מורשת יהדות מרוקו

חק'ןדי

אישה שפותח בית, שמושכו לגויים

הרב מרדכי בירדוגו דן במעשה זה: ״ראובן נתן לו זקנו בית אחד ועמד אביו של ראובן ומשכן הבית ביד הגוים ועמדה אשה אחת ונתנה לגוי מעותיו ופדתה המשכון והחזיקה בבית כמה שנים, וכל זה בהיות ראובן קטן, ועכשו כשהגדיל העידו לו עדים שהבית הנזכר נתנה לו זקנו ובא וערער על האשה אשר פדתה אותו להוציא הבית מידה גוף וחזקה וגם הפירות שאכלה דהיינו הדירה שדרה בה״. החכם הצדיק את היתום וערעורו התקבל.

חכם זה דן גם באישה זקנה, שהשכירה מהבתים שהיו לה: ״הייתה הזקנה גובה תמורתה שכירות הבית״. בסימן אחר מדובר בבת, שירשה קרקע מאביה ומכרה אותה בשנת רעב(בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימנים, מד, מח).

אישה מכרה מנכסי בעלה. אישה מכרה לבעלה כל אשר לה בהיותה בריאה.

שלמה אביטבול מצפרו דן במעשה הבא: יהודי הקדיש מקווה טהרה על־ידי בית־הדין. לאחר מכן מכרה אשת המקדיש את המקווה לבעל חוב של בעלה (אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן עב).

קוריאט, תרכ״ב, אהע״ז, סימן צב. ״אשה שמכרה לראובן ביתה שהיה ממושכן ביד שמעון״ (בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קכח). ״ראובן ואשה אחת היו שותפים בקרקע״(בירדוגו, תרצ״ה,חלק ב, דף ט, ע״ב, ענף ו).

אישח שחכחישח קבלת פיקדון

לאחר השגת פשרה חזרה בה, הודתה וחויבה לשלם הכל. וזה סיפור המעשה:

״שלמה רביבו מתושבי אצוירא [מוגדור] שתבע להאשה עאליא אשת משה בן ארכא בפקדון שהפקיד בידה מסך שלושים מתקאלים וכפרה האשה בפקדון ואמרה שלא הפקיד בידה אלא ביד בעלה והבעל אכל הפקדון… ולפי שהבעל לא היה לו ממה לשלם והאשה כפרה לכן נתפשר הר״ש רביבו עם האשה בסך עשרה מתקאלים ואחר כך הודית האשה בפני עדים שהפקדון הופקד בידה מאת הר״ש רביבו, ולזה תבע ר״ש רביבו להאשה בפני החכם שמואל ויזמאן להשלים לו סך הפקדון על פי הודאתה והורית שהבעל גנב לה הפקדון ואכלו״(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק א, סימן ט).

אישה שנדרשה לשלם במקום בעלה

בתשובות הרב יעקב אביחצירא נדון מעשה ב״ראובן שהיה חייב לגוי בשטר העשוי בערכאות של גוים בסך מה והלך ראובן להסתחר בעיר אחרת ונתעכב שם ימים רבים ושנים עד שעבר זמן השטר של הגוי… והיה הגוי הנושה הולך ובא לאשת ראובן באומרו אם קרוב לבא או תפרע היא לו״.

העובדה שהגוי פנה אליה מעידה, שהדבר עשוי להיות אקטואלי, כלומר יש אפשרות שאישה תשלם במקום בעלה אם הוא רחוק. בסופו של דבר לא האישה היא ששילמה אלא אהובו של בעלה, והבעיה שהתעוררה הייתה האם חייב הבעל להחזיר לו (אביחצירא, תרמ״ה, סימן סב).

אלמנות שעסקו בפעילות כלכלית: מכרו או קנו בתים, היו בעלות חזקה על בית ועל שטדי חוב, לוו והלוו

בשנת תרכ״ד (1864) אלמנה מכרה קרקע של בעלה כדי לשלם את חובו, וכך היה המעשה: יהודי מצפרו בשם אברהם בן ראובן לוטאטי היה חייב כסף רב ליהודי מפאס בשם אברהם אפלאלו. כשנפטר הלווה רצו הנושים להיפרע מעזבונו. ״כשראתה אלמנתו כי אזלת יד וכל קרקעותיו הלואי יספיקו לפרעון חובותיו, עמדה ומכרה קצת מהקרקעות לבעלי חובותיו וקצת מהם מכרה לזולת״. אולם יורשיו תבעו את ירושתם, ולכן היה עליה ״לרצותם מכיסה״. בית־הדין אישר את המכירה בשל החשש, שהקונים יחזרו בהם, ואז לא יהיה לאישה כסף לפצות את בעלי החוב. היורשים ערערו על המכירה בטענה, שאין האלמנה רשאית למכור את חלקם של היורשים, אך בית־הדין, שישבו בו: הרב חיים אליהו אביטבול, הרב רפאל משה אלבאז והרב יקותיאל אלבאז, אישר בשנת תרכ״ח (1868) את המכירה(אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן סז).

אלמנה מכרה קרקע לראובן (אבילה, תקס״ו, סימן ה). אלמנה מכרה שטר שהיה לבעלה (טולידאנו, תרצ״א, סימן קעח). אישה תבעה אלמנה בקשר להלוואה (שם, סימן רצא). בשנת תקט״ז(1756) קנתה אלמנה קרקע מהעזבון שהניח לה בעלה. לאחר מכן מכרה אותה כדי לפרנס את בניה הקטנים (בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן עא). אלמנה קנתה בית ומשכנה אותו (טולידאנו, תרצ״ט, אהעייז, סימן יט). בשנת תקנ״ג(1793) אלמנה מכרה שטר חוב (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק א, סימן יג). בשנת תק״ס(1800) אלמנה מכרה חזקה על חנות(שם, חלק ב, סימן פא). בשנת תקנ״ח (1798) אלמנה מכרה לבני בעלה ״כל חלקה העולה לה בקרקעות״ (אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ח). אישה קנתה בית מאלמנה (שם, חלק ב, סימן נ). אלמנה קנתה בית ומשכנה אותו (טולידאנו, תרצ״ט, אהעייז, סימן יט). אלמנה מכרה חצר (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן כד). אלמנה לוותה משמעון(שם, חלק ב, סימן לא). ״אלמנה קנתה קרקע קודם שחילקה עם היתומים ומכרתו״(בירדוגו תרנ״א, חלק ב, סימן צא). ״אלמנה שמכרה היא ובנה בית מעזבון בעלה״ (שם, סימן קא). אלמנה הרוויחה מהכסף, שהניח בעלה (קוריאט, תרכ״ב, אהע״ז, עא ע״ב). אלמנתו של יעקב מאימראן מכרה חלקת קרקע אחת תמורת כתובתה (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן נח, נט). אלמנה ובניה קנו חצר (אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן לב). אלמנה ויתומים מכרו רכוש (אלבאז, תשייט, סימן קא). אלמנה מכרה רכוש (שם, סימן סא). יהודי מרבאט קנה מאלמנה חלק מחצר (אנקאווא, תר״ץ, סימן כח). אלמנה מכרה קרקע (מונסונייגו, תשי״ב, סימן קד; צבאח, תרצ״ה, דף קכז ע״ב). אישה קנתה בית מאלמנה(עובדיה, תרצ״ד, דף קט). בשנת תרפ״ו(1926) קנה ראובן בית מאלמנה(אביחצירא, תשל״א, חו״מ, סימן קכד).

אלמנה שנתנה הוראה למכור רכוש

על פי מקור משנת תרמ״ב (1882) עלתה אלמנה ארצה עם בתה. כעבור זמן מה נפטרה הבת, ו״כל חלק עזבונה שראויה לירש מאביה ביד אמה יען כי לא חלקו האם עם בתה… והן היום שלחה האשה מהתם להכא… להחכם ר׳ אליהו בן מויאל למכור אותם ולשלוח לה המעות, והיה מי שערער על זכותה על הרכוש״(אנקאווא, תר״ע, סימן צו).

האלמנה שמחה אלמאליח, שתבעה סוחר זר, שהיה חייב לבעלה, בבית־משפט קונסולרי(1879)

ב־12 ביוני 1879 פנה ר״ל ג׳ונסטון (Johnston), הקונסול הבריטי בפועל במוגדור, אל יהושע יולי וכן אל מר בן דהאן וביקשם, שישמשו מעריכים (שמאים) בתביעתה של הגברת שמחה אלמאליח נגד מר ג׳ורג׳ ברום (Broome) בדבר החזרת סחורה שהנתבע חייב. ישיבת בית־המשפט התקיימה בקונסוליה והמשפט נערך על־ידי הקונסול בפועל. הנתבע הוזמן להופיע בבית־המשפט ביום שישי ה־13 ביוני 1879 בשעה 14:00 אחר־הצהריים כדי לשמוע את ההאשמה מפי התובעת, האלמנה שמחה אלמאליח ממוגדור. המשפט יתקיים גם אם לא יופיע ובית־המשפט עשוי לפסוק בהיעדרותו.

פרטי התביעה: התובעת דרשה לקבל את הסחורה או את ערכה, שנלקחה על־ידי הנתבע ב־5 בדצמבר 1878 ממחסני יהודה אלמאליח המנוח, בעלה של התובעת. בשם התובעת הופיע מר ראטו, שביקש מן הנתבע לנמק מדוע אינו מחזיר את הסחורה, שלקח מן המחסן.

כתובת התובעת אמורה להיות משולמת מדמי הסחורה: מר ראטו הראה מסמך, שאמור היה להיות הכתובה, שנמסרה על־ידי יהודה אלמאליח על־סך 1,800 דולרים ספרדיים, ותאריכו יז בחשון תרי״ח (סוף 1857). בכתובה מופיעה הבטחה לשלם לשמחה 1,200 דולרים ועוד 200 במטבעות אחרים, שערכם לא הוגדר. כן נאמר בה, שיהודה אלמאליח קיבל משמחה נדוניה, הכוללת כלי בית ובגדים בערך של 600 דולרים. הכתובה נחתמה בערבית על־ידי מר יהודה אלמאליח ובעברית – על־ידי שני עדים: משה כהן ואברהם בן עטאר. מר ראטו ביקש להגיע להחלטה בהסתמך על הזכות הנובעת מן הנישואין.

טיעוני הנתבע: הנתבע הצהיר, שהלווה ליהודה אלמאליח סך של 300 לי״ש, ואף הראה ספרים, שרשומים בהם חשבונות בינו ובין הנפטר. לדבריו אין הסחורה שמדובר בה מצויה ברשותו. מפתחות המחסנים נמסרו לו על־ידי התובעת לאחר שהודיע לה, שבעלה המנוח חייב לו. הוא ביקש מן המוציא לפועל של הצוואה, מר עמרם אלמאליח, לפקח על הסחורה. מאז לא ראה את עמרם, שגם לא מסר לו דיווח. זכותו של הנתבע על הרכוש אינה שנויה במחלוקת.

סיכום הדיון: הישיבה הבאה נערכה ב־16 ביוני 1879 והוסקו בה המסקנות הבאות:

בשום זמן במהלך חייו של יהודה אלמאליח לא יוחד סכום כסף לביצוע ההבטחה, הכלולה במסמך המתואר כהסכם.

אין ויכוח על כך, שהתביעה מן הנתבע על הנכס של יהודה אלמאליח עולה על ערך הסחורה, שאמורה להיות ברשותו.

פסק הדין: האלמנה שמחה אלמאליח תקבל סכום של 1,800 דולרים ספרדיים, שהבטיח לה בעלה בכתובה, אך לא את ערך הסחורה של בעלה (631/7,12-29 F0).

פעילות כספית של נשים – אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו

מכתבו של רבי שלום בוזאגלו לר׳ יהונתן אייבשיץ

המכתב נדפס בספר ׳גחלי אש', דף לח ע״ב, וז׳׳ל: העתק מכתב מוהר״ר שלום בוזאגלו ששלח לרבי יונתן אייבשיץ, אב״ד מהמבורג. ונשלח ממנו העתק ליד הגאון המפורסם אב״ד דק״ק אמסטרדם.

״חכם חרשים ה״ה כמוה״ר יונתן. אחר ד״ש להודיע שנתעכבתי פה אמסטרדם בי״ט של פסח בבית הרב הגדול, להקביל פני כבוד תורתו זכיתי. ומעניין לעניין נשאלתי עד שהתגלגלו הדברים בעניין הקמיעות ׳שבאלונה. וראיתי בכל הטענות באיזה פירוש שאפשר להפוך בזכותו של צורבא מרבנן. וכ״ש כוותיה דמר, וקצרי למילין. לתשובת הרב כוללת, קבלתי- שאם יפרשו לו הקמיעות באיזה פירוש, הס שלא להזכיר בהם שם שבתי צבי. אזי יכתוב לגיסו נר״ו לבקש מחילה. אבל תן דעתך על ד׳ קמיעות מקוימות ׳ממיץ׳. קבלתי־ שכולם בנויים על אמונת ש״צ ימש״ו, כאשר פי שטן של הדברים הבנתי. אמרים מרים- ובאצבע מורים, שלדעת הכותב באמת כוונתי. ובכן הלא תראה ארבעתן בחילוף א״ת ב״ש הולכים בסגנון א׳ ומושיע אין להם, בלתי יכולת פ׳א- ס׳ח מצה ומרור. ולעבוד אלוקי ישראל ותורתו קנאתי. ולא אנוח מעצבי עד אמצא מקום לד׳ והתנצלות מספיק מכל כת ויכולת. ובהרת כזו, מיצוה לקוץ אותה פן פשה תפשה המספחת באחי ורעי, איך אתאפק שיזלזלו בכבודו ביגון שוט לשון להם. חל עליו חובות הברית לעשות לחמץ מצות ביעור, ולשקע מרור זה בחרוסת, עכ״ל.

הספר שהיה לסלע מחלוקת

באותו עמוד גם על הסכמת רבי יעקב עמדין לספר, הודבקו תוויות שונות של בעד ונגד ראה המכתב לעיל. רבי שלום בוזאגלו, ביקש להסתייג מהסכמה לאישור שנתן לר׳ יונתן אייבשיץ, בעניין הקמיעים והזיוף. אחד הספרים שרבי שלום היה משבח הוא: ספר ׳חמדת הימים', נדפס בשנת תצ״א באיזמיר: ואשר הובא לדפוס ע״י הגאון רבי יעקב אלגאזי, ראש מתיבתא ואב״ד עה״ק בירושלים. מהאמור לעיל בחריפות הסגנון של הדברים, והקשר של הכת של שבתי צבי לעניין הקללות שהטיחו בו בספר – וגם על בעל הספר "חמדת הימים".

חמדת הימים: או צרת הימים ?

בעקבות ההשתלשלות העניינים, רבי שלום בוזאגלו מצא עצמו בתוך מחלוקת שלא רצה בה. רבי שלום בוזאגלו קבל ההסכמה של היעב״ץ לספר "מקדש מלך" בהמלצת גיסו רבי ׳אריה לייב' רבה של אמסטרדם, שהיה ידידו של ר׳ שלום בוזאגלו, וגם התארח בביתו כמו שכתב לעיל. ואולם – אך זה יצא לדפוס, והיעב״ץ חזר בו מהסכמתו. וטען שעשה את הדבר בלחץ גיסו הראב״ד של אמסטרדם שהוצרך לסור למשמעתו… וגם באר איסור כולל של ספר "חמדת הימים" בו פתח המחבר הלז ר׳ שלום בוזאגלו ולא בחכמה! "למען לא ייכשל בו אדם מישראל להכניס צרה לביתו, כי תועבה היא…ואח״כ הוא ממשיך:

ואולם כאשר הבינותי ענייניו של הספר הזה של ר׳ ש׳ בוזאגלו הלזה…שעשה פירוש לס׳ על עיונו בספר חמדת הימים כמו בהקדמתו לס׳ הנ״ל, ואני כבר פרסמתי קלון ספר חמדת הימים בספר בית מידות שלנו. קיצור הדברים, הוא אומר שמתחרט על מעשה ההסכמה. אני בתומתי החזקתי. ומאחר שכבר נעשה מעשה מעתה חל החיוב עלי ג״כ ולא אוכל להשתמט עוד. אע׳׳פ שבלבי בטלתי דיבורי. ועל הספר חמדת הימים הוא כותב: "בשחק נאמן, שאפילו היה מרבה מוהר ומתן, לא הייתי מסכים על ספרו. אחר שנראה לי בבירור שהוא חשוד ׳לאותו דבר׳, רק הוראת שעה הייתה כנ״ל. כי לא הייתי רשאי להשיב פני אדוני גיסי הרב מר באתריה, ואם לפניו הייתי הגון נטיתי שכמי לסבול עול מצוותו: ובטלתי רצוני מפני רצונו, אמנם עם כל זה עשיתי בזה תיקון גדול להיותי זריז לעשות רצון אבי שבשמים: להזכיר בהסכמתי הלזו גנותו וביעורו־ של ספר ׳חמדת הימים׳. לפרסם קלונו ברבים ולהכות על קדקוד ׳המחבר בוזאגלו׳ שסמך על משענת קנה רצוץ."

עד כאן תקציר דבריו הקשים של היעב״ץ על ספר חמדת הימים, והערותיו בענין על רבי שלום בוזאגלו.

תשובתו של הגאון רבי חיים פלאג׳י

על דבריו אלה השיב הרב הגאון רבי חיים פלאג׳י זצ׳׳ל:

״העוד אבי דדי״ שנודע בשערים. שספר חמדת ימים בנוי לתלפיות מיסוד רבותינו הקדושים חכמי התלמוד והגאונים, גדולי הפוסקים ראשנים ואחרונים. וחומר בקדש מספר הזהר הקדוש, התיקונים ובעלי הקבלה, ועילא מניהון מרן הקדוש איש האלוקים רבינו האר״י ז״ל ותלמידיו.

הרב פלאג׳י הביא שורה ארוכה של הסכמות ודברי שבח על הספר מפי גדולי הדור, מוהר״מ [=מורינו הרב משה] אלשיך, ובעלי המוסר. ואומר הרב פלאג׳י:

אחד הקורא – ואחד השומע, יתלהב לבו ומור׳א ל׳ו יעלה על ראשו׳ והדבר בדוק ומנוסה. על כן אני אנכי אומר בפי מלא כי ראוי לומר עליו בספרו המזוקק הלזה חמדת הימים, אשר תוכו רצוף אהבה לאהוב את ה׳ אלוקנו ולאהבה אותו. כי דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב״.

הרב פלאג׳י משיב על מה שכתב הרב יעב״ץ. שהספר חמדת ימים שהוא כס׳ ׳המירוס והמינים׳ ח״ו! הרחיב הרב המחבר פיהו. ובסוף הביא דברי תלמידו. שכתב

וז״ל: וירא להגיד לי שראה כן בספר חמדת הימים אף כי איננו אתי. כי הוא יודע באותו ספר, שהוא אחד מספרי הפוקרים עכ״ל. ואחרי המחילה רבתי, אנכי אומר עליהם, כי שרי להם מרייהו לומר כן על ספר קדוש וסהור ממולא תורה ומצוות ומע״ס דעת ויראת ד' מייסוד רז״ל הראשונים והאחרונים ומארי קבלה. ועל הכל ירא אנכי לומר כי דדו פוגע בכבוד כמה וכמה רבנים גאוני עולם כמוהו. אשר חבבו מאד דברי הספר הקדוש הזה.

היו דברים שהרבנים הנז׳ נאחזו בהם כגון: ספירת העומר בערב השני של פסח. לפי בעל חמ״י המסתמך על הקבלה לברך על הספירה אחרי הסדר. ועוד דעה בעניין ברכת הנערים לפי דעת חמ״י לברך אותם רק ביד אחת על ראשם יד ימין: וגילו בהם כביכול דברי אפיקורסות ומינות ומנהג פתיות… כדבריהם ז״ל וכו׳. ועל כך השיב הרב פלאג׳י ז״ל:

לענ״ד תמיהה גדולה יש לי על הרב!. באם הוא חשב לתפוס אותו שטעה בדין בעניינים לעיל. עונה הרב: אדרבא. מציגו שהיא דעתם של רבנים גאוני עולם: הרא״ש ושלושה רבנים מקובלים. אם כן: מה עניין חירוף וגידוף על דבר הספר הקדוש הזה בכללות. הרי- הם למה -ולא כלום!. ואחר מח״ר [=מחילה רבתי] בנשיקת יד ורגל קדשו מכבוד תורתו, לא צדקו דבריו כלל! ואם חרה לו על אשר היה מודה בשבתי צבי, אין זה נוגע בעניין התורה״, ע״כ.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-רבי שלום בוזאגלו

בן שלש עשרה למצוות (אבות ה_׳ כא)

פרק עשירי

טכס הבר-מצווה ומנהגיו

בנוסף לחובות המוסריות שתורת־ישראל מטילה על כל יהודי, היא מחייבת אותו גם במצוות מעשיות המקיפות את כל אורח חייו.

בהגיע הילד היהודי לגיל הבר־מצווה שהוא שלוש־עשרה ויום אחד, נשלמה קומתו והרי הוא יהודי שלם לכל דבר. אפשר לצרפו ל״קדיש״, ל״ברכו״, ל״קדושה״ ולכל הטכסים הדתיים שחיובם הוא רק בעשרה -״מנין״. ביום זה, נחשב הנער היהודי לבר־דעת והוא חייב במצוות: ״בן שלוש-עשרה״ למצוות (אבות ה, כא). אולם במרוקו נהגו להכניס את הבנים לעול המצוות, עוד בהיותם בני שמונה ולכל היותר בני עשר. ואף־על־פי שלמספר שלוש־עשרה, חשיבות מיוחדת במסורת ישראל, כמו שנראה להלן, יהדות מרוקו העדיפה להקדים במצווה זו – ״זריזין מקדימין למצוות״(פס׳ ד ע״א)

א-בצלאל בן־אורי בן־חור נכנס לעבוד במלאכת המשכן בהיותו בן י״ג שנים.

ב-שלוש־עשרה מידות הרחמים.

ג-שלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן.

ד-שלוש-עשרה שנה התבודדו רשב״י ובנו רבי אלעזר במערה.

ה-שלוש־עשרה שנה קיבל על עצמו רבינו הקדוש (רבי יהודה הנשיא) ייסורים לטובת בני דורו.

ו-שלושה-עשר עיקרי האמונה להרמב״ם.

ז-שבעים הזקנים שתרגמו את התורה בשבעים חדרים נפרדים עבור תלמי המלך, שינו בתרגומם שלוש־עשרה תיבות בתורה, לפי שלא ניתנו להיתרגם כפשוטו של מקרא.

ח-אותיותיהם של אבות האומה: אברהם, יצחק, יעקב=שלוש-עשרה.

ט-גם אותיותיהן של אימהות האומה: שרה, רבקה, רחל, לאה= שלוש־עשרה.

י. יעקב אבינו הינו הדור השלושה-עשר מנוח, והיו לו שלושה־עשר ילדים (י״ב בנים ודינה אחותם).

יא. בן שלוש-עשרה למצוות.

חגיגות הבר־מצוה במרוקו דמו לחתונות. חתן הבר־מצווה נקרא מול-תפיללין (בעל התפילין) והחגיגה עצמה תפפיללין.

הערות המחבר: השם ״בר מצווה״ נזכר לראשונה במדרש תנחומא, סוף פרשת בא, וראה: ״לאות ולזכרון׳ מאת: י. ריבקינד, עמי יד, הערה 16.

אוצר המכתבים, ח״ג, עמ׳ קפד: אפילו בן־שש ובן שבע, כך היה המנהג במרוקו ובאלג׳יריה (הרב עצמו הניח תפילין בהיכנסו לגיל שבע, וכך נהג עם אחיו ועם בנו הוא) מים חיים, ח״ב, סי׳ א, מציין כי הזריזים מקדימים לחנך את בניהם כשהם עוד בני 9- 10 ומכנה אלה שמאחרים עד הגיל שלוש עשרה ל״כת העצלנים״; קהלת צפרו, ח״ג, עמי 89,: בצפרו הניחו תפלין טרם מלאת י״ג שנה לנער, ברונו-מלכה, עט׳ 319: יש שעורכים אותה לפני גיל 13 (גם הח״מ הניח תפלין לפני הגיל 13, כמנהג העיר מכנאס).

ההכנות

כחודש או חודשיים לפני עריכת החגיגה, באו ההורים למלמד(א-רבבי) והודיעו לו על כוונתם להכניס את בנם לעול המצוות. באותה הזדמנות הביאו עוגות, ממתקים, תה וריבה של פלחי הדרים. טכס זה נקרא: לחלאווא די מול-תפללין (הממתקים לבר-המצווה). בממתקים אלה התכבדו הנערים הלומדים עם הבן. בעלי יכולת הוסיפו מתת־כסף למלמד, כדי שיכין את הבן כיאות ליום המיוחל.

הכנת הדרשה

הרב מצידו התגייס למשימה במלוא המרץ ולימד את הילד את כל מה שדרוש. קודם־כל הוא שינן לו את ברכות השחר ו-אלהי נשמה בעל פה, אשר עליו לדקלם ביום הבר־מצווה בבוקר לפני האורחים, ואחר כך את הדרוש. כדאי להזכיר, שלכל המלמדים היו ״דרושים״ מהמוכן, משום שנהגו להכינם בשעות הפנאי שלהם הדרושים היו דומים בתבניתם ובתוכנם. הם נסבו על מצוות ציצית ותפילין, על מעלת קדושתן והשפעתן על היצר הרע וכולם או רובם כללו דברי אגדה.

המעניין הוא, שאף בר-מצווה לא הכניס לדרשתו, פרשנות כלשהי על פרשת־השבוע או דברי הלכה, כלשהם כי הרבי־המלמד לא טרח לחדש חידושים. לעומת זה, הוא לימד את הנער את הקטע מפרשת־השבוע וכן את ההפטרה במידה והנער היה אמור לעלות בשבת למפטיר. יש להזכיר כי בעלי־אמצעים נהגו לקנות לבניהם את ההפטרה ולהרגיל אותם לאומרה בשבתות אף שטרם הגיעו לגיל הבר-מצווה.

אם הנער היה יתום, המלמד הכין לו דרשה נוספת ומיוחדת ״דרשה דליתים״

הוא לימד אותו לומר את הקדיש בע״פ ביום הבר-מצווה. והוא עלה, ל״עליית שלישי״ ואמר ״קדיש״.

הערות המחבר: ההורים דאגו שהבן שלהם ילמד קודם־כול את ברכות השחר בעל פה, או ״אלהי נשמה״ כפי שרבים נהגו לכנות את כל ברכות השחר, אולם היו יהודים תמימים מקרב עמך אשר היו פונים למלמד ומתחננים בפניו ובעגה המקומית (הערבית):״ אי-רבבי! נפ״די-חס יסמיכ, קבל מא תבדא תיעללמו דראס, טללעלו בעדא א-נשמה״ הו רביז אהיה כפרה עליך, לפני שתתחיל ללמדו את הדרשה, למד אותו קודם כול את אלהי נשמה״ אלא שכאן, לפי התרגום המילולי של המילים ״טללעלו א-נשמה״, הוצא: ״נטול ממנו קודם־כל את הנשמה״, או ״תוציא לו את הנשמה״. (תודתי העמוקה למכובדי הפרופ׳ הנרי טולידאנו מארה״ב, שהוא בן עירי, שהשכילני וציין את האימרה הזאת במאמרו המקיף והמעניין ״טכסי בר-מצווה ומנהגיהם בקהילת מכנאס, בספר: מחקרים בתרבותם של יהודי צפון־אפריקה, בעריכת ד״ר י. בן־עמי, ירושלים).

זוכרני בילדותי, המלמד שלנו ר׳ ברוך טולידאנו זצ״ל, היה מתיישב אחר־הצהרים בין ארבע לשש ועם קולמוס מקנה-סוף, הוא היה כותב דרשות ומצפין אותן בארון קטן שעמד באחת מפינות החדר.

בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, נמצא אוסף של דרושים לבר־מצוה ממרוקו שמספרן: 80-2168; ראה גם יששכר יואל, ״דרושים לבר-מצווה ממרוקו׳׳ תרביץ, כ׳׳ג תשי״ב עמי 227-230; גם במכון ״יד־בן־צבי בירושלים, יש מספר דרושים בכ״י ממרוקו, לפי המספרים: 1307, 1309, 1346, 1362.

גיזרת החליפה (לפסאלא)

בזמן שהמלמד הכין את תלמידו ליומו הגדול, עשו ההורים את ההכנות הדרושות ובין היתר הם הזמינו אלכייאט (החייט) הביתה אשר גזר את החליפה המיוחדת לבר-מצווה, לעזמי-מין קפטאן ארוך הדומה לתלבושת הגדולה של הכלה. בטכס הזה הנקרא לפיסאלא (הגיזרה), גוזרים את החליפות בעבור הבר־מצווה ובני הבית. ה-זגיראתאת מנצחות על המעמד בקריאות-גיל צורמות. לכבוד המאורע מכבדים את הנוכחים המוזמנים בתה, בעוגות ובריבה החדשה שהוכנה בבית, למעזון. באותו יום, הוזמנה גם א-סככארא דתפללין, תיק רקום לזוג התפילין ותיק לטלית אצל הרוקם המומחה.

הרוקם =א-טרראז. זהו אומן בשכונה היהודית שהכין מעילים רקומים לספר תורה, כיסויי־מזוזה אל-כטא דל־מזוזה (יהודי מרוקו נוהגים לכסות את בית המזוזה בכיסוי, עשוי בד קטיפה ועליו רקום שם המפורש ״שדי״ ושם עקרת הבית). הרוקם הכין גם מפות רקומות להיכל (הפרוכת). בנוסף, הוא הכין חגורות רקומות ומיוחדות לנשים. הן חגרו את החגורה או ״למדממא״ על התלבושת הגדולה (לכסווא לכבירה), לכן הרוקם נקרא גם למדאיימי (עושה חגורות). כמובן הוא גם עושה ורוקם את התיק לתפילין ולטלית.

בתחילת שנות הארבעים יצאה אופנה חדשה (במיוחד במכנאס): א-סככארא דנקרא – תיק מכסף. זהו תיק קטיפה, מכוסה לוחות כסף טהור. על הלוח הקדמי של התיק חקוק וקדוח שם הבר־מצווה, ולפעמים גם שם אביו, ציורים, ומגן דוד.

ה-ערראדאת המזמינות

אחרי שה=רבבי הכין את הדרוש וההורים תפרו את החליפות והכינו את יתר הדברים כגון מחייא (עראק), סוגי עוגות שונים, ריבות וכדומה, קובעים את התאריך המדוייק של יום החגיגה. קודם־כול, קובעים מי תהיינה המזמינות (אל-ערראדאת), כי יש לזכור שלא השתמשו בכרטיסי הזמנות בשמחות, אלא הזמינו כל אחד אישית או על־ידי שליח. נהגו בדרך כלל לקבוע ששלוש נשים צעירות תהיינה ה-ערראדאת (המזמינות). הן חייבות להיות נשים מאושרות שזה עתה נישאו או אימהות לילדים קטנים. הצעירות התחילו במבצע שבוע או שבועיים לפני החגיגה על מנת להספיק ולהזמין את כל האורחים.

המזמינות נהגו ללבוש לעזאמא, כעין קפטנים יפים, ולענוד הרבה תכשיטים. תפקיד ה-ערראדאת היה להזמין את הנשים בלבד כי הגברים יוזמנו על-ידי אביו של בר־המצווה. הנשים שהוזמנו על ידי ה-ערראדאת ביקשו תמיד שישלחו להן את חתן הבר-מצווה כדי לראותו ולברכו: ״א-כיתי! סיפידולנא מול-תפייללין נראוה״ (גברתי שילחו־נא לנו את חתן הבר-מצווה לראותו), והן נענו.

חבר־מצווה מזמין את חבריו

חתן הבר־מצווה הזמין גם הוא את חבריו הלומדים עימו וכל מוזמן הביא לו ל- ג'ראמא (מתנה כספית). הכסף שהנער קיבל, נמסר במקום למלמד ותמורתו הוא שיחרר את הנערים אשר לקחו חלק בשמחת חברם. אולם אלה שלא הביאו מתנה, לא שוחררו ולא השתתפו בשמחה גם אם היו קרובי משפחה של בר־המצווה.

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 226

אם הנער היה יתום, המלמד הכין לו דרשה נוספת ומיוחדת ״דרשה דליתים״ הוא לימד אותו לומר את הקדיש בע״פ ביום הבר-מצווה. והוא עלה, ל״עליית שלישי״ ואמר ״קדיש״.

הווי ומסורת –רפאל בן שמחון

דרשת יתום — דוגמה טיפוסית מקור ערבי

ועלא קיד בעונות הרבים נלקח ממני אדוני אבי ולא זכה לעשות לי האד זוז דלמצות די כאן במחשבתו הטובה לעשותם לי, וענדנא מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ולזכור זכותו היום נפשרו האד לפסוק ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. נחבו נערפו אס הווא טעם די קאל ״אשר יצַוֶּה״, די משמע דציווי בעלמא די כאן אברהם מצוה לבניו ביהא באס עזו הקב״ה ולא קאלסי אשר ילמֵד את בניו? אלא לכוונה הייא, אלוואחיד די יכון מחשב לעשות המצוה ונאנס ולא עשאה בא יחשב עליה הקדוש ברוך הוא כאלו עשאה בפועל, לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה וכא יכלסו שכר דלמצוה כאמיל, פחאל האד נדון די אדוני אבי נוחו עדן, די כאן במחשבתו הטובה באס יעמללי האד זוז דלמצות, גיר בעונות, נאנס באונס מיתה ולא זכה לעשותם לי, בודאי באיין הקב״ה יחשבלו כאלו עשה אותם לי. והיינו טעמא די קאל לפסוק ״כי ידעתיו״ די הייא לשון חיבה, למען אשר יצוה את בניו, דהיינו בציווי בעלמא די כאן אברהם מצוה לבניו לשמור דרך ה׳, כליה למצוה מאזאל מא עמלהא, כליה האדסי, ידעתיו, דהיינו הווא עזיז ענדי, לאיין מחשבה טובה די כאנת פבאלו, מניין תך למצוה לידו ותבתהא, הווא מצוה אותם, אני מצרפה למעשה, ומעלה אני עליו כאלו טרח ויגע בקיום המצוה.

תרגום עברי

ולפי שבעוונות הרבים נלקח ממני אדוני אבי ולא זכה לעשות לי את שתי המצוות [ציצית ותפילין] שהיה במחשבתו הטובה לעשותן לי, וקיימא לן ״מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה״, [לכן] לזכור זכותו היום נבאר את הפסוק ״כי ידעתיו למען אשר יצַוֶּה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. אנחנו רוצים לדעת מה הטעם שאמר הפסוק ״אשר יצוה, שמובנו שבשביל הציווי לבדו שהיה אברהם מצוה לבניו חיבבו הקב״ה, ולא אמר למען ילמד את בניו? אלא הכוונה היא, שמי שחשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הקב״ה כאילו עשאה בפועל, לפי שמחשבה טובה מצרפה הקב״ה למעשה ומשלם לו שכר המצווה בשלמותו, וכמו הנדון הזה של אדוני אבי נוחו עדן שהיה במחשבתו הטובה לעשות לי את שתי המצוות האלו, אלא שבעוונות נאנס באונס מיתה ולא זכה לעשותן לי, בוודאי הקב״ה יעלה עליו כאילו עשה אותן לי. וזהו הטעם שאמר הפסוק ״כי ידעתיו״ שהוא לשון חיבה, למען אשר יצווה את בניו, דהיינו בציווי בעלמא שהיה אברהם מצווה לבניו לשמור דרך ה^׳, אף שעוד לא עשה את המצווה, אעפי״כ ידעתיו, דהיינו הוא חביב עלי, בשביל המחשבה הטובה שהייתה בלבו, שכשתבוא המצווה לידו הוא יקיים אותה. הוא מצווה אותם, ואני מצרפה למעשה, ומעלה אני עליו כאילו טרח ויגע בקיום המצווה.

דברי סיום לדרשת יתום

אחלה פני אל איום ונורא, יקבוץ שה פזורה, ויחזיר ליושנה עטרה, בעגלה ובמהרה, ונפש אדוני אבי בצרור החיים צרורה, אמן כן יהי רצון.

39. 39. דרשת יתום המובאת כאן הועתקה בסוף הדרוש של תפילין של אברהם לענקרי בכתב־היד המתואר למעלה בהערה 32.

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי-דרשת יתום

עמוד 113

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ מֹשֶׁה

וַאֲנִי נֶהֳנָה לִכְתֹּב אֶת זֶה

סוֹף סוֹף אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

עִם כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתָ

עִם כָּל מָה שֶׁנִּכְשַׁלְתָּ

וְעִם כָּל מָה שֶׁפִשַּׁלְתָּ

וְעִם כַּמָּה שֶׁאַתָּה מְגֻחָךְ

וְעִם כָּל הָרִיצוֹת שֶׁלְּךָ

בּוֹרֵחַ מִכָּאן וְשׁוּב בּוֹרֵחַ

וְשׁוּב בּוֹרֵחַ, וּבְכָל זֹאת לֹא זָז

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

 מָרוֹקָאִי, סְפָרַדִּי, אֵירוֹפֵּאִי,

נִרְאָה אַשְׁכְּנַזִּי, מַעֲרָבִי, מִזְרָחִי

יָם תִּיכוֹנִי, אַסְיָאתִי, מִזְרַח תִּיכוֹנִי

פַלַסְטִינִי, אַפְרִיקָאִי, צָרְפָתִי

עִם כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁהִנְּךָ וְשֶׁאֵינְךָ

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

מְגַחֵךְ וּמְטֹרַף וַהֲכִי שָׁפוּי

אֲבָל זֶה אַתָּה

זֶה כָּל הָאַתָּה שֶׁעָשׂוּ אוֹתִי

וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

הוא התחיל להללני בפני הא' טויל את חרוצתי והתנהגותי ושלא נמצא עלי שום עוון כלפי בית הספר במשך זמן למודי, גם מוסר הטיף לי, לבל אדחוק את הקץ ואחוס על בריאותי, כי צר לו לשלחני לבית הורי ופני עיפים ונרגזים. הוא הפציר בי לבל אשאר אלא אסע הביתה לנוח ולשוב בכחות חדשים. מהרתי וספרתי את הדבר לחברי ראובן יחזקאל ולמחרתו נפרדתי ממנו בעל כרחי ובצער רב. יומים לפני ראש השנה באתי ליפו ונתקבלתי באהבה על ידי הורי, שראו בי איש אחר לגמרי אבל רזה וכחוש. התעצבתי מאד על מות זקנתי החביבה, שהייתי ישן בחיקה. הורי אמנם נחמוני, אבל על לבי שלטה תוגה כבירה. את ימי החופש בליתי ברובם בבית. מאין אתי ספרים חדשים הייתי משנן בספרים הישנים וכשנמאסו עלי, הייתי נח לגמרי ומרבה לישון. כשהעיקה עלי הבטלה, הפצרתי באחי המנוח אברהם חיים שימציא לי את הספרים הדרושים לי למחלקה הרביעית ובין ספריו מצא בשבילי חלק מהם, שעליהם התחלתי לשקוד בהתמדה. גם הוא כמנהל בקשני לבל אעשה זאת, כי מוטב שאנוח מעמלי, אבל אחר שהודיעני בבטחה, כי אין משנים בבית הספר את שטת הלמודים, אלא זאת היתה רק תואנה מצד המנהל, כדי לאלצני להנפש, מצאתי שעלי להתכונן למחלקה הרביעית. הספרים החדשים היו מוזרים וקשים בשבילי, אבל אחי המנוח נעתר לבקשתי והורני מדי לילה קטעים שונים, למרות היותו עסוק וטרוד כל היום במשרר [במשרד] או בהנהלת הקורספונדציה.

הגיעו הימים של אחרי החגים והתחלת הלמודים. הורי עשוי לי בגדי חורף חדשים וטרם הפרדי מהם, צלמוני ותמונתי זאת שנשארה לי לזכרון מימי-נעורי הנה נתונה בזה.

אחרי ימים מצער, נפגשתי שוב בבירות עם חברי הבגדדי שהשתעמם מאד בלעדי. הראיתי לו את ספרי החדשים שקבלתי מאחי והוא שמח עליהם שמחה רבה בקראו: אלה הם באמת הספרים הדרושים למחלקה הרביעית, אך חסר אתה עוד איזה חלק מהם. שאלתיו מאין ידוע לו כל זאת, ענני, כי בימי החגים הוזמן לחוג אצל מכירים ונפגש באחד הבתים עם המורה הערבי שספר לו כי אין מחליפים בעונה חדשה את הלמודים, אלא המנהל ברצותו שהתלמיד שלוש ינוח מעמלו, מלמודיו, המציא זאת רק בתור תואנה. למחרתו קבל חברי ספרים חדשים ואני החלק החסר לי ונכנסנו למחלקה הרביעית. סדרנו לפנינו תכנית מראש כיצד לשקוד בלמודים, בלי לעבור על חוקי בית הספר. בלילה לא למדנו וגם בהפסקות הקטנות נחנו כיתר התלמידים. אבל השתדלנו לפני ההנהלה שתותר לנו על שעות הלמודים בעברית, כי לפי הדרגה הנהוגה בבית הספר ידענו את השפה יותר מכל התלמידים, ואחרי הפצרות רבות נענתה ההנהלה לבקשתנו וזה עזר לא במעט להתקדמותנו. ידיעותינו בשפה הערבית עלו בהרבה על ידיעותינו בשפה הצרפתית, משתי סבות: אחת – שהשפה הערבית היתה שפת ארצנו ושנית – שהמורה הערבי הסביר ובאר יפה את שעוריו, בעוד שהמורה הצרפתי למד יותר באופן שטחי.

בכדי לפתח בקרב התלמיד רוח תשוקה ללמודים ואף גם להעצל ביותר, הנהיגו בבית הספר סדרים מיוחדים, שלא ראיתים כיום אף בבתי הספר המודרניים שלנו.

כפי שכבר כתבתי לעיל, נכנסים בבוקר התלמידים לאולם הגדול ומכינים שעורים שהמורים הטילו עליהם. המורה בוחן את התלמידים ומציין לכל אחד מהם את ציונו. אחרי הבחינות מוציא מארונו את יומנו שבו נרשמים שמות התלמידים, מסמן על יד כל תלמיד את ציונו הן לטובה או לרעה, כמו כן כל יתר המורים לכל סוגי הלמודים וגם המשגיח הראשי ביחס להנהגתו של התלמיד. ביום ששי עובר פקיד מיוחד על כל המחלקות, אוסף מידי המורים את כל הרשימות, רושם בטבלא את שמות התלמידים המצטיינים והציון על ידי כל למוד לחוד ובטבלא מיוחדת המסומנת מסביב בקוים שחורים את שמות התלמידים העצלים והמפגרים ומדביקן באולם הגדול. על טבלא בפני עצמה נתלים כל אותות הכבוד מכסף שעל כל אחד מהם מצויר מגן-דוד ומודפסות המלים: "תפארת ישראל". לאותות האלה נקשרים סרטים בעלי גון שונה כגון: לשפה העברית – צבע כחול, לשפה הערבית – צבע ירוק, להנהגה טובה – צבע לבן וכו . ' אחרי הצהרים נפסקים הלמודים, התלמידים מתרחצים לכבוד שבת ומתלבשים. בשעה שלש נכנסים לאולם הגדול ומוצאים שם את המנהל והמשגיחים קוראים לכל תלמיד בשמו והוא נגש למנהל, אם הוא בין המצטיינים נענד באות כבוד, לוחץ את יד המנהל וחוזר למקומו. ובאותו הזמן עומד התלמיד העצל לנגדו מצד שמאל. על פי הרוב אני וחברי הבגדדי היינו עונדים בכל ימות השבוע אותות כבוד כחמשה ששה במספר ולפעמים גם שבעה כי הרשות בידי התלמיד להשאיר אצלו את אות הכבוד לכל השבוע ורק ביום הששי בבקר להחזירהו להפקיד הממונה על אוסף הציונים והרשימות במחלקות. מלבד זה יש לכל תלמיד בגד מיוחד המסמל את בית הספר שהוא מתחיב לעשותו טרם נכנס ללמוד. הבגד הזה נעשה בצורה כללית, עם כפתורי נחושת, כובע כחול כצבע הבגד, מעוטף בסרט-זהב שעליו כתוב "תפארת-ישראל" ובהם השתמשו רק בימות השבת, יום ראשון אחרי הצהרים לשעתים ויום רביעי אחרי הצהרים לשעתים לשם טיול מחוץ לבית הספר, זולת הזמנים הקבועים הקבועים לקבלת פני הממשלה. התלמידים המצטינים היו מחויבים לשאת על חזיהם את אותו הכבוד במלבושים הרשמיים האלה ולעומת זאת, לתלמידים העצלים אסרו באותו שבוע ללבוש את בגדיהם הרשמיים והלכו בבגדיהם הרגילים כדי שיובלטו לעיני הרואים, שיבדילו בין התלמידים הטובים והרעים. על ידי זה היו מתמעטים התלמידים המפגרים ומתקדמים גם הם בלמודיהם.

בסוף שנת 1887 בגמר הלמודים, עברנו אני וחברי הבגדדי את הבחינות בהצלחה. במעמד המנהל, המורים ואורחים נכבדים, חלקו מתנות לתלמידים, ספרים בכריכות הדורות ושעל כל ספר היה מודפס שם התלמיד והמקצוע שבו הצטיין, ספר ספר לכל מקצוע על ידי שלחן גדול, שעליו הונחו ספרי המתנות, ישב המנהל. אחד הנכבדים שנתכבד על ידי המנהל, נגש לשלחן לחלק המתנות והיה קורא מכל ספר את שם התלמיד ואת סוג הלמוד שקבל בעדו את המתנה. התלמיד היה נגד ביראה ובכבוד, מקבל את מתנתו ולוחץ את ידיהם. זכורני, שאני וחברי הבגדדי התכבדנו בשבעה ספרים, בשעה ששאר התלמידים קבלו משנים עד ארבעה. יומים אחרי קבלת הספרים היו מציגים בבית הספר חזיון היסטורי מתקופת החשמונאים שאותו בקרו כל התלמידים, המורים ומשפחותיהם הגרים בבירות. כשישבתי והסתכלתי בחזיון, נתקבלה טלגרמה מאבא למנהל ובקשני לשלחני ליפו עם ילדי מויאל באניה "הכדוית" לחג הפסח. למחרתו הפלגנו ליפו אני ובני מויאל, יחד עם חפצי, המתנות והתעודה שקבלתי מבית הספר. בשמחה רבה רבה נתקבלתי בבית הורי, אבי התפאר בי לפני מבקריו על התקדמותי בלמודים ויש שהיה מראה לאורחיו גם את הספר שנתכבדתי בהם.

בית הספר הזה התקים במשך עשר שנים תמימות והרבה הצטערו על סגירתו. המנוח זכי כהן בראותו שנוהרים לבית ספרו צעירים לרוב מהארצות הסמוכות, וגם מאירופה, חפץ בכל נפשו לשכלל את בית ספרו ולהביאו אל הקדמה שהוא ראה אותו בחזון מרוחו. אולם כונתו היתה טובה, אך לדאבוננו לא הצליח בדרכו. הוא רכש לו כברת אדמה על אחת הרמות מחוץ לעיר בירות והשקיע בה הרבה כספים ונכנס גם בחובות של כמה אלפי פונטים והרבית הגדולה היתה בעוכריו, ולמרות התלבטויותיו המרובות וצערו הכביר על שעליו להפרד מילדו הרוחני הזה שטפל בו בכל כך מסירות ואמונה היה מוכרח לסגור את בית ספרו מה שגרם לו עגמת נפש מרובה, והוכרח למכור את הבית הבנוי בסכום מצער כדי לסלק את החובות, ויחד עם משפחתו עזב את בירות ונסע בחוסר כל למצרים. אנשי מצרים שידעו להוקיר את המנוח זכי כהן התיחסו אליו בתשומת לב מרובה ומנו את ארבעת בניו במשרות הגונות שפרנסו בכבוד את המשפחה ואביהם נשאר בבית סגור בחדרי חדריו הוגה בתורה ומתעצב על בית ספרו עד יום מותו. ישמש נא דברי המועטים האלה זכרון לנשמתו העילאית.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

מויאל ממש ״הפציץ״ את קרן ״מזכרת משה״ ואת הנהגת חובבי ציון בתביעות להגביר את סיוען למושבות בארץ ישראל, ובראש וראשונה לפתח־תקווה. הוא ביקש – בעצם דרש – לא לשים לב לסיכומים מתקופת ביקורו של ויסוצקי, מכיוון ש״אין בכה הקומץ הזה להשביע. מעתה תשימו לב לסכום יותר רב וכן תואילו אפוא לחשוב בדבר שלוח איזה סכום הגון לטובת המושבות״. על הדרוש לפתח-תקווה כתב: ״המושב הזה לא ידרוש רק תמיכה כי אם יסוד חדש מהמסד עד הטפחות. כל בית עולה למחיר אלף פרנק(עד היום נבנו מכסף חובבי ציון 15 בתים), והננו מוכרחים למלא חסרוניהם עד אשר יעלה בידם לחיות מעבודתם״. מקבלי הדיווחים של מויאל לא הסתירו את התפעלותם מהתנופה שהכניס: ״בין כה וכה וה׳ מויאל לא שקט במכונו ויחל לעבוד את עבודתו הקדושה ברוב אונים… בפתח תקווה נבנו ששה עשר בתים, המושב כלו פשט צורתו הראשונה וילבש מעטה גיל: סוסים ופרדים, כלי מחרשה וזרע השדה נקנו בעד העובדים היוצאים לפעלם בשדה ברוח נכון. כאשר חזינו מראש, כן היה. התרחבות הישוב הועילה להבראת האוויר והקדחת עוד לא שלטה שם בימי הבציר בשנה זאת, ובשנה הבאה, כאשר עצי הקאליפטוס [אקליפטוס] אשר יטעו אותם עתה, יגדלו, יתהפך האוויר… מלבד הזרע והמקנה וכלי המלאכה נתן לעובדים ועושים בסכומים קצובים לעיתים מזומנים. ה׳ מויאל עשה גם את שלו לשכך כעס וחמה מצד השלטון המקומי, ועמלו לא שב ריקם״.

מנתונים סטטיסטיים על פתח־תקווה שהתפרסמו כשנה לאחר מותו של מויאל, עולה כי בנוסף לכל האמור לעיל בנה בריכת מים ומקווה בתפקידו כנציג חובבי ציון. ברשימת ״בנינים וחפצים הנמצאים בפתח תקווה השייכים להקאלאניע בכללה״ וערכם בפרנקים נמצאים: ״ברכה להמשיך [למשוך] אליה מי הבאר, נבנתה על ידי נדבת חובבי ציון בהנהגת מויאל ז״ל״ בשווי של 1,000 פרנק, וכן ״בית למקווה בנוי מאבנים גגו מרעפים, נדבת חובבי ציון על ידי מויאל ז״ל״, בשווי של 1,350 פרנק.

מויאל היה מעורב גם בשגרה, בפרטים הקטנים שבחיי מתיישבי פתח-תקווה. מעידים על כך הדברים הבאים שמספר דב חביב־לובמן, מאנשי ראשון־לציון שבשנותיו הראשונות בארץ היה ממתיישבי פתח-תקווה: ״כשנעשיתי, מיד בבואי לארץ, לאיכר בעל חלקת אדמה בפתח תקוה והייתי זקוק לסוס לחרישה, זכיתי שבא־כוח חובבי ציון ר׳ אברהם מויאל, ששכב אז על ערש דווי, היה ה׳מבין׳ – בהביטו מבעד לחלון על הסוס, שצווה לקנות בשבילי, סוס צעיר, יפה, אציל ואמוץ, וכך נקרא הסוס בשם ׳אמוץ״׳.״

וכרגיל בארץ ישראל של הימים ההם, חלק ניכר מזמנו נדרש מויאל להקדיש למערכת היחסים הסבוכה עם השלטון העות׳מאני. לא תהא זאת טעות לקבוע שהוא היה ״מתיר פלונטרים״ מקצועי ומיומן, ודומה ששום מכשול לא עמד בפניו בתחום הזה. להלן אחד מתיאוריו, במכתב לפינסקר: ״כנחש לטש הפחה [מושל ירושלים] לשונו על פתח תקוה בעת שנודע לו, כי הוקמו בתוכה בתים רבים לתלפיות ומערכת מבקרים(קאמיסיאן) אחרי מערכת שלח להעיד בנו, כי לא נזיד [נפעל רע לדעתו] לבנות הלאה, וגם הושיב אחר כך אנשי חיל בפתח תקוה לשמור את אחינו לבל יבנו, אבל כל עמלו נשאר מעל, כי ברוך השם בנינו גם בעת ישבו בני החיל וכן נבנה גם עתה אם כי איש חיל יושב שם, וכבר נקראו אחינו למשפט הממשלה פה עבור עברם את מצוות המלך. אבל ברוך השם גם לזה מצאנו עצות, והפחה יודע את כל זאת ויודע גם כן כי הנעשה אין להשיב, והעצה שהצילה את יהודית היא היא אשר תושיענו גם בפתח תקוה״.

ב״עצה שהצילה את יהודית״, מושבת הבת של פתח-תקווה ליד הכפר הערבי יהודיה, התכוון מויאל לגזרה שגזרו השלטונות להרוס את הבתים שנבנו, והוא ואחרים סובבו את הדברים כך שהבתים נשארו על כנם: ״הפחה נטה להכחיד את יהודית מהיות מושבה ולהשים את נויה. אבל אחינו לא טמנו את ידיהם בצלחת, ועל ידי הצירים [הקונסולים] של אשכנז [גרמניה] ואוסטריה, היושבים בקושטא [איסטנבול] שהמייסדים חוסים בצלם, השתדלו למנוע את ממשלת תוגרמה [טורקיה] לעוות משפט. הצירים האלה חזקו דבריהם על הממשלה, עד כי הבטיחה להם לבלי להזיז אף אבן אחת ממקומה״.

במסגרת המאמץ לשמור על הרכוש היהודי עשה מויאל מאמצים לא לאבד שום חלקה שנרכשה על ידי יהודי בארץ ישראל. לילינבלום מצטט מתוך מכתב שקיבל ממויאל, שבו הוא מבקש שבעלי קרקעות בפתח-תקווה המתגוררים בחו״ל, ישלחו את מסיהם לארץ בטרם תופקע הקרקע על ידי השלטונות. ״ישנו חוק אחד אשר כל בעל אחוזה שאינו משלם מס אדמתו(ורקו) משך חמש שנים רצופות, אבד זכותו שיש לו על אחוזתו, והאחוזה נכנסת לרשות הממשלה. והנה אחינו בפתח תקוה, כאלה היושבים פה – מלבד מעטים – וכאלה מחוץ לארץ, שיש להם אחוזות בפתח תקוה, לא שלמו זה כארבע שנים וחצי אף פרוטה מהמס, וכבר החל הפחה לנעוץ ציפורניו בהפצע הזה… ובעל כורחו יאלץ להשתמש בהחוק הידוע אשר כל מפקיעי מסים יאבדו זכותם בהקרקע״.

מויאל זכה בדרך כלל ל״עיתונות טובה״ על פועלו ותרומתו לפיתוח המושבות החדשות בארץ. אך לא תמיד הוא זכה רק לשבחים. אחד ממבקריו היה זרח ברנט, ממייסדי המושבה פתח־תקווה, שפעל תוך שיתוף פעולה עם מויאל, אך במכתב ששיגר לפינסקר בתחילת דצמבר 1885, לא הסתיר את ביקורתו עליו. מצבה של המושבה קשה, ובכך אשם במידה לא מבוטלת מויאל, שבשל מחלתו אינו מגיע כלל אל המושבה, אלא שולח את מזכירו במקומו – והלה אינו מבין דבר. ברנט הציע שעד שיבריא מויאל ימונה מנהל מקווה ישראל הירש במקומו.

ברנט ציין כי פנה כמה פעמים אל מויאל, ושטח בפניו את טענותיו לגבי מצבם הקשה של האיכרים, אך לא נענה. למרות שהחורף כבר החל, לא נעשו הכנות לעונה החקלאית הנמצאת כבר בעיצומה, והרי ״תכלית כל מגמתנו ותקוות האנשים הבאים עד הלום היא עבודת האדמה״.

ברנט העיד על עצמו כי לא רצה בתפקיד ניהולי במושבה, והוא שלם עם בחירתו של מויאל: ״רחקתי מבקשת הכבוד והשררה, ועל-כן נערתי חוצני לקחת כסף תועפות תחת ידי מכבוד ציר אמונים הרק״ז ויסוצקי הי״ו ובלב שלם ונפש חפצה הסכמתי לבחור בהאדון אברהם מויאל הי״ו לסוכן כללי על קופת המעות הבאות אל הקודש פנימה, ואך את נחלת פתח־תקווה לבדה, אשר גם אני נמניתי בין מייסדיה הראשונים, ולכן ידעתי עם כל מחסוריה וצרכיה אמרתי להשגיח עליה לתועלת הישוב, ולא למען קבלת פרס או כבוד ותהילה…״

ברנט התלונן שוב ושוב על מצבה הקשה של פתח-תקווה ועל כך שבוטלה הגעתו של שליח חובבי ציון, יוסף סטרבולסקי. בתארו את המתרחש בה, קבל שרוקח פועל בה שלא כהלכה במקום מויאל החולה: ״אך עתה, כיום, לפני החרישה קנה בהמות דקות בשר ורעות מראה, אשר לא יוכלו למשוך בעול. מספוא אין, זריעה יקנה כעת במחיר יקר ונורא, ואין זרע לעשרים משפחות, ולחמש עשרה מהם גם אין עבודה, ועניין הנטיעות לזכך האוויר [נטיעת עצי אקליפטוס] וגם כרמי גפן ועצי פרי לא יעלה על לב גבר. האדון בעצמו [מויאל] לא בא פעם על הנחלה לראות בעיניו ולהתבונן בשכלו על כל מחסוריה, כי איש ידוע חולי הוא וגם בעל עסקים רבים ושונים, ואין נפשו להזדקק להם בעצמו כי אם כל הדחיות וההבטחות הכל על ידי סופרו ועוזרו הרוקח הידוע [אלעזר רוקח]… בדברים כאלה מוכרח להיות איש מוכשר ונבון דבר כהדירקטור הירש ולא סופר ליטראטורי [ספרותי] כרוקח… והאיש המוכשר צריך לבלות כל עתו על הקולוניה. ולכן שמחנו לקראת בוא הא׳ סטרבולסקי בשמענו שהוא איש נבון ומבין ענין וגם אוהב עמו וחובב ארצו, ואיש כמוהו נצרך למטרתנו. אבל עתה, שבושש האיש ההוא מלבוא פה, וגם מחלת מויאל הולכת וקשה מיום ליום, וגם צעקת האיכרים עלו למעלה ראש, אמרתי, לא אחשה הפעם… וניועץ יחד איך להקדים פני הרעה. כפי ראות עיני נצרך לבקש את פני ה׳ מויאל שימסור משמרתו על זמן מועט – עד אשר יתרפא ממחלתו – להדירקטור הירש״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 89

משפחת טבאבא

משפחה נכבדת מוזכרת בשטרות הקהילה, והיא מתייחסת לענף בני דאביד.

איש רם ונעלה, ראש פנה וראש בית אב, בנן של גדולים, גומל חסדים הצדיק ר׳ אהרן הניח ברכה: יוסף, משה.

הרב המצויין, פיו מפיק מרגליות, בעל חסדים, ירא ה׳ ושלם, הזקן הכשר הרב יוסף הוליד: אברהם, יצחק, אהרן, מרים, עישא.

היקר ובר לבב, מכבד תורה ולומדיה, נושא ונותן באמונה, נודב נדבות הצדיק ר׳ אברהם הניח ברכה: יוסף, אהרן.

זקן ונשוא פנים, אוהב שלום ורודף שלום, משכיל אל דל, משכים ומעריב לבי בנישתא, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: אברהם, שלמה, שמואל, יוסף, נונא, סתירא.

המרוחם, מחזיק בדרך ישרה, רץ למצוות ולמעשים טובים, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: יוסף, לוויהא, סאעודא.

גבר מרומם, אור יומם, נעים הליכות, חזרן במצוות ובמעשים טובים, הצדיק ר׳ משה (בן ר׳ אהרן הנד) הוליד: אהרן, עישא.

חכם ותיק, חמר עתיק, יקר רוח איש תבונה, זכה וזיכה את הרבים, גומל חסדים טובים עם החיים ועם המתים, מתחסד עם קונו, יראת ה׳ היא אוצרו, החסיד הרב אהרן (נתבש״מ שנת תרצ״ט) הניח ברכה: שמעון, משה.

משפחת בזיזח

משפחה נכבדה מוזכרת בשטרות הקהילה.

גברא רבא יקירא, אבן יקרה, נעים הליכות, אוצר כלי חמדה, ענף עץ עבות, הצדיק ר׳ יצחק (הנק׳ בזיזח) הניח ברכה: אברהם, דוד.

הנכבד, יקר רוח איש תבונה, נושא ונותן באמונה, רודף צדקה וחסד, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ אברהם הניח ברכה: יצחק, דוד, שלמה, מאחא, אסתר, ג׳וויהרא.

המרוחם, יקר ונכבד, נעים הליכות, בעל מדות טובות, בעל צדקה וחסד, נגיד נאמן, הצדיק ר׳ יצחק (בן ר׳ אברהם הנד) הוליד: אהרן, אברהם, שמעון, יעקב.

הזקן הכשר, מתהלך בתומו, יראת ה׳ היא אוצרו, משבים ומעריב לבי כנישתא, גומל חסדים, הצדיק ר׳ דוד (בן ר׳ אברהם הנד) הוליד: אברהם, שמעון, יוסף, אסתר, יאקות.

המנוח העניו, מאושר בכל ענייניו, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ שלמה (בן ר׳ אברהם הנד) הוליד: דוד, מרים, אסתר.

אין בידינו ידיעות על בנים של המנוח ר׳ דוד הנז׳ (אח של ר׳ אברהם

הנזכר).

משפחת הווירן

איש צדיק, ירא ה׳ ושלם, מאנשי תמימי דרך, מדותיו מדות יוצרו, הזקן הכשר ר׳ יצחק הניח ברכה: אהרן, עווישא, מרימא.

בן איש חיל, צדיק תמים, מתפרנס וחי מיגיע כפיו, בעל צדקות, משכים ומעריב, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הוליד: יצחק.

המרוחם, זקן ונשוא פנים, טוב לה׳ וטוב לבריות, ענף עץ עבות, ענוותן ושפל ברך, גומל חסדים טובים הצדיק ר׳ יצחק הוליד: אהרן, משה, יהודה, שמעון, סתירא.

משפחת שגרא

משפחה נכבדה המוזכרת בתעודות הקהילה.

פרי עץ הדר, מזר״ק טהור, ראש בית אב, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ שלמה הניח ברכה: יצחק, אהרן.

המנוח, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, משכים ומעריב, גומל חסדים, הזקן הבשר ר׳ יצחק הנד הוליד: יוסף, דוד, שלמה, אהרן, יעקב, אברהם, סתירא, מרימא, זמילא, סליטנא, פריחא, נונא.

המנוח, טהור לב ועדין נפש הצדיק ר׳ יוסף ה׳ ינקום דמו ודם זרעיותיו לא הניח זרע ב״מ.

המרוחם, איש תם וישר, משכים ומעריב, עושה צדקות, הזקן הבשר ר׳ אהרן לא הניח זרע ב״מ.

אין בידנו פרטים על בניו של הצדיק ר׳ יעקב שנסע לאלג׳יריה.

המנוח, טהור לב ועדין נפש הצדיק ר׳ אברהם נפטר צעיר ולא הניח זרע ב״מ.

הזקן הכשר, מתהלך בתומו, בעל מדות טובות, משכים ומעריב, ירא אלהים, בעל צדקה, ר׳ דוד הוליד: יוסף, שמעון, עווישא, סאעודא, פריחא.

המרוחם, זקן ונשוא פנים, צנוע, גומל חסדים, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יוסף יצחק, אהרן, משה, סאעודא, פריחא, נוואני, עווישא.

המרוחם, תם ועניו, בעל חסדים, משכים ומעריב לבי כנישתא הצדיק ר׳ אהרן הוליד: דוד, יוסף, שלמה, לוויהא, עווישא (הנק׳ שגרא).

הזקן הכשר, ירא אלהים וסר מרע, רודף צדקה וחסד, משכים ומעריב לבית כנסת, ר׳ משה הוליד: מכלוף, קמילל, בלאנש, פורטון.

המנוח, איש ירא אלהים, השם טוב, בעל צדקה, חי מיגיע כפו, הצדיק ר׳ אהרן (גר באלג׳יריה הוא ואחיו ר׳ משה הנ״ל) הוליד: יעקב, מכלוף, רחל.

משפחת בוזעיט

בן איש חי, ענוותן ושפל ברך, ירא את ה׳ וסר מרע, גומל חסדים הצדיק ר׳ משה הניח ברכה: דוד, שלמה, יעקב.

הזקן הכשר, תמים דרך, יראת ה׳ היא אוצרו, עושה צדקה וחסד הצדיק ר׳ דוד הוליד: סעדיה, שמואל, יעקב, שמחה, אסתר.

המרוחם, טוב וישר, מכבד תורה ולומדיה, נודב נדבות, טוב לה׳ וטוב לבריות, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: אליהו, משה, מאחא, סתירא, עישא.

אין בידינו פרטים על בניו של הצדיק ר׳ יעקב.

משפחת בן נאיים

תולדות המשפחה

משפחה נכבדה ומיוחסת ומהוותיקות שבמשפחות דבדו והיא ידועה שם לפחות מאז ראשית המאה השבע עשרה, כי כבר בשנת שס״ט (1609 למניינם) עסקה משפחת ר׳ שמואל בן נאיים במכירת קרקעות ובתים בתוך המללאח של דבדו.

בני משפחה רבים יצאו מדבדו במאה השמונה עשרה לערים תלמסאן ופאס. שני ארזי לבנון חכמים מובהקים שהעשירו בתורתם ובחכמתם אוצר ישראל הם מבני המשפחה הרמה בן נאיים, שמקורה הראשון הידוע הוא דבדו, ומשם נפוצו לקהילות אחרות: הראשון הוא הגאון העצום הרב יעקב חיים בן נאיים זצ״ל אשר היה מו״ץ בעיר מסכרא (אלגייריה), וכן אב״ד בעיר ואם בישראל אלג׳יר, בשנת 1782 נסע לעיר ליוורנו באיטליה ושם מנוחתו כבוד, הרב יעקב חיבר ספרים רבים כגון שו״ת זרע יעקב שם נראית חכמתו הנפלאה, ובקיאותו בים התלמוד, הרב חיבר ספר ישועות יעקב ועוד.

השני הוא הגאון המאור הגדול, חוקר ספונות ישראל במערב מחבר ספר מאן מלבי רבנן (תולדות חכמי ישראל במרוקו) ספר עצום הפותח לפנינו חלון דרכו ניתן להציץ בהערכה, בהערצה, בכבוד, ביראת כבוד על גדולי הצדיקים והחכמים שחיו ופעלו במרוקו באלף שנים האחרונות; ושמעתי מפי מגיד אמת, ששמע מפיו של הגאון הרב יוסף בן נאיים ז״ל מספר ואומר: ״אבות אבותי יוצאי דבדו הם״, מאור שלישי שהאיר שמי ארץ ישראל והמערב הוא הגאון החריף הרב רפאל חיים משה בן נאיים ז״ל מחבר ספר שרית רחמים פשוטים וכן ספר קול תחנה וקול טחנה, ועוד.

בדברו, בדורות האחרונים, עסקו בני המשפחה בגמילות חסד של אמת במסירות עצומה ובכל התחומים הקשורים למצוה נשגבה זו: אם בסיעוד חולים קשים ב״מ בשעות היום והלילה, אם בחציבת אבני המצבות או בכריית קבר, בטהרת הנפטרים, או בכל שלב הקשור למצוות גמ״ח עם הנפטרים. החסיד ר׳ יעקב בן נאיים בדבדו שימש שנים רבות נגיד חברה קדישא וידע לזהות כל ציון בבית עלמין החדש, ציונים שאין עליהם שום כיתוב, והרי זה רוב רובם של הקברים בבתי העלמין של דבדו, החסיד רבי יעקב זצ"ל ידע גם כן שם הנפטר הראשון שנטמן בבית העלמין החדש !

הפירוש המקובל בקהילה לשם המשפחה קשור למלאכת הבניה, זכר לאבות הראשונים שעסקו בבנין.

משפחת בושחטא

הצדיק, הולך בתומו חי מיגיע בפיו, משכים ומעריב לבי בנישתא, הזקן הכשר ר׳ יחיא הניח: אליהו, מזל טוב.

פרי עץ הדר, מזר״ק טהור, בנן של קדושים, קנה שם טוב קנה לעצמו, ירא ה׳ בתכלית, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ מרדכי (הנק׳ מרדוך), הניח ברכה: יעקב, מרדכי.

הגבר המרומם, אור יומם, מלא מצוות כרמון, איש חסד ורחמים, נגיד חברה קדישא, זוכה ומזכה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, ראשון לכל דבר שבקדושה ושל חסד עם הנפטרים, החסיד ר׳ יעקב (די מרדוך) הוליד: מרדכי, אברהם, יצחק, עישא, ג׳וויהרא, לוויהא.

הצדיק, נכבד ועניו, מאושר בענייניו, חי מיגיע כפיו, עושה צדקות הצדיק ר׳ מרדכי הוליד: שמעון, מאחא, סאעודא.

המרוחם, דחיל חטאין ועביד טבין, איש חברה קדישא, חזרן במצוות ובמעשים טובים הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יעקב, דוד, אהרן, מאיר, אסתר, מרימא.

הצדיק, תם וישר, עושה צדקות, מוקיר רבנן, ר׳ יצחק הוליד: שלמה, יעקב, שושנה, אסתר.

בן איש חיל, מזרע היחס והמעלה, גומל חסד ביום ובלילה, איש חברה קדישא, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: שלמה, יוסף, דוד, מרימא, אסתר, מאחא, עישא.

הזקן הכשר, מנא דכשר, צנוע, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, חבר בחברה קדישא, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יצחק, אברהם, סעדיה, אהרן, חיים, מאחא.

איש צדיק, נקי כפים ובר לבב, מוקיר רבנן ותלמידהון הולך בדרכי ה׳, זריז במעשים טובים, מרבה להטיב עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: דוד, סעידא (מזל).

המנוח, תם ועניו, משכים ומעריב לבית אל, בעל צדקה, הזקן הכשר ר׳ דוד הוליד: אהרן, אליהו, נונא, מזל-טוב, נונא.

פרי צדיק עושה חיים, זקן ונשוא פנים, ירא ה׳ ושלם, נוח לה׳ ונוח לבריות הצדיק ר׳ דוד (הנק׳ די בושחטא) הוליד: יצחק, יעקב, פריחא.

הזקן הישיש, נבון ויודע ספר, ידיו רב לו בתורת ה/ אוהב תורה ולומדיה, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: דוד, אברהם, אהרן, מרדכי, יעקב, שמעון, אסתר, זהארי.

נכבד ויקר, מיראי ה/ עובד ה׳ נאמנה, עושה חסדים טובים הזקן הכשר ר׳ יעקב הוליד: דוד, אברהם, פריג׳א (פליקס), סלטאנא, מרימא, ליזא, פורטון.

אין בידינו פרטים על זרעו של הצדיק ר׳ אהרן (אח ר׳ דוד הנז׳ אביהם של יצחק, יעקב, הנזכר.

יחס דבדו –אליהו רפאל מרציאנו-משפחות טבאבא-בזיזח-הווירן-שגרא-בוזעיט-בן נאיים-בושחטא

^{דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו}

^תעודות

^א.

^{אהללה שם ה׳ בשיר ואגדלנו בתודה על כל הטוב אשר עשה עמי, מנעורי עד היום הזה, הייתי לומד בבית מדרשו של הר׳ מו״ר כמוהר״ר חיים דוד בן סוסאן זלה״ה, ותמיד היה מקרב אותי הרה״ג מו״ר כמוהר״ר אביו רבי אברהם בן סוסאן זלה״ה באמרותיו הנעימים והיה מאיר עיני, ובאותו הזמן היתה עירנו מעוטרת כרמון ברבניה, חכמיה וסופריה, ואחרי כן יצאו הרבנים החשובים לעיירות מאימת המתנכל ומחמת חסרון הפרנסה, מאז מצב תלמוד תורה הולך ומתמעט, אחרי כן הייתי לומד בבית מדרשו של הרה״ג הכהן הגדול כמוהר״ר שלמה הכהן מחבר ויאסוף שלמה, ובשנת התרפ״א בא אצלנו הרב הגדול כמוהר״ר אברהם בן סוסאן זצוק״ל, בא לבקר מצב ת״ת, ומצא מצב ת״ת הולך מתמעט, ונצטער צער גדול, שלח אחרי מר אבי עם איזה יחידי סגולה, ואמ״ל מה זה שאני רואה ת״ת מתמעט, תכף שלח אחרי, ואמר לי צריך אתה ליכנס ללמוד עם התלמידים, אמ״ל אדוני איני יכול כי אני חלוש המזג, ואיני יכול ללמד עם התלמידים, אמר לי מוכרח אתה ליכנס ואזור נא כגבר חלציך ושלמה ע״ה אמר רפאות תהיה לשורך ובמקום שאין אנשים וכו' וברך אותי ברכה המשולשת והסכמתי לדבריו כי לא יכלתי להמרות על דבריו, וברוך ה׳ נתקבלה ברכתו ברצון, ונכנסתי ללמוד עם התלמידים משנת התרפ״א עד זמן ש״ש התשכ״ג שעליתי לארץ ישראל ת״ו, ואני לומד עם התלמידים כיד ה׳ הטובה עלי. וברכתו של מורנו ורבנו היתה מגן וצנה עלי, ב״ה.}

^ב.

^{בעבור תהיה לעדה ביד ידידנו חכו ממתקים וכולו מחמדים חכם לב ואמיץ כח האי צורבא מרבנן שוקד על לימודו החר״ש יפה במדות כמה״ר שמואל מרציאנו שליט״א אשר רוחו נכספה ונפשו איותה לעקור דירתו ממקומו ולשכון כבוד בארצנו ומבקש מי יתן לו אבר כיונה לעוף ולעופף לבוא ולקפוץ בקרבה השם אלקים יעזור לו. חלותינו היא לעמוד לימינו ולהיות לו לעזרה בכבל מקום אשר תדרוך כף רגלו כי הוא ראוי והגון לבל דבר שבקדושה אשר בעודו בעירו דבדו היה מלמד תלמידים גמרא ויצאו מתחת ידו תלמידים הגונים גם שמש בקדושה שהיה משרת בקודש בתוך קהל ועדה החותם פה אוג׳דה ט״ו טבת תש״ט.}

^{ע״ה שלמה הכהן}

^{מחבר שו״ת ויאסוף שלמה, ויחל שלמה ועוד}

^ג.

^{קבלה בידנו מאבותינו ז״ל על מקרי השנה:}

^{אם ירדו גשמים בשבת תרומה תהיה השנה מבורכת.}

^{אם יעלו עננים ביום י״ג תמוז, או ביום י״ד, או ביום ט״ו תמוז תהיה השנה מבורכת.}

^{מראש חודש מנחם אב עד יום תשעה באב הימים מורים על חדשי השנה: יום א׳ לחודש מנ״א מורה על תשרי, יום ב׳ לחודש מנ״א מורה על חודש חשון, יום ג׳ לחודש מנ״א מורה על חודש כסלו וכו', אם יעלה בהם עננים יהיה בחודש שכנגדו גשם.}

^{יש לי קבלה ממר זקיני ר׳ שלמה מרציאנו ז״ל: יום ששי בש״ק לפני שבוע שחל בו ר״ח אם יעלה בו עננים אז אותו החודש הנכנס יהיה גשום. וכמה פעמים עמדתי על הדבר הזה. שמעתי מפי הר׳ משה טולידאנו ז״ל:}

^{בשנה שקורין בה שמונה פעמים פרשת שמיני תהיה השנה מבורכת. כאשר יחול פסח בשבת קורין בשבת הגדול במנחה פרשת שמיני, ויום ב׳ ויום ה׳ קודם חג הפסח, וג״כ ביום שבת שהוא יום א׳ של פסח במנחה וביום אחרון של פסח קוראין במנחה פרשת שמיני, ובשבוע שאחר הפסח יום ב׳ ויום ה׳ קוראים בהם פר׳ שמיני. וביום שבת קודש שחרית קורץ פרשת שמיני, ס״ה שמונה פעימים וסימנך שמונה שמיני שמנה.}

^ד.

^{שנה זו שהיא שנת תרצ״ג לבריאת העולם היא:}

^{281 שנה לחרבן בתי כנסיות אשר בעיר פאס.}

^{102שנה להריגת הנערה על קידוש ה׳ בעיר פאס.}

^{34 שנה לבוא הצרפתים לערי מרוקו וכבשו תחילה העיר ברגנט בחודש סיון תרס״ד.}

^{29 שנה ללכידת המכשף המורד בוחמארה.}

^{26 שנה לבוא הצרפתים לעירנו דברו ביום ד׳ לחודש אייר תרע״א.}

^{דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו}

104-אַס יִעְבִּבי לְמְבְרְד מֵן לְמְבְרְד, ג'יר סְלָאבָא ווּקְּלְת לְעְרד

מה תקח הפצירה מן הפצירה, זולת עזות־פנים וקלות־ראש

105-אַס יִעְמֵל לְכְרּרָאז פְסְבּבָאת בְנוֹ

מה יעשה הסנדלר בנעלי בנו

106-אַס עְבְאָק ווּזָאבְק יָא כָארְז טְרִיק

מה מביא אותך משוטט ברחוב

נאמר על אדם המתערב בעניינים שאינם שייכים לו.

107-אַס תְעְבִּבי לְמוּת, מֵן דָאר לְכָאלִייָּא

מיה יקח המוות מבית הרום

נאמר על אדם החייב כסף ואין לו אפילו מה לאכול, לא־כל־שכן להחזיר.

108-אס תקדי דבזא פדי עטאה אללאה סחתו

מה יועיל אגרוף נגד מי שאלוהים נתן לו כוח!

109-בָּא כְנָאפוֹ מְסָא, ווּכְללָּא דִייָּאפוֹ

אביו של כנאפו הלך והשאיר את אורחיו [לבדם]

נאמר על אדם המזלזל באחרים.

110-בָּאבָּא עְמֵלְנִי סֵללּוֹם, בָּאס טֵלְעוֹנִי לְעְדָאמָא

אבא עשה סולם באמצעותו הגיעו אלי האויבים

נוסח ידוע יותר של הפתגם גורם ״עדייאן (אויבים) במקום ״עדאמא״ (עניים).

הכוונה היא, שדווקא הקרוב אלי ביותר הוא שהביא למפלתי.

111-בָּאבָּא פְסְעְבָּא, ווּיִמָּא פְסְווָארִי

אבי בגבעה ואמי על הסלים

המובן של הפתגם סתום. נראה, שהוא רוצה להצביע על המרחק הרב הקיים בין האב והאם.

112-בָּאס זִית יָא רָאזֵל, ווּבָּאס מָאסִי

במה באת, איש, ובמה אתה הולד ?

113-בָּאם מָא סָארְקְ, רְבֵח

כדרך שהגנב מכר, הוא מרוויח

114-בָּאס מָאָת בוּק אֵלְמְרָא, קָאלוֹ מֵרְד וּמָאת

במה מת אביך ? אשה! הוא חלה ומת

מספרים על אשה שהיתה רגישה באופן מיוחד. לאחר שמת אביה היה בעלה מציק לה ושואל אותה, בעיקר בזמן הארוחות, ממה מת אביה. היא היתה בוכה ובוכה, ומשאירה את האוכל. לאחר זמן־מה שאלו אותה שכנותיה לסיבת בכייה, והיא סיפרה להן את הדבר.

ענו לה: טיפשה, בפעם הבאה, כשבעלך ישאל אותך, השיבי לו, שאביך חלה ומת.

115-בָּאס תְגְ'לֵב זָארְתֵק, בְּכְמִירְתֵק אַוְו בְּעָאפִיתֵק

במה תנצחי את שכנתך ? בשמריך או באשך ?

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

14/11/20