ג. מאפיינים לשוניים ופואטיים של שירת ה׳ערובי׳-יוסף שטרית

ג. מאפיינים לשוניים ופואטיים של שירת ה׳ערובי׳שטרית יוסף

ו. לכאורה, מציגה שירת ה׳ערובי׳ גיוון מירבי בכל הקשור למבנה התחבירי של הסטרופה, המתפקדת לרוב כפיסקה עצמאית, וזאת תוך התאמה מלאה ויעילה של המבנה לצורכי ההבעה השונים. צרכים אלה הם קודם־כול תיאוריים, הנוגעים לתכונות האהובה, ליופיו של הגן הנכסף, למפלצתיותו של האויב או לגודל הסבל, אר הם גם סיפוריים — כשאז מופיע גרעין סיפורי שלם עם התחלה וסוף, ואשר על טיבו נעמוד. אולם, עיקרה של שירת הערובי אינו בתיאור או בסיפור, אלא באותו חלק מפותח מאוד של קטעי דו־שיח, של הפניות הישירות (׳יא לאלא׳ — הו גבירתי, ׳יא באבא לחביב׳ — הו אהובי יקירי, ׳אמוממר — חמודי, וכוי), של משפטים מרובים בציווי חיובי או שלילי, של מובאות של דיבור ישיר (׳קולנא: אנא וויאף נעיסו׳ — אמרנו: אני ואתה נחיה), וכן של אותן קללות ישירות. במלים אחרות, עיקרה של שירה זו בכל אותן דרכי השיח המאפיינות את הדיבור היומיומי במצב הפשוט ביותר של תקשורת בעל־פה בין שגי בני־אדם. כמו־כן, להוציא את הקטעים התיאוריים ובעיקר את תיאור הגן ותענוגותיו, הרי רובד הלשון הרווח בשירת הערובי הוא אותו רובד של השפה המדוברת, אם כי בשל עתיקותה של מסורת שירה זו נשארו בה שיירים רבים משככות לשון קדומות יותר. בשפה זאת בולטת גם הנטייה לחקות את ההגייה של הערבית הלא־יהודית המתבטאת בהחלפת העיצור בעיצור [^1, כר שבמקום ׳קאלולי׳ אומרים ׳גאלולי/ובמקום ׳עקיילי׳ (=דעתי) אומרים ׳עגיילי׳. אמנם תופעה זו אינה אחידה ואינה עקבית אפילו אצל אותה מבצעת.

  1. מלבד אופי זה של דו־שיח יומיומי, בולטת כאן גם התופעה השכיחה של ריבוי משפטים כלליים ללא כל התייחסות מדויקת למציאות, שאינם, למעשה, אלא פתגמים הלקוחים מהשימוש בלשון המדוברת. פתגמים כאלה מופיעים במיוחד בשורה האחרונה של הבית ומביעים את הלקח שנלמד או שצריר להילמד מהמתואר או מהמסופר בסטרופה. פתגמים אלו מוסרים במישרין את העמדות ואת צורות ההתנהגות שרצוי לסגל בחברה, והטקסט, שבתוכו הם משובצים, תפקידו, קודם־כול, לשכנע את השומע בדבר תקפותו ואמיתותו הכללית של הפתגם. הדוגמאות לכך רבות, ונסתפק בכמה מובאות: ׳לגלב לוזה יעטיף כבארו׳ ( = הפגים ידווחו לר על הלב); ׳די גדדאר מא גדר גיר פי ראצו׳ (= הבוגדן אינו בוגד אלא בעצמו); יללי מא זאבו ססעד מא זאבו תתחזיר׳; ( =מה שאין המזל מזמנו אין הפיוס מביאו).

לפעמים קורה אפילו, שכל הבית בא אך ורק כדי לפתח את הרעיון המובע בפתגם הסוגר אותו, תור הדגמה חיה וציורית של תוכן הפתגם., הפתגם קורם אז עור וגידים, ומשמעותו וכן השימוש בו נעשים הרבה יותר פעילים לגבי השומע.

כּמי סררךּ, יא בנאדם, לא תוריה,     נצור סודך, בן אדם, אל תגלהו,

 ועמלו פי סנאדק וג'לק ביבאנו,      בארגז שים אותו ונעל מנעולו,

לא יזרא לף מא זרא לעוד שיח       שלא יקרה לך מה שקרה לשיח

השיח

ודי כּאן כדר ותחרקו עידאנו.         אשר ירוק היה ונחרכו ענפיו.

ומא הליכּת בנאדם גיר פממו          ואין אויבו של אדם אלא פיו

ולסאנו.  ולשונו.

הדגמה מטפורית של המשפט המסיים היא גם תפקידם של אותם בתים שזיהינו כמבנים סיפוריים. למעשה, הסיפור אינו מסופר כאן לשם הסיפור עצמו, אלא בחינת משל ופרבולה בלבד, הבאים להמחיש את תסכולו של ה׳אני׳ השר בצורה מטפורית. תסכולו, אמרנו, שכן הסיפור המיזערי הזה (או מיני־סיפור) מסתיים תמיד במפח־נפש. לדוגמה:

אנא ללי רית דזאז פי טייפור זזאז, אני שראיתי בשר עוף בצלחת זכוכית,

וחבו גלבי וגלת יאנא נפטר ביה,      לבי רצה בו, אמרתי: אסעד בו,

ורית עליה סי דביב וסי דבבאן         אך ראיתי עליו זבובונים וזבובים,

ועאפו גלבי וגולת מא גדדית עליה.  לבי סלד ממנו, ואמרתי: לא אוכל לו.

ולחביב למסרוף, יא לאלא, מא       והאהוב המשותף, גבירתי, אל

תלקיני ביה.                                        תפגישיני אתו.

  1. אופי כללי זה של התכנים הנמסרים בשירת הערובי מוצא לו ביטוי נוסף בחוסר כל גוון אישי או ייחודי הן של הדמויות הפועלות, הן של העצמים המוזכרים, הן של החלל והן של הזמן בו אמורים להתרחש הדברים המתוארים. לא תמצא כאן שמות פרטיים ואף לא פרט אחר המזהה את האני השר, מלבד הסיטואציה הכללית בה הוא נתון. אדרבא, קיים לפעמים אף נסיון לאלגוריזאציה, כאשר, למשל, במקום שם־עצם כללי אנושי ׳לעזרי׳ (=בחור, רווק), שהיה צפוי, משתמשים בשם כללי לא אנושי מקביל — ׳תאעזריית׳ (= בחרות רווקות); ובשיר פונים לרווקות ולא לרווק, שבן הטקסט אומר ׳אחדדיך אווא פזלאלא, תאעזריית׳ (= די לך כי תתרברבי, בחרות).

הערת המחבר :   יש לציין, שאחד המאפיינים הבולטים של שפת הנשים היהודיות במרוקו בהשוואה לשפת הגברים הינו שילובם של פתגמים רבים בתוך הדיבור היומיומי.

כן לא תמצא פה כמעט שמות־תואר מצמצמים ליד שמות־עצם של דוממים, או שמות־ תואר שמתפקידם להבחין בין עצם זה לאחר מאותה קטגוריה. כאן, כמעט כל שמות־התואר הם לא־מגדירים. גם תווית היידוע השכיחה בטקסטים אלה היא זו המציגה את העצם באופן הכללי ביותר, היינו היידוע הגנרי; למשל, במשפט ׳אנא לי רית דזאז פי טייפור זזאז […]׳ ( =אני שראיתי [בשר] עוף בצלחת זכוכית), שמות־העצם מוזכרים בלבד ללא כל סימון מייחד.

גם תיאור החלל והמקומות דל ביותר, מלבד אולי הגן הנכסף, אבל גם שם תיאור החלל הוא תכליתי גרידא. מוזכרים אמנם שמות של ערים במרוקו כגון ׳מראקש׳ (בירת הדרום), ׳אספי׳ (נמל בדרום) או ׳פאס, אך גם שם ללא כל ציון מזהה מלבד השם. אשר לזמן, אין כל תאריך או נקודה אחרת שתשמש כמסגרת התייחסות למאורעות מסוימים. גם מלים כמו ׳אתמול׳ (׳לבארח׳) או ׳מחר׳ (׳גדדא׳) או ׳היום׳ (׳ליום׳) חסרי כל משמעות רפרנציאלית. הכול נשאר עמום ומעורפל.

  1. ערפול זה, לדעתנו, אינו בלתי־מכוון. המטרה בשירת הערובי ליצור אווירה ולא לתאר מציאות קיימת כלשהי, לתאר רחשי לב ולא להגיב על אירועים חולפים. המטרה היא לחנך את השומעים להתמודד עם בעיות ההוויה האנושית האוניברסאלית והנצחית, ללמד לחיות ולמות בעולם של סבל המלא בו בזמן גם יופי — היופי הנשי של האהובה והי, פי האקולוגי של הגן הנכסף. בקיצור זוהי שירה המשתמשת לעתים בנושאים ליריים וארוטיים להעברת תכנים חינוכיים בתחום נסיון החיים של הקהילה ושל הפרטים המהווים אותה.
Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר