ארכיון חודשי: אוגוסט 2015


المسلمون واليهود عبر التاري

 المسلمون واليهود عبر التاريخ

بدأ التفاعل التاريخي ببن اليهودية والإسلام في القرن السابع ميلادي مع ظهور وانتشار الاسلام في شبه الجزيرة العربية. تتشارك الديانتان اليهودية والإسلام المنبع نفسه في الشرق الأوسط وهو إبراهيم. كما أن هناك ثمة قواسم مشتركة عديدة بين هاتين الديانتين وعلى مستويات مختلفة منها الاسس الدينية والتركيبة والفقه والطقوس. تكمن في قلب هاتين الديانتين النظرة التوحيدية التي لا ترضى مساومة على عظمة ووحدة الله الذي هو عادل ورحيم كما تقول الديانتان وان لهم سبل عيش متماشية مع هذه القيم لصالح المجتمع الانساني. لا يوجد اكليروس (تراتبية رجال الدين) في الاسلام ولا في اليهودية يجعل فاصلا بين رجال الدين بحكم قدسية مركزهم وبقية الرعية. ان المرجعية الدينية هي بالاخص وظيفة قائمة على الالمام والتفقه في المصادر، والنصوص الدينية وتتيح للمرجعية امكانية ادارة الرعية بشكل يتماشى والتعاليم الدينية.

يتعاطى المسلمون مع اليهود والمسيحيين كأهل كتاب، كانوا يتمتعون في دار الاسلام بحماية تفوق تلك التي يتمتع بها الوثنيون وكانوا على مر قرون وعلى نطاق العالم الاسلامي ينصاعون لنظام قوانين اهل الذمة حيث يترتب عليهم دفع جزية مما يعطيهم حقوقاً محدودة.
ثمة آراء مختلفة لدى العلماء بما يخص اصل قبائل اليهود التي وقع تصادم بينها وبين النبي محمد في شبه الجزيرة العربية. ان القواسم المشتركة بين الرسالة المحمدية والتعاليم اليهودية تفترض انه كان بإمكان يهود المدينة التلهف للوقوف مع النبي ولكن فشلهم بتحقيق ذلك ادى الى النزاع والخلاف والعداء بينهم.

وهناك آراء مختلفة بين العلماء فيما يتعلق بطابع والاصل من الجاليات اليهودية التي واجهت النبي محمد في الجزيرة العربية. ومن الواضح ان تشاركوا في ما يكفي من رسالة النبي محمد لهذا الاخير ان نفترض ان اليهود من المدينة المنوره من شأنه ان يلتف حول اليه بشغف. على ان عدم القيام بذلك أدت الى الفتنة التي تلت ذلك، والحجج والعداء بينهما.

إن الشروط التقييديه التي تضع اليهود في مركز ضعف كان قد تم تدوينها في عهد عمر. ولكن على الرغم من وضعهم كـ اهل الذمه، اليهود يتمتعون بحرية ممارسة شعائرهم الدينية، التي كانت أفضل حالا تحت حكم المسلمين اكثر منها في عهد المسيحيين التابعين لحكم بيزنطية.
ان الحضارة الاسلامية في العصور الوسطى تطورت الى اكثر انتاجيه في الفترة بين سنتي 900 و 1200، والحضارة اليهودية في العالم الاسلامي حذت حذوهم. حقيقة انه ، مع انتشار الاسلام ، اصبحت اللغة العربية سائدة في الشرق الاوسط وشمال افريقيا واسبانيا ، كما أن يهود تلك البلدان ، قد ساهموا في نشر اللغة العربية عبر التأثيرات الثقافيه. لعدة قرون ، فإن معظم اليهود كانوا ينقلون في تلك المناطق ، العلمانية والدينية على حد سواء ، باللغه العربية ، رسائل مكتوبة باللغه العبرية.

بدءاً من الحاخامات مثل غيون سعدية في العراق ، الذين كتبوا باللغة العربية، وخاصة في اسبانيا المسلمه، كان المفكرين اليهود ثم تبعهم المفكرين المسلمين في اتباع خطواتهم بنفس النوع من المحبة لاستكشاف ودراسة اللغة العبرية التي كان علماء المسلمين يحولونها الى اللغة العربية ، لغة القرآن. كما طوروا دراسة اللغة العبرية ، وهو الشيء الجديد في التفكير اليهودي. في ذلك الزمن ، كما عملوا على فهم قواعد اللغة العبرية المستخدمة الى يومنا هذا.

وخلال هذه الفترة ، ظهرت بعض اكبر اعمال الفلسفه اليهودية في القواعد ، القانون ، فقه اللغة ، تأليف القواميس وبعض الكتب التي سارت، جنبا الى جنب مع التطور الكبير في هذه المجالات في العالم الاسلامي. وعرف الشعر العبري نهضة خلال هذه الفترة ايضا ، مع نشأة العروض ، والاساليب الشعرية الحديثة، التي كانت تتوازى مع تلك المحتويات من نظيره في اللغة العربية الاسلامية. وفي اسبانيا ، ازدهرت الحضارة اليهودية جنبا الى جنب مع ازدهار العلوم والثقافة في جميع أنحاء المنطقة ، المعروفة في اللغة العربية ببلاد الاندلس. 
إن إنفتاح المجتمع في الاندلس قد إنعكس سلباً وإنتهى بقدوم جيوش شمال افريقيا للمساعدة في الدفاع عن المسلمين ضد المسيحيين الاسبان ، الذين كانوا يدفعون بالمسلميخ بعيداً عن معاقلها الشمالية الى الجنوب من البلاد. وفي ظل الأنظمة الاسلامية البربرية خضع اليهود لقيود شديدة بدأت تنزاح، في نهاية المطاف، عندما سارت القوات البربرية الى فتح المناطق المسيحيه الحديثة في الشمال، في الوقت الحاضر.

إنعكاس حسن حظ اليهود في اسبانيا تبلور في أجزاء أخرى من العالم الإسلامي ، حيث في القرن الثالث عشر، ساهمت الصفات الانسانيه والعقلية المنفتحة للمجتمع الاسلامي بدأت تفسح المجال لحلول العقلية المسيطرة والمتصلبة في آرائها. إثر هذه التغيرات اضطرت العديد من الجماعات اليهودية الى العيش في غيتو كما دمرت اماكن يهودية ومسيحية مما أدى الى تدمير بنية المجتمعات المحلية. كما إنخسف نجم العالم الإسلامي ، فكذلك الطوائف اليهودية في داخلها ، أصبح الإنتاج الفكري، الثقافي والديني المبدع عموما تميل الى التحول الى الطوائف اليهودية في اوروبا. ولكن كقاعده عامة ، فإن الجماعات اليهودية التي ما زالت تعيش في العالم الاسلامي بصفة عامة كانت دائماً محمية تبعاً لميثاق عمر الذي طالما اعتبرهم من الدرجة الثانية ، تعيش بسلام وتعاون مع الجيران المسلم.

لم يكن أبداً الوضع كما كان عليه الحال في الامبراطوريه العثمانيه. ففي عام 1492 عندما أصدر فرديناند ملك اسبانيا مرسوما بطرد جميع من تبقى من اليهود من اسبانيا ما لم تتحول الى المسيحيه ، عرض السلطان العثماني بايازيد الثاني على اليهود اللجوء. لقرون عدة، نعم اليهود بهدوء نسبي في ظل حكم الأمبراطورية العثمانيه، مما شجع أعداداً كبيرة من اليهود الاوروبيين على اللجوء الى اراضيها. ووفقا لبرنارد لويس ،لم فقط لـ "اليهود بمجرد الاستيطان في الاراضي العثمانيه ، وإنما جرى تشجيعهم ومساعدتهم في كثير من الأحيان. فكان لليهود اسهامات كبيرة في التقدم العلمي والتقني للامبراطوريه العثمانيه. واحدة من أهم الابتكارات التي جلبها اليهود الى الامبراطوريه العثمانيه كانت المطبعه. ففي عام 1493 ، بعد سنة واحدة فقط من طردهم من اسبانيا ، قام ديفيد وصمويل بن نعماس بتأسيس أول مطبعة عبرية في اسطنبول. وإزدهرت الآداب اليهودية في اجواء متسامحه نسبيا في الامبراطوريه العثمانيه.

ولكن الاوضاع المعيشيه لليهود في العديد من البلدان الاسلامية بدأت في التدهور في القرن التاسع عشر ، مع تراجع السلطة العثمانيه وزيادة الحماسة القوميه والدينية الراديكاليه كرد فعل لتزايد نفوذ القوى الاستعماريه الاوروبية. كما ان الصور النمطيه المعاديه للسامية ظهرت لاول مرة في العالم الاسلامي خلال هذه الفترة. 
وفي القرن العشرين ، ومع انهيار القاعدة الامبراطوريه وظهور القوميه الحديثة التي أدت الى الصدام بين اليهود المتطلعين الى الاقليمية الى ما يعتبر أرض آبائهم وأجدادهم كفاحهم من اجل تقرير المصير الوطني على جزء من المنطقة التي يسكنها العرب المحليين. هذه الصراعات الاقليمية قد تدهورت في الاونة الاخيرة بصورة متزايدة حملت الصراع الى الطابع الديني.

وفي حين أننا لا نسعى الى الدخول في الاسباب والنتائج ، حقوق ومساوئ الصراع السياسي في الشرق الاوسط ، فإن الطابع الديني المتزايد القادم من عدة جهات، غلب على وصف النزاع على نحو صدام بين الحضارات بين العالم الاسلامي و المجتمع الغربي. فكان أن صور المتطرفون الآخرون بأن صراعهم غير أخلاقي وخالي من الشرعية الدينية، كما صورت اسرائيل واليهود الآخرين على أنهم "رأس جسر" معادي للعالم العربي بصفة خاصة والعالم الاسلامي بصفة عامة.

الحقيقة ، ومع ذلك ، فإن ما نشهده هو ليس صداما بين الحضارات بقدر ما الصدام داخل الحضارات. هو صدام بين هذه العناصر داخل الثقافة الدينية حيث أن التعويض والاذلال والاقصاء أدى بهم الى الصراع داخل مجتمعاتهم وكذلك الى خارج تلك الثقافة الدينية ، وبين هؤلاء الذين يسعون الى الانخراط ببناء مجتمعات اخرى من الثقافة كجزء من العالم والتفاعل الايجابي مع الحداثة.

هذا "الصدام داخل الحضارات" يعنى ان الاصوات المستنيره على كلا الجانبين تقع عليها مسؤولية العمل معا ليس فقط كي تكون أكبر من مجموع الإختلافات وانما ايضا لتوفير الدليل البديل الاساسي، ألا وهو التعاون بين الثقافات والاديان القائم على الاحترام المتبادل. على وجه الخصوص ، فإن القادة اليهود والمسلمين عليهم واجب وطني تجاه مجتمعاتهم المحلية وتقاليدهم الدينية لمواجهة الاستغلال المدمر لهويتهم الدينية ولحضاراتهم الدينية، ولكي يستخلصوا من هذه الامثله مجد التعاون في الماضي والتآزر بين أبناء ابراهيم، مسلمون ومسيحيون ويهود من أجل فائدة الجميع.

תולדות רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח- שמעון ואנונו

ארזי הלבנון

רבי אברהם אבוקארא [הראשון]

 מגדולי חכמי תונס היה בזמן הרה״ג רבי נתן בורג׳ל ז״ל הרב המחבר ספר חק נתן על סדר קדשים.

אגיד הדב, עכור ט

רבי אברהם אבזרדיאל

מחכמי ירושלים בראשית המאה הט״ז. נולד בספרד בשנת רכ״ג [1463]. מסתבר שהוא נמנה עם תלמידיו של הגאון רבי יצחק די ליאון בישיבתו שבטולידו. לא ברור אימתי הוא הגיע לירושלים, על כל פנים בשנת רס״ט [1509] חתם עם שאר חכמי ירושלים על דבר פטור תלמידי חכמים ממסים. רבי אברהם נפטר בירושלים בשנת רפ״ג [1523], בהיותו בן שישים. הרבה מפסקיו והוראותיו שהוציא בירושלים נזכרים בקונטרס חידושי דינים.

עלייה והתיישבות בא׳׳י כמאה הט׳׳ז, עמוד 151

רבי אברהם אביחצירא [הראשון]

יליד העיר מכנאס, בדרכו לארץ ישראל הפצירו בו קהל דאר אלבידה לכהן אצלם כרב, בשעה שהופעל צו מבנה בתי הדין, הוא התמנה על ידי הממשלה כדיין שני בבית הדין. בשנת תש״ה [1945] יצא לגימלאות, ובח׳ אדר תש״ח [1948] נפטר. הקהילה בנתה חדר על קברו יחד עם קבר הרב משמ״ח אליקים. הוא כתב הרבה פסקים.

מתוך מבוא לספר שו״ת ״׳שושנים לדוד״

רבי אברהם אביחצירא [השני]

משפחת אביחצירא, הינה המשפחה המפורסמת ביותר בצדיקיה בכל גולת צפון אפריקה. משפחה זו זיכתה את עם ישראל במאורות אדירים ועצומים של צדיקים יסודי עולם, שהאירו את חשכת גלות ישמעאל במשך למעלה ממאתיים שנה.

השושלת החלה להאיר פני תבל עם לידתו של המאור הגדול רבי יעקב אביחצירא זיע״א. מני אז ועד לימים אלו מסתופפים אנו בצל צדיקיה, ונהנים ומושפעים מדברי תורתם שהותירו לנו לדורות עולם.

בין המאפיינים הבולטים של משפחה זו מצאנו את הצדיקות, החסידות והענוה. מידות אלו הם קנה המידה המובהקים לענקים בכל הדורות. ואכן קניינם של גדולי משפחת אביחצירא – כרבי יעקב ובניו: – רבי מסעוד, רבי אברהם, רבי אהרן, ורבי יצחק, וכנכדיו: רבי ישראל [בבא סאלי], רבי דוד [״עטרת ראשנו״], רבי יצחק [בבא חאקי] ועוד ־ היו מידות אלו בשלמות רבה.

מן הצדיקים של משפחה זו בולט בענוותנותו ״הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, יראת ה׳ היא אוצרו… שייף עייל שייף נפיק ועסיק באורייתא תדירא, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, בנן של קדושים, אראלים ותרשישים, כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל״ [ציטוט מדברי מרן הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א].

רבי אברהם זצ״ל נולד בשנת תרע״ה [1915] – באיזור תאפיללת שבדרום מזרח מרוקו, הוא בית היוצר של משפחת אביחצירא – לאביו רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל, בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א.

ומצד אמו היה רבינו בנה של ללה אסתר, ע״ה, בתו הגדולה של רבי דוד [עטרת ראשנו], אף הוא בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א. כלומר, הן מצד אביו והן מצד אמו היה רבי אברהם זצ״ל נין ונכד לאביר יעקב אביחצירא זצ״ל.

לסבו דוד [׳׳עטרת ראשנו״] זיע״א לא היו בנים, ונכדו רבי אברהם שהיה בן ביתו היה חשוב ויקר בעיני רבינו ובעודו רך לימים קירבו ביותר והיה מוליכו ומביאו עמו לבתי כנסיות ובתי מדרשות עד שנלקח לבית עולמו בגזירת הבורא כשנהרג על קידוש ה׳ [ביום שבת קודש בשעת המנחה בי״ד כסלו שנת תר״פ], בעוד רבינו בן חמש שנים בלבד.

באוירת קדושה וטהרה זו, בנוף ההררי והמדברי, בקרבת נחלי מים ונאות דקלים, במקום בו הבדידות והשקט השפיעו עמוקות על נשמות גדולות, גדל ונתגדל רבי אברהם בצילם של ענקי רוח קדושים וחסידים בתורה וביראה.

כשהגיע רבינו לבוא בברית הנשואין, להקים בית נאמן בישראל ולהמשיך לנטוע שתילים בבית ה; זכה ונשא לאשה את רוחמה תחי' בתו הגדולה של דודו האדמו״ר רבי ישראל [בבא סאלי] זיע״א.

כבוד גדול רחש בבא סאלי לרבינו, ולא רק משום היותו חתנו, אלא גם משום שהכיר במעלותיו, בגדולתו ובמידותיו.

בשנת תש״ט [1949] עלה רבינו עם אביו רבי יצחק [בבא חאקי] לארץ ישראל. ובעוד אביו הגדול שימש כחבר הרבנות הראשית לארץ ישראל, ורבה של העיר רמלה, ומחשובי רבני ארץ ישראל, ישב לו רבינו בעיירה הקטנה יבנה שבשפלת החוף, ובמשך כעשרים שנה שימש כרבה של העיירה.

עשרים שנות ישיבתו ביבנה הטביעו את חותמם על תושביה – גדולים וקטנים. דמותו האצילית של רבינו, שאפופה היתה קדושה וחסידות, ענוה ויראה, תורה וחכמה, הקרינה על כל בני העיירה. כבוד גדול רחשו לרבנו, וכבוד זה נתמזג ביראה שבאה לידי ביטוי בזהירות מפגיעה בכבוד תורתו אף בעקיפין. כך, לדוגמה: ילדים שראוהו בדרכם, אם על ראשם לא היתה מונחת כיפה, היו מניחים את ידיהם על ראשם עד עוברם מלפניו. מבוגר שלא לבוש היה בצניעות, בראותו את רבינו היה נמלט מלפניו. יראה זו נבעה מתוך הערצה ולא מתוך פחד ומורא.

[אגב, כשעלה חותנו רבי ישראל [בבא סאלי] לארץ ישראל, התיישב בתחילה בעיירה יבנה בביתו של רבנו במשך מספר שנים, עד שעבר לישיבת קבע בעיירה נתיבות שבנגב. עובדה זו מעידה על הערכתו של בבא סאלי את חתנו, אשר לא ראה מקום מתאים יותר ״שיבתו בא״י אלא בביתו, אף על פי ששמו נודע לתהילה בכל אתר ואתר, בעיני העם והרבנים].

המשך……

תורת אמך – חודש אלול – הלכות סליחות הרב אברהם אסולין

 

תורת אמך – חודש אלול – הלכות סליחות

הרב אברהם אסולין

בס"ד

חודש אלול

בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום חודש אלול הארבעים שעשו את העגל. ועוד טעם מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה), וז"ל ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה), ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

 הלכות סליחות

בשבתות חודש אלול מידי שבת לומדים בספר קהלת.

משכימים בעלות השחר

לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עמהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). וכתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. ומ"מ בארץ כאן יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סימן מג), כתב מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה. וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה. הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א. לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו ב"י ובשו"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והנסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים. לא זולתם. דבר בעתו מה טוב.

ברכות התורה.

המשכימי קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות. ראה  בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן רלא).

גזל שינה.

המשכמי קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב ואמירת הסליחות מפריעה את מנוחת השכנים לכן יזהרו שלא יהא טובל ושרץ בידו.

סליחות ביחיד.

כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאןמרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב דהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). וכתב הגאון רבי מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור שו"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בשו"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר כי מנהג מרוקו חשוב מאד ימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

תקיעה בשופר.

מנהגנו בכל עת שהציבור אומרין י"ג מידות תוקעים הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. כתר שם טוב (ח"ו אות ה), ובעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור. מפי רבי שלמה פחימה. וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד (או"ח סימן לח),שכן מנהג יהודי אלג'יר. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

נוהג בחכמה – להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

  1. רבי יוסף בן נאיים
  2. נושא היית פירושים לפסוקים מפרשת השבוע, שאותם פירש בתוך דרשות שנשא על הנפטרים. על פי הנוהג לפתוח את הדרשה בפסוק מפרשת השבוע. לכן קרא שם החיבור ״נושא היית" על שם פסוקי הפרשה ששמשו נושא לדרשה. הסבר נוסף לקביעת השם ניתן על ידי המחבר בשער הספר:

כי כתוב אל נושא היית להם, שהוא לשון מחילה. כי יסוד מנהג זה לומר בתחילת הדרוש איזה פסוק מפרשת השבוע ההיא, שיש בו רמז על הנפטר ללמד עליו סנגוריא וזכות, כי בא קצו באותו שבוע של הפרשה ההיא, וכל דבר טוב הנאמר על הנפטר עושה רושם למעלה להיות עליו למליץ. בחיבור מובא בקיצור התוכן הנאמר בדרשה הקשור לביאור הפסוק מהפרשה, ואחר-כך מפרש את הפסוק. הספר ערוך לפי סדר הפרשיות. ישנן פרשיות שיש בהן יותר מדרשה אחת. בדרך כלל לא מוזכרים שמות האישים שלכבודם נישאו הדרשות, לא המקום ולא הזמן. אם כי יש יוצאים מהכלל כגון פרשת לך לך: ״נושא שדרשתי ביום פקידת השבוע של הרה״ג מוהר״ר חיים כהן זצוק״ל וזיע״א״; פרשת ויצא: ״נושא שדרשתי ליל פקידת השבוע של הרה״ג שלמה אבן דנאן זצוק״ל״; פרשת שמיני: ״נושא שדרשתי בפקידת השנה של עטרת ראשי אבא מארי כמה״ר יצחק בן נאיים זצ״ל בסדר הנז' שנת תרע״ו פ״ק״. או ״ביום פקידת השנה להרה״ג מו״ר חיים כהן זצ״ל בסדר תצא ארבע לאלול תרפ״ה פ״ק״. ספר זה הוא מעין חיבורו ״זכרון דרשותי״, אלא ששם הוא מציין ראשי פרקים של הנושאים שאותם שילב בדרשתו. חידוש שהובא בפרשת לך לך מובא גם בחיבורו ״מלי מעלייתא״.

מטרת החיבור לשמש כעזר בידי הדרשנים למצוא רמזים בפרשיות השבוע, לאותם נושאים שרגילים להעלות בדרשותיהם על הנפטרים.

הספר נמצא בקובץ יחד עם חיבורו ״מיני מתיקה״. יש שער משל המחבר ואין הקדמה. אינו ממוספר ובו 42 דפים. הדף 29.6×20.7. כתוב בכתב יפה ומסודר עם שוליים רחבים, בעמוד 25—28 שורות. בשורה 15—18 מלים. קיימת העתקה נוספת בכתב-יד המחבר, אשר נמצאת בקובץ אחד עם החיבורים ״נמכר יוסף״ מהדורה קמא ובתרא ו״אחרי נמכר״. הקובץ הוכן בידי המחבר, הוא אינו ממוספר ובו 65 דפים. הדף 13.5×19.8. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 12—14 מלים. דפים 63,ב—65 השמטות. נראה שאת העתקה זו כתב באחרונה מאחר ויש בה הוספות רבות שאינן בשניה4. גם מצורת הכתב נראה שאת זו כתב מאוחר יותר.

ג. הלכה

  1. הדרת פנים זקן דן בנושא גילוח הזקן, והוא מסימני הזמן תופעה שהלכה והתפשטה במארוקו בתקופה זו עם חדירת התרבות המערבית. ומחוסר ידיעת חומרת האיסור, היו כאלה שהתגלחו גם בתער.

בספר מוכיח, המחבר על-פי ספרות ההלכה, המדרש, המוסר והקבלה, את החשיבות הרבה שיש בגידול הזקן. מה גם שדבר זה נהגו בו אבותינו מאז ומקדם, כדבריו בהקדמה:

ומיום שעמדתי על דעתי לבי משתומם, ועצמותי יאחזמו רעד, בראותי בני אדם אינם זריזים וזהירים במצוה הזאת. אבל מה יכולתי לעשות, כי דברי למה ואינם נחשבים לכלום. וזאת עשיתי, לקטתי מספרי חז״ל שהוכיחו על עון זה ואספתי אותם בקונטריס זה, ואת שמו קראתי הדרת פנים זקן כשמו כן הוא. וכלשון ר׳ יהושע בר קרחא במסכת שבת דף קנב ע״ב, הדרת פנים זקן. ובזוהר פרשת נשא, כל הדור דגופא בתר דיקנא אזיל. ועוד כי שמי בקרבו [ספר הדרת פנים לזקן] עולה במספר קטן [המלקט יוסף בן נאיים].

והנה בשמים עדי ובמרומים מהדי, כי עשיתי זאת לא משום בצע כסף, ולא משום אהבת השבח והקילוס, רק לשם יחוד דוקא, לקיים מצות הוכיח תוכיח. כי לכסח מוצא מכיסי וממוני, ושבח אין כאן קילוס אין כאן, כי אין זה, כי אם מלאכה ואינה חכמה.

את הספר חיבר ר׳ יוסף בשנת תרס״ג (1903), בהיותו כבן עשרים שנה, ונמנע מלפרסמו למרות הפצרות אביו. בשנת תרע״ה (1915) נפטר אביו ואז תקפה אותו חרטה על שלא שמע בקול אביו, כדבריו:

וצער גדול היה לי שלא מלאתי את דבריו ולא הקמתי את עצתו, ולא קיימתי מצוה בשעתה להדפיס הקונטרס הזה בעוד מר אבי בחיים. ומאותו היום גמרתי בדעתי להעלות הקונטריס הזה בדפוס לעלוי נשמתו, ולא אסתייעא מילתא…. עד עתה שעזרני ה׳ להעלותו בדפוס.

מאחר וספר זה עד כמה שידוע לנו לא נדפס עד היום, הרי ניתן לפרש את דבריו ״להעלותו לדפוס״, כלומר לסדר את החומר שאסף בנושא, לערוך אותו ולהעתיקו לנקי בספר, שיהיה מוכן לדפוס. לחיבור יש שער והקדמה משל המחבר, אינו ממוספר וכולל מט דפים. הדף 23×18. בעמוד 20—22 שורות. בשורה 11—17 מלים.

Mariage juif a Mogador-fran-angl

הועתק 132

Ramleh, Israel, 5748-1988
Le marie : Elazar Gérard fils de Chmouel fils de R. Elazar fils de R. Moché

 La mariee:Cohen Brouria fille de Élisha fils de Joseph fils de Haïm Tétouani

Note – Le marié est fils de Régine Sultana fille de R. Chlomo-Haï fils de R. David fils de R. Yossef Knafo descendant des martyrs d'Oufrane

La mariée est descendante de R. Hasdaï Elmoznino

 Temoins : R. Yehiel Abihatsira et R. David Serfaty

 Artistes :Asher et Naama Knafo 37×52, acrylique sur parchemin

 Scribe : Mishaël Zerbib

 Remerciements : Brouria et Gérard Cohen Rehovot Israël

זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬פריס ‬8

יגאל בן נון 2

לעניין ההגירה הבלתי חוקית שהתבצעה בחשאי על ידי הרשת הישראלית, תיאר אפללו כיצד חדרו ארגונים ציוניים למרוקו ושידלו יהודים בכל דרך אפשרית לצאת ממרוקו. לדבריו, הלכו לבתי עניים וחסרי השכלה וסיפרו לדייריהם שעומדים לפרוץ פוגרומים אנטישמיים. הם הפיצו פסיכוזה של פחד בקרב היהודים שיצרה רצון להגירה. הוא מעיד שהיהודים עצמם פנו למשרד הפנים ודרשו להפסיק את התעמולה הציונית הבלתי חוקית שגורמת נזק ליהודים. כהוכחה שהיהודים אינם רוצים להגר, מביא אפללו את העובדה שיהודים רבים קנו מן הצרפתים חנויות, בתים ומפעלים שננטשו על־ידם, לעתים במחיר של כחמישה עשר אחוזים מערכם. לדבריו, האינטליגנציה היהודית מתנגדת להגירה. לעומתה, המסכנים מבקשים להגר בעיקר מטעמים כלכליים כיוון שהאמינו שישתפר מצבם בישראל. הוא ציין לחיוב את ראש הממשלה אחמד בלפרג', שבהיותו שר חוץ, ביקר ביום כיפור בבית־כנסת והצהיר שאין למוסלמים דרישה לזכות יתר על מרוקו וכי כולם, יהודים ומוסלמים, צריכים לעבוד שכם אחד למען אושרה של המדינה. אפללו לא היה ביקורתי רק כלפי הציונות וישראל. הוא לא היסס להגיב במאמרים בעיתונות נגד התקפות כלפי סמלים יהודיים. בדצמבר 1959 התפרסם כרוז אנונימי בארבע שפות, ערבית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית, שצויר בו סמל מגן דוד. מתחת לכותרת הופיעה השאלה: "המכיר אתה סמל זה". בהמשך הייתה התשובה: "כוכב זה הוא סמל שנאת היהודים ותוקפנותם כלפי כל הדתות. זהו סמל ישראל המתנוסס מעל כל המוסדות הציוניים. זה סמלם של הרואים בפלסטין את מרכז הכוח הציוני ואת מרכז ההשתלטות על העולם. זה גם מרכז הדוחפים למלחמת עולם שלישית […] מחץ אותו לפני שימחץ אותך". עיתון אחר פרסם את המדבקה שמופיעה על גבי בקבוק יין כשר. מתחת לתצלום נכתב: "מי שרוצה להאמין, שיאמין ומי שרוצה להיות ספקן, שיישאר כך. פרסומת זו הנושאת את סמל ישראל המודבק באלפי עותקים על בקבוקים, לא מודפסת בישראל. ממשלת בן־גוריון לא העניקה לה את אישורה. הכתובת בקזבלנקה שבתחתית המדבקה מוכיחה זאת. רבים היהודים המבטאים את אהדתם לציונות ומדפיסים על סחורותיהם את הכוכב בעל ששת הקדקודים, סמלה של ישראל. היכן עיני המשטרה? היכן האחראים?"

במאמר שפורסם בעיתון צרפתי, אלבר אפללו לא נשאר חייב, והיה היחיד ככל הידוע, שהשיב למתקיפים. הוא הסביר שסמל המגן דוד ליווה את ההיסטוריה היהודית זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל. היהודים לא אשמים שישראל אימצה סמל יהודי זה בדגלה והיום כבעבר משמש הסמל לציון מאכלים כשרים, מסעדות ומוצרים יהודיים, זאת מבלי להזכיר את הטלאי הצהוב.עיתון "אל־איסתיקלל", יצר אף הוא קשר בין ישראל ליהודים במרוקו בעת שנעצרו משפחות מהגרים ליד המובלעת הספרדית סבתה שבחופה הים־תיכוני של מרוקו: "ברשות היהודים התגלו דרכונים מזויפים, דבר המוכיח שכנופיות ישראליות פועלות במרוקו ומעודדות את היהודים להגר מארצם. חקירת המשטרה העלתה שסחורות ישראליות נמכרות לעתים קרובות בשתי חנויות יהודיות בתטואן ואותיות עבריות נראות על דלתות של בתים יהודיים רבים.לטענת המושל של הרובע היהודי בקזבלנקה, ביוני 1959, הפגינו כחמישים אלף יהודים נגד העברת גופת הצדיק רבי אליהו ממרכז העיר לבית הקברות ברובע בן־מסיכ. הדבר גרם לחשדנות כלשהי בין יהודים למוסלמים, אף שההעברה נעשתה באישור ועד הקהילה.

מכוח כניסתם לוועדי הקהילות, תומכי זרם ההשתלבות התוודעו לבעיות החברתיות האקוטיות של השכבות העממיות ובהדרגה שינו רובם את דעתם בעניין ההגירה לישראל ואף השלימו עם שמירת מעמד ייחודי לקהילה. זיקתם הרגשית לישראל התחזקה ככל שקרוביהם הגיעו למדינה העברית. בו בזמן, התפתחה ההכרה בהנהגה הוותיקה ובחוגי הסוחרים לנטוש את הבדלנות המסורתית לטובת חיי שיתוף עם המוסלמים. כך קרא לחברת שרל נטר ולהנהגת תנועות הנוער של הדז' שבעבר לא גילו התלהבות מן העצמאות אך בהדרגה תהו אחר אתגרים אידאולוגיים חדשים. המציאות החדשה והגורל המשותף טשטשו את הקצוות הרעיוניים וקירבו בין הצדדים עד כדי טשטוש עמדות. אישים כדוד בן־אזרף, מקס לב, מרק סבח, סם בן־אזרף ואחרים שתמכו לכאורה בזהות המרוקנית הנבדלת ובהטמעות בחברה המרוקנית נעשו בהדרגה למסייעים נאמנים לשליחי ישראל במרוקו וגם לדוברים אמיצים למען זכויות היהודים. דמותו של מקס לב כחסיד מחנה ההשתלבות בחברה המרוקנית מצד אחד וכתומך מסור ברשת המחתרתית הישראלית מצד שני, עושים אותו, עם מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר,סמל למורכבות הקיום הפוליטי של ההנהגה היהודית. לב פעל במפלגתו של בּן־בַּרכַּה, "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים" UNFPונבחר מטעמה לסגן יו"ר מועצת העיר קזבלנקה בראשות מעטי בועביד. בימי שלטון החסות הצרפתי,סייע למחתרת המזוינת "מוּנדַמָה סִירִייה", בראשות הפְקיהְ מוחמד בסרי. לעתים תכופות הסתיר במפעלו לוחמי שחרור מבוקשים על ידי המשטרה הצרפתית, והסווה אותם לעובדים. הוא גם תרם כספים ללוחמי השחרור. עם קבלת העצמאות, כאות הוקרה לפעילותו, ליוו אותו בּן־בַּרכַּה ועבדאללה איברהים לארמון והציגו אותו לפני המלך מוחמד החמישי שהודה לו על עמדותיו. בהמשך, לב קיים קשרים רצופים עם מפקדי "המסגרת" ונעשה לאחד מעמודי התווך בעורף הציבורי של גוף ישראלי זה.

בתהליך עיצוב אופיה של האינטליגנציה היהודית המקומית למען האסימילציה בחברה הערבית מרוקנית, תפסה המפלגה הקומוניסטית מקום מיוחד. בהיותו לא־מוסלמי וחילוני היווה הקומוניזם מקלט רעיוני נאות וכמעט בלבדי לצעירים יהודים. לדברי ההיסטוריון דניאל ריוֶה, הקומוניזם היה בשכבת המשכילים של יהודי מרוקו "גרסה חילונית של המשיחיות היהודית המתאימה טוב יותר מן הציונות למודאגות 'האנוסית החדשה' ולשאיפה לאוניברסליות המאפיינת את האינטליגנציה היהודית של אמצע המאה". עם "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים", "איחוד העבודה המרוקני" והאגף השמאלי של האיסתיקלל, משכה אליה המפלגה את בעלי המקצועות החופשיים ששבו למרוקו אחרי לימודיהם בצרפת. ליהודים הקומוניסטים היה משקל מכריע בארגון אל־וויפאק ובוועד קהילת קזבלנקה. השפעת המפלגה על הצעירים היהודים הייתה כה רבה שפעילי התנועה הציונית ראו בקומוניסטים היהודים אויב עיקרי ואף ניסו להצר את צעדיהם בעזרת שלטונות החסות ובעזרת חברי התנועה הלאומית.

המפלגה נוסדה ב14- בנובמבר 1943 כסניף של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, על־ידי לאון סולטן, עורך־דין יהודי שערך במפלגה רפורמות אחדות. הוא נולד באלג'יריה והתיישב בשנות העשרים בקזבלנקה. בראשית דרכו היה מאוהדי התנועה הציונית ופעל למען השתתפות משלחת של יהודים ממרוקו במכבייה של שנת 1935 בתל־אביב. בעת שלמד משפטים בצרפת פעל באיגודים המקצועיים והיה בין התומכים הראשונים בתנועה הלאומית המרוקנית שנעזרה בשירותיו. בתקופת שלטון וישי פעל במפלגה הקומוניסטית והוציא לאור את ביטאונה בתנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני. כדי שלא לפגוע במאמצי צרפת דגל בהצנעת תביעות התנועה הלאומית המרוקנית כל זמן שנמשכת המלחמה בנאצים. סולטן התנדב למלחמה, נפצע קשה ונפטר בשנת 1945. את המפלגה הקומוניסטית המרוקנית ייסד אחרי נחיתת האמריקאים בצפון־אפריקה ונבחר למזכ"לה. באותה עת היו חברים בה בעיקר אירופים ויהודים מקומיים. זמן מה אחרי מותו, המפלגה בראשות מזכ"לה החדש, עלי יאטה, עדיין התנגדה ל"מנשר לעצמאות" של התנועה הלאומית, למורת רוחו של עמרן (אדמון) אלמליח שהיה היהודי היחידי בהנהגה. אלמליח נולד באספי בשנת 1917. עסק בהוראת ספרות צרפתית. בראשית דצמבר 1953, מחמת ההפגנות אחרי הירצחו של מנהיג האיגודים המקצועיים התוניסאי פרחת האשד, נאלץ לברוח ממרוקו עם עבדסלם בורקייה בעזרתו של ברנר לוי שהסיע את השניים במכונית אביו עד לגבול אלג'יריה.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. א.בשן

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg

קצין צרפתי בשם פוקו שסייר בשנים 1883 – 1884 במרוקו מחופש לחכם יהודי ורשם פרטים על מספר היהודים במקומות שונים, אמד את מספרם באנתיפה בכ – 200. מיסיונר מומר בשם אלי זרביב, שפעל במרוקו החל משנת 1875 עד פטירתו בשנת 1919 בתור שליח האגודה הלונדונית של הכנסייה האנגליקנית להפצת הנצרות בין היהודים, ביקר שם בשנת 1890.

הוא כותב כי במללאח שני בתי כנסיות, ומספר היהודים בין 200 ל – 350. לדבריו. השתוממו המקומיים שאדם זק מבקר במקום מבודד כזה, והוא היה האירופאי הראשון שהגיע לשם. ייתכן שדבריו נכונים, אבל דבר העלילה על יהודי מקומי, הגיע למרחקים כעשר שנים לפני ביקורו של המיסיונר.

תיאודור אלי זרביב יליד קונסטונטין ב – 1840, בעל אזרחות צרפתית, שהתנצר בשנת 1860 בהשפעת המיסיונר המומר ג'ימס גינצבורג שפעל באלג'יריה משנת 1857 עד 1875. מאותה שנה זרביב ביחד עם גינצבורג, ניהל את בית הספר של המיסיון, ומשנת 1866 עד לפטירתו בשנת 1919 עמד בראש המשלחת בעיר, פרש רשתו על רבות מערי מרוקו, וביקר גם בכפרים בהרי האטלס.

הקהילה הגדולה ששימשה ליהודי אנתיפה עורף ציבורי ודתי הייתה מראכש, והיו גם מגעים עם קהילת מוגדור ( אצוירא ) עיר הנמל החשובה, כ – 180 קילומטר מערבה ממראכש.

עיקרי המעשה שעל פרטיהם היו גרסאות שונות, הם כדלקמן :

בשנים 1887 – 1880 שררה בצורת בדרומה של מרוקו, וכתוצאה מכך סבלו המונים מרעב. יהודי אמיד בשם יעקב דהאן בן 65 סייע ליהודים ולמוסלמים, ביניהם לאישה מוסלמית ענייה ששירתה אותו. על פי " תנאי עומר " אסור שמוסלם או מוסלמית ישרתו ד'מי.

היהודי לא ידע או התעלם מאיסור זה בהסתמך על משעי החסד שלו כלפיה, וכנראה הניח שלא יבולע לו כל רע. המושל חמד את רכושו של דהאן העליל עליו שהיא הרתה לו, ציווה לתופשו והלקותו, הוא נפטר ורכושו הוחרם.

הלקאת עבריין, גבר או אישה עד 500 מלקות היא חוקית בדיני השריעה והקאנון, וענישה זו יושמה במרוקו, כמו במקומות אחרי. לעתים הולקו בני אדם מעל המלקות המותרות ומתו כתוצאה מהן. על סיבת מותו היו שתי גרסאות.

זו של היהודים ושל השגריר הבריטי במרוקו, שטענה שמת כתוצאה מהמלקות, ושל המוסלמים כי מת מיתה טבעית בביתו ללא קשר למלקות.

על הפרשה דווח במכתב בערבית על ידי שלושה יהודים ממראכש בט' תמוז תר"מ 1880, ביוני 1880 ששלחוהו באופן דחוף לדוד קורקוס במוגדור כפי שסופר להם על ידי שמונה יהודים שברחו מאנתיפה למראכש מחשש שיירצחו. מעשה העוול שאירע בראשון בחודש זה באנתיפה פורסם כך :

יעקב דהאן זקן בן 65 איש אמיד הידוע בנדיבותו פירנס בשנת הבצורת האחרונה מוסלמית ובתמורה עבדה בביתו. לאחר שהדבר נודע לעבד אללה אזנגואי המכהן בתור מושל שישה חודשים, זימן אליו את היהודי ושאלו בתקיפות :

האם מותר ליהודי להעסיק מאורית בתור משרתת שלו ? מי שעושה כך ראוי שיישרף. המושל החרים את בקרו ופרדתו של דהאן, וציווה לנעוץ את גופו בשני מסמרים לארץ, לאחר מכן הולקה עד מוות. אחר כך ציווה לגרור גופתו החוצה, ולא איפשר קבורתו בקבר ישראל.

היהודים נקטו באמצעים שונים כדי להביאו לקבורה : הקריבו שבע בהמות, כאות להכנעה, ושילמו למושל שמונים פיאסטרים – 400 פראנקים. נהוג היה שיהודים היו שוחטים פרים לפני חצר המלכות בבואם לבקש מהסולטאן בקשה כלשהי. למשל, בינואר 1877 שחט יהודי במוגדור שני פרים לפני חצר הסולטאן.

הידיעה הועברה באותו חודש לכל ישראל חברים בפריס ול Anglo Jewish Association " אגודת אחים " בלונדון, זו האגודה המקבילה באנגליה ופורסמה בדיווחים של אגודות אלה החל ביולי 1880 עד יולי 1881.

בדו"ח של כל ישראל חברים מסופר על מקרה זה בין 307 היהודים שנרצחו מאז ביקורו של מונטיפיורי במרוקו בינואר 1864. נאמר כיח המושל אילץ כמה יהודים מאנתיפה להצהיר שמעשיו בוצעו ללא אכזריות, ושנהג כלפיהם באדיבות.

מושל זה הצטיין באכזריות ובחמדת ממון. בהמשך הדו"ח של אגודת אחים על אירוע זה נאמר שיהודי בשם מנחם בן ג'ו גילה בדרכו למראכש גופת יהודי. פנה לנוטריון כדי לזהות את הגופה. נתפש על ידי שייח ששלחו למושל אנתיפה, ששחררו רק לאחר ששילם 640 דולר.

ספר דברים – פרשת "עקב". במשנת רבנו "אור החיים" הק'.מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

Asilahספר דברים – פרשת "עקב".

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם,         ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד…" (דברים, ז יב – כו).

לימוד תורה ושמירת מצוותיה מתוך שמחה וענווה –

הערובה לקיום עם ישראל בא"י מתוך בריאות –  פרנסה – שלווה,

 במשנת רבנו "אור החיים" הק'.

"והיה עקב תשמעון". לדעת רבנו "אור החיים" הק', שני הביטויים הנ"ל: "והיה" + "עקב" + האות ן בסוף המלה "תשמעו-ן", נראים כביכול מיותרים, והיה ניתן לפתוח את הפרשה בביטוי "עקב תשמעון", או בביטוי "אם" במקום המלה "עקב", וכן "תשמעו" במקום תשמעון".

 על כך עונה רבנו אוה"ח הק' ארבע תשובות:

  • השמחה האמתית – רק כשנעמוד לדין בפני הקב"ה בעולם האמת ונימצא זכאים.

 רבנו "אור החיים" הק' אומר: "אין – והיה – אלא לשון שמחה", כדברי המדרש (ויקרא רבא יא' ז'). כמו כן, אותיות המלה "והיה" הן אותיות י-ה-ו-ה. ידוע גם שהנוטריקון של המלה והיה הוא י-שמחו ה-שמים ו-תגל ה-ארץ. כלומר, כאשר "תשמעון" בקול ה' ותעסקו בתורה, תשרור שמחה בעליונים ובתחתונים.  לכן, אל לו לאדם לבטוח בצדקתו לשמוח. אלא רק לאחר שיתברר לו בסוף דרכו בעמדו בפני בוראו, שאכן הוא זכאי בדין. וכדברי אוה"ח: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (סוטה מט ע"ב). בגמר זמן ביאתו, יקרא עקבות". יוצא שהביטוי "עקב, מלשון סוף ותכלית, כמו עקב האדם.

רש"י ע"פ מדרש (תנחומא עקב א) מסביר, "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו – תשמעון". כלומר הביטוי "עקב" – במשמעות מטאפורית לעקב הגוף. כלומר, זלזול במצוות הקלות, והרי נאמר בפרקי אבות: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה". המדרש מספר על דוד המלך "שהיה מתיירא מיום הדין ואומר: ריבון העולמים, איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה שהן חמורות, אני מתיירא מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן", ע"פ הפסוק: "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני". (תהלים מט, ו).

ניתן גם להסביר, שכוונת הדברים לגבי הדרך בה אנו מקיימים את המצוות. האם מתוך יישוב הדעת והידור בקיום המצוה, או כלאחר יד בבחינת "מצות אנשים מלומדה", ובפרט לגבי המצוות היומיומיות אותן אנו מקיימים מידי יום ביומו, "ודשים אותן בעקבינו" כמו ברכות, בניגוד למצוות כמו פסח, סוכות, ראש השנה ויום הכיפורים וכו' להן אנו מתייחסים ביראת כבוד, תוך שמירה על כל ההידורים בקיומן. ראה דברי חכם יהודה צדקה ע"ה בסוף המאמר.

חכמי תורת הח"ן אומרים שכמו שגוף האדם מתחלק לראש הכולל את המחשבה, הדיבור והשמיעה, החלק האמצעי הכולל את הלב שאינו רואה ואינו שומע אבל הוא מרגיש את כל הגוף, לעומת העקבים שאינם מרגישים, כך בעולם הנשמות. נשמות הראשונים כמו משה רבנו והרשב"י, מקבילות לראש שראו והרגישו הכול, לכן בגמרא נאמר: תא שמע = בא ושמע, ובזוהר תא חזי = בא וראה. נשמות דורות הראשונים והאחרונים כמו הרמב"ם, מרן רבי יוסף קארו והאוה"ח הק' שבעיקר הרגישו את דופק הדור. לעומתם, נשמות הדורות האחרונים שלנו שאינן רואות ואינן מרגישות כלום, נקראות עקבתא דמשיחא, והן יכולות להביא את המשיח ע"י קיום הלכה למעשה של "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה" – לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה וענוה.

אצל הנחש שהוא מקור החטא הקדמון נאמר: "והוא ישופך עקב", הוא אורב לנו בכל מקום להחטיאנו, ובפרט בדורנו הרווי פיתויים בכל אשר נפנה. יעקב אבינו הצליח להתגבר על העקב שבו, ולכן נקרא ישראל = ישר – אל.  יעקב אבינו סלל לנו את הדרך להתגבר על "עוון עקבי יסובני" כדברי דוד בתהלים (מט). דוגמא לכך, התנא הגדול רבי עקיבא מלשון עקב, שהצליח להשתחרר מ"נשיכת הנחש", והגיע להיות ראש החכמים אבי התושב"ע עליו נאמר בגמרא, שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו כדברי משה רבנו כאשר הראה לו הקב"ה את חכמי הדורות.

על רבי עקיבא אמר בן עזאי חברו: "כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה". כלומר, כל החכמים יכולים לתקן רק קליפות דקות, לא כן רבי עקיבא.

יעקב אבינו {מלשון עקב},  ניסה לגלות לבניו את הקץ: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט א). גם רבי עקיבא הלך בעקבותיו כאשר חשב שבר כוכבא הוא המשיח, ואף קרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב וכו'", כעדות תלמידו רבי שמעון בר יוחאי.

חטא הנחש כרוך על עקבי משיח, ועלינו להשתחרר ממנו ע"י חזרה לאבינו שבשמים מתוך אמונה זכה בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" כדברי חבקוק הנביא הרומז במלה "יחיה" בעתיד, לעידן המשיח. 

  • ע"י לימוד תורה מתוך שמחה וענווה – זוכים ל-נ שערי בינה.

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש שנוכל להגיע להשגות גבוהות בתורה ואף לחמישים שערי בינה בבחינת "תשמעו – ן" = שער הנון {50}, על ידי לימוד מתוך שמחה. הדרך להגיע לכך היא ע"י ענווה = עקב, ככתוב: "עקב ענווה יראת ה'", וכך נוכל להגיע ל50 שערי בינה בלימוד תורה לשמה, מתוך ענווה ושמחה. 

 רבנו "אור החיים" הק' מביא את דברי הזוהר הקדוש: "דלית חדוותא {שמחה} קמי קודשא בריך הוא  –  כשעתה דישראל משתדלי באורייתא" (פנחס רי"ג) ולכן הכתוב אומר "והיה" סתם, לרמוז שהשמחה להקב"ה. כמו כן, השימוש במילה "עקב", רומז לכך שבלימוד תורה, על האדם ללכת עקב לצד אגודל בענווה ובשפלות, ואז ישכיל להבין… אפילו סתרי תורה.

בסוף תפילת העמידה נאמר: "… ונפשי כעפר לכל תהיה" {ענוה}, ורק אח"כ יכולים לזכות ב"פתח לבי בתורתך".

מספרים על מרן הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל שזכה לכתר תורה בזכות לימוד תורה יומם וליל מתוך שמחה. עד גיל 34 לא עיין מימיו בעיתון כדברי בנו הראשל"צ הרה"ג יצחק יוסף שליט"א.

  • שמירת הבטחת הברכות בארץ ישראל – תלויה רק בנו.

רבנו "אור החיים" הק' שואל: מדוע לגבי השכר על קיום המצוות נאמר "ושמר ה' אלוקיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" בלשון עבר, ולא השתמש כמתחייב בלשון עתיד: ישמור ה' אלוקיך וכו' . הלימוד מזה לדעתו הוא: ששמירת הברית תלויה אך ורק בנו. במידה ונשמור ונקיים את הברית שנכרתה בעבר בין הקב"ה לבני ישראל, נוכל לזכות בברכות, לכן השימוש בזמן עבר: "ושמר".

כמו כן, השימוש בביטוי "ושמר" בלשון יחיד במקום בלשון רבים, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית לביטוי "תשמעון" בלשון רבים. התשובה לכך היא, שקבלת השכר תלויה בדרך בה האדם מקיים את המצווה. רבים הם האנשים המקיימים מצוות כמו ברכת המזון או כל מצוה אחרת, אבל כל אחד מקיים אותה בדרך אחרת ובהידור אחר, ולפי ההשקעה במצווה, כך יהיה השכר בבחינת "לפום צערא אגרא".

                ד. "הברית והחסד" – כיבוש שבעת העמים ע"י יהושע,

  וכיבוש עבר הירדן ואירופה באחרית הימים.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שכניסת יוצאי מצרים לארץ, הייתה בזכות האבות, אבל לאחר ישוב הארץ – הקיום הביטחוני והכלכלי יהיה תלוי רק בשמירת המצוות, ולא יהיה תלוי בהבטחה לאבות.

"ושמר ה' אלוקיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". הביטוי "הברית",  מתייחס לירושת הארץ בגבולות  יוצאי מצרים. = כיבוש ארץ שבעת העמים. ואילו הביטוי "החסד", מתייחס לשאר העמים בעבר הירדן: אדום מואב ועמון כפי שהובטח לאבות.

 רבנו אוה"ח הק' מעלה עוד אפשרות: "הברית" – רומז לשבעת העמים שנכבשו בכניסה לארץ ע"י יהושע ככתוב: "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (דברים ז א). ואילו "החסד" – רומז לשלושת העמים הנותרים: אדום, עמון ומואב בימות המשיח. כלומר, עבר הירדן המזרחי עד נהר פרת כהבטחת ה' לאברהם. במלה "אדום", הוא רומז לרומי ולכל העולם הנוצרי, וכדברי קודשו: "לדבריהם ז"ל שאמרו עתידה מלכות אדום {אירופה ואמריקה} שתתפשט בכל העולם. מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל, וחסד מופלג יקרא". הוא מסתמך על רב יהודה בשם רב שאמר: "אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חודשים". (יומא י ע"א). כמו כן, כדי לקיים את נבואת ישעיה בפרק יא הדן בפועלו של מלך המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי… ונחה עליו רוח ה'… ועפו בכתף פלישתים {חמס העזתי} ימה יחדיו, יבוזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משענותם" (ישעיה יא, א – יד). על פי (ילקוט שמעוני לך לך רמז עח). רמז למלחמת גוג ומגוג.

יוצא שהפסוק הפותח את פרשתנו, טומן בחובו את הפתרון לבעיות הכלכליות, הביטחוניות והבריאותיות:

  • בטחון כלכלי: מבחינה כלכלית, הקב"ה מבטיח ברכה בלי די: "ואהבך, וברכך, והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירשך, ויצהרך… על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (דברים ז יג'). כל זה בבחינת "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג י). "אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".
  • בטחון רפואי: – מבחינה רפואית, הקב"ה מבטיח לעם ישראל בריאות איתנה: "והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך, ונתנם בכל שונאיך" (דברים ז טו'). שנזכה להפנים שהקב"ה הוא הרופא האמתי בבחינת הכתוב "כי אני ה' רופאך". (שמות טו, כו).
  • שלום ובטחון: – מבחינה ביטחונית, הקב"ה מבטיח שהוא יטפל באויבי ישראל, גם אם הם רבים: "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם, – לא תירא מהם … לא תערוץ מפניהם כי ה' אלוקיך בקרבך… ונשל ה' אלוקיך את הגויים האל מפניך… לא יתייצב איש בפניך" (דברים ז, טז'- כד').

טוב ארץ ישראל – וברכת המזון.

"ושמרת את מצוות ה' אלוקיך… , כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחֹשֶׁת. – ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ" (דברים ח, ו – י ).

הפסוקים הנ"ל מבטאים את השפע הכלכלי של ארץ ישראל שלא חסר בה דבר. לגבי השאלות מדוע יש לנו רק נחלי מים, ולא נהרות גדולים כמו באירופה. וכן, מדוע מההרים ניתן לחצוב רק אבנים ונחושת ולא זהב?  עונה רבנו אוה"ח הק': א"י התברכה בכל מה שאנו צריכים. מצד אחד אוכל, כמו "חטה ושעורה…", ומצד שני, "ברזל… ונחושת" לתעשייה, בבחינת "לא תחסר – כל בה". וכדברי קודשו: "העושר בארץ הוא תלוי, והמעשיר מהארץ מעשיר, ונתחלקה לכולם בשווה, שכולם אוכלים בה לשובע. אם כן כולם עשירים… ובזה ישנם בגדר – ואכלת ושבעת".(ח, ט). השבח לא-ל שזיכה לחיות בדור בו ארץ ישראל נותנת פריה בשפע.

ברכת המזון מן התורה:

  • "ואכלת ושבעת, וברכת את ה' א-לוקיך" – זוהי ברכת הזן בה אנו מודים לה' על שהוא זן ומפרנס אותנו.
  • "על הארץ" – זו ברכת הארץ. להודות לה' על ארץ ישראל.
  • "הטובה" – ברכת הטוב והמובחר בארץ ישראל – ירושלים.

את ברכת "הזן" תיקן משה רבנו עם ירידת המן.

את "ברכת הארץ" תיקן יהושע עם כיבוש הארץ.

את "בונה ירושלים" תיקנו דוד ושלמה.

את ברכת "הטוב והמטיב"- תיקנו חכמי יבנה על הרוגי ביתר שנלחמו נגד הרומאים וזכו לקבורה. כמו כן, גופותיהם לא הסריחו למרות שבמשך תקופה לא מבוטלת הרומאים לא אפשרו לקברם (ברכות מח ע"ב).

ספר החינוך: "יכוון בברכת המזון שה' הוא מקור הברכות והוא המולך למי מגיע השפע… כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצווים לו בשפע".

ספר חרדים: ארבע ברכות של ברכת המזון כנגד ארבע אותיות הוי-ה.

רבנו יעקב אבוחצירא: "וברכת את ה'  א-להיך = {אותיות} אכילה. האוכל כיהודי – יברך כיהודי.

ספר חרדים: לכוון בארבע הברכות בברכת המזון, כנגד ארבע אותיות הוי-ה.

מו"ר אבי זצ"ל הצדיק רבי יוסף אסולין נהג לברך את ברכת המזון בכוונה, וכך נהג לומר: ברכת המזון היא המצווה הכי מפורשת בתורה: "ואכלת ושבעת" = אכילה לשובע. "וברכת את ה'…". אכילה + ברכה, ולכן יש לקרוא אותה מהכתוב ובכוונה שזה גם סגולה לברכת ה'.

הרב יצחק גינזבורג: שני "לחם משנה" בשבת, מייצגים: "לחם מן הארץ" + "לחם מן השמים", דבר הרומז לכך שכל פרנסתנו, היא מן השמים.

רבנו בחיי אומר שהמילה "ארץ" מופיעה שבע פעמים. שש כנגד שישה אקלימים בעולם, והשביעי כנגד אקלים ירושלים הממזג בתוכו את סוגי האקלים בעולם.

"… ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן… למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם… וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". (ח, פס' א – י).

הניסיון  – במן ובפרנסה.

1.המן ירד מן השמים מידי יום ביומו בבוקר כשהוא עטוף בשכבת טל.

  1. הכמות הייתה מדודה לכל משפחה בהתאם למספר הנפשות: "עומר לגולגולת = ארבעה ליטר/קילו לכל אדם.
  2. אסור להשאיר ממנו למחרת.
  3. נבלע באיברים כך שלא נזקקו לשירותים. "לחם אבירים אכל איש" (תהילים עח, כה) = לחם שנבלע באיברים כדברי רבי עקיבא בגמרא.
  4. יכלו לטעום בו טעמים שונים.
  5. ביום שישי ירדה כמות כפולה = לחם משנה.
  6. המן ירד במשך 40 שנה. מקור נוסף למן: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". (שמות טז פס' ד)

מטרת המן – א. "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא" (פסוק ב).

                 ב. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן… 

                 ג. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פס' ג).

  1. "לנסותך… התשמור מצותיו אם לא".
  • רבנו האברבנאל שואל הרי זה לא ניסיון אלא חסד? "מה הניסיון שמנסה אותם בתת להם לחם דבר יום ביומו… וזה היה חסד גדול, לא ניסיון" (אברבנאל עקב ח, ג).

תשובתו: הקב"ה מנסה את האדם לעיתים בדבר קשה כמו אצל אברהם בעקידה וכו', או בטובה, כמו במקרה של המן שנותן פרנסה בשפע. {ידוע שהניסיון לעשיר יותר קשה מאשר לעני… "וישמן ישורון ויבעט". כמו כן, הניסיון לעשיר מתבטא בכך, האם יעניק לעני. ואילו הניסיון לעני, האם יקבל את ייסוריו באהבה.

  • רש"י: הניסיון בזה שישמרו את המצוות התלויות בו. כמו לא להשאיר ממנו למחרת. לא לנסות לצאת בשבת לאוספו היות והקב"ה ציווה שלא יהיה..
  • רמב"ן: המן הוא מאכל מוזר שלא היה מוכר להם. אינו ראוי לאגירה, אינו ניתן בשפע , אלא במידה. וכן הציפייה לקבלתו כל יום מחדש.
  • רבנו עובדיה ספורנו: "לנסותך" – אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער". (עקב, פסוק טז).
  • בעל "הכתב והקבלה" הרב צבי מקלנבורג. "אנסנו" – לתת שלימות הבירור = ידיעה ברורה למנוסה, שיתברר אצלו… שבכל יום וים יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם… בה' יתברך".
  • רבנו "אור החיים" הק': {תרשים זרימה}. "ויענך" = עינוי הדרך במדבר. "וירעיבך" = עינוי חסרון המזון".

"ויאכילך את המן" = היות וכאשר האדם עייף ורעב, האוכל עלול להזיק לו. לכן הקב"ה עשה להם נס ונתן להם מן שהוא מאכל בריא וגם טעים וכדברי קודשו: "ויאכילך את המן – הרי שבח המאכל שהוא הדבר הראוי אפילו למעונה ולרעב, מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש" . לדעתו, התורה מסבירה כאן את מעלת המן ושבחו.

 

  1. "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם –

          כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – הקב"ה זן ומפרנס לכל.

הורדת המן באה ללמד את האדם שהפרנסה שלנו תלויה בקב"ה.  וזה המסר גם עבורנו. הסיפור על רבי שמעון בו יוחאי ובנו רבי אלעזר שהתפרנסו במערה בפקיעין במש 13 שנה מחרובים ומי המעיין ליד עץ החרובים.

למרות שפרי החרוב – מלשון חרב, אינו מתעכל טוב, בכל זאת הקב"ה נתן להם בחרוב את כל הוויטמינים, כמו חלב אם, ממנו מתפרנס התינוק ומוצא בו את כל הוויטמינים.

                   שכר ועונש – בעולם הזה, או בעולם הבא?

"כל המצוה אשר אנוכי מצוך היום תשמרון לעשות:

           1 למען תחיון 2. ורביתם  3. ובאתם וירשתם את הארץ…" ( ח פס' א).

"בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא, אלא במזלא תליא" (הזוהר הקדוש, פרשת וישב קפ"א ע"א).

"למען תחיון" = חיים. "ורביתם" = ריבוי ילדים. וירשתם את הארץ הטובה…" פרנסה טובה בארץ ישראל.

נשאלת השאלה, מדוע השימוש בלשון יחיד לגבי "המצוה", ואילו לגבי הפעל "תשמרון" בלשון רבים?

רקע: מצוה (כמו ציצית, בין אדם למקום), חוק (כמו פרה אדומה), משפט (בין אדם לחברו), עדות (שבת, פסח, סוכות).

  1. רש"י:  "כל המצוה" – בעשיית מצוה, יש לעשותה עד הסוף. "המתחיל במצוה, אומרים לו גמור". (חז"ל).
  2. רד"ק {רבי דוד קמחי מאיטליה}. "התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים… לפי שצדיק יסוד עולם, ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וכן יחיד שעשה תשובה, מוחלים לו ולכל העולם…".  כלומר, פעולות היחיד משפיעות על הסביבה. כמו שלכל אדם יש איברים שונים, כך כלל בני האדם, מוצא כולנו מאדם הראשון = אדם אחד {לפי הקבלה}.
  3. רבנו "אור החיים" הקדוש:  דן בהרחבה בפסוק, ובקשר שבין קיום "כל המצוה" לבין שלושת מרכיבי השכר הבאים אחר כך: "למען תחיון, ורביתם, וירשתם את הארץ". הוא גם שואל הרי בפסוק הראשון בפרשה, "והיה עקב תשמעון… ושמר… דברה התורה על השכר עקב קיום מצוות. אם כן מדוע התורה חוזרת שוב על כך? לדעת אוה"ח הק', ישנו כאן חידוש גדול.  משה רבנו משתמש בביטוי "כל המצוה": "כל" – לשון רבים ו"מצוה" – לשון יחיד, היות וכלל המצוות מתבטא במצוה אחת של  אמונה בקב"ה. ולכן אדם הראשון הצטווה רק מצוה אחת, שלא לאכול מעץ הדעת. כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות: "אנוכי ה' אלוקיך" (יתרו). "כל מצוותיך אמונה" (תהילים). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק על ביאת המשיח). כלומר, כל המצוות, הן הרחבה של מצוות האמונה בה' בה הצטווה אדם הראשון.

ולכן נאמר בפסוק: "כל המצווה"כלל המצוות התורה, מרוכזות וקשורות במצווה אחת, ולכן יש לקיים את כל מצוות התורה בשלמותן. וכדברי קודשו: "ואשר לזה בא נביא ה' לכללות התורה למצוה אחת, וציווה על כולה לבל יטעה בשיגיון הנזכר" {אותו הזכיר קודם לכן}, היות וכאשר האדם מקיים רק חלק מן המצוות, ומצד שני מבזה את האחרות הנראות לו כקלות,  וכדברי קודשו: "להבזות המצוות הקלות, בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצוות. וזה יסובב ייסורי האנשים, וימעט כבודם" (אוה"ח הק'), בגלל שלא קיים את שאר המצוות.

בהמשך, הוא מסביר את הקשר לשכר המובא בהמשך. "למען תחיון"

הוא משתמש במשל שהובא בזוהר (וישלח קע ע"ב): כמו שלאדם יש רמ"ח (248) איברים, כך יש לנו רמ"ח מצוות עשה. כמו שיש לנו שס"ה (365) גידים, כך יש לנו שס"ה מצוות עשה. כאשר כואב לנו איבר אחד, זה מקרין ומשפיע על כל הגוף. כך כאשר אנו לא מקיימים מצווה בשלמותה, זה משפיע על כלל המצווות האחרות שלנו.. לכן הוא אומר בהמשך: "תשמרון לעשות" – פירוש, בין מצוות לא תעשה {תשמרון}, בין מצוות עשה {לעשות}, והטעם, "למען תחיון, זה תלוי בזה. וכשאתה מחסר אחת מכל המצוות, אתה מחסר כנגדו חיות אבר אחד".

בהמשך הוא מסביר את קשר קיום המצוות לברכה "ורביתם" ולהלן דברי קודשו: "פירוש, שבאמצעות זה, לא יהיה להם מונע מהטובות, ויחיו וירבו". כלומר, ריבוי טובות עקב קיום המצוות בשלמות.

לגבי הקשר לביטוי "ובאתם וירשתם את הארץ", הוא אומר: "כאן העירם הערה גדולה. כי מי לנו גדול במצוות כמשה נאמן הקב"ה. וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ… וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל מצוה בשלמות". כלומר, ירושת הארץ תלויה בקיום כל התורה. מהמילה "תשמרון", לומד אוה"ח הק' "שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבוא לידו המצווה לעשותה".

החיד"א תלמידו של אוה"ח הק' אומר: עיקר השכר הוא בעולם הבא היות ו"שכר מצות בהאי עלמא ליכא" כדברי הגמרא. את השכר בעולם הזה, אנו מקבלים על פי הכללים הבאים:

א. מקיימים את המצוה מתוך שמחה {כדברי אוה"ח הק' לעיל}.

ב. כמו כן, ע"י שאנו מוסיפים לעצמנו עוד סייגים כדי שלא נחטא.

ג. כאשר אנו מצפים מתי כבר יגיע זמן קיום המצוה, בבחינת "ושמרתם לעשות", כמו הציפייה לשבת.

 רבי יעקב אמר: "שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא" (קידושין לט ע"ב). עיקר השכר הוא בעולם הבא ככתוב בפרקי אבות (ד. יז): "יפה שעת אחת של קורת רוח בעולם הבא – מכל חיי העולם הזה". הרב אליהו דסלר ב"מכתב אליהו" מסביר: אם נקפל את כל הנאות בני האדם בעולם הזה, לא יוכלו להשתוות להנאה אחת בעולם הבא. אם כך, מה עם כל השכר שהובטח לנו בפרשה? "היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה" כטענת אלישע בן אבויה? חכמים ענו לו: "'ולמען ייטב לך' – לעולם שכולו טוב, 'למען יאריכֻון ימיך' – לעולם שכולו ארוך". כלומר, "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" – אין שכר מצוות בעולם הזה.  לאור זאת, מתעוררת השאלה איך זה מסתדר עם  פשוטי המקראות בנושא הבטחות שכר ואיומי עונש שבתורה, ובפרט בשתי הפרשיות הברכה והתוכחה שבתורת כוהנים (ויק' כו) ושבמשנה תורה (דברים כח) העוסקות בגמול גשמי בעולם הזה: ביטחון כלכלי, בריאות, שלום בארץ, והיפוכם בתוכחות.

כדי ליישב את הסתירה הנ"ל בין הכתובים השונים, יש לשים לב, שכל תוכחות הפורענות שבתורה נאמרות אל כלל האומה, להוציא שני קטעים לקראת סוף ספר דברים (כז: יד-כו; כט: יז-כ), בהם מדובר בקללה שתחול על חוטאים בודדים בישראל, כדי ששאר העם לא ייפגעו ממעשיהם. גם  הטובה המובטחת לצדיקים, נאמרה לאומה כולה. פועל יוצא מהדברים, שעיקר עניינה של התורה בשכר ובעונש, הוא לגבי כלל האומה בארץ ישראל. ביחס לפרט, עוסקים ספרי הנביאים והכתובים. לכן, הברכות הגשמיות של בריאות, רווחה, ביטחון וריבוי, שבפרשת בחוקותי (ויק' כו), חותמות בייעודים הרוחניים, שהם העיקר: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים  ואתם תהיו לי לעם" (שם: יא-יב). לכן, כאשר בני ישראל לא הולכים בדרכי התורה, הארץ שהיא קדושה ורגישה לטומאה, לא תוכל לקלוט אותם חלילה. 

ניתן גם להתייחס לשכר בחו"ל, בהשוואה לארץ ישראל ע"פ הסיפור הבא: "אמר ר' יחזקיהו בשם ר' ירמיה: מעשה בתלמיד אחד של ר' שמעון בן יוחאי דאזל להודנקי (יצא לחוץ לארץ) ואתא טעין, {והתעשר}. כי אתא על גבי ר' שמעון בן יוחי, והיו התלמידים רואין את הריווח שהרוויח, והיו מצירין על עצמן. מה עשה ר' שמעון, נסב לתלמידיו ונפק עמהון להדא בקעתא, ואמר לבקעה: בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה, אמר לתלמידיו: כל אחד ואחד יטול חלקו, כל מה שאתם מבקשים. אלא הוו יודעין שכל מי שהוא נוטל, ממתן שכרו של עולם הבא הוא נוטל. כיון שראו כך, התחילו אומרים: "כי שמחתני ה' בפעליך, במעשי ידיך ארנן". (מדרש תהלים, מזמור צ"ב). מהסיפור של רשב"י ותלמידיו, עולה שאם  היו יוצאים לחו"ל היו מתעשרים, אלא שאז היה זה מחלק עולם הבא שלהם. ולכאורה הרי נאמר: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד ר"ה", ומדוע התלמיד שיצא לחו"ל התעשר? חוץ לארץ פועלת לפי כללים טבעיים יותר, ויתכן שהיוצא לשם יעשיר, אבל זה לא "מתנת שמים", ולכן זה יכול לבא על חשבון עוה"ב שלו. לעומת זאת בארץ ישראל, המזונות ניתנים בהשגחה גלויה בהתאם למעשיו הטובים של האדם, ולכן לא יפסיד את חלקו בעוה"ב.

לאור הנאמר לעיל, ניתן לומר שפרשת השכר והעונש בפרשתנו המיוחדת לא"י, הולמת ביותר את דברי רש"י לפסוק הראשון: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך" (דברים ז, י"ב). פירוש רש"י: "והיה עקב תשמעון – אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון". היינו, מצות ישוב הארץ, שהיא מצווה שאדם דש בעקביו, מפני שהולך בה ומיישב אותה.  

       "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה,

וזכרת את ה' אלוקיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". (עקב ח, יז – יח).

סוד ההצלחה במלחמות ישראל.

מלחמות ישראל הרבות המלוות אותנו מאז ומתמיד, יוצרות תחושה אצל רבים של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בראיונות השונים לתקשורת, המנהיגים המדיניים והצבאיים מדברים על "כוחו החזק של צ.ה.ל".

אם כן עולה לה השאלה, על מי כן יש לסמוך?

התשובה לכך נמצאת בהמשך הפסוק: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "צריך לתת לבו על טובתו, כי מה' הייתה לו. ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו". כלומר, הצלחתנו וטובתנו – מאתו יתברך.

הר"ן = רבנו נסים  (בדרשותיו. דרוש עשירי) אומר שמותר לומר "כוחי ועוצם ידי", היות בפסוק נאמר "ואמרת {בלשון חיובית} כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אבל עלינו לזכור את המשך הפסוק: "וזכרת את ה' אלוקיך – כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

הקב"ה נטע באדם כישרונות להשגת דברים כמו בלימוד תורה, במדע וכו', ולכן ניתן לומר: "כוחי ועוצם ידי וכו', מצד שני, עלינו להודות בכך שהקב"ה נתן לנו את הכוח הזה.

רבנו יצחק האברבנאל והחתם סופר הולכים בעקבות הר"ן. החת"ס מוסיף שכל מלחמות ישראל היו מלוות בנסים. אם כך למה בכלל אנו צריכים להילחם? כדי שהגוים לא יחשבו שאנו חלשים היות וה' נלחם להם. לפי זה ניתן להסביר את הפסוק: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה'… מגן עזרך – ואשר חרב גאוותך…" (וזאת הברכה לג, יט). הגויים ישבחו אותך שאתה יודע להילחם.

הנצי"ב מסביר שיש להאמין שלא רק הכוח מאת ה', אלא גם החיל מאת ה'.

 ברגע שנפנים שרק ע"י אמונה בבורא אנו ננצח, הקב"ה יתעלה שמו יזכה אותנו בניצחונות מזהירים כמו במלחמות משה רבנו, יהושע בן נון ודוד המלך בעבר, וכן במלחמות ישראל בימינו, כאשר בכתרם, ניתן לציין את "מלחמת ששת הימים" בה נוצחו כל ארצות ערב, בשילוב של ניסים גלויים וסמויים.

הכלל המנחה במלחמות ישראל הוא: עלינו להוריד תחילה את שריהם בשמים של אויבינו העכשוויים כמו החמס, חיזבלה ואירן וכו', ע"י תפילה לבורא עולם, ורק אז נוכל לנצחם למטה. הדוגמא לכך היא: יעקב אבינו שנאבק תחילה עם שרו של עשיו  ככתוב: "ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא {המלאך} כי לא יכול לו… בהאבקו עמו… ויקרא יעקב את שם המקום פניאל, כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים, ותינצל נפשי". (בראשית לב, כד – ל). אחרי הניצחון על שרו של עשיו בשמים, עשיו הרשע שבא עם "ארבע מאות איש" כדי להילחם נגד יעקב, התקפל בפניו ככתוב: "וירץ עשיו לקראתו, ויחבקהו, ויפול על צוארו וישקהו ויבכו". (בראשית לג, ד). 

בפרשתנו הקב"ה מבטיח: "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם… וגם את הצרעה ישלח ה' אלוקיך בם, עד אבוד הנשארים והנסתרים {במנהרות} מפניך. לא תערוץ מפניהם – כי ה' אלוקיך בקרבך אל גדול ונורא… ונתנם ה' אלוקיך לפניך, והמם מהומה גדולה עד השמדם…" (עקב ז יז –כד). 

אכן, הניצחונות בכל מלחמות ישראל מאז קום המדינה, מוכיחים את ההבטחות הנ"ל. כן יהיה לעד.  

אראנו נפלאות

לרה"ג יהודה צדקה ע"הראש ישיבת "פורת יוסף",

בנושא: ברכות בכוונה ושכרן.

הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף" כותב שאדם ממוצע מברך 3.5 מיליון ברכות במשך ימי חייו. והנה כאשר  מגיע לעולם האמת, הוא חושב שיש לו קרונות של ברכות.  אך, כאשר הוא מתייצב לפני הקב"ה, מתברר ל שחלק גדול מן הברכות היו מגומגמות ולא בכוונה, והוא מביא לכך משל לאדם פשוט שנסע לעיר יהלומים בהם אינו מבין דבר. לקראת שובו לעירו, הם נתנו לו תיק מלא יהלומים. בדרכו חזרה, התיק הכביד עליו, והוא החל לזרוק יהלום אחרי יהלום, עד שנשאר לו יהלום אחד. בהגיעו לעיר הגדולה, שילמו לו הרבה כסף עבור היהלום היחידי שנשאר לו לפליטה. רק אז, הוא הבין שטעה.

גם אנחנו, רק בעולם האמת נבין שכל מצוה היא יהלום יקר, אבל זה יהיה מאוחר מדי.

נסיים בשיר אותו אהב לשיר מו"ר אבי הפייטן הרה"צ רבי יוסף אסולין אודות הבלי העולם הזה:

"בן אדם, למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים. כי הדמים אינם עוזרים, והימים אינם חוזרים".

שבת שלום ומבורך – משה שמיר     0523-240298    Shamir240298@gmail.com


 

לע"נ: א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חנה בת עליה ע"ה.

אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא רבי אברהם בן אסתר ע"ה. המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א.

מפטיר והפטרה פרשת עקב בנוסח יהודי מרוקו

 

מפטיר והפטרה פרשת עקב בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

Presence des Juifs du Maroc au Canada.. Dr Sonia Sarah LIPSYC Directrice de ALEPH

Dr Sonia Sarah LIPSYC

Directrice de ALEPH, sociologue et dramaturge

ALEPH, un centre singulier d'études juives contemporaines au cœur de la cité francophone de Montréal

J’emprunte l'idée de relater le parcours de ALEPH en me référant aux cinq livres de la Torah et au beau roman, « Le second rouleau » d'Abraham Moses Klein (1909-1972), l'un des auteurs (juifs) anglophone, québécois et montréalais, le plus important de la littérature canadienne

GENESE

  • « Je rêverais de créer un Institut de pensée juive, ouvert et indépendant, mais je ne sais pas avec qui le faire… »
  • Peut-être avec la personne que vous avez en face de vous » ai-je rétorqué au directeur de la communauté sépharade unifiée du Québec (CSUQ), Robert Abitbol avec qui je conversais

Je me trouvai à Montréal en cet hiver de janvier 2008 à l'invitation de la CSUQ pour préparer une série de conférences sur « Femmes et Judaïsme » dans le cadre de la Quinzaine sépharade qui devait se dérouler au début de l'été. Je venais, en quelque sorte, en éclaireuse pour mieux connaître cette communauté à laquelle un groupe de femmes et moi- même allions plus tard nous adresser. J'avais demandé, au cours de mon séjour d'une dizaine de jours, à rencontrer quelques-uns des protagonistes essentiels ou représentatifs de la communauté sépharade. Je fis ainsi connaissance avec des rabbins (Moise Ohana, de la congrégation d'Or Hayim ou le rabbin David Banon en charge des divorces comme juge au Tribunal rabbinique de la ville), des pédagogues (comme les responsables de l'Ecole sépharade Maimonide), des acteurs sociaux (Diane Sasson, la directrice de l'Auberge Shalom qui accueille des femmes de tout milieu qui fuient la violence conjugale), le groupe des femmes juives francophones ou des intellectuels comme Perla Serfaty- Garzon ou Jo Gabay, etc

Mais seriez-vous prête à venir séjourner ici ?

Pas tout de suite mais d'ici un an, pourquoi pas, si nous avançons dans ce projet.

Et c'est que nous fîmes avec, bien sûr, la collaboration de David Bensoussan alors président de la CSUQ. Je suis venue cette année-là trois fois dans cette « belle province » du Québec, moi qui n'avais jamais mis les pieds, auparavant, au Canada mais qui songeais avec plaisir à Montréal, cette enclave francophone au milieu de l'Amérique du nord anglophone. Montréal une ville bâtie sur une île, tout autour d'une montagne, où l'on entend les mouettes ; Hochelaga, de son vrai nom indien. Une ville qui avait accueilli, au cours des XIXe et XXe siècles, des Juifs d'Europe centrale – le Yiddish a été ainsi la troisième langue parlée dans la citée après l'Anglais et le Français – et depuis les années cinquante des Juifs d'Orient et d'Afrique du nord, des Egyptiens, des Irakiens, des Libanais et surtout des Marocains. Montréal compte approximativement aujourd'hui une population juive de 90.000 âmes dont 60.000 sont d'origine ashkénaze et anglophones alors que 30.000 sont d'origine sépharade, et ont hérité du Français comme langue maternelle mâtinée d'Espagnol pour certains d'entre eux. Partis quelques milliers de leurs terres natales, ils devinrent des dizaines de milliers sur le nouveau continent

EXODE

Intellectuelle et artiste, née française au Maroc, à Casablanca, d'un père ashkénaze et d'une mère sépharade, j'avais jusqu'alors principalement vécu en France (Strasbourg et Paris) mais aussi en Israël. L'étude juive est ma passion et j'ai été l'élève de maîtres, hommes ou femmes, principalement orthodoxes comme Claude-Annie Gugenheim, Nehamah Leibowitz (1905-1997), Liliane (1938-2007) et Henri Ackerman3 et des rabbins Elyaou Abitbol, Alain Lévy, Daniel Epstein et Léon Askénazi dit Manitou dont j'ai eu le privilège d'être une année la secrétaire personnelle, à Maayanot, le lieu d'études juives qu'il dirigea à Jérusalem. Mais si l'étude juive est d'abord une initiation, le limoud, cette confrontation permanente avec les textes y tient une place centrale. Ce limoud s'exerce seul(e), en groupe et surtout avec des havroutot, compagnes ou compagnons d'étude. Et j'ai eu le plaisir d'échanger dans ce cadre-là avec des hommes et des femmes d'envergure parmi eux le rabbin Marc Kujawski ou l'écrivaine Barbara Honigmann. Chaque être humain est décrit dans le Talmud de Babylone comme un rouleau de Torah, depuis sa naissance (traité Niddah 30b), qui aspire encore et toujours à se déployer. Et dans ce cheminement, toutes les rencontres voire la diversité des disciplines, comptent. J'appartiens à un Judaïsme ouvert qui aime les conjugaisons de savoir et qui respecte toutes les sensibilités ou courants qui composent notre tradition et notre histoire. Je suis habitée par cet impératif de la connaissance qui me pousse à partager. L'étude juive, c'est une connaissance à la fois ancrée dans le temps et nomade car chaque génération se doit de la transmettre et de la renouveler. Aussi, après avoir enseigné en France et en Israël, tant dans des institutions qu'à la télévision et des cercles privés, j'étais prête à poursuivre cette route en acceptant la responsabilité que l'on me confiait : créer un centre d'études juives indépendant d'une congrégation, ouvert à tout un chacun(e), affilié ou non, de notre communauté, et bien au-delà. De tous les titres proposés, ALEPH fut retenu, il résonnait aussi bien en Hébreu qu'en Français et symboliquement abritait en ses lettres l'itinéraire de l'apprentissage. ALEPH Centre d'études juives contemporaines en est la dénomination complète car elle vient souligner à la fois l'héritage de la tradition et le souci de l'interroger au regard de plusieurs disciplines comme l'histoire, la sociologie, l'art, etc. La création de ALEPH fut le fruit d'un dialogue constant avec les dirigeants de la CSUQ, notamment avec son directeur Robert Abitbol. Et plus de deux ans plus tard, il l'est toujours, comme si l'existence même de ce lieu exigeait cet échange, cette havroutah dont je parlais précédemment. A Montréal, je rencontrais une communauté sépharade vivante, diversifiée et courageuse – il en fallait pour quitter les bords de la Méditerranée pour les horizons enneigés du Québec. Troisième communauté sépharade au monde après Israël et la France dans une cité qui serait la deuxième métropole francophone sur la planète, elle est légitimement préoccupée par la transmission et le renouvellement de son patrimoine.

ALEPH venait ainsi s'inscrire aux côtés de l'Institut d'Etudes Sépharades présidé par Judah Castiel. Cependant sa vocation était de proposer à un public francophone at large l'accès aux connaissances juives de façon traditionnelle, pluridisciplinaire, plurielle et para académique

Je proposais d’emblée des journées thématiques durant lesquelles les femmes comme les hommes viendraient étudier plusieurs heures, sous forme de cours, de conférences, de causeries et de façon pluridisciplinaire (histoire, sociologie, étude des textes), un sujet ayant trait au monde juif. La suggestion étonna – y aurait-il un public ? J'en étais persuadée – et l'équipe dirigeante de la CSUQ me fit confiance. Pour la première journée thématique « Talmud, enquête dans un monde très secret » et l'inauguration de ALEPH en mars 2009, je demandais à un ami, le cinéaste, conteur, écrivain et enseignant Pierre-Henri Salfati de venir nous donner cours et présenter son film et livre éponyme. Une table ronde, le soir, intitulée « Le Talmud aujourd'hui à quoi ca sert ? » donna le ton de ce qu'est ALEPH. Une pluralité puisqu'il y eut des orthodoxes et un rabbin "conservative", une mixité puisque une femme était conviée à s'exprimer sur son rapport au Talmud et une liberté de pensée car le débat fut animé en toute cordialité

Même si les nouvelles générations de la communauté juive montréalaise sont bilingues avec une préférence pour l'Anglais et que les mariages entre Sépharades et Ashkénazes existent, il reste que ces « deux solitudes » pour reprendre une expression courante au Québec, persistent en particulier dans la méconnaissance de l'histoire ou des us et coutumes de l'une et de l'autre. C'est pourquoi, en même temps que nous créions ALEPH, je proposais à Bryna Wasserman, directrice artistique de la Compagnie Yiddish Dora Wasserman et du Centre Segal des Arts et de la Scène, d'ouvrir un atelier de théâtre juif francophone. Quinze femmes s'y inscrivirent et je leur fis découvrir la pièce du « Dibbouk » de Anski (1863-1920) originellement écrite en Yiddish avant d'être traduite en Hébreu. J'écrivis une pièce en Français, « Dibbouk Skoun Ada – Dibbouk qu'est ce que c'est ça ?» – qui raconta comment ces femmes sépharades découvrirent ce chef d'œuvre du théâtre juif. Cette pièce dans laquelle, elles jouaient, chantaient et dansaient, fut programmée dans le cadre du Premier festival international de théâtre yiddish à Montréal. Nombre de ces femmes sont devenues des membres assidus du public de ALEPH. Elles inaugurèrent par là même, la dimension culturelle de ce centre d'études juives.

מפתחות לתטואן

  • הטרילוגיה התטואנית
  • אבא, חזרת, אני כל-כך שמח שחזרת,
  • היה מסוכן קצת בני, אבל הכול בסדר,
  • מכרת את כל הבתים?
  • כן, אפילו האחרון, אני צריך רק למסור את המפתח לקונה כאן בסאוטה והוא ייתן לי את הכסף, אחר-כך ניסע באנייה.
  • באנייה? חשבתי במטוס,
  • קודם באנייה לאַלְחָסִירַס, אנחנו נוסעים לישראל, פה כבר אפשר לומר את המילה ישראל, אחר-כך כשנגיע למרסיי נטוס במטוס,
  • ואיך יהיה שם אבא,
  • כולם יהיו יהודים, כמונו,
  • ואיך אנחנו?
  • כמוהם, כל הילדים בבית-הספר יהיו יהודים, כל החנויות יהיו של יהודים, כל האנשים ברחוב יהיו יהודים, אף אחד לא יקרא לך יהודי יותר, כי כולם יהיו יהודים,
  • טוב, אבא,
  • אל תדאג בני, הייתי שם לפני שנתיים וזה משהו נפלא, כל האנשים שם הם באמת יהודים,
  • אין ערבים בכלל?
  • אין ערבים בכלל. כולם יהודים, ועכשיו אתה יכול ללכת לישון, מחר מחכה לנו יום ארוך.

Benzimrao

אני לא יודע מה קורה לכם לבוא לבקר אותי ולראיין אותי כאן, בנזימראו, בסך-הכול כפר קטן באמזונס, שבט קטן, ללא עתיד, הנה, הם כמו כולם הולכים ועוזבים את המקום, הם הולכים ללמוד רפואה, אומרים שבמשפחה הזאת זורם דם של רופאים שכבר אלי בן זמרה במאה השש-עשרה היה רופא, וכשהוא הגיע עם אחיו לתטואן, כן שם בצפון מרוקו ליד ספרד, הוא הביא את אחיו על גבו כי הוא מת לו

בדרך, אהר-כך היה למרפא בעיירה המוקמת באותם ימים, זמנים רחוקים, אתה שואל על הקמת השבט, הדבר הוא די פשוט, זה קרה ב1850-, מואיסֶס בן זמרה הגיע לברזיל מתטואן על מנת להביא כסף למשפחתו, ובאחת מן העבודות הגיע למקום הזה, זימראו, כך הוא נקרא היום, כאן הוא החליט לחיות, מדי שנתיים-שלוש היה עוזב ונוסע לעירו וחוזר, כאן הוא נשא עשרים ואחת נשים מן המקום, ונולדו לו מאה

ילדים, זו התחלת השבט, כל הילדים עוברים טכס ברית-מילה, ולבכור תמיד קוראים מואיס, לא, לא מואיסס, כי מואיסס יש רק אחד, והוא אב השבט, בגיל שישים הוא נעלם ולא חזר יותר, הוא אמר לנו שיחזור ביום מן הימים ואנחנו עדיין מחכים לו, הוא היה איש חזק מאוד ודיבר שפה מיוחדת אותה אנחנו מדברים עד היום, סוג של ספרדית מתובלת עם פורטוגזית, קוראים לשתפנו חַגֵטַאו, אבל היום כבר כולם מדברים פורטוגזית, עשינו כאן בית-ספר ששמו אליאנסה, כי כך הוא ציווה לנו באחד מן המסעות שמהם חזר, והוא אמר לנו להתכונן יום אחד לנסוע לירושלים, כן, לירושלים, לא לתטואן, הוא תמיד אמר שהעתיד הוא ירושלים, כך עובדת התורה שלו מדור לדור במקום הזה, המקום המיוחד הזה בו אף פעם אין הצפות של גשם, כאשר כמה מטרים מכאן הכול הופך לנהרות, אני לא יודע איך הוא מצא את השטח הקטן הזה, קורה שאנחנו מוקפים מים לפעמים כמה חודשים, פעם זה נמשך יותר משנתיים, אבל כמובן הכול גדל כאן בעצים האלה, ואוכל אף פעם לא חסר לנו, כמו בתטואן, כך אמרו לי שתמיד שם היה אוכל לכולם, או כמעט תמיד, כנראה שמואיסס הגדול הביא לכאן את הברכה שלו, ראיתי באמת שם, כשהייתי בתטואן את פסאז' בן זמרה, מן הבתים שבנו בני משפחתו שם, אתה אומר שאתה ממשפחת בן זמרה, אתה

נולדת בתטואן, זה מאוד מעניין, אבל בשבילנו כל העניין הזה הוא היסטוריה, אני לא יכול להבין למה אדם יעזוב אדמה פורייה כמו שלנו כדי ללכת לעיר כלשהי, לברזיליה, או לסאו פאולו, אבל זה מה שקורה

לבני שבטי, הם הולכים ואחרי כמה שנים חוזרים עם תואר של רופא, היית מאמין, בשביל מה בן-אדם צריך תואר של רופא, והם רוצים לרפא אותי אני לא יודע ממה, אני כבר בן שמונים וחמש, ואם אני חולה

או מישהו מבני השבט חולים אנחנו לוקחים כמה עלים מערבבים אותם עם המנגו הטהור ומכינים לנו משקה לרפואה, אבל כל המלומדים שלנו נהיים להם רופאים כאלה חשובים, יש להם עניבות במקום חצים, והם כמובן נורא חכמים, אם אנחנו מתנגדים למשטר הקיים זה מפני שהם פשוט רוצים לחסל את הג׳ונגל, הם רוצים לחסל את כל האינדיאנים, האינדיאנים די תמימים כאן בין העצים, הם לא מבינים את האיש הלבן, הם באמת חושבים שאם יישארו במקומם הדחפורים, הריסוסים, החיסונים והתרופות לא יבואו להרוג אותם, הם חושבים שהם יחזירו להם טובה תחת טובה, האינדיאנים הולכים ונעלמים, הולכים ונחנקים, אני יודע שיש שמועות שאני אחראי לפעולות טרור, זה לא נכון, איני אחראי ואיני מצדיק אותן, אך אני בהחלט מבין אותן, ואם מישהו יעשה פעולה כזאת אתן לו מחסה בשבטי, ואם זה יהיה בן שלי לא אסגיר אותו למשטרה, או לצבא, יש יותר ויותר צבא, כאן בזימראו, שם בברזיליה ובסאו פאולו הם מדברים על דמוקרטיה ועל חופש הפרט ועל התחממות כדור הארץ אך ברגע שאתה יוצא מן הפרברים של הערים האלה מה נשאר לך? כלום?

לא על זה אתה רוצה לשמוע, את חושב שאני נושא איזה סוד כמוס על תטואן, שאני יודע משהו שאתה לא יודע, זה לא כך, ייתכן שמואיסס בן זמרה שלח מכתבים, אף שקשה להאמין, שהוא שלח משהו מן המקום הזה לפני מאה שנה, ייתכן שהיו לו צאצאים גם בתטואן, איני יודע על זה, בעצם עד לפני כמה שנים תטואן לא הייתה שונה במחשבתי מן האימפריה האצטקית, משהו דמיוני מן העבר, האמנתי כמובן שזה קיים,

אם אני רוצה לבקר שם, אולי… הייתי פעם בסאו פאולו, האמת זה לא ממש הרשים אותי, לקחו אותי אפילו למוזיאון, אחד מן הנכדים הרופאים שלי, אני לא יודע מה זה כל-כך טוב, החדרים היו מחניקים והריח של הצבע מאוד הפריע לנשימתי, אז עד לתטואן, לטוס במטוסים הגדולים והגסים האלה, בשביל מה, חוץ מזה אני יכול לראות את תטואן כאן, אני יכול להסתובב ברחובותיה מכאן, מתי שאני רוצה, יש לי אפילו מפה, אני מכיר את הים התיכון, מכאן, זו מפה שצייר על אבן הסבא שלי, אני יודע בדיוק כמה זמן ייקח לי להגיע ברגל מן החודריה ועד ריו מרטין, הים הקרוב, אני עושה את הדרך הזאת לפעמים, אני יוצא בבוקר מביתי וחוזר לקראת ערב, כולם יודעים שבאותו יום אני במסע לתטואן, לא, כמובן, איני זז מן האוהל שלי, אבל כולם יודעים שבאותו יום אסור להם להפריע לי, כן, ביום הראשון של חודש אוקטובר, או לפעמים כמה ימים אחרי זה, אני קובע את זה אנחנו עושים צום, זה יום כיפור, אני יודע שזה מן היהודים, זה לא ענייני, אנחנו מתפללים לשנה עם מעט גשמים, שהנהר כאן ליד לא יוצף ולא יגרום נזקים, ואנחנו גם מתפללים שהצבא לא יפריע לנו וייתן לנו לחיות את חיינו, אולי זה מה שנשאר מן העניין, אנחנו גם נחים בשבת ומדליקים נרות יום בשבוע, את זה תשאל את הנשים, הן יודעות יותר טוב ממני, אבל אני גם יודע שבעצם אף אחד כאן הוא לא יהודי, הרי האימהות הן כולן אינדיאניות, אז אל תנסה עכשיו לשכנע אותי להיות יהודי, כבר היה כאן איזה גרינגו שניסה לגייר אותי, אנחנו אינדיאנים, אינדיאנים מתטואן אבל אינדיאנים, אם אתה רוצה אתה יכול לאכול אתנו ארוחת ערב.

קהילה קרועה – ירון צור

קהלה קרועה

לאמיתו של דבר, לא רבים היו האזורים במרוקו שהשינויים שהביא עמו השלטון הקולוניאלי לא חוללו בהם תמורות כאלו או אחרות ביחסי הרוב והמיעוט המקומיים. בסיפורי התקריות שהתחוללו אחרי הפלישה האמריקנית בנקודות יישוב אחרות מלבד קזבלנקה, משתקפות ההשפעות החדשות לצד דפוסי היחסים הישנים. ברבאט, הבירה הרשמית של מרוקו, השוכנת גם היא לחוף האוקיינוס האטלנטי, השתתף כנראה מספר מצומצם של יהודים באספה גוליסטית רבת־משתתפים שנערכה לשם הבעת שמחה על הפלישה. מפקד המשטרה המקומי, ברונל, שעתיד היה למלא בשנת 1948 תפקיד מפתח בפוגרום שנערך בעיירת הגבול אוג׳דה, יזם בעקבות זאת שורה של צעדים נגד אנשי הקהילה, ובמרכזם הוצאה של כמה עשרות מהם לעבודות כפייה. בד בבד הופקדו מוח׳זינים על שמירת ״המלאח״, הרובע היהודי, וניצלו את ההזדמנות לסחיטות בנוסח הישן, כולל מעשה אונס בבית שעליו אמורים היו כביכול לשמור. מאלף במיוחד העירוב בין ישן לחדש בעיירה בני מלאל, שם חודשו כנראה בתקופת וישי גזרות, שמקורן בתקנות עומר המוסלמיות – תקנות ההפליה המסורתיות בין המאמינים המוסלמים לד׳ימים. תקנות אלו אסרו על הד׳ימי לרכוב על סוס, למשל, אות להבדל בינו לבין המוסלמי. בתקופת וישי ולאחריה אסר הפאשה המקומי, בשיתוף פעולה עם המפקח האזרחי הצרפתי, על היהודים לרכוב על סוס והוסיף על כך תקנות ששורשיהן בהחרמות הרכוש היהודי שנהגו באירופה הנאצית. כך אפשרו לנוצרים שחפצו להשתקע בבני מלאל לבחור לעצמם בית מבתי היהודים, ואף המוסלמים לא הופלו לרעה בעניין זה וגם להם התירו לבחור לעצמם בית־עסק יהודי."

הערת המחבר: " דו"ח על התעללות באוכלוסייה היהודית בבני מלאל ", שם בעמוד 177-179. מחבר הדו"ח על מצב היהודים תהה : " השפעת היטלר ותורתו הייתה חזקה ואכזרית כדי שתימשך. אל לא ברור למה נמשך הדבר זמן רב לאחר כניסת האמריקאים "

עדויות אלו על ההתנכלויות ליהודים באו ממקורות יהודיים בני הזמן. הן מלמדות על האופן שבו תפשו והציגו את קצו המאכזב של שלטון וישי מנהיגיה המתמערבים של האוכלוסייה היהודית העירונית. רשמים דומים של מועקה שאחרי המלחמה מצטיירים גם מטקסט שונה לגמרי – ספרו האוטוביוגרפי של נהוראי מאיר שטרית, אימת החלום. שטרית לא היה אלא ילד בן חמש בשנת 1942, ועל כן המאורעות שהוא מספר עליהם משקפים מן הסתם זיכרון קולקטיבי כלשהו של בני קהילתו או של משפחתו המצומצמת. הוא מספר על מה שהתרחש באותה תקופה בעיירה גוראמה שבאזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו, על גבול הסהרה ואלג׳יריה. ספרו מעביר אותנו מן הריכוזים העירוניים של מרוקו לאזורי הכפר והמדבר של מפת היישובים היהודיים בארץ. שלושת היסודות המרכיבים את החברה הקולוניאלית – המוסלמים, היהודים והצרפתים – מופיעים גם בתיאורו של אזור נידח זה של מרוקו, ואולם זו הפעם היסוד האירופי אינו מיוצג על־ידי מתיישבים או על־ידי ציבור גדול של פקידים ואנשי שלטון. בגוראמה הטביעה את חותמה רק דמות צרפתית בולטת אחת – זו של המושל המקומי. גוראמה לא היתה קהילה יהודית כפרית אופיינית, שכן לא שכנה מדורי דורות בכפר קיים, אלא ייצגה קהילה חדשה ויזומה במרכז אדמיניסטרטיבי שבנו הצרפתים אחרי הכיבוש בשנת 1912, והמושלים הצרפתים מתוארים כמי שהתערבו ישירות ביחסים בין היהודים למוסלמים:

היה מושל בשם שפלאר שנהג להפגין שנאתו ליהודים בנוכחות ידידיהם הערבים. הוא השפיל אותם בקריאות ״יהודי מלוכלך״, והטיל עליהם מסים כבדים מאלה שהיו רגילים לשלם. הוא היה היחידי שדרש מהיהודים להתהלך בלבוש פשוט עם כובע שחור ונעליים שחורות, אסר על היהודים לרכוב על סוסים וכן לחבוש ״תרבוש״. בטיוליו וסיוריו בעיירה היה נוהג להכות בשרביטו על ראש כל יהודי שחבש ״תרבוש״.

שטרית מתייחס אל גזרותיו של שפלאר כאל חידוש, אך למעשה אפשר לראות בהן מתן תוקף מחודש לתקנות עומר וכן אישור הנוהג המקומי בדבר לבושם של היהודים. האסכולה המרכזית שרווחה בקרב מושליה הצרפתים של מרוקו דגלה במדיניות של שימור המסורות המקומיות, כדי לא לזעזע את המערכת המקומית וכדי להקל כך את התקבלות השלטון הקולוניאלי. הנציב הצרפתי העליון הראשון, הגנרל ליוטה(כיהן בשנים 1925-1912), הוא שעיצב את יסודות המדיניות הזו. אין לדעת אם המושל המקומי שפלאר היה מנאמניה של אסכולה זו או סתם הצטיין ברגשותיו האנטישמיים. מכל מקום, ברור שנוכחותו במרכז האדמיניסטרטיבי החדש הטביעה את חותמה על נורמות ההתנהגות כלפי היהודים.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אזולאי

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי


המסרבים להתעתמן יעזבו את הארץ

דברי דוד הרוש

מייד לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, החלו הטורקים לגלות יחס עוין ליישוב היהודי בארץ. היהודים הואשמו בציונותם וייחסו להם כוונות אהדה למעצמות אנגליה, צרפת ורוסיה, וכן עוינות לממלכה העות׳מאנית, אשר שלטה בארץ. השלטונות פנו בתביעה לכל התושבים, נתיני המדינות הזרות, שיתעתמנו; אלה שיסרבו להתעתמן יצטרכו לעזוב את הארץ.

מוסדות היישוב ניהלו משא ומתן עם השלטונות המרכזיים והשתדלו להשיג את הבטחתם, שקבלת הנתינות העות׳מאנית בשנתיים הראשונות לא תהיה כרוכה בשירות בצבא, וכן שהמתעתמנים יידרשו לעבוד רק בגבולות ארץ ישראל.

רבים פקפקו בכך, ומספר לא מועט של נתיני חוץ עזבו את הארץ. כיוון שלא יכלו לשוב לארצות מוצאם ירדו מצריימה.

ביום חמישי אחד אחרי הצהריים, יצאה פקודה נמרצת מעם הרשות הטורקית: ״המסרבים לקבל את הנתינות העות׳מאנית יעזבו בתוך שעות אחדות את הארץ״. שררה אווירת מלחמה, הכול התארגנו לקראת הגלות. מחנות מחנות של אנשים וילדים הובלו כשבויים אל החוף, כל אחד צרורו על שכמו. המחזה היה מזעזע. כל הגולים נקבצו על שפת ימה של יפו, מחוסרי כול, הרבה נתפזרו. אוניות צרפתיות, אשר הגיעו למטרה זו, חיכו לגולים; בין הגולים היה הרב דוד אזולאי, בן ה־89, אשתו סוליקה, בת ה־26, ובניו: ציון, בן ה־6, ועקיבא, בן השנה.

כבד תנועה ונתמך על ידי גולים עלה הרב דוד אזולאי עם משפחתו לאונייה, לרדת מצריימה. בזעם ובכאב מלמל: ״עוד אחונן עפרייך ארץ ישראל״. הגענו לאלכסנדרייה, שתי המשפחות: משפחת הרוש ומשפחתו של עקיבא אזולאי. הקשר בין המשפחות היה הדוק. אמי עיישה היא בתו של הרב דוד אזולאי מנישואיו הראשונים. הרב אזולאי נישא שנית כשהיה בן 80 שנה לסוליקה. בנם עקיבא הוא אפוא דודי. אמי הייתה גדולה בשנים מאמו של עקיבא, אך היחסים בין אמי לבין סוליקה היו יחסים של חברות נאמנה, והיינו משפחה אחת לכל דבר. באלכסנדרייה התחלקנו לשלוש מחנות שנקראו: שונה, גאברי, ורדאין. משפחת הרב דוד אזולאי גרה במחנה ״גאברי". כל הפליטים נקראו ״מהגרין". במחנה נבנו חדרים גדולים, ובין חדר לחדר הפרידה מחצלת. כל משפחה גרה בחדר אחד. מיטות לא היו, והלינה הייתה על הרצפה או על גבי גרוטאות עץ. האחראים על המחנה היו חיילים אנגלים בלבוש אזרחי. המהגרים עסקו בכל עבודה שבה חפצו. תעסוקה הייתה גם לנשים; במתפרות תפרו מדים לצבא האנגלי, וגם סוליקה מצאה פרנסתה במתפרות אלה. במקרה של אי־ציות לכללי המחנה או של עבירה על החוק היו נשפטים על ידי הקונסול ונכבדי העדה, בהם הרב דוד אזולאי. אם הנאשם נשפט וגזר דינו היה להיכלא, היה נכלא בביתו של הקונסול. מהגרים צעירים גויסו, מרצונם הטוב, לצבא האנגלי, כדי להילחם בצבא הטורקי. פלוגת המהגרים נקראה פלוגת ״גליפולי״, גדוד נהגי הפרדות, והמפקד היה יוסף טרומפלדור, שכונה "אבו דרייע" (בעל היד האחת). הבחורים התפעלו ממפקדם על יכולתו להשתלט על הפרדה ביד אחת.

תנועות נוער אחדות הוקמו. אני הייתי חניך בצופים. בפעולות אלה היינו משחקים ורוקדים. השיר ״שאו ציונה נס ודגל" הושר ממש כהמנון. היחס של העם המצרי היה אוהד, ולא הרגשנו שנוטרים לנו, לא מצד הצבא ולא מצד העם המצרי. הקונסולים דאגו לכל צורכי המהגרים. המהגרים חיו בליכוד ובשיתוף פעולה, כמשפחה אחת. בתי הכנסת היו ממוקמים בתוך המחנה. בית הספר נוהל על ידי גברת לנדאו, ורופא המחנה היה אבוג׳דיד, יפואי יהודי. הסבא, דוד אזולאי, היה שליח־ציבור של המחנה "גאבר", והיה נותן עצות בנושא שלום בית, בענייני נישואין, גירושין, ברית־מילה, בר־מצווה, וכן בענייני בריאות. בדרך הדת מצא מרפא לכל מכאוב. בשבתות ובחגים נהגנו לבוא ממחנה "שונה״ ברגל אל מחנה ״ג׳יברין", ולבלות עם משפחת אזולאי. החגים והשבתות התנהלו בהוד והדר. נהניתי בעיקר מההליכה לתפילה בבית הכנסת שבאלכסנדרייה, על שם אליהו הנביא. תמיד הייתי מתקנא בעקיבא ובציון, על כי לומדים הם עם אביהם. סבי נהג לקרוא לציון"יעקב", תם יושב אוהלים והוגה בתורה. לעקיבא נהג לקרוא "עשיו" בשל שובבותו. לא יישכח ממני הטיול לדימנהור שבמצרים, כדי להישטח על קברו של הצדיק, הרב אבוחצירה זצ״ל, להתפלל לשלומי בשל מחלת הטיפוס שפקדה אותי. ציון ואני פוסעים הראשונים, ועקיבא צמוד לאביו ואמו, מעין קמיע שאסור להינתק ממנו. אמונה הייתה אז, אם נתקפת במחלה קשה, החלף השם ויצאת מכלל סכנה. ולכן עקיבא נקרא: משה, אבנר, עקיבא. תיאורתית, עקיבא הושאל לשכניו ולידידי המשפחה, כמעשה חנה אם שמואל הנביא, כדי שיוכל להאריך ימים. מעשית, היה כמובן תחת השגחת אמו.

הדבר השנוא על סבי היה השבועה בילדיו לצורך קבלת עזרה. בכעס ובחריקת שן היה עונה: לא להישבע בילדי, זכיתי בהם לאחר סבל רב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר