מורשת יהדות מרוקו

קשיי ההתקבלות של העיתונות היהודית

קבלת הפנים לחלוצי העיתונות היהודית במרוקו לא הייתה קלה, כפי שמעיד יצחק בן יעיש הלוי:

יש מן הבוערים והחכמים בעיניהם, אשר ראו מכתבי הקודמים ב׳׳הצפירה״, והיו מתאוננים לאמר: מי הרשה לזה שהפריז על המדה וכתב תועה על מנהיגי עירנו אשר גבלו ראשונים ויתנם ללעג ולשמצה, וכי הוא יליד פאריז או לונדון? הלא גם הוא יליד הארץ עיפתה [מרוקו] כמונו, וכמה חכמים וגבירים ובעלי דעה בעירנו, ובמה כחו גדול לכתוב כזה׳

״בין אחינו הרחוקים״, הצפירה, כ׳׳ב מנחם אב התרנ״א (1891),גיליון 182, עמי 137.

רתיעתם של נכבדי הקהילה ורבניה מפני העיתונות גברה כאשר נוסדו במרוקו עיתונים מקומיים. חשיפת דפוסי הנהגתם לביקורת ציבורית ושיתוף בני הקהילה בתפקוד מוסדותיה פגעו במעמדם כמנהיגי הקהילה, והתנגדותם באה לביטוי באמצעים ממשיים שנקטו נגד העיתונים ועורכיהם. לדוגמה, הס מנעו מסוחרים יהודים לפרסם את מוצריהם בעיתון, כדי לדחוק אותו למצב של פשיטת רגל. במקרים קיצוניים הם פנו לשלטונות, שהשעו את העיתון או שללו את רישיון עורכו.

על רקע זה יש להבין את צעדיו של יחיא זגורי, ראש קהילת קזבלנקה, נגד אור המערב. העימות החל כאשר עורך העיתון תקף אותו על שלא קיים בחירות דמוקרטיות לוועד הקהילה (כמתחייב מן הפקודה של שנת 1918). במקום להתמודד עם הביקורת באופן ענייני בחר זגורי להשתיקה. כיוון שהכיר את רגישות השלטונות כלפי פעילות ציונית, שנחשבה פעילות פוליטית לא־חוקית, העביר לשלטונות מידע על הפעילות הציונית של עורכי העיתון, דבר שהוביל להטרדות המשטרה ובסופו של דבר לסגירת העיתון.

עם התבססות השלטון הצרפתי לאחר מלחמת העולם הראשונה בשלו התנאים להתפתחות עיתונות כללית במרוקו. הטכנולוגיה והתקשורת סיפקו ערוצי מידע ואמצעים להדפסת עיתון ולהפצתו_; צמחו מעמד עירוני בעל תרבות קריאה ויכולת כספית להיות מנוי על העיתון, ולשמש לקוח פוטנציאלי לפרסומות שהיוו מקור מימון חשוב לעיתונות, ומעמד משכיל ובעל תודעה ציבורית, שהיה בכוחו לשנות את גורלו ואת גורל קבוצת ההתייחסות שאליה השתייך. כך הפכה העיתונות למרכיב קבוע בנוף המשכילי של מרוקו. בשנות העשרים של המאה העשרים החלה לצאת לאור עיתונות כללית בשפה הצרפתית, שפנתה לשכבה של מקומיים ואירופים ששירתו את השלטון הקולוניאלי, כגון Le Petit 1920 ,Marocain (המרוקאי הקטן) 1922 ;La Vie Economique (חיי הכלכלה). עיתונות זו נהנתה מזכויות היתר של אנשי המגזר הקולוניאלי במרוקו, והצליחה לשרוד כל עוד לא מתחה ביקורת נוקבת מדי על השלטון. לקראת שנות השלושים התרבו העיתונים בשפה הערבית הספרותית (אלחיאת [החיים] 1933_; אלמגרג [המערב] 1937, ועוד). הם נוסדו על רקע התגברות המודעות הפוליטית של האוכלוסייה המוסלמית המקומית, ובעידוד מפלגות פוליטיות שהחלו לקרום עור וגידים. בעבור חוקרים רבים מסמלים עיתונים אלה את ראשית ההתעוררות הלאומית במרוקו, שהחלה במחשבה על תיקונים חברתיים, ומאוחר יותר התפתחה למאבק נחוש ומתמשך בשלטון הקולוניאלי. מאחר שעיתונות זו הייתה בעלת אופי חברתי, פוליטי ומחאתי, היא סבלה מנחת זרועו של השלטון חדשות לבקרים, ובמקרים רבים שרדה זמן קצר בלבד.

התפתחותה של העיתונות הכללית במרוקו הקרינה על החברה היהודית, ושימשה דגם להשראה ולאתגר כאחד. מתמערבים יהודים ביקשו לייסד במה פומבית משלהם, אם כדי לחקות את העיתונים הכלליים ואם כדי להגיב על הנימות האנטי־יהודיות, האנטישמיות והאנטי־ציוניות, שהופיעו באחדים מהם. ואמנם, כתשעים אחוז מהעיתונים היהודיים יצאו לאור בתקופה הקולוניאלית.

מטרתם של העיתונים היהודיים הייתה להפיץ רעיונות חדשים ולטפח שיח ציבורי בין יהודי מרוקו לבין עצמם, בינם לבין הפזורה היהודית, ובינם לבין סביבתם הלא־יהודית (החברה והשלטון הצרפתי, מחד גיסא, והחברה המשכילית והשלטון המרוקאי המקומי, מאידך גיסא). ״העתיד המצויר״, אחד העיתונים היהודיים המרכזיים בקזבלנקה, הגדיר את תכניתו ברוח דומה במאמר מן ה־22 ביולי 1926:

כדי להצדיק את זכות הקיום של עיתוננו אין צורך בהסברים ארוכים. כאשר הקמנו את ״ל׳אווניר אילוסטרה״ הייתה שאיפתנו העיקרית למלא חסר, שהשלכותיו המצערות ידועות לנו זה זמן רב, בכך שנעניק ליהדות מרוקו וצפון אפריקה במה חופשית ובלתי תלויה: טורי העיתון שלנו יהיו פתוחים לכל הדעות ללא כל הגבלה. […] בבית זה, יהודי ביסודו, ננקוט עמדה בלתי משוחדת, ברוח של פיוס, וללא משוא־פנים. נהיה נושאי דברם של כל הרעיונות הנאורים. עיתוננו – בהיותו גוף על־מפלגתי – ידע להגן או להאשים, אם הנסיבות יצריכו זאת, וייאמץ שפה שקולה, אך תקיפה […] עידן חדש עומד בפתח, עידן של עבודה משותפת להגדלת תפארתה ושגשוגה של ארץ זו, במשימה הזאת תשתתף יהדות מרוקו. […] אנו נקדיש תשומת לב לכל מה שנוגע, במידה מרובה או מועטה לחיי עמנו ולאוכלוסייה שבקרבה הוא חי, הן בצפון אפריקה והן בעולם כולו.

תקופת השיא של העיתונות היהודית החלה לאחר מלחמת העולם הראשונה. למרות הדמיון במטרותיהם הכלליות נבדלו העיתונים מבחינה אידאולוגית וחברתית, בהשפעת המאבק האידאולוגי שהתרחש בעולם היהודי וחדר למרכזים העירוניים במרוקו. שתי אידאולוגיות עיקריות היכו שורשים: האחת ביקשה לפתור את בעיית היהודים במישור הפרטי, בדרך האמנציפציה, והשנייה ביקשה לפתור אותה במישור הקיבוצי, בדרך הלאומית. שתי האידאולוגיות האלה צמחו בנסיבות אירופיות, ולפיכך תפקיד העיתון היהודי המקומי היה לא רק לייבא אותן ולהפיצן בקרב הציבור המשכיל, אלא גם להתאים את תוכניהן לצרכיו של חוג המשכילים העירוניים במרוקו, ולתרגם את מושגיהן להקשר התרבותי הייחודי שבתוכו צמח ופעל. תהליך זה התרחש על רקע מאבקים בחברה המרוקאית, חריפים לא פחות, בין הכוחות המסורתיים לבין הכוחות הפרו־צרפתיים, ובין אלה לבין הכוחות הלאומיים החילוניים.

עם תום מלחמת העולם השנייה החלה מחלקת הנוער והחלוץ בסוכנות היהודית לפרסם כתבי עת בשפה הצרפתית, " רביבים " ו Visages d'Israel , שזכו להצלחה רבה בקרב הנוער היהודי בצפון אפריקה, בעיקר בשל כמה מדורים המתייחסים ליהדות ולארץ ישראל.

במרוקו נוצרו יחסי גומלין משמעותיים בין הציונות הדתית מבית מדרשה הארץ ישראלי לבין ארגוני הנוער הגדולים במרוקו – " שרל נטר " שכללה את " חובבי השפה ", הצופים היהודיים, D.E.J.J " והיחידות העממיות ". יחסי הגומלין אלה התחזקו הודות למסורותיהם ולדתיותם של קברניטי " שרל נטר " והארגונים הכפופים לה, ובמיוחד בדמותם של אלפונסו צבע ודניאל לוי, מצד אחד, ופתיחותם לציונות ולהגשמה החלוצית, מן הצד השני. הצטרפותם של כוחות ציוניים דתיים מארץ ישראל, בדמותם של עקיבא קשת מהמחלקה התורנית, שמעון המל – ממנהגי הצופים היהודיים בצרפת, בעל השפעה בארגון הצופים במרוקו ואיש הקיבוץ הדתי, ואשר אוחיון – חניך הצופים במרוקו, איש " הפועל המזרחי " והקיבוץ הדתי – רק חיזקה את יחסי הגומלין שבין הציונות השתית הארץ ישראלית לבין " שרל נטר " ואת התשתית למשנה החינוכית הציונית דתית.

עקיבא קשת, שמעון המל – " שאמו " – ואלפונסו צבע היו שותפים לא רק לפעולה החינוכית בארגוני הנוער אלא גם להערכת בעייתו של הנוער המרוקאי ולפתרונה. הם סברו כי לנוער זה, הנתון לתמורות בעידן הקולוניאלי, אורבת סכנת חילון ואיבוד הזהות העצמית. לדידם, תנועות הנוער הציוניות מזיקות לו בגלל חילוניותן ומפלגתיותן. לפיכך סברו כי יש להנחיל את ערכי הציונות הדתית ללא פוליטיזציה ; יש להתחיל את החינוך היהודי והציוני דתי מבראשית, לבנות נדבך אחר נדבך ביסודיות ובשיטתיות. הלמידה " האפורה " היום יומית היא הדרך הנכונה ויש לנקוט בה מגן הילדים דרך בית צהספר, הישיבות וארגוני הנוער ; ולבסוף, אין צורך ב " ייבוא " של מגרות חינוכיות מחוץ למרוקו, אלא יש לפעול במגרות הקיימות השונות – בתי ספר, " חדרים ", ישיבות, בתי כנסת וארגוני נוער צופיים – בתוכן צריך לפעול ומתוכן יש לכוון.

אלטון ויטאליס, ממחנכי כל ישראל חברים והצופים, מציג אותו כאדם שהתגייס כל כולו לטובת הנוער היהודי בקזבלנקה ובכך הגשים את ייעודו. ויקטור אביטבול שם את לבו במיוחד לחוליות החלשות והנחשלות של החברה היהודית בקזבלנקה. " ידידותו, חיבתו לכול, פשטותו, מצב הרוח הנינוח שלו, חיוכו וחוש ההומור שלו, כבשו קטון וגדול…ויקטור יקירי, ממקום מנוחתך, אתה מן הסתם דואג לעבודה החינוכית שעוד נותר לעשות. אל דאגה, תנוח על משכבך בשלום. הלפיד שאתה ושכמותך, בעלי לב, מסרתם למאות בני נוער, לא יכבה לאור דוגמתך האישית. לא יכולנו לנצח את מותך אבל ננצח את השכחה וזכרך לא ימוש ".

אלברט לוי הספידו בשם " שרל נטר ". הוא ציין והדגיש מכי כבר בגיל צעיר, גיל 15, החל את פעילותו החברתית באלמוניות מעוררת התפעלות. כמו כן הוא הבליט את אישיותו המשומרת מצוות, השומרת מכל משמר על מורשת אבות.

גם אלי אוחיון הספידו בשם " שרל נטר ". אוחיון הדגיש את הליכתו המהירה שהפכה לאגדה בתנועת " שרל נטר " : " לאן אתה רץ, שאלוהו חברים. " אני רוצה להגיע בזמן לפעילות, היה משיב. לא, לא, הוא אף פעם לא הגיע בזמן אלא הקדים את כולם, לוודא שהכול כשורה והכול מוכן כדבעי….היה מונע מאנרגיה בלתי נדלית. יכול הוא לגדולים ממנו בכוח שכנועו שנבע מרכותו ומדוגמתו האישית.

" הוא ניחן בכוח הפיוס. ידע למצוא את המילים הנכונות לבל ייפגש איש מדבריו. מאחרי רכותו וגמישות הרוח שלו, הסתתרה נחישות, היה כסלע אל מול חוסר הסדר והמשמעת או חוסר האיזון הפנימי והחיצוני שבתנועה – וכל זאת מתוך טוב עצום – שנועד לרכך את מסריו. הוא נמנה ללא ספק על העילית שבחבורה, הניחן בטוהר בלתי רגיל….לא פעם ייצג את " שרל נטר " בפני מוסדות ואינסטנציות שונות, בחן רב ושכל ישר, תוך שמירה על האינטרסים של התנועה, למרות גילו הצעיר ואולי דווקא משום כך.

לא נפטר אדם פרטי כי אם הבטחה ותקווה שנגוזו עמו ". כמה נאה וכמה יאה לסיים את פרק ההתמודדות החינוכית של " שרל נטר " בדמות מופת זו, בתלמיד אחד מיני רבים שהעמידה תנועת " שרל נטר ".

מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים (ערבית יהודית)

1

חוכי ען אלסייד מימון אבו אלרב משה בר מימון ע״ה אן כאן ענדו תסעת אוולאד מן מרא ואחדה וכולהום תלמידי חכמים עוט'אם. פי לילה מן דאת אללייאלי אלרב מימון נאיים גאלו אלסייד אליאו הנביא ז״ל פי אלמנאם וקאל להו קום רוח פי אלבלד אלפלאנייה ואתזווג בבנת פלאן אלפלאני. פי קאם מן אלנום מצרוע. פי קאלת להו אל רוביסה מאלך. קאל להא יא רוביסא גאלי אלסייד אליאו ז״ל פי אלמנאם וקאל לי נקום נסאפר בלד אלפלאנייה נתזווג בבנת פלאן. קאלת להו אנעיס יא סיידי לם תפכר פי שאן דאלך לאן אלפסוק קאל חלומות שוא ידברו.

 פי נעס תאני גאלו איצה אלסייד אליאו ז״ל וקאל להו קום רוח בלד אלפלאנייה ואתזווג בנת פלאן. פי קאם תאני מצרוע. חכא איצה לגמא(ע)תו. פי קאלת להו גמאעתו מתל מא קאלת להו אוול. פי נעס תאלת כטרא גאלו איצה אלסייד אליאו הנביא ז״ל וקאל להו קום רוח אלבלד אלפלאנייה ואתזווג בנת פלאן. פי קאם אלרב מימון מצרוע תאלת כטרא ואחכא לגמאעתו באלדי חוצול להו תאלת כטרא. פי אלחין קאלת להו אל רוביסא בחיס אן גאלך אלסייד אליאו תלת כטראת לם תכאלף קום צלי וכוד שוויית זוואדה ואתווגה אתזווג אל בנת חוכם מא ערפך אלסייד אליאו ז״ל. פי חין מא צבח אלנהאר קאם צלא וערף אוולאדו באלדי חוצול להו בל מנמאת פי קאלו להו עשה והצלח. פי אכד אלרב מעו שוויית זוואדה ואתווגה לל בלד אלדי פיהא אלבנת פי טלע ללבלד וסאל עלא אל יאודי אבו אלבנת פי קאלו להו יא סיידנא למאדא תסאל עלא האדא אלרוגול לאן האדא אל רוגול רשע וליש תסאל עליה. פיקאל להום באמר לאזם. פי פרגו להו אלראגל בייאע לחם פי דכאנו. קעד קוצאדו לחין מא פרג׳ אללחם. אתקדם עליה אלרב מימון וקאל להו שלום עליכם פי קאל להו לם נעלם איש בתקול איש תריד מני פי קאל להו נריד מנך בנתך פלאנה נתזווגהא. פי קאל להו תריד תאכודהא ערייאנה פי קאל להו אל רב מימון טייב. פי ארסל אל ראגל חצר אלבנת וקאל להא יא בנת אקלעי אל חוואייג אלדי עליכי. פי קלעית אלבנת תייאבהא ואל רב מימון קלע פרגייתו אלדי עליה וג׳טאהא וקדסהא ואכדהא ואראח לבלדו עמל שבעה ברכות ודכל עליהא. מן לילתהא קמת חבלית לחין אן מצו אל תסעת אושהור וצעית ג׳ולאם מתל מא נזל נוור ועמלו להו מילה וסמאה משה.

מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים

(תרגום עברי) 1. לידת הרמב״ם

סופר על האדון מימון, אבי הרב משה בן מימון עליו השלום, שהיו לו תשעה ילדים מאישה אחת, וכולם תלמידי חכמים גדולים. באחד הלילות היה הרב מימון ישן, ובא אליו האדון אליהו הנביא ז״ל בחלום ואמר לו: קום לך לעיר פלונית והתחתן בבת פלוני אלמוני! והתעורר מהחלום מבוהל. אמרה לו הרבנית: מה לך? אמר לה: רבנית, בא אליי האדון אליהו ז״ל בחלום ואמר לי שאסע לעיר פלונית ואשא לאישה את בת פלוני. אמרה לו: שכב, אדוני, בל תהרהר בדבר ההוא, כי הפסוק אמר: ״חלומות שוא ידברו״.

נרדם שנית, ובא אליו שוב האדון אליהו ו״ל ואמר לו: ״קום לך לעיר פלונית והתחתן בבת פלוני״. התעורר שנית מבוהל. סיפר גם לאשתו, ואמרה לו כמו שאמרה לו בראשונה.

נרדם פעם שלישית, ובא אליו שוב האדון אליהו הנביא ז״ל ואמר לו: קום לך למקום פלוני והתחתן עם בת פלוני. התעורר הרב מימון מבוהל פעם שלישית, וסיפר לאשתו מה שאירע לו בפעם השלישית. אז אמרה לו הרבנית בקול: אם בא אליך האדון אליהו שלוש פעמים, אל תסרב! קום התפלל וקח מעט צידה ושים פניך לשם והתחתן עם הנערה כפי שהודיעך האדון אליהו ז״ל. בבוקר קם והתפלל, והודיע לבניו מה שאירע לו בחלומות. אמרו לו: עשה והצלח.

לקח הרב מעט צידה ושם פניו למקום אשר בו הנערה. עלה למקום, ושאל על היהודי אבי הנערה. אמרו לו: אדוננו, למה תשאל על האיש הזה? כי האיש הזה רשע, ולמה תשאל עליו? אמר להם: בעניין הכרחי. הראו לו את האיש, שהיה מוכר בשר בחנותו. ישב מולו עד שנגמר הבשר. פנה לעברו הרב מימון ואמר לו: שלום עליכם! אמר לו: איני מבין מה אתה אומר, מה אתה רוצה ממני? אמר לו: אני רוצה ממך את בתך פלונית כדי להתחתן עמה. אמר לו: אתה רוצה לקחתה עירומה. אמר לו הרב מימון: טוב. שלח האיש והביא את הנערה ואמר לה: נערה, פשטי את השמלות אשר עלייך. פשטה הנערה את בגדיה, והרב מימון פשט את אדרתו אשר עליו וכיסה אותה וקידשה ולקחה והלך למקומו. עשה שבע ברכות והתייחד עמה ובאותו לילה הרתה. כשעברו תשעה חודשים ילדה בן. באותה שעה שנולד נגה עליו אור, עשו לו ברית מילה, וקרא (אביו) את שמו משה.

כיצד הגיעו הבתים והקרקעות לרשות הקהילה? נראה שהיו שלוש דרכים:

א.   הקדש על ידי הבעלים, בין מחיים בין לאחר פטירתו על פי צוואתו. כך עולה מן התקנה השנייה דלעיל, וכן מקיצור התקנות לר׳ רפאל בירדוגו ומקיצור התקנות לר׳ רפאל משה אלבאז. עוד למדים אנו משאלה שהופנתה לר׳ יוסף אלמאליח (רבאט, 1832-1750), כי שכיב מרע ציווה כי מחצית מכל רכושו תינתן לאדם אחד שאינו מיורשיו ואילו מן המחצית השנייה יעשו לו תכריכים וספר תורה לזכרו והשאר להקדש.

ב.   עזבון בעלים שלא נמצאו להם יורשים, כלשון תשובת חכמי סאלי לר׳ חביב טולידאנו השני (נפטר במרחשון תע״ו/1715), שהיה דיין במכנאס: ״יש להם מנהג ותקנה באותה העיר שכל קרקע שלא ימצאו לה בעלים או יורשים תופסים אותה גזברי העיר לזכות עניי העיר״. במקרה זה היה נחוץ שהדבר ייעשה שלא בידיעת השלטונות המוסלמיים או על ידי השתקתם באמצעות שוחד, לפי שעל פי חוקי האסלאם רכוש כזה עובר לרשות אוצר השלטון.

ג.   הפקעה על ידי הקהילה כעונש על פגייה לערכאות של גויים. דבר זה כמובן מפתיע ביותר, אבל מצעו תקנה אחת בעניין זה מקהילת מכנאס, שנת תקכ״ט (סוף 1768):

ביען שכבר הסכמנו ותיקננו בחשון של שנה זו, ששום אדם מישראל ממחנה קדוש זה מכנאסה יע״א, די יכון [שיהיה] אלם ולא ציית לדינא, וילך א<ל> ע<רכאות> ש<ל> ג<וים> או אצל בעלי השררה, שהוא מובדל מע<דת> יש<ראל>, וממונו הפקר בכח הפקר בית דין לעניי עירנו […] ובכן אחר שעברו האנשים הנז' ופרצו גדר התקנה הנז',

" גזרנו אומר בל ימוט ע<ולם> וע<ר> שמע<תה> ו<עד> ע<ולם>_/ ממונם וקרקעותיהם הם הפקה בכח ב<ית> ד<ין> יפה, והרשות נתונה ביד בני קהלינו להפסידם בכ<ל> מ<יני> הפסד, ויש להן רשו<ת> ג<מור> למכור ולמשכן קרקעותיהם, וליטול כל אשר להם, ולייסרם בכ<ל> מ<יני> יסורין, עד שיחזרו בתשו<בה> שלימה.   

הערת המחבר :             אבן צור תרס״ג, סי׳ נג, דף לב ע״א (מכנאם). אלבוים תשל״ב, עמי 81, הערה 259 מביא לשון זו ומייחסה שלא כדין לתקנת העיר סאלי. ולא דק בדברים, שכן אמנם החבמים החתומים על התשובה היו מקהילת סאלי, אך תשובתם נשלחה לר׳ חביב טולידאנו שהיה דיין במכנאס והוא פנה אליהם בעניין, ככל הנראה משום שהכירם מעת ששהה בסאלי פרק זמן מסוים. ראה עליו בן נאיים תרצ״א, דף לב, עמי א־ב. עוד לעניין קרקע חסרת יורשים שעברה לרשות גזברי העניים ראה אלבאז תרס״א, חו״מ, סי׳ י(צפרו).

בפאס הקפידו ביותר לשמור את התקנה שלא למכור את קרקעות העניים. כך בתקנה משנת ת״ס (1700) הסכים בית הדין של הקהילה אך למשכן ״לקצת יחידי סגולה״ חלק מקרקעות העניים למשך שנה אחת בלבד על מנת לממן את המסים הגבוהים לשלטונות, שרוב הציבור לא יכלו לעמוד בהם. וכן בצפרו הייתה תקנה שאסרה על מכירת קרקעות ביים. לעומת כן בתקנה ממכנאס מיום ה באייר תקכ״ח (1768) הותר הדבר, בהסכמת בית הדין ויחידי הקהילה, כדי להקל על עומס המסים:

יען כי רבו כמו רבו משאלות לב שכנינו וגבר כמו נחשול של ים על בני קהלינו י<שמרם> צ<ורם>, וכשל כח הסבל מלסבול עול המסים, אי לזאת נתקבצו הקהל י״ץ ונועדו יחדו למכור החנויות הידו<עות> לכללות הקהל, להקל מעליהם מעט ולמלט נפשם מיד שואל ״משא מלך ושרים״. ובכן הסכמנו אנחנו ב<ית> ד<ין> החתומים על מכירת החנויות […].

גם אנחנו יחידי ק״ק מכנאס יע<זרם> א<ל> מסכימים על מכר החנויות.

מכתב ה

רבי משה בירדוגו: הנודע בשם ״המשבי״ר״ ב״ר אברהם ז״ל רב ומו״ץ בעיר מקנאס, רבותיו היו רבי יוסף בהתית ורבי חביב טולידאגו המזכירו בתשובה בס׳ זכות אבות סי׳ ל״ז ובה כותב ״מורי ורבי מוה״ר חביב טולידאנו ז״ל״.

הרב הנז׳ הרביץ תורה בתלמידים ובשנת תע"ה נתמנה לחבר בי״ד עד שנת תפ״ג. ובשנה ההיא במות האב״ד רבי משה טולידאנו, נתמנה המשבי״ר לראב״ד תחתיו, עד שנתבש׳׳מ ביום ה׳ חשון תצ״א.

המשבי״ר נודע בשערים שמו מיושר ועומק עיונו, ראה החיד״א במערכת הספרים אות משביר. וראה מ״ש עליו רבי חיים ן׳ עטאר בספרו אור החיים דברים א׳ ט״ז כי בשעת הדין כאשר היו הבעלי דינים עומדים לפניו היה הוא ז״ל נותן את מבטו למטה ולא נשא עיניו למול אחד מהבעלי דינים למען לא יתבלבל השני לחשוב כי חפץ הוא להצדיק את בעל דינו ויסתתמו טענותיו וראה מ״ש גם בספרו חפץ ה׳ בשיטתו למס׳ שבת ד״י ע״ב.

הרב הנז׳ חיבר כמה ספרים ופס״ד והנודעים הם: ראש משביר על הש״ס ב״ח; כנף רננים דרשות על ספר בראשית; ליקוטים כ״י; שו״ת דברי משה; ביאורים וחידושים על התנ״ך; פירוש על פירוש רש״י עה״ת; והגהות קצרות על משניות, ראה נר המערב הנד״מ דף ר״ה. מלכי רבנן בערכו.

מכתב ט

רבי שמואל אזאווי זצ״ל ב״ר משה, מחכמי עיר סאלי אשר חי במאה הה׳ ונתבש׳׳מ לפני שנת תק״ט, עיין מלכי רבנן באות ש׳. הר׳ הנ״ל לראשונה היה סופר בי״ד וגם שו״ב ואח״כ נתמנה לאחד מהבי״ד, אומנם עוד מכבר אהב להתחרות עם גדולים ממנו כמו שתראה במוצב״י בתשובה ששלח רבי חביב טולידנו למו"ה משה ן׳ חמו זצ״ל. מהר״ש הנ״ל התחרה תמיד עם חבריו בבית דין, הרבנים ששמשו בבי״ד הם: ר״י צרפתי, ר״ש כהן, ור״ש קארו ז״ל ועקב התחרות זו התלקח ביניהם ריב ומדנים, והשתדלו ג׳ חבריו הנ״ל להורידו מכסא הדיינות, אך מהרי׳ש אזאווי התיצב לנגדם בעקשנות. ומפאת הריב הזה נסחפו רבני פאס ומכנס, בראש מתנגדיו של מהר״ש אזווי עמד הרב יעב״ץ אשר עמד על טיבו של הריב ונכנס לעוביו, אחרית הריב הזה לא נודע, אך נראה שלא עלה הדבר בידי רבני סאלי להסיר את מהר״ש הנ״ל מלהיות דיין, וראינוהו חותם בס׳ מוצב״י ח״א.

מכתב ט

רבי מנחם סירירו בכהה״ר דוד דומ״ץ בפאס מגדולי היחס שבמשפחות המגורשים הרב הנז׳ חי בחצי הא׳ של המאה הה׳, ידוע היה כאדם גדול וששמש גדולים והוא אחד מהחותמים על התקנות העמיד תלמידים רבים וגדולים ומהידועים שבהם רבי יהודה בן עטאר המכונה ״רבי אלכבי״ר״ ושני לו הרב יעב״ץ ז׳׳ל. חבר כמה ספרים מהם ביאור על התנ״ך, פס״ד, והגהות על השו׳ע, ועמד בקשרי מכתבים עם רבני המערב, ובכללם עם מו״ה משה בן חמו חד מקמאי רבני צפרו, הרב הנז׳ זכה לזקנה מופלגת ונתבש׳׳מ ביום שב״ק כ״ג אדר ב׳ שנת התס״א. ביחס לכתובה תארוהו בזה״ל ציס״ע אור ישראל וקדושו גזר אלהיו על ראשו, פטיש החזק עמוד הימני אור נערב, מופת הדור והדרו הרה״ג מעו״מ, אבן הראשה, נהורא דשמשא, חסידא ופרישא, מר קשישא, מופלא שבסנהדרין, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, מו״ר זיע״א. נר המערב עמי 190 מלכי רבנן אות מי, קהלת צפרי ח״א עמי 297—192 וח״ב 234 —240. ואגדה מהלכת שפעם ישב לחשב הכנסותיו והוצאותיו, ולבסוף מצא שההוצאות יתר על ההכנסות, ואמר במליצה על עצמו מי״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים (שבת קד.), כלומר מים = מ׳ מנחם, סמ״ך = סרירו פרנסתו בנס. וקונן עליו הרב יעב״ץ בספרו עת לכל חפץ:

״קדר עץ הדר, מטה עוז ותפארה.

 ראש מדברים, משיב מלחמה שערה,

על אותו אצרח, ברוח נשברה.

אהה אין אשכול, לאכול בכורה.

על כי נעתמה, מנורה הטהורה…

 ובארמית:

יומי ולילי הוה לעי, ועסיק באורייתא.

 והוה משתעי, הנהו מילי מעלייתא.

ולכל מאן די בע ידעי, מייתי בידיה מתניתא.

ובדיני סרכי ובועי, כותיה אפסיקא הלכתא.

ובממוני ושבועתא, נחית לעומקא דדינא…

ב. גרסת מוגאדור

השיר שונה מגרסת תארודאנת בסטרופת הסיום שלו, שצומצמה כאן לחמישה טורים במקום תשעה בגרסה המקורית. האירועים המשמשים מסגרת התייחסות לשיר כרוכים כאן ביציאת התורכים מארץ ישראל לאחר כיבושה בידי הבריטים ולא במפעלו הציוני של הרצל, שאינו מוזכר כלל. גם שנת הגאולה השלמה הוסבה כאן מתרפ״ח לתרפ״ה (1924/1925). כאן נוסף גם טור (ס׳ 17) המתייחס למצבה של ירושלים, שנמצאת עדיין תחת כיבוש של זרים אף שהתורכים עזבו אותה. גרסה משופצת זו נכתבה במוגאדור כנראה בסוף העשור השני של המאה.

אשר לתבנית השיר, אין הבדל בין שתי הגרסאות פרט לשינויי נוסח שנבעו מצורכי השיפוץ ומטעויות בהעתקה. כתובת השיר גם היא שונתה בהתאם לשיפוץ: ״שירה ליום הבשורה ולכבוד עיר תהלה ירושת״ו בב״א. [=ירושלים, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, אמן]. סי[מן]: אני ע״ה [=עבד ה׳] דויד חזק חזק; נו[נעם]: דברי שיר שבח״. המקור: כ״י משה כהן בידוך, ללא עימוד.

ו אוחילה לאל אראה / יום הבשורה; / אז נשיר בשיר נאה / עוז ותפארה.

נכספה נפשי לראות / בית הבחירה, / ורחובות עיר מלאות / רנה וזמרה.

ישמע גם קול לוי. / שיר על דוכנו / ישיר ישראל בנוה, / יושב על בנו.

תגטיא עיר תהלה, לה קורא,

שינויי נוסח בגרסת תארודאנת בהשוואה לגרסת מוגאדור

3 ישמע: ישמח [!] // 4 יה קורא: הקורא "

יאמר לה: התנערי,

חומת אש סביב אורי;

לא יבוא בך עוד נכרי.

ההרים יפצחו בשיר / רנה ותודה; / כל עץ היער ישיר / לצור תעודה.

דביר ואולם לבנ[ו] / בארץ חמדה; / כיהן יקריב קרבנו / וזבחי תוז־ה. 10

ובכול יום אני אוחיל / קץ הפלאות, / בנה נא חומות וחיל / מתי להראות.

 תגטיא ימי קץ איש חמודות

בא חשבון אנשי מרות.

 פקדו מצפוני סודות,

עלה מספר החידות.

15 דברו יחד, קרוב / בא עת חננה_; / בשנת תרפ״ה מכאוב / יבוא ברנה.

חזק לבות כי צמחו / אותות גאולה, / כי קדר עזבו ברחו / מעיר תהלה.

 חיש מהיר מלא שמחת / עיר הבנויה, / כי זה היום הוא תחת / אומה נכריה.

 זמן יבוא בימיו / נושע יאוז־ה; / יה, טל יערפו שמיו, / תהיה לעיז־ה

קץ כל גלות רע ומר_; / אין עוד צריכה. / אברך על המוגמר, / זאת הברכה.

מקורות וביאורים של הטורים השונים

15 בשנת תרפ״ה מכאוב: על פי חישובי הקץ שהילכו בקהילתו של המשורר, אמורה הייתה הגאולה להתרחש בשנת תרפ״ה (1924/1925;

תרפ׳׳ה מכאוב: כפל לשון של הצירוף, הן על פי מובנו הראשון של תיקון צרות עם ישראל והן כסימן לשנת הגאולה.

16 כי קדר עזבו ברחו מעיר תהלה: הכוונה כנראה ליציאת התורכים מירושלים לאחר שנכבשה בידי הבריטים.

מלא שמחת עיר הבנויה: השלם את שמחת אנשי ירושלים והעם היהודי;

כי זה היום הוא תחת אומה נכריה: עם ישראל עדיין בגלות.

זמן יבוא בימיו נושע יאודה: על פי ירמיה כג, ו; לג, טז:

יאודה: במקום ״יהודה״, כמקובל בכתביהם של תלמידי חכמים;

טל יערפו שמיו: על פי דברים לג, כח.

קץ כל גלות רע ומר; אין עוד צריכה: עם ישראל אינו צריך להמשיך ולסבול בגלות הנוראה;

 רע ומר: על פי ירמיה ב, יט.

  יהדות פרס ומדי, זו אשר ענפיה הגיעו לבוכארה ולאפגניסתאן ולים הכספי משני עבריו, ובהשפעתם דבקו בשעתם מלכי כוזריה בעם ישראל ובדתו! יהדות פרס, אשר מסרה נפשה על קידוש השם בימי גזירות עבאס השני באיצפאהאן ובשיראז וכו', השאירה לברכה דברי שירה וספרות יהודית־פרסית! ואנוסיה, אנוסי משהאד, שמרו במחתרת את הגחלת לא פחות מאנוסי ספרד ופורטוגל שבמערב! ובניה, שהיו מהראשונים לעלות לארץ עם העליה הראשונה, בתחילת שנות השמונים, כבר אז יסדו שכונות עמלים בירושלים, ומהם חדרו גם למושבות. נוסיף עליהם את העדות  המיוחדות מכורדיסתאן, ״האובדים בארץ אשור״, הנושאים מסורת עתיקה מימי גלות שומרון והמנותקים בהרי כורדו מכל שאר הגולה, שעדיין הם מדברים בשפה בה דיברו ובה כתבו אביי ורב אשי ותלמידיהם, דורשי תלמוד בבלי, בשפה שהם קוראים לה שפת ״התרגום״. הם אנשים כפריים, חקלאים, עובדי אדמה! רבים מהם היו משועבדים לביכּים הכורדים — עד שקמה מדינת ישראל והתקיימה הנבואה: ״לאמר לאסירים צאו ולאשר בחושך הגלו״. אף לפני כן באו כמה אלפים מכורדיסתאן, וכבר בסגירה ראינו מהם בין ראשוני הפועלים והמתישבים. רבים מהם השתכנו בשכונות העוני בירושלים ועסקו בסבלות, בסתתות, בבנאות ובכל עבודת פרך, ונשיהם עבדו בעבודות בית! והם יחד עם עולים מעדות מזרחיות אחרות הוו מעמד עובד בקרב הישוב הישן בירושלים, הישוב שנתמך במידה רבה על ידי צדקה. ואם כסף ועושר תרבותי לא הביאו אתם, הלא הביאו ידיים חרוצות וכשרון לעבודה. חלוציהם השתתפו בצבא־הגנה לישראל, ועכשיו — בישובי המסדרון ובמקומות אחרים.

יהודי צפון אפריקה: מארוקו, אלג'יר, תוניס ולוב, המונים אף הם את ימי גלותם מתקופת הבית השני, התפשטו עד קצות המדבר, ועד הרי אטלאס ועד סהארה הגיעו. בשעתם התיצבו אבותיהם בראש שבטים בארבאריים, ובהנהגת המלכה דאהיה אל כאהינה היהודיה, נלחמו עם המוסלמים. בתקופה יותר מאוחרה הקימו רפובליקה אבטונומית בוודי־ דרעה, ועדיין זכורה בדברי הימים מלחמתם הגבורית עם זרם הפולשים ממדבר ערב. יותר מזה זכורות הישיבות בפאס ושמותיהם של הרמב"ם והאלפסי.

ליהודי צפון אפריקה חלק גדול בעליה לארץ־ישראל. ההתחלה היתה בימי השליטים מבית איוב והממלוכים! ואחרי גירוש ספרד גבר הרבה הזרם. במאה הי״ט השתתפו יהודי צפוךאפריקה במדה ניכרת בבנין ירושלים, יפו, חיפה, טבריה. הם הקדימו לחובבי־ציון בשיבה אל הקרקע. קצתם התישבו בשפרעם ובכפר יסיף וחיזקו בהם את הישוב היהודי. יש מהם כיום בארץ סוחרים ועסקנים צבוריים, אנשים בעלי השכלה גבוהה, חלוצים, חברי הכנסת, שר בממשלה. העליה מצפון אפריקה נמשכה על אף מאמצי צוררי ישראל להפסיקה. במארוקו כלואים היהודים כמו במחנה הסגר ! הממשלה משגיחה בשבע עינים ששום יהודי לא יצא מן הארץ — פן יסע לארץ־ישראל. כוחות גדולים טמונים ביהדות צפון אפריקה, כוחות שאנו זקוקים להם לבנין ארצנו. והם יבואו — גם יהודי אלג׳יר, שהיגרו לצרפת, גם יהודי תוניס, וגם שארית יהודי לוב. ולא לעולם יוכלו שליטי מארוקו החשוכים לקיים את ההסגר על יהודי ארצם.

יהדות מצרים ידועה לנו מקרוב, ואין מן הצורך לעמוד עליה. ידוע לכולנו מה רב היה חלקם של יהודי קאהיר ואלכסנדריה בקידומה של מצרים, ביחוד במסחר, בבנקאות, בתעשיה ובחרושת־המעשה, וודאי לא ייגרע מערכם בשעה שייצטרפו יהודים אלה לבוני המולדת ויקדישו את מרצם ואת כוחותיהם להקמת התעשיה והחקלאות בישראל. משבעים אלף היהודים, שהיו במצרים לפני משטרו הצורר של נאצר, נותרו רק אלפים מעטים! רוב יהודי מצרים כבר במדינת ישראל, וגם הנשארים יגיעו.

יסוד חשוב בבנין הארץ הם יהודי תורכיה, עולי בולגריה ויוון, ושאר ארצות הבלקן המסונפים ליהדות העותמנית, צאצאי גולי ספרד, שהקימו גם בדורות שלאחר הגירוש גאוני רוח, מחוקקים ופוסקים כרבי יוסף קארו והר״י בירב, מורים גדולים בנגלה ובנסתר, משוררים ימליצים וגם אנשי מעשה, אשד הראו את כוחם בבנין ערים, בתעשיה ובמלאכה בים וביבשה, כמו בסאלוניקי וכו'; ומדינאים גדולים כיוסף נשיא ודונה גראציה, מהם שהקדישו כוחם גם ליישובה של ארץ־ישראל, לבנינה של טבריה ולביצורה של צפת ולהחייאתן של גדות הכנרת.

ואחרון אחרון יהודי תימן, שבט מופלא זה, אשר שמר את תמימותו ושלימותו כחטיבה מוצקת, שבט השומר מסורת מימי הבית השני, זכרונות מימי מלכות ישראל בחמיר, מסורת של גבורה בתוך המרה שבגלויות ישמעאל. בזמננו זכינו לראות בעליתו השלימה של שבט זה, ובקיום ברכתו של משה רבנו לשבט יהודה: ״שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו״.

לצערנו נידלדלה גולת ישמעאל זו במשך הדורות הרבים וירדה מהשיא התרבותי הכללי שהגיעה אליו באנדלוסיה ובבבל. קצתה נתרחקה מהתרבות היהודית המקורית! נידלדלו מקורות מים חיים שהוחלפו בבורות ופירורי תרבות לבנטינית שיטחית שהושטה להם מארצות המערב, בעיקר מצרפת. לצערנו, לא זכו יהודי מזרח אלה לתשומת לב ראויה מצדנו, כאשר זכו :שעתם יהודי פולין — להכשרה חלוצית ולתרבות העבודה היוצרת.

מצב זה מחייב אותנו להקדיש את כל תשומת לבנו להכשרתם: מקום שאפשר, יש להכשירם בארץ מוצאם, ומקום שאי־אפשר — מתחילת ביאם למחנות בארץ המולדת? אולם הכשרה זו וטיפול זה צריכים להיות במקל נועם ולא במקל חובלים. יש לעמוד דווקא על הגורמים המאחדים, המשותפים, ולא על המפרידים. לא על ידי יצירת זרמים מפלגים במקום שאינם, אלא, על ידי חינוך אחיד, חינוכה של מדינת ישראל. עלינו להרגילם ולחנכם בשפה אחת, לקרבם לעבודה יוצרת וליצירה משקית, להדריכם בחיי אזרחים חפשים במדינת ישראל. ולא זו בלבד, אלא לחנכם ולהכשירם למנהיגות. עלינו להציל ניצוצות שנשתכחו ונשתקעו בתהום נשיה, להוציא לאורה, את שרידי יצירתם ותרבותם, להעלות את הנכסים החשובים ולעשותם קנין הישוב כולו. ואם כן נעשה, יש לנו סיכויים טובים, שאף יהדות זו, גולת ישמעאל, תמלא את תפקידה ההיסטורי האחראי בבנינה של מדינת ישראל. לשם כך יש לאמץ את המוסדות המיוחדים למחקר יהדות המזרח, אך בראש וראשונה — לדאוג לחינוכם ולטיפול ביישובם, בקליטתם ובשילובם בישוב. כי בוא יבוא היום, בו ישאו באחריות ממלכתית יחד עם שאר שבטי ישראל, כי אין הבדל בין שבט לשבט, באשר אב אחד לכולנו ומצור אחד חוצבנו. כל הזנחה בנידון זה הפסד הוא לנו, וכל עמל והשקעה שנשקיע היום באחינו הנידחים ״האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים״ — בבניננו אנו משקיעים, בדור הבא, כי ״ממקבת בור אחד נוּקרנו.״

אחריהם, הרב הגדול ואב בית דין ומשנה וגזבר ונגיד ורופא ומוהל כמוהר"ר יהודה אבן שאול ישראל זלה"ה, והרב הגדול כמוהר"ר יהודה בנבנישתי הנקרא אדיין בפי כל מפני שהיה בדורו הרב הגדול כמוהר"ש והרב הגדול כמוהר"ר שלמה בנשנישתי זלה"ה, וכי דלא מחלפי וכו…..

והרב הגדול  כמוהרר"י בנבנישתי הנקרא אבן ישראל והיו קורים אותו אליהו, וכמה עניינים ונסים ספרו עליו מגיד אמת, שני פעמים בשבוע היה נגלה אליו אליהו ז"ל זי"ע אמן כן יהי רצון. והרב הקדוש כמוהר"ר יצחק דילויה ז|"ל, הרב הקדוש כמוההר"ר מאיר אביו זלה"ה, והרב הגדול כמוהר"רמשה אחיו זלה"ה.

והרב הגדול כמוהר"ר יוסף בן מאמאן ז"ל הניח כמה חיבורים לכ"ד ספרים . הרב הגדול המופלא סובר הרזים כמוהר"ר שמואל פילייאג'י ז"ל, והרב יצחק אחיו, וסופר שנסתלק לבית מנוחתו ביו כ"ה שנים. אחריהם הר הגדול האלודי כמוההר"ר אברהם אזולאי זלה"ה, והתנא הפסקן הגאון הגדול כמוהרר"ש אחיו זלה"ה.

ובניהם הלא המה ב' בני היצהר בני מהר"ש אזולאי זלה"ה, כמוהר"ר אברהם נפטר בין י"ח שנה מופלא יותר מאביו סמוך לחופה לא עליכם, וכמוההר" משה וכמוה"ר משה אזולאי בנו של הרבה הנזכר ז"ל. כמהה"ר יעקב בן חיין הדיין ז"ל, כמוהר"ר אברהם אבן מאמאן אביו של הרב הגדול אב בית דין כמוהה"ר דוד בן מאמאן ובמכנאז יע"א נפטר לבית עולמו ושם נקבר.

הרב הדיין הבקי בדיני ממונות בספר המצוות ואחרים בעל פה כמוההר"ש אבן ננס, סדורו התייר הגדול מים עמוקים וכו.. עמוק עמוק מי וכו… מופלא שבסנהדרין כמוההר"ר שלמה בנבנישתי זלה"ה.

המחבר מציין שחכם בשם משפחת ננס לא נמצא בכתובים, ולא ידוע שם זה בקרב יהודי מרוקו.

והמעמיק הגדול טורא תקיפא וספרא רבא הרב המובהק כמהה"ר חיים בנבנישתי ז"ל, וזקנו הרב הדיין כמוהה"ר דוד בנשבנישתי ז"ל בן ישראל אחיו של כמוהה"ר יהודה בן ישראל ז"ל, והררי אל ההרים התלויים בשערה הרב המובהק כמוהה"ר אברהם בנבנישתי, ועמו מופלא בחכמה יותר ממנו כמוהר"ר יצחק בנו ז"ל ואביו של רבי אברהם אב בחכמה נעים זמירות ישראל ראש המשוררים של עולם כמוה"ר יצחק בן ישראל אח להה"ר יהודה וכמוהר"ר דוד ז"ל.

והרב הגדול והקדוש תורה וכהונה וגדולה במקום אחד החסיד העניו איש אלדים קדוש הוא כמוה"ר ישעיה הכהן ז"ל, ונגלה אליו אליהו ז"ל כמה פעמים, ואריה דבי עלאי אתו עמו מחבר הרב הקדוש המובהק בפשט רמז דרש וסוד חסידא קדישא ופרישא התנא האלדי מרנא ורבנא נזר ישראל והדרו כמוה"ר יעקב פינטו זלה"ה.

והרב הגדול ה"ה המעיין הגדול חסיד ועניו מאד מאד בקי בכל מיני חכמות והוא מוריה=נו שלמדנו אתו אצלו בישיבתו כמוהה"ר אברהם פינטו ז"ל אחיו של הרב ז"ל. אמרו עליו שהיה בא לישיבה ולומד עם החכמים אחר שנסתלק לישיבה של מעלה, ובשנה אחת היה נדמה להם בחוש הראות.

והרב המופלא כמוהה"ר יצחק בנו נפטר בחור במכת המגיפה רימנא ליצלן, והה' חסיד ועניו אמרכלא מהימנא שנהנה  מיגיע כפיו והא כמוהה"ר מרדכי בן אלבחאר ז"ל, והדרשן  הגדול המקובל האלדי החסיד העניו כמוה"ר יעקב חיונה זלה"ה.

עד כאן מצאתי, על כן ההעתקה על ידי שמואל קונקי ס"ט ( ספיה טובה )

347 אשחאל מן עתקייא כא תפק מן אל־הג׳לייא.

בתולה זקנה, ולא אלמנה. (פתגם צרפתי)

כמה רווקות ניצלו מאלמנות.

348 שרט אל־עזרי על הג׳אלא:

מא נזווג׳ך חתא תכוני עאתק יא לאלא.

התנה תנאי הרווק לאלמנה:

 לא אקח אותך עד שתהיי בתולה.

349 סידי עלא סבא, טללק מראתו עלא כדבא.

אדוני חיכה להזדמנות, גירש אשתו על שקרנות.

בעוון שינאת חינם, מריבה רבה בביתו של אדם. (שבת לבי)

נישואין ללא גירושין, קטר ללא שסתום בטחון. (פתגם צרפתי)

350 רבי ינז׳יךּ מן א-ז׳יעאן אילא פאק

ול-מרא אל־קביחא אידא טלבת צדאק.

ישמורך אלהים מרעב בי יתעורר,

 ומאשה רעה בי תדרוש גט.

351 זוואז׳ אל־קוק, וטלאק אל־ברקוק.

חתונה בעונת הארטישוק, והגירושין בעונת השזיפים.

חתונה בימי העוני, וגירושין במי העושר.

352 כּאנת מראתי, רז'עת נעשקהא.

אהבה ישנה אינה בטלה לעולם.

אהבה ישנה אינה בטלה לעולם

האדם חוזר תמיד לאהבתו הראשונה.(Guillaume etienne)

אהבה ראשונה אינה משתבחת. (זה לעומת זה ע׳ 120)

בלתי אפשרי לאהוב פעם שניה מה שבאמת הפסקנו לאהוב (de la.rochefoucauld)

אין אדם מוצא-רוח אלא מאשתו הראשונה. (יבמות 0גי)

בל המגרש אשתו הראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. (גיטין צי)

אדם נושא אשה על אשתו הראשונה, זוכר מעשה הראשונה. ;ברבות לגי׳

353 כ׳יאלו פ־סוק, אחסן מן אל־מאל פ־סנדוק.

דמותו ברחוב, ולא כספו בארגז.

354 שיפתו פל-בית, ולא קנדיל ד-זית

פניו בבית, ולא מנורת שמן-זית.

בינתיים אבא לא הזניח את הענין הזה מלטפל בו, במשך השבוע שנקבע בינו ובין העדה החיפאית. בהיותו בקי בטבע בני עמנו שאומרים הרבה ועושים מעט, היה מסופק אם יקיימו ראשי העדה את הבטחתם לקבץ את הסכום עשרים וחמישה נפוליון, הנדרש בסוף השבוע. ולכן כשחזר הביתה ספר לנו מה שעלה בדעתו לעשות. אבא אמר לי בפני אמא: 'מחר אחה"צ תתלבש יפה ותלך אתי לבקר בבית המופתי, אני חפץ לפתות את הבת הספרדיה ולומר לה שאם תחזור ליהדותה אני אקחנה לך לאשה/ אמא אמרה: 'מה, האם תקח לו בת משומדת? אבא חייך והשיב לאמא: 'אל תפחדי, אני לא אקחנה לבני לאשה, רק אני חפץ לפתות אותה בכדי שנוכל להוציאנה מבית המופתי היא וחברתה, ולהביאן אל ביתנו. ישבו אצלנו ימים אחדים, אולי יעזרנו האל יתברך ונמצא לה בן זוג שישא אותה. ואת המשרתת נמצא לה איזה בית שתשרת בו, או נקרא להוריה שיטפלו בה' . כך הלכתי אני עם אבא למחרת היום לבית המופתי . הוא לא היה בבית. המשרת פתח לנו את הדלת. ראיתי את הבנות שקרא להן המשרת לבוא אל חדר הבקור שהיינו בו. נכנסו ואמרו לנו שלום.

אני השתוממתי בהביטי אל הבת הספרדית, שהיתה יפה במלוא מובן המילה, איך נגררה אחרי הבת העוזרת בבית אביה, שהיתה כעורה למדי, לבוא אתה הנה להמיר את דתה. אחרי שנתן להן אבא רשות לשבת, שאל אבא את הספרדית ואמר: 'ובכן מה נתחדש אצלך, האם נמלכת בדעתך לחזור לדת אבותיך ?' ענתה: 'סליחה אדוני שהוא טורח לשוא, אני כבר החלטתי להשתמד ולא אחזור עוד מהחלטתי.

אבא השיב לה: 'אני צריך להבינך, כי בהמרתך את דתך את עם חברתך זו, אתן לא תרבנה במספר הערבים ולא תמעטנה ממספר היהודים, זולתי שבהמרתכן את דת אבותיכן אתן גורמות לחלול כבוד היהודי בין הגוים, מבלי שתהיה גם לכן תועלת חומרית. אני בטוח היטב כי באחרונה תתחרטנה על זה, בעת שיהיה כבר מאוחר מדי לתקן את המעוות'. כך פנה אבא אל חברתה המשרתת ונתן לה לקח מוסרי. וכשנדמו שתיהן ולא ענו דבר פנה אבא שוב אל היפהפיה ואמר לה:

'אם את לא גלית לי את מצפונך, בכל זאת אני עכשיו מבין היטב שמה שהמריצך לשמד, היה בלי ספק שאת אינך מוצאת מנוחה בבית אביך ובלי ספק תמיד יש לך חכוכים עם אמך חורגתך. ואני סובר, אם יזדמן לך צעיר טוב מבני עמך להנשא לך, בודאי תבחרי בו להיות חתן שלך. ובכן אני הבאתי אתי עתה את בני זה, הוא בן יחיד לי, הוא במבחר עלומיו בן עשרים שנה, צעיר מודרני ויודע הוא מתבייש לדבר

אתך בפניך, אני בטוח שהוא יאהב אותך. אם תבחרי בו, אני אקחך לו לאשה. ואת המשרתת עוד אני אמצא לך בן זוג. כשגמר אבא מלדבר אתה, היא העיפה מבט עלי רגע, אך כנראה היתה פקחית והבינה כי אין זה אלא ערמה מצד אבא, להניאה משמד. ותענה לו: 'אני לא אנשא לשום יהודין, אבא אמר: 'יוכל היות שלא מצא בני חן בעיניך, אל לך להתבייש מזה, אפשר ואפשר למצוא לך איש אחר שתבחרי בו, כך ארכה השיחה כשלושת רבעי שעה בלי כל תוצאות, אחר כך יצאנו מבית המופתי ושבנו הביתה.

אבא לא נואש מתקוה להוציאן מבית המופתי בעוד מועד, ולהחזירן למוטב. אבא הבין היטב שאם ימצא חתן טוב ליפהפיה בודאי תחזור ליהדותה ואיתה המשרתת – החברה שלה, תהיה מוכרחה להגרר אחריה. כשחזרנו הביתה שלח אותי לחנות החייט ישועה ברון  לקרוא לבנו הצעיר חיים ברון. אבא בקש אותו שילך עמי למחרת היום לבית המופתי, וידבר על לב הבת שישאנה לו לאשה, למראית עין, כדי שנוציא אותה ואת חברתה להביאן אל ביתנו. הצעיר הסכים למלא את בקשת אבא. למחרת היום לפני לכתנו מסר אבא בידי מכתב למופתי לבקשהו שיואיל בטובו להרשות לצעיר הבא אתי ליכנס עמי אל חדר הבנות ולשוחח אתן. בבואנו לבית המופתי, מצאנו אותו בבית, מסרתי אני לו את מכתב אבא. תכף הרשה לחברי זה להכנס אתי אל חדר הבנות והלך לו. אנחנו נכנסו לבדנו. לחצנו את יד הספרדית ואת המשרתת חברתה. חברי אמר לי בצרפתית בלחש כשהביט בעלמה elle est  tres belle " ז"א היא יפה ואהודה), העלמה חייכה. אז אמר לה חברי: 'סבורני שגברתי מבינה צרפתית?'. אמרה כן. אני הצגתיו לפניה בתור ידידי היחיד לי בעיר זו. חייט מפורסם לתפירת חליפות בעכו. ככה דברנו אתה בצרפתית בהא וברא ובאחרונה בקש אותה להודיעהו אם תרצה להיות בת זוגו ושותפו בחיים, ופנה אלי לפני קבלו מענה מפיה על בקשתו, ואמר לי בחיוך: 'אל לך ידידי לקנא בי אם תבחר בי הגברת ולא בך, אם גם שאתה לא נופל ממני בכל, אני השיבותי לו: 'חלילה וחס להיפך אני אברך את אגודתכם כי תהיו מאושרים בחיים, היא סקרה אותנו קצת ואמרה: 'די מהתלות אני איני חפצה לשמוע כך'. עברה שעה אחת ואנחנו יצאנו בפחי נפש.

בינתיים מלך קשטיליה מת. אויבי נפשו של המוכס אשר היו מבאי חצר המלך שכנעו יורש־כתר, הצעיר לימים, להסכים בכתב על מתן רשות לעשות ביהודי ״בוגד״ כטוב בעיניהם. הם קבלו הרשיון וביצעו גזר דין מוות נגד המוכס היהודי. הנוצרים אשר הוקירו מאד את פיגון העריכו תרומתו לקופת הממלכה, זעמו על המעשה הנפשע ותבעו שלילת הסמכות מהיהודים לדון דיני נפשות.

פרראנד מרטינז, כומר בסיביליה ניצל פרשת יוסף פיגון על מנת להשמיץ ולהוקיע את היהודים. ראשי הקהל תבעו הכומר לדין אך הוא לא נרתע, אדרבה, המשיך בהתקפותיו ותבע מאנשיו לפגוע ביהודים וברכושם וגם לגרשם. המלך התערב אישית בפרשה ודרש מהכומר להפסיק מסע השסוי והשנאה, אך מרטינז נשאר בשלו. מלכה הצעיר של קשטיליה מת וימי רפיון השלטון והסדר הצבורי באו, הכומר ניצל החלל הריק בשלטון והגביר התקפותיו על היהודים. דברי הבלע והשנאה מאז פרשת פיגון, הכעירו האווירה בסיביליה נגד היהודים בסיביליה, ובחודש תמוז של שנת קנ״א-1391, נאם הכומר בפני המון אדם, חירף וגידף תורת ישראל ודרש להתנפל על שכונת היהודים.

אספסוף פרוע וזועם מצוייד בכלי משחית הגיע לשכונת היהודים ובפיו קריאה איומה: על היהודים להתנצר או למות. יהודים מבוהלים סגרו שערי השכונה וחיפשו מחבואים, נשמעו זעקות נקם מצדם של הנוצרים צמאי הדם, או אז נפרצו השערים והמהומה החלה. בימי הפוגרום בסיביליה, נרצחו מאות יהודים ויש אומרים אלפים, וכך תיאר המצב רב חסדאי קרשקש אשר חי בימי המאורעות בצפון ספרד וז״ל: ״יום ר״ח תמוז קנ״א המר והנמהר דרך ה׳ לשתות האויב על קהילת סיביליה רבתי עם שהיו בה כמו ששה או שבעת אלפים בעלי בתים הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב אך רובם המירו ומהם מכרו לישמעאלים מהטף ומהנשים יהיו מסילות היהודים יושבים בצד ורבים מתו על קדושת ה׳ ורבים חללו ברית קודש״! …ד).

מאורעות סיביליה התפשטו לעשרות קהילות בספרד, קהילות רבות נפגעו ונזוקו בצורה חמורה ברכוש בנפש וברוח.

אד הגיבו היהודים בימי המאורעות?

ברוב המקומות לא גילו היהודים התנגדות פעילה להגנתם, אימת ההתנפלות גרמה לבהלה בקרב האומללים אשר לא היו מאורגנים לשום מאבק. אך נמצאו יהודים, ככל שידם השיגה להשיב מלחמה, כגון בברצלונה, ועל מה שהתרחש שם, כתב הרב הסדאי קרשקש: …יום שבת אחריו שפך ה׳ כאש חמתו… היא קהילת ברצלונה אשר הובקעה ביום ההוא … וכל יתר הקהל נסו אל המגדל ושם נמלטו… אזי קם שאון דלת העם והמון רבה על נכבדי המדינה וילחמו עב היהודים אשר במגדל עם קשתות ובלסטראות…).

מאבק דומה לזה של ברצלונה התנהל בעיר ואלאנסיה: …ובואלאנסיה היושבת לחוף ים התיכון… ויאמרו להתפרץ אל רובע היהודים … כולם חמושים בכלי משחית … ויהי כאשר עמדו היהודים על נפשם ובתגרה נפל חלל אחד הנערים … ואף כי נמצאו בין האחרונים (היהודים) אנשי חיל אשר עמדו על נפשם וילחמו בחזקה ויכו איש אישו…).

נמצאו גם יהודים אשר הגיבו בדרך ההתאבדות או שפגעו למוות בבני ביתם וקרוביהם).

אלפי הנרצחים או הנהרגים תוך כדי מאבק והגנה על חייהם קידשו שם שמים בפרהסיא ומצות קידוש ה׳ התקיימה במלוא משמעותה והדרה על ידם, זאת, גם בקהילת סיביליה אשר הרב שם טוב בן שם טוב לא חשך שבטו עליה צויינה באגרת הרב חסדאי קרשקש כקהילה שם ״רבים מתו על קדושת השם״!…).

הרב שלמה בן וירגא מציין"בשנת חמשת אלפים וק״ן…). היו גזרות כוללות בספרד כי קמו גויי הארץ פתאום עליהם להרג ולשלול שלל ולבוז אם לא יצאו מכלל הדת ורבים מהשרידים עמדו על נפשם ודתם וקבלו עליהם לעמוד על כל מה שיגזרו עליהם ותורת אמת במקומה והדרה ונהרגו רבים על קדושת השם…).

משנת קנ״א ואילך נמצאו בספרד אלפי יהודים אשר עלו על המוקד וקיימו להלכה ולמעשה מצוות ונקדשתי בתוך בני ישראל …).

מאידך רבים, מתוך יאוש ובהלה, ונגד רצונם, נאלצו להשתמד, ונראו כמשומדים, ברחובות, אך, בביתם ובחדרי חדרים שמרו אמונים לתורת משה. בתוך קהל האנוסים חלק קטן חלל ברית קודש והתנצר מלב ומנפש, אך הרוב חיכה לימי רגיעה בכדי לפשוט מעליו בגדי השמד והתועבה וכדברי הר׳ ש. בן וירגא ״וכל אותם האנוסים שמו פניהם לבקש דרך להציל את נפשם וגזרו עליהם גלות ללכת מגוי אל גוי בארצות אויביהם עד ימצאו מקום בטוח לשמור תורתם והי עזרם …).

מתוך סערת שנת קנ׳׳א שרדו יהודים רבים "אשר נמלטו להרים ולשדות …), או מצאו מקומות מסתור ע״י מתן שוחד בקרבת מפקדים ושליטים מקומיים ..), ומיד אחרי שוך הפרעות, שוקמו קהילות ישראל בספרד אחרי שנת קנ׳׳א, וכדברי ספר עמק הבכא …וישב חרון, אפם מעל הנשארים בחמלת ה׳ עליהם, וישבו בארץ ויפרו וירבו מאד..).

העשרים ושמונה

בערי יון, כפי מה ששמעתי מקדמונים, יצאה גזרה מאת המלך להעבירם על דת, והרומנוטיש עמדו כלם מקטנם ועד גדולם על קדושת השם. וכאשר ראה המלך כי לא יכול להם, נתיעץ מה לעשות, ויצאה העצה שיגרשם מבתיהם אל השדה ג׳ ימים, ולא ימצא להם שם שום מזון ולא מים לשתות. ועמדו כלם ולא אכלו ולא שתו שלשה ימים, לבד קטנים ונערים שלא יכלו לסבול, והיו בורחים מבית אויביהם והולכים לבתי היונים. וכי לא יכול המלך להבי­אם לדתו, וראה גבורתם להעמיד אמונתם, נכמרו רחמיו. ולפייס את העם גזר עליהם גזירות אחרות, וצוה שלא ידורו בתוך העיר קושטאנטינה, אלא שידורו בעיר כנגדה נקראת פירא, וגזר על מקצתם שלא יהא להם אומנות אלא עבוד עורות, ושיעשו חנויות סביבות הים לאומנות זה. ואחרים מן המספרים אמרו, כי זה לא היה בזמן ההוא אלא גזירה אחרת ולענין אחר.

העשרים ותשעה

בזמן המלך הישר הזקן מלך אלפונשו באו אגשים לפני השופטים אשר בארץ ואמרו, איך ראו איש נוצרי נכנם ערב פסח לבית איש יהודי, ואחר זה שמעו  אותו צועק ואומר: הנוצרים הצילוני! אז השופטים שלחו אנשים ילכו לחפש בבית האיש יהודי ולא מצאו דבר. אמרו השופטים: כעין זה העלילו בשנה שעברה ונתגלה השקר, ואתם התובעים למה תלכו אחרי ההבל ולמה תרגזו הדלים על לא חמס בכפיהם? קמו העם בקול המייה ואמרו: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? אנחנו  נלך אל המלך, כי הוא יוציא לאור משפטינו! באו לפני המלך וספרו לו כל הענין. אמר המלך: הביאו לפגי האיש היהודי! הביאוהו מיד לפניו, ושאל לו המלך והשיב: חס ושלום, כי לא נכנס לביתי שום נוצרי זה ימים. אז אמר

המלך לתובעים: בני מות אתם! כאשר שמעתם הנוצרי צועק ואומר ״הצי־לוני״ ואתם הכרתם בקולו, למה לא שברתם דלתות היהודי ונכנסתם להציל העשוק מיד עושקו? השיבו: כי היינו יראים מן השופטים שיטילו עונש עלינו על שבירת דלת לשום אדם. השיב היהודי: וזה עשרה ימים שברח עבד ונכ­נס בביתי ונעל בפניו איך שברתם דלתותי ועדין הם שבורות? וילכו, ויראו, שתקו, ולא ענו דבר. אז אמר המלך לשרים: הראיתם היהודי הורג נוצרים? והוא זקן עד מאד וחלש, אין בידו להרוג פרעוש! אין זה כי אם רוע לבבם של אלו, וראויים לתת את הדין. וחזר פניו אליהם ואמר: מזויפים ושקרנים אתם! השמרו לנפשכם שלא תבואו עוד בדבר כזה לפני!

ביום הב׳ נאספו ושבו אל המלך לאמר, כי יש עדים רבים ואמתלאות  חזקות. אז אמר המלך: כיון שכן— ראויה החקירה! אז צוד, שיבוא סופר המלך, ובא וכתב שם היהודי וסימן ביתו, ושאל למכירים אשר אמרו שהכי­רוהו: מה שם הנוצרי? ואמרו: פידרו גוזמאן. שאל על אשתו, ואמרו: ביאטריץ משרתת ההגמון דרה ברחוב פלוני. שאל המלך: ומה תואר הנוצרי? וה­שיבו: איש צעיר הקומה ואדמוני וזקנו מחולק והוא עור מעין אחד. שלח  המלך בעד האשה ושאל ממנה על בעלה, ואמרה: לבית יהודי הלך לקחת חוב שהיה חייב לו ולא שב עוד לביתי אחר זה. שאל המלך עדות הנערים ואמרו: האיש הנוצרי ההוא אשר כך וכך סימניו היה מכירנו, ומצאנוהו לפ­תח היהודי ואמר לנו שהיה מקוה ליהודי על חוב שחייב, ועודם מדברים בא היהודי ונכנס הנוצרי עמו ומעט שעה שמענו קולו אומר ״הצילוני״, ואז בחלון נכנסנו בבית היהודי וחפשנו ולא מצאנו הנוצרי, אבל מצינו דם על הארץ לרוב. אז אמר המלך: לאמתלאה כזו ראוי להכותו ביסורין. והכו היהו־ די, ואמר כי הוא הרגו ובלילה השליכו בנהר, ונגזר עליו השרפה.

ובעת קריאת הגזרה בא ההגמון הגדול לפני המלך ושמע קריאת הגזרה. אמר ההגמון: פידרו די גוזמאן זה בעלה של ביאטריץ הוא או איש אחר? השיבו: בעלה של ביאטריץ. אמר ההגמון: דברים תמוהים אני רואה, כי הגזרה אומרת שביום ראשון ליינארו הרגו ואני אמש מצאתיו חי בכפר הסמוך לעיר ויבוא היום או מחר לרוב. אמר המלך: כפי זה או איש היהודי שוטה היה או יצא מדעתו, כי הודה במה שלא עשה. אז השיב ההגמון: היי­סורין ומעשה השרים אין בהם אמונה ולא בטחון. אמר היהודי: אדוננו  המלך! לא שוטה אנכי ולא הייתי שוטה, אבל הוציאוני מדעתי בכח הייסורין, כי אבדה החנינה מן הנוצרים ועשו בי שפטים שלא נעשו למורדים בכתר המלך, וכאשר ראיתי שאחר שהכוני בכמה יסורין היו חוזרין ומחדשים יסורים אחרים בחרתי במות אחת ולא בכמה מיתות.

אז שלח המלך ב׳ עבדיו ושילך יהודי אחד עמהם לשלא יחביאוהו עם שוחד, ובא הנוצרי לפני המלך. אז קם המלך על רגליו ואמר: ישתבח המאיר אפילות, ישתבח למי שאליו הדין והמשפט! ולמה צוה לבוערים כמונו לשבת על כסא דין ואנחנו כבהמות השדה לא ידעו במה יכשלו. עוד אני אומר, כי שמעתי כי בזמן הקדום היה מנהג היונים, כי ביום שנולד התינוק היו בוכין, וכשמת הזקן היו שמחים ושוחקים, וטעמם הוא כי ראוי לבכות לאדם הנולד כיון שבא לבכי, אבל כשמת ראוי לשמוח כיון שהלך לשמוח ולנוח, והיהודים ראוי שיבכו בלידתן ובמיתתן ובימים שבינתים, כי לא די להם הגלות הטבעי אלא שמבקשים עליהם תואנות להפילם. ודואג אני עליהם לא מפני שהם  יהודים כי אם מפני שהם דלים ושפלים, ואין לנו מלכות אלא מה שנותן לנו מלך עולם, והוא אמר על ידי נביאו: ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״, ולך ההגמון חסד, כי מנעתני מבא בדם נקי, והאל שלחך לבל יצא מידנו משפט מעוקל. אמר ההגמון: עדין עשה לך המלך מלכו של עולם חסד אחר כי ראית בעיניך שאין אמונה והבטחה במה שיאמר האדם על ידי מכות ויסורין, והנה  העני היהודי אמר שהרג הנוצרי ההוא, והננו חי לפני אדוננו, וישתבח המאיר למלכים ישרים וצדיקים כמוך, ונצח יאר פניך אליך, אמן!

יהדות מרוקו – עברה ותרבותה- פרופ' אליעזר בשן

הוצאת הקיבוץ המאוחד – 2000

היסטוריה פוליטית־חברתית מהזמן הקדום עד 1912

היהודים עד גירוש ספרד

בתקופה קדומה ישבו במרוקו הברברים, שעל תולדותיהם אין מידע כי לא היה להם כתב, ואת שמם קיבלו מהרומאים. הראשונים שהגיעו למרוקו היו הפיניקים, אחריהם הקרתגים, היוונים, וב־25 לפני הספירה הוקמה בה פרובינציה רומית בשם מאוריטניה, שכללה את החוף מול גיברלטר והמורד האטלנטי עד עיר החוף סלא. במאה החמישית לספירה נכבש האיזור על ידי הוונדלים, ובמאות השישית והשביעית פלשו הביזנטים הנוצרים דרך צפונה של מרוקו.

על פי המסורת הגיעו היהודים מאו־ץ־ישראל למגרב גלים־גלים, החל מימי הבית הראשון, ובעקבות חורבן בית ראשון ושני, עם צבאות חניבעל, הרומאים והוונדלים. במלא השוכנת מול רבאט התגלה קברו של יהודי הליניסטי מהמאה הראשונה לפני הספירה. בטנגייר הקדומה (היא Tingi s או Tingitana) בירת מאוריטניה, מול גיברלטר, חיו יהודים בזמן הרומאים. בין הברברים היו שבטים שהתנצרו והתאסלמו, ואחרים שהתייהדו. היהודים שסבלו בזמן השלטון הביזנטי הנוצרי נמלטו לאזורים הדרומיים והמזרחיים של מרוקו, והמשיכו לשמור על זהותם היהודית. בעיר הרומית וולוביליס (Volubilis), המכונה עתה ואלילי, השוכנת כ־30 ק״מ מערבית ממכנאס, נשתמרה כתובת, כנראה ממצבה קדומה, ועליה חרות: ׳מטרונא בת רבי יהודה נחי. כמו כן נמצאה מנורת ארד בעלת שבעה קנים. היה שם יישוב יהודי מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית. כנראה שחיו שם שבטים ברברים שהתייהדו.