles, au moins, puise a loisir, pour donner du bonheur et du plaisir .
Lli ma ‘ando kher f-kmamo /i‘amlo f-tarf Isano
Qui n’a pas de bien dans ses manches,
Qu’il en ait (au moins) au bout de sa langue.
El-klam l-ldid/ka ihell/l- biban d-el-hdid
Les paroles douces ouvrent meme les portes de fer
‘Ammer ma ‘na ma kherzt keddaba
Jamais proverbe n’a ete dementi
Kell ma‘na ka dzid ‘kel
Chaque proverbe rend plus sage
‘Ammer l-melh ma- idduwed
Jamais le sel ne se gate ( Bon sang ne saurait mentir)
S-seltan b-t-taz u-ka-ihtaz
Meme avec sa couronne un sultan a besoin des autres
Di ismo ma‘rof /ma ihtazflos-l-mesrof
Qui a un bon nom n’a pas besoin de bourse pour, au marche, faire ses courses
T‘allmo l-hazzama f-ras litama
Sur la tete des orphelins les coiffeurs se sont fait la main
As t‘abbi l-mot men-d-dar l-khalia
Que peut prendre la mort d’une maison en mine ?
Di ‘ando femmo / ma-yentlef
Qui bouche possede, ne peut se perdre
L-li ka-idfa‘ bla hsab /talito -/ bka u-ndab
Qui depense sans compter finira dans les pleurs et les lamentations
Hetta worda ma kherzet bla soka
II n’y a pas de rose sans epine
Mdarbat el-hbab /mell ‘atba l-bab
La facherie entre les amis ne dure que du seuil a la porte
L-li dhek / dhek m ‘ah / u-lli bka / bki m ‘ah.
Ris avec les rieurs et pleure avec les pleureurs
N-nqa ka-tzid f-la ‘mar
L’hygiene favorise la longevity
Ma iqde l- l-fta bas tefta /gher l-berd u s- sta
Pour que le navet soit tendre, il lui faut le froid et la pluie
Ida kan hbibek ‘sel/ma taklos kello
Si ton ami est de miel, ne le consomme pas tout entier
Di meksi b-dial-n-nas / ‘aryan
Qui s’habille avec les effets des autres est considere comme nu
l-qlil ka i‘aqqel/u-l-ktir ka ihabbel
Le peu assagit mais l’abondance fait perdre la tete
[1] Cf. Louis Brunot et Elie Malka, Textes judeo-arabes de Fes ; Hanania Dahan, Proverbes judeo-arabes marocains; Joseph Toledano, / ’Esprit du mellah ; Samuel Vanish, Proverbes judeo-arabes du Maroc (these de doctorat), Univ. Paris VIII
On peut se referer aussi aux ouvrages de Kebbaj Cherardi, Al amtal al maghribiya et Leila Massoudi, ‘Proverbes et dictons du Maroc ,Amtal wa aqwal maghribiya pour les proverbes propres a la medina .
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- יהודה שלמה חי אלקלעי
יהודה שלמה חי אלקלעי
נולד בשנת תקנ״ח בשאראיו בירת בושנא. נפטר בירושלים ד׳ תשרי תרל״ט. ראשית למודו היה בישיבות אשר בעיר מולדתו. כאחד ממוריו יצוין ר' אליעזר פאפו בע״ס ״פלא יועץ״. בעודו נער הובא ע״י קרוביו לירושלים ללמוד תורה ובה התחנך. בהיותו בן כ״ה, הוזמן לעיר זמלין הסמוכה לבלגרד כרב ומו״צ לעדת הספרדים. רושמי קורותיו יציגוהו כאחד מאלה המעטים אשד סללו דדך לרעיון הציוני, והכשירו את הלבבות לתנועה לאומית מדינית בישראל. הוא הראשון והיחיד בבני דורו שרעית תקומת עמו משפלותו שמש לו לתכן חיים, אף עבד בענין זה תכנית ברורה ושלמה. בימי שבתו בירושלים עמד קרוב למחיצתם של מקובלי העיר, ומאז החלו תוססות בו מחשבות על דבר שחרור עמו
. יכונה בצדק חלוץ הציונות המדינית בזמנו. הוא לא צמצם את הגשמת הרעיון במעשים קטנים אלא הלך בגדולות. בנסיעותיו השונות בערי אירופא, בגרה בו ההכרה שאפשר לעשות הרבה, בכדי להגיע אל המטרה. יתכן לומדר כי מעטים הם העסקנים הצבוריים בדור ההוא אשר הרבו לנוד ממדינה למדינה כמוהו, לשם הסברת הרעיון הנעלה שהיה לו הכבוד להיות נושאו. נלחם כל ימיו בחריפות מיותרת עם הרבנים הריפורמיים שבגרמניה, אלה שנהגו קלות ראש בנוסח התפלות המקובל, ושאפו להשמיט מתוכו את זכרון ירושלים, מלכות בית דוד וקבוץ גלויות. בשנת תרי״ב יצא למסע תעמולה אל מרכזי הטמיעה, ברלין, ליפסיה וכו'. בדרכו שהה ימים מספר בלונדון, ייסד שם חברה לישוב א״י בשם ״שלום ירושלים״ שלא נתקימה זמן רב. בשנת תרי״ט בקר באמשטרדם. בוינה, ברסלוי, פריז ועוד. נפגש ובא בקשר מכתבים עם סיר משה מונטיפיורי, אדולף כרימיה קרל נטר, בני בית רוטשילד, אלברט כהן ואחרים. לכלם באר ביד כשרונו הטובה עליו, את גודל תפקידם בתתית האומה. בכדי לעשות פומבי לדעותיו כתב כמה ספרים בעברית ובספרדית, שנדפסו תוך כדי נדודיו בארצות אירופה. אחדים יצאו במהדורות שונות ועשו בשעתם רשם רב באחד מספריו קובל ומתמרמר: ״כי נסך ה' עלינו רוח תרדמה. ובעונותינו אין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כלם ישנים באשר תרדמת ה' נפלה עליהם. ואפילו כשאנו דורשים בנחמות ויעודי הגאולה, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים הרי כל אחד מתאר לעצמו את הגאולה כאשר עולה דמיונו, איש כפתרון חלומו, ואין אתנו יודע עד מה״. מקיצי נרדמים עם. ב נראה הדבר, כי תלה תקוות רבות בחברת כי״ח, ויתשב ויאמין שביכלתה לתת מהלכים לרעיונו הנעלה ולעזר לממושו. בטוי לתקותו זו נתן במכתבו אל מו״ל ״התבצלת״ שנדפס עוד בהיותו בזמלין. ואלה דבריו שם: ״אנו חייבים להודות להלל ולשבח ולפאר את החברה ״כל ישראל חברים״ על כל הטוב אשר עשתה במוסד הישוב אצל יפו, ותפתח פתח כחודו של מחט ואבינו שבשמים ירחיבו עד שיהיה כפתחו של אולם״. חבצלת שנה א. כ״ח חשון תרל״א גליון ו. רוב שנותיו עברו עליו בגולה, ובשנת תרל״א עלה לא״י בכדי ללמוד מקרוב את שאלות ישובה.
אז בא לידי מסקנא, כי חברה מרכזית ארץ ישראלית אחת עם סניפים לה בכל העולם צריכה להוסד בא״י עצמה במקום המעשה. לתכלית זו הקהיל קהלות ביפו ובירושלים וידרוש ברבים בענין הנדון, ודבריו נתקבלו בהסכמה מצד רבים. בהתאם להצעתו, התאחדו בירושלים הספרדים והאשכנזים מכל הכוללים לסוגיהם ולפלגותיהם, ויסדו אגודה כללית בשם ״כל ישראל חברים לישוב א״י״, עם ועדים ארציים במרכזי היהודים בחו״ל. באספה המיסדת נבחר ועד בן שבעה חברים שכלם היו מנכבדי ירושלים וטובי עסקניה, ועליו הוטל התפקיד לנהל את כל עבודת התעמולה שהצטרכה להעשות בחו״ל
. במאמרו בנין ירושלים, כותב בין השאר: ״והסירותי את שמות הבעלים… ולא יזכרו עוד ספרדים ואשכנזים כי אם בשם ישראל יכונו, למען יתנהגו באהבה ובאחור. כנימוס הקיבוץ. והלאה: הסכימו ליםד את החברה בתנאי מפורש כי תכלית פעולתנו תהיה ישוב הארץ בעבור פרנסת העניים כי באמת תדאב נפש האיש הישראלי מצרת העניות הגדולה השוררת בירושלים. ואני עבד נרצע… הקדשתי כחי ומסרתי נפשי על קדושת שמו ועליתי אל המקום אשר בחר בו, ליסד פה ישוב ולכונן את בית חיינו.״ 2 ישוב הארץ לדעתו, הוא בית החולים הגדולהכולל, באשר יעלה ארוכה ומרפא לכל תתלואי בית ישראל, חולי אהבת ה׳ אהבת התורה ואהבת האחוה. ואם יש אנשים גדולים צדיקים וכו' המנדבים תרומות גדולות להקים בתי חולים, הכנסות אורחים, מושבי זקנים, מעונות יתומים ומוסדות צדקה, למה לא ירימו כעת את תרומתם לה' ליסד את בית החולים הגדול הכולל. מנחם ציון פרק ג. מבשר סוב סרק ד.
שבועות אחדים ישב הרב הנ״ל בירושלים ויאמץ ויעודד את הועד לקראת עבודתו העתידה. אף הוא עצמו יסד לו לשכת סופרים מיותרת, בה ערך המון מכתבים ומגלות בענין ישוב הארץ אל בעלי ההשפעה והיכלת הכספית מבני ישראל אשר בכל הארצות. זמן קצר אחר זה יצא את א״י בהיותו חדור אמון בעוזריו והכרה כי צעדיו הצליחו, ושעליו שומה מעתה להתמסר לארגון העבודה בגולה. ואולם הוא טעה בזה. אך יצא יצא מירושלים ולפתע עברה רוח אחרת במחנה. בעלי החלוקה לשבטיהם החלו מעוררים את הצבור למרד, ומפיצים שמועות כי כל ענין ישוב א״י אינו מכוון למטרה אחרת אלא בכדי לסתום את צנורות השפע של פרנסתם, וכי המשתדלים בדבר יניאו את לב העם מהרים את נדבותיו לטובת חו״ר אה״ק, וכתוצאה מזה כל אלה הנזונים מחלוקה עתידים לגוע ברעב. רבות אלו וכיוצא בהן השפיעו על האנשים באין הבדל עדה, ומקץ שבועות אחדים התפוררה החברה הנ״ל בירושלים, בטרם הספיקה לעשות דבר. עוד זאת. גם את מחולל הרעיון ונושאו, העסקן החרוץ והישר באדם לא נקו אנשי החלוקה מדפי, ויעלילו עליו כי עינו רק אל בצעו, ולפיהם כל חפצו הוא לנצל את כספי הקדשים אשרירים העם בתפוצותיו לטובת ישוב א״י, ויחד עם זה לטובתו ולהנאתו הוא.! ידיעות אלו דכאו את רוחו, ומאז לא מצא מרגוע בגולה. בשנת תרל״ג עזב את זימלין לחלוטין, ויעלה לירושלים על מנת להשתקע בה. במאמריו שפרסם בעת ההיא ב״המגיד״ כונן חצים כלפי יריביו ויודיע: כי כל הטובל עטו בדיו לכתב נגד חברת ישוב א״י כאילו טובלו בדם אדם, ולא של פרט רק בדם אומה שלמה״. למרות זקנותו המופלגת לא נרתע מהכנס בפולמוס חריף עם מנהלי הכוללים השונים בירושלים וינהל נגדם מלחמת דעות נמרצת עד יומו האחרון. נפטר ביום ד. תשרי תרל״ט.
צ י ו נ ו : וי להאי שופרא דבלי בארעא הרב המובהק כמו״ה יהודה אלקלעי זיל נלב״ע ד״ תשרי חרל״ט, וזה שמו יהודה שלמה חי אלקלעי ז״ל בעל ס׳ שמע ישראל, וס׳ שלום ירושלים ת״ו זמלין. — על ידו קבר אשתו שנלב״ע עשרה ימים אחריו. וזה נוסח הכתבת: האשה. הכבודה הרבנית אסתר אלקלעי נ״ע, אשת הרב יהודה שלמה חי ז״ל. נלב״ע יום י״ד תשרי תרל״ט.
מתוך ויקיפדיה: הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי (תקנ"ח, 1798 – ד' בתשרי תרל"ט, 1878) היה רב בסרביה, מבשר הציונות המעשית והמדינית הראשון, וחלוץ הציונות הפוליטית המודרנית. הקדיש את חייו להתיישבות בארץ ישראל, ולשם כך גיבש תוכנית מדינית להקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל, כ-50 שנים לפני בנימין זאב הרצל.
נולד לשלמה חי אלקלעי בסרייבו, שבבוסניה, אז תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, וחונך בחינוך דתי יהודי על ידי אביו. עלה ארצה בגיל 11. בגיל צעיר הוסמך לרבנות בירושלים, כתלמידו של רבי אליעזר פאפו, ה"פלא יועץ". בשנת 1825, בגיל 27 נשלח לשמש רב בזמון (בסרבית: Земун, בגרמנית זמלין), שהייתה עיירה בקרבת העיר בלגרד שבסרביה, ונשלטה באותה עת על ידי האימפריה האוסטרית.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– יהודה שלמה חי אלקלעי
Francine Kaufman -André Chouraqui et le Centenaire de l'AIU-Brit 30 Eté 2011
- b) La fascination d’Israël
Pourtant, l’ouvrage destiné à paraître en 1960, pour marquer le centenaire de l’Alliance, n’avance guère. Chouraqui est accaparé par mille tâches, mais surtout sa vie est en train de changer. La fascination qu’exerce sur lui l’État d’Israël, depuis la première visite qu’il y effectue en 1950, pour l’Alliance, se change en credo sioniste agissant. Dans un rapport qu’il adresse au Président Cassin le 20 novembre 1953, Chouraqui déplore l’attitude du Comité central qui semble disposé sinon à se retirer d’Israël, du moins à y restreindre considérablement son activité après des « reculs successifs » et une baisse constante des financements alloués aux écoles de l’Alliance dans le pays. Comme lui, écrit-il, l’Ambassadeur de France en Israël, Pierre Eugène Gilbert, est alors « persuadé que l’A.I.U doit être à l’avant-garde de la présence française en Israël. Il sait aussi que sans avoir un pied ferme en Israël, l’A.I.U sera condamnée à plus ou moins longue échéance dans le monde entier. Je pense que tout le monde est convaincu au Comité central que sa disparition représenterait une perte aussi regrettable d’un point de vue juif que français. » Durant son long séjour dans l’Israël de 1953, Chouraqui contribue à la mise sur pied de comités israéliens de l’Alliance, à Tel Aviv et à ‘Haïfa et à la préparation des premières assises de l’A.I.U à Jérusalem. Il propose qu’autour de l’axe central que représente Mikvé Israël, une école professionnelle soit construite à Jérusalem (projet de M. Eliachar) et qu’un lycée « digne de l’A.I.U soit construit à Tel Aviv, selon le vœu de l’ambassadeur Gilbert. Une école de sourds-muets et un renforcement des écoles existantes devraient par ailleurs faire barrage à l’élan des « missions chrétiennes qui comptent aujourd’hui ici 10 000 élèves scolarisés : pratiquement (si l’on excepte l’école de Haïfa et les petits lycées de Jérusalem et de Tel Aviv) les missions ont le monopole de la culture française dans ce pays. » Dans ce même rapport du 20 novembre 1953, Chouraqui réaffirme le souci du gouvernement israélien « de garder ici une place à la culture française » et la reconnaissance escomptée du gouvernement français ainsi que l’appui de ses services culturels que vaudrait à l’Alliance un effort réel pour moderniser ses établissements et y faire venir des professeurs qualifiés. On le voit, le délégué permanent sait jouer sur la corde sensible pour tenter de convaincre le Comité central de faire le choix d’un « renversement de politique » en faveur d’une présence accrue en Israël.
[Je tiens à remercier Annette Chouraqui (et sa fidèle collaboratrice, Sandra Serror) de m’avoir ouvert les archives d’André Chouraqui et d’avoir mis à ma disposition les documents (lettres et rapports) cités dans cet article. Sans l’apport de ces documents exceptionnels, je n’aurais pas pu mener à bien cette étude. J’invite d’autres chercheurs £ exploiter et tirer profit de cette masse de documents soigneusement classés et pour la plupart inédits, qui recouvrent plusieurs décennies où l’histoire personnelle d’André Chouraqui recoupe l’histoire d’Israël et du peuple juif.]
Il fait preuve d’un même talent d’avocat de la cause israélienne dans son rapport confidentiel du 18 novembre 1956, trois ans plus tard, à l’issue d’un long séjour dans le pays, dans le sillage de la Campagne du Sinaï : « Les derniers événements ont fait prendre conscience, à tous, du rôle que la France peut jouer dans l’avenir de l’État d’Israël. » Le rapport est consacré Mediterranee », ecrit-il plus tard dans une note confidentielle a Cassin (17 avril 1959). Ce centre pourrait « devenir un facteur actif de defense des grands interets moraux dont nous avons la charge », estime-t-il, mais il s’agit pour lui d’une initiative personnelle, a laquelle il se contente de vouloir associer 1’Alliance.
Andre Chouraqui, citoyen de Jerusalem
a)Un nouveau statut
L’installation definitive du delegue permanent de 1’Alliance en Israel exige une redefinition de son statut et de ses fonctions. Le 18 fevrier 1959, le Comite central se reunit a Paris, des rencontres ont lieu entre les dirigeants de l’Alliance, et les decisions prises sont clairement enoncees dans un document de trois pages signe de la main de Rene Cassin, date du 5 mai 1959 et intitule: «Instructions pour Monsieur Chouraqui ». Charge d’assurer la representation de l’Alliance en Israel sur le plan politique, Chouraqui pourra avoir recours aux services des bureaux locaux de l’Alliance (dont il coordonnera les activites) mais il relevera directement du Siege de Paris auquel il fera son rapport. Il continuera de diriger la collection Sinai', d’accomplir des missions annuelles a travers le monde en faveur de 1’Alliance et de rediger le volume du Centenaire. Mais la partie la plus frappante de ces instructions conceme l’action personnelle, ainsi definie :
- Independamment des activites ci-dessus, M. Andre Chouraqui se propose d’assumer la defense culturelle, economique et politique des Juifs originaires des pays ou l’Alliance a traditionnellement exerce ses activites. Il le fera sous sa responsabilite propre et selon ses options personnelles.
L’Alliance, soucieuse de ne pas s’immiscer dans la politique interieure de l’Etat d’Israel, ne sera engagee que pour les actions et dans la mesure ou elle aura ete prealablement consultee et aura decide d’assumer une responsabilite propre.
Ces instructions officielles sont completees par une lettre de Cassin a Chouraqui, datee du lendemain (6 mai 1959) qui montre bien que la claire distinction entre les activites personnelles et celles exercees en tant que representant de l’A.I.U. repond au voeu explicite de Chouraqui. Par ailleurs, precise Cassin, «j’ai egalement tenu a signaler tant dans vos activites en Israel qu’a Paris, votre role dans les affaires culturelles ou d’entente religieuse. » Conscient du « capital exceptionnel represente par vous » (ce sont les mots de Cassin), ces conditions particulieres sont assurees au sein de l’Alliance a un homme dont les options ne recouvrent deja plus tout a fait l’ideologie de !’association dont il redige l’histoire. Dans une lettre du 23 juillet 1959, Cassin ecrit d’ailleurs a Chouraqui : «je souhaite vous communiquer mes positions d’ensemble, semblables mais non identiques aux votres, les perspectives de l’Alliance etant vues de Paris par d’autres yeux. » C’est ainsi qu’il faut veiller a la « necessite de ne pas contrarier notre action en pays musulman par nos manifestations en Israel » si bien par exemple, que la plantation d’une foret de l’A.I.U. pour celebrer son Centenaire ne devrait pas se faire sur les terres du K.K.L., attaque dans les pays musulmans qui l’accusent d’une « appropriation du sol d’Israel soi- iisant vole aux musulmans, aux refugies surtout », mais « sur les terres de 'Alliance, notamment a Mikve et a Jerusalem si possible. »
Mais ce qui preoccupe surtout Cassin, a l’approche de 1’annee du Centenaire 11960) c’est de savoir comment Chouraqui compte terminer dans les temps la redaction du volume d’histoire auquel il s’est engage :
II faut qu’elle paraisse pour le 21 juin prochain, au moins les premiers exemplaires. Le General de Gaulle m’a promis cette semaine de s’associer a ce centenaire (puisque c’est lui qui en 1942 m’a mis dans les brancards). Ce sera plus qu’un haut patronage, mais probablement une presidence effective. L’eclat qui en rejaillira nous cree des devoirs » (lettre du 23/7/59, souligne par Cassin).
Francine Kaufman –André Chouraqui et le Centenaire de l'AIU-Brit 30 Eté 2011
Page 89
חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו
נג. הרה“ג אברהם דוד הורוויץ זצ“ל כתב בספרו קנין תורה בהלכה (ח“א סי‘ פח אות ב, ס“ק ז) וזו לשונו: ”ולעניות דעתי אין בזה כדי תפיסה דע‘ בשו“ת מהר“ם שיק או“ח סי‘ נ“א לעניין עניית ברוך הוא וברוך שמו על ברכת שופר דהביא שבבית מדרשו של מרן החת“ס היו עונין ולא מיחה בהם, וכן לענין ברוך הוא וברוך שמו בברכת שהחיינו דשופר כיון דשייך לשופר לא הוי הפסק“.
נד. כן כתב הרב חנניא בוגיד סעדון זצ“ל שהיה מנהג תוניס כן כפי שהובא בעלון אור תורה (תשרי תשל“ג, עמ‘ קעח) עיין שם.
נה. פדה את אברהם לגאון הרב אברהם מונסה זצ“ל (ח“ב ע‘ שג- דש) כתב וז“ל: ”וזכורני שראיתי למהר“ח פלאג‘י ולבנו רבי אברהם פלאג‘י זיע“א שכתבו שיש לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על מה שצריך לצאת י“ח, וברור לכולי עלמא אם ענה ב“ה וב“ש שיצא יד“ח חובה, וכל האומר שלא יצא וצריך לחזור (כי שמעתי מי שהורה כן) אינו אלא מן המתמיהים וגורם לברכות לבטלה, ע“כ הנח להם לישראל… אני על משמרתי אעמודה שהעונה ברוך הוא וברוך שמו אינו מן המתמיהין חס וחלילה, ויש לו על מי לסמוך. וכבר נפיק חורבא וברכות לבטלה. ומזקנים אתבונן בדור שלפנינו, שכל הקהל היו עונים ברוך הוא וברוך שמו על ברכות ההבדלה והיה מצוי אז מו“ר חו“ב וכו‘ דיין באותו הדור זיע“א ולא מיחה כלל, ע“כ הנח להם לישראל“.
נו. נהגו העם- לרבי דוד עובדיה זצוק“ל רבה של צ‘פרו ועוד, (הלכות ברכות סעיף יג) כתב כי כן הוא המנהג בכל המערב והסברא והמנהג הם עמודי הוראה שראוי לסמוך עליהם, עיין שם וישמח לבך.
נז. הראשל“צ מורנו הרב מרדכי אליהו זלה“ה כתב בספרו מאמר מרדכי )ח“א סי‘ ד‘) וז“ל: ”ושמעתי מהאדמו“ר רבי ישראל אביחצירא זיע“א שאמר בשם סבו האדמו“ר אביר יעקב זיע“א, שחייב לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות ששומע, גם כאלו שיוצא בהן ידי חובתו. ובספרו שערי תשובה הביא רמזים רבים לעניית ברוך הוא וברוך שמו. על כן אנו (כוונתו ז“ל לנוהגים כהבן איש חי זיע“א וקהילות קודש הבבליים) איננו עונים ברוך הוא וברוך שמו בברכה שיוצאים בה ידי חובה, אך מי שנוהג, יש לו גדולים לסמוך עליהם ולא הוי הפסק“ עכ“ל. הרי ברור מדבריו שיוצאי צפון אפריקה ואחרים, שנהגו לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן יד“ח, מנהגם מיוסד ובנוי על דברי
הפוסקים, וצריכים הם להמשיך במנהגם. ועוד אוסיף סיפור אחד ששמענו מהגר“מ אליהו זיע“א: סידנא בבא סאלי זיע“א (רבי ישראל אבוחצירא זצ“ל) הזמין את הגר“מ אליהו זלה“ה לערוך חופה וקידושין בחתונת ביתו, עם הרה“צ רבי דוד יהודיוף זצ“ל. לפני ברכות האירוסין הרב אליהו זצ“ל הזהיר את החתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, מכיוון שהוא מתכוון להוציאו ידי חובה בברכות אלו, כששמע כך סידנא בבא סאלי זצ“ל היכה במקלו על גבי הרצפה בחוזקה ואמר שהוא לא מוכן להשאר במקום שלא עונים ברוך הוא וברוך שמו כששומעים שם ה‘ (כי יש בזה חילול ה‘, לשמוע שם ה‘ ולא לקיים את הפסוק הבו גודל לאלהינו), וחשב בבא סאלי לעזוב את המקום, אך חכם אליהו זצ“ל ריצהו מיד ובקש מהחתן לומר ברוך הוא וברוך שמו, כפי המנהג.לאחר החופה שאל הגר“מ אליהו זצ“ל את רבי ישראל זיע“א מה מקור המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ורבי ישראל זיע“א ענהו שסבו מרן אביר יעקב זלה“ה כתב את זה באחד מספריו, הרב אליהו זצ“ל הקשה לשאול: ”והיכן כתב זאת?“, רבי ישראל זצ“ל ענהו ”חפש ומצא!“. לאחר כמה חיפושים שערך הרב אליהו זצ“ל הוא הצליח למצוא את המקור בספר שערי תשובה אופן כ“ג (ראה לעיל דעת מרן אביר יעקב זיע“א) ששם העלה שמי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו באיזו ברכה שכיוון לצאת בה צריך לעשות תשובה. בפגישה הבאה שנערכה בין שני הרבנים סיפר הרב אליהו זצ“ל לרבי ישראל זצ“ל שהוא מצא את המקור ועיין בדבריו של רבי יעקב זיע“א, בבא סאלי ע“ה שמח מאוד וברך את הרב אליהו: ”ברוך המשיב אבדה לבעליה“. (סיפור זה פורסם פעמים רבות וראיתיו בעלון קול צופיך של הגר“מ אליהו זצ“ל, ובספר דורש טוב לעמו, בעמ‘ 104 ועוד).
נח. גם יזכר לטוב הרה“ג דוד משאש זלה“ה רבה הראשי של פאריז (אויה לנו כי שקעה השמ“ש בצהריים, ואי על ארעא דישראל דחסרא גברא רבא, בעודנו עסוקים בכתיבת המאמר, התבשרנו על הסתלקותו הפתאומית מן העולם, עין במר תבכה, על צאת צדיק מן חיי העולם, פנה זיוו פנה הדרו של עולם, תנצב“ה), פרסם ברבים וחזר ושנה את דברי מו“ר אביו מרנא ע“ה, דחובה איכא לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, וכן נהגו אחריו רבים מבני קהילתו– יהדות צרפת בארץ ובחו“ל.
ויבדלו לחיים טובים ולשלום
נט. הרה“ג כמוהר“ר דוד חיים שלוש שליט“א (רבה של נתניה) כתב בשו“ת חמדה גנוזה (ח“ב סי‘ ו‘), ושם העלה טעמים נוספים וראיות חדשות ויצירתיות לענות ב“ה וב“ש גם כשיוצאים יד“ח, ואין זה חשיב הפסק כלל. וסיים בזה“ל: ”הסר ממנהג נכון וטוב של אבותיו פוגע בכבודם ועונשו גדול, ולכן אסור להורות לבטלו ולסור ממנהג אבותינו הקדושים שיסודם בהררי קדש, חכמי המערב המפורסמים בחכמתם, וביראתם הקודמת לחכמתם, ולהעבירם על מנהג אבותיהם ככתוב: אל תטוש תורת אמך“ ע“ש.
ס. הרה“ג כמוה“ר חיים שמעון פינטו שליט“א (רבה הראשי של אשדוד וקרית מלאכי) כתב בספרו נטפי חיים (בדרוש לפרשת בא עמ‘ קכ“ה) וזל“ה: מנהג אבותינו בקהילות מרוקו לענות ברוך הוא וברוך שמו בקול רם ובכוונה עמוקה גם באמצע ברכה הבאה להוציא אותם ידי חובה, ואם כי יש על כך ערעור בהלכה, והדברים ידועים, מ“מ כך היה מנהגם. זאת נהגו על פי הוראת גדולי הפוסקים במערב, אשר הורו להלכה שאין לחוש לכך, ואין בזה הפסק, וכך היה המנהג מדורי דורות. ובדורנו קמו כמה תלמידי חכמים, וכמו מצאו מציאה חדשה שלדעת רוב הפוסקים אין נכון לעשות כן, ולכך הולכים ומפרסמים בין המון העם לחדול ממנהגם. על כך אנו אומרים לאחינו יוצאי מרוקו: אל תשיתו לבכם לכך כלל וכלל! כי מנהגנו זה, מנהג אבות הוא, וקדושי המערב לדורותיהם נהגו כך, ובודאי משום שסברו להלכה, שאין באמירת ברוך הוא וברוך שמו הפסק בברכה. גם הם ידעו כי יש מחלוקת בכך, ואדרבה עלינו לתת שבח והודאה לשמו הגדול יתעלה לעד גם באמצע ברכה. לכן אין לנו לחוש לאותם המערערים, המזלזלים בנו וקוראים עלינו תגר, אלא עלינו לחוש ולהחמיר במקומות אחרים, בם יש מקום רחב יותר להחמיר, אם בזלזול תלמידי חכמים וכדומה, ולא במקום בו החמירו אבותינו מתוך יראת שמים ואהבת ה‘ שבערה בקרבם“, ע“כ לשונו הזכה.
באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו
חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל- כניסת הצרפתים
ויגזול את החנית מיד הצרפתי
הרב זאב הלפרין מלונדון
במרוצת השנים העמיד מקרבו ה׳צלאח׳ תלמידים שנעשו לתלמידי חכמים מופלגים בחכמה ובקדושה אך התנאים הגשמיים ששררו בו היו דלים. הלימוד נעשה באותו הסגנון ובאותם כלים כבימי קדם, זאת בשעה שהפיתויים והניסיונות של התרבות הצרפתית היו מלווים בכל שכלולי הטכנולוגיה. לחכמי מרוקו, שחשו בסכנה אל מול תקציבי העתק והיכולת הארגונית המשוכללת של האליאנס, חסרה אלטרנטיבה של ממש אותה יציעו להורים. צריך היה לשנס מתניים ולהקים מוסדות לימוד מאורגנים כדבעי שבהם יינתן חינוך יהודי בתנאים המעולים ביותר מבלי להתפשר על קוצו של יוד.
בשעת ערב מאוחרת, בח׳ בכסלו תרע״ב (1912), הופיע הרב זאב וולף הלפרין בשערי מקנס, הקהילה השמורה ביותר במרוקו שטרם נפגעה מרוח ההשכלה. הוא היה תלמיד חכם בעל שיעור קומה, יליד רוסיה שחי באותם הימים בלונדון. בנעוריו למד הרב הלפרין בישיבת וולוז׳ין. הוא הכיר היטב את שיטות הפעולה ההרסניות של המשכילים ואת הדרכים בהן הצליחו גדולי התורה בארצות ליטא ופולין להדוף אותם.
רבי זאב מצא אכסניה במעונו של יהודי מקומי, וכבר למחרת לאחר תפילת שחרית התחיל את סיורו במלאח על שלל סמטאותיו הרבות וי״ט בתי כנסיותיו. הוא תהה על קנקנם של בני המקום ובירר את זהותם של הרבנים ובעלי ההשפעה. ביום שבת קודש בחר להתפלל בבית הכנסת של הרב שלום עמאר, חמיו של רבינו. הרב עמאר כבר לא היה בין החיים ואת מקומו בהנהגת בית הכנסת תפס בנו, רבי מרדכי.
בתום התפילה הציג את עצמו הרב הלפרין בפני רבי מרדכי, וביקש ממנו כי יקהיל את תלמידי החכמים הצעירים שבעיר אל בית הכנסת בשעות אחר הצהריים. בשעה היעודה התקבצו הצורבים הצעירים כאשר בין הבאים היו רבינו ורעיו רבי יוסף משאש, רבי יצחק סבאג ועוד. הרב הלפרין הציג בפניהם את תוכניתו: להעתיק למקנס את מודל הקהילה החרדית, כאשר רק היא מסוגלת לחסום את השפעת ההשכלה.
הרב הלפרין ביקש להתחיל בהקמת כולל אברכים ללימוד ש״ס ופוסקים בו ילמדו מבוקר עד ערב. היה זה הכולל הראשון במקנס שהוקם במתכונת הכוללים המוכרים בימינו. את ההשראה לכך שאב הרב הלפרין מהדוגמה שראה לנגד עיניו בוולוז׳ין המעטירה. הניסיון שנצבר במאבק נגד נגע ההשכלה ברוסיה לימד אותו שהצעד הראשון בבלימת הסחף הרוחני הוא הקמת מעוז של תלמידי חכמים שכל עתותיהם קודש ללימוד התורה ללא הפרעה חיצונית וטרדות פרנסה. רק מתוך מבצר תורה ניתן לצאת ולהשפיע לטובה על הצביון הרוחני של הקהילה כולה.
נאה דורש היה הרב הלפרין ונאה מקיים. כבר באותו שבוע נפתח ׳בית המדרש לרבנים׳ בשם 'בית א-ל ועץ חיים׳ בו התקבצו כעשרים אברכים מטובי למדני העיר. הללו קיבלו מלגה שבועית בסך חמשה פראנקים אותם אסף הרב הלפרין מקרב סוחרי העיר.
מתכונת הלימודים המקובלת עד אז במרוקו הייתה של ׳בית מדרש׳ ־ צורבים צעירים היו לומדים בעצמם בחברותא בבית הכנסת או בקבוצה קטנה שהסתופפה בצלו של אחד מתלמידי החכמים המופלגים בעיר. כדי לכלכל את עצמם היו האברכים צריכים למצוא פרנסה כ׳כלי קודש׳ או מלמדי דרדקי. את תכנית הלימוד קבעו הלומדים על דעת עצמם, ולעיתים צריך היה לשנותה מפאת עיסוקיו האחרים של הרב שעל פי רוב שימש במקביל גם כדיין, פוסק וכדומה.
הרב הלפרין ביקש לשוות למסגרת שלו מתכונת מגובשת, מאורגנת ושיטתית יותר. לשם כך קבע חוקים נוקשים שהיו בבחינת מהפיכה לימודית. הלומדים נתבעו לעמוד בהספק קבוע שיוביל אותם במהרה לבקיאות רחבה בש״ס ופוסקים. בשעות הבוקר למדו גפ״ת עם ראשונים ובשעות אחר הצהריים ׳ארבעה טורים׳ עם בית יוסף.
הלומדים נדרשו למשמעת עצמית גבוהה, הן בהגעתם הקבועה לסדרים והן בצורת הלימוד עצמה:
הלימוד בבקיאות יהיה בלי פלפול ובלי איבוד זמן על איזה קושיה ואיזה פירוש בדברי רש״י והתוספות. רק כל דבר הקשה אחר מעט עיון ישאר כמות שהוא לעיין בו כל אחד בביתו, ולא יאבד בו הזמן בישיבה. (מתוך תקנון הישיבה)
רבינו נמנה עם קבוצת האברכים הראשונה שלמדו בכולל החדש. במשך כשלוש שנים למד בבית היוצר הזה שבו התחשלה דמותו הרוחנית. לימים נוהג היה רבינו לומר כי היו אלו השנים הטובות והמאושרות ביותר בחייו. רבי יצחק סבאג שהיה חברותא של רבינו באותם הימים, סיפר כי בלימודם המשותף סיימו את הש״ס ארבע פעמים וכמה פעמים את השולחן ערוך…
רווחה כלכלית לא הייתה בביתו של רבינו באותם ימים. חמשת הפראנקים הספיקו אך בקושי לצרכי המחיה הבסיסיים. אולם גם באותם ימים לא שכח רבינו את עניי העיר. מדי יום ביומו הייתה הרבנית אופה שני ככרות לחם: האחד – להשביע את רעבון בני המשפחה, ואת השני חילקה לעניים.[ הנהגה זו נלמדה מתקנות עזרא(ב״ק פב ע״א) שתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהיה פת מצויה לעניים.]
אם הבנים – נשות מקנס מתגייסות למערכה
לאחר שהעמיד את ה׳כולל׳ על תילו, ניגש הרב הלפרין לשלב הבא בתכניתו: הקמת תלמוד תורה ברוח ישראל סבא שישמש תריס בפני השפעת בית הספר של ה׳אליאנס׳.
הרעיון היה מהפכני.
עד אז ה״מחדשים״ היחידים בתחום החינוך היו אנשי ה׳אליאנס; ואילו הנאמנים לדבר ה׳ לימדו בתנאים דחוקים. בעיני רוחו של הרב הלפרין הצטייר תלמוד תורה מסוג חדש שיהיה נאה ברוחניות והדור בגשמיות: יהיו בו כיתות מחולקות לפי גילאים, ורמה לימודית בהם ילמדו מלמדים יראי שמים בחדרים מרווחים מאווררים ומוארים כהלכה, המצוידים באביזרי הוראה חדישים כדוגמת לוח וגיר. בעיקרו של דבר, ביקש הרב הלפרין לכונן מערכת לימודים רשמית ומאורגנת שבה הלימודים יתנהלו תחת פיקוחם של אנשי חינוך מובחרים.
החזון היה מרנין לב ומרחיב דעת. אולם מנין יימצאו האמצעים הכספיים המופלגים הנחוצים כדי להוציא אותו לפועל? תחילה פנה הרב הלפרין לסוחרים ולגבירים האמידים, אך התקשה למצוא אצלם אוזן קשבת. הללו היו מרוצים מהתמיכה הנדיבה שהעניקו לכולל ולבית המדרש, ולא ראו צורך בהוספת סכומים מופלגים עבור תלמוד תורה מסוג שכמוהו לא ראו מעודם. צריך היה אפוא למצוא מאגר חדש של תורמים להקמת תלמוד תורה.
ואז התנוצץ במוחו של הרב הלפרין רעיון: כלום יש מי שדואג לעתידם הרוחני של ילדי החמד כמו האימהות המסורות? הלוא המה משכימות בטרם יעלה עמוד השחר לאפות פת עבור בני המשפחה, להכין את בגדיהם, לשלוח אותם ל׳צלאה׳ כשהם מסודרים ומאורגנים כהלכה. הן כבר בדור יציאת מצרים היו אלה הנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו אבותינו, ובכל עת צורך היו הנשים הראשונות לנדב את עדייהן ותכשיטיהן למען דברים שבקדושה. האימהות המסורות תדענה להעריך את החזון הגדול של הקמת תלמוד תורה חדש.
״שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך״.
מהאימהות המסורות תצמח הישועה!!
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– כניסת הצרפתים
סימן רמז-אוצר המכתבים חלק א'-רבי יוסף משאש זצוק"ל
הצפות במקנס בשנת 1917
רמז
אוצר המכתבים כרך א'
רבי יוסף משאש זצוק"ל
תשרי תרע״ח לפ״ק.
כי תעבור כמים אתך אני, ובנהרות לא ישטפוף, כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בף. ישעיה מ״ג פסוק ב׳.
חזון בן אמוץ, הלז׳, היה לי למשיב נפש, וירחיב עז בנפשי, לבלי חת, מזרם מים, ממטר סוחף, אשר נתך ארצה, ברעם וברעש נורא, ברחוב היהודים אשר בזאת המדינה מכנא״ס, יע״א. איך היה הדבר? הדבר היה:
בעשרים לירח האיתנים, ששי לחג האסיף, ביום השבת, בשנת חמשת אלפים ושש מאות ושבעים ושמנה [התרע״ח][1917] לבריאת עולם, אחרי תום משתה היום עם גרי ביתי בצל סוכת החג, בגיל וחדוה, מרוב אשישי ענבים אשר הגחנו אל פינו כזרם מים עבות, עד אשר עבשו פרודות תחת מגרפותיהם, כברכת ה' אשר השפיע לנו מאוצרו הטוב כגודל חסדיו, במלא חפנים עמל נטשתי את סוכתי, ובאתי בצל קורתי, לשקוט ולנוח על ערש יצועי, מגאות עשן יין ושכר אשר התאבכו בעורקי דמי, וירתיחוהו כסיר נפוח, והנה כמעט רגע אשר חתלתי גוי בשמיכה, ולטתי פני באדרתי, חבלי שינה עברו שמורות עיני, ויסחבו בידם חזיוני עצב וחדור,, מה הם החזיונות? החזיונות הם:
קול קורא שמעתי, מים! מים! מטר סוחף! מטר סוחף! כאוב מארץ, צלצל באזני קול הקריאה הלז, נטשתי השמיכה, השלכתי האדרת, על עמדי עמדתי, כברק רצתי, ברחוב העיר נצבתי, שואל! מה הקריאה? מי הקורא? אחד מהעומדים, קרץ בעיניו, הורה באצבעותיו, אלי לאמר, הבט ימין וראה, מבטן מי הקול קורא! הבטתי וארה, והנה איש נצב על שן סלע גבוה ותלול, מראהו מבעית כל חוזיו. התוכל לתארהו? יש לאל ידי! ה׳ אלהים נתן לי לשון למודים! השמיעני! הט אזנך!
האיש הלזה! חסון הוא כאלון בקומתו הנשאר, והרחבה. ראשו! ככדור בעל קרנות, שער צהוב אפף אותה, עליה חבוש כובע ארוך אדמדם, וראש לר כחדק, והיא כפורחת עלתה נצה, קווצת פתילי צמר אפור, נטושים בלי סדרים מכל עבר. משני צדעיו ירדו פיאות שתים כזנב הסוס, והמה מגוללות ממעל לאזניו. פניו שקערורות ירקרקות, והמה פתיחות נקודים וברודים. עיניו, צרות ומשוכות ומרוטות גבות. אפו! ארוך עקוב כגבשושית אדמה, מנחיריו נמצה מיץ צהוב נתעב ונאלח, בלול בעפרורית טוב״ק השואף בהם. על שפם! עשוי שני שבולי שער עבותים, נטויות אנה ואנה על לחייו. פיו פתוח כחמת, ורירו יורד על זקנו הצהוב והרחב, היורד על למדיו, והוא מסובך ומגואל באבק ועפר. שניו! הרוסות ונפולות. שפתותיו עבות וגסות. אזניו, גדולות ורחבות כאזני הפיל.
על גוו, לבוש מעיל צמר שחור, סרוח על הארץ מכל קצותיו, קרוע וטלוא, וכרות עד שתותיו, ממול פניו על בטנו הרחב והתלול, שעשה פימה עלי כסל, קבועים קרסי נחשת מרוטים בחול, מובאים בלולאות. אימרת כתנתו יוצאה ממול ערפו, על שפת פי מעילו, מלאה סחי ומאוס, והכנה רוחשת עליה, ברגליו הגסות, נתונות נעלות בלות ומטלאות. בידו האחת מטה זעם מעץ האטד מלא קשרים, מנופף אותו אנה ואנה, ועל גב בוהן ידו השנית, זרוי כשבולת, אבק טובא״ק, אשר הכין לשאוף תוך נחיריו הפתוחים כשני מזחילות, והאח בוערת לפניו, והוא קורא בגרון, את הקריאה, מים! מים! מטר סוחף! מטר סוחף! ומכל אפסים נשמע קול שאון ויללת אדם, ואני! בהביטי באיש הלזה, ובשמעי את ניב שפתיו, אשר עליהם שכן קצף, עם קול יללת האדם, רחפו עצמותי ממגור, ולשוני דבקה מלקוחי, ועצמי עששו, והמגור שם רגלי כבסד, ולא יכולתי לנתר בהם על הארץ לבא חדר בחדר, רק כרעתי על ברכי, ואפול על פני. ויהי בנפלי! והנה נגעה בי יד אדם, ואלי קורא, בני! בני! מה תשתוחחי ומה תהמי, קום לך למה זה אתה נופל על פניך? וכשמעי! נערתי חצני, ואקום ואתעודד, ואראה והנה נצב לימיני, איש מדה, שערות לבנות כצמר צחר אפפו ראשו וזקנו, פניו צחים וטהורים, ורוב ששונים וגילות שטים עליהם. לחייו, אדומים כשני וכאודם שושן הצומח על מבועי מים. עיניו, כעפעפי שחר מפיקים נגה, כל בדי גוו בריאים וטובים, שפתותיו שושנים נוטפות מור ואהלים, על ראשו צניף טהור כמעשה לבנת הספיר, עליו תלבושת נאוה צחה מחלב, ועל סביבה מעשה רוקם מפתיל תכלת. וכלו אומר כבוד. ביד ימינו, מקל תפארה מעץ אלמוג משוח בששר, וראש לו זהב שחוט, מחוקים עלת כרובים ותמורות. על רגליו נעלים חדשים מעשה ידי אומן, אשר על כמוהם שר המשורר במליצתו הנעלה [הראב״ע ז״ל].
אלו לכשם ציר בעת גישתו סנה, לא נאמר לו של אל תקרכ הלום:
ובראותי את האיש, כי נורא מאד מראהו, אחזתי שמורות עיני מהביט בנגה זיו פניו הבוער כאש פלדות, והוא שם יד ימינו על קדקדי, ויברכני ויאמר. כי תעבור במים אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך.
ועוד לא דממו שפתיו מברך, והנה שני ילדים מילדי השכנים נצים על סף הבית אשר הייתי שוכב בתוכה, וקול התאבקם וצעקת המנוצח המוכה והנשוך, צלצלו באזני, ויקיצוני מתרדמת שינתי, והחזון נפרץ.
רועד ונפעם קמתי, וצללי החזיונות והמראות, כברקים יצוא ושוב לנגד עיני, ולא ידעתי פשר דבר,
ועוד לא עברה הבהלה, והנה משרת בית התפלה עמד לנגדי, עת בא למנחת ערב, קרא, וכשמעי! קפצתי אל כיור המים, וארחץ בנקיון כפי ופני, ואלבוש את מדי, וארוץ עד בית התפלה. ואחר גמר מנחת ערב, לבי נחלק לפלגות, האחד, יעצני, לך עמי בא בחדריך, וסגור דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ורעיוני דוהים, לא ידעו מה זה זעם. והשני יעץ לאמר, טוב ללכת אל בית חמיך, שם תמצא אסיפת אנשים שמחי אל גיל וחדות מועד, שם ימצו ישתו אחת ושבע גביעי טיי עם לחמי תודה, מלאים שקדים, ועוד מזמרת הארץ מפרי העץ, גם לך יתנו חלק ככל היושבים, ויותר מהמה, ועוד תתעדן בדשן בשיחת הנאספים, זה ישא משלו על סוכתו ושכניו, וזה על חזן ושמש בית תפלתו, גם שיחת קדש לא מעט תשמע, על כפות תמרים ואחזת מרעיו, ועל נענועיו, ועל הקפותיו, ועל החג, וסוכתו, ושמחתו, ותבשיליו, ועל הארץ ומלאה, ותבל ויושבי בה, ועוד עצות שונות יעצוני כליותי, ואני נצב לעומתם, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא ידעתי אנה אפנה, ואך כרגע, כפרה סודרה נתקתי מוסרות מחשבות לבי, וכוננתי אשורי ובאתי אל משכני. ועד לא הציגה כף רגלי על סף ביתי, והנה השמים עטו כמעיל קדרות, בעבים כבדים ושחורים, אשר הציקו זועה ובלהות ואימות מות אף בלב היותר אמיץ לבו בגבורים, ומתוכם יוצא ברק נורא ואיום כמראה הלפידים, והוא מסבות מתהפך, פעם ילהב בזיו אדום כדם נפש, פעם פניו יחורו, וקול רעם ורעש חזק מאד, נשמע מכל עבר, אשר לא עמד לדממה, שעות אחדות, והגשם החל לרדת באון ושאון כנחל שוטף, ועמו התלכד ברד כבד, אשר גדלו כדוריו כזית רענן.
ובעת החלו הקולות והמטר, באתי חדר בחדר, ואת הדלת סגרתי אחרי בבריחי ברזל, ואחי ובית אבי אפפוני, והמה בוכים במר נפשם, זה צועק י״ג מדות, וזה מזמור יענך, וזה עקידת יצחק, וקול שאון הרעם והגשם אטמו את אזננו, אשר לא ישמע איש שפת רעהו, וקוי אש החזיזים לוהטים עד תוך החדר מבין מחברות לוחי השערים, ומחלוני שקופים אטומים אשר ממעל למשקוף, ומצהירים ומזהירים עלינו את החדר כאור חרם כי יהל, וזרזיפי המטר והברד מכים וחובטים על הדלתות כקנה רובה, ואני נפעם נדהם, פעם תתנחם נפשי מברכת האיש אשר ברך אותי בחזון, פעם יחרד ויתר לבי מזעקת ובכית אחי הסובבים אותי, החרט אשר היה בידי רטב מדמעות עיני הנוזלים כאגלי טל, ועיני צופיה לחסדי ה׳, כעבור שעות מה, השאונות החלו לדום, ותחתם שאון יללת אדם נשמע, חיש מהר פתחנו דלתות הבתים אני ושכני, וכלנו תוהים ורוהים למשמע אזננו, אחד מהשכנים ענה: התרהיב עז לצאת עמי החוצה לדעת מה זה ועל מה זה? כן השבתי! וחיש מהר יצאנו, ונבא עד רחוב העיר, והנה מרחוק לפאת צפון אשר משם נפתחה הרעה, ראינו שטים הנה והנה מאורי אור הפנסים כככבי שמים, רוץ מהר קראתי אל שכן ביתי! לא אוכל לרוץ ענה! מדוע? המקום מלא פחתים, ואור אין! עד לא תם נאם מפיו, והנה איש משכן נשקף בעד האשנב, ופתיל פשתה כהה הוציא ממשקע השמן אשר בנר, ויאר לנו את הלילה, צעדים אחדים צעדנו, והנה המבשרות צבא רב עוברים ושבים, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, וקול צוחת בת עמי, הקיף כצמיד פתיל את חלק הצפון מכל אפסיו, קול הוהו ונהי ויללה עם רעם זרם מים עבות גדלו מאד, כי הנהר העובר בקו צפון העיר, גאו למאד מימיו מגשם וממטר אשר הפיץ ענן בשצף קצף, ושטף ועבר על בתי החצרים הקרובים אליו, וחוזק המים הזדונים, בקע צורים אשר תחתם יעבור זעמו, ורצפות הבתים הסוככים עליו, הרגיז והרעיש, והכה אותם לרסיסים ובקיעים, ואבניהם ועפרם צללו אל תוכו, וחסמו לפניו את מסלת דרכו, וכאשר לא מצא נתיב להגיח בו, סג אחור שואג ונוהם כנהמת ים בשוא גליו, ויפלח ויבקע כל קיר ותקרה העומדים נגדו, ויצף על כל הבתים אשר בראש צפון העיר, עד אשר גברו המים באיזה בתים ממסד עד הטפחות, וכל אשר בהם בגדים וכלים ומצעות אבד בחמת כחו, כל כלי חרס וזכוכית כתת ושבר, המצעות המחלצות, והמעטפות והנטיפות, הרטיב והגאיל ברפש וטיט המתלכד עמו, עם קמחים ויינות ושמנים וסלתות ופחמים אשר שטף עמו, ועל פניו יחוגו וינועו גדים ועופות אשר הכינו לטבח לשמחת החג, יש אשר יצא מחנק נפשם, והנשארים לפליטה שטים במר רוחם, עם שברי חביות וצלוחיות, וכוסות ובקבוקים, ודוד וצלחת וקלחת.
וכל יושבי העיר נקהלו יחדו במקום ההפכה, זה בא לפצות ממים רבים אהוביו וקרוביו, וזה בא לחזות החזיון המדכא ומכאיב כל לב, וזה בא לעזור לאחיו האומללים, ויש שבא לגנוב כל אשר תמצא ידו מהשלל, ותהי מהומה גדולה ונוראה במקום ההוא, שאון גלי הנהר, עם קול המכים בכשיל וכלפות לעשות נתיב לאשד הנחל, עם קול יללת האדם, התלכדו יחד, ויהיו למהומה כבירה ואיומה, וגרי הבתים ההם עוברים גדודים גדודים, ומי הנהר מגיעים עד דלתי בטנם, ושלמותם רטובים ומגואלים ומקורעים, לחייהם נצרבו ממקור דמעה, והמה רצים כצאן אובדות, הנשים! על כתף נושאות הצאצאים והצפיעים, שלש וארבע עמוסים על שכם אשר, אחת, וקול בכייתם קורע סגור לב. והאנשים! יש נושא אביו הזקן, ויש אמו הזקנה, ויש סוחב שמיכות ומצעות ביתו אשר הציל, כעורות אלפים ר,נסחבים בבתי הטבח, ויש כנפות מעילם מלאים כלים מכלים שונים אשר מצאה ידם להציל, ואשר לא נמצא בביתו רץ כמשוגע ושואל על האשה וילדיה אנה נמלטו, וספרי בעלי בתים קרועים ורטובים מושלכים בחוצות, לב מי לא יקרע לגזרים, ועין מי לא תדמע דמע דם, בהביטה מעמד ומצב אחינו האומלל הנשברים והנדכאים, הנאנחים והנאנקים.
אך זאת נחמתנו, כי לא נפקד ממנו איש, וברחובות הגויים היתה מפולת עם שטף נהרות, ומתו אדם ובהמה הרבה, ומבני ישראל לא מת אחד, אלדים דיבר, בקצפי הכיתיך, וברצוני רחמתיד, הוא פלג לשטף תעלה, ודרך לחזיז קולות, ושמים נטהרו, וכוכבים זרחו נגהם, ותהי הרוחה, כל שוכני הבתים הלכו אצל קרוביהם, ואהוביהם ויודעיהם, וכל העם הלכו איש לביתו לשלום, וגם אני ושכני חזרנו אל בתינו עגומי לב, ממראה עינינו ומשמע אזננו, ונבא וננער סוכתנו מדלף טורד, ונעלה נרותיה, ונמלא חובת הלילה, ויהי ממחרת, עמדו אנשי שם, ויקבצו נדבה הגונה מכל בני העיר, וישמחו לב אחינו הנגשים והנענים, ישלם ה׳ פעלם, הוא ברחמיו באבדתו יסך עלינו, ומכל צרה ונזק יצילנו, ויבנה בית קדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו, אמן.
אני היו"ם ס"ט
סימן רמז-אוצר המכתבים חלק א'
הצפות במקנס בשנת 1917
17/11/20
כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה-שבועון חדשות שחולק בבתי הכנסת במרוקו-דוד גדג׳
כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה
דוד גדג׳
שבועון חדשות שחולק בבתי הכנסת במרוקו
באדיבותו של דוד גדג'
אוגוסט 1954 נשלח יהודה גרינקר מישראל למרוקו על ידי תנועת המושבים במטרה לארגן גרעינים להתיישבות במושבי עולים.
לימים הוא כתב את זיכרונות המסע בספר ״עלייתם של יהודי האטלס״ (1973). באחד העמודים מתוארת תפילת שבת בבית כנסת בקזבלנקה, שבה נחשף גרינקר לעיתון ייחודי:
ביום שבת בשעת קריאת התורה בבתי כנסת קרא החזן את החוזר שנשלח מדי שבוע מטעם הקק״ל בקזבלנקה. באותו חוזר שלשונו ערבית־מוגרבית וכתוב באותיות עבריות, היה משרד הקק״ל מעביר לקהל המתפללים ידיעות מהארץ ודברים הקשורים בענייני עליה. החוזר היה מתחיל ב״אילא כוואנה איל עזז״ (״אל אחינו היקרים״). דבריו של גרינקר מוסרים פרטים בעלי ערך על השבועון הייחודי, כמו מקום הקריאה, המעמד שבו נקרא העיתון, פרטים על המקריאים, המאזינים ושפתם ועל תוכני העיתון. הוא לא דייק במילים הפותחות שנשאו בפועל את שם העיתון – ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״, ובעברית ״חדשות על אחינו בארץ ובגולה״.
חדשות על אחינו בארץ ובגולה
העיתון נוסד בקזבלנקה באוגוסט 1950 ויצא לאור עד אפריל 1956. הוא דגל באידיאולוגיה ציונית שעודדה פעילות תרבותית לאומית במרוקו, תרומה לקרנות ציוניות ועלייה למדינת ישראל.
הוא פורסם כשבועון בערבית־יהודית והוא ייחודי בכך שהופץ בבתי הכנסת במרוקו בימי שישי והוקרא על ידי פעילים ציונים מקומיים או על ידי שליח הציבור למתפללים בבתי הכנסת. בדרך זו נחשפו קהלים רחבים לידיעות מארץ ישראל ומהתפוצות, ששימשו כלי לתעמולה ציונית בכסות דתית. מייסד העיתון, חיים נחמני, יליד העיירה סטאת, היגר לקזבלנקה בשנות ה־20 של המאה העשרים ועסק במסחר. מאמצע שנות ה־30, כשהתרחבה הפעילות הציונית והעברית, לקח בה חלק מרכזי. בתחילה השתתף בוועד המארגן של ״מגן דוד״, אגודה ותיקה להפצת השפה העברית שהוקמה ב־1919 בקזבלנקה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים אגודה נוספת להפצת העברית בשם ״חובבי השפה״. ב־1946 נמנה עם מייסדיה של ״תנועת המזרחי״
ד״ר דוד גדג' – היסטוריון של יהודי ארצות האסלאם המתמחה בתרבות ובחברה של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה בעת החדשה. חוקר בתר־דוקטורט באוניברסיטת בן־גוריון.
במרוקו, ובאוגוסט 1949 השתתף בוועידה העולמית הראשונה של המזרחי שהתקיימה בירושלים. בזמן שהותו בישראל נוצר שיתוף פעולה בינו לבין קרן קיימת לישראל, והוחלט על הוצאת ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ באופן סדיר אחת לשבוע. עד להוצאת השבועון בחסות קק״ל, פירסם אותו נחמני באופן לא סדיר ובתפוצה מצומצמת.
לאחר עלייתו של נחמני לישראל באוקטובר 1954 החליפו בעריכה הרב מרדכי אלמליח, לימים רבה הספרדי של קריית גת. לאחר עלייתו של הרב אלמליח החליפו יחיאל בוסקילה, מחנך ומשורר עברי, ששימש מנהל המועדון לעברית של אגודת ״מגן דוד״ בקזבלנקה. במרץ 1956 עם קבלת עצמאותה של מרוקו מצרפת וסיום שלטון הפרוטקטורט, עלה גם בוסקילה לישראל והשבועון הפסיק להתפרסם.
לשבועון ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ קדמו שני עיתונים בערבית־יהודית שיצאו לאור במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים: ״אלחוררייא״ (״החירות״), שיצא לאור בטנג׳יר בין השנים 1922-1915 על ידי העורך והמדפיס שלמה בניון והעיתון ״אור המערב״ שיצא לאור בקזבלנקה בין השנים 1924-1922 על ידי האחים חדידא, בעלי דפוס וחנות ספרים. התהפוכות הפוליטיות והתרבותיות שהתרחשו במרוקו השפיעו על הקהילה היהודית והביאו לכך שמשנות ה־20 נדחקה הערבית־היהודית לשוליים ופורסמו בעיקר עיתונים בצרפתית שפנו לקהל שאימץ את השפה האירופית. לאחר מלחמת העולם השנייה התפשטה הפעילות הציונית במרוקו לקהלים שלא שלטו בצרפתית ובעברית ועלה הצורך בייסוד עיתון שייתרגם את הרעיון הלאומי יהודי לשפה ולתרבות המקומית.
קק״ל וכתבי העת
״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ הוא אחד מתוך כתבי עת רבים שקק ״ל הוציאה לאור או העניקה להם חסות בתפוצות ישראל. עדיין לא נכתב מחקר מקיף על כל כתבי העת שהוציאה קק״ל, אך בחינה של מצאי העיתונים בקטלוג הספרייה הלאומית מעלה כי מאמצע שנות ה־20 של המאה העשרים יצאו לאור בחסות קק״ל כתבי עת בארץ ישראל, אירופה, אסיה, צפון אפריקה וצפון אמריקה, בשפות מגוונות שכללו שפות יהודיות כמו ערבית־יהודית, לאדינו ויידיש ולצידן שפות לאומיות רבות. בכתבי העת דווח על פעילות קק״ל, פורסמו קריאות לתרומות לקרן, הופיעו רשימות של תורמים והופצו חדשות על קהילות ישראל בתפוצות. לכתבי העת היו גוונים שונים והם הותאמו לאופי הקהילות שבהן פורסמו וכך גם במקרה הייחודי של הקהילה היהודית במרוקו.
חדשות הארץ כחוויה דתית
״כבאראת עלא כואננה בארץ ובגולה״ הודפס במבנה של דף אחד באורך 40 ס״מ. בראש הגיליון הופיעה כותרתו, כתובת המערכת, התאריך בעברית ובלועזית, שנת ההוצאה, מספר הגיליון ופרשת השבוע. בשנים שבהן ערך אותו נחמני, הוא הוסיף בכותרת פסוק מתוך ההפטרה של השבת. השבועון כלל אוסף ידיעות חדשותיות קצרות על קורות היהודים במדינת ישראל, במרוקו ובקהילות באירופה ובארצות הברית. כל ידיעה נפתחה בכותרת שכללה את שם העיר שבה התרחש האירוע שעליו דווח. הידיעות כללו מידע על פעילותם של ארגונים יהודיים בישראל ובעולם, על ההתיישבות במדינת ישראל (בערים, בקיבוצים ובמושבים), על התפתחות המשק הכלכלי בישראל, על יהדות העולם ועל יחסי מדינת ישראל עם מדינות אחרות. דווח על תרומות של יהודי מרוקו לקק ״ל ועל פעילות תרבותית לאומית שהתקיימה בערים השונות במרוקו. העורכים ליקטו את הידיעות מהעיתונות הישראלית, העיתונות הצרפתית ומידיעות שקיבלו מגורמים רשמיים ובלתי רשמיים בישראל. השבועון לא נמכר, ועותקיו נשלחו לבתי הכנסת בערים ובכפרים במרוקו.
רפאל אביטל, שהיה מורה לעברית ופעיל ציוני בעיירה צפרו במרוקו, תיאר את הדרך שבה הופץ השבועון: זה היה כמסורת של קריאת פרשת השבוע, כי בכל יום שישי חכינו בכיליון עיניים ובמתיחות לקבלת אותו עותק של ידיעון (בסטנציל בכתב עברי רש״י בערבית מוגרבית) על מנת להעתיקו מחדש במספר עותקים ולהפיצו בין הרצים – המקריאים אותו בבתי הכנסת בעיר. כל פעיל הוטל עליו בקביעות להיות צמוד מדי שבוע למספר בתי כנסת, ולפני הוצאת ספר התורה, ההקראה של אגרת ותכנה הווה כעין משב רוח קדושה המרחפת בכותלי בית הכנסת. […] הדברים נמסרו מאחד לשני ומבית לבית. (אפריל 1967, ארכיון יד טבנקין) ככל הנראה כמות הידיעונים שנשלחו מקזבלנקה לא הספיקה לכל בתי הכנסת, והם הועתקו על ידי פעילים ציונים מקומיים והוקראו על ידם ביום שבת בבתי הכנסת, לפני הקריאה בתורה בתפילת שחרית או לאחר תפילת מנחה. בחלק מבתי הכנסת הוקרא העיתון על ידי שליח הציבור.
נחמני שזר בידיעון ציטוטים מהספרות המקראית ומהספרות התלמודית והעניק לו גוון של דרשה. הוא הקפיד לסיים כל ידיעה חדשותית בפסוק מהמקורות היהודיים. כך, פרקטיקה לכאורה חילונית של קריאת חדשות על היהודים במדינת ישראל ובתפוצות הפכה לחוויה דתית. הקראת השבועון בבית הכנסת הבליטה את מקומו המרכזי של בית הכנסת במרוקו כמקום שבו התקיימה פעילות ציונית שהכינה את הקהילה לעלייה לישראל. בבתי הכנסת התקיימו שיעורי עברית, פעילות ציונית של תנועות נוער ופעילויות עונג שבת, כל אלה במעטה של פעילות דתית.
העיתון פנה למרבית יהודי מרוקו שגרו בערים הגדולות, הבינוניות ובכפרים שלא נחשפו להשכלה הצרפתית.
הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת. חינוך הנשים התקיים בחיק המשפחה בלבד. הערבית־היהודית שימשה שפת התרבות של הקבוצה, ומרביתם השתמשו בה כשפה מדוברת ולא ידעו קרוא וכתוב. על כן בחר נחמני בפרקטיקה של הקראה. בדרך זו נחשף חלק ניכר מהציבור לידיעות החדשותיות לא כקורא ישיר אלא כמאזין. הקראת הטקסט בקול רם חצתה גבולות חברתיים ותרבותיים והקיפה את כל שכבות האוכלוסייה, מהעממיות ביותר, שכללה אנאלפביתים, ועד לאליטה הרבנית. בבית הכנסת נחשפו לידיעות בעיקר גברים, אך ישנן עדויות לכך שנשים עמדו בפתח בתי הכנסת והאזינו לשליח ציבור, ושגברים סיפרו לבנות המשפחה את הידיעות בסעודת השבת.
העברית היא צורך השעה
העיתון נכתב בערבית־יהודית מדוברת של יהודי מרוקו, בניב של יהודי צפון מרוקו והמערב הפנימי. העורכים כמעט לא השתמשו ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקדומה או הערבית הספרותית, שמרבית יהודי מרוקו לא שלטו בה. להלן דוגמה לידיעה חדשותית כפי שהופיעה בעיתון שיצא לאור ב־27 בדצמבר 1952:
ואחד ררבאעא דלולאד בחורים מן למארוק טלעו הד לייאם לישראל ועמלו ואחד לקיבוץ דייאלהום פוצט נגב וסממאווה צאלים עלא יסם ואחד ססזרא די כא תכבר פלמדבר וכא תעמל דלל (צל) כתיר בעד ממא הייא מעדדבא פטבע דייאלהא. האד לבחורים כטארו באס יעמלו לקיבוץ דייאלהום פלמודע די מעדדב והווא די חקמו ופיה יכללקו למעיסא ולחואייז למזייאנין. האד למשל כא יוררי קדדאס כתיר וקווי לכאטר די האד ררבאעא דלבחורים די טלעו מן למארוק די מוראדהום יכדמו בלא ראחא באס יזיינו ארץ ישראל ותרזע לאצלהא, וכא יעלמו פאיידא אוכרא די כא יהזזו בליסם דליהוד דלמארוק. (ההדגשות במקור) תרגום:
קבוצה של ילדים בחורים ממרוקו עלו בימים אלה לישראל והקימו את הקיבוץ שלהם בתוככי הנגב וקראו לו צאלים על שם עץ הגדל במדבר המטיל צל רב למרות שהוא סובל מטבעו. בחורים אלה בחרו לבנות את קיבוצם במקום קשה והשתלטו עליו ובו ייצרו את פרנסתם ודברים טובים. דוגמא זו מראה כמה עז ורב הוא רצונם של קבוצת בחורים אלה שעלו ממרוקו, אשר רצונם לעבוד ללא ליאות כדי לשפר את ארץ ישראל כדי שתחזור למקורה, והם עושים דבר טוב נוסף בזה שהם מרימים את קרנם של יהודי מרוקו.
ניתן להתרשם שבערבית־היהודית נשזר מרכיב עברי שהובלט באמצעות הדגשת המילים. המרכיב העברי שימש השלמה לאוצר מילים יהודי ייחודי שלא היה קיים בערבית ושמקורו בתרבות היהודית. נוסף על המרכיב העברי המסורתי שילבו העורכים אוצר מילים עברי חדש שהיה נפוץ בקרב החברה בישראל שאליה נחשפה הקהילה היהודית במרוקו לראשונה בעיתון, כמו המילים: קיבוץ, בריאות הציבור, חבר, חג העצמאות, חלוץ ועוד. לעיתים ציינו העורכים בסוגריים או במירכאות את התרגום בערבית־ יהודית למילה העברית החדשה.
יחיאל בוסקילה, העורך השלישי של העיתון, הוסיף בתקופתו בכל גיליון ידיעה אחת בעברית. בפעם הראשונה (19.08.1955) הסביר את החלטתו בעברית בידיעה תחת הכותרת ״העברית, צורך השעה״:
בימינו רבים ושונים צרכי היהודי. אחד הדברים הכי נחוצים והחשובים, הוא לדעתנו, ידיעת השפה העברית. כי היום נפגשים יהודים מארבע רוחות העולם. לכל אחד מנהגים, אורח חיים, ומלבושים שונים. לכל אחד שפה מיוחדת. הגלות בללה את לשוננו, ואיש לא יבין את שפת רעהו. הדת הישראלית, אמנם, מיחדת אותנו לעם אחד. אך השפה העברית עושה אותנו לחטיבה אחת, ויוצרת בנו את רגש האחדות, האחווה והאחריות. ועל כולן מביאה השפה, ההבנה והאהבה. אכן, העברית היא צורך השעה!
העברית לדידו של בוסקילה הכרחית כאמצעי להתקשרות בין הקהילות השונות במדינת ישראל, השפה מייצרת את האחדות, האחווה וההבנה במדינה הצעירה, ועל כן ראה חשיבות בהקנייתה במסגרת העיתון השבועי. ■ ■ ■
לשבועון הייתה השפעה עצומה ובאמצעותו נחשפה הקהילה במרוקו לידיעות חדשותיות מארץ ישראל והתפוצות תוך מתן דגש לבניין המדינה והעלייה אליה. ניתן לומר בזהירות כי מבין כל העיתונים המעטים שיצאו במרוקו זכה ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ לתפוצה רחבה, הוא השפיע תרבותית, חברתית ופוליטית על הקהילה, ויצר אדוות שהביאו לפעולה. רפאל אביטל תיאר את ההשפעה שהייתה לשבועון על קהילתו בצפרו, שקרוב לוודאי משקפת גם קהילות אחרות: היום, בבואנו לעשות חשבון נפש ומאזן, מדגישים כמה השפיעו כרוזים אלה, חרישם היה עמוק, ואיך בצינור זה הועברו כל הידיעות והחדשות בהן היינו מעוניינים מבלי לעורר תשומת לב הערבים והשלטונות אשר היו ערים למתרחש ולכל תנועה חשודה. 1…1 אפשר להגיד היום בביטחון כי הודות לאותן החדשות וההסברים אשר סוננו בין השיטין, הן שפלסו הדרך לא דרך, הכשירו לבבות ועודדו הקהילות השונות לפעולה ממשית ודחופה, להעפלה, לעליה ולהגדלת התרומות לקרנות הלאומיות. )אפריל 1967 , ארכיון יד טבנקין(
כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה
דוד גדג׳
שבועון חדשות שחולק בבתי הכנסת במרוקו
באדיבותו של דוד גדג'
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל
משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל
שיחות־השלום בין שתי המדינות נמשכו כבר מתחילת המאה הי״ח, מזמנם של המלך ויליאם השלישי והמלכה אנה, לאחר שבמחציתה השנייה של המאה שקדמה לה קיים היה לסירוגין מצב של מלחמה ושביתת־נשק זמנית, עקב סיפוח תנג׳ה לכתר הבריטי. האנגלים נזקקו לעזרתו ולתיווכו של הפנדורפ, קונסול הנידר־ לאנדים, לשם סידור ענייניהם ובמיוחד פדיון השבויים והחלפתם. לפי דו״חים משנות 1715—1717 נמצאו אז בג׳בראלטאר שבויים יהודיים ומוסלמים במספר העולה על זה של האנגלים־הנוצרים המוחזקים בשבי אסמאעיל. חליפת־המכתבים העניפה מוכיחה עד כמה מייגע היה המשא־ומתן בין שני הצדדים. אמנם, ידועות לנו רק טענותיהם של האנגלים: לא נשמרו תנאי שביתת־הנשק! הקאידים המארוקאגיים מעלים תביעות כספיות שונות, וקשה להחליט אם הם פועלים על דעת המלך או על דעת עצמם! הקאידים מעכבים את העברת המכתבים וההצעות האנגליות למלך! ומאחורי כל זאת מסתתרת, לדעת המדווחים האנגליים, תאוות הבצע, השוחד והשלמונים של אנשי החצר. באחד המכתבים נאמר בפירוש, כי הנציגים האנגליים נמנעו מללכת למכנאם, שמא יסחטו מהם כופר.
על־פי אחד הדו״חים ששלח משה מוקאטה [Mocatta] בשנת 1718 בלכתו לתטואן דרך ג׳בראלטאר מתברר, כי אז עמד כמעט לפני סיומו עניין עריכתו של חוזה־השלום, והמכשול האחרון היתה דרישתם של המארוקאנים לקבל כמות לא גדולה בערך של אבק־שריפה תמורת השבויים האנגליים. נראה שבשלב זה נשלח למכנאס הקפטן נורבורי [Norbury], אולם הוא נכשל במאמציו לסלק את הקשיים. במכתב ארוך, שכתב משה ן' עטר ב־13 בנובמבר 1718 ממחנה סבתה אל הנציג האנגלי (שמו ומקום־מושבו לא נרשמו בתרגום־העתק שבארכיון), הוא בא לתקן את התיאור המסולף שהפיץ נורבורי כדי להסביר את כשלון שליחותו אל מכנאם. אסמאעיל ציווה לאנשי החצר שלו, וביניהם למשה ן' עטר ולשמואל מאימראן, להקביל את נורבורי, לדאוג לכל צרכיו ולהחיש את השיחות בדבר השלום. אולם התנהגותו האווילית של זה בזמן הראיונות אצל אסמאעיל ודרישותיו הבלתי־הגיוניות בנוגע לפדיון השבויים גרמו להפסקת השיחות. ן' עטר מבטיח, כי ישתדל ליישר את ההדורים, והוא מזכיר אגב אורחא, כי שלושה־עשר קפטנים[Captains] שבויים עשו בביתו כמעט שתי שנים, כדי שיוכלו לחזור לארצם. הוא רומז למכתבים שהוא מחליף עם קפטן פארקר ועם האדמיראל בינג [Nietto ° Byng, Bing], ומודיע כי מאחר שאין באפשרותו לשהות עוד במחנה סבתה שולח הוא את ידידו יצחק נייטו , כדי שימתין לתשובתו של האדמיראל.
בכשרונותיו הדיפלומאטיים ובעזרתו הפעילה של ראובן בן קיקי[Benquiqui], הנקרא ב׳דברי הימים׳ שותפו של משה, הצליח ן׳ עטר, בעמל של שנים אחדות, לערוך את החוזה של 1721 בין אנגליה למארוקו. נציגה של אנגליה היה צ׳ארלס סטיוארט, ומצד מארוקו פעלו הפאשה אחמד בן עלי בן עבדאללה ו׳גזבר הוד קיסרותו׳, משה ן׳ עטר היהודי. וכשחודש החוזה בשנת 1729 בין ג׳ורג׳ השני (1727—1760) ובין עבדאללה בן אסמאעיל (1729—1757), חל שינוי רק בארבעת הסעיפים הראשונים שבו, בעוד ששאר חמישה־עשר הסעיפים נשארו בתוקפם כמות־שהם. וכן נשאר נוסחו של חוזה זה אב־ טיפוס לכל החוזים שנערכו לאחר מכן(1751,1734).
ברשימת המתנות באריגים ובמזומנים שחילקו הבריטים, כנהוג, לאחר עריכת החוזה של 1721 רשומים שמותיהם של משה ן׳ עטר, אברהם ן׳ עטר׳ אברהם מאימראן וראובן בן קיקי.
מכתב בלשון הספרדית, בחתימת־ידו בעברית ובאותיות לאטיגיות, ׳עבד ה׳ משה בן עטר׳, שנשלח במארס 1722 מתטואן, מלמדנו, כי משה המשיך בקשריו עם סטיוארט והאדמיראל בינג, וטיפל בפדיון כשלוש מאות השבויים האנגליים שנמצאו עדיין במארוקו. החלטת אסיפת־המעמדות בהאג מאותה שנה מוכיחה, כי בידו מסור היה גם הטיפול בשבויים נידרלאנדיים.
מקורותינו מזכירים את ידם הכבדה של בני אסמאעיל בגביית המסים וההיטלים, וכן מנהגי פראות, משחקים אכזריים ואף מעשי־רצח של אסמאעיל עצמו במקרים אחדים, אולם נעדרים בהם תיאורי פרעות מאורגנות. גם הסופרים האירופיים בני התקופה מקדישים מקום נרחב למדי ליהודים ולמצבם במדינה. רובם ככולם מדגישים את העול הכבד של מסים רגילים ומיוחדים, הרובץ עליהם, את ההיטלים בכסף ובתוצרת שגובים מהם מדי פעם, ושכמעט אי־אפשר לעמוד בהם. ייתכן שאין הגזמה בדבריו של סופר אחד הטוען, כי צפוי עונש מוות למשתמט מתשלום המסים. כמעט בכל התיאורים חוזרת התמונה של ההשפלה והבוז שהם מנת־חלקם; אפילו הנכבדים, רואי פני המלך, אינם פטורים מתקנות ההפליה. גם למשה ן׳ עטר אסור לרכוב על סוס והוא משתמש בפרדה. בערי־הבירה (פאם, מראכש, מכנאם) מתגוררים הם בשכונות מיוחדות; עליהן ממונים ברגיל קאי־ דים מיוחדים, שמתפקידם לדאוג לבטחונם של תושבי המלאח. עניין זה של הבטחת שלומה ושלמותה של אוכלוסיה זו הולך ונשנה; אבל קשה להכריע, אם הדאגה ליהודים גרמה להקמת חומות המלאח, כהגנה מפני התקפות, או שריכוזם במלאה (לשם מטרות פיסקאליות) שימש מטרה נוחה להתנפלויות.
לאחר שנצרף את הקווים שהעלינו עד כה תצטייר תמונה ברורה של חיי היהודים בימי שלטונו הארוך של אסמאעיל, כשאורות וצללים משמשים בה בערבוביה, ולא קשה לקבוע כי מידת פורענות מרובה בה. אולם על הרקע הכללי של שלטון קשה ושליט המתאכזר לבני־משפחתו הקרובים ביותר אי־אפשר שלא לראות בהם גם את הצדדים החיוביים.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל
חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.
בגדי הכלה
הבגד המפואר שלבשה הכלה בערב טקס החינה כונה במספר שמות: ״בגד הברבריסקה׳״(Traje de berberisca) או ״בגדי הזהב״[Ropas de oro או Paños]
הבגד מורכב ממספר חלקים. הנערה הולבשה חולצה דקה וארוכה (,(camisa מחוך, מכנסי כותנה דקים שבקצותם תחרה רקומה (calzones), ומספר חצאיות כותנה או משי דקות סאייה (saya), שייתנו נפח לחצאית הכ׳יראלדטה (Jiraldeta), שפירושה בספרדית ה״סובבת״. היתה זו חצאית רחבה גזורה מכמה חלקים המחוברים זה לזה בצורת מניפה. החלק הקדמי, הפ׳רונטאל, רקום בחוט זהב, רבע מעגל הממלא את החצאית מלפנים בצורת שריגים, עלים ופרחים.
מעל החולצה לבשה הכלה את הקסוט (kasot) — אפודה ששרווליה קצרים, בית הצוואר רקום בחוטי זהב, ואליה חיברו את השרוולים הרחבים (mangas) מבד משי שזור בזהב. החושן (punta) — אפוד קצר רקום כולו בחוטי זהב, ואותו לובשת הכלה מעל הקסוט. ישנן שמלות נדירות ולהן שרוולי קטיפה רקומים כדוגמת הרקמה של הפ׳רונטאל. למותניה חגרה הכלה חגורה רחבה וכבדה מבד ברוקד רקום בזהב ובקצותיה חוטי משי ששימשו לקשירה (kusak. החצאית והחושן היו בצבע תואם — כחול, שחור, סגול, ירוק טורקיז, בורדו או אדום — ואילו החגורה היתה בצבע שונה, בדרן כלל אדום. מעל השמלה נהגו לעטות רדיד משי גדול כעין גלימה תואם לשרוולים. על המצח ענדה הכלה סרט עבה מאריג נוקשה מקטיפה רקום בזהב וכסף, ספ׳יפ׳ה (Sfifa), ועל ראשה הונח כתר זהב משובץ באבנים יקרות, חמר (.(Hemmar על הכתר הונח צעיף משי אדום שנועד לכסות את שער הכלה.
תכשיטים: הכלה ענדה מחרוזות פנינים, שרשראות זהב בדוגמת ״בצלים״ (cebollas), שרשראות חוליות (cadenas), צמידים עגולים (rollos) וטבעות זהב משובצות באבני חן בפנינים ואזמרגד. לאוזניה ומשני צדי הראש ענדה הכלה עגילים ארוכים ותליונים שהוצמדו לעיטור הראש, אלכ׳ורסאם (.(aljorsas
טקסי החתונה
טקס החתונה נמשך כשבוע. ששת הימים שלפני החתונה היו גדושים בטקסים וחגיגות:
- יום חמישי — באב אל עורם (Bab el Ors).
- יום שבת — שבת טפטאראי(Saftarray).
- יום ראשון — הכתובה והצגת הנדוניה.
- יום שני — איל דיאה דל בניו(הטבילה במקווה).
- יום שלישי — לה נוצ׳ה דל חינה (ליל החינה), או הנוצ׳ה די ברבריסקה.
- יום רביעי — קידושין ושבע ברכות.
״באב אל עורס״ (שער החתונה)
ביום חמישי שלפני החתונה נרשמו על דלת הבית, על המשקוף ועל הקירות הפונים לרחוב ברכות כגון ״אושר״, ״חיים טובים״, ״בסימן טוב״, ״הצלחה״. במו כן צוירו לבבות, ועל החצים המפלחים את הלב נרשמו שמות החתן והכלה. כדי לגרש את השדים ולמנוע שמשהו ישתבש(עין הרע) ציירו והטביעו ״חמסות״ בכחול ואבקת זהב, ונתלתה עששית דולקת על המשקוף. בתיטואן חילקו הכלות סוכריות ונרות לילדים. הכלה נהגה ללכת ב״חודריה״(השכונה היהודית) עם דלי סיד, ובהגיעה לבית שבו היו אנשים שרצתה להזמין צבעה את משקוף הדלת מבחוץ והילדים היו הולכים אחריה, פיהם מלא סוכריות דביקות, מניפים את הנרות הדולקים וקוראים ״אוללי, אוללי״. מקור מנהג ה״אוללי״ הוא במעשה יעקב, אשר עבד עבור רחל שבע שנים ובסוף קיבל את לאה. הילדים והמוזמנים קוראים לחתן שיבדוק היטב אם הוא מקבל את הכלה המיועדת.
הערת המחברת: ריאיון עם פורטונה סלמה (לאראצ׳ה); בן דלק, לוס נואססרוס, עמ׳ 424 (עדות מתיטואן 1880). מנהג זה, שהנערה יוצאת לרחוב לצבוע את המשקופים בלבן, נראה מחר; אולם בכל יום חמישי, לכבוד שבת, בכל הקהילות היהודיות הספרדיות בצפון מרוקו נהגו הנשים לסייד את הכניסות לבתים בסיד לבן ולתחום את הכניסה בפס אדום כדי להרחיק מהבית והמשפחה את ״עין הרע״.
הרחיצה הקטנה (El lavado chiquito) : ביום זה נהגה הכלה בתיטואן ללכת למקווה בלוויית מספר קטן של קרובות משפחה. הכלה טבלה, הנשים פיזרו את שערה שהיה אסוף בדרך כלל בצמות והתירו את כל הקשרים, הכלה לבשה שמלה חדשה, ושערה נאסף בסיכה. טקס הטופ׳ירה (Tufera, התרת השער) מסמל את פרדתה של הכלה מבית הוריה ותחילתו של קשר חדש למשפחת בעלה. אותו הערב הניחו את הנדוניה בחדר של הכלה, שרו ״הכלה מפזרת את שערה, החתן מתעלף…״ ו״אשואר חדש״, וכל הקרואים כובדו בסוכריות, שקדים ושאר מיני מתיקה.
שבת ״ספטראי״( (Saftarray
בערב שבת הזמינו הורי הכלה את החתן ובני משפחתו וכן קרובים נוספים לסעודת ליל שבת. בתפילת שחרית הוזמן החתן להיות חתן תורה. המשפחה השליכה על המתפללים סוכריות. לאחר הסעודה היו ההורים מתייעצים יחדיו כיצד לערוך את החתונה: המאכלים, המוזמנים, הפרחים ועוד. הכול כדי להאדיר את היום, את החתן והכלה וכדי להאדיר את כבודם בעיני הקהל, המשפחה והאורחים. בעבר הזמינה משפחת הכלה לאירוע רק נערות צעירות לא נשואות כדי שהמזל ששורה על הבית ידבק בהן והן תינשאנה במהרה.
במוצאי שבת היתה חגיגה של שירים וריקודים. בקהילות תיטואן וטנג׳יר נהגו להביא להקת מענים מוסלמים שניגנו בכינור ועוד, ואילו במשפחות שמרניות המשיכו כמימים ימימה בשירה מלווה בתיפוף בתוף מרים (סונאחה, sonaja ו״קסטנייטות״.
הוגשו מרקחות פרות, שתו Rosoli (ליקר עשוי מנענע או מנדרינה) ואכלו מיני מתיקה ועוגות שקדים וסוכר. בכל ימי הטקס והחגיגות, כשהגיעו האורחים, נהגו לברך כל אורח ומוזמן באופן אישי. היתה זו קבלת פנים לכל אחד מהאורחים, בירכו אותם שהגיעו והביעו תקווה להשתתף בשמחות שלהם. בשיר ״היום נאמר״ (Oi dezir) קיבלו אם הכלה והנוכחים את הקרואים. לנשים ההרות איחלו אושר ועושר ושבלידת הבן/הבת הם ישתתפו בשמחתם; לנערות צעירות לא נשואות ולגברים רווקים איחלו שבקרוב יינשאו, ואת הורי הבנים בירכו שבקרוב ישתתפו בחגיגות הבר־מצווה של בניהם. השרים היללו את בעלי הבית, את המאכלים ואת הטקס, אולם תמיד איחלו וייחלו שטקסי השמחה שיערכו הקרואים יהיו יפים ושמחים אף יותר מאלו שעורכת המשפחה המזמינה.
אצל מספר משפחות בתיטואן נהגו באותו הערב במנהג המתקאל (methkal). החתן וחבריו לבשו בגדי פרשים מרוקאים, עברו בין הבתים רכובים על סוסים לבנים ובכל בית הם כובדו במיני מתיקה.
משפט החתן: בתיטואן באותה השבת לאחר תפילת המנחה נהגו לערוך את ״משפט החתן״. החתן ורעיו התאספו בבית הכלה. נבחרו מבין הבחורים שלושה שופטים רווקים. אבי הכלה ואחד מהרווקים שימשו כתובעים. אבי הכלה האשים את החתן שהוא לוקח את בתו ממנו. התובע והבחורים כינו את החתן ״בוגד״ על שהוא עוזב את חיי הרווקות ומעדיף את חברת הכלה על פניהם, והצליפו בחתן בעדינות בממחטות שאחזו בידיהם. ״השופטים״ שאלו את החתן אם יש לו מה לומר להגנתו, והחתן השיב שהוא בחר אותה מבין כלל העלמות, הוא יפרנס אותה בכבוד, ישגיח עליה כעל בבת עינו ורק המוות יפריד ביניהם. התחייבות החתן בפומבי הפסיקה את ה״משפט״ ואת ההצלפות. הטקס ההיתולי בא להבטיח את התחייבותו של החתן בפגי עדים נוספים שיכבד את בלתו וידאג לה כמנהג הגברים היהודים.
היתה זו שבת ארובה ובעלת משמעות. במקביל לטקסים שנערכו בבית הורי הבלה התאספו קרואים בבית הורי החתן, התפללו ערבית ושרו הימרו פיוטים שתוכנם איחולים לחתן ולכלה, הודיה לאלוהים, אהבת ארץ ישראל וכמיהה לבוא המשיח. בין הפיוטים ״פיוט סימן יצחק״.
חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'328
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה
חנוכּה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).
במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.
למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.
לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.
נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפותחת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותרו), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן (להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיכלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים. א ״ק
111
המאה הי׳׳ז
הדופן פשוטה — כנראה פיתוח הקולב שבא לחקות מגדל־מדרגות; שים לב לדגם החוזר של העיגול שבמרכזו נקודה.
פליז; מעשה יציקה, קידוח וטביעה הגובה : 17 ס״מ ; הרוחב: 18 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס.
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה
עמוד 72
החתונה היהודית בקהילות כפריות מנהגי החתונה באיגיל נ־וגו-ערך, פירש והעיר: יוסף שיטרית
החתונה היהודית בקהילות כפריות מנהגי החתונה באיגיל נ־וגו
יהודה דרעי
לפנינו תיאור מנהגי החתונה בקהילה יהודית כפרית השובגת במעלה עמק הסוס, בדרום־מערב מרוקו, בכפר שנקרא איגיל נ־וגו(n-Ughu Ighil). עד להתפזרותה בתחילת שנות השישים של המאה העשרים מנתה הקהילה כ־300 נפש. בשנות החמישים נוסד בה בית ספר יהודי מודרני של כי״ח, ופעל בה כעשר שנים. הקהילה שכנה באזור דובר בֵּרְבֵּרִית שנשאה את התרבות הברברית של אזור עמק הסוס – תאשלחית – אך יהודי הכפר היו דו־לשוניים. הם דיברו ברברית עם שכניהם המוסלמים, ולפעמים גם ביניהם, וערבית יהודית במסגרת המשפחה והקהילה. באזור זה שכנו במחצית הראשונה של המאה העשרים קהילות קטנות רבות, חלקן לא מנו אפילו עשר משפחות, והן היו מפוזרות על פני מרחב גדול. מכאן הצורך של האורחים להתארח במשך שבוע החתונה בבתי הקהילה היהודית שבה נערכה החתונה.
המסרן התחתן באיגיל נ־וגו, עלה לארץ בשנת 1962 והתיישב באשדוד. כאן מובא הטקסט המקורי שכתב מר יהודה דרעי, יליד הקהילה, מיזמתו. בסוגריים מרובעים מובא תרגומם לעברית של יסודות וקטעים בערבית יהודית, וכן יסודות חסרים או בלתי ברורים במקור.
ההורים של הבן הולכים להורים של הכלה. כא יעביו 2 קואלב סבאר ושוייש דלחנא [ויקולו]: חנא זינאכום בעאר, לאה תעטיו בנתכום לבננא [=מביאים 2 קונוסים של סוכר וקצת חינה, ואומרים: באנו אליכם במילה כבוד, כדי לבקש מכם את בתכם עבור בננו].
קובעים תאריך ליום אגרי. מזמנים שבעה טובים של הכפר ומסכמים יום ארוסין. [ביום האירוסין מביאים] נְקְּרָא [־תכשיטי כסף] ולבוש לכלה ותמרוקים, וקובעים יום חתונה לשנה בערך. מכינים עראק ועצים, ועופות וקמח וכו'.[ מדובר בעצים להסקה ולבישול, שכן בכפר לא היה חשמל עד מחצית המאה העשרים.]
שבועיים לפני החתונה יוצאים [אחד] ממשפחת הכלה ו[אחד] ממשפחת החתן לכפרים שבסביבה להזמין אורחים. שבוע לפני יום הקדושין [ביום ה]נקרא יום תנקיא, ומתאספנ[ת] נשים של הכפר ומנק[ות] את החיטה; ושוחטים [״] עגל לשבת כלה.
בשבת כלה מכינים ארוחת בוקר אחרי התפילה, וכשיוצאים מבית הכנסת הולכים לבית של הכלה. שמה אוכלים עוף ממולא וחמין. [שרים] פיוטים ושירים. אחרי קצת הפסקה יוצא[ות] נשים [עם] הכלה לרקודים עם כיבוד קל.
בתפילת מנחה של שבת לוקחים פרות יבשים ועראק [בתורת] כיבוד לבתי הכנסת. משפחות החתן והכלה מבקשים שיתוף פעולה מן הציבור לקראת אורחים שיגיעו לחתונה.
משפחת החתן ומשפחת הכלה מבקשות ממשפחות הכפר לעזור להן לארח, ולמעשה רק להלין, את האורחים שיבואו מכפרים אחרים, מחוסר מקום מספיק בבית החתן ובבית הכלה.
לילת לכמירא [־ליל השמרים]: [ב]מוצאי שבת מכינים שמרים וקוראים לאותו ערב ״כמירא״. [מגישים] כיבוד לגברים – בעוף ועראק ושתייה חמה וגם לנשים.
החתונה יכולה להיות [של] זוג אחד ויכולה [להיות] גם [של] 4 זוגות בבת אחת.
הכוונה לכן, שמתקיימת יותר מחתונה אחת באותו שבוע. בקהילה התקיימו גם חתונות רבות יחסית של בני הקהילה עם בנות הכפרים הסמוכים.
לילת דבח לחם [=ערב יום שחיטת הפר]: [ב]יום ראשון הכנה ליום שני לקבלת אורחים ולערב [ש]נקרא לילת לכואתם [=ליל הטבעות]
יום שני בבוקר נקרא דבח לחם ולבס ראחא [־יום שחיטת הפר והכנת לבוש החופה], מביאים עגל שהוא פר גדול וכל חתן כבש. שוחטים ולוקחים דם של כבש ושומרים אותו עד יום חמישי. מוסיפים לו זעפראן. זה איפור של הכלה [=מזה מכינים את האיפור של הכלה].
לילת לכואתם [=ליל הטבעות]: בערב מכינים את הכלה, שמים לה טבעות בשיער ומוציאים אותה לשבת על השולחן וסביבה הנשים בשירים ובריקודים. אחר כך לוקחים סדין גדול ומסרקים אותה, וכמובן [מגישים] ארוחת ערב כללית. והמכריז [־־הכרוז] מכריז על מכירת טבעות ומתחיל מהחתן. החתן נותן סכום של כסף ביד המכריז ו[זה] קורא בלשון זה: ״וא ברוך בא בלחתן! אקבל צבאח לכמיס דלו. וירדלו פיה. אבי הכלה״ [=ברכות על ראש החתן! בקרוב יזכה לטקס הצגת הבתולין, ומתנתו תוחזר לו בידי אבי הכלה]. הריקודים נמשכים עד שעה 2 בלילה. הקנייה והמכירה של הטבעות נמשכת לבחורים הרווקים [־נמשכת עד שכל הבחורים והרווקים תרמו את תרומתם].
[ביום שלישי] בשעות הבוקר מכינים ארוחת בוקר לאורחים וגם לבהמות שלהם. בשעה 11 לערך מכינים ארוחת צהריים לאורחים ולאנשי הכפר. אוכלים ומפייטים בערך עד שעה 1.
אח״ך [=אחר כך] יום סידור מיוחד בין אנשי הכפר שהאורחים הולכים מבית לבית [־מחולקים בין הבתים] וכל [ה]יום אכילה ושתייה. ביום שלישי בערב חוזרים כולם לבית החתונה שמה [מתקיימת] ארוחת ערב לכולם. אותו ערב נקרא לילת לחנא [=ליל החינה]. אחרי הארוחה יוצא[ות] הנשים ומוציא[ות] את הכלה לשולחן הכבוד שלה ורוקדים ושרים. [עושים] הכנות לחינה ולמתנות. המכריז: ״ברוך בא בלחתן, ובלחבאב, ובלסחאב, ובדכלאני, ולבראני, ומן זאנא יזיה לכיר״ [־ברוך החתן וברוכים הקרובים והידידים, הפנימיים והחיצוניים; ומי שבא לכבדנו יבוא עליו כל טוב]; ומתחיל מן המתנה של החתן – יש מין מטפחת ראש שקוראים לה ״סבנייא די באב פאריז״ [־מטפחת של שער פריס]. [הכוונה למטפחת ראש מודרנית שעליה היה עיור של אחד משעריה הישנים של פריס.]בל אחד שתרם כסף או מטפחת מקבל הוא ובני משפחתו כיבוד – סופגנייה וכוסית עראק לכל אחד. כשגומרים את המתנות למשפחת הכלה, מכינים חינה ומקשטים את הכלה בידיה וברגליה עם החינה בנוצות עוף, ושרים מספר שירים:
יא לחנא, חני עלייא, יא לאלא יא מאלי מאלי.
יא לחנא, חני עלייא פצור לעאלי.
[=הו חינה, הימרחי עליי, הו גברתי, אויה לי! אויה לי! הו חינה, הימרחי עליי מעל החומה הגבוהה.]
זוז חמאמאת רגבו עלייא, יא מאלי מאלי,
א משטי משטי דלאלהא, לערוסא ראיחא לדארהא.
[=שתי יונים השקיפו עליי, אויה לי! אויה לי! סרקי, סרקי את צמותיה, הכלה יוצאת לביתה.]
גולו לבאבא גולו לו, יבני דארו חדא דארי.
באבא ומאמא כברוני, וזא לגיר ועבאני.
[=אמרו לאבא, אמרו לו, שיבנה ביתו ליד ביתי. אבא ואימא גידלוני ובא זר ולקחני.]
אלערוסא, יא לאלא, כלינאך בכיר,
חלי דמזא, יא לאלא, פי עברוק חריר.
[־הו כלה, הו גברתי, אנו נפרדים ממך בברכת כל טוב. פתחי את צמתך, הו גבירתי, לתוך מטפחת מפוארת ממשי.]
המשך ליל רביעי: מכינים שולחן לחתן ולכלה לאכול כי הם צמים; יום רביעי יום צום לשניהם. אחרי הארוחה לוקחים את החתן ובורחים בו [־ומבריחים אותו] ומבקשים מהורי הכלה די כופר להחזירו, וכשי [־ובתמורה] באה האימא של הכלה עם תכשיטים ומבקשת שיחזירו אותו ואז מחזירים אותו. יום רביעי יום צום לחתן ולכלה. לאורחים ולתושבים כמו [ב]יום שלישי עד שעה 4 בערך. [אז] נקראים בל הגברים לבית הכלה להערכת הנדונייא. [אלה] שעות מסוכנות בין [עבור] משפחת החתן ומשפחת הבלה; [ויכוחים] על המחירים. היו חתונות שהתפרקו בשעות האלו בגלל [־־משום] שלא הסתדרו במחירים, ואז יוצא המכריז [הכרוז] לשוק ומכריז: ״מי רוצה דזאזא בבזארהא?״ [־־מי רוצה תרנגולת עם התיבול שלה?].
מנהג זה היה נפוץ בכל הקהילות היהודיות במרוקו. כדי שלא לבטל את טקס הקידושין ברגע האחרון הציעו את הכלה לראשון שיהיה מוכן לשאתה לאישה בלא השהיה, באותו היום או למחרת.
כיבוד, נדונייא והולכה לטבילה: כל הכיבוד של הבשר שנשחט לאורך כל ימי החתונה. אח״ך הנערים מלווים החתן [לביתו] והנשים מלוו[ת] את הכלה לטבילה. ערב זה נקרא לילת ראחא [־־ליל יום החופה]. חוזרים מן הטבילה. מעמידים את החתן והכלה לחופה כפי שנהוג גם היום, ואוכלים ארוחת ערב עם החתן והכלה, ואינם מאריכים בשירה ופיוט אחרי ברכת המזון ושבע ברכות.
שושבינה זקנה ממשפחת הכלה מלבישה את הכלה בלבוש לבן חדש שהיה מוכן מיום שני. סוגרת חדר יחוד לחתן ולכלה. השושבינה יושבת סמוך לחדר וכשהיא מקבלת סימן נכנסת אצל הכלה ומחליפה אותה [־־מלבישה לה בגדים חדשים], ולוקחת את הלבוש הלבן כשהוא מלוכלך כולו בדם הבתולים. אחת שתיים מתאספים ומראים את שמלת הכלה. ורוקדים כל הלילה.
קרה פעם שלא נמצאו בתולים לכלה. למחרת נבדקים המימצאים וכמובן אין בתולים לכלה. מיד מוציאים את הכלה לבית הוריה עם לבושה לבד מכל הנדונייא [שנשארת] לזכות החתן. ומשפחת הכלה מתאבלים.
יום חמישי בבוקר מכינים מין פתיתים שקוראים להם ברקוקס ושמים הרבה שמן ומורידים את הצעיף שכיסה את פני הכלה מיום שני, ופותח [־פורש] אותו ישר לקערה של ברקוקס והשמן. לוקחים את הדם והזעפראן ונוצה של עוף וחינה ומקשטים [מאפרים] את הכלה בפניה, בידיה ו[בשוקיה]. מכינים עוגות לכיבוד ויום זה נקרא סבאח לכמיס [־־הבוקר של יום חמישי, הבוקר של טקס הבתולים]. מביאים מתנות קלות לחתן ולכלה ומתכבדים בכוס תה ועוגה וכל היום יום משתה ושמחה יותר גדול מימי החתונה. בערב [־־במוצאי] יום חמישי נקרא ליל טאצא [־־ערב הספל]. אחרי הארוחה יוצאים לריקודים והמכריז [הכרוז] מקבל מתנות ומכריז [על] כל אחד בשמו ו[על ה]סכום של המתנה לזכות החתן. ממשיכים בריקודים עד 2 בלילה.
יום שישי: האורחים שבים [אל] הכפרים הקרובים; אוכלים ארוחת בוקר עם כולם ונוסעים. מכינים להם ארוחת צהריים שלוקחים אותה אתם. ושאר האורחים הרחוקים ממשיכים לקראת שבת. מכינים כל הרגליים של הפרות והעגלים שנשחטו בימי החתונה, ולשבת חתן קוראים לה שבת לכרעאן[=שבת הכרעיים]. בקבלת שבת מלווים את החתן לתפילת ערבית. בביתו מכינים ארוחת ערב לאורחים ולקרובי המשפחות. אוכלים ושרים.
בבוקר יום שבת מתפללים עם החתן בביתו מהפתיחה עד ״והוא כחתן יוצא מחופתו״, ומלווים אותו לבית הכנסת. העלייה [עם עלייתו] לתורה קורא הפטרה ״שוש אשיש בה׳״, בפרשת נצבים. אחרי בית הכנסת מלווים החתן לביתו לארוחת צהריים – חמין ורגליים ובשר ועופות ממולאים בשקדים.
בצהריים יוצאים לריקודים עד מוצאי שבת ובאמצע הריקודים מלבישים להורים של הכלה אלו דברים [־בגדים] מלוכלכים – קוראים להם זראתל [־סחבות] – ורוקדים אתם.
יום ראשון: שאר האורחים נוסעים עם צידה לדרך, להם וגם לסוסים שלהם.
[ב]יום רביעי – יציאה ראשונה לחתן ולכלה מ־7 ימי משתה. לוקחים את הכלה לנהר וטובלים [מטבילים] אותה ולוקחים דג קטן ונותנים לכלה לבלוע אותו חי – סימן יפה לבנים. בערב של יום רביעי קוראים לו לעשא דלחות [־ארוחת ערב של דגים] – ערב של דגים. אוכלים ארוחת ערב ורוקדים ובכך נסתיימה החתונה.
ערך, פירש והעיר: יוסף שיטרית
החתונה היהודית בקהילות כפריות מנהגי החתונה באיגיל נ־וגו
יהודה דרעי
עמוד 558
Bitton-Boaziz-Blanca-Joseph Toledano
BITTON
Nom patronymique sans doute d'origine espagnole, un de très nombreux noms votifs lié à la vie, augmentatif de vita, dans le sens de très vivant, équivalent du provençal Vidal, de l'hébreu Hayim et de l'arabe Aïch. Pour le rabbin Eisenbeth ce serait plutôt une altération phonétique de Piton, petite corne de chevreau. Autre hypothèse vraissemblable: nom d'origine arabe indicatif d'un métier typiquement juif dans l'ancien temps: tailleur, le nom dérivant de "btna", la doublure, "elbttan" celui qui fait la doublure, le tailleur. Rabbi Yossef Messas en donne l'explication la plus savante mais pas la plus convaincante: ethnique de la ville de Betonim attribuée à la tribu de Gad, lors du partage de la Terre Promise par Josué (Josué, 13-26). Toujours dans la piste hébraïque, I. Hamet avance qu'il est relatif au prénom biblique masculin Piton, fils de Mikha, dont le sens est séduction (I Chroniques, 8, 35). Ce patronyme est attesté en Espagne dès le XlVème siècle sous la forme de Vitton. Après l'expulsion on trouvait des porteurs de ce patronyme essentiellement au Maghreb mais aussi dans les Balkans, dans l'île de Rhodes. Autres formes: Betoun, Biton, Bithoun, Béton, Bitoun, Bittoun. Au XXème siècle, nom très répandu, en particulier au Maroc où il était le patronyme le plus répandu après Cohen, porté dans toutes les régions; Fès, Meknès, Marrakech, Rabat, Salé, Casablanca, Mogador, Agadir, Tafilalet, Tanger, Tétouan, Larache); moins en Algérie (Alger, Oran, Tlemcen, Blida, Tiaret, Périgueux, Boufarik, Nemours, Sahara, Constantine, Biskra, Guelma, Ghardaia, Philippeville, Bône) et moins encore en Tunisie (Tunis).
SAMUEL: Médecin de la Reine de Castille au milieu du XVème siècle.
- ABRAHAM: Un des rabbins de la première génération d'expulsés d'Espagne établis à Fès. Un des signataires de la Takana de la sainte communauté des originaires de Castille à Fès en l'an 1545. Elle fut proclamée en même temps dans les synagogues des Mégourachim et des Tochabim. On retrouve sa signature dans les autres Takanot édictées emre 1545 et 1575.
ABRAHAM: Grand commerçant de Tétouan, né en 1780, il s'installa à Gibraltar avec sa famille en 1794. Dans le recensement de 1817, il apparaît déjà comme un des grands négociants de la colonie anglaise.
- ABRAHAM: Rabbin à Meknès première moitié du XIXème siècle, il fut parmi les signataires de la Takana dite de la "Béhira", l'option, sur les modalités de la succession de la femme mariée introduite dans la communauté de Meknès par le grand rabbin Raphaël Berdugo et qui ne devait être adopté définitivement par les autres communautés du Maroc qu'après le Concile des Rabbins de ..1954! Elle permet au mari survivant de choisir entre le partage moitié moitié avec les autres héritiers ou le paiement aux autres héritiers de la moitié de la somme inscrite à la Kétouba.
EMILE BITTOUN: Sécrétaire général du Consistoire de la communauté de Nemours en Algérie dans les années cinquante.
JOSEPH: Président du consistoire d'Oran dans les années cinquante.
CHARLY: Le plus connu des leaders du mouvement de contestation sociale des "Pantheres Noires" en Isarel. Ne au Maroc, il arriva encore enfant en Israel en 1950 avec sa famille qui s'etablit dans le quartier de Mousrara a la frontiere avec Jerusalem Est alors sous domination jordanienne. La concentration de families nombreuses toutes originaires des pays d'Orient dans le quartier, le chomage, les mauvaises conditions de logement amenent un groupe de jeunes du quartier, pour ne pas sombrer dans la deliquence, a lancer avec le soutien d'etudiants de l'Universite Hebraique, un mouvement de contestation sociale qui prit le nom volontairement provocateur de Pantheres Noires americaines, critiquant l'establishment achkenaze et l'accusant de pratiquer une politique de discrimination economique, sociale et culturelle a l'encontre des juifs originaires des pays d’Orient. Une premiere manifestation, le 3 mars 1971, dans les rues de la capitale degenera en emeute. Les repercussions psychologiques furent enormes aussi bien en Israel que dans le monde. Le gouvemement de Golda Meir surpris par la violence de la contestation, nomma une commission d'enquete presidee par le Dr Israel Katz qui aboutit a un rapport alarmant sur les conditions de vie de la jeunesse des quartiers defavorises. Une partie de ses recommandations furent immediatement mises en application, en particulier dans le domaine de l'education, la creation d’allocations familiales, degrevements fiscaux, etc.. Les Pantheres Noires deciderent de passer a l'action politique mais 1'echec de leur tentative d'entrer a la Knesset amena une serie de scissions. Chraly Bitton se detacha de ses anciens compagnons de lutte pour faire alliance avec le Parti Communiste Israelien et entrer ainsi a la Knesset ou il se distingua par son style virulent et ses initiatives osees pendant quatre legislatives. L'alliance avec le parti communiste prit fin en 1992. Charly Bitton se presenta sur une liste independante qui essuya un cuisant echec, le contraignant a quitter l'arene politique active.
EREZ: Un des poetes israeliens les plus connus. Secretaire general de ]'association des Ecrivains d'Israel depuis 1993, il a remis un peu d'ordre dans cette association en crise. Ne au Maroc dans un village du Todra dans le Haut Atlas, il arriva enfant en Israel. Il perdit la vue en jouant avec une grenade dans un champ pres de Lod, a l'age de huit ans. Apres des etudes en intemat, il se fit connaitre au debut des annees soixante-dix par ses poemes de contestation, clamant le desarroi et la revolte des originaires des pays orientaux relegues a la portion congrue dans la societe israelienne et chantant la nostalgie du Maroc: "Minhat maroqait" (Ramat-Gan, 1976); "Na'na"' (Tel-Aviv, 1979), traduit en francais sous le titre: "Le livre de la menthe, Paris, 1981). Son apport oriental dans la poesie israelienne marqua ime date et fut adopte par l'establishment culturel. Il cotnmenca a editer une revue litteraire sepharade de haut niveau, "Apirion". Avec les annees le ton revolutionnaire et contestataire de sa poesie a laisse place a un style plus mur accepte par toutes les couches de la population.
- DAVID: Rabbin originaire du Maroc a Jerusalem. Il publia en 1971 un recueil de poemes de la tradition sepharade preface par rabbi Yossef Messas.
SIMONE: Cineaste israelienne, nee a Casablanca. Arrivee tres jeune en Israel, elle quitta le pays qu'elle accusait de pratiquer une discrimination envers les originaires des pays arabes pour s'installer a Paris ou elle milite a la fois pour la cause palestiniennes, le combat sepharade et la paix. Elle a notamment fait un grand reportage pour la television francaise sur le retour d'Arafat a Gaza apres les accords d'Oslo.
ELIE: Fils de Raphael, amin des bijoutiers de Marrakech. Administrateur de societes et pieux philanthrope ne a Marrakech en 1913. Apres avoir ete le directeur de la banque du Credit Foncier d'Algerie et de Tunisie a Marrakech, il fut appele a diriger a Casablanca la societe Oleicole de Marrakech, appartenant a M. Israel de Marrakech. Apres son installation en France, il fut le directeur de la Societe Mediterranneenne de transports, la SOME- TRA a Monaco ou il continue a vivre depuis sa retraite. Ses dons en faveur de !education juive lui ont valu le diplome d'honneur deceme par le rav Ovadia Yossef. L'Institut Academique pour la formation de cadres rabbiniques de Bne Berak porte son nom: ,,Birkat Eliahou".
BLANCA
Nom patronymique d'origine espagnole, la blanche, equivalent de 1'hebreu Laban et de l'arabe Bei'da et de 1'espagnol Albo. Au XXerne siecle, nom tres peu repandu, porte en Tunisie.
BOAZIZ
Nom patronymique d'origine arabe, deformation phonetique de Bou Aziz, le pere du cheri, du bien aime. Le prenom Aziz est particulierement populaire parmi les Musulmans avec le sens de puissant, honore, respecte, sans pareil. Autres formes: Bouaziz, Ben Aziz, Aziz, Baziz, Beziz, Boassis. Au XXerne siecle, nom peu repandu porte en Algerie (Oran, Mostaganem, Mascara, Alger) et egalement au Maroc (Casablanca, Meknes).
- MESSOD: Grand rabbnin de Mostaganem dans les annees trente.
- MOCHE: Rabbin a Alger dans les annes vingt et trente.
SALOMON: Imprimeur originaire d'Algerie installe au Maroc dans les annees 1920. Il fonda la premiere imprimerie hebraique a Fes depuis 1517. Le premier livre imprime, en 1926, fut le rituel de Pessah avec la traduction en judeo-arabe. L'annee suivante, il quitta Fes pour fonder une imprimerie generale a Meknes.
ELIE ARTSI: Administrateur ne a Casablanca en 1941. Monte enfant en Israel en 1950. il fut eduque dans les institutions de la Alya Hanoar. Apres des etudes d'histoire a lUniversite Hebraique de Jerusalem, il rejoignit la jeune garde du Parti Liberal Independant dont il prit la tete. Envoye en mission par le Departement de la Jeunesse de l’Agence a Paris en 1968-70, il fonda et dirigea le centre de seminaires Mayanot. Il fut nomine apres le Congres Sioniste de 1979, directeur general du Departement des Communautes Sepharades de l'Organisation Sioniste Mondiale. Comme un des fondateurs du Parti sepharade Tami d'Aharon Abehsera, il fut appele en 1981 par le ministre Aharon Uzan comme directeur general du Ministere de l'Integration de !'Immigration. Apres la disparition du Tami, il se convertit dans les affaires.
ILAN BAZIZ: Educateur ne a Casablanca. Ancien responsable des projets israeliens du Departement de la Jeunesse et du Hehaloutz de l'Organisation Sioniste Mondiale en faveur de la jeunesse en difficulte et ancien delegue de l'Agence Juive en France pour la promotion de la alya en France dans les annees 1980.
Bitton-Boaziz-Blanca-Joseph Toledano
Page 257
ספרד וגירוש קנ"א-אליהו רפאל מרציאנו-ספרד מקוללת- איסור על היהודים לדור בספרד ופורטוגאל
איסור על היהודים לדור בספרד ופורטוגאל
מול גזירת השמד האיומה, קמו יהודים עזי נפש וברחו מספרד, נטשו רכושם והיקר להם, הפליגו אל ארצות ישמעאל מסביב לים התיכון וכן לאיטליה. הריב״ש והרשב״ץ שיצאו עם הגולים בשנת קנ״א גזרו איסור על הישיבה בספרד מפני הסכנה הרוחנית האורבת לכלל ישראל שם. הריב״ש נחרץ בענין כתב:… לכן באלו האנוסים שעבר עליהם חרב השמד ועמדו ימים רבים בין עובדי כוכבים גוזרי השמד ולא מלטו נפשם אל ארץ אחרת שיעבדו ה' בלי פחד ראוי לחקור הרבה בענינם כי יש מהם שהיה יכולת בידם לצאת מן הארץ ההיא ולמלט נפשם מן השמד ולפי האמת כל שאפשר להם להציל עצמם חייבין להציל אף אם יעזבו ביניהם ובני ביתם שאהבת ה׳ ותורתו קודמת לכל….
ספרד נקראת אחרי קנ״א, ארץ השאול וההפיכה … , ואחרי שנת רנ״ב ארץ שעבוד הנפש … ::) או הארץ הארורה… .
חכמי ישראל עסקו בשאלת האנוסים מאות בשנים והזהירו והדגישו חומרת האיסור של שהיה בארץ השמד, וממכלול הדיונים במעמד האנוסים מתברר שהיתה להם התנגדות עזה לשהיית היהודים בארצות האלילות …).
מקור התנגדות הפוסקים מצויין באגרת השמד להרמב״ם: … והדעת שאני רוצה בה לי ולכל מבקש עצה שיצא מאלה המקומות וילך למקום … וכל זה אם לא יכופו אותו הכופרים לעשות מעשיהם שצריך האדם לצאת מביניהם אבל בשכופין אותו לעבור על אחת מן המצות אסור לעמוד באותו מקום אלא יצא ויניח כל אשר לו וילך ביום ובלילה … ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד וכל העומד שם הרי הוא עובר ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד…).
הרב דוד הכהן, הפוסק הגדול מהאי קורפו חזר על עצת הרמב״ם: …כל אנוס שנאנס לעבוד ע״ז… ובידו לצאת מתחת ממשלתו של המושל הרשע ההוא וללכת תחת מושל לעבוד את בוראו אינו עושה הרי הוא עובד ע״ז במזיד…).
ולא רק על השהיה בספרד ובפורטוגאל הקפידו הפוסקים, אך גם על ארצות הנוצרים אשר אין להם מסורת של רדיפת יהודים יצא הקצף, כגון זה של הרב שמואל די מודינה:… ואחר שעינינו ראו ולא זר הקורות והצרות אשר הגיעו ליושבי איטליה מה׳ או ו׳ שנים ועד עתה הן משריפת התלמות הן מענין הדת ומדברים כיוצא באלה ודברים פרטיים אין צריך לזוכרם אין ספק שהמתעכב שם אינו ירא לנפשו ולתורתו שאל״כ איך יעמוד לבו תחזקנה ידיו ממי שראה השרפה אשר שרפו אויבי ה׳ ותורתו לעמוד במקום ההוא כי בכל איטליה היתה גזרה ולא עוד אלא שא״א ללמוד שם תורה אחר שאין בידם טובם הוא התלמוד והרי גדולה מזו אמרו דבכל מקום מוציאין ממקום שרובם גוים למקום שרובם ישראל על אחת כו׳ ממקום שרובם גוים אויבי ה׳…), הרב די מודינה אוסר על היהודים לקבוע דירה גם בארצות השפלה (כגון הולאנד) בנימוק:… שיותר גויים ומשומדים הם כשהם בפלאנדריש מכשהם בפורטוגאל ערלים ועוברים על דת …
על החרם לחזור לארצות השמד
חכמי ספרד התייחסו, בעקיפין, לרעיון החרם. הריב״ש איים בהטלת שמתא על יהודים אשר יגרמו לאחריהם לחזור לספרד וז״ל הריב״ש: … ויקר מקרה כי יום אחד הגיעה פה ספינה ממיורקה ובה מ״ה נפשות מאנוסי מיורקה ובלנסיאה וברצלונה והשר היה רוצה להכניסם בעיר…וזה פלוני (היהודי) היה מתאמץ שיעשו הקהל עם השר לבל יניחם לרדת למען ישובו למיורקה וימנעו הכל מלבא פה ואני בשמעי שקצת היהודים היו מתאוננים ומלינים על ביאת אלו לא יכלתי להתאפק ואמרתי בפני ארבעה או חמשה הנה השר וגם האלקאדי חפצים להכניסם ויהודים מונעים בשמתא יהיה בעולם הזה ובבא כל יהודי שיגרום שישובו אלו העניים למיורקה _).
הפרשה הסתיימה בטוב והיהודים אשר תכננו למנוע כניסת היהודים הפליטים לאלג׳יר נכנעו מול תגובתו החריפה והחמורה של הריב״ש הכרזת הריב״ש הרתיעה קהל שומעיו והוא הבהיר דעתו כלפי אלה אשר לא שמים לב לשובם של יהודים לספרד ולסכנה הטמונה בה וכלפי היהודים אשר יחליטו לשוב הם עצמם לספרד.
הרב יהושע צונצין מתורכיה מתרעם על יהודים שיצאו מפורטוגאל והלכו לארץ נוצרית לקבוע שם דירתם וז״ל: …. יהודים אלו אשר היו מקודם נוהגים בנימוסי הגוים בפורטוגאל ובאו לחסות תחת כנפי השכינה לנהוג דת משה ויהודית לא היה להם לקבוע דירה בארצות הגוים …הרב זועם על הנכשלים בצעד זה:… ואם הייתי מוצא מי שימנה עמי הייתי מחרים כל מי שנאנס בפורטוגאל וקבע דירתו תחת שררה … בארצות הגויים …
דעת הריב״ש והרב צונצין נחרצת, עד הטלת שמתא או חרם נגד יהודים אשר יכשלו בחזרה לארצות בם רודפים יהודים שומרי תורה ומצוות.
בסגנון דומה התנבא הרב משה מטראני, המבי״ט, והוא התבטא בלשון רכה, אך דעתו לא פחות תקיפה מזו של הריב׳׳ש והר״י צונצין. המבי״ט נשאל על יהודי שנולד באיטליה, אבל סבו נולד בספרד, לאיזה קהל חובה עליו להצטרף, לקהל האיטליאנים או לקהל הספרדים. קהל יוצאי איטליה טען שהאיש חייב להמנות בתוך קהלם, ומגורשי ספרד טענו שהוא שייך להם וחובה עליו לשלם חובותיו ולתרום מכספו לבית כנסת ולקהל המגורשים מספרד. הר׳ המבי״ט פסק שהדין עם קהל ספרד, ואחרי הנימוק, הרב הוסיף: … כי אין שם יהודי באראגון (ספרד) זה שבעים שנה ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי כי האל יתברך מקבץ נדחי ישראל בזמן קרוב .
ידועה היא המחלוקת בין הפוסקים האחרונים בדברי המבי״ט ולדוגמה נזכיר דעת הרב משולם ־אטה ז״ל וכן דעת יבדלח״ט הרב אליעזר וולדינברג.
הרב ראטה מבין מדברי המבי״ט שלא היתה הסכמה או חרם על אלה שיחזרו לספרד ומה שאומרים שמגורשי ספרד גזרו חרם שלא לשוב לספרד לא מצאתי זאת בשום ספר, ושמועה זו אין לה יסוד נאמן, אדרבה בשו״ת המבי״ט, א,, סי׳ ש״ז מוכח ההיפך…!
דעת הרב ראטה היא שלא היה חרם והוא מסתמך על דברי המבי״ט. הרב וולדינברג מוכיח ההיפך מדברי המבי״ט, וז״ל הרב: … ואסתעיין כעת מילתא בידן למצוא כמעט גילוי מלתא מפורשת על היות הסכמה לכך … בשו״ת מבי״ט ח״א, סי׳ ש״ז… ונדמה כי כל מעיין ישר מדי קראו דברים אלה של המבי״ט ירגיש מיד כי אכן מהסכמה כללית שלא לשוב עוד עד עולם לאראגון(ספרד) הוא המדובר כאן, כי הרי המבי״ט כותב בבירור ובפשטות על הידוע ״כי לעולם לא יבוא שום איטלייאנו וכו׳, ומאין ידעו על כך אם לא שקדמה כבר קבלה על כך, וכמו״כ מאין אנו בטוחים בהבטחות של המבי״ט ״שלא יאהל עוד שם יהודי״ אם לא שהחרימו על כך מקדמת דנא … אלא ודאי הדבר כנ״ל שהנימוק היסודי לידיעה ולביטחה שלא יאהל עוד יהודי שם הוא בגלל ההסכמה והחרם שהתקיים כבר בקשר לכך…).
המעיין היטב בלשון הרב המבי״ט ״ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי" ירגיש שהרב מתכוון בבטחון מלא על ענין ידוע מפורסם פחות או יותר ומקובל בין המגורשים.
לסיכום מצאנו מחלוקת בין האחרונים על יסוד מה המבי״ט כתב ״ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי״?
הרב משולם ראטה …) סובר שהמבי״ט על סמך בטחון ואמונה בה׳ אשר יקבץ במהרה נדחי עמו ישראל, לא יחזור אף יהודי לספרד ואין בדברי הרב מצפת שום רמז על חרם או הסכמה לא לשוב לספרד.
הרב וולדינברג סובר שדברי הרב המבי״ט מבוססים על הסכמה או חרם בתוקף בין יהודי ספרד בנוגע לשובם של יהודים לאי האיברי, ועל דעת כך, כתב הרב ״ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי?
אליבא דאמת, גם אם טענת הרב משולם ראטה היא מבוססת, עדיין לא יצאנו ידי חובת הרב המבי״ט, המאמין בבטחון גמור שיהודים לא ידרכו יותר על אדמת ספרד.
הרב יוסף הכהן נוקט לשון חריפה ביחס לספרד של השמד והגירוש, וז״ל: … מהיום ההוא והלאה רבו האנוסים בכל ארץ ספרד … וישבו היהודים במצודת אואיטי… ובמבצרים אחרים עד צאתם מן הארץ הארורה אשר אררה ה׳ … , והרב אליהו קפשאלי מחרף ומגדף את הספרדים … ותשב בת מלך ספרד אל בית אביה בנעוריה אורו ארור יושביה…
כותבי קורות עם ישראל הרב כהן והרב קפשאלי התבטאו כלפי ספרד בלשון של ארור, וגם הרמב״ם מביא מדברי חז״ל נימוק על איסור גידול החזיר וז״ל: ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהיזקם מרובה ומצוי …), משום כך, עלינו להבין מדוע התבטאו קדמונינו כלשון ארור בנוגע לספרד, והרי מאז שנת קנ״א יהודים חיו בספרד בצל הגזרות האיומות של הגירושים והשמד, האם זה לא נזק מרובה ושכיח?
חרב חיים גאגין, מהמגורשים היושבים בפאס, מספר על יהודים שחזרו, אחרי גרוש רנ״ב, לספרד וז"ל: … ושנת נד״ר פגעו בנו שתי משפטיו הרעים הדבר והרעב, עד שהרבה מישראל עברו ברית וחלפו חק וחזרו למלכות קשטילייא …), המעיין בסיפור דברי הפולמוס סביב היתר נפיחת הריאה, ימצא שבביטוי ״עברו ברית חלפו חק״…), מתכוון הרב המחבר לומר שהיו אנשים שזלזלו במנהג או עברו על הסכמה, היינו לא התייחסו למנהג או להסכמה הקובעת שאין לחזור לספרד! ואולי כוונת הרב לומר גם שהיו יהודים שקבלו עליהם דת הנצרות וחזרו לקשטיליה!
ספרד וגירוש קנ"א-אליהו רפאל מרציאנו-ספרד מקוללת- איסור על היהודים לדור בספרד ופורטוגאל
עמוד 37