אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

מייל ממר נהוראי שטרית אל אלי פילו

 אל הקורא

כיום, בעשור הרביעי לקיום מדינת־ישראל, מתוך פרספקטיבה של שנות דור, יש ביכולתנו להעריך נכונה את משמעות עלייתם ההמונית של יהודי צפון־אפריקה בכלל ושל יהדות־מרוקו בפרט. מפעל עליה זה, שהתנהל בתקופה שלאחר קום־המדינה, הוא ללא ספק אחד הגדולים והנועזים מבחינת היקפו. תוך שנים מעטות עלו ממרוקו לישראל למעלה ממאתיים אלף נפש והקהילה היהודית שבאותה ארץ הצטמצמה לממדים קטנים ביותר.

מפעל זה היה כרוך בקשיים רבים, בסבל רב, בתקלות חמורות, שחלקן נגרמו בשל מחדלים ורשלנות מצד המוסדות והגורמים הלאומיים שטיפלו בעלייה זו, חוסר הבנה ואולי אף אדישות. הבעיות המיוחדות של שבט יהודי גדול ומפואר זה, אורח חייו המסורתי, קשריו העמוקים לארץ גלותו, כל אלה הכבידו והיו גם קרבנות בנפש ממש.

אבל, אם נסקור את מפעל עלית־יהדות־מרוקו במבט כולל מבחינת האינטרס הלאומי היהודי העליון, הרי בגאולתה של האומה מוצא גם כל אחד מבניה את ישועתו. נוכל לקבוע במצפון שקט כי: עלייתם של יהודי מרוקו מהווה אחד הפרקים המפוארים בתולדות העלייה שלאחר קום־המדינה. מפעלי־ההתישבות שהקימו יהודי־מרוקו, תרומתם לביסוס הכלכלי והתרבותי של רוב עיירות־הפיתוח, חלקם של העולים בכל עגפי החיים במדינה, הצטיינותם בשורות צה״ל, כל אלה הם עדות חיה לטיבה, לערכה ולתרומתה הלאומית של עלייה זו. לנוכח עובדות אלה מחווירים הקשיים, העיוותים והמחדלים, וייסוריה, ככל שהיו גדולים, לא היו אלא יסורי־גאולה.

המחבר                     

  אימת החלום

נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

גוראמה שוכנת במרכזם של כעשרים כפרים הפרושים ממזרח וממערב, בהם מתגוררים למעלה מעשרים אלף תושבים ערבים, החיים על חקלאות וגידול צאן ובקר. העיירה הוקמה ביוזמת הצרפתים בשנת 1912, עת הסתיים כיבוש מרוקו, והצבא הצרפתי החליט להקים מחנות למטרות פיקוח על המעבר בין שתי ארצות מוסלמיות, אלג'יריה ומרוקו.

בעקבות הקמת מחנות הצבא, נקראו היהודים לבוא לבנות בתיהם ולבסס עשקים בעיירה. יהודים אלה התרכזו עד אז, במשך מאות שנים, בשני כפרים ערביים : " תולאל "במזרח ו , איית תיטנעלי " במערב והיו חלק בלתי נפרד מהנוף הכפרי האופייני. הם עסקו במסחר, במלאכות שונות וחלקם עסק גם בחקלאות.

במשך מאות בשנים הללו נהנו היהודים מחופש מוחלט ומשיתוף פעולה מצד שכניהם, מארחיהם הערביים, ובמקרים רבים אף נהנו מהגנה מפני שודדים שבאו ממקומות אחרים. מה שהפריע להם, הייתה דווקא היריבות בינם לבין עצמם. בני תולאל התנהגו כלפי תושבי תיטנעלי בעליונות, והאחרונים, כמובן לא קבלו זאת. מועטים היו הביקורים ההדדיים בין בני הכפרים היריבים, שהמרחק ביניהם היה כשלושים קילומטר בלבד.

במשך שנים לא נשאו בחורי תולאל את בנות תיטנעלי לנשים וכאשר, למרות הכול, נמצא זוג צעיר, שהחליט להתחתן, בניגוד לרצונם של ההורים היריבים, היה צורך בפעילות קדחתנית לשם פיוס והכשרות הקרקע למען הצלחת הזיווג.

איש מבין היהודים בכפרים אלה, קודם בואם לעיירה גוראמה, לא ידע מעולם איך ומאין הגיעו אבותיו, וכל מה שהיו מסוגלים לספר הוא דבקותם ביהדות ובמצוותיה.

המושל הצרפתי הראשון בעיירה גוראמה, היה בדרגת סגן והוא אשר תכנן את העיירה על רחובותיה, מוסדותיה, צורת המגורים בה וכל הכרוך בכך. לפי התכנית של המושל " לו " חולקו השטחים ליהודים לבניית בתי מגורים והם בעצמם דאגו לבניה בעזרת חבריהם הערביים.

מגורי היהודים נבנו בצורה מסודרת כאשר רחבה גדולה הפרידה בינם לבין בניין העירייה ומגורי המושל. בקרבת העירייה נבנו מגורי הצבא שעד כה היו במחנות אהלים ולא רחוק מהם, בשורה ארוכה אחת, נבנו מוסדות העיירה, מרפאה, שיכוני פקידי העירייה, בית קפה ומרכז מסחרי ובו למעלה ממאה חנויות.

החנויות חולקו בין יהודים לפי המקצועות השונים, וכן רוכזו המסחר והמלאכה במקום אחד ומשכו אליהם את הלקוחות הערביים פעמיים בשבוע, ביום השני וביום החמישי.

לידתה של עיירה.

המושל לו ופיקודיו השקיעו מאמצים רבים להשליט סדר, אשר תושבי האזור סרבו לקבלו, שלא כמו באזורים אחרים במרוקו. בני שבט הנוודים " איית מסרוח " מרדו וסירבו לקבל את שלטון הכיבוש הצרפתי, והה צורך בקטל רב עד אשר נכנעו הנוודים העקשניים והתפרקו מנשקם. לצבא הצרפתי היו הרוגים רבים אך רובם היו " שחורים " ממדינות סנגל, סודאן,  אלג'יריה ומיעוטם היו קצינים צרפתים טהורים.

הוקם להם בית קברות מסודר ונערכו להם טקסי קבורה צבאיים על כל גינוני הטקס האופייניים לצרפתים השקדנים והמסודרים להפליא. בית הקברות היה סמוך לבית העלמין היהודי ורק בית המטבחיים ביהודי הפריד ביניהם.

כמי שבא להשליט סדר, חוק ומשפט, דאג המושל לו לבניית בית משפט של ממש במרכזה של העיירה, ליד המרכז המסחרי, קיומו של בית המשפט הזה השפיע השפעה פסיכולוגית רבה על תושבי העיירה והאזור כולו. לכאן היו מובאים שודדים, רוצחים, גנבים ומפירי חוק וסדר, כשהם כבולים וכפותים ברגליהם ובידיהם ונגררים על ידי הנוטרים החמושים שבשרות הצרפתים.

כדי להתגבר על עבודתו הרבה והקשה להשליט סדר בכפרים הפזורים בכל האזור וההרים, מינה המושל לו 17 " קאיידים ", שייחים ערבים שהיו ממונים על תושבי האזור כולו. הבולטים שביניהם היו, מוחה או זאייד מתולאל, חמו אווסאף מבקנו, השייח חמאד על תיטנעלי, אידיר אוחדאן על שבט הנוודים הצפוני ועל היהודים מינה המושל לו את דודו ישועה היהודי.

דודו ישועה היה אדם חכם, עשיר, בן למשפחה ענפה ומכובדת בקרב היהודים כמו גם בקרב הערבים. למשפחת ישועה היו בנים רבים ובתוכם רבנים, תלמידי חכמים, סוחרים ובנות יפות תואר.

דודו ישועה נשא בחייו שלוש נשים, הוא נהג לבחור באשה חדשה, לפני שגירש את הקודמת. משלושתן נולדו לו שלוש בנות ובן. אשתו האחרונה הייתה יקוט בת דוד לחיאני אשר ילדה לו בת ושמה אסתר. אסתר היפה זכתה לפינוק רב מידי אביה ואימה כאחד.

במקרה או לא במקרה, איש לא חשב ולא חישב שהעיירה גוראמה שזה לא מכבר קמה, לכודה בין ארבעה בתי קברות מגוונים מבחינה לאומית. במזרח העיר שכן בית העלמין היהודי ובמרחק כמה מאות מטרים ממנו, צפונה, בית הקברות הנוצרי. ממערה היה בית הקברות הערבי ובמרחק של שני קילומטרים ממנו, דרומה, בית עלמין יהודי עתיק. הלוויות רבות זרמו מהעיירה לכיוון בתי הקברות אלה בתקופות מגיפות הטיפוס, הרעב והעוני.

כשנתבקשו היהודים לעזוב את מגוריהם בכפרים הערביים ולבוא להתרכז בעיירה אשר תוכננה עבורם, חקרו אותם תחילה המושל הצבאי וצוות עוזריו בניסיון להבין מתי וכיצד הגיעו למקומם. את יחסיהם על הערבים שבקרבם התגוררו וכיצד הצליחו לשמר את יהדותם. תשובה לא הייתה בפי היהודים על שאלותיו של המושל, כל שנאמר לו היה שהם נולדו וגדלו במקום זה. איך הגיעו אבותיהם לכאן, הם לא ידעו דבר. יהודי זקן אחד טרח להסביר לקצין הצרפתי כי " אנחנו יכולים לספר לך רק על התורה שלנו אבל על ההיסטוריה איננו יודעים מאומה.

האגדה מספרת שהיהודים הגיעו למקומות אלה אחרי חורבן בית שני. זקני המקום ידעו לספר שאבותיהם שיננו להם שזה מאות בשנים שהגיעו יהודים מצאצאי הגולים שלאחר חורבן בית שני, ובקץ נדודיהם נקלטו בכפרים ובמערות שלאורך דרום מרוקו. דרום מרוקו משתרעת מגבול מאוריטניה, נמשכת לאורל הסחרה הספרית ועד גבול אלג'יריה. האגדה מספרת עוד, שיהודים אלה היו ראשוני " המתנחלים " במדינה זו. וביניהם היו רבנים גאונים אשר התיישבו בכפר אופראן שבקרבת העיר אגאדיר.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ארבעה טורי אבן

ארבעה בנים נולדו לר׳ יצחק פינטו, ארבעה טורי אבן, אבני חן משוב במלואותם. הבכור ר׳ שלמה פינטו, משנהו ר׳ יעקב פינטו, השלישי ר׳ אברהם פינטו, והאחרון ר׳ ראובן פינטו.

כנהר היוצא מעדן ומשקה את הגן, גידל ר׳ יצחק את ארבעת בניו, השקם וטפחם לתורה ועבודה, כל אחד כפי מדתו. עד אשר גדלו ועצמו, מימיהם פרו ורבו, ונפרדו לארבעה ראשים להשקות את כל הארץ, ומהם יתד ופינה לכל דבר שבקדושה

בנו הבכור, ״איש אלקים״, קדוש יאמר לו, רבינו שלמה פינטו, גאון בתורת הנגלה והנסתר. הוא הנהר הראשון הסובב את ארץ החוילה אשר שם הזהב (בראשית ב,יא), וזהב הקדוש הזה טוב הוא, כי בו נתקיים אשר ״שם הזהב״ – תרתי משר: הזהב האמיתי, זהב התורה המתוקה מפז רב, וזהב העולם הזה, הגשמי, החולף. לבחינה זו זכה ר׳ שלמה, ותורה וגדולה התאחדו על שולחנו, כפי שיסופר בהמשך

כבר במעלליו התנכר נער, ומשחר נעוריו יגע ועמל בתורה בקדושה וטהרה. נפשו אשר חשקה בתורה לא נתנה לו מנוח, ולאחר שגדל מעט, קיים את מאמר חכמים (אבות ד,יח) הוי גולה למקום תורה, ונדד מבית הוריו בארץ ישראל לאיטליה הרחוקה לעיר ריגיו. שם הגה בתורה בישיבתו המפורסמת של ר׳ בנימין כהן – הרב״ך זצ״ל, שהיה מגדולי אותה תקופה, וניהל ישיבה גדולה, בה כיהן גם חומו ר׳ ישעיה בסאן זצ״ל, בעל שו״ת לחמי תודה.

בישיבה זו למד גם רבי משה חיים לוצאטו, הרמח״ל זצ״ל. נפשו של ר׳ שלמה נקשרה בנפשו של הרמח״ל, והם נהפכו לידידים בלב ונפש. לאחר כמה שנים כאשר חש שמילא את כרסו בתלמוד, חזר לארץ ישראל, שם נשא אשה, ונולד לו בנו רבי יהודה.

עבים שחורים

עבים שחורים כיסו את שמי היהדות באותה תקופה. אותות מעשיהם הנוראים של שבתאי צבי וחבורתו, אשר קעקעו קהילות שלימות מנאמנותם לתורת אבותינו, השאירו רישומיהם בכל מקום. גדולי ישראל, עיני העדה, נצבו כשומרים נאמנים בראש קהילותיהם לבל יחדור בהם הנגע, חפשו ותרו אחר כל שמץ של שייכות לכת הנוראה הזו, ומשגילו אפילו רמז קל, רדפו, החרימו, וביערוהו מן העולם.

מכיוון ועיקר כוחו של ש״ץ ימ״ש, התבסס על ידיעותיו בתורת הקבלה בכלל, ובקבלה מעשית בפרט, לפיכך, כל מי שעסק בתורת הקבלה ובשמות הקדושים באותה תקופה, נבדק בשבע עינים. אפילו גדולי הדור המובהקים שעסקו בזה, לא עמדה להם חכמתם, והוזקקו לעמוד במבחן קשה, האם אכן נאמנותם לתורה לא התערערה. חשש כבד קינן בלבם הטהור של קברניטי הדור, שמא העוסק בדברים אלו נמשך אחר דעותיו הכוזבות של ש״ץ ימ״ש.

לחששותיהם הצטרף פחד, כי המתעסקים בקבלה מעשית ובכתיבת קמיעות וכדו', נסחפים אחר יכולתם לפעול ישועות, דבר הגורם להם טשטוש גבולות, וכדי להוציא מאוויהם לפועל, אינם מבחינים בין חושך לאור, ומשתמשים גם בכוחות הסטרא אחרא. לכן כל יזמה חדשה שנשב בה רוח מסגנון זה, נבדקה ונחקרה היטב היטב. פעמים רבות עברו על הנחשדים יסורים קשים, עד שהוכיחו את נאמנותם לתורת ישראל. על רקע זה מובנות היטב, כמה פרשיות כאובות, שבהם גדולי ישראל מובהקים עברו שבעה מדורי רדיפות, הלשנות, וכתבי שטנה, עד אשר צדקתם יצאה לאור.

מצערת ביותר היתה פרשת חייו של רבי משה חיים לוצאטו. הרמח״ל שכבר בצעירותו נוצצו בו ניצני גדלות נדירים, חי חיי פרישות וחסידות, והרבה להתבודד ולעסוק בעניני קבלה. ברוב קדושתו נגלה לו מגיד מהשמים כבר בהיותו צעיר לימים , אשר מסר לו סודות נוראים שלא שמעתם האוזן. אולם מעשה שטן הצליח, ולאחר שאחד מתלמידיו פרסם אגרת, בה סיפר על סודות וגילויים מרעישים שנגלו לרבו מן השמים, התעורר קצף רב על הרמח״ל, ורבים מגדולי ישראל שחששו מפני תנועה שבתאית מחודשת, החלו להלחם בו בכל עוז. בלהט רוחם הכריחוהו להעלות את ארגז כתביו באש, ואף השביעוהו שלא ילמד קבלה לתלמידים.

יסוריו של הרמח״ל נמשכו שנים רבות, ולא הועילה לו זכות רבותיו ר׳ ישעיה בסאן וחותנו ר׳ בנימין כהן (הרב״ך), שעמדו לימינו. לאחר גלגולים רבים הגיע לארץ ישראל, ובה נפטר בשנת תק״ו בהיותו בן ל״ט שנים בלבד.