תאג'ר אל סולטאן- סוחרי המלך – מיכאל אביטבול
מכתב מספר 15
מוסא בן אחמד מאשר קבלת מכתבם של האחים יעקב ואברהם קורקוס בו הם מביעים את צערם על פטירתו של המלך מולאי עבד אל רחמאן אבן האשם ושולחים את ברכתם ליורשו, מחמד הרביעי
5.11.1859
الحمد للاه وحده
השבח לאל לבדו
1 – من عبد ربه موسى بن احمد لطف الله به امين الى التاجرين ابراهيم قرقوز واخيه يعقوب
מאת עבר ריבונו, מוסא בן אחמד, יעניק לו האל חסד, אמן, אל שני הסוחרים אברהם קורקוס ואחיו יעקב
2 – خديمي سيدنا نصره الله اما بعد فقد وصل كتابكم مخبرا بحزنكما حين وصول موت
משרתי אדוננו, ינצרנו האל. לעצם העניין, הגיענו מכתבכם בו אתם מביעים את צערכם על מותו של
3- سيدنا اسكنه الله فسيح الخبار وزوال ذلك عنكما لما اخبرتما بنصر مولانا
אדוננו, נוחו עדן, ואת שמחתכם על הכתרת אדוננו
4 – المضور بعز الله وكمال نصله فما اصابكما فيما ذكر اصاب جميع العالمين وكيفا لا
נצחונו בתפארת האל ושלמות חסדיו, כל הבריות שותפות לתחושותיכם אלו וכיצג ייתכן אחרת ?
5 – وهو ظال الانم ياوي اليه البر والفاجر واما خدمتكما فلا تخفي على سيدنا وقد
הרי הוא היה מגן האנושות, אליו נהרו חסיד גם חוטא, אשר לשירותכם, הרי הוא ידוע לאדוננו
6 – اطلعنا سيادتي على كتابكم على التمامفي 12 من ربيع الثاني عام 1276
וכבר הבאנו את מכתבכם בשלמותו לידיעת הוד אדוננו. סוף.. 12 רביע אלת'אני שנת 1276
מולאי עבד אלרחמאן ן' השאם שעלה לשלטון בשנת 1822
מולאי מוחמד ן' עבד אלרחמאן אשר, בניגוד לאביו, היה ידוע בגישתו החיובית כלפי אירופה, הוא יישאר בשלטון עד יום מותו ב-30 לספטמבר 1873
תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל-רועה השפנים היהודי מציל את אחיו
רועה השפנים היהודי מציל את אחיו
היה היה פעם מלך אשר שנא את היהודים. כדי להכשיל אותם, הוא שאל אותם מידי־פעם שאלות טורדניות, העמיד בפניהם קושיות וכל פעם מצאו את פתרונן כעבור ימים מספר.
פעם אחת, שאל את שריו ואת ידידיו, מה לעשות בכדי שיהיה לו תירוץ להשמיד את העם השנוא עליו.
מלך אחד אמר לו: ״תן להם לרעות שלושים ארנבות במשך שלושים יום, ודרוש מהם שיחזירו לך את כל אותן שלושים הארנבות עם תום תקופה זו. הם לא יוכלו לעשות זאת והם יהיו בידיך. אס בכל זאת יצליחו, הרי תוכל לצוות עליהם באותה הזדמנות גם למלא שלושה שקים במילים״.
רעיון זה מצא חן בעיני המלך וכבר למחרת קרא לרב הקהילה. "אתן לכם שלושים ארנבות ועליכם לרעות אותן בהר פלוני במשך שלושים יום. עליכם להחזיר את כל אותן הארנבות מבלי שתחסר אף אחת. כמרכן, עליכם למלא שלושה שקים במילים. אם לא תצליחו בשני הדברים האלה, אשמיד את כולכם. אני נותן לכם אורכה של חודש לשתי המשימות האלו״.
לאחר שהרב יצא מארמון המלך, מיהר אל בית־הכנסת ואסף בו את כל בני־הקהילה. הוא אמר להם: "המלך דורש מאיתנו לרעות שלושים ארנבות במשך שלושים יום ולהחזיר את כולן לארמונו. כמו־כן, הוא דורש שנמלא שלושה שקים במילים. אם לא נעשה זאת, הוא מאיים להשמיד את כולנו. הוא נותן לנו חודש אחד אורכה לביצוע שתי המשימות האלו״.
בשומעם את הדברים האלה, פרצו היהודים בבכי גדול, הכריזו על צום והתאספו לתפילה.
בהרים, הרחק מעיר זאת, שכן כפר שבו גרו איכרים. מהם היו אשר גידלו בהמות והיו אשר עבדו את אדמתם. מידי־פעם בפעם, היו יורדים אל העיר והיו מביאים את תוצרתם לשוק, כדי להחליפה בבגדים או במזון שלא היה אצלם.
אחד מאיכרי ההרים הגיע לעיר, כאשר היהודים צמו והתפללו בבית־ הכנסת. הרחובות וכן השוק היו ריקים מאדם. מה קרה? הרי אין שבת ואין חג היום? היכן האנשים? שאל את עצמו האיכר. הלך האיכר אל בית־הכנסת ושם ראה את היהודים שקועים בתפילתם, כשהם בוכים בכי מר. "שמא יום כיפור היום״! פנה אל אחד אשר עמד קרוב אליו. "לא, אבל צפויה לכולנו סכנה גדולה״. ״ומה היא הסכנה״? ״המלך רוצה להשמיד אותנו, אם לא נרעה שלושים שפנים במשך שלושים יום, ואם לא נמלא שלושה שקים בדיבורים״.
"זה הכל״, אמר האיכר בתמיהה ולא יכול אלא לחייך. "הבא אותי לפני הרב. אני בטוח כי אנו, איכרי הכפר פלוני, יכולים לעזור לכם״. בעומדו לפני רב הקהילה אמר האיכר: "רבי, אצלנו בכפר יש איכר המגדל ארנבות, כשם שיש אחרים המגדלים גמלים וחמורים. לכל אחד ממגדלי בהמות אלה, יש חליל שבו הוא מנגן כאשר הוא יוצא למרעה. כמו הבהמות, כך הארנבות הולכות אחרי בעליהן, כאשר הוא מנגן. הן אף רוקדות לפניו כשהן במרעה. עוד לא קרה כי בעל הארנבות יאבד אחת מהן. הוא בודאי יוכל לעזור לכם״. הרב הפסיק את הצום של היהודים ושלח אותם אל ביתם. הוא בעצמו הלך עם האיכר אל הכפר שבהרים.
הם הגיעו אל ביקתתו של מגדל השפנים, והרב סיפר לו על פקודת המלך והסכנה לחיי היהודים. מיד הסכים מגדל הארנבות לעזור. הוא הוסיף: "בודאי יהיה להם קשה למצוא ארנבות בשוק. אשלח את אשתי עם חמישים ארנבות לשוק והיא תמכור אותן לעבדי המלך. לאחר מכן, תציג אותי בחצר ותאמר למלך כי אני מוכן לרעות את שלושים הארנבות. אקח איתי את חלילי ומאחר והן מכירות אותי, הן תלכנה אחריי כרגיל״.
וכך היה. עבדי המלך הסתובבו ימים רבים בשוק מבלי למצוא אף ארנבת אחת. כאשר הם ראו את אשת מגדל הארנבות עם הכלוב לצידה, שמחו מאוד ומיד קנו ממנה שלושים ארנבות. כבר למחרת קרא המלך לרבי. הלה בא לפניו ועימו מגדל הארנבות. ״יש לי שלושים ארנבות״, פתח המלך והוסיף: "אמסור לכם את הכלוב ותקחו את השפנים למרעה במשך שלושים יום. עם תום החודש, עליכם להחזיר את הארנבות ולמלא שלושה שקים במילים״. הרב הציג את מגדל הארנבות לפני המלך. הוא אמר לו כי זהו האיש אשר ירעה את הארנבות במקום שנקבע. עבדי המלך הביאו את הכלוב, פתחו אותו ומגדל הארנבות התחיל לחלל. קפצו הארנבות מהכלוב, ובעוד הוא מחלל, הלך האיש החוצה ואיתו כל הארנבות. המלך לא האמין למראה עיניו, אולם מיד זמם מזימה חדשה: כיצד להפחית ממספר הארנבות, אשר כפי הנראה לא יפחת בלי תחבולה.
האיש הגיע עם ארנבותיו אל ביקתתו שבכפר ושכב לישון. למחרת קם, השמיע צלילים מחלילו לבעלי־החיים הקטנים ויצא איתם למרעה, למקום שנקבע לו על־ידי המלך, סמוך לכפר. כעבור כמה ימים, לבש המלך בגדים פשוטים, עלה על גבי סוסו ורכב להרים, אל המקום שבו רעה האיכר את הארנבות. הוא ספר אותן בשקט ולאחר שנוכח כי לא חסרה אף ארנבת אחת, פנה אל הרועה וביקש ממנו להראות לו את הדרך. האיכר הכיר מיד את מי שעמד לפניו, אולם לא עשה דבר כדי שהמלך ירגיש בכך. במשך שעה קלה, רכב המלך בהרים ולאחר מכן חזר אל האיכר. ״כמה ארנבות יש לך פה״? ״שלושים, אדוני". "ארנבות כל־כך יפות! בודאי תרצה למכור אחת״? ״לא אדוני, ארנבות אלה אינן למכירה״. ״ואם אתן לך אלף דינר״?"לא אדוני, ארנבות אלה אינן למכירה״. "הפרוות שלהן יפות ביותר, אתן לך איפוא אלפיים דינר״. "לא אדוני, אני מצטער מאוד״. ״אתן לך שלושת אלפים״! ושוב סירב האיכר למכור. כך העלה המלך את המחיר עבור ארנבת אחת עד לעשרת אלפים דינר. ״אני מוכן לתת לך ארנבת בעד עשרת אלפים דינר, אבל בתנאי אחד". ״מה הוא התנאי״? ״שתישק לי בעכוזי". המלך נרעש ונרגש. הוא ניסה לשכנע את האיכר כי יתן לו את הארנבת בלי התנאי הזה, אולם האיכר עמד על שלו. בחושבו על העם השנוא עליו, הסיר המלך כל בושה מעליו, והאיכר חשף את חלקו האחורי. נשק לו המלך במקום המבוקש וקיבל את הארנבת לידו, לאחר ששילם בעדה עשרת אלפים דינר.
כאשר הגיע המלך לשערי עירו, קפצה הארנבת מכיס מעילו בו היא הוטמנה בזמן הרכיבה על הסוס, וברחה לה אל עבר ההרים, אל ביקתת האיכר.
מדוכא, עייף ומאוכזב חזר המלך אל ארמונו. "מה קרה לך אבי״! שאלה בתו בדאגה כאשר ראתה את פני המלך. ״אה! קניתי ארנבת אחת מאותו רועה הארנבות היהודי. שילמתי בעדה עשרת אלפים דינר, הבאתי אותה עד שערי העיר ושם היא ברחה לי. בטוח אני, כי איש זה יצליח להביא את כל הארנבות אל הארמון ולא נוכל לעשות ליהודים כלום. הם ימצאו גם פיתרון למלא שקים במילים״. לאחר ימים מספר, לבשה בת־המלך בגדים של אשה פשוטה, התגנבה אל מחוץ לארמון והלכה להרים. כאשר הגיעה אל רועה הארנבות, שוחחה וצחקה עימו. לבסוף, היא ביקשה ממנו למכור לה ארנבת. מאחר וגם הפעם, ידע האיכר מי היא היושבת לידו, אמר לה כי אין הארנבות למכירה.
״הארנבות כל־כך נחמדות. אנא, תן לי אחת ותקבל ממני עשרת אלפים דינר עבורה". "אין הארנבות למכירה, העלמה״ השיב לה. ״מצאת חץ בעיני, בחורי, האם לא תיתן לי ארנבת אחת בעד עשרת אלפים ומאה"?
האיכר עמד בסירובו ובת־המלך העלתה את המחיר עד עשרים אלף דינר.
״טוב, אתן לך ארנבת אחת בעד עשרים אלף דינר, אולם בתנאי אחד״, אמר האיכר.
״מה הוא התנאי?״ שאלה בת־המלך. "שתהיי עימי במשך לילה אחד".
נבהלה בת־המלך וניסתה לשנות את דעתו של האיכר, אולם לשוא. הלה עמד על שלו. זכרה בת־המלך את פניו המרוגזים והעצובים של אביה וכץ העם השנוא עליו, ולבסוף הסכימה כי רועה הארנבות יעשה בה כרצונו.
למחרת, היא נתנה לו את הכסף והוא נתן לה את הארנבת. בת־המלך שמה אותה בתוך כיס מעילה. בטרם הגיעה אל ביתה, קפצה הארנבת מתוך מקום מחבואה ושבה במרוצה אל ההרים. כעוסה ועייפה, נכנסה בת־המלך אל הארמון כאשר פגשה באימה. ״מה לך! הכיצד נפלו פנייך,? שאלה המלכה בחרדה את בתה. "רציתי לעזור לאבי המלך. הלכתי אל ההרים לקנות ארנבת מאת האיכר היהודי. הלה מכר לי ארנבת בעד עשרים אלף דינר והנה, עוד לפני שהגעתי לארמון, היא ברחה ממני. אני בטוחה שהיא כבר נמצאת אצלו. אני מאוד דואגת לאבי המלך ומאוד רציתי לעזור לו להצליח במשימתו״.
החליטה המלכה אף היא, לעזור לבעלה המלך להתפטר מן היהודים. ביום העשרים ושבעה למרעה הארנבות, שלושה ימים לפני תום המועד שנקבע, שמה את פעמיה אל עבר ההרים, כאשר היא לבושה בבגדי אשה פשוטה. כאשר הגיעה למקום המרעה, ישבה ליד האיכר, ליטפה אותו וצחקה עימו, ועשתה כאילו היא מאוהבת בו. "ידידי, אני ממש אוהבת אותך. כמה טוב אתה אל הארנבות האלה. גם אני מחבבת ארנבות מאוד. התרצה לתת לי אחת״? האיכר מיד הבין מי היא האשה היושבת על ידו ומלטפת אותו. לכן הוא השיב: "גבירתי, נעים לי שאת מחבבת אותי, אבל אינני יכול לתת לך אף ארנבת אחת״. ״אזי תמכור לי״. ״אף זה לא״. ״ואם אתן לך עשרים אלף דינר בעד ארנבת אחת״? ״אין הארנבות למכירה״, השיב לה.
גם המלכה המשיכה לעמוד על המקח. כאשר היא הציעה לרועה הארנבות שלושים אלף דינר בעד אחת, הסכים הלה בתנאי שתהיה עימו במשך לילה אחר. המלכה לא ראתה ברירה אלא לעשות כרצונו. למחרת, החליטה המלכה להישאר עוד יום ועוד לילה אצל האיכר, כדי למנוע ממנו להוסיף עוד ארנבת אחת, במקום זו שהיא לוקחת עימה. וכך עשתה. ובכן, בבוקר יום העשרים ותשעה למרעה הארנבות, נפרדה המלכה מאת רועה הארנבות, כאשר בכיס מעילה ארנבת אחת ובכיסו של האיכר שלושים אלף דינר.
שמחה המלכה על הצלחת תוכניתה לעזור לבעלה למלא את מבוקשו, אך עוד בטרם הגיעה המלכה אל שער העיר, קפצה הארנבת מתוך מחבואה והסתלקה.
לא הצטערה המלכה על הכסף הרב אשר שילמה עבור הארנבת, אלא רק על כך שנשארה אצל האיכר עוד לילה מרצונה היא. כל עמלה היה לשוא. הארנבת ברחה וחזרה אל כלובה. למחרת, הגיע האיכר עם עדר הארנבות שלו אל חצר המלך, כשם שיצא ממנה שלושים יום קודם לכן. הוא צער בראש וחילל בחלילו ושלושים הארנבות קפצו אחריו. לאחר שספר אותן המלך ומצא כי לא חסרה אף אחת, ציווה להביא שלושה שקים. "כעת תמלא את השקים במילים״, דרש מאת הרועה.
הלה קירב את השק הראשון אל פיו וסיפר בקול רם, כדי שכל הנוכחים ישמעו. ״באו היהודים אליי וסיפרו לי כי המלך מאיים להשמידם, אם לא ירעו שלושים ארנבות במשך שלושים יום. שלחתי את אשתי לשוק ושם היא מכרה לעבדי המלך שלושים ארנבות, אשר ניתנו לי לאחר מכן לשמירה במשך שלושים יום. יום אחד, בא אליי המלך בלבוש פשוט וביקש ממני למכור לו ארנבת אחת. לא רציתי תחילה, אולם כאשר הציע לי עשרת אלפים, אמרתי לו כי אתן לו את הארנבת בתנאי…״
"עצור! עצור״! קרא המלך בקול רם ומבוהל, "השק הזה מלא". לאחר מכן הוגש לרועה הארנבות שק שני. הוא סיפר את אותו הסיפור עצמו, עד אשר הגיע למקום, בו הציע לו המלך עשרת אלפים דינר בעד ארנבת אחת. מכאן הוא המשיך: ״נתתי למלך את הארנבת בעד הסכום הזה, אולם כעבור שעות מספר חזרה אליי הארנבת. כעבור ימים מספר, באה אליי בת־המלך ואף היא בלבוש רגיל. היא ביקשה לקנות ממני ארנבת אחת, אולם תחילה לא הסכמתי. לבסוף הציעה לי סכום של עשרים אלף דינר ואמרתי לה כי אתן לה אותה בתנאי…״ ״עצור! עצור"! קראה בת־המלך בהתרגשות, "השק הזה מלא״. : הסתכל המלך בבתו וידע כי גם לה קרה דבר מוזר.
הוגש לרועה הארנבות השק השלישי. שוב חזר האיכר על אותו הסיפור עצמו, עד אשר הגיע למקום, בו הציעה לו בת־המלך עשרים אלף דינר תמורת הארנבת. והוא המשיך: "נתתי לבת־המלך ארנבת תמורת הסכום הזה, אולם כעבור שעות מספר, שבה הארנבת אל המרעה. עברו ימים אחדים ובאה אליי המלכה, לבושה בבגדים פשוטים. לאחר מקח וממכר ־תחילה לא רציתי למכור לה ־ הציעה לי סכום של שלושים אלף דינר תמורת ארנבת אחת. לזאת הסכמתי אולם בתנאי…"
״עצור! עצור״! זעקה המלכה, ״השק מלא״. וכך הצליח האיכר לשמור על שלושים ארנבות במשך שלושים יום וכן למלא שלושה שקים במילים. יהודי העיר ניצלו והמלך ומשפחתו שבו אל הארמון בבושת פנים.
תורת אמך ◆ פנינים לחודש אלול המרוצה ◆ חודש הרחמים והסליחות◆
תורת אמך ◆ פנינים לחודש אלול המרוצה ◆ חודש הרחמים והסליחות◆
לאור רבותינו חכמי המערב זיע"א ◆ המלקט: הצב"י אברהם אסולין
בס"ד
חודש אלול
בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום חודש אלול הארבעים שעשו את העגל. ועוד טעם מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה),וז"ל ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה), ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.
הלכות סליחות
בשבתות חודש אלול מידי שבת לומדים בספר קהלת.
משכימים בעלות השחר
לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת
הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עמהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). וכתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. ומ"מ בארץ כאן יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סימן מג), כתב מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה. וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה. הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א. לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו ב"י ובשו"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והנסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים. לא זולתם. דבר בעתו מה טוב.
ברכות התורה.
המשכימי קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות. ראה בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן רלא).
גזל שינה.
המשכמי קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב ואמירת הסליחות מפריעה את מנוחת השכנים לכן יזהרו שלא יהא טובל ושרץ בידו.
סליחות ביחיד.
כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאןמרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב דהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). וכתב הגאון רבי מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור שו"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בשו"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר כי מנהג מרוקו חשוב מאד ימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.
תקיעה בשופר.
מנהגנו בכל עת שהציבור אומרין י"ג מידות תוקעים הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. כתר שם טוב (ח"ו אות ה), ובעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור. מפי רבי שלמה פחימה. וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד (או"ח סימן לח), שכן מנהג יהודי אלג'יר. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.
רבי שלום משאש – פרק שישי: דורש טוב לעמו
פרק שישי: דורש טוב לעמו
רבנו בראש ספרו וחם השמש מספר: שעד שנת תשי״ד שאז היה בגיל 45, דרש באגדה רק ארבעה פעמים, ורק כשנתמנה לראב״ד ורב העיר לקזבלנקא חש חובה לדרוש לפני הציבור תמידין כסדרן. ואף שידע רבנו שמלאכת הדרוש דורשת היא מסירות גדולה, ומה גם שמלאכת הדיינות היתה דורשת ממנו ימים ולילות, וגם במקנס לא שמע דרשות רבות כי ענין הדרוש לא היה נפוץ במקנס כל כך. אך בכל זאת ראה רבנו שמחובתו כרב, צריך הוא לדרוש להם בעניני פרשת השבוע, החגים, ובשאר ענייני עבודת ה׳ הצריכים חיזוק. ובפרט לנוכח הליברליות והמודרניות שהחלה להשפיע, לכן אמר רבנו לעצמו עת עשות לה׳ לדרוש בקביעות. אמנם כיון שהציבור לא היו רגילים בדרשות גם בקזאבלנקא, לא ידע מה לעשות כדי להרגילם להביאם לדרשותיו. גמר אומר: שבשבת הסמוכה ידרוש רק עשר דקות לאחר מנחה של שבת, ובסוף הדרשה יודיע שהמנהג של הדרשה ימשיך כל שבת. לתועלת הענין: טרח לסדר דברים המושכים את הלב ושיתאימו לכל הרמות, היה מרבה לתבל את דרשותיו במשלים רבים, כך שבכל דרשה היה מזכיר כמה וכמה משלים, עד שאפשר היה לקרותו ״רבי שלום בעל המשלים"
דרשן מזהיר בנועם שיח
רבנו ניחן במתק לשון צחה ומצוחצחת, וכשהיה דורש כל הציבור היה מרותק, רבנו ידע לשלב את סגנון הדרוש של הקדמונים, עם הסגנון החדש, כידוע שהקדמונים בדרשותיהם היו מתפרסים לתחומים רחבים, ובונים יסודות למדניים ושנונים ובתוך דרשותיהם אפשר למצוא יישוב על רמב״ם תמוה, או קושיה על תוס׳ מסוים, והכל מתקשר עם הנושא שעליו סובב הדרוש. והסגנון החדש הוא התרכזות בביאור המדרש אשר בא בתחילת הדרוש, והדרשן בונה יסוד ולפי יסודו מתבאר המדרש, וממילא נמוגו ואינם כל הקושיות שהקשה בתחילת הדרוש.
וכך כותב הרה״ג רבי דוד בוזגלו זצ״ל בדברי ההערכה לרבנו לרגל הוצאת ספרו מזרח שמש (הדברים הובאו בתחילת הספר תבואות שמש ח״א) דרשותיו שהיו מחודדין בדברים קולעים בהירים ונעימים, ויוצאים מן הלב אשר הפליאו וקסמו את שומעיהן ונכנסו ללבבות, בדרשותיו היה שח גם על תיקון המדות, והכל בחמימות ולא בקרירות ח״ו. ובהיות יראת ה׳ נסוכה על פניו ושכינה מדברת מתוך גרונו, ובהיות פיו מפיק מרגליות, וכל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. ובמקל נועם אשר לו בימינו, קנה את שומעיו במשיכה, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, אשרי העם שכך עלתה בימיו, עכ״ד בקיצור.
ולפני שהיה אומר את הדרשה ברבים היה רבנו משנן ומסדר אותה, ומעלה אותה על הכתב. ואכן מדרשה לדרשה ־ טיב הדרשה הלך עד למרחקים והחלו לבא לדרשתו מכל קצוי העיר. וגם זמן הדרשה הוארך בהסכמת הקהל, עד שכל דרשה נאמרה במשך כשעה וחצי, והדברים הגיעו עד שבכל דרשה היו מגיעים בין שש מאות לשמונה מאות איש.
הדרשה היתה בבית הכנסת הנקרא ״סלאת בן יששכר״(סלאת בערבית = בית הכנסת)(יש שאמרו סלאת בני יששכר, וזה דבר שהיה נתון בצורת המבטא.) רבנו היה בקי בשלושה שפות על בוריין, לשון הקודש, צרפתית וגם מרוקאית, ובעת הצורך, היה משלב בדרשותיו מכל השפות.
בהספדיו ידע לקלוע לנקודה הרגשית ביותר שתנחם את האבלים, כל משפחה והנקודה שלה, ועליה היה מפתח את הספדיו, וכן בכל דרשה.
סדר התרת נדרים לפי מנהגי יהדות מרוקו – רפאל בן שמחון
סדר התרת נדרים
במשך הדורות קיבל ראש־השנה צורות ודפוסים משלו וכל אחת מן התקופות הטביעה את חותמה עליו וכך נוספו לתוכנו מנהגים נוספים כגון ״סדר התרת נדרים״, ״סדר קדרת הירקות״, ״סדר תשליך״ ועוד.
טכס ״התרת נדרים״ הראשון נערך בעשרים לחודש אב, שהוא ארבעים יום לפני ראש־השנה. התרת נדרים השניה, בראש־חודש אלול, שהוא ארבעים יום לפני יום כיפור, בערב ראש־השנה וכן בערב יום הכיפורים לאחר הסליחות. אחרי תפילת שחרית עושים את התרת נדרים האחרונה. הטכס נערך בבית־ הכנסת לפני מנין רבנים. אם אין מנין רבנים, מסתפקים גם בשלושה רבנים המשמשים כעין בית־דין, לפניהם עומד קהל המתפללים לקבל התרה של נדרים, שבועות, חרמות ואיסרים שנעשו במשך השנה ושיהיו עתה בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין לקראת השנה החדשה. אח״כ בית דין מכריז כלפי הנאספים שלוש פעמים:
כולם מותרים לכם! כולם מחולים לכם! כולם שרויים לכם! ״אין כאן לא נדרים ולא שבועות, לא קבלות ולא הסכמות, לא חרמים ולא איסורים, אכל יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, וכשם שהסכימו והתירו לכם בית דין של מטה כך יסכימו ויתירו לכם בית דין של מעלה, וסר עוונכם וחטאתכם תכופר.
בגמר ההתרה מחלקים צדקה או סכום מסויים לבית־הכנסת, כ״דמי ההתרה״ ומיד אח״כ סרים הביתה כדי להתיר גם לנשים, אבל כאן מתחילות ״הבעיות״. מאחר ואחינו בני ישראל גרו תמיד בצפיפות (מספר משפחות בחצר אחת, עם מטבח ושירותים משותפים), לכן ריב ומדנים לא חסרו אף פעם בין דיירי הבתים ללא יוצא מן הכלל וערב ראש השנה היה היום המתאים להשלים בין הניצים, למחול ולסלוח על כל מה שהצטבר במשך השנה.
הערת המחבר : ״דמי ההתרה״-זהו מנהג חדש שאומץ פה בארץ ונתקבל ברצון. גבאי בתי־ כנסת גובים מכל מתפלל סכום מסויים, מוחלט ובזה מתבטלים כל הנדרים שנעשו במשך השנה. גם אלה שלא באים תדיר לבית־הכנסת משתתפים בשמחה במבצע התשלום הזה. את כל הכספים הנכנסים מההתרות, מועברים לישיבות.
הגברים נהגו אז לאסוף את הנשים השכנות הגרות באותה חצר ולדרוש מכל אחת מהן להשלים ולסלוח לשכנתה, אולם ברוב המקרים היה קורה שמרוב ויכוחים על סיבת הריב הראשון, היה מתפתח ויכוח חדש וחריף יותר אשר לפעמים היה מסתיים בריב רציני וחילופי דברים חריפים. הגברים גייסו את סבלנותם והשתדלו להחזיר את הסדר והשקט על כנם, כקדם.
בנוסף לסדר ״התרת נדרים״, היה גם סדר ״התרת קללות״ וחלומות רעים. היו גם קהילות שנהגו לערוך סדר ״נזיפה״ למקבל ההתרה כשהוא יושב על הארץ כמנודה. קהילות אחרות נהגו לערוך סדר ״פדיון נפש״ ואת כספי הפדיון חולק לעניי העיר ולנצרכים. בכמה קהילות בצפון־אפריקה, נהגו למסור הודעה לפני הרבנים בצורת ״אני מאמין בשלושה עשר עיקרים ובתורה שבעל־פה״.
יהודי לוב נוהגים שאחרי התרת נדרים, שוחטים תרנגולים בעד כל נפש, תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה.
סדר המלקות
אחרי ההתרה רבים נהגו ללקות בערב ראש־השנה ט״ל מלקיות ויש שהשאירו את זה לערב יום כיפור. האנשים שהתמידו לקיים את סדר קבלת המלקות, היו אלה שחיו כל השנה בכפרים הערביים וזאת לרגל מסחרם עם הגויים. בערבי החגים, יהודים אלה היו עולים העירה ומאחר והיו בדרך־כלל אנשים בריאים, הם היו המתנדבים הראשונים לקבלת המלקות.
מקבל המלקות היה פושט את בגדיו ושוכב חצי ערום על אחד הספסלים בבית הכנסת. שמש בית־הכנסת קשר לו את שתי ידיו, הימנית על השמאלית, כופף לו את ראשו בין זרועותיו ובשעת הקשירה קרא לפניו את הפסוקים:
מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה״ (משלי ג, יא־יב).
הרב נוטל רצועת עור ומצליף על גופו של הנילקה לפי סדר מסויים ואומר: ״והוא רחום יכפר־עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו (תהלים עח, לח)״. בגמר המלקות מוסיף הרב ואומר : וסר עוונך וחטאתך תכופר:
כל־כלי יוצר עליך לא יצלח וכל־לשון תקום־אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם מאתי נאום ה׳ (ישעיה, נד, יז).
מיד אחרי ״סדר המלקות״ הולך מקבלם למקווה לטבול כדי לקיים את הכתוב: ״באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה״ (תהלים סו, יב).
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
הדחף הראשון של חיים בן עטר היה לוותר על הכל לטובת נושים למיניהם ולטובת יורשים־בכוח שצצו איש לא ידע מניין, ולטובת חצר המלבות שאף היא דרשה את הנתח שלה. לוותר על הכל ולהימלט כל עוד נפשו בו ורוחו עמו היתה משאלתו. אולם עד מהרה הבין, שגם אם ינסה להתנער מאחריות, ואפילו ירצה לתת הכל, הרי קורי החוקים והמשפטים, וכן סבך הקשיים המנהליים, ימנעו אותו מכך. גם פאסוניה העזה מצח נגדו ואמרה:
״לא אוותר לבל העורבים האלה ולפרקליטיהם הטורפים! לא אסכים לחיות בעוני ובחוסר־כל, בלי לנסות לפחות להיאבק על מה שמגיע לנו!״
חיים בן עטר היה עסוק בהכנתם של שני ספרים. האחד — ביאור ההלכות בתלמוד וטעמן, ואילו השני — אותו ראה כמפעל חייו — פירוש מקיף לתורה. עוד בטרם הגיע לכדי מחציתו של הספר כבר ידע מה שם יתן לו: ״אור החיים״. הוא נזכר בגעגועים בסבו הישיש. אותן שנות ילדות אבודות חזרו ועלו לנגד עיניו. מן החדרים הסמוכים לישיבה, היא הישיבה שהוקמה בכספי תרומתו של חותנו המנוח, הגיעו קולותיהם של תלמידי־חכמים הלומדים בחבורה. ״יהי חלקי עמכם!׳׳ מלמל לעצמו. מה לא היה נותן, כדי להיות אחד מאותם בני עניים חסרי־כל, אשר שום עול של רכוש אינו רובץ על נשמתם. להקה של פרקליטים כבדי־סבר התגודדו בביתו באותו ערב. כל אחד מהם ייצג לקוח בעל תביעות. זה הציג מסמך שבו הבטיח לו משה בן עטר טובת הנאה זו או אחרת, זה הציג שטר־חוב חתום בידי משה בן עטר, זה טען לקרבת משפחה למנוח ולזכות בירושה, וחיים מביט בהם באימה, ואינו יודע אם אמת בפיהם אם שקר. לא פעם חתם על הצהרה או על כתב־ויתור רק כדי שיניחו לו לשוב אל תורתו.
גם כוח עמידתה של פאסוניה נשבר והלך. משבר קשה עבר עליה. הנה היא מתקרבת לשנתה השלושים ועדיין נותרה בעקרותה. הלכה אל מיטב הרופאים, ומשנואשה מהם פנתה אל המנחשים ורופאי האליל. עברה עשרת מדורי גיהנום והוציאה ממון רב, והבצורת נמשכת. גשמי ברכה כבר ירדו על הארץ הצמאה, ורק ברחמה של פאסוניה בן עטר נמשך השידפון.
יום אחד באה אל בעלה ואמרה לו: ״דבר לי אליך.״ ״גם את, פאסוניה, מפריעה לי באמצע הלימוד?״ ״דבר לי אליך!״ אמרה בעקשנות. ״דברי, דברי. במה העניין?״ ״עליך לקחת לך אשה שנייה.״
חיים בן עטר הרים לעבר אשתו שתי עיניים נדהמות. בפניה של פאסוניה נראו אותות של סערה. היא פרצה בבכי. ״אני נושאת ברחמי קללה! קיוויתי להביא לך אושר, נחת־ רוח ו…בנים ובנות. ילדים, חיים, ילדים קטנים המשמחים ליבם של אביהם ואמם. ומה הבאתי לך? רק צרות וטרדות! קח לך אשה אחרת, צעירה ממני, פוריה ממני, ותיתן לך יורש.״
״ואת?״ שאל בקול חנוק.
״אם לא תגרש אותי, אשאר אתבם, וכשייוולד הילד, הוא יקרא לי ׳דודה׳…״ היא ניסתה לצחוק. ״אשריך שאת מתלוצצת, פאסוניה. להעמיד אותי במבחן באת.״
״בנשמתו של אבי נשבעתי לך, חיים. אינני מתלוצצת.״ ״אשה שנייה? מעשה שלא ייעשה!״ ״ואף־על־פי־כן, גם אברהם וגם יעקב לקחו להם נשים נוספות. מה שהיה נאה לקדושים ההם אינו נאה לחיים בן עטר? מי יודע, אולי אחרי שהאשה השנייה תהרה ותלד לך תוסר הקללה גם מעלי? אולי אז אזכה גם אני לילד משלי?״ ״ומניין לך שדווקא עליך רובצת הקללה? ושמא אני הוא הנושא בקרבי את…״
״לא!״ צעקה האשה, ״אני משביעה אותך שתיקח אשה נוספת על פני!״
״וחרם דרבנו גרשום מאור־הגולה, שאסר על אדם מישראל לקחת לו יותר מאשה אחת?״
״רבנו גרשום חי באשכנז. ינהגו נא על־פיו בני עדתו. ואילו אנחנו, כלום מתפללים אנו נוסח אשכנז? מדוע ננהג איפוא לפי מנהגם בדיני אישות?״
״פאסוניה, למה תדברי ככה? הן יודעת את שהאשכנזים הלכו בעקבות חכמינו הגדולים בספרד. אלו אמנם לא אסרו במפורש ריבוי נשים, ובוודאי שלא העזו פנים נגד מנהג אבות להטיל חרמות, אולם בפועל לא התירו לאדם מישראל לישא לעצמו יותר מאשה אחת.״ ״צדקת, בעלי. מי אני שאעז להתדיין בדברי תורה והלכה עם גדול חכמי המערב…״ ״פאסוניה…״ מחה בעלה בעייפות־מה. ״…אולם אבותינו אצילי־הרוח, חכמי ספרד, כאשר פסקו את פסיקתם, טובתה של האשה עמדה לנגד עיניהם. אין בליבי ספק, שגם הם היו מתירים את איסורם אילו הוסבר להם שטובתה של האשה הנוכחית דורשת דווקא, שבעלה יקח לו אשה שנייה. הם היו מתירים, כי נאורים היו, ואוהבי ישראל היו, ואין ישראל מתקיים אלא אם כן יקים לו כל אדם מישראל בן יורש, שיעביר את מורשתו לדורות הבאים. ואם לגבי פשוטי העם כך, לגבי חכם דגול, גדול בתורה כרבי חיים בן עטר, על אחת כמה וכמה!״ ״והבריות?״.״ אמר בקול רפה.
״ממתי רוקד חיים בן עטר על פי חלילם של הבריות? רק הקטנים והעלובים יירתעו מלעשות הטוב והנכון רק מחשש ׳מה יגידו׳!״ עיניה של פאסוניה הקרינו כוח וביטחון מוחלט בצדקתה. שתיקה נשתררה. חיים בן עטר לא ידע מה לומר, לכן ניסה לפטור את העניין בהלצה: ״אז מה? את רוצה שאתחיל עכשיו לחזר אחר אחת הבתולות?״ ״חיים בן עטר אינו צריך לחזר אחרי איש, לא כל שכן אשה! אתה, שוב אל תלמודך. פאסוניה שלך תחסוך ממך את כל הטרדות. כל מה שיהא עליך לעשותו הוא להופיע בליל כלולותיך, לבוש כחתן, ו״.״ היא הסמיקה וציחקקה. נשקה לו בחטף ויצאה. הוא נותר במקומו, המום. תמיה היה על פאסוניה, כולו הערצה לגדלות־רוחה. כלום יכולה אשה להתעלות על־פני רגשות של קנאה, ולא לנטור לצרתה, בייחוד לאחר שזו תלד בן ? הרי אפילו שרה אמנו לא עמדה בניסיון הזה, ובקנאתה שלחה את הגר ואת ישמעאל אל המדבר. הוא הניח לדברים האלה, ופנה שוב אל ספריו. ממילא לא נדרש ממנו לעשות דבר, ופאסוניה, ברוב תבונתה, תדע לכלכל את העניינים על הצד הטוב ביותר.
מלכי רבנן- תולדות רבני מרוקו לרבי יוסף בן נאיים
כהה״ר אברהם טאוריל ז״ל
מחכמי ג׳יבאלטאר וראיתיו חותם בטופס פס״ד משם מוהר״ר דוד כלפון ז״ל בש׳ פדו"ת.
כהה״ר אברהם חלואה ז״ל
בר יצחק מחכמי מקנאס ראיתיו חו׳ בטופס א׳ ש׳ תק״י פ״ק וחתום עמו כהה״ר יהושע בירדוגו ז״ל :
מוהר״ר אברהם בר מאיר ביבאם ז"ל
מחכמי סאלי וראיתיו חותם בשאלה אחרת לרבני פאס בסיון תס״ז פ״ק עם מוהר״ר אברהם בן מוסה ומוהר״ר שלם אבן צור זכר כולם לברכה :
כהה״ר אברהם אלעסרי בר יעקב ז"ל
היה חבר עיר באיזה כפר במערב מצאתיו חותם בפס״ד אחד אחרי רבני מראקס בש׳ תקו״ה ליצירה וחתום עמו
כהה״ר דוד בן יוסף אלכלאם ז"ל:
כהה״ר אברהם אררעי ז"ל
בר מסעו' היה חבר עיר באיזה בפר סביבות מראקם ראיתי חתימתו בפס״ד אחדי רבני מראקס ש׳ תקו״ה ליצי׳:
מו"ה אברהם אלנקאר ז"ל
א׳ מרבני פאם חי בחצי הראשון מהמאה הששית הוא הלך מעיר פאס ברעב ש״ש התצ״ח פ״ג ונתיישב בעיר ליוורנו וחיבר פירוש מחזור לימים נוראים הנק׳ זכור לאברהם ובמחזור שהדפיס בחייו בליוורנו ש׳ פני״ו בתוד״ה פ״ג כתב שם בענין טבילת פרוסת המוציא בסוקא׳ר וז״ל ובארץ מולדתי עיר המהוללה פיס יע״א נוהגין לטבל פרוסת המוציא בר״ה בסוקא׳ר לס״ט וכפי מנהגם אץ קפידא בזה שגם הוא נק׳ מלח בברית כרותה וכמארז"ל גבי על כל קרבנך תקריב מלח עכ"ל, ובדפוסים החדשים מספרי זכור לאברהם השמיטו הדברים הנז, הרב הנז' הוא מחבר שיר ארצות עומק וכו'
כהה״ר אברהם אאוריי ז"ל
א׳ מחכמי המערב חי במאה הה׳ ראיתי פס״ד אחד מרבני טיטואן זמנו ש׳ תחנ״ה ליצי׳ שנתדיין לפניהם החכם הנז'
כהה״ר אברהם פאריינטי ז״ל
מחכ׳ המערב וראיתיי שיר אחד בכ״י לחג הפסח שחי׳ החכם הנז':
כהה״ר אב׳ בטאן ז"ל
מחכמי פאס והוא אביו של כמוה"ר אליהו ז״ל הנז׳ להלן
מרה אברהם הצרפתי ז"ל הוא א׳
מהמגורשים שבאו לפאס כי יש בידי קונטרס שירים בכ״י מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל ובתחילת הקונטרס כתוב בזה״ל פיוטים שהיו נוהגים לאומרם בבי׳ה הי׳יג שלנו שנחרבה בש׳ ח״ץ מאלף הששי שהיה רעב חזק בעולם לא תקום צרה פעמים והיו אומרים אותם במועדים לנשמת ולקדיש ויש מהם של חכם אחד קרוב לנו ושמו החה״ש כמוהי׳ר אברהם הצרפתי זלה״ה ונשמע שהוא עצמו מהמגורשים והיה סופר כותב ס״ת שתת׳ :
מר"ה אברהם ן' סיסאן הי״ו
מחכמי דבדו ונולד שמה בתחילת המאה הנוכחית ורוב חכמתו למד בפאס כי היה בא לפאס זמן זמנים ויושב בין ברכי רבנן ושוב נתמנה למו״ץ בדבדו ועוד נתמנה¡ למו״ץ ורב בעיר תאזא וכשנחרבה העיר בא ונתיישב בפאס ובכל מקום שישב הרביץ תורה וזה כחמש שנים נתמנה מטעם הממשלה ראש אב״ד בעיר מוגאדור והוא חכם תלמודי וחננו ה׳ כח הזוכר כמעט לא שכח מה שלמד ומלא ובקי בדינים כל דבר בשמו ובמקומו וחיבר כמה פסקי דינים ויש לו ליקוטי דינים הרבה וגליוני חשן משפט שלו מלאים מכתב ידו חידושים יקרים :
מרה אברהם צבאח ז״ל
בנו של הרב מו״ה דוד צבאח ז"ל מחבר משכיל לדוד מחכמי מראקס והוא חי בק׳ הו׳ וז':
מו"ה אברהם אלזרע זצ"ל
מו"ץ בתאפילאלת הוא חי במאה הששית כי יש כתבים ביד זרעו כה״ר יעקב אלזרע נר״ו וחתומים בהם אבא״ל מסב״ר ושמעתי משם מו"ה מסעוד אביחצירא זצ״ל שר״ת אבא"ל היא אברהם אלזרע ור״ת מסב״ר היא מסעוד בן רוואח ומהר״מ הנז׳ מצאנוהו חי במאה הששית ראה הלאה באות מי:
מרה אבנר ישראל הצרפתי זצ"ל
רמו״ץ
בפאס נולד כ״א שבט תקפ״ז ונתבש״מ שמנה ימים בתשרי התרמ״ד והיו ימיו נ״ח שנה, הרב הנז׳ גדלה חכמתו בתורה וחיבר שו"ת הרבה/ וקיצור משכנות הרועים, וס׳ יחס פאס, וכולם עדיין בכ״י ואני בקטנותי ראיתי פירוש מסכתא א׳ ממנו בכ״י, הרב הנז' היה מכובד עצום ודבריו נשמעים לבני דורו כקטון כגדול אליו ישמעון ועד היום נשבעים בשמו ומשתטחים על קברו׳ ולא היה אוכל בשר בששת ימי השבוע כ״א משבת לשבת,
ואף בשבת לא היה אוכל מבהמה שהורה בה חכם, והיו עניים בני ביתו ובכל שבת היו אוכלים סביב לשלחנו, אוצר הספרים שלו מאהבתו לספרות ישראל אסף וקבץ ספרים רבים בכל מקצועות התורה וחפצו בספריו להיותם מעולפות בהידורים יפים ועד היום האוצר הנז׳ ביד זרעו במקומו
הראשון במחז״ק, הרב הנז׳ היה לו יד ושם בחכמת הקבלה, וכתב ידו היה מיושר מאד ויתאו האדם לחזות כתב ידו ועל כל דבר שלף אי״ש קסתו מנדנה ויפוזו זרועי ידיו וקסתו צעדה עלי שור להשיב שואלו דבר, החכם הגדול הזה הנודע בשערים רכש לו ידיעה בכל מיני חכמות ובכל חכמה ומדע אשר עיין בה עשה פלא ולא לבד רחף על פני מי החכמות כי אם ירד תהום והעלה פנינים ראמורת וגביש משכיות יקרורת מגנזי מדומים ופעמיבש אחדיבש נתווכחו עמו חכמי הישמעאליבש בענייני חכמה ושמחו בו ובידיעותיו זיע״א :
L'esprit du Mellah-J.Toledano
As yi'bi el mbrd mlbrd Que peut tirer la lime de la lime
Gber slaba ouqlt el'ar Si ce n'est l'insolence et l'effronterie
Que peut sortir du frottement de deux matieres aussi dures si ce n'est des etincelles? Sachant quel sera le resultat d'un heurt avec une personne mal elevee, le proverbe conseille done d'eviter d'user avec elle de ses propres armes car que peut sortir d'une telle rencontre si ce n'est de l'insolence et de l'effronterie? Moralite: au fer il faut opposer la douceur, il faut refuser de jouer le jeu de l'adversaire. Notre professeur de philosophic nous disait "si vous avez une discussion avec un aveugle ne le laissez pas vous mener dans une cave obscure car alors vous jouerez selon ses propres regies
- Mdar el bgar t'abi tben Ce n'est pas de l'etable que tu auras du foin
Se dit d'un mauvais calcul, d'un mauvais choix: ah pour ca vous avez bien choisi votre objectif, si c'est du foin que vous cherchez, ce n'est vraiment pas a l'etable qu'on vous le donnera — on en a besoin plus que vous! Moralite: il faut savoir bien choisir son objectif et ne pas chercher midi a quatorze heures ou chercher la piece de monnaie perdue justement sous le lampadaire parce que la ou elle est tombee il n'y a pas de lumiere! Autres sens possible: si e'est de la reconnaissance que vous cherchez vous etes bien mal tombe: ce n'est pas de l'etable que 
vous aurez de la paille
ET TOURNE LA CHANCE
Tout est question de chance Koulsi bel-mzal
Hatta el Sefer Tora fel heikhal Meme pour le Sefer dans l'Arche
Cada cozza y su mazal Chaque chose et son sort
Hatta el sefer en el heikhal
Jusqu'au Rouleau de la Loi dans le tabernacle
Le melange d'hebreu, arabe et Hakitia signe l'origine juive de ce proverbe qui cultive le paradoxe, car s'il est un lieu ou on n'attend pas la chance c'est bien le Tabernacle. Les Rouleaux de la Loi sont autant sacres quelle que soit leur taille ou leur age. Et pourtant. . . il y a en qui sont mieux vetis que d'autres, ceux qu'on utilise tous les jours et ceux reserves uniquement aux jours de fete, meme dans le tabernacle la chance trouve ou se nicher, alors ailleurs
LES HABITS NEUFS DU SEFER
Le Rouleau de la Loi devait dater de plusieurs centaines d'annees et ses vetements aussi. Ils ont du etre magnifiques dans leur jeunesse mais maintenant la couleur du
velours avait passe, les fils d'or des inscriptions s'etaient effiloches.
Mais cet aspect miserable n'otait rien a sa magnificence car nos ancetres ne nous ont-ils pas appris que ce n'est pas le vase qu'il faut regarder mais ce qu'il contient. Quand le Sefer s'approcha de la. Azara des femmes. Aicha se tourna vers le ciel
— Mon Dieu, faites que mon mari trouve un meilleur travail. que Youssef mon fils gagne a la Loterie, que Messaouda ma fille trouve un riche mari, et que la prosperite enfin visite notre maison.
Abraham qui entendait tout ce chapelet de priere et exede par tant de demandes, se tourna vers Aicha
Tu ne vois pas dans quel etat il est, s'il avait les moyens le Sefer s'habillerait d'abord plus decemment lui meme
תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח……
רבי אברהם אבן עזרא
הרשב״א [בתשובה ח״א סימן תי׳יח עמוד ס״ו הוצאת גיטלר] כתב עליו: ״הגיע החכם הגדול ראב״ע הנודע בשערים והוא העולה על כל הנזכרים בהבנת האמתות והשקידה על דלתות החכמה והרחקת שבושי האמונות בכתובי התורה וספרי הנביאים, ואבותינו ספרו לנו שמחת גדולי ארץ הזאת חסידי׳ ורבני׳ שיצאו לקראתו בעברו עליהם, הוא החל לפקוח עינים מלילותינו וחיבר להם פירוש התורה והנביאים.״״.
לפני 840 שנים, בסוף האלף הרביעי למנין עם ישראל, כבה המאור הגדול, עמוד הענן, הדרשן החידתי החריף, חכם הרזים, עמקן בתהומות התורה, אלוף הרז וחוכמות הנסתר, המקובל הגדול והניסי, הדקדקן הפלאי, רבינו אברהם אבן עזרא זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אשר השאיר חידושי תורתו סתומים ועמוקים, ועזבנו לאנחות עולמים.
לא ניתן להעלות בדף קטן אלא קמצוץ זעיר מעוצמתו התורנית :אדירה, והסתום בה רב על הגלוי, כפי שנהג בחוכמתו הנפלאה •העצומה, שבה רב המוסתר מהגלוי. אולם אורו המסנוור, חום גדלותו האדיר, מקרינים לדורי דורות ניצוצות מהבהבות, שדרכן ניתן ללמוד על מסכת חייו, עוצמתו והיקף ידיעותיו.
בשנת ד׳ אלפים תתמ״ז [1090 לספה״נ] זרח אור צח, המאיר :בדולח בשמי היהדות, ובעיר טולידו בממלאכת גרנדה נולד רבי אברהם בן מאיר למשפחתו המיוחסת והאצילה, שרבים מבניה היו דרי בית המלוכה ונושאי תפקידים בכירים ונאמנים, הגם ששמרו על דתם והקפידו על קלה כבחמורה, לא מנע דבר זה מהם, מלבצע תפקידים עדינים וחשובים, ולהיותם שלוחים נאמנים בבית המלכות.
המקורות לתקופת לידתו, ינקותו, לימודיו ורבותיו אינם נהירים דיים, אולם מגיל ינקות ניכרו בו שני דברים חשובים א'. חריצות -התמדה בלתי מובנים. ב'. לקיטה וזכרון יחודיים ולרגל שני תכונות חיוביות אלו, החל רבי אברהם להתעלות מעלה בסולם התורה ומידותיה, ובגיל צעיר למאוד, היה לכלי מחזיק ברכה, ספוג תורה ייראה, מלא בקדושה ועבודת ה׳ תמה, מלופף במצוות ומעשים טובים לרוב.
בימיו היתה ספרד מולדתו, חצויה בין שלטון הנוצרים והמוסלמים, כאשר פעם שלטו הנוצרים ופעם המוסלמים. על שבטיהם הברברים האכזריים, ותמיד היו היהודים לקורבן בין הנצים, שהואשמו כצד נגד השילטון ומשתפי פעולה עם האויב, אלפים מבני עמנו הועלו על המוקד ונפלו חללים על המזבח יהדותם, גם רבי אברהם נאלץ לנדוד הרחק מעירו ובית אביו, לערי ספרד הרחוקים זה מזה, ואף מחוצה לה, תמיד השתדל לוודות שבכל מקום בואו, יהא זה מקום תורה, שמירת הכשרות ודיני ישראל.
בעושרו הרוחני כך עוניו הגשמי, רבינו התברך בידע עצום ונפלא, לא רק בתורה הקדושה, אלא גם בחוכמות רבות כדקדוק אסטרולוגיה, פילוסופיה, מתמתיקה, תכונה, חשבון, חקירה, פיוט ושירה, שפות, חרוזים ומשקל המילים וחירותם, חידות וחידודין, שיחתו לא היתה נהירה לכל אדם ומחשבותיו עמוקות מיני ים, בני עירו והסובבים אותו, לא ירדו לעומק תבונתו ולחקר דעתו ומעשיו.
לאשה, נשא את בתו של הגאון המשורר הדגול רבי יהודה הלוי, שגילה בו כישרונות עילאיים, על אף הסתרת חוכמתו, וחמיו שהיה עשיר, ניסה בכל מיני תחבולות להטיב עם חתנו רבי אברהם ולהקל את עוניו ולא עלתה בידו, כי רבינו הגאון נמנע מלכתחלה ליהנות ממתנת בשר ודם, הגם שעניו ודלותו הנוראה היתה זועקת וניכרת בכל פינה מחייו.
רוב שנותיו היו בנדודים, מספרד לאלג׳יר, מרוקו, טוניס ארצות אשכנז, איטליה, צרפת, אנגליה, מצרים, עירק, פרס, ועוד. מסעותיו אלו ארכו יותר משלושים וחמש שנות חייו, אך כל רגע הקדיש לתורתו ולימודו הרוחניים, בערים שונות חיבר כמה מחיבוריו המאלפים. מהם פרשנות לתורה, ספרי דקדוק ולשון, ספרי אסטרולוגיה וצבא השמים, ס״ה 42 ספרים עמוקים ואדירים בכל חכמות העולם, בנוסף לפירושיו על התנ״ך.
רבינו, זכה לחוש נבואי וגאונות בתורת הנסתר, מומחה בהטלת גורלות ובקיאות בקבלה מעשית, אולם לא השתמש בכוחות אלו, פרט לענין הצלת נפשות, כי תמיד סמך על בוראו ונהג בדרך הטבע. לבושו הדל והמתפורר, העיד על הלך עני שבעניים, שאינו ראוי לתשומת לב, ורק משפתח פיו בדרשה בבתי הכנסת שאליהם הגיע, נתגלתה המרגלית הזוהרת, המוצנפת בדמותו האומללה, ושמו נישא ברטט בפי כל, כי כבר התפרסם בגדלותו בכל העולם היהודי, אולם לא נתחברו גדלותו הרוחנית ודמותו המציאותית בקרב ההמון.
בהגיעו רגלי בליל גשום וסוער לעיר רודוס כשרק כותנתו לעורו, חלה בחולי קשה, וטובי הרופאים קבעו, כי זוהי תחנתו האחרונה, אולם כעבור מספר שבועות, שאך פתח את עיניו לראשונה, ביקש ממארחיו דיו וקסת, ולשאלת מארחו שדאג לבריאותו, השיב, ״כי נדרתי נדר בחלומי, שאם יחונני אלוקי ואקום ממיטת חוליי, אכתוב מחדש באריכות את ביאורי לתורה, ולכן אני מזדרז לקיים נדרי״, ושם חיבר מחדש את ביאורו הארוך לתורה ונ״ך, וכן כתב ספרים נוספים.
רבינו זכה ונפגש עם גדולי וענקי העולם היהודי, רש״י הקדוש, רבינו תם נכדו. בעלי התוספות, רבינו הרא״ש ורבינו הרמב״ם, מלכים ורוזנים, עם כולם למד תורה, החכים והאציל מחוכמתו אליהם, אולם כל פגישותיו עם גדולי ישראל אלו, היו בדרכים לא מקובלות ואחר תקריות מעניינות ומפליאות, כפי שהיה עם הרמב״ם, אשר שימעו הגיע אל רבינו ובביקורו במצרים סר לבנין בית החולים שבו רוכזו כל בעלי החולי לקבל מזור מרבינו הרמב״ם,
אחר שהיה מביט בעיניהם וקובע מה חוליים ומה תרופתם.
גם רבינו הוכנס לאחד החדרים והמתין לבדיקה כיתר החולים, כשהגיע תורו, ראהו הרמב״ם בזמן קצר למאוד ורשם מחלתו: עוני, דלות ומחסור, תרופתו: ארבע מאות דינרים מתנה. כעבור מספר שנים שוב הגיע רבינו למצרים, בתקוה לקבל רפואה לעיניו שכמעט התעוורו, והמתין כיתר החולים. הרמב״ם הגיע לבדוק, והחל צועק עליו איך העיז להכנס למקום הריפוי בלא כסף, ומיד נתן הוראה שיוציאוהו ויקשרוהו לעמוד מחוץ למקום הריפוי ואחר כך יקבל עונשו, רבינו הרגיש פגוע עד למאוד, והחל להזיל דמעה. חלפו שעות רבות יותר מיממה ועדיין קשור הוא בעמידה לעמוד, מעיניו זלגו דמעות כנחל שוטף ללא הפוגה, ורק כעבור יותר מיממה שוחרר, וחייך אליו הרמב״ם באומרו. כל זה עשיתי לטובה, כי עתה ניצלת מעיוורון, שיצאה המוגלה והמליחות מעיניך על ידי דמעותיך הרצופות.
כל גדולי הדור חפצו לעוזרו ולתמוכו ורבינו התנגד בתוקף, והאמין שזה רצון שמים, כי אם מן השמים חפצו להעשירו, היה מקבל ישירות ולא באמצאות בשר ודם, התנגדותו העזה ומלחמתו הנוראה בקראים היתה ידועה, ובכל מקום בואו נלחם כארי נגדם למוחקם מן העולם, וישנה סברה, שאלה הם, אשר סילפו חלק מכתביו והפיצום בכל העולם כנקמה על אשר נלחם בהם.
רבי אברהם אבן עזרא
תולדות חייו
הגאון הקדמון החכם האלקי רבינו אברהם אבן עזרא הספרדי ז״ל, נולד בשנת ד׳ אלפים תתנ״ב ליצירה, – 1092 לאביו הישר באדם רבי מאיר בעיר טולידא במדינת ספרד, והיה חוטר מגזע היחס נצר גדולי הדור בתורה וביראה. אביו ר״מ חינכו בדרכי התורה והמוסר ולקח לו מורים משכילים בכל ענפי החכמה והם האירו עיניו לראותמראות נשגבות מחזה שדי, וככה נתעלה במעלות התורה, ובכל המדעים והחכמות.
מחמת צרה גדולה אשר מצאתו בארץ מולדתו, עזב רבינו האבן עזרא את ספרד, לבש כלי גולה והרחיק נדוד לארצות שונות ברחבי תבל והיה נע ונד עד אחרית ימיו. בכל מקום אשר דרך כף רגלו הלך שמו לפניו וכל העם ששו לקראתו וינחל כבוד ויקר. כל ימיו סבל עוני ומכאובים וגם בארצות נדודיו לא מצא את המנוחה ואת השלוה אשר ביקש, ותחת זאת הוסיף חכמה על חכמתו, ונתוודע אל חכמים רבים ושוחרי תושיה, וכן חיבר במסעיו את ספריו המרובים בכל מקצועות התורה והחכמה.
בשנת תת״ק בא לעיר רומי בירת איטליה, ועד שנת תתקט״ו נדד בערים שוגים במדינה זו, כאשר בינתיים נפל למשכב וחלה במחלה אנושה והגיע עד שערי מות ר״ל, ואז נדר לחבר פירושו הנודע על חמשה חומשי תורה, וחזר לאיתנו. אחר כך נדד למדינת פרובינציאה ומשם נשא את רגליו לצרפת ובריטניה. בשנת תתקי״ח אוה למושב לו העיר לונדון באנגליה, ובתתק״כ בא לעיר נרבונא בצרפת, ובתתקכ״ז באמצע הדרך בשובו לארץ מולדתו ספרד, ויהי בבואו לקלהורא נתבקש הראב״ע לישיבה של מעלה ביום שני ר״ח אדר ראשון ד״א תתקכ״ז בהיותו בן ע״ה, ולפני מותו כתב על עצמו ׳ואברהם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן אף העולם׳. לפי גירסאות שונות עלה ראב״ע לארץ הקודש לפני פטירתו, ונקבר בעיר כבול בארץ ישראל, ורבים נוסעים להשתטח על קברו ביום השנה לפטירתו.
עם גדולי דורו
מקובל מפי סופרים וספרים שרבינו האב״ע היה חתנו של המשורר האלקי רבינו יהודה הלוי ז״ל בעל הכוזרי, והאב״ע מביא פעמים רבות את הר״י הלוי בפירושיו. אגדה נפלאה מסופרת על אופן קשרי החיתון ביניהם, שהשדכן של זוג מעולה זה היה חרוז אחד בפזמון ׳אדון חסדך׳ מפיוטי הר״י הלוי לפורים, שהר״י נתקשה בחרוז אות רבי ובצאת הלוי מחדרו לזמן מה, נכנס שמה הראב״ע במקרה ורשם החרוז ״רצה האחד לשמור כפליים״, ובשוב הר״י מצא את ואב״ע יושב וכותב החרוז ההוא ויחבקהו וינשק לו ויתן ־ את בתו לאשה. ועל אף שיש מפקפקים באמיתות הסיפור, דבר ברור הוא כי היו נודעים היטב איש לרעהו ומחדדים זה את זה בתורה ובחכמה.
בעברו בצרפת הכיר את אחד מגדולי בעלי התוספות רבי יעקב בן מאיר המכונה רבינו תם ז״ל, אשר חרד לקראתו והוקירו כערכו הרם ואף שר שירים במהללו, וכאשר התפלא הראב״ע על שניאות ר"ת להכניסו בסוד שיריו, שלח לו ר״ת: ״אבי עזרי ישיבוהו סעיפיו אשר נתן ידידו בין אגפיו / אני עבד לאברהם למקנה, ואקוד ואשתחוה לאפיו״, ורבינו האב״ע השיב לו בענוות-קדשו: ״הנכון אל אביר עם קל ורועם להשפיל ראש במכתב אל בזוי עם וחלילה למלאך האלקים אשר יקוד וישתחוה לכל-עם׳/ ואחר כך השיב לו ר"ת בשירו כי כל רואהו יעיד כי רוח אלקים בקרבו וחכמתו תאיר פניו.
נם נשא ונתן הראב״ע עם רבינו תם בפלפולה של תורה, והובאו דבריו כמ״פ בתוספות על הש״ס.
כאשר נקלע רבינו למצרים נפגש גם עם רבינו הרמב״ם ז״ל אשר עמד על גדולת חכמתו ולא זז מחבבו, ואף הביאו הרמב׳׳ם לפני המלך למען יכיר איש אשר רוח חכמה בו. בוא וראה יקר סהדותו ועדותו של הרמב״ם אשר ציוה לבנו שישאב רק מבארו של החכם ראב"ע, וזה לשונו במכתב לבנו: ״…והנכון הוא מה שביאר בו החכם רבי אברהם אבן עזרא זצ״ל, נאמר לי עליו שהוא חיבר בפירוש התורה וגלה בו סודות עמוקות ועצומות לא יבינם אלא מי שהוא במדרגתו. אתה בני הנאמן לי, אני מצוה לך שלא תעיין בפירושים ובחיבורים, ולא תטרד שכלך אלא בפירושיו בחבוריו ובספריו, כי הם טובים מאד ומועילים לכל מי שיקרא בהם בהשתכלות יפה בשכל זך ובעיון דק, ושהם אינם כשאר החבורים כי הוא היה כמו אברהם אבינו ברוח, וכל שתקרא מדבריו ומרמזיו אשר ידבר בהם, עיין בהם עיון יפה והשתכל בהם השתכלות רבה בשכל זך ובעיון נקי, כי החכם הזה הנזכר לא היה מתפחד משום אדם ולא היה נושא פנים לשום בריה, והוא היה שט בארצות היום במקום אחד ולמחר במקום אחר, עם שהיה משרת למלכים ג״כ״.
ואף שיש מסתפקים ביחוס מכתב זה להרמב״ם, הרי גם במקום אחר מצינו שהעריץ וחיבב את רבינו הראב״ע, וכשבא לשבח את החכם רבי מאיר, מזכיר שהיה לוכד אצל החכם ראב״ע.
גדולי הראשונים בשבח האבן עזרא
בנוסף לגדולי דורו הנזכרים, הרמב"ם ורבינוו תם והר׳׳י הלוי, שהכירו אותו ותהילתו מלאה פיהם כאמור, היה רבינו ראב״ע נקדש ונערץ גם אצל רבותינו הראשונים ז״ל שהיו אחריו, וכך מתאר רבי ידעיה הברדשי-הפניני בעל ׳בחינת עולם׳ באגרת התנצלות אל הרשב״אי את שמחתם של אנשי פרובינציא בבוא ״אב״ע אליהם: ״ובסופם הגיע החכם הגדול ראב״ע הנודע בשערים והוא העולה על כל הנזכרים בהבנת האמתות והשקידה על דלתות ״כמה והרחקת שבושי האמונות בכתובי התורה וספרי הנביאים, ואבותינו ספרו לנו שמחת גדולי הארץ הזאת חסידים ורבנים לקראתו בעברו עליהם. הוא החל לפקוח עינים בגלילותינו וחיבר להם פירוש התורה והנביאים…״.
ובוא וראה דבריו הנלהבים של רבינו הרדב״ז שכתב למקשה אחד שסתר את דברי האב״ע: ״ולישרי ליה מריה שהטיח דברים נגד גדול בדורו, שהרי התוספות מקשים ומתרצין מדבריו בכמה מקומות, והרמב״ם ציוה לבנו שלא יתעסק אלא בספריו והפליג בשבחו, וכל הבאים אחריו שתו מימיו בכל מיני החכמות, והרמב״ן ז״ל נושא ונותן עמו, ואיך מלאו לבו ולא חש שמא תורתו וחכמתו תתבע עלבונו ממנו, וחוששני לו מעונש גדול והטב יכפר בעד״.
וגם מצינו שדברי רבינו הובאו בהרבה ראשונים בהערצה גדולה: בבעלי התוספות על התורה כגון מושב זקנים, פענח רזא, דעת זקנים, ועוד. רבינו המאירי מרבה להביא מפירושיו, וגם רבינו בחיי בספריו מביא את הראב"ע.
זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956 יגאל בן־נון
בימי גלות יאטה באירופה, הונהגה המפלגה בידי טרויקה שהורכבה מעבדסלם בורקייה, עבדאללה לעיישי ואדמון אלמליח. אחרי שהאחרון חזר מסיור בפולין בשנת 1958, מתח ביקורת חריפה על ברית המועצות, וסירב עם שובו למרוקו לבצע "ביקורת עצמית" למרות שהוצע לו להחליף את יאטה בהעדרו. כיוון שלא הסכים עם עמדותיהם המדיניות של שני שותפיו להנהגה בעניין הגוש הסובייטי גורש מן המפלגה ופרש ללא הצהרות מפעילות פוליטית. אלמליח עסק בהוראת הספרות ונעשה לסופר פורה בגיל 63. מתוך 6000 חברי מפלגה בשנת 1948, כ500- היו יהודים ו2500- אירופים. ידיעות אחדות שהגיעו לישראל בשנת 1951 מלמדים על מידת השפעת המפלגה הקומוניסטית על תנועות נוער ישראליות בהן תנועת "דרור" בעיר פס אליה הצטרפו גם לא יהודים. כתב עיתון "הדרור" ציין בדאגה: "למפעל השליחות הישראלית בקהילות מרוקו נשקפת סכנה חמורה ביותר, משנתגלתה פעילות קומוניסטית בסניפי תנועת דרור־מפ"ם. עסקני דרור בפס, למשל, הם חברי התנועה הקומוניסטית, בהם קומוניסטים לא יהודים […] לפני כמה שבועות נערכה הרצאה כאן על הבדלי השקפות בין מפא"י למפ"ם. המרצה היה ערבי מתושבי פס, חבר המפלגה הקומוניסטית. מעשה זה הסעיר את כל הקהילות היהודיות עד שהרבנות ראתה צורך להתערב בדבר".
עם פרישת אלמליח, הדמות הבולטת בחבורת היהודים הקומוניסטים היה ללא ספק אברהם צרפתי. צרפתי שינה את שמו מ"אנדרה" ל"אברהם" כדי שצלילו יתקרב יותר לגרסה הערבית של השם והיה בין הבודדים שהשתמש כבר אז במונח "ערבי־יהודי" כדי להגדיר את עצמו. הוא נולד בקזבלנקה בשנת 1926, למד בבית־הספר התיכון על שם ליוטה בעיר ואחרי בחינות הבגרות עבד בנמל עם חיילים אמריקאים. אחרי פרסום "המנשר לעצמאות" של התנועה הלאומית המרוקנית בפברואר 1944, הצטרף בגיל שמונה עשרה ל"תנועת הנוער הקומוניסטי". שנה לאחר מכן, בספטמבר 1945, התקבל כחבר במפלגה, נסע ללמוד בפריס בבית־הספר למכרות ובשנת 1949 חזר למרוקו כמהנדס. אחרי חודשי עבודה אחדים כמנהל היחידה לחיפוש מכרות באטלס העליון, התפטר מתפקידו ובגיל 23 חזר לקזבלנקה, פעל בעיקר באיגודים המקצועיים והקדיש את עצמו למאבק למען עצמאות מרוקו. שלטונות החסות אסרו אותו בשנת 1950 למשך חודשיים ובראשית דצמבר 1952 שוב נאסר בגלל פעילותו הפוליטית והוגלה עם אחותו אבלין לכפר במחוז קנטל שבמרכז צרפת, אליו הצטרפה גם משפחתו. עם שובו אחרי העצמאות התמנה למהנדס ראשי ברשות הלאומית למכרות במשרד האוצר בתקופת כהונת השר עבדרחים בועביד ובשנת 1959 מונה למנהל הרשות למכרות ולגאולוגיה, למורת רוחו של מזכ"ל המפלגה עלי יאטה, שלא רצה, עם עלל אלפסי יחד, לחזק את חבר ממשלתו בועביד. שנה לאחר מכן, ניהל את מחלקת המחקר והפיתוח של הרשות הלאומית לפוספטים. הרשות נעשתה לחברה הכלכלית החשובה ביותר במדינה כאשר קיבל מוחמד לע'זאוי את ניהולה, אחרי הדחתו מראשות שירותי הביטחון. בשנת 1960 מינה השר בועביד את אברהם צרפתי כנציג יחיד בוועידה מחוזית שהתכנסה בטנג'יר מטעם האו"ם בתחום הכלכלי־חברתי, מינוי שעורר מחאות. בגלל אהדתו למפלגה החדשה של מהדי בּן־בַּרכַּה, "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים", נאלץ צרפתי לבצע "ביקורת עצמית" לפני עלי יאטה כדי שוב להיקלט במפלגה. בשנת 1962 התחיל ללמד בבית־הספר למהנדסים במוחמדיה.
בד־בבד עם קידומו המקצועי, המשיך צרפתי בפעילות פוליטית ונעצר לראשונה במדינה העצמאית בדצמבר 1962. אחרי מהומות הרעב של ה23- במרס 1965 בעיר קזבלנקה, נעצרו צעירים יהודים אף שמזמן לא פעלו במפלגה הקומוניסטית. מנהיג המפלגה נאלץ לעזוב את מרוקו. צרפתי שוב נעצר לתשעה ימים ועונה עם חבריו סם בן הרוש, ג'ו לוי וסימון לוי. האחרון סבל עינויים קשים והוטס לצרפת לטיפול רפואי. באותה שנה התחיל גם ללמד בפקולטה לכלכלה ברבט. משנת 1966 צרפתי והמשורר עבדלטיף לעבי, שהיו עדיין חברים ב"מפלגת החופש והסוציאליזם", שמה החדש של המפלגה, נקטו בעמדות שלא תאמו את מדיניותה הפרו־הסובייטית וממלחמת ששת הימים דגלו בגישות פרו־פלסטיניות.בפעולותיה למען ההשתלבות בלאומיות המרוקנית הצליחה הקבוצה לסחוב אליה בעלי מקצועות חופשיים שנטלו חלק בהצהרותיה הפוליטיות. לדברי הפעיל הקומוניסטי ג'ו בן־דלכ, אחרי העצמאות האמינו רבים באמונה שלמה במרוקניזציה ושאפו למצב שכולם יהיו שווים במדינה מתקדמת, עד שפרצה מלחמת ששת הימים שחידדה את הסולידריות הכל־ערבית וערערה את האמון בתהליך ההשתלבות. בין פעיליה הראשונים של המפלגה אפשר למצוא נוסף לאלמליח גם את החוקרים אלבר וג'רמן עיאש, ג'ו לוי יליד פס, פקיד בכיר במשרדי ממשלה ברבט, ד"ר יוסף בן־דלכ, האדריכל אלי אזגורי, ד"ר ז'אק חסון מפס, המהנדס סם בן־הרוש, עורכי־הדין לאון אלמעלם, רלף בן־הרוש־מאודי ורוג'ה כהן, המרצה לספרדית סימון לוי, המורה לערבית יליד סוריה עבדו סיטון, המורה בכי"ח יליד תורכיה דניאל חג'ג' ואשתו ליסט הלוי, ג'ו איפרגן, תואתי, יעקב מלול מנהל בית־ספר אורט בקזבלנקה, הזוג בנאייר, רלף סממה, ציון אסידון ועוד. מראשית שנות השבעים נטשו יהודים רבים את המפלגה, חוץ מתאים אחדים במכנס ופס, ובהנהגה נשארו רק סימון לוי ורלף בן־הרוש. מי שנשארו נאמנים ללא פשרה ללאומיות המרוקנית ולרעיון הקומוניסטי הקימו ביזמת אברהם צרפתי את שלושת ארגוני השמאל החדש שכונו "ג'בהה" – החזית, וכללו את תנועת "אילה לאמם" (קדימה), "תנועת ה23- במרס" ותנועת "לשרת את העם".מעצר צרפתי במשך 17 שנה העסיק לא מעט את ראשי הקהילה שמצד אחד רצו להגיש סיוע הומניטרי לאסיר היהודי ומצד שני חששו מתגובת הארמון.
מסוף שנת 1959 ועד סוף שנת 1960, סדרת אירועים טלטלו את מעמדם של יהודי מרוקו, בעיקר בתחום חופש התנועה והקשר עם ישראל. בחודש ספטמבר 1959 נוצר פילוג במפלגת אל-איסתיקלל כאשר חלק גדול מן האינטליגנציה היהודית העדיף להצטרף למפלגה השמאלית החדשה "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים". ב-22 של אותו חודש החליטה ממשלת השמאל לנתק את קשרי הדואר בין מרוקו לישראל ויצרה תחושת מחנק בקהילה היהודית. הצטרפות מרוקו ל"איחוד הדואר הערבי" וניתוק קשרי הדואר אחרי הקמת ממשלת השמאל בראשות עבדאללה איברהים בדצמבר 1958 הם אירועים שפגעו בהבנה היהודית-מוסלמית. גם פעילות אל-וויפאק שהחלה עם העצמאות שקעה בשנת 1959, אחרי הקמת ממשלת השמאל. ביטחונם העצמי של היהודים התערער ככל שהתהדקו יחסי השלטונות עם העולם הערבי וככל שהתפתחה מדיניות המסתייגת מן המערב. למעשה, נקרעה ההנהגה המרוקאית בין סובלנותה הטבעית לבין לחצי הליגה הערבית. באותם ימים, גילויים אנטי יהודיים רבים שפורסמו בעיתונות הערבית במרוקו יש לפרש בהקשר למאבק הפוליטי הפנימי בין ארמון המלוכה ותומכיו לבין מפלגות האופוזיציה.
שנת 1961 היתה שנה קריטית בתולדות מרוקו וקהילתה. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל הקהילה: ב-3 בינואר הגיע גמל עבד אנאסר למרוקו כדי להשתתף בוועידת קזבלנקה, וגרם לגל התנכלויות ליהודים שנחקקו בתודעה היהודית כאירוע טראומטי. מעניינת במיוחד עמדתם של מנהיגי הקהילה ושכבתה האינטלקטואלית. תומכי הארמון ותומכי השמאל, תומכי הבדלנות האתנית וחסידי ההשתלבות בחברה המרוקאית, כולם יחד ללא הבדל פוליטי או מפלגתי נזעקו להגן על זכויות היהודים ועל זכותם לחופש תנועה. שבוע לאחר מכן טבעה ספינת העולים "אגוז" כשעל סיפונה 44 נפשות. חודש אחרכך, לרגל יום האזכרה למותם הטרגי של המעפילים, הפיצו שליחי ישראל כרוזים בגנות השלטונות שגרמו להתמוטטות הרשת המחתרתית שהקימו במרוקו. בחודש מרס נפטר המלך מוחמד החמישי אחרי שימים ספורים קודם לכן קיבל לשיחה את ראשי הקהילה, ובנו מולאי חסן הוכתר במקומו. בראשית אוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקאיים בנושא יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה במסגרת "הסכם הפשרה" ובסוף נובמבר החל מבצע "יכין" שהביא לפינוי חלק גדול מן הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה וחוללה גם שינויים במבנה הדמוגרפי של החברה הישראלית.
ברצונו לבסס את שלטונו מפני השתלטות אפשרית של השמאל, המלך חסן השני יזם שינויים בחוקת המדינה לפיה המשטר במרוקו הוגדר כמלוכה תחוקתית עם אספה נבחרת מכוננת, דמוקרטית וחברתית אך עם זה, המלוכה שואבת את סמכותה "מכוח האל", עם זכות ירושה. לפי החוקה, המלך הוא "אמיר המאמינים" – הסמכות הרוחנית והדתית העליונה. הבחינו ראשי הציבור היהודי בסעיף 9 בחוקה המבטיח לכל האזרחים את "חופש התנועה ואת הזכות להתיישב בחופשיות בכל הממלכה". החוקה הבטיחה את חופש הבעת הדעה בכל דרך שהיא, את חופש ההתכנסות וההתאגדות ואת הזכות להצטרף לכל איגוד מקצועי או פוליטי. הסעיף הדגיש שאין לסייג את ביצוע חירויות אלה על־פי חוק. אמנם הסעיף הראשון בחוקה הגדיר את מרוקו כמלוכה תחוקתית דמוקרטית וחברתית וסעיף 5 קבע מפורשות שכל המרוקאים שווים בפני החוק, אך היהודים שהיו רגישים לנושא חופש התנועה לא מצאו בסעיף 9 את הזכות לצאת ממרוקו או להגר ממנה, אלא רק "הזכות להתיישב בחופשיות בכל הממלכה". מצד שני, פעילי השמאל היהודיים היו מודאגים מן הסעיף בחוקה המגדיר את האיסלם כדת מדינה. באחד בדצמבר פרסמו שמונה פעילים, בהם מאיר טולדנו, מרק סבח, מקס לב וארבעה יהודים קומוניסטים בראשות סימון לוי, גילוי דעת שהם פונים בו ליהודים להחרים את המשאל יחד עם מחנה השמאל "מתוך דאגה חמורה לדמוקרטיה". השמונה כונו על־ידי דוד עמר "חבורה קטנה של טועים ממורמרים", ממומנים על־ידי המפלגה הקומוניסטית הפוסלים את מועצת הקהילות כגוף מייצג. מקס לב התכחש כעבור זמן לחתימתו וטען שמעולם לא הזדהה עם הדעות הקומוניסטיות של יוזמי גילוי הדעת.
מלחמת ששת הימים שפרצה ב5- ביוני 1967 סימנה ללא ספק את כישלונו של הזרם הרעיוני שהאמין בשכנוע רעיוני רב באפשרות התערותם של היהודים בחברה המרוקנית החדשה. למרבה ההפתעה, הסיבה לכישלון זה לא נבעה מגורם מרוקני פנימי, לא מיחסה של האוכלוסייה המוסלמית ליהודי המקום ולא מגורם פולטי הקשור לארמון או למפלגות המקומיות אלא מגורם חיצוני הקשור לסכסוך הישראלי ערבי במזרח. גם בעבר, אם נרשמה אווירה עויינת ליהודים היה זה עקב מלחמת סואץ וסיני ובעת ביקורו של מנהיג בפן-ערביות המצרי בועידת קזבלנקה בינואר 1961. סגירת מיצרי טירן על־ידי גמל עבדנאצר וריכוז כוחות צבאיים בסיני, הביאו להתעוררות עממית כל־ערבית במרוקו, שלובתה בידי האופוזיציה משמאל. עם פרוץ הקרבות חשו יהודים נושאי משרות בכירות במנהל שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם ונסעו לעיירת הנופש מרבייה שבספרד, עד עבור זעם. השרים הממונים עליהם לא ניסו להניאם מלעזוב כיוון שהבינו שהיהודים עלולים להיפגע. בין הנוסעים היו פקידים בכירים במינהל הממשלתי בהם ז'אק אברג'ל, רובר אסרף, אנדרה למי ופול אוחנה. איש העסקים ברנר לוי מציין שבאותם ימים קיבל פתק אנונימי שהיה כתוב בו: "תהינו מן החיים אולי זו ארוחתכם האחרונה". מאותה תקופה מציין לוי השנאה לישראל עברה גם לשכבה המשכילה ולבעלי מקצועות חופשיים. מנהיג תנועות הנוער הדז', קלוד סולטאן ארגן ספונטנית תרגילי התגוננות ומבצעים להגנה עצמית בהשתתפות תלמידי אורט כדי להתכונן לקראת העתיד. קולונל מרוקני שנודע לו על כך בא להודיע לסולטאן שאין ליהודים ממה לחשוש ושאף שכוחות הצבא אינם נראים בשטח הם לקחו את העניינים לידיהם ושומרים על מוסדות הקהילה. עם היוודע תוצאות הקרבות והניצחונות הישראלים, נוצרה אווירה אנטי יהודית בגלל השפלת המוסלמים במלחמה וראו בכל יהודי אויב בגלל אהדתו לישראל. ב11- ביוני נרצחו יוסף לחיאני בן ה18- וקרוב משפחתו אלי תורג'מן בן ה26- במכנס כשהיו בתוך בית קפה על־ידי שוטר שיכור מתוסכל מניצחונות הישראלים.
נשים יהודיות במרוקו-סוף המבוא – מאת פרופסור משה עמאר.
חיי הכלכלה.
רוב היהודים עסקו באומנויות ובמסחר זעיר. מהם שנדדו בין אוהלי הכפריים וחזרו לשבתות או רק לחגים. יהודים שחיו בין הברברים בעמקים הפוריים שבין הרי האטלס עסקו גם בחקלאות ובגידול צאן. רק יהודים מעטים היו אמידים – אלה שסחרו עם זרים בייבוא או בייצוא, סוכנים ותורגמנים, וכן המקורבים לממשל המקומי והמרכזי. העניות גברה גם בגלל שנות בצורות, שנמשכו לעתים שנתיים ויותר.
מעמד האישה וחיי המשפחה.
החברה במרוקו היא פטריארכאלית, ובה הגבר הזקן עומד בראש המשפחה. מעמדה של האישה היהודייה היה נחות לעומת מעמד הגבר, אם כי הפער בין מעמד האישה למעמד הגבר היה גדול יותר בחברה המוסלמית.
עד פתיחת בתי הספר של כל ישראל חברים בשנת 1862 לא ידעה האישה קרוא וכתוב ולא למדה, כי הלימוד נועד לבנים, כדי לאפשר להם להתפלל וללמוד תורה, ואילו האישה אינה חייבת במצוות אלה. נשים היו שרות ומקוננות, והיו בהן צדקניות ולמדניות ואפילו משוררת, אבל אלה היו חריגות.
למרות מצב זה היו נשים שגילו יוזמה כלכלית, ופנו לממשל בעת הצורך. הורים ורבנים הסכימו לשלוח את הבנות לבתי הספר, כדי שילמדו מלאכות המועילות למשפחה והמשמשות מקור הכנסה, וכן משום שראו בחינוך בבתי ספר יהודיים הגנה מפני בתי ספר של המיסיון, שנערות יהודיות פותו ללמוד בהם. במאות ה – 19 וה – 20 היו מחנכות דגולות, שעסקו בעבודה ציבורית סוציאלית.
האישה האידיאלית מנקודת מבטם של הגברים היא האישה הנאמנה לבעלה, המכבדת אותו ואת הוריו והממלאת חובותיה. היא חרוצה, מסתפקת במועט, מנהלת את הבית לפי דיני התורה, מדריכה את ילדיה ליושר ולדרך ארץ, וכן צנועה, ורק לעתים רחוקות יוצאת מן הבית, למטרות חיוניות בלבד.
בחוץ נשקפו לה סכנות של אונס או של חטיפה על ידי מוסלמים – הללו חמדו נערות יהודיות שנחשבו ליפות, שלא כמוסלמיות, נאסר על היהודייה לכסות את פניה בצאתה לרחוב, וכן הייתה חשופה לעיני זרים.
הורים נהגו לשדך את בנותיהם בהיותן בנות 3 – 8 שנים ; הן נכנסו לחופה בגיל 11 – 12, והרו מיד כשהגיעו לבגרות מינית. הנישואין היו בדרך כלל בין קרובי משפחה או בין בני אותו מעמד כלכלי וחברתי.
החגיגות סביב החתונה היו מלוות בסעודות לפני החופה ואחריה ונמשכו שבועות, ולכן העיקו על בעלי הכנסות נמוכות. מדי פעם בפעם תיקנו החכמים תקנות לצמצום מספר המוזמנים והמנות, אבל אלה לא בוצעו.
הנדוניה שהביאה האישה מבית אביה הייתה שייכת לה בלד, ולא הייתה לבעל רשות ליהנות ממנה, אלא בהסכמתה. בכתובה התחייב הבעל שלא לשאת אישה שנייה, אלא ברשות הראשונה. זכות זו פקעה אם הייתה האישה עקרה במשך עשר שנים לפחות, או שילדה רק בנות, והבעל רצה גם בנים.
היו מקרים מועטים של נשיאת אישה שלישית, הפריון וההמשכיות היו נושא מרכזי בחיי המשפחה גם משום שתמותת התינוקות הייתה גבוהה, והיה חשש שלא יישאר זכר למשפחה. אישה שלא הרתה הייתה משתמשת באמצעים מאגיים, בסגולות ובקמעות, פונה למכשפים ולצדיקים חיים או על קבריהם של צדיקים שנפטרו.
זוגות צעירים גרו בדרך כלל בית הורי החתן, וכך נוצרו מתחים, לקראת סוף המאה ה- 19 נטו חכמים לאפשר לזוגות הצעירים לנטוש את בית ההורים ולגור בבית נפרד. בכתובה היה הבעל מתחייב שישולם סכום מסוים לאשתו אם יגרשה או אם ימות.
אישה שלא מילאת את חובותיה על פי הדין הייתה צפויה לגירושין ולהפסד כתובתה. לפי תקנות קשטיליה, שחכמי מרוקו קיבלון, הייתה האישה חולקת עם בניה בירושת בעלה.
האישה לא נדרשה בדרך כלל לסייע בפרנסת המשפחה ; היא הייתה תופרת, רוקמת וסורגת לצורכי הבית, ולעתים למכירה. לפי הדין מעשי ידיה שייכים לבעל, אלא אם הותנה אחרת בכתובה. רק אם שהה הבעל זמן רב מחוץ לבית, או נעלם, או אם גורשה האישה או התאלמנה, הייתה עובדת גם מחוץ לביתה.
בזמן החדש עלה מספר הנשים שעבדו מחוץ לבתיהן לשם סיוע בפרנסת המשפחה, ולעתים הן תרמו חלק מההכנסות למטרות ציבוריות.
נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
מתוך חוברת " פעמים " 82 – חכמת נשים
לימוד עם גברים נוכח מגבלות דיני הצניעות
העברת מידע מנשים לגברים ומגברים לנשים מעלה את השאלה כיצד שמרו המעבירים על הכללים והמנהגים של הצניעות. אבן סעד, שכתב בתקופה העבאסית על חברי הנביא, מספר שעאישה היתה מופרדת מחלק מהגברים שפגשה באמצעות וילון או שעטתה רעלה, אולם עניינו בסוגיית ההפרדה בין המינים המכונה מוסד החג׳אב מתייחם בעיקר לנשות הנביא, בעקבות הפסוק הקראני המקורי. בספר עזר על שיטות להעברת חדית׳ מהמאה הרביעית/העשירית, מביא אלראמהרמזי את דעתו של שֻעְבָּה, שמי ששומע מסורות מבלי לראות את פני המספר אינו רשאי למסור ממנו. מאתיים שנה מאוחר יותר, דן אבן אלצלאח בסוגיית שמיעת מורה מאחורי פרגוד (חג׳אב) בהקשר של המרחק בין המורה לתלמידים ומידת הדיוק של מה שנשמע. הקטע השייך לענייננו נכתב בלשון זכר, והדבר מתאים מבחינה לשונית, כי כך מתייחם המחבר הן לגברים והן לנשים, אם כי אנו מניחים שהוא התכוון בעיקר לנשים.
אבן אלצלאח ראה דרך מסירה זו כמהימנה לא פחות מכל אחת מהקטגוריות המהימנות של שמיעה, כל עוד קולו של המורה מוכר ונוכחותו ודאית. האסמכתא שניתנה לכשרותה של דרך מסירה זו היא שעאישה ונשים אחרות של הנביא נשמעו מאחורי פרגוד(חג׳אב), והמידע שלהן נמסר הלאה בהסתמך על קולותיהן. עדות נוספת מובאת במסורת שלפיה המסלמים הראשונים ידעו להבחין בין הקריאה לתפילה מפיו של בלאל לבין זו מפיו של אבן אֻם מַכְתּום, אפילו בלילה. אולם גירסה מפורטת יותר של דעתו של אותו שעבה מסבירה שאם אינך רואה את פני המומחה לחדית׳, אין למסור ממנו, שמא השטן הופיע בצורתו. ממילא עולה התהייה האם השטן לא יכול היה לעטות את צורתו של מומחה ׳'חדית׳ גם אם פניו גלויים, וייתכן שמשום כך סיים אבן אלצלאח את הקטע הזה בביטוי אלוהים יודע טוב יותר״. במקרים אחדים מסופר שאשה פגשה גברים בהיותה מאחורי פרגוד (מִן וָרָא אַלְחִג'אַב); לעתים נאמר שאב, אח או בן התלוו לאשה. ייתכן כמובן, שהגיל הצעיר של התלמידות, יותר מאשר צניעותן, הוא שהצריך את הליווי שלהן.
סורה 33 – המחנות – פסוק 33….
وَقَرْنَ فِي بُيُوتِكُنَّ وَلَا تَبَرَّجْنَ تَبَرُّجَ الْجَاهِلِيَّةِ الْأُولَى وَأَقِمْنَ الصَّلَاةَ وَآتِينَ الزَّكَاةَ وَأَطِعْنَ اللَّهَ وَرَسُولَهُ إِنَّمَا يُرِيدُ اللَّهُ لِيُذْهِبَ عَنكُمُ الرِّجْسَ أَهْلَ الْبَيْتِ وَيُطَهِّرَكُمْ تَطْهِيرًا 33
והסתופפנה בבתיכן, ואַל תצגנה עצמכן לראווה כדרך הציגו בימי הג'אהיליה הראשונה, קַיימנה את התפילות ותנה זַכָּאת, והשָמענה לאלוהים ולשליחו. כל אשר רוצה אלוהים הוא להעביר מעליכם את הטומאה, אתם בני הבית, ולטהר אתכם אחת ולתמיד…
בבתיכן : נשות הנביא התגוררו כל אחת במעון משלה, כולם סביב חצר אחת.
הג'אהיליה הראשונה : תקופת הפריצות העתיקה. יש הגורסים שהכוונה שלפני המבול, אחרים סבורים שמדובר בתקופה הקדם אסלאמית בכלל.
בני הבית : בני ביתו של הנביא…….
הערת המחבר : אבן סעד, ח, עמי 179-173,69-68. המילה ״הג׳אב״ בקראן, וכן בשפה הערבית עד ימינו, פירושה וילון. בעקבות פרשנויות של פסוק קראני נודע – פרק 33 (אלאחזאב), פסוק 33 שבו מופיעות המילים ״מאחורי החג׳אב״, וכן פסוקים נוספים, התגבשו כללי התנהגות הנוגעים למגע של נשים עם גברים שלא מבני משפחתן, סגירתן בבית והלבוש הנאות ביציאתן. כללים אלה, חלקם או כולם, מכונים לעתים ״חגיאב״.
כמה השערות עשויות להסביר את הפגיעה לכאורה בכללי הצניעות על ידי מומחיות ׳'חדית׳ ונשים משכילות גם אחרי התקופה העבאסית (שבה אומץ נוהג זה כביכול). ! ניתן לטעון שהפרת כללי הצניעות היתה נדירה למדי ורק בהכרח גדול. חוקרים העלו את הסברה שהנשים המלומדות היו בדרך כלל נשים מבוגרות, שלא היוו איום מיני- אולם כדי להגיע למוניטין הלמדניים שלהן, היה על נשים אלה להתחיל בלימודיהן בגיל צעיר. הדעת נותנת שילדות צעירות מאוד לא הוגבלו במגעיהן עם גברים. לחלופין, קיימת סברה שלפיה בקבוצות שוליות בתולדות האסלאם, כגון החַ׳ואַרג׳ (הפורשים הועתיקים מהאסלאם האורתודוקסי) וקבוצות מיסטיות, היתה נפוצה אמונה שוויונית: הקושי בתזה זו היא שהנשים המלומדות והביוגרפים הגברים שתיעדו אותן ניצבו במרכז המסורת האורתודוקסית של האסלאם. כמוכן, ניתוח מעמדי – הרואה בהסגרות פרירוגטיבה של נשים חפשיות, בניגוד לשפחות, או כמנהג של המעמדות הגבוהים – אינו ישים במקרה שלפנינו. מרבית הנשים המשכילות שלמדו עם גברים ולימדו אותם היו בנות המעמד הבינוני והבינוני־הגבוה של המלומדים, קבוצות הנחשבות לעמודי התווך של נורמות התנהגות אסלאמיות.
ייתכן שלביוגרפים ולקהל הקוראים שלהם היה מובן מאליו שכאשר נשים בוגרות הלכו לבקש ידע או ללמד תלמידים גברים ננקטו צעדים ששמרו על כללי הצניעות, ולכן גם לא טרחו להתייחס לשאלה זו, למעט מספר איזכורים שצוינו לעיל. אולם ממקורות אחרים עולה שהסתתרות נשים היתה אידאל אשר לרוב לא קוים, והיו נסיבות שבהן הלכות הדת התירו לנשים להופיע בציבור. אפילו משפטנים קפדניים ביותר הכירו בזכותן של נשים לצאת ולבקש ידע ללא רשות בעליהן, אם אלו אינם מוכשרים ללמד אותן בעצמם.'" נראה שהעברת ידע היתה עיסוק שבו אשה היתה יכולה להיפגש עם גברים שאינם בני משפחתה ובכל זאת לא לפגוע בצניעותה. גם אם הקפידו הקפדה יתרה בכללי ההפרדה בין המינים, לא נמנע מנשים לעסוק בלימוד ובהוראה עם גברים.