מורשת יהדות מרוקו

המלאכה

שיעור בעלי המלאכה היהודים במרוקו היה גבוה ביחס לשכיח בקרב המיעוטים היהודיים. נתוני מפקד 1947 לימדו כי בעלי המלאכה הם 36 אחוז מן האוכלוסייה היהודית המפרנסת, ו־6.5 אחוזים מכלל בעלי המלאכה במרוקו – שיעור גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה. היה זה פועל יוצא מן הסדר הכלכלי הטרום־מודרני בארצות צפון אפריקה, שחלוקת העבודה הוסדרה בהן במשק המקומי ומלאכות חיוניות נמסרו ליהודים כחזקה בעיר ובכפר. סדר זה הבטיח פרנסה ליהודים במקצועות מסוימים, אך עלול היה גם ליצור עודף עוברים במקצוע זה א־ אחר, או לגרום מצוקה בשעת משבר מבני בתחום המלאכות, כפי שאירע בתהליך המודרניזציה. בתקופה הקולוניאלית לא יכלו אפוא בעלי מלאכה יהודים להימנות עם עשירי החברה היהודית. מכל מקום אנשי הג׳וינט התרשמו כי מעמדם החברתי של בעלי המלאכה היה נמוך מזה של הסוחרים. הם ראו זאת בצער, כי העיסוק במלאכה, כמו החקלאות, היה בעיקרו של דבר תופעה רצויה בעיניהם.

המלאכות העיקריות שרווחו בין היהודים היו סנדלרות, חייטות, נפחות עודפות. בכמה ענפים עדיין נהנו היהודים ממונופול, למשל בעבודות נחושת ובייצור מסורתי של סירים. במראכש מצאו הסוקרים של הג׳וינט בשנת 1951 כ־100 יהודים המייצרים פריטים שונים מנחושת הדורשים מומחיות רבה כמו סירים, מגשים, קופסאות לסוכר ולתה וכו'. האומנים קנו את הנחושת מקמעונאים שרכשו אותה מסיטונאי בקזבלנקה. את תוצרתם נהגו היצרנים היהודים למכור למוסלמים, ורק אלה היו מוכרים אותם בשווקים וברחובות למקומיים ולתיירים. היתה זו דוגמה לשיתוף פעולה ולחלוקת תפקידים מסורתית בין מוסלמים ליהודים בשוק העבודה. חרש נחושת יכול היה להכין 12-10 מגשי נחושת ביום ולהרוויח על כל אחד מהם ב־35 פרנק. רווחיו של אומן כזה היו אפוא 10,000 עד־ 12,000 פרנק לחודש. ככלל מצאו הסוקרים, כי בעלי מלאכה שמצבם טוב יחסית הרוויח 15,000-8,000 פרנק לחודש(בין 23 ל־50 דולר), ובהכנסה זעומה זו היה עליהם לפרנס לעתים קרובות משפחה בת שבע עד עשר נפשות.

בעל המלאכה היה בדרך־כלל ראש משפחה, סדנתו היתה קטנה ופרימיטיבית והמכשור בה דל. המספר הממוצע של עובדים בסדנה היה בין שניים לשלושה פועלים, ואלה נרשמו במפקד האוכלוסין כמי שעוסקים במלאכה. במילים אחרות, רוב המפרנסים מן הסוג הזה לא היו אומנים, אלא פועלים, לעתים בלתי מיומנים כמעט. אצל הסנדלרים, חרשי הנחושת, הצורפים ועושי הסנדלים מצאו הסוקרים גילדות של אומנים. אמנם לגילדות האלה לא היה מעמד חוקי, אך חברי כל גילדה היו ממנים ״אמין״ שעמד בראשם – ייצג אותם בפני השלטונות, יישב סכסוכים פנימיים, וטיפל בחלוקת המסים שהיו חייבים לשלם לפאשה. חברי הגילדה היו חייבים גם לספק לפאשה מתוצרת מלאכתם ללא תמורה, שריד לנוהג בתקופה הטרום־קולוניאלית.

מצרכי מותרות(שטיחים, רהיטים אמנותיים, עבודות עור מקושטות) יוצרו בעיקר על ידי מוסלמים. עבודות עץ, עבודות ברזל, טווייה ואריגה היו מלאכות מוסלמיות לחלוטין, לדברי הסוקרים. שתי המלאכות הנפוצות ביותר בין היהודים היו, כאמור, הסנדלרות והחייטות. בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, ייצרו בשביל חקלאים ערבים וצרכנים דלים. גם הם, כמו בעלי הדוכנים בשוק והרוכלים, שהיו רוב המפרנסים היהודים ממסחר, לא פעלו בשביל השוק האירופי במרוקו, אלא בעבור השוק של הילידים בלבד. במראכש, בירת הדרום המרוקני, הקהילה השנייה בגודלה במרוקו ומוקד מצוקה חמור, מצאו הסוקרים כי רוב בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, ביצעו רק עבודות אלמנטריות לשוק המקומי ובדרגה נמוכה. הסנדלרים הכינו סנדלים מחתיכות עור שרכשו לעתים קרובות ממוכר אשפה ומסוליות שנרכשו מחרש גומי שהכין אותן מצמיגים. בעבור זוג סנדלים קיבלו בין 80 ל־100 פרנק. בקיץ, העונה הבוערת, הרוויחו בין 400 ל־600 פרנק ליום. אטדגי נזכר בביקור אצל דודו הסנדלר בעיר מזגאן, בבית־המלאכה שהוא החזיק עם בנו בשכונה המוסלמית:

סוליה מגומי של צמיג, שתי רצועות מהגומי של הפנימית, מסמר פה מסמר שם והנה עוד זוג סנדלרים שהם מוכרים בפרוטות. דוקא פרנסה טובה יש להם מהצמיגים המשומשים. זה כמו בפיסיקה: שום דבר לא הולך לאיבוד; הכל מקבל צורה אחרת. אפילו המסמרים הם מסמרים משומשים אותם מיישר הדור בסבלנות אין קץ.

במראכש מצאו סוקרי הג׳וינט כי בתחום החייטות היה שיעור הנשים העובדות גבוה, והן הרוויחו כ־300 פרנק ליום (פחות מדולר). הן ישבו בשוק תחת צלונים, רובן תפרו במכונות תפירה ששכרו תמורת 750 פרנק לשבוע (מעט יותר משני דולר), וביצעו עבודות תפירה פשוטות לעוברים ושבים בשוק. ככלל, מראכש נחשבה לעיר בעלת הריכוז הגדול ביותר של בעלי מלאכה יהודים. על־פי סטטיסטיקה שערך מנהל בית־הספר של כי״ח בעיר היו 3,100 מפרנסים בקהילה, מהם 1,750 בעלי מלאכה ורק 650 סוחרים. בין שאר המפרנסים נמנו 300 פקידים ו־400 בעלי מקצועות אחרים, ביניהם פועלים רבים.

לא רק מבוגרים עסקו במלאכות הנפוצות. סוקרי הג׳וינט מצאו כי גם צעירים עסקו במלאכות בנוסח המסורתי, שהיו נתונות כבר בירידה. מיד אחרי מלחמת־ העולם עדיין לא היו במרוקו מוסדות מודרניים לחינוך מקצועי לילידים. טכנאות מכנית וחשמלית היתה כמעט מונופול של מתיישבים אירופים. ילידים למדו את מלאכתם בהיותם שוליות אצל בעלי מלאכה מיומנים, שם ביצעו את העבודות הקשות ביותר. בתי־הספר של כי״ח הכשירו מדי שנה עשרות צעירים להיכנס למסחר האירופי, אך לא לסדנאות ולתעשייה. 300 הפקידים שהעלה הסקר במראכש היו ברובם פרי החינוך האליאנסי. אחת התופעות הבולטות בתחום החינוך היהודי לאחר המלחמה תהיה כפי שנראה התרחבות ההכשרה המקצועית ליהודים. רשת ״אורט״ נוסדה במרוקו בשנת 1947, ואטדגי היה אחד מן התלמידים במוסדותיה בשנות החמישים.

אזי המים שטפונו

בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:

״…ואולם לחזרתי לצפרו לא היה לי שום עסק ולא היה בדעתי לשוב, כי נחוץ אנכי לעשות דרכי הלאה, ומאת ה׳ היה הדבר כי ידיד נפשי איש חסדי בעל אכסניה נדיב נדיבות המו״ן סי׳ שמואל ן׳ חמו יצ״ו תושב צפרו יע״א, שלח אמרתו לכבוד ידי׳׳ן הר׳ המופלא וכבוד ה׳ מלא שלשלת יוחסין ר״מ ור״מ בעוב״י פאס יע״א כמוהר׳׳ר רפאל אבן צור יצ׳׳ו לחלות פניו לעמוד עלי לשלחני שנית צפרו, בידעו כי כל ימי היותי בפאס אני אמון בחיק כבוד הרב הנז׳ ישצ״ו ומתרפק באהבתו תמיד וכל עסקי מסורים המה בידו ובו כל תנחומותי מצער נדודי וכאב את בן ירצני מיום ראני פנים בראשונה, ה׳ יאריך ימיו ושנותיו סלה. וכבוד הרב שי׳ לרוב אהבתו וענותנותו לא נתנני ללכת לבדי, ויעטרני רצון בבואו עמי לצפרו לבית אכסניתי הנז׳, ואתנו גם בנו הידיד והיחיד חמדת לבבות החה״ש והכולל כמה׳׳ר שלמה אבן צור יצ״ו עם עוד אנשי סגולה מק׳׳ק הנד, ונסענו לחטו״ל יום ג׳ כ״ג אייר ונבואה לבית ידיד הנפש ס׳ שמואל הנז׳. בעליצות נפש עברנו את השני ימים ומחצה הראשונים. כי אור יום הששי לפנות בקר הוכרח כבוד הרב ר׳ רפאל יצ״ו לחזור להיכל כבודו, לסיבת טרדות הצבור והשגחת העניים בעש״ק, ונסע לחטו״ל לפאס הרחוקה מהלך ג׳ שעות, ועזב אתי לחברה את בנו הידיד ח״ר שלמה יצ״ו עד אחר השב״ק בע׳׳ה ונשוב לפאס יע״א.

אכן רגעי הששון והשמחה ההמה התעופפו חיש קל, ועל מקומם באו אנחה ותלאה איומה אשר השביתו כל זכר למו.

האדם בשגם הוא מבחר הבריאה כולה, כי רק אליו חלק ה׳ חכמה בינה ודעת להשכיל מכל היצורים למיניהם אשר על פני חוג הארץ בכל חקי שלימות מין האנושי ומעלותיו, יש מגרעת אשר היא תתאים אותו עם בהמות שדי. הלא היא חסרון ידיעתו במסתרי ומצפוני העתיד, והעלם מעיניו דבר מקרי הזמן ותהפוכותיו המתגלגלים תחת סופת וסערת תבל הבוגדה. יוצאי הכלל, חוזי י״ק ונביאי הצדק אשר רוח ה׳ דיבר בם ומלתו על לשונם להודיעם מה בחיק העתיד להזהיר את העם להיישיר דרכם. אכן היצורים בכלל כעורים יגששו קיר. ובא כמהלך הפגע. הנגע. האסון אשר נגזר עליהם מהמחולל תבל. האדם הוזה שוכב בחיק הזמן ושנתו ערבה לו עד אשר המקרה עצמו יעוררהו מתרדמת מצבו. ובהקיצו והנה רגלו נלכדה בפח ושקועה בטיט המצוקה. לא ידע התמלט עד יערה עליו רוח ממרום. ובשום לב לחקר דבר, נשכיל לדעת כי המגרעת הזאת אשר בעינינו היא לחסרון לא יוכל המנות — טובה עצמית כרוכה בעקבה לטובת האדם. כי מה יסכון גבר בידעו המעותד לבוא עליו אם אין בידו להתמלט ממנו, וכמאמר החכם ״אם הגזירה אמת החריצות הבל״. וזאת עשה אלדים לבלתי ימוטו פעמי היצירה. כי לו היתה עין בשר רואה למרחוק. והאדם ידע את הצפוי לבא עליו — הלא הפחד והחרדה ידכאוהו כעש. גם בינתו תסתתר. ואולי גם פתיל חייו ינתקו בלי מועד. והיתה השחתת הבריאה כלה ונחרצה. והאלדים עשה שיראו מלפניו והסתיר מעיניהם את זאת, למען ישאו לבם אל אל בשמים. משדד המערכות כפי רצונו וכפי הכנת וכח המקבל אם לשבט ואם לחסד.

ואולם בכ׳׳ז, עוד לבחיר היצירה דבר אשר ישלים לו החסרון הזה במעט. הוא הלב מבין אשר חונן בו הנברא בצלם. כנביא מסתתר טמון הוא בחלל הגו. פעמים לא מעט לב משכיל ינבא עליו ויודיעהו דבר מה מהמעותד. ואם לא יראה הדבר כראי מלוטש, וענין ברור לא יגיד לו, אכן הלב יתרגש, באשר הוא מקום משכן הרוח. שאל נא חכמי לב ויגידו לך.

 סגולת הזיתים מהעץ של רבי עמרם

*כל מי שסבל ממחלת עיניים וטעם ״מהזיתים הקטנים שגדלו בעץ הגודל מעל קבר הצדיק, שצללי ענפיו הירוקים היו הסמל הנצחי שמעל הקבר הקדוש מיד התרפא.

הסגולה של זיתיו הקטנים היתה לרפאות מחלות העיניים והטראכומה לצמיתות, הערבים שהתנסו בסגולה הזו, היו מתגנבים בעונת הזיתים ומושקים ממנו אחדים שהיו בולעים עם שתיית מים, הערבים למעשה הם שגילו ליהודים את סגולת הזיתים, כמו כן גם הערבים המוסלמים נהגו לעלות לקבר הצדיק ללא קשר עם יום ההילולה בל״ג בעומר והיו קוראים לחכם: לחזאן בן

עמרן וכעת שכל היהודים עזבו את הארץ ולא נשאר אף יהודי אחד בוואזן, הערבים הם ששומרים על המקום לפי ששלטונות העירוניים לקחו תחת הסותם את בית הקברות  היהודי וכן גם של הצדיק, מטפחים ושומרים על המקום ביראת כבוד, מעולם לא חולל אף קבר שם.

מעט יהודים באים כיום להשתתף בהילולה בל״ג בעומר, לעומת זאת ראשי השלטון האזרחי והצבאי בשיתוף עם ועד המקומות הקדושים היהודי בכַּזַה בְלַנְכָּה, ממשיכים לקיים 1 בערב שלפני ל״ג בעומר מצעד צבאי מרשים וממשיכים להקים האוהל הענקי המסורתי לקבלת פני הנכבדים הבאים לכבד את המקום, מסורת שנקבעה מתוך הערכה על ידי  השלטונות הצרפתיים.

ערבים המאמנים שאינם תושבי הכפר אַשְׁגֵ׳ן אשר נודע להם שהנסים שנעשים ליהודים יכולים להצליח, היו באים הרבה מהם.

וממול העצים המקבילים לעצו של הצדיק היו מתפללים גם הם ומשוועים אל ״החזן בן עמרן הצדיק שיעתיר לתפילתם  וירפא מחלותיהם, הרבה ערביות צעירות שהאמינו לפוריות של פרי בטנן אם הן היו עקרות ילדו.

והיו משפחות שבאו ממרחק להתארח אצל קרוביהן בכפר על מנת להיות קרובים לבוא גם הן לבקש תרופה או תשועה והתאוו להענותו.

             א"ם למסרת

*כתבה זו היא למעשה סיכום על המתרחש כיום במקום קבורת הקדוש רבי עמרם. חלקה נכתב גם ע״י מר ׳בן עמי׳, וחלקה ע״י מר משה דהאן אשר הובאה אלינו על ידו.

"״עץ הזיתים״ אשר גדלו בעץ זה נקראו ״בְרַרִי״ זן זיתים מאוד קטנים, מי שבלע כמה מהם הפסיק לסבול ממחלת העיניים.

ברוך הא-ל המושיע

קמד- כרך א'

רבי יוסך משאש

פ׳ עקב. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

ידידי החכם הנעלה, כהה״ר יחייא אדהאן ישצ״ו.. שלום. שלום.

חם לבי בקרבי, מרוב צערי וכאבי, על לא טובה השמועה, כי קרן הודך נגדעה, כי נפש אביך התמימה, עלתה השמימה, יום תמים, ישבתי משמים, לחם לא אכלתי, ומקירות לב צעקתי, אהה אדוני והוא שאול, נקי כפים ולא גאול [וא״ו שורוק, מלשון לחם מגואל, מלאכי א׳]. רץ כצבי לעשות רצונו, פזר נתן לאביונך, ומדוע ככה עשית, ואותו כרת, טרם מלאת הימים, והוא צדיק תמים ? כל זה אמרתי בחפזי, ואך חביבי ואיזי, אין לנו אלא להצדיק דינו, כי טוב לו לנסעו תוך גן עדנו, ולא על האדמה, המלאה לה עמיר שואה ומהומה, ואתכם עליו ינחם, ויחוס וירחם, ולא תוסיפו עוד לדאבה, עד זקנה ושיבה, אמן. אנכי אנכי מנחמכם, הדואג עמכם, אחיכם, עבד אל נורא איום,

אני היו״ם ס״ט

קמה כרך א'

פדר הנז׳. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום. שלום. קח נא עוד ידידי מה שיכולתי לסדר מרבני וחכמי המשפחות אשר עברו בארץ מולדתי מכנא״ס יע׳׳א. אבן סונבאל. הרה״ג המופלג בתורה ובחכמה ובחסידות כמוהר״ר נחמן אבן סונבאל זלה״ה, בא מספרד, לעיר פא״ס, ומפני הרדיפות שהיו׳ בארץ, בא למכנא״ס, בש׳ רפ״ז לפ״ק, והרביץ תורה ויראת שמים, והיה איש קדוש ובעל נסים, כן מ״ך על ספר כת״י, ישן נושן, אני הצעיר יהודה טולידאנו. ע״כ מ״כ. ורב אחד אמר לי שזכור הוא, שראה פנקס נדוניית בתו, משנת ש״ל לפ״ק, ועדין ידועה חצר אחת במבוי לבא׳׳ב למסדוד״א [השער הסגור] נקראת על שמו, חצר ״אבן סונבאל״. ועוד מצאתי הרה״ג כמוהר״ר שמואל אבן סונבאל זלה״ה, כד מתואר בטופס פס״ד אחד מש׳ תע״ז לפ״ק, ועוד מצאתי החה״ש יצחק אבן סונבאל ז״ל, כך מתואר בשטר עיסקא מש׳ תצ״ח לפ״ק. אבן צור. הרה״ג כמוהר״ר יהודה אבן צור זלה״ה, כך נמצא מתואר בטופס מעשה בית דין מש׳ תק״ד לפ״ק. ועוד מצאתי שני אחים בתואר החכם השלם כהה״ר שלום אבן צור, קבל עיסקא מאחיו החה״ש כהה״ר יעקב, בני כהה״ד משה נ״י, בש׳ ת״ן לפ״ק.

ואמר לי רב אחד שהם בני דודו של הרב הגדול המפורסם, כמוהר״ר יעב״ץ זלה״ה, שהיו דרים במכנא״ס, וכן הראני בס׳ עת לכל חפץ דף צ״ב ע״א קינה ששלח להם הרב הנז׳ במות אביהם הנר, בשבעה שבט ש׳ ה׳ אלפים תס״ו ליצירה ע״ש. [כן הגיהו שם בלוח הטעיות תס״ו במקום ת״ו ע״ש. ונכון, כי הרב יעב״ץ ז״ל נולד יום שב״ק זך אייר תג״ל לפ״ק, כמ״ש שם דף ק״ג, ע״ש]. עוד כתוב שם בדף צ״ה, שביום ששי בשבת י׳׳א תמוז, ש׳ התע״ב ליצי׳ נשרף על קדוש ה׳, בעיר מכנא״ס יע״א, הבחור עולה שכלה כליל וכד, כהה״ר יהודה אבן צור ז״ל, בכהה״ר משה הגז׳, ע״ש. עוד מצאתי הרה״ג כמוהר״ר יוסף אבן צור זלה״ה, כך מתואר בטופס מטופס פס״ד אחד, מש׳ ת״ל לפ״ק. עוד החה״ש כהה״ר יהודה אבן צור ז״ל, נלב״ע פתאום ליל ש״ק ט׳ תמוז ש׳ תקפ״ה לפ״ק. [

כ״כ בס׳ קול יעקב שירים וקינים למוהרי״ע בירדוגו ז״ל בקינה שקונן עליו דף קי״ב, ע״ש]. עוד החה״ש כהה״ר יהודה אבן צור ז״ל, היה סופר ונמצא חותם א׳ בשטר אחד מש׳ תע״ו לפ״ק, עוד נזכר בשטר א׳ מש׳ תקנ״ג לפ״ק, החה״ש כהה״ר יהודה אבן צור ז״ל. עוד כהה״ר יוסף אבן צור דיל נזכר בשטר אחד מש׳ ת״ן לחכם לפ״ק. ורב אחד אמר לי, שהוא אחיו של כמוהר״ר יעב״ץ ז״ל הנ״ל, שהיה דר במכנא״ס, ובג׳ אלול החנ״ח ליצירה נלב״ע, משמן רותח שנשפך על רגליו, כמ״ש בס׳ עת לכל חפץ בדף ע״ח ע״ש.

עוד החה״ש והכולל, כמהר״ר אברהם אבן צור בכמוהר״ר יהודה זלל״ה, כך נמצא מתואר בשטר אחד מש׳ תע״א לפ״ק. עוד מ״ך בכת״י וז׳יל: מ״ך בכת״י ישן נושן, וז״ל, הרה״ג החסיד העניו, המקובל האלדי גם בקבלה מעשית, כמהור״ר ראובן אבן צור זלה״ה, נולד באדר ש׳ צ״ח ואדום [היא שנת שצ״ח לפ״ק] לפמ״ה, בעיר קדשנו מכנאם״א יע״א, וגם בנו הרה״ג כמוהר׳׳ר יעקב נר״ו, נולד פה העירה מקנא״ם יע״א, בה׳ אייר, ש׳ ג״ל עיני לפמ״ה [היא ש׳ תג״ל נפשי לפ״ק], ומפני העלילה, נסעו כלם בקפיצת הדרך לפא״ס יע״א, ונתיישבו שם, ע״כ מ״ך, אני הצעיר יהודה טולידאנו ס״ט, ע״כ מ״ך.

הרה״ג כמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, נתבש״מ ארבעה כסלו ש׳ תר״ד לפ״ק, כן מ״ך. הרה״ג כמוהר״ר משה אבן צור זלה״ה, כן מתואר בטופס מטופס מטופס פס״ד אחד מש׳ תע״ב לפ״ק במכנא״ם יע״א. הרב כמוהר״ר שמואל אבן צור זצ״ל, כך מתואר בשטר אחד מש׳ תקג״ב לפ״ק. הרה״ג כמוהר״ר רפאל אבן צור זצ״ל, זה כעשרים שנה שנתבש״מ. החה״ש כמה״ר מרדכי אבן צור ז״ל, זה קרוב שנתבש״מ, ולהבדיל לחיים, החה״ש כהה״ר דוד ישצ״ו, בכמוהר״פ הנ״ז, ש״צ וסופר שטרות. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו עתה ושלום. אני היו״ם ס״ט

קבר אור החיים הקדוש

ארבע שנים שלוות עברו על ר׳ חיים בן עטר. שנים שבהן נולדו, בנוסף לספרו הראשון ״חפץ ה'״, עוד שניים מיצירי רוחו האחד, ״פרי תואר׳ אשר תוכנו השגות על הספר ״פרי חדש״ מאת ר׳ יחזקיה דה־סילווה, והשני, פאר יצירתו, ספרו ״אור החיים״, פירוש על התורה. אולם פוריותן של השנים הללו התבטאה ביצירה הרוחנית בלבד. עברו שנה, שנתיים, שלוש וארבע וגם אסתר לא הרתה. עם זאת לא העיבה אכזבה גדולה זו, עם היותה עמוקה, על ההרמוניה והאהבה בין ר׳ חיים לאשתו החדשה. שוב עברו את כל אותם מדורים של רופאים ומכשפים, של תרופות ושל תכשירי מרפא, אך ללא הועיל. לילה אחד, בהיותו בקיטונו, שקוע בתורתו, באה אליו פאסוניה, וכוס תה בידה להשיב נפשו. ״פאסוניה,״ אמר פתאום, ״אני מבקש את מחילתך, פאסוניה.״

פאסוניה נבהלה: ״על מה ולמה?״

״כל השנים חשבנו שבעטייך נותרנו ערירים. והנה, באה אסתר, ובזכותה האמת גלויה לעין.״

״אין בדעתך להאשים את אסתר, אני מקווה!״

״אסתר? חלילה לי. גם אסתר וגם את בריאות לחלוטין. כלום אינך רואה? הפגם הוא בי!״ 

והגבר בן הארבעים פרץ בבכי מר בחיק אשתו האוהבת. הוא ידע שמאת השם הגזירה, ואין דבר שיוכל לעשות בנדון. לכן בכה. הוא בכה על אותן ברבות אדירות שהרעיף עליו הכל־יכול, ועל הברכה הפשוטה, הטבעית, שמנע ממנו. במה חטא? ואיך יוכל לכפר על אותו חטא, אם בכלל חטא? אם לשם כך, שומה עליו להמית עצמו באוהלה של תורה. כלום לא עשה זאת? אם התשובה היא בהתמכרות לרזי הקבלה והמסתורין, האם יימצאו רבים סביבו אשר צללו עמוק יותר ממנו בנבכי תורת הנסתר? אם התשובה היא בהסתפקות במועט ובסיגוף גופני, האם לא יצא שמו של ר׳ חיים בן עטר כמי שבז להבלי העולם הזה ? מה אם כן התשובה? מה אם כן הכפרה?

לא היתה תשובה לשאלות הללו, ולכן התפרץ אותו בכי מר ומתמשך. ר׳ חיים לא היה מעז לחשוף כך את חולשתו בחיק אשתו השנייה, הצעירה. עם כל אהבתו אליה, עדיין חש מבוכה. ביאתו אליה לוותה תחושת אי־נוחות עמומה. לעתים העדיף לראות בה בת מאומצת — מעין פיצוי־מה על חשך־בנים, ולאו דווקא אשת־חיק. רוצה היה לשחרר אותה מעולו ומהתחייבותה אליו. ״צעירה את עדיין, אסתר שלי,״ אמר לה פעם, ״ויכולה את ללדת בנים רבים לאיש אחר. לכי, אם זהו רצונך!״

אך הנערה נצמדה אליו. היא נפלה על צווארה של פאסוניה והתחננה אליה שתדבר על לב בעלה לבל ישלחנה. פאסוניה חיבקה אותה ונישקה אותה, והוכיחה את ר׳ חיים על שכה הכאיב לאסתר. מאז לא הועלה עוד נושא כאוב זה בבית בן עטר.

האב שהתגלה בהילולה

במהלך אחת ההילולות לרבי דוד ומשה שנערכה במקום, נראה אביו ז״ל של מר אברהם בן-חיים  (לאחר שכבר נפטר) בין הרוכלים הפורסים מרכולתם בכניסה לחדר הצדיק – מוכר נרות לחוגגים. הדבר היה נפלא מבינתם של הנוכחים במקום שחלקם הכירו אותו בעודו בחיים. הם ניגשו אליו בשמחה לקנות ממנו נרות ולשאול אותו על הנס שאירע, ואיך הוא קם לתחייה. היו שחשבו שהוזים הם בהקיץ. האיש לא דיבר דבר. הוא רק מסר להם את הנרות – הדליק נר לכבודו של הצדיק ־ ובכך ׳׳אמר״ הכול ־ ונעלם.

* הדייג

מסעודה אשתו של אברהם בן-חיים חלמה שהיא נמצאת בבית יפה ומסודר, מלא אורה, שולחנות ערוכים ונרות דלוקים, ושם היה חכם אחד שביקש דג מסוים. כשהקיצה משנתה, הבינה שצריך שיהיו דגים בסעודה. היא ביקשה מבעלה להביא דגים מסוימים כמו אלה שביקש החכם בחלומה. אבל בעלה לא מצא את הדגים הללו בשום מקום. לא ידעה האישה מה תעשה, ונקלעה לדאגה גדולה. היא לא ידעה שבאותו לילה חלם גם דייג אחד חלום דומה לשלה בו נגלה לו החכם ואמר לו שייגש אל מסעודה אשתו של אברהם בן-חיים ויביא לה דגים מסוימים שהיא צריכה בשביל סעודה לכבודו של הצדיק דוד ומשה זיע״א. כשהתעורר משנתו מיהר הדייג והביא להם את הדגים. מסעודה ואברהם בן חיים הכינו סעודה כיד המלך עם הדגים והדליקו נר לכבודו של הצדיק.

רופא חולים

בת אחותו של אברהם בן-חיים, הייתה חיילת שסבלה מהתקף של אנגינה פקטוריס. בחלומה היא מצאה עצמה בבית חולים, לבושה בחלוק שחור. היא הרגישה שחרדה אוחזת בה, כי הבינה שהצבע השחור של החלוק מסמן מוות. לפתע, הופיע רבי דוד ומשה ונטל ממנה את החלוק בטענה שלא שייך לה, כי אם לזקנה במיטה הסמוכה. החיילת ניסתה להבין את המסר ולא ידעה. ימים אחדים לאחר החלום נפטרה הזקנה. לאחר מכן, החיילת סיפרה את החלום לדודה אברהם בן-חיים והוא קישר את הדברים שקרו אל הצדיק דוד ומשה זיע״א, וייעץ לה ללכת להדליק נר לכבוד הצדיק ולבקש מרפא למחלתה. כך עשתה הנערה ומיד השתפרה הרגשתה. התקף האנגינה פקטוריס חלף מיד ולאחר מכן הסתבר שהיא הבריאה לחלוטין מהמחלה שלא חזרה שוב לעולם. הרופאים לא מצאו לכך הסבר, כי זו מחלה כרונית שלא חולפת מאליה ואף יש בה סיכונים רבים כמו לפגיעה בלב. החיילת  המאושרת שנרפאה בדרך נס – לא שכחה לעולם את עזרתו המבורכת של הצדיק.

לאימו של אברהם בן-חיים היו כאבים כרוניים ברגליה. היא שלשלה תרומה לקופת הצדיק, שהונחה על פי הצעתה על הרדיו המשפחתי הגדול, בתקווה שרבי דוד ומשה ירפא אותה מהכאבים החזקים ברגליה, אשר הגבילו מאוד את תנועותיה. לאחר מתן התרומה, היא חלמה שאשת הצדיק באה אליה והנחתה אותה אל המקווה השכונתי. להפתעתה, היא הצליחה להגיע למקווה ולסבול בו, למרות הכאבים העזים. כשביקשה מאשת הצדיק את המפתח למקווה כדי שתוכל לשוב ולטבול בו כל אימת שתחוש כאב, ענתה לה זו: "את לא צריכה את המפתח, יש לך כניסה חופשית למקום הזה". כשהתעוררה משנתה, נוכחה לדעת כי הכאבים חלפו.

^רחוב

^{לאחר שנבחר משה חניה לראשות העיר צפת, העביר החלטה בוועדת השמות העירונית להסב את שמו של הרחוב אותו ציווה לו הצדיק לרחוב "רבי דוד ומשה״. רחוב זה מתמלא לחלוטין ביום ההילולה. רבים נוהרים אליו.}

^{הצדיק שומר על צפת}

^{במהלך העשור שלאחר מלחמת לבנון השנייה, עד פלישת צה״ל ללבנון, כאשר המתיחות בגבול הצפון גאתה חדשות לבקרים, קיבל אברהם מסרים מרגיעים מפטרונו. ״כל זמן שאני גר בבית הזה, אף מחבל לא ייכנס לצפת", הבטיח. ואכן מטחי הקטיושות ופשיטות} המחבלים מלבנון שפקדו את הגליל העליון פסחו על צפת.

בנייה משמים

כשרצה אברהם לבנות באזור ביתו ולהרחיב את המקום, שיוכל להכיל כמות גדולה יותר של אנשים בזמן ההילולה, בא אליו הצדיק בחלום ואמר לו: ״שמע, אם יש לך כסף ואתה יכול לבנות, תבנה! אם הם רוצים לקחת אותך לבית המשפט, לך לבית משפט. אם הם יגידו לך: ״תהרוס את המקום הזה״, תגיד להם: ״אני בניתי, אתם תהרסו״. ובזמן הזה הם יראו מי יושב במקום הזה״. אברהם שהתקשה להשיג אישורי בנייה, הלך אל הקבלן וביקש ממנו לגמור בינתיים חדר אחד או שניים. הקבלן סירב וגילה אדישות וחוסר אכפתיות. חיפש אברהם את הצדיק ואמר לו: ״אתה גר פה עכשיו, לך אל הקבלן ודבר איתר. הצדיק הלך אל הקבלן ולאשתו, ובמשך יומיים לא הצליחו השניים להירדם. ביום שישי בא הקבלן אל אברהם ואמר לו: "אנא, בקש מהצדיק לעזוב אותי לשלום.״ הצדיק בא אליו בחלום ואמר לו: ״או שאתה מסיים את בניית המקום, או שאני גומר אותך״. הקבלן בא וביקש סליחה, וגמר לו את החדרים שביקש.

שמירת השבת

שמעון, ילדו השני של אברהם סיפר, כי התרחקותו ההדרגתית מהדת נבלמה שבועות מספר אחרי התגלותו של רבי דוד ומשה. הדבר קרה יום אחד בחזרו הביתה באחת השבתות מבריכת השחייה העירונית, כשדלת זכוכית התנפצה לפתע לרסיסים בקרבתו – ללא סיבה נראית לעין. קביעתו הפסקנית של אביו הייתה, כי התנפצות הדלת היא אזהרה שלוחה מעם הצדיק על חילול השבת. שמעון חזר לשמור מצוות לשמחת לבו של אביו.

שמירת הבן במלחמה

                         מספר אברהם: "רבי דוד ומשה הופיע בחלומי, וציווה עליי לבחור: ״משהו טוב מהגן״.

הוא הצביע על כבש גדול שאברהם גידל בחצרו, ותבע ממני לנדור שאקריב אותו לסעודה בתום המלחמה. ״זה יכפר על הבן שלך ויחזיר את הילדים הביתה בשלום״. וכך תיארה מסעודה (אשת אברהם) את נסיבות הפציעה של בנה: ״הם היו ששה בטנק, והטנק עלה על מוקש. אחד הלכו לו הידיים, הרגליים והעיניים. האחרים מסכנים, נפצעו קשה, רק מאיר ניצל. כאילו מישהו משך אותו מהראש וזרק אותו מהאוטו. הוא נפל על סלע ורק עיקם את העקב. זה הכול״.

־ הצלה מהמחבלים

מספרת אחייניתו של אברהם: ״בשנת 1974 השתלטו מחבלים על בית ־הספר במעלות בו למדתי, בכיתה, אני ישבתי ליד שלחן שהיה צמוד לאחד מחלונות הכיתה. עלה במוחי הרעיון לקפוץ דרך החלון ואמרתי לעצמי שרק זכותו של רבי דוד ומשה תהיה בעזרי. נשאתי תפילה חרישית ובה ביקשתי את עזרתו של רבי דוד ומשה וכך אמרתי: אה רבי דוד ומשה אילא ענדק סי זכות פקני! (הו רבי דוד ומשה! אם יש לך איזו זכות הצל אותי). העפתי מבט לעבר המחבלים וכשראיתי שאינם מבחינים בי, קפצתי  מהחלון והנה אני חשה כאלו יד לוטפת אותי ומחזיקה בי עד הגיעי למטה, ממש כמו חצה וכך ניצלתי ללא פגע ".

נדחי ישראל – יצחק בן צבי.

אב – תשכ"ג – אבגוסט 1963

 וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם.  כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד

יחזקאל – כא-כג

 הִנֵּה-אֵלֶּה, מֵרָחוֹק יָבֹאוּ; וְהִנֵּה-אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם, וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים

ישעיה מט, יב.

ההתענינות בגורלם ובאורח חייהם של שבטי ישראל בארצות נדחות טבעית היא ומובנת לא רק לחוקרי הקירות אלא לכל יהודי. חטיבות שלמות של יהודים, שנעתקו ונתלשו מאדמת ישראל עם חורבן הבית, ואף לפניו, ונשתלו בארצות נכריות ומרוחקות, שמרו, בסביבה זרה ועוינת, צורות חיים מיוחדות, שעם כל ההשפעות הזרות לא שעו את מקוריותן, והן במידה מסוימת בבואה של חיי אבותינו בימי קדם.

ב״נדחי ישראל״ כלולים שלושה נושאים:

 א. קהילות קדומות בארצות האיסלאם ובארצות שמעבר למסך, ששמרו מסורת והווי מיוחדים, ושהמגע שלהן עם שאר קהילות ישראל היה בלתי הדוק, כגון: תימן, כורדיסתאן, בוכארה!

 ב. כיתות שנידחו מהיהדות לתרבויות ולדתות אחרות ולא נשארו להן אלא זכרונות ומסורות בלבד. כוונתי לשבטים שבמדבריות ערב — חיבר, אפגאניסתאן, כורדיסתאן (בני בנימין) ופרס; וכן לשבטים שהמסורת היהודית חדלה להתקיים אצל צאצאיהם, כגון: הכוזרים והחורזמים.

 ג. כיתות מיוחדות בתוך היהדות, השומרות את אמונתן בגלוי: שומרונים וקראים; וכיתות בתוך האיסלאם, השומרות בסתר את מסורתן היהודית — ״דוֹנמה״ (שבתאים), ו״ג'דיד אל־איסלאם״ (אנוסי משהד).

עם תקומת ישראל בארצו עלו בהמוניהם בני הקהילות הנידחות אל הארץ, ממנה נתלשו מימי קדם, והיוו, מאז קום המדינה, יותר ממחצית העולים (המספר הכללי של העולים הוא כבר למעלה ממיליון נפש). עלייתם גברה בשנים האחרונות והגיעה כדי 80—85 אחוז מכלל העולים.

בספר זה ניתנת לקורא האפשרות להסתכל ולראות את אופיה ואת צורתה של כל קבוצה וקבוצה מעולי ארצות המזרח והים התיכון, את הליכותיה ומנהגיה בטרם טושטשו עקב המיזוג עם יוצאי שאר ארצות אירופה ואמריקה, ״האשכנזים״. מחקר העדות יסייע להבנת הערכים הרוחניים והמוסריים שלהן; הוא אינו צריך להתבסס על חומר ספרותי בלבד, הוא מחייב הסתכלות וקרבת נפש מיוחדת לאחים נדחים אלה, אשר גורלם הוא גורלנו ועתידנו הוא עתידם.

המאמרים המכונסים בספר זה הם פרי מחקר של עשרות שנים, שבהן בא המחבר במגע קרוב עם עדות ושבטים אלה הן בארץ והן בארצות מוצאם. תוך כך הוברר לו הצורך במוסד לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון. המוסד (מכון בן־ צבי) נוסד בשנת תש״ז, והוא היום אבר מגופה של האוניברסיטה העברית בירושלים. במכון זה ממשיך המחבר, גם לאחר שהוטל עליו התפקיד הנעלה של נשיא המדינה, ועמו חבר עובדים מדעיים, בחקירת העדות של גולת ישמעאל.

במהדורה הראשונה התפרסמו המאמרים כצורתם, עם שינויים מסוימים במספרים ובנתונים הסטאטיסטיים; ומאחר שמדינת ישראל נמצאת במצב של עליה מתמדת, ראה המחבר להוסיף בסוף הספר מספר טבלאות על הרכב העליה מגולת ישמעאל והרכב האוכלוסיה בישראל. על הקורא ליתן את דעתו שהמספרים ילכו וישתנו גם להבא: לזה אנו מתפללים ולזה נשואות עינינו. שינוי אחר במהדורה זו הוא הוספת המאמר ״לא יסור שבט מיהודה״, לביאור ההופעות המיוחדות במינן של ממלכתיות יהודית בפזורות, בתקופות היסטוריות שונות. אני עומד כאן גם על שבטים יהודיים, אשר לא מצאתי ליחד להם מקום במהדורה הקודמת כגון — הפלאשא, יהודי הודו ועוד. כן נתוסף בסוף הספר מפתח.

י. ב ן ־צ ב י

ירושלים, תשי״ז — 1956