Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-7 – Qseda di pissah u-s-sekka- Qasida de Pâque et Souccot
7 – Qseda di pissah u-s-sekka– Qasida de Pâque et Souccot
Ana ya-l-zwad masi- l-herka /tlaqet ‘ ammi Pissah
Sifo fiddo ghadi-l-es-sekka / hebb ihdemha bel‘ani
Zrat u qalt -lo be-klam Idid : y a ‘ammi Pissah /ya ‘amm-l-‘id
Dreb biddek/ ma tedreb-s- b-el-hdid.
‘Ammi Pissah qal-lhom / sehdo ‘liya Ana ka ned‘i-l-kom es-sekka.
F-sher Tisri ka tzi tab‘ani.
F-el-hin / es-sekka qamet mehtala
‘Al-khsom kanet m ‘uwwla
Qalt/l- mut kaina/ wana f-had-della
Nesber l-Pissah hetta izi i‘ayrni hna
‘Ammi Pissah qam b-wahd-z-zhala
U qal-lha / sir ‘liya / y a dik el-mehbola
A se“aya u-d- dlila /ismek gher nuwwala
D-el-‘wad u Iqseb u-oraq rihani
Kif ikon ya s-sekka /hetta t‘ayerni
Ana ‘la koll -‘yad/Rebbi feddelni
U Pissah Hu VAdonai / semmani
U-serr u z-zin / liyya ‘tani
L-byot mferrsin / u-l-frasat metloqin
Smaye‘ mes‘olin /u-l-kisan mdehhbin
Banu Israël/qbel men sher mwozzdin
Sgher u kbir ‘asir u ‘ani
Ktert-l-babonez/m‘a reht-en-nuwwar
L-word u-l-yasmin u-ma-z-Z.har
U- r-rwaih el-mezianin / u-l-qelb-l-hani
S-sbani del-hrir ‘all-mida metrohin
Mkhaded del-mobbar l-et-tekia mozodin
Srab u mahia / u-l-lham smin
D-drari s- sghar / dairin b-el-mida
B-sawt Idid / ka iqrau l-Haggada
Ka iqolo ‘am akhor / f-Rosalaim / nkono hakda
F-el- mida / hadren reb ‘a del- kosot
Ida hebbet mahia / ‘andek er-resot
Karpas u maror/u tlata del- massot
Ya‘mels-seder/l-luli u t-tani
Yeqra l-hellel / u yerqed hani.
Hsem ya s-sekka / u sir flialek
Lama nezbed sifi / u nteyyeh-lek rasek
Nherre- s-lek qsabek/ u nach ‘el n-nar f-rehanek.
Qada Pisah klamo / qafzet s-sekka u zat qeddamo.
Qalt s-sekka l-‘ammi Pisah : “ nti razel u ana mrewa
Shabelk nkhaf mennek/ taqta ‘ li odniya ?
Ana lallak ‘andi uladi/Rebbi iduwwem-hom ‘liya.
Sem ‘o y a l-hadrin /yaztne ‘t -r-rbah
Dhiu men ‘liya had ben- t-terrah.
Za Sabo‘ot i‘mellhom s-salom
U qal-lhom : Ya nas / baraka m- el-khsom !
‘ammi Pisah sma ‘ l-mosar
qal Ihom : ikfina men had-el ‘ar
Ma ‘endna haza / b-had-l-ghiar
Aziu netsalho / u nensau had-l-ma ‘yar
U narz ‘o kellna fhal khwan f-ed-dar
Traduction :
“ Ecoutez braves gens, un jour que je partais pour une expédition, je vis l’oncle Pisah, l’épée à la main, en route pour détruire la Souca (la cabane) . Elle s’avança vers lui et lui parla en ces termes : “ Oncle Pisah, roi des fêtes, frappe de tes mains et non de ton épée ” .
Vexé, l’oncle Pissah prit l’assistance à témoin et dit : je porte plainte contre Soucca devant vous ; chaque année, dès le mois de Tichré, elle court après moi. “ Dois-je suppoter lontemps ses injures, répliqua- t-elle, ce serait tomber bien bas ! ” Pissah répondit en colère : “ Va-t- en vieille folle, pauvre mendiante qui porte nom de cabane, faite de roseaux et de vulgaires roseaux. ”
Comment oses-tu me narguer, moi que Dieu a préféré à toutes les fêtes. “ Pisah appartient au Dieu d’Israël, ” c’est ainsi qu’on m’appelle .Le charme et la beauté à moi seul ont été conférés. En mon honneur les chambres sont bien décorées, les literies bien dressées, les cierges allumés, et l’on sort les verres dorés.Un mois auparavant, les enfants d’Israël se préparent à m’accueillir, grands et petits, riches et pauvres ; les fleurs, le jasmin et l’oranger exhalent leurs odeurs suaves, les nappes de soie sont étalées, les oreillers de brocard sont disposés pour s’y accouder ; le vin, la mahia et la viande grasse sont servis en quantité et le cœur est en paix . Les enfants autour de la table récitent la Haggada et tous, petits et grands, riches et pauvres entonnent “ l’an prochain à Jérusalem ! ” Sur la table, sont posés quatre verres pour le vin, du céleri, des herbes amères et les pains de misère (pains azymes). Premier et second Séder, on récite les Louanges et on va dormir, le coeur en paix comme des anges.
“Un peu de pudeur Souca, lui dit Pisah, retire-toi ou je vais te transpercer de mon épée et mettre le feu à tes roseaux et à tes plantes.”
Après que ce dernier eut terminé sa plaidoirie, la Souca se leva, accourut vers lui et le harangua en ces termes :
“ Bien que tu sois homme et moi femme, crois-tu que j’ai peur que tu me coupes les Oreilles ? J’ai des enfants, que Dieu me les garde et ils ne permettront pas que l’on m’insulte . ” A quoi Pisah répliqua : “ Bonnes gens, ! débarrassez- moi de ce fils de mitron ! ”
Pour ramener la paix entre frères, le cousin Sabouot intervint et s’efforça de les raisonner. Dans un geste magnanime Pisah déclara Eh bien, cessons cette querelle stérile, oublions nos querelles et redevenons des frères .
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-7 – Qseda di pissah u-s-sekka– Qasida de Pâque et Souccot-page 85
רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים
קול קורא לקהילה:
״ואינני מזרזכם לעשות קרבות, כי אם לתת נדבות״
בפרק שהמחבר כינה ״קול קורא״ שינה דנינו את אופי פנייתו לציבור ולקהילה ונקט גישה —ישירה: ״אליכם אישים אקרא בואו נא לעזרה וכו'.״ מן הדברים מצטייר מצב עגום של חוסר יכולת לעלות לארץ הטהורה. עם זאת, הדגיש דנינו את קמצנותם הרבה של בני הקהילה, שלא הבינו כי פדיון ארץ הקודש ייתכן רק אם יתרמו כסף, וקבע: ״ואינני מזרזכם לעשות קרבות, כי אם לתת נדבות.״ וכן הביא דוגמה ״מאחינו עשירי בריטניא… יען הם הזילו זהב מכיסם, לקנות את ארצם״. יש להניח שבהשוואת קמצנותם של בני קהילתו לטוב לבן ולנדיבותן של הקהילות בבריטניה, ניסה דנינו לעורר בלבם קנאה שתוליד גילויי נדיבות.
בהמשך עבר דנינו להלל את השלטון הצרפתי במרוקו וביקש ששלטון זה יימשך לעד, משום שהצרפתים מתחשבים בעם היהודי ומנסים לעזור, ואילו עמים אחרים, ״שהעברי אצלם להבל דמה״, אינם מאשרים ליהודים לעלות לארץ. בפסקה זו מתגלה דנינו כמי שרואה את הנולד בכל מה שקשור ביהודי אירופה, באומרו: ״ועמנו שם כשה לטבח יובל ביד רמה.״ דנינו היטיב אפוא לעמוד על מצבם של יהודי אירופה כבר בשנת 1937 (וראה בפרעות שעברו על היהודים אות משמים), אף־על־פי שישב רחוק ממקום הסכנה ובטח בשלטון הצרפתי שלא יניח לפגוע ביהודים. על רקע זה שוב הוכיח דנינו את בני קהילתו, שאין לבם נתון לארץ־ישראל למרות כל הצרות שפקדו אותם וכל מעייניהם נתונים רק לעצמם, ״כי כל מגמתם בדברים רק להיטיב אדמת נכרים בבניינים מפוארים״. בסיום דבריו חדל דנינו להטיח דברי תוכחה בבני קהילתו, והגם שברור כי לא שינה את דעתו עליהם, הוא פנה בתפילה: ״אנא ה׳, השקיפה ממעון קודשך, וראה בעוני עמך, וקבץ צאן מרעיתך… ובית קודשך תרים… עם ישראל יישא ראשו.״ וכך, אף־על־פי שסבר שבני קהילתו, כמוהם כעם היהודי כולו, מפורדים ונעדרים רגש לאומי ואף־על־פי שהוכיח את העם על כך, לא נמנע דנינו בסוף דבריו מלבקש בתפילתו את בוא הגאולה לכל העם בארץ הקודש.
דבריו של דנינו מעידים על יכולת הניתוח המוגבלת שלו, שכן גם אם צדק בדבריו על רבים מעמי אירופה, להערכה הרבה שרחש לצרפתים לא היתה אחיזה במציאות, בהתחשב באנטישמיות המושרשת בהם שניתן לה ביטוי גם בקרב חוגים צרפתיים במרוקו. משום כך לא היטיב דנינו לנתח את אופיים האמתי של הצרפתים, שנחשף כבר בסוף המאה הי״ט באלג׳יריה. גם בדבריו על דבקותם של יהודי מרוקו בגלות לא צדק דנינו, שם גם בתקופה זו היתה עלייה גדולה יחסית של יהודי מרוקו לארץ־ישראל.
ז. דיון ומסקנות
ניסיתי להציג את תוכן יצירתו של דוד דנינו בשרביט הזהב וברסיסי לילה. משני החיבורים הללו עולה כי הגם שחי ופעל בקזבלנקה, כביכול בתוך קהילתו, ראה את עצמו דנינו בתור נביא המשקיף עליה מן החוץ: הוא לא שחה עם הזרם ולא כפף את ראשו בפני אחיו, אלא קם ובמצח נחושה הציג ברבים את תחלואי הקהילה, אם בצורת חלום ומשל ואם בדברים ישירים ובוטים, כשכל כוונתו טהורה ומטרתו העיקרית היא גאולת העם והשיבה לציון.
לבטיו הרבים באו לידי ביטוי כמעט בכל פרק, ולעומת המצוות והאמונה באל, שהוא ראה בהן מסגרת קשוחה ובלתי מתפשרת, התאים דנינו את עצמו ואת דרישותיו מן העם לנסיבות ולמאורעות שהתחוללו מסביב. אלא שדבריו נכתבו בצחצחות לשון ובתיאורים מליציים ומוגזמים, המקשים על הערכת העובדות המשוקעות שבהם.
כפי שחשש, נראה שדבריו אכן הביאו את בני קהילתו להתנער ממנו ולראות בו ״עוף מוזר״, אבל הוא לא שינה עקב כך את דעתו בדבר הדרך שיש לנקוט ולא התפשר כלל – כך הוא נחקק בזיכרונו של ידידו הרב אברהם חזן.
מן הראוי היה להרחיב את היריעה על דנינו ועל ספריו, בתקווה שזו תשמש עוד נדבך בחקר תולדות יהודי צפון־אפריקה בכלל, ובהכרת החכם דוד דנינו בפרט; שהרי המאמר דן בחכם ובמשכיל זנוח וביצירתו. אמנם הוא לא היה רב ״רשום״, אבל אין ספק שיש מקום במחקר גם לאנשי רוח מן המדרגה הבינונית. ישראל יובל פתח את חיבורו על חכמי ישראל בשלהי ימי הביניים בציון העובדה שבדור האחרון פורסמו מונוגרפיות הנושאות חותם פרוספוגרפי וחותם של חקר אישים. יתר על כן: הוא העדיף להתרכז בדמויות מן הדרגה הבינונית שלא נשאו בתואר רב קהילתי דווקא ולא מילאו משרות רשמיות רמות מעלה כלשהן. אוסף של מחקרים על רבנים מסוג זה יכול לסרטט דיוקן חברתי של הקהילה כולה, ואילו העיון בתולדותיהם ובהגותם של רבנים מובהקים ויוצאי דופן מלבד סרטוט דיוקנן של דמויות ממדרגה רוחנית גבוהה, מעיד גם על ראש הפירמידה החברתית.
בחלקו השני של הספר סוד הבריאה, שר׳ דוד דנינו ייחד לו שם משלו וכינהו ספר רודפי צדק, המחזיק שישים ושמונה עמודים וכולו כתוב בערבית־יהודית, ותרומתו הדתית לחברה ניכרת שם יותר – הוא כינה את ההקדמה הצעה, וכך כתב:
מן אסבה די רית בזזאף מן כואננא דיכא יעמלו שי חוואייז די בא יבאנולהום באיין מא פיהום חתתא חאזא דחלראם וביהא בא יעמלוהום. ואוחדא מננהום הייא שאיין בא יקבדו מצאחף ריאל לחכאייאת ברראניין למעממרין בחוואייז קבאח ויקראוו פיהום פי ליאלי טבת אטוואל ואסבות במקום אשרי העם וכו׳. פי מודע די יתשגלו פי שגולאת אתורה פי לוראת מא כאינאש לכדמא ולביע ואשרא, והאת לוקאת לעזאז בא ימששיוהום פי להתוף.
(היות שראיתי רבים מאחינו העושים דברים שנראה להם כי אין בהם שמץ איסור ולכן הם עושים אותם. וזה אחד מהם [מן הדברים הללו], שהם אוחזים בספר מעשיות חיצוניות המלאות במעשים רעים וקוראים בהם בלילות טבת הארוכים ובשבתות במקום אשרי העם וכו׳ [ראו תהלים קמג] במקום שיעסקו בתורה בשעה שאין עבודה ומשא ומתן, ושעות יקרות אלה הם מבלים בדברים בטלים.)
רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים
שלום בר־אשר-עמוד 41
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
L’AMOUR FILIAL ACCOMPLIT DES MIRACLES
Il était une fois une jeune fille, enfant unique, qui avait une tête d’animal. Toute sa vie durant, elle avait été enfermée dans sa chambre et il lui était interdit de sortir. Personne n’avait vu son visage et on lui remettait sa nourriture par une petite ouverture pratiquée dans le mur. Mais cette jeune fille était très intelligente et elle avait amassé plus de connaissances que les plus grands savants du pays.
Dans un pays voisin vivait un jeune homme, qui étudiait la Tora jour et nuit. Il allait de ville en ville pour entendre les grands érudits et les rabbins fameux commenter la Tora. Un jour, le jeune homme arriva dans la ville où vivait la jeune fille qui se distinguait par son intelligence et que l’on tenait enfermée dans une chambre. Les notables de la ville avaient entendu parler de l’intelligence extraordinaire du jeune homme et le reçurent avec beaucoup d’honneur.
Un jour, le rabbin de la communauté posa une question à ses élèves et demanda qu’on lui fournisse la réponse l’après-midi du même jour. C’était une question très difficile et les élèves étaient incapables de trouver la réponse. Lorsque le jeune homme revint chez le rabbin, il trouva sur sa table une feuille sur laquelle était inscrite la réponse. Il demanda aux élèves: “Qui a écrit la missive que j’ai trouvée sur ma table?”
“La jeune fille qui est enfermée dans sa chambre”, répondirent les élèves. “Elle est très intelligente et sait répondre aux questions et résoudre les problèmes dont nous ne connaissons pas la solution.” “Je la prendrai pour femme”, décida le jeune homme.
Mais ses camarades lui dirent: “Les parents de la jeune fille ne t’accorderont pas sa main car elle est infirme.”
Le jeune homme pria ses camarades d’essayer de convaincre les parents de la jeune fille de lui accorder sa main. Mais les parents refusèrent catégoriquement, sous prétexte qu’il était impossible d’épouser cette fille malheureuse. Le jeune homme insista. “Cela m’est parfaitement égal, c’est elle que j’épouserai.” Les parents ne pouvaient plus s’opposer à ce mariage et ils accordèrent la main de leur fille au jeune homme.
La nuit après le mariage, le jeune homme ne resta avec sa femme que jusqu’à l’aurore. La mariée ne cessa de pleurer en raison de son infirmité. Le matin, son mari s’en alla, mais avant de partir, il laissa son alliance et son châle de prières.
Une année passa. Et la femme mit au monde un fils qui grandissait chez ses grands-parents. Quand il alla à l’école ses camarades se moquèrent de lui et lui dirent: “Ton père est mort et tu as deux mères et un père adoptif.”
L’enfant ne pouvait plus supporter ces insultes et un jour il demanda à sa grand-mère: “Dis-moi, es-tu vraiment ma mère? Ou est-ce que j’ai une mère que je ne connais pas?”
“Je suis ta mère”, répondit la grand-mère pour lui éviter des peines inutiles.
Mais quand l’enfant fut plus grand, la grand-mère ne pouvait plus lui cacher la vérité. Le garçon se rendit chez sa mère et lui demanda: “Chère mère, où est mon père?”
Elle lui répondit: “II est loin d’ici, mais un jour il reviendra.” L’enfant attendait un an, mais lorsqu’il vit que son père ne revenait pas, il décida de se mettre à sa recherche. Et sa mère malheureuse lui donna le châle de prières et l’alliance et lui dit: “Ton père habite une autre ville. Il m’a quittée.”
Le fils prit les affaires de son père et se mit en route. De nombreux mois passèrent sans que le garçon eût pu trouver son père. Mais finalement, le garçon arriva dans la ville où habitait son père. Il se rendit tout droit à la synagogue et là il rencontra son grand-père paternel. Mais comme ils ne se connaissaient pas ils ignorèrent leur lien de parenté. Le vieillard demanda au garçon: “D’où viens-tu et que fais-tu ici?”
“Je suis venu chercher mon père qui a quitté ma mère”, dit le garçon au vieillard qui était son grand-père. Puis il lui raconta toute l’histoire de sa vie.
Le lendemain matin le vieillard demanda à son fils, qui était le père de l’enfant: “Où est ton châle de prières mon fils?”
Je l’ai oublié quelque part, mon père.
Le vieillard regarda les mains de son fils et demanda: “Et où est ton alliance;, mon fils?”
En me baignant dans la rivière, la bague a glissé de mon doigt.
Le vieillard demanda alors: “Reconnaîtras-tu ton châle de prières et ton alliance si je les retrouve?”
-— Sans aucun doute.
Le grand-père montra le châle et la bague qu’il avait reçus du garçon et il savait qu’il avait découvert le secret de la vie de son fils. Le vieillard fit appeler son petit-fils et le présenta à son fils.
Le jeune homme demanda à son père de revenir à la maison, mais celui-ci refusa. Le fils dit: “Père, retourne à la maison. Maman est la plus belle et la plus intelligente des femmes. Pourquoi ne veux-tu pas vivre près d’elle? Est-ce qu’on t’a obligé à l’épouser?”
Le père comprit alors qu’un miracle s’était produit et il dit à son fils: “Rentre à la maison; je viendrai plus tard.”
Le fils se mit immédiatement en route et à mi-chemin il rencontra un vieillard qu’il n’avait jamais vu auparavant. Celui-ci dit au jeune homme: “Je sais que tu aimes beaucoup ton père et ta mère. Prends cette bouteille et donne-la à ta mère. Lorsqu’elle se lavera avec l’eau de la bouteille, elle deviendra très belle.”
Le jeune homme remercia le vieillard et se dépêcha de rentrer. Il remit la bouteille à sa mère qui se lava avec l’eau qu’elle contenait. L’effet fut imédiat. Elle se transforma en une femme jeune, d’une beauté éclatante. Le fils et la mère savaient alors que le vieillard qui avait offert la bouteille avec l’eau miraculeuse n’était autre que le prophète Elie. Le père ne tarda pas à rentrer, lui aussi. Et il était très heureux d’avoir une femme aussi belle et un fils aussi sage, qui avait ramené la paix au foyer et qui avait rendu ses parents heureux.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
62 – זמרי היגון
מספר נסים בלחסאן
נסים ב ל ח נ ס (מספר; סיפור 62), יליד מאראקש. שם נפטר בשנת 1957, זקן ושבע ימים (כבן תשעים). — השאיר ארבעה ילדים — מספר עליו שלמה קורקוס — שלוש בנות ובן אחד. היה איש תם וישר. לא ידע קרוא וכתוב והתפרנס עד יומו האחרון מיגיע כפיו. בשעותיו הפנויות היה הולך לבתי־ הכנסת לשמוע ולהשמיע דברי תורה. היה מספר בערבית סיפורים רבים ששמעם מפי זקני העדה.
בעיר מאראקש, בירת דרום מארוקו, היה חי מלך אחד, בן לשושלת העילאווית, שהיה נוטה חסד ליהודים. כן אהב המלך מאוד מוסיקה וזמרה, בכללן גם ריקודי־בטן חושניים ומחולות־פאנטאסיה סוערים. לפני שהיה המנגן מתחיל לפרוט על נבלו, לפני שהיתה הרקדנית מתחילה לנענע את ירכיה, היה המלך מפזם ומכרכר, מוחא כף, מתופף ורוקע ברגליים. לעתים קרובות היה מצטרף למחול־החרבות הנועז, שרקדוהו הצעירים לכבודו.
למלך היו להקות רבות של מנגנים, החל בבאמבארה *י וכלה בגלאווה ** ***, אך מכל להקותיו הצטיינו במיוחד שתיים: האחת — ״אלמכזנייה״, שהיא להקת־חצר המורכבת כולה ערבים, והשנייה — ״אליהודייה״, להקת־יהודים,
[1] באמבארה— מנגן כושי לבוש סחבות מקושטות צדפים, ובידו כלים עשויים פח הדומים בצורתם לשתי צלחות כפולות מחוברות זו לזו. בכלים אלה הוא ״מבמבר״ (הערת הרושם).
[1] גלאווה — בן שבט גלאווה, שחום־עור, לבוש בגדים לבנים וחגורה שחורה• בני השבט היו רוקדים יחיפים ונעזרים בכלי־נגינה העשויים בידיהם, כגון כינור עשוי פחית־שמך מנועים ריקה, או חישוק של גלגל הממלא את מקומו של תוף. במקום מקלות תיפוף השתמשו בשני ברגים. (הערת הרושם).
שבראשה עמד פייטן בית־הכנסת. להקה זו היתה ידועה בשם: ״זמרי היגון״.
וזו סיבת השם המוזר הזה:
בשנה החמישית למלכו עשה המלך משתה לכל שריה יועציו ואנשי החצר. המשתה היה בבוסתן המלך׳ וכטוב ליבו עליה ציווה להביא בפניו את שתי להקותיו המשובחות. האות ניתן, והלהקה ״אלמכזנייה״ פתחה במנגינה עתיקה, מתקופת הארון אל ראשיד וסיימה באחת המנגינות המלוות את סיפורי ״אלף לילה ולילה״.
בהגיע תורה של להקת ״אליהודייה״ לנגן, נפלה חרדה גדולה על המנגנים אנשי הלהקה. אותו יום — יום תשעה באב היה, ולא ידעו אנשי הלהקה כיצד לנהוג: לנגן או לקונן? מכיוון שגזירת המלך היא, החליטו לנגן, כי ״דינא דמלכותא דינא״. לפני הופעת הלהקה פנה הראש שלה אל חבריו:— רבותי, היום יום תשעה באב הוא לנו, ואנו ננגן מה שניגנו אבותינו ביום זה. — אחר כך ניצב ברחבת הבוסתן, השתחווה למלך והודיע:— אדוני המלך! לכבוד היום הגדול הזה, שהוא יום השנה החמישית לשבת אדוננו על כיסא מלכותו, אנחנו שמחים לנגן מנגינות עתיקות, שהיו אבותינו מנגנים אותן לפני נבוכדנצר מלך בבל.
אחרי נשיאת כפיים ונפילת אפיים הרים המנצח את שרביטו ופתח בנעימה מנעימות החורבן, מתוך ספר הקינות של רבי אלעזר הקליד. כן ניגנו המנגנים את הקינות של רבי יהודה הלוי — ״ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך״ ו״קול ברמה נשמע ביללה״ ואת הנעימה הרוגעת של ״פנה בעוד יום שמשי״. את ה״מי שבירך״ למלך עשו לפי הנוסח של ״איכה ישבה בדד״.
המלך התפעל מן הנעימות העתיקות והיפות, שבהן בחרו המנגנים היהודים לכבודו, וגזר על כל אנשי החצר לפגות אליו רק על דרך הניגון. את המלים ״אדוני המלך״, חייבים היו מעתה אנשי החצר לזמר בנעימה קצובה ומתמשכת.
יום אחד טייל בגו יחידו של המלך בלווית האומנת שלו, בבוסתן המלך, והנה הוא נפל לתוך הבאר ומת. האומנת האומללה קרעה את בגדיה, התגודדה, רצה בבהלה אל ״מבשר החצר״ וסיפרה לו על המעשה המר. המבשר נבהל ותחילה לא ידע מה לעשות. אך מיד החליט לפנות למלך ולספר לו על הרעה הגדולה הזאת. הוא נכנס, השתחווה ועמד דומם. המלך שאל לרצונו, והמבשר פתח בנעימה קצובה: א־א־א־דו־דו־דו־ני־ני־ני ה־ה־ה־מ־מ־מ־לך־לך־לך־ — הוא האריך בנעימתו עד שפקעה סבלנותו של המלך והוא גער בו. המבשר סיים במהירות לפי הנעימה הקצובה: האמיר נפל לתוך באר ומת.
המלך קם מעל כסאו, קרע את אדרתו, לבש שק, שם אפר על ראשו, ובכה והתאבל על בנו יחידו. בגי־בני־בני־ זעק המלך לפי נעימת ״איכה ישבה בדד״.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964