ארכיון חודשי: אוגוסט 2015


מפטיר והפטרה פרשת כי תצא בנוסח יהודי מרוקו

 

מפטיר והפטרה פרשת כי תצא בנוסח יהודי מרוקו

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

    דון יצחק אברבנאל

            לימודים וניצני יצירה ספרותית

תקופת מלכותו של אלפונסו החמישי נחשבת לתקופת פריחה בתולדות יהודי פורטוגל, ובהערכה זו יש אמת מרובה. אף על פי כן תהיה זוועות לקבוע שעם עלייתו של אלפונסו לשלטון חל שינוי יסודי במעמדם של היהודים. התרשלותו של הכתר באכיפת חוקים נגד היהודים נראתה לעין מראשית שלטונו של אלפונסו, אך לא ארכו הימים ורישול זה עורר עליו את מחאתו היעילה של הקורטס.

ב 1451, בקורטס שנתכנס בסַנטארֶם, חידשו את החוקים שחייבו את היהודים לשאת תו הכר ואסרו עליהם לדור מחוץ לתחומי שכונתם.

חוקים דומים הוצאו מזמן לזמן שעשור שלאחר המועד הנזכר, ורק בשנים שלאחר מכן חש עצמו אלפונסו חזק די הצורך כדי להתעלם מעמדת הקורטס לגבי שאלת היהודים. חוקים דומים הוצאו מזמן לזמן בעשור שלאחר המועד הנזכר, ורק בשנים שלאחר מכן חש עצמו אלפונסו חזק די הצורך כדי להתעלם מעמדת הקורטס לגבי שאלת היהודים.

כתוצאה מכך אפשר לחלק את מלכותו הארוכה של אלפונסו מבחינת עמדתה לגבי היהודים לשתי תקופות שוות בקירוב, הראשונה, שנמשכה עד אמצע שנות השישים, שבה עדיין הייתה מדיניותו של פדרו בתוקפה, אף כי יעילותה נתמעטה בהדרגה, והשנייה, שנמשכה עד מותו של אלפונסו, שבה ניהל המלך בגלוי מדיניות פרו יהודית גמורה והחלטית.

אף על פי שבתחילת מלכותו תמך אלפונסו רשמית בחקיקה שהייתה עוינת ליהודים, לא נעלם ודאי יחסו השלילי לחקיקה זו מעיניהם של ראשי היהודים בפורטוגל. הבולט בין המנהיגים אלה באותם הימים היה דון יצחק . טמנם אין עדויות ברורות על פעילותו, אך גם מן החומר הדל העומד לרשותנו ברור, שלפחות בשנות השישים היה דון יהודה אישיות ידועה ורבת השפעה, וכן שעמד בראש הקהילה בפורטוגל. מאחר שדון יהודה לא נודע כרב או כמומחה למקצועות היהדות, יש להניח שזכה למנהיגותו בגלל מעמדו החברתי והמדיני, וביתר בירור, בגלל יחסיו עם החצר.

אבל פיתוח קשרי ידידות עם חצר המלוכה לא היה אפשרי באותו זמן, אלא אם כן נסתייע על ידי הדוכס בראגאנצה, שהייתה לו השפעה מכרעת על המלך והיה גם הכוח הראשי במינהל. מעובדות אלו רשאים אנו להסיק, שהידידות המיוחדת שציינה, כפי שנראֶה, את יחסיו של דון יצחק בשנים מאוחרות יותר עם נסיכי בית בגאראנצה, הייתה המשך למערכת יחסים משפחתית, שאביו, דון יהודה, התחיל מפתח בימי הדוכס הראשון של באראגנצה.

כבנו של חצרן יהודי אדיר כוח הורגל יצחק מילדותו לבקר ב " היכלי מלכים ונסיכים, וחינוכו הותאם לשכבה החברתית שעמה נמנתה המשפחה. ועם זה גם נועד להכשירו בבוא העת לרשת את תפקידיו של אביו. היו אלה הימים שבהם חדרה תרבות הרנסנס לתוך פורטוגל מכמה צדדים, ועם נושאי דגלה התקיפים ביותר של התנועה החדשה נמנו אנשים ממשפחת המלוכה.

דון פדרו היה איש רנסנס מובהק, והוא הדין במלך, אלפונסו החמישי. לימוד הלטינית והקלסיקנים הרומיים היווה, אפוא, חלק מחינוכו של אברבנאל. התמצאותו בכתביהם של ההיסטוריונים והוגי הדעות המדיניים, ובכללם יוצרי תורות המוסר של רומא, התמצאות שניכרת היטב בכתביו, באה לו, אפוא, בירושה מאותם הימים, והרושם שהטביעו אלה, בייחוד סנקה וקיקֶרו, על התפתחותו הרוחנית, היה עמוק ובלתי נמחה.

יתר על כן, ידיעותיו בלטינית אפשרו לו גם להעמיק, כשנטתה מגמת חשיבותו מתחומי הרנסנס, בכתביהם הסכולסטיקנים הנוצריים של ימי הביניים ובחיבוריהם של אבות הכנסיה.

המחצית הראשונה של המאה ה-15 עֵדה הייתה לא רק לריבוי העניין בקלסיקנים אלא גם להתקדמות ניכרת וחשובה בספרותה הלאומית של פורטוגל. רוחה המוגברת של הלאומיות הפורטוגלית ביקשה לה ביטוי בלשון הלאומית ופיתחה צורות ספרותיות מעודנות שזכו להערצה כללית. לא עברו ימים רבים והשירה הלירית של פורטוגל נחשבה למעולה בכל רחבי חצי האי, ובו בזמן הגיעה אמנות הכתיבה ההיסטורית בפורטוגל לשכלול יחיד במינו. הייתה זו התקופה של פֶרנאן לופֶס, הידוע כ " אבי ההיסטוריה הפורטוגלית, שחיבוריו ההיסטוריים נמנים בדרך כלל עם המעולים שבספרי הקורות האמנתיים ונוסכי ההשראה של ימי הביניים.

אברבנאל ודאי הכיר  אישית את לופס, מזכירו של האינפאנטה פרננדו, שעמו קיים דון יהודה קשרים הדוקים, ויש מקום להניח שלופס וחיבוריו ההיסטוריים עוררו באברנאל את העניין הרב בהיסטוריה, שהוא מגלה לעתים קרובות כל כך בכתביו. בדומה לשאר בני מרום העם של פורטוגל, ודאי שאף יצחק, וגם הגיע, לידיעה יסודית בפורטוגלית, ואין ספק שגם שלט במידה דומה בקסטיליאנית.

מסקנה זו מתבקשת משתי העובדות הבאות, הוא היה בן למשפחה בעקרה מקסטיליה, והקסטליינית  הייתה לשון מקובלת בחוגי המשכילים והברונים של פורטוגל. הואיל והיסטוריונים היו באותו זמן ראשי מייצגיה של הספרות הקסטיליינית, אים ספק ששליטתו בלשון הקסטיליינית תרמה אף היא לידיעותיו הכללית בהיסטוריה ולפיתוח השקפותיו ההיסטוריות.

 לטינית, פורטוגלית וקסטיליינית היו, אפוא, שלוש הלשונות האירופיות שהיו שגורות בפיו ובכתיבתו של דון יצחק אברבנאל. אולם ספר אם הצטיין באחת מהן משהצטיין בעברית, שהרי משחר ימיו גילה שליטה בעברית, שאינה רק מפתעת בחיותה וביופייה, אלא מעידה גם בקיאותו בחיבורי כל התקופות של הספרות העברית.

יתר על כן, בעברית ודאי קיבל את הכשרתו הבסיסית בכל המקצועות שהיוו את תוכנית הלימודים שלו. תוכנית זו כללה, בהתאם למסורת שהיית רווחת בין משכילי היהודים בזמנו, לא רק את לימוד חיבוריהם של גדולי הפילוסופיה היהודית, אלא גם את לימוד התורות של קודמיהם היוונים והערביים, ביחוד של אריסטו, אבן רושד ואבן סינא.

כמו כן כללו לימודיו את מדעי הטבע, כלומר רפואה ואצטגנינות. בכתביו מגלה אברבנאל ידיעה בתיאוריות רפואיות שהיו מקובלות בזמנו, וכן הכרות עם יסודות האסטרולוגיה, מקצוע שהיה קשור באותו זמן ברפואה, ונחשב בפורטוגל למדע שאין עליו עוררים. אולם אברבנאל לא נועד להיות רופא או אסטרולוג. על פי טבעו היה תיאורטיקן וסופר, וכושרו האינטלקטואלי וכן כישרון הכתיבה שלו התגלו במלואם בחיבורו הפילוסופי הראשון, שכתב ודאי כשהיה רק קצת למעלה מבן עשרים.

הייתה זו מסה שנקראה " צורות היסודות ", ושמה הולם את תוכנה. במסה זו ביקש אברבנאל לקבוע את הצורות, או בעצם את התכונות המהותיות של היסודות, אש, מים אוויר ועפר, שמהם מורכב לפי אריסטו, העולם הארצי. אין בו בחיבור זה שום דבר שמעיד על השפעתה של איזו השקפה דתית או אפילו על עניין בהשקפות דתיות. אנו מוצאים בו את הכלל של אריסטו המוצג כמושכל הראשון, " אין הטבע עושה דבר ללא מטרה ", הטבע : לאלוהים אין שום זכר. אין שום ציטוט מן המקרא, ובעצם גם לא משום מקור דתי יהודי. הפילוסופיה מוצעת כאן בצורתה היוונית הטהורה, פילוסופיה מבוססת לא על דוגמה דתית, אלא על היגיון קר, הֶקשים  והסתכלות.

? Comment les Juifs ont-ils pu survivre dans de telles conditions

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Le vicomte Charles de Foucauld qui a traversé le Maroc déguisé en Juif, ne s'attendrissait guère sur leur condition lorsqu'il écrivait dans Reconnaissance au Maroc : « Sans sécurité, ni pour les personnes ni pour les biens, ils (les Juifs de Bled es-Siba) sont les plus malheureux des hommes. Paresseux, avares, gourmands, ivrognes, menteurs, voleurs, haineux surtout sans foi ni bonté, ils ont tous les vices des Juifs de Bled Al-Makhzen, moins leur lâcheté. Les périls qui les menacent à toute heure leur ont donné une énergie de caractère inconnue à ceux-ci et qui dégénère parfois en sauvagerie sanguinaire… J'écris des Juifs du Maroc moins de mal que je n'en pense; parler d'eux favorablement serait altérer la vérité; mes observations s'appliquent à la masse du peuple : dans le mal général, il existe d'heureuses exceptions, mais ces modèles sont rares et on les imite peu

En 1892, l'écrivain britannique Budgett Meakin décrivit en ces termes la condition des Juifs de l'intérieur – et non ceux des familles marchandes des grands ports : « Depuis le jour de sa naissance jusqu'au jour ou la trace de sa dernière demeure a disparu, l'Hébreu du Maroc est méprisé et avili

Dans son ouvrage Travels in North Africa publié en 1927, Nahum Slouchz dépeignit la vie des Juifs montagnards de l'Atlas : « A Tasemsit… le bonheur et le confort ne valaient que pour le Musulman. Le Juif devait se contenter d'une misérable hutte et de guenilles, tout en étant soumis à toutes les humiliations que la malveillance et la méchanceté du Musulman parviennent à concevoir  Les Juifs étaient soumis à des extorsions et des exigences sans nom… Ainsi, lorsque le caïd d'Unila exigea un paiement important que les Juifs ne furent pas à même de percevoir, toute la population juive, incluant femmes, enfants et rabbins, furent envoyés couper du bois dans les forêts… A Tililit, tout ce que le Juif possédait appartenait au caïd qui avait droit de vie ou de mort sur ses sujets. Il pouvait les mettre à mort sans que pour autant il n'en soit châtié. Il pouvait s'il le désirait, les vendre même.» De bien plus d'une manière, le caïd était tout puissant envers ses sujets qu'ils soient Juifs ou Musulmans. Mais, ajouta Slouchz, « le plus méchant et le plus insignifiant des nègres traite le Juif comme s'il était un paria

Ajoutons toutefois que l'écrasante majorité des voyageurs admiraient la beauté des femmes juives. Même ceux qui avaient des idées préconçues sur les Juifs étaient tentés de dire, tout comme les officiers d'Holopherne dans le Livre de Judith : « Comment mépriser le peuple des Hébreux dont les femmes sont si belles 

La survie des Juifs du Maroc demeure un mystère. Il aurait suffi d'émettre une simple formule de foi pour devenir musulman et quitter l'opprobre. Il y eut des périodes de famine durant lesquelles les Juifs affamés furent incités à se convertir à l'islam en échange d'un morceau de pain. Durant la crise de famine de 1606, il y eut 2 000 apostasies; de même, en 1723, il y eut 1 000 apostasies. Il aura fallu une foi et une patience à toute épreuve pour espérer qu'un jour, la Rédemption viendrait pour continuer à vivre conformément aux Écritures hébraïques dans l'attente de la venue des temps messianiques. Dans son quartier, le Mellah, le Juif retrouvait toute sa dignité et baignait dans une vie culturelle et spirituelle riches. Pourtant, la surpopulation était grande et l' autorisation d'agrandir le Mellah était loin d'être automatique. Même la permission de construire un bain public dans le Mellah de Fès en 1837 et en 1898 fut refusée afin de maintenir un certain état d'infériorité. La Revue du monde musulman du mois de septembre 1909 contient une analyse des réponses des hommes de religion musulmane portant sur cette question, analyse fort révélatrice de leur état d'esprit

מנהגי ראש השנה אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון-שבעת מיני ירקות (סבע כ׳דארי)

פתיחת ההיכל של הפרנסהראש השנה

את תפילת שמונה עשרה (העמידה) של הימים הנוראים, נהג ה״מסדר״ לאומרה בקול רם כאשר שאר המתפללים עוזרים לו בלחש, זאת כנראה כדי להוציא ידי חובה את אלה שאינם יודעים להתפלל.

את פתיחת ההיכל של הפרנסה לא נהגו למכור, הרב של בית־הכנסת אשר שימש בימים הנוראים כשליח ציבור, הוא שפתח בעצמו את ארון הקודש וקרא בקול בוכים, את המזמור ״לדוד מזמור, לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד), קהל המתפללים חזר אחריו בקול רם, בידיים פתוחות ובהתלהבות עצומה.

אולם כאן בארץ, יהודי מרוקו אימצו את המנהג של קניית זכות פתיחת ההיכל ומשלמים דמים מרובים בעד ״פתיחת ההיכל של הפרנסה״, הם מייחסים לה חשיבות רבה. הם יקנו את ״פתיחת ההיכל״ בכל מחיר בהאמינם כי פעולה זו ואמירת המזמור, מבטיחים לאדם, שלא יחסרו מזונותיו כל השנה.

בסיום התפילה, מברכים איש את רעהו בברכה ״תזכו לשנים רבות נעימות וטובות״. רבים מן המתפללים נשארים בבית־הכנסת אחרי תפילת ערבית וקוראים את המשנה – ״ראש־השנה, פרק א״. אחר־כך, באוירה עליזה ובמצב מרומם חוזרים הביתה, כל אחד מוקף בבני משפחתו, מוכנים לשבת מסביב לשולחן החגיגי ל״סדר ראש־השנה״ ולסעודת החג, כי כל אחד חייב להיות שמח וטוב־לב ואין יגון ואנחה בלילה זה, כדי לא לתת פתחון פה לשטן המקטרג על ישראל.

סדר ליל ראש השנה

בקרב רוב קהילות ישראל בעולם, נוהגים לאכול בליל ראש־השנה שורה של מיני ירקות ופירות המסמלים אושר וסימן טוב לשנה החדשה: לירקות אלו קוראים ״קדרת ירקות״. חז״ל נתנו סימנים שונים ל״סדר אכילת הירקות״ האלו, כמו ״תרד׳יי״, בר״ת- תמרים, רוגייא, דלעת, ירקות.. אחרים נתנו את הסימן ״קרכס״ת״, בר״ת- קרא, רובייא, פרתי, טלקא, תמר.

במשך הדורות התרחב מעגל זה של מאכלי ירקות ופירות ונוספו סוגים נוספים עם ברכות מתאימות. כל אכילת הירקות והפירות הם כאמור, כדי שהשנה תהיה מתוקה, לכן מתחילים את הסדר בדבר מתוק, כמו תמרים שהם גם מקבוצת שבעת המינים בהם נשתבחה א״י, אולם במרוקו, רבים נהגו להתחיל רק בתפוח עץ, שהוא לפי הקבלה, יותר רצוי.

במכנאס היו שנהגו להתחיל את הסדר מיד אחרי הקידוש. אחרים התחילוהו אחרי נטילת ידים והמוציא. ראוי להזכיר שבלילה זה, יין אדום לא יעלה על השולחן, כי אם יין לבן, כן נמנעים מלשתות משקאות חריפים, מאכלים חריפים כגון: פלפלים, צנון וכדומה, גם נמנעים מלאכול חמוצים מאכל ה״כוסכוס״ ״, כי אם דברי מתיקה. בליל ראש־השנה, הסוכר ממלא את מקומו של המלח ואת פרוסת הלחם של ״המוציא״ טובלים בסוכר.

שבעת מיני ירקות (סבע כ׳דארי)

נשי המג׳רב היהודיות נהגו לכנות את ״סדר ראש השנה״, בשם ״סבע כ׳דארי״-שבעת מיני הירקות. הטעם הוא שהמספר שבע הוא חביב ומקודש וגם ראש־השנה נחוג תמיד בחודש השביעי.

אלה המתחילים בתפוח עץ, טובלים אותו לפני האכילה בצלוחית הדבש או בסוכר  ומברכים ״יהי רצון. . . . שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. . . המהדרים בוחרים בתפוח בעל גוון אדום ולבן לרמז. . ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה, א. יח).

הערות המחבר : נוהג בחכמה, עמי ר, ערך ראש־השנה. ״אין אוכלין כוסכוס ואין טועמין צנונית בראש־השנה״.

מועד לכל חי, עמי קנד כותב שאין לטבול תפוח עץ בדבש, כי אם בסוכר, כי בעשרת ימי תשובה ראוי להחמיר שלא לאכול דבש.

שבעת מיני ירקות של משפחת משאש

לרב יוסף משאש זצ״ל היה סדר מיוחד משלו, אותו ירש מאביו ר׳ חיים זצ״ל עפ״י ספרו ״נשמת חיים״ וכך כותב:

בענין הסדר של לילי ראש־השנה, כדי לצאת כל הדעות וכל הספקות, נהגתי לקדש וליטול ידי ולברך המוציא ואח״כ לוקח מעט ענבים ומברך עליהם בורא פרי העץ כדי לפתור את כל פרי העץ, אח״כ לוקח פלח אבטיח או מלפפון ומברך בורא פרי האדמה כדי לפטור כל פרי האדמה שיש באותו סדר ואחר־כך עושה הסדר ככתוב במחזורים ומתחיל בתפוח עץ על־פי הקבלה ואומר יהי רצון השייכת לכל מין ואוכל וזו דרך ישרה. וכך מצאתי מנוח לכל הספקות.

הברכות על ״שבעת מיני ירקות״ של המשפחה, הן על: קרא ירוקה, קרא אדומה, אפונה, פולים, כרתי, סילקא, לפת.

על האפונה או אפונין, אומרים: יהי רצון. . . . ״שיכבשו רחמיך את עז אפך מעלינו ומעל כל עמך ישראל, ותפן אלינו ברחמים ושפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו״, אמן.

על הפולים – ״יהי רצון. . . . שיפלו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו, תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן ותסמוך נפילתנו כדכתיב: סומך ה׳ לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים״.

על הלפת ־ ״יהי רצון. . . שילפתו דרכי אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו, ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו״ אמן.

יש עוד המוסיפים את הפסוק: ״למה פניך תסתיר, שהן ר״ת של ״לפת״, תשכח ענינו ולחצנו ".

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – י. בן עמי – רבי דוד הלוי דראע

רבי דוד הלוי דראע

רבי דוד הלוי דראע

יהודי הסביבה נהגו לעשות מחייא. המושל שם אסר עליהם זאת. לי היה רשיון כדי לעשות. קיבלתי אותו מהפחה אל גלאווי בליל ההילולה של ר׳ מאיר בעל הנס, אז היה אסור לעשות מחייא. יהודי אחר הביא מאתיים ושמונים ליטר מחייא. קניתי את זה ממנו. היה לי חדר בהר מרוחק כששים מטר. הסתרתי שם את המחייא וכיסיתי אותה בתבן. אותו אדם שהלשין עלי, הלך למושל ואמר לו שיש לי מחייא ומסר לו על מקום המסתור.

 סגנו של המושל בא אלי. ביקשתי ממנו שיבוא אתי למקום. לפני זה אני החבאתי את בקבוקי המחייא בגינה שלי, ומילאתי את אותו חדר בכלי עבודה. פנו ליצחק אלמליח וביקשו ממנו שיראה להם את דוד אוחיון בן-זואה. הם חשבו שאני אדם חשוב ובעל קומה. באתי. אמר לי המושל: מה עושה הצדיק לאנשים? עניתי לו: כל מי שסומא מתחיל לראות, אשה עקרה, או אם שבנים שלה מתים, נשארים בחיים כשהיא מבקרת כאן. גם לי קרה כך. סיפרתי לו כל מה שקרה לי. ביקש שאני אראה לו את בית-הכנסת. העליתי אותו וראו את הנס של ר׳ דראע הלוי. הוא בא לבקש נס מהצדיק. הוא היה מבקש לעשות צרות ליצחק אלמליח.

העליתי אותו לבית-הכנסת ואז אמרתי בליבי: או ר׳ דראע הלוי! הנה באתי לבקש ממך, אלהא דר׳ מאיר ענני. יא באבא ר׳ דראע הלוי! ומה עוד שאני ציוויתי לכל העניים שיישארו שם וכשאני אקרא בקול: וֹיוַה ר׳ דראע הלוי, שגס הם יענו אחרי: ויוה רבי דראע הלוי, ״זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אחינו״. ירד וראה את הקופות. הסברתי לו. אמר לי: אתה יודע שאשתי עקרה, אולי הצדיק יתן לה בן? אמרתי לו: אתה מושל עשיר מאוד, תביא שור וכן סולת. שחוט את השור, ועם הסולת נעשה כוסכוס. תן לי אלף פראנק כדי להביא מחייא ואחלק הכל לעניים. הוא ענה שזה אסור להביא מחייא. עניתי לו: סליחה, כאן אין איסור, ואז ענה ואמר לי: יש לך מאתיים ושמונים ליטר מחייא, אתה תראה לי איפה הם ואני… ראה הנס שהצדיק עשה למעני

היה יהודי בשם מלול, הוא היה עושה מחייא בדמנאת באופן חוקי. הלכתי והבאתי ממנו שמונים ליטר. קניתי בדמנאת והראיתי לו את הקבלות. שאל אותי: כמה אתה מוכר את המחייא? עניתי לו שהמחיר הרשמי הוא ארבעה ריאל אבל מי שרוצה לתת יותר נותן. שאל אותי: מי אתה? מה תפקידך? עניתי שאני ה׳מוקדם׳(השומר) של הצדיק דוד דראע והוא שקרא לי לכאן. נתן לי בנים שנשארו בחיים. אמר לי: האם הוא יכול לעשות שאשתי תלד? עניתי לו שכן, אם יעשה כל מה שאני אבקש ממנו… העליתי אותו לקבר הצדיק. מסר לי אלף פראנק. בצאתו ביקשתי מהעניים שיגידו: ויוה רבי מאיר בעל הנס ור׳ דוד הלוי. באו השוטרים וביקשו ממני שאני אענה למושל של האיזור הנמצא בדאר המכזן. חשבתי שאולי אינו רוצה לאסור אותי כאן בצדיק, שאולי בדאר המכזן הוא רוצה לאסור אותי. עליתי לעץ הצדיק, הדקל, ותפסתי את הדקל ואמרתי: באבא לוי, אני תמיד שר ואומר שזכותך רבה מאוד, מי שבא לר׳ דראע הלוי אף פעם לא יפחד ומי שנשען וסומך עליו. הלכתי אל המושל. אמר לי: הנה יושב כאן איש הטוען שלקחת לו אדמה עליה בנית בית-כנסת. אתה צריך להישפט אצלי בדמנאת. עניתי שאני מסכים. אמרתי לו שיזמין אותי לאחר ההילולה, אחרי חג שבועות. אותו מוסלמי אמר שלקחתי לו אדמה. הוא מכר לי חלק ואני הוספתי וזה ברשותו של הפחה. הלכתי ל׳קפטיין׳ ואמרתי לו שהצדיק הוא שביקש ממני לבוא, וגם הפחה אל גלאווי מפני שאני שומר על הר המלח שלו. עליתי אל קבר הצדיק ואמרתי: איך זה שרוצים לאסור אותי לבנות חדרים? הראה לי את הזכות שלך. אז חלה המוסלמי. חלה. הצדיק עמד עליו שיבוא לתת לי את המקום חינם כי אני הסכמתי לתת לו אלפיים ריאל ועכשיו קיבלתי חינם. אפילו הוסיף אבנים וחומרים אחרים. אז בניתי את החדר הראשון.

פעם הופיע הצדיק בחלומי ואמר לי: מדוע לכולם בנית חדר ולי טרם בנית? קום בנה לי ליד הדקל. למחרת התחלנו לבנות ואז מצאנו את הקבורה של הצדיק. אף אחד לא ידע את מקומה של הקבורה. איך עשיתי כדי למצוא אותה? כאשר הפרדנו בין הגבולות, התחלתי לחפור ליד הדקל שלנו, כי הצדיק אמר עשר אמות מהדקל, כך גזר פעם המלך. אז גם אני התחלתי לחפור לפי הגבולות האלה. חפרתי, רציתי לחפור יסודות ולא מצאתי על מה לבנות. אז מצאתי את הקבורה של הצדיק, אבן, עליה כתוב: ר׳ דוד הלוי ממגורשי סביליה, תאריך אולי 5050 או משהו אחר. לפי מה שכתוב רשום שהוא נפטר מלפני 550 שנה. אז כשמצאתי את הקבורה לא ביקשתי את עצתו של יצחק אלמליח. שחטתי פרה. במשך שנה קשרי עם י״א היו קרים, הוא כעס עלי ואמר איך מצאתי את הקבורה של הצדיק ולא שלחתי לו שיבוא. בא ר׳ יצחק אחר ואמר שאין מה לבקש מדוד בן-זואה. רק הצדיק ואלוהים נתנו לי את הזכות הזאת למצוא את הקבורה, וזה בגלל העבודה והטיפול והשמירה על הצדיק. אין לכם מה לבקש ממנו. אז התחילו לשלם לי ריאל אחד ביום. קיבלתי רבע ההכנסות של בית- הכנסת. כאשר ראה יצחק אלמליח שנכנס הרבה כסף, אמר לי: אל תעשה רע לצדיק, הצדיק נתן לך בנים שחיים, ואז קבעו שאקבל שלושת אלפים ריאל לחודש כדמי שמש, וכך במשך שלושים ושש שנה.

אשתו של המושל הצרפתי שהיתה עקרה ילדה בן והוא נתן לי אלף ריאל וערך סעודה גדולה. הניסים של ר׳ דראע הלוי רבים. עליו השלום. אשתי היתה הרה. ילדה בן בצדיק. הצדיק עצר אותו ברחמה שמונה עשר חודשים. הלכתי אל אברהם אלכטאט, אמר לי שאם אני רוצה שהילדים שלי יישארו בחיים עלי לעשות כפרה עגל ועגלה. אם זה בן ימות העגל, ואם זה בת תמות העגלה כדי שתישאר בחיים. וכך היה. הבת שלי נשארה בחיים והעגלה מתה ונשאר העגל. אז בקשר לאשתי שהתינוק נשאר עצור ברחמה במשך שמונה עשר חודשים, העגל נשאר, השמין עוד במשך תשעה חודשי ההריון. זאת אומרת, עשרים ושבעה חודשים. העגל נהיה שור. באו כמה אנשים, רצו לקנות את העגל הזה. אף אחד לא היה מסוגל לנגוע בו אלא אני, ובתי תיתי. אני לא הייתי בבית. אשתי היתה עם צירים וקראו לבתי תיתי. תפסו את העגל, שחטו אותו ואמרו לי שיצחק אלמליח שחט את העגל. ביקש ממני שלא אכעס. אמרתי לו שקניתי אותו בשלושים ריאל וזה עשרים ושבעה חודשים שאני מגדל אותו. אמר לי: הנה שלוש מאות ריאל. שחטנו אותו ובאותו יום ניצלה הבת שלי.

  • נס שקרה ליהודי בשם יצחק אבוטבול מבזו. אני נכחתי.

הוא בא לצדיק אני ריפאתי אותו. לא אני, רק הצדיק. הוא היה סובל מפצע רע על עורפו וגם על ליבו. הביאו אותו מבזו לרופא בדמנאת שם הוא רגיל לבוא להילולה. כשהייתי בדמנאת אמרתי לו: למה לך צרות? שכחת את הצדיק ר׳ דוד הלוי ובאת לרופא? קחי אותו [הוא פונה לאשת החולה] לצדיק ואם לא יבריא, אתן לך מה שאת רוצה. ואמרתי לה שבזכותו של הצדיק, אני אבטיח לבעלה שהוא יבריא. ראית את הנס הגדול הזה בצדיק? הציל אותו בקיצור. הביאו אותו לצדיק. בלילה חלמתי חלום עם הצדיק. אני מורח לו בשמן מהכוס של הצדיק. למחרת היום, ביקשתי ממנו שיקנה לי ליטר שמן. הביאו אותו. התחלתי למרוח את הפצעים. לאחר כמה ימים הפצעים התפוצצו. התחיל לצעוק. עליתי לצדיק והתחלתי לנענע את הדקל ואמרתי לו: באבא הלוי, אתה הראית לי את התרופה, הנה היהודי גוסס, הנרות שלך כבים. אנו אומרים בפיוט:

׳כממאל אל חאזא                                                 הוא גומר כל דבר

 רא תזיה אננאס ובלמעננא                                    אנשים באים אליו ובכוונה

כא ידבחו עליה חמשה תיראן ומיאת מעאז                שוחטים חמישה שוורים ומאה עזים

ר׳ דוד הלוי כממאל אל רזא׳.                                 ר׳ דוד הלוי השלים את הבקשה.   

הו צדיק! מלא את משאלת היהודי מפני שהבטיח לתת פרד ומאה ריאל, בשם אלוהים ובשם הצדיק. היהודי הבריא כאילו טיפלו בו. לא עשה ניתוח לפצעים שלו, כי ביקש ממנו הרופא לנוח ולעשות ניתוח. לא יצא מהצדיק עד שהיה בריא ושלם. אחר-כך הוא הביא שלושה שוורים, היה עשיר, שני כבשים וישבנו חמישה-עשר יום, ובא גם בהילולה וישב שם חמישה-עשר יום נוספים, עד שנולדו לי הבנים. מאז, כל שנה הוא בא ומתחיל לעבוד את הצדיק עליו השלום.

היה יהודי בשם דוכו אלגרבלי ז״ל מנטיפה. באיזור הצדיק היו רק עצי-בר. כאשר התחילו אנשים לבוא התחלנו לבנות. באתי ליצחק אלמליח ואמרתי לו שבמקום העצים האלה אולי נבנה בתים, שורה של בתים. עכשיו התחילו אנשים לבוא לפי התעמולה, באו מקזבלנקה, מכנאס, פאס, מכל מרוקו. אם לא נבנה בתים איך יבואו ללון אנשים… יהודי אחד בשם דוכו, בנו התעוור. בא ונדר שאם בנו יבריא, הוא יבנה בית בצדיק. הבן לא הבריא. הצדיק אמר לדוכו: קום עשה את המצווה. אני הייתי אז חופר את היסודות לבית. היהודי הביא לי קמח, שישה ק״ג אגוזים, מחייא. אמר לי: דוד, אין לך זכות לשים את הידיים שלך שם. בוא איתי ונעלה שנינו לדקל של הצדיק ותראה שאתה תתחיל להאמין לי. עלינו לדקל של הצדיק, עליו השלום. שם סיפר לי את החלום ובעל כורחי בניתי לו בית. הוא הראשון. הוא הביא את כל החומרים והפועלים מנטיפה. אנחנו נתנו לו רק את האדמה חינם. יצחק אלמליח לא היה מקבל דמי אדמה בשנה של רעב, בשנה בה אכלו אנשים אורז וגריסי שעורה.

אתה כוננת בביצוע ר' דוד בוזגלו

 

פיוט אדיר ממוסף יום הכיפורים. ללא ספק אחד הימים החשובים במעגל חייו של ר' דוד בוזגלו. כאן בביצוע נדיר ומרגש שהוקלט בהקלטת שטח באישורו היחידי של בוזגלו, בבית הכנסת אם הבנים בקזבלנקה בשנת 1957, על ידי פרופ' חיים זעפרני שהיה היסטוריון וחוקר ספרות, ראש הפקולטה לשפה העברית והציוויליזציה היהודית באוניברסיטת פריז ומחשובי

אחת התפילות המרגשות אותי עד היום, היא המוסף של יום הכיפורים, ובמיוחד " סדר העבודה " של הכהן הגדול….זה מזכיר לי את אבי ז"ל שהיה מאושפז בעת ההיא בבית החולים תל-השומר….כך קראו לו אז, והגיעה לאזנו שמועה שבבית הכנסת שלנו, אין שליח ציבור…..

בבגדי האשפוז וללא פרוטה אחת בכיס, החליט לצאת את בית החולים,להגיע הביתה….מן השמים באו לעזרתו ומצא נהגים רחמנים בני רחמנים, אשר התירו לו לנסוע ללא תשלום….ומה רבה הייתה שמחתם של מתפללי בית הכנסת, כאשר הופיע בערב ראש השנה…..

ראש השנה חלף עבר לו, יום הכיפורים גם…הכל בניהולו של אבי ז"ל….סוכות ושמחה תורה עברו….ותכף אחרי זה, החזיר את נשמתו לבורא, בא' דמר חשון לפני 51 שנה…..

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו....יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

זוכר אני את יחסיהם של שני האנשים הקדושים הללו, מצד אחד רבי דוד בוזגלו ז"ל ואבי ז"ל….הייתה ביניהם הערכה רבה איש את רעהו…מעולם כאשר רבי דוד ביקר בבית הכנסת שלנו במרוקו, לא נתן לאף שליח ציבור לקרוא בתורה…מלבד אבי ז"ל….תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים……..

להיסטוריה דְלִיהוּד דְלְמָארוֹק בְּלְעַרְבִּיָא אֶל-מוּגְרָבִּיָיא

בוקר טוב לכל הגולשים..
יהודי מרוקו 0001

לפני כשבועיים ביקרתי איש יקר וידיד אמת, מר שאול טנג'י בביתו….לומר את האמת היה משתלם ועוד איך….קיבלתי ממנו חינם אין כסף, לא מעט ספרים וגם חומרים בנושאים שונים…..

את שאול פקד אסון נורא, בתו האהובה, הלכה לעולמה בטרם עת ולכן אני מפרסם קטע מספר שלא ניתן להשגה לצערי, יסטוריה של יהודי מרוקו בערבית מוגרבית……מר שאול טנג'י, בחר לו קטע קצר, שהוא ניקד ותרגמו לעברית….חבל שהוא לאעשה זאת לכל הספר….

לעילוי נשמתה של

אסנת (תמי) טנג'י / רוזנטל בת רחל נלב"ע י"ב כסלו  תשע"ד (24.11.14) וקבורה בבית העלמין באשקלון.

יהי זכרה ברוך….

להלן דבר מר שאול טנג'י

להיסטוריה דליהוד דלמרוק

"להיסטוריה דְלִיהוּד דְלְמָארוֹק בְּלְעַרְבִּיָא אֶל-מוּגְרָבִּיָיא

(היסטוריה של יהודי מרוקו בערבית מוּגְרָבִּית

אותה מצאתי בביקורי בספריה של אוניברסיטת "בר-אילן")

הערה:

המעיין בפרקים המובאים להלן, בוודאי ימצא קטעים זהים המופיעים בפרק על יהודי מרוקו והן בפרק זה.

כוונתי בהעלאת החומר בשפתו המקורית, הוא לנסות ולהחזיר לחלק מהקוראים את השפה המוגרבית בה  דיברנו, וההולכת ונשכחת. ואולי תוך כדי קריאה בוודאי נעלה את זיכרונות מתקופת ילדותינו.

את הקטעים הכתובים ערבית, ניקדתי ותרגמתי לעברית ע"פ גודל הבנתי, והיה כאמור אם יתגלו פה ושם משפטים זהים או תרגום לא כל כך מדויק, עמכם הסליחה!

כָּא יִקוֹלוֹ סִי סוֹפְרִים בָּאיְין הוּוָא מְן אִיָים שלמה המלך, אוּכְרִין כָּא יִקוֹלוֹ בָּאיְין הוּוָא מְן חורבן בית שני, פְלוֹקְט דִי טיטוס הרשע, סְתְּת לִיהוּד לארבע רוחות העולם.

ערבית

דְכוּל לִיהוּד לְמָאגְרֶב

סופרים אוּכְרִין כָּא יְכְמְּמוּ בָּאיְין סְכָּאן דְלִיהוּד דִי תוּצָאבּוֹ פְהָאד לְחוּז, כָּאנוֹ הְנָא מן תאריך 320 קְֶּבל מְן לְחְצָאב דְנְצָארָא. מְנָאיְין צְלְטָאן דְרוֹמָנוֹס פָטוֹלִימִי לָגּוֹס, חְכְּם עְלָא ארץ-ישראל, כְרְרז מְנְהָא לִיהוּד, אוּכְרְז מְנְנהָא כְּטֶר מן מְיָאת אְָלף דליהוד וּסְתְתְהוּם פְהָאד זָאוְויָא דְלְגְרְב. 

עברית

כניסת היהודים למרוקו

ישנם סופרים האומרים: שבואם של  היהודים הוא מימי שלמה המלך, אחרים אומרים; שהוא  מזמן  חורבן  בית  שני,  בזמן שטיטוס הרשע פיזר את היהודים לארבע רוחות העולם,

סופרים אחרים חושבים:  שהתושבים הראשונים שנמצאו באזור זה, היו כאן משנת 320 לפני ספירת הנוצרים, בזמן שהמלך הרומי פָטוֹלִימִי לָגּוֹס שלט בא"י והוציא ממנה כ-100.000 יהודים ופיזרם במגרב (מרוקו).

הגר הלל – הרפורמיזם היהודי-הלאומי במבחן : העיתון ל'אווניר אילוסטרה

 

לוניון מרוקאן - 1572.2 – מלחמת העיתונים ל"אוניון מרוקיין " מול ל " אווניר אילוסטרה

בשנת 932ו נפל דבר בחוג קוראי העיתונות היהודית ברחוב הקזבלנקאי. עיתון חדש בשם לוניון מרוקאן (L'Union Marocaine – האיחזד המרוקני), הופיע על דוכני העיתונים בניסיון לערער את מעמדו שלל׳אווניר, לאחר שזה נהנה ממונופול בעולם העיתונות היהודי בקזבלנקה במשך חמש שנים בקירוב.

לכאורה, הוא לא הוסיף כל חדש לחוג העיתונות היהודית.

ליאניון הגדיר עצמו כעיתון מקומי, ובדומה לעיתון ליאווניר הצהיר גם הוא על כוונתו לשפר את איכות החיים של הציבור היהודי המקומי. שניהם עסקו במעמדו הכלכלי, המשפטי והתרבותי, ושניהם שאפו למצוא את האיזון שיאפשר לשלב את בני קהלם במרוקי הקולוניאלית, בלי לפגוע במסורת היהודית. ובכל זאת, על אף הדמיון, היה כל עיתון בעל דיוקן ייחודי משלו. מאחורי הכותרות הסתתרו קבוצות תמיכה הנבדלות זו מזו באידיאולוגיות שונות ובאינטרסים מנוגדים.

אומנם, שני העיתונים יצאו במאבק גלוי למען שיפור מצב היהודים במרוקו בכלל ובמלאח של קזבלנקה בפרט. אך ליאניון השתדל לפעול בתיאום עם מנהיגי הקהל תוך השמעת דברי הערכה להישגיהם, בשעה ש׳ל׳אווניד פעל תוך עקיפת המנהיגות הקיימת והוקעת מעשיה.

אל עובדה זאת אפשר להתייחס כאל סמן למיקומו של כל עיתון בהיררכיה הקהילתית: ליאווניר – שהרבה לבקר את ההנהגה הקיימת היה שייך, כנראה, לאגפים אופוזיציוניים בעוד שליאניון – למי שהיו מקורבים לממסד הקהילה ולממסד כי״ח.

בדיקת זהותם של עורכי העיתון מאששת את הדברים: יונתן טורש – פעיל ציוני שהיגר ממזרח אירופה לקזבלנקה ונשאר מרוחק ממוקדי ההשפעה במועצת הקהילה. ולעומתו, אלי נטף – לשעבר מורה בכי״ח שכיהן בתפקיד מזכיר מועצת קהילת קזבלנקה בזמן הוצאת העיתון. הפער האידיאולוגי בין הצדדים נבע מבסיסי התמיכה השונים: כל עיתון נשען על עילית אחרת בפזורה היהודית.

ליאוניון נתמך בידי קבוצת יהודים בצרפת, חלקם אורתודוכסים, אחרים מקורבים לכי׳׳ח, רובם ייצגו את הפלג הצרפתי של העילית הרפורמיסטית־המערבית, שהעמיד את יהדות המטרופולין כמודל לחיקוי. לעומת זאת, ל'אווניר, ייצג בעיקר את העילית הציונית ואת בני בריתה הנוטים לרפורמיזם לאומי, שהעמידו את החברה הנבנית באו־ץ־ישראל כמופת וכהשראה.

כל עיתון גייס גרעין תומכים מקומיים מקרב המגזר המתמערב ומקרב המגזר האירופי במרוקו. ליאניון נשען על קבוצה שהיתה מקורבת למועצת הקהילה, \ל'אווניר – על קומץ פעילים ציוניים, שעשו יד אחת עם קבוצה מבוגרי כי׳׳ח המקומיים, שדרכם אל ההנהגה נחסמה.

שני העיתונים גם יחד נאבקו על היהודי המתלבט – הקול הצף במגזר המתמערב. הערכה זו, לפיה קהל היעד של שני העיתונים כמעט זהה, מזדקרת לעין מכמה סימנים חיצוניים בשני העיתונים: השפה, המחיר, הפרסומות והמודעות.

  • השפה – צרפתית, מהולה בביטויים עבריים ויהודיים ערביים;
  • המחיר – 40 פרנק דמי מנוי עבור ׳ל׳אווניר שהתפרסם פעם בשבוע, 25 פרנק דמי מנוי עבור ליאוניון שהתפרסם פעם בשבועיים עד חודש;
  • הפרסומות – מוצרי צריכה של חברה עירונית מודרנית.

הסימנים החיצוניים הללו מגלים כי לקהל היעד של שני העיתונים היה דיוקן דומה מאוד. נשאלת השאלה, כיצד הם חדרו ללב קוראיהם?

ובכן, שני העיתונים ידעו שהמפתח טמון בעיקר בגיוס העיתונאים הנכונים. עבור הקורא, בן התקופה, מי שייצגו את העיתון היו במידה מרובה כותבי מאמרי המערכת, דהיינו, מייסדי העיתון ועורכיו, וכן בעלי הטורים הקבועים.

שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964- הספרייה הפרטית של אלי פילו

בתפוצות הגולה

 

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964.

 

איך הגיע אלי הספר הזה, סיפור מדהים ביותר. ביום חמישי 28/08/08 נכחנו זוגתי ואנוכי בחתונה של חברים טובים ששהו אתנו בניגריה. שובצנו בשולחן מספר שש, יחד עם משפחת אבי הכלה. בשולחן ישב גבר לא צעיר במיוחד לבד מתענג הוא על כוס השתייה שלו.

זוגתי ואנוכי ישבנו לידו ממש. כיוון שאיני מכיר אותו, הצגתי את עצמי וכך הוא עשה גם. לאחר מספר דקות, התפתחה בינינו שיחה והגענו לגירוש ספרד , ששם משפחתו של האיש חבס, וטען הוא שהוא מצאצאי מגורשי ספרד.

זה היה הגפרור שהדליק את הלהבה. ברגע מסוים, אומר לי הוא, שמע !, יש לי באוטו ספר על יהדות מרוקו, מונח כבר כמה שנים, איני יודע מה הוא, אך כל פעם שרציתי למוסרו למאן דהו, לא יצא הדבר.

אבל אני חושב שמצאתי את הכתובת, זה אתה הוא אומר, מבלי להתעצל, ניגש הוא למכונית ומביא לי את הספר. בהתרגשות רבה פתחתי את השקית ונגלה לעיניי ספר מדהים אשר מכיל שבעים סיפורים ועוד סיפור מפי יהודי מרוקו, שנמסרו לרושמים מפי מוסרנים, והם העלו זאת על הכתב.

אכן גם לספר דהוי יש לו את המזל , וגורלו הביא אותו אלי, אני שמח על כך. מקווה שתהנו מן הסיפורים, 71 במספר, חלקם ארוכים וחלקם קצרים.

הלכתי לחתונה…יצאתי עם ספר די נדיר…..

גם לספר התורה שבהיכל, צריך מזל…….

מאז ומקדם – מצרים – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם

מצרים

ב־1948 היה במצרים קיבוץ של 75,000 יהודים, שראשיתו עוד לפני גלות בבל. אחרי הכיבוש הערבי היו היהודים נתונים במצרים, כבשאר ארצות שכבשו הערבים לשרירות־לבה של ריבונות ערבית הפכפכת. כליף ערבי אחד נאחז בסונה (״המונח המוסלמי למנהגים המיוחסים למוחמד״) בבואו לרדות ביהודים ובנוצרים בקאהיר במאות התשיעית והעשירית. תחת שלטונם של כליפי בגדאד היו החיים מוגבלים לפרקים, ובדרך־כלל אי־אפשר היה לדעת מה יילד יום.

הכליף אל-חאכים מן השושלת הפ׳אטימית המציא ליהודים השפלות מחוכמות במיוחד בנסיונו למלא את התפקיד שראה לעצמו כ׳׳גואל האנושות״. תחילה גזר על היהודים לענוד צלמי־מזערת של עגל־הזהב לצוואריהם, משל כאילו עודם עובדים לעגל. אבל היהודים סירבו להמיר את דתם. אחרי כן עדו פעמונים, ולאחר־מכן תלו בולי־עץ במשקל שש ליטראות על צוואריהם. כיון שהעלה חרס, בערה חמתו של הכליף וב־1012 גזר להרוס את הרובע היהודי של קאהיר ולהשמיד את יושביו היהודים.

שלטון האַיוּביִים (1171-1250) המשיך בחוקי הד'ימה, המשפילים, ובתקופת שלטונם של הממלוכים הבורג׳יים במאה השלוש־עשרה היו היהודים צפויים במיוחד להתנכלויות שהביאו ל״ירידה גדולה״ במספרם. בסוף המאה השלוש־עשרה ״חודש במצרים״ מס־הגולגולת, לאחר ״שיצא שם מכלל שימוש״, ובמאה הארבע־עשרה באו על היהודים ״מהומות״ של אספסוף שביקש לעשות שפטים ב״ד׳ימים״. תחת שלטון הממלוכים, ש״רובם״ היו ממוצא צ׳רקסי, ״היה היחס המקובל… חמור יותר מתמיד״. במאה השש עשרה הפיל קנאי־דת אחד את אימתו על היהודים בקאהיר. ״הוא ראה עצמו מתקן־דת־ומוסר והלקה ביהודים וחָלָבם… בקאהיר, מקום שם היתה אז השררה בידי השולטן הממלוכּי כנסוה אל־ע׳ורי״.

אפילו אותם מלומדים המביאים ראיות לרדיפות הערבים על היהודים מספרים על קהילה יהודית ״פורחת״ במצרים תחת השלטון העותומאני., אףיעל־פי כן הרי הדין וחשבון המסכם של אדוארד ליין, מן המחצית הראשונה למאה התשע־עשרה, שבו הוא קובע כי במצרים ״היהודים מדוכאים פחות מאשר בכל ארץ אחרת שבקיסרות התורכית׳ מעמיד את תפקידם של היהודים בכלל, ושל יהדות מצרים ה׳׳פורחת״ יחסית, בפרספקטיבה מציאותית קצת יותר כשהוא מתאר בדו״ח ההוא את יהודי מצרים ״המדוכאים פחות״:

בדרך כלל המוסלמים מתייחסים אליהם [אל היהודים] בתכלית הבוז והתיעוב… היהודים מאוסים בעיני המוסלמים הרבה יותר מן הנוצרים. לפני זמן לא רב היו מרבים לדחוף אותם בחוצות קאהיר, ולפעמים היו מכים אותם רק על שום שעברו מימינו של מוסלמי. כיום הם מדוכאים פחות: אך עדיין אין הם מעיזים כמעט מעולם להשמיע מלה של גידוף כאשר הפחות שבערבים או בתורכים משקצם או מכה אותם שלא בצדק: שכן יהודים רבים הומתו משום שטפלו עליהם בשקר ובזדון כי השמיעו מלים של דופי נגד הקוראן או הנביא. מעשה שבכל יום הוא שערבי מגדף את חמורו המיוגע, ולאחר שהוא מכבדו בכל מיני כינויים של גנאי הוא מסיים בכך שהוא קורא לבהמה יהודי.

לעתים קרובות הוקרבו חייו של יהודי כדי להציל מוסלמי, כמו שאירע במקרה הבא. – חייל תורכי אחד, שהוצרך להחליף קצת מעות, קיבל מן הציירפי(או החלפן), שמוסלמי היה, כמה מטבעות תורכיות הקרויות עדליות, לפי שער של ששה־עשר פיאסטר כל אחת. בהן ביקש לשלם לחנווני אחד בעד סחורה כלשהי; אך הלז סירב לתת לו למעלה מחמישה־עשר פיאסטר לעדליֶה ואמר לו כי, ימים רבים קודם־־לכן, פקד הבאשא שאין לחשב עוד מטבע זו לפי שער של ששה עשר. נטל החייל את העדליות וחזר אצל הציירפי ודרש תוספת פיאסטר אחד על כל אחת; כיון שסירב הלז הלך להתלונן לפני הבאשא עצמו, שבגודל זעמו על כי מתעלמים מפקודותיו שלח לקרוא לציירפי. אדם זה הודה כי עבר עבירה אך ניסה להמתיקה בטענה שכמעט כל חלפן בעיר נוהג כך, וכי בעבר קיבל עדליות לפי אותו השער. אולם הבאשא, שלא האמין לו, או שראה צירך לתת דוגמה לרבים, נתן אות בידו להתיז את ראשו של העבריין. התורגמן של בית הדין, שנכמרו רחמיו על האומלל, הפציר בבאשא שיחוס על חייו. ״האיש הזה״, אמר, ״לא עשה אלא מה שעושים כל החלפנים שבעיר: אני עצמי, אך תמול, קיבלתי עדליות לפי אותו השער״. ׳ממי״ נזעק הבאשא. ״מיהודי אחד״, השיב התורגמן, ״שעמו אני עומד זה שנים רבות בקשרי מסחר״. הובא היהודי ונדון לתלייה, ואילו המוסלמי ניחן. התורגמן, בעגמת־נפשו כי רבה, הפיל תחינתו למען יישאר היהודי המסכן בחיים, אבל הבאשא כלה־ונחרצה היתה מעמו: יש לתת דוגמה ומופת, ומוטב לקפד את חייו של יהודי מאשר את חייו של מוסלמי שחטאו גדול יותר. ראיתי את העלוב תלוי בחלון של מזרקה ציבורית שהיא חלק של מסגד ברחובה הראשי של העיר. ״מפתיע הדבר שמוסלמים יתלו יהודי ליד חלון של מסגד, בשעה שהוא נחשב בעיניהם יצור טמא עד כדי כך שדמו מטמא את החרב. לכן לעולם אין מתיזים ראשו של יהודי במצרים

העבירו קצה אחד של החבל מעל לסורגים העליונים של חלון הסבכה והרימו אותו : ולפי שתלוי היה סמוך אל החלון יכול היה, במידת מה, להישען ברגליו על הסורגים הנמוכים, וכך נתמשך סבלו עד להחריד. קרובי משפחתו ביקשו לשלם סכומי־כסף גדולים בעד חנינתו אך לא עלה בידם אלא להפוך את פניו לעבר החלון לבל יראוהו עוברים־ושבים. הוא היה אדם מכובד מאד על כל יודעיו(להוציא, כמובן, את המוסלמים) ומשפחתו נשארה בדחקות גדולה, אך התורגמן, אשר בשוגג הסב את מותו, סייע בכלכלתה.

Contes populaires-racontes par des Juifs du Maroc

C'est une erreur d'admettre que les contes populaires sont sur­tout destinés aux enfants. Dans le passé — et, dans une mesure non-négligeable, même de nos jours — ils constituaient la litté­rature d'adultes; et quoique la plupart des contes réunis dans ce volume puissent être classés dans la catégorie de la littérature pour enfants, ils sont, en fait, racontés à des adultes, par des adultes.

Si on avait enregistré ces histoires sur magnétophone, dans la langue du narrateur exactement comme elles sont racontées, on s'apercevrait qu'elles constituent une littérature populaire fort évoluée et qu'elles sont présentées sous une forme hautement sa­tisfaisante des points de vue style et langue. La langue du narra­teur est profondément influencée par la tradition, vieille de nom­breux siècles, de l'art de conter des histoires, qui aime employer des métaphores et des tournures de langue imagées. Le style qui lui est particulier, trahit une tradition fort évoluée qui n'a jamais été interrompue. Les rares enregistrements directs de contes ra­contés par des immigrants dans leur langue maternelle, trahis­sent l'originalité de cette littérature. Malheureusement, dans la plupart des cas, les hommes chargés d'enregistrer les textes, ne connaissaient pas la langue parlée par les narrateurs. Les narra­teurs ont essayé d'élargir leur public en s'exprimant en hébreu, mais dans cette langue, qu'ils ne connaissent qu'insuffisamment, leurs histoires perdent beaucoup de leur brillant et de leur beauté linguistique.

Nous nous sommes parfois permis de corriger la langue des textes enregistrés, mais ces corrections se réduisent au strict mi­nimum et nous n'avons touché aux textes que lorsque des consi­dérations de style nous y ont obligés. Nous nous sommes efforcés de maintenir, dans la traduction, l'esprit de l'original. Bien entendu, nous nous sommes abstenus "d’embellir" les contes et nous n'a­vons pas essayé d'enrichir la langue; par contre, nous avons donné la préférence aux contes racontés dans une langue claire et sou­ple malgré la pauvreté du vocabulaire. Nous espérons que si un jour, l'art de raconter des histoires s'implante en Israël, les narra­teurs hébreux développeront un style à eux, digne du conte popu­laire hébraïque.

En préparant ces contes pour leur publication et en les tradui­sant en français, nous ne leur avons fait subir aucun changement de leur contenu. Ils furent racontés en judéo-arabe et en judéo- espagnol, qui sont les langues maternelles des Juifs du Maroc. La version française permet donc aux lecteurs de se documenter à fond sur les sujets traités, malgré le fait que les contes aient perdu, dans la traduction, une partie de leur originalité et de leur fraîcheur. Le nombre relativement petit de contes réunis dans ce volume (les Archives Israéliennes du Conte Populaire ont re­cueilli 340 contes et légendes marocains destinés à une popu­lation juive de 350.000 âmes) ne nous autorise pas à porter un jugement définitif sur ces populations, mais nous avons la possi­bilité d'analyser ces textes et d'en tirer certaines conclusions.

Quels sujets les Juifs du Maroc aiment-ils traiter dans leur littérature folklorique? En lisant ces contes, nous constatons que les narrateurs tout comme leur public, avaient partiellement adopté le style de vie d'un autre peuple qui pratiquait aussi une religion différente. C'est pour cette raison que les relations avec le milieu non-juif occupent une large place dans cette littérature. Dans la plupart des cas, ces relations étaient tendues et marquées par des conflits; le tiers, environ, des histoires publiées dans ce livre reflè­tent cette situation. Comme dans le Livre d'Esther, nous retrou­vons le conflit entre deux courtisans — un Juif honnête et intègre, et un Musulman fourbe et pervers — au service d'un roi juste et généreux (Nos. 20, 46, 47, 49, 50, 57, 62, 68). Le Juif, qui oc­cupe une position élevée — il est ministre ou rabbin de la com­munauté — est souvent obligé, par son rival mal intentionné, de réaliser une tâche difficile, de résoudre un problème ou de payer une somme exorbitante sous forme de taxe. Dans la plupart des cas, le Juif est placé devant l'alternative de réaliser la tâche, de résoudre le problème, de payer la somme demandée, ou d'être exécuté, tout comme les membres de sa communauté. Parfois, la punition infligée consiste à expulser tous les Juifs. Mais le Juif réussit toujours à se tirer d'affaire et à éliminer la menace qui pesait sur la communauté. Les victoires remportées par les Juifs sont de natures différentes. Parfois elles sont dues à des formules magiques obtenues avec l'aide des sciences dont traite la Kabala Nos. 2, 40). Ceci explique la responsabilité qui pèse sur les rab­bins célèbres, censés être des maîtres des sciences occultes et jouir de la faveur du Tout-Puissant dans leurs efforts de protéger leur peuple et leurs frères No. 58).

Sur le plan individuel, cette tension intercommunale et inter­religieuse peut prendre la forme d'un conflit entre Juif et non- Juif. Si le premier est un sage et un érudit, la punition du non- Juif s'opérera par des voies miraculeuses (Nos. 4, 5, 6, 36, 37, 38, 59). Si le Juif, par contre, est un homme simple et le non-Juif, un homme puissant et prospère, nous assistons au triomphe de la justice: l'assassinat du Juif est découvert et l'assassin non-juif, est sévèrement puni (No. 21).

Un dénouement moins dramatique, qui n'entre pas dans les sphères surnaturelles et qui, parfois, s'approche de l'humour, est le triomphe du Juif intelligent sur son adversaire aux ressources intellectuelles limitées. Ces luttes où triomphe l'intelligence, peu­vent aussi opposer deux courtisans, l'un à l'autre (Nos. 23, 35, 64). Il convient de noter que dans ces histoires, l'intelligence du Juif se manifeste souvent par sa capacité de tromper l'adversaire et de hâter la perte de celui-ci par l’emploi de moyens pas tout à fait honnêtes, mais le public applaudit à ses prouesses puisqu'elles hâtent la perte d'un mauvais garnement (No. 11).

L'histoire du partage du monde entre Moïse et Mohammed nous présente un aspect tout à fait particulier de la tension inter­communale (No. 65). La base ethnologique de cette histoire est la question: pourquoi les adhérents de Mohammed sont-ils si nombreux, alors que ceux de Moïse ne constituent qu'une poi­gnée? Dans ce conte, la question de l'origine des lois concernant la Kachrouth (prescriptions alimentaires rituelles des Juifs) est également traitée. Il met en relief la perspicacité juive, qui trouve son expression dans les réponses du rabbin aux questions du re­présentant de l'Islam

Les éléments surnaturels ne dominent pas seulement dans les histoires traitant de la tension intercommunale. Nous les retrou­vons dans les contes qui mettent en relief la supériorité du saint et la sainteté de Dieu, ou nous font assister à la punition de ceux qui ne respectent pas la religion ou ceux qui la représentent, même si ces derniers ne sont pas juifs (Nos. 33, 41). Dans les histoires où interviennent les éléments surnaturels, et qui soulignent une particularité historique, (par l'intermédiaire des personnalités qui y jouent un rôle), ou géographique (en décrivant la scène où se déroule l'action), l'élément religieux prévaut. Elles servent à met­tre en évidence la réalité de la présence divine. Le mécréant est puni et l'homme juste qui marche dans les sentiers de l'Eternel est récompensé (Nos. 18, 42)

Dans les légendes dont les héros sont des sages locaux (Rabbi David Elbaz, No. 61; Rabbi Elicha Ben-Yaïch, No. 50; Rabbi Hayim Ben-Attar, Nos. 27-30, 32, 33; Rabbi Y. Ben-Attar, No. 41 ; Rabbi Eliezer Davila, No. 41 ; Rabbi Hanina Yaguel, No. 31 ; Rab­bi Hayim Pinto, Nos. 5, 37-39; Rabbi Salomon Tamsouth, No. 21), dans celles où il est question de héros nationaux (Moise, Nos. 49, 54, 65; le roi Salomon, Nos. 14, 44, 71; Elie, 34, 57) ou de sages Juifs du Moyen-Age (Maïmonide, Nos. 58, 68; Rabbi Abraham Ben-Ezra, No. 58), l'élément surnaturel est toujours présent et, dans la majorité des cas, même dominant. La plupart des rabbins font preuve de force de caractère et de fermeté dans leurs rela­tions à l'intérieur de leur communauté et avec les représentants du monde extérieur; ils possèdent aussi la capacité d'éliminer les dangers de toute nature qui menacent les membres de la commu- nauté (Nos. 5, 37, 38, 50) Cette capacité, ils la gardent même après leur mort (Nos. 4, 6) Ils ont également le pouvoir de punir les ennemis d'Israël (Nos. 16, 39)

L'élément surnaturel, qui caractérise les légendes des Juifs du Maroc, nous le retrouvons dans les histoires de toute cette région. Dans les histoires non-juives également, l'intrigue se situe au-delà du temps et de l'espace et le héros n'est pas toujours clairement défini. C'est un monde peuplé de créatures surnaturelles, esprits cl génies, qui régnent sur les éléments de la nature, influencent la vie des hommes (Nos. 1, 15, 17, 18, 25, 67)

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן

חנניה דהן

276 יתקאדא אל־מאל ול־בנין,

וויבקא סוואד א־סעד פ־סריר.

החן ייעלם, הכסף ייגמר,

והכיעור במיטה יישאר.

אל תקה אשה להון או ליופי, כי ילך ההון וישאר הדופי ( מספר השעשועים)

דמי ירושה ונדוניה אין להם קיום. (ישראל הורביץ)

נדוניה שמנה נגמרת, ואשה ״קליפה נשארת.(פתגמים ומכתמים ח.רייכמן)

אל תקה אשה לעושר וליופי, כי שניהם ילכו ויישאר הדופי.(משל הקדמוני ב׳ מטי)

נשים בעלות נדוניה מביאות אסון לבעליהן.(פלאטום)

ענני שמים ואיפור האשה אינם נשארים זמן רב.!.) (75

התענוג הוא כבור הדבש, הדבש ילך לו וישאר הבור(שירת ישראל, מ.אבן עזרא)

נדוניה – בור מלא שומן, השומן נוזל והולך, והבור נשאר (פתגם אידי)

 

277 פ־דלמא,כּל מרא-גמרא.

בחושן, כל אשה היא ירח.

בחושך, כל לילית היא כלילת יופי(יוחנן טברסקי)

 בלילה, כל החתולים אפורים,(זה לעומת זה ו 239)

בלילה אין מבחינים בין כלב לזאב. (שם)

בלילה גחלת יוקדת, ובבוקר אינה אלא תולעת. (פסקיקתא רבתי לגי)

 כל אשה יפה ומגרה, בשעה שמכבים את המנורה.(מיוחס).

 

278 אלי מא ז'א מעא אל־ערוסא,

מא יז׳י מן דאר בוהא.

מה שלא בא עם הכלה, לא יבוא מבית אביה.

מה שלא יבוא עם הכלה לא יבוא אחריה

 

279 אלי חב א־צדאק, חב א־לסאק.

הרוצה מוהר עבור בתו, רוצה תובע נגדו.

המגדיל לתבוע נדוניה, אין לבו לחתונה. (פניני ספרד

 

280 אלי עטא בנתר, יבתתהא.

 הנותן בתו, יבסס אותה.

יהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה. (ירושלמי, כתובות פד׳)

 

281 א־עטיני בנתךּ, ו־עטיני קימתהא קמח.

תן לי בתך, ותן משקלה, קמח.

הנותן פיות יתן גם פת. (יוחנן טברסקי)

 אם תשא אתי המשא, אשאנו, ואם לא -לא אשאנו.(בבא קמא צב')

דמי שכירות בזמנם אפילו בשבת-חנניה דהן

עין רואה

דמי שכירות בזמנם אפילו בשבת

רב העיר שלנו (סאלי) ושמו הרב אפרים חסן, היה גם בעל נכסים. מלבד מה שהיה לו ברובע היהודי, הוא גם בנה כמה חנויות להשכרה מחוץ לחומות ה״מללאח״. אחת מהן הושכרה ליהודי, שפתח בה מספרה, ושמו אליהו ועקנין. בכל חודש בעל המספרה שילם לרב את דמי שכירות החנות, באיחור של כמה ימים. הרב בא אליו ותבע ממנולשלם דמי השכירות בכל ראש חודש בדיוק ללא כל עיכוב. פעם חל ראש חודש

בשבת. בעל החנות הכין בכיסו דמי השכירות וחיכה לרב עד שיצא מבית הכנסת, בערב שבת. עקב באגודל, היהודי הלך בחשאי מאחורי הרב. בהיכנס הרב לביתו, התחיל בקבלת שבת ״שלום עליכם מלאכי השלום…. וכוי.

היהודי נכנם לביתו של הרב, בירך אותו בברכת ״שבת שלום״. הרב בהפתעה שואל אותו ״מה באת אלי באופן דחוף בליל שבת״. עונה לו: ״היום ראש חודש, ולפי בקשתך שלא לעכב אפילו ביום אחד את תשלום דמי השכירות של החנות, הנה הכסף״. הניח אותו על שולחן השבת של הרב ויצא. הרב נשאר במבוכה ולא ידע מה לעשות בכסף זה שהונח על שולחנו בליל שבת. לא היה עם מי לדבר, כי היהודי עזב כבר את ביתו של הרב. בלית ברירה, כדי לא לגעת בכסף, כיסה הרב את הכסף במפית שולחן, שם עליו צלחת עד למוצאי שבת.

ביום ראשון בא אליו הרב ואומר לו ״איזו עבירה חמורה גרמת לי בליל שבת״. ״עשיתי כבקשתך, כבוד הרב, ושילמתי לך את שכר החנות בזמנו, ולא אמרת לי איך לנהוג אם ראש חודש יחול בשבת או ביום חג״, הרב ענה לו: ״מותר לך מהיום והלאה לעכב התשלום לכמה ימים״.

היהודי ידע שאפילו סתם שומר מצוות לא יקבל כסף ביום שבת, אלא רצה ללמד לקח את הרב, שלא יהיה קפדן כל-כך לגבי תשלום דמי השכירות.

מות הכלב במקום תרומה לשד"ר מארץ ישראל

בעירנו סאלי היה רב וחסיד גדול, ושמו ר׳ רפאל ביבאס ממשפחת רבנים גדולה, הקבורה בחלקת מקום מיוחד בבית הקברות שלנו והנקראת ״ישיבת רבני ביבאס״. הרב הנ״ל עלה לא״י והשתקע בטבריה, שם הקים תלמוד תורה גדול, ששמו הלך לפניו בכמה ארצות. מדי פעם היה בא למרוקו ולארצות אחרות לאסוף תרומות ונדבות לתלמוד תורה שלו שבטבריה. בבואו לאסוף נדבות, היה מזמין אליו לשיחה איש איש, מדבר על לבו וקובע אתו סכום הנדבה אפילו בתשלומים. הוא הקים בעירנו קופה מיוחדת לתרומות אלה, שבראשה עמד אדם מכובד, בן אחותו, ושמו יוסף אבן צור. פעם אחת הזמין אליו אדם בעל אטליז (לא כשר) בשוק המרכזי של השוק האירופאי בעיר רבאט השכנה, והוא בן עירנו. דיבר איתו על התרומה ולא הגיעו להסכמה על הסכום שהרב דרש ממנו. תוך כדי הוויכוח ביניהם הרב אמר לו ״שמעתי שבין יתר הנכסים שלך, יש לך כלב גזעי ונדיר ששוויו עולה בהרבה על סכום התרומה שאתה מציע לי״. שניהם נפרדו מבלי שבעל האטליז יסכים לסכום התרומה שהרב קבע לו.

למחרת היום, באופן פתאומי, הכלב לקה במחלה מסויימת, התפגר ומת.

בעל הכלב האמין שיד הרב היתה בדבר, ומפחד אסון אחר שיכול לקרות לו, חזר לרב ונתן בידו את מלוא התרומה שהרב ביקש. הכלב מת והתרומה שולמה במלואה. בענין הרב הנ״ל אני חייב להביא כאן סיפור אישי הקשור אליו.

בהיותי עוד צעיר לימים, נהגתי לקרוא בל בוקר בפני קהל המתפללים. מראשית התפילה עד לעליית החזן לתפילת היוצר. קריאתי היתה ברורה ומסודרת מילה במילה. יום אחד הרב ביבאם בא להתפלל בבית הכנסת שלנו. בתום התפילה, שהיה מדקדק בה הרבה, ביקש להביא לפניו את אותו נער (אני) שסידר את התפילה. הופעתי בפניו, נשקתי את ידיו והוא אמר לי: ״בכל יום תשב על ידי, ותסדר התפילה כפי ששמעתי מפיך, וכל יום אשלם לך ריאל אחד״. מה ראה בי, אינני יודע. וכך בכל יום סידרתי התפילה בפניו מילה במילה. וגם הציע לי לא לבוא לבית הכנסת במכנסיים קצרים, ולא לגלות את בלורית שערי, אלא לכסות את כל הראש במגבעת שהייתי חובש.

באותה שנה היה יוסף אחי חתן מסיים ביום שמחת תורה. ערך סעודה גדולה, אליה הזמין גם את הרב ביבאס. דרכו של הרב היתה שלא לאכול שום דבר, מלבד ביצה אחת של תרנגולת שגדלה בבית אחותו. באותה סעודה ביקש ממני ללכת לאחותו, להביא לו את הביצה שהטילה התרנגולת, כשהיא שלוקה ומבושלת. הוא היה חסיד מופלג.

בהיות הרב בעירנו ניצל הזדמנות לקרוא ביום שבת אחר הצהריים אסיפת נשים. בהרצאתו בפניהן דיבר על שני נושאים: א. לאסור על כל הנשים ללבוש שמלה בשרוולים קצרים ומחשוף. ב. שמהיום והלאה לא ישתו תה עם נענע טרי, מחמת תולעים, אלא ישימו הנענע כמה ימים בשמש, עד שיתייבש וימותו התולעים. וכל מי שלא תשמע בקולו, תהיה מוחרמת ומנודה.

האמת היא, שעל אף אזהרתו של הרב רבים המשיכו להכין תה בנענע לא מיובש. ״דברי חכמים (לא תמיד) בנחת נשמעים״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר