מעמד הד'מים

על פי עקרונות אלה גיבש החוק הדתי של האסלאם את מעמדם המיוחד של הד'מים. בני החסות של הממלכה המוסלמית, שעד מהרה נשתעבדו בה הנוצרים והיהודים. לכליף עומר, יורשו של מוחמד המנהיג מאז 634, מייחסת המסורת את ניסוח החוקים שהגדירו את מנת הזכויות, שניתנו לד'מים. תקנות אלו, שלמעשה נוסחו כעבור מאתיים שנה, מן הסתם, אף כי הכירו בזכותו של הד'מי לחיות ואסרו על הפגיעה בנפשו ובנכסיו, ולא כך היה הדבר באירופה של ימי הביניים, בה נתקבל אמנם היהודי שמעמדו לא הוכר רשמית, הן גם שפכו עליו מעמד נחות.

יש בידינו כמה וכמה גרסאות של מגילת הזכויות המיוחסת לעומר, אשר מכוחה השלימו הד'מים כביכול עם מעמדם הנחות ועם החובות הכרוכות בו, ובלבד שיהיו חייהם מובטחים להם. רעיונות אלה דובשו במאה האחת-עשרה אצל אל- מווארדי. תריסר תקנות מעמידות את תנאי קבלתו של הד'מי. שש הראשונות, אלו הנחשבות ביותר, אוסרות עליו בכל תוקף לגעת בקוראן מתוך היתול או על מנת לסלף את הכתוב בו, לומר דברי שקר או בוז על הנביא, לדבר על האסלאם מתוך זלזול, לגעת בנשים מוסלמיות, ולו גם בנישואים, שעדיין היו בחזקת איסור בין ד'מים למוסלמיות, אך לא בין מוסלמים לבין נשים יהודיות או נוצריות, לעשות ניסיון כלשהו להדיח מוסלמי מאמונתו, ואין צורך לומר שהן מחייבות אותו לנהוג כבוד בחייו וברכושו, ולבסוף לסייע במשהו לאויבי האסלאם או למרגליהם.

ששתקנות אחרות נחשבות משניות, לדברי אל-מווארדי, כלומר, אין העבירה עליהן מבטלת מאליהאת אמנת הד'מי. אותן תקנות אחרונות גזרו על הד'מים ללבוש לבוש מיוחד עם חגורה, ( זונאר ) ופיסת אריג ע'יאר , צהוב ליהודי או כחול לנוצרי, לעולם לא יבנו להם בית כנסת או בתים גבוהים יותר משל המוסלמים, מעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו ברשות הרבים את צלצול פעמוניהם או תקיעות שופרותיהם, את תפילותיהם וזמירותיהם, לעולם לא יישתו יין ברבים, והנוצרים לעולם לא יציגו לראווה לא את צורכיהם ולא את חזיריהם, את מתיהם יקברו בצנעה ובלי להשמיע את תפילותיהם ומספדיהם.

ונוסף על כל אלה אסרו עליהם להיות בעלי סוסים, שהם בעלי חיים אצילים, היה עליהם להסתפק בחמורים, או לכל היתר בפרדות.

העובר על תקנות אלה היה נענש בכל חומרת הדין והיה עלול להידון למיתה. נקל לנו לשער איזו סכנה מרחפת הייתה על חייהם של הד'מים מחמת חוקות אלו אם נזכור כי דרך ההוכחה הרגילה במשפט המוסלמי היא השבועה ושבועתו של מוסלמי עדיפה במוחלט על זו של יהודי, שניאץ כביכול את האסלאם ונביאו. עוד בימינו חרדים היהודים מן האיום הזה, במקום שעדיין חוקיו המסורתיים של האסלאם בתקפם עומדים.

לאמיתו של דבר, תקנות אלו, שעמדו עליהן מלמעלה, לא היו חשובות אלא במידה שפורשו ונכו הלכה למעשה. הדברים תלויים היו, אפוא, באישיותו של השליט. אם היה הלז ליברלי ורחום היה הכול כשורה, ואם היה עריץ ואכזר כי אז היה מצבו של הד'מי משול למצבו של עבד, מס הגולגולת, הוא הג'זיה, נעשה כבד מנשוא ומס המקרקעים,  " הח'ראג' ", היה יורד לנכסיו ממש.

ועל כך היה השליט רשאי תמיד להוסיף עוד מסים לצורך החזקת הצבא, שלא לדבר על מנחות של ידידות שחב החלש לחזק ממנו כדי לחות את פניו. מסים אלו, שוב לא היה הד'מי חייב בהם אם קיבל את דת האסלאם. כל עוד לא עבר את הסוף הוא לא היה רשאי בשום פנים לשאת נשק. חוץ מאשר על פי מנהג האסכולה החניפית. לא היו חייו מוגנים כחיי מוסלמים, ש " מחיר דמו " תמיד היה יקר יותר.

עקרונות אלה, שעד היום החקיקה המוסלמית במגרב מסתמכת עליהם, אין ספק, שתרמו לעזיבתן של כל העדות הנוצריות והעמידו את היהודים במצב קשה של נחיתות שהיה כפוי עליהם תדיר למרות הרצון הטוב מצד הנדיבים שבמלכים. הללו, וכמוהם כן גם המשפטנים הנאורים ביותר שלהם, חשפו לאור אי אלו מסורות של ה" חדית " שפיעמה בהם רוח ליברלית יותר, אם גם לא הגיעו עד כדי הכרזה על שוויון בין הברואים.

כמו שהפליא לומר לואי גארדה, הרי המאמרות הנועזים ביותר בכיוון זה מרמזים על " שוויון יחסי בו מקבל כל אחד כפי זכויותיו, כמידת הזכויות המוכרות לקבוצתו שלו " ברוח זו ראוי לפרש את מסורת ה " חדית ", הנושאות פנים לד'מים. יש לנהוג במידת הצדק עד גבול ידוע, אך אין מקום לאותו שוויון בין אחים השמור לאלה, שהנביא משתדל עבורם. כאן לפנינו דרמה ממש, בה האסלאם המודרני הנמשך אחר המגמות הדמוקרטיות של המערב, אינו יכול לעשות כל צעד בגלל חומרת העקרונות המסורתיים של החוק המוסלמי, שאין בו הבחנה בין מרות דתית לשלטון חילוני.

ידיעת המעמד המשפטי, שעמדנו עליו כאן, מתרצת בעת ובעונה אחת את המקום שתפס היהודי בארצות האסלאם משך אלף ומאתיים השנים האחרונות ואת שאיפתו לברוח מן הארצות האלו, משעה שנתאפשרה יציאה זו, כלומר ממחרת הקמת של מדינת ישראל.

המגילה, שהחל מן המאה התשיעית נתקראה על שם עומר, נעשתה אמנת היסוד במעמדו המושפל של היהודי בארצות האסלאם. חוקה זו, בפורשה בדרגות משתנות של חומרה לפי הארצות והתקופות, בהתאם לשיגיונות השליטים ובהתחשב ברוח הדמיון, שאין לה מצרים, בה המזרח מסוגל לטפל בענייני העולם הזה, היא העולה תמיד במחשבה בבואנו להגות בקורותיהם של היהודים על אדמת האסלאם. היה עלי לשכנע בתוקף כל מוסלמי, שהיהודי שייך לתת אנושות מבוטלת, שעם זה יש לקבלו ולכבדו במידה ידועה כדי לשמור אמונים לעדותו של הנביא.

עם זאת עלינו להיזהר מפשטנות יתר, שלא לפאר ולרומם יותר מדי את סובלנותו המופלגת של האסלאם, כמו שעשו הרוזן ג'ובינו, דה צץ, ביירקמן, ארנולד או ממשיכיהם בני ימינו, ומצד שני, לא לתאר את המוסלמים כאנשים אכזריים וברבריים, כמוש עשה לואי בראראן, למשל. האמת במעמקיה שמורות עמה בנות גוון דקות יותר.

לשם הסדרתן והעברתן של הסחורות מדרום לצפון וממזרח למערב — והמדובר במרחקים של אלפי קל״מי — הותקנו דרכים, בארות־מים וגם תחנות ומחסנים, ולאורחות ניתנה הגנה מפני שודדים. את רוב הסחורות היו מעבירים ביבשה, אף־ על־פי שהשבאים ידעו, בלי ספק, שהרוחות המנשבות בים־סוף מאפשרות הפלגה בים — דבר שנודע לרומאים וליוונים רק במאה הראשונה לספירה. אכן, לא קל היה להתקין שבעים תחנות, לפחות, בין כנה (חצן אלעֻ׳ראב) שעל שפת האוקינוס ההודי והרי מַהְרָה — דרך שבות, מארב, קרנו־־ועזה(או בין, גרהה שבבחרין ופטרה או חצ'רמות). הדרך ממעין למפרץ אילת ארכה שבעים יום, ומחצ׳רמות עד גרהה — ארבעים יום. אף הקוראן (סורה לי׳ד, י״ז) מציין, כי אללה עשה חסד עם ערב, בהקימו תחנות בין שבא וסוריה. לרוב נמשכו הנתיבות לאורך העמקים, שהנם הדרכים הטבעיות הנוחות־בערך. בימי הגשמים מצויים שם מים בשפע, וגם בעונה היבשה הם נשמרים בקרקעות העמקים ואפשר למצאם על־נקלה. ואף זאת: כיוון העמקים מתאים לכיוון האורחות. עד היום מסדרים את השווקים בואדי, מפני שעוברי אורח מצויים שם. אחד העמקים הללו הוא ואדי אלקורא שבצפון חג׳אז, שהיה מיושב רובו יהודים. האורחות היו מהלכות שתי וערב ומחברות את כל הנקודות החשובות השוכנות לחופי הימים«. מהן ראוי להזכיר שתים: (א) גרהה GERRHA שאליה היו האורחות מביאות את סחורות הודו ואיראן ומשם נשלחו למצרים (סוחריה היו מתחרים עם סוחרי תימן בשוקי־ההעברה הגדולים שבפנים הארץ): (ב) מוח׳א, על חוף ים־סוף בדרום. לפי עדותו של סופר אלמוני, היו שווקיה מלאים חליפות בגדים, אריגים מכל המינים ובכל המחירים, חגורות, יין, חיטים, קנה־סוכר וכו'.

הדרכים היו מצטלבות ליד נאות־מדבר, ובנקודות ההצטלבות קמו ערי־מסחר גדולות. חשיבות מיוחדת נודעה לערים שבצפון, בשל קרבתן לארצות היבוא. נזכיר בזה את תימא, דדן, פטרה, אילת , גרש , בצרה, תדמור. בכמה מן המקומות האלה הקימו סוחרי־שבא מושבות קבועות, שהיו נתונות לפיקוחה של המטרופולין שבדרום. מושבה כזאת היתה קיימת בדדן, וגם באילת היה הישוב התימני נבדל משאר התושבים .

השפעה רבה השפיעו הדרכים והמרכזים האלה על תרבות ערב. אותו זמן לא היתה תימן פינה נידחת, אי שומם המוקף חומת מים, חולות וקנאות, אלא צומת־ דרכים ומרכז־השפעה. כיום מבטלת קדושתה של מכה כל אפשרות של קשרים עם עמים שאינם בני דת מוחמד, וחוסמת כל תנועה בשטחה של חג׳אז; והוא הדין בתימן ובחלקי ארץ אחרים. אבל לפני הופעת מוחמד היתה קדושת הכעבה גורמת במשך חדשי העליה לחגי, תנועה חפשית בכל רהבי הארץ, וביחוד בתחומה של מכה. בחדשי העליה שבתו בארץ כל המלחמות והתגרות, והבדוי לא העיז להתנפל על עוברי־אורח כי עבירה כזאת היתה גורמת אבדן לפושע וגם לשבטו. הקשרים המסחריים האלה החדירו רעיונות חדשים והעלו את רמת החיים והתרבות בערים ובכפרים, רמה שהיתר. שונה לחלוטין מזו של הבדוים.

ב. תקיפותם של השלוחים

בפרק הקודם ראינו את הכבוד שנהגו קהילות הגולה בשלוחי ארץ־ישראל, וזה בעיקר בזכותה של הארץ שממנה נשלחו. אולם היו גם מקרים שבהם לא כיבדו את. השליח כראוי לו או גם זלזלו בכבודו, ואז נתעורר השליח עצמו לתבוע את זכותו, ואפילו שליח ענו שהיה מוכן למחול על כבודו האישי — על כבוד ארץ־ישראל לא היה רשאי למחול, כי ויתור כזה היה עשוי לערער את כל שליחותו. לפיכך אנו מוצאים שלוחי א״י נוהגים תקיפות וזורקים מרה בקהילות שבהן אין הם מוצאים יחס־כבוד, ואת הכוח והסמכות לכך הם שואבים כמובן מארץ־ישראל. ולא זה בלבד שהם תובעים את הכבוד המגיע להם, אלא שהם מוכנים להטיל את הדבר על הקהילות בכוח החרם, והחרם אינו חרם סתם אלא הרם שמכריזים עליו בארץ הקדושה ובמקום הקדוש ביותר בא״י — לפני הכותל המערבי.

ודאי שהיו שלוחים שהגזימו בשימוש הזה והטילו חרם לשם לחץ אפילו כשהסירוב אינו בא מתוך העדר־רצון אלא מתוך חוסר יכולת. החוקר־הנוסע נחום סלושץ, שכבר שמענו לעיל את סיפורו על יחס־ההערצה הנלבב לשלוחי א״י בצפון אפריקה, אינו עובר בשתיקה גם על הצד השני של המטבע, באמרו: ״מצד אחר… נמצאו בין שליחי קודש אלה אשר השתמשו לרעה בממשלתם… האנשים שבאו להרים תרומת כסף מבני אדם… אשר בנפשם יביאו לחמם, אינם נסוגים לפעמים מלהטיל על צבור דל וקטן משא כסף לעיפה שאינו יכול לעמוד בו, וגם יש אשר אינם נמנעים מלהטיל אימה על הצבור ולהכריז חרם על קהילה נדחה החיה באמונתה ומפחדת יותר מכל מחומר החרם אשר שם ציון קשור בו… ״! אולם שלוחים ממין זה מעטים הם, ורוב השלוחים, וביחוד החשובים שבהם, מטילים אימה רק במקום שאין עוד ברירה אחרת ודוקא במקום שהם רואים זלזול במזיד בכבוד ארץ־ישראל. עוד במאה העשירית אנו מוצאים שליח ירושלים בוֵינוסה שבדרום־איטליה, שאחד מחשובי הקהילה, הפייטן ר׳סילאנו, התיר לעצמו להתלוצץ בו, והוא הביא הדבר לפני שולחיו והללו נידו את ר׳ סילאנו בירושלים, ודרושה היתה השתדלות מרובה מצד נשיא קהילת ועיסה כדי לבטל את הנידוי. ואם נקפוץ עתה קפיצת־זמן של תשע מאות שנה, נמצא באמצע המאה התשע־עשרה את שליח הפרושים בירושלים, ר׳ מנחם ב״ר אברהם זאמוט, שבבואו לקהילה אחת ברוסיה סירב לקבל בתורת תרומה אדום־זהב שנפחתה צורתו, באמרו ״שאי־אפשר לזלזל כל־כך בקדושת הארץ״.

יש אשר השליח נוהג תקיפות לא רק כשהענין נוגע לכבודו או לכבוד ארץ־ישראל, אלא לכבוד הקהילה שנזדמן לתוכה, או לכבוד ישראל או לכבוד התורה. כך, למשל, החרים ר׳ יוסף הכהן שליח חברון בעיר קשטורייא בשנת תל״ו (1676) אחד מבני הקהילה שנדו לתרום לפדיון שבויים ולא קיים את נדרו, ומנע מהקהילה אפשרות לפדות שבויה אחת,          והשליח עשה זאת ״בכח התורה ובכח רבני א״י״.  ר׳ משה ישראל שליח ירושלים באיטליה תקמ״ח כותב בשנת תפ״ח (1728) לראשי קהילת פיסארו שהתיחסו בקלות־ראש למקרה נערה שנתקדשה בדרך־צחוק והתירוה בלא גט! ״גם לי לבב נוע ינוע כאשר ינוד הקנה, שכן ראוי להיות כל איש אשר נגע אלקים בלבו לקנא קנאת ה׳ צבאות, דאין מקיפין בחילול ה׳ כל עיקר, כי ע׳יכ יצאתי לקראת נשק לדבר אתכם משפט… וביום הראות על אדמת הקודש אעמוד למנין בהדי ראשי אלפי ישראל… נגד הבית והעליה אחר כתלנו זה כותל מערבי שלא זזה שכינה משם כל הימים ונחרים כל עיר פיסארו, את שיש בידם למחות…ולא מיחו״.

אָלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف مثل وامثل – موسى (موسى) بن – حاييم

94 – ضل الرجل ولا ضل الحيط

ד'ל אלרג'ל ולא ד'ל אלחיט

טוב שהאישה תתחתן ולא תשאר פנויה

95 – اللي بتجوز اكبر منه بكبر همه

אלי בתג'ואז וכבר מנו, בכבר המו

המתחתם ( עם אישה ) מבוןגרת ממנו יגביר את דאגתו

96 – كيد رجال بهد جبال وكيد النسوان بهد رجال

כיד רג'ל ביהד ג'באל, ואכיד אלנסואן בהד רג'ל

תכסיסי הגברים ממוטטים הרים, ותכסיסי הנשים ממוטטים גברים

97 – عينين كبار وخربان ديار

עיינין כבאר אוח'רבאן דיאר

זוג עיניים גדולות וחורבן בתים

אישה יפה ועקרת בית גרועה

98 – لما تعجز المره عن الانتقام بتبكي

למא תעג'ז אלמרה אלאינתיקאם בתבקי

כשנבצר מהאישה לנקום, בוכה היא

99 – المره المليحه تعمل من الهامل زلمه

אלמרה אלמליחה תעמל מן אלהאמל, זלאמה

האיחשה הטובה תעשה מהמוזנח גבר

100 – بتقول للشمش غيبي تاقعد محلك

ביתקול לילשמש ע'יבי תאקעד מחלכ

אומרת לשמש שרעי, כדי שאשב במקומך

נאמר על ידי אישה יפה מאוד

מפי סופרים נוצריים.

לאחר סיפור סבסטיאן עוברות הכרוניקות היהודיות של פאס בשתיקה על מה שהתרחש בחיי הכלל עד סוף העשור הראשון של המאה השבע עשרה, ובמיוחד מתעלמים הם ממה שנעשה באזורים אחרים של הארץ.

פרטים חשובים מוצאין אנו בשלושה ארבעה מקורות אחרים. מַארמול הספרדי, ששה במחצית המאה השש עשרה כשמונה שנים באפריקה הצפונית, מספר על חייהם של היהודים במללאח פאס. מספרם מגיע לכדי 10.000 נפש, רובם מגורשי ספרד. בראשם עומד שייך או מושל, העושה משפט ביניהם ומחלק את המסים שעליהם לשלם למלך.

הוא גם חוכר המסים והמכסים. היהודים מושפלים ביותר, והמוסלמים יורקים בפניהם בעוברם ברחוב ; אסור להם לנעול נעלי עור, חוץ מיחידים ומרואי פני המלך. מַארמול מזכיר גם את סימני ההיכר המיוחדים בכיסוי ראשם, כדי שנקל יהיה להכירם.

עם זאת היהודים משכילים ופקחים, עד שהמלך והאצולה מפקידים בידם את ניהול עסקיהם. בידיהם המיטבעה, ורבים מהם צורפים. מקום מגוריהם ברובע מיוחד שלהם, אבל חנויותיהם ובתי העסק שלהם בעיר החדשה של פאס. אסור להם להיכנס לפאס הישנה, מאמרול מזכיר את יהודי תאזא – עיר מזרחה לפאס – המייצרים את היין הטוב במאוריטניה.

בתיאורה של מרוקו, פרי עטו של פורטוגזי אלמוני משנת 1596, מוצאים אנו, כי בדמנאת חיים יהודים רבים וכן גדול מספרם בסלא, ששם הם גרים בקרב המוסלמים והעשירים. עוד מזכיר הוא את הקהילה בצפרו ובדבדו, המוסלמים והיהודים בפאס, – יש להניח שהוא התכוון במיוחד לצאצאיהם של מגורשי ספרד – שונאים את הנוצרים

ביום השנה לתבוסתו של דון סבאסטיאן – 4 באבגוסט, עושים היהודים יום טוב ושמחה, שובתים מעבודה ומברכים זה את זה על שניצלו מיד הכופרים. ולעומת זאת מגלות הנשים, הן המוסלמיות והן היהודיות, חיבה יתירה כלפי הנוצרים, ורבים החלל שהפילו בקרב האצילים הנוצרים ופשוטי העם כדי שלא ייגלו מעשה פריצותן. אולם יהודיות מראכש נקיות מזאת, ועוד נחזור לתיאורו המפורט של האלמוני על ההפליות הנהוגות כלפי היהודים.

בפירוש ל מסכת אבות על פי הקבלה פרי עטו של חכם בן הזמן, ישנו סיפור על נגישות יהודים, שנאלצו מפני הרעב ומגיפה לנטוש בשנת שנ"ח – 1578 את העיר תארודאנת והתיישבו באקא, אחת הנאות הגדולות והיפות בשפלת האנטי אטלאס, מול וואד דרעה המרכזי.

הברברים מתושבי הסביבה נלחמו בהם בשנים שס"ח – ש"ע – 1608 – 1610, והם גלו לתַּאמְגְרוּת, בוואד דרעה העליון, דרומה מזרחה לזאגורה. אולם בזה לא נסתיימו צרותיהם, ושוב נדדו מקצתם לאִפראן ; עד שלבסוף חזרו כולם וישבו באקא.

הפרטים הכלולים בסיפור זה מעניינים, מאחר שאלה הן הידיעות הספרותיות הראשונות על היישובים באקא, איפראן, תאמגרות, לאחר שתיקה של מאות שנים רבות. כזכור ישבו כבר יהודים בעמק הדרעה עוד לפני רדיפת המייחדים.

בתיאורו של דאפר, מחצית המאה השבע עשרה, שהשתמש במקורות קדומים יותר, הובאו מעין נתונים סטאסטיסטיים ודימוגראפיים על מספר היהודים במרוקו ומקומות מושבותיהם.

יהודים במספר רב גרים בערי הדרעה, אלג'יר ותוניס ובחלק ממלכת פאס, שבה יושבות כ – 160.000 ! משפחות שהן כ-800.000 נפש, כפי שהוא מסביר במקום אחר, והן מפוזרות בכל החבל. במראכש חיים 4.000 יהודים, היושבים ברובע מיוחד המוקף חומה והעושה רושם של עיר שנייה.

לעומת זאת חיים היהודים במחוז תאדלה חיי חופש ועוסקים במקצועותיהם, יש ביניהם צורפי זהב ובראשם עומד קונסול, השומר על המטבע של המיטבעה. אסור לשום אדם, מלבד היהודים, לטבוע מטבעות בפאס החדשה.

אין בידינו כל אפשרות לקבוע מספרם הכללי של היהודים במרוקו במאות השש עשרה – שמונה עשרה ; לכן יש למצוא ממוצע מתקבל על הדעת בין המספר האסטרונומי כמעה שנוקט דאפר, גם אם נתכוון לכל ממלכת פאס, ובין המספר שקבע מארמול – 10.000 נפש, וזה המצוי בדו"ח צרפתי משנת 1699:

400 – 500 יהודים, כלומר משפחות יהודיות, בעיר פאס שהם לכל היותר 2000 – 3000 נפש. לפי הערכה זו של האוכלוסייה היהודית בעיר פאס אנו מגיעים למספר שנקט מארמול, מאחר שלפי המקורות השתתפו יהודי פאס ב – 22 – 25 אחוז של סך המסים וההיטלים שהוטלו על יהודי מרוקו, והכוונה ל " בלאד אל מח'זן – השטחים, שהיו תחת שלטון המלך.

בווודאי נערכה חלוקה בהתאם למספר בתי האבות. מסתבר כי המספר הדמיוני של דאפר הוא תוצאה של האגדות על שבטים יהודים שנפוצו אז הן המגרב והן באירופה.

בשנת 1603, לאחר מותו של אחמד אל ד'הבי, נפלה ממלכתו בין שני בניו : מוחמד אל שייך ובנו עבד אללאה החזיקו בפאס ובמגרב הפנימי ; ובן אחר, זיידאן, ושלושת בניו אחריו משלו במראכש ובמגרב הקיצוני.

ברור שהפילוג מלוּוה היה סכסוכים, מלחמת אחים, וירידה איטית, שבישרו את קיצה המתקרבת של השושלת. ברבע השני של המאה השתררה אנדלמוסיה בממלכת פאס, והיא הייתה לשל לראשי כיתות דתיות חזקות. על צרותיהם של תושבי פאס באותו פרק זמן מסופר הרבה ב " דברי הימים ""

צום ותענית דיבור

הנשים הזקנות הצדקניות נמנעו מלעשות כל מלאכה בראש חודש. הן לא תפרו, לא תקנו בגדים שנקרעו, או עיסוק כלשהו ״נשייא נהגין דלא למיעבד עבודה בריש ירחא״ – ״נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש״ . לפי האגדה נקבע להן ראש חודש כחג, בשכר מה שלא רצו לתת נזמיהן לבעליהן לשם עשיית העגל (פרקי דרבי אליעזר, פר׳, מ״ה). אומרים גם, כי רחל אמנו ציוותה לנשים לשמור את יום ראש חודש וזה נרמז בראשי־ תיבות של תפילת המוסף לראש חודש: ״ראשי חודשים לעמך־נתת״ (מדרש קדמות של החיד״א).

רוב הנשים הזקנות נהגו גם לצום בערב ראש חודש ומנהג זה עודנו קיים בקרב אחדות מיוצאי צפון־אפריקה עד היום, וגם בארץ.

גם החסידים ואנשי מעשה ראו ביום ראש חודש כיום חזרה בתשובה.

עד היום יש מהם שנוהגים לצום בערב ראש חודש וגם לעשות ״תענית דיבור״, לקרוא שלוש פעמים את כל התהלים, וכן לקרוא בזוהר ולומר תפילות ותחינות מיוחדות, ואחריהן קוראים את העקדה בצוותא ובקול רם, מתפללים מנחה ואחרי תפילת שמונה־עשרה קוראים שוב ״יהי רצון״ מאוד ארוך ומיוחד ומסיימים בפיוט ״יה לך עיני נשאתי״ מאת רבנו יוסף עקרה, תלמידו של ר׳ חיים ויטל.

שמחות מתחילות בראש חודש

כל המחצית הראשונה של החודש היא טובה להתחלת שמחה או דבר כלשהו: חנוכת בית, פתיחת עסק, אירוסין או נישואין, משום שאומרים, שראש חודש הוא יום זכות וסימן טוב לישראל מראש החודש עד החמישה עשר בו. המחצית השנייה של החודש, יש בה ימי חובה ואין סימנה עולה יפה, כי בהם הלבנה הולכת ומתמעטת.

״שבת מברכים״

בקהילות המגרב, בשבת הסמוכה לראש חודש, אחרי קריאת התורה, מברכים את החודש. כל הקהל קורא ביחד ובקול־רם את ״יהי רצון״ המובא בסדר רב עמרם גאון: (ה) ״יהי רצון מלפני אלהי השמים, לכונן את בית חיינו, ולהשיב שכינתו לתוכו, במהרה בימינו ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים, לרחם על פליטתנו, ולעצור המגפה, והמשחית והחרב, והשבי, והביזה מעלינו, ומעל עמו ישראל ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים לקיים לנו את כל חכמי ישראל, הם ונשיהם ובניהם ותלמידיהם, בכל מקומות מושבותיהם ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים, שנשמע ונתבשר בשורות טובות, בשורות ישועות ונחמות, מארבע כנפות הארץ ואמרו אמן:

השליח ציבור חוזר על ״יהי רצון׳ האחרון ואח״כ קורא בהתרגשות רבה, ברטט ובחגיגיות את:

מי שעשה נסים לאבותינו וממצרים גאלם, הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם. בסימן טוב, יהיה לנו ראש חודש (פלוני) ביום (פלוני ופלוני) יחדשהו הקב״ה עלינו ועל כל עמו ישראל בכל מקום שהם לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה, לפרנסה טובה ולכלכלה, לשמועות טובות ולבשורות טובות, לגשמים בעיתם ולגאולה קרובה ואמרו אמן.

יש לציין שכל טכס ברכת החודש נערך כאשר כל ציבור המתפללים יושב במקומו ולא עומד בשעת קידוש החודש. אח״כ, הרב מברך את כל הקהל וכלל עם ישראל. לפני ראש חודש אב, הקהל לא קורא את ״יהי רצון״, במקומה קורא פסוקי נחמה אלה:

מחדש חודשים, יקבץ קדושים, אנשים ונשים, לעיר הבנוייה, ויהיה זה החודש, לטובה יחדש, ורצון יצו אל, רב העליליה.

בכסא ליום חגנו

אף כי בכל שבת הסמוכה לראש חודש, מקדשים את החודש לבד מן השבת שלקראת חודש תשרי, שבה אין מברכים אותו כלל, לפי שנאמר בו: בכסא ליום חגנו דהיינו: שיהיה יום הדין מכוסה מפני השטן המקטרג, שלא ידע אימתי חל ראש השנה ולא יקטרג על עם־ישראל.

הצומות

כאשר יש תענית ציבור, רב בית הכנסת מכריז עליו אחרי קריאת התורה, חוץ מצום תשעה באב, ואומר:

אחינו בית ישראל שמעו: צום (פלוני) יהיה ביום (פלוני) יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה כדכתיב: כה אמר ה׳ צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

הנשים ב״שבת מברכים״

הנשים שלא נהגו לבקר בכל שבת בבית־הכנסת, הקפידו בשבת מברכים וביקרו. יש לציין כי ביקורי הנשים בבית־הכנסת לא היה לשם השתתפות בתפילה כי לא ידעו קרוא וכתוב. הן ביקרו בבית־כנסת רק כדי לראות ספר תורה, לנשקו ולבקש רחמים וברכת רפואה שלמה על החולים, במיוחד כאשר הרב עשה ״מי שברך״ לקהל אחרי ברכת החודש, לכן רובן ביקרו בשבת זו בבית־הכנסת.

חודש חודש יביע אומר

כל ראש חודש הוא יום טוב ונחשב בעם היהודי כ״חג״. הזוהר מעלה אותו למעלת השבת (פרש׳ אחרי מות), וכל אחד משנים־עשר חודשי השנה מקפל בתוכו את החליפות והתמורות שבטבע, שתהיינה במשך החודש החדש הבא עלינו לטובה.

כדי לדעת אם החודש החדש הנכנס, יהיה טוב או רע לעם או למנהיגיו, אם בחודש מסויים ימות איזה מלך או תהיה מלחמה בין מדינה לרעותה, הולכים איפוא לפי הברקים והרעמים וכו'.

בראש חודש ניסן, אם יהיו רעמים־יהיה שובע גדול ושלום בין מלכים ואם ביום יהיו רוחות יקפאו המים והשעורים יפסידו.

בראש חודש אייר, אם יהיו רעמים – ירבו הענבים והזרעים, ואם יפול כוכב, חושך יהיה בעולם וירבה השלג ותהיה מלחמה בארץ ההיא, ואיש גדול יאבד והאניות תטבענה בים הגדול.

בראש חודש סיון, אם ירעים יהיה טוב לכרמים ולתמרים ובארץ יהיה חם, ואם יהיו בו ברקים, אז ירבה המטר.

בראש חודש תמוז, אם ירעים, יהיה טוב לדבש ולחיטים, ואם יהיה בו ביום מטר או ברד, יהיה חולי וימות איש גדול, ואם נראתה בו הקשת, ירבה המלח ויחסרו המים הרבה.

בראש חודש אב, אם ירעים, תפסיד התבואה, ואם נבלע בו השמש תהיה השנה טובה וימות איש גדול.

בראש חודש אלול, אם ירעים, ימות איש גדול, ואם ביום ראש חודש יהיה ענן תהיה צרה בעולם ואם ידרוך כוכב ויתן אור גדול תחסר התבואה.

בראש חודש תשרי אם ירעים, ימות איש גדול, ואם בראש חודש יהיה ענן, תהיה צרה בעולם וירבה הברד.

בראש חודש חשוון אם ירעים, ירבו העננים ויפלו פירות האילן, ואם יהיה בו ברק ירבו החיטים, אם נבלע בו השמש ימות איש גדול.

בראש חודש כסלו אם ירעים, יצליחו הזרעים והפרות, ואם תנוב הארץ יהיה מוות בבהמה במקומות הרבה.

בראש חודש טבת אם ירעים, תצליח התבואה ויהיה שלום בארץ ההיא.

בראש חודש שבט אם ירעים, ימות איש גדול באותה מדינה והפירות יצליחו.

בראש חודש אדר אם ירעים, תהיה מהומה בעולם ויגידו בני אדם דברים בטלים, ואם נראתה הקשת תהיה רוח חזקה מעת־לעת ויהיה הקור חזק והחיטים יצליחו.

כל זה נאמר בראש החודש, אבל בשאר הימים של החודש אין להם משפט.

מנהגים

בראש חודש התינוקות של בית רבן למדו רק חצי־יום. המלמד היה משחרר את התלמידים בצהריים.

ביום ראש חודש לא נהגו לשלוח הילדים הקטנים לגלב להסתפר, ולבנות לא נתנו לגזוז את הצפרניים, כי זה לא סימן טוב לקטנים.

גם יהודי לוב מקפידים שלא להסתפר בראש־חודש. הם מאמינים שתספורת ביום זה עלולה לגרום סכנה לנשותיהם.

חודשים מלאים וחסרים

החודשים המלאים בני שלושים יום הם: ניסן, סיון, אב, תשרי, שבט ואדר ראשון בשנה מעוברת. חודשים אלו הם תמיד מלאים, כלומר בני שלושים יום.

חודשים חסרים בני כ״ט יום

החודשים: אייר, תמוז, אלול, טבת, אדר (הסמוך לניסן)־־חסרים תמיד והם בני עשרים ותשעה יום.

שנה שלמה, חסרה, כסדרה

החודשים מרחשוון וכסליו הם: פעמים מלאים ופעמים חסרים. השנה שבה שניהם מלאים (בני ל׳ יום)־־נקראת ״שנה שלמה״. השנה ששני החודשים הנ״ל חסרים (כ״ט יום)־־נקראת ״שנה חסרה״.

יש וחודש חשוון חסר וחודש כסליו מלא, אז נקראת ״שנה כסדרה״ כלומר: כל החודשים באים לפי הסדר: אחד מלא ואחד חסר.

חודשים בני יום אחד או שני ימים

ראשי חודשים בני יום אחד הם: ניסן, סיון, אב, תשרי, שבט. ראשי חודשים בני שני ימים, הם: אייר, תמוז, אלול, חשוון, אדר ואייר.

כסליו וטבת־ על שתי הסעיפים

לחודשים כסליו וטבת, לפעמים שני ימים ראש חודש ולפעמים יום אחד

בלבד.

כשחשוון וכסליו שניהם מלאים־־לשניהם שני ימים ראש חודש. כשחשוון וכסליו שניהם חסרים־־לשניהם רק יום אחד ראש חודש. חשוון חסר וכסליו מלא־־לכסליו יום אחד ראש חודש ולטבת־־שני ימים.

ימים היכולים להיות ראשון לחודש

ראש חודש הוא ראשון לחודש. שני ימים ראש חודש־־ראשון לחודש הוא היום השני והוא עיקר לחשבון.

ראש חודש ניסן יכול להיות רק בימים א. ג. ה. ז בשבוע.

אייר—ב. ג. ה. ז בשבוע.

סיון־־א. ג. ד. ו.

תמוז־־א. ג. ה. ו.

אב־־ב. ד. ו. ז.

אלול־־א. ב. ד. ו.

תשרי־ ב. ג. ה. ז.

חשוון־ב. ד. ה. ז.

כסליו־־א. ב. ג. ד. ה. ו.

טבט־־א. ב. ג. ד. ו.

שבט־ ב. ג. ד. ה. ז.

אדר—ז. ב. ד. ו.

בשנה מעוברת־־הראשון לחודש אדר א חל בימים ב. ד. ה. ז. והראשון לחודש אדר ב׳־־בימים ז. ב. ד. ו. (עפ״י סידור ״עבודת ישראל״)

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-ראשי חודשים-עמוד -96

שובו לציון ברחמים

אשתו של הגר״א אביכזיר, נפטרה עליו בשנת תרס״א, ומכל רחבי העולם היהודי, שלחו לו מכתבי-ניחומים. שנתיים לאחר-מכן, נשא בזיווג שני אשה אחרת. שלושים שנה מלאו לו, להרבצת תורה וזיכוי הרבים בעיר אלכסנדריה, ובחודש אייר תרפ״ח, החליט לשוב לעיר-ציון, ״כי בחר ה׳ בציון איוה למושב לו״. כפי שראינו לעיל, הרב עמד בקשרים הדוקים עם ארגונים ואגודות שונות, עם חכמים ורבנים מכל העולם. עתה, בשומעם כי הרב הנערץ, שב לביתו בעיר הקודש, שיגרו לו איגרות ברכה רבות, ואיחלו לו ״אורך ימים ושנות חיים״. מיד עם שובו, התמנה הרב לתפקיד נכבד – ראש חכמי העדה המערבית ונשיא הכבוד שלה.

תשע שנים לאחר מכן – בשנת תרצ״ז – התמנה הרב לאב-בית-דין בירושלים. הוא קנה בית בכניסה לירושלים, בשכונת רוממה, ומתוכו הקצה חדר מיוחד, שהועיד אותו לבית-תפילה. גם את הריהוט לבית הכנסת הזה, קנה מכספו, והמקום נקרא על שמו: ״זכור לאברהם״, גם חברי ועד העדה המערבית, החליטו להקים בית-כנסת מרכזי בשכונת מחנה יהודה, לכבודו של הרב, וגם הוא נקרא על-שמו ״זכור לאברהם״. בית הכנסת הזה הוקם בשנת סת״ר ל״י [ת״ש].

פרט לבית-הכנסת. הקים הרב גם ספריה גדולה – שהיתה מלאה ספרי קודש רבים. ביתו היה פתוח לרווחה, וכל עני ונצרך, מצא אצל הרב אוזן קשבת ויד מסייעת. עדות מענינת, כותב הרה״ג רבי יוסף חיים ילוז זצ״ל – בספרו ״טוב ראי״ [בעמוד כ״ב: ״ובהיותי בירושלים, אני הכותב, שנים תרצ״ב-תרצ״ד, תמיד היה עוזר לי ומפיג צערי, ביסורים שבאו עלי, בפטירת אשתי הצדקת. ומרוב חיבתו לעה״ק טבריה, חשקה נפשו לבנות בית שם. והיה בא בכל חורף, להעביר אותה בטבריה החמה, עם נו״ב [־נות-ביתו] הצדקת מ׳ [־מדת] צופי, אשר היתה מנ״כ [־מנוחתה כבוד] בטבריה ביום עש״ק [־ערב שבת קודש] א׳ אדר תש״א, ויחלק כסף לת״ח [־לתלמידי חכמים] ולעניים, לעילוי נשמתה״.

על רבי אברהם אביכזיר, אפשר לומר את האימרה שנאמרה על אהרן הכהן: ״אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״.

הוא התבקש לשמש בורר בסכסוכים ומחלוקות שונות. ידוע לנו, כי בעת המחלוקת שהיתה בין הראש״ל הגאון רבי יעקב מאיר זצ״ל, לבין ועד עדת הספרדים בירושלים, הוחלט למנותו כבורר, יחד עם עמיתו בתורה, הגאון רבי נסים אלישר – בנו של הראש״ל הגאון המפורסם רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל; ואכן, ביום ז׳ שבט תרפ״ט, נערכה ישיבה של ועד העדה הספרדית, והם שיבחו את הרב, על מאמציו הרבים להשכין שלום בין שני הצדדים.

מתוך כל מדותיו הטובות שניחן בהם הרב, נובעת מידה חשובה עד מאוד, שלצערנו, היא נעדרת מאוד בימינו – זוהי ״מידת האמת״ לא היה מפחד מאף אחד, פרט לאחד, הוא, ה׳ אחד, מודעו בבטחון, כי אמת הדבר, ללא נפתל וללא עקש. ועליו יש להמליץ: אנשי ״אמונה" אבדו, באים בכח-מעשיהם.

איש האמת

הרב נפטר בליל מוצאי שבת קודש, כ״ח תשרי תש״ה. לאתר שהבדיל על היין, תיכף ומיד מת הרב ״מיתת נשיקה״. גדולי הדור הספידוהו הראשון לציון, הגאון רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ועוד. בימי השבעה והשלושים, ספדו לו גם רבניה הראשיים של ירושלים: הגאונים רבי צבי פסח פראנק, רבי חזקיה שבתי ועוד, זכר כולם לחיי העולם הבא.

היטב להגדיר את המידה היסודית – שהיתה טבועה בדמו – הגראי״ה הרצוג זצ״ל, שאמר בדברי הספדו: ״הרב היה תלמיד חכם גדול, ויש הרבה רבנים, ולא אלמן ישראל. אבל דבר אחד היה בו שלא היה לאחרים שהיה ׳איש אמת׳, ואינו מתיירא משום אדם, ודן דין אמת לאמיתו״.

על מצבת-קבורתו נחרתו המלים:

אשרי איש מלא חכמה, פה נגנז מלא תפארה, אוצר חביון מלא אורה, דן עמו בצדק ומשפט וסברא ישרה, באלכסנדריה המפוארה, ובירושלים ת״ו הבירה, הרה״ג אברהם איש החסד נאזר בגבורה, ממשפחת אביכזיר המעטירה, נשמתו עלתה במוצש״ק היקרה, כ״ח תשרי תש״ה [1944] ליצירה. תהי נשמתו בצרור החיים צרורה.

ספר"חכמי המערב"

תוך שאני מכין לי את קפה הבוקר, אני מהרהר אם לצלצל. כל כך הרבה שנים חייתי בכפור. לבד. ללא אהבה. האהבה הגדולה היחידה שנתנה טעם לחיי היתה האהבה של אבא. אבל מאז שהוא נפטר, נשארתי לבד ועם האכזבה הגדולה שמקורה בכך, שלא הגשמתי את שאיפותיו וחלומותיו. והנה בימים אלה זורחת עלי שמש חדשה של אהבת חינם ענקית, שיכולה אולי לתקן את החיים שלי. אסור לי לפגוע בה, או לאבד אותה. לא מוצאים דבר כזה פעמיים. אישה לפי מידותי בדיוק. ממש שיבוט שלי. דומה באיברים, במזג, במצב הרוח, בשכל הישר, ברכות ואפילו בדריכות הזאת לאהבה. מצד שני אין לי שום הוכחה, שזה לא היה חלום ואני עלול להרוס במכה אחת את הכל, אם שוב אתקשר. החלטתי לא לצלצל, עד שתהיה בידי הוכחה כלשהי, צילומים, למשל, שיתעדו את המפגש איתה, אם יקרה שוב, הוכחה גם בשבילי שהפלא הזה לא קורה לי בעולם הדמיון והוכחה בשבילה, אם תנסה להכחיש.

לקחתי את מצלמת הווידיאו הדיגיטאלית שלי, הטענתי אותה בקסטה חדשה ואיתרתי בשבילה פינה מעל הווילון מול מיטתי והפעלתי אותה לניסיון, לפני שנכנסתי למיטה. אחר כך הורדתי אותה ובדקתי את הצילום שלי לבד במיטה, שנמצא חד ובזווית נכונה. עם המצלמה הקטנה בכיסי יצאתי לכיוון ביתה. עם שקיעה כשהבחירות מפנה מקומה לאפלולית, אני מתמקם ליד איזה איקליפטוס במרחק מה מביתה וקובע את מבטי מול חלון הזכוכית המואר שלה. הנה היא שם, ז׳אנין. אני רואה אותה, את הדיוקן שלה רגוע ואצילי ממש מול החלון, אבל היא לא נעה. שום תזוזה. הפנים המחייכות שלה קבועות. האם היא צופה בטלוויזיה? יושבת מול מחשב? מנגנת בפסנתר? אולי זאת לא היא ממש, אלא ציור שלה? לא, הנה עכשיו התמונה זזה. זאת היא. היא שומעת משהו. היא מתקרבת לחלון. האם גילתה אותי? לא. החושך כבר ירד. ההרים מסביב אפלים, והיא לא יכולה לראות הרבה, אבל הנה מכונית אדומה וקטנה נעצרת ליד הבית. היא רצה מהחלון ויוצאת לקראתה. איש עם כובע ברט יוצא, מושך תיק מתוך המכונית. היא מחבקת אותו ויחד נכנסים פנימה לסלון. החלון עכשיו כבה כמו מסך קולנוע בפייד אווט.

דממה בשכונה. שום קול לא נשמע. לא קול אדם ולא רעש של מכונה. השמים מלאים כוכבים וירח ענק צהוב עולה ונתלה מעל אחד מעמודי האנטנות כמו צלחת טלוויזיה. אם צריך אשאר פה כל הלילה. אני לא הולך לישון. אני לא רוצה שוב לחיות בספק. אני אראה מה קורה הלילה ואצלם הכל. אה, הנה הדלת נפתחת והיא, ז׳אנין שלי, יוצאת עם שמלה לבנה לגופה, שערה מפוזר על כתפיה וברגליים יחפות היא ממהרת, כמעט רצה. אני רץ בעקבותיה עם מצלמת הווידיאו בידי מצלמת. לא צריך לנחש לאן היא פונה. ברגליה הדקות והמושלמות כמו מרחפת על מדרכות וכבישים. אני צריך לרוץ, כדי לשמור על מרחק סביר ולא לאבד קשר עין. את שער הבית שלי היא פותחת בדחיפה קלה. היא כבר בקומה השנייה, כשאני נכנס והיא כבר במיטה שלי, כשאני בחדר, שערותיה מפוזרות על הכרית ושמלתה על הרצפה. את המצלמה אני ממקם בשקט בנישה מול המיטה, וחושב להתפשט, אך ברגע האחרון נעצר.

האם אני רשאי להיכנס למיטתה ללא רשות? ללא רשות? למיטתה? מי נכנם למיטתו של מי? כן, אבל יש עוד מיטות בבית ואני יכול להשתמש במיטה אחרת. מאידך שום חוק לא יכול להכריח אותי לוותר על מיטתי לטובת מישהי שפלשה לתוכה. אם את מעדיפה לישון במיטתי, אני אומר לעצמי, את לא יכולה לסגור אותה בפני, ואני מתפשט ונכנס עירום לצדה, נזהר מאוד לא לגעת בה. העור שלה חם ושחום כעור של סייח צעיר. החזה שלה מושלם, מתחשק לי מאוד להעביר כף ידי עליו, אבל אני חושש להיתקל בהתנגדות. הריח שלה מכה בנחירי וחום גופה מקרין עלי גלים של תשוקה, אבל תמיד הקפדתי לקיים יחסים רק בהסכמה. תוך כדי הרהורים שקעתי בתרדמה. באמצע הלילה חשתי יד מלטפת בעדנה את צווארי, וגוף צעיר נצמד לגבי.

אתה ישן? שמעתי את קולה לוחש לאוזני ומבלי שאספיק להשיב, הרגשתי את לשונה בתוך אוזני ואחר כך את פיה הרטוב והחם עובר דרך צווארי ונבלע בתוך פי, ששאב אותו פנימה כמו דובדבן. בלי מילה היינו מתפתלים זה על זה, עוטפים וטורפים זה את זה, עד ששמעתי את קולה ממלמל משהו לא ברור, ואחר כך קלטתי את הפסוק המפתיע: sadomizez moi. מעולם לא שמעתי פועל כזה יוצא מפיה של אישה. איך אומרים את זה בעברית? חשבתי לעצמי והתפלאתי שאין את זה בעברית, למרות שמקור המילה סדום הוא בתנ״ך, אבל התנ״ך לא אומר באיזה מילה השתמשו אנשי סדום, כדי להגיד sadomizer, מה שכתוב שם זה וישכבו ורק רש״י מפרש את זה ״כמכחול בשפופרת״ כך, לפחות למדנו בישיבה, כשהמורה המזוקן היה חוזר על זה פעם ועוד פעם, כשחיוך מרוח על פניו, והנה דווקא היא הרכה והטהורה אומרת את המילה הרחוקה הזאת: sadomizez moi, ואני מתחיל בחשק עצום לחפש את המשמעות ואת הכיוון, אך מסתבך ללא מוצא. ביד שלה היא מתקנת ומובילה אותי, ואני תועה ומתקן, עד שמוצא את הדרך המוזרה והמפתה ושוקע בבאר עמוקה של עונג חדש. כשהתעוררתי היא שוב לא היתה שם. קראתי בשמה, אך לא קיבלתי תשובה, קמתי וחיפשתי אותה באמבטיה, אך לא, לא שם ולא בחדרים הסמוכים. רק עיניה עקבו אחרי מכל תמונה בבית. חיככתי את עיני ורצתי למצלמה לבדוק אם קלטה את כל מה שהיה. מצאתי אותה עדיין מקליטה. עשיתי rewind ואחר כך play וראיתי אותנו על המסך מסתערים זה על זה. היא מנומנמת ושיכורה, נאבקת כמו להינצל ממערבולת ים, ואני נעלם ומתגלה לסירוגין בין איבריה, עולה לקחת אוויר ושוקע שוב עד לרגע, בו היא נחלצת מבין זרועותי בעדינות, לובשת שוב את שמלתה ויוצאת.

חזרתי והקרנתי לעצמי את הסרט פעם ופעמיים. זה לא חלום. הרי עוד לא הומצאה המצלמה שתצלם את חלומותינו ומחשבותינו. עכשיו, אמרתי לעצמי, אלך עם המצלמה ואראה לה את האמת. מה היא עושה איתי בלילות.

כשטלפנתי והתחלתי לספר לה, היא שוב התפרצה עלי. אתה ממש מטורף. אתה בטח מדבר על אישה אחרת. אני הייתי בלילה עם בעלי… את יכולה לבוא לראות בעצמך… אתה גם מציץ, מצלם בלי רשות… אם יש לך צילומי עירום שלי אני אגיש תלונה במשטרה. עם מי את מדברת, שמעתי את בעלה שואל, כשהטלפון נסגר, ואני נשארתי לבד עם השפופרת וצלילי קולה הזועם.

חסר לי שהבעל יתערב, או שהיא תפנה באמת למשטרה. דייר חדש מטריד נשים בשכונה, יכתבו העיתונים בכותרות גדולות ושמחות לאיד. זה מה שחסר לי עכשיו, כשאני מנסה למצוא שכנים חדשים. הבנתי ששגיתי. שלא הייתי צריך לנהוג כפי שנהגתי. למה לצלם? להוכיח מה? מה שהיא לא רוצה לדעת? כל מה שביקשתי, בעצם, זה לאשר לעצמי, שזה לא חלום ולקבל את אישורה, שזאת אהבה. רציתי להפוך את פגישות המין שלנו למשהו רומנטי, ולדעת שמה שהתרחש קרה לא בדמיון שלי, אבל לכך היא לא הסכימה. הבנתי, שאני חוזר לחיות לבד בתוך הכפור, בשכונה ובעולם שאין לי בהם שום ידיד ושום חבר. טוב לפחות שנותרו לי הסרטים, אמרתי לעצמי, מנסה להתנחם, והתחלתי להקרין לי את צילומי הווידיאו במסך פלאזמה ענק שוב ושוב עד רדת הערב.

בלילה ירדתי למטבח ועשיתי לי סנדוויץ׳, שאחרי כמה נגיסות זרקתי לפח. הלכתי לאמבטיה, צחצחתי את השיניים, לבשתי את הפיז׳מה ונכנסתי למיטה. הסדינים היו ספוגים בריח שלה, ולא ידעתי אם לקום ולהחליף אותם, או להמשיך לישון איתם, כשאני רואה את ז׳אנין מתקרבת בעיניים עצומות, מתגנבת למיטתי, מפשיטה ומלטפת אותי בשדיה. פתחתי את פי להגיד משהו, אך היא שמה את האצבע על שפתי, ולא הניחה לי להוציא הגה. אכן, חבל לבזבז זמן על דיבורים, כשגוף שוקולד נמרח עליך והופך אותך לסופגנייה מתוקה. וכך, כמעט כל לילה – במיוחד בלילות ירח – היא באה וחומקת לתוך מיטתי, אנחנו עושים אהבה, והיא הולכת. אף אחד כבר לא מטריד את השני. אני כבר לא מנסה לשאול ולהבין, לא מצלם ולא מצלצל, לא רוצה להוכיח כלום. לפעמים, כשנפגשים במקרה ברחוב או בסופרמרקט, אומרים שלום־שלום, וממשיכים כל אחד לדרכו.

סוף……..

5 – תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

אחת הקהילות הספרדיות הגדולות והמאורגנות בחצי הכדור המערבי מצויה בעיר בואנוס איירס, בירת ארגנטינה. יהדות ארגנטינה היא ברובה הגדול יהדות אשכנזית ומוצאה ממזרח אירופה. הספרדים ובני עדות המזרח מהווים רק כ-13 אחוז מכלל יהדות ארגנטינה, ואף הם עצמם מפולגים ביניהם לארבע קבוצות קהילתיות נבדלות :

" מרוקנים ", : חלבים " ,  " דמשקאים " ו " דוברי לאדינו ". מספרם של דוברי הלאדינו, המתגוררים בבואנוס איירס, הגיע בשנת 1968 לכעשרת אלפים נפש.

כל אחת מקהילות הספרדים ובני עדות המזרח מקיימת התארגנות מסועפת נפרדת, הכוללת בית כנסת, בית קברות, מועדונים חברתיים ומוסדות אשראי. רק בשנים האחרונות ניתן להבחין בניצניה של התארגנות גג ספרדית.

גם בתחום הציונות, שבה אין לכאורה כל משמעות להשתייכות לקהילות מוצא שונות, קיימות מסגרות ארגוניות נבדלות ל " דוברי ערבית " ול " לדוברי לאדינו ".

 הקהילה הספרדית שבה נעסוק היא קהילת דוברי הלאדינו. קהילה זו נבדלת במידה מסוימת משאר קהילות הספרדים ובני עדות המזרח.חבריה דתיים פחות מחברי קהילות יוצא סוריה, אם כי מתבוללים פחות מיוצאי מרוקו, וקרובים יותר מכולם לציבור האשכנזי. הם ממלאים תפקיד פעיל יותר בתחום הציונות, ויוזמתם בתחום התארגנות הגג הספרדית היא רבה.

בנבדל מיליד תיטואן, דמשק או חלב, שהגיעו לבואנוס איירס בקבוצות גדולות יחסית, ולכן התגבשותם לכלל קהילת יוצאי אותה עיר הייתה תהליך טבעי, באו דוברי הלאדינו מערים ואף מארצות שונות. למרות השפה המשותפת והמסורת הדומה, היוו דוברי הלאדינו קבוצה הטרוגנית, ורק בהדרגה התפתחה בהם ההכרה, שהם קהילה בעלת ייחוד משלה.

למרות זאת הקימו דוברי הלאדינו ארגון קהילתי רבגוני בתחומי הדת, הסעד והחינוך, שספק אם מצויים רבים כמותו בעולם המערבי. אולם מרבית חברי קהילה זו הם בגיל מבוגר, ואילו הדור הצעיר נוטה להתרחק מן החיים הקהילתיים ואפילו מן היהדות.

התקופה הנידונה הינה השנים 1930 – 1945, הייתה בעלת חשיבות מכרעת בהתגבשותה של קהילת דוברי הלאדינו, ונראה שהבנתה עשויה לסייע במשהו גם להבנת דמותה של קהילה זו כיום.

התקופה שעד שנת 1930 יכולה להיחשב בתולדותיה של הקהילה הספרדית בבואנוס איירס כ " תקופת ההגירה ". בואם של ההודים מתורכיה לארגנטינה החל בעשור האחרון למאה התשע עשרה או בתחילת המאה העשרים.

ראשוני המהגרים היו צעירים שקיוו " לעשות אמריקה " ולשוב לארצם, אולם החליטו להישאר בארגנטינה והביאו אחריהם את בני משפחותיהם. ההגירה גברה לאחר מהפכת התורכים הצעירים בשנת  1908 בשל חובת השירות הצבאי בצבא התורכי, ובעקבות הסבל שהביאו מלחמות הבלקנים 1912 – 1913 ומלחמת העולם הראשונה.

ארגון הטורקים הצעירים קם ב-1890 על ידי סטודנטים לרפואה באיסטנבול, במטרה להפיל את שלטונו העריץ של הסולטאן עבדול חמיד השני, כיוון שלא כיבד את החוקה ולא ביצע רפורמות לשיפור מצבה הנחשל של האימפריה העות'מאנית.

הארגון גדל במהירות וקיים קשרים סודיים עם הליברלים העות'מאנים, שהגלה הסולטאן לפריז. הבולט בחברי התנועה היה אהמט רזא. סיסמתו הייתה "סדר וקידמה". בשנת 1896 ניסה הארגון להדיח את הסולטאן על ידי תככים פוליטיים ונכשל. לאחר ניסיון הדחה זה הוקם בית דין צבאי מיוחד בנשיאות רשיד פאשה, שכונה בעיתונות המחתרתית "שר העינויים של נוער המדינה". בית הדין אסר, הגלה והוציא להורג מאות מתומכי התנועה.

בשנת 1908 הצליחו הטורקים הצעירים לבצע את הפיכתם שכונתה "הפיכת הטורקים הצעירים" והדיחו את הסולטאן. בפועל לא יצאה מעולם הוראה מהמטה הראשי של התנועה שישב אז בסלוניקי לצאת למרד. הגורמים הישירים למרד היו האיום ההולך וגובר על האימפריה ומצבו ההולך ומדרדר של הצבא העות'מאני.

ביולי 1908 נשלח הגנרל שמסי פאשה לדכא את המורדים שברחו להרים עקב הרדיפות הפוליטיות של הסולטאן. ב – ביולי 1908 נורה גנרל שמסי על ידי קצין ששירת תחת פיקודו והיה חבר בטורקים הצעירים.

 הדבר עורר את התאים הרדומים של התנועה, ונס המרד הונף בקרב הצבא שחנה באדירנה, 250 ק"מ צפונית-מערבית לאיסטנבול. חברי התנועה דרשו את חידוש החוקה משנת 1876 ללא תנאים. ב-20 ביולי 1908 התקוממה האוכלוסייה במנסטיר שבמקדוניה. אולטימאטום נשלח בטלגרף מכל רחבי האימפריה, ולפיו יש לחדש את החוקה או שהמורדים יעלו על איסטנבול וידיחו את הסולטאן בכוח. ב – 25 ביולי 1908הכריז הסולטאן על השבת החוקה

 ליל המימונה.

הלילה רד. בבת הכנסת מתפללים תפילה של חול ומברכים זה את זה בברכה " תרבח ותסעד ", תזכה ותצליח. ידידי ח. שינן לי פעמים מספר שעלי לברך בברכה זו כל אדם שהנני פוגש, מכר או לא מכר. אנו נכנסים לביתו של ח. וסרים לדירה אחת בקומת הקרקע, כלומר אל הקרובים הזקנים והמסכנים. השולחן ערוך מפה לבנה, מקושט ירק שבולים, ועליו קערות וצלחות ובקבוקי משקה מסודרים בטוב טעם. הרי כד חלב חמוץ והרי קערה גדולה מלאה קמח, שתוקעים בו נרתיקי פול ירוק.

והנה צלחת עמוקה עם דגים טריים, שעוד מעט יסלקו אותם, כדי לטגנן לכבוד החג. ועוד צלחות עם מיני מתיקה ותרגימה ודבש ופירות ממינם שונים, תמרים, שקדים, אגוזים, פיסטוקים, ועוד ועוד. ברור, לא חסרים גם בקבוקי יין ומאחייא ובירה. מברכים אנו את בעל הבית הזקן ואשתו בברכת תרבח ותסעד, ואף הוא עונה לעומתנו, גם אתם, גם אתם, מובן שצריכים לברך על הפרי ועל המשקה וללגום מן החלב.

אותה תמונה בקומה השנייה. דלתות החדרים פתוחות לרווחה, ואנו נכנסים אליהם, כי אין לפסוח על הקרובים בלי לברכם במימונה. בבית הוריו של ח. עדיין לא סיימו את ההכנות לחג. אבי המשפחה הלך לבקר את כל הקרובים הישישים, ולכן לא נחפזים לערוך את השולחן. אנו יוצאים לברך בבתים אחרים, לקיים מצווה גדולה זו, לברך ולהתברך בליל המימונה.

ח. מוליך אותי לראשונה אל בית רבו הזקן, שלימדו תורה. רבו כהן הוא וח. גוחן ומרכין ראשו לפני הישיש, ופונה אליו בדברי הפסוק, " וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם…..והכהן מניח את ידו על ראש המתברך ומברכו בברכת הכוהנים המשולשת.

ח. חוזר עוד שתי פעמים על הפסוקים והכהן חוזר על ברכתו ומשליש אותה. וכן עושה גם אני ומתכופף לפני הכהן הישיש, כדי שיברכני. לאחר הברכה מכבד אותנו הזקן בתמרים מתוקים. מכאן אנו פונים אל ביתו של אחד הדיינים, כל הדירה מוארת, אבל השולחן אינו מסודר עדיין. הגוי שמכרו לו את החמץ של המללאח נעלם לפתע, ואי אפשר למצאו. עתה הלך הדיין לחפשו, כדי לבטל את העסקה של מכירת חמץ, ולאפשר את השימוש בקמח ושתיית הבירה.

וכן מסובבים אנו אותו לילה מבית אל בית, מטפסים במדרגות התלולות של הקומות העליונות של העשירים ונכנסים לדירות הדלות שבקומת הקרקע. בכל אשר תפנה אותה תמונה, החדרים מוארים, השולחנות ערוכים ומקושטים, כל מכר הנכנס ברוך הוא, וכל אורח זר, מבורך הנהו. אמנם לא בכל בית סדר השולחן אחיד. יש והכדים מלאים חלב מתוק – אלה בתי העשירים שהספיקו כבר לקבלו הערב -, יש וכבר הוכנה המופלטה – מעשה בצק דק מטוגן על מחבת בשמן, כעין החביתה, אלא במשקום ביצים משתמשים בקמח.

במימונה טובלים את המופלטה בחמאה טרייה, בחלב ובדבש ואוכלים אותה לברכה ולתאווה. במקומות אחרים סולקו כבר הדגים, כדי לצלותם. כל המאכלים הללו יש בהם רמז וסימן לברכה, חלב, דבש, קמח ושיבולי חיטה, דגים, מיני מתיקה. בשר וקפה שחור לא יעלו בלילה הזה על השולחן. אלה אינם סימני ברכה, הבשר בגלל הדם שנשפך, והקפה בגלל צבעו.

נטבעו בזיכרוני שלוש פגישות בליל המימונה.

ביתו של רבי יצחק כהן סקאלי, הנמצא ברחוב העליון, הקרוב לארמון המלך. זו אחת הדירות הנאות, המסודרות לפי הסגנון הישן, שראיתי בכל מרוקו. רבי יצחק סוחר ותיק ואמיד, מצאצאי אחת המשפחות האצילות והעתיקות בפאס. אגב יש בפאס הערבית העתיקה בית אב מוסלמי בשם כהן סקאלי, אלה מזכירים בגאווה את שמוצאם מיהודי פאס, שהתאסלמו בזמן אחד הגירושים לפני שש מאות שנה.

אשתו של רבי יצחק אף היא מיוחסת, ולאחד מאחיה אחוזה חקלאית ליד פאס. הזוג ערירי, אבל אף פעם לא עלה בדעתו לשאת אשה שנייה על אשתו, כדי להבנות ממנה. רבי יצחק עצמו אינו פעיל כבר במסחר, קצת תשש כוחו והוא חולם על עלייה לארץ ישראל. לו יכול היה לחסל את נכסיו, או למסור את הנהלתם בידיים נאמנות, היה מזמן אורז את חפציו ובא להשתקע בישראל.

כאן התאספו נשואי הפנים שבעדה. והשיחה מתנהלת על ענייני העדה ובעיותיה בשעה זו. רבי יצחק מראה לי העתק כתב יד של " יחס פאס " שחיברו רבי אבנר צרפתי, אחד מרבני פאס לפני שני דורות, על קורות היהודים במקום. אביו של רבי יצחק המשיך לרשום את המאורעות שלאחר תקופתו של המחבר ובמיוחד את מאורעות הדמים של שנת 1912.

תוספה זו תרומה חשובה לקורות העדה היהודית בעיר. מעניין, שבשום עיר אחרת , חוץ מצפרו בתה של פאס, לא נמצאו בדורות הקודמים מחברים, שידאגו להעלות על הנייר את דברי הימים של היהודים בעירם. בפאס דווקא נשתמרו נוסך על " יחס פאס ", רשימות רצופות של משפח. הרבנים מבני אבן דנאן, המשתרעות על תקופה של כארבע מאות שנה וכאן חי רבי יוסף בן נאיים. רבי יצחק הוא כפי שמעיד על עצמו , ולא נפרדתי ממנו בלי שיברכני שלוש פעמים בברכה המשולשת.

אנו נכנסים לביתו של אותו נכבד, שהכרתיו אמש בבית הכנסת של התושבים. כבר במדרגות קידמונו אורחים רבים, עולים ויורדים . ש. ס. בעל עמדה הוא ורבים שוחרים פניו. חוג מבקריו שונה מאלה שראיתי עד כה, בעלי מלאכה, רוכלים תגרים, עמך. המארח מתכוון לעלות בקרוב לארץ ישראל ומועמדים לעלייה באים לשאול בעצתו והדרכתו.

אף על פי של כבודה בת מלך פנימה, ובמיוחד בפאס השמרנית, הרי שמעתי כבר על בעל הבית רבות , ומכל צד, אחת מל"ו הצדיקות שבדור. בעל הבית מציג אותי לפניה, ואף על פי ששניהם עסוקים מאוד בהכנסת אורחים , היא מתפנה כדי לשוחח אתי, אשה צעירה, אמנם היא כבר סבתא, תמירה, קווי פנים עדינים ואצילים, לבושה שמלה קטיפה כבדה בצבע ירוק כהה, כאילו יצאה ממגרת אחת התמונות של צייר מהאסכולה הספרדית ונכנסה למללאח על פי טעות.

ואין כאן טעות. דיבורה בעברית צחה, בנחת ובענווה. מזמן שהחליטו שניהם לעלות שקדה על לימוד השפה ויכלה לה. מספרים עליה, שהיא מתענית יום אחד בשנה תענית דיבור, ואינה מוציאה הגה מפיה, כדי לכפר על כל שיחה בטלה ששוחחה. נכנסים בתה וחתנה עם התינוק, אלה אינם מתכוונים לעת עתה לעלות וקשה תהיה הפרידה.

כאלה פני הדברים בהרבה בתים במרוקו. הזקנים עולים, הצעירים מהססים ומשתהים. לכאורה צריך היה להיות להפך, אבל נראה, שהכנתו הנפשית של הדור הצעיר לקתה ונפגמה.

יש לקיים את ההבטחה שהבטחתי לרבי יוסף בן נאיים ולבקרו בחג. הפעם מקבל אותנו החכם בטרקלין, גם אצלו מסובים אורחים רבים. הוא אינו כהן, ולכן ברכתו היא ברכת יעקב אבינו, " ישימך ה' כאפרים וכמנשה " כאן נסבה השיחה על מקור מנהג המימונה, שעליו שאלתי את רבי יוסף. כי מי כמוהו מוסמך להסביר זאת. ארבעה טעמים נתן לי החכם.

מימונה – מאמינים. כגאולה ראשונה, כן גאולה אחרונה, בניסן נגאלו בני ישראל, ובניסן עתידין ליגאל, והנה יצא רוב ניסן ועדיין לא באה הגאולה, ולכן חוגגים ישראל את המימונה בשמחה ואמונה שייגאלו בניסן.

בארבעה פרקים העולם נידון ( משנה, ראש השנה ), בפסח על התבואה, אי לזאת מביאים זמורות ושיבולים ומברכים עליהם ונהנים מפרי הארץ ומטובה.

שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים את ההלל, וזאת בעקבות האגדה : מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ? ( סנהדרין לט, ע"ב ) ולכן בר חג המימונה להשלים את שמחת החג.

באסרו חג פסח נפטר רבי מימון, אביו של הרמב"ם, ומאחר שאין הולכים להילולה בחודש ניסן, באה המימונה כמעין תחליף להילולא.

טעם חמישי שמעתי לאחר מכן מפי הרב יוסף משאש, מזקני תלמידי חכמים במכנאס ומראשי הדיינים בעירו, רק לאחר החג הייתה לבני ישראל השהות להסתכל בביזה שלקחו במצרים ועל הים, ולכן מברך כל אחד את חברו, תזכה ותצליח.

רבי יוסף בן נאיים הראני מחזור קדום מחלב ובו רשום, כי חגיגות נעין המימונה נוהגות היות ברחבי סוריה. ואמנם מצאתי, כי יהודי כורדיסטאן מקיימים היו גם הם מנהגים הדומים למנהגי המימונה.

שאלתי כיצד חוגגים את המימונה בערים אחרות בצפון מרוקו, אמרו לי, שקיימים מנהגים מיוחדים במקומות שונים. בתטואן רגילים להעמיד קערה עם מים ובהם דגים חיים. באוראן שמים על השולחן כלי זהב וכלי כסף. בערי החוף נוהגים אל הים ולעבור במים ברגל במקום רדוד. במראכש יוצאים בשמיני של החג אחרי הצהרים אל אחד מעצי הזית העתיקים, ומברכים אותו שיישא פרי רב.

לאחר ליל שירים וברכות והתחפשות יוצאים כולם בבוקר אל אחד המעיינות, שהוא קדוש גם למוסלמים. הנשים ניגשות ראשונה, לוחשות ברכה וטובלות רגליהן במים החחים הנמשכים מהמעיין. יש סבורים שזה סימן ברכה, ויש טוענים כי הכוונה לטהרה. אחריהן נכנסים כל בני הבית, ממלאים צלוחיות במים אלה וחוזרים בשמחה לבתיהם.

יצאנו לרחוב הראשי, כאן עולמו של הנוער. הבנות הצעירות, יש מהן מקושטות בבגדי לבן, ככלות ביום חופתן, ושי מתחפשות במלבושי ערביות, מטיילות בחבורה, והבחורים, אף הם מלובשים הדר או מחופשים כבֶרבֶרים או כערבים עירוניים, מחזרים אחריהן. את הרווקים ואת הבנות הפנויות מברכים שיזכו להתחתן השנה. מנהג הוא, שהארוסים שולחים באותו לילה תכשיטי זהב לארוסותיהם ובאים לסעוד בביתן סעודת המימונה.

לאחר לילה של ביקורים הדדיים, שירות וריקודים ברחובות, למחרת היום כמעט כולם שובתים מעבודה, ושי מקומות שרואים בזה אפילו מעין מצווה של תוספת מהחול לקודש. ואמנם קבעתי לי לאותו בוקר פגישה עם ידידי ח. ועם מוכר ספרים אחד. ערב שבת היה וביקשתי להגיע בעוד היום גדול לקאזבלנקה, מרחק של שלוש מאות ק"מ בכביש.

השעה עשר בבוקר, אבל המללאח ישן עדיין. כמעט כל החנויות סגורות, התריסים מוגפים, הרחוב ריק מבני אדם. מוכר הספרים לא היה ליד דוכנו, וידידי ודאי לא הקיץ עדיין משנתו. לבשתי עוז והלכתי לביתו, להקיצו. בקושי רב ובנחץ הספקתי לגמור את העסק, דקות מספר לפני צאת האוטובוס האחרון, שבו אפשר היה להגיע לקאזה לפני השבת..

סוף פרק – פסח וחגיגת המימונה בפאס.