מורשת יהדות מרוקו

ברית 38 על מראכש ועוד

בעריכת מר אשר כנפו

חברי המערכת:

פרופ' בן שושן-פרופ' אריאל כנפו-אמנון נסים אלקבץ-ד"ר מאיר נזרי-נורברט בל-אנז.

להזמנת החוברת אצל מר אשר כנפו

נייד 054-7339293

תרומה שלכס תאפשר לנו להוציא את הגיליון הבא

קוראים יקרים

לאחר שנה קשה לכולנו בגלל המגפה שנחתה על ארצנו והשאירה אותנו צפונים בבתינו אנו שוב אתכם עם גיליון חדש של'בריתי.

גיליון זה, בצדו העברי וגם הצרפתי מוקדש ברובו להיסטוריה של יהודי מרכש. חוקרים רבים התייחסו לאימפקט של היהודים המגורשים שהגיעו למרכש על היי היהודים המקומיים. פרום' הרב משה עמאר מאיר את עינינו בעניין זה ובמיוחד בשאלה אם מותר או לא לשאת אישה שניה. ד״ר אלישבע שטרית תרמה שני מאמרים אחד על מאבקי הכה בקהילה היהודית ואחד הנותן ציוני דרך בתולדות הקהילה היהודית.

נסים אמנון אלקבץ תר אחרי ראשיתה של מרכש ומגלה לנו שהבֵּרְבֵּרִים הם שייסדו את העיר. בשנים האחרונות הפיוט המושר ביותר בקרב יהודי מרוקו בארץ הוא "יפה ותמה תורה תמימה", שירו של רבי שלמה אביטבול ממרכש. ד״ר שלום אלדר מספר לנו על המשורר ומנתח את השיר האהוב כל כך.

יהדות מרכש התברכה לא רק ברבנים גדולים אלא גם בסופרים, משוררים ואמנים מוכשרים. אנו מביאים בגיליון הזה מבחר מציוריהם של שלושה ציירים מרכש: אלישבע שטרית, נסים סיבוני וריימונד כנאפו ז״ל.

תמצאו בגיליון מאמרים נוספים: ד״ר משה כהן יעשיר אותנו הפעם במאמר על פתגמים יהודיים מפאס.

במאמרם, המשוררים הרצל ובלפור חקק גורסים שאין להגיד שואת יהודי אירופה אלא שואת העם היהודי, הם גם יציינו מלאות 80 שנה למאורעות המדממים של יהודי עיראק הידועים בשם הפרהוד.

ד״ר דן אלבו דן בפרשת עקדת יצחק ומציע פרוש העונה על השאלה הנצחית איך הא־ל ציווה את אברהם לעקוד את בנו ואיך אברהם הסכים לכך?

וכאילו בהמשך לדבריו נמצא שיר של שושנה וייג"יצחק ורבקה" וגרסה חדשה לברכת יעקב את בניו לפני מותו מפי דן וקנין.

במדור הספרות תמצאו סיפורים מרתקים ושירים מעוררי השראה אני מאחל לכם קריאה מהנה,

אשר כנפו

תרומה שלכס תאפשר לנו להוציא את הגיליון הבא

אשר כנפו

21 – גירוש יהודים משלושה כפרים בהרי האטלס בתחילת שנת 1891

עקירת אנשים ממקום מגוריהם, בין אם לקרבת מקום כמו למשל מרובע אחד למשנהו, כמו שאירע ליהודים שנאלצו לעבור למללאח, או גירוש מהעיר למקום אחר היא טראומטית. היו מקרים בהם גורשו יהודים יחד עם שאר האוכלוסין, כעונש על אי נאמנות לשלטון או מרידות, למרות שהיהודים לא לקחו חלק פעיל במרד . יהודים בלבד גורשו ממקומות שונים במרוקו, בפקודת הסולטאן או מושל מקומי עד תחילת המאה העשרים, ולא תמיד ידוע מאיזו סיבה. היו מקרים שגזרת גרוש ביוזמת הסולטאן או מושל מקומי, בוטלה ביוזמת הסולטאן, או לאחר פניות של דיפלומטים ויהודים מקומיים. נמנה כמה מאירועים אלה.

העברת היהודים מפאס אלבאלי ( הישנה ) לפאס החדשה בשנת קצ"ח – 1438 בה נאלצו לגור במללאח, שהיה המללאח הראשון במרוקו, נתפשה על ידי בני הדור בתור גרוש. רבי אבנר הצרפתי מחסר "יחס פאס" כותב שמצא בחומש כתוב על קלף את הדברים הבאים : "ונגרשו קהל פאס בעוונותינו הרבים והרעים שנת קצ"ח לפ"ק קטן והיה גלות מר ונמהר לישראל. ונתגרשו מן האלמדינה הנקראת פאס אלבאלי ועלו מקצת משפחות ובנו האלמללאח". במאבק בין השריפים הסעדים עבד אלמלכ ובין אחמד החמישי אלמנצור, לאחר שהראשון כבש את פאס בשנת של"ו – 1576, הדרים האחרון והשתלט על מראכש. לאחר שייעשה כמה נקמות ונאצות ביהודים…ובספרי התורה " גורשו היהודים. בשנת שצ"ט – 1639 בימי שלטונו של מוחמד ה-13, גורשו היהודים ממקום בשם מטאמר. מולאי ארשיד ששלט בין השנים 1664 – 1672, לחם לדיכוי הברברים המרדנים באזור אזאוויא קרוב לעיר מאזאגאן. וכשידו הייתה על העליונה הגלה אותם יחד עם היהודים בשנת תכ"ח – 1668. לאחרונים נתן וארכה של שלושה ימים כדי לפנות את חפתיהם, ובראש חודש מנ"א, באו 1300 משפחות לפאב ולצפרו.

המזל האיר פנים ליהודי מכנאס, שגזרת הגרוש שהוטלה על ידי איסמאעיל הראשון 1672 – 1727 בוטלה. הדבר אירע בשנת תמ"א – 1681 לאחר שנעלמה חרב משובצת מבית הסולטאן "גזר המלך להוציא מחוץ לעיר אנשים נשים וטף על אודות שכעס על תער חרב אחת מרוקמת באבנים טובות שנגנבה מביתו, והוציא הקב"ה מאפלה לאורה ולא נגנב לשום אחד מישראל ".כך כתב רבי חביב טולידאנו תי"ח – תע"ז – 1658 – 1716. תשע שנים לאחר מכן ציוה אותו סולטאן לגרש את יהודי הכפר דאר בן משעאל, השוכן בקרבת העיר תאזה.

גירוש יהודי אגאדיר : רבי משה בן יצחק אדרעי, שנולד באגאדיר בשנת קהל"ת – 1775, כותב שהקדמה לספרו יד משה, אמשטרדאם תקס"ט : " ובעודני יונק משדי אמי מורתי מרים נתגרשו כל אנשי העיר בחרי אף מלך המערב על כל אנשי העיר אשר מרדו במלכות, וילכו ויבואו לעיר אצאווירא – מוגדור.

מה הרקע לגרוש זה ? אגאדיר היא סנטה קרוז נכבשה על ידי פורטוגל בסוף המאה ה-15. נסיונות של שליטים מרוקאים לכבוש את המקום נכשלו עד שהסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה 1757 – 1790 הצליח לגרש את הפורטוגלים, ולהשתלט על המקום . בשנת 1773 פרץ מרד ביוזמת המושל, והסולטאן פקד להעביר את כל התושבים למוגדור.

לאחר מותו של סולטאן זה ב1790 , עלה על כסאו בנו יזיד. שתי שנות שלטונו היו מלווים מעשי אכזריות כלפי היהודים, ולא בכדי כינוהו ״המזיד״. ספרי תורה חוללו, בתי כנסת נהרסו, והייתה עת צרה ליעקב. דומה שתשובתו של רבי בנימין אלכרייף מתייחסת לתקופה זו. הוא כותב על יהודי פאס שגורשו בפקודת המלך ״יצאו כל היהודים מהאלמלאח״, וגרו ב״מקום צר וצימאון אשר אין מים וישבו שם באהלים איש וביתו״, ובינתיים הרסו השכנים את בתי היהודים. לאחר זמן ״בחמלת ה׳ במלוך אדונינו המלך…התחננו עד שהחזירם לאיתנם״. אולי הכוונה, כי הוחזרו לשכונתם בעקבות חילופי השלטון^.

הסולטאן סולימאן השני (1822-1792) שירש את כסאו של יזיד, אמנם ביטל את גזרותיו, אבל הוא ציוה משנת 1807 ואילך שיהודים שגרו בשכונות מעורבות בערים רבאט, סלא, מוגדור, מכנאס ותיטואן, שיעברו למלאחים. רבי שאול ישועה אביטבול, (תצ״ט- תקס״ט 1809-1739) דיין בצפרו כותב כי ״המלך גזר על היהודים ליסע ממקומם בתיטואן, שנת גוים בנחלתך״-היא שנת תקס״ט 1809. רבי פתחיה בירדוגו (תקכ״ד-תק״פ 1820-1764) שפעל במכנאס, כותב: ״ושוב גזר המלך והסיע היהודים משכונתם למקום אחר״. בתשובתו של רבי יעקב בן יוסף כלפון מתיטואן נאמר כי ״בשנת תקפ״א (1821: יצא דבר מלכות לגרש את היהודים מהג׳ודיריאה (=הרובע היהודי) שדרים בה למקום אחר, ונתנו להם שלושה ימים״. בהמשך נאמר שהיה נסיון לבטל את הגזרה ע״י תשלום ממון.

גם בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה19 ובראשית המאה ה-20 היו מקומות במארוקו מהם גורשו יהודים. האירוע האחרון הידוע לנו הוא על פי ידיעה מ-1914 לפיה יהודים עניים עם נשותיהם וילדיהם גורשו מהאזורים הכפריים בסביבת מוגדור, כשהרקע הוא מרד של האוכלוסיה הכפרית עקב מרירות בעתות של בצורת ומחסור.

21 – גירוש יהודים משלושה כפרים בהרי האטלס בתחילת שנת 1891

"אבו־דאוד׳/ תפוס!

מדברי לו קידר

זה קרה ב־12 או ב־18 במאי 1948, יום או יומיים לפני קום המדינה, זאת אומרת שהבריטים עדיין שהו בארץ, אם כי עמדו לעזוב. עבור מחלקת אספקת המים בירושלים ועבור מר שטיין ועקיבא זה היה סיום תקופה. לגבי העובדים הערביים שעבדו בתחנות השאיבה בדרך תל אביב-ירושלים זו הייתה תקופה של אבטלה.

דבר אחד יכלו מר שטיין ועקיבא לעשות למען העובדים האלה, שהיו מסורים ונאמנים במשך השנים: לשלם להם את משכורתם. אלה שעדיין זוכרים, יודעים כמה הכבישים אז היו מסוכנים. על הגבעות בצידי לטרון ישבו צלפים ערביים וצלפו במשאיות אשר נסעו בדרך. שטיין ועקיבא התווכחו בלהט, מי מהם ייסע לתחנות לשלם המשכורות, כאשר כל אחד מרגיש שעליו לעשות זאת. אך עקיבא קיבל את המשימה, כי הוא ידע ערבית והכיר כל פועל באופן אישי. כשהוא מלווה בחיילים בריטיים, מצוידים בנשק, נסע עקיבא בטנדר בריטי ללא נשק, כי הבריטים אסרו על היהודים לשאת נשק. בהגיעם עד כעשרה מטרים לפני תחנת השאיבה בלטרון, הטנדר עצר. החיילים הבריטים החליטו שמסוכן יהיה להיכנס לשביל הצר, ואז קפץ עקיבא מהטנדר והתחיל ללכת, לבד, באמצע הכביש. היה שקט, ומראש הגבעה נשמעה צעקה: ״אבו דאוד״! היה זה אחד העובדים הערביים מתחנת השאיבה. הוא החזיק בידו רובה והמשיך לצעוק ״אבו דאודי אל תמשיך. זה מסוכן, חזור", אך עקיבא צעק בחזרה, יש לי עבודה לבצע בתחנה. כאשר אסיימה אחזור״. כאשר הבין הידיד הערבי, שעקיבא נחוש בדעתו למשיך, הוא צעק שוב ״אבו דאוד, תפוס״! מראש הגבעה הוא זרק לו את רובהו. עקיבא תפס את הנשק, אך הניחו בצידי הכביש וצעק שוב: ״תודה,

אך אינני זקוק לו. אני הולך אל ידידים״, והמשיך בידיים ריקות.

העובדים בתחנה קיבלו אותו בחיבוקים ובדמעות. עקיבא שילם להם את משכורתם וחזר לירושלים.

עקיבא מגויס

את עקיבא הכרתי בשנת 1930, כאשר היה בתפקיד סגן מפקד אזור בגבעת שאול. נוצר בינינו קשר טוב, ראיתי בו אדם מסור ואחראי; היו בו תכונות המאפיינות אדם בתפקיד פיקודי. חבר טוב, מפקד, מסור לעבודתו. במקום שעקיבא נמצא, ידעתי שהכול יתפקד על הצד הטוב ביותר. על תחנת בית וגן הוא פיקד, והתחנה הייתה לדוגמה. נותקו דרכינו ב־1936. קם חיל הנוטרים, ועקיבא התגייס לחיל זה. עם פרוץ מלחמת השחרור נפגשנו. הוא היה אז בחיל הנוטרים ונלחם במסירות בכל תפקיד שהוצע לו. יצחק שדה מצא בו עניין באופן מיוחד וגייסו ליחידה הראשונה, שפעלה מחוץ לשכונות, בשטחים הערביים.

המוכתר הבלתי מוכתר

מדברי ירחמיאל עציון

במאורעות 1936 נתמניתי לאחראי מטעם ההגנה על כל מערב ירושלים, החל ממושב הזקנים הספרדי ועד בית וגן ובני ברית.

גבעת שאול נעזבה על ידי תושביה, אשר מצאו מקלט בעיר. בודדים היו מגיעים לשכונה במשך היום ועוזרים למשפחותיהם.

בין הבודדים שפגשתי היה עקיבא אזולאי. עקיבא הסביר לי את הנעשה בשכונה וטען שאין כוח צעיר שיוכל לשמור על השכונה. כל התושבים היו בבהלת עזיבה. עקיבא היה אחראי על הנשק. ביקשתיו שייקח את העניינים לידיו, ואז יצאה הוראה: ״כל תושב חייב בשמירה, אפילו הוא נמצא מחוץ לשכונה״. עקיבא איחד, ליכד וארגן שמירה למופת. ידעתי כי מטופל הוא במשפחה גדולה, לכן הצעתי לו עבודה בגיוס במשך היום בעד 25 גרוש, ובלילה היה ממלא את תפקידו הצבאי. הוא עבד ללא לאות.

עקיבא היה המוכתר הבלתי מוכתר בגבעת שאול, וכל עניין של ביטחון, של שמירה, סידר בדרכי נועם. יש לציין, שהוא ידע לשמור על קשר בכל תפקיד אשר כיהן בו, עד יומו האחרון.

האימונים בסמינר בית הכרם

מדברי יאיר יעקב

בשנת 1936, בהיותי חבר ב״הגנה״, ביצעתי אימונים, כמו יתר חברי בסמינר בית הכרם. הימים ימי פרעות ומאורעות; כל מי שנתפס עם נשק בידו דינו היה מוות בתלייה. זכורה לי הופעתו של עקיבא במקום, הופעתו המרשימה. הוא היה לבוש כסקוטי אמיתי. באותו זמן שירת בפו״ש (שוטרים שעברו הדרכה על ידי וינגייט כדי להדוף פרעות של ערבים). אומץ לבו, ביטחונו בהדרכת חיילים, צעקותיו הרמות שבאו כדי לנטוע ביטחון בחיילים – אלה התכונות שהרשימו בו; לא פחד ולא נרתע שקולו יישמע גם בין הערבים. כעבור זמן העניקו לו את תעודת השוטר המיוחד, כדי שיוכל לשמור בשכונות ובעיר. דרכינו נפרדו ממלחמת העולם השנייה ועד מלחמת השחרור. במלחמת השחרור נפגשנו שנית, ומי אם לא עקיבא יעודד גיוס צעירים לשאת נשק ולהילחם באויב? הוא עשה זאת יחד עם מספר חברים משכונת גבעת שאול.

במרס 1948 היינו מגויסים תחת פיקודו של עקיבא, בשכונת גבעת שאול. במחסום שהקמנו קיבלנו הוראה מעקיבא, חד־משמעית: רכב אנגלי שיופיע במחסום וירצה לעבור, דינו אחד: להיות מותקף על ידינו ולא לתת לו לעבור! לא עברה שעה, ואכן הגיעה מכונית אנגלית ובתוכה נוסעים סמויים. ביקשו אותנו לפתוח השער, ואנו סירבנו, מצייתים לפקודות של עקיבא. אותם נוסעים ביקשו להתקשר טלפונית לעקיבא, כדי שיאפשרו להם מעבר. לאחר בירור אכן אישר עקיבא את המעבר. לתדהמתי גיליתי שהנהג היה אחי… המשוריין נגנב מהאנגלים לצורך העברת ציוד וביצוע פעולות נגד האנגלים.

שני אקדחים

מדברי מרדכי קדוש

מאז ומתמיד ידענו הנערים, כי אנו טובים לשליחויות ולהעברת מידע מעמדה לעמדה. עקיבא בחר לו את הנערים שלו, ובין הנערים אנוכי, עבדכם הנאמן. בשנת 1938 הייתי חבר בהגנה. התקופה הייתה תקופת הבריטים. עקיבא פנה אלי בבקשה להתגייס לשורותיו. "משימה לי חשובה, והייתי מבקש את עזרתך". נעניתי. מי יכול לסרב לעקיבא? נלוויתי אליו, לא שאלתיו לאן פנינו מועדות. הלכנו מגבעת שאול ברגל לרחוב יפו, למשרדו של האינסטלטור המפורסם יוחנן עזרה. נכנסנו למשרד. עקיבא סגר את הדלת מאחורינו. עקיבא הוציא ממקום מחבוא שני אקדחים והחביאם מתחת למעילי. "משימתך להעבירם מייד לגבעת שאול"! אסור היה לשאול מה ואיך, וכמובן, לא לערער. נסעתי באוטובוס והגעתי למושב הזקנים הספרדי(מול שערי צדק הישן). נערך חיפוש מדוקדק באוטובוס על ידי הבריטים. איני יודע מה קרה, אך הנוסע היחידי שפסחו עליו היה אני. שני אקדחים אלה הם שהיו חלק מהנשק החשוב להגנת שכונת גבעת שאול. עברו ימים ושנים, וכל מפגש בינינו הזכיר לעקיבא את הסיכון אשר לקח על עצמו בשתפו קטינים במערכה, ובטפיחה על שכמי היה מצהיר: "מזלך שיחק לך״!

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013

עמוד 91

יששכר אצראף

נולד בשנת תקע״ז. חמיו ורבו של הרה״ג רפאל אנקאווה. מרבני סאלי שהתישב בירושלים. היה מועמד לר״מ עדת המערבים אתדי מות הרב דב״ש ז״ל, יחד עם חברו הרב המקובל אליעזר הלוי בן טובו. היתה סיעה שתמכה בו, לבסוף השתוו שני הצדדים והרב בן טובו נתמנה לראש והרב יששכר אצראף משנהו. לאחר פטירת הרב בן טובו עלה על מקומו תחתיו, ויהי במשך שש שנים רב ואב״ד לעדתו. נלב״ע בירושלים, בחדש אב תרנ״ב והוא זקן ושבע ימים בן ע״ה שנה.

מרדכי בן רפאל אקלר

נולד במשהד )פרם( באדר תרט״ז. מכונה בשם מולא מראד בלשון הפרסית. אביו בצעירותו היה אנוס, ושמר את דת אבותיו בסתר. אח״כ גלה את יהדותו, ובשנת תרמ״ג לערך ישב על כסא הרבנות בעיר הנ״ל. אחר פטירת אביו הוזמן למלא מקומו, ובמשרתו זו כהן עד שנת תרפ״ז, שאז עלה ממשהד עיר מגוריו לאה״ק ויתישב בירושלים. תקופה קצרה היה רב רשמי לבני עדתו בעיה״ק, ותוך כדי כך נתקבל לדרשן קבוע בביה״כ הגדול לעדת הבוכרים, ומדי שבת ידרש בו מעניני דיומא. בכדי להקל לאחיו את הבנת התפלות וכיוצא, הקדיש רוב עתותיו לתרגום ספרים נחוצים, מעברית לפרסית. במשך שנות שבתו בירושלים תרגם את כל תפלות השנה והפיוטים הנלוים אליהן, לחנוכה, פורים, שבועות, תשעה באב, סוכות, הושענות. בין השאר, הכין תרגומים מספר המדע לרמב״ם, האמונות והדעות לרס״ג, אזהרות לשבועות לרשב״ג ועוד. חבוריו אלה כתובים פרסית, ופה ושם מכילים פרקים קצרים בעברית. חי בהצנע מיגיעו ופירות נכסיו, וכדרכו נחבא אל הכלים לבל תשורנו עין, שקוע בלמודו ובעבודתו הספרותית.

יצחק ב״ר חיים אקשוטי

אחי הרב שבתי אקשוטי, שהיה ראש ישיבת ״אחד״ בירושלים, בשכונת נחלת שבעה. היה ר״מ בקושטא בפרור פירי פאשה, במשך כ״ה שנה. כנזכר בהקדמת לספר ״בני ישחק״. מתוך היותו חשוך בנים קרא לספרו אשר חבר ״בני ישחק״ הכולל דרושים, שו״ת וחידושים על הש״ם. נדפס ע״י אחיו הרב שבתי אקשוטי בירושלים בשנת התרמ״ד. הרב הראש״ל המרפ״א ומשנהו הרב יש״א ברכה שכתבו הסכמה לספר זה יכנוהו: הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא וכתר שם טוב עולה ארי שבחבורה, מד קשישא דין ומורה הודאה, בוצינא קדישא דנהירין ליה׳ שבילי ואור עוטה כמהר״ר יצחק אקשוטי. הקדמת ס'״בני ישחק״ הנ״ל.

שבתי ב"ר חיים אקשוטי

מרבני קושטא. אחד מנדיבי עירו, והוא הגביר רפאל יהודה בנבנישתי, נתן לו את היכלת החמרית לעלות ולהתישב בירושלים, כנזכר בהקדמת הספר בני ישחק. סמוך לשנת תר״ל בא לירושלים, וישב בה על התורה ועל העבודה. בה בעת קבע לו הגביר רפאל נפתלי הלוי ישיבה מיוחדת בירושלים, בקנותו שלש מאות אמות קרקע בשכונת נחלת שבעה ועל שטח זה נבנתה על ידו ישיבה צנועה, שנקראה בשם ״אחד״. לראשה ומנהלה נמנה הרב אקשוטי. בהקדמה ל ס' ״בני ישחק״ מזכיר ישיבה זו ומודיע: ״ואנו לומדים בה בכל שבוע לדרוש ולתור בנועם מלין וכו'.״ כיום ישיבה זו היא עזובה, וספריה הרבים שמספרם מגיע לכמה מאות הולכים ונרקבים בתוך האצטבאות באין מפריע, ואין פוקדם. במשך ימי שבתו בירושלים הוציא לאור את ספר אחיו ז״ל הרב יצחק אקשוטי בשם ״בני ישחק״ שנדפס בירושלים בשנת תרמ״ד. בהקדמתו, הרב המו״ל קורא לעצמו קטן שבקטנים בתורה ובמצוות ובמדות שמנו חכמים, שפל אנשים, מתאבק בעפר רגליהם זעיר וזוטי שבתי אקשוטי. רבני ירושלים שהסכימו לספר בני ישחק, יכנו את הרב המו״ל, ״מתהלך בתומו צדיק תמים, הרב המובהק מאיר כברק שייף ועייל ונפיק… חילים יגבר וכו'.״ יחד עם ספר אחיו הרב יצחק אקשוטי הוציא בכרך אחד את חבורו הוא בשם קול שחל. (ר״ת — שיבתי ודיים ליונה) כולל דרושים וחידושים. את הקדמתו לספרו הנ״ל חותם: זה מנחת עני בעניו נגש ונענה מנחת חוטא אשר טפחתי ורביתי בעיר מולדתי הגדולה קושטא ומקצתו בעה״ק ירושלים. ומסיים — לא הגעתי לרועה צאן ובקרים, הצעיר וזוטי אדם מלקט פרורי ילקוטי הצעיר שבתי אקשוטי.

שמואל שבתי אקשוטי

מיחידי סגולה בקושטנדינא. הובא זכרו בהקדמה ל ס' מעם לועז יהושע. שם יכונה: הלא הוא החכם השלם כמוהר״ר שמואל שבתי אקשוטי עושה חסד מאן דרחים רבנן ברוך מבנים, ונזר משרשיו יפרה. הרב רחמים מנחם מיטראני מחבר הספר הנ״ל מפליג בשבחו. נראה הדבר כי הוא אבי הרב שבתי אקשוטי הנ״ל. מעם לועז לספר יהושע שלוניקי תדי״א.

יצחק ב״ר שמריה ארגואיטי

מגדולי רבני שלוניקי. המשיך את פעולתם המבורכת של הרבנים יעקב כולי ויצחק ב״ר משה מאגריסו. חבר ס׳ מעם לועז לאדינו חלק דברים, עד פרשת עקב. הנחשב לחלק א. מספר זה, שנדפס בקושטנדינא שנת תקל״ג.וחותם שם פי המדבר ברוח נמוכה ובנפש שפלה הלוחך ומתאבק בעפר רגלי החכמים, איש צעיר מקטני ישראל יצחק ב״ר שמריה ארגואיטי. ליתר פרטים עליו ראה הקדמתו הלועזית המפורטת של הרב רחמים מנחם מיטראני לספרו הוא, מעם לועז יהושע שלוניקי תרייא. אחד מקרוביו הוא הרב שלמה ארגואיטי, נמנה בין חו״ר ישיבת ״כנסת ישראלי בירושלים, בשנת תקי״ח, שנוסדה עיי הרב חיים בן עטר. הובא זכרו ברשימת חכמי ולומדי הישיבות בעיה״ק בס׳ ״המעלות לשלמה׳ לר"ש חזן עמ׳ ק״ג.

אברהם הכהן בן ארדוט

חכם ומחבר מתושבי שלוניקי. ונראה שהיה מקרובי הרב חיים יוסף בן ארדוט הנזכר להלן. תרגם ספד איוב לאשפניולית, בתוספת באור והערות והוא כעין מלואים למעם לועז על התורה ואחדים מספרי הנ״ך. במבוא לספר נאמר: ״דיקלאראדו מרי בואנו סיגון איל דיקלארו די נואיסטרוס סאב׳ייוס אי אין קאב׳ו די קאדה קאפיטולו טופארה איל מילדאדור און ריזומידו דיל וכוח קי ליס איסטה פאסאנדו איקי סירה מונג׳ו ליב׳ייאנו פור אינטינדירלו ג׳יקוס אי גראנדיס.״ נדפס בשלוניקי שנת התרמ״ט.

יצחק ב״ר שלמה ארדיטי

מרבני ק״ק אזמיר ואח״כ תושב אה״ק. חו״ר עירו יכנוהו ארי שבחבורה המנורה הטהורה וכו'. בין חבוריו יזכר ס' פתות שבערכין שנדפס בשלוניקי שנת תקפ״ג. חיד״א בחבוריו מפליג בשבחו, בפרט בס' פתח עינים ח״ב. צריך להניח כי אח״כ חזר לאזמיר, ונפטר שם.

שלמה ארדיטי

מיקירי קרתא דידושלים. מקצת שבחיו ותהלותיו הובאו על גבי מצבת קברו. נלב״ע בשנת התקי״א. ונראה שהוא מחבר הספרים שם שלמה דרשות, ולחם שלמה בעניני קבלה.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-ארדיטי-אקשוטי-

עמוד 120

WOMEN—MARRIAGE

The curses and vows of women are more fearful than those of men; it is said :—

(5) Ida halfu file r-rjal bat' na'as w Ida halfu file n-nsa bat fayaq,

اذا حلفوا فيك لرجال بت ناعس واذا حلفوا فيك النسا بت فايق

אִידָא חֵלְפוּ פִיכּ רְזָ'אל, בָאת נָאעֵס, וּאִידָא חֵלְפוּ פִיכּ אֵנְסָא בָּאת פָאיֵקּ

“ If men swear to do you harm spend your night sleeping, and if women swear to do you harm spend your night awake.״

A mother's curse is more frightful than a father's, and to be cursed by a shereefa, or female descendant of the Prophet, is even a greater calamity than to be cursed by a shereef. Women are quarrelsome :

Sarr lbnât ma iqâdiùh htt‘a inedbù l-hinkât,

شر البنات ما يقاضوه حتى يندبوا الحنكات

סָ'אר אְלְבְנָאת מָא יִקָאדוּה חֵתָּא יִנְדוּבוּ לְחְנְקָאת

“ Girls will not finish their quarrel until they scratch the (i.e. each other’s) cheeks ” ;

Sarr é-Sarfat‘ ma irtehû mennù hatta inêt'fù S-iîbât', “ Old women will not rest from their quarrel until they pull out the (i.e. each other’s) white hairs ” ;

شر الشرفات ما يرتاحوا منه حتى ينتفوا الشيبات

סָ'אר אְשְׁרְפָאת מָא יִרְתָאחּו מְנְנּוּ חֵתָא יִנְטוּפוּ אַשִיבָּאת

Sarr l-hràr ma iqâdiùh hatt'a intefù s-sar,

شر الحرار ما يقاضوه حتى ينتفوا الشعر

סָ'אר אְלְחְרָאר מָא יִקָאדְיוּה חֵתָּא יִנִטִפוּ שְעָאר

“ White women will not finish their quarrel until they pull out the (i.e. each other’s) hair ” ;

Sarr l-hdém ma yët'qâda illà bè d-dëmm,

شر الخدم ما يتقاضى الا بالدم

סָ'אר אְלְכְ'דַם מָא יִתְקָאדָא אִילָּלא בְּדֵם

“ The quarrel of black women only ends with [the effusion of] blood.”

גרוש יהודים משלשה כפרים באזור הסוס ב-1891

בתחילת 1891 הגיעו ידיעות ללונדון על גירוש כ 700-600 יהודים מהכפרים  Eloojan, Ait Abdallah, Emintanout. אלה שוכנים באזור הסוס, לרגלי הרי האטלס, כשני ימי הליכה ממוגדור. עתה אימין-תאנות Imin-Tanout, השוכן 47 ק״מ דרומית לעיר שישואה (Sheshowa ,Chichaoua). זה המקום הגדול יותר בין שלושתם. ככל הידוע אינו נזכר במקורות יהודיים, ולא פורסם עליו דבר, פרט לעובדה שבקרבתו מצויים ארבעה קברים קדושים. הפרטים הידועים לנו הם מדיווחיו של המיסיונר אלי זרביב יליד קונסטנטין שהתנצר ב-1860 בגיל עשרים, ופעל בשירות האגודה: London Society for Promoting Christianity amongst the Jews החל ב־1875 במוגדור בראשותו של ג׳ימס ברנט גינצבורג, ומשנת 1886 עמד בראש המשלחת המיסיונרית של אגודה זו עד פטירתו ב 1919.

 הוא ביקר באימין-תאנות לראשונה באוקטובר 1886 ושוב ב-1899. הוא כותב כי זה כפר מרכזי לגוש של ארבעה חמישה כפרים. במקום גרות 75 משפחות יהודיות עניות במלאח, יש להם בית כנסת המשמש מקום תפילה גם ל-250 יהודים מהסביבה הבאים לשם ליום כיפור, באשר אין להם בתי כנסת.

בביקורו הבא ב־1899 אמד את מספר המשפחות היהודיו ב -50. שני מיסיונרים שליחי אגודה אחרת מאנגליה ביקרו ב-1899 בעשרים ואחד כפרים בהרי האטלס, ביניהם באימין- תאנות. לדבריהם נפגשו עם יהודים, ביניהם עם ״רבנים״.

הגדרה לא ברורה, וספק אם אמנם היו שם חכמים. על פקודה לגרושם של יהודים משלשת הכפרים דווח לראשונה ב 25 בפברואר 1891 על ידי יהודי מהכפר אלוג׳אן ( דרומית מזרחית לשישואה ) בשם אוחה קסלאסי שהיה סוכנו של יעקב ש. לוי במקום. לוי סוחר אמיד במוגדור, מקורב לקונסול הבריטי בעיר ותורגמנו העביר את המידע, וכך הגיע לדיפלומטים הבריטיים לועד שליחי הקהילות באנגליה.

לדבריו, פקד המשנה למושל בעקבות הוראה מהסולטאן, על יהודי שלושת הכפרים הנ״ל לנטוש את בתיהם מיד.מספרם בין 600 ל 700 נפש, המתלוננים שהחורף הקשה יגרום סבל רב לילדים ולזקנים. בהמשך מביא נימוק כלכלי: אם הסוחרים מביניהם לא יורשו לחזור לבתיהם ולהמשיך במסחרם, כי אז לא יוכלו להחזיר את חובם לסוחרי מוגאדור אתם הם קשורים בקשרי סחר.)

אם נחלק את מספר המגורשים לפי 7-6 נפשות למשפחה, הרי מספר המשפחות היה כמאה. מספרים אלה תואמים את האומדנים של המיסיונרים על מספר היהודים באימין-תאנות בשנות ה 80 וה 90, ושל הגברים בכפרים הסמוכים כפי שהזכרנו.

 התורגמן היהודי העביר העתק מכתב זה לקונסול הבריטי במוגדור צ׳רלס פאייטון.Payton  זה כתב ב 27 בפברואר לממונה עליו שגריר בריטניה במארוקו ויליאם קירבי גרין.W. K. Green  לדבריו יהודים הגרים בשלשה מלאחים באזור הסוס מאוימים בגרוש, והוא פונה אליו כדי שישיג ביטול, או לפחות דחיית הפקודה האכזרית.

אין הכותב מסתפק בנימוק ההומניטארי, אלא הוסיף שיש גם אינטרס כלכלי ביזמה. כי יש בין היהודים הנ״ל החייבים כסף לסוחרים הבריטיים במוגדור. פאייטון פנה (ב-4 במרס) גם לקונסול הכללי של בריטניה והממונה על השגרירות הרברט וייט H.E. White, ומזכיר את יזמתו של מר לוי, וכן שגם שגריר צרפת, מר פאטרנוטרה  Paternotreשיצא לפגישה עם הסולטאן, התבקש להתערב בנושא זה ולהפעיל השפעתו.

בסיום מופיעה הערה האומרת שלעומת הצפיפות הרבה השוררת במוגדור ובמראכש, והבקשות החוזרות למרחב נוסף למגורי יהודים, מוזר שקהילות שלמות ייהפכו לחסרי בית ומקומות מגוריהם יתרוקנו. לפי נתונים משנת 1875 הצפיפות המללאח במוגאדור הגיעה בממוצע ל – 4 -5 נפשות בחדר.

הרחבת המללאח במוגדור נידונה כבר בעת ביקורו של מונטיפיורי אצל הסולטאן בתחילת שנת 1864. משנות ה – 60 ועד ה – 90 הייתה התכתבות בין הקהילות היהודיות המוגאדור ובין " אגודת אחים " בלונדון, השלטונות המקומיים והבריטיים בקשר לעזרה לשיפור התנאים הסניטריים במללאח טהרחבתו. הפרטים בתיקים אלה של משרד החוץ הבריטי.

מר וייט כתב עשרה ימים לאחר מכן לווזיר לענייני חוץ סיד אמפדל גארניט. הוא חוזר על הפרטים כפי שנמסרו לו, ומבקש שיביא את הדבר לתשומת לבו של הסולטאן ״אשר ידוע ביחסו הנדיב כלפי נתיניו היהודים״, ומבקש שהסולטאן יורה לסגן המושל לבטל את הפקודה.

 ואם אמנם יש סיבה משכנעת לעזיבתם, יש לתת להם זמן מתאים לחיסול ענייניהם. ועתה הוא עובר לנזק שעלול להיגרם לאוצר המלכות, בהנחה שזה גורם משכנע. אם לא יינתן להם זמן מתאים, והגרוש הוא מידי, אזי המקומיים החייבים כסף לסוחרים הבריטים במוגדור לא יחזירו החובות, ואם אלה לא יקבלו את המגיע להם, ידרשו ששלטונות מארוקו יפצו אותם על הנזק.

גרוש יהודים משלשה כפרים באזור הסוס ג-1891

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

א-״למה רבו לוחמי? למה רבו זועמי? // האם לא כדאי הוא לי לחיות שלו בגבולי?״ – בפיוט זה, שנכתב כנראה בתקופת ההמתנה, המשורר מלין על השנאה התהומית שרוחשים הערבים לישראל, בדומה לשירי תלונה של שירת הגלות והגאולה.

למה רבו לוחמי

שיר על מלחמות ישראל.

מלים: ר׳ דוד בוזגלו ז״ל לחן:

מצרי — נָהְווָנְד — סָאחְלִי

לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי, לָמָּה רַבּוֹ זוֹעֲמִי,

הַאִם לֹא כְּדַאי הוּא לִי, לִחְיוֹת שָׁלֵו בִּגְבוּלִי.

יַחְדָּו שֹׁית שָׁתוּ עָלַי, צִבְאוֹת חַיְתוֹ שָׂדַי.

כִּי שָׁם רַבּוֹ חַלְלַי, וּפְצוּעִים לִי בְּלִי דַּי.

אוֹהֲבֵי צֶדֶק יְרִיבוּן. עִם חוֹמְסַי עַד כִּי יְשׁוּבוּן

מָה לָכֶם וְלִמְתֵי מִסְפָּר, מִלְיוֹנִים רַבּוֹ מֵעָפָר. (למה וְכוּ').

אָנָה אֵלֵכָה לִמְנוּחָה. אִם לֹא אֶל־בֵּית אָבִי.

כִּי שָׁם עֲרָבָה כָּל שִׂמְחָה. מֵאַרְצוֹת הַשֶּׁבִי.

וְאִם כֵּן בּוֹשׁוּ יוֹשְׁבֵי רֹאשׁ , כָּל קוֹרְאֵי תִּגָּר חָפוּ רֹאשׁ

מָה לָכֶם וְלִמְתֵי מִסְפָּר, מִלְיוֹנִים רַבּוֹ מֵעָפָר (למה וְכוּ')

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי

במבט היסטורי כולל הייתה זו חוליה נוספת בשרשרת מרידות עממיות שהתחוללו בסוף המאה הארבע־עשרה (בייחוד בשנים 1383-1378) בכמה ארצות באירופה, מאיטליה וצרפת ועד אנגליה והונגריה. בשנות ״המאה הרעה״ הצטברה מרירות רבה בקרב השכבות הנמוכות, וזו התפרצה מפעם לפעם במרי נגד הסדר הקיים – ובעצם נגד כל סדר שהוא, שהרי מבחינת פשוטי העם סדר פירושו מעין דיכוי, לחץ מתמיד ומבזה של עוני, עבודה קשה, חובות כספיים מעיקים, שליטים גחמניים, כמרים יהירים וגובי מס חמדנים (שבכמה מקרים, אמנם לא תמיד ואפילו לא ברוב המקרים, היו יהודים). על ההתקוממויות האלה באירופה נאמר שהיו פתאומיות תמיד, אכזריות ומזעזעות, ועמומות במקורן ובתכליתן. התיאור הזה הולם גם את ספרד, אבל בהבדל חשוב: כאן לא היו היעד והתכלית עמומים. בספרד ישבו יהודים בכל פינה, וסיעתו של מרטינס הצליחה לכוון אליהם את חוד המחאה החברתית. היהודים בספרד היו חלק מן הסדר הקיים – החלק הפחות לגיטימי שבו והנוח יותר לפגיעה. בתור ״עבדי המלך׳ נהנו היהודים מזכויות שנשללו מפשוטי העם הנוצרים; ובתור פקידים וגובי מסים ניתנה בידם סמכות שעוררה זעם כפול ומכופל, שהרי מדובר ב״נוכרים פנימיים״ ואויבי המשיח. זאת ועוד, היהודים היו יעד קל לתקיפה; הם מיעטו לשאת נשק והיו תלויים להגנתם במעמדות העליונים, ועצם פגיעותם הייתה בגדר פיתוי וגירוי לאספסוף. מרטינס ועושי דברו ניצלו את כל הגורמים האלה, הציגו את היהודים בתור תמציתם השטנית של עוולות הממסד, והפכו אותם ליעד מועדף להתנפלות ההמון. מן הבחינה הזאת, שלא בטובתו, עשה מרטינס שירות חשוב לממסד השנוא עליו.

גם בני אדם משכבות ומגזרים אחרים קפצו על עגלת ההמון המשתולל. הרשומות מלמדות על משפחות שלמות על עבדיהן, ואפילו כפרים שלמים, שנהרו אל העיר כדי להשתתף בהילולת האלימות. הפרעות ניזונו במידה רבה מן השמועות שנפוצו עליהן, ואלה שיסו את ההמונים לאלימות נוספת. הידיעות על מהומות בעיר אחת גירו את ההמון לצאת לרחובות גם במקומות אחרים.

בכל מקום שבו הייתה מצודה ביקשו היהודים למצוא בה מקלט, אבל בדרך כלל הוכרעו. כך אירע, למשל, בברצלונה. ידוע שהתוקפים היו פשוטי עם, דייגים, סוורים שעבדו בנמל ואיכרים מן הסביבה. זה דיווחו של חסדאי קרשקש על האירועים בעיר, דיווח לקוני וספוג בצער אישי: ״וילחמו עם היהודים אשר במגדל עם קשתות ובליסטראות, ויכום ויכתום שמה במגדל. רבים קידשו ה׳, בתוכם בני יחידי, חתן שה תמים, העליתיו לעולה; אצדיק עלי את הדין ואתנחם לטוב חלקו ולנעימת גורלו. ומהם רבים ששחטו עצמם ומהם הפילו עצמם מהמגדל… וכל השאר המירו.״ והוא מסכם בפשטות מחרידה: ״וברוב עוונותינו אין היום בברצלונה איש בשם ישראל יכונה.״

גלים־גלים צבאו היהודים על פתחי הכנסיות, חלק מהם כשחרב מונחת על צווארם ואחרים מתוך בלבול ואובדן אמונה, ועשו כמעשה שכניהם. היו יהודים שנטבלו זה עתה ועברו למחנה הפורעים והשתתפו בהטבלת יהודים אחרים בכפייה. היו מי שחיפשו להם מפלט זמני בחסות הצלב ואחר כך התכוונו לנסוע לארצות האסלאם ולחזור לאמונתם, אבל התוכנית הייתה קשה לביצוע, ובינתיים עשו החיים את שלהם ורובם נשארו בספרד. לעומת זה היו יהודים שחיפשו התחלה חדשה בחייהם. אשר למקדשי השם, אותם גברים ונשים שבחרו להיהרג או להתאבד ולא לעבור על דת אבותיהם, אלה היו מיעוט קטן במאורעות 1391. מספר הנטבלים לנצרות אינו ידוע, אבל ברור שמדובר בתופעה רחבת היקף מאוד, שהטילה מום כבד בחיים היהודיים בספרד של שלהי המאה הארבע־עשרה ויצרה בבת אחת אוכלוסייה ענקית של ״נוצרים חדשים״. דומה שאף קהילה יהודית לא זכתה לרחמים. על העיר ולנסיה סיפרו הנוצרים שכה רב היה מספרם של המבקשים להיטבל עד שלא הספיקה משחת הקודש לכולם, ורק בזכות נס משמים – כרגיל במצבים שכאלה – הצליחו הכמרים להשלים את המעשה הקדוש.

לצד האגדות יש גם תעודות. הן מספרות על משפחות שהתפלגו, על ידידים שהתרחקו אלה מאלה ועל הורים שנפרדו מילדיהם. השמד חצה לא פעם את המשפחה הגרעינית, כשאחד מבני הזוג המיר את דתו והאחר שמר אמונים ליהדות. דיינים ופוסקים הוצפו בבעיות אזרחיות של חלוקת רכוש ובסוגיות הלכתיות של דיני אישות, של יבמות ועגונות. במקרה אחד נדרשה מלכת אראגון בכבודה ובעצמה להתערב לטובתה של אלמנה יהודייה, שהתלוננה שגיסה המומר – לשעבר מאיר סוחן ועתה מנואל סלוואדור – מסרב לתת לה חליצה; האישה לא יכלה להינשא שוב, והמלכה הנוצרית כפתה על המומר לתת חליצה ליבמתו!

אילו יכול פראן מרטינס לבחון את מעשה ידיו בסוף אותה מאה בוודאי היה מציין לעצמו שאחרי ככלות הכול לא ניחנה יהדות ספרד בחוסן הדתי שסימלו לכאורה עשרים ושלושה בתי הכנסת שהיו לה בסוויליה. מדוע התמוטטה יהדות ספרד באופן כה קיצוני? יצחק בער, ההיסטוריון העיקרי של יהדות ספרד הנוצרית, תולה את עיקר המפולת בשכבת העילית של העשירים והמשכילים, שעמוד שדרתה נשבר וכל האחרים נגררו אחריה. דורות של נוחות כלכלית והסתגלות חברתית עשו את שלהם, טען בער. ייתכן שמקצת היהודים היו קרובים מדי לאורח חייהם של הנוצרים עד ששינוי הדת לא נראה להם מהפכה גדולה מדי ביסודות קיומם. ואולי הייתה גם קבוצה משכילה שהעיון הפילוסופי הרציונלי הפחית בעיניה את ערכן של דתות ההתגלות בכללותן והקל על המעבר מדת לדת כמצוות אנשים מלומדה.

ואולם פשוטי העם נהרו אל הצלב לא פחות ממנהיגיהם. עשרות הרבבות של המתנצרים לא באו מן העילית דווקא אלא מהמון העם. מכאן שגם פשוטי העם לא היו איתנים כל כך בדבקותם בדתם. בהלה ופחד מוות פעלו את פעולתם בכל מעמדות החברה, ועליהם נוספו ההלם, הבלבול והייאוש. אשר לפילוסופיה ולימודי חול, אלה אינם מנוגדים תמיד לחיים היהודיים. בספרד המוסלמית, כמו שראינו בפרק הראשון, התקיימו הפילוסופיה, המדעים, הבלשנות, השירה החילונית והאסתטיקה בקרב היהודים בכפיפה אחת עם תרבות רבנית משגשגת.

סביר יותר לשער שהמצב החדש שהיהודים התמודדו איתו הוא שהכריע אותם: קריסת ההשפעה היהודית בחצר; גֵאות האנרכיה העממית הפורעת חוק; האלימות האדירה שיצאה מכלל שליטה; וגם ההיתר הדתי הרשמי למחצה שנתן מרטינס להמרת דת בכוח הזרוע – דבר נדיר באירופה הנוצרית. אלה היו תנאים חדשים בתכלית והיהודים לא ידעו איך להתמודד איתם; לא היו להם אלא דרכי ההתמודדות הישנות, שלפתע פתאום התברר שהן חסרות תועלת.

מאות שנים נקטו היהודים אסטרטגיות הישרדות בדוקות ומנוסות. הם ידעו איך לתמרן את השלטון המרכזי שבחסותו הלא־יציבה חיו; הם ידעו לכפוף את ראשם למול הסערה, לצמצם הפסדים ולהמשיך הלאה. עכשיו עמדו לנוכח מצב כמו־מהפכני, שבו העילית השלטונית הנוצרית איבדה את אחיזתה באנדלוסיה וכוחות עממיים אפלים התפרצו ועלו מן התהום. ליהודים לא הייתה אסטרטגיית קיום בדוקה ויעילה לנוכח כוחות שכאלה; לא היה להם ניסיון בהתמודדות עם נחשול עממי כמו־מהפכני ששולט בשטח שלטון בלי מצרים ומוסת בידי מנהיגות דתית דמגוגית.

יש שמעלים טענות נגד מנהיגי היהודים על שלא קראו לקהלם לבחור במוות על קידוש השם. ואולם קידוש השם אינו נורמה מקובלת בדת היהודית. הרמב״ם ראה בקידוש השם מעשה חריג ויוצא דופן שאין לגנות את מי שאינו בוחר בו; הדרך הנאותה בשביל הרבים, טען הרמב״ם, היא להמיר את דתם למראית עין ולחזור אל היהדות בארץ אחרת. השאלה הקנטרנית ״מדוע לא מתו יהודי ספרד על קידוש השם?״ מזכירה – למרות כל ההבדלים – את ההאשמה שהטיחו בקורבנות הנאצים על ש״הלכו כצאן לטבח״, והיא נשמעת שטחית כמוה. בנסיבות הזמן ההוא לא עמדה לפניהם דרך אחרת, בוודאי לא לציבור הרחב. יהודים רבים מוכי אימה וייאוש אף המירו את דתם עוד לפני ההתקפה, ואפילו כשעצם קיומה של התקפה היה מוטל בספק. זוהי התנהגות אנושית, אמנם נטולת גבורה והשראה אבל נורמלית לחלוטין. ההיסטוריון שמגנה אותה כשהוא יושב במרחק הזמן, ליד מכתבתו ומול המחשב שלו, מבלבל בין היסטוריה ריאליסטית ובין הטפת מוסר שיפוטית.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415