מורשת יהדות מרוקו

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

" ראובן היה נשוי עם אישתו מקדמת דנא בעיר תהילה ארפוד, יכוננה עליון אמן, שנתחדשה מקרוב בשנת תר"פ וארץ המולדת של הזוג הנזכר, הוא תיזימי וכל העם שהיו גרים שם בתיזימי נסעו בגזרת מלך הצרפתי שכבש את הארץ וחנו פה ארפוד יע"א על פי הממשלה ירום הודה, וקבעו דירתם פה ארפוד וכעת ראובן הנזכר, רוצה לנסוע מעיר ארפוד ולקבוע דירתו בכפר אזזרף ואשתו עיכבה על ידו באומרה שלא תיסע עמו מעירה שהיא עיר הוריה אלא או ידור במקומו וארצו עמה או יוציא ויתן כתובה שלא על מנת כן נשאת לו והוא בא בטענת כופין אותה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ ושאל השואל הדין עם מי.

תשובה, הנראה לעניות דעתי, דזה פשוט שהדין עם האישה ואין כופין אותה לנסוע עמו, הילך מרן ז,ל ברבן העזר סימן ע"ה וזה לשונו. שלוש ארצות . אבל הנשא אשה באחת הארצות, והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציא ממדינה למדינה מאותן ארצות ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה. הרי מבואר שאינו יכול להוציאה לארץ אחרת ולא ממדינה לכפר ולא מכפר למדינה אפילו בארץ אחת…..

והנה ידוע דכח הערים שסביבותינו הם ארץ אחת בין תיזימי בין ארפוד בין אזזרף בין למללאח ואגפיו בכל בכלל נקראים בשפ תאפילאלת ובעת ובעונה הזאת העיר הגדולה מכולם היא ארפוד ולגבי דידה כולם נקראים בשם כפר… והעיר אזזרף היא כפר ואין מוציאין ממשינה לכפר.. וממילא בנידון זה, אין הבעל יכול לכופה ליסע עמו מעיר תהילה ארפוד שהיא העיר הגדולה לכפא אזזרף שהיא עיר קטנה ואנשים בה מעט

עוד טעמא אחרינא, טעם אחר, והוא שאין הבעל יכול לכוף אשתו לצאת עמו מנוה היפה לנוה הרע וכפר אזזרף הוא נוה הרע , לגבי ארפוד שנקרא נוה יםה , זה הלשון, מר"ן , אינו יכול להוציאה מנונ יפה לנוה הרעה… וכן לא יוציאנה ממקום שרובו ישראל חמקום שרובו גויים.

הכול יש בו, שהיא מעיר גדולה דהיינו ארפוד לכפר אזזרף, מנוה היפה לנוה הרע, ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים, ממקום שישי רופא ושאר הדברים הצריכים לעיר. 

לכן קם דינא דאין מחייבים את האישה ללכת אחריו והברירה בידי הבעל, רצה, ידור עמה במקומה ויתפרנסו יחד בין בריווח בין בצמצום ואם לא רצה כי אם ללכת לנסוע לדור בכפר אזזרף, אזי מחוייב שיוציא ויתן הכתובה זהו הנראה לעניות דעתי.

מדיוני רש"א ורמ"א מוכח, כי היעדר פירוט התנאים בכתובה, אינו פוטר את הבעל מחובת קיומם, ובהם בכלל תנאי בית דין, שאף על פי שלא נכתבו כאילו נכתבו. אשר לסעיף הביטחונות הכתובה ואחריות הבעל לפירעונה, אף על פי שחסר בנוסח הכתובה הסג'למאסית, יש לו תוקף משפטי וביטוי משולש.

• סעיף בטחונות הכתובה ואחריות הבעל בפרעונות החסר בכתובה מופיע במלואו בשטר הנדוניה/נחלה המיוחד לסעיפים הכספיים : נדוניה תוספת וסך הכול. לפיכך יש ךראות את שטר הכתובה ושטר הנדוניה / נחלה כשטר אחד בן שני חלקים, אלא ששטר הכתובה הוא פומבי ונקרא במעמד החופה והקידושין, ואילו שטר הנדוניה / נחלה הוא פרטי, ואין קוראים אותו במעמד החופה מפני תקנת בנות העניים.
• נוסף לבטחונות הכתובה הנכתבים בשטר הנדוניה / נחלה נעשה במעמד החופה קניין סודר, ובו מתחייב הבעל בכל ההתחייבויות והתנאים שבכתובה ובכל הסעיפים הכספיים שבשטר הנדוניה.
• סעיף הביטחונות מרומז במילים האחרונות החותמות את הכתובה " ואפילו מגלימא דעל כתפאי " – ואפילו מהגלימה שעל כתפיי. מילים אלו מופיעות בהפרש של שורה מנוסח הכתובה המופיע בכתובה כביכול ללא הקשר, אבל הן מתקשרות לכלל נוסח האחראיות הידוע בכתובות אחרות, שהבעל מתחייב בפירעון הכתובה אפילו מגלימה שעל כתפו.
• דומה כי הנוסח הקצר של הכתובה הוא מעין קיצור שהמשכו בשטר הנדוניה, ולא עניין עקרוני. הוכחה לכך יש אולי בשטר הכתובה בסג'למאסה משנת 1826, שבסופו מופיע המשך הכתובה, קרי ביטחונות ואחראיות.
  

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

יהדות המגרב

מסורות ומנהגים במחזור השנה

רפאל בן שמחון

בשערי הספד

מאת

ד״ר יששכר בן־עמי

ספרו הראשון של רפאל בן שמחון ״יהדות מרוקו ־ הווי ומסורת״ שיצא בתשנ״ד זכה לקבלת פנים נלהבת. לראשונה נפרשה יריעה רחבה ומרתקת החושפת מכמני המנהגים הקשורים למחזור החיים של יהודי מרוקו. הצגת מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו מהעריסה עד הקבר חייבת השלמה שהמחבר מציג לפנינו היום ביחס למחזור השנה של יהדות המגרב. עדויותיהם של נוסעים ועדים למיניהם במאות שעברו, יהודים ולא יהודים, מציינות את יחסם המיוחד של יהודי מרוקו לחגים. יחס זה בא לידי ביטוי בהכנות הרבות והאינטנסיביות שלקראת החג וכן החגיגיות הרבה המאפיינת ימים מיוחדים אלה. תאוריו המענינים של החוקר ל. אדיסון (1703-1632) שפרסם ספר על יהודי המגרב ב־1676 והקדיש כשבעים עמודים על חגיהם, דרך תיאוריהם הרבים של כותבי ההיסטוריה של יהודי מרוקו (מואט, ברוק, למפרייר, פלוב, וינדוס, קונרינג, גודר, פוקו ועוד רבים אחרים), מציגים תמונה מיוחדת על אופיים של מועדי יהודי מרוקו. בדומה לתאורו של מחזור החיים בספרו הראשון, מציג המחבר גם כאן עדות המסכמת הסתכלות ומעקב במשך עשרות שנים. ניתן לציין שגם בספרו החדש ניכרת טביעת עין החדה של המחבר ונשימתו הארוכה והסבלנית באיסוף שקדני ויסודי של מנהגים רבים הממלאים את חגיהם של יהודי מרוקו.

אין אנו עשירים בכלל בתיאור חגיהם של היהודים בתפוצות השונות וגם לא בספרי מחקר המנתחים סוגיות שונות בתולדות חגי ומועדי ישראל והתפתחותם. לראשונה עומד לפנינו תאור מפורט ומדויק של עד ראייה ועד שמיעה המקיף מנהגים, אמונות והווי של חגיהם ומועדיהם של יהודי מרוקו, חג חג והוויתו, חג חג וסימניו המיוחדים, חג חג ומאפייניו הרבים. התמונה הכוללת העולה מספר זה חושפת לא רק תיאור ומסורות דתיות של החגים במגרב, אלא מכלול שלם וסוחף ברב גווניותו של קטעי חיים שלמים וחשובים של מגזרים שלמים של הקיבוץ היהודי במרוקו מטף ועד זקן.

חיי היום־יום נמדדים רק ביחס לימים המיוחדים המסדירים את קצב הימים של כל שנה ושנה. בלעדיהם אין עומק לחיי הפרט והחברה ואין אחיזה בכלל בזמן החולף. מועדים מיוחדים אלה יונקים ממסורת רבת שנים של ההלכה היהודית לדורותיה ומן ההתפתחות המיוחדת המאפיינת כל קיבוץ יהודי בארץ מוצאו וזיקתו לסביבה ולנופה האנושי. החגיגיות המיוחדת בה ציינו יהודי מרוקו את חגיהם לא נבעה רק מצו דתי שבודאי היה מאוד מקובל אלא גם כאיזון לחיי השגרה הקשים ולמאורעות הזמן המכבידים וכן כביטוי לרצון לבניית חברה ערכית ומלוכדת. מכאן חשיבותה המיוחדת של המונוגרפיה המונומנטלית שמציג לנו רפאל בן־שמחון למדעי היהדות בכלל ולחברה קרובה של מורשתם של יהודי מרוקו בפרט. אין ספק שחברת חלק כה משמעותי בחייהם של יהודי מרוקו תורמת תרומה חשובה וחיונית בהבנת כוחה וליכודה של המשפחה היהודית במרוקו וכן חוסנו של שבט זה שעמד בפני מבחנים חמורים מאוד ויכל להם. פתגם נפוץ בקרב המוסלמים במרוקו טוען שהנוצרים מבזבזים את כספם במשפטים, היהודים בחגים והמוסלמים בחתונות. המוסלמים הכירו היטב את מנהגי היהודים בחגים השונים וחלקם כמו ביחס למימונה ניכר. תקוותנו ואיחולינו הם שהמחבר ימשיך בתנופתו המחקרית והספרותית המבורכת ויאיר עוד פנות חשובות במורשת רבת הפנים ורבת השנים של יהודי מרוקו.

יששכר בן־עמי האוניברסיטה העברית ירושלים

ערב ראש השנה תשנ״ח

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

וככל שנפתחו לנו מסילות ללבותיהם של מרוקנים, וככל שגילוי המשותף בינינו קירב אותנו אהדדי-  (תה"פ) (גִטין סח.), זֶה עַל (אֶת) זֶה, כְּאֶחָד.

 לבלתי הכר – אף במפתיע מעבר לחציצות בינינו כביכול, באשר אנו שני צדדים לוחמים, או למצער עוינים איש את רעהו – כך אולצנו לשוב ולהעמיד את השאלות שהציקו לנו שלא במודע כל ימי חלדנו, אך מעולם לא נזדמנו לנו השעה והמקום והנסיבות לתנות את אשר העיק עלינו, והטבנו להסתירו מן הזולת ואף מעצמנו. כי באורח פרדוקסלי, אשר שימח את מארחינו היה לנו למקור אי־נחת, היות ושאלנו את עצמנו וזה את זה: מה אירע שההכרה שבה אנו זוכים כאן בין הערבים נמנעה מאתנו שם בין בני עמנו?

האם כי כאן היינו ראש לשועלים ושם זנב לאריות? ומי פסק כי אלה אריות ואלה שועלים? ובכלל, אמרנו, מדוע היה עלינו להרחיק עד ארץ נכר (שעוד אוסרת מלחמה עלינו ונספחה לאויבינו) כדי שגאוותנו, ביטחוננו בעצמנו והאגו התרבותי שלנו יצוצו ויעלו מחדש דווקא כאן, לאחר שנות חביון, בדיכוי ובזלזול להרע, בהתעלמות ובבורות למצער.

ויהי ערב באחד מימי סיור החלומות הזה והם זימנו אותנו לחפלה מסורתית, שבה מוזיקאים ורקדנים מנעימים זמנם של הבאים תוך כדי סביאה שעל צד הגוזמה. ואז נגולה בפנינו הסתירה הזו שכה הרבינו להפוך בה ולהפוך. מקום המסיבה הוא ערבי, בערבית, לערבים, ואילו בעליו ומפעיליו הם האחים אבוטבול היהודים, והם גם הבדרנים הראשיים והמושכים בחוטי תכנית הערב כולה. מקום החלומות הזה היה בחורש טבעי שבמבואות טנג׳יר, והתקינוהו מי שהיו בקיאים ב״סיפורי אלף לילה ולילה״ עליהם גדלנו(בלי לדעת שכך הם נקראים או ידועים בתבל כולה). הייתה שם תערובת של חלום ומציאות, מעט מן העולם הזה והרבה מן הבא, כי רבו גחמותיו ופיתוייו של המקום ונתמעטו קשריו ואזכוריו אל העולם. מי שבא בשערי גן העדן הזה ידע כי הוא נמלט מצרות טורדות, מאנשים מציקים, מחברים ובני משפחה מעיקים, מהתנזרות וממוסדות, ממקובלות ומפיקוח, מפחד מה יאמרו ומחשש מה יספרו. כל־כולו קודש לשכחה, להתרחקות, להינתקות, להתפקרות, למחיקת התודעה. ואדם שבא בשער, מיד משתנות גם אישיותו ואורחותיו. הוא משתחרר מאזיקים של חליפות שרד, גולש לתוך גלבייה מפולשת ונינוחה, מניח הצדה את נעליו הלוחצות ותוחב רגליו לזוג נעלי עור (בלע'ה) צהובות או לבנות מצהיבות, ואץ להשתרע על ספות נמוכות עטורות כרים ליד רעיו שהכיר או שלא הכיר, שנזדמנו באקראי או שנועדו מראש. ישיבת רעים זאת הופכתם לשותפי סוד, שכל אשר נעשה להם ובהם שם, במקום בלתי מציאותי זה, יישאר כמוס ביניהם. סודו של זה תלוי בסודו של זה, אשר על כן סמוכים כולם שגם כשנכנס יין לא יצא סוד.

האחים אבוטבול לא חדלו להפתיע: קידמו אותנו בברכת ״שלום״ עברית מהדהדת שוודאי הייתה לזרא אצל לקוחותיהם הערבים, מקומיים ובאי־חוץ. הם גם מתרברבים בקשריהם עם ישראל ועם יהודיה יוצאי מרוקו, והכול נראים כמקבלים את הדברים כמנהגו של עולם. ומספרים על ישראלים יוצאי מרוקו שלא פעם מביאים את האחים הללו לשמחותיהם בארץ, בין אם לאירועים ציבוריים ובין אם בצנעת חגיגות משפחתיות. ונראה שערי דרום הארץ באשדוד ובאשקלון שקלטו רבים מיוצאי מרוקו הן גם המצטיינות בסוג קשרים זה: שם נערכות מימונות המוניות, שם אפילו קראו לכיכר ציבורית על־שם מוחמר החמישי מלך מרוקו, וגם קמה שם ופועלת בכל רחבי הארץ התזמורת האנדלוסית, שנאבקת לא רק לשמר את מורשת המוזיקה של מרוקו־ספרד, אלא גם להנחילה לדורות החדשים בסדרות של קונצרטים המחברות מוזיקה מרוקנית־ספרדית עם פיוטים יהודיים. אותו לילה בטנג׳יר ערב שבת היה, שהוסיף למוזרות האירוע: יהודים שרים שירים ערביים מרוקניים בערב שבת, בליווי מוזיקה אנדלוסית, על כלים מרוקניים, בפני ערבים מקומיים וחיצוניים ובנוכחות יהודים ישראלים ומן הסתם גם אחרים. לולא הסכנו לתופעה היינו ממשיכים להיות אחוזי תדהמה על כי יהודים מספקים את המוזיקה והבידור, הנחשבים למשובחים ביותר אצל אניני הטעם, לאליטות הערביות הבאות לשעשע עצמן. לולא הטעם לפגם של ערב שבת, שבו יהודי אמור לשבת בביתו, להנעים זמירות ישראל ולברך על החלה והיין, כמעט היינו משתבחים בחיזיון הזה. גם שאלנו את עצמנו: האם זה מצביע על פתיחותם וסובלנותם של הערבים, שאין נפקא מנה מי המנגן כל עוד יערבו הצלילים לאוזניהם, או שמא היה נוח לערבים למקם יהודים דווקא במעמד הבדרנים, לרבות זמרים, רקדנים ונגנים, שאליהם הגו תמיד עירוב רגשות של הערצת המונים מחד גיסא וזלזול מצד הערכאות הדתיות מאידך גיסא היות והם מסיחים דעתם של מאמינים מדרך הקוראן. בימינו העניין מורכב פי כמה כי אמן כזה הנישא על כפיים גובר בקלילות על הסתייגותו של הממסד הדתי, אך הוא או היא גם מעמידים עצמם בסכנה – אם יסור חנם, או ישתנו העתים, או תגבר ידו של המון משולהב.

בני סעד – 1554 – 1660

את פעילותו של השריף מוּחמד אל שייך, מייסד השושלת של בני סעד, שמרביתה כרובה במאבקו עם אחרוני בני ואטאס, סקרנו בפרק השביעי, ובו הצבענו גל על השינוי שחל בעמדתו כלפי היהודים משנעשה שליטה של מרוקו כולה.

אחר מותו של מוחמד אל שייך העביר בנו עבדאללאה 1557 – 1574 את בירתו למראכש. וכאן ובאספי  ( סאפי ), נמלו של דרום הארץ, התחילו להתרקם קשרי מסחר בין מרוקו ובין ארצות אירופה המערבית, שבהם נטלו היהודים חלק פעיל ביותר.

היסטוריונים אירופאים נוטים לקבל הטענה כאילו הסעדים השתמשו לביצוע מדיניותם במומרים נוצרים שהתאסלמו ( עלוג'י ) ביהודים ובהרפתקנים אירופאים. העניינים יתלבנו בהמשך מחקרנו.

לאחר מותו של עבד אללה התחילה מלחמה על כיסא המלוכה בין בנו ויורשו מוחמד ובין שני אחי אביו, עבד אל מלך ואחמד שנמלטו אל התורכים כשעלה עבד אללה לשלטון.

במלחמתו נגד מוחמד נתמך עבד אל מלך על ידי פאשה אל – ג'יר תמיכה צבאית, שאותה קנה בכספים וסחט מיהודים ולא יהודים בפאס ובמראקש בצורת היטלים והלוואות.

קרב שלושת המלכים.

ההכרעה בהתמודדות על שלטון במרוקו נפלה בקרב המפורסם בשם " קרב שלושת המלכים " שנערך ב- 4 באוגוסט 1578 ליד קצר אל כביר בין מוחמד ובעל בריתו סבאסטיאן מלך פורטוגל לבין עבד אל מלך, ושבו מתו שלושתם. אחמד הוא שקצר את פרי הניצחון על בן אחיו והפורטוגזים, ונעשה מלך מרוקו.

להלן תיאור המאורעות לפי "דברי הימים ".

מלחמת סבאסטיאן. עוד כותב החכם החשוב מורנו כבוד הרב שמואל אבן דנאן זצו"ל : שנת שלו"ה – 1576 בארמנותיך ליצירה נתקיים בנו בעוונותינו הרבים של"ו הייתהי ויפרפרני(איוב טז, יב). בא מולאי עבד אלמלאך ירום הודו ממדינות אלגאזאייר בחיל מעט עם קצת תוגרמא (תורקים) ונלחם עמו מולאי מחמד אבן עבד אללאה יזכר לטוב. ועם שהיה מחנהו כבד ממנו כמו מאת אלף ארמא (חיילים שכירים, שייתכן והיו מצוידים בנשק חם), ניצח אותו מולאי עבד אלמאליך. וברוך הוא אשר לו נתכנו עלילות ומסבב הסיבות שאירע מקרה אחד משרי הארמא במולאי מחמד והוא היה משרי ארמא לאנדלוז ונקרא שמו אדגאל שחיק טמיא. ואחר כך נס המלך מולאי מחמד בשברון מתנים ובחלחלה בליל ב' של פסח, ונשארנו כצאן בלי רועה ואחר כך נכנס אלמדינא מולאי עבד אלמאליך וברח מולאי מחמד למראקס. ונתנו קהילות פאס עם הנגיד אברהם רותי יצ"ו כמו מאה וארבעים אלף אוקיות.

ויהי המס כבד על הקהילות. ואחר כך הלך מולאי עבד אלמאליך למראקס ונלחם גם כן מלחמה חזקה עם מולאי מחמד, סמוך לצלא ומתו הרבה מחייליו ושריו ונכנס מולאי עבד אלמאליך למדינת מראקס בכבוד גדול ושלח אצל החכמים להחזיר הקהל ששים אלף ממה שנתנו לו, וכן עשה. והי"ז בנגידות החכם רבי יוסף אלמושני. ואחר כך באה השמועה אל המלך שמולאי מחמד מדלג על ההרים והלך עוד להלחם עמו. וכשהלך הוא בדרך אחרת בא מולאי מחמד אל מדינת מראקס ועשה כמה נקמות ביהודים של מראקס ובספרי תורה השם ינקום נקמתם. ולולי רחמי השם שגברו שלא נכנסו האובים לאלקצבא ולא יכלו עלינו, כמעט שלא היה שארית לשארית ישראל הנשארה. וכתבו אלינו משם ממראקס שהתמדת הגירוש שעבר עליהם אחד עשר יום והסימן אחד עשר יום מחורב.

והגירוש הזה היה בחודש אדר והששים אלף של הקהל כלה הלכה לאבדון כשנכנס מולאי מחמד לשם. ואחר כך באה שמועה לכאן ונמס כל לב ורפו כל ידים בליל פסח, והכריזו החכמים על הקהילות שבל יעשה תבשיל של דבש כלל ולא תבשיל של אורז. ואני ראיתי לאדוני אבי אבא מארי זצ"ל בוכה ומבכה בליל פסח כמו בליל ט' באב. על חורבן שאירע במדינת מראקס, ואחר עבור חג הפסח גזרו חכמים על הקהילות וקראו כמה קינות וכמה תוכחות. ובאותה שנה גם כן אירע לכמה קהילות מהמערב כמה צרות עם מולאי מחמד הנזכר. ואחר כך בשנת השל"ה בראש חודש כסלו עבר מולאי מחמד עלינו ביום ז' והצילנו ה' יתברך מידו. ונשאר משוטט על כל הארצות ולא שקט ולא נח עד שחלף הלך לו למדינת אדום לישבואה עם מולאי עבד אלמאליך. ובא מולאי עבד אלמאליך ממראקס בחיל כבד והכריזו בכל גבולי המלכות שילכו לעשות נקמה באדום והייתה המלחמה כבדה עד מאוד סמוך לאלקצאר (אל קציר אלכביר). ואף על פי שמת מולאי עבד אלמאליך ולא ידענו סיבת מיתתו, הנה קצת מנעריו העלימו הסוד, והיו אומרים חי.

ובאותו יום מתו ג' מלכים : מולאי עבד אלמאליך והביאוהו לכאן וקברוהו ; ומולאי מחמד ועשו לו בזיון גדול, והפשיטו עורו מעל בשרו ומלאו בתבן ושלחו אותו לכל הארצות המערב לראותו, לפי שהיו אומרים שעדיין הוא קיים. ושבאסטטין מלך לישבואה, שבח לאל ותודה לבורא, והשם יתברך הצילנו מידו. והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח– 1578 יום ב' לראש חודש אלול – 4 באוגוסט 1578, לכן נתקבצו החכמים יצ"ו וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיחנו בקרוב.

אותו סיפור נמצא גם בתיאור מסעו של נוצרי אלמוני משנת 1596 וכן ב "אהבת הקדמונים" , סידור התפילות כמנהג התושבים בפאס, ב "סדר פורים קטן" הנערך ביום ב' של ראש חודש אלול והכולל את סיפורו של שמואל אבן דנאן בתוספת פיוטים ולקט פסוקים ומזמורים. תיאור חוֹליו של עבד אל מלך, שגרם למותו בשעת הקרב, ושל הקרב עצמו, פרי עטו של רופאו היהודי של עבד אל מלך שליווה אותו במערכה, נתגלגל למשרד המסמכים של אנגליה. הייתה זו כנראה הרעלת קיבה, ולדבריו הבחין הרופא מיד, כי המלך לא יתגבר עליה. הוא הודיע על רצינות המצב למולאי אחמד, אחיו של המלך. זה ציווה לרופא לשמור בסוד את המחלה, והתחיל לתת את הפקודות הדרושות. בזמן ההכנות לקרב ותחילתו ניסה עבד אל מלך להתגבר על חולשתו כדי להשתתף בו, והוא הוציא את נשמתו רכוב על סוסו.

הרופא השכיב מיד את הגופה על אלונקה וכיסה אותה באפריון, באמתלה שהמלך התעלף ; אף העמיד פנים כאילו מגיש הוא לו משהו לשתות מדי פעם ושוחח עמו. הפיקוד על חיילי עבד אל מלך היה ביד מולאי אחמד, שהראה מעשי גבורה והכריע את גדודי האויבים, וחייליו לא ידעו כי מת המלך. יריביו, המלך מוחמד ברח משדה הקטל וטבע בנהר, ומך פורטוגל מת מפצעיו, הרופא המשיך לתאר את תבוסתם של הפורטוגזים, וגם את האבידות שסבלו, וגם כיציד עלה אחמד לשלטון, כשהרופא מלווה אותו לפאס.

תמוהה העובדה כי התיאור ב "דברי הימים" של פאס אינו מזכיר את רופאו היהודי של המלך ואת תפקידו בזמן הקרב ואחיו. אחמד מלך עשרים וחמש שנה 1578 – 1603. הוא כּונה אל מנצור, המנצח וגם אל ד'הבי, המוּפז, בשל אוצרות הזהב של הסודאן המערבי, שעליהם השתלט.

עמוד 214

אגרת תימן של הרמב"ם, המתייחסת למאורעות שהתרחשו בשנות העשרים של המאה ה-12 מלמדת אף היא בעקיפין על יישוב יהודי בדרעא, שמנה תלמידי חכמים בתקופה זו. באגרתו כותב הרמב"ם : " כי לפני חמישים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה חכם מחכמי ישראל ושמו כמ"ר משה דרעי בא מדרעא אל ארץ אל אנדלס ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי אבן מיגאש.

אותה פריחה כלכלית ורוחנית של היישוב היהודי בדרעא הגיעה לקיצה במאבקים שבין המוראביטון והאלמווחידון במאה ה-12. בקינה הידועה של רבי אברהם אבן עזרא " אהה ירד על ספרד רע מן השמים ". בנוסחה מן הגניזה שפרסם שירמן, מוקדשות כשלושים שורות לקהילת דרעא :

איך נחרב המערב / ורפו כל ידים / ואוי ירד / על ספרד / רע מן השמים / עיני עיני יורדה מים / ימי רעה על דרעא / אשר באו בתחילה ביום בא צר / חושך צר / עליה ואבלה ולכד עיר / ויעיר / חמתו על קהילות / קהלת אל / ישראל / סגולת שוכן מעלה / קהל ישרים / וכשרים / הוד תורה וגדולה / וחיש צדם / ולכדם / ביום זעם וחלחלה.

עוד נזכרים בקינה זו ויכוחים דתיים ונסיונות השמד של המייחדים המוסלמים ונמנים נסיונות קידוש השם, רדיפה וטבח. במכתב משנת 1148, שנמצא בגניזה, כתב שלמה הכהן בפוסטאט, שרוביו מאזור סג'למאסה נמלטו לדרעא, שכן מכל ערי המורביטון שהצטרפו למרד נותרו רק דרעא ומכנאס.

במכתב נאמר " מר יעקב …אחי אבי, ומר יהודה בר מר פרחון ואחיו והם כעת בדרעא, לאחר שלקחו כלן שמה שהיה עמהם. ואין אנו יודעים לאחר מכן מה היה גורלם ולא נותרו בכל הארצות המראבטים ליתר החאראגים מלבד דרעא ומכנסה. ".

האלמוואחידון החריבו את הקהילות היהודיות בדרעא ובתאפילאלת, וגורל היהודים באזורים אלה היה לוט בערפל. יש היסטוריונים הגורסים, שכל הקהילות היהודיות באזור הוכרחו להתאסלם, ורק עם ראשית שלטון המרינים בשלהי המאה ה-13 חזרו המתאסלמים האנוסים ליהדותם, אולם טענה זו והיקף תלותה לא הוכחו די הצורך.

ויש מקום לסברה שנותר יישוב יהודי רצוף בדרום המגרב גם אחרי גזירת המייחדים. כידוע, חקר ההיסטוריה של קהילות ישראל בדרום המגרב מתאפין בחוסר איזון בולט – מחד גיסא יש עיסוק רחב בראשית הנוכחות היהודית באזור בתקופת הפריחה של היישוב היהודי עד מחצית המאה ה-12, ומאידך גיסא שוררת דממה מן המאה ה-13 ואילך.

אין בידינו מחקר היסטורי על אודות התקופה שבין חורבן הקהילות בידי האלמואחידין, ששלטו בשנות 1146 עד 1269, ובין בואם של גולי ספרד בשנת 1391 ובשנת 1492. גם עיקר המחקר על התקופה שלאחר הגירושים מתייחס לצפון המגרב ומכרזו וכמעט אינו דן בדרומו.

לפיכך, השאלה בדבר קיומו של יישוב יהודי רצוף באזור זה מן המאה ה-12 ואילך בעינה עומדת. בסג'למסה – תאפילאלת, שאינה רחוקה מדרעא, היו יהודים במאה ה-13. כפי שעולה מידיעות עקיפות ממקורות מוסלמיים ונוצריים. ויתכן שניתן להקריש מכך אף על יישוב יהודי שהיה בדרעא בתקופה זו.

הגיאוגראף יאקוט כתב, כאמוק, שבשנות 1200 – 1220 רוב הסוחרים שבדרעא היו יהודים. מכאן שנותרה קהילה יהודית מובחנת גם אחרי הגזירות, במאה ה-13. ידוע על רבי יצחק דרעי שבא בשנת 1285 מדרעא לברצלונה. ועובדה זו מאשרת את קיום הזיקה והקשר בין דרעא לספרד בתקופה זו, קשר שראשיתו במאה ה-11 וה-12. עוד ידוע שמו של המשורר היהודי יהודה בן שמואל בן דראע, שחי כנראה במאה ה-13 או בראשית המאה ה-14.

הירשברג ציין שבמקורות שונים שוב נזכרים יהודים בדרעא החל מן המאה ה-16. ואנו יכולים להוסיף בוודאות שגם מן המאה ה-15. אין כל סיבה להניח אלה היו מתיישבים חדשים. אלא קרובה יותר ההשערה שהיה בדרעא יישוב יהודי רצוף מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.

ידועות אף עדויות ספורות, שיחוסן הכרונולוגי אינו ברור כל צרכו, המתייחסות לישוב היהודי אחרי חרבן הקהילות בידי האלחמואחידין, אולם ניתוח התעודות מזמן בואם של מגורשי ספרד למרוקו מעלה בבירור את עובדת קיומו של ישוב יהודי ותיק בדרום המגרב שתושביו אינם נמנים עם המגורשים.

יתכן שהעדות המאוחרת ביותר על אותה תקופה, שאין עליה כמעט שום ידיעה, מצויה בקינה אנונימית ממחזור מנהג פאס שפרסם שירמן, ועיקרה מוקדש לכיבוש אוראן בידי הספרדים בשנת 1509. כדרכם של מקוננים מתחיל המשורר המקונן בתיאורן של גזירות קודמות וסוקר את רדיפות היהודים בספרד, פורטוגל ומרוקו, שקדמו לכיבוש אוראן.

Dipertion et unite 

Contes populaires

Racontes par des juifs du Maroc

Publie et annotes par

Dr Dov Noy

Jerusalem 1965

AVANT-PROPOS

Les 71 contes et légendes réunis dans ce livre ont été rapportés par 32 narrateurs, tous originaires du Maroc; ils ont été enregis­trés par écrit dans la période allant de 1955 à 1962, par 13 vo­lontaires d'origines diverses, qui avaient réussi à communiquer aux narrateurs leur conviction que l'enregistrement par écrit de ces petites oeuvres littéraires constituait une mission importante

Les manuscrits de ces contes et légendes ont été confiés aux Ar­chives Israéliennes du Conte Populaire, rattachées au Musée d'Ethnologie et de Folklore de Haifa. Parmi les 5.800 contes collec­tionnés dans ces archives jusqu'à la fin de 1963, 270 furent rap­portés par des immigrants du Maroc et le matériel présenté ici, appartient à cette section des archives

Dans les deux décennies qui se situent entre la Première et la Deuxième Guerres mondiales, les plus importants contes populaires d'Europe orientale, transmis de génération en génération dans la langue parlée par les masses juives — le yiddish — avaient été enregistrés par écrit. L'Institut Scientifique Yiddish (YIVO) à Mina et différentes institutions scientifiques en URSS et aux Etats-Unis, ont réalisé un magnifique travail dans ce domaine par­ticulier. Mais toutes ces activités prirent fin au début de la Deu­xième Guerre mondiale. Aujourd'hui, dans les villes et villages qui, avant la guerre, étaient peuplés par des millions de Juifs, les narra­teurs traditionnels de contes juifs ont complètement disparu

Les activités déployées, dans le passé, pour collectionner et con­server pour les générations futures les contes et légendes des dif­férentes communautés qui constituent la population bigarrée d'Is­raël furent des plus modestes et pratiquement rien n'a été fait pour mettre ce matériel à la disposition des savants et des cher­cheurs, dans un cadre scientifique. Depuis la fondation, il y a huit ans, des Archives Israéliennes du Conte Populaire une équipe d'en­registreurs de contes, qui considèrent leur travail comme une mis­sion sacrée, s'efforcent de leur mieux de sauvegarder les trésors folkloriques pour les chercheurs et les écrivains d'aujourd'hui et de demain. Inspirés par un idéal commun, ces hommes et femmes se rencontrent régulièrement à l'occasion de journées d'études où ils ont la possibilité d'échanger des idées sur leur travail et de comparer les résultats obtenus.

Une partie de ce volume (page 191-205) est consacré à des notes sur les narrateurs et ceux qui ont enregistré les contes et lé­gendes.

C'est surtout grâce aux efforts de ces 300 narrateurs et enre­gistreurs, qui se sont mis au service des Archives Israéliennes du Conte Populaire, que cette institution a pu réunir sa magnifique collection, qui comprend des récits de toutes les communautés israéliennes et notamment 1.200 contes et légendes d'Europe orientale, 800 du Yémen, 500 d'Irak, 230 d'Afghanistan et 210 de Tunisie. Cette collection comprend également des contes arabes, bédouins et druzes qui ont tous été enregistrés par écrit en Israël. Le matériel réuni par les Archives augmente sans cesse, à une moyenne de 100 histoires et légendes par mois.

Trois institutions ont fourni des contributions majeures à cette entreprise et je suis heureux de leur exprimer ici mes remercie­ments les plus sincères. Ces institutions sont:

(1) L'Université Hébraïque de Jérusalem qui, en m'accordant le Prix Warburg, m'a permis de me libérer, pendant une période de cinq ans, de certaines de mes fonctions académiques pour con­sacrer une grande partie de mon temps et de mon énergie au dé­veloppement du Musée et des Archives, à la formation et à l'or­ganisation d'une équipe d'enregistreurs. Un grand nombre de ceux- ci avaient été mes élèves aux cours d'hébreu et de littérature hé­braïque et yiddish, à ׳l'Université. Les Professeurs Chimone Halkin et Dov Sadan, qui dirigent ces cours, ont encouragé l'inclusion de la matière "Littérature orale et populaire" au programme des études.

 Les rédacteurs de Omer, le quotidien hébraïque publié à Tel-Aviv, qui ont introduit et développé la rubrique hebdomadaire Mipi Haam ("De la bouche du peuple").

Plus de 700 contes populaires, la plupart tirés de la collection de nos archives — ont été publiés dans les suppléments de Samedi et des jours de fêtes de ce journal. Feu Dan Pinès, l'ancien di­recteur de Omer, qui fut aussi un savant distingué, s'occupa per­sonnellement, avec beaucoup de dévouement, de cette rubrique, depuis son introduction en 1955. Il demeura jusqu'à sa mort un ami fidèle des Archives. Son successeur, le Dr Zvi Rotem, con­tinue cette tradition.

Le Conseil municipal de Haifa qui, avec le concours actif de M. Aba Khouchi, Maire de la ville, a créé le Musée d'Eth­nologie et de Folklore dont les Archives Israéliennes du Conte Po­pulaire constituent une partie intégrante. M. Khouchi a fait preu­ve de beaucoup de compréhension pour le travail scientifique réalisé par les Archives.

Je tiens également à exprimer ma gratitude à M. Alexandre Prag, Directeur de la Section des Recherches du Département d'Organisation de l'Organisation Sioniste Mondiale, qui a sur­monté toutes les difficultés liées à la publication du présent volume le premier, je l'espère, d'une série de livres où toutes nos commu­nautés seront représentées. Ce genre de littérature a constitué, des siècles durant, la nourriture spirituelle de nombreuses branches du peuple juif et mérite de trouver sa place dans la culture israélienne en voie de développement.

La collection que nous présentons ici a été préparée avec la collaboration dévouée d'Aliza Bloch, Chochana Kadouri, Elichéva Schoenfeld et Otto Schnitzler, qui font tous partie du personnel des Archives.

Je tiens à remercier particulièrement Mme Heda Jason pour l'aide qu'elle m'a fournie dans le choix du matériel et M. Robert Attal, de l'Institut Ben Zvi, dont l'aide compétente m'a été d'un grand secours.

Dov Noy

Université Hébraïque de Jérusalem Décembre 1964

לרבי אברהם אביכזר הוצע לו על ידי כוללות המערבים לצאת בשליחות מצוה לערי המערב, לטובת עניי העדה, ובחודש אייר תרנ״ב נסע מירושלים. בעברו דרך נא אמון [אלכסנדריה] ביקש ממנו נשיא קהילה, שלום טובי להישאר בעיר כד ללמד בתלמוד תורה של הקהילה.

נכתוב להלן כמה פרטים על יהודי אלכסנדריה: העיר אלכסנדריה הינה העיר השנייה בגודלה במצרים ועיר הנמל הראשית. העיר הזו נוסדה לפני כ-2300 שנה על ידי אלכסנדר מוקדון. מלכי שושלת תלמי קבעו אותה כבירתם, ובתוך מן קצר היתה לכרך הגדול ביותר בעולם ההליניסטי. באלכסנדריה היתה הספדה הגדולה ביותר של הזמן הקדום, ובה היו למעלה מארבע מאות אלף מגילות.

השלטון הערבי הוריד את אלכסנדריה מגדולתה, באשר קבע את העיר קאהיר לבירת מצרים. בעיר אלכסנדריה התקיימה קהילה יהודית גדולה עוד מימי אלכסנדר מוקדון. יהודי אלכסנדריה נהנו מאוטונומיה, ובראשם עמדה מועצת זקנים בת 71 חברים, והיה להם בית דין משלהם.

אחרי גירוש ספרד בשנת רנ״ב, הגיעו לאלכסנדריה תלמידי חכמים, וביניהם רבי יוסף סאגיס ורבי משה בן שושן. כאשר כבש נפוליאון את העיר לפני כמאתיים שנה, הטיל על יהודי אלכסנדריה כופר כבד, וציוה להרוס את בית הכנסת העתיק ״אליהו הנביא״.

בשנות מלחמת העולם הראשונה, הוגלו לאלכסנדריה יהודים רבים מיהודי ארץ ישראל, שלא היו אזרחים עותומאנים. בשנת תש״ז, ישבו בעיר כעשרים ושניים אלף תושבים, אבל רובם היגרו ממצרים בזמן מלחמת השחרור ומלחמת סיני.

רבי אברהם התמסר בהתלהבות רבה למלאכת קודש של לימוד התלמידים. ראשית, הוא תיקן תוכנית לימודים ומיוחדת במינה, שהיתה עד אז בדרגה נמוכה, וזאת מכיון שהסתפקו המחנכים הקיימים בלימוד טעמי המקרא והפטרה בלי כל ביאור. אך מכשול גדול עמד בדרכו, והוא העדר מחנכים מתאימים היכולים להורות כדבעי, ולשם כך הכשיר צוות מורים שיתאימו למפעלו החינוכי. מכשול נוסף עמד לו בדרכו, והוא חסרון ספרי לימוד מתאימים. גם לזה ניגש רבינו וחיבר בעצמו ספרי לימוד בשם ״העברי״ בארבעה חלקים: חלק א׳ הודפס בשש מהדורות בשנים אלו עוסקים ביסודות הלימוד ותרגילי קריאה וכתיבה. חלק ג׳ בשנת תרס״ח, ומכיל סיפורים המתאימים לנערים, מקורות ימי נביאינו וחכמינו. חלק ד׳ בשנת תרס״ט הוא קיצור דבר ימי עם ישראל מבריאת העולם ועד גלות ספרד, הלכות ודינים נחוצים וכללים אחדים בדקדוק עברי. מהדורה שניה נקראת ״דעת התורה והמצוה״ המכיל קיצורי דינים, נדפס בנא אמון תרע״ד.

כן חיבר ספר ״דברי הימים״ בשני חלקים נדפס בנא אמון תרע״ו. ספרים אלו הוציא לאור ע״י החברה שיסד בשם ״עמלי תורה״. בראש חברה זו עמד רבה של העיר אלכסנדריה הגאון רבי אליהו בכור חזן זצוק״ל מחבר ספר שו״ת תעלומות לב. מטרת החברה היתה להפיץ תורה ויראה בקרב יהודי אלכסנדריה ופרבריה, והכשרות תלמידים לת׳׳ת שפתח במסגרת החברה ועמד בראשה. הרב הראשי רבי אליהו חזן ונשיא הקהילה הגביר שלום טובי, בראותם את כשרונותיו ומדותיו התרומיות של רבי אברהם ובקיאותו בש״ס ובפוסקים, בקשוהו למלא גם את התפקיד של סופר ומזכיר הרבנות הראשית באלכסנדריה, כדי שיתרום מכוחותיו לתועלת העדה כולה.

תורה וגמילות חסדם

עד מהרה נתחבב מאד ע״י גדולי ופרנסי הקהילה, בקבלו כל אדם בסבר פנים יפות ובענווה גדולה. נשיא הקהילה שבעצמו נהג לקבוע עתים לתורה ראה ברבי אברהם איש כלבבו, צנא מלא ספרי, בקי בחדרי התורה, חריף ופקח, ויקבע עמו עתים לתורה.

על ידי קשריו המצויינים עם נשיא הקהילה מר טובי ותפקידו הרם ברבנות, התקרב אל המשפחות המיוחסות שבאלכסנדריה ומצרים, כמשפחת הברונים לבית מנשה, שהקימו מוסדות רבים של תורה וחסד בתי כנסת וחינוך בתי חולים וכוי, והתפרסמו בכל המזרח ובארץ ישראל בתרומותיהם הרבות ובמעשה הצדקה והחסד לתפארת. וכן עמד בקשר עם המשפחות המכובדות: אגאן, דולו,

סאקאס, יטלקי, עדה, סווארס, קטאווי, מוצרי, גרין ועוד.

מלבד ידיעותיו הרבות בתורה בקי היה רבינו בהויות העולם ובשפות שונות, נואם בחסד עליון, מושך לבבות במתק שפתיו בחן דיבורו וביושר לבבו. המשפחות החשובות שהזכרנו מעולם לא מנעו ממנו דבר שביקש להם, ונדבותיהם ותרומיותיהם למוסדות התורה והחסד במצרים ובארץ ישראל ניתנו בהמלצתו, והודות להשפעתו והשתדלותו. רבני ירושלים וארץ ישראל וראשי מוסדות החסד, ידעו שיש להם באלכסנדריה תומך נלהב שהשפעתו גדולה ודבריו נשמעים, ומעולם לא השיב פני איש ריקם.

מלבד עזרתו לטובת מוסדות תורה וחסד, הנהיג סדרים במוסדות העיר. שימש כאחד ממנהלי בית החולים המפואר של הקהילה, ותיקן בו תקנות רבות וסדרים נאותים ובפרט לטובת חולים עניים. כן יסד את חברת ״עזרת אחים״ שהציבור למטרה לעזור לעניים צנועים בחלוקת כסף וקמח וכיוצא בהן. דאג לסדרים ושיפורים במשרד הרבנות שבאלכסנדריה ובבית הדין, ומינה פקידים נאמנים שטובת הציבור לפניהם בלי הבדל מעמד. ראשי הקהילה מינוהו למנהל ויועץ ועד הקהילה, ומאז הוא היה המוציא והמביא בענייני עדת יהודי אלכסנדריה. בין התקנות החשובות שתיקן, הוא ביטול מנהג משלוח זרי פרחים להלויות, וכתחליף לזה התרים למוסדות צדקה וחסד המועילים לעילוי נשמת הנפטרים. תקנתו התקבלה ונדבות רבות זרמו למוסדות החסד. מר ב״צ טראגאן בספרו ״לקורות היהודים באלכסנדריה" הכולל יומן סקירה של חיי הקהילה, כותב בין השאר על רבי אברהם: ״אין בית ספר, בית חסד, מוסד של צדקה אשר חקרתי ודרשתי אודותם,

שלא הזכירוני את השם הפרטי הזה לטובה״.

טופס תקנה על ענין הנ״ל, במחילת הכתובה.

מ"ד. בתשעה לחשון שנת ששים וחמש לפ״ק, נתקן מלפני החכמים השלמים הנז׳ להלן יצ״ו, שנשארו בחיים מהנז׳ לעיל, שכל ביטול ומחילה שתודה כל אשה לבעלה מכתובתה, להפקיע יד יורשיה, או יד זולתם שהיה להם זכות בכתובה ההיא. בהמצא לשם א׳ מחכמי המעמד הנמנין לדין, סגי לקיים המחילה ההיא. מיהו צריך להמצא שם החכם ההוא, אפי׳ באשה שנפלו לה נכסים בירושה ממקום אחר, או שנטלתם מאיש אחר, במתנה או בפירעון כתובה. בכולם בעינן שימצא שם חכם, אמנם קרוב שיש לו זכות בכתובה המתבטלת, לא בעינן שימצא לשם. אפילו יהיה מצוי בעיר, כי אם מציאות החכם סגי בכולהו נשים, שיודו מחילה לבעל, להפקיע יד הזולת שיש לו זכות בירושתן. (כתב מורי מנחם סרירו ז״ל וז״ל מכאן משמע שהכל מסור ביד החכם לבטל, ואפי׳ יהיה כתוב בתנאים, שע״מ כן העניק לה הנדונייא, מדקאמר בכולהו נשים עכ״ל, וכן המנהג נאם יעב״ץ) ולראיה שכן חזרו לתקן, וצוו לנו החכמים הנז׳ ה״ה הה״ר סעדיה ן׳ ריבוח יצ״ו, והה״ר יצחק אבן צור יצ״ו, והה״ר שמואל אבן דנאן יצ״ו, והה״ר וידאל הצרפתי יצ״ו, והה״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והר״ר שמואל אבן חביב יצ״ו, לכתוב ולחתום ח״פ בזמן המי, גם בהסכמת הנגיד המעולה ה״ר דוד אבן זמירו יצ״ו, ככתוב וחתום מידם בדף נ״ב. ובזמן הנז׳ נהגו שאפילו לא יהיה החכם מצוי שם, סגי בשילן אחד מהסופרים אל החכם, ויעידו שהיה זה בהסכמת החכם. נאם יעב״ץ.

אייר התמ״ח

טופס תקנה על רבוי הסעודות, שמה יש הפסד לעניים.

מ״ה. מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכננו, בענייני המסים, ושערי ההשפעה דחוקים, וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם, מוכרחים להוציא הוצאות יתירות בעניני הסעודות, עניים ועשירים. ולוקחים ברבית כדי לצמצם במותרות, מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום, לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה, הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות, כדי שישוה עצמו במעשיו גם למושפעים. לכן כדי למעט במותרות, לזכות כל הקהל כאחד. ראינו לתקן שכל מי שהוא נוהג לעשות לבניו קרוב לחג השבועות, סעודות הנקראים אלכתאיים, אין לו רשות לעשות כי אם סעודה אחת בלבד, מי שהוא נוהג לעשותה בערב חג השבועות, יעשנה. ומי שהוא נוהג לעשותה קודם, יעשנה קודם, ולא יעשה בה תרנגולים ולא בני יונה וכיוצא בהם כלל. וכן ג״כ בשום סעודה אחרת, לא של חתן וברית מילה, או פדיון הבן, וכיוצא בזה. וכן השולחים לקרוביהם ומיודעיהם סבו׳׳ת ועשאוו״י, לא ישלחו בהם תרנגולים, ולא בני יונה. אבל לצורך מאכל החתן והכלה בלבד, או שום בעל הבית לצורך ביתו, או הזמנת אורחים יעשה מה שירצה. ותקנה זו תהיה נוהגת בקהלנו יצ״ו, מהיום ועד תשלום חמש שנים, ואף לאח״כ אין לה היתר כי אם ברשות ב״ד וקצת מראשי הקהל, והפורץ גדר לעבור על תקנה זו, יש רשות ביד הנגידים וראשי הקהל לקנסו לפי ראות עיניהם. ולראיה שכך תקננו והסכמנו להנאת הקהל ישצ״ו, חתמנו אחר שהכרזנו ע״ז בעשור אמצעי לחדש אייר, שנת כי מאהבת ה׳ אתכם לפ״ק פה פ׳אס יע״א עכ״ל התקנה. וחתומים החכמים השלמים הייה בה״ר יהודה בר יוסף עוזיאל זלה״ה, וכהה״ר וידאל הצרפתי זלה״ה ובמוהר״ר מנחם בכהר״ר דוד סרירו זלה״ה, וכהר״ר שאול אבן דנאן זלה״ה וכהה״ר מימון אפלאלו זלה״ה, והכרנו חתימותם, ואח״ב חתומים ראשי הקהל ה״ה מימון בן דנאן, ומשה הכהן, ואברהם ן׳ שמול, ומשה ן׳ סונבאל, ויעקב ן׳ אלבאז, ודוד ן׳ אמוזג, ועובד בן סוסאן, ומשה ביב׳אס, ויהודה בן מכלוף בן אדהאן, ושלמה גבאי, ואברהם בן יהודה קאב׳ליירו.

תמוז התנ״א

טופס תקנה על ענין הצדקה, שעניי העיר הם קודמים לעניי עיר אחרת, לפי שכך הוא הדין.

מ״ו. מפני שהתמעטו שערי ההשפעה, רבו כמו רבו עניים בעירנו זאת, ונתמוטטו כמה וכמה בעלי בתים, מחמת רוב הצרות מסים וארנוניות, מינים ממינים שונים. ולא מצאו אנשי חיל ידיהם, להחזיק ביד העניים הנז׳. ולקיים מאמר רז״ל עניי עירך, ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמיו וכוי. לפי שאין לך שבוע ושבוע, שלא יבואו ששה או שבעה עניים, משאר מדינות המערב. וגדולה על כולן אלו הבאים מאשכנז ופולונייא אשר רובם ככולם מביאים אגרות חתומות שבאים מארצם לצורך פדיון שבויים, ואחר כך תגלה רעתם שמזייפים אגדותיהם, ונוטלין ממון בזרוע וביד רמה. ואחר כך פוערים פיהם לבלי חוק, ומדברים דברים רעים, ועניי העיר עם שאר עניי המערב נדחים במתנה מעוטה, אשר לא תועיל לכלום. על כן הסכמנו אנו החתומים הסכמה גמורה שלא תופר ולא תתבטל, שכל הבא לשאול מארץ אשכנז ופולונייא וסביבותיהן, אין לו מהקהל כי אם שני אירייאליס ולא יותר, הן יהיה חכם או מהמון העם או לפדיון שבויים וכיוצא. וכל הרוצה לתת יותר מזה מן הקהל, הוא עובר על הסכמת ב׳׳ד והקהל, ודבריו בטלים ואין שומעין לו כלל, והרי הוא גוזל את הרבים, וגוזל עניים. ולפי שכן הסכמנו וקבלנו ואין להשיב, במשך זמן עשר שנים. לכן חתמנו בר״ח תמוז יה״ל שגת טוב להודו׳ית לה׳ לפ״ק ע״ב. וחתו׳ החכמים השלמים הרבנים המובהקים כמהר״ר מנחם, כהה״ר דוד סרירו זלה״ה, וכמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכמוהר״ר מימון אפ׳לאלו זלה״ה, והכרנו חתימותיהם.

תמוז הת״ס

הערת המחבר : קסידה זו הוקלטה מפי דניאל פרץ מארבע טוגאנה בהילולה של רבי דוד ומשה שנערכה ב-19/12/1973 במושב זנוח

אביאד ר׳ דוד ומשה ואביאד מן זארו / עממאר אל מאל מא יכטא דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטה על קברו מעולם הכסף לא יחדל מביתו

אביאד ר׳ דוד ומשה ואביאד מן זאר / סמאעא כאדרא חמרא פי דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטח על קברו נר ירוק ונר אדום בביתו.

אביאד ר׳ דוד ומשה ואביאד מן זארו /  עממאר אל עזארא מא כטאו דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטה על קברו מעולם הבחורים לא יחדלו מלהיות בביתו

אביאד ר׳ דוד ומשה ואביאד מן זארו /  עממאר צדיקים אלכבאר מא כטאו דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטה על קברו מעולם צדיקים גדולים לא יחדלו מביתו

אביאד ד׳ דוד ומשה ואביאד מן זאדו /  עממאר כול מחלה מא תרטא דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטח על קברו מעולם לא תבקר מחלה בביתו

11. פיוט על ר׳ משה חאליווה

פיוט זה הוקלט בהילולה בירושלים אצל צאצאי ר׳ משה חאליווה. הפיוט מורכב משש מחרוזות כאשר שתי המחרוזות האחרונות הן ביהודית־מוגרבית. המחרוזת היא של שלושה טורי סטרופה וטור איזור אחד המסתיים תמיד במלה משה.

אשירה נא/ שבחי תנא/ בגן עדן חנה/ רבנו משה

נשיט לו חופה/ בעולם הבא /בצלו נשבה/ ויגדל משה

פזמון: אשירה נא שבחי תנא

בגן עדן חנה רבנו משה

יום הילולתו/ תעשו שמחתו/ על עילוי נשמתו/ עלה עלה משה

אכפה נתאווא/ מאלו בלענאווא מה קבלת חלווא /הווא רבנו משה

פזמון: אשירה נא…

תרגום:

נקל ונשקול פנו בענווה לא קבלתי עוגה הוא ר׳ משה

פזמון: אשירה נא…

דימא ליל ונהאר/ גיר מחבוש פדדאר/ פלמשנה ידאההר /אה בייאד רבי משה

פזמון: אשירה נא…

תרגום:

יומם ולילה הוא כלוא בבית במשנה מעיין אשרי ר׳ משה

פזמון: אשירה נא

רבי יוסך משאש

קיב

פ׳ תשא. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

ידידי החה׳׳ש כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.

קח נא עוד ידידי, חלק השמאלי ממבואות העיר והחצרות, מפתח השער ולפנים לשמאל הנכנס, סמוך לפתח יש חנויות מוכרי תבלין ופירות, וסמוך להם פונדק גדול מלא אורוות לסוסים ולפרדים ולחמורים, וסמוך לו שורה של חנויות מוכרי פירות ודגים ובשר וירק, וסמוך להם פונדק גדול מלא כתים ועליות, ורפתים לבקר וצאן, וסמוך לו עוד חנויות מוכרי ירק, וסמך להם מבוי קטן מפולש לפונדק הנז׳, נקרא מבוי אסקאייא [שוקת המים], יש בו אלו החצרות:

 א׳, חצר לעאמרייא.

 ב׳, חצר אטרזמאן,

ג׳, חצר אזילאסי.

 ד׳, חצר דוד כהן, ועוד חרבות. וסמוך לו עוד שורה של חנויות מוכרי קופת הרוכלים, וסמוך להם מבוי אלעטארין, יש בו אלו החצרות:

 א׳, חצר אלביי״א [לביאה, וכבר הודעתיך מזה].

ב/ חצר ר׳ פתחיה בירדוגו ז״ל.

ג׳, חצר דניאל כהן,

ד, חצר יוסף עמאר,

הי, חצר אברהם בידרוגו.

 ו׳, חצר יעקב אסודרי.

 ז', חצר יצחק עטייא.

ח׳, חצר ן׳ אסודרי.

ט׳, חצר אזייאת,

יו״ד, חצר ר׳ שלמה ן׳ הדוש ז״ל.

 י״א, חצר ישראל יעקב.

 י״ב, חצר תברנא.

י״ג, חצר . יעקב אוחנא.

י״ד, חצר גייאן.

ט״ו, חצר ר׳ רפאל בן צור זצ״ל.

 וסמוך לו שורה של חנויות, וחצר אחת, נקרא ע״ש מרדכי עטאר, וסמוך לה איזה חנויות מוכרי קליות וזרעונים, וסמוך להם מבוי אלגזארין [קצבים, ע״ש חנויות הקצבים שהיו סמוכים לו בזמן הקודם], והזקנים קורים לו ע׳׳ש המשורר הנשגב כמוהר״ר דוד ן׳ חסין זלה״ה. יש בו אלו החצרות:

 א׳, חצר ימין אסודרי.

ב' חצר ר׳ שלמה ן׳ ׳שטרית ישצ״ו,

 ג' חצר בלכאווא,

ד׳, חצר מסעוד אסבאג.

 ה׳, חצר ר׳ יצחק אבן צור ז״ל.

 ו׳, חצר ר׳ דוד חסין ז״ל.

 ז׳ חצר אסלוקייא [נהר קטן עובר תחתיה],

ח׳, חצר ר׳ שלמה טולידאנו ז״ל.

ט' חצר ן׳ אריפי.

יו״ד, חצר מכלוף גייאן,

י״א, חצר אליהו גייאן.

י״ב, חצר דוד מורינון.

י״ג, חצר דוד אדרעי.

י״ד, חצר מכלוף ן׳ שלוש.

ט״ו, חצר טאפירו.

וסמוך לו יש עוד חנויות מוכרי קמח, וסמוך להם חצר אחת, נקראת, חצר עכו. סמוך לה, מבוי ר׳ שלום לעזימי ז״ל, יש בו אלו החצרות:

,א׳ חצר ר׳ שלמה ן׳ עטארא ישצ״ו.

ב׳, חצר אברהם אוחנא.

ג׳, חצר אלקובי.

ד׳,חצר ן׳ לחסין.

ה׳, חצר יצחק כהן.

ו', חצר ר׳ שלום לעזימי ז״ל,

 ז', חצר מאיר מריגין.

חי, חצר ד סוסאן.

ט׳, חצר אהרן ד היי״

יד״ד, חצר יוסף לעזיכי.

 י״׳ א, חצר אברהם ף לחזאן.

י״ב, חצר ישועה אסודרי.

י״ג ־חצר חיים ן' עזרא

 י״ד, חצר ן' דאנינו.

ט"ו חצר ן'שלוש

סמוך לו עוד חנויות, ושני חצרות,   הצי ן' מאמאן וחצר יצחק כהן.

סמוך לו מבוי אלבאב אלמסדודא [שער סגור], ע״ש הפתח שהיה פתוח בסופו סמוך לרחוב גדול של הערבים הנקרא בשם ברימ״א, ומפני הגנבים ושודדי לילה, סגרוהו בכותל אבנים. יש בו אלו החצרות:

א', חצר ר׳ יצחק מחפודא.

 ב׳, חצר ן׳ חמו.

ג' חצר אלבאג.

ד׳, חצר סונבל.

ה׳, חצר ן׳ כסוס.

ו' חצר מימון עמאר.

 ז', חצר סלוקייא.

 ח' חצר סמחון אשיך.

 ט׳, חצר שמואל ן׳ עזרא.

י׳, חצר ר׳ ידידיה כהן ז״ל.

 י״א, חצר שלום אדרעי ז״ל.

י״ב, חצר לובטון.

סמוך לו מבוי אלגרנא [בית המטבחיים]׳ יש בו אלו החצרות:

 א׳ חצר מאיר אזוגי.

ב' חצר ן׳ אדראווי.

 ג' חצר אברהם בטאן.

ד׳, חצר אלענקרי.

ה', חצר אלפילאלי.

ו', חצר אלבאלאג.

 ז׳, חצר יעיש.

ח', חצר סתוואר.

ט׳, חצר ר׳ שמואל דאנינו ז״ל.

יו״ד, חצר דוד ן׳ זקן. י״א, חצר סריקי.

י״ב, בית המטבחיים.

סמוך לו מבוי אטו״ב, בכלל מבוי אדייק [צר ודחוק]. ואלה שמות החצרות שיש בהם:

א' חצר ן׳ לחזאן.

 בי, חצר ן׳ יתאח.

 ג'חצר אביחצירא.

 ד׳, חצר אדהאן.

 ה׳, חצר אלחממאם [מרחץ של חמין],

 ו', חצר לפראסקירא.

 ז', חצר ראמו לחזזאמא.

 ח', חצר צולמאן.

ט' חצר ר׳ פינחס טולידאנו ז״ל.

יו״ד, חצר באראטו.

י״א, חצר ן׳ נאמוס.

י״ב, חצר בריהם.

י״ג, חצר ן׳ וואעיש.

י״ד, חצר חזקיה.

 ט״ו, חצר זנאתי.

 ט״ז, חצר אצאייאג.

י״ז, חצר יעקב בוסידאן.

י״ח, חצר ר׳ שמואל בוסידאן.

 י״ט, חצר ר׳ עזריה אסבאג ז״ל.

 ך', חצר עייסא לקאבלא.

כ״א, חצר לענקרי.

 כ״ב, חצר אסוסי.

כ״ג, חצר משה צאייאג.

כ״ד, חצר זהרא.

כ״ה, חצר סלאם.

כ״ו, חצר ך עדי.

כ״ז, חצר כללאל,

כ״ח, חצר בווידיר.

כ״ט, חצר מרדכי בן ר׳ יחייא ן׳ זנו ז״ל.

לי, חצר ביהי.

 ל״א, חצר פילאלא.

 ל״ב, חצר ן׳ סמחון. ל״ג, חצר אדאלייא.

 ל״ד, חצר אלבו.

ל״ה, חצר דווידא.

ל״ו, חצר ן׳ ענינא.

ל״ז, חצר מכלוף צאייאג.

ל״ח, חצר ן׳ הרוס. ט״ל, חצר דוד ן׳ בדוך.

 מ' חצר יוסף לענקרי.

 מ״א, חצר ליתים.

מ״ב, חצר מימונא.

 יש בהם הרבה חרבות, יעלה סכום כל החצרות שבעיר מימין ומשמאל ובאמצע מאתים וחמשים ושתים. יש בכללותם, כאלף ומאתים בתים, והחנויות והאוצרות, והרפתים כשלש מאות. יש בעיר ששה תנורים, לאפיית פת ולקדרות ההטמנה של שבת, הכל כאשר לכל הוא רק של ישראל. ודרים בהם רק ישראל, ואין לשום נכרי חלק ונחלה בתוכם, והכל מוקף חומות גבוהות ורחבות מארבע רוחות. זהו מה שיש להודיע עתה לכבודו, ויודיעני עוד הצריך אליו. ושלום.

אני היו״ם ס״ט