מורשת יהדות מרוקו

ואמנם יותר הצטיינו שני האחים האחרונים שמארבעת האחים ההם, והם רבי חיים ורבי יעקב, הראשון, רבי חיים טולידאנו, נולד בכחצי המאה הזאת ומת במגפה בשנת ק"ט – י, לפני שנת ת"ף נפלה לו לרבי חיים ירושה מדודו חיים בן ברוך טולידאנו שהיה סוכן ממונות בחצר מולאי ישמעאל.ועל ידי זה יכול היה רבי חיים לשקוד על לימודו, בשנת תפ"ג היה כבר לאחד מהבית דין, ובשנת תצ"ו אחרי מות רבי משה אדהאן האב בית הדין, מלא הוא את מקומו. הוא חיבר ספרים אלה, ארבעה טורי אבן על ד' שולחן ערוך, עץ החיים ועץ הדעת על הש"ס, שאלות ותשובות הנקראים פסקי מהרח"ט, קונטרסים לשון לימודים אגרות ומליצות, כלם כתב יד.

גם נמצאו ממנו איזה קינות כתב יד אך אחיו רבי יעקב טולידאנו הצטיין עוד יותר והוא נודע בין רבני המערב בשם " מוהרי"ט, הוא היה תלמיד מובהק של המשבי"ר, ועוד בשנת ת"ץ בעוד רבו חי, נמנה גם הוא עם אחיו רבי חיים בהבית דין. בשנת תצ"ו נמנה מטעם ראשי הקהל במכנאס, למשגיח כללי על קצבת היין שרף שראוי לכל אחד מיחידי הקהל לעשות ולבל יוסיף מכדי צרכו, וכן במשך עשרים שנה ת"ץ – תק"י, מלא הוא ואחיו תפקיד גדול בדיינות ובכל שררות הנהגת העיר.

ומשנת תק"י והלאה נשאר הוא האב בית הדין והמנהיג הראשי שבעיר ועל ידו עזרו אז בניו וקרובי בני משפחתו אשר הצטיינו אז בידיעותיהם, עד כי נמצאו אז חכמים אחדים מבני משפחות אחרות במכנאס, אשר קנאו בהשפעתם המרובה של רבי יעקב טולידאנו ובני משפחתו.

ויעוררו את ההמון נגדם וגם הקימו מקרבם דיינים, ושוחטים, למען תפוס בידם את ההנהגה הציבורית, ואמנם המתקוממים ההם לא יכלו עמוד בהתנגדותם זאת. וסוף היה כי רבי יעקב וקרוביו נשארו הם המנהיגים הראשים ובעלי השררות.

הנה כן נהל רבי יעקב טולידאנו את העדה המכנאסית יותר מארבעים שנה, ויחשב גם לנושא דגל ההוראה בכל המערב משנת תק"י ועד שנת תקל"א, שאז בחדש אייר של השנה הההיא, גוע וימת. במותו נשלחו הרבה אגרות ניחומים מרוב רבני המערב שבם יבליטו כי עם מותו של רבי יעקב אבדה היהדות המערבית את רבה הגדול.

הוא השאיר אחריו בנים ותלמידים גדולים בתורה וגם חיבר, ביאור על התורה, ודרושים, פירוש מאמרי אגדות התלמוד, חיבור על ד' שולחן ערוך, וחיבור על רוב הש"ס בשלשה חלקים, שאלות ותשובות כרך גדול, וספר אהל יעקב על פירוש רש"י והרא"ם על התורה.

רבי יהודה בירדוגו ורבי מרדכי אחיו, בני הרב יוסף, הם היו בני דודו של המשבי"ר והאחרון רבי מרדכי היה גם חתנו ותלמידו. ונודע בקרב רבני המערב בשם "הרב המרביץ" שניהם נמנו בין דייני העיר, רבי יהודה נמנה לדיין סביב לשנת ת"ץ ומת בין שנת ת"ק – תק"ד. הוא היה חבירו מנוער של רבי חיים בן עטר, בעל אור החיים, וחיבר ספר מים עמוקים ביאור קצת על התורה שרצה לספחו אל הספר אור החיים של ידיו הנזכר, להדפיסם יחד, אך מסבה לא נדע שחרה לא נדפס, ואמנם זאת נדע כי ספרו זה מים עמוקים מצא לו מהלכים בין הלומדים בארץ המערב עד כי נתחברו עליו פירושים אחדים.

זולת הספר הזה מים עמוקים חיבר עוד רבי יהודה בירדוגו, ספר מחנה יהודה דרשות, חיברו בשנת תע"ב, וספר מקוה מים על הפטרות כל השנה. ולפי הנראה שחיבר גם איזה שאלות ותשובות. ואמנם יותר מרבי יהודה, התפרסם אחיו הצעיר, המרבי"ץ, הוא נמנה בין הבית דין כעשרים שנה.

ובשנת תקכ"ג ביום י"ד לחדש אב גוע וימת, וישאיר אחריו בנים גדולים בתורה, וגם חיבר הספרים האלה, שאלות ותשובות, דרוש טוב על על תנ"ך, פרשת מרדכי על התורה, מר דרור טעמים בדיני התורה, ומשנה למלך על משלי ופרקי אבות, כלם כתב יד במכנאס.

רבני סאלי וחכמיה: רבי מרדכי הכהן, רבי יעקב בן רבי יוסף ביבאס, רבי יוסף צבע, רבי יצחק הצרפתי, רבי אהרן הצרפתי אחי רבי שמואל הצרפתי מרבני פאס, רבי שלמה הכהן בן רבי מרדכי הכהן הנזכר, רבי שמואל בן שלמה קארו, רבי שמואל אזאווי.

רבי חיים בן עטר הזקן, רבי משה בנו, רבי חיים בן עטר בנו, רבי דוד בן רבי אהרן הסבעוני, רבי שלום הסבעוני, רבי שלום בן משה בן צור, רבי משה בן יצחק צור, רבי יוסף ורבי חיים ביבאס בני רבי יעקב ביבאס הנזכר, רבי יצחק אינרקיס, רבי יעקב בן שעייא.

רבי מרדכי הכהן מת בין תע"ז – ע"ט, וחיבר ספר פסקי דינים, רבי יעקב ביבאס מת לפני שנת תפ"ז. הוא נולד בתיטואן ומשם גלה לסאלי וימנה לדיין, שם נשא את בת נכדתו של רבי וידאל הצרפתי השני מפאס, ויולד ממנה את רבי יוסף חיים ביבאס, אך הם היו רק מחכמי העיר ולא נמנו לדיינים, הראשון רבי יוסף חי עוד עד סוף המאה הזאת וחיבר ספר סדר זמנים על עיבור שנים ורבי חיים מת בערב ראש חדש אב שנת תצ"ג בדמי ימיו, רבי אהרן בצרפתי היה כנראה מילידי פאס ונתיישב אחר כך בסאלי וחיבר ספר משגב האמהות, רבי שמואל קארו חי עוד אחרי שנת תק"ט וחיבר חידושי דינים, רבי שמואל אזאווי הוא היה לראשונה סופר בית הדין וגם שוחת מתא, ועל ידי השתדלות אצל רבני פאס ומכנאס עזרו להמנות לאחד מהבית דין בסאלי.

אמנם עוד מכבר אהב רהי שמואל להתחרות את גדולים ממנו, וגם אז התחרה  תמיד את בית הדין, את רבי יהודה הצרפתי, רבי שמואל קארו ורבי שמואל הכהן עד כי התלקחו ביניהם מידנים, ושלשת הרבנים ההם השתדלו להורידו מכסא הדיינות. אך הוא התייצב נגדם בעקשנות, בזרם הריב הזה נסחפו גם רבני פאס ומכנאס שאחרי עמדם בראשונה לימין רבי שמואל אזאווי שבו ויתחרטו. כי ראו כי גדלה צעקת העיר סאלי, נגד רבי שמואל אזאווי, ויחפצו רק להסירו ממשרתו. בראש מתנגדיו בפאס עמד אז רבי יעקב בן צור, שעוד מכבר הייתה בלבו עליו שנאה כבושה.

והוא היה יחד עם רבני מכנאס נועדו יחדיו בסיון שנת תפ"ו וכתבו אגרות לסאלי, כי לא יכירו עוד אתו לדיין, וימטירו עליו חרפות. אחרית הריב הזה לא נדכ ברור, אך לפי הנראה כי נשאר רבי שמואל אזאווי בתור דיין בסאלי עוד אחר כך, וגם החליף איזה שאלות ותשובות ופסקי דינים עם רבנים אחדים גדולי תורה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רטו

רבי משה אזולאי נוסח המצבה (חתיכת שיש): לציון הה׳ הש׳ כהר״ר משה אזולאי ש׳ תרע״(1910).

רבי דוד אזולאי נוסח המצבה: הה׳ הש׳ כמוה״ר דוד בר ר׳ משה אזולאי התרע״ה(1915).

רבי זרחיה אזולאי ״משה דוד גאון כתב: כי ר^; יהודה זרחיה אזולאי, מתושבי מראקש משנת תקע״ב (1812). עלה ממראקש, מפאת דוחק הפרנסה הוכרח לצאת לחו״ל בשליחות עצמו ורבני ירושלים בעת ההיא. על כתב השליחות שלו חתומים: ר׳ משה עייאש, הרב יום טוב דנאן, והרב יעקב קוראל ז״ל. בראשית שנת תקפ״ט קבל מעדת האשכנזים בירושלים, תעודה המצטיינת בהמלצותיה, ובה מעידים ״כי לרב יש בן יחיד בחברון, ומצוה גדולה לעזרו כל אחד לפי נדבת ליבו בכדי שיוכל להשיאו סמוך לפרקו, ולחזק אותו לתורה ולעבודה. וחתומים הרבנים: טוביה בהרב מנדל שלמה, שד״ר ממדינת אשכנז, נתן נטע בהרב החסיד מוהר״מ מנדעל זלה״ה. ובשנת תק״ץ [1830] יצא עוד פעם בשליחות כולל הספרדים בירושלים. ועל כתב שליחותו חתמו הרבנים: שלמה משה סוזין, משה הלוי, משה בכר דדיע מאג׳ר, יהודה בן כמוה״ר רפאל נבון, חזקיה הכהן, יוסף מנשה, מנחם הלוי, שמואל הלוי, חיים רפאל סגרי.

בשליחותו זו הוטל עליו לקבץ ולאסוף את כספי הקופות הידועות, והם: מחצית השקל, רחל אמנו, שמעון הצדיק, וקופות ירושלים סתם. בידי הרב נמצא פירוש על סדר זרעים למהר״ש סריליו, אשר שב להדפיסו. ולא נודע מה עלה בגורלו של כתב היד זה. אולם פירוש הר״ש סירליו יצא לאור ע"פ כתב יד אחר בסוף תרצ״ד.

רבי יצחק אזולאי חי במאה השביעית ותוארו: הח׳ הש׳ המו״ה וכו׳ נזכר ע״י בנו כהר״ר אליהו, בשטר עריכת הסכם כתובה, זמנה אדר ת״ש (1940).

רבי שלום אזולאי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכו׳ שלום אזולאי נלב״ע ו׳ לח׳ חשוון ש׳ תש״א׳(1941).

רבי שלמה אזוילוס הא׳ נוסח המצבה: החכם השלם כמוה״ר שלמה אזוילוס נלב״ע שנת תרס״ז"(1907), והוא אביו של הרב הדיין יוסף אזוילום שייזכר להלן.

רבי חביב אזוילוס נוסח המצבה: כמוה״ר חביב אזוילוס חסידא קדישא ופרישא נלב״ע שנת נוראותי״ך, היא תרפ״ג(1923).

רבי יוסף אזוילוס נוסח המצבה: חמדה גנוזה דבלי בארעא. מחמד עינינו / והילה לראשינו. בכי נוד ונהי, היה לכל העם . מספד מר צועקים כל העם. מנהל חברת הרשב״י. חבר חידושים ומאמרים ודרושים נחמדים. הלא המה כתובים בספרים הקדושים. יחיד בדורו, נזר אלוקים על ראשו. בן בתו של הרב הדיין המצוין סבא דמשפטים, כמוה״ר מרדכי הצרפתי זצ׳׳ל. ויעל יוסף ביום ב׳ כה – בחודש שבט ונקבר למחרת יום כו׳ שבט שגת בעזרת״י לפ״ק (1929).

רבי שלמה אזוילוס הב׳ נוסח המצבה: הפייטן המשורר כה״ר שלמה אזוילוס, משמח אלוקים ואדם. נלב׳׳ע בחצי ימיו הוא בנו של הצדיק כמוה״ר יוסף אזוילוס. נין ונכד לסבא דמשפטים רבי מרדכי הצרפתי זצ״ל. בן לו׳ שנים עלה בסערה השמיימה ב׳ שבט תרצ״ט (1939).

רבי אברהם אכסול נוסח המצבה (חתיכת שיש קטנה): הח׳ הש׳ והכולל והמקובל כמוה״ר אברהם אכסול. נח נפשיה שנת תר״ו(1840).

רבי אליהו אלביליה נוסח המצבה: פ״נ כהר״ר אליהו אלביליה. עין תדמע במר. על האיש כבוד הרב היקר. שנלב״ע חוץ למקומו, וחוץ לזמנו בן 54 פגעה בו מדת הדין והיתה מנוחתו כבוד ביום ראש השנה שנת התרס״ו(1906). ראיתי הספד שנשא הרב בן מוחא על חותנו הח׳ הש׳ הנגיד רבי יעקב אלביליה ז״ל, שגם הוא מת באותן נסיבות חוץ למקומו, לא יכולתי ללקט פרטים נוספים מההספד מאחר ורק חלק קטן נדפס מההספד שאבד ברובו, גם לא נמצא תאריך. וסביר להניח שזה היה בתחילת המאה השביעית.

רבי חיים אלבז נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כה״ר חיים אלבז ש׳ מזמר״ת׳(1887).

רבי יהודה אלבאז נוסח המצבה (חתיכת שיש): הח׳ הש׳ והכולל החסיד והעניו כמוה״ר יהודה אלבאז זצ״ל. נח נפשיה י״ד סיון התר״ס (1900).

רבי משה אלבאז נוסח המצבה: כה״ר משה בן כהר״ר שמואל אלבאז ז״ל שנת תרצ״ט" (1939). היה שנים רבות סופר ב״ד, ממשפחת חכמים ואנשי שם בעיר מראקש.

רבי מסעוד אלגרבלי נוסח המצבה: כהר״ה מסעוד אלגרבלי שנת לרעו״ת (1916).

רבי יעיש אלגרבלי נוסח המצבה: הנדבן הגמו״ן רודף צדקה וחסד. לחמו ומימיו נאמנים נטע נעמנים ר׳ יעיש אלגרבלי, היה חי בתחילת המאה השמינית״. והוא אביו של הנדבן, הגמו״ן כה״ר שמעון אלגרבלי הנזכר לקמן.

רבי שמעון אלגרבלי מצאתי כתב מסמך צוואה של כה״ר שמעון שכתוב בו כך:

״הגמו״ן שמעון בן כה״ר יעיש אלגרבלי, הגר ״קסיבת גחאס״ מס׳ 27, נתן בתו״מ 1=בתורת מתנה] לועד הקהילה משי״ל מחז״ק ]=מה שיש לו מחזקת קרקע]. בחצר הנקראת ״סעיד זנאני״ ברחוב צאבא. בית חד קומתי יחד עם בית המרחץ והמקווה׳ . הרשות להקדש להשכיר אותם, וכל שנה בחול המועד של פסח, יחולק השכ״ד שלהם כדלהלן: 34 לעניים ו 14 לחכמים הלומדים, והשכר הזה לא יכנס לקופה הכללית של הקהילה! ושום ועד קהילה לא יוכל לשנות את ההסדר הזה, רק הוא יהיה רשאי לחלק ע״י לפי האמור לעיל, וכל זה בתנאי שלא יצטרכו בניו בר מינן־ הרי הוא במתנה, ואם יצטרכו בר מינן, המתנה בטלה ויחזירו, והילדים יחלוקו״. וחת׳ וכו׳ ח׳ חשוון תש״ב (1942).

זה היה בית מרחץ שהיה בו אולם גדול מרוצף והיה חלק, עד שהיה צורך לייצב חזק את הרגלים על הרצפה שלא להחליק. פיר עמוק מקושת לתוכו נשפך כל הזמן מצינור בקיר קילוח מים רותחים המספקים קיטור חם למתרחצים, דליי עץ משמשים את המתרחצים לדלות מים מהפיר. ניתן להזמין מתיחת עצמות וקרצוף הגב אצל הבלן, במחיר שוה לכל נפש, הוא היה פתוח תמיד מעלות השחר ועד חצות כמעט.

רבי יחיא אלמכייס נוסח המצבה: כהר״ר יחיא אלמכייס נלב״ע ראש השנה שנת לראו״ת טוב״(1877). האיש היה מעשיריה של העיר, נזכר הרבה פעמים בשטרי מכירה וקניה של נכסים.

רבי אברהם אלעסרי בר יעקב, ״היה חבר עיר באיזה כפר במערב, מצאתיו חתום בפס״ד עם חכמי מארקש בשנת תקו״ה (1751), וחתום עמו כהה״ר דוד בן יוסף אלכלאס״. מל״ר, י״ח טור ב.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-עמ' קט

תחילה לא אהדו התושבים הוותיקים את ״העולים החדשים״ ממרוקו, ורבני מקנס התלוננו בפני רבני טבריה על קיפוחם של רבנים יוצאי מרוקו על ידי הרבנים הוותיקים בעיר. בין באי עלייה זו הייתה גם משפחת טולידאנו, שאחד מבניה במאה ה-20 היה הרב יעקב משה טולידאנו, שכיהן כשר הדתות בממשלת ישראל.

עולי צפון אפריקה חידשו את היישוב היהודי גם בעיר החוף הדרומית עזה. תחילה מדובר היה בכמה עשרות, ובמלחמת העולם הראשונה ישבו בעזה כ-200 יהודים, רובם יוצאי מרוקו. עולה מאלג׳יר ובני משפחתו היו במשך שנים רבות מראשי הקהילה היהודית בצפת. הכוונה לשמואל אברהם עבו, שהגיע עם משפחתו כילד בראשית המאה ה-19. אביו היה סוחר חשוב באלג׳יר ובארץ ישראל המשיך בעסקיו. שמואל אברהם עבו הלך בעקבותיו, ועסקיו חרגו מגבולות הארץ והגיעו עד הודו. הוא קיבל זיכיון מהשלטון הטורקי למכירת צבע לאריגים בבל ארצות המזרח. בשל אישיותו והשפעתו מינתה אותו ממשלת צרפת לקונסול שלה בגליל. באותן שנים זכו יוצאי אלג׳יר בנתינות צרפתית, ולנתינים זרים היו זכויות רבות תחת הסדר הקפיטולציות, שעליו חתמו האימפריה העות׳מאנית והמעצמות הגדולות. איש לא יכול היה לפגוע בהם אם נמצאו תחת חסות הקונסול עבו. שמואל עבו היה בין גואלי הקרקע הראשונים בארץ. הוא רכש את אדמות מירון, לרבות את קבר רבי שמעון בר יוחאי, הקים עליו את המצבה וחלק מן הבניין. במשך כל השנים מקובל כי בני משפחת עבו נושאים את ספרי התורה בחגיגות הגדולות של מירון בל״ג בעומר.

לשמואל אברהם עבו היה גם חלק חשוב בהתיישבות יסוד המעלה, והוא הגן על המתיישבים הראשונים מפני מתנכלים, כמו גם מפני הפקידות הטורקית החמסנית. כ־40 שנה שלט ביד רמה בגליל והכול העריכוהו, כולל ראשי השלטון הטורקי. לאחר מותו קיבל את תפקידיו בנו יעקב חי עבו, שגם הוא המשיך לסייע ליהודי צפת, האזור וההתיישבות החדשה בגליל.

קהילה גדולה של עולים מצפון אפריקה הייתה בירושלים. הם הגיעו אליה בקבוצות גדולות החל מאמצע המאה ה-19 ולאחר זמן לא רב הסתכסכו עם העדות האחרות שנמנו עם ה״ספרדים״, משראשיהן של אלה לא הסכימו להתחלק עם ה״מערביים״ בכספי התרומות שהגיעו מחוץ לארץ, וה״חלוקה״. אי לכך שלחו הצפון־אפריקנים שליחים משלהם לארצות מוצאם, דבר שלא מצא חן בעיני ראשי ה״ספרדים״ בירושלים. הדברים הגיעו עד לכדי הלשנות על מנהיגי ה״מערביים" וכמה מהם אף הושמו במעצר על ידי השלטון הטורקי. מי שהתגבר על חילוקי הדעות היה הרב דוד בן־שמעון(דב״ש) שעלה מרבאט שבמרוקו ב-1854 יחד עם קבוצה מתלמידיו. הרב בן־שמעון הפך למנהיג ה״מערביים״ והגיע להסדר עם ועד העדה החרדית ביחס לחלוקת הכספים. באותו תקופה הגיעו לירושלים כמה משפחות אמידות ממרוקו, ובהן מימון, עמיאל ואבו-שדיד. הבאים רכשו קרקע למרגלות הר הבית ובנו שם בתים. הרב דב״ש הגדיל לעשות למען משפחות מעוטות אמצעים מקרב ה״מערביים״, בהקימו מעין ״שיכון עממי״ למענן מחוץ לחומות. השכונה, שקיבלה את השם ״מחנה ישראל״, נוסדה ב-1867 והייתה הראשונה שהוקמה על ידי בני ירושלים עצמם (השכונה הראשונה, ״משכנות שאננים״ הוקמה על ידי משה מונטפיורי בכספי נדבן אמריקני). שכונת ״מחנה ישראל״ הוקמה ליד בריכת ממילא, לא הרחק ממתחם מלון המלך דוד של ימינו. רק שנתיים אחר כך, ב-1869, הקימו האשכנזים את השכונה ״נחלת שבעה״. הנה כי כן, העולים מצפון אפריקה תקעו יתדות בפינות שונות של הארץ במהלך המאה ה־19 ויש להם כמה וכמה ״מניות יסוד״ בהקמת היישוב החדש. כך ביפו, בחיפה, בטבריה וגם בירושלים.

משפחת מויאל – ממרוקו ליפו

ההיסטוריה המשפחתית מספרת כי שורשיה של משפחת מויאל מגיעים ליהדות ספרד בתקופת ״תור הזהב״, שנקטעה כידוע בגירוש ספרד ב-1492. לא ידוע אם בני המשפחה סבלו מהאינקוויזיציה הקתולית, או שחמקו בזמן, מבלי להיפגע או להינזק. הם נדדו מספרד דרומה לתחומי מרוקו, ושם התגוררה המשפחה במשך דורות.

לגבי מקור השם מויאל יש כמה גרסאות. לפי אחת מהן מוצא השם מהתואר מוולאי – אדוני בערבית, או ״מוהל״ – על פי המקצוע, כפי שהיה מקובל בהרבה משפחות יהודיות. גרסה נוספת מציעה את שילוב המילים מי־אל. ייתכן גם שהשם נבע ממקום המגורים – עיירה במרוקו אשר שמה מויאלו.

מקובל במשפחה שלאחר עזיבת ספרד היא השתקעה בעיר רבאט (כיום בירת מרוקו). ככל הנראה, אבותיהם של המויאלים המודרניים עשו חיל במרוקו בתחומי הכלכלה והרוח. כמה מהם התעשרו, אחרים היו לרבנים גדולים, ולא חסרו גם בעלי מקצועות חופשיים. לפי אחת המסורות שהועברו מדור לדור, כבר במאה ה-17 עלו בני מויאל לארץ ישראל, קרוב לוודאי לירושלים. אולם לא נמצאו לכך הוכחות כתובות.

ההיסטוריה המודרנית יותר מביאה אותנו לרבאט של שנת 1813. באותה שנה נולד למשה מויאל (ואולי די־מויאל) בן שקיבל את השם אהרון. האב חינך את הבן לתורה, לעבודה ולמעשים טובים והדריכו בדרכי המסחר. אהרון התגלה כתלמיד חכם שרגליו נטועות בחיי המעשה. בָּקִי היה בדברי ימי עם ישראל ותורתו והוא אף קיבל את התואר חכם. את אהבתו לארץ הקודש שאב אהרון מגדולי משוררי ספרד.

מרדכי אלקיים, במחקרו המקיף על קהילת יפו במאה ה-19 והקמת שכונת נווה צדק, מספר בהרחבה על פרשת עליית משפחת מויאל לארץ ישראל – ודרכה כאן במסלול עכו-חיפה-יפו, מסע שנמשך כשלוש שנים.

אלקיים כתב כי אביו של אהרון מויאל, משה, היה מה שקוראים ״גדול בתורה וגדול במסחר״, ומסחרו חצה גבולות והגיע עד ספרד, פורטוגל, גיברלטר, צרפת ואיטליה. הוא נחשב לנדבן גדול ותמך בישיבות שפעלו בערים שאליהן הגיע בארצות השונות. לבנו אהרון העניק את החינוך הטוב ביותר של הימים ההם: הנער למד בישיבה ובד-בבד לימדו אותו מורים פרטיים צרפתית, איטלקית וספרדית, לצד חשבון והלכות-מסחר.

את תורת המסחר הבינלאומי למד אהרון מאביו משה, כבר בגיל 16. האב צירף אליו את בנו במסעותיו לארצות אירופה. בגיל 18 נשא לאישה את סעדה לבית עמיאל, נערה נאה ממשפחה עשירה, שהנדוניה שלה, יחד עם סכום כסף גדול שקיבל אהרון מאביו, אפשרו לו להקים עסק משל עצמו. כך היה גם הוא לסוחר בין־לאומי והרבה לנסוע לצורכי מסחרו. רוב עיסוקו היה בסחר תבואות ומתכות יקרות.

סיפרו עליו שהיו לו טעם והבנה בארכיטקטורה, ובכל פעם שהיה רואה בית יפה או אזור מתוכנן היטב, נהג לומר כי לאחר שיעלה לארץ ישראל, יבנה בה בתים ומתחמים יפים כאלה. מכאן גם אפשר ללמוד שרגליו היו אמנם במרוקו ובארצות אירופה שאליהן הגיע במסעותיו, אולם ראשו היה כל העת בארץ ישראל.

כמו אביו, סייע גם הוא לרבנים ולישיבות. במיוחד הוא עזר לידידו הרב דוד בן־שמעון מהעיר סלה, עיר סמוכה לרבאט, שעמד בראש ישיבה גדולה. ידידות זו נמשכה ביתר שאת לאחר שהשניים עלו לארץ ישראל. הם עשו זאת באותה עת לערך – בתחילת שנות ה־50 של המאה ה-19.

עוד בטרם מלאו לו 40 חש אהרון מויאל כי חיי החומר המשגשגים שלו מרחיקים אותו משאיפתו העזה להגשים את חלומו – לעלות לארץ ישראל. ב-1851 החל בהכנות להרפתקת חייו. הוא פנה לבני משפחתו ולעמיתיו הסוחרים והציע להם הצעה שבעיני אחדים נראתה דמיונית: קבוצה גדולה של יהודי מרוקו תעלה במשותף לארץ ישראל ותקים יישוב משלה. ההיענות הייתה מפתיעה, ורבים באו להתעניין ואף החלו למכור את רכושם ואת עסקיהם.

בעת ההכנות למסע ביקר מויאל באיטליה ונפגש שם עם אחד ממבשרי גאולת ציון והציונות – ר' יהודה אלקלעי. הרב אלקלעי שמע בהתעניינות על תכנית ההתיישבות של מויאל וחבריו, ועודד אותו. אהרון מויאל נהג לספר כי דבריו של הרב אלקלעי המריצו אותו להחיש את עלייתו ארצה.

ב-1852 יצאה קבוצה גדולה של יהודי מרוקו לארץ, כשהיא נדחסת לתוך ספינת מפרש. לפי כמה מקורות מדובר היה ב־180 איש, אישה וילדים רבים. לאחר שבועות רבים בים סוער, תוך שהם פוקדים בדרך נמלים שונים בים התיכון, הטילה הספינה עוגן בנמל הקטן של עכו. יהודי הקהילה קיבלו ברצון את הבאים ולאחר זמן קצר המשיכה החבורה הגדולה את דרכה – לחיפה.

חיפה של אמצע המאה ה־19 הייתה עדיין עיירה, ויהודיה המעטים קלטו את הבאים. משפחת מויאל הייתה מורכבת בעת ההיא משש נפשות – האב אהרון, האם סעדה וארבעה ילדים: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. אהרון היה איש עסקים ממולח ומחושב. הוא הביא עימו באופן נסתר הון רב בצורת מטילי כסף, זהב ומטבעות. לאחר בירורים ראשונים בחיפה וסביבתה הוברר לו ולעמיתיו כי רעיון היישוב העצמאי שרצו להקים הוא בלתי אפשרי בתנאי ארץ ישראל של הימים ההם. גם החיים בחיפה לא הבטיחו רבות. היישוב במקום היה זעיר, אוניות עגנו בנמל הפרימיטיבי רק לעיתים רחוקות, ומצב עניינים זה לא התאים לטמפרמנט העסקי של אהרון. הוא שאף לפסגות גבוהות יותר.

בעקבות בירורים שערך הגיע למסקנה שמקום מתאים יותר למשפחתו ולו הוא העיר יפו, שבה התגוררו כבר כמה עשרות משפחות של יהודים ״מערביים״. מויאל וחלק מחברי קבוצתו הדרימו ב-1855 ליפו ותקעו בה יתד. קיבלו את פניהם בשמחה עולי מרוקו ואלג׳יר שקדמו להם, ובהם בני המשפחות שלוש, בן־שימול, מטלון, אבוטבול ושירוזין. סיוע מיוחד קיבלו הבאים מהרב ר' יהודה הלוי מראגוזה, מי שכיהן כרב קהילת יפו במשך עשרות שנים. המויאלים אומצו ממש על ידי אברהם שלוש, ראש הקהילה ביפו, ותוך שנים אחדות הוא ביקש מאהרון מויאל שיחליפו.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'31

החוק הסדיר גם את הנוהל המשפטי: על המתדיינים להגיש את תביעותיהם לבית הדין על ידי ׳כתב קובלנא׳ כתוב על נייר ממשלתי על שם אב בית הדין, התביעה תקבל מספר סידורי, והמתדיינים יוזמנו על ידי המזכיר. בכל פסק דין יהיו רשומים: השם, הכתובת ומשלח היד של כל אחד מבעלי הדין, הנושא הנדון, טענות המתדיינים ודברי העדים, נוסח פסק הדין והתאריך בעברית ובצרפתית. פסקי הדין יועתקו, ללא מחיקות, לפנקס מיוחד ויקבלו מספר סידורי. כל אחד מהצדדים רשאי לקבל עותק מפסק הדין מתורגם לצרפתית, חתום על ידי מזכיר בית הדין ומאושר על ידי אב בית הדין. כן מוסדו באמצעות חוק זה מעמדם של הסופרים (הנוטריונים), ההוצאה לפועל של פסקי הדין וזכות הערעור.

• בעקבות קבלת החוק הוקם ברבאט הבירה בית דין גבוה לערעורים. – היה מורכב גם הוא משלושה דיינים, ראש אב בית דין ושני חברים, ונוסף עליהם מזכיר. כל פסקי בית הדין הגבוה נכתבו בספר ונחתמו בשלושה דיינים. ראו דברי ר' יצחק חזן, בתוך: המשפט העברי עמ' 467 –
•  
• אב בית הדין היה גם הרב הראשי של מרוקו, תפקיד שלא היה קיים בעבר. הראשון שמילא תפקיד זה היה ר׳ רפאל אנקווה, שכיהן בתפקיד משנת 1918 ועד פטירתו בשנת 1935, ואחריו שימש בתפקיד זה ר׳ שאול אבן דנאן. בית הדין הגבוה פיקח על פעולות הדיינים והיה אחראי לגיבוש נוהלי השיפוט שלהם. סמכותו הייתה מקבילה לזו של הקאצי הראשי.
• גם הבחינות לדיינים פוטנציאליים ונוהלי מינוי הדיינים השתנו. בעבר הוסמכו דיינים על ידי גדולי הדור שבכל עיר על בסיס היכרות אישית וללא בחינה; הם הוכתרו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד, והוכרו באופן רשמי מטעם הממשלה. אולם הצרפתים קבעו שעל המעוניין לקבל כושר לדיינות לעמוד במבחן בדיני אישות, נחלות ותקנות בבית הדין הגבוה.-  ר' שלום משאש, בתוך: המשפט העברי, עמ^׳ 453. ר׳ יצחק חזן פירט את חומר הבחינה: כל ׳אבן העזר’, ומתוך ’חושן משפט’: הלכות דיינים, עדות, הלוואות, שבעות, טוען ונטען, הרשאה, מקח וממכר, מתנת בריא ושכיב מרע, נחלות ואפוטרופוס – 
•  
• נוסף על הבחינה על חומר שסוכם עליו מראש נבחן כל מועמד על סוגיה תלמודית שלא הוכנה מראש, והיה עליו להסביר את הסוגיה ולגלות יכולת לדון בה. כמו כן נדרש המועמד לכתוב שני פסקים, שגם הם לא הוכנו מראש; חברי בית הדין הציגו לו שאלות, ועליהן היה עליו לכתוב פסקי דין ׳מנוסחים בצורה משביעת רצון, מנומקים ומבוססים על יסודות ההלכה מהגמרא וב״י [׳בית יוסף׳, חיבורו של ר׳ יוסף קארו על ה׳טור׳] עם נו״כ [נושאי כלים, פרשניו]׳. ולבסוף היה על המועמד להיבחן בעל־פה בנושאים כלליים שעשויים היו לבוא לפני דיין בבית הדין. רק לאחר תהליך זה קיבל המועמד אישור מאת הרבנים הבוחנים חברי בית הדין הגבוה, והללו המליצו לממשלה למנותו. באופן כנראה לא רשמי פנו חברי בית הדין גם לוועד הקהילה ותהו על קנקנו של המועמד.

הערות המחבר: ר' יצחק חזן, בתוך: המשפט העברי, עמי 468-467. עמדו לרשות הנבחן ספרים פתוחים. אכן במקום אחר תיאר ר' שלום משאש את הבחינה שעבר, ובתיאור זה אין בחינה רשמית בהלכה, וידיעותיו בהלכות הנזכרות נבדקו ככל הנראה על פי יכולתו להתמודד עם פסיקה בפועל בשאלה שלא הוכנה מראש. וכך תיאר ר' שלום משאש את הבחינה שעבר בכ״ו בחשוון תש״ז: ׳עברתי בכור המבחן למשרת הדיינות לפני ב״ד [בית דין] הגדול של מרוקו, כי כן דבר המלכות יר״ה [ירום הודה], שכל הצופה למשרה זו חובתו להבחן בב״ד הגבוה בעי״ת רבאט יע״א [יגן עליה אלוהים], בג' עניינים: (א) בכשרון העיון והסברא ע״י לימוד סוגיא בתלמוד. (ב) בכשרון ידיעה והמצאת דין בכתב כעין פסק ובפרטי הביאור לאותה שאלה וכיוצא. (ג) ידיעות בעניינים שונים השייכים לדיינות בשאלות שבעל פה (שו״ת תבואות שמש, אבן העזר, סי׳ קיד, עמ' רו). דוגמה לשאלה בעל פה בענייני דיינות: שאלה בנוגע לתקנות המגורשים (שם, עמי רט).

ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. לדבריו הפנייה הייתה בעל־ פה ובצנעה על מנת שלא לפגוע במועמד. הרב מאיר אלעזר עטיה סיפר לי בריאיון עמו, על סמך היכרותו עם מועמדים שעברו את תהליך הבחינות, שבית הדין הגבוה שלח מכתב אל חברי ועד הקהילה ואל רב הקהילה שממנה בא המועמד, ובו שלוש שאלות מרכזיות: אם המועמד מוכר כירא שמים, אם הוא שונא בצע, ואם הוא נוח לבריות. לדברי הרב עטיה היה מי שעבר את כל הבחינות אולם הוועד סירב להשיב בחיוב על השאלות שנשאל, ועל כן הוא לא קיבל מבית הדין הגבוה את האישור (כושר לדיינות). עוד סיפר לי שהמועמדים באו לרבאט לשלושה ימי בחינות ובמקביל לבחינות ניסו חברי בית הדין להתרשם מאישיותם ומיכולתם לנהל קהילה. פעמים גם שוחתו אתם על דברי תורה ועל פרשת השבוע. ע"כ

יש לציין שרב דיליגי עבר מסלול בחינות דומה, וההבדל בינו לבין דיין היה רק באופי המשרה שקיבל בסופו של דבר; רבים החלו את דרכם כרב דיליגי בעיר קטנה ועברו לאחר מכן למשרת דיין בהרכב של שלושה בעיר גדולה.

קודם לכינון הסדרים החדשים לא הייתה לדיינים משכורת קבועה ומובטחת – המתדיינים שילמו לדיין שכר בטלה או דמי עמל אם כתב פסק דין מנומק. אך מעתה מימן הממשל את משכורות הדיינים, מזכירי בית הדין והסדרנים וכן את הבניין על כל הוצאותיו(חשבון הטלפון, עלות הריהוט וצורכי משרד). השלטונות העניקו מעמד ראוי לדיינים, ובכל הקשור למשכורתם ולזכויותיהם השוו את מעמדם למעמד שופטי המדינה. לבית הדין הרבני ניתנה סמכות הוצאה לפועל ואכיפה של פסקי הדין, ואף סמכות להטיל מאסר. הדיינים חויבו ללבוש בדיונים בבית הדין הרבני לבוש רשמי ומכובד, שכלל גלימת משי שחורה ששרווליה פתוחים למחצה, עניבה לבנה ומצנפת אדומה מוקפת רצועת בד שחורה.

יישומו של חוק זה ורוחו הפכו את מערכת בתי הדין היהודיים לרשמית משהייתה. בעבר שפטו דיינים בבתיהם או בבתי כנסת, ואילו מכאן ואילך היו ערכאות רשמיות, שניהלו פרוטוקול מסודר, ושפעלו בבית הדין הרבני או בלשכת הרבנים בבית המשפט האזורי.

לאור התמורות שחלו בסדרי בתי הדין ובאופיים היה צורך להכשיר דיינים מסוג חדש, שייטיבו לנהל משפט רשמי, ידעו צרפתית וערבית וישכילו לנהל דיון ולהתנסח בכתיבה רשמית כיאה לבית משפט מודרני.

הערות המחבר: הרב דוד עובדיה סיפר כי ננזף על שהעדיף את הלבוש המסורתי. ראו: עובדיה, ב, עמ^׳ 271-270. וראו: בשן, יהדות, עמי 314. נראה שרוב הדיינים צייתו להחלטה זו ולבשו את הלבוש הרשמי, וראו בתמונות בתוך: המשפט העברי, בעמודים הלא־ממוספרים בין עמ' 448 לעמי 449.

וכך כתב ר׳ שלום משאש: ׳עד זמן בא הצרפתים כדלהלן לא היו בתי משפט קבועים רק כל דיין שופט צדק בביתו או בבהכ״נ [בית הכנסת] לבדו, ואם התובע או הנתבע היו עשירים אזי דורש מעמד, שפירושו לאסוף כל דייני הקהלה חמשה או ששה, ולסדר הטענות לפניהם, וכל א' כותב לבדו מה שנראה לו לפי דעתו, ואם הושוו במיצוי הדין הנה מה טוב, ואם לאו אזי מתחילה ההתחרות ביניהם וכותבים זל״ז [זה לזה] עד שיודו זל״ז ואם לאו אזי הולכים לרבני ערים אחרים לחוות דעתם עד שיעמוד הדין, ומי שיש לו יכולת הולך עד ארץ ישראל, כי מציון תצא תורה׳(המשפט העברי, עמי 451).

מוריס בוטבול, הממונה על בתי הדין היהודיים מטעם הממשלה, הוא ככל הנראה זה שהביא להשוואת מעמדם של בתי הדין לזה של בתי המשפט האזרחיים, אולם בהיעדר דיינים שיתאימו לכך הואט קצב השינוי.

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 41

2. 2. הצלאת (=התפילה)

בעוד אשר מקום התפילה הקבוע ורעיון התפילה הממוסדת נלקחו מהנצרות ומהיהדות, שהרי בתנאי הנוודות של המדבר לא נישאו תפילות מסודרות, הגם שהיו פולחנים אליליים רבים, אין ספק כי העתקת פולחן התפילה היום־יומית, להבדיל מן המיסה השבועית בנצרות, באה ישירות מן היהדות. נכון, שמסדרי נזירים נוצריים אף הם חילקו את היממה לאשמורות של תפילה ( ”שבע ביום הללתיך…״), אך הם החלו את מחזור התפילות בחצות (״חצות לילה אקום להודות לך״…), כלומר זה היה לוח זמנים ליחידי סגולה מסתגפים שפורשים מן העולם. ואילו באסלאם, היממה חולקה לחמש אשמורות תפילה, כולן במסגרת זמן של בני-אדם מן היישוב, שיכלו להפוך חלק מסדר יומו של כל מאמין, ללא לחצים שאין לעמוד בהם, משום ששלוש תפילות, כמנהג היהודים, היו נראות אולי כחיקוי להם. תפילת השחר מתחילה לפני עלות החמה. כל מי שלן בארץ מוסלמית או גר בשכנות לאזורים מוסלמיים, ודאי התנסה בקריאה לתפילה של ה"מואזין", (הקורא למוסלמים לבוא לתפילה, על-ידי שהוא כונס בכפות ידיו את אוזניו בשעת הקריאה, כדי להגביר את התהודה). הקריאה הראשונה הזו נעשית עוד בחשכה, כאשר למאמין היגע ממלאכת יומו קשה לקפוץ מיצועו, בפרט בלילות החורף הקרים. המואזין קורא בסדרת משפטים לסבר את אוזן שומעיו הנעורים משנתם, והראשון מביניהם הוא ״אללה אכבר!!״ (־אללה הוא הגדול מכולם), קריאה מעט תמוהה, שאם הוא לבדו ימלוך עולם אזי למה להשוותו למישהו אחר? ולאחריה חזרות על השהאדה, שראינו כמה מרכזי מקומה בתפילות. כדי להגיע לאוזני המאמינים שבטווח קולו, נהג המואזין להתייצב על מרום הצריח, שעל מעקהו הוא סב, כדי לשלח את קריאתו לכל רוחות השמיים. לימים, צריחי המסגדים הפכו לאחד הפריטים המצטיינים של האמנות המוסלמית, שהדרם ממשיך לשובב את עינינו הרבה מאות שנים לאחר שנבנו. אגב, בימי הביניים, כאשר האסלאם פשט בעיקר לארצות חמות, שתושביהן נהגו ללון בלילות הקיץ הלוהטים על גגות הבתים, נוצר חשש כי המואזין יוכל לשלוח ממרומי צריחו עין חוטאת לעבר הנשים והעלמות המתעוררות בבגדי שנתן, חלילה, ועל כן הונהג כי מואזין זהו מקצוע לעיוורים בלבד, לבל יבוא לדבר עבירה, רחמנא ליצלן.

באמצע הבוקר באה תפילת לפני הצהריים, שכאילו באה לא לתת מנוח למאמין, ולהזכיר לו כל יום תמיד ובכל שעה, שאין הוא חופשי מעבודת הבורא, ושכל עיסוק מעיסוקיו אינו אלא אתנחתא בין שני פרקי פולחן לאל. ואמנם חזיון נפרץ הוא לראות פועלי חרושת מוסלמים, לרבות בארצות מערביות, מפסיקים את עבודתם לתפילה במחצית הבוקר, בשיא הפעילות של עיסוקם, וגם תלמידים בטלים מתלמודם ומרצים נוטלים אתנחתא מהרצאתם כדי לכרוע לתפילה. ישנו משהו מופגן ומוחצן בתפילות הללו, שלא כמישהו שפורש לפינתו ומתייחד עם בוראו, או מתפלל מבלי למשוך תשומת לב יתרה. כי המתפללים של אמצע פעילות היום יש להם קריאה מתריסה: בואו וראו אותי, הנה הפסקתי את עיסוקי, משמע שפולחן אללה חשוב ממנו; ולא רק אני, אלא גם שאר המוסלמים, לאמור מעשה קהילתי וציבורי יש כאן. לעיתים קרובות, המאמינים המזדמנים לכרוע לתפילה באמצע מרוצם היומי, עושים זאת מחמת קריאת המואזין שתפסה אותם באמצע משא ומתן, שיעור, עשיית מלאכה או סתם הליכת בטל. אזי הם ממהרים לפרוש את שטיח התפילה שהם נושאים מגולגל מתחת לבית-שחיים, לכל מקרה שיזדמן. הואיל ואמנות פלסטית עם דמויות אנושיות אסורה באסלאם מחשש לעבודת אלילים, הנה באה אמנות ייצור שטיחי התפילה הקטנים לספק קישוטים חלופיים בצורת חיות, צורות גיאומטריות וכתיבה תמה, בצבעים מרהיבים ובחומרים יקרי ערך. שטיחים אלה, יש שיוצרו מצמר וממשי, וסופם שהפכו לסמלי מעמד, שרבים המאמינים שהתגאו באביזרי התפילה שלהם, לא פחות מאשר מעצם ההתכנסות הספונטנית הזאת של ההמונים לעבודת אל משותפת.

ככל הניתן, נדרש המאמין להיכנס למסגד התפילה הרפוד בשטיחים, אולם בעצם הפופולריות של שטיחי התפילה האישיים טמונה ההודאה כי צורכי השעה והפרנסה אינם מתירים זאת תמיד. כך בשעת אחרי הצהריים המוקדמים, כאשר המאמין טרם חזר מעמל יומו, וייתכן שהוא יזדמן גם לתפילה השלישית הזאת בטרם נפנה מעיסוקו. התפילות הרביעית והחמישית, המקבילות למנחה ולערבית אצלנו, שוב נעשות בנחת בזמנו החופשי של המאמין, כאשר עיתותיו בידיו, ואזי הוא נפנה לתפילה במסגד, בחוגי חברים אחרים, או מצטרף לתפילה המונית בחוצות, כאשר מזג האוויר מתיר. בעוד שבימי החול חוזר המאמין על שגרה זו מעשה יום יום, ומחלק את תפילותיו בין רשות הציבור לפרטיותו, הנה ביום השישי, הנקרא יום אל-ג׳ומעה (יום ההתכנסות), רוב המאמינים מגיעים לתפילת הבוקר ואמצע הבוקר במסגד. זהו היום השבועי החשוב בלוח האסלאמי, כי הוא יום השבת למאמינים (שוב, ימי שבת וראשון כבר הוקצו ליהודים ולנוצרים, ולכן היה צורך ליצור משהו חלופי). אין חובה לביטול מלאכה ביום זה, כמו אצל היהודים, אם כי רצוי שלא לעבוד, כדי להבדיל קודש מחול. יום השישי איננו רק יום עצרת, פשוטו כמשמעו, בו עוצמת הקהילה והסולידריות שלה באות לביטוי בזרימת ההמונים המתקבצים ובאים, ובתחושת היחד שמשקפת רגש של התעלות, אלא גם יום מדיני בעל חשיבות לקהילה כולה. כי אם בימי חול אנשים קשי יום רצים מתפילה לתפילה ומנסים אגב כך להרוויח את לחמם, הנה בימי שישי נפנים לענייני הקהילה, הסולטנות, המדינה הח׳ליפות. כי באים לא רק להתפלל לבורא עולם ולמלא את המצוות האישיות המחייבות כל מאמין, אלא גם לדבר בענייני מדינה. המתח גואה, בייחוד בשעות של אי- ודאות, והרבה ממה שמתרחש במסגד בימי השישי יהיו לו השלכות רבות ועמוקות על החברה בכללותה. לא פלא הוא כי בתפילות יום השישי באל- אקצה בימינו למשל, דרוכים השלטונות לקראת מהומות בצאת המאמינים מן התפילה. בימי השלטון הירדני בירושלים היה זה במבואות הר-הבית שהמלך עבדאללה נרצח (1951), ומאז פרשה ישראל את שלטונה באיזור (1967), תפילות יום שישי בירושלים ובשאר מקומות פולחן, הפכו לפתיל המאיים להידלק ולהצית את כל סביבותיו.

בימי שישי נוכחים השליטים המוסלמים של ימינו במסגדים המרכזיים שבכל רחבי האסלאם, וגם המחולנים שבתוכם רואים לעצמם צורך להשתתף בעצרת הכללית של האוכלוסייה. בימים הקדומים השליטים יורשי מוחמד באו עצמם להשתתף בתפילה, ועצם שבתו של המנהיג המורם מעם בקרבם, שחוח על ברכיו או מתאבק בעפר רגליו, נתן תחושה עצומה של שוויון בפני אללה והביא לא מעט להתפשטותה של יראת אללה בפני באי עולם. בימינו אלה, בואם ולכתם של המנהיגים משודרים ישירות לכל נתיניהם, כי השתתפותם הנה אקט ממלכתי שאין לחמוק ממנו. בנוכחותם של המלכים והרוזנים מאתמול, בירך מנהל התפילה את השליט של זמנו, ואם הוא לא הוזכר, משמע ישנם דברים בגו, ומתעופפות שמועות על מהומות (פיתנה) שיצאו מכלל שליטה או על חילופי שלטון מתהווים. גם בימינו נאמרים דברי ברכה לראשי המדינה, כי נוכחותם מעידה על תקפות שלטונם, אפילו הוא איננו לקורת רוחם של המוסלמים הטהורים. בשיא ההצגה הפוליטית הזו, עולה הדרשן(ח׳טיב} על הבימה, העשויה בדרך כלל מעץ מגולף והיא הרהיט היחיד המותר במסגד (שוב מחשש לשירב), והוא מפליג בח׳וטבה (=דרשה) בערבית ספרותית מרטיטה לב, שבה הצורה חשובה מן התוכן, וסילסוליה של השפה עולים לרוב על חדות המסר. הדרשה מדברת בענייני דיומא, ועושר השפה סוחף אתו בקלות את כל הקהל המשולהב, המסוגל לעשות כל מה שיידרש ממנו. נוכחות השלטונות במקום מבטיחה בדרך כלל כי נוסח הנאום נבדק, תוקן ואושר קודם לכן. לאחר הדרשה וצאת המאמינים לבתיהם, תחת תחושת העוצמה, הצידוק העצמי ופרץ הרגשות שרק המונים יכולים לייצר, קורות התפרעויות ופוטנציאל התבערה הוא עצום. אשר על כן, הגם שתפילת יום ו׳ הנה חלק מסדרת התפילות היומיות, ההבט הפוליטי שלה מייחד אותה לא פחות מאספה פוליטית ממדרגה ראשונה.

בטרם נכנס המאמין לתפילה הוא נזקק לתהליך של הזדככות במים. לפיכך, בכניסה לכל מסגד ישנם סידורי רחצה המאפשרים למתפלל להתנקות מבלי להתערטל כליל. הכוונה היא להיפטר מכל שיירי הפרשות וכתמים הנחשבים טמאים. המאמין בודק תחילה את המים ומריח אותם לוודא את טוהרם, ואז הוא פותח בהליך ההיטהרות (וודוא): שטיפת ידיים עד למרפקים, רגליים עד לקרסוליים, אוזניים, פה, ראשו ועורפו. לאחר קיום יחסי מין, המתפלל צריך לרחוץ את כל גופו. אולם אם הוא נכנס למקום לא טהור או עשה פעולת גוף מזהמת ( עשיית צרכים, הקזת דם, גיהוק וכדומה), בין ההיטהרות לתפילה, אזי כל ההליך צריך לחזור על עצמו. בתנאי המדבר, כאשר מים היו בקושי זמינים לשתייה, איש לא היה מעלה על דעתו לכלות מים רבים על ניקוי, ולכן הותר למאמינים להתנקות בחול זך, אך לאחר התפשטות האסלאם לאזורים נושבים, הגישה למים הוקלה במידה רבה. אגב, בגלל מיעוט מים וצמחייה במדבר, אחת התגובות האנתרופולוגיות המרתקות של האסלאם המתפרץ היתה להרבות בגנים ובזרמי מים כחלק מן האדריכלות המוסלמית. נכנס המתפלל לאולם התפילה, הוא עומד בתוך חדר גדול ומרווח, רפוד שטיחים מאיכות גבוהה, המשמשים גם מצע לשבתם של המתפללים, ואלה הם הרהיטים היחידים המותרים במסגד לבד מן הבמה (מנבר) אותה הזכרנו קודם לכן. המאמינים עומדים שורות שורות ועוקבים אחר תנועותיו של האימאם (=האיש העומד ממול) המוביל את התפילה. הואיל ואין מושבים קבועים, וכל אחד מצטרף לשורות היושבים עם הגיעו, השורות המתהוות תוך כדי ההתכנסות הופכות לשורות מתפללים בקומם, או למקומות ישיבה בשבתם. אין קישוטים או תמונות כמו בכנסיות, אלא כתובות קליגרפיות של פסוקים מן הקוראן המעטרות את הקירות סביב. פשטות מהודרת, המשרה אווירת התעלות סביב, מקיפה את המאמין, הבא להתייחד עם בוראו יחד עם בני עדתו האחרים, אשר מספרם יכול לעלות לאלפים רבים בימי שישי, ובמקומות ידועי שם, כמו אל-אזהר או הר-הבית, מספר המתפללים יכול לעלות על עשרות אלפים, ואם הוא עובר את הקיבולת, אזי האלפים העודפים מתפרשים ברחבות וברחובות הסמוכים לתפילה. זהו מחזה מרהיב עין בפני עצמו, שרק המוני העולים לרגל בימי החאג' יכולים להידמות לו.

כל הפולחן המפורט הזה, החוזר על עצמו, מתנהל במסגד (מסג'ד =מקום הקידות), אם כי גם בביתו מחוייב המאמין לדבוק בכל הפרטים, והגם שהוא פוטר עצמו מדיקדוקים מסויימים, כמו ההיטהרות, כאשר הוא איננו ליד מקור מים זמין, או מספר הקידות וההשתחוויות כאשר הוא נע בדרך. מבחוץ מתאפיין המסגד על-ידי כיפה ראשית שמתחתיה אולם התפילה, ולידה לעיתים כיפות נוספות המעטרות אולמות נוספים לבית-הספר הקוראני, למשרד האימאם, לטקסים ולמינהלה. הצריח, או מספר צריחים כגודל המסגד וכפי יכולתו, הוא היסוד הארכיטקטוני הבולט, והוא נושא את עיקר העול הקישוטי והיוקרתי של כלל הקומפלקס. וכפי שקתדראלות באירופה היוו במשך כמעט שני אלפי שנה את גולת הכותרת של האמנות הכנסייתית, כך גם מסגדים עתיקים וחדשים, בדמשק, קהיר, קירוואן, ירושלים, ובימינו בקזבלנקה ובערב הסעודית, נושאים את תרבות האסלאם לתהילה עולמית. מקומות רבים שאין בהם מסגדים ראויים לשמם, מפאת אוכלוסיית המיעוט המוסלמית, זוכים למוצלה (־מקום תפילה), בדיוק כמו שיהודים מקדשים בתי תפילה לעת מצוא בבתי דירות לעת החגים. כבר עמדנו על כך שהמסגד ריק לבד משטיחיו והבמה שבמרכזו, אבל גומחה בקיר הפונה לכיוון מכה והנקראת מחראב, שלפעמים מעוטר בכיפה משלו, מסמלת את כיוון התפילה (קיבלה), לשם פונים המאמינים בשעת תפילה, בין אם היא מן המסגד, מן הבית או מן הדרך. זוהי המשמעות של כינויה של מכה הקיבלה השנייה (כרונולוגית, לאחר הניסוי הקצר שעשה מוחמד עם ירושלים כקיבלה ראשונה בטרם זנח אותה לטובת מכה). אבל ירושלים עדיין נזכרת לעיתים בכתובים המוסלמיים כקיבלה הראשונה, וכך היא ידועה לטוב, וזהו חלק ניכר מיוקרתה וחשיבותה באסלאם בטרם צמח הסיפור על מסעו הלילי של מוחמד לשמיים שהוזכר לעיל.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 71

תקנה על העתקת טופס נגד יחיד או רבים.

פ״ג. בהיותינו אנו החתומים מקובצים בב״ה של ה״ר יוסף אבן צור נ״ע, נשאנו ונתננו בענין כמה טופסים שנעשו בהסכמת ב״ד, והסופרים כותבים בהסכמת ב״ד אפי׳ יחיד, ואינם בהסכמת ב״ד של ג׳, וכן לא יעשה דסתם ב״ד של ג׳ הם. והם מעידים שקר בדבר הזה, שיכתבו ב״ד סתם והרואה חושב שהם שלש ואינו כן. לכן הסכמנו אנו החתומים שמהיום הזה והלאה, כל טופס שיטפיסו הסופרים במאמר ב״ד יצ״ו, אם יהיה במאמר ג׳ יהיה כתוב במאמר פ׳ ופ׳ ופ^׳ בפירוש, ואם יהיה במאמר א׳ מן החכמים, יכתוב בטופס בפירוש במאמר פ׳, וגם כן בקבלת עדות יכתוב הסופר עזה״ד, וזה יובן בטופס שבין יחיד ליחיד, אך אמנה טופס שום זכות שיהיה ליחיד מן היחידים, נגד הקהלות הקדושות ישצ״ו, לא יטפיסנו שום סופר כי אם בהסכמת ורשות בל חכמי הדור אשר יהיו בימים ההם, נמנים לכל דבר דת ודין. ומהיום הזה והלאה קבלנו עלינו אנו החתומים, אמונת שמים לבלתי יבטל שום א׳ ממנו ההסכמה הנז', ובל סופר שיעבור על שום דבר מהכתוב לעיל, מלבד שיסתלק ממלאכתו, יענישו אותו ב״ד אשר יהיו בימים ההם, כפי מה שיראה להם. והטופס הנז׳ כחרס הנשבר שאין בו ממש, ולקיים כל דבר מהיום הזה והלאה, ח״פ בעישור אחרון לאלול המרוצה, עש״ק כ״ו לחדש הנז', שנת אני ישנ״ה ולבי ערלפ״ק, ע״ב נוסח התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה אבן רבוח ז״ל, והה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה׳׳ר יוסף הכהן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה׳׳ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יצחק ביבי ז״ל והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

פ״ד. טופס הסכמה שלא יחתום הסופר צוואת שכיב מרע כי אם בפני המצוה, ובפני החכם שימצא לשם, ושיכתוב הסופר שהחכם הוכיח למצוה על אעבורי אחסנתא. בהיותינו מקובצים לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו לתקן שאין רשות לשום סופר לכתוב ולחתום צוואת שום שכיב מרע, כי אם בפני המצוה, ובפני החכם שימצא לשם, ומשם לא יצא הסופר והעד, עד שיחתמו בפני המצווה והחכם ההם בל דברי צוואתו. וגם החכם לא יצא משם עד שיחתמו הסופר והעד בפניו, וגם יכתוב הסופר שהחכם הוכיח למצווה על אעבורי אחסנתא ולא קבל, שעל החכם מוטל להוכיח למצווה על זה, ולראיה שכך גזרנו ותקננו להרים מכשול מדרך עמו, ח׳׳פ בעישור ראשון לכסלו, משנת ועתה מלכים השכיל״ו לפ״ק בפ׳אס יע״א, וקיים ע״כ נוסח ההסכמה הנז', וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, והה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז׳׳ל, והה׳׳ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר יצחק ביבי ז״ל והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

פ ׳ה. טופס תקנה שסופר הכותב הגט צריך להיות בקי בטיב גטין וקדושין.

בו ביום ג״כ ראינו לתקן אנחנו החתומים, שאין רשות לשום סופר לכתוב הגט, עד שיהיה מצוי עמו החכם ה״ר יעקב אבן דנאן יצ״ו, לראותינו חומר הענין ושאר הסופרים אינם בקיאים כל כך, וכל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין לא יהיה לו עסק עמהן. ואם לא יהיה מצוי החכם ה״ר יעקב יצ״ו הנז', אם יהיה לשם מצוי ה״ר מוסא הסופר סגי ג״כ, ושכר הסופרים לכל הפחות חצי אוקייא וחמשה פונדיוגין, ולקיים כל דבר חתמנו ג׳׳כ בזמן הנז״ל, משנת ומלך מלך והשכי״ל לפ״ק וקיים. ואם שום א׳ מהסופרים יעבור על הסכמתינו הנ״ל, מלבד שיענש כפי ראות הנגיד יצ״ו, יעבור מאומנותו ולא ישוב עוד לכסלה, וקיים שנית. ולראיה ח״פ ע״כ נוסח התקנה הנזכרת, וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה אבן רבוח והה״ר שמואל אבן דנאןז׳׳ל, והה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה׳׳ר אהרן אבן חיים ז׳ ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר יצחק ביבי ז״ל, והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד-61

בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם הַנֵּז' (=הַנִּזְכָּר), וּבַכּ"ל שְׁמָ"הּ, וְשַׁעֲרוּרָה נְהִיָּתָהּ, בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻולָּקָה רֵיקָה מִכָּל טוֹב, וְהִתְנוֹדְדָה כִּמְלוּנָה בְּתוּלָה, בִּשְׂדֵה הָעֲנִיּוֹת וְהַדַּלּוֹת שְׁתוּלָה, וַעֲרָפֶל חֲתֻולָּה, וְאֵין מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֶנָּה, הִגִּיעָה לְפִרְקָהּ, פֶּרֶק בְּתוּלָה נִשֵּׂאת, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ, וְאֵין מְאַסְּפָהּ הַבַּיְתָה אֵצֶל פִּנָּה, כִּי אֵין כָּל מְאוּמָה בְּיָדָהּ, וְלֵית לָהּ הֲכָנָה, לַעֲשׂוֹת כַּוָּונִים, לְחֻופַּת שְׂשׂוֹנִים, בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין וְשִׁימּוּשֵׁי עֶרֶשׂ, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

וַיְהִי הַיּוֹם וְאֱלֹהִים אִנָה לֵידָה הָאִי גַּבְרָא יְקִירָא וְשִׁינָּנָא, ה"ר(=הוּא.רַבִּי) אַבְרָהָם בַּר אַהֲרֹן אֶלְצַיָּיג יְהִי כַּזַּיִת הוֹדוּ יִפְרַח כְּשׁוֹשַׁנָּה, אֲשֶׁר בִּרְאוֹתוֹ בְּחָזוּתוֹ קוֹל הַמּוֹנָה וּשְׁאוֹנָה, וְתַעַל הַצַּחֲנָה, נִכְמְרוּ רַחֲמָיו, וְתָפַס בְּמִידַּת הַחֶסֶד כְּתַלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה (=עָלָיו הַשָּׁלוֹם), וְאוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם כְּתַלְמְדוֹהִי דְּאַהָרַן כָּהֲנָא, וְנָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ לְהַלְוֹתָהּ, בְּהַסְכָּמָתֵנוּ וּרְשׁוֹתֵינוּ לְפַרְנָסַת נִשּׂוּאֶיהָ חֲמִישִּׁים רֵיאָלִי'ז בּוֹג'וֹהַהוּםְ(=מַטְבֵּעַ לֹא שָׁחוּק) בְּמִנְיָינָא,

בת… שמה: על פי בבלי בבא בתרא טז, ע״א. ד״ה: ׳אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ובכל שמה׳. שמה ושערורה: עניין חורבן, קלקול והשחתה, על פי יר׳ ה, ל. בוקה ומבוקה ומבולקה: עניין שממון וריקנות, על פי נחום ב, יא. ריקה מכל טוב: על פי רד״ק, נח׳ ב, יא. ד״ה: ׳ומבולקה… שתהיה ריקה מכל טוב׳. והתנודדה כמלונה בתולה: בתו של אב״ח נעה נדה כשם שסוכת השומר נדה ברוח. והתנודדה כמלונה: על פי יש׳ כד, כ. בתולה… שתולה: העניות והדלות הם מנת חלקה של בתו של אב״ח. בשדה… שתולה: והוא בשינוי הוראה על דרך ׳אל שדה טוב אל מים רבים היא שתולה׳, יח׳ יז, ח. וערפל חתולה: עטופה בערפל, על דרך ׳וערפל חתלתר, איוב לח, ט. וכאן: מחוסרת בגדים. משען ומשענה: כינוי מליצי לסעד, תמיכה ועזרה, על פי יש׳ ג, א. הגיעה לפרקה: לגיל הנישואין, על דרך ׳ישקנה חלב סמוך לפירקה׳, בבלי כתובות נט, ע״ב. ופירש״י: ׳ימי הנעורים׳. פרק בתולה נשאת: הוא השם המקובל לפרק הרביעי במסכת כתובות, הפותח במילים ׳בתולה נישאת ליום הרביעי׳. ואיש לא ידעה: על פי בר׳ כד, טז. ואץ… בידה: אין איש חפץ לשאת את בתו של אב״ח לאישה משום שאין לה נדוניה. ואין מאספה הביתה: על פי שו׳ יט, טו. אצל פנה: מש׳ ז, ח. אין… בידה: על דרך ׳ואבד העשר ההוא… והוליד בן ואין בידו מאומה׳, קה׳ ה, יג. ולית לה הכנה: לא עלה בידה להכין צורכי הנישואין כמקובל. והמליצה על פי בבלי ביצה ד, ע״א. ד״ה: ׳ורבי יוחנן לית ליה הכנה׳. לעשות כוונים: עניין התקנת המאכלים, על פי יר׳ ז, יח. חופת ששונים: על דרך הביטוי ׳חופת חתנים׳, בבלי סוטה מט, ע״ב. בגדים… המדינה: על דרך לשון הכתובה, למשל ראו: הלבוש, אהע״ז סו, א. שימושי ערש: כלי מיטה, על דרך ׳אם אעלה על ערש יצועי׳, תה׳ קלב, ג. ויהי היום: על פי שמ״א א, ד. ועוד. הכל כמנהג המדינה: על פי משנה בבא מציעא ז, א. ד״ה: ׳פסקה… הכול במנהג המדינה׳. ואלהים אנה לידה: ה׳ זימן לה, על פי שמות כא, יג. האי גברא: זה האיש, על פי בבלי שבת קנו, ע״ב. ד״ה: ׳א״ל אבלט לשמואל האי גברא׳. ועוד. ויקירא

ושיננא: יקר,שנון וחריף. שיננא: כינוי שבח בתלמוד לחכם בעל מוח חריף, על פי בבלי ברכות לו, י״ב. ד״ה: ׳אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא׳. ועוד. יהי… כשושנה: על דרך ׳אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה… ויהי כזית הורד, הו׳ יד, ו-ז. וכאן: יעלה ויצליח. אשר… בוג׳וההום: כאשר רבי אברהם ב״ר אהרון אלצייג התוודע למצבה העגום של הבת הנ״ל ולגודל בושתה, ריחם עליה, ובהסכמת הרב המחבר ובית דינו הלווה לצורך נישואיה סכום של חמישים ראלים לא שחוקים העוברים לסוחר, ובכך נקט במידת החסד כתלמידי אברהם אבינו ע״ה ובמידת השלום של תלמידי אהרון הכהן. קול המונה: עניין רעש והמולה, על פי בבלי יומא כ, ע״ב. ד״ה: ׳קול המונה של רומי׳. המונה ושאונה: על פי יש׳ ה, יד. ותעל הצחנה: על פי יו׳ ב, כ. וכאן: עניין בושה. נכמרו רחמיו: על פי בר׳ מג, ל. ותפס… אבינו: על דרך ׳זכר חסדו זה אברהם, שנאמר חסד לאברהם׳, בר״ר עג, ב. וראו עוד: זוהר, תוספות שב, ע״ב. ד״ה: ׳אברהם אבוהון דאחיד במרת החסד׳. כתלמידיו… אבינו: על פי אבות ה, יט. ד״ה: ׳כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו׳. אוהב… דאהרן: על פי אבות א, יב. ד״ה: ׳הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה׳. דאהרן כהנא: אהרון הכהן, על פי נוסח פיוט הסליחה לימים הנוראים ׳רחמנא אדבר לן׳. ד״ה: ׳רחמנא אדבר לן קימיה דאהרן כהנא׳. על סליחה זו ראו: אוצר, ר, מס׳ 841. הזכרת אברהם אבינו ע״ה ואהרן הכהן, רומזת לשם הנדיב, אברהם בר אהרן. ונדבה רוחו אותו: על פי שט׳ לה, בא. במניינא: בסכום.

חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו-עמ- 75

געגועי הגולים לציון

חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות, הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים, ודויים, זמירות ותפלות. לפיכך אין לתמוה׳, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.

כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת׳,וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה.

בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם׳ שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח-

יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה׳ שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:

״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חסר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו"

ר׳ יוחנן בן נורי: מלכות שדי

וּבְכֵן: תֵּן כָּבוֹד לְעַמְּךָ תְּהִלָּהּ לִירֵאֶיךָ וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶׁיךָ

וּפִתְחוֹן פֶּה לַמְיַחֲלִים לְךָ —

שִׂמְחָה לְאַרְצְךָ' שָׂשׂוֹן לְעִירֶךָ וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ

וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ —

וְתִמְלֹךְ אַתָּה אֲדוֹנָי לְבַדְּךָ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ

בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֵךְ וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ

כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשְׁךָ: יִמְלֹךְ יְהוָה לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדוֹר וָדוֹר הַלְלוּיָהּ.

מתפלת מוסף לרגלים וימים נוראים.

מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ

וְאֵין אָנוּ יְכֹלִים לַעֲלוֹת וְלִרְאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנֶיךָ בְּבֵית בְּחִירָתְךָ' בִּנְוֵה

הֲדָרֵךְ' בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשְׁךָ.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מֶלֶךְ רַחְמָן שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם

עָלֵינוּ וְעַל מִקְדָּשֶׁךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְתִבְנֵהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ'

גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה' וְהוֹפַע' וְהִנָּשֵׂא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָּל חַי'

וְקָרַב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִים וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אֶרֶץ.

וַהֲבִיאֶנּוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה וְלִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם.

בְּנֵה בֵּיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה כּוֹנַן בֵּית מִקְדָּשֶׁךָ עַל מְכוֹנוֹ'

הַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ' שָׂמַחְנוּ בְּתִקּוּנוֹ' וְהַשֵּׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם'

וּלְוִיִּים לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם וְהַשֵּׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם.

מתקופת התנאים והאמוראים.

אָשַׁמְנוּ מִכָּל עִם בּוֹשְׁנוּ מִכָּל גּוֹיֵי גָּלָה מִמֶּנּוּ מְשׂוֹשׂ דָּוָה לִבְנוֹ בַּחֲטָאֵינוּ    

הֻחְבַּל אֶוְיֵנוֹּ וְנִפְרַע פְּאֵרֵנוּ זְבוּל מִקְדָּשֵׁנוּ חֶרֶב בַּעֲוֹנֵינוּ

טִירָתֵנוּ הָיְתָה לְשַׁמָּה יֹפִי אַדְמָתֵנוּ לְזָרִים כֹּחֵנוּ לְנָכְרִים.

לְעֵינֵנוּ עָשְׂקוּ עֲמָלֵנוּ מְמוּֽשָּׁךְ וּמוֹרַט מִמֶּנּוּ נָתְנוּ עֻלַּם עָלֵינוּ

סָבַלְנוּ עַל שִׁכְמֵנוּ עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פּוֹרֵק אֵין מִיָּדָם.

רַחַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ:

וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל הַר צִיון מִשְׁכַּן כְּבוֹדֵךְ

וְעַל הֵיכָלְךָ' וְעַל מְעוֹנָךְ' וְעַל דְּבִירָךְ וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהִקְדִּישׁ שֶׁנִּקְרָא

שִׁמְךָ עָלָיו.

וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ תַּחֲזִירֶנָּה לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ

הָרַחֲמָן הִיא .יְחַיֵּינוּ וִיזַכֵּנוּ וְיִקְרָבֵנוּ לְימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְבִנְיָן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

ר׳ יוסי ב יוסי:

מְכוּרֵי בְּלֹא הוֹן פְּדוּיֵי בְּלֹא כֶּסֶף סַלּוֹ לְמַטָּה כְּמַלָּם לֵב הַמְּלוּכָה

נִמְכְּרוּ יוֹנִים לִבְנֵי יְוָנִים וְרִחֲקוּם מֵעַל גְּבוּל מְלוּכָה

נֵאֲרוּ בְרִית וְדָת וְהִמְרִידוּ עָם בְּאֵל וּמִגְּרוּם בְּלֹא כֹּחַ מְכַהֲנֵי מְלוּכָה

עֲשֵׂה לְךָ בְּצִיּוּן שֵׁם נוֹרָאוֹת כְּאָז תַּצְלִיחֶנָּה בְּכִסֵּא מְלוּכָה

עוֹרֵר וְהָקֵץ מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ וְכוֹנֵן כִּסְאֲךָ בְּקִרְיַת מְלוּכָה

פְּנֵי מְאוֹר לְבָנָה וְחַמָּה תַּחְפִּיר וְיֵבוֹשׁוּ עוֹבְדֵימוֹ בִּשְׂאֵתְךָ מְלוּכָה

תַּחֲלִיף אֱלִילִים תְּשַׂגֵּב לְבַדְּךָ תִּקְרָא נֶצַח יָחִיד בִּמְלוּכָה.

אָנוּסָה לְעֶזְרָה אֶמְצָא נֶגְדִּי אֵל קָרוֹב לִי בְּעֵת קָרָאֵי בְּקוֹל

אֲשֶׁר בַּעֲדַת אֵל בְּקִרְבִּי נִצָּב וּפֹה בְּמִקְדָּשׁ מְעַט אֲצַפְצֵף לוֹ בְּקוֹל

בַּקְּרֵנִי דָּרְשֵׁנִי שֶׂה פְּזוּרָה אֲנִי נִגְזַרְתִּי וְנֶאֱלַמְתִּי בְּלִי לְהָרִים קוֹל

בֶּאֱמוֹר גּוֹזְזַי: נִדָּחָה הִיא, שׁוֹמֵרָה וְצִלָּה לֹא יִשְׁאַג בְּקוֹל

פְּקֹד צִפּוֹר בַּיִת דְּרוֹשׁ יוֹנַת אֵלֶם תְּקַע לָמוֹ בְּשׁוֹפָר וּשְׁרֹק לָמוֹ בְּקוֹל

תַּרְעֵם לְבוֹזְזַי תִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן אָז יֵלֵךְ קוֹל.

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א

יעקב שאול אלישר

מכונה יש״א ברכה, אי״ש וכו'. נולד בצפת כ״ג סיון תקע״ז.-1817 נפטר בשיבה טובה בירושלים, כ״ח תמוז תרס״ו. – 1906 מגדולי רבני ירושלים במאה השביעית לאלף זה. כתב ספרים רבים הנושאים עליהם את שמו המקוצר — אי״ש. רשימה מפורטת מתולדותיו נדפםה עוד בחייו ומפאת חשיבותה ומקוריותה באשר כל החמר נרשם מפיו, מובאת כאן בהשמטות קלות. ״יען העמיסו עלי להודיע ברבים את כל קורותי ותולדות אבותי הקדושים, אמרתי הנה באתי להגיד קושט דברי אמת כפי מה ששמעתי מאדונתי הורתי הרבנית אשת חיל, המפורסמת בכל עיה״ק בחכמתה ורוחב דעתה. אני נשארתי יתום קטן בן שבע שנים פחות ד׳ חדשים, כי נולדתי בצפת ת״ו בכ״ג סיון התקע״ז, ובי״ט אדר ב , התקפ״ד הוסרה מצנפתי ועט״ר הוא אדוני אבא מארי, הרב המופלא חסידא קדישא, כמוהר״ר אליעזר ירוחם אלישר זצוק״ל. אמי ספרה לי וגם הרב הגדול סבא דמשפטים מעה״ק חברון ת״ו חיים הלוי פולאקו בשנת הת״ר, שהוא היה אז בן תשעים, כדברים האלה: מזה ע״ה שנה שאנכי הייתי בן ט״ו אזכור, כי הרב הקדוש והמקובל האלקי כמוהר״ר יעקב אלישר היה תושב עיה״ק חברון, ונודע כבעל נכסי דלא ניידי קרקע ובתים בעיר הזו, והיה לו אז בן יחיד והוא רבי חיים אלישר ז״ל. באותו זמן נשלח הרב מר זקני זלה״ה בשליחות מצוה, מחוי׳ר עה״ק חברון ת״ו לערי עראביםטאן, ובעודו בעי״ת בצרה הגיעה לו השמועה מפטירת זוגתו ונשא אשה בעיר הנ"ז את בת הנשיא מר יעקב קלים. בהיותו שם נעשו לו נסים ונפלאות. בשנת התקל״ה נולד אבי ר׳ אליעזר, ובשוב מר זקני משליחותו התישב בעיה״ק צפת״ו, ושם מת. הוא השאיר אחריו שני בנים והם רבי חיים ורבי אליעזר. אבי גדל בצפת ת״ו ונתמנה שם לראש השו״ב וגם היה מר דיינא וש״צ בקיק אסטמבולים. דודי רבי חיים נעשה סופר וסוכן בבית השר הגדול חיים פרחי, שהיה משמש אצל עבדלה פחה, אשר גדלו ונשאו ובהשתדלותו הופקד לפחה בעכו. ! בשנת תק״פ, הומת

השר הצדיק ר' חיים פרחי ומאז סר צלם של היהודים תושבי עכו והגליל, כי עבדלה פחה החל לרדוף אותם באף ובחמה, וכפעם בפעם, הטיל עליהם מסים וארנוניות חדשים ומעיקים עד כי נלאו נשוא, וביחוד כלה חמתו ביהודים תושבי צפת. מהם הובאו לבית האסורים בעכו, וגם מר אבא ז"ל, נלכד על לא חמם בכפו. בי״ז תמוז תקפ״ב תפשוהו באמצע השוק וקשרו ידיו ורגליו וירכיבוהו על הסום, ומסביבו חמשה חילים מזוינים, והוא צועק מרה ואין חוגן ואין מרחם. הוא בקש מהם שירשוהו לראות את בני ביתו בטרם יובל לבית הכלא. ברוב

מתת, העבירוהו לפני פתח הבית. אני הייתי בן שש, וזכור אזכור שראיתיו, והוא בוכה בדמעות שליש. בבית האסורים שבמבצר עכו ישב ז' חדשים עד ח׳ טבת תקפ״ג, ואז נמלט באורח פלא. בי״א טבת חזר לצפת לביתו ולעבודתו. בהודע הדבר לפחת עכו שלח אחריו אנשים לתפשו. בינתים נמלט לדמשק, ומשם כתב לאמי כדלהלן:

"הנה ידעת שלא אוכל לחזור לצפת , ובכן את בחכמתך תשתדלי בסוד כמוס להציל את נפש בנך הי״ו, ותלכי לירושלים ת״ו עם מרת אמך שהיא עתה בביתך, ותניחי את כל הכלים באשר הם, כלי בית ומטלטלים ומלבושים וספרים, הכל כאשר לכל ״ . והיא מ מלאה אחרי דבריו. בינתים התחפש אבי הרב , ובא מדמשק לבוש בגדי ערבי בלוית נוי אחד מידידיו והניע לירושלים בשלום״.

בעת ההיא היה הרב ראשון לציון הגאון המפורסם כמהר״ש סוזין ז״ל. ובבואגו לירושלים הרב מ"א ז"ל מהלך בדלות ובעניות, לא היתה לנו מטה לישון ולא כלי בית כלל. וישכור בית קטן וישב לכתוב ס"ת, כי היה חכם ובקי במלאכת כת״י סת״ם. בי״ט אדר ב' התקפ״ד נתבקש בישיבה של מעלה, וחשך שמשי ונפל עט״ר, — כי סבל הרבה בחליו. ונשארתי יתום קטן והרבנית הורתי ז"ל אלמנה. — ראוי להוסיף כאן עוד אילו שורות, הדנות בפרט זה שבאו בהקדמת הרב יש"א לספר ״בני בנימין וקרב אי״ש״ של הרב בנימין מרדכי נבון בני — מ״ן- מורו, רבו ואביו חורגו, ושהוא הוציאו לאור בשנת תרמ״א. שם נאמר בין השאר:

…״וכי תאוה נפשך לדעת מי אנכי ומי ביתי, א״א הרא״ש ז"ל היה ראב״ד ורב ספרא בעיר הקודש צפת היאור עיר מולדתי, ועט״ר מר זקני הרב הגדול יעקב אלישר זלה״ה יע״א היה אחד מרבני עיר הקודש חברון ת״ו, אור לישרים, ומשם והלאה נמשכה שלשלת היוחסין כפי מכתב היחום שבידי ואשד הנחלים. אך אזעק ואשוע. כי הן בעון אני נשארתי כמו פולח ובוקע, עני אני וגוע, רבת שבעה לה נפשנו צרות צרורות, וקצר המצע מהשתרע.

הגלות המרה אשר סבלנו בשנת התקפ״ב בזמן הצר הצורר מושל עכו כתוא מכמר. ויהי אדוני אבי ז״ל כלוא בבית האסורים, אסור בזיקים ז׳ חדשים, והאל ברוב חסדיו, פודה ה׳  נפש עבדיו, חתר לו חתירה במשמר, ויברח א״ב שלום צדיק כתמר, ויבוא לירושלים להתיות נפשו ונפשות בני ביתו, ויטוש משכן שליו, וכל בית גנזיו וכתיבותיו ואשר גנזו אבותיו ה ק'.

ובחדש אדר התקפ״ד נתבקש בישיבה של מעלה והיתה מנוחתו. באותו פרק זמן אני עני ב״א, ילד קטן של״ו הגיע לחנוך, אפרוח שלא נפתחו עיניו וערפל תתולתו. דין גרמא כי לא נמצא אתי מטהרת יד של אבותי הק׳ זיע״א שום מזכרת כאשר יעשו בני האיתנים לכבוד ולתפארת, ולא זכיתי שתאמר הן זכרון לראשונים ועטרת זקנים וכו' . אחר שנפרעו כל החובות שהיו לרב מ״א, נשארו לי ולרבנית מרת אמי ז"ל קרן של ב׳ אלפים גרוש שורק, ששוים אלף גדוש והיינו לוקחים עשרה גרוש למזונותינו, בכל חדש, ומזה פורעים ארבעה גרוש להרב הגאון כמהרד״ק ז"ל שהיה מלמדני תורה, ושני גרושים בכל חדש משלמים בעד שכירות הבית, ונשאר למזונותינו ולכלכלתנו סך ארבעה גרוש לחדש, שבהם היינו קונים תמניאה [סאה] של חטים בל״ה פרוטות וה' פרוטות טחינה, [מקפא של שומשמים] לכל החדש לשנינו. והיתה הרבנית מרת אמי תופרת כדי לחזון ממעשי ידיה. בט״ו תמוז התקפ״ח נשאה הרבנית מדת אמי למורי הרב הגאון החסיד והמקובל כמוהר״ר בנימין מרדכי נבון מחבר ספד ״בני בנימין״. ביום ב'  לנשואיו שלח אחרי, והביאני אל ביתו ואנכי אז בן י״א שנה והתל מלמדני תורה, ש״ס ביום, עין יעקב בלילה, ושלחן ערוך בליל שבת קודש, והיו חכמים אברכים לומדים אצלו, להתלמד עומק העיון, והרביץ תורה ברבים כמה שנים. ואני הצעיר הייתי יושב לפניו על הקרקע ומגיד הםוגיא לפני כלם. בניסן שנת התקצ״ב השיא אותי מורי ורבי אשה יתומה עניה כדי לזכות להשיא יתום עם יתומה בתוך ביתו, וזן ופרנם אותי כ׳ שנה אחר הנשואין, ונולדה לי בת אתת ובני שני צנטרות הזהב, באופן שהייתי כ״ד שנים אוכל ושותה סמוך על שלחנו, אני וכל בני ביתי ועוסק בתורה יומם ולילה. בשנת תרט״ו מנו אותי לדיין בעסקי ירושה בדמשק, ולשם כך נסעתי לשם לזמן מה. בדרך התנפלו עלי שודדי ליל ושללו ולקחו כל מה שהיה  בידי, וגם את חכיס של הטלית והתפלין. לא על הבגדים והמלבושים הייתי נאנח אח״כ, אלא על כי לקחו מידי כל מה שטפחתי וחדשתי בימי נעורי ובבחרותי. באותו זמן הייתי בן ל״ח שנה, ונמצא בידי קונטרס גדול מכללים ופסקים ודרושים וליקוטים גירסא דינקותא, הכל שללו וגזלו מאתי, ורק נפשי היתה לי לשלל. בעת ההיא באה הסכמה מעי״ת נא־אמון יע״א שלא לקבל עוד שום שד״ר מד' אה״ק, ורבני ומנהלי עיק״ות הצטערו הרבה על הדבר הזה, ואחר שקראו אספה גדולה החליטו כלם פה אחד שאני עני אסע לנא אמון כדי לבטל את הגזרה הנ״ל, והוכרחתי לילך. ובעהי״ת הצלחתי בשליחותי, ונתבטלה ההסכמה, ונתנו בידי מכתבים לד' אה״ק בהם הודיעו, כי נכונים הם לקבל כל שד״ד בזמנו, ולעשות לו נדבה כנהוג. ובאותו פרק זמן לא היה בנא אמון רב ומו"ץ, ובקשו אותי להיות להם למשרת הצבור. אחר שובי לארץ כתבו לי שהם ממתינים לבואי, ויען כי הרבנית מ״א ז״ל גזרה עלי שלא אלך בשום אופן, השיבותי להם כי לא אוכל לבוא. בשבט התרכ״ט נתביש״מ הרב הגאון ח״ד בדרא (חיים דוד חזן (זלה״ה ונתמנה במקומו הרב הגאון המפורסם כמהר״ר אברהם אשכנזי זלה״ה לראש״ל, ולהבדיל בין החיים, מנו אותי העבד לראב״ד, ובמשרה זו שמשתי כ״ד שנה עד שבט התרנ״ג, ושלי״ת לא יצאה שום תקלה מתתת ידי. בסיון התרל״ג מנו אותי למורשה גו"ס[?] בחברת הרב המופלא זר"ק בנש"ק כמהר״ח גאגין זיל לילך לעי"ת ליוורנו יעיא, כדי לאשר ולקיים את צוואת המנוח השר הצדיק אוהב התורה ולומדיה קאייד נסים שמאמה. שהקדיש קרן קימת מאתים אלף פראנק לקבוע ישיבה באה״ק, ותלי״ת שהלכנו והצלחנו בשליחותנו. ובאה הצוואה לידי גוביינא כל סך קרן ההקדש הנ"ז, וקבלו אחינו כוללות האשכנזים חהי"ו, ט״ו למאה, דהייגו שלשים אלף פרנק .בטבת התרנ״ג -1893- נתביש"מ הרב הגדול המרפ״א ז"ל, ובטו בשבט מנה אותי כל הצבור יושבי עיר קדשנו הי"ו, ספרדים ואשכנזים כלם פה אחד בקדש. ובחדש אלול הנ"ז נתכבדתי במאמר ובלבוש מלכות מאת אדוננו המלך החסיד הרחמן שולטן עבד אל חמיד חאן אל גאזי, ואחר זמן קצר הואיל הדר מלכותו לכבדני באות הכבוד מג׳ידיאי מדרגה שניה. ובחשון תרנ״ט כאשר בקר הדר קיסר אשכנז את עיר קדשנו, כבדני גם הוא באות כבוד הכתר מדרגה שניה. ה׳ ברחמיו יזכנו לראות פני מלכנו משיחנו והוא יושיענו ויגאלנו ברחמיו בקרוב אכי"ר.— נספד ב״החבצלת׳ מיום ג. מגיא תרםיו.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-יעקב שאול אלישר

 (308) — קצידה — להר״ר מרדכי טרזמאן ז״ל

מרכש מאה 19-20

ע״מ י־י הגאים ברובה

בשקל ״מאל ג׳פני יבכי בדמוע ליל ונהאר״

אעירה שחר כרך ג' – פרשת ויקהל

מתוך אתר פיוט

מתי אור דודי', מושר הן כרשות לקדיש והן בשירת הבקשות של יהודי מרוקו בשבת פרשת 'ויחי', החותמת את ספר בראשית. זהו פיוט מסוג הקצידה, מונח המציין במסגרת שירת הבקשות את הפיוט המסיים את אירוע השירה, אשר לו מאפיינים מיוחדים: מדובר בדרך כלל בשיר ארוך, סיפורי, אשר כל טוריו מסתיימים בחרוז אחד, ומשקלם קבוע.
במבט ראשון, שירנו אינו מספר את סיפורה של פרשת 'ויחי': אם יש בו חלק סיפורי, הרי זהו החלק המתאר כיצד הפליא הקדוש ברוך הוא את מכותיו במצרים – ואכן, יש מי שהעריך כי במקורו נכתב הפיוט עבור ליל הסדר; אמנם ניתן לזהות בכל זאת קשרים בינו ובין פרשת השבוע – מקומו המרכזי של יעקב אבינו, ותחילת ההשתקעות של בני ישראל במצרים. כך או כך, דומה כי במוקד הפיוט לא עומדת פרשה מקראית היסטורית, אלא ההווה הקונקרטי בתוכו חי הפייטן; מחצית מהפיוט כוללת סדרה ארוכה ונרגשת מאוד של שאלות 'מתי' ו'מדוע', בהן הדובר ספק תוהה, ספק זועק – בניסוחים שונים ומגוונים – אימתי תבוא הגאולה, ומפני מה היא מתעכבת כל כך. על כן, יציאת מצרים, לדידו, היא בעיקרה סמל ודגם לישועה העתידית, לה הוא מייחל ומצפה. ברוח דברי חז"ל במדרש (מכילתא דר"י, מס' דפסחא, פר' יד) – "ליל שמורים הוא לה', בו נגאלו ובו עתידין להגאל" – מקווה המשורר: כְּלֵיל שִׁמּוּרִים יִהְיֶה הַלָּיְלָה, וכורך עבר, הווה ועתיד יחדיו, לרגע אחד של תפילה.

מָתַי אוֹר דּוּדִי יִזְרַח וְיִנְהַר / מָתַי מַלְכֵּנוּ יֵצֵא כְּגִבּוֹר

מָתַי רַגְלֵי מְבַשֵּׂר־טוֹב בָּהָר / מָתַי אֲסִירִים תְּשַׁלַּח מִבּוֹר

מָתַי כְּאוֹר חַמָּה יָאִיר סַהַר / מָתַי עַל אוֹיְבִי מֵעָלַי תִּשְׁבּוֹר

מָתַי בִּנְךָ מִכֹּל־טְמֵאָה יִטְהַר / מָתַי, מַלְכִּי, סִיגִים תִּצְרוֹף כַּבּוֹר

מָתַי הַמַּשְׂכִּיל יַזְהִיר כְּזֹהַר / מָתַי עַל כָּל־פְּשָׁעַי תַּעֲבוֹר:

מַדּוּעַ דּוּדִי מִמֶּנִּי רָחַק / עָזַב יוֹנָתוֹ מִרְמַס שָׂמוּהָ

מַדּוּעַ עָזְבָה שׁוֹכֵן שַׁחַק / בָּאוּ בָּהּ זָרִים וַיְחַלְּלוּהָ

מַדּוּעַ שֵׁבֶט יְהוּדָה בְּדֹחַק / בֵּן־אַמָּה וֶאֱדוֹם הִזִּילוּהָ

כְּשֶׂה נֶאֱלָמָה בֵּין גּוֹזְזֶיהָ:

מָתַי יוֹם  הִלָּחֲמוֹ לְבַדּוֹ / מָתַי יִוָּדַע לַשֵּׁ"ם יוֹם אֶחָד

מָתַי יוֹם גּוֹג וּמָגוֹג יֵיאָבְדוּ / מָתַי יֻשְׁלַם שֵׁם וְכִסֵּא יַחַד

מָתַי הֵרִים כְּאֵילִים יִרְקְדוּ / מָתַי פָּרָה וְדֹב יִרְעוּ יַחַד

מָתַי דְּגֵי־יָם וָעוֹף יִרְעָדוּ / מָתַי יִהְיֶה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד

מָתַי אַקְרִיב קָרְבָּן בְּמוֹעֲדוֹ / מָתַי צִיּוֹן תְּמַלֵּא עַם אֶחָד:

מַדּוּעַ בֵּן־אִמָּהּ בֶּטַח בָּדָד / מִשְׂתָּרֵר בְּגַאֲוָה וְחֶרְפָּה

מַדּוּעַ אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי בָּדָד / גּוֹלֶה נָדַח בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה

מַדּוּעַ כֹּל־טוּבִי מִמֶּנִּי שֻׁדַּד / עֵינִי תָּמִיד כָּל־יוֹם לְךָ צוֹפָה

חָנֵּנִי, אָבִי, הַמְצֵא לִי תְּרוּפָה:

מֶלֶךְ מְלָכִים, רָם עַל כָּל־רָמִים / חֹן עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְטוֹבָה אוֹת

כִּימֵי צֵאתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם / הַרְאֵנוּ נִסִּים וְגַם נִפְלָאוֹת

הִנֵּה גִּזְרַת בֵּין הַבְּתָרִים / וַעֲבָדוּם וְעִנּוּם אַרְבַּע מֵאוֹת

וְיִצְעֲקוּ וַיֵּדַע אֱ־לֹהִים / חָשַׁבְתָּ לָהֶם קָשִׁי הָעַבְדוּת

בַּמְּצָרִים עָשִׂיתָ שְׁפָטִים / מִיְּמֵיהֶם דָּם, וּצְפַרְדֵּעַ רְבָבוֹת:

מַכָּה שְׁלִישִׁית בָּהּ נִקְדַּשׁ שְׁמוֹ / בָּא עָרֹב עָשָׂה בָּהֶם נְקָמָה

מִקְנָם אָבַד (דֶּבֶר), וְהִפְלָה אֶת עַמּוֹ / שְׁחִין פָּרַח בְּאָדָם וּבְהֵמָה

בָּרָד יָרַד כַּאֲבָנִים עָלֵימוֹ / אַרְבֶּה נָח בְּכֹל־גְּבוּל מִצְרַיְמָה

חֹשֶׁךְ עָב, שְׁלֹשֶׁת יָמִים לֹא קָמוּ / בְּכוּרֵיהֶם הִכָּה שׁוֹכֵן רוֹמָה

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים בְּיָד רָמָה:

נָא, רְפָה שְׁבָרֶיהָ, כִי מָטָה / כְּלֵיל שִׁמּוּרִים יִהְיֶה הַלַּיְלָה

זֶה־כַּמָּה נַפְשִׁי בְּחַיַּי נָקְטָה / צָרוֹת תְּכוּפוֹת חוֹזְרוֹת חֲלִילָה

כְּלָל: רְשָׁעִים רֻבָּם חֲרָטָה / בְּנֵי עַוְלָה יָצְאוּ מִכְּלָלָא

כָּל־יוֹם יוֹסִיפוּ עַל עֻלִּי מוֹטָה / אֵין יוֹם שֶׁאֵין מְרֻבָּה קְלָלָה

זְכוֹר מָה הָיָה לִי וְהִבִּיטָה / הַסְּתָו עָבַר גַּם קַיִץ כָּלָה

בֵּן קָרָאתָ אוֹתוֹ אַף אִם חָטָא / עוֹבֵר עַל פֶּשַׁע מַרְבֶּה מְחִילָה

נָא, אָבִי, הַרְחֵב אֶת אֶרֶץ חִטָּה / אֶרֶץ צְבִי הִיא לְעַם סְגֻלָּה

בִּזְכוּת קָנָה בְּמֵאָה קְשִׂיטָה / מָקוֹם אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלָה

הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה / יַקְרִיב לְךָ קָרְבַּן מִנְחָה וְעוֹלָה

קָרֶב־נָא אֶת שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה / וְיִהְיֶה נֵס־מִצְרַיִם טְפֵלָה

הַתְּאֵנָה אֶת פַּגֶּיהָ חָנְטָה / חֹן, כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה

תִּתְבָּרַךְ, יוֹצֵר מַעֲלֶה וּמַטָּה / תִּתְקַדַּשׁ, אֵ־ל חַי נוֹרָא עֲלִילָה: