מורשת יהדות מרוקו

פירוש קבלי יותר, המבוסס על פיזור ישראל בין העמים ועל תכלית הגלות כאיסוף הניצוצות, מופיע ב"אור החיים"  לספר שמות:

ירמוז סתר עליון, לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם, ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה, שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם ניצוצי הקדושה גם להם ייקרא סגולה, והוא אומרו והייתם קרינן ביה והויתם, פירוש בא מלאפו"ם, כי הם יהיו הוית סגולה, מכל העמים אשר נפוצו שם, באמצעות התורה, ואומרו כי לי כל הארץ, כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בארבע רוחות העולם, לחזור אחרי הסגולה שהיא אבידתם, והנה זולת עוונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלי פיזור בעולם, אלא בכול עוצם תורתם היו מוליכים בכל העולם, ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם, ובאמצעות החטא תש כוחם וצריכין לרדת שמה לברר הטוב ההוא.

רבי משה אדרעי, דרשן ואיש הלכה מהמאה השמונה עשרה, מחבר הספר" יד משה" כתב על תופעות קשות שהגלות גורמת: עזובה דתית, פריקת עול מצוות, שחיתות מוסרית וירידה במספר המבקרים בבתי הכנסת, וגם הבודדים שמגיעים מקילים ראש ואינם מטים אוזן לתוכחות מוסר "אלא עוסקים בצפצופים ובדברי הבאי ובדברים בטלים אחרים".

רבי משה ברדוגו, פרשן על הש"ס ואיש הלכה שחי במאה השמונה עשרה במכנס, ראה במצוקה החומרית של הגלות את הסיבה לאדישות העם בנוגע לשאיפות הלאומיות: "כי הגולה ממקומו מצד עניות אינו מתאווה לחזור לארצו אלא טרוד לבקש אוכל לנפשו".  לדבריו, הדאגה לענייני חולין באווירת שעבוד מרוקנת את הלב מן השאיפות הלאומיות, שהעיקרית שבהן היא השאיפה לשוב לארץ ישראל. פיזור האומה בגלות אינו סימן לביטול ההשגחה אלא דווקא הוכחה להשגחת האל על ישראל ומימוש הקללות הנזכרות בתורה: "והטענה והתשובה היא בכל הגויים אשר כולם משלו עליך ונתפזרת בד' כנפות הארץ היא הקללה".  הצלחת האומות ושליטתן בישראל מביאות את היהודי לראות את מצוקת הגלות כעוול אלוהי המשקף את התופעה המעוותת בהנהגת האל: "שפחה כי תירש גבירתה".

רבי ראובן בעל "כתר תורה"  הגן על כבוד התורה ותלמידי החכמים ומוקיע את פרנסי הקהילה שנוגשים בתלמידי החכמים שישלמו מיסים, ובגללם תלמידי החכמים פורשים מלימוד תורה. בגלל הלחץ והמחסור שבגלות אין יכולת להגיע לשלמות דתית על ידי לימוד תורה וקיום מצוות; בגלל הגלות גם המנהיגים הרוחניים של הקהילה מבוזים ומולקים בפרהסיה, המוסר החברתי נפגע ויש תופעות של זנות ושכרות וניוון חברתי ומוסרי. היהודים חשים ספקנות ומבוכה לנוכח גדולתה של מלכות האסלאם בהשוואה למצבם העגום, והמצב יכול להתפרש בעיניהם כסימן לנחיתותה הרוחנית והמוסרית של היהדות ולהביא לחץ רוחני על היהודים.

ואולם עם התפתחות הקבלה חל מפנה של ממש ביחס לגלות, והמקובלים העתיקו את מרכז המאורעות מן התחום הארצי לתחום האלוהות ובכך שיוו לגלות משמעות קוסמית. בקבלה הטרום-לוריאנית הושם הדגש על גלות השכינה, ואחרי קבלת האר"י זוהי גלות האלוהות כולה: "גלות ישראל בין העמים אינה אלא בבואה של גלות הניצוצות האלוהיים בין הקליפות".

בעיני רבי יעקב אבוחצירא, מקובל בן המאה התשע עשרה, הגלות היא עונש: "ובמה שמדדו בני ישראל מדדתי להם".  במקום התפיסה הרואה את הגלות כמסע של שחרור האלוהות מכבלי הקליפות, נטה רבי יעקב אבוחצירא להבליט את הגלות כמשא כבד שהעם כורע תחתיו ומצפה להשתחרר ממנו, כחלק מהתפיסה הדטרמניסטית כי האל מחויב בשחרור השכינה. אבוחצירא נדרש בעיקר לטרגדיה האלוהית המתבטאת בפיזורו של העם בין האומות בכל העולם ובשעבודו תחת שלטון הגויים.

דיונו של רבי יעקב אבוחצירא בגלות האלוהות מתמקד בגלות השכינה על כל המשמעויות של פירוד השכינה מבעלה, ניתוקה מעולם האצילות ודחיקתה לעולמות בי"ע  (בריאה, יצירה ועשייה  (הזהות בין גלות השכינה לגלות ישראל מונחת ביסודה של הדעה המרכזית כי השכינה היא האם הרוחנית של עם ישראל, וגורל שניהם זהה. זהות הגורל בין השכינה לישראל היא הערובה לגאולת ישראל, כי על פי הצדק עם ישראל אינו ראוי לגאולה בגלל מעשיו, אבל מאחר שבני ישראל מצטערים בצער השכינה ומשאלתם היא גאולת השכינה, עם ישראל והשכינה ראויים לגאולה.

הטרגדיה הלאומית של עם ישראל נזכרת בשני ניסוחים: האחד הוא זיהוי גורלה של ירושלים עם גורלה של השכינה והאחר הוא סימון המפלה הלאומית כמפלה של האלוהות. בגלות יש ריצוי עונש והדגשת הייעוד הרוחני-לאומי של ישראל. בדרך זו טשטש רבי יעקב אבוחצירא את המשבר הקוסמי שבגלות על פי תפיסת האר"י, והדגיש את המשבר הלאומי. מכיוון שעל פי תפיסת האר"י הגלות מוסברת בצורך לברר את הניצוצות מהסיטרא אחרא, רבי יעקב אבוחצירא תרגם זאת ללשון הפשט וכתב לא על הניצוצות אלא על בני ישראל שמפוזרים בין האומות, מוכים, נשדדים ונרמסים בלחץ הגלות: "יש מהם שדנים אותנו בהריגה ויש מהם שדנים אותנו לשלול ממוננו ויש מהם שדנים אותנו במכות ועונשים".

לדעת רבי יעקב אבוחצירא, אורך הגלות עלול להביא רבים לידי ייאוש המעורר ספקות באשר למעמדו של עם ישראל כבחיר האל בעיני מי שאינו מבין את התפיסה ההיסטוריוסופית של הנביא ואת גורלו של עם ישראל כחורג ממסגרת הטבע ויכול להעלות קושיות על האל וההשגחה, ולכן גם את אורך הגלות יש לראות כגזרה אלוהית המעידה על השגחה.

ואולם עם כל זיקתו לקבלת האר"י לא היה רבי יעקב אבוחצירא יכול להשתחרר מן התודעה שהגלות היא פורענות קשה ללא נשוא לגבי עם ישראל. אין בתפיסתו ניסיון לשמש מליץ יושר לתפיסת האר"י כי הגלות היא שליחות המעניקה טעם לסבלו של העם היהודי ויכולה להתפרש כשנאה של האל כלפי עם ישראל. רבי יעקב אבוחצירא מתאר את הטרגדיה הלאומית בכתיבתו על הגלות והגאולה בתיאור מיסטי-קבלי, וכך לדעתו צריך להתייחס גם לאורך הזמן של הגלות, שהוא ללא קץ, לכובדה של הגלות האופייני לזמנו ולצורך לברר את הניצוצות מן העקבים של הסיטרא אחרא על פי תורת האר"י, שממנה הושפע.

רבי רפאל ברדוגו, שהיה פוסק, איש הלכה, פילוסוף ומקובל וכתב פירוש על התורה, "רב פנינים", ראה בגלות ובפיזור ישראל בקרב הגויים מזימה של אומות העולם להכפשת כבוד עם ישראל. הגלות אינה חסד אלוהי מכיוון שהביזיון וההשפלה שחוו היהודים במרוקו יצרו רגש של פחד ופקפוק בכוחו הפיזי והרוחני של עם ישראל. רבי רפאל ברדוגו מתייחס לרעב בשנת תקמ"א  (1781) תזכורת למה שכתבו הנביאים: "כאשר בא עלינו הרעב בשנת תקמ"א נתפרש לי הכתוב הזה על אשר ראו עינינו כי היו כתות כתות מהם אשר לא עצרו חיל".  בכתביו יש הרבה ביקורת על הלחץ החומרי, על נטל המיסים, על שוד רכוש יהודי, פרעות והוצאות להורג.

בעיני רבי רפאל ברדוגו הגלות היא מצב של הסתר פנים. מן ההשגחה האלוהית לא נותר אלא רושם בלבד, וההוויה כולה אדישה לסבל האומה הנאנקת תחת עול המשעבד: "בעולם הזה כל ישראל דוויים ומטורפים משעבוד מלכויות".  ברדוגו מתאר מצב שבו היהודים נתונים לשוד ולביזה, מוכים ונהרגים באין מפריע ועולם כמנהגו נוהג, אולם הגלות אינה נובעת מחוקיות טבעית כמו בהשגחה על אומות העולם, אלא היא תוצאה של גזרה אלוהית שבאה בעקבות החטא. לעם ישראל יש ייעוד לתיקון העולם, ומכאן שורשה של המצוקה הלאומית בנכונותו של עם ישראל להתמסר לאידיאלים רוחניים ומוסריים לתיקון העולם אף שהוא נמצא בשפל לאומי ובהסתר פנים.

בעניין הסיבות לגלות כתב רבי רפאל ברדוגו כי יש קושי לראות את השגחת האל בעולם ואת התכלית של הגלות, שהיא לטובה, כי מחמת הסכלות האדם אינו יכול לראות את הטוב שנמצא בתוך הרע ואינו נראה לעין, כי בחוקי ההנהגה האלוהית אין רע מוחלט, ולכן בגלל סכלותו האדם סבור כי אין שכר למצוות ואין גמול.

בתפיסתו את המציאות הפשוטה רבי רפאל ברדוגו תופס את הגלות כמציאות מעוותת שבה משתבשים כליל חיי האומה. הגלות מזמינה משיחי שקר, ועם ישראל משלם עליהם בדיכוי נוסף של השלטון: "יען כי בהיותנו בגלות המר הזה ובעו"ה מרוב הייחול והתקווה עברו כמה משיחי שקר שכולם לא לבד שלא הועילו לישראל אך הרעו להם לתת חרב ביד האומות להרגנו".

רבי רפאל ברדוגו ראה מצד אחד חיוב במחסור ובלחץ, כי שפע חומרי יכול לפגוע ביכולת להגיע לשלמות מוסרית, אבל מצד אחר המחסור גם יוצר לחץ גדול וקושי להתקיים ולקיים מצוות. לדעתו, הגלות פגעה ביכולת האומה להשיג קניינים הן במישור החומרי הן במישור הרוחני.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

סול הצדקת

הדוגמה הקלאסית לקידוש ה' היא הסיפור על סול הנערה הצדקת בטנגייר שבשנת צדק״ת (1834) היתה קרבן לעלילה כי התאסלמה וחזרה ליהדות. ועל כך נידונה על ידי הקאדי הראשי של פאס לכריתת ראשה. מאז הפכה לדמות של קדושה, חוברו עליה סיפורים ושירים ומצבתה בפאס היא מוקד לעליית נשים וגברים. המידע המוקדם והמפורט ביותר עליה נכתב על ידי הספרדי Romero ופורסם בשנת 1837. תרגומו לאנגלית יצא לאור שנתיים לאחר מכן.

מידע מוקדם יותר, ב-9 ביוני 1834, באותו זמן שהדבר אירע, נמסר על ידי אדוארד ויליאם דרומונד האי, שכיהן בתפקיד של קונסול בריטניה בטנגייר, כנזכר לעיל.

ואלה פרטי הסיפור, כפי שדיווח לשר החוץ : היום אחר הצהרים הגיע מידע על יהודייה בשם סול חטשואל נערה בגיל בין 14 ל-15 שראשה נכרת בפאס לפי פקודת הסולטאן, בעקבות פסק הדין של העולמא [החכמים], כי חזרה מדתה המוסלמית. וזאת לאחר שנטשה את דת אבותיה, בגלל איזה ריב ביתי, שבעקבותיה אמה היכתה אותה בחוזקה. נערה חסרת מזל זו היתה גרה כאן עם משפחתה. שם אביה חיים חטשואל, שעד שהאירוע קרה עם בתו היה גר בגיברלטר במשך כמה שנים, ועסק ברוכלות.

יהודי טנגייר עודדו נערה שוטה ותמימה זו לחזור לדתה, ובעקבות זאת נאסרה על ידי השלטונות. הקאדי הצליח להשיג פסק דין מוות לנערה. אין זו הפעם הראשונה שהקאדי הזה בטנג'יר טבל את ידיו בדם של קרבן בתנאים דומים.

הסולטאן [עבד ארחמאן השני 1859-1822] שאינו אדם צמא דם, עשה מאמצים שלוש פעמים, ובאופן אישי לשכנע את הנערה לא להתנגד לחוק האסלאמי כפי שנהוג בארץ זו, ולהישאר נאמנה לדת האסלאם, שקיבלה על עצמה בעבר. הסולטאן הרחיק לכת על מנת להציל את חייה עד שהציע שתתחתן עם אחד מבניו. אבל, כפי שאומרים, שיך היהודים השפיע עליה לא לנטוש את אמונתה העתיקה. וכי כל האיומים עליה נעשו רק כדי להפחידה, בהנחה שאם תראה את הסכין על גרונה, היא תוכל להיות בטוחה שיסולח לה 1834-1836 ,F0174/218, vol. III (תעודה מסי 3)

פיליפ אבנצור [Abensur] פרסם בדצמבר 2000 את התעודה הנ״ל המצויה בארכיון משרד החוץ בלונדון, והשנייה במרס 2006 מארכיון כי״ח בפריס על אותו נושא, שנכתב בשנת 1880 על ידי בן אחיה של הנערה הצדקת חיים חטשואל. חיים כתב לנשיא כי״ח וביקש תעסוקה וסיוע למשפחתו שנפגעה לאחר האירוע עם סול. הוא כתב את הסיפור האמיתי על דודתו הגיבורה סול חטשואל. ואלה פרטי האירוע:

אשה מוסלמית ראתה פעם את סול מחוץ לביתה והתרשמה מיופיה. הלכה למושל ואמרה לו שסול רוצה להתאסלם. היא הובאה בפני המושל, אבל הצהירה שתמיד תישאר יהודיה. כתגובה- נאסרה, ולאחר מספר ימים נשלחה לסולטאן מולאי עבד ארחמאן לפאס. הנסיך התרשם מיופיה. הסולטאן דיבר אתה תחילה בעדינות ללא הצלחה, לאחר מכן איים עליה ועל היהודים, שאם לא ישכנועה להישאר מוסלמית, יוציאוה להורג. היא סירבה להיענות לדרישתו, למרות עצת היהודים במקום. ואמרה להם: 'אני נולדתי יהודייה ואמות כזאתי. המוסלמים ניסו לשרוף את הגופה, אבל הודות לתפילות ולתשלומים הצליח אחיה יששכר למנוע זאת. לאחר זמן נפטר יששכר מתוך כאב ויגון. השאיר אשה עם בן אחד וחמש בנות, שתמך בקיומן במשך 11 שנים, ללא כל סיוע אחר. רכושו הדל, הכולל בקר וכבשים, מתו ממחלות, עוני ובצורות במשך שלוש שנים. הוא לא היה מסוגל לפרוע את חובותיו למוסלמים וליהודים. לשם כך פנה לכי״ח, וביקש חסות אירופאית, בצירוף המלצות חתומות על ידי מוסלמים נכבדים מרבאט ומסלא.

המסקנה מתעודה זו כי בעקבות התשלומים לקבורתה המכובדת של סול, משפחתה סבלה ממחסור. ולכן פנה לכי״ח. לא ידוע אם נענה, אבל ידוע שבנו בשם יששכר הועסק לאחר 17 שנים [בשנת 1897] בתור מורה בבית ספר של כי״ח, אולי בעקבות פנייתו של אביו.

1845- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם

תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי בין התאריכים 4 באוגוסט עד 12 בו 1845 [תעודות מם' 9-6] דנות בפרשת הנסיון לשכנע נער יהודי להתאסלם, בה היו מעורבים היהודי יעקב צרויה יליד גיברלטר שכיהן כסוכן קונסולרי של בריטניה וצרפת ברבאט, גיוהן דרומונד האי קונסול בריטניה בטנגייר, ושר החוץ הבריטי הרוזן מאברדין [Aberdeen].

נתאר את מהלך ההתכתבות: ב-4 באוגוסט כתב יעקב צרויה לממונה עליו הקונסול הבריטי בטנגייר את הדברים הבאים: אתמול בשעה 4 אחה״צ פרץ לביתי נער כבן 14 בבקשה לאפשר לו להישאר בביתי. ובדמעות ביקש להעניק לו חסותה של בריטניה, דבר שהיה חיוני בשבילו, כדי לשחררו ממצוקה. נער זה הוא בנו של מאורי, שבעבר היה יהודי בשם עדי עמאר שנפטר לפני 17 ימים במקום זה, כשהוא משאיר שותף מוסלמי בשם חגי עבדאללה בנעני. ארבעה ימים לאחר פטירתו של עדי הנ״ל, נלקח הנער מאמו על ידי החג' הנ״ל, כשהוא מציג מסמך שבוצע על ידי נוטריונים המאשרים שעמאר הנ״ל השאיר את רכושו אצל נאמן, המקבל שליש מהרכוש והשאר לבנו. בתעודה זו הוא קיבל יפוי כוח לפי החוק האסלאמי לקחת את הנער תחת הסותו. וכן קיבל יפוי כוח לשנות את דתו של הנער, דבר שהוא סירב לעשות. הופעל עליו לחץ והוא חזר ואמר ששום כוח לא ישכנעו להתאסלם. כתוצאה מכך נשאר הנער בביתו של בנעני למשך 17 ימים, ובימים אלה נעשו מאמצים לאסלמו, אבל ללא תוצאות. לאחר מכן גילחו את ראשו בכוח, והלבישוהו בגדים של מוסלם. כאשר המושל ראה שמאמציהם לשוא, שוב עינו אותו והביאו את אמו להציע לה כיצד להתאסלם, ואם תסרב -תיענש. האשה המסכנה ענתה שהיא מוכנה לקבל כל ענישה, ובלבד שלא להציע לבנה שיציית להם. מיד הילקו אותה מאה מלקות ואסרוה בכבלים.

המושל הבטיח לה ממון ואמרו לה שלא יתכן שבנה ישאר יהודי. אחר כך העניקו לה מתנות יותר יקרות בפעם השנייה והשלישית, אבל הכל ללא תוצאות. היא הוענשה ביתר שאת. בעקבות זאת נשלחו אמש שלושה חיילים על ידי המושל לביתי ושאלו על סמך מה אני מחזיק את הנער בביתי. עניתי שאבקר היום את המושל ואדון אתו על הנושא. דבר שביצעתי הבוקר בשעה תשע. אמרתי לו שהנער היה בביתי. אבל בהיותי סוכן קונסולרי, אינני מוסמך לשחרר את הנער עד שאדווח לממונים עלי בטנגייר, ואקבל מהם תשובה. הוא ענה שהנער ישאר בביתי, וכי יכתוב לסולטאן על הנושא. הרשה נא לי לשאול אותך, האם תוכל לעשות משהו למען הנער, שהייתי רוצה שיעזוב את ביתי בחירות גמורה. יהיה זה מועיל לשמי בין התושבים, אם הנער יעזוב ושיבצע את שאיפתו באמצעות חסות בריטית וצרפתית. אני מבקש זאת כמעשה של חסד אם הדבר יתאפשר, ואעסיק את הנער בתור משרת שלי.

חתום יעקב צרויה (099/26?, תעודה מסי 6).

לאחר שבעה ימים [ב-11 באוגוסט] כתב גיוהן דרומונד האי לסיד בן עלי [כנראה וזיר], על הפרשה. ראשית הוא מתנצל על שמעיר תשומת לבו למקרה ביש שאירע לאחרונה ברבאט. הכותב מחניף לנמען ולסולטאן על חוש הצדק שמנחה אותם. המעשה שאדווח עליו מנוגד לרוח ממשלתך. וכי המקרה לא היה קורה, לו הצדדים היו מודרכים על ידי אותה רוח של צדק בה מצטינת ממשלתך.

דיוח לו את פרטי הנושא כפי שהוצג בפניו על ידי הסוכן הקונסולרי הבריטי ברבאט.

נער יהודי בן 14 ביקש מקלט בביתו של הסוכן הקונסולרי של בריטניה וצרפת ב-3 בחודש. הוא הציג עצמו כבנו של יהודי שהתאסלם בשם עדי עמאר שנפטר. אביו השאיר רכוש בעסק. לנאמנו מוסלמי בשם חגי עבדאללה בנעני הוריש שליש מרכושו, ואת השאר לבנו. בנעני לקחו מבית אביו, ואמר לו שהוא חייב להתאסלם.

הנער ענה שנולד יהודי ותמיד היה כזה וכי לא יוכל לשנות דתו. ואם הזכות לירושת אביו תלויה בהתאסלמותו, הוא יוותר על כך.

חג' עבדאללה לקחו לשלטונות שהצטרפו למסע השכנוע לשינוי דתו. וכאשר עמד על כך שהוא יהודי ותמיד היה כזה, הממשל החליט ליסר אותו, אבל ללא הצלחה. הוא נשלח שוב לבנעני שנעל אותו בביתו למשך תשעה ימים, ואילץ אותו ללבוש בגדי מוסלם, ולגלח את ראשו. לבסוף כאשר הממשל ראה שהנער עומד על דעתו להישאר יהודי, הוא עבר שוב שורת יסורים אכזריים. גם אמו נקראה, והתבקשה להציע לבנה לשנות את דתו, אבל היא סירבה לקבל את הוראות הממשל. היא קיבלה מיד מאה מלקות, והובלה בכבלים למאסר. האם ניסתה באמצעות מתנות למושל להשיג את שחרורו של בנה. אבל המושל לאחר שלקח את המתנות, המשיך בענישה ובעינויי האם, באשמה שבנה מסרב לשנות את דתו.

כאשר הנער חיפש מקלט בביתו של הסוכן הקונסולרי, שלח המושל שלושה חיילים לביתו ודרש ממנו להשיב מדוע החזיק את הנער בביתו, ותבע לשחרר אותו. הסוכן הלך למושל ואמר לו שהוא בשום פנים לא ישחרר את הנער לפני שידווח לממונים עליו -הקונסולים הכלליים של בריטניה וצרפת בטנגייר. בשיחה עם נציג צרפת על הנושא, עמד הכותב על כך שלא יעלה על דעתנו להורות לסוכן שלנו שיסגיר את הנער לשלטונות ברבאט, לאחר שאלה הראו את נחת זרועם כלפיו. ראינו לנכון שמחובתנו ליידע את הסולטאן באמצעותך. וכי חכמתו המפורסמת של הסולטאן וחוש הצדק שלו יגרמו להפסקת הפעולות של הממשל ברבאט, ויינתנו הוראות להגנת הנער ולשחרורו.

המכתב מסיים במשפט זה: אני משוכנע שהוד מעלתו יעריך את המניעים שלי ליידע את חצר המלכות, וכי יבין שמטרתי היא להשיג לנער המיוסר את הצדק שהוד מלכותו יהיה מוכן להעניק.

חתום גיוהן דרומונד האי(099/26? תעודה מסי 7).

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן– החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם –עמוד קלט

גרושה צעירה מותר לה להינשא אחרי 91 יום, מחשש של פריצות וטובת הילד. ר׳ שמעון ברוך אוחיון כתב על אשה גרושה שילדה, ולא התחילה להניק. השאלה האם מותר לה להינשא אחרי 91 יום ואינה צריכה להמתין כד חודשים. החכם הגיע למסקנה בעקבות תקדימים של פוסקים, שהתירו לאשה כזו להינשא אחרי ג׳ חודשים. מצטט אחד מהם ״משום שהיתה צעירה וקיים חשש של פריצות, וגם יש חשש לילד שיצא לתרבות רעה, ומשום תקנת הילד יש להתיר״.

הוא דן בנושא זה בעקבות מעשה באשה שעמדה להתגרש, והיא עומדת ללדת. החכם דאג מה יהיה עם הגרושה הצעירה, והאם תוכל לחכות כד חודשים מבלי להתחתן שוב. לבסוף השלים החכם ביניהם. (׳הליכות שבא׳, ח״א, סי׳ יג; הדיון ההלכתי פורסם על ידו ב׳שבילין׳ גל׳ כה-כו אלול תש״ל, דפים קעח-קפה).

על זונה לחכות כד חודש לפני נישואיה. ר׳ יצחק אלמאליח שכיהן כרב בתלמסאן שבאלג׳יריה כתב על זונה שילדה, ואדם רצה לשאתה בהסכמתה. וכמה חכמים אמרו לבני משפחתה שהדבר אסור, כי היא צריכה להמתין כד חודשים. אבל היה חשש שאם לא תתחתן תתנצר, והחכם התיר לה להתחתן בהסתמכו על תשובתו של ה׳חתם סופר׳, אהע״ז, סי׳ לו(׳שיח יצחק׳, אהע״ז סי׳ ו).

זונה שילדה מותר לה להינשא אחרי שהילד בן שנה. ארבעה מקרים בהם רצתה האשה להינשא לפני כד חודש, נידונו על ידי ר׳ שלום משאש:

בתשובתו לרבה של זטאט, ר׳ שמעון ואענונו, בקשר לאשה שילדה בת לזנונים לפני כ־13 חודשים ״הבועל יצא נקי בדינו ונשארה הבת לאחריות האם״. האם גמלה כבר את בתה, ורצתה להינשא לפני הזמן הקבוע בדין. ״באומרה שאם תחמיץ ההזדמנות הלזו, מי יודע אולי תשאר עגונה כל ימיה, והיא עניה בת עניים ואפשר שתמשיך באולתה להרבות ילדי זנונים״. החכם נטה להרשות לה, בתנאי שתתחייב במזונות הבת עד שתגדל ״וגם אחיה התחייב לתת לה חצי ליטר חלב בכל יום עד שתגדל״.

ר׳ שלום משאש אישר את פסק דינו של החכם השואל, ונימק בין השאר ״שנשתנו הדורות עם טעמא דמזנה. מכל זה נראה להסכים עם כבודו להתירה להנשא אחר שיגמור הילד טו חודש דלא מצינו בפוסקים שהקילו בפחות מזה״. הוא כותב:

שיש לחלק בין הזמנים… והרבה נשים שאינם מניקות לילדיהן כל עיקר, בכדי שתשארנה ביופין ובריאותן, וזה ברשות והסכמת הרופאים ואין שום נזק וסכנה כלל לילדים ח״ו [חס ושלום] והם בריאים ושלימים, ואם כן בהבטל הסבה בטלה התקנה. וגם מימי קדם נשתנו הטבעים ואין לך שום אחד שמניח בניו לינק כל הכ״ד חדשים ואדרבה סגור בפי הבריות שכל היונק עד כד חדש מוחו מתקשה הרבה. ובשביל זה ראיתי להרבה משפחות שממהרין בקום ועשה לגמול לילדיהם תיכף אחרי שנה ועוד. ואם כן למה תשאר האשה עגונה על חנם, ועל ידי כך תרבה הפריצות (׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ ק. כך גם פסק ר׳ ידידיה מונסונייגו בקשר ל״מינקת מזנה״, ׳דבר אמת/ אהע״ז, סי׳ צב. השווה ר׳ יהושע מונסונייגו, ׳שבילי העזר׳, עט׳ 50, סי׳ ו). מסקנתו, שבימינו כשנשים רבות אינן מניקות או רק מניקות שנה, אין הצדקה שגרושה או אלמנה תחכה שנתיים עד נישואיה. זו גישה מתקדמת המתחשבת במציאות המודרנית.

הפסיקה להניק אחרי כשלושה חודשים ומצאה בן זוג. בשנת תשמ״ד (1984) דן ר׳ שלום משאש בנושא דלקמן: אשה הפסיקה להניק את בנה בהיותו בן 88 ימים, לפי הוראת רופא כי לא נשאר לה חלב, והיה זה יומיים לפני גירושיה. לאחר חמישה חודשים מצאה בן זוג שישאנה, שאינו מוכן לחכות כד חודש, ופנתה לבית הדין לאפשר לה להינשא, ותשובתו חיובית (׳שמ״ש ומגן׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יג).

הוא גם פסק כי אם החלב של האשה מזיק לתינוק, מותר לה להינשא תוך כד חודש (שם, אהע״ז סי׳ קלו).

בהגיע בתה לגיל שנה הותר לאם להינשא. שלוש עשרה שנה לאחר האירוע הקודם הובא הנושא הבא בפני ר׳ שלום משאש: אשה ילדה בת לפני נישואיה, האב הכיר בבתו, ורשם אותה על שמו. לאחר שהיתה מוכנה להינשא לו – ברח האיש. היא גמלה את בתה לאחר שלושה חודשים, בעת שלא היה לה בעל. ועתה מצאה חתן ורצתה להינשא לו. החכם אמר לה שתמתין עד שהבת תהיה בת שנה ויותר, ואז תינשא לו, והיא קיבלה את פסק דינו ביז אלול תשנ״ז(׳שמ״ש ומגן׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ סט).

אלמנה שהניקה תינוק בן 18 חודש ואברך רצה לשאתה. המקרה הבא היה בשנת תש״ס (2000). אלמנת אפרים בן שלום שהניקה תינוק בן 18 חודש, רצתה להינשא כעבור חודשיים לאברך מישיבה. החכם אמר לה שהדבר אסור (על פי שו״ע אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא). הוא הציע לה שתפסיק להניק, ואמרה שאין בדבר נזק לתינוק, כי הוא יונק רק בלילה. לאחר שהפסיקה להניק חזרה לדיין, שאמר לה כי אילו הפסיקה קודם השידוך היה מקום להקל. אבל כיון שהפסיקה להניק רק בגלל השידוך, קשה להקל. ר׳ שלום משאש שלח את הנושא לקבלת חוות דעתו של הרב עובדיה יוסף שפסק לאפשר לזוג להינשא, ור׳ שלום משאש קיבל את חוות דעתו(׳שמ״ש ומגן׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יא).

לגרושה אם לתינוק בן 15 חודש הותר להינשא. המעשה דלקמן נדון על ידי הרב שלמה עמאר, הרב הראשי בישראל:

אשה התגרשה לפני קרוב לשנה ויש לה תינוק בן 15 חודש, שהבעל התחייב בתשלום מזונותיו. לאחרונה השיגה שידוך הגון, ורוצה להתחתן אתו. לדבריה אמר לה רב אחד, כי מותר לה להינשא כשבנה יהיה בן 15 חודש. יש חשש שאם תצטרך לחכות עד שימלאו לתינוק 24 חודשים, השידוך יתבטל. היא סיפרה שהניקה בחודשיו הראשונים, אבל חלבה הלך והתמעט עוד בהיותה תחת בעלה, וזמן קצר אחר גירושיה פסק לגמרי. החכם פסק שכיון שעברו כ׳ חודשים, ויש חשש שמא השידוך יתבטל, מותר לה להתחתן אתו. על בעלה החדש להתחייב לשלם למזונות התינוק, ואז יוכל לשאתה (׳שמע שלמה׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ ד. הרב עובדיה יוסף אישר את פסק הדין בשנת תשנ״ו, שם, סי׳ ח).

מי שנשא בשוגג מינקת חבירו – האם עליו להתגרש? ר׳ יוסף משאש נשאל על אדם שנשא בשוגג מינקת חבירו האם כופים אותו לגרש. החכם הסתמך על תשובתו של ר׳ יהודה עייאש, ׳בית יהודה׳, אהע״ז סי׳ יח, הכותב שאין לגרש, אלא רק מפרישין אותם עד שיגיע זמנם (׳אוצר המכתבים׳, ח״א, סי׳ קכו).

מותר לה להינשא תוך כד חודש, כפי שסיכם ר׳ דוד צבאח:

אם מת בנה… אם גמלתו בחיי בעלה או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת או שנתנה בנה למינקת ג׳ חודשים בחיי בעלה, והיא לא הניקה כלל תוך ג׳ חודשים ודוקא שתהיה פנויה המינקת… מניקה שמת בנה ולקחה אחרים להניק יכולה להנשא כיון שאינה אמו אינה בכלל התקנה (׳שושנים לדוד׳, חו״ם, אות מט, דף קכח ע״ב).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו –עמוד 132

עמוד אֵל להאיר דרך

בשירותי הממושך בצה״ל פגשתי במפקדים רבים שהיו חניכיו ותלמידיו של עקיבא, בימים שלפני הקמת המדינה.

הוא הנחיל להם את היסודות של תורת הלחימה, להלכה ולמעשה, חיזק בהם את האמונה והתווה את דרכם בנושאי הביטחון.

לי אישית היה עקיבא כעמוד להאיר דרך שנים רבות. לפני צה״ל הוא היה לי מפקד וחבר, ידיד ורע להתרועע, נכון תמיד לעזור גם בלי שנתבקש, תמיד בצנעה ובהסתר, ללא רדיפת כבוד. עם הקמת המדינה, ובהמשכה, פעל רבות לאספקת המים לירושלים, שבזכותה לא גוועה ירושלים בתקופת המצור ובמלחמת השחרור, ובמיוחד בחודשים שבהם היה תוהו ובוהו בארץ, לפני עזיבתם של הבריטים. מעשים אלה חרותים בתולדות עמנו המתחדשים, ואין לי ספק שיבוא יום, והיום הזה הוא לא רחוק, שבו היסטוריונים יכתבו פרק מפואר זה, שערכו רב בהיותו פרק המלחמה על הקיום של המדינה ושל ירושלים.

בגלל עבודתי נתרחק מקום מגורי מירושלים, העיר שבלבי ובנפשי; ניתקתי מחברים וידידים, ופגישות עמם התקיימו רק באקראי. בשנות עשר ועשרים וחמש למדינה הייתי פוגש את עקיבא לעת מצוא, כאשר הלב משתוקק ונכסף ליום שבו אחזור לירושלים עירי יחד עם משפחתי, ואחדש הקשר עם חברי וידידי, מורי ומדריכי מימים עברו. והנה, לא זכיתי להגיע לירושלים, ועקיבא ידידי ומדריכי, שהתווה דרכי בביטחון ובלחימה, נעקר לפתע מן החיים; לנו, הנשארים, הלך אדם, חבר, ידיד ומורה – ללא שוב, כאשר הוא משאיר לנו את התכונה הנפלאה שבאדם, את הדוגמה האישית, המופת, התכונה לתת בלי הרצון לקבל בתמורה.

עם בוני ירושלים ומחזקי יסודותיה

רבים הסיפורים והעדויות על המעשים שנעשו בצנעה ובהשקט על ידי עקיבא, בהיותו נציג ונבחר של תושבי ירושלים במועצת העיר, סגנו ויד ימינו של ראש העיר – מעשים למען תושבי ירושלים, ובמיוחד למען יהודים שומרי מצוות. עקיבא דאג לשפץ את בתי הכנסת, לפארם ולרוממם, והכול, כאמור, בשקט ובצנעה, כיאה לתלמיד חכם הבורח מן הכבוד, ואינו יודע כי הכבוד רודף אחריו. עקיבא זכה, בעבודתו ובמסירותו ללא גבול, להימנות עם בוני ירושלים, עם מחזקי יסודותיה ומרחיבי גבולותיה. שנים רבות זכה להימנות עם אבות העיר, העסוקים ועושים בבניינה ובטיפוח יופיה והדרה. ירושלים לא הייתה כה יפה ונהדרת אלמלא אנשים אוהבים כמו עקיבא. ואכן, זכות גדולה נפלה בחלקו של עקיבא, שלא רבים זכו לה: להיות פעיל ועושה בין אנשים מכל פסיפס עדותיה של ירושלים, ובין בני עמים אחרים, מוסלמים ונוצרים, שעקיבא היה אהוד ומקובל עליהם. והדברים הלוא כתובים וחתומים בתולדות ירושלים, ביובל האחרון, במחצית מאת השנים הללו.

זכיתי להימנות עם פיקודיו וידידיו, ויודע אני כי עקיבא מילא חובתו עד תום, כיאות לאדם ששירת בקודש וראה בזולת את משאת נפשו הגדולה. זכרו יהיה עמנו תמיד.

גבעת שאול – גבעת ראשונים

חיבר יוסף שער

הידעתם? לפני כשמונים שנה, קמה חֶברה ליַסֵד שכונה, היה זה בעת שְלוט תוּגַרְמָה, קשה היה לרכוש אדמה. בראשית שלטון הבריטים נרכשה גבעת טרשים זנוחה-נטושה, נאה אֲוִירָהּ, מקסים נוֹפָהּ, ימה, צפונה ונגבה משקיפה. עת כְּתב־מֶכֶר נחתם, ממזרח וממערב בנו בה ביתם, עִזְּקוּ סלעים, נטעו גינתם, פינת־חמד הייתה שכונתם. ״גבעת שאול״, קראוה – ע״ש ר׳ שאול אלישר, יש״א ברכה – גורלו בגורלה קָשַׁר.

ייזכרו לטובה ראשוניה נשים ואנשים, אֲזוּלָאים, חַרושים, מכלופים וקָדושים שַעְתַלִים, דוקלרים, חדדיים, בלכרים וברים, גולדשמידים, בחבוטים, מגזמובים ופרידמנים, פלשתים, וילנרים, בחרים, שמשונים ופרומקינים מיוחסים, אלבזים, מוזסים וסדובניקים, זלברמנים, לרמנים, קנינגים וגרייבסקים, סִימַנטובים, אסלנים, מהללים וגורודישים, ג׳יבלים, עלפים, ששקסים וספירטושים. על כולם הדגול עקיבא אזולאי ייזכר לעד, רב־פעלים בכל צעד ובכל שעל, זיו פניו ל״גבעת שאולִים״ – תפארת, אשרי מציבים לזכרו מַצֶּבֶת.

ידיד ערבי

מדברי טוביה בריזון

ההיכרות שלי עם עקיבא החלה בשנת 1941. בשנה זו התחלתי לעבוד בתחנות השאיבה בין ראש העין לירושלים. בין תחנות אלו היו באב־אל־וואד, סריס. קווים חדשים נוספים היו עין פרה, ירושלים דרך לטרון, וכן נבנו תחנות נוספות ביער חולדה. בשנת 1948-1940 הושתל עקיבא על ידי "ההגנה״ לעבוד בקווי המים על מנת להעביר מידע מודיעיני על הבריטים והערבים. בתחנת השאיבה סריס עמד בית קפה ערבי; עקיבא היה נכנס ויוצא משם באופן חופשי כמו בן־בית. לא ידענו מה עקיבא מחפש בבית קפה זה. לימים הבנו שאת המידע המודיעיני קיבל עקיבא ממקום זה.

מלחמת השחרור בעיצומה. ראש העין הייתה התחנה היחידה שנשארה לספק מים. ירושלים הייתה מנותקת ממים, ואז בנינו קו מים חדש "קו השלוח", אשר נבנה בסתר מחולדה דרך בית סוסין, שער הגיא, עד לכביש בורמה.

הערבים הספיקו לפרק את תחנת המים בלטרון, והחלקים הועברו לרבת עמון. נתקלנו בבעיה קשה: יש להשיג חלקים למנועי הדיזל, כדי להרכיב את המשאבות החדשות בתחנות. האנגלים, בשל קשריהם עם הערבים, לא היו מוכנים לספק לנו את החלקים הדרושים. ידיד ערבי הגיע מרבת עמון בדרך לא־דרך ומסר, שאת חלקי המנועים מצא בשוק רבת עמון, וכי הם עומדים להימכר בגרוטאות. עקיבא ביקש מהידיד שיעשה שליחות לרבת עמון, יקנה את החלקים ויעבירם חזרה אלינו. מובן שהמשא ומתן היה מייגע, אך בשל האמון אשר קנה לו עקיבא אצל הידיד, ניאות הלה לעשות זאת ויצא לדרך, רכוב על גמל. הוא קנה את החלקים והעבירם לגבול הישראלי. מעבר לגבול ציפה לו עקיבא, ויש לציין ששניהם היו נתונים בסכנה גדולה, אך בזכות העברת חלקים אלה הוזרמו מים לירושלים. פיצוץ צינור מים, שעבר דרך כביש בורמה, הקפיץ אותנו בליל שבת. קמנו לתקן את הצינור, תחת הפגזה רצינית של האויב, והצלחנו לתקן, אך עד היום איני מבין איך יצאנו מזה. מלחמת השחרור החלה, נפוצה שמועה שהערבים תוקפים יהודים בכל מקום, וכן בתחנות המים שבדרך לירושלים.

עקיבא קיבל הוראה מ״ההגנה": יש לאסוף את כל העובדים בתחנות פן יישחטו על ידי הערבים. עם האופנוע הגיע אלי, ובמהירות נסענו לתחנת סריס.

חברינו הערבים זממו לנקום בחברנו סוריאנו; עקיבא עם כל אומץ לבו נכנס עם האופנוע אל התחנה, ואני חיכיתי מחוץ לתחנה. תחינות, הבטחות והפצרות, כל מה שרק ניתן לעשות, עד שניאותו לשחרר את חברנו סוריאנו. לא האמנתי כי סוריאנו יוצא חי מן התחנה, והוא רכוב על אופנוע עם עקיבא, במושב האחורי. בשמחה מצאתי לי עוד מקום באופנוע, וכך, רכובים שלושה, הגענו לירושלים. זכינו למנהל עבודה אשר נתן לנו תחושה של משפחה, ולכל העבודות שהוטלו עלינו, אף למסוכנת שבהן, רצנו בתחושה של שליחות ושמחה. הנהג שאול וינקלר, הרתך שלמה, אנוכי טוביה, אברהם ביטון, חנניה דרעי, חנניה חרוש והבדרן שבחבורה, זקי ועקנין – היינו למשפחה אחת

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013- עמ' 86

זמן לא רב לאחר שמוחמד גירש את שבט נצ'יר, הוא גילה כי שבט יהודי אחר בעיר מדינה, שבט קורייט'ה, מהווה איום נוסף לאסלאם. מנהיג יהודי קורייט'ה בעיר מדינה, כַּעְבּ אבן אסד, אכן הוזמן להצטרף לברית של אויבי מוחמד, בראשות שבט קורייש הערבי-פגאני. הדבר הודלף לאזניו של בן־בריתו הקרוב ביותר של מוחמד, עומר אבן אל-ח'טאב – לימים הח'ליפה השני של הרשידון – שסיפר למנהיגו שהיהודים כורתים ברית נגדו, יחד עם אנשי מכה.

הערת המחבר: התואר 'כליף' או סגן(כליפה בערבית) הוא קיצור של כליף האל (בערבית כליפה אללה). לאחר מותו של מוחמד בשנת 632, 'כליף' הפך לתואר של השליט על השושלות המוסלמיות. חמשת הכליפת לאחר מוחמד היו הרשידון (מדינה 632-661) אשר כיבושיהם השתרעו מאפגניסטן עד תוניסיה; האומיית (דמשק 661-750 וכן אל-אנדלוס – קורדובה 756-1031); העבאסית, (בגדאד 750-1258); הפאטימית (קהיר 909-1171); והעותימאנית (איסטנבול, 1517-1924). החיליפות העותימאנית בוטלה על ידי המנהיג הטורקי מוסטפה כמאל אתאטורק ב-3 במרץ 1924.ע"כ

מתוך חשש שהברית הזאת תוביל לנחיתות מספרית של אנשיו, ניסה מוחמד לזרוע מחלוקת בין בני קורייט'ה לבין אויביו הערביים. תוך שלושה שבועות הוא הצליח במשימה. היהודים, שחששו מבגידה אפשרית של שבט קורייש, החזיקו חלק מאנשי השבט כבני ערובה, כדי למנוע את נטישת הברית. אך בשלב זה, החיילים של ברית מכה התקשו להאכיל את הסוסים והגמלים שלהם. סערה עזה במדבר הוסיפה למצוקתם. אבו סופיאן החליט אז לפרק את הברית לגמרי, ופנה אל חייליו במילים תבוסתניות: 'הו, קורייש' הוא אמר, 'אנחנו לא במחנה קבע כאן; הסוסים והגמלים שלנו מתים; בני קורייט'ה לא עמדו בהבטחתם כלפינו ושמעתי מהם דיווחים מדאיגים. אתם יכולים לראות את פראות הרוח, שמותירה אותנו ללא סירי בישול, ללא אש, וללא אוהלים שניתן לסמוך עליהם. התקפלו, כי אני הולך!'

בני קורייט'ה נותרו לבד בפני צבאו של מוחמד, אם כי מנהיגם של יהודי נצ'יר הגולים, חי בן־אחיטוב, נסע מרחק של יותר ממאה קילומטרים מח'ייבר והצטרף אליהם. מוחמד, בהאשימו את בני קורייט'ה בסיוע לאויביו, שלח מוחמד את כוחותיו כדי להטיל עליהם מצור. היהודים החזיקו מעמד עשרים וחמישה ימים, אך ככל שהמצור נמשך, כך גבר הרעב. חי בן־אחיטוב וכעב אבן־אסד הביאו בפני אנשיהם שלוש אפשרויות: לקבל את הצלחותיו היוצאות דופן של מוחמד כהוכחה לכך שהוא נביא אמת ולהתאסלם. או להרוג במו ידיהם את נשותיהם וילדיהם ולאחר מכן לתקוף את הצבא המוסלמי, זאת כדי לא לדאוג לגורלם האכזר של אלה התלויים בהם, אם הם עצמם נהרגים. האפשרות השלישית הייתה לנסות להערים על מוחמד ולהתקיף אותו בשבת, כאשר אין הוא מצפה לכך.

מטעמים דתיים ומוסריים, היהודים החליטו כי שלוש האפשרויות אינן מתקבלות על הדעת. במקום זאת, הם ביקשו ממוחמד שיאפשר להם לעזוב את מדינה באותם תנאים שהעניק קודם לכן לבני שבט נצ'יר. כלומר, המוסלמים יחרימו את אדמת בני קורייט'ה ונכסיהם, וכל משפחה יהודית תעמיס רכוש על אחד מגמליה בלבד. מוחמד סירב. הלוחמים היהודים הציעו לנטוש את אדמתם וכל רכושם ולצאת רק עם בני משפחותיהם. שוב מוחמד סירב. הוא רצה שהיהודים ייכנעו ללא תנאי, ויסכימו לכל החלטה שהוא יקבל לגבי גורלם. ליהודים לא נותרה ברירה, והם נלקחו בשבי.

במדינה, הפרידו בין גברים לנשים וכלאו אותם בחצרות שונות. ידי הגברים נקשרו מאחורי גבם. בני השבט הערבי אַוּס, שהיו בעבר בני ברית של היהודים, ביקשו ממוחמד לנהוג בסלחנות כלפי היהודים. אך הוא דחה את בקשתם ומינה כבורר אחד האישים המובילים של שבט אַוּס, סַעד אבן מֻעַאד', זו היתה תחבולה של מוחמד, כי ידע מה יהיה משפטו של סעד, שנפצע והושפל בקרב; ניתן היה לצפות כי פסק דינו יהיה חמור ואכן כך היה: הגברים יוצאו להורג, נשים וילדים יימכרו לעבדות, ורכושם של היהודים יחולק שלל בקרב המוסלמים.

כאשר מוחמד שמע את פסק דינו של סעד, הוא נזעק: 'אתה שפטת על פי משפטו של אללה מעל שבעת הרקיעים!' ומוחמד הורה לבצע את פסק הדין. מעתה ואילך, המוסלמים ראו בפסק דין זה התגלות אלוהית. בקוראן נאמר: 'הכופרים לא יועילו להם נכסיהם ובניהם במאום אצל אלוהים, וכל אלה יהיו דלק לאש. ראה סורה 3 פסוקים 12-10

إِنَّ الَّذِينَ كَفَرُواْ لَن تُغْنِيَ عَنْهُمْ أَمْوَالُهُمْ وَلاَ أَوْلاَدُهُم مِّنَ اللّهِ شَيْئًا وَأُولَـئِكَ هُمْ وَقُودُ النَّارِ 10

كَدَأْبِ آلِ فِرْعَوْنَ وَالَّذِينَ مِن قَبْلِهِمْ كَذَّبُواْ بِآيَاتِنَا فَأَخَذَهُمُ اللّهُ بِذُنُوبِهِمْ وَاللّهُ شَدِيدُ الْعِقَابِ 11

 قُل لِّلَّذِينَ كَفَرُواْ سَتُغْلَبُونَ وَتُحْشَرُونَ إِلَى جَهَنَّمَ وَبِئْسَ الْمِهَادُ 12

10 הכופרים, לא יועילו להם נכסיהם ובניהם במאום אצל אלוהים, וכל אלה יהיו דלק לאש. ״ דינם יהיה כדין בני משפחת פרעה ואלה אשר היו לפניהם: הם כפרו באותותינו ואלוהים הכה בהם כי חטאו, ואלוהים עונש קשות. 12 אמור לכופרים, עוד תובסו ותיאספו אל גיהינום. מה נורא הוא יצוע האש.

למחרת, שבע מאות גברים יהודים נלקחו לשוק של מדינה. תעלות נחפרו בכיכר השוק, הגברים נקשרו יחד בקבוצות, וראשיהם נערפו. גופותיהם מחוסרי הראשים נקברו בתעלות שנחפרו, ומוחמד הביט במתרחש. כמה אנשים ניצלו, לבקשתם של מוסלמים בודדים. למרות פסק הדין, אישה יהודיה הייתה בין אלה שהוצאו להורג; עאישה, אשתו של מוחמד, נגשה אליה לאחר ששמעה קול נסתר קורא בשמה. 'אלוהים אדירים' קראה עאישה, מה קרה?' 'מוציאים אותי להורגי השיבה האישה. 'מדוע?' שאלה עאישה. 'בגלל משהו שעשיתי' ענתה האישה: במהלך המצור, היא שמטה אבן כבדה על אחד המוסלמים. עאישה סיפרה: 'היא נלקחה משם וראשה נערף.'

לאחר שכל הגברים היהודים והאישה היהודייה הוצאו להורג, כל הזכרים היהודים שטרם הגיעו לבגרות וכל הנשים והבנות שנותרו, נמכרו כעבדים. חלקם ניתנו כמתנות לחבריו של מוחמד. רכוש היהודים וכלי נשקם חולקו בין הכובשים. על פי הביוגרף של מוחמד, אבן אסחאק, מוחמד בחר לו אישה מתוך הנשים היהודיות, רַיְיחָאנָה, שבעלה היה בין אלה שהוצאו להורג. כך הסתיים ניצחונו השלישי של מוחמד על היהודים.

חיסולם האכזרי של אלה שהוכרעו על-ידי מוחמד, הפך למודל עבור השליטים המוסלמים שבאו אחריו. משפטן מוביל מוסלמי, אבו יוסוף (שהיה יועצו של החיליפה העבָאסי הָרוּן אֶלרָשִיד ומת בשנת 798), כתב בפרשנותו לג'יהאד – מלחמת קודש – כי בכל פעם שהמוסלמים 'מטילים מצור סביב מעוזו של אויב, והאויב נכנע בתנאים שייקבעו על-ידי נציג, ונציג זה מחליט שהחיילים שלהם יוצאו להורג ונשיהם וילדיהם יילקחו בשבי, החלטה זו הינה חוקית.' הוא המשיך והסביר: יזו הייתה החלטתו של סעד איבן מועאד' בקשר לבני קורייטיה.^,

אבו יוסוף הוסיף כי האימאם – מנהיגה הדתי של הקהילה – הוא זה שיחליט על התנאים שיוכרעו ויוצאו לפועל. 'אם האימאם סבור כי הוצאתם להורג של הלוחמים ושעבוד הנשים והילדים הוא טוב יותר עבור האסלאם ומאמיניו, אז הוא יפעל כך, ויחקה את הדוגמה של סעד איבן מועאד'.

שלוש מאות שנה מאוחר יותר, משפטן מוביל מוסלמי מבגדד, אל-מָווּאַרדִי, (שמת בשנת 1058), כתב על הטבח של קורייטיה, כי מוחמד 'לא היה רשאי' לסלוח במקרה של צווי אלוהי, והוא יכול לסלוח רק עוונות 'בנושאים הקשורים בו אישית'. ואכן, מבחינתם של מוסלמים מלומדים שבאו מאוחר יותר, עונשם של יהודי קורייט,ה לא הוכרע מתוך משאלות אישיות של מוחמד; אלא היה זה סעד איבן מועאד', הבורר שנבחר על ידי מוחמד, אשר קבע כי הגברים של קורייט'ה יומתו, הנשים והילדים יימכרו לעבדות, ורכושם יחולק כשלל בקרב המוסלמים.

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים-עמ'38

קבוצת מטפלים במחנה 62 ביקשה להקדים עלייה של ביה כהן ותינוקה מיכאל, מעפילה ב'שיבת ציון', במסגרת מכסת התינוקות והילדים השנייה, מאחר והייתה חולה ובעלה רחמים לא נמצא בקפריסין. לדעת המטפלים הייתה זו שגיאה לא להעלותה ארצה במכסה הראשונה בשלהי .1947  רחמים כהן, בעלה של ביה, שנשאר במחנה באלג'יר, כתב שני מכתבים ל'מעלת ראש הממשלה היהודית העצמאית',התלונן על הניתוק ממשפחתו במהלך ההעברה לספינה 'שיבת ציון', וציין שמשפחתו שהתה מספר חודשים בתנאים לא תנאים במחנה מעבר 'רוויגו'  באלג'יר. במכתביו רמז על מידת 'איפה ואיפה'

שהונהגה על ידי מנהל המחנה כלפי מעפילים שהמתינו לספינה. לדעתו, היו מעפילים ששילמו בהסתר כסף למארגנים המקומיים כדי לקבל מקום בספינה: "נשרפתי כשראיתי אנשים שבאו לאלג'יר ואחרי 15 יום הלכו ואנחנו 3 חודשים לא הלכנו. שמעתי שיש כאן עניין של כסף". למכתבו השני הוא צירף תמונות וחתם "עבדכם שהניח הכל למען מולדתו".  החבר י. קשטן הציג מקרה זה בפני משה שפירא, מהמדור הדתי של מחלקת העלייה, וזה השיב לו ש" לולא המצב הכללי, הייתי דורש חקירה כלפי אותם האנשים האחראים לארגון 'עלייה' בצורה זאת". [המצב אליו התייחס שפירא קשור למלחמת השחרור שהתנהלה באותה עת, ב.ד[. כיוון ששפירא לא ציין מי היו האחראים, אפשר לשער שהוא התכוון לשליחים שפעלו בצפון אפריקה ואולי לפעיל מקומי שניהל את מחנה המעבר ברוויגו באלג'יר. גם לגבי בקשה זו לא נמצא אישור מוועדת העלייה.

מקרים דומים הובאו לידיעת הסוכנות היהודית. חיים צדוק, מהמדור לטיפול בעולה, פנה לחיים ברלס, מנהל המחלקה לעלייה, אודות עזיזה בת שמעון בת – 25 שנשארה במחנה המעבר באלג'יר, כי אושפזה בבית החולים בזמן שבעלה אמסלם יחיא העפיל ב'שיבת ציון' עם שלושת ילדיו ועם רוחמה אמהּ. במאגר מופיע עזיזה כמי שהעפילה ב'יחיעם' ושהתה בקפריסין. מצב זה יתכן בהנחה שעזיזה עלתה למרסיי ומשם בספינה לפלשתינה א"י. עלייתה ארצה של עזיזה אמסלם מהספינה 'יחיעם' הוקדמה – בגלל מחלתה. מקרה דומה של ג'רמן סטרוסי ]סרוסי, ב.ד[ מתוניס, רשומה במאגר עם בנה עודד, העפילה ב'שיבת ציון' ללא בעלה סרוסי בן טלו שנשאר במחנה באלג'יר. ברלס ביקש לאחד את המשפחה אך לא נמצאה עדות שמשפחה זו אכן התאחדה.

במקרה אחר פנו ממחנה המעצר בעתלית למזכירות המשותפת בקפריסין – 23.10.47 -, וביקשו לאתר את בעליהן של הנשים ממשפחות בן סימון וטיס שהתנתקו כשהעפילו ב'שיבת ציון' והועברו למחנה בעתלית: "מצבן ייאוש ונודה לכם אם תתחשבו ותחישו את העברת הבעלים ארצה".  יוסף בן סימול – [סימון[ שהה במחנה 55 ועלה לארץ ישראל ארבעה חודשים לאחר קבלת ההודעה – 1.2.48 – לגבי אליהו טיס, ששהה במחנה 55  בארכיון לא נמצא רישום על עלייתו מקפריסין ארצה, אף שעלה ארצה עם סגירת מחנות קפריסין.

במקרה מסוים התקבלה תשובה לקונית מטעם ועדת העלייה לבקשת הקדמת עלייה של אזוט, מכלוב ]חזות מכלוף, ב.ד [. הוועדה סירבה להיעתר לבקשתו לעלות ארצה כדי לסייע בהעלאת בני משפחתו ממרוקו בתירוץ ש"משפחתו נמצאת על מקומה" ] במרוקו, ב.ד[.הנימוק ש'משפחתו נמצאת במקומה במרוקו' פרושו שלא נשקפה לה סכנה ולא יאונה לה כול רע במרוקו. הערה זו של ועדת העלייה לא התחשבה במצב הקהילות בצפון אפריקה. חודש לאחר תשובת ועדת העלייה נשלח מברק מ'אטלס' ]צפון אפריקה[  לתשומת לבו של 'רודי' ] שמריה צמרת, ב.ד[  מהמוסד לעלייה ב' בפריז, שצפויות בעיות ליהודים ב'אטלס'. מחד גיסא ההתכתבות הייתה במהלך מלחמת השחרור שהשפיעה גם על יחסי היהודים במגרב עם שכניהם המוסלמים והתנגדו להקמת המדינה. ומאידך גיסא עדיפות ניתנה במהלך הקרבות לעליית צעירים בגיל גיוס כפי שהיה בהפסקת העלאת עולי 'אקסודוס'.

היו מחוות של מעפילים צפון אפריקאים שהעפילו מנמלי אירופה והחליפו מועדי עלייה לארץ ישראל עם חבריהם למחנות. למשל, שלום קדוש מעפיל צפון אפריקאי מ'לנגב' שהחליף את מועד עלייתו ארצה עם אלבוים זאב מעפיל מ'חיים ארלוזורוב'. ההתחשבות בצרכיו של המעפיל מ'חיים ארלוזורוב' מעידה שהיו קשרים בין מעפילים אירופאים לצפון אפריקאים. סיטבון שלום ואחיו החורג מאיר שהעפילו ב'בן הכט' החליפו ביניהם את מועדי העלייה ארצה. טובול אברהם בן 17 מהספינה 'לקוממיות' החליף את מועד עלייתו ארצה עם מעפיל מ'המעפיל האלמוני' למרות שהיה זכאי לעלות עם עליית הנוער.

הפניית מוגרבים לבתי עולים, קיבוצים ולקרובי משפחה בפלשתינה א"י ומדינת ישראל. במאגר – אוחדו הקטיגוריות בתי עולים, קיבוצים, התיישבות להגדרה אחת הפנייה מוסדית. כל הפנייה אחרת – סווגה כאישית. לפי המאגר רק ל- 30 מהם היו בני משפחה בארץ והם הופנו אליהם לפי לבחירתם. לעומתם, ליוצאי אירופה היו קרובים בארץ שאותרו בעזרת המדור לחיפוש קרובים שהפעילו הג'וינט והסוכנות היהודית. מעפיל שבחר לשהות עם קרוביו חתם על הצהרה המסירה כול התחייבות של הסוכנות היהודית כלפיו.

הפנייה לבתי עולים181 מעפילים צפון אפריקאים הופנו לבתי עולים של הסוכנות היהודית ביניהם  80 בודדים ובודדות ו – 25 מוגרבים החליטו להסתדר בכוחות עצמם. במילים אחרות, לגבי 92% ממעפילי צפון אפריקה הנותרים לא ברור לאן הופנו. יתכן והרישום לא היה מפורט דיו. ניתן להניח, שעד הקמת המדינה רובם הופנו ונקלטו בבתי עולים ברחבי הארץ. לאחר קום המדינה מעפילי צפון אפריקה בעלי משפחות וילדים הופנו למחנות עולים כמו שאר עולים אחרים שעלו ארצה באותה עת.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

והנה עינינו הרואות שרבנים מעין אלה ]…[ יקרי המציאות ונחיצותם ניכרת בתכלית. ועל מי נטוש את צאן מרעיתנו, מי ינהלום ומי ידריכום. אחריות  העתיד מוטלת גם עלינו ואין לנו רשות להסיח דעתנו ממנה.

ואכן הקמת המדרשה נועדה להכשיר רב מודרני המעורה בחיי הקהילה ובהוויה המודרנית, רב שיוכל להתמודד עם הבעיות בחברה. לכן לצד לימודי הקודש נבנתה תוכנית של לימודי חול -שהוקדשו לה שליש משעות הלימודים- ומטרתה הייתה להעמיק את הידע הכללי ולהרחיב את ההשכלה, כדי שהרב יוכל להבין את לשונם ואת רוחם של בני הקהילה, ויוכל לשרתם בכל הנושאים שהזמן גרמן. רבי שאול וחברי בית הדין הגדול גילו מעורבות בתכנים שנלמדו במדרשה. הם יצרו קשרים אישיים עם התלמידים, התפללו עימהם, נשאו דרשות וניהלו עימם שיחות מוסר והגות. הם הדריכו ויעצו בעת הצורך. לעיתים ביקרו התלמידים בבית הדין הגדול, הן כדי להיבחן בתלמוד ובספרות הפוסקים, הן כדי לצפות במלאכת הרבנות.

מספר התלמידים שהיו ראויים להתקבל למדרשה היה מועט. מחזור הלימודים נקבע לשש שנים. בוגרי המחזור הראשון של המדרשה הוסמכו לרבנים והתקבלו לכהונות רבניות בקהילות שונות במרוקו, ומקצתם התמנו לסופרי בתי הדין. חלקם מכהנים כיום כרבנים בארץ ישראל, בצרפת ובקנדה. בגלל העלייה הגדולה לארץ הייתה תחלופת התלמידים גבוהה, ומאחר שמספרם היה קטן מלכתחילה, זה לא אפשר לימודים סדירים ברמה גבוהה, ואז הוחלט להפוך את הלימודים במדרשה למעין תיכון דתי.

מדגם משתי תקנות ראשונות כאמור אדריכלה של "מועצת הרבנים במרוקו" והמבצע את תוכנית עבודתה היה רבי שאול, הוא הרוח החיה בכל הכינוסים, הוא שהחליט אלו נושאים יעלו לדיון בכל כינוס, והוא שניהל את סדר היום בתבונה ואת הדיונים בכל נושא בעוז ובענווה. כמו כן, הוא גם ניסח את ההחלטות והביאן להכרעה ולהצבעה. להמחשת הדברים אדגים בשני נושאים ראשונים שהוצעו לדיון בכינוס הראשון בשנת תש"ז (1947 )על ידי רבי שאול אבן דנאן, קיום יחסים עם פנויות והפרת שידוכין, וההחלטות שהתקבלו בהם.

קיום יחסים עם פנויות התקנה הראשונה דנה בקיום יחסים עם פנויות ובבעיות המתעוררות עקב כך, והיא כוללת, כלשון המציעים: "שלושה דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן, השחתת הבתולות, ועיבור הפנויות". ר' שאול אבן דנאן ז"ל תיאר בדברי הצעתו את המציאות השוררת ברחוב היהודי במרוקו, שבה נשים פנויות ורווקות רבות, מתפתות לשפתי חלקות של הגברים ומתמסרות להם בחושבן שאלה יהיו חתניהן, אבל אחרי תקופת בילוי משותף, הגברים עוזבים אותן לנפשן. הדבר פוגע בהן הן מבחינה נפשית הן מבחינה חברתית, שכן קטנים סיכוייהן להינשא לאנשים כלבבן. ואם איתרע מזלן והרו, הרי פגיעתן קשה, שכן עליהן להתעגן שלא תינשאנה לאיש במשך כשלוש שנים, שהן תקופת העיבור ושנתיים של הנקה, מדין מעוברת ומינקת חבירו. בהצעה מוטלת האשמה בעיקר על הגברים, שהם אלה המנצלים את המצב החברתי והמודרנה כדי להתעולל בבנות ישראל בהבטחות שווא. ולאחר שמילאו תאוותיהם זונחים אותן ועוברים לאחרת: "עלילות רשע יזמו האנשים על הנשים ובפטפוטי דברים ילכוד רבות בנות בפח מוקשים ]…[ ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן…". הפנויות והרווקות בסך הכול רוצות להשיג בעל ולבנות בית, ולשם כך הן נאלצות להיענות לתביעות הבחורים והגברים.

חלק גדול מהנפגעות שמרו את פגיעתן בליבן, ולא באו לבית הדין להתלונן שלא יתגלה קלונן ברבים. ואלו שהעזו לבוא ולדרוש את עזרת הצדק והחוק מהדיינים, התאכזבו מרה. כי אף על פי שהדיין התרשם מאמיתות דבריהן, הרי לא היה לאל ידו להושיען, מאחר שהוא כפוף לפסיקה ההלכתית הקיימת בעניין זה: "יען חקת המשפט עוצרת בעדו, ואין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם". רצונו לומר, כי המשפט בעניין זה שהיה טוב לשעתו, אינו בהכרח טוב היום, עם השתנות הערכים התרבותיים והחברתיים. להלן ההצעה כלשונה:

ע"ד –על דבר- הבטחת הנישואין בדרך אתנן, והשחתת הבתולה והעיבור רבותי הגדולים! מורי הרב הראשי! אדוני המנהל ! בפקודת הרבנים מר גאון  עוזנו, הרב כמוה"ר יהושע בירדוגו ישצ"ו. ורב אחי, נהירו דעיינין הרב כמוהר"ר מיכאל יששכר אנקאווא ישצ"ו הנני בא להציג לפני כת"ר בתר מזכיר את העניינים הע]ו[מדים על הפרק שתדון עליהם מועצת הרבנים באסיפה הנהדרת הזאת, המעוטרת חכמה, בינה ודעת. ודברי יהיו אך בדרך קצרה כמוזכר בתקון סי' ז.

העניין הראשון אשר בו הכללו ג' דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן והשחתת הבתולות, ועיבור הפנויות, שלשתם דורשים תקון בהעתיד. יען נפרץ גדרם פרץ רחב, ותשחת הארץ. ולא רק לפני האלהים רח"ל כי גם חמס במעשיהם. עלילות רשע יזמו האנשים על נשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנות בפח מוקשים.

דברים ידועים ומפורסמים המה לפני מעלתכם בפרטי פרטיהם, בקלקולם ובאי האמת והצדק הנעשתה כי כל ב"ד בהם מלאים וגדושים מן הנדונים. האלה הבאים לפניהם יום יום.

באמת הדיין יודע בנדון המוצג לפניו, אמיתות העניין, ואין לאל ידו לגזור אומר בהוראתו האומדנית, יען חקת המשפט עוצרת בעדו. וכך היא דרכה של חקה: אין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם.

בהבטחת הנשואין אף בדרך אתנן. רוב ב"ד של פה מארוק דנים בה לפי המשפט הלכאורי. שאין בהבטחה זו שום אחיזה לחייב עליה שום דבר, ונשענים לאסמכתא מדברי מוהרי"ק ז"ל סי' קכ"ט. ומדברי הרב ב"ש סי' קע"ז. ובאמת יש מה לישא וליתן ולברר ההלכה, שבדרך אתנן אין הדבר כן. ולא אמרה גם רבינו ב"ש ז"ל וגם רבינו מוהרי"ק ז"ל. וזכורני כי בהיותי סופר בפאס בימי עט"ר מ"ר א"א זצ"ל, השבענו לאיש על זה שלא הבטיח לאשה על הנשואין.

עטרת ראשי מורי רבי אדוני אבי זכר צדיק לברכה. כלומר בימי רבי שלמה אבן דנאן, שכיהן כראב"ד בעיר פאס.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

שיא היצירה של דנינו – שרביט הזהב

לשני חלקים עיקריים נחלקת יצירתו זו – שאינה אלא עיבוד מקורי של יצירתו של דנטה הקומדיה האלוהית – ואלו הם: הביקור בגיהינום (דרכי מוות); הביקור בגן־עדן (אורח חיים). על־פי תיאורו, נפגש דנינו בחלומו עם שלמה המלך, ולבקשתו אפשר לו המלך לבקר במדורי הגיהינום, ולאחר מכן – בגן־עדן. דנינו עבר במדורי הגיהינום השונים, מן הקל אל הכבד, ותיאר בפרוטרוט את מראה עיניו, עד כדי תיאור כל חטא ופשע שעשו בני האדם בחייהם על־פני האדמה ושבעטיים הם נענשים עתה בגיהינום בייסורים רבים. מובן שהחטאים המתוארים נוגעים בעיקרם לעולם היהודי (המעניין ביותר לקורא בפרק זה הוא מבחר העונשים והעינויים שהעלה דנינו על הכתב).

בחלקו השני, והעיקרי, של החלום עבר דנינו לתאר את ביקורו בגן־עדן, ועשה זאת בהקבלה כמעט מושלמת לתיאור הגיהינום, כפי שעשה דנטה בספרו. כלומר, אם בתחילת הביקור בגיהינום תוארו החוטאים שפטפטו בשעת התפילה ועונשם – ובתחילת תיאור הביקור בגן־עדן הדגיש דנינו את הטוב ואת הנחת המזומנים למי שלא פטפטו בתפילה, לא יצאו בשעת קריאת התורה וכדומה. חלק זה הוא מעין ״עטיפה״ לדברים שבאמת ביקש דנינו לומר בספרו זה, ושאותם אמר במפגש שלו עם המשיח שהתרחש בשלב המעבר מן הגיהינום לגן־עדן. במפגש חשוב זה הגיעה ביקורתו של דנינו לשיאה, בהציגו את המצב בקהילתו, כפי שביקש ממנו המשיח: ״וישאל אותי המשיח צדקינו, ויאמר ספר לי אדון דנינו, מה שאתה יודע מקהילתך, כל אחד ועניינו, ומעשהו והגיונו.״ השאלה הנשאלת כאן היא אובייקטיבית, ואין אנו רואים בה מגמה מנחה שדנינו יכול כביכול לנצלה. תשובתו של דנינו חדה וברורה, ועיקרה כי קהילתו נחלקת לשניים: לעניים ולעשירים. העניים מרובים, אבל הם נושאים את עיניהם לשמים, ותפילתם כי הגאולה בוא תבוא במהרה. העשירים, לעומתם, אין צרת אחיהם נוגעת להם, הקמצנות היא דרך חייהם, גאולת הארץ אינה מטרידה אותם ואת התורה הם מבזים.

כמי שהרגיש כי הציג תמונה קודרת ביותר, המשיך דנינו ואמר כי בערים אחרות אכן מצויות קהילות ישרים שבחרו בדרך הטוב ושאת הגאולה אכן הן מחפשות, ״ועל זכות אלו האנשים העולם עומד״. ועל כך השיב לו המשיח: ״על עשירי קהילתך, הנני עצוב שהלכו בדרך עקוב ולא הלכו בדרך טוב והיה העושר רשת לרגלם, ולא קמו אחר נופלם; לא כן האיש הישר ורב חינו ישמח בחלקו ובחבלו.״ מתשובה זו עולה שהמשיח סיכם למעשה בקצרה את דעתו של דנינו כי הרשעים סופם מר; ואילו הבוחרים בדרך הטוב, הגם שעתה קשה להם, יזכו באושר בעתיד. לאחר מכן הוסיף אליהו הנביא, שאף הוא נוכח בשיחה, את סיפורו על העשיר הרשע שעד שלא חזר בו מדרכו הרע לא הצליח להירדם וחלם חלומות רעים; ואת דבריו חתם אליהו הנביא במילים האלה: ״לכן, ידידי, כתוב להם דברי ודברי המשיח, ותן אותו לפניהם ובוודאי שישובו מדרכיהם וממעלליהם.״ כאן מתגלה אליהו הנביא כמי שמבין את חששו של דנינו לפרסם ברבים את אשר ״ראו עיניו״, ולכן הוא מעודדו לכותבם ולתת את הכתוב לפניהם. אבל חשובה מכול היא אמונתו של אליהו הנביא שלאחר שיקראו את הדברים ישובו בוודאי בני הקהילה מדרכיהם. עם זאת נראה שדנינו לא סבר כמותו, ודבריו: ״ואם יאמרו הנועדים, המזה אתה מביא לנו עדים, הלא דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים״ מעידים על היסוסיו, למרות החיזוק שקיבל מאליהו הנביא להציג את דבריו ברבים, שכן מי שחציו מופנים כלפיה יראו בדברים שהוצגו בחלום עניין שנועד לעלוב בהם ולהרוס אותם ולא את האמת כפי שהוא רואה אותה. וכאן נשאלת השאלה האם אין הססנות זו מעידה על גוזמותיו בדבריו על העשירים?

הפתרון לכל ״הקלקולים״ הללו יימצא, כמובן, עם בואו של המשיח, ודנינו אכן שאל את המשיח: 1869] שנים. מאז הגלות, כלומר מאז חורבן בית שני בשנת 70/69 לספירה, שנת החיבור היא אפוא 1939.]״אימתי יבוא לעם ישראל להושיענו מגלותו לנחמו ולהרגיעו שזה אלף ושמונה מאות ושישים ותשע בים הגלות הוטבעו.״ ותשובתו של המשיח על כך פשוטה: ״התשובה הראשונה היא ׳היום אם בקולו תשמעו׳, רצוני לאמר אם שבו מעוונם, ולפני השם נכנעו.״ דהיינו: ביאת המשיח תלויה בכם ולא בי, כמשיח. אבל המשך התשובה על השאלה מתי יצא העם מן הגלות ויבנה את בית קודשו מעמיד בעיה: ״שום איש לא ידעו, ולא בכוחו להודיעו ולא להשמיעו, עד זמן קבוע שהשם קבעו.״ כאן הבדיל דנינו בין ביאת המשיח, שתתרחש כשישוב העם לדרכו הנכונה, ובין הגאולה ממש, אשר זמנה אינו ידוע לאף אחד (פרט לקב״ה): ״ואפילו דניאל המעולה לא היה ניגלה, אבל ברוח הקודש יצא מפיו בפה מלא ובלי כוונה מליבו היה עולה, ועכשיו כבר הוא מגולה.״ אפילו דניאל, כך הסביר המשיח, שדבריו גילו הכול, לא ידע את זמן הגאולה, אבל על־פי מילותיו אפשר לחקור ולהגיע לכך: ״לכן ברמז תשמע קולי ותחקור, וממך לא יפלא והוא – ואמרה אדוני מה אחרית אלה״ (ואומרה – וגו׳ דניאל יב, ח). ח וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, וְלֹא אָבִין; וָאֹמְרָה–אֲדֹנִי, מָה אַחֲרִית אֵלֶּה. 

המשיח נותן ביד דנינו קצה חוט כדי שיוכל להביא לקהילתו, יחד עם דבריו ה״רעים״, גם תקווה, שהיא זמן הגאולה. בהמשך דבריו עבר דנינו למעין מחקר על המילים הללו מדניאל יב, ח, אגב ציטוטים רבים מן המקרא ושימוש בגימטריות ובחישובים שונים ומשונים. בסיכום דבריו מסיק דנינו כי בתוך שלוש שנים יקובצו נדחי ישראל והמלוכה תהיה בידי המשיח, ולאחר עוד שנתיים יוכחדו אויבי ישראל כליל.          

ספר דניאל הוא מרכיב חשוב בהרצאתו של דנינו, שהרבה לצטטו בכל ספריו וייחד פרקים אחדים בספריו לפירושים על ספר דניאל; וגם כאן, בחישוב מועד הגאולה, ניתח דנינו פסוק מספר זה.

בסיכום דעתו של דנינו על קהילתו ותחלואיה ותקוותו לגאולה הקרובה ראוי להקדים ולומר כי אין בדבריו של דנינו חידוש רוחני מיוחד, שכן המתח המשיחי היה קיים בעם ישראל מאז חורבן הבית, ובפרט בימי הביניים. הרעיון המשיחי אף התגבר בתורת הקבלה ובמשנה החסידית. עם זאת נודעת דבריו של דנינו חשיבות היסטורית, שכן ספרו הופיע לראשונה בשנות השלושים של המאה העשרים ומבחינה היסטוריוגרפית היה ערכו רב מבחינת רציפותו של הרעיון וחישוביו של הוגה זה. דבריו מעידים על המשך האמונה ברעיון המשיחי לאורך הדורות, ובכלל זה בדורו.

בקוראנו היום את ספרו זה, מה צר הדבר שדווקא בשנים אלו, שעל־פי חשבונו של דנינו עתידה היתה להתרחש בהן גאולת עם ישראל, הושמדו מיליוני יהודי אירופה בשואה. או שמא אכן גרמה שואה זו לקיבוץ נדחי ישראל מן התפוצות ולאתחלתא דגאולה? בהקדמתו לספרו הבא, רסיסי לילה, כתב דנינו: ״אבל באמת שום חלום לא חלמתי, רק רעיון ובחלום הלבשתיו מיני צבעוניים.״ כלומר, הוא התבונן במציאות ההיסטורית, וזו עוררה אותו להגות בעלת אופי היסטוריוגרפי מובהק – מן ההווה של יהודי אירופה להווה של יהודי מרוקו.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר-עמוד 39

במשך הימים הוחלט לגשת לבניית בנין גדול ויפה, ועד הקהלה החליט לתת למוסד הכנסה קבועה מ״עזר הבשר״!.

בשנת תרצ״ג (1932) נקנה שטח אדמה מחוץ לחומה ובמשך שנה אחרי כן שנת תרצ״ד (1933) נבנה בנין גדול ומרהיב עין. ובשנת תרצ״ה (1935) חנכוהו בנוכחות אורחים רבים מערים אחרות, ונציגי הממשלה, צרפתים וערבים.

העיריה הקפידה שתכנית ביה״ס תהיה לפי התקן המקובל: כתות מאווררות, חצר למשחקים. זכתה הקהלה לבנות בית ספר מפואר ממש באזור של גנים ופרדסים, על שטח של 2500 ממ״ר. בפנה הדרומית־מזרחית נבנה בית כנסת לתפארת, אשר בו בלטו בהוד והדר, כיורים וקישוטים, פטורי ציצים ופרחים, אוורור ואור: בנין פאר.

בכדי להתגבר על ההוצאות הכרוכות בבניו, חברי הועד היו מבקרים בכל לילה אצל האמידים ונדיבי עם בקהלה בלוית הרב מר אבי מו״ר זצ״ל מבית לבית להשפיע עליהם לתרום למען המפעל הקדוש הזה. והנדיבים נענו ומלאו את חובתם בעין יפה, יזכרם ה' לטובה ולברכה.

בחנוכת הבנין נשא מו״ר אבי דרשה ארוכה ובתחילת דבריו אמר:

״רבותי, מתכבדים אנחנו בזה להביע רגשי לבבנו בשעה זו שעת רצון שאנחנו עומדים באסיפה אחת בנערינו ובזקנינו בנשינו וטפינו וכולנו יחד שמחים וטובי לב על המפעל היקר הזה, זאת אומרת על בית הספר הנהדר המתנוסס לתפארה ויצא לאורה בהשתדלות פקידי החברה ^׳אם הבנים^, תכב״ץ אשר עבדו באמונה והקדישו שארית כוחם זה כשבע עשרה שנה ובהשתדלותם וחריצותם הנשגבה רכשו להם הון עתק מוקטר מוגש לשם המפעל הקדוש הזה ולטובת נערי בני ישראל ותשב״ר שמספרם היום 450 ילדים בפ״י ישלם ה^, פעולם על כל גמולם וזכות התורה הק׳ וזכות הבל תינוקות של בית רבן תהיה עליהם מגן וצנח וסוחרה, וטרם כל עלינו החובה לשלם במיטבא ולתת תודה רבה לאנשי חסד נסיכי הממשלה האדירה ממשלת צרפת הרוממה אשר בחמלת ה׳ הננו היום מסתופפים בצל קורתם ויושבים לבטח תחת חסותם ה״ה מר קורייאק לקונטרול סיויל (מפקח השלטון המרכזי) ומר ויזין דולארוז ראש העיריה. וגם למר סאלאמיטו מהנדס העיר שעזר לנו בעצות ובמומחיות שלו. האנשים האלה שלמים הם אתנו ובטוב לבם וחן ערכם הופיעו בחסד אור בהיר על המפעל היקר הזה ובאמצעותם והשתדלותם זכינו להכין לבנינו בית נאמן לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה תחת היותם שוכני בתי חומר עומדים צפופים יגיעים ועיפים נרפים הם נרפים הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם למען יאריכו ימים על ממלכתם להכריע אויביהם תחתם. ועלינו לשבח ולתת תודה ותהלה לאחינו בני ישראל יושבי עירינו ישצ״ו המתנדבים בעם ויקדשו מהונם איש איש אשר נדבו לבו לתרומת הקודש בעת צרה כזאת אשר כל דלתי הפרנסה סוגרו על מסגר ובכל זאת נדב לבם אותם נדבות חשובות זכרה להם אלוהי לטובה וזכות התורה הק׳ תגן בעדם ויהיה כזית הודם ומטללי דליותיו יריק עליהם ברכותיו יחיו דגן ויפרחו כגפן״.

והמשיך להסביר לעם את גודל המפעל הקדוש ותבל את דבריו בפסוקים ובדברי חז״ל. במשך הזמן הוסיפו לבנות קומה שנייה, והיו נדבנים שבגו חדרים על שמם, כמשפחת טובאלי ומשפחת בן יעיש. וכך הלכו וחוסלו החדרים והלימוד בבתי כנסיות^. בית הספר התקדם ותלמידים רבים נהרו אליו, מגיל הגן עד סוף הלימודים היסודיים.

הנהלת ביה״ס של כי״ח היתה עויינת ל״אם הבנים״ משום שרצתה למשוך אליה גם בנים (ולא רק בנות, שהיוו את הרוב מתלמידי ביה״ס אליאנס).

מכשול אחר ללימודי התורה היה נעוץ בעובדה שבוגרי ביה״ס לא ידעו לאן לפנות אחרי גמר הלימודים בזמן שבוגרי כי״ח קיבלו עבודה במשרדי ממשלה או בבנקים. הנהלת ״אם הבנים״ הכניסה על כן לימודי הצרפתית לתכנית הלימודים; כי״ח דאגה להוצאות הכרוכות בכך ומנהל ביה״ם כי״ח בעיר פיקח על השעורים. הלה עשה מצידו מאמצים להכשיל פתרון זה של לימודי חול ב״אם הבנים״ ואף הפיץ כרוזים בצבור בסיוע אחדים מחברי ועד הקהלה, והסביר שאין לסמוך על הלימודים הכלליים האלה: המאבק בין שני המוסדות נמשך והתלמידים היו כקרבן עולה ויורד בין שניהם.

הנהלת ״אם הבנים״ השתדלה להביא מורים בעלי רמה לכתות הגבוהות. בוגרי המוסד עצמו כבר החלו לשמש בו בתפקידי הוראה. במשך הזמן דאגו גם למצוא מורים טובים לכתות הנמוכות.

כשהחליטה הנהלת בית הספר בשנת תש״ז (1946) למסור לידי את הפיקוח על החינוך עשיתי מאמצים להתגבר על המכשולים שעמדו לפנינו בעזרת תלמידי היקרים רבי יצחק בניזרי ורבי ישועה מאמאן ישמרם ה׳:

א-להעלות רמת הלימודים: לימודי קודש ולימודי חול.

ב-להקים ישיבה בעיר: ״ישיבת בית דוד״, שאליה ינהרו בוגרי ״אם הבנים״.

בשנותיה הראשונות של הישיבה ניתנו השעורים רק בתלמוד ובהלכה, (בשנת תש״ט נסיתי לשלוח תלמידים לישיבות באירופה, כגון בית יוסף בצרפת גיסה׳ד בלונדון, וגם לעקס לע בען בצרפת). במשך הזמן, משום עת לעשות לה׳, הוספתי בתכנית הלימודים, בשעות אחרי הצהריים (משעה 5 והלאה) את לימודי הצרפתית: ברמת ביה״ס היסודי ואח״כ גם ברמה של בי״ס תיכון, וכל זה נוסף, כמובן, לשעורים בתנ״ך וכו'.

כשהתחילו להגיע שליחים ממדינת ישראל למרוקו, התבססו הלמודים והשיעורים בלשון הקודש. בית הספר ״אם הבנים״ מנה כבר כתשע מאות תלמידים. היה צורך להעמיד בראשו מנהל בעל נסיון. התלמיד, בוגר ביה״ם, בגיל 12, הספיק במשך שהותו לעבור פעמיים על חמשה חומשי תורה עם פניני רש״י, למד משנה, תלמוד, ונוסף לכך לימודים כלליים בצרפתית, התלמיד למד כשש או שבע שעות ליום.

הבוגרים עברו לישיבת בית דוד אשר בה למדו לימודי קודש ברמה גבוהה ולימודים כלליים ברמת בית הספר התיכון (כך היה בשנים האחרונות לפני עלייתי ארצה).

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-220

ה. מכירת המצוות וכיבוד בעליות

1. 1. מנהג מקובל בכל קהילות תאפילאלת למכור את המצוות פעמיים בשנה: שבוע לפני פסח ושבוע לפני ראש השנה, ולא כמו בשאר קהילות מרוקו שבהן מוכרים בכל שבת וחג.

הערת המחבר: ראה ביקורת נוקבת של ר׳ שם טוב גאגין על מכירת העליות: ׳ובימי התלמוד העליות היו נחלקות לפי כבוד האנשים… והיום אינו כן, גלה כבוד מישראל, וכל מי שהכסף בידו ידו על העליונה…׳

לפיכך אין נוהגים לכבד את המתפללים במצוות כגון פתיחת ההיכל, הגבהה וכו' לפי שהכול נמכר לחצי שנה, וכל אחד ניגש בעצמו להתכבד במצווה שקנה.

מטעם זה גם אין נוהגים להזמין מתפללים לעליות, לא בשמו ולא בכל תואר אחר, וקונה העלייה מתכבד בעצמו ועולה לקטע שקנה לאחר שהחזן קורא ׳שלישי בכבוד׳, ׳רביעי בכבוד׳, ׳מפטיר בכבוד'.

מכאן אפוא שאין חשיבות בתאפילאלת לעלייה כלשהי על פני אחרות, שהרי אין מכבדים בעליות אלא מוכרים, והקונה מחליט איזו עלייה חשובה בשבילו: עליית ראשון המיועדת לכוהן במקום שאין כוהן, עליית שני המיועדת ללוי במקום שאין לוי, עליית שלישי הנחשבת חשובה בשאר קהילות, עליית שישי שיש לה חשיבות יתרה על פי הקבלה כנגד ספירת היסוד, עליית שביעי בגלל הקדיש שאחריה לחייבי קדיש או עליית מפטיר.

הערת המחבר: על פי זוהר שלח לך, דף קסד ע״ב: ׳מאן אקרי צדיק מכולהו? שתיתאה דסליק מאינון שבעה. א׳׳ר שמעון ודאי דאיהו לא סליק כל יומוי אלא שתיתאה לינון דסלקין' (=מי קרוי צדיק מכל העולים? השישי מאותם שבעה. א״ר שמעון ודאי, כי הוא [ר׳ כרוספדאי] לא עלה כל ימיו אלא שישי מעולי התורה). על מקור זה נשען גם האריז״ל (שער הכוונות, חלק א, דרוש ב, קריאת ספר תורה, עמ׳ שיז צד א). ראיה נוספת לכך היא עליית י׳ הדיברות שבמשנה תורה הקבועה לעליית שישי(ר׳ חיים סתהון, ארץ חיים, או״ח סימן קלו, סעיף א).

ברוב קהילות תאפילאלת לא היו כוהנים ולוויים, לפיכך נמכרו גם עליות ראשון ושני לכל אדם.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לעלות בבית הכנסת שלו עליית שישי, בגלל סגולתה.

הקטעים שנמכרו אחת לחצי שנה הם: א. ׳ותתפלל חנה׳. ב. ׳הודו׳. ג. ׳רננו׳. ד. ׳יהי כבוד׳. ה. ׳נשמת׳. ו. ׳יוצר׳. ז. פתיחת ההיכל. ח. הובלת ספר תורה. ט. גלילה (=הגבהה). י. העליות: ראשון. שני. שלישי. רביעי. חמישי. שישי. שביעי שהוא משלים. מפטיר. יא. קדיש ׳דרבנן׳ וקדיש יתום לתחנותיו.

• הוצאת ספר תורה

לפני הוצאת ספר תורה אומרים ׳הריני מקבל עלי קבלת התורה׳ ו׳רבש״ע מלא משאלותי לטובה׳ כרשום בסידור ׳תפילת החודש/ ואחריהם – ׳בריך שמיה דמארי עלמא.

בכל קהילות תאפילאלת לפני ׳בריך שמיה דמארי עלמא׳ החזן אומר את הקטע הקצר הבא בשבת: ׳ר׳ שמעון פתח כד מפקין ספר תורה בציבורא למקרי ביה מתפתחין תרעי דרחמי ומעוררין את האהבה לעילא ומבעי ליה לבר נש למימר הכי׳ [=ר׳ שמעון פתח: כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי רחמים, ומעוררים את האהבה למעלה, וחייב אדם לומר כך].

מלווים את ספר התורה בדרכו לבימה באמירת הפסוקים ׳כי מציון… אשרי העם… רוממו…׳.

אחר כך החזן אומר ׳ישמחו השמים…׳ ואחר כך ׳על הכל יתגדל ויתקדש…׳.

כשמוציאים יותר מספר תורה אחד מגביהים רק את הראשון.

• נוסח ברכת התורה

העולה לתורה אומר: ׳ה׳ (=השם) עמכם׳ בלי אדנות, והקהל עונים: ׳יברכך ה״ (=השם).

בנוסח ברכת התורה אומרים: ׳אשר נתן לנו תורתו תורת אמת׳.

בסוף הקריאה נהגו לומר לפני הברכה בתקופה קדומה ׳אמת תורתנו הקדושה תתעלה ותתהדר׳, ואחר כך החלו לקצר ולומר רק: ׳אמת תורתנו הקדושה׳.

בשעת ברכות התורה לא הקפידו על סגירת ספר התורה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש עמוד 80

פיוטי ר׳ מסעוד (כד-כז): שני פיוטים מדגישים את הגלות ושניים מתמקדים בגאולה. ראשון שבהם(כ״ד) שופע חזון ותקווה ומתמקד בחגיגת הגאולה המעוצבת בפסוקי המשכן המעטרים את השיר: יריעות המשכן, אבני החושן ובגדי כהונה ׳בבגדי שֵׁש מְרֻקָּמִים׳ החוברים לפסוקי הנחמה על נופיה החדשים של הארץ: ׳ההרים והגבעות / יפצחו לפניכם רנה׳ לצד השפע של טוב הארץ: ׳שפע וברכה ישאבון / דבש וחלב יזובון, כאשר ברקע נשמעת רינתם של שבי ציון ובנות יהודה ׳בנות יהודה תגלנה / ובואו לציון ברנה / הלוך וְטָפֹף תלכנה / וברגלים תעכסנה׳. אותן רגליים של בנות ציון שגרמו חורבן מרקדות עתה לכבוד הגאולה.

בפיוט (כה) דמות המשיח ודמות ה׳ מתמזגות בהכרזה על מלכות ה׳ ׳חכמים מודים… קול משוררים / עונים ואומרים / יי מלך׳.

פיוטי ר׳ יצחק(ט-יא): פיוטו המפורסם ׳אעופה אשכנה׳ (ט) עניינו התרפקות היונה לדודה נוסח שיר השירים, הרווי אהבה, תמימות וגעגועים והעושה הכול לפגוש את דודה. המשך השיר ופיוט י' יש בהם מימוש הציפייה של היונה בהופעת הדוד ומענהו אליה: ׳הנה גואלך בא / חמודה יקרה… צאי נא במחולות׳. ביטוי לרגשות החיבה יש גם לדוד: ׳זכרתי לך חסד נעוריך נעורים׳. פיוט י׳ משחזר פרקי זיכרונות ומקומות, שבהם רקם הדוד את קשרי אהבתו עם יפתו, ונמשלם – אהבת ה׳ לאברהם, יציאת מצרים, בחירת ישראל ומתן תורה – ׳כלה כל כלולה / נתתי לך תורתי׳ – וההבטחה לחידוש הברית ובניין ירושלים: ׳אבנה חל וחומה / חומות ירושלים׳.

פיוטי ר׳ דוד(יז-יח): נושאי הפיוטים: 1. דמות השכינה 'אני השכינה / כלה נאה חסודה׳ (יז) ופנייתה להעתרת רחמים על מצבה בהווה ׳חנוני… בני עמי העדה … אנא אל רפא נא׳; 2. דאגת השכינה המזוהה עם כנסת ישראל על בניה הנמסרים כצאן להריגה; 3. סיבת הגלות: ׳גדול בטול התורה׳; 4. פניית השכינה לדודה להופיע כי הגיעה הגאולה: ״קול דודי… קום נא אל תאחר / כי בא עת לחננה׳, ואל הבנים לעתור לה' ולהתכונן לשמחת הדוד והרעיה: ׳צהלי וריני / לכבוד חתן וכלה… עדה הסגלה׳.

נושאי הפיוט השני (יה): 1. הצהרת הדוד על השכינה כבת זוג לישראל ׳נפשי היא שכינתי…/ ישראל בן זוגך שמתי׳; 2. תלונת השכינה על סבלה המשותף עם דודה בגלות ׳ידידי…/ קצתי בחיי בזמן / עמו אנכי בצרה׳; 3. בשורת הדוד על הגאולה הקרובה שבה יתאחד עם כלתו בבית המקדש ׳דעי יונתי תמתי / כי עת לחננה הקרבתי / יחדו תמים עם כלתי / המקום הזה מה נורא׳; 4. הבעת השכינה את אהבתה לדודה ובשורתו אליה בהקמת ׳סכת דויד הניפלת׳; 5. חתימה בהצהרה לסיום הגלות ובמראה הגאולה: ׳וביד רמה אתם יוצאים / חמושים בשירה זמרה׳.

פיוטי ר׳ ישראל(יא-יב): פיוטי ר׳ ישראל ממשיכים את תיאור חגיגת הגאולה של קודמיו באווירה של שמחה, בייחוד בפזמון של שיר י״ב: ׳אשמח בך / אשמח בך / אשמח בך אל עולם // אשמח בך גואל נפשי את גאלת עולם^,. בשיר הפורט את חסדי ה׳ עם ישראל בעבר מובעים שלושה רעיונות: 1. עיקר הגאולה – בית המקדש ׳אשר בם כל חפצנו / הם מקדש ואולם׳; 2. בניית ירושלים של מטה המעניקה כוח עליון לשכינה ולירושלים של מעלה ׳חזה ציון מועדנו / אשר מכונת / מול זבול מקדשנו / שהיא הנותנת / כח עליון לגנו / עדן המכוננת׳; 3. גאולת ישראל, בו בזמן היא גם גאולת השכינה והשלמת שמו של ה׳ וכסאו ׳להשלים כל ענין // שמך וכסאך שהם / מעין בל חי נעלם^,.

פיוטי ר׳ מאיר(ט-י): פיוטי ר׳ מאיר מביעים כמה הגיגים על הגלות ועל הגאולה: הגלות היא מקום של סבל לישראל, מצב של חשכה ואבל, והגאולה היא סיום האבלות: ׳ומחה אליהים דמעה^,. לגאולה ממד רוחני: הקמת השכינה מעפרה, השלמת שם ה׳ וכסאו' השלם את שמך וכסאך/ השבת השכינה לציון, הארת פנים לישראל, הפצת האמונה בה׳ וקידוש שם ה׳ בעולם ׳ יִתְגַּדַּל שִׁמְךָ בְּעָלְמָא / יִתְעַלֶּה יִתְהַדָּר / וממד לאומי הכולל קיבוץ גלויות, גאולת ישראל, המלכת המשיח, הרמת דגל ישראל, פריחת הטבע בארץ ישראל ובניין בית המקדש.

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא- מבוא ליצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד-41