מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-קובצי הפיוטים של הבקשות
קובצי הפיוטים של הבקשות
בערבי ״שירת הבקשות״ נעשה שימוש בקובצי פיוטים שחוברו בערים השונות במרוקו.
כך קרה שבערים הותיקות, כמו מוגדור, מרקש, פאס, מקנס, טיטואן ועוד השתמשו בפיוטים שונים; ומובן מאליו שלא היתה אחידות בין הקהילות השונות. כל זה קורה עד להופעת הקובץ ״רני ושמחי״.
א. קובץ הפיוטים ״דבי ושמחי״ 1890, מוגדור
בקובץ זה נעשה ניסיון לכלול בו את כל מנהגי ״שירת הבקשות״ שהתגבשו בקהילות השונות ולהפוך אותו לקובץ אחיד לכלל הקהילות.
הוא נערך במוגדור ב־1890 והודפס בוינא. הקובץ נערך ע״י שלושה:
יצחק בן יעיש הלוי (מוגדור, 1850-1895) [היה ידידו הקרוב של ר׳ דוד אלקיים ממוגדור.]: פעיל בחוג המשכילים במוגדור. הוא ידע בעזרת מכתבים את העיתונים העבריים ״הצפירה״ ו״המליץ״ על מצבם הקשה של יהודי מרוקו. הוא אף שלח עצומות לארגונים יהודיים כדי להזעיק את יהדות מערב אירופה למען זכויותיהם של יהודי מוגדור ומרוקו.
דוד יפלח (מרקש, 1943־1867) : היה לו ידע רב במוסיקה הערבית המוסלמית האנדלוסית ובמאות שירי קצידה. בקיאותו היתה ידועה לערבים וליהודים כאחד. הוא המשיך בפעילותו המוסיקלית עד לשנות ה־40 של המאה ה־.20נוסף לזאת נחשב דוד יפלח לגביר מכובד במוגדור (לשם עבר מאוחר יותר), השתתף בחוג של משכילים עבריים והתמנה ל״שיך״ היהודים (״נגיד״) הרבה גם בזכות עושרו שצבר מעבודתו כצורף. הוא היה שליח ציבור וניהל בקשות בבתי הכנסת שבעיר.
[סיפור עליו אומר, כי עפ״י בקשת המלך מוחמד ה־5 ליוה וניגן רבות בתזמורות אנדלוסיות שערכו מופעים בארמונות המלך במרקש וברבט. הוא ליוה את עצמו בתזמורת המלכותית ה״סתארה״.]
מנחם אבן חיים .
הספר ״רני ושמחי״ אינו ערוך לפי סדרות של פיוטים לכל שבת. הוא כולל בתחילתו את הפיוט ״ידידי נפש״, ברכות השחר, פרקים מספר ה״זוהר״ ומסיים בסדרה ארוכה של בקשות ופיוטים.
ב. קובץ הפיוטים ״שיר ידידות׳/ 1921, מרקש
העיר מוגדור היתה בראשית המאה ה־ 20 עיר של תורה ושל פיוט. החיים בעיר תססו במפקד של ה־ 29 באוקטובר 1917 נמנו במוגדור 7.697 יהודים. אוכלוסיה זו, קרוב ל־ 8000 נפש, חיה במלאח ובסביבתו. מוסדות תורה נפתחו ותלמודי תורה סיפקו את שרותי החינוך בעיר זו פעלו פיטנים מוכרים כמו: ר׳ שלמה בן יוסף אביטבול, ר׳ דוד אלקיים, ר׳ חיים אפריאט (עבר לאחר מכן למרקש) ועוד.
מנהג ״שירת הבקשות״ בעיר זו ובמרקש היה קיים באופן מודגש. בערבי ״שירת הבקשות״ במוגדור ובמרקש נעשה שימוש בקובץ ״רני ושמחי״. לקובץ זה היה ביקוש רב ולאחר זמן הוא אזל. הוחלט כי יש לערוך קובץ פיוטים נוסף כדי לספק את הדרישה.
שלושת העורכים של הקובץ החדש היו:
״שיך״ דוד יפלח, מעורכי ״רני ושמחי״.
חיים אפריאט, היה ידוע כפיטן בעל עצמת קול. יליד מוגדור בה חי עד ראשית המאה ה-20 לאחר מכן עבר למרקש. היה מורו של המשורר והפיטן המלומד ר׳ חיים עטר ממרקש, [לימים מורו לפיוט של המשורר והפיטן הדגול ר׳ דוד בוזגלו.]מומחה למוסיקה האנדלוסית ואת ״שירת הבקשות״ למד במרקש מהמשורר הותיק ר' יצחק אוחנה אותו החליפו חיים אפריאט לעת זקנתו.
ר׳ דוד אלקיים, משורר ידוע, מחבר פיוטים וקצידות מהעיר מוגדור.
שלושת העורכים הנ״ל הנהיגו בקשות נפרדות, כל אחד בבית־הכנסת שבו הוא התפלל.
הם התבססו על הקובץ ״רני ושמחי״ כאמור, קובץ הפיוטים שקראו לו ״שיר ידידות״ הוצא כדי לספק את הדרישה כי ״רני ושמחי״ אזל. הקובץ נערך בהשתדלותו של החכם והפיטן הידוע ר׳ חיים עטאר.
הערת המחבר:״שיר ידידות״ ־ המילים הרבות המשתמעות בשורש זה מקורן מ״שיר השירים״. הן מופיעות בו 39 פעם. במקור ״שיר ידידות״ הוא ספר שירים שחיבר יצחק אצבאג שהיה מחכמי פאס וחי במאה ה-18 בימיו של המשורר הידוע ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ). מידע זה ליקטתי מ״מלכי רבנן״ שכתב ר׳ יוסף בן נאים.
ב״שיר ידידות״ הם כללו פיוטים עם לחנים מהמוסיקה האנדלוסית. העורכים נעזרו בספרי פיוטים שונים ובכתבי יד שהצליחו להשיג: ״זמירות ישראל״ שכתב המשורר ר׳ ישראל נג׳ארה מצפת, קובצי פיוטים מאלג׳יר ומתוניס ופיוטים ממסורות שעברו מאב לבן במוגדור ובמרקש. נראה כי ישנה תרכובת של פיוטים שהיו נהוגים, מקובלים ונפוצים בקהילות השונות. הדבר מצויין בהקדמה ל״שיר ידידות״ ״והוא מלא משירים קדמונים חדשים גם ישנים כמנהג כל עיר מערי המערב״.
במה שונה ״שיר ידידות״ מ״רני ושמחי״?
ב״רני ושמחי״ מופיעים בפתיחה הפיוט ״ידיד נפש״, ברכות השחר ומספר פרקים מה״זוהר״ לעומת זאת, ב״שיר ידידות״ מופיעים כל הקטעים הנקראים כיום בפתיחה של מעמד הבקשות: ״תיקון לאה״ בשלמותו, תוספת של הפיוט ״דודי ירד לגנו״, ״שיר השירים״.
ב״רני ושמחי״ הופיעו בקשות ופיוטים ללא הגיון בסדר וברצף. ב״שיר ידידות״ מופיעים, לעומת זה, הבקשות והפיוטים עפ״י הגיון מוסיקלי ברור: לכל סדרה של כל שבת הצמידו רצפים מוסיקליים הבנויים כשרשור ארוך מתוך אחת הנובאת האנדלוסיות. כך יוצא שכל פיוט קשור בסופו של הפיוט שקדם לו. שרשור זה בין הלחנים של הפיוטים נשמע לכל אוזן קשבת.
התיחסות לנקודה זו יש במקור הבא:
"וכשראינו שנפלו בו ( ברני ושמחי) טעויות הרבה אם ממעתיקים אם מדפוס ועוד כי ספו תמו הספרים הנז(כאים)….ואז קמנו אנחנו הבאים בחיותם להגיד ולסדר השירים ההם על מתכונת הדקדוק והנגונים לרוח העת והזמן כאשר קבלנו מחכמים ומלומדים בגוונים שונים מעיר מרראקיס (מרכש) הבירה, אשר יש להם תורה קדומה בזה והמה הראשונים כמנהג הזה כאשר קבלו גם הם מהראשונים השם עליהם יחיו, ועוד יתירה עשינו להשוות ניגון כל שיר ושיר, סוף כל שיר קשור במשנהו השני בניגונו עד שנראה כל סדר שבת אחד כשלשלת אחת ונשמע ונערב לכל אוזן שומעת ועוד לבל ילאו הפייטנים סדרנו מספר השירים לכל ליל במידה ובמשקל כפי עיתו ורגעיו"
הנה אנו רואים כי יש כאן התאמת הפיוטים לזמנם מבחינת הדקדוק והלחן. הלחנים נלקחו ממקאם אחד של אחת הנובאת בשרשור ארוך, כך שכל הסדרה לשבת תישמע כלחן אחד מתפתח.
עורכי הקובץ ליקטו 559 פיוטים ושיבצו אותם בין פרשיות השבוע שבין שבת ״בראשית״ לשבת ״זכור״, בסך הכל קיימות 20 שבועות, וכל פרשה נקראת ״סדרה נוסף אליהם צירפו 4 סדרות לאדר ב׳ בשנה מעוברת עד לשבת ״זכור״ השבת שלפני פורים. יוצא שב״שירת הבקשות״ קיימות 20 סדרות בשנה רגילה ו־24 סדרות בשנה מעוברת. בשבת יתרו הסדרה הארוכה ביותר ובה 32 פיוטים. לעומת זאת, בשבת ״תרומה״ הסדרה הקצרה ביותר ובה 16 פיוטים.
יוצא אפוא כי כמות פיוטי הבקשות חולקה באופן שווה, פחות או יותר, אם כי לא בדיוק רב, בין השבתות השונות, זאת כנכתב בהקדמה ע״י העורכים ״לבל ילאו הפייטנים סדרנו מספר השירים לכל ליל במידה, במשקל, כפי עתו ורגעיו״.
מאחר שנותר זמן רב עד התפילה, החליטו העורכים להוסיף שירי ״קצידה״ שחיבר ר' דוד אלקיים לכל סדרה וסדרה בין ״בראשית״ ל״תצוה״ (שבת ״זכור״).
האם הקצידות של ר׳ דוד אלקיים חוברו לפני עריכת ״שיר ידידות״ ללא כל זיקה לקובץ, או שמא חוברו על ידו בעקבות עריכת הקובץ?
אם הקובץ נערך ב־1921, נמצא כי הקצידות חוברו בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־ 20, כשר׳ דוד אלקיים היה צעיר יותר. סימוכין לכך נמצא ב״שירי דודים״ שם כתוב על הקצידה שחיבר ר׳ דוד אלקיים מפרשת ״וארא״(״אל יושב שמיימה ארך אפיים חנון הוא כי נכתבה בשנת 1900 וכך כתוב: ״שיר זה היה בשנת 5660 (1900) וכל העולם היו מצפים לבוא המשיח״
סברה אחרת אומרת, כי יתכן ור׳ דוד אלקיים חיבר את הקצידות לצורך חבורת הבקשות שהתכנסה בלילות שבת בבית הכנסת בו התפלל במוגדור. צירופם ל״שירת הבקשות״, אם כך, נבעה מנסיון לצמצם את מרווח הזמן שבין סיום ״שירת הבקשות״ לתפילת השחרית של שבת. הוספת הקצידות הארוכות והאורכות זמן מנעה הפסקה ארוכה עד לתפילה.
המבנה הרב גוני של פיוטי ״שירת הבקשות״ בקובץ ״שיר ידידות״ אילץ את העורכים להוסיף דברי הסבר במספר מקומות על הלחן בו יש לבצע את הפיוטים שבחלקם היו בבחינת חידוש.
לדוגמה, בשבת ״בראשית״ עמ׳ קט״ו, לפני הפיוט של ר׳ אברהם אבן עזרא, מפנים העורכים, לאחר הבית הראשון, את תשומת לב הפיטן להערה הבאה: ״האד לוסט נועם מציאותו ואחדותו דצביהאן, ביות לוכרין פחאל אשמחה״. בתרגום מהערבית המרוקאית המדוברת לעברית: ״בית שני בלחן של מקאם צביהאן, שאר הבתים כמו הלחן של בית ראשון״.
הקובץ ״שיר ידידות״ הפך לספר מוביל ב״שירת הבקשות״ בדרום ־במוגדור ובמרקש, לאחר מכן עבר לערי החוף שבאוקינוס האטלנטי ־ אגדיר, סאפי, מאזאגן ואזמור. דחף לכך ניתן ע״י יוצאי מוגדור שישבו בערים אלה. לאחר מכן הופץ הקובץ בקזבלנקה בשנות ה־30, ולאחר מכן עבר לערי הצפון פאס, מקנס, טטואן וטנג׳יר.
הקובץ יצא בשתי מהדורות: ב־1921 וב־1931 ובשתי מהדורות נוספות בירושלים ב־1961 וב־1968. לאחר יציאתו לאור של הקובץ ״שיר ידידות״ החלה דעיכה מסויימת בכתיבה של הפיוט של יהודי מרוקו כשאחרון המשוררים והבולט שביניהם היה, כמובן, ר׳ דוד בוזגלו שהמשיך בכתיבה של הפיוט והשירה עד סמוך למותו באוגוסט 1975.
מי היו מחברי הפיוטים בקוב. ״שיד ידידות״ ?
חיים זעפרני, חוקר ידוע של השירה היהודית בצפון אפריקה ובמרוקו, סיכם במשפט קצר את זהותם של כותבי הפיוטים במרוקו: ״כל משכיל היה משורר״. יוצא אמנם, שהמשוררים והפייטנים במרוקו, אותם אפשר למנות במאות, כללו ביניהם את ראשי הקהילה ואת ההנהגה הרוחנית שלה: שוחטים ודיינים, צדיקים עושי נסים וחכמים וסתם אלמונים שזהותם מסתכמת בשמם בלבד,ולעיתים, רק בשמם הפרטי.
559 הפיוטים והקצידות המופיעים ב״שיר ידידות״ בנויים מרובדי כתיבה מתקופות שונות:
עשרות פיוטים נכתבו בתקופת ״תור הזהב״ בספרד (מאות 12־10) ע״י משוררים דגולים, כמו ר׳ יהודה הלוי, ר׳ שלמה אבן גבירול ור׳ אברהם אבן עזרא.
עשרות פיוטים נוספים הם מתקופת המקובלים בצפת (המאה ה־16) ונכתבו ע״י ר׳ יצחק לוריא, הלוא הוא האר״י הקדוש, ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ אליעזר אזכרי, ר׳ חיים כהן.
מאות פיוטים שחוברו ע״י יהודי צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט(מאמצע המאה ה־17 ועד תחילת המאה ה־ 20) ביניהם ניתן למנות צדיקים כמו: ר׳ חיים פינטו ־ 6 פיוטים ו־8 קצידות, ר׳ יעקב אבוחצירא ־ פיוט אחד.
משוררים מקצועיים שעיקר עיסוקם היה בכתיבה כמו: ר׳ דוד חסין ־ 5 פיוטים, ר׳ יעקב אבן צור ־ 3 פיוטים, ר׳ דוד אלקיים ־ 14 פיוטים וקצידות, ר׳ רפאל משה אלבז ־ 7 פיוטים.
פיטנים פחות מוכרים לציבור הרחב, כמו ר׳ יעקב בן שבת ־ 2 פיוטים וקצידות, ר׳ משה בן ר' יצחק אבן־צור ־ 6 פיוטים, ר׳ מרדכי טרזמן ־ 6 קצידות, מנדיל ־ 5 פיוטים, ר׳ סעדיה שוראקי ־ 3 פיוטים.
כמובן, שהשתתפו בכתיבה גם פיטנים עלומי שם, אלמונים שכתבו את שמם בראש הפיוט, ולעיתים הסתפקו בשמם הפרטי.
יש לשים לב כי פיוטים רבים של משוררים, משייכים למאות ה־19־18. מאות אלה מרשימות ביצירתיות שלהן בפיוטים, בספרות שו״ת, בפרשנות מקראית ובפרשנות קבלית.
אין הדבר כך לגבי המאות ה־17־16. מתקופה זו חסרים כתבי יד רבים. האם ייתכן וגםבמאות אלה היתה פריחה תרבותית? בפיוטים רבים חסרים פרטים על זהות הכותבים. שמות, כמו ״עמרם״, ״חיים״, ״מסעוד״, ״סעדיה״ ועוד מופיעים בקובץ ״שיר ידידות״. שמות אלה אינם אומרים דבר, וזה מקשה על זיהוי מחברי הפיוטים, כמו גם על מועד חבורם.
קובע הפיוטים ״אעירה שחר/ 1980, באד שבע
מהדורה חדשה ומשופרת של הקובץ ״שיר ידידות״ יצאה לאור ע״י הרב חיים רפאל שושנה ז״ל בבאר שבע ב־1980. המחבר הוציא לאור שלושה כרכים ונתן להם את השב ״אעירה שחר״.
הרב שושנה נולד בסוף שנת 1912, שימש כמורה ב״חדר״ ואחר כך בבי״ס ״אליאנס״ של כי״ח שבמרקש, ב־1951 מתמנה לרב בעיירה דמנאת וב־1955 לדיין בקזבלנקה. בניסן תשכ״ו אפריל 1966 עולה ארצה ומתישב בבאר־שבע.
בהקדמתו על הסיבה לכתיבת המהדורה הוא כותב ״קנאת השירה אכלתני מאז באתי במגע איתה״. והוא מתכוון לימים שבילה בבתי הכנסת במרקש. בימים אלה הוא לומד את תורת ה״אלא״ והופך לבקי במוסיקה האנדלוסית. כך עברו עשרות שנים עד שהחליט לכתוב ב־ 1973 מתחיל את כתיבתו, אותה הוא מסיים ב־1980.
הרב שושנה גילה חסרונות רבים שנעשו ב״שיר ידידות״, והוא מתקן את כל הטעויות בגירסתו המשופרת: הפיוטים נוקדו וסודרו עפ״י צלעות, נעשתה הגהה ופיסוק לכל הפיוטים על כל פיוט הובא ציון של צורת הפיוט והחריזה שבו. בעמי 29 למבוא שכתב הוא מציין ״בא להשלים ולמלא את החסר…ונעים לאוזן״.
נוסף לזה הוא מוסיף שני פירושים משלו למילות הפיוטים:
״כנפי שחר״ ־ ביאור מתומצת על הפיוטים המלווה כל פיוט ופיוט.
״מעשה חרש״ ־ ביאור מורחב על הפיוטים.
בשני פירושים מגלה הרב שושנה את בקיאותו במקרא ובמקורות חז״ל.
הכרך השלישי לא הושלם ע״י המחבר שנפטר בינתיים. כרך זה, מאמצע פרשת ״משפטים״, הושלם ע״י ידידו ר׳ אברהם חפותה מפתח תקוה.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–קובצי הפיוטים של הבקשות
עמוד 84
זכור ימות עולם- -משה חיים סויסה- ישראל ערבים זה לזה-רבי אברהם אביטבול
ישראל ערבים זה לזה
רבי אברהם אביטבול
? – 1945
נולד במראכש לאביו המשורר רבי שלמה אביטבול, מחבר הפיוט ’יפה ותמה; בנו של הדיין רבי יוסף אביטבול. גדל ולמד בישיבות בעירו, אצל רבי אלעזר הלוי ורבי שלמה הכהן. בשנת תר״ף (1920) נשא לאישה את שרה, בתו של הגביר שלמה אלפסי, ממנה נולד בנו יצחק.
לימד תורה בישיבה שבבית הכנסת ’צלאת לעזמא; לצדו של רבי יעקב אדהאן. הוא סירב להצעה לכהן כדיין בעיר.
בשנת תרפ״ה (1925) עזב את העיר ונדד בין קהילות מרוקו. בעיר וואזאן יסד ישיבה, וכיהן בה כרב. לאחר כשנה, עבר לכהן כרב וכראש ישיבה בעיר אל־עראיש שבאזור הספרדי. כעבור שש שנים שב למראכש.
הותיר אחריו תלמידים רבים, מהם: רבי יאיר חפוטא, רבה של באר יעקב ואביו של רבי אברהם חפוטא; רבי לוי סעדיה נחמני: רבי שלום אלבז, רבה של חדרה; הרב גד נבון, הרב הראשי השלישי לצה״ל, ועוד תלמידים.
נפטר במראכש ביום י’ באדר תש״ה (23 בפברואר 1945) ונטמן בבית העלמין היהודי במראכש.
בתלמוד תורה שבעיר מראכש, היה מלמד אחד בשם רבי אלעזר התפרנס ממשכורתו הזעומה, סבל מחסור ועוני, ונפטר בדמי ימיו. אחד מחכמי הקהילה, ראש הישיבה רבי אברהם אביטבול זצ"ל, היה מודע למצוקת העוני והדלות שבה היה חי רבי אלעזר, והתעצב מאוד על פטירתו.
בסיום הלווייתו של רבי אלעזר, ביקש מהקהל להתלוות אליו לבית הנפטר, כדי להתפלל שם תפילת מנחה. כשהגיעו לשם, נשא הרב דרשת תוכחה לקהל. "מדוע צדיק אבד ואין איש שם על לב", פתח ואמר, "הנה כעת באשר עיניכם הרואות את המצוקה שבה היה חי החכם ובני משפחתו , הוא ועוד הרבה מאוד עניים בעיר הזאת. מהמעט שעשינו למענם אינו מספיק כי הם זקוקים למלוא העזרה הראויה לבני אדם מהוגנים".
מנהג היה במראכש, בשעת ההלוויה או אחרי ההספד, החברה קדישא מתרימים את הציבור, לצורכי סעודת ההבראה לאבלים. דבריו של הרב באותו מעמד עשו רושם כביר על הנוכחים, הלב והכיס נפתחו יחד, ונאסף סכום גדול ונכבד. רבי אברהם התרגש מגודל הסכום שנאסף, ופתח בבכי חרישי. דממה כבדה השתררה במקום, איש לא הבין מה פשר הבכי.
הרב הביט בעין בוחנת על סכום הכסף שנאסף, ואמר בקול בוכים: "שערו נא בנפשכם מתי רבי אלעזר ראה סכום כזה בחייו, אם בכלל. ומה היה רבי אלעזר יכול לעשות בסכום זה? מי יודע לו היה לו סכום כזה, כמה זמן עוד ממשיך היה לחיות בתוכנו. הלא על כך נאמר ׳וצדקה תציל ממוות׳ – תרתי משמע, במיוחד כשהיא באה בזמן".
הלא אנחנו בני ישראל ערבים זה לזה״, המשיך רבי אברהם בדבריו, ־והמצב של רבי אלעזר ואחרים הוא ראי שבו משתקפת דמותנו. איך קרה הדבר שהעלמנו עין? מדוע אנו ממתינים עד שיבואו אלינו העניים לפשוט יד. במקום שאנו נקדים ונעמוד על מצוקתם?״.
באותו מעמד ציווה רבי אברהם למנות אפוטרופוס ממכובדי הקהל, כדי לטפל ביתומים ובמשפחה. זו הייתה דרכו של רבי אברהם, לדרבן את בעלי היכולת לשאת בנטל הכבד של עניי העיר.
מעשה היה באחת היהודיות בעיר מראכש, שלדאבון הלב התחתנה עם מושל העיר המוסלמי, עמו חייתה עד יום מותה. בקהילה היהודית איש לא ידע אם תיקבר בבית העלמין המוסלמי, וספק אם היה אכפת הדבר לאיש. אלא שהדבר כאב לאחיה, והגיע אל ראש החברה קדישא ר׳ שלום הלוי, לבקש ממנו כי יארגן הלוויה וקבורה לאחותו כמנהג ישראל.
החברה קדישא חפצו מאוד לסייע לו, אך הדבר העמיד אותם בפני בעיה היכן תיקבר, שכן ברור היה כי המוסלמים לא ייתנו שתיקבר בקבורת ישראל. לאחר התלבטות, הוחלט לקבור אותה בחלקת המסופקים של העיר, שם אין בוררים מקום כלשהו, אלא כבמקרים אלו היו זורקים את המכוש והיכן שהיה נופל שם היו קוברים.
כשנודע הדבר לאחיה של הנפטרת, נעלב מאוד מכך שאחותו תיקבר בדרך במיון. הוא הרעיש עולמות וצעק, לא יקום ולא יהיה. מיד הלך והתלונן לפני המושל המוסלמי, שעירב בעניין את הפחה אלגלאווי. כששמע הפחה את הדברים, הורה בצו לחייב את החברה קדישא לקבור את האישה לפי רצונו של אחיה, ברוב עם ובהלוויה מכובדת. ולא עוד, אלא שראש החברה קדישא בכבודו ובעצמו נדרש בצו מלכותי להספיד לה…
ראש החברה ר׳ שלום הלוי קיבל את הצו וחשכו עיניו. בצר לו שם פעמיו אל ביתו של ראש הישיבה רבי אברהם אביטבול, כדי לטכס עצה. ר׳ שלום נקש קלות על דלת ביתו של הרב, וכשנפתחה הדלת, ראה רבי אברהם את ר' שלום נסער מאוד. ׳׳מה קרה ידידי?״, שאלו רבי אברהם בחיבה. אז סיפר לו ר' שלום את השתלשלות המקרה, ואת הצו המלכותי המחייב אותו.
"אל דאגה", הרגיעו רבי אברהם, ״מוטל עלינו צו של מלכות, ולכן יש לפעול בחוכמה ובתבונה, להידבר עם אחיה היהודי ונשמע מה בפיו".
רבי אברהם שלח לקרוא לאחיה של הנפטרת, ופנה אליו בלשון חיבה: "שמע בני! אחותך תובא לקבר ישראל, אולם אתה מודע לכך שזה לא על פי דין אלא מכוח הצו המלכותי. ואני שואל אותך אם באמת בכך אתה חפץ?! וכי עולה על דעתך שיש בכוחי להכריח יהודים לצעוד אחרי מיטתה של המנוחה נגד רצונם?!. גם אם יכולתי, האם תיקון זה שאתה רוצה לעשות יסייע לעילוי נשמתה של אחותך האומללה?״.
אחיה של הנפטרת נשבר למשמע דברי הטעם והתוכחה של רבי אברהם, אך הוסיף בקול בוכים וביקש מהרב: "זו היא בקשתה האחרונה של אחותי המנוחה, להיקבר כיהודייה. על כן לעילוי נשמתה אבקש למצוא פתח למילוי בקשתה".
רחמי הרב נכמרו למצבה הקשה של המשפחה, ופסק: "ראש החברה לא יספיד את הנפטרת, כי הוא אינו מוכשר לכך. ואני מוכן להספידה, אך טבעה של דרשה להבליט את זכויותיו של הנפטר". האח שהשתכנע מדברי הרב, ביקש ממנו להציע למשפחה תיקון לנשמתה של הנפטרת. בתגובה לכך השיב הרב, כי תיקון אינו נעשה ביום אחד, אלא תהליך ארוך, וידונו על כך בימי השבעה.
הרב הוסיף עוד וביקש, כי להספד שיישא הוא זקוק לזכויות שמומשו על ידי הנפטרת או לאחר פטירתה לעילוי נשמתה, "ומה אני יכול לספר על המנוחה מבלי שיהיו בידי מקצת מהזכויות ללמד עליה?״.
"ומה אני יכול לעשות בנידון?״, שאל האח.
הרב הוציא נייר מרופט מכיסו, בו מופיע רשימת עניי העיר. "היום יום חמישי״, אמר הרב, תוך שהוא מוסר את הנייר לידי אח הנפטרת, ״ובגלל טיפולי בסידורי הלוויה של הנפטרת, נבצר ממני לדאוג להם לצורכי השבת.
אם המצווה הזו תבוא על ידך, הרי פתחת לי פתח לדברים לומר לזכותה של המנוחה, והנה גם אני וגם ראש החברה נוטלים חלק במצווה ותורמים מאה פרנק כל אחד לעניי העיר ולעילוי נשמתה".
אחיה של הנפטרת התרגש עד מאוד מהרעיון, והוציא מכיסו סכום נכבד שהיה בו מספיק והותר לחלוקה לעניים באותו שבוע. הוא אף הוסיף והתחייב לבוא בכל יום לבית הכנסת להתפלל במניין, ולומר קדיש לעילוי נשמת אחותו במשך כל השנה.
הקול יצא ברחבי המלאח, כי רבי אברהם ישתתף בהלוויית הנפטרת השנויה במחלוקת, ואף ידרוש לעילוי נשמתה. רבים מיהודי הקהילה התאספו בבית ההלוויות, והדבר הפך לשיחת היום ולתמיהת כולם מה ידרוש רבי אברהם על אותה נפטרת שנישאה למושל המוסלמי וחייתה עמו עד פטירתה.
״נפלאים דרכי האל״, פתח רבי אברהם את הספדו, ״מי היה מעלה על דעתו שבני הקהילה היהודית רובה ככולה יעמדו במעמד מכובד כזה, למלאות את רצונה ובקשתה של הנפטרת להיקבר בקבורת ישראל, וגזירות שלמטה אינן אלא מימוש של הוראה שבאה עלינו מלמעלה, שכן לימדונו חכמים שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה. בידינו למתק את אותן גזירות, ולגלגל זכות על ידי זכאי״.
״זכות גדולה עומדת לנפטרת ביום הזה״, המשיך הרב בדרשתו, ״עניים רבים בעירנו יערכו את שולחן השבת, ובנוסף לכך משפחתה של הנפטרת מבטיחים לעילוי נשמתה להמשיך ולעסוק בצורכי הציבור״… אז המשיך הרב לדרוש בחשיבות מעלת הצדקה, ובחובה שעל כל יהודי להשתתף בה בסתר ובגלוי.
מסיפור זה למדים אנו על גדלותם של רבותינו חכמי המערב נ״ע, שבחכמתם הרבה ובמנהיגות ראויה ידעו למצוא את הדרך להתגבר על המחלוקות, ולהביא לתוצאה המקובלת על כל הצדדים.
עוד על מעשי הצדקה של רבי אברהם, ניתן ללמוד מהמעשה הבא.
באחד מימי חמישי יצא רבי אברהם בליווי שני חתניו לשוק, לערוך קניות לכבוד שבת. בדרכם לשוק שהיה מחוץ למלאח, עינו החדה של רבי אברהם צדה יהודי מיואש שישב בקרן הרחוב, בראש מורכן, ומתעלם הוא מהעוברים והשבים. הרב עמד במקום ופנה לאותו יהודי שאותו הכיר בשמו: ״שלום לך ר׳ פלוני! האם כבודו אינו חש בטוב?״.
״רבי, ברוך ה' אני מרגיש די טוב״, השיבו היהודי תוך שהוא קם ממקומו מפני כבודו של הרב.
"אם כן אולי משהו מעיק עליך?׳’, הוסיף הרב ושאל, "הנה מחר יום שישי וצריכים אנו לקבל את פני שבת המלכה בשמחה. יודע אתה בני, שדאגה בלב איש ישיחנה"…
התעניינותו של הרב במצבו עודדה אותו, והוא השיב לרב: "זה מספר שבועות שאשתי חולה, אני לא יצאתי לעבוד כי טרוד הייתי בטיפול בה ובילדינו. בתקופה זו לקחתי בהקפה מצרכי מזון, ועתה לא רק שאין בידי להשיב את אשר לקחתי, אלא גם מתבייש אני לבקש לקנות עוד בהקפה. לפשוט את ידי איני מסוגל, ולכך באתי לפינה זו לבקש את רחמיו של היושב במרומים".
רגשותיו של רבי אברהם לא עמדו לו. כל חייו למד ולימד, ותמיד הסתפק במועט. הוא לא היסס לרגע בפני האיש, ומיד שלח את ידו לכיסו והוציא את כל הכסף שהיה ברשותו, כסף שנועד לקניית מצרכים לשבת עבור ביתו, ומסרו ליהודי הנמצא במצוקה. בלשון אבהית הפציר בו לקחת מידו את הכסף, תוך שהוא מוסיף מילות עידוד וברכה. "אל תדאג, יהיה בסדר", אמר לו הרב, "לך לאשתך ולילדים, הם זקוקים לך. שעה זו תחלוף במהרה, ובאה שבת באה מנוחה – מנוחת הגוף והנפש".
חתניו של הרב שהתלוו אליו, עמדו משתאים מול נדיבות ליבו של הרב. הם ידעו בבירור שגם לו לא נשארה פרוטה בכיסו. אך הרב ביקש מהם להמשיך יחד בדרכם לכיוון השוק.
לפני הכניסה לשוק שמחוץ למלאח, הייתה שורת חנויות של כמה מעשירי הקהילה, חנויות גדולות שבעליהן עסקו במסחר סיטונאי. באחת החנויות ישבו כמה מן העשירים, ושוחחו ביניהם על דא ועל הא. כשהבחינו ברבי אברהם עובר בסמוך אליהם, קמו לכבודו לנשק את ידו, והחליפו עמו כמה מילות נימוס, ואמרו לו: ״ברוך הבא! כבודו בא בזמן. זה עתה סיימנו להתחשבן, והפרשנו סכום כסף לעניים״. אחד מאותם עשירים שהיה מוטרד מחלום שחלם, סיפרו לרב, והלה פתר לו את חלומו לטובה. על כך הגדיל אותו עשיר את תרומתו.
הרב בירכם שיזכו לראות ברכה בעמלם בזכות מצוות הצדקה, והמשיך בדרכו עם חתניו לכיוון השוק. חתניו שוחחו ביניהם על גודל הנס, כי דקות ספורות לאחר שנתן הרב ליהודי במצוקה את כל הכסף שהיה בידו, והנה עתה אוחז בידו סכום כסף כפול, ועתה יהא לרב די כסף לקנות מצרכים לכמה שבתות…
אולם הרב לא העלה בדעתו ליטול את הכסף לצרכיו. הוא ראה בכך סייעתא דשמיא לסייע לעוד כמה עניים להתארגן לקראת השבת. הוא נכנס לשוק ורכש לעצמו מצרכים הנחוצים לו לשבת, כפי מה שהקציב לעצמו מלכתחילה. את יתרת הכסף העביר לגזבר העניים, תוך שהוא מורה לו לחלקם לנצרכים עוד באותו היום.
״הביטו אל אברהם אביכם, אבי יתומים בלב ובנפש. אך בא אל רגבי עפר, והוא מונח על הארץ: טהור במידות, רב המעלות". מילים אלו מתוך נוסח המצבה, מגלמות בתוכן את דרכו של רבי אברהם, לסייע לעניים ולנזקקים ככל יכולתו, כפי שהורו לנו חכמים שישראל ערבים זה לזה.
באחרית ימיו, בזמן מחלתו, לבשה העיר קדרות. רבני העיר ופרנסיה צרו על מיטתו בתפילה ותחינה, אנשי חברה קדישא התחלפו במשמרות, ולא סרו מעליו עד עת עלתה נשמתו למרום באמירת ׳שמע ישראל׳. הכרוז יצא אל הרחובות והכריז בקול חנוק: "קומו להלוויה של העמוד הימני, הפטיש החזק, אדוננו מורנו ורבנו ועטרת ראשינו, רבי אברהם אביטבול״.
אבל כבד ירד על העיר, חנויות ועסקים מכל הסוגים ננעלו על מנעול ובריח, ארשת של עצבות ירדה על הכול, אישה ואיש נער וזקן. הנשים אינן לוקחות חלק בהלוויה, ומתייפחים בבתים פנימה. בכי וכאב על האדם הנערץ ביותר על כולם, אבי העניים, סנגורם של הנדכאים, אבי יתומים ודוברם של האלמנות. לעיתים תכופות את הפרוטות האחרונות שבכיסו היה מוציא למענם.
לו יהי שנזכה ללכת בדרכו.
זכור ימות עולם- -משה חיים סויסה- ישראל ערבים זה לזה-רבי אברהם אביטבול
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה
חנוכּה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).
במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
המאה הט׳׳ז פליז
הגובה : 11 ס״מ ; הרוחב : 18 ס״מ
אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (112)
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה
מחקרי מערב ומזרח- פוו־פ׳ הרב משה עמאר-דברי העורכים
פרופ׳ הרב משה עמאר
הרב משה עמאר נולד בעיירה הקטנה והמרוחקת אוטאט אולאד לחאד, שבמרכז מזרחה של מרוקו. משה נתייתם מאביו בהיותו רך בשנים, בן שלוש, ואמו המסורה שקדה על גידולם ועל חינוכם של ששת ילדיה. בחינוכו הוא השכיל לצרף הכשרה תורנית בשתי ישיבות בחוץ לארץ ובשתי ישיבות וכן במכון רבני בארץ עם לימוד סדיר באוניברסיטת בר־אילן. הוא הוסמך לרבנות בידי שישה־עשר מגדולי הרבנים וראשי הישיבות בדור הקודם ובדור הנוכחי, ובהם הרב עמרם אבו רביע, שהיה רבה של פתח־תקווה, ר׳ רפאל קוק ור׳ מאיר ועקנין, שהיו רבני טבריה, והרבנים יוסף ושלום משאש, הרב אהרן בורנשטיין, שהיה ראש ישיבת ׳חיי עולם׳, הרב אברהם שפירא, שהיה ראש ישיבת ׳מרכז הרב׳, הרב עובדיה יוסף הראשון לציון והרב הראשי לישראל בשנים תשל״ג־תשמ״ג ורבנים אחרים, מנוחת כולם כבוד. לימים אף קיבל תעודת כושר של רב אזורי (בשנת תשנ״א) ותעודת כושר של רב עיר (בשנת תשנ״ג) מהרבנות הראשית לישראל. ועם זאת הלך במסלול האקדמי וקיבל חינוך מדעי מן התואר הראשון עד לתואר השלישי. הוא כתב עבודת דוקטור חשובה על הנושא ׳דיני סרכות הראה – מקורם והתפתחותם׳ והוענק לו עליו הציון ׳מעולה׳. זהו חיבור שיש בו תרומה תורנית ומדעית כאחד.
זה שנים רבות שכמעט אין כינוס מדעי או פרסום מדעי על יהדות המגרב שמשה עמאר אינו משתתף בהם ומרים להם תרומה חשובה בזכות ידיעותיו הענפות וגישתו המדעית הראויה לציון. מי שיידרש לרשימת פרסומיו הרואה אור בקובץ הזה ימצא כאן היקפים שאך מעטים כמותם. והכמות לא קיפחה את האיכות. העוקב אחרי מסלול חייו של ר׳ משה מגלה שכבר בצעירותו היה לתלמיד חכמים ולחוקר בשל. גדולי החוקרים והרבנים שקיימו קשרים אתו הוקירו ומוקירים אותו מאוד בשל בקיאותו ובזכות דרכי עיונו.
מרבי שלום משאש, זכר חכם לברכה, שהיה רבה של ירושלים עד להסתלקותו בניסן תשס״ג, שמענו את שבחיו של רבי משה. אף הוא כתב עליו דברי הערכה מצוינים. וגם הגאון רבי שלמה משה עמאר, הראשון לציון ורבה של ירושלים, הפליג בשבחיו של משה עמאר. הוא מחשיב מאוד את תרומתו לעולם התורה של חכמי המגרב. וכבר צוין שגדולי הרבנים הסמיכוהו בתואר ׳יורה יורה׳. וזו דעתם של כל החוקרים של יהדות המגרב בארץ ובחוץ לארץ. רבים מהם נדרשים למחקריו בקביעות, ויש מהם שאינם מפרסמים את מחקריהם בלא שנועצו בו וזכו למלוא חופניים מידע מרוחב ידיעותיו ומהבנתו.
לא בכדי זכה משה עמאר לקבל כמה פרסים על מפעלותיו, ובהם פרס ׳חכמת ישראל׳ ע״ש ד״ר יוסף בורג, מטעם אוניברסיטת בר־אילן וארגון המועצות האזוריות (בשנת תשמ״ב); ׳פרס גאון׳ של תנועת ׳ביחד׳ על חקר יהדות המגרב (בשנת תשמ״ח); הפרס לעידוד המחקר ע׳׳ש ד״ר יעקב הרצוג (בשנת תשמ״ט), ׳פרס ירושלים לחקר יהדות המזרח׳ בשנת תש״ן על כלל עבודתו המדעית (בשנת תש״ן); אות ׳כל ישראל חברים׳ לשנת תשע״ו; אות הוקרה למחולל תחיית יצירתם התורנית של רבותינו מטעם עיריית ירושלים ואיחוד הקהילות ובתי הכנסת יוצאי מרוקו(תשע״ו).
משה עמאר נמנה עם קבוצה של חוקרים שבאו מעיירות קטנות במרוקו והטביעו את חותמם בתחומי המחקר שהם עוסקים בהם. כאלה הם משה בר־אשר, אהרן ממן ושמעון שרביט, הבלשנים וחוקרי מסורות הלשון, יוסף שיטרית, חוקר לשונות היהודים וספרויותיהם במרוקו, שמעון שטרית המשפטן, עוזיאל חזן הסופר המוכשר, ומאיר נזרי, חוקר השירה והמנהג. בשעה שאחרים דיברו ויש ביניהם שהרבו רעש, משה עמאר והמלומדים הנזכרים הרבו מעש, שקדו על תורתם ועל יצירתם הענפה והמקיפה, ורשמו הישגים חשובים איש־איש בתחומו.
ר׳ משה עמאר העמיד לרשות עולם התורה ולרשות עולם המדע רשימה ארוכה של פרסומים, ובכללה ספרים שכתב וספרים שערך ומאמרים רבים. הוא חיבר בעצמו יותר מעשרה ספרים. בכללם מוצאים את ספרו המעמיק והיסודי על ׳עץ חיים׳ לרבי חיים גגין, רמת־גן תשמ״ז; וכן שני חלקים של שו׳׳ת רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ), חכם אלג׳יר, שראו אור בירושלים בשנים תשס׳׳ב, תשס״ז. צריך היה איש כמשה עמאר, הבקי בספרות חדל ובהלכה וגם מכיר את תורתם של חכמי המגרב, כדי להעמיד את הספרים הללו וספרים אחרים שהוא כתב.
זאת ועוד, הודות לבקיאותו וללמדנותו יכול היה משה עמאר לההדיר, להוסיף מבואות ולכתוב שפעי הערות פירוש לעשרות ספרים של חכמי המגרב ושל חכמיהן של קהילות אחרות, כמו שעשה כשההדיר את ספרו של רבי יצחק אלמאליח, ׳שיח יצחק ־ שו״ת ואיגרות׳, ירושלים תשמ׳׳א; או ספרו של רבי יעקב פאריינטי, ׳שארית יעקב – דרשות, שו״ת ואגרות׳, ירושלים תשמ׳׳ג; והחיבורים החשובים, ׳דברי שמואל׳ ו׳ערוגות הבושם׳ לרבי שמואל הצרפתי; שניהם ראו אור בלוד בשנת תשנ״ז, ועוד ועוד.
בעבודת נמלים שקדנית ולמדנית גאל את יצירתם המפוזרת והזנוחה של חכמים רבים, מהם מוכרים יותר, בשני הספרים שהקדיש ליצירתו של ר׳ רבי יהודה בן עטר, שנתכנה רבי לכביר (=החכם הגדול), ראב״ד פאס לפני כשלוש־מאות שנה. ספרים אחרים שההדיר הם ׳עדות ביהוסף׳, ׳רפואת הנפש׳, ׳צפנת פענח׳ ו׳ספר התפוח׳ לרבי יוסף אלאשקר (ממגורשי ספרד בתלמסאן) ו׳שרביט הזהב׳ לרבי רפאל בירדוגו, ראב״ד מכנאס. אף הוא כינס את דרשותיו של רבי רפאל ל׳שבת הגדול׳ וליקט את ביאוריו להגדה של פסח והוציאם לאור בספר קטן כמות ורב איכות, ׳שלל ר״ב׳, שנתפרסם בלוד בשנת תשנ״ב.
משה עמאר גאל גם את חיבוריהם הנשכחים של חכמים מוכרים פחות לקהל הרחב ולחוקרים, כגון כתביהם של רבי אברהם, רבי רפאל אהרן, רבי ידידיה (הראשון), רבי יהושע ורבי ידידיה (האחרון) ממשפחת מונסוניגו, מחכמי פאס, אחת המשפחות של מחזיקי הזכות על השררה. בזכותו של הרב עמאר אנו יודעים כיום שרבי יוסף בן נאים לא היה רק ספרא דדיינא בבית־הדין של פאס במחצית הראשונה של המאה העשרים וביבליוגרף נודע שפרסם בשנת תרצ״א בירושלים את הספר ׳מלכי רבנן׳ על חכמי מרוקו, אלא גם חכם שכתב ספרים העוסקים בהלכה ובמנהג. ארבעה מהם ההדיר משה עמאר והקדים להם מבואות, כגון הספרים ׳נוהג בחכמה׳, ׳צאן יוסף׳, ׳שארית הצאן׳ ועוד. למעשה עשרה מספרי ר״י בן נאים הוהדרו בידי עמאר, מקצתם מכתבי־יד נדירים (מדובר בכמה כרכים).
לא בכדי נדרשו לעזרתו תלמידי חכמים שבאו לפרסם עבודות שלהם או של אחרים.הנה כמה דוגמות: כאשר רצו אנשי ׳מכון ירושלים׳ להוציא את החלקים ב, ג של שו׳׳ת רבי שמעון בן צמח דוראן, לא יכלו למצוא איש מתאים יותר למימושה של המשימה הזאת ממשה עמאר. ועוד דוגמה: כל החלק החשוב שמציג את חכמי פאס בספר הנודע ׳פאס וחכמיה׳(חלק א, ירושלים תשל״ט, עט׳ 367-249) הוא מעשה ידיו של רבי משה, בלא שנקרא שמו עליו. לעומת זאת, רבי רפאל בן רבי אברהם בירדוגו, שישב בערוב ימיו בחיפה, ידע להוקיר את מלאכתו של רבי משה בההדרת החיבור ׳שרביט הזהב׳ של אבי המשפחה, רבי רפאל בירדוגו הראשון, הוא המכונה ׳המלאך רפאל׳.
זאת ועוד אחרת, כאמור, רבי משה נטל חלק פעיל בהרבה כינוסים מדעיים ונשא בהם הרצאות חדשניות ואף פרסם עשרות מאמרים בעלי ערך. נזכיר כאן אך שניים מהם: ׳קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, שראה אור בקובץ ׳ממזרח וממערב׳, כרך ג, בשנת תשמ״א, וכן ׳רבי דוד צבאה – תקופתו ויצירתו׳, שראה אור בכרך ז של ׳מקדם ומים׳ בשנת תש״ס. בבירורים האלה עסק משה עמאר בשתי דמויות רבניות שונות כל כך זו מזו. האחד ארי שבחבורת חכמי פאס, רבי יעקב אבן צור, היעב״ץ המגרבי, הידען והחכם, התקיף והדעתן. במאמרו הנזכר שרטט לפנינו עמאר את דמותו של אבן צור. והדמות השנייה היא רבי דוד צבאה, שלא נודע כל כך ברבים. עתה זכה להיות מוכר במלוא שיעור קומתו כאישיות רבנית חשובה הודות למאמרו הנזכר של עמאר. הרב עסוק בימים אלו ממש בהכנת מהדורה מדעית של החיבור ׳לשון לימודים׳ לרבי יעקב אבן צור, בשיתוף עם פרופ׳ אפרים חזן. המפעל הזה זכה למענק מחקר מהקרן הלאומית למדע. עמאר מצוי עכשיו בשלבי הכנה מתקדמים למהדורת שאלות ותשובות ׳משפט וצדקה ביעקב׳, בתוספת הרבה תשובות על פי כתבי־יד, הכול מלווה בהערות ובמבואות.
ואף זאת, יש להחזיק טובה מרובה לרב עמאר שכיתת את רגליו למקומות רבים גם בארץ גם במרוקו כדי ללקט כתבי־יד של חכמים וכן פנקסי בית־דין ותעודות אחרות שהיו אובדות, כמה שקרה לאלפי כתבי־יד שבלו, התפוררו או אכלם עש במרוצת הדורות, לפי שבתי־דפוס הוקמו במגרב רק במחצית השנייה של המאה הי״ט. רבי משה כבר ההדיר ופרסם לא מעט מהם. לפני שנים איתר במרוקו את קובץ שירתו של רבי אברהם אבן זמרה, ממגורשי ספרד במרוקו, ובשיתוף פרופ׳ אפרים חזן הוא מכין מהדורה מדעית על פי כתב־יד יחיד שהוא אוטוגרף. גם המיזם הזה זכה למענק מצד הקרן הלאומית למדע.
עמאר שוקד עתה על הכנתם של כתבי־יד אחרים לדפוס. רבים בעולם המדע ובעולם התורני מחכים לכל חיבור שהוא מפרסם. עד היום כמעט לא מצאנו חכם מגרבי שרבי משה אינו מכיר אותו ואת כתביו, והוא יכול לספר על פועלו ועל משקלו כיוצר או כמנהיג. בזה הוא נבדל מדיינים חשובים יותר וחשובים פחות מיוצאי המגרב היושבים על מדין בבתי־דין אזוריים, ששמע חכמי המגרב לא הגיע עדיהם; ואם הגיע, הם מדירים את עצמם מכתביהם, ונמצאו מפסידים את חוכמת המעשה ורוחב הדעת של חכמים אלו.
רבי משה הוא איש עניו ואפילו עניו מאוד, ורבים פירשו את ענוותנותו פירוש מוטעה. אתה מוצא שיש שניזונו משולחן עבודתו ולא הכירו לו את הטובה שהוא ראוי לה. וכבר נרמזו הדברים לעיל. ענוותנותו של משה עמאר לא קלקלה את שורת המחקר שלו ולא סימאה את עיניו, ובמקום שראה לפניו חכם בינוני לא גידלו ולא השיאו רק משום שנולד במגרב. הוא אף לא התרפס לפני בעלי שררה, שלא היטיבו את עיניהם במפעלותיו. מה שנקרא בפי העם לא פרגנו לו. ברבות הימים מקצתם יישכחו, ומה שהעמיד משה עמאר לא יישכח כדרכם של בעלי נכסים בני קיימא.
ואף זאת, מאות חיבורים של רבנים יצאו ויוצאים לאור בדור האחרון חדשים לבקרים בידי רבנים מן המגרב. די להשוות השוואה ראשונית את רוב המהדורות הללו – ודוק: רוב המהדורות ולא כולן – לאלו שהוציא משה עמאר כדי לראות עד כמה נבדלה עבודתו באיכותה ובדיוקה מרוב העבודות הללו. גם כתיבתו נעדרת אפולוגטיקה ריקה ונבובה. במקום שאין שבח אינו משבח, ובמקום שאין חידוש אינו מכריז על חידושים מדומים.
כל מי שעבד אתו עמד על כוח שיפוטו הזהיר והשקול. הוא אינו נושא פנים לאיש ומביע את דעתו כבר סמכא אבל בעדינות ובכבוד מרובה לכל הכותבים.
לא פגשנו בעולם הרבנות מישהו שמכיר את היצירה הרבנית של חכמי המגרב כרב משה עמאר, ועבודותיו כתובות באמות המידה המקובלות ומוערכות בעולם המדע ולא רק בעולמו של בית־המדרש הישן. ואיננו מכירים בעולם המדע מישהו שעוסק ביצירה הרבנית של חכמי המגרב, שמכיר אותה היכרות קרובה ויסודית כל כך ומצוי בה לפני לפנים כד״ר כרבי משה עמאר.
ואין לשכוח שמשה עמאר מצודתו פרושה לא רק על היצירה הרבנית במגרב לשלוש ארצותיו העיקריות – מרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה – אלא גם מחוץ לארצות המגרב. די להזכיר שהוא עסק גם ברש״י וברכותיו ואף הקדיש מחילו לתורתם של חכמי סלוניקי. מעידה על זה רשימת פרסומיו העשירה המציגה את מחקריו ואת ריבוי פניהם. רק מעטים לא עמדו על מלוא היקף יצירתו, ואתם תלון משוגתם. ספק בעינינו אם יוכלו לתקן את אשר עיוותו ואת אשר חדלו מעזוב עמו.
זה שנים שרבי משה עמאר מלמד במכללה האקדמית באשקלון. ראשיה ידעו להוקיר את הישגיו והעריכו את מעמדו. בזכות פעולתם הכתירו אותו גופי המל״ג לפרופסור במכללה. ושם הוא מרביץ תורה.
רבי משה ממשיך בעבודתו התורנית והמדעית. דורות רבים יידרשו אנשים רבים – וביניהם רבנים וחוקרים – לפרות עבודותיו. הוא דובב ומדובב שפתי ישנים וביניהם גדולי הדורות, ועל כל זה הכול־הכול חבים לו חוב שאין לו שיעור. רבי משה מדובב את תורתם גם בבית־המדרש לרבנים של המוסד החשוב ׳ממזרח שמש' שיזם יהודה מיימראן ובראשו עומד החכם החשוב רבי יצחק שוראקי. מי שבא ללמוד שם נחשף לתורתם של חכמי המגרב ונהנה מתורתו של הרב עמאר.
נעבור עכשיו ללשון נוכח ונאמר לך ידידנו, רבי משה, מתוך הוקרה לפעלך החשוב נתקיים הכינוס המפואר לכבודך בי״ז באדר שני תשס״ח. נטל בו חלק קהל רב ומגוון, ונישאו בו שתים־עשרה הרצאות על פסיקה ועל היסטוריה ותפילה, על שירה ופיוט, על הלכה ומנהג ונסקרה בו פעילותך המדעית. וזכית שבזכותך ולכבודך נזדמנו לאכסניה אחת הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר לצד חוקרים חשובים. כל ההרצאות נישאו בניצוחם של ארבעה יושבי ראש נכבדים – כולם מוקיריך הם. על ארגונו של היום הזה שקדה ועדה של ארבעה מחבריך: שמעון אוחיון, אפרים חזן, משה חלמיש ושמעון שרביט, ועל המימוש שקדו מאיה אזולאי ובמיוחד אורה קובלקובסקי. וכולם עשו זאת בהוקרה ובאהבה.
ועוד זאת, אל יהי הדבר קל בעיניך ובעיני כל מי שנמצא כאן. רבים באו לכבד אותך ולומר לך ברכת טוב ולהשמיע לך דברים שבלב. מצטרפים אליהם מנעימי זמירות ישראל, המשמיעים פיוטים ומנגינות שהובאו מהתם להכא. כל זה נועד כאמור לכבד אותך ואת פועלך ובא לפרוע חוב גדול לך כחכם וחוקר, צנוע ומרבה מעש.
עמדנו שם בשם כל הקהל שישב שם ובשם מוקירי עבודתך ומחשיבי תרומתך למדע, כדי לאחל לך אריכות ימים ובריאות הגוף ונהור מעולה מתוך יישוב הדעת ושלוות הנפש. אנו מאחלים לך רוב נחת ממשפחתך היקרה לאורך ימים ושנים.
ולפי שהיינו אז קרובים מאוד לחג הפסח, חתמנו את דברינו בברכה שאבותיך ואבותינו ואבותיהם של רבים מיושבי האולם היו משמיעים איש לרעהו במוצאי חג הפסח, באותם הימים שליל המימונה ויומו שמרו על הדרם ועל צבעם היהודי בטרם נצבעו בצבעים המוניים מגונים ונחותים. הכוונה לפסוק מספר משלי(ג, ב), שהיה נאמר אחד מקרא ואחד שרח – כלומר בנוסחו העברי ובתרגומו לערבית מוגרבית – ובניגון קצבי כמנהג של פעם:
ארך ימים ושנות חיים !שלום יוסיפו לך ־ טול לייאם ופניו לחייא ולמעפייא יזידו אילך. כה לחי, רבנו משה.
העורכים
[1] עיקרם של הדברים המובאים בזה מבוססים על דברים שנאמרו בכינוס שנערך לציון פרישתו מאוניברסיטת בר־אילן, ביום י״ז באדר שני תשס״ח (24 במארס 2008).
מחקרי מערב ומזרח– פוו־פ׳ הרב משה עמאר-דברי העורכים
באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו-חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-סיום המאמר.
סא. ראב“ד מקודש, של עיה“ק והמקדש, הרה“ג מעו“מ רבי אליהו אברז‘ל שליט“א בשו“ת דברות אליהו (ח“ז סי‘ א‘) שם ביאר בטוב טעם ודעת כיד ה‘ הטובה עליו שצריך לענות בהוב“ש על כל ברכה וברכה, ואסור לשנות ממנהגי מרוקו המיוסדים על הררי קודש, עיין שם וישמח לבך.
סב. הרה“ג המפורסם רבי שלמה דיין שליט“א האריך כיד ה‘ הטובה עליו בשו“ת עטרת שלמה (סי‘ ו‘) והעלה שמנהגנו צודק בטעמים יקרים ובעיון רב. (ואעפ“כ כתב עליו הרה“ג עין יצחק שליט“א ח“ג עמ‘ קפ“ט דברים קשים וז“ל: ”ומה שנתלה בדברי עטרת שלמה דיין, ערבך ערבא צריך, שאין דבריו נכונים כלל ועיקר, והם דברי התעקשות בלא שום טעם. ומה לו להביא דבריו כנגד גדולי עולם שרק תורתם אומנותם“ עכ“ל. ולשון זו קצת קשה, כיון שהרואה יראה שכל דבריו נחוחים ונעימים ויש בהם חידוש שלא נראה אצל קודמיו, וכוח עיונו וסברתו צודקים עד כדי כך שכתב על דבריו עט“ר מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“ב סי‘ לד) וז“ל: ”ובעודי בזה היה בביתי ובחומותי, ידידי הרה“ג
שלמה דיין שליט“א… הביא לי את החוברת ושם ראיתי חידוש“ וכו‘ עיי“ש דבריו באורך, שפתים ישקו, שאין אלה דברי התעקשות ב“מ, אלא דברי טעם, עטרת זקנים בני בנים).
סג. מו“ר הרה“ג שלמה טולידאנו שליט“א כתב בספרו דברי שלום ואמת (ח“א עמ‘ 152 ) טעמים יקרים לקיום מנהג זה וקדמוניותו, כיד ה‘ הטובה עליו.
סד. שו“ת באר שרים להרה“ג אברהם יפה שלעזינגר שליט“א (סי‘ מ“ה אות ט) כתב וז“ל: ”אך היות והמהר“ם שיק מעיד בתשובתו דבבית מדרשו של כק“ז מרן החתם סופר זכותו תגן עלינו אמן, ענו הקהל ברוך הוא וברוך שמו בברכת השופר ולא מחה עליהם, אם כן אנן יוצאי ירכו גם לא נמחה בכך, והרוצה להחמיר כדעת הדגול מרבבה יחמיר“.
סה. בסידור עוד אבינו חי מאת הרה“ג לוי נחום שליט“א (עמוד 347 ) דן בהרחבה בבירור מנהג זה ומעיד שם על מנהג לוב לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח עם ראיות רבות. ברוך הוא וברוך שמו
וכן כתבו הרבנים הגדולים:
הרה“ג אליהו ביטון שליט“א (נתיבות המערב, הלכות שבת קודש אות נ“ט, מהדורת התשס“ז) קובץ מנהגי מרוקו, ועוד חזר הרב שליט“א על דבריו גם בספרו נחלת אבות, קובץ מנהגי יהודי לוב (הל‘ שב“ק אות מ“ה).
וכ“כ הרה“ג חיים אמסלם שליט“א וציין בכתביו שזהו מנהג כל צפון אפריקה ואבותיו הקדושים ע“ה, ואין לבטל המנהג.
וכ“כ ב“זוכר ברית אבות“ להרב רפאל משה דלויה שליט“א (עמ‘ 57 ועיין בהארותיו והרחבותיו, שם הביא כי כן אמר לו הרה“ג שלום גבאי שליט“א, והרב המחבר נ“י אמר כי כל פסקיו המובאים בספר זה הם מנהגים אשר נהג בהם ראש משפחתו הרה“צ המפורסם רבי יצחק דלויה זלה“ה, והמנהגים האלה נשמרים אצל בני המשפחה דור אחר דור הי“ו.
וכ“כ הרה“ג מיכאל פרץ שליט“א כתב באוצר פסקי הסידור (עמ‘ קכ“ט- ק“ל) שהמנהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, הוא מנהג נפוץ מאוד בהרבה גלויות כמו מרוקו ארם צובה וכן בהונגריה. והוא כדעת הטור ומרן בש“ע, ואסור לבטלו, ואדרבה צריך לקיימו ולהחזיר העטרה ליושנה. ואין לשמוע ביד מי שאומר לבטל מנהג זה שהופיע כבר בראשונים, ובעיקר מכיוון שאין למבטל שום ראיה מהראשונים, והמוציא מהמנהג עליו הראיה מהראשונים“, וע“ש שהאריך לברר גם
דעת הזוה“ק והמקובלים.
וכן מצאנו כתוב בספר ”מגן אבות“ להרה“ג מרדכי עקיבא אריה לבהר שליט“א (סי‘ קכ“ד סעיף ה‘, החל מעמוד ק‘) שמנהג מרוקו לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכות שיוצא בהן ידי חובה.
וכן כתב הרב מאיר אלעזר עטיה שליט“א בשם כמה מגדולי חכמי מרוקו, שיש לשומע ברכה לענות בהוב“ש אחר כל ברכה וברכה.
וכן מצאתי בספר מנהגי החיד“א (עמ‘ קמז) שכתב הרב המחבר שליט“א שהמנהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח קרוב יותר לדעת מרן הרב חיד“א (וכפי שבארנו לעיל), וכן ראוי להורות, איישר חיליה. גם הרה“ג זכריה זרמתי שליט“א (ראש מכון תורת אמ“ת) כתב ודרש לקיים המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שיוצא בהן יד“ח, כמנהג אבותיו חכמי אלג‘יר וכמנהג כל יוצאי צפון אפריקה.
וכ“כ הרב דוד סיטבון שליט“א בספרו על מנהגי תוניס- עלי הדס (פרק ד‘ אות יב).
וכ“כ הרה“ח משה חיים סויסה שליט“א בספרו היקר עטרת אבות (ח“א הל‘ ברכות, הלכה כ“ד).
וכ“כ רבי יעקב עובדיה שליט“א כתב (פסקי חכמי המערב, הלכות ב“ה וב“ש) לחזק המנהג ע“פ מסורת חכמי המערב בטוב טעם ודעת. וגם נמצא בספר מאור השמ“ש (ספר הזכרון להגר“ש משאש זלה“ה) (עמ‘ שפ“ז- שצ“ד). תשובות מאת הרב מנחם הכהן שליט“א והרב אהרון דגן שליט“א המבררים מקחו של צדיק ומעלים להלכה שצריך לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה.
וב“תורת אמך“ לרבי מיכאל אזרד שליט“א כתב בעמ‘ טו- יט שכן הוא המנהג וצריך לקיימו, והביא גם סיעתא לדבריו ממה שאומרים (או מהרהרים) בוידוי בין התקיעות בראה“ש ”לא ענינו ברוך הוא וברוך שמו“, דמזה נראה ברור שמתקני הוידוי הזה חששו לאיסור בכך שיהודי שומע ברכה ואינו עונה ב“ה וב“ש. ובסוף דבריו כתב וז“ל: ”וכאמור גלוי לעין כל שמדובר כאן במנהג שכל כולו אומר אהבת
השי“ת“.
וגם הרב יוחנן אלול שליט“א מרכסים, כתב קונטרס בירור בסוגיה זאת, והביא את דעת חכמי המערב לענות בהוב“ש על כל ברכה. וכן ראיתי שכתב הרב שאול עזריאל שליט“א בחוברת פסקי רבותינו
מן המערב. ואחר גמר כתיבת המאמר הלזה, הגיע לידי הספר החשוב ”ידי עלמ“א“ של הרה“ג משה אליעזר עבדלחק שליט“א ושם (בסימן ב‘) הביא באריכות ובבקיאות רבה את כל תוכן הסוגיה דידן, וחתם בזו הלשון: ”מסקנתא דמילתא: מנהג ישראל בכל מקום לענות ברוך הוא וברוך שמו על הברכות ששומעים ולדעת הרבה פוסקים יש למנהג זה מקורות נאמנים וכן דעתו של מר“ן הבית יוסף. ולכן צריך להזהר בו הרבה. וגם על כל ברכה וברכה שאדם שומע צריך לענות בהוב“ש אפילו אם היא ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה כגון ששומע קידוש, שופר ומגילה ואין בזה שום הפסק מאחר שנהגו כך כל תפוצות ישראל וכדברי מרן החבי“ף דהבאנו לעיל“ וכו‘ ע“ש.
היבטים רוחניים (מטא-הלכתיים) במנהג עניית בהוב“ש:
מנהגי ישראל מעבר לקיומם הפשוט, משפיעים על הקהילה ומאפייניה. ברובם של המנהגים הקהילתיים יש משום קביעת זהות מיוחדת לקהילת מקיימיו, לא רק בהשתייכות לקבוצה חברתית, אלא אימוץ של רעיון עמוק המובע בקהילה מסויימת על ידי המנהג, כי המנהג הוא כלי להבעת תכונה או רעיון הייחודיים למקיימיו, ויש שהמנהג עצמו הוא יוצר תכונה או רעיון המובעים במקיימיו. וכך כותב מני“ר הרה“ג אליהו בקשי דורון שליט“א:
”תורת האם אינה רק כתוספת לתורת האב, המנהגים והמסורות אינם עוד נדבך נוסף מעל גבי ההלכה, הם למעשה התוכן הפנימי העמוק של קיום ההלכה. בהלכה למשה מסיני נקבעו גדרי המצוות, הביצוע המעשי. התוכן הפנימי והרגש העמוק שבמצוות נוצר על ידי המנהגים, וכיון שעיקר תכלית המצווה אינו בעצם קיומה, אלא ברגשות ובצורה של העושה המתפעל ממנה, כך המנהג והמסורות חשובים לא פחות מגדרי המצווה עצמה“, ע“כ. (בניין אב, המנהג כבסיס לכל תקנה ולהלכה) דוגמא לדברינו: המנהג לעמוד בזמן קריאת עשרת הדברות בקריאת התורה, משפיע באופן ישיר על חיבת התורה ותוקפה אצל מקיימי המנהג, דעל ידי העמידה שהם עומדים, הם מרגישים כאילו הם נותנים עוד תוקף לתורה הקדושה ובזה היא מתקבלת בלבבם יותר והם מתיראים ממנה, וכך כתב מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“א או“ח סי‘ נז): ”עניין עמידת הקהל בעשרת הדברות, והנה האמת מנהג עתיק יומין במרוקו, והיו מקפידין על זה לעמוד בזמן שהש“ץ אומרם, ובזה היתה חרדה גדולה בבית הכנסת, ואין שוחח ואין מדבר“. דוגמא נוספת: המנהג לענות ”אמת תורתנו הקדושה“ סמוך ונראה אחר קריאת התורה קודם ברכת ”אשר נתן לנו את תורתו“, יש בו משום קיבוע דברי התורה הקדושה בלבבות וחיזוק אמיתותה בנפש. כי באמירה זו מתבטא עיקר גדול מאוד שהתורה נתונה מן השמים והיא אמת גמורה ולעולם לא תשנה ח“ו. ואך למפורסמות לא צריך ראיה, ואין התורה ואמיתותה זקוקות לאישורנו, אך מ“מ זקוקים אנו לקבע בלב את ידיעת אמיתות התורה, כי היצר עומד תמיד להכניס הספקות, ומה גם רבו בדורנו כופרים המושכים בכזבם המון טועה, ומערערים את יסודות האמונה, על כן יש לחזור באר היטב ולקבע את אמיתות ומוחלטות התוה“ק בלבנו.
דוגמא נוספת: מנהג אמירת פסוקי יראו עינינו בתפילת ערבית לאחר ברכת השכיבנו בנעימה המסורתית, (המובא בתוס‘ ברכות ד: ובש“ע סי‘ רלו ס“ב) מחזק בקרב מקיימיו את הציפיה לישועה. ע“י אמירת פסוקי תפילה הסובבים סביב גאולת ישראל מתעוררת הנפש בכיסופיה וערגתה למימוש חזון הנביאים, ההולך ונרקם במדינתנו.
הערך הרוחני בעניית ברוך הוא וברוך שמו:
ומכאן לנדון דידן סוגיית ”ברוך הוא וברוך שמו“, נראה לקוצ“ד דרגילות עניית ברוך הוא וברוך שמו, מחזקת את יראת השמים של אומרה ומרבה את כבוד השמים, כי בכל פעם שהוא שומע את שמו הקדוש של ה‘ יתברך מיד הוא נרגש ועונה במטבע שבח יקר על דרך מה שכתוב ”הבו גודל לאלהינו“, כי איננו מסוגל לשמוע את שם ה‘ ולא להפגין כבוד, כאילו ששמע שם של אדם פשוט. ועוד דמנהגנו אפילו כשמזכירים שם של צדיק בשר ודם מיד מוסיפים ברכה על דרך הפסוק במשלי ”זכר צדיק לברכה“ וכגון: עליו השלום, נוחו עדן, זצ“ל וכו‘ ויש שנוהגים אף לנשק אצבע צרדה (היא האצבע הסמוכה לאגודל) כאשר שומעים שם של צדיק (עיין בנתיבות המערב, מנהגים שונים
עמ‘ ש, שנתן טעם וצרף מקורות) ועל אחת כמה וכמה צריך ליתן שבח כששומעים את שם צדיקו של עולם מלך מלכי המלכים, וכעין זה בדיוק כתב הרב משנה ברורה (סי‘ קכ“ד ס“ק כ“ב) ע“ש. ומופה“ד מרן הגר“ש משאש זלה“ה כתב (שומ“ג ח“ב סי‘ ל“ד) וז“ל: ”וכשאני לעצמי, כמו צער בנפשי, כשאני רואה צבור שאינם עונים ברוך הוא וברוך שמו. נראה לי חס וחלילה כמזלזלים בכבוד ה‘ יתברך על ידי אותה דומיה השוררת, בלי להתחרד ולהיות כל הגוף מירתע לענות ברוך הוא וברוך שמו בקול רם ולהרבות כבוד שמים. ולקוצר דעתי לא יפה עשו להפוך ולבטל מנהג העולם שהוא עומד על בסיס חזק ואיתן, במנהג לא יפה שלא לענות בהוב“ש). גם על ידי אותה דומיה יבואו להסיח דעתם מן הברכה למחשבות אחרות. לא כן באמירת ברוך הוא וברוך שמו, נשאר
קשור עם המברך ומכוין מתחלה ועד סוף. ואני מרגיש בעצמי, שאם אפסיק מלענות, נראה לי כאלו לא ברכתי כלל“, עכ“ל הטהורה. הרי שדעת מרן הרב זיע“א, שכאשר עונים בהוב“ש מתרבה כבוד שמים, ומתוספת חרדה והתרגשות הגוף מפני שמו של ה‘ יתברך, וזה ודאי מוסיף יראת שמים. ובהמנעות מעניה זו יש זלזול בכבוד ה‘, עד כדי כך שהרגיש הרב זצ“ל שלא ברך את ה‘ כלל, אלא סתם כשומע דברי חולין. וזה המשך ישיר לדבריו של הרב מעשה רוקח זלה“ה שכתב על הרב דבר שמואל זלה“ה (חידושים על הרמב“ם, הלכה י“א) ”ואחר נשיקת עפרות זהב לו, חש לן שלא לחוש לכבוד המקום ברוך הוא ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב“ה לעד“ ע“כ, הרי דעתו ז“ל שע“י עניית ברוך הוא וברוך שמו יש התגדלות והתרוממות לשם ה‘, וזה ודאי מוסיף יראת שמים. ובשו“ת מהר“ם שיק זצ“ל (חאו“ח סי‘ נא) כתב שזה אחד הטעמים שמנעו ממנו לחלוק על מנהג זה, וז“ל: לא יאה ולא נאה לגעור באיש העונה ואומר שבח לרבון העולם“. ומרן אביר יעקב אבוחצירא זיע“א כתב (שערי תשובה אופן כג) דעל ידי עניית ברוך הוא וברוך שמו, מתרבה קדוש ה‘ בעולם וז“ל: ”בעניה זו יש יחוד גדול, שעל ידה מתיחדים שמותיו של הקב“ה“.
מכאן תוכחה מגולה, לכל בעלי דעה צלולה, (בשקט ובלי המולה) כי כאשר חכם מתנגד למנהג ישראל כל שהוא, הוא מתנגד גם לרעיון הבונה את זהות הקהילה, ומתנגד למידה שהמנהג מתייחס אליה. ובנדוננו, הרוצה לבטל מנהג עניית ”ברוך הוא וברוך שמו“ חייב להוסיף לשיקוליו את העובדה שהוא מתכוון למעט כבוד שמים רח“ל, ואף גם לפגוע ביראת שמים של ציבור הנוהג להתיירא תמיד משם ה‘ ועתה יפסיק ממנהגו בר מינן, וכן יתמעט ע“י הוראתו קידוש ה‘ בעולם, ה‘ יצילנו.
ומזקנים אתבונן, שרבים ויראים מבני עדתנו הי“ו נתבקשו מספר פעמים מאברכים צעירים להפסיק לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, ולא הסכימו מעולם כי מדמים הם
מעשה זה לזלזול בכבוד שמים ח“ו, והוא רחום.
ריעותא גדולה:
מופה“ד מרן הגאון מוהר“ש משאש זלה“ה המשיך וכתב (שומ“ג ח“ב או“ח סי‘ לד) על הפגיעה הגדולה שנוצרה עקב ההימנעות מעניית ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצא בהן אדם ידי חובתו, וז“ל: ”גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות. שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא לענות, עד שאפילו ברכות שאין חייבים בהם, או כבר יצא ידי חובה, אין עונין עליהם ברוך הוא וברוך שמו. פוק חזי שכן הוא, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם, שמפסידין מצוה שהיא חובה לכולי עלמא לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה שאינה חובה או כבר יצא בה ידי חובה שיש בה משום הבו גודל לאלהינו, שהוא מוסכם אליבא דכולי עלמא. בשביל ריוח פורתא של ברכה שחייב בה שיש בה מחלוקת הפוסקים ושכולם מעידים על מנהג העולם לומר ברוך הוא וברוך שמו“. עוד כתב (שם): ”ולא כמו שעושין שאין עונין (בהוב“ש) על שום ברכה, שבזה יש מכשול גדול“.
ואין צריכין חיזוק דברי הרב, ובטח לא מאדם המשול לעפר רגליו, אך כתיב ע“פ שנים עדים יקום דבר, ועל כן הנני מצטרף לעדותו ז“ל, כי בדידי הוה עובדא שראיתי לאנשים רבים הנזהרים שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאין בהן ידי חובה עד כדי כך שנגררו להימנע מעניה זו גם בברכות שאין יוצאין בהן, וכמעט שרק העדות הנוהגות לענות בהוב“ש בברכות שיוצאין בהן ידי חובה זוכות וזוכרות לענות על כל ברכה (כדעת מרן הש“ע, קכ“ד ס“ה).
עוד כתב לי בעניין הנ“ל, ידי“ן הרה“ח כפיר דדון שליט“א וזו לשונו:”עוד יש לומר שאלו המשתיקים אחרים באמצע הברכה שלא לענות בהוב“ש וקוראים בקול גדול או דופקים על השולחן, הם אילו שעושים הפסק יותר גדול מהעונים ברוך הוא וברוך שמו, כיון שמי שעונה יש לו על מי שיסמוך על פי מנהג אבותיו ודעת מרן, אך המוחה איו לו על מי לסמוך על קול מחאתו וההפסק הרב שעושה, ונוסף גם הוא שמפריע לאחרים“ עכ“ל.
זאת עולה מן המדב“ר: דמנהג מרוקו וצפון אפריקה ועוד קהילות רבות, לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה, מנהג נכון וטוב הוא, והוא כדעת כמה מהראשוניםומרן הש“ע, וחובה לקיימו, ו“אל תטוש תורת אמך“ כתיב.
באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו-חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-סיום המאמר.
אמנון אלקבץ-הגאויות והשטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 1/3
אמנון אלקבץ
הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו"
המחזות של שיטפונות איומים הפוקדים ארצות רבות ברחבי העולם, והמוצגים לעינינו מעל מרקעי הטלוויזיה, הנזקים החמורים באובדן חיי-אדם, וההפסד הכלכלי הרב הנלווה אליהם, מזכירים לנו אסונות טבע דומים ממחוזותינו הלא כל כך רחוקים. דוגמה בולטת אותה אני רוצה להביא כאן היא, אותם שיטפונות נוראיים שפקדו לעתים תכופות את העיר צפרו שבמרוקו, והיו מנת חלקה במשך שנים רבות. אעמוד במיוחד על השיטפונות הגדולים של שנת תר״ן(1890) ושנת תש״י(1950), אשר אודותם יש בידינו תיעוד מפורט בכתב, ע״י רושמי העתים.
העיר צפרו יושבת במרכז צפון מרוקו, על תוואי הדרך המרכזית מטנגייר שבצפון, אל מרחבי הדרום, כ-28 ק"מ דרומית לעיר המחוז פאס (לשעבר בירת מרוקו). בגלל שפע מימיה, שימשה צפרו בעבר מקום מנוחה לשיירות הנוודים מהמדבר אל תוך הארץ, והייתה קצה גבול "בלאד למכזן" (השלטון המרכזי, בניגוד ל״בלאד שיבא" שתחת השלטון השבטי). כמו כל עיר עתיקה, גם מתיישביה הראשונים של צפרו, איוו את מקום מושבם בסמוך למקורות-מים, על שתי גדותיו של "וואד אגאי"(ouwed agay), או בלשון התושבים "וואד סוק" (נחל השוק) או"וואד אליהודי", על שום מגוריהם של היהודים בסמוך לתחתית הוואדי.
"וואד אגאי" הוא אחד מיובליו האיתנים ורבי העוצמה של "נהר סבו" (ouwed sebou), מנהרותיה הצפוניים הגדולים והארוכים של מרוקו. הנהר חוצה בדרכו את העיר פאס, ובמורדותיה הדרומיים, נפרד ממנו "וואד אגאי". מימיו זורמים בעוצמה אל תוך בקעה בפיתולים (meandres) רבים ועקומות ברך (courbes) רבות. בדרכו דרומה, חולף על פני "סידי חראזם"(Sidi hrazem – על שם "מרבוט"- קדוש מוסלמי, זהו כפר תיירותי יפהפה, בו בוקעים מעיינות מינראליים חמים בעלי תכונות מרפא, בטמפרטורה של 34 ‘c. המים נמכרים גם כמים מינראליים מתוקים לשתיה, ומומלצים לחולי מעיים, כליות וכבד, לתיירים ולכלל תושבי מרוקו).
מקומה הגיאוגרפי של צפרו, נמצא בקצה "עמק הסייס", זהו אחד מאזוריה החקלאיים הפוריים, הגדולים והיפים של מרוקו. האזור טובל כל השנה בירוק החקלאי עם בוסתני- מטעי-פרי רבים. מעל העמק שבדרומה של העיר, בשיפוליה הצפוניים של שרשרת הרי האטלאס התיכוניים (moyen Atlas), מתנשא "גיבל-עבד" (jbel abed), מהגבוהים שבשרשרת ההרים, ומזכיר בחורף משהו מהאווירה האלפינית של מרכז אירופה, עם שלגים רבים, אשדות ומפלי-מים הגולשים מגובה של כ-40 מטר. כאן גם מקום מושבו של "יער הארזים"(foret de cedres) המפורסם והמרשים, הנושק לעיר. צפרו עצמה יושבת על כמה מגבעותיו בגובה של כ-850 מ' מעל פני הים. אקלימה מאוד נוח, נעים, ואווירה נקי במרבית ימות השנה. כיום נחשבת לאחת מערי הנופש במרוקו, ואוכלוסייתה מונה קצת יותר מ- 50000 תושבים.
העיר משופעת במטעי דובדבן, על כן נערך בה כל שנה "פסטיבל הדובדבן" המרוקני, פסטיבל צבעוני מאוד המושך אליו תיירים רבים (בדומה ל״פסטיבל פריחת הדובדבן" ביפן). עם זאת, צפרו נחשבת כעיר שקטה ונינוחה, בניגוד לשאר ערי מרוקו "הקולניות". בחלקת אלקים קטנה זו, בתוך ה״גן־עדן", איוותה לה את מקום מושבה קהילה יהודית עתיקת יומין, שמרביתה הצטופף בתוך ה״מלאח", שכונה בפי המוסלמים "קסר אל-כופרי" (מצודת הכופרים). פרט לרובע המלאח, היו בעיר עוד שני רובעים גדולים לאוכלוסיה המוסלמית, "המדינה" (העיר העתיקה), והעיר החדשה שנבנתה במעלה ההר, גבוה יותר. לעיר היו שלושה שערי כניסה עיקריים: "באב תנסב", "באב זמעילה" ו״באב מרבה".
הקהילה היהודית מנתה בסוף שנות החמישים, מעט יותר מארבעת אלפים יהודים, והיא מוזכרת ב״מפקד האוכלוסין" שנערך בשנת 1879 ע״י ההיסטוריון היהודי איזידור לאב, עורך המאגזין "Revue des etudes Juives". בסקר זה הוא מונה 542 בתים של יהודים, המתגוררים במלאה בתוך 5 סמטאות, בהן מצטופפות 2168 נפשות. (הסקר הובא בתוך "אגרת יחס פאס" שנכתבה ע״י ר' אבנר-ישראל הצרפתי). למרות הצפיפות והעוני החומרי, הצמיחה קהילה זו מתוכה רבנים גדולים וידועים. על רבניה של צפרו נמנים ר' רפאל-משה אלבאז (הרמ״א), זצ״ל, איש אשכולות ואחד מחכמיה הגדולים של יהדות מרוקו. הרמ״א נולד בשנת תרפ״ג(1823), ונפטר בשנת תרנ״ו(1896), ללא ילדים, בהותירו אחריו 21 ספרים (עליהם היה אומר שהם "ילדיו"). ספריו עוסקים במגוון רחב של נושאים, כמו שירה, פרשנות המקרא, דרשנות, היסטוריה, מתמטיקה, אסטרונומיה, פילוסופיה ועוד. מקצת ספריו המפורסמים הם: "כסא מלכים" (ההיסטוריה של המלכים, החל ממלך מלכי המלכים הקב״ה, דרך תולדות חייהם של מלכי יהודה וישראל, וכלה במלכי אומות העולם). "באר-שבע" (על שבעה מיני חוכמות ומדעים שבעולמנו), ועוד. נזכיר גם את ר' שאול ישועה, ר' יהודה אלבאז, ר' יהושע זיכרי, ר' ראובן אעייני ורבים אחרים. (על כל אחד מרבניה של צפרו, ניתן לכתוב ביבליוגרפיה שלימה). איזור זה בו צמחה והתפתחה קהילה יהודית מפוארה זו, היה ידוע בעבר גם כמוכה פורענויות של שיטפונות נוראיים שגבו קורבנות בנפש, כמעט מדי שנה בשנה.
אני רוצה להביא כאן תיאורים מפי שני עדי ראיה לתקופתם, לשניים מהשיטפונות החמורים שידעה העיר, בהפרש של כ־60 שנה ביניהם. אסונות טבע אלה, נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של תושבי העיר, היהודים והמוסלמים כאחד, שאז האחדות היהודית-הערבית לשיקום מהיר של העיר, קדמה לכל מחלוקת אחרת.
עדות ראשונה מסוף המאה הי״ט, מובאת ע״י ר' רפאל-אהרן בן־שמעון (רב״ש), במבוא לספר השירים "עת לכל חפץ" לר' יעקב אבן־צור מפאס. אף כי היה זה אסון נוראי לקהילה היהודית בצפרו, הרי תיאורו של רב״ש הוא תיאור סוריאליסטי, בו הוא מתאר שלב אחר שלב את השיטפון, מהתקדרות השמים והתעבות העננים, ועד לדממה שלאחר שוך הסערה וגילוי ממדי האסון. המספר, ר' רפאל-אהרן בן-שמעון,הוא בנו של ר' דוד בן־שמעון(רדב״ש), אשר נולד ברבאט שבמרוקו בשנת תקפ״ו(1826), היה חכם גדול בתורה ומורה הוראה שהעמיד תלמידים רבים, מהם שימשו ברבנות. בשנת תרי״ד (1854), בהיותו כבן 28 שנים, עלה לארץ ישראל יחד עם אשתו ושלושת ילדיו, רפאל-אהרן(שהיה אז כבן 6), יקותיאל ומסעוד- חי(חיותו). יחד אתם עלתה קבוצה גדולה מתלמידיו-מעריציו. את מקום מושבו קבע בעיר העתיקה בירושלים, כיתר העולים לא״י בעת ההיא.
רדב״ש היה למנהיגה הרוחני של עדת המערבים בירושלים, ועמד בראש בית-הדין של העדה עד יומו האחרון. היה הראשון למנות את "שבעת טובי-העדה" כוועד ל״עדת המערבים". הקים "תלמוד תורה" וישיבה לבני העדה. מהיותו עשיר מופלג, היסבו רבים לשולחנו, נשא בעול מיעוטי היכולת וכונה בפי כל"אבי היתומים ודיין האלמנות".
במהלך שנות פעילותו, רבו העליות ממרוקו, נוצרה צפיפות רבה בעיר העתיקה, ובשנת תרכ״ו (1866), בנה את השכונה הראשונה שמחוץ לחומות העיר, היא שכונת "מחנה ישראל" (כיום נקראת "ממילא" או "שכונת המערבים"). בלב השכונה, בנה בית כנסת על שמו וקראו בית-כנסת "צוף־דבש" (דב״ש – דוד בן־שמעון), בו עבר לפני התיבה, תוך שימור נוסח ומנהגי יהדות מרוקו, להם היה קנאי. בית כנסת זה קיים עד ימינו אלה. רדב״ש גם כתב ספרים רבים, ובהשראת עיר מושבו, ירושלים, קרא לספריו על שם שערי העיר, כמו"שער החצר", "שער המטרה", "שער הקדים", "שער המפקד" ועוד. הוא נפטר ביום ד', ח״י כסלו התר״מ(3.12.1879), והוא כבן נ״ד שנים.
בנו בכורו של רדב״ש, ר' רפאל-אהרן בן־שמעון (הרב״ש), עשה את לימודו במחיצת אביו ביוצקו מים על ידיו, ונעשה לגדול בתורה, אך טבעי היה שיעמוד תחת אביו בראש העדה. בשנת תרמ״ח (1888), ידעה ירושלים מצוקה כלכלית, והרב״ש נשלח כשד"ר (שלוח דרבנן) למרוקו, לגיוס כספים לכוללות העדה. בשובו משליחותו זו, הביא עמו להדפסה בירושלים, באין בית דפוס עברי במרוקו, את ספר התפילה היחיד ששרד בידי"התושבים" בפאס, הוא ספר "אהבת הקדמונים", ששימש את החזן העובר לפני התיבה, בבית הכנסת של יעב״ץ. בשנת התר״ן (1890), שב הרב״ש בשליחות שנייה כשד"ר למרוקו, ובאמתחתו מספר עותקים של סידור התפילה "אהבת הקדמונים", אותו הספיק להדפיס בירושלים. הספר עשה רושם רב על הקהילה היהודית במקום, או אז, פנו אליו והתחילו להציג בפניו כתבי-יד מיצירותיהם ומיצירות רבותיהם בפרשנות לתורה, בפסיקה, בשירה וכדי, תוך בקשה להדפסתם. כתבי-היד נמצאו אצורים בארגזים ובמגירות מתבלות, או שמונחים בפינות חשוכות, והעש מכרסם בהם.
נפעם מגודל היצירה ומתוכנה, הצטער הרב״ש על את אשר ראו עיניו. אוצר בלום זה, שנעטף בקורי־עכביש, עמד לרדת לטמיון ולתהומות הנשייה. לפיכך, ראה כצורך מיידי להציל לפחות חלק מכתבי־היד. במעמד זה פנה אל נכבדי העדה, והעמידם על חובתם היהודית המוסרית להירתם לשימורם של כתבי-היד והוצאתם לאור. לשם כך הקים בפאס את חברת "דובב שפתי-ישנים", במטרה להוציא לאור את יצירותיהם של חכמיה, ועמד בראשה, יחד עם הראב״ד ר' רפאל אבן־צור, עמו יצר קשרי ידידות ואהבה, ואף היה מלווה אותו בסיוריו בכפרי הסביבה.
באחד הסיורים האלה לעיר צפרו, הצטרף אליו ר' רפאל אבן־צור יחד עם בנו ר' שלמה. בעודם שוהים בביקור, נקלעו לאחד השיטפונות הנוראיים שידעה העיר מעודה. את חוויית השיטפון שחזו עיניו ותוצאותיה, מתאר בן־שמעון בהקדמתו לספר השירים "עת לכל חפץ" לר' יעקב אבן־צור. בדבריו הוא מספר על נדרו של ר' שלמה שנלווה אליו, שעם פדות נפשו מהשיטפון, הוא יממן מכספו, הוצאת ספרי מור זקנו, ר' יעקב אבן־צור. את הספר הדפיס בנא- אמון(אלכסנדריה), בשנת התרנ״ג (1893), לאות תודה לקב״ה על התשועה והפדות בהנצלו משיטפון זה.
אמנון אלקבץ-הגאויות והשטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" המשך…..
אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 2/3
תיאורו של הרבי רפאל אהרן בן שמעון (רב"ש), שהיה עד לשטפונות, בזמן שליחותו מירושלים לארצות המגרב כשד"ר של הקהילה המערבית בירושלים…ראה את התיאור גם בספר של הרב שלמה דיין " חכמי המערב בירושלים"
מפאת אורכו של תיאור השיטפון, אביא כאן (בדילוגין), מדבריו של הרב״ש בהם הוא מספר בזו הלשון:
"…על כל תגמולוהי עלי לטובה, אשר לא נתנני טרף לשיני מים זדונים. ביום הוגה ה' בחרון אפו העיר המהוללה צפרו יע״א (יעזרה א-ל), ליל שבת קודש ז״ך לחדש אייר התר״ן (17.5.1890)… לחזרתי לצפרו, לא היה לי שום עסק ולא היה בדעתי לשוב, כי נחוץ אנוכי לעשות דרכי הלאה לפורטוגל, ומאת ה' היה הדבר, ונשלחתי ע״י ר' רפאל אבן- צור, לחלות פניו לעמוד עלי לשלחני שנית לצפרו. כאב את בן ירצני מיום ראני פנים בראשונה. לרוב אהבתו וענוונותו, לא נתנני ללכת לבדי, ויעטרני רצון בבואו עמי לצפרו, לבית אכסנייתי(אצל מארחו, ר' שמואל בן־חמו), ואתנו גם בנו היחיד, ר' שלמה ועם עוד אנשי-סגולה… בעליצות נפש עברנו את השני ימים ומחצה הראשונים. כי אור יום השישי לפנות בוקר, הוכרח כבי הרב רפאל, יצ״ו, לחזור להיכל כבודו(פאס)… ועזב אתי לחברה את בנו ר' שלמה, עד אחר השבת קודש, בע״ה, ונשוב לפאס.
אכן, רגעי הששון והשמחה ההמה, התעופפו חיש קל, ועל מקומם באו אנחה ותלאה איומה אשר השביתו כל זכר למו. האדם, בשגם הוא מבחר הבריאה כולה, כי רק אליו חלק ה' חכמה, בינה ודעת להשכיל… אך יש מגרעת אשר תתאים אותו עם בהמות שדי, הלא היא חסרון ידיעתו במסתרי ומצפוני העתיד. האדם הוזה, שוכב בחיק הזמן, ושנתו ערבה לו, עד אשר המקרה יעוררהו מתרדמת מצבו, ובהקיצו, והנה רגלו לכודה בפח. נשכיל לדעת כי המגרעת הזאת אשר בעינינו היא לחסרון… כרוכה בעצמה לטובת האדם. כי לו הייתה עין בשר רואה למרחוק, והאדם ידע את הצפוי לבא עליו, הלא הפחד והחרדה ידכאוהו כעש, גם בינתו תסתר, ואולי גם פתיל חייו ינתק בלי מועד. כך, הייתה השחתת הבריאה כלה ונחרצה, והאלוקים עשה שיראו מלפניו, והסתיר מעיניהם את זאת, למען ישאו לבם אל א־ל בשמים…
כאשר חזרנו מללוות את כב' הרב אל נוהו, נכנסנו אל מקום משכן היהודים הנקרא אלמלאח"… ויהי כנטות היום, השמים התקדרו בעבים, ועננים כבדים ושחורים יפיקו זוועה ובלהות, וחרדת מוות. הגשם החל לרדת בכוח עצום נורא, ופני השמים יפילו חרדה על לב יותר אמיץ… ונבוא אל בית הכנסת של כב' המארי דאתרא, כמוהר״ר רפאל משה אלבאז יצ״ו. הגשם ירד כנחל שוטף, ונבואה לבית ה', ולבנו מלא מורא ופחד. קול הגגות המקלחים מימיהם ארצה היה כקול רעם, כנהמת־ים עת ירומו משברי גליו. בגגות התלכדו המים יחד, ויתוועדו לזרם אחד כביר, מזיתו טרף, להביא על העיר שואה… ובעודנו משוחחים זה עם זה, לפתע פתאום צווחה הקיפה את העיר. הו הו נשמע מכל פינה. צעקת שבר ויליל בכל רחובותיה, תרועת מוות וחרדת אלו-הים. הנהר הסובב את העיר, שטף בתוך העיר, ויטביע במצולות מימיו בתים רבים אשר עקרם מיסוד בנינם כקליפת אגוז, ויוליכם למקום ציה ואבדון, ובהם גם נפש אדם. ובדרכו עשה שמות גדולות. את גשר האלמלאח שעל פני הנהר, הרס, ולא הניח בו אבן על אבן. הנחל בוקע את העיר לשתים, וסובב לצד מזרחה עד התלכדו עם הנחלים הגדולים אשר בארץ. ולריבוי הגשם שהיה ביום הזה, נתקבצו מימיו וירדו בכוח ממורד ההרים, ויכסו את הבתים והחצרות אשר בחלק התחתון של העיר. ויגברו המים יותר משמונה מטר. אור הירח קדר, ובכל העיר איש לא ראה תמונת רעהו, רק שומע קול אנחתו. ומרגע לרגע קול הצעקה הוסיף להתגדל, עד כי דמתה העיר למקום מספד. אני ור' שלמה נשארנו בבית הכנסת כבולי עץ, כי הדרך נגדר בעדנו מזרם המים אשר מילא את הרחוב התחתון. קולות הצווחה ואוסף העם ברחוב, הוסיפו עוד מגור בלבנו, דמנו קפא בעורקיו, ופנינו חוורו כלבנת השלג.
כשוך חמת המים הזדונים, ידענו, לדאבון לבנו, כי תבוסת העיר הייתה שלימה. כל החצרות שבחלק התחתון שבעיר הבנויים על יד הנחל, מלאו מים מהמסד עד הטפחות, וישימו קץ לחיי כל הנפשות השוכנים בהם. ומים שבאו אל קרבם, קנו להם שביתה שם, וישימו מחנק לנפשות יושביהן. ועוד מעט והנה המגידים כמלאכי איוב באו. זה בא ואומר כי בחצר פלוני נחנקו פ' ופ'. ועוד זה מדבר ואחר אומר כי בחצר פלונית נחנקו כל שכניה, לא נמלט איש, ועוד… וימס לבבנו, ויהי למים. ונאמר, אהה אלוקים הכלה את עושה לעיר מהוללה, קריה עליזה צפרו? אנא ה' ברוגז רחם תזכור. ונבכה בכי תמרורים בליל שבת קודש אשר הפך לליל צלמוות. כל נשים מקוננות ויודעי הספד, לא יכילו את שברה של הקהילה, ומי יבכה לנפשות טהורות אשר היו יושבים על שולחנם בליל שבת המנוחה. וכרגע היו בתיהם קברם למנוחת עולם? אוי למשפחות שלימות אשר עלה הכורת עליהם ויטרוף באפו האב והאם והבנים גם יחד, וישמיד כל זכר למו. גם כל עזבונם ומרכולתם וכל כלי ביתם, הכל אבד. כל סחרם במסחר השמן־זית, התערבב בעבטיט אשר הביא זרם המים. נוסף על צרתם, רשעת הגויים הפראים ועריצים, אכזרי הלב, בראותם שטף הנהר, וביודעם כי שבת היום, והיהודי לא יבוא, היו פותחים חנויות היהודים שבעבר השני, וגוזלים את סחורתם לעיני כל, ובלי פחד, ואין מורא הממשלה עליהם, ואיש זרוע, לו הארץ.
בחצי הלילה קמה הסערה לדממה. קול המספד ונהי התמרורים אשר בכל החצרות שיש שם מת, פילח את כליותינו ואפס כוחנו לסבול עוד. כאור הבוקר יום השבת, היה יום מר ונמהר. בוקר היום הודיע את האבדון אשר עשה ליל החולף. רעדה ופלצות אחזונו בהשקיפנו על פני הכיכר אשר מחוץ לאלמלאח. כל הבתים והחנויות אשר נהרסו, שמו מרחב למבט עין באין מעצור. הכיכר דמה לגיא ההריגה. מלא פגרי אדם, בקר וצאן.
אור היום הודיע מספר הנטבעים, ויהיו תשעה וארבעים נפש (מלבד עשרות רבות של ערבים), כולם כמעט צעירי ימים. ה' יחונן עפרם… ארון אחר ארון מובאים בית מועד לכל חי. בזה האם ושני ילדיה הרכים בין צידיה. בארון השני אב ושני בניו, בשלישי וברביעי משפחה שלימה אשר אבד כל זכר לה. ככה היה היום ההוא מן בוקר עד לילה". עד כאן תיאורו של ר' רפאל-אהרן בן־שמעון.
לאחר שניצל מהשיטפון בליל בלהות זה, מתפנה ר' רפאל בן־שמעון לקיים את הבטחתו לר' שלמה אבן־צור, שניצל יחד עמו, ולקיים את נדרו להביא לדפוס את כתבי מור זקנו, ר' יעקב אבן־צור (יעב״ץ). תחילה חשב שאת כתבי־היד יביא לבית הדפוס בשובו לירושלים, אלא שבשנת תר״ן (1890), עם תום שליחותו במרוקו, ובדרכו חזרה לציון, נקרא ע״י נשיאות קהילת יהודי מצרים, ובראשם, רבם הראשי, ר' יום־טוב ישראל, שהגיע אז לגבורות, פרש ועלה לא״י, לעמוד בראש המנהיגות הרוחנית, ולקבל על עצמו את תפקיד הרב הראשי למצרים.
אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 2/3
סיום המאמר: אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 3/3
הכתרתו הייתה ביום כ״ה שבט התרנ״א (3.2.1891), והשולטאן התורכי העניק לו את התואר "חכם באשי". לר' רפאל זאת הייתה הזדמנות להביא לדפוס את כתבי-היד של יעב״ץ כפי שהבטיח. אלה היו שו״ת "משפט וצדקה ביעקב" וספר שיריו"עת לכל חפץ". בתוך ספר זה, הובאו גם ספר השירים "צלצלי שמע" לר' משה אבן־צור ואחרים. הרב״ש שימש בתפקיד כ-30 שנה בהן הנהיג את הקהילה ביד רמה. חוכמתו וידיעותיו הרבות בתחומים רבים, ובכלל זה שליטתו בשפות עברית, ערבית, צרפתית, אנגלית, איטלקית וספרדית, עשוהו רצוי לכל אחיו, ומכובד בחצרי השלטונות המצריים, לתועלת הקהילה. בשנות שהותו במצרים, כתב ספרים רבים בפרשנות למקרא, מנהגי מצרים, תולדות רבני מצרים, דינים ועוד. לעת זקנתו, פרש מכהונתו ועלה לא״י, התיישב ביפו בה הקים בית־מדרש והמשיך לעבור לפני התיבה בתפילות כמנהג יהודי מרוקו. ר' רפאל-אהרן בן־שמעון, נפטר ביום י״א חשון התרפ״ט(25.10.1928), הובא לקבורה בהר הזיתים, והוא כבן 80 שנה.
תיאור השיטפון השני שארע ב- -25/09/1950
שיטפון חמור אחר שידעה העיר צפרו בשנת תשי״א, מובא ע״י ר' דוד עובדיה בספרו "תולדות רבני עיר צפרו". בספר זה מתאר ר' ישועה-שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה, רבה הראשי ואחד מטובי בניה וחכמיה המוערכים ביותר של העיר, את השיטפון של שנה זו. בשוכבו על ערש דווי והוא בן ע״ט שנים, מספר בפרוטרוט את שראו עיניו ביום האסון. ר' דוד עובדיה שהביא את הסיפור, הוא בנו של ישמ״ח עובדיה, ואחר פטירת אביו, נבחר לשבת על כסאו כמרא דאתרא ואב״ד. כמו-כן שימש כרב ודיין בערים מראכש ופאס, ומאוחר יותר, עם עלותו לארץ ישראל, מונה כדיין בבית הדין הגבוה בירושלים. כך כותב ישמ״ח עובדיה, בלשונו, (בדילוגין):
"…עודנו מחכים לאבינו שבשמים שיטיב אחריתנו מראשיתנו, אך בעוונותינו קיוינו לשמחה, והנה אנחה, לצדקה והנה צעקה. ויהי ב-י״ד בערב לחדש תשרי שנת אשי״ת, (תשי״א) בערב חג הסוכות, (25.9.1950), שכנה עננה הרת זעם על שמי עירנו צפרו. והשמים התקדרו בעבים, ותחשך הארץ. השמש אספה נוגהה, ועלטת אופל וצלמוות ריחפה על העיר. אור וצר חשך בעריפיה (כינוי מליצי לערפל ועננים. א.א.), ותחת אשר כל העם היו שוטפים ועוברים ברחובות קריה, להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב, היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים, מכינים חצים ומות, להמטיר על העיר ולהורידה שחת… אחר חצות היום האירו ברקים בשחקים, וקול רעם חזק והזיז נשמע בארצנו, ואז נפתחו ארובות השמים, וימטירו מבועי מים בשטף מרגיז לבבות, וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן, ואנחנו מחשים מה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות, לבלע ולהשחית בלי כל חמלה. ומה יהיה מהמצוה הנשגבה של הישיבה בסוכה, אשר פזרנו עבורה הון עתק?
ויהי בתפילת ערבית, והעיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה, ומכל עבר נשמע קול שבר, קול יללה וקול בכיה. תחת אשר לעת כזאת היינו מטים אוזנינו לשמוע אל הרינה, עתה בעוונותינו קול נהיה. ותחת קול שמחה, נשמע קול אנחה. הנהר אשר עובר בין רכסי הרים, אחז דרכו במשעול הכרמים, ומדי עוברו בשטף, הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה, ובחיקו ישא רגבי עפר ופסולת הכרמים. כולם עזרו לרעה, ויסכרו מוצאי מימי הנהר, ואז גאו המים האדירים, ויבואו על העיר, ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר הצפופים, משני עברי הנהר. גם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים, מהפתחים ומהחלונות, ונתמלאו על גדותיהם, ורכושם של הדיירים, ירד לטמיון. וקול הנחל השוטף נשמע באוזנינו, ואנחנו בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים. רבים התמלטו בעור שיניהם, וימלטו את נפשם דרך גגות. כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים. אור החשמל כוסה בעלטה, והירח לא יהל אורו. ואחר חצות הלילה שקטה המהומה, והסערה נהפכה לדממה. ויהי בבוקר, והנה אימה חשכה נופלת על העיר, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. כל מחסני המסחר נהרסו עד היסוד, והרכוש שבתוכם אבד. כמה בעלי בתים, נעשו עניים מרודים, שבתיהם נהרסו. ותחת ההרס מתו אחד ועשרים(!) נפש, מלבד עשרות ערבים. ונשמע, וימס לבבנו. מכל זה ידענו מידת רחמיו יתברך, לולא ה' שהיה לנו וגזר השיטפון בתחילת הלילה, שבני העיר כולם ערים, וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל. אחרי הכל, נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם, באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד "אם הבנים", הם ונשיהם וטפם. ("אם הבנים" שימש כבית-ספר ו״תלמוד תורה" בו היו 12 כתות לימוד וחדר אוכל, ושכן בסמוך ל״מסגד הגדול א.א.).אנשי הועד היו מספקים להם לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עם מארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. ונוספה נחלתנו שהממשלה דאגה למקומות המסוכנים הנוטים ליפול, והפילתם ע״י פצצות. וכל שבעת ימי החג, תחת היותם שמחים, כל עמה נאנחים, ונהפכה שמחתנו לאבל, וכל היום היו עוסקים לפנות רפש וטיט מהבתים, מהחצרות ומן הרחובות. גם לבתי כנסיות חדרו המים, ונתקלקלו ספרי תורה, ונתחלחל יום טוב, בעוה״ר, כמאמר הנביא: "על מה תוכו, תוסיפו סרה". ומההרס הנורא, דמינו לעמורה. והרחובות נהפכו לשממון עד כי כל הבאים מהחוץ אשר ידעו את הארץ, בראותם צורת העיר המבהילה, אמרו מה זאת עשה ה' לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה?
ה' ברחמיו יסלק חרון אפו מעלינו וישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו…לא תשוב פעמיים צרה, אמן כן יהא רצון."
עד כאן דבריו של ישמ״ח (ר' ישועה שמעון־חיים) עובדיה, כאחד שחוה על בשרו וראה במו עיניו את מוראות השיטפון.
העצב על השבתת שמחת החג ואובדנה, הייתה מחמת מנהגם של יהודי צפרו להאדיר ולהרבות ב״שמחת בית-השואבה" בחול המועד סוכות, לקראת ברכת "טל ומטר" על הגשם ב״שמיני עצרת" הקרב. בימי שמחה אלה, נהגו יהודי המקום להשליך אל הנהר מצות שנותרו מפסח, כדי לפייס את הנהר שבעת הגאות, ינוח מזעפו. לטקס זה, היו יוצאים יהודי העיר אל גדות הנהר, ובעת השלכת המצה, כולם היו שרים בנעימות קול "בצאת ישראל ממצרים" (תהלים קי״ד). בכך קיוו שתשרור הרמוניה שתאפשר התפתחות של חיים בצוותא, בין הנהר, העיר ותושביה. המים היו עתידים להגיע לאחר הברכה, אלא שהפעם הקדימו את התפילה לכבודם, ולא לברכה.
הנספים בשיטפונות הובאו לחלקות קבורה מיוחדות בבית העלמין היהודי שבמורדות "ג'בל לכביר" (ההר הגדול), בואכה צפונה אל העיר פאס, בסמוך לחלקות הקבורה של גדולי רבניה של צפרו. בתוך האובדן של שיטפון זה, היו 33 סנדלרים יהודים (מתוך 36 סנדלרים שבכלל העיר), שעסקיהם היו סמוך ל״באב אלמלאח" – הוא "באב מקראם" – ו״ג'אמע לכביר" (שער המלאה והמסגד הגדול). אלה איבדו לחלוטין את עסקיהם ואת מקור פרנסתם. נפגע קשה גם בית הכנסת המרכזי הקרוי "סלאת לחכם", ע״ש ר' דוד אראג'יל, ממגורשי ספרד. הנספים הרבים מקרב היהודים וההרס הרב ברכושם, הוא תוצאה ממיקומו של המלאה סמוך לגדות הנהר. בעת השיטפונות, מערכות החשמל והמים היו קורסות, המים היו סוחבים עמם את השפכים של בית-המטבחיים הסמוך לנהר, שבלאו-הכי יצר זיהום סביבתי, ומכלים זעמם בדיירי סביבתם. זה היה גם גורלם של הדיירים הסמוכים לנהר, כמו ברובעים "בני-מדראק", "הקסבא" ו״נאס אדלון" (המרכז המסחרי). השיטפון לא פסח אף על כל הגשרונים הקטנים אשר על הנהר, ובכלל זה תעלות המים הרבות אשר נפגעו קשה או שנהרסו כליל.
בתום השיטפון, ועם שוך הסערה, הגיע המלך מוחמד החמישי לביקור ניחומים והזדהות עם התושבים. בעקבות ביקור זה, הוקמו ועדות מטעם הממלכה שטיפלו בעזרה המיידית למקרים הדחופים, ונתפנו להסקת מסקנות. הנזקים החומריים־כלכליים הוערכו למיליונים רבים של פרנקים, על כן נרתמו לגיוס תרומות מבית המלוכה, מתושבי המדינה, ותרומות רבות הגיעו אף מאירופה ומאמריקה.
לאחר האסון, החלו ביישום המסקנות. הורחבו תעלות המים על מנת שיוכלו לקלוט כמות גדולה יותר של מים, ושוקמו תעלות הניקוז שלאורך הנהר. נבנו חמישה גשרים חדשים, גבוהים וחזקים יותר. נהרסו שרידי הבתים שנותרו לאחר השיטפון, ונאסרה הבניה בסמיכות לגדות הנהר. שוקמה בריכת האגירה ששימשה גם כבריכת שחיה, והוקמו מספר סכרים לוויסות זרימת המים בעת רדת הגשמים הרבים. כמו כן, נבנה בית-מטבחיים חדש, רחוק מגדות הנהר. ועם זאת, בשנת 1975, פקד את העיר צפרו עוד שיטפון שגרם נזקים כלכליים, שעד אז, טרם כילו להעמיק את אפיקו המרכזי של הנהר, ואת תעלותיו, אבל זהו כבר סיפור אחר.
סיום המאמר: אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 3/3
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון
בכל ערב שבת אחרי התפילה, הלכתי לסבתי שחיכתה לי, כדי לאחל לה שבת שלום, לברך לה על היין ולברך ״המוציא״ – שהרי בלי זה לא הייתה אוכלת. היה צר לי לראותה לבד, ובכל זאת מחייכת ומאושרת. רציתי מאוד להישאר אתה כדי שלא תהיה לבד בערב שבת, אבל בבית חיכו והייתי צריך לחזור לשם. עשיתי זאת בלב כבד. מדוע לא באה אלינו? כאשר אני נזכר בכך, זה גורם לי צער עמוק, אבל אודה לבושתנו, שאמא לא הסתדרה אתה. לסבתי ולי הייתה שפה משותפת והבנו זה את זו ללא מילים. החיוך על פניה היה ממלא אותי אושר. היא הייתה סמל הטוב ויראת שמים. לפעמים הייתי הולך אתה לבקר אצל אחיה, הוא חביבי אליהו. מקובל, חכם ונבון, ירא שמים ובר לבב וכולו מעורר יראת כבוד בנועם הליכותיו, בשיחתו השקטה ובהדרת הופעתו. הוא היה מאלו שצמו ממוצאי שבת עד ערב שבת, שבוע ימים, ויצא בשלום. בזכות זה קנה לעצמו הילה של קדושה ושם של צדיק בקהילה. חביבי אליהו היה אחיה של סבתי הצדיקה, מסעודה. שניהם היו נינים לאחד מענקי הרוח של קהילת ספרו – הלוא הוא ר׳ עמור אביטבול, זכר צדיק לברכה ולחיי העולם הבא. רבי עמור היה רב, מלומד, פילוסוף ומשורר בחסד עליון. רבנים מדורי דורות המתייחסים לפרץ בן יהודה.
חביבי אליהו ישב תמיד על כרית רחבה וספרו מונח לפניו על שולחן קטן. לרוב היה זה ספר הזוהר. פניו מעוטרים בזקן לבן כשלג, ושובבות ילדותית נצנצה בעיניו המחייכות. סבתי שירתה את אחיה האלמן באהבה ובמסירות. הוא הבטיח לה שבבוא הזמן ייקח אותה אתו לארץ ישראל והיא הייתה מאושרת מאוד לחיות בתקווה שיום אחד תלך לירושלים הקדושה. כמה עצוב שנפטרה ללא עת בדמי ימיה. חביבי אליהו זכה לעלות לארץ ישראל ונפטר בירושלים בשיבה טובה. בליל הושענה רבה היינו לומדים כל הלילה בביתו של חביבי אליהו, שם למדנו תורה כל הלילה. זה היה היום האחרון המאפשר לזכות בחיים טובים בבית דין של מעלה. סבתי הייתה ממונה על הכיבוד, שהיה מצוי בשפע. תה, ממתקים ומאפי בית מכל המינים, מעשה ידיה. אנחנו למדנו בדבקות ובכוונה גדולה ובעצם כך היינו בטוחים שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנת חיים טובים לנו ולכל בית ישראל. המעניין הוא שחביבי אליהו לא התנגד לפעילותנו הציונית, רק הזהיר אותנו בפני הקשיים העומדים בדרכנו, ושעוד לא הגיע הזמן לכך. הימים היו ימי ערב מלחמת העולם השנייה ואין השעה כשרה לכך, הוסיף, אבל תמיד אמרתי לו ״לא בשמים היא״. בידינו הדבר לעשותו, והוא חייך תמיד.
מסבתי למדתי נימוס ואורך רוח, לדבר בנחת ולהתנהג בכבוד עם הבריות, להיות קשה לכעוס ונוח לרצות, להיות סבלן וסלחן. כל חזותה אמרה אצילות נפש. היא אהבה אותי ואני אהבתי אותה מאוד מאוד, כמאמר הכתוב, ונפשי קשורה בנפשה. היא הייתה בעלת שאר רוח, צנועה וענווה. נשמה טהורה של ממש, שנוכחותה עוררה כבוד בכל מקום. מעולם לא הרימה קולה, מעולם לא כעסה! תוכה רצוף היה אהבה, זכה וברה, טהורה ותמה. גם היא, כמו סבא שלמה בעלה, נקטפה בדמי ימיה. היא סבלה את קשיי יומה בגאון ובחן, ללא תרעומת. קיבלה הכל באהבה. כמה נחת רוויתי ממנה!
שנים רבות לאחר מכן, כשהייתי במרחק יום נסיעה ממנה, בעודי תלמיד בקזבלנקה, הרגשתי בנשמתי את השעה שבה נפטרה. היה זה יום שישי אחר הצהריים. לפתע הרגשתי דכדוך נפש וצער עמוק. ישבתי אבל וחפוי ראש ודמעות זלגו מעיניי. לא ידעתי מנוחה. אנשים סביבי שאלו מה קרה לי פתאום. עניתי שסבתי נפטרה בזה הרגע. רציתי לנסוע הביתה, אבל ההנהלה לא הרשתה לי וחשבו שזו סתם הרגשה ושזה לא יכול להיות. אחרי השבת נודע לי שסבתי נפטרה בדיוק בזמן שחזיתי ברוחי.
איזה אסון! צדיקה שנקטפה בדמי ימיה! ומדוע? כדי לכפר על הדור? נפלאות דרכי ה׳!
אני נזכר בגעגועים בסבתי הצדיקה, איך שקיבלה אותי תמיד בחיוך מרנין ובאהבה אמיתית שחדרה ללבי ומילאה אותי אושר נעלה, שלא הרגשתי מאף אחד אחר. בכל פעם שבאתי אליה הייתה לה סוכריה בשבילי. לא ידעתי איך ומאיפה השיגה אותה. תמיד העניקה לי לבוש חדש לחגים מעבודות הרקמה, תפירה וטוויה שעשתה בכישרון ובחוש אמנותי מעולה.
עם סבתי היה לי קשר מיוחד. קשר נפשי שהיה בא לידי ביטוי גם בשתיקה, מסרים בעיניים, הבעות פנים, חיוך, ביטוי של לב טהור, נשמה טובה ואהבה אמיתית. אמון מלא ללא מעצורים, ללא מחיצות. אפשר היה לדבר על הכל ללא חשש לתגובה של כעס, נזיפה או ביטול. יחס הדדי של בני אדם שווים בערכם, יחס של כבוד, התחשבות ודאגה לפרטים הקטנים ביותר. יחס ער למיתרי הקול, להבעת פנים – לקרוא בהם כאב, אכזבה או מרירות ובתגובה מקבלים מילה טובה, עידוד, חמימות, מחסה נפשי. זה היה היחס לסבתא.
תיארתי לעצמי את הלוויה שלה בעצב רב. אספר לכם איך נהגו לטפל בנפטר בעירנו. הייתה ״חברה״, גברים לגברים ונשים לנשים, שעשו את עבודתם בהתנדבות, החל בישיבה יום ולילה ליד מיטת הגוסס וכלה ברחיצה של הגופה בפנים ובחוץ. גופת הנפטר נישאה על הכתפיים באלונקה דרך המללאח וכל אחד מהסוחרים יצא מחנותו, סגר והלך עם הלוויה כברת דרך, או עד בית החיים שהיה מחוץ לעיר מרחק כמה קילומטרים. הזכות לשאת את מיטת הנפטר נקנתה בכסף מלא לכל המרבה במחיר. אם הנפטר היה צדיק או רב, המחיר היה תמיד גבוה, כי הייתה זוהי גמילות חסדים לשמה, חסד של אמת. גם הורדת הגופר לקבר נקנתה בכסף רב. ל״חברה״ היה תמיד קבר מוכן מראש, מאחר והיה קשה לחפור באדמה ההררית שבה נמצא בית-החיים היהודי. שמעתי שלסבתי הייתה לוויה רבת משתתפים בגלל שמה הטוב, שכן כל אחד ראה בה צדיקה בזכות אישיותה הצנועה, טוב לבה כלפי הבריות וייחוסה המפואר של משפחת רבנים, מלומדים וצדיקי הדור. יהי זכרד ברוך ולחיי העולם הבא.
יום אחד, כאשר חזרתי מ״אם־הבנים״, התבשרתי שאנחנו יוצאים מהמללאח והולכים לגור בבית השייך לערבים ידידי המשפחה. אז, היה כבר המללאח צר מלהכיל את הקהילה שהלכה וגדלה ומשפחות רבות התחילו לפרוץ אל מחוץ למללאח. זוגות צעירים בנו בתים בשכונה חדשה ליד ״אם־הבנים״. בתים יפים ומרווחים, לא כמו בתי המללאח הישנים. אבא חזר מפגישה עם ידידו סי מוחמר והחליט שזהו, אנחנו עוברים. שמחתי מאוד לצאת מהרחובות הצרים והאפלים של המללאח. מאפלה לאורה. ואולם, השמחה הייתה מהולה במעט עצבות מפני שקשה היה להיפרד מהסביבה החמה שבה גדלנו יחד, שבה הכינו שורשים ונפגשנו יום יום עם חברים ועם קרובים ברחוב. כאשר שמעתי שגם משפחת ידידיי עוברים לגור מחוץ למללאח, נרגעתי ושמחתי הייתה כפולה.
ראש המשפחה, סי מוחמד, היה אדם אציל נפש, נוח לבריות וחביב מאוד אתנו. כל אישיותו אמרה טוב לב ואנושיות, וכן אשתו ובני משפחתו. אנחנו היינו משחקים עם ילדיו בחצר שלהם ואשתו התייחסה אלינו כבני משפחה. לרוב כיבדה אותנו בפירות, כי ידעה שמאפה בית לא נאכל אצלה. הם אהבו את הבישולים שלנו ובפרט את החמין של שבת שלנו, ונהנו מאוד לטעום ממה שאמא שלחה להם תמיד. למשפחת סי מוחמד היה בוסתן אליו הלכתי לפעמים. השומר הכיר אותי מביקוריי הקודמים וכנראה שסי מוחמר אמר לו לתת לי פירות כל אימת שאבוא. לפעמים, כשהייתי בסביבת הבוסתנים עם חבריי, הסתכלתי דרך הגדר. אם ראיתי את השומר הייתי נכנס אליו כאילו סתם להגיד שלום, אבל תמיד יצאתי עם ״משלוח מנות״ בלי לבקש. פעם היה שם סי מוחמר בעצמו, שקיבל אותי יפה והזמין אותי לשבת לידו. ישבנו ליד נחל קטן שזרם ברשרוש חרישי וממנו השקו את הבוסתן. רשרוש המים התמזג עם זמרת הציפורים וכל האווירה הקרינה שלוות נפש והנאה עילאית בחיק הטבע. סי מוחמד התעניין בשלומי ובלימודים שלי. כשנפרדתי ממנו בנשיקת יד, הוא נתן לי סל מלא פירות בשפע מכל המינים, לקחת למשפחה. הוא דיבר אליי תמיד בחיבה ובנועם אבהי. בביתו הרגשתי כבן בית.
לפעמים, אם עבר ברחוב וראה ילדים ערבים מתנכלים לי, היה מפזר אותם בגערה והיה לוקח אותי בידי הביתה. אחרי מספר פעמים אף אחד לא העז להתקיף אותי ברובע שלנו, כי סי מוחמד היה אדם מכובד בעיר וכל אחד הקדים לו שלום ברחוב, כשהלכתי לצדו וידי בידו. להתקיף אותי היה בבחינת פגיעה בכבודו של סי מוחמד ואת זה אף אחד לא יעז לעשות. זאת היא המסורת במקומנו. כיצד נוצר יחס כזה בין יהודים וערבים ? אספר לכם. סי מוחמד היה קצת יותר מבוגר מאבא אבל הם הכירו מילדות ונהיו ידידים. אביו של סי מוחמד היה ידידו של סבי המנוח שלמה. בזמנים קדומים הייתה משפחת סבא ואביו וסבו לפניו תחת חסותה של משפחת אבותיו של סי מוחמד, וכך נהגו מדורי דורות בעבר. זה הציל לא פעם את משפחתנו. כשהערבים התכוננו להתקיף את המללאח היו בני משפחתנו מוצאים מחסה בבית אבותיו של סי מוחמד עד יעבור זעם. בדור שלנו היחסים הם אחרים. יחס הידידות המצוי בינינו כעת, הוא מתוקף מסורת של דורות. עכשיו יש קרבת רעים כנה ולא יחס התנשאות המהולה ברחמים לבן החסות הנכנע והמושפל. אנחנו אפילו חשדנו בסודי סודות שבעורקי משפחת סי מוחמד זרם דם יהודי. הלוא היו הרבה המרות דת מאונס בעבר ועד היום יש ערבים רבים עם שמות יהודיים מובהקים. סי מוחמד והילדים שלו לא נראו כלל כערבים. הם היו יפים ובהירי עור. סי מוחמד היה גבר נאה וגבה קומה.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 55
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת
״לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו״
מלבד האמרה הידועה בפרט אצל חכמי הספרדים על פסקי מרן ״הבית יוסף״, רבי יוסף קארו זצ״ל, ״לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו״, כלומר — שקבלנו עלינו את פסקי מרן כהלכתא למשיחא, וכך נהגו ונוהגים גדולי הדורות לפסוק כמותו בכל מקום, אצל רבי רפאל אהרן משמעות הדבר בלט במיוחד ובמשנה תוקף. הוא דבק בדברי מרן, הגה במשנתו ולא זז מחבבם. כאשר ראה איזה חכם או פוסק שחלק על דברי מרן או הקשה עליו, היה רבי רפאל אהרן מתגבר כארי וכלביא יתנשא ליישב את דברי מרן בטוב טעם ודעת. וכך הוא מבטא את הדברים: ״ומי בכל עבדיו נאמן לו כמוני אשר במצאי דרך לימודי בכל עת איזה חכם או רב פוסק מקשה עליו, אני מתחבט לישב דבריו ולתרצם. וכאשר ימצא הקורא במקומות רבים בקונטריס הזה וזולתו שתחת ידי בכתובים תהלות לאל יתברך.״
בחלום אליו אתוודע
לרוב דבקותו, אהבתו ויגיעתו בדברי מרן רבי יוסף קארו זצ״ל, זכה רבי רפאל אהרן שמר"ן יתגלה אליו בחלום. וכך הוא מתאר את החלום ופתרונו בספרו ״שער המפקד׳׳ בהלכות שבת ועירובין, עמוד נ״ב, (נא אמון התרס״ח):
אמר המחבר שמעני קורא נעים. כי אחרי גמרי מלכתוב מה שחנני ה׳ בדין הזה, תכף רציתי להתחיל ללמוד בסעיף י״א הבא אחריו. ועת למדי סעיף הזה וגמרתי לכתוב בו היה יום הששי ב׳ לחשון התר״ס, והזמנתי הספרים הצריכים לי כדי להתחיל ללמוד ליל מוצאי שב״ק בעהי״ת.
ומעיד אני עלי יוצרי בורא שמים וארץ, אשר הוא עד בדבר אשר אספר לך בזה, שבליל ש״ק ג׳ חשון התר״ס ואני ישן על מטתי וארא בחלומי חכם נורא עומד לנגדי, זקן ונשוא פנים מלובש בגדי ארץ ישראל, ומצנפת טורקי בראשו כמלבוש חכמי ארץ ישראל. ויאמר לי דע מי אני? ואומר לא ידעתי אדוני! ויאמר אלי בזה״ל: אני יוסף ן׳ אפרים קארו, וכפל פעם שנית לאמר אני יוסף ן׳ אפרים קארו. ועניתיו הלא אדוני הוא הנקרא מר״ן. ותכף זכרתי בחלומי ר״ת הידוע ממאה רבנים סמך. והוא עומד לנגדי ובידו עלה גדול נייר כתוב, ויאמר לי ראה מה כתוב כאן.
ובעת אמרו אלי הדברים האלה היו פני קדשו פני זעם הרבה על הכתוב בעלה ההוא ומצטער ומראה באצבעו על הכתוב בעלה ההוא, ונרעדתי ואיקץ. ונעורתי משנתי נרעד ונפעם, ולבי שמח שזכיתי לראות פני מרן ז״ל בחלומי, ולבי מיצר על שלא זכיתי להבין מה כתוב שם ועל מה הוא בזעף, והבנתי שעל מה שנכתב בעלה שבידו היה זועם, אכן לא ידעתי מה הוא. והייתי נבוך מאד מאד, ונכנס בלבי פחד פן ח״ו כתבתי איזה דבר נגד רצונו חלילה בסעיף הזה של העירוב והשיתוף, וחזרתי על לימודי ולא מצאתי מאומה, ובפרט שמי אנכי ומה חיי להטות מדבריו חלילה, ומי בכל עבדיו נאמן לו כמוני אשר במצאי דרך לימודי בכל עת איזה חכם או רב פוסק מקשה עליו אני מתחבט לישב דבריו ולתרצם,וכאשר ימצא הקורא במקומות רבים מדברי בקונטריס הזה וזולתו שתחת ידי בכתובים תהלות לאל יתברך.
וכאשר בקשתי ולא מצאתי דבר אמרתי אין חלום בלא דברים בטלים ולא חשתי לחלומי, ונגשתי להתחיל הדין השני בליל מוצאי ש״ק (ד׳ חשון התר״ס) ולהתנהג לרגל המלאכה אשר לפני. ומה נשתוממתי לראות כי לא איסתייעא לי מלתא ללמוד, ובטלים רבים עמדו לנגדי. ואח׳׳כ בליל הב׳ חזרתי למקומי ללמוד לימודי הרגיל בו ולא עלתה בידי להבין כלום. ואהיה כאיש נדהם לא ידעתי מה זה אירע לי, וזכרתי מחלומי(שחלמתי ליל הקודם ב׳ חשון תר״ס.) אכן, לא ידעתי אנה אפנה ומי יגיד לי פשר דבר הסתום הזה, ובאיזה מקום אלמוד למצוא פתרון חלומי מאיזה דבר שכתבו הפוסקים נגדו והרע בעיניו.
ואמרתי להתחיל מראש וללמוד דין זה ממקורו. ופתחתי סוגייא דעירובין דף ע״א עמוד ב׳ במחלוקת ר״מ ורבנן בדין אם סומכים על העירוב במקום שיתוף וכו׳ ולמדתי הסוגייא היטב בעהי׳׳ת. ואח״כ למדתי דברי מרן הב״י בסימן שפ׳׳ז כל מה שפלפל בה מרן, ועוד לא מצאתי מאומה מי שחלק כנגדו. וקמתי והלכתי לבית מדרשינו לראות בנושאי כלי רבינו הטור ז״ל אשר אינם נמצאים אתי בביתי, וראיתי להגאון ב׳׳ח ז״ל בסימן שפ׳׳ז שחלק על מרן בפי׳ סוגייא והטיח עליו דברים לאמר בזה״ל: ״וב״י כתב איפכא וטעות גמור נשמט מתחת קולמוסו שלא בתמכויך עכ״ל. וכל עצמותי אחזו רעד כי עתה הבנתי פתרון חלומי. אכן יראתי כי מי אנכי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים האלה זיע״א, ומי יכניס טלה בין אריות.
ואולם לסגת אחור ג״כ יראתי מאד מחלומי וממה שאירע לי. ושוב אח״ז למדתי פסק מרן בסימן שפ״ז, וראיתי כי גם הט״ז חתנא דבי נשיאה כתב על מר ״שגגה היוצאת מלפני השליט״ וכד. ומלבד שבפירוש הסוגיין אזיל בשיטת חמיו הב״ח ז׳׳ל ותמה על מרן אלא שגם על פסקיו שבש״ע הרבה לתמוה. והרואה דברי הרב ב״ח ודברי הרב ט״ז מה שהקשו עליו בדין זה, יראה כי שויוה לסנאיה דמרן כמי שלא מצא ידיו ורגליו בבהמ״ד בכל מה שכתב בדין העירוב והשיתוף. ע״כ שנסתי מתני ובעזרת החונן דעת בטחתי שיאיר עיני להציל כבוד מרן זי״ע, ולהוכיח בראיות ברורות כי שיטתו בפי׳ הסוגייא היא שיטת רבותינו הראשונים זי״ע אשר מהם שאב מרן את דבריו, ואם הרב ב״ח ז״ל יש לו שיטה אחרת בפי׳ הסוגייא לא ע״ז יאמר טעות גמור חס ושלום. וכן אראך פסקי מר״ן בשלחנו הטהור בסימן שפ״ז נכונים וברורים משופים ומנוקים מכל טענה ותמיהא נגדם. בה׳ בטחתי.
ואתה קורא נעים, שאני אך הפעם אם יצאתי מגדר מלאכתי לפלפל בדבר שאינו ממלאכת הקונטריס של המנהגים שאני עסוק בו, כי הלא הסכנת עמדי מראשית קונטריסי זה עד כה והלא ראית כי אינני יוצא מחוג הענין של המנהג, ובענין הדין והמנהג אשא ואתן ולא אצא החוצה. אכן הפעם אינני בן חורין, כי יראתי ממרן הב״י זי״ע. וידעתי היטב כי לא בצדקתי נגלה עלי מרנא הב״י זי״ע, כי מה אנכי ומה חיי, רק יען וביען דינים אלו אין יד כל אדם ממשמשת בהם, ואינם נלמדים בכל עת לפני רבני וגדולי הדור העי״א אשר להם יאתה להציל כבוד מרן מהשגות האלה. וגם אני בדרך לימודי נגררתי מענין לענין בדין זה עד שבאתי לדין זה אל מקום המבוקש. ומה׳ היתה זאת ואולי מקום הניחו לי. ויה׳׳ר זכותיה דמרן תגן בעדי למגן וצנה ובעד זר״ז ללמוד וללמד לשמור ולעשות אמן. וגם עתה לא אצא החוצד בדברי פלפול שאינם מענין ישוב דברי מרן ואקצר כפי היכולת למען יהיו דברי כוללי הרצון במעט דברים. ומה׳ אשאל עזר״.
שואלים הלכו בו
בירורי הבעיות ההלכתיות שנערמו סביב שולחנו של הגר׳׳א ן' שמעון, הוסיפו לפעילותו ולתפקידיו הרבים ברבנות מצרים, אשר ממילא חרגה הרבה מעבר לצרכי קהילתו.
שמו הטוב של הגר״א בן שמעון נודע בכל תפוצות ישראל. רבים מגדולי ישראל פנו אליו בשאלות הלכתיות ובבעיות השעה, ביודעם כי לפניהם גאון בעל שיעור קומה, מופלג בתורה וידען גדול בהויות העולם, מצטיין במידות, אהוב ומכובד בעיני כל יודעיו ומכיריו הרבים, סופר פורה ומצטיין בכל מכמני התורה, בתלמוד, בפוסקים ובמדרשים, בסדר הדורות ובהסטוריה של עם ישראל.
בית הדין של העדה התימנית בירושלים הכירו והוקירו את גדולתו בתורה, ולא פעם פנו אליו בשאלות הלכתיות. מתוך התארים המופלגים שבהם פנו אליו ניתן ללמוד את היחס האוהד והמיוחד שהיה להם כלפיו:
׳׳שלום רב מקרית מלך רב לאיש אשר אלה לו כבוד, זו תורה בהיכלו, סוד וסבר בגבולו, דורש טוב לעמו, פאר הדור והדרו, אוצר כלי חמדה, ושפה ברורה בכל פסקי וטעמי תורה, ארי נואם וטוב שוקק בעמקי התעודה, ראש גולת אריאל שה פזורה, אשר בעוב״י בתוך עמי מצרים ואגפי׳ה, רום מעלת כבוד תורתו הרה״ג מעוז ומגדל כקש׳׳ת מוהר״ר אהרון בן שמעון שליט״א, יחי אדוננו המלך לעולם וכסא כת״ר לנצח ינון כיר״א״.
בתשובה אחרת של בית הדין של קהילת התימנים בירושלים, כותבים אליו בזו הלשון: ״לאוצר התבונה ומבצר האמונה, נזר החכמים ומעון החסדים, תפארת החרדים, שר וגדול ליהודים, עומד בין ההדסים מצדיק את הרבים בכל חמדת משכיות, טוב לשמים ולבריות, הוא הרב הגדול בענקים ראש הרבנים אריא דבי עילאי בעוב״י ברוך עמי מצרים מעלת הדר גאונו כבוד קדושת תפארתו מהר״ר רפאל אהרן צוף דב״ש שליט״א… וכסא כבוד תורתו יגדל ויעל באורך ימים ושנים דשנים ורעננים, עד עמוד כהן לאורים ותומים. מוקיריו ומכבדיו כערכו הרם צעירי הצאן ב״ד דק״ק תימנים פעיה״ק ירושלים תובב״א." (ספר ענף חיי□ ח״ב ירושלים התשמ׳׳א).
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת
עמוד 213
פיוט — סי׳ יששכר-הנושא: צפיה לישועה, רשות ל״קדיש״.פרשת ויצא
167— פיוט — סי׳ יששכר
הנושא: צפיה לישועה, רשות ל״קדיש״.
פרשת ויצא
אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל
חלק א'
שׁוּב לִי, אוֹר עֵינִי, / חוּס וַחֲמוֹל
שׁוּב אֶל מְכוֹנִי / וּלְבֵית זְבוּל
כַּפֵּר עֲוֹנִי / סְלַח וּמְחוֹל:
רַחֵם עֲשׁוּקָה / בְּיַד הָגָר
מֻכָּה וּדְחוּקָה / בְּיָד אַכְזָר:
בְּרֹב רַחֲמֶיךָ, / אֱ-לֹ־הֵי עוֹלָם,
הָאֵר אֲפֵלַת / עַם דַּךְ נִכְלָם
רַחֵם עַמְּךָ / כִּימֵי עוֹלָם:
מָה לָךְ' חֲשׁוּקָה, / כֶּתֶם וָדָר,
גֶּפֶן שׂוֹרֵקָה, / יְפַת תֹּאַר?
אַכְרִית מֵאַרְצֵךְ / קוֹץ וְדַרְדָּר
אָשׁוּב לְבֵיתֵךְ / בְּהוֹד וְהָדָר
וְאָז תִּתְגַּדַּל / בְּעַם נֶהְדָּר:
כנפי שחר
הנושא: צפיה לישועה, רשות ל״קדיש״.
ביד הגר — בן הגר, ישמעאל. ביד אכזר — אדום. דך נכלם — מדוכא ונעלב. כתם ודר — בנוי כבוד לישראל שהוא כזהב נבחר ואבן חן. גפן שורקה — משובחת. קוץ ודרדר — כנוי למעיקים.
פיוט — סי׳ יששכר
הנושא: צפיה לישועה, רשות ל״קדיש״.
פרשת ויצא
סיפור שכתבתי לכבוד דודי אהרון חזיזה שנפטר לפני שבועיים – סולי עזרן
סיפור שכתבתי לכבוד דודי אהרון חזיזה שנפטר לפני שבועיים
סולי עזרן
סאפי מרוקו 1835
שלום לך דוד אהרון, הדוד הנבחר.
הבוקר עדיין קריר, אנחנו אחרי ההצפה של כל העיר, כי הנחל שאעבה Cha’aba עלה על גדותיו. הרבה אנשים טבעו ונלקחו בשיטפונות לשפך הים. רבי דוד חזיזה ישב בפתח דוכן לממכר רקמות ללבוש מרוקאי, לעשיית גלביות וקפטנים ברחבה Rh’ba , בשער הבאב שאעבה Bab Ch’aba לרגלי טאן זריפט Tan Zrif’t , שכונת משפחות יהודיות אמידות .
היום כולו תפילה כי הצליח להציל את בנו שלמה וביתו מסעודה שנולדו לו עם רעייתו רמו לבית ואעקנין Oiknine. אלו בני זקונים, כי היו נישואיה השניים בגיל 38 כשדוד היה בן 40 לחייו. רמו גרושה מבעלה הראשון כי לא יכולה להוליד איתו. דוד בעלה השני רק עתה הגיע מצפון מערב מרוקו בעוזבו את עירו נדרומה Nedroma באזור אוג'דה Oujda על גבול אלג'יריה הצרפתית.
כל בני חזיזה, מקורם, מן העיר הזאת בחבל דבדוב DEBDOUB ובגלל המריבות לאורך הגבול בין מרוקו לאלג'יריה הוא נאלץ לעקור דרומה יותר ומצא מחסה בסאפי אצל משפחת ואעקנין. שם הכיר את רעייתו לעתיד בשם רמו ואעקנין.
דוד רכש לו בית בבניה פורטוגזית עתיקה לאורך החומה שמגנה על העיר ברחוב המים (דרב אל מא) שם נולד שלמה 1875 ואחותו מסעודה 1877. מסעודה נישאה מאוחר יותר לשמעון אמזלג Amzalag .
מאיר דהן היה בעל אטליז מוכר בעיר כי בנעוריו עבד עם אביו יצחק דהן בממכר בשר. בין הלקוחות הייתה עלמה קטנה שבאה לקחת בשר עבור הוריה, אישה יפת תואר עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני וצבע עור לבן ! יופייה הפנט אותו והחיזורים התגלגלו עד שאביה שמעון אמזלג פנה אליו לפשר הדבר. היו דברים בין יצחק דהן ושמעון אמזלג וקבעו שהנישואין יהיו. וכך מאיר דהן ופריחה אמזלג נישאו בהוד והדר בבית אמזלג בטאן זריפט. לזוג נולדו 8 ילדים והם, סבתי חנה חזיזה לבית דהן, חביב דהן, יצחק דהן, שמחה אמזלג לבית דהן שנקראת לאלא LALA, שמעון דהן, מסעודה ברששת לבית דהן, מזל אמזלג לבית דהן, חביבה סרויה לבית דהן.
שלמה חזיזה היה מבאי הבית של מאיר דהן עד שכמעט אימצו אותו, יום אחד הוא התבקש לבחור אחת מחמשת בנותיו, לכן החליט לקחת זאת שמתקרבת יותר לגילו. חנה הייתה הכי שקטה ומלאה תבונה מכולן, כבר היה קשר רגשי בין שני הנאהבים. הנישואין נחוגו בבית מאיר דהן גם בטאן זריפט בבית אימה פריחה. הבית איפה נולדו כבר כמה דורות. היכרתי הבית הזה, היה מבנה דו-קומתי עם פטיו פנימי ענק עם מלא חדרים מסביב לו ובמרכז מזרקה מזליז ZELIJE. זה היה בפתח באב שאעבה מול רחוב המים איפה עברו לגור חנה ובעלה הטרי שלמה חזיזה בבית הוריו. לימים, עברו שוב לגור בדריבה שם נולדו להם כל הילדים.
יעקב סרויה נולד ב 1902 לאהרון ומאמו סרויה שעסק בממכר סוכר בסיטונאות. הם עסקו עם קרובי משפחתנו, משפחת אמזלג הידועה בעיר שהחזיקה בלעדיות את הפצת הסוכר והתה בכל חבל העבדא ABDA' של סאפי. לכן ההיכרות הייתה קרובה ובכך נוצר קשר בין יעקב וחביבה דהן.
יעקב המשיך לסחור בסוכר ולאחר מכן התבקש להחזיק את בית התמחוי היהודי בעיר La Soupe Populaire מקום שהבטיח ארוחה חמה לכל היהודים העניים. הוא גם טיפל בהחזקת מלאי מזון שסופק לארוחות תלמידים בבית ספר אליאנס.
איש נעים הליכות, שקט וצנוע שאהב כל הסובבים אותו. אם פגשת אותו, הוא ישאל אותך אם יש לך משהו לתקן, כמו שעון, רדיו ועוד…אפילו ישאל אותך אם השעון שלך מדויק כדי לאפס אותו !! תמיד אהבתי ללכת אליו ולעזור לו בהכנת כריכים לילדים שבאו בערב אחרי בית הספר לקבל לחמנייה וכוס משקה חם. עלי להגיד כי לרוב אלו הארוחות היחידות שזכו הילדים הללו. זכורני, שהיו המון ילדים מכל הגילים ורובם הכרתי מבית ספר אליאנס קארל נטר בסאפי. עוד אספר יום אחד על הרפתקאות שלי עם הדוד היקר הזה. ליעקב וחביבה נולדו בת בשם מדליין ובן בשם ארמונד סרויה.
הרון! כך סבתא חנה הייתה קוראת לך, אתה הילד החמישי לבית משפחת חזיזה, קדמו לך דוד, משה, מרדכי ונולדת אחרי אימי סול, בתאריך 15/05/1923 בדריבה Driba’ בסאפי, הרחוב הקטן והצר ללא מוצא מאחורי דרב ליהוד Derb Lyhoud שבמדינה Medina . בית שנבנה בתקופת הפורטוגזים שכבשו העיר בשלהי המאה ה 15 ועדיין עומד על טילו עד לפני 50 שנה.
חנה שזה עתה הולידה אהרון על ידי המיילדת (קאבלה) המשפחתית רחל רווח (רויחלא) שהיא גם קרובת משפחה שלה. האישה הקטנה וצנומה הייתה מיומנת בהבאת תינוקות לעולם, הלידה הייתה קלה כי הנולד היה קטן, שחרחר עם עיניים ירוקות. אביו שלמה שהיה חייט בקיסריה של בדים (קיסרית דל טואבט) Kisaria , אפילו לא היה במקום, ונודע לו על הלידה רק לאחר מעשה, כאשר רויחלא עברה דרכו לדרוש את שכר טרחתה.
כך הרון/אהרון בא לעולם וגדל בצל האחים הגדולים כאשר מרדכי אחיו ובכורו לקח אותו תחת כנפיו. החיים היו מאוד קשים וכל ילד שהיה בגיל העמידה, היה חייב לצאת לעבודה כדי לתרום לקיום השבט שמנה מעל 10 נפשות הכולל את הסבות משני הצדדים. הסבא שלמה היה עני מאוד ולא עלה בידיו לקיים משפחתו.
דוד חזיזה, הבכור שנולד ב 1907 קם והתחתן עם שמחה אסרף כשהייתה עדיין בת 15, בשנת 1934 ופתחו ביחד מין מזנון קטן תחת הקשתות ברח' ר'באט והגישו אוכל כשר ליהודי סאפי. אלו היו ימי צנע וכבר שמענו פעמי המלחמה הקריבה.
הבן השני משה חזיזה שנולד ב 1910 בתחילת מלחמת העולם הראשונה אף הוא גדל והחליט להינשא עם קרובת משפחתנו בשם חנה לבית אמזלג, אף היא בגיל 15 בשנת 1940. אלו ימי מלחמת העולם השנייה ומשה עסק בחייטות ומצא עבודה אצל חייט צרפתי בפלאס דה רבאט. עדיין משפחות מתקשות להבטיח לעצמם מקורות הכנסה נאותה קל וחומר שהמלחמה הביאה עימה הרעב והמחסור בכל. למרות שדוד אמזלג, חמו, היה עשיר ולא עזר להם במחייה.
שני האחים הגדולים לא ידעו קרוא וכתוב כי מעולם לא הלכו לב"ס. אולם למדו לקרוא בתורה אצל הרב של השכונה. ידעו מעט צרפתית מדוברת איתה, הצליחו להסתדר.
הבן השלישי מרדושה, ככל שגדל לא הסכים ולא קיבל המצב כצורת חיים וכבר בילדותו החל להילחם על שיפור מצבו ומצב משפחתו. מרדכי חזיזה אכן נולד ב 1912 למד מכונאות וכבר בגיל 18 הוציא רישיון נהיגה, אך הוא רצה מאוד לנהוג על משאית, לכן ב 1930 הלך וסידר לעצמו תעודת לידה המראה שהוא נולד ב 1908 כלומר שהוא בן 22 שנה, שזה הגיל החובה כדי לקבל רישיון נהיגה למשאיות ורכב כבד. אז החל לעבוד כנהג בחברת הובלת מטענים בסאפי בשם בי-סי-טי. לקח העסק ברצינות שהעסיק אותו ימים כלילות וכל פעם רחוק יותר ומכניס יותר. בזכותו, המצב במשפחה החל להשתפר ודאג לכל הצרכים של האחים. את אחותו הצעירה סול, הוא פינק מעל ומעבר כי רצה כאילו לנקום בחיים דרכה. היא גם ידעה לנצל את חיי הנעורים בקרב צעירי העיר עד שנהייתה כוכבת הנוער בעיר. כמובן אחיה מרדכי היה מאחורי כל זה, ושומר עליה כתכשיט! תמיד אימי דיברה על אחיה מרדכי באהבה, רוך וחיבה מיוחדת, זאת הייתה אהבה לאין סוף ומלאה כבוד ואהדה עד שברון לב.
השניים נשארו קשורים עד לאין קץ עד יום מותם. מרדכי נישא ב 1938 לסול לבית קנפו שנולדה ב 1921. נוצרה מין תחרות בין סול אחותו וסול אשתו כי לשניהן קראו כעת סול חזיזה ! המצב נרגע לאחר נישואי אחותו סול עם עזרן רפאל.
לאחר שהיה נהג מנוסה, תידרך את אחיו הצעיר אהרון באומנות הנהיגה ודחף אותו להוציא רישיון לרכב כבד. כאן, כבר רכש לעצמו המשאית הראשונה והתחיל לשגשג עד הקמת חברה תחבורה לעצמו.
לאהרון היה קל יחסית להיכנס לשוק העבודה בזכות אחיו שהיה בעל ניסיון רב, ומקצוען בתחום המשאות. שני האחים החלו לחרוש את המדינה מצפון בטנג'ר Tanger ועד סידי איפני Sidi Ifni בדרום הרחוק שהיה הגבול הדרומי של מרוקו בזמנו. כמובן, שדרכם עברה תמיד בסאפי וחובה היה לעצור אצל ההורים, האחים וגם אחותם סול.
הם החליטו להכניס למקצוע גם אחיהם חיים שנולד ב 1926. כבר בגיל 16 הכניסו אותו כנהג משנה למרות שהיה עדיין צעיר. באמצע המלחמה לא הקפידו במיוחד, ועם נחיתת כוחות הברית כל נהג היה מבוקש. האמריקאים לקחו פיקוד על העיר עד שהחזירו אותה לצרפתים ובינתיים חיים רכש לעצמו ניסיון בכל סוגי משאיות ובניהם המאק Mack האמריקאי. בגלל מקצועו שדרש ממנו מסירות גדולה לא היה לו זמן להינשא למרות כמה שידוכים עם טובי בנות העיר.
חיים זכה להיות נהג המשאית הגדולה ביותר במרוקו והתמחה בהובלת מכליות דלק של 52 טון לחברות תעופה במרוקו. מקצוע שעזר לו מאוד בעתידו בישראל.
אהרון גויס מיד לשרות הצבא האמריקאי כנהג והוביל מטענים וציוד מלחמתי עבורם. התקדמות הצבא מערבה לכוון מדבר סהרה אילץ אותו להעדר והיה שב הביתה לעתים רחוקות עייף ומרוט. אך מעסיקיו עשו רווחים נאים בזכות היחסים הטובים שפיתח עם מדורגים בצבא.
אחד המפקדים הביא אתו אופנוע דגם הארלי דוידסון Harley Davidson מסוג קטאויקי Katawiki 750 כ"ס, זה היה אופנוע ענק וחזק. לאחר הנחיתה בסאפי, האיש נקרא להתקדם עם הכוחות לכיוון צפון אפריקה כדי לפגוש את הצבא הגרמני של רומל Rohmel . הוא לא ידע מה לעשות עם הרכב המיוחד הזה כי מעטים יכלו לנוע אתו בגלל כובדו. היות וחיבב אהרון שעסק אתו, הציע לו לרכוש בסכום ממש זעום את האופנוע. העסקה נעשתה והרכב הפך לאטרקציה בעיר ושימש אותו כאשר היה מגיע מדי פעם הביתה.
תמיד היה מסיע אותנו ועושים סיבוב בעיר לשמחתנו. היה מפנק כל הילדים בטיול רכיבה מזדמן לעיני הולכי רגל העומדים הצידה בפחד, מפאת הרעש האדיר שמתקרב אליהם. זכורני, בפעמים הרבות, בסיבובים המדהימים הללו שיום אחד לקח 8 ילדים ביחד רכובים צפוף מאחוריו ודהר בכל העיר לגאוותנו! הרכב הזה עשה עוד ימים יפים עד נישואיו למדליין כאשר היה מחנה אותו בחצרו של הדוד יעקב סרויה. באחד הימים, אחרי לידת הילדים, לא שימש אותו יותר ומי שירש את זה, זה גיסו ארמונד סרויה ששמר אותו עוד כמה שנים ואף המשיך לקחת אותנו לסיבוב המסורתי עד הגבעות שסובבו העיר או לאורך הים האטלנטי דרומית לעיר.
לאחר חיים, נולדה ב 1931 מדליין- מאמו על שם אמו של שלמה חזיזה. הילדה שגדלה והיתה יפיפיה שכל בחורי העיר חיזרו אחריה. למדה חייטות ועבדה אצל רפאל גיסה לעתיד. היא תמיד מצאה מחסה אצל אחותה סול שאף היא נישאה לרפאל עזרן עליהם נספר בפרק ניפרד כי אלו הם הוריי.
בהמשך לחנה היו שתי לידות נוספות, בן בשם ניסים שנפטר בגיל 7 ורחל שנפטרה בגיל 3 שנים.
היה גבר חתיך אחד, בשם מוריס כהן שחיזר אחרי מדליין והיה מאוד אלגנטי, ידע לכבוש את ליבה כי פינק אותה ואהב אותה לאין גבול. טוב ליבו נודע בקרב כל המשפחה, הוא ספר במקצועו, כבר היה לו עסק עובד והצרפתים בעיר אהבו להסתפר אצלו כי בנוסף לאומנותו ידע לדבר טוב לשונם.
לאחר שבמיוחד קיבל ברכת סול אחותה, נחוגו הנישואין בבית סבתא חנה חזיזה בטראב סיני TRAB SINI. אלו היו 7 ימי כלולות שכל המשפחות חזיזה-אמזלג-דהן-כהן-בן שבת שהגיעו מכל מרוקו. התזמורת מובלת על ידי בן דודה סמי אמזלג והרי הוא סמי אלמגריבי הידוע. מאז ומאותו יום נקשר גורל שתי המשפחות עזרן רפאל וכהן מוריס לנצח, כי סול ומדליין לא נפרדו מעולם וכך גם הדורות הבאים. מוריס פינק כל האחיינים שלו כי הזוג לא יכל להביא ילדים לעולם משך תקופה ולכן הפנה אהבתו אלנו במיוחד. דמי פורים ודמי חנוכה שלו היו תמיד הכי נדיבים, תדירות היה שואל לשלומנו מתעניין בלימודים וחינוכנו.
אם אוכל לספר דבר אחד מתוך אלפי זיכרונות, זה שהוא לימד אותי לשחות בים הפתוח בגיל 8, היה זורק אותי לים רחוק ולא נותן לחזור לחול עד שאלמד לצוף ולשחות, וכך יום ראשון אחד בחוף ג'ורף ליודי JORF LYUDI בים האטלנטי דרומית לסאפי רכשתי היכולת לשחות לכל חיי בזכות מסירותו. עוד נספר גם דף מיוחד על הזוג הנפלא שליווה את חיינו עד היום. החיים בסאפי התנהלו בהרמוניה כאשר מוריס ומדליין בלב הסיפורים והחוויות.
מדליין סרויה, הלו היא בת דודתו של אהרון, ביתם של דודה חביבה ויעקב סרויה נולדה ב 12/07/1932 בסאפי, גדלה ועסקה כפקידה סטינו-דקטילו Sténodactylo מיומנת אצל חב' בארבר Barber ואחרי הנישואין בהתאחדות חברות שימורי סרדינים Fédération de Conserverie de Safi. חנה, סבתי, אמו של אהרון, שכנעה אחותה חביבה שיהיה טוב אם אהרון שמאוד עסוק בדרכים יינשא למדליין בהתקרב לגיל 24, ואהרון היה כבר בן 33. אכן ביום 11/11/1956 התחתנו בבית חנה חזיזה. הם היו גרים במרחק שני בתים מדודה חביבה ובפינת הרחוב שלנו, רחוב חאג' טהאמי Hadj Thami . כאן נולדו להם 3 ילדים: ניקול 1957 – סולי 1959– ואירן 1960 ומיד אחרי לידתה עקרו כולם לעיר קזבלנקה שם הוא עבד בחברת תובלה. לימים נוספו ילדים צ'רלי 1962 – יפה 1965 – מישל 1970. מדליין הפסיקה לעבוד בקזבלנקה.
אנו הספקנו להכיר את צ'רלי ילד כי עלינו בשנת 1964 לארץ. עברו 10 שנים ואנחנו בארץ ביחד עם אח של מדליין, ארמונד סרויה באשדוד. הפרידה מאימו שנשארה עם מדליין במרוקו הייתה קשה עד שאהרון החליט שהגיע הזמן להתאחד עם משפחתו בישראל. אכן, כל המשפחה אהרון חזיזה על טפייה עלו בשנת 1974 כאשר הביאו איתם את דודה חביבה לבית דהן ויעקב סרויה לאשדוד.
לימים דוד יעקב סרויה נפטר ב 1985, דודה חביבה ב 1987, מדליין ביתם – חזיזה לבית סרויה הלכה מאיתנו ב 2009, וכעת הלך למנוחת עולמים דוד אהרון היקר ב 09/11/2020. כולם טמונים בחלקה המשפחתית בבית העלמין של אשדוד.
אני מרגיש חובה להעלות הסיפור לפני סגירת דף היסטורי של האחים ואחות, אותם אנשים יחידי סגולה כאשר נשארה רק אחות אחרונה אחת, הדודה מדליין כהן לבית חזיזה, שתיבדל לחיים ארוכים ולשלום.
תהיה מנוחת אהרון חזיזה עדן, הוא יחסר לנו בעדינותו, נעים הליכות ופתוח לכל.
עזרן סולי
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה
חנוכּה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).
במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורות״חנוכה
המאה הי׳׳ז
שש קשתות ומעליהן שני ״מינארטים" פליז(ל)
הגובה : 18.5 ס״מ ; הרוחב : 20 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס
(113)
חנוכיה למעלה
המאה הי׳׳ח
ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה
בתחתית הדופן כתובת :
״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוס[ר]׳׳
פליז; מעשה יציקה
הגובה : 21.5 ס״מ ; הרוחב : 12.5 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 144, מס׳ 380
(114)
חנוכיה למטה מצד ימין
המאה הי״ח
ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה ;
שמש גדול מתחת לקולב
פליז; מעשה יציקה וחקיקה הגובה : 20.5 ס״מ ; הרוחב : 17.6 ס״מ
מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמי 144, מס׳ 379
(115)
חנוכיה למטה מצד שמאל
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה