ארכיון חודשי: אוקטובר 2020


ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

סוליקה הקדושה

ג. משך העינויים: שני חודשים

דָּנוּהָ בְּדִינִים קָשִׁים / גּוֹי נָבָל קֻפַּת שְׁרָצִים

עִנּוּהָ שְׁנֵי חֲדָשִׁים / יְמֵי עֲנִיָּה וּמְרוּדֶיהָ

 

ציון המאסר הנמשך חודשיים חוזר ב״את גדל שבח נערה״ של אביחצירא:

בְּמִסְפַּר שְׁנֵי חֲדָשִׁים וְהֵמָּה

מְפַתִּים אוֹתָהּ…

 

בשאר הפיוטים אין תימוכין לגרסה הזאת, כיוון שלא הוזכר כלל משך העינויים. איננו יודעים אם ציון חודשיים אצל שני הפייטנים, אביחצירא ומונסונייגו, מצביע על מרווח הזמן מיום ההאשמה בטנג׳יר עד יום ההוצאה להורג בפאס או על הזמן שבו שהתה סול תחת סורג ובריח בפאם. כל הפייטנים מתייחסים רק לגורלה של סול בעיר פאם, ואיש מהם אינו נוקב בשם טנג׳יר, עיר המוצא של הנערה, לא בגוף הפיוט ולא בכתובתו. מהשיר של מונסונייגו עולה שבפרק הזמן הזה של חודשיים ימים כמו נפתח ערוץ תקשורת כלשהו בין הרשות השופטת המוסלמית לבין הקהילה היהודית, עד כדי הצעת כופר מראשי הקהילה, הצעה שנדחתה על ידי הצד השני.

ברם, אם אכן עלמה יהודייה הייתה נתונה תחת סורג ובריח במשך חודשיים בידי הרשויות המוסלמיות, סביר להניח שעניין זה היה בא לידי ביטוי בכתבים של רבני הקהילה ושל מנהיגיה. חודשיים ימים מספיקים כדי לאסוף מידע מפורט ומדויק על הפרשה, מידע שהיה מגיע גם לידיעת הפייטנים ומחברי הקצות. אבל על פי הטקסטים ברור שאין למחבריהם נתונים בסיסיים על גילה, על שם משפחתה, על שמות הוריה ועל השתלשלות האירועים מתחילת ההרשעה בטנג׳יר עד הוצאתה להורג בפאס. המידע נותר כללי מאוד.

חודשיים ימים מחייבים היערכות מצד הקהילה שהייתה צריכה לספק מזון כשר לאסירה. על פי חוק האסלאם, אסור למנוע שתייה ואוכל מאסיר הנאשם ב״רידה״ בימי ה״תובה״; הם הימים שבהם מנסים לשכנע אותו לחזור מסורו. סול גדלה במסורת של אכילת אוכל כשר, וכנראה נמנעה מלאכול את מה שהגישו לה המוסלמים. אם הייתה שוהה במשך חודשיים בבית הסוהר בפאס, סביר להניח שהיו מכירים את המקום שהייתה אסורה בו והיו נוקבים בשמו בקצות ובפיוטים. שם המקום היה מוצא את דרכו אל כתבי רבנים ואל רשומות הקהילה(האם היה קיים בפאם בית סוהר לנשים בלבד?), אבל אין זכר לדבר, אולי מפני שסול לא שהתה בפאס במשך חודשיים בבית הסוהר. לפי החוק, נמשכת ה״תובּה״ רק שלושה ימים וההוצאה להורג חייבת להתבצע בזמן שקיעת השמש בתום היום השלישי, אם הנדון למוות לא חזר מסורו ער אז. לפי כל הפיוטים עולה שהמהלך המשפטי מוצה בטנג׳יר ובפאס בוצע גזר הדין.

שמואל אלבאז מנסה לדווח על מהלך הפרשה, וכבר בשני הבתים הראשונים מסכם את קורותיה של סול בטנג׳יר: המניע לעלילה ולעדות השקר טמון בהימשכותם של המוסלמים אל יופייה וברצונם לשאת אותה לאישה. רק לאחר הבאת העובדות האלה הנוגעות לפרשה בטנג׳יר הוא אומר:

 

אֶל מַלְכָּם הוֹבָאָה / לְהַגְדִּיל מְדוּרָה

[…]

לְעִיר הַפְּלִילִים / שִׁלְּחָהּ בְּחֶמְדָּה

תִּשְׁכַּב בֵּין עֲרֵלִים / שָׁם תִּשְׁכַּח עֲבוֹדָה

 

אותה תופעה מתגלית גם בשירו של חלואה. אחרי העלילה, עדות השקר והמשפט הובאה הגבירה למלך בפאס(שורות 14-11):

 

יְחִידָה וְתַמָּה / לָקְחוּ וְיַנְהִיגוּ

אַנְשֵׁי דָּמִים מִרְמָה / כַּכְּפִירִים שָׁאֲגוּ

לְמֶלֶךְ הַחַדְרָה / הוּבְאָה גְּבִירָה

בַּת בִּתָּהּ שֶׁל שָׂרָה / רַבַּת הַמַּעֲלָה

 

גם בפיוט של אביחצירא נאמר שהרצים הגיעו לבית המלוכה רק אחרי שהמהלך המשפטי מוצה באמצעות עדות העדים וחתימתם על מסמכים של בית המשפט. מתברר בדיעבד שהפיוט של מונסונייגו מדווח על סדר מהלכים דומה:

 

יְהִירִים לַעֲנוֹת סָרָה / קִדְּשׁוּ קָרְאוּ עֲצָרָה

כִּי טוֹב בְּרַע הִיא הֵמִירָה / בֵּית אָבִיהָ בִּנְעוּרֶיהָ

דָּנוּהָ בְּדִינִים קָשִׁים / גּוֹי נָבָל קֻפַּת שְׁרָצִים

עִנּוּהָ שְׁנֵי חֲדָשִׁים / יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ

יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כֹּפֶר מֵאֲנוּ

לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ

 

כלומר, תכננו להעיד נגדה עדות שקר (״לענות סרה״), ולשם כך ערכו אספות (״קדשו קראו עצרה"), כדי להעיד שאכן הביעה נכונות להחליף את דתה באסלאם. עינו אותה וגזרו עליה דין מוות(״דנוה בדינים קשים"), שניתן בהחלטה פה אחד של שופטיה(״לחובה נמנו וגמרו״) ולא היה מי שיגן עליה(״אין מקים יריעותיה").

אחרי תיאור בעל עושר לשוני ופיגורטיבי השואב את השראתו מהתלמוד ובמיוחד ממסכת סנהדרין, הוזכרו"מלכי ארץ כל לאמים״ שהשתדלו מאוד לפתותה בתכשיטי זהב ובבגדים יקרים. ובכן, גם אצל מונסונייגו הובאה סול לפאס, עיר מושבו של המלך, לאחר שנחתך דינה בטנג׳יר. לפיכך פרק הזמן של חודשיים עשוי להצביע על הטווח שבין יום הפללתה בטנג׳יר ליום הוצאתה להורג בפאם. המסע מעיר לעיר ארך כשבוע. דברים אלה כוחם יפה גם לשירו של אביחצירא, שגם בו צוין משך של חודשיים, ואם הייתה אפשרות להציע כופר, נסב העניין על הקהילה היהודית של טנג׳יר, אבל לא נותרה עדות על הדבר הזה בפנקסי הקהילה ובכתבים של ראשי הקהל והדיינים שם.

מפאת אי הסבירות באשר לשהייה של חודשיים בבית סוהר בפאם או בטנג׳יר, אפשר להתייחס ל״שני חדשים״ כאל מספר טיפולוגי המכונן נרטיב על עקדתה של עלמה בתולה על קידוש השם, נרטיב המצוי בספר שופטים בקשר לפרשת בת יפתח. נציין שספר שופטים מיוחד בתיאור של נשות המלחמה ושל נשות החיל שבו, כגון דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני ובת יפתח שקיבלה עליה את הדין בשקט, בשום שכל ובגבורה. עוד נציין כי פיוטו של מונסונייגו רווי בביטויים ובנוסחים השאובים משיח הקרבות והמלחמה, כמו "עֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיהָ", "חָגְרָה בְּעוֹז מָתְנֶיהָ", "שְׁאַר יָדוֹ נָטָה יָרָה / וַיְקִימֶהָ לְמַטָּרָה / תֶּכֶף עֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָה", "חָשְׁבוּ עָלֶיהָ מְזִמּוֹת / לַעֲקֹר מִבְצַר חוֹמוֹתֶיהָ".שיח מלחמה וקרבות מעין זה הנסב על אישה גיבורה כמו סול יכול לשאוב את עיקר השראתו רק מספר שופטים, אף על פי שאינו מצוטט מפורשות ואינו נוכח בגלוי במשחק השיבוצים.

נציין שברדוגו הזכיר את הנשים הגיבורות והחכמות של ספר שופטים בקשר לבתו של החכם משה טפיירו, אבל דבר זה לא חזר על עצמו בפיוטו על סול. באשר לשירו של מונסונייגו, הבנוי כמעט כל כולו ממקורות תנ״כיים, אפשר לומר שהציון הטיפולוגי ״חודשיים״ עשוי לתפקד כציטוט וכמוסכמה ספרותית ולא כציון עובדה היסטורית, וזאת בהשראת פרשת יפתח הגלעדי בספר שופטים(יא, לו־־מ):

ותאמר אליו אבי פציתה את פיך אל ה׳ עשה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאיבך מבני עמון. ותאמר אל אביה יעשה לי הדבר הזה הרפה ממני שנים חדשים ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתולי אנכי ורעותי. ויאמר לכי וישלח אותה שני חדשים ותלך היא ורעותיה ותבך על בתוליה על ההרים. ויהי מקץ שנים חדשים ותשב אל אביה ויעש לה את נדרו אשר נדר והיא לא ידעה איש ותהי חק בישראל. מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה.

 

המספר הטיפולוגי של שני חודשים מהווה בסים להשראת הפרק בספר שופטים על הפיוטים שנכתבו על סול, נוסף על המוטיב של עקדת עלמה בבתוליה אשר לא ידעה איש. הבת הזאת מצטרפת לנעקד המפורסם – יצחק, בנו יחידו של אברהם. הפרשה בנויה על אותו עיקרון: בת יחידה לאביה. ״ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יצאת לקראתו בתפים ובמחלות ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת״(יא, לד).

הפיוטים על סול ציינו כולם, בהדגשים שונים, את עניין המוות של עלמה בתולה ללא אירוסין וללא נישואין ואת הבדידות המחוזקת בערך היחידות – יחידה היא ונאמנה היא לאל היחיד והמיוחד.

גם אצל אביחצירא מצוינים שני חודשים, ברם הפיוט בנוי על שיח ועל סגנון השאובים מהקבלה ולא מתיאורי מלחמה. טרם התבררה לנו הזיקה שיכלה להתקיים בין שני רבנים ודיינים שהיו אמנם מאותו הדור אבל גרו רחוק מאוד זה מזה. נזכיר שמשך הזמן של חודשיים אינו מוזכר בפיוטים האחרים. האם עלה בידי מונסונייגו, שחיבר את הפיוט ביום השלושים להוצאתה של סול להורג, להעביר מידע על הפרשה לאביחצירא מתאפילאלת, או שמדובר רק בצירוף מקרים הנובע מיניקה מאותם מקורות? אין באפשרותנו להכריע בסוגיה הזאת.

כאן המקום להוסיף שב״קצת לאלא צדיקא תנצב״ה״(אוניברסיטת בר־אילן, כתב יד 142) נאמר שמסע השכנוע בפאס ארך כחודש:

פְחָאל צְהַר וּהוּמָא פְהָאד לְחָאל / כֵּל נְהָאר יִּקּוּלוּ עְלִיהָא קֻווָאל

(כחודש והם במצב הזה / כל יום אומרים על אודותיה אומר ודברים)

אם מסע השכנוע נמשך כחודש, האם אפשר להניח שהפרשה כולה ארכה חודשיים ימים? על פי רומרו, 1837, הפרשה ארכה בין ארבעה שבועות לחמישה, הנחה שאינה עומדת בסתירה למכתבו של דרומון היי, שממנו עולה שהפרשה ארכה כמה שבועות. כך הביטוי ״שני חדשים״ עשוי להיות קרוב למציאות ההיסטורית, ובאותה מידה להיות פרי מוסכמה ספרותית ותרבותית.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

עמוד 35

. UN REGNE DE TERREUR – 2/3־ MOULAY YAZID

meknes

Son arrivée à Meknès était d'autant plus redoutée que le sultan avait un compte personnel à régler non seulement avec les chefs de la communauté, les conseillers du sultan défunt qui avaient été à l'origine de sa disgrâce et de son exil forcé, mais aussi avec le commun de ses membres. Rabbi Yossef Messas rapporte dans le livre de ses sermons un récit populaire sur l'origine de cette haine particulière du tyran envers la population juive de Meknès où il avait été exilé un moment :

" Le sultan bien aimé grand ami d'Israël, Sidi Mohammed Ben Moulay Ab­dallah avait épousé une chrétienne anglaise qui lui avait donné un héritier le maudit Yazid – que son nom soit effacé. Un jour, le père de la reine était arrivé d'Angleterre avec pour présents de précieux tissus très fins aux cou­leurs chatoyantes sans pareil. Le sultan convia son tailleur juif habituel pour coudre des vêtements à lui, à son épouse et à ses enfants. Alors que le tailleur juif du mellah de Fès taillait les vêtements royaux, des jeunes des familles juives riches, émerveillés par la qualité de ces tissus s'enquirent de leur ori­gine. Ils apprirent qu'ils venaient d'Angleterre et qu'on pouvait s'en procurer à Gibraltar. Ils y dépêchèrent deux des leurs qui revinrent avec des coupons de la même texture avec lesquels ils se firent tailler de magnifiques vêtements. Pendant ce temps, le prince Moulay Yazid continuait de se vanter de por­ter des vêtements que nul à part lui ne pouvait se permettre – même pas ses compagnons des familles de la plus haute noblesse. Un jour, l'un d’eux vit au mellah de jeunes Juifs de familles riches vêtus d'habits du même tissu que le prince. Il y vit l'occasion de se venger de l'arrogance du prince qui se plaisait à les humilier. Le lendemain, quand le prince reprit ses fanfaronnades, il ne put s’empêcher de lui répliquer qu'il n'y avait pas de quoi se vanter de ce que portent de vulgaires Juifs ! Fou de rage, Yazid jura qu'il tuerait sur le champ le premier Juif rencontré habillé comme lui. Il le mit au défi en lui disant alors : "Viens avec moi au mellah et je t'en montrerai un grand nombre". Ce qu'ils firent. Furieux de voir que son ami avait raison, il ordonna aux jeunes por­teurs de ces vêtements de les ôter immédiatement, les accusant de les avoir volés. Comme ils refusaient d'obtempérer, il sortit son épée et voulut les en frapper. Ses compagnons avec l'aide de passants juifs et arabes, arrivèrent à lui retirer à temps son arme. Aussitôt prévenu, le pacha envoya de soldats qui arrêtèrent tous ceux qui avaient participé à la rixe et ils furent tous condamnés à une amende. Quant au prince, il fut envoyé en exil pour six mois à Meknès. Un mois après son arrivée dans notre ville, un jour de shabbat, il se rendit au mellah après l'office du matin. Il vit alors un cortège joyeux accompagnant une jeune mariée portée comme le veut la tradition sur un siège magnifique spécial pour cette occasion, de la maison de son père à celle de son nouvel époux. Surpris par ce spectacle et jaloux de ce faste, il commença avec son serviteur à se moquer et à insulter les Juifs. Lorsque l'un d'eux eut le courage de riposter, il lui cracha au visage et le gifla. Aussitôt prévenus, les chefs de la communauté, grands amis du sultan étaient intervenus et il fut contraint de se cacher pour échapper à la punition paternelle. Mais son arrogance reprit le dessus et la même après -midi, il revint au mellah et se querella avec les passants et le pacha eut le plus grand mal à le faire sortir du quartier juif. A la suite de quoi, les chefs de la communauté se rendirent à Fès se plaindre au­près du sultan qui l'exila de Meknès à Tétouan, recommandant au pacha de le surveiller et de ne pas lui permettre d'entrer dans la Juderia, le quartier juif …" En arrivant donc à Meknès au mois d'août, son premier soin fut de retrouver et de faire arrêter les chefs de la communauté qui avaient été les plus proches conseillers de son défunt père, comme le rapporte rabbi Eliezer Bahloul :

" Le 7 du mois de Tamouz il arriva à Meknès où il déversa sa colère sur les cinq notables de la communauté, les proches conseillers de son défunt père. A chacun de ses méfaits et de ses frasques dans la médina et au mellah – courir après les vierges et les femmes mariées, rapines, vols – ils l'avaient dénoncé au sultan ou au pacha qui avaient dépêché des gardiens pour le mettre hors d'état de nuire. Le prince en avait conservé un grand ressentiment contre eux. Sa première victime fut le grand rabbin Hazan Bacca. Natif de Marrakech, il était installé dans la ville depuis une trentaine d'années et y avait grandement prospéré dans le commerce. Il le dépouilla et l'acheva de ses propres mains d'une balle de plomb. Au plus influent des anciens conseillers de son père, rabbi Mordekhay Chriqui, qui alliait Torah et fortune, il offrit la vie sauve et la promotion au rang de vizir s'il acceptait de se convertir, mais au lieu d'ac­cepter cette offre, celui -ci lui tint tête avec superbe, lui prédisant une mort infâme et prochaine. Il fut condamné à être brûlé vif dans le four à chaux. Il se rendit au supplice le cœur serein en récitant des cantiques et en sanctifiant le nom de l'Eternel et son âme pure est sortie rapidement. Ce fut ensuite le tour des deux frères Messod et Abraham Benzikri et de Moshé Ben Jamila, tous trois condamnés à être pendus vivants par les pieds à la porte du mellah. Leur supplice dura quinze jours et leurs corps restèrent exposés pendant des semaines – attirant les foules de voisins musulmans venant railler les Juifs – avant que ne soit donnée – contre paiement – l'autorisation de les ensevelir. Ce mode d'exécution particulièrement cruel; sauva par contre par sa lenteur un autre condamné, un sauvetage qui illustre la dévotion aux lettrés et talmi dé hakhamim qui caractérisait la communauté :

" A la même peine capitale avait été condamné un lettré, un sage, un éminent enseignant, rabbi Shmouel Danino. Mais dès son arrestation, quatre de ses disciples : Yaacob Lancry, Yéhouda Sayag, Yossef Benider et Messod Elhyani, s'étaient déguisés en serviteurs du sultan et avaient demandé aux gardiens de le descendre de la potence pour l'amener auprès du sultan. Les gardiens les crurent et leur remirent le supplicié. Ils le cachèrent d'abord dans un vil­lage des Gentils, puis l'accompagnèrent à Ouezzane où ils l'installèrent avant de revenir chez eux…"

Le choix de Ouezzane comme lieu d'asile était doublement judicieux; tant en raison à la fois de la forte opposition au tyran de la population de cette ville sainte aux yeux des musulmans, que de la présence de nombreux originaires de la communauté de Meknès qui y avaient été invités par le chérif à venir habiter dans la ville pour contribuer à son essor économique.

…." Seuls son épouse et ses enfants furent mis dans le secret qui resta jalou­sement gardé durant 21 mois. A son retour de Ouezzane, après la mort du tyran, rabbi Shmouel fut reçu avec de grands égards dans sa ville natale et c'est alors que fut connu de tous le courage de ses disciples et le secret de sa cachette. Mais il trouva sa maison vide, car ce qu'avaient laissé les pillards, sa femme et ses enfants l'avaient mangé. C'est alors qu'un de ses anciens disciples, rabbi Shélomo Benzenou lui fit un digne présent et s'engagea à lui verser mensuellement une pension. Rabbi Shmouel reprit avec vigueur sa mission d'enseignement et on disait de lui qu'il n' avait eu dans sa vie que cinq disciples – bien que leur nombre fut infiniment plus grand – les cinq qui furent à ses côtés aux heures d'épreuve et le sauvèrent …"

L'acharnement de Moulay Yazid ne devait pas cesser avec la mort de ses victimes. Furieux de ne pas avoir mis la main sur la fortune de Mordekhay Chriqui qui, pressentant le sort qui lui était réservé, avait réussi avant son arrestation à cacher une partie de sa fortune chez ses amis juifs de Fès, il y fit arrêter deux notables Benyamin Bensimhon et Yaacob Sadoun soupçonnées d'avoir caché le trésor. Malgré leurs démentis, il leur extorqua des sommes équivalentes à la fortune estimée de ce personnage de légende qui malgré sa haute position à la Cour était toujours resté attentif aux besoins des ses frères comme devait le chanter le poète de la communauté, rabbi David Hassine :) Lui qui avait la force et le courage de faire face aux autorités Sans que jamais la crainte ne l'effleure.

Contre l'escroquerie et l'exploitation des faibles, il veille.

Ses paroles aux rois sont écoutées comme autant de clous plantés.

Devant lui, les grands plient

Dieu nous a dotés d'un chef aux heures d'épreuve

Dans son "Mémorial pour les enfants d'Israël"

. UN REGNE DE TERREUR – 2/3־ MOULAY YAZID

PAGE 93

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו

תפילות בקהילות מחוץ לאנגליה

דבר נסיעתו של מונטיפיורי למרוקו הגיע גם לקהילות באירופה, במערב ובמזרח, מהם לממלכת הבסבורג; בבתי כנסת ובבתי ספר ממשלתיים, ומהם אלו שבקרקוב ובטריאסט, דרשו רבנים בשבחו, בירכוהו להצלחת שליחותו וחיברו תפילות למטרה הזאת.

אשר אמשעיעוויץ כותב שבכל מדינה ומדינה בכל קהילות ישורון, בכל מקומות מושבותיהם, אשר הגיע דבר נסיעת השר, בבתי כנסיות ובבתי תפילות, שפכו שיחם לפני ה׳, ונשאו רינה ותפילה בעד שלום השר, ושיצליח בדרכו אשר הוא הולך עליה, ושיגיעהו למחוז חפצו בחיים ובשלום, ושיחזירהו בשלום. בהמשך אמשעיעוויץ כותב שגם בוורשה, בבית הכנסת של צבי זאב בלומברג, חתנו של אב בית הדין, אמרו את התפילה שחיבר הרב בנימין דוד רבינוביץ.

 

תפילה לתלמידים בעברית שתורגמה לגרמנית

 

 דוגמה לתפילה שחוברה בבית ספר בק״ק גרום מזריץ' מחברה הוא מויטנער, שהיה מורה. להלן נוסחה:

אשר יתפללו המורים עם הילדים בבתי הספר דבני ישראל בעד שלום השר היקר, משה מאנטעפיארע נ״י, אשר הלך לעת זקנתו אל ארץ מאראקא לבקש מאת מושל הארץ כי יושיע את אחינו בני ישראל מיד אויביהם הלוחצים אותם מבלי חמס בכפם.

"ה׳ אליקים, אל רחום וחנון, הנה אנחנו עומדים לפניך להתפלל ולהתחנן בלב ישר ותמים בעד שלום אדוננו השר היקר מלוה מאנטעפיארע, הצדיק והישר באדם, אשר שם נפשו בכפו ללכת לעת זקנתו אל ארץ מרחקים, אל ארץ מאראקא, לבקש ולהתחנן מאת המלך בעד נפש אחינו בני ישראל האמללים, להושיעם מיד לוחציהם ודוחקיהם ולהצילם מכל צרותיהם.

ועתה ה׳ אלקים, אלהי הרוחות לכל בשר, אשר בחרת בעבדך במשה להיות ציר נאמן לשולחיו, שמע נא את קול שועת צעירי ילדי בני ישראל המתפללים אליך להצליח את דרכו אשר הוא הולך עליה, ולתקנהו לחן ולחסד ולרחמים בעיני המלך ובעיני כל השרים אשר אתו.

אב הרחמים שוכן מרומים, שלח מלאכיך הקדושים לשמרהו מכל פגע ומקלה, וכל רעה לא תאנה אליו, וחדש כנשר נעוריו לחזקהו ולאמצהו לעשות תושיה לאחינו בני ישראל כאשר עשה מעודו עד היום הזה. וזה היה שכרו בעד פעלותיו הרבות והיקרות, כי יגיע אל מחוז חפצו בלי פגע ויבוא אל ביתו בשלום.

היציאה מאנגליה למרוקו

ההכנות למסע בוצעו במהירות, וב־15 בנובמבר המשלחת כבר הייתה מוכנה לצאת. מן התעודה הבאה אנו לומדים שמונטיפיורי קיבל מכתבי המלצה. ב־18 בנובמבר 1863 כתב י״מ מונטיפיורי בשם ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ ראסל. במכתבו אישר שקיבל את מכתבו של השר מ־14 בנובמבר. במכתב הודיע לו השר שנתן לסר משה מונטיפיורי מכתבים שמיועדים לשגרירי בריטניה במדריד ובמקומות אחרים במענה לבקשתו מ־4 בנובמבר. בהזדמנות זו מונטיפיורי הביע תודתו לשר על הסיוע הפילנטרופי, שניתן מדי פעם בפעם כדי להקל על חייהם של יהודי מרוקו מן הסכנות שהם נתונים בהם (תעודה מס׳ 47). אחרי שקיבל מונטיפיורי מכתבי המלצה משר החוץ לקונסולים של ממשלת הוד מלכותה בטנג׳יר, יצאה המשלחת לדרך ב־16 בנובמבר.1863

 

מסלול נסיעתו של מונטיפיורי

כמו שדווח ממקורות שונים, בהם מכתבו של מונטיפיורי מ־18 בדצמבר 1863 לי״מ מונטיפיורי, הגיעה המשלחת לעיר דובר ביום שני ב־10 וחצי בלילה. מקבלי פניו כבר חיכו לו עם כרכרה. מונטיפיורי בא לבית הכנסת ותרם לו ספר תורה שהביא עמו מרמסגייט. בבית הכנסת חיכו לו הנשיא, הפרנסים והרב המקומי, ששמו ניומאן, ושם פגש כמה ממקורביו ושותפיו למשלחת, ובהם הודג׳קין. מונטיפיורי הכניס את ספר התורה לארון הקודש ובד בבד שר פרקי תהלים. את דובר עזבה המשלחת למחרת, ב־17 בנובמבר, ועברה באנייה את תעלת למנש לקאלה (Calais) שבצרפת, ורבים התאספו כדי לברכה. משם נסעו לפריס. למחרת יצאו לבורדו (Bordeaux). בבוקר המשיכו ברכבת לבאיון(Bayonne), ובה בילה את השבת. למחרת המשיכה המשלחת בנסיעה למדריד, עד שהגיעו אליה ב־24 בנובמבר.

ב־26 בנובמבר ביקר מונטיפיורי אצל שגריר בריטניה קראמפטון(J. F. Crampton) ומסר לו מכתבי המלצה שהביא עמו מממשלת בריטניה. השגריר הפגישו עם אישים ספרדים: עם ראש ממשלת ספרד, המרקיז ממיראפלורס (Miraflores), עם הדוכס מתיטואן ועם הגנרל פרים (Prim). שגריר בריטניה ומ׳ וייסויילר, קרובו וידידו של מונטיפיורי, שגר במדריד, ומעמדו בתור בנקאי וקונסול של מדינות מספר העניק לו מעמד חשוב אצל המלכות, הציגו לפני שגרירים ואישים אחרים. ראש ממשלת ספרד הבטיח לו שהנעשה לאומללים בסאפי לא נעשה מפני שהם יהודים. מונטיפיורי נפגש עם רוב השגרירים של מדינות אירופה ועם השרים החשובים של ממשלת ספרד. הוא ביקש שתי בקשות: הראשונה, מכתב המלצה לשגריר ספרד בטנג׳יר, דון פרנצ׳סקו מרי קולון; והשנייה, שיציגו אותו לפני המלכה.

 

מעורבות שגריר בריטניה במדריד

ב־27 בנובמבר 1863 כתב משרד החוץ של בריטניה לשגרירו במדריד, מר קראמפטון. המכתב נגע למכתבו הקודם של מונטיפיורי מ־20 בחודש, וצורפו אליו העתקי התכתבויות מדרומונד האי בקשר למצבם של יהודי מרוקו. במכתב נתבקש מונטיפיורי לשוחח שיחה בלתי פורמלית עם ראש ממשלת ספרד בדבר המעשים האכזריים כלפי יהודים במרוקו שיזם קונסול ספרד במרוקו(תעודה מס׳ 48).

 

הפגישה של מונטיפיורי עם מלכת ספרד איזאבל:

שינוי בעמדת ספרד והבטחה לשחרור האסורים בסאפי

ב־30 בנובמבר התייצב מונטיפיורי לפני המלכה ולפני בעלה, והציגו שגריר בריטניה בספרד. המלכה ובעלה אמרו לו שהם מכבדים כל דת וכל אמונה. עוד הובטח לו שלא יאונה כל רע ליהודים שנאסרו בסאפי, והם ישוחררו. סופרי המלכה כתבו לכל נציגי ספרד במרוקו שהממשלה רואה בצער את כל מה שנכתב בעיתוני אירופה על המאורע בסאפי, כאילו נתנה ידה למאורע המצער הזה וכאילו היא רודפת את היהודים. עלינו להראות שאין הדבר נכון, והנציגים מצווים לעמוד לימין היהודים ולמנוע משוטרי הממשל המרוקאי ומשופטיה לענות את היהודים. כן עליהם למנוע כל מעשה של אכזריות.

במדריד כתב מונטיפיורי לוועד שלוחי הקהילות, ודיווח על מהלך נסיעתו ועל מפגשיו במדריד. בעת ששהה במדריד נודע לו שמר וייסויילר מיודד עם אביו של שגריר ספרד בטנג׳יר, אנטוניו מרי(Antonio Merry). ב־1 בדצמבר נסע מונטיפיורי לסביליה כדי לפגוש את מרי. הוא קיבל ממנו מכתב ידידות לבנו. הוא אף מסר לו מכתב שמציג את עצמו. בינתיים נסעו לפניו הרופא הודג׳קין וגדליה לקורדובה כדי להכין לו מקום לינה. בקורדובה בילה מונטיפיורי את השבת. ב־8 בדצמבר עזב את סביליה ברכבת לקאדיס. בקאדיס נפל מונטיפיורי למשכב מעייפות ומחולשה. הוא ביקש להפליג לגיברלטר, אבל לא מצא אנייה, ולכן דחה את ביקורו בגיברלטר. לפי מכתב למערכת ה׳JC מ־22 בדצמבר, שפורסם ב־25 בדצמבר 1863, יהודי גיברלטר התאכזבו שמונטיפיורי אינו מגיע אליהם טרם הפלגתו לטנג׳יר. הקהילה הכינה בשבילו קבלת פנים, ומשלחת של הקהילה הלכה לנמל כדי לקבלו. הוכנו מרכבות כדי להסיעו לבית שהיה אמור ללון בו. בקאדיס עגנה אנייה צרפתית ששמה גורגון (Gorgone) בדרכה לטנג׳יר. מונטיפיורי ביקש מקפטן האונייה להפליג בה לטנג׳יר, ובקשתו התקבלה. לכן הפליג בה עם מלוויו ביום שישי ה־ 11 בדצמבר 1863, והגיע בו ביום לטנג׳יר.

 

מונטיפיורי בטנג׳יר

כשהגיע מונטיפיורי לטנג׳יר בערב שבת ה־ 11 בדצמבר 1863, קיבלו אותו בהתלהבות גברים ונשים ממעמדות שונים. חיים גדליה סיפר על קולות הנשים שהשמיעו משמחה בקבלת הפנים. אלה הם האישים שבאו לקבלו: מנהיגי הקהילה, ובראשם משה פארינטה; ממלא מקומו, משה נהון, שהיה סגן קונסול של בריטניה בעיר ונציגי הקהילות בגיברלטר, בתיטואן, באלקסר, בלאראש, בארזילה, במכנאס, במוגדור, באזמור ובפאס.

 

תרומתו של מונטיפיורי למען יהודי טנג׳יר

מונטיפיורי בחן את מצב היהודים בטנג׳יר, העניק עצות למנהיגים ותרם לנזקקים. לפי הדו״ח של דונלד מקנזי מ־23 בדצמבר 1886, מונטיפיורי תרם גם 300 לי״ש להקמת בית ספר לבנות עניות על שם אשתו יהודית, בתנאי שתפקח מועצה של נשים על החינוך שלהן, והן יוכלו להיעזר בגברים (תעודה מס׳ 120). התמורה הזאת ניתנה, הואיל ומונטיפיורי הכיר את הדו״ח של פיצ׳יוטו, לפיו המפתח לפתרון מצוקתם של היהודים הוא החינוך. מונטיפיורי עוד התבקש לפנות לממשל כדי לקבל שטח לבניית בית חולים. הוא עשה זאת כשמסר את בקשתו לסלטאן. ואף תרם למימון ההקמה של בית חולים בעיר. קהילת טנג׳יר שלחה מכתב תודה למונטיפיורי, ובו מנו את מעשיו הטובים.

 

פרטים על שהותו של מונטיפיורי בטנג׳יר

למחרת, בשבת ה־12 בדצמבר, נערכה תפילה חגיגית בבית הכנסת החדש של יוסף שריקי, מעשירי הקהילה שמוצאו ממוגדור, שנחנך בשנת 1860. לכבוד האורחים תרם שריקי סכום למען העניים. ביום ראשון, ה־13 בדצמבר, נפגש מונטיפיורי עם דרומונד האי ועם הקונסול הכללי ריר ושוחח אתם על שליחותו. בלוויית מר סמואל מסר מונטיפיורי לידי שגריר ספרד מרי את המכתב שנתן לו אביו של השגריר, מכתב שבו הציגו המרקיז ממיראפלורס, ועוד מכתבים שקיבל במדריד. ואכן, בזכות הפגישה הזאת שוחררו שני היהודים מסאפי, יעקב בן הרוש, בן 22 יליד מראכש, ושלום אלקיים, בן 20 יליד רבאט, שהיו אסורים בטנג׳יר. שניהם ביקרו את מונטיפיורי לאות תודה. הובטח לו עוד בפגישה ששגריר בריטניה יפנה לסלטאן בשם ממשלתו בבקשה לשחרר את היהודים סעידה ומכלוף, שנשארו במאסר בסאפי. כן הציגו שגריר בריטניה לפני שגרירי צרפת, ספרד, ארה״ב, איטליה ופורטוגל. לאחדים מהם הגיש מכתבים, כמו שכתב לנשיא של ועד שלוחי הקהילות בלונדון. מכתבה של ממשלת איטליה לנציגה בטנג׳יר הוקרא לפני מנהיגי היהודים בטנג׳יר.

ב־14 בדצמבר קיבל מונטיפיורי מכתב משגריר ספרד, ובו כתב עד כמה שמח לפגוש אותו, וצירף העתק של מכתב שכתב לממשלת מרוקו בדבר שחרור האסירים. בשל כך ביקש מונטיפיורי מדרומונד האי להפגישו עם הוזיר לענייני חוץ, מחמד ברגאש. בפגישה עם ברגאש מסר לו מונטיפיורי את המכתב של שגריר ספרד. ברגאש הבטיח לו שימלא את בקשתו וישלח את המכתב לסלטאן. אף שגריר בריטניה כתב בקשה לסלטאן בשם ממשלת בריטניה שישלח פקודה לסאפי לשחרר את האסירים. ואכן, בזכות פגישתו של מונטיפיורי עם שגריר ספרד, כמו שצוין במכתב הקודם, שופרו היחסים בין שגריר ספרד ובין דרומונד האי, כמו שכתב שגריר בריטניה לשר החוץ שלו ב־15 בדצמבר 1863 (תעודה מס׳ 50).

ב־15 בדצמבר שלח מונטיפיורי מברק לוועד שלוחי הקהילות בלונדון על מטרת נסיעתו; במברק הוא כותב שהוא מתכוון להודות לסלטאן על שנענה לבקשתן של ממשלת בריטניה ושל ממשלת ספרד לשחרר את האסירים, לבקשו לשפר את מצבם של היהודים ולבטל את החוקים המעיקים על היושבים באזורים הפנימיים של מרוקו. בסוף המכתב הוא מודה לאישים הללו על עזרתם: ראש ועד שלוחי הקהילות, יוסף מאיר מונטיפיורי סבאג (1903-1822), הברון ליונל נתן רוטשילד (1879-1806) ולאחיו באנגליה ובארה״ב. וב־18 בדצמבר 1863 מסר י״מ מונטיפיורי את הדברים הללו בשם ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ, לורד ראסל, בצירוף הבעת תודה על עזרתו בשליחותו של משה מונטיפיורי(תעודה מס׳ 53).

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'70

UN REGNE DE TERREUR –  3/3־ MOULAY YAZID

meknes

Rabbi Obed Ben Attar poursuit le récit des tourments infligés par le tyran à la communauté de Fès :

" Les Gentils ne nous parlaient plus que l'insulte grossière aux lèvres et nous accablaient d'accusations. Le sultan décida de ne plus voir aucun Juif ni de leur parler. Tous les Fîébreux étaient devenus un objet d'opprobre et d'igno­minie.. . Moulay Yazid décréta qu'aucun Juif ni Juive n'aurait plus le droit de se vêtir de vert. Le gouverneur de la ville vint proclamer ce décret à la casbah. Le même décret fut étendu aux autres villes du Maroc. Cela causa une grosse perte aux Juifs, car ils furent obligés de plonger dans les cuves de teinturiers leurs vêtements d'écarlate pour leur donner une autre teinte et tout s'y abî­ma. Au bout d'un an, il ne leur resta plus une jupe, car tout s'était abîmé et ils furent obligés d'acheter des étoffes d'autres couleurs. L'ennemi triomphait; ses serviteurs nous couvraient de crachats et de malédictions…"

Cette situation de détresse absolue avait également porté atteinte à la cohé­sion intérieure de la communauté. Pour éviter que les spéculateurs ne pro­fitent de la situation; une taqana fut adoptée en 1791 renouvelant l'interdic­tion de surenchère dans le fermage des impôts dus par la communauté. Elle fut signée par les trois membres du tribunal Yékoutiel et Raphaël Berdugo et Baroukh Tolédano; auxquels se joignirent les notables David Dahan, Yossef Malka, Azouz Danino, Yossef Ohana; Yéhouda Déry, David Déry, Abraham Bitton, Yéhouda Bahloul, Haïm Tapiéro, Shémouel Amar, Messod Arama, Lévy Eskoury, Itshak Arama, Itshak Tapiéro, Shalom Ben 'Olo, Fïaïm Botbol, David Abbou, Daniel Abbou, Moshé Azerad, Mordekhay Elkhfari :(20)

Ces épreuves sans précédent, loin de s'affaiblir avec le temps, risquaient de prendre une tournure encore plus tragique; car avant d'aller combattre à Marrakech son propre frère Moulay Hicham qui s'était soulevé contre lui en février 1792, le sultan avait dévoilé son dessein : " En partant pour Mar­rakech, il avait dit à ses officiers; " Vous savez qu'au mois de Adar qui vient les Juifs vont célébrer leur fête de Pourim à cause de Hamane qui avait voulu les exterminer et qui fut tué lui -même." Il avait juré qu'à son retour de Mar­rakech, il ferait aux Juifs de son pays ce que Hamane avait projeté de faire à ceux de Perse…"

La manière dont il se conduisit à Marrakech reconquise par surprise; avec la population aussi bien juive que musulmane, ne laissait aucun doute sur la détermination de ses desseins sanguinaires. La ville fut livrée au pillage pendant trois jours. Il massacra tous les partisans du prétendant en fuite. Sans prendre de répit, il avait envoyé de nouvelles consignes d'exactions contre les notables de Fès, Meknès et même Mogador, jusque là épargnée. Mais se com­parant à Hamane, il s'attira le même sort : Alors qu'il conduisait ses troupes à la victoire contre son frère, un tireur isolé le blessa d'un coup de fusil au bas -ventre. La blessure parut légère au début. Vite pansée, il avait repris le combat, mais le lendemain il succomba dans d'atroces souffrances. Dès l'an­nonce de la mort du tyran, des contre -ordres furent envoyés pour annuler les derniers décrets. Dans tout le pays ce fut un cri de soulagement car ses exactions avaient été loin de se limiter à la population juive. Ses habitudes de banditisme, ses fantasmes sanguinaires, sa cruauté sans bornes l'avaient rendu odieux à l'ensemble du pays.

Pour la communauté juive de tout le Maroc et plus particulièrement celle de la capitale déchue, c'était la fin du cauchemar. Mais ce court ce règne avait suffi à la ruiner totalement et elle mettra des décades à s'en remettre – si jamais.

Le traumatisme que ces événements devaient imprimer dans la mémoire col­lective de la communauté de Meknès, a été immortalisé dans les vers dé­crivant le sac du mellah par le plus grand poète de l'époque, rabbi David Hassine, qui mourut quelques mois après la fin du cauchemar de ce règne dévastateur.

Qui jamais entendit !parler d'un pareil forfait ?

Qui a vu semblable ignominie ?

Les brigands furent autorisés par les autorités A agir à leur guise. Ils se livrèrent à tous les excès.

Ils se livrèrent au pillage jour et nuit,

Dévorèrent Israël à pleine bouche Dans les rues, fuyaient toutes dévêtues,

Des femmes chéries terrorisées par l'ennemi en furie.

Les mères furent écrasées avec leurs enfants Ils nous battaient à mort,

Avec mépris; de façon délibérée

Les chefs de la communauté chargés de chaînes

Livrés au mépris et à l'humiliation.

Face la paupérisation générale, fut de nouveau renouvelée en 1792 par une taqana l'absolue interdiction de construction de nouvelles synagogues.

Les retombées du sac du mellah devaient occuper pendant les années sui­vantes le tribunal rabbinique autour des questions de responsabilité. C'est ainsi par exemple que le jour de l'annonce de la mort du sultan Sidi Mo­hammed Ben Abdallah, un dénommé Abraham Cohen, avait dans le cadre de leurs relations d'affaires, confié à rabbi Pétahya Berdugo un collier en argent de grande valeur. Ce dernier avait, suite à la crainte d'une attaque du mellah, pris toutes les précautions et enterré le bijou en même temps que le siens propres. Mais cela ne devait pas éviter leur découverte par les pillards. Arguant qu'en prenant possession du bijou rabbi Pétahya en était devenu responsable, Abraham Cohen en demandait l'indemnisation comme le pré­voit la Halakha. Mais avant de se prononcer sur le fond, à savoir l'éventuel remboursement du dépôt, le président du tribunal, rabbi Yékoutiel Berdu­go (1736 -1802) avait tenu à souligner le caractère tout à fait exceptionnel des événements, constituant à ses yeux un cas de force majeure absolue :

 Dès l'annonce de la mort du souverain, les Juifs ont enterré leurs biens les plus précieux, précaution jugée normalement suffisante, sachant que le péril vient des pillards extérieurs à la ville qui habituellement ne s’emparent que de ce qui est à portée de main, sans avoir le temps pour creuser dans la crainte d'être rattrapés par les soldats. De plus, les Juifs avaient loué les services services de la tribu des Oudaya qui leur avait garanti une protection sans failles du mellah. Nul ne pouvait prévoir que ce serait nos propres gardiens qui nous trahiraient comme ce fut le cas présent. Plus inattendu encore, ils l'ont fait non de leur initiative, mais sur ordre express du sultan lui -même. Qui aurait pu imaginer que ce serait le souverain, responsable du bien -être de ses sujets, qui ordonnerait de les dépouiller ? Et que le pillage se poursui­vrait vingt jours et vingt nuits ? …"

De son côte, la grande autorité morale de la prochaine génération, son jeune frère rabbi Raphaël Berdugo élevait le débat pour en tirer dans la préface à son livre Mé Ménouhot la leçon sur la signification de l'exil, galout pour le peuple juif en général et la communauté juive marocaine en particulier :

" Les paroles des Prophètes sont notre consolation, car sans elles nous aurions succombé et c'est bien ce qu'a exprimé le roi David dans ses Psaumes "Si ta Loi n'avait pas fait mes délices, j'aurais succombé dans ma misère" (119;92). L'abaissement qui est notre lot dans notre pays, aucune autre nation n'aurait été capable de le supporter. De l'est à l'ouest, Israël est partout entre les mains des nations et chacune nous inflige sa suprématie. Chacun de ses membres peut cracher impunément sur le plus grand des nôtres sans que nul ne songe à protester. Tous les jours, ils se moquent de nous et nous demandent où est donc le messie dont vous attendez la venue ? Un été a succédé à l'autre, des siècles ont passé et vous persistez dans votre misère et votre abaissement au point que l'on peut dire qu'il n'y a rien de plus vil au monde que les Juifs.

On sait qu'il y a une grande différence entre la chute des Juifs entre les mains des nations et la chute des nations entre les mains d'Israël, de même qu'on ne peut comparer la chute d'un philosophe entre les mains d'un rustre, et la chute d'un paysan entre les mains d'un philosophe. Il est alors plus aisé de comprendre l'avertissement divin : "Ce jour -là ma colère s'enflammera contre eux, je les abandonnerai, je leur déroberai ma face; et ils deviendront la pâture de chacun et nombre de maux viendront les assaillir"

(Deutéronome 119,17)

Mais malgré toute leur rigueur, ces épreuves politiques ne devaient pas sur le plan culturel, tarir la sève créative.

. UN REGNE DE TERREUR –  3/3־ MOULAY YAZID

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- חכמים נודדים

יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה

חכמים נודדים

שמם של חכמי פאם יצא למרחקים, והם היו מבוקשים על ידי קהילות אחרות. קהילת תיטואן פנתה בסוף המאה ה־16 לחכמי פאס לשלוח להם חכם להנהיגם, ור­' חיים ביבאס מפאס עבר לתיטואן. ר׳ יעקב בן מלכא עבר לתיטואן ונפטר בה בשנת תקל״א(1771), וכך עשה ר׳ אפרים בן אברהם מונסונייגו, בן המאה ה־18.

החל במחצית המאה ה־18 עברה ההגמוניה חלקית מחכמי פאם לחכמי מכנאס, ובסוף המאה ה־19 וה־20 זכו ליוקרה רבה חכמי תפילאלת ממשפחת אביחצירא, וחכמי מוגדור ממשפחת פינטו ואחרים. לחכמים אלה הופנו שאלות מקהילות אחרות.

היו חכמים שעברו גם ממקום למקום, וכך היו מצויים אותם שמות משפחה במקומות שונים.

בראשית המאה ה־18 עבר ר׳ שלמה אדהאן מתפילאלת לתיטואן. ר׳ יהודה קוריאט השני, יליד תיטואן, עבר למוגדור בשנת תקמ״ז(1787). ר׳ אברהם בן משה טולידאנו, יליד מכנאס, כיהן בתור הרב הראשי בטנגייר החל ב־1792 עד פטירתו ב־ 1833. במאה ה־19 פעל ר׳ שאול נחמיאש בווארזאזאת, ובסוף ימיו פעל במראכש. רי ברוך בן שלמה אסבאג, יליד מראכש, כיהן בתור דיין בסאפי. ר׳ אליהו אלמאליח ממוגדור עבר לטנגייר והיה חבר בבית הדין, לימד בישיבה ונפטר ב־1906. ר׳ שלמה בן יוסף הכהן צבאן כיהן בדבדו, במאזאגאן, באזמור ובאוג־דה, ונפטר ב־1949. ר דוד צבאח(1869־1956), יליד רבאט, כיהן במאזאגאן.

על נדודי חכמים לארצות אחרות מצוי מידע מפורט החל מהמאה ה־16 ואילך. ר' שמעון לביא מפאס עבר ב־1549 לטריפולי. שמואל מרוקונום, שלפי שמו היגר ממרוקו, היה החכם הראשון שכיהן בטרנסילוואניה.

ר׳ משה אלפלס, בן המאה ה־16, שפעל בשלוניקי ובוונציה, חיבר ספר בשם ׳ויקהל משה׳, ונציה שנ״ז, הכולל 25 דרושים, בהם מנה את המקומות שבהם ביקר ודרש: 'דרוש שלישי לימדתי לתלמידי יעקב בן יקיר… ודרש אותו בטיטואן יום ראשון של פסח, דרוש רביעי למדתי לתלמידי רבי אברהם קרודו ודרש אותו בטיטואן שביעי של דפסח׳, 'דרוש חמישי דרוש דרשתי בטיטואן כשסיימתי ספר הואיל משה'. דרושים יא, טו, בא ׳דרשתי… במרואיקש; דרוש יז ׳שדרשתי לחופת בת אחי במרואיקוש׳, ניתן להסיק שהיה לו תלמיד שבא מתיטואן לוונציה או לשלוניקי, והוא ביקר בתיטואן ובמראכש, שבה התגוררה בת אחיו. ואולי הוא עצמו היגר משם.

לא רק חכמים היגרו ממרוקו למזרח התיכון, אלא גם סוחרים, ומהם שנשארו ויסדו קהל משלהם. בזמן שלטונו של סולימאן המפואר(1520־1566) היה בשלוניקי קהל מוגרבים בן 25 משפחות מתוך 21 קהלים. ייתכן שהמוגרבים כללו גם מהגרים מאלגייר ותוניס. לחכמים שבאו ממרוקו למזרח היה קהל כזה עשוי לשמש בסים חברתי וכלכלי.

מצבתו של משה סג'למאסי משנת ת״ח (1648) מצויה בעיר מיסטרה במוריאה. שמו מעיד על העיר ממנה היגר לכאן.

ר׳ יצחק עוזיאל מפאם היגר לוונציה, ובליוורנו הוא חתום על פסק דין בשנת שע״ה(1615), ולאחר מכן עבר לאמשטרדם.

חכמי מרוקו החל במאה ה־17 ואילך היו באים לקהילות באיטליה כדי לממן ולהדפיס את חיבוריהם, ומהם שנשארו שם, ואחרים חזרו למרוקו או המשיכו לארץ־ישראל.

ר׳ יעקב חאגיז, שנולד בפאס ב־1620, הדפיס שבעה ספרים בוונציה, בליוורנו ובווירונה החל בשנת ת״ז (1647) ואילך, וב־1658 עלה לירושלים. ר׳ יעקב ששפורטש, יליד אוראן ב־1610, כיהן בתלמסאן ובסלא, עבר לאמשטרדם, ללונדון ולהמבורג שבה נפטר ב־1698. ר׳ יצחק ארובס מתיטואן בן המאה ה־17, עבר לוונציה, שבה הדפים את ספרו 'אמת ואמונה׳, תכ״ז.

במאות ה־18 ־19: ר׳ חיים אבן עטר, יליד סלא 1696, עבר לפאס ב־1733. כחמש שנים לאחר מכן ברח לתיטואן בגלל הרעב, ושם החליט לעלות. הוא נסע לאלגייר, משם לליוורנו ב־1741, חזר לאלגייר ולאחר מכן עלה לארץ.

ר׳ מרדכי אצבאן, בשליש הראשון של המאה ה־18, כיהן בליוורנו, משם הפליג לקושטא, שבה הדפים את ספרו ׳זובח תודה׳, תצ״ג(1733), המשיך לחלב ועלה לארץ ב־1736. ר׳ אברהם אלנקאר, מחכמי פאס, היגר לליוורנו ב־1738, בעקבות רעב שהיה בעירו. ר׳ שלום בוזאגלו ממראכש יליד 1700, הפליג ללונדון ב־1745 ונפטר בה ב־1777. ר׳ יעקב בן נאיים מפאס פעל באלג'יר ונפטר בה ב־1804.

חכם שרוב ימיו עברו בנדודים היה ר׳ משה בן יצחק אדרעי, יליד אגאדיר (1774), שעבר למוגדור, לרבאט, למכנאס ולתלמסאן, וחזר לרבאט ולמוגדור. הוא הפליג ללונדון ב־1790, ומשם לאמשטרדם, שבה שהה כ־25 שנים. הוא חזר ללונדון, עלה לארץ־ישראל הדפיס ספר בירושלים בתשרי תר״ב(1841), ולא ידוע מתי נפטר.

ר׳ חביב טולידאנו, יליד מכנאס 1800, עבר לגיברלטר ב־1825 כדי להתרים למען יהודי מרוקו שסבלו מרעב. ב־1838 עבר לליוורנו, ובה הדפיס את ספרו 'פה ישרים,. ר׳ דוד זאגורי, בן המאה ה־19 ממוגדור, קבע ישיבה במראכש, לאחר מכן ברבאט, ולבסוף בפורטוגל בשנת 1857. ר׳ מסעוד הכהן, יליד תפילאלת, כיהן באלגייריה.

ר יהודה בן מויאל (1830־1911), יליד תארודנת, כיהן כדיין בסאפי בתרכ״ב (1862), ובתרל״ז(1877) נמנה עם חכמי מוגדור, עד עלייתו לארץ ב־1910, ולאחר זמן קצר נפטר.

במאה ה ־20: ר׳ יוסף משאש שנולד במכנאס ב־1892, כיהן בתלמסאן בשנים 1924־1940, עלה לארץ ב־1964, וכיהן בחיפה עד פטירתו ב־1974. ר׳ משה ויזגאן כיהן במוגדור החל ב־1960, ולאחר שש שנים היה דיין במראכש עד 1973, השנה בה עלה לארץ. ר׳ שלמה הכהן אזאגורי כיהן במאזאגאן ובאוגידה. ר׳ מכלוף אביחצירא כיהן בבני מלאל בשנים 1944־1949, לאחר מכן במראכש עד 1965, ואז עלה לארץ.

ר׳ משה מלכה, יליד 1911, כיהן משנת 1947 עד 1951 בתור הרב של הקהילות לאראש, קסר אלכביר וארזילה, באישור ממשלת ספרד. הוסמך לדיינות ומ־1953 עד 1955 כיהן בבני מלאל. מאותה שנה כיהן כחבר בבית הדין בקזבלנקה. מ־1961 היה סגן נשיא בית הדין תחת ראשותו של ר שלום משאש עד 1967, כשעלה לארץ ומונה לרב העיר פתח תקווה ואב בית הדין.

חכמים בגיברלטר: יהודי גיברלטר שרובם באו אליה ממרוקו החל במאה ה־18 ואילך, קיימו קשרים הדוקים עם חכמי מרוקו. היו חכמים בייחוד מתיטואן, שעברו לגיברלטר כדי לכהן בה. נמנה אחדים מהם בני המאות ה־18־19: הרב הראשון בגיברלטר היה ר׳ יצחק בן חסדאי אלמושנינו, שעבר לגיברלטר ב־1737 בגיל 25, משם עבר ללונדון ב־1781, ונפטר שם ב־1785. ר׳ אברהם רפאל בן יהודה קוריאט, יליד תיטואן 1717, כיהן בתור דיין בעירו, ומשנת 1787 במוגדור. עבר לגיברלטר ב־1792, משם לליוורנו, ונפטר בה ב־1806. שמואל רומאנילי פגש בגיברלטר ב־1787 את ראש הישיבה ר׳ יהודה הלוי מתיטואן. הדיין ר׳ שלמה אבודרהם ויתר על כהונתו בתיטואן ב־1792 לטובת כהונת דיין בגיברלטר. ר יוסף בן עיוש אלמאליח מסלא ורבאט היה בדרכו לארץ־ישראל, ויהודי גיברלטר הפצירו בו להישאר. ר׳ יצחק אבן ואליד עבר בשנת 1830 לגיברלטר ומונה לאב בית הדין בקהילה. ר׳ שמואל לעסרי(1795־1890) עבר מתיטואן לגיברלטר ב־1835, וכיהן בה בתור דיין עד פטירתו. בעקבות ההפצצות של צי צרפת על מוגדור ב־1844 ברח ר' יעקב בן שבת לגיברלטר, והרביץ תורה שם עד פטירתו ב־1858.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- חכמים נודדים- עמוד 122

זכור ימות עולם- -משה חיים סויסה- מצוקי ארץ ראשי הישיבה דמראכש

יהדות-מרוקו

מצוקי ארץ ראשי הישיבה דמראכש

העיר מראכש שבמרוקו, התפרסמה בין היתר בעולם היהודי כעיר של תלמידי חכמים ושל סופרים, מן הגדולות בעולם בכלל, ובארץ מרוקו בפרט. הישיבות שבה משכו אליה את טובי תלמידי החכמים משאר ערי מרוקו, שידעו כי בעיר זו ניתן לגדול ולהתעלות בתורה ויראה.

רבים מההורים היו שולחים את ילדיהם המוכשרים לאחת מהישיבות. כל העם מקצה ידעו, שכשם שצריך להאכיל את בנם שיגדל, כך צריך ללמוד גמרא בישיבה בשביל להיות יהודי. המשכילים נתעלו בישיבה ונותרו בה יותר זמן, אלו שהיו מתאימים לכך, לעומת רבים מחבריהם שהיו יוצאים לאחר שנה או שנתיים לעסוק ביגיעת כפיים כדי לפרנס את ביתם.

לא היה מקום מיוחד לישיבות, וחדרי לימוד היו בכל מקום מזדמן, בעיקר בבתי הכנסת או סתם בבתי מגורים. מקומות אלו לא התאימו לייעודם, גם תנאים מינימאליים לא היו בחדרים הללו, מלבד כמה מבתי הכנסת שהיה בהם לפחות אוורור וספסלים. במקומות אחרים היה המצב בכי רע, אלה היו חנויות או סתם אולמות מצויים, ללא אוורור או חלונות, ובהם התלמידים ישבו על מחצלות או על דרגשים נמוכים. כך גם סבלו ממחסור בספרים מכל סוג, החל מחומש ותנ׳׳ך ועד ספרי התלמוד, וכן ספרי רבותינו ראשונים ואחרונים. כל ספר חדש שנרכש, היה לנכס בעל חשיבות, המצריך שמירה מעולה ואדוקה.

שיטת לימוד התלמוד הקדומה, הייתה מבוססת על שינון והעברה מפה לאוזן. המלמדים לא היו עוברים הכשרה כלשהי, ברובם היו אלה אברכים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם עקב נטל הפרנסה, או תלמידי חכמים שבאו מהכפר והתיישבו בעיר. כדי להתקבל לאחת הישיבות, היו צריכים ללמוד תנ״ך עם טעמי המקרא ופירוש בעל פה, וכן שישה סדרי משנה, ומי שלא ידע זאת – אין מקומו עדיין להיכנס לישיבה.

במשך מאות שנים, מאז גירוש ספרד בשנת רנ״ב, ואף קודם לכן, לא פסקה ישיבה מאבותינו, אשר היו כמה ישיבות מלאות וגדושות, וישיבות מפורסמות של מאות תלמידים, וזה היה הנר והמגדלור של חיי היהדות בקהילה. שמם הטוב של הישיבות יצא למרחקים, ורמתם הרוחנית התפרסמה מאוד, כך שנהרו לישיבות גם תלמידים מערים אחרות, ובפרט מכפרי המחוז – למעלה ממאה כפרים שבהם היה יישוב יהודי. אותם תלמידים היו רוכבים על גבי פרדות לילות כימים, בדרכים המסוכנות, כדי לגלות למקום תורה, אל הישיבות במראכש.

כך סיפרו על החכם רבי חיים אביטבול, שהתגורר בכפר נטיפה, והיה רוכב על פרדתו במוצאי שבת לעבר העיר מראכש, כל הלילה, אליה הגיע ביום ראשון בבוקר, ולמד בה ברציפות עד יום חמישי לעת ערב, אז היה עולה על פרדתו ושב לכפר כדי לשבות עם בני משפחתו.

לימוד התלמוד כולו בעיון ובהבנה, היה שאיפתו של כל תלמיד. עיקר המאמץ והעיון היה להגיע לפירוש הנכון בסוגיה שלפניהם.

כל התלמידים הבאים מחוץ לעיר, היו ישנים אצל בעלי בתים וסועדים על שולחנם כל השנה. בעלי הבתים היו מתאמצים לזכות במצווה זו, ומכבדים את שולחנם בשניים ושלשה תלמידים.

אחד מראשי הישיבות במראכש הנודעים, הוא רבי אלעזר הלוי זצ׳יל, חריף בתלמוד ועניו כאחד, שהתפרסם מאוחר יותר בספריו ׳עבודת הלו,׳ על התלמוד. תלמידיו מספרים, כי כשהיה הולך בסמטאות המלאח, היה מסתיר את ידיו בין קפלי גלימתו, כדי שהיהודים העוברים ושבים שהכירוהו לא יבואו לנשק את ידיו, בענוותנותו הרבה. על ענוותנותו רמז לא אחת בספריו, כשכתב 'לגלגו עליי חכמי הישיבה׳…

רגילות הייתה במראכש, שבכל יום חמישי היו מגיעים בני הכפרים שבסביבה, כדי למכור פירות וירקות לתושבי המלאח לכבוד השבת. רבי אלעזר הלוי, על אף שגאון גדול היה, לא לבש סודר של תלמידי חכמים, אלא רק מטפחת פשוטה על התרבוש כאחד העם, כי באמת לא היה מרגיש עצמו יותר.

באחד הימים, לאחר שסיים את השיעור היומי בישיבה, יצא לשוק כדי לקנות פירות וירקות לכבוד שבת. הוא נעמד ליד אחד הדוכנים והחל לבחור את הפירות המשובחים. בן הכפר המוכר שלא זיהה כי חכם גדול לפניו, היה קצר רוח, והחל להרעים בקולו כלפי הרב: "נא לא לבלגן את הסחורה! קח את הפירות והירקות הנצרכים לך מבלי לפזר״.״

התלמידים שהיו בקרבת הרב, לא האמינו למראה עיניהם, כשראו את ביזיון רבם. הם ניגשו אל המוכר, נטלוהו בכוח והובילוהו לבית הדין המקומי. בבית הדין נזפו בו הדיינים קשות, על שהעז לבזות את כבוד התורה. אולם המוכר השיב להם: "חס וחלילה שאעז פניי כנגד גדול בתורה, אך לא ידעתי מגדולתו, שכן מתלבש הוא כאחד מפשוטי העם ואינו לובש סודר מיוחד על ראשו". כששמעו זאת הדיינים, גערו בו כי אין לזלזל באף אדם, יהא מעמדו אשר יהא, וגזרו עליו כי כל פירותיו יהיו הפקר לעניים. לאחר מכן ביקשו הדיינים מרבי אלעזר הלו,, שמעתה והלאה ילבש סודר של תלמידי חכמים לראשו, תוך שהם מפצירים בו על כך.

על גדולתו של רבי אלעזר הלוי העידה קרובתו, כי באחד מערבי השבתות בזמן החורף כששבו מהתפילה, רצו להתחיל בקידוש, אלא שראו כי אין בידם יין לקידוש, מחמת העניות ששררה בקרב היהודים. מיד ציווה הרב כי ייטלו כד ויניחוהו תחת המרזב שמנקז את הגשמים היורדים על גג הבית. לאחר שהתמלא הכד, הניחוהו על השולחן. להפתעת כל המסובים, מזג ממנו הרב לכוס הקידוש, וראו כולם כי מכד זה שהתמלא במי גשמים יצא יין. ויהי הדבר לפלא…

אחד מתלמידיו, רבי מאיר מור יוסף זצ״ל, אביו של חכם אלעזר מור יוסף, סיפר על רבו, כי אחת מתקנות הישיבה אסרה על התלמידים לרכוש נעליים חדשות באמצע השנה, אלא לקראת חג הפסח וחג הסוכות בלבד. כל זאת כדי שהתלמידים ירגילו את עצמם להתרחק מענייני הגשמיות. תלמיד שעבר על תקנה זו, לא היה מקומו עוד בישיבה.

והנה באחד הימים נקרעה לו לרבי מאיר הנעל בעיצומם של ימי החורף, מריבוי הגשמים והאבנים שבסמסאות, ולא ידע מה לעשות. להמריד את רבו על כך לא רצה, מחמת הכבוד הרב שרכש לרבו, וכדי לא להטרידו בתלמודו בעניין כה פעוט, אך מאידך לא יכול היה להמשיך לנעול את הנעל הקרועה. "אין ברירה! אמשיך ואנעל את הנעל הקרועה, כדי שלא להטריד את הרב״, הרהר לעצמו.

כעבור מספר ימים, הנעל נקרעה לחלוטין, ולא נותרה לו ברירה אלא לרכוש נעליים חדשות. הוא חשש מרבו שיזהה את הנעליים החדשות וירחיקו מהישיבה. בליל שבת צעד לבית הרב יחד עם תלמידים נוספים, כמנהגם בכל ליל שבת שהיו לומדים בבית הרב ולא בבית המדרש, ומרוב חששו השאיר את הנעליים מחוץ לבית ונכנס יחף. כשסיימו התלמידים את לימודם, יצאו מבית הרב, אז גילה רבי מאיר שנעליו נעלמו. "משמיים הענישו אותי על שעברתי על דברי ראש הישיבה הצדיק", חשב.

במוצאי שבת לקח את הנעליים הישנות, תפר עליהם טלאי, והמשיך לנעול אותם עד לחג הקרוב, אז שב ורכש נעליים חדשות…

חכם נוסף שנודע בעת ההיא כאחד מראשי הישיבות במראכש, הוא רבי אברהם אביטבול זצ״ל, בנו של המשורר רבי שלמה אביטבול. רבי אברהם למד תורה אצל ראשי הישיבה רבי אלעזר הלוי ורבי שלמה הכהן, ומאוחר יותר נתמנה בעצמו לראש ישיבה בעיר, בבית הכנסת ’צלאת לעזמא', שם שכן בית המדרש הגבוה של מראכש עד לסוף שנות השישים כשעלו רוב הקהילה לארץ ישראל. בבית כנסת זה היה מבנה רב חדרים מסביב לחצר רחבת ידיים. ארבעה אולמות לימוד, שימשו גם כבתי כנסת. אודות חייו ופועלו של רבי אברהם – נרחיב להלן.

בישיבתו של רבי אברהם הכשיר תלמידים רבים לרבנות ולמקצועות הקודש, שנתמנו בקהילות בכל רחבי מרוקו. בישיבה זו היו רוב התלמידים בני העיר מראכש. דרכו בלימוד הייתה קצרה וקולעת, וכמעט לא היו מעיינים בספרים. זאת לעומת ישיבתו של רבי יעקב אדהאן, בה היו יותר תלמידים מהכפרים שבסביבה, ולמדו בשיטת הפלפול ובספרים פתוחים.

תלמידיו של רבי אברהם מספרים, כי ברוב גאונותו כל שאלה שנשאל בתלמוד ידע לענות בעל פה, מבלי שיפתח את הספר. כשהיה מהלך בסמטאות המלאח, המוכרים והחנוונים היו ניגשים אליו כדי לשאול אותו קושיות שהתעוררו אצלם במהלך תלמודם, והיה מיישב להם את קושיותיהם על אתר, ללא כל עיון.

רבי אברהם היה מוסר שיעורי תורה לבעלי בתים בשבתות, כשכל שיעור היה נמשך כארבע שעות, ללא כל ספר פתוח. המחצית הראשונה הייתה בעיון ופלפול, והמחצית השנייה דרשה באגדות חז"ל.

ראש ישיבה נוסף במראכש הוא רבי שלמה הכהן זצ״ל, חסיד וקדוש עליון. את השיעור היומי בתלמוד היה מוסר בלשון קטועה ומגומגמת, ובנוסף היה מקצר מאוד בדבריו, עד כדי שכמעט לא ניתן היה להבין את דבריו.

כשהגיע רבי מאיר מור יוסף ללמוד אצלו, נכנס לשמוע את שיעורו של רבי שלמה, אך לא הבין מאומה בגלל שפתו. הוא ניסה והתאמץ שוב ושוב, עד שהתייאש וגמר אומר בליבו לחפש ישיבה אחרת. לפני שעזב את הישיבה, ניגש אליו אחד התלמידים הוותיקים ואמר לו: "אל תלך! אני אשתדל לסייע לך להבין את הנלמד". הם התיישבו, והלה חזר לפניו על כל השיעור בצורה ברורה.

"דע לך", השיב לו התלמיד הוותיק, "גם הוותיקים שבינינו לא מבינים מאומה, כי מרוב חסידותו וקדושתו של הרב איננו מצליחים להבין את דבריו, אך אנו משתדלים להתנהג גם כן בקדושה ובחסידות, כך שאנו מקבלים סייעתא דשמיא ומבינים בליבנו את דבריו. לכך אף אתה, אל תעזוב את הישיבה, אלא תשתדל להתאמץ יותר ביראת שמיים ובדקדוק המצוות, כך תבין גם אתה את השיעור".

זאת הייתה גדולתם של אבותינו ורבותינו, שמלבד החינוך ללימוד ועיון התלמוד וספרי הקודש, חינכו את התלמידים למידות טובות ולהסתפקות במועט, וכן ליראת שמיים טהורה.

רבי אלעזר הלוי ? – 1919

נולד לאביו רבי יוסף הלו, בכפר אלקלעא שבדרום מרוקו. בצעירותו נשלח על ידי אחיו הגדול רבי יהודה, ללמוד תורה בעיר מראכש, שם למד אצל רבי יעקב בטאן ורבי דוד שלוש. בהמשך נתמנה לראש הישיבה, שם הרביץ תורה לעדרים, ומכל כפרי הסביבה באו ללמוד אצלו.

לאחר פטירת אשתו הראשונה, בתו של אחד מעשירי העיר, נשא לאישה את מרת חסיבה, אלמנתו של רבי משה פדידה זצ״ל. בנו היחיד יוסף נפטר בילדותו.

נפטר בערב שבת קודש לי בתשרי תר״ף (24 באוקטובר 1919) ונטמן בבית הקברות היהודי העתיק במראכש. רעייתו עלתה ארצה, ונפטרה ביום י״א באדר תשכ״ו, ומקום מנוחתה ברמלה.

מספריו: ׳עבודת הלוי׳ על כמה מסכתות הש״ס; ׳פקודת אלעזר׳ על התנ״ן והשלחן ערוך, ועוד ספרים. כמו כן הותיר אחריו תלמידים רבים, ומהם: רבי אברהם אביטבול, רבי מרדכי קורקוס, רבי דוד סויסא ועוד.

זכור ימות עולם- -משה חיים סויסה- מצוקי ארץ ראשי הישיבה דמראכש

 

אעירה שחר-פרשת לך לך-פיוט –רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

אעירה שחר חלק א

71— פיוט — סי׳ יצחק

 

יוֹצֵר מִיָּדוֹ / עֹשֶׂר וָרֵישׁ

אָשִׁיר לִכְבוֹדוֹ / שִׁי"ן יוֹ"ד רי"יש:

 

צוּר מָעוֹז דַּלִּים / בֶּאֱמֶת שְׁמוֹ

רוֹכֵב גַּלְגַּלִּים / וּמִי יַקְדִּימוּ

מַלְאָכִים קַלִּים / רָצִים לִנְאוּמוֹ:

 

וְכָל זוּלָתוֹ / שִׁי"ן קוּ"ף רי"יש

כִּי אֵין צוּר בִּלְתּוֹ / אָלֶ"ף חֵי"ת רֵי"שׁ:

 

חָסִין בַּשֵּׁם הוּא / וַאֲהַלְּלוֹ

כִּי אֵין כָּמוֹהוּ / וְאֵין כְּמִפְעָלוֹ

יָמִים רָאוּהוּ / כִּי בְּשָׁעֳלוֹ —

 

מָדַד מֵימֵיהֶם / צָדֵ"י ו"ו רֵי"שׁ

וּשְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם / שִׁי"ן בֵּי"ת רי"יש:

 

קוּם, עוֹשֵׂה פֶּלֶא, / הַעֲלֵה שֶׁבִּי

מִבֵּית הַכֶּלֶא / אֶל עִיר הַצְּבִי

שָׁם יִרְעֶה טָלֶה / עִם זְאֵב — לָבִיא:

 

עֹז יָדְךָ הַרְאֵה / מֵ"ם ה" א רֵי"שׁ

וּבְאוֹרֶךְ נִרְאֶה / אָלֶ"ף ו"ו רֵי"שׁ:

 

כנפי שחר

יוצר… — ה׳ מוריש ומעשיר (שמואל־א ב, ז). שי-יי־ר — שיר. רצים לנאומו — למאמרו, לעשות שליחותו. ש׳-קי-ר׳ — שקר. כי אין… — מבלעדי ה׳ אין צור אחר. א׳-ח׳-ר׳ — אחר. חסין… — הנה לא ישיגוהו יתב׳ מושגי הגוף ולא תואר מתארי הגוף, ובאמרנו חסין, עזוז וגבור, אינו אלא בשם בלבד כפי השגתנו אנו. (ראה רש־י — שמות סו, ז). בשעלו מדד… — (ע״פ ישעיה מ, יב), בכף ידו. צ׳-ו׳-ר, — צור, כנוי להשי׳ית. ושאון גליהם — גאות גלי הים. שי-ב׳-ר' — שבר, ניפץ. העלה שבי — השב את השביה. שם ירעה טלה… — (ע״פ ישעיה סה, כה). מ׳-ה׳-ר׳ — מהר. ובאורך… — (תהלים לו, י). א׳-ו׳-ר׳ — אור.

 

אעירה שחר-פרשת לך לך-פיוט –רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

המשלחת שהתה ביהודית במשך שלושה ימים, ובשובה דיווח רוקח באריכות למויאל את שראו עיניהם: ״חקרתי ודרשתי את מצב הישובים [יהודית ופתח תקוה] ומצב הקולוניסטים בפרט… מאד השתוממתי לראות השנוי העז והעצום אשר נהיה במושב יהודית מאז הייתי שם עם הרב הגביר היקר ק״ז ויסוצקי [כמה חודשים לפני כן]… אם כי גם היום מצאתי את מספר הבתים כמספרם אז, אבל עין בעין ראיתי כי חלף ועבר הרוח החי מכאן, שבת גאון הישוב. מכל האנשים היושבים שם לא מצאתי בבתיהם, אחרי אשר כמעט כולם התעתדו לכונן מושבותיהם בפתח תקוה״.

רוקח הביע את צערו על שיישוב חדש, שתלו בו תקוות כה רבות, הולך ונעזב, דווקא משום קימומה של פתח-תקווה הסמוכה. ״לעת עתה תחרב יהודית מבנינה של פתח תקוה, ויותר אשר יגדל הישוב בפתח תקוה, יתמעט ויקטן ביהודית״. הוא הציע למויאל לשנות את בסיסה התעסוקתי של יהודית: במקום שתהיה מושבה חקלאית, דוגמת פתח־תקווה הסמוכה, מן הראוי שתהפוך ל״מקום חרושת המעשה״, כלומר ליישוב שיתבסס על מלאכה ואולי גם על חרושת בעתיד.

כך קרה, שעל מויאל הוטל לטפל בשתי מושבות – פתח-תקווה ויהודית – אך תוך תקופה קצרה עיקר פעילותו היה בפתח-תקווה המתחדשת, אלא שביהודית היה ״פלונטר״ של ממש, כפי שכתבה חנה רם: ״הבתים שם נבנו ללא רישיון בנייה, ולאחר שהושקע בבנייתם כסף רב נותרו בשיממונם. שכן התושבים לא עמדו זמן רב במאמץ הכרוך ביציאה ושיבה מבתיהם אל שדותיהם בפתח־תקווה מדי בוקר וערב, כמהלך שעה וחצי. נוסף על כך רכש פינס עבור המתיישבים חלקות אדמה, ׳הרבע׳, בלי לדעת דבר על החובות שרבצו עליה לממשלה במיסים ובארנונות, על אדמות אלה אף לא הוצאו שטרי קניין. גם הרישיון על אדמת פתח- תקווה פג והיה צורך בחידושו״.

מויאל גויס שוב ושוב כדי ״להחליק״ את החיכוכים עם השלטון הטורקי. שינוי החל לחול במצבן של פתח-תקווה ויהודית לאחר שביקר בהן ק״ז ויסוצקי, זמן קצר לאחר הגיעו לארץ. הוא ביקר תחילה ביהודית, ולאחר מכן נסע לפתח-תקווה והתקבל שם בכבוד מלכים על ידי המתיישבים. בתו בת ה-10 של הרב אליעזר לייב פרומקין, מראשוני המושבה, קראה שיר לכבוד האורח, בעברית:

שושנת ציון

שושנת ציון, רכה וענוגה

תקדם פניך, גבור אורח!

אדמת קֹדֶש בשושנים סוגה

תפרוש כנפיה: בואה צולֵחַ.

 

פה אמך לעיניך,

אל תאמר כי זקנה

פה אחיך, ידידיך

אל תאמר כי נושנה.

במקביל לביקורו של ויסוצקי בפתח־תקווה פקד אותה גם הרב הרמן אדלר, ראש הרבנים האשכנזים בבריטניה, ושני האישים הבטיחו למושבה לסייע לה בשיקומה.

ויסוצקי העמיד לרשות פתח-תקווה סכום כסף גדול שהגיע אליו מנאמנו של הברון רוטשילד, מיכאל ארלנגר, תוך כדי ביקורו בארץ. ב-14 ביוני 1885 כתב לפינסקר במילים נרגשות במיוחד: ״אדוני! יום גדול הוא לי היום, יום לזכרון אחשבהו ועד נצח לא אשכחהו. היום לפנות ערב בא אלי הגביר הנכבד ה׳ אברהם מויאל ויביא אלי דיפישה [מברק] מהגביר הנכבד אוהב עמו מיכאל ארלנגר, בה הוא מצוה על ה׳ מויאל לתת לאורדר שלי [לפקודתי] סך של שלושים אלף פרנק… בשמעי את הבשורה יוצאת מפי ה׳ מויאל, כי רִחם הברון על פתח תקוה ויפקדנה… עתה יעלה אי״ה להושיעם ישועה אמיתית״.

בדיעבד התברר שנפלה טעות, והכסף הגיע אמנם מארלנגר, נאמן הברון, אך הועבר אליו על ידי חובבי ציון, כך שוויסוצקי קיבל בעצם סיוע מאנשיו שלו. עם זאת, אפשר היה לגשת לפעולות פיתוח בשלוש מושבות חובבי ציון – ובמיוחד בפתח־תקווה. ואמנם, מויאל שמונה על ידי ויסוצקי לעמוד בראש פעולות חובבי ציון בארץ, ראה את תפקידו העיקרי בסיוע לפתח-תקווה. בראייה מרחוק סיכמה שולמית לסקוב, חוקרת העלייה הראשונה, את הישגיו העיקריים של מויאל במושבה זו: ״הוא עשה שם גדולות. בימי כהונתו נבנו בה בכספי חובבי ציון עשרים בתים ושלוש עשרה רפתות, נטעו עצים ונקנו בהמות, והיישוב העלוב לבש צורה של כפר. מויאל הציע למנוע תמיכה ממי שאינו מעבד את אדמתו במו ידיו אם הוא מסוגל לכך והצעתו התקבלה. כן המליץ בחום שאם יתעורר הצורך להעסיק פועלים, יהיו אלה פועלים יהודים ככל האפשר, וגם הצעה זו נתקבלה על ידי ההנהגה״.

מויאל היה הראשון, ואולי אחד הראשונים, שהקדיש תשומת לב לניתוח סוציולוגי של ראשוני פתח־תקווה והבחין בשוני שלה בהשוואה למושבות האחרות. כולן נבנו מלכתחילה על בסיס של מוצא משותף. כך, מייסדי ראשון־לציון וגדרה היו עולים מרוסיה, ראשוני ראש פינה וזכרון־יעקב הגיעו מרומניה, בני עקרון עלו ארצה מרוסיה הלבנה, ואילו מייסדי יסוד המעלה באו מפולין. לא כך בפתח-תקווה.

ג׳ קרסל כתב על מויאל בספר שהופיע לכבוד חג ה-75 של ״אם המושבות״: ״מויאל נתקל, אולי בפעם הראשונה, בקיבוץ גלויות בזעיר אנפין בפתח־תקווה. המושבה הייתה מורכבת מאנשים יוצאי גלויות שונות, בעלות תכונות והרגלים שונים זה מזה תכלית שינוי״. מויאל, שהרבה לסייע למתיישבים, לא חסך מהם גם את ביקורתו. לדעתו, ״כל אחד מהם בנה חומת כינע [חומת סין] סביב תועלתו וטובת עצמו, ולא יביט, אף לא ירצה לדעת אם טובתו הפרטית תזיק לפעמים לדברים כלליים״.

לגבי מוצאם של הפתח-תקוואים, כתב מויאל לפינסקר: ״זה מרוסיה ומליטא והשני מדרום רוסיה, השלישי מאוסטריה והרביעי מירושלים. זה מבולגריה והשני מהונגריה. ייתכן״, כתב עוד מויאל, ״שהסיבה לאגואיזם של המתיישבים נעוצה בחששם מפני כישלון נוסף, לאחר שנכשלו פעם אחת בהקמת מושבתם, ועזבו. וגם בעת שבאו חובבי ציון לעזרתם חשבו בנפשם כי עזרתם היא עזרה עוברת, וכי לא לאורך ימים יתקיימו חובבי ציון, כאשר אמר בפני אחד מהטובים שבהם, ׳כי אני יודע ברור אשר חובבי ציון לא יתקיימו אפילו שנה אחת, ולכן צוויתי לכל מכירי בפתח תקוה, כי כל אחד ואחד מהם ישתדל לחטוף מכל הבא בידו״׳.

בסיום מכתבו לפינסקר לא הסתיר מויאל, בכל זאת, את תחושתו, שהוא משתתף במפעל חשוב: ״במשך זמן קצר עלה בידי להקים מושבה גדולה כזאת״.

בעוד שחובבי ציון ברוסיה ראו בסיועם למושבות החדשות ״תמיכה״, ראה מויאל את הדברים ברוח שונה. לדעתו לא היה מדובר בתמיכה, אלא בהשקעה לטווח ארוך – כזו שתעלה את פתח-תקווה ואת המושבות האחרות על מסלול של בנייה ושל התקדמות. במכתב לפינסקר מספטמבר 1885 הסביר מויאל עד כמה קשה מצבם של בני פתח-תקווה: ״אדוני יכול להבין שגם בפתח תקוה יש נצרכים במלוא מובן המלה. ומה נעשה עמהם? אדוני יסלח לי על אשר אקח לי החופש להעיר אזנו בפליאתי אשר אתפלא הפלא ופלא, והיא בקראם לפעולותיהם בפתח תקוה בשם תמיכה. לא אדוני, פתח תקוה דרשה עזרה ממסד ועד הטפחות״.

בעת שהגיע ויסוצקי לביקורו הראשון בפתח־תקווה – המשיך מויאל – מצא ״בתי עץ נרקבים״ וקולוניסטים מיואשים. הוטל עליו, על ויסוצקי, להתחיל את הקמת המושבה מבראשית, ו״עתה עלינו לגמור את אשר החל, להמציא לכל אחד את כל האמצעים אשר יועילו להעמידו על הקרקע ולעשותה לאכר״. בהמשך מכתבו חזר לנושא התמיכה והביעה תמיהה: ״מדוע מהתכתובת הענפה של חובבי ציון במזרח אירופה עולה כי הם הרבו לעסוק בקשייהן של המושבות הראשונות בכלל ושל פתח־תקווה בפרט. ויסוצקי, שעל ביקורו בארץ מסופר בפרק הבא, המשיך לעקוב מרחוק אחר הנעשה, וגורלה של פתח־תקווה נגע ללבו במיוחד. בהקשר זה הוא חזר ושיבח את מויאל: ״לדאבון לבבי נעור הפחה [מושל ירושלים רעוף פאשא]… ונתן צו על הקיימקאם המושל פה [ביפו] להתחקות על מעשי היהודים בפתח תקוה והקיימקאם שלח לשם את השר הממונה על ענייני הבנינים ביפו וסביבותיה, והשר הזה כתב בספר את כל הבנינים, אחד מהם לא נעדר, וכה החמיר השר הזה בנתינת הרפורט, עד אשר פחדנו פחד גדול, אולי מסתער הפחה להרוס את כל הבנינים. אבל בחמלת ה׳ ובעמל ה׳ מויאל, אשר לא נח ולא שקט ובדי עמל עצה ותחבולה(בלי כסף, כי עתה לא יועיל כל הון), עלה בידו לקנות את לב השר הזה ובשובו המתיק את מדת הדין אשר מתח עלינו ברפורט שלו וכתב דברים קרים [מתונים]. וגם על הקיימקאם פעל ה׳ מויאל, כי גם הוא לא יוסף גפרית ברפורט שלו אשר ישלח אל הפחה״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –עמ' 86

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

כז. מהר“א פלאג‘י זצוק“ל כתב בספרו ויען אברהם (סימן יו“ד) משם אביו על סוגיית ברוך הוא וברוך שמו וז“ל: דבכל מקום באו לאורויי אפילו בברכה שיוצא בה ידי חובה. וכאשר פטר לנו כן היה במחברים אשר מצא כאשר עיניך תחזינה מישרים שם שם לו. ועמ“ש עמיתנו בתורה הרב דברי מנחם נר“ו“ עכ“ל.

 

כח. הרב הגאון החסיד רבי רחמים יוסף אג‘ייני זצ“ל (מהעיר צפרו) כתב בספרו החשוב- לפי ספרי (ערך ברכה אות קלא), שכן הוא המנהג וכן צריך להורות לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצא בהן יד“ח. (הב“ד הג“ר דוד עובדיה זצ“ל בנהגו העם, הל‘ ברכות אות יג)

 

כט. הרה“ג החסיד הרב צבי הירש שפירא זצוק“ל אב“ד מונקאטש בספרו דרכי תשובה (יו“ד סי‘ יט, ס“ק לח) כתב וז“ל: והנה הממציא דין זה שלא לענות ב“ה וב“ש בברכה שרוצה לצאת יד“ח בשמיעה הוא הגאון מהר“ש אבוהב בשו“ת דבר שמואל סי‘ רצ“ה ואחריו קם הגאון הנו“ב ז“ל בדגול מרבבה באו“ח סי‘ קכ“ד במ“א ס“ק ט‘ וכתב דברוך הוא וב“ש חשיב הפסק ואין לענות ב“ה וב“ש במקום דאסור להפסיק עיי“ש, אך בספר מעשה רוקח הספרדי (על הרמב“ם חלק א‘ פ“א מהל‘ ברכות

הלכה י“א בד“ה וכל העונה) הרחיב הדיבור להשיג על הרב דבר שמואל הנ“ל ומדחה ראיותיו ואדרבה מביא כמה ראיות שיש לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכה שיוצא בה יד“ח, ואין חילוק בזה בין עניית ב“ה וב“ש ובין עניית אמן, וכתב שכן המנהג בכל קהילות לענות ב“ה וב“ש בכל הברכות שיוצאין הקהל יד“ח בשמיעה מהש“ץ כגון בברכת שופר וכיוצא עיי“ש באריכות. ועי‘ בס‘ שושנים לדוד (על המשניות פ“ח דברכות) ובס‘ מטה יהודה על האו“ח (להרה“ג מהר“י עייאש ז“ל, סי‘ קכד סעיף ה) שהשיגו על הס‘ מעשה רוקח הנ“ל וכתב לדינא כמ“ש בתשובת הדבר שמואל שלא לענות ב“ה וב“ש עיי“ש. ועי‘ בברכ“י (או“ח סי‘ ריג) מ“ש ע“ד בזה וסיים דלכתחלה נכון להורות כמ“ש הרב דב“ש והשושנים לדוד הנ“ל שלא לענות אבל אין למחות במי שעונה ב“ה וב“ש עיי“ש, ועי‘ ביוסף אומץ (סי‘ ע‘ אות נ‘) ובס‘ טהרת המים (בחלק שיורי טהרה מערכת אות ב‘ ערך ב“ה וב“ש ס“ק לו). ועי‘ בשו“ת מהר“ם שיק (חאו“ח סי‘ נא) שמיישב מנהג העולם שנוהגין לענות ב“ה וב“ש בברכה שיוצאין בה והשואל הביא שגם בבית מדרשו של הגאון ח“ס היו עונין ולא מחה בהן והאריך בראיות להתיר לענות ב“ה וב“ש וליישב המנהג ודלא כדגול מרבבה עיי“ש“ עכ“ל, ועיי“ע מש“כ בנו הרב בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זלה“ה בביאורו לסוגיא זו ולדעת אביו זלה“ה (דבריו יובאו להלן).

 

ל. הרב חיים אלחדיף זצ“ל כתב בספר (טועמיה חיים עמ‘ מט, סעיף ב) וז“ל: טעם למה שעונים אחר ברוך אתה ה‘, ברוך הוא וברוך שמו? כתב הטור וז“ל שמעתי מאבא מארי, שהיה אומר על כל ברכה וברכה ברוך הוא וברוך שמווכו‘ עיי“ש.

 

לא. רבי אלעזר חיים שפירא ממונקאטש זצוק“ל מחכמי אשכנז כתב בשו“ת מנחת אלעזר (ח“א סי‘ כ) ”כתוב שם במהר“ם שיק סי‘ נ“א כבר קדמו במעשה רוקח הספרדי על הרמב“ם (הלכות ברכות פ“א) שהאריך למעניתו שיאמרו ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בה ידי חובה, ודלא כהדבר שמואל למהר“ש אבוהב (סי‘ רצה) שהמציא שלא לומר בברכות שיוצאין ידי חובה (ואחריו הדגול מרבבה כנודע) וכן היה נוטה דעת ורצון כ“ק אאזמ“ו הגה“ק זי“ע מפה שלא למחות ולמנוע חלילה במי שאומר ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות אלו, והבוחר יבחר. ועיין מה שהביא בזה כ“ק אאמ“ו שליט“א בדרכי תשובה סי‘ י“ט ס“ק ל“ח ואין כאן מקום להאריך“.

 

לב. שו“ת יפה שעה– רבי מכלוף אבוחצירא זצ“ל (חאו“ח סי‘ יט). וכתב שם שזהו מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ“ל וזיע“א ועיין עוד מה שכתב שם (בהקדמה לשו“ת יפה שעה, תשובה להשגת הרב ציץ אליעזר זצ“ל) ז“ל: הרואה שם בדברינו עיניו יחזו, שהרא“ש והטור ומרן מלכא כולהו ס“ל שיענה ברוך הוא וברוך שמו, ומה גם דכן היא דעת רבותינו המקובלים בעלי גילוי אליהו ז“ל שהם רבינו האר“י ז“ל והרמ“ק ז“ל שמסכימים לאומרו וכ“ש שהמנהג בירושת“ו לענות ברוך הוא וברוך שמו, פשוט וברור דמיניה לא ניזוע, שהמנהג עוקר

הלכה ודו“ק. עכל“ה.

 

לג. רבי משה כלפון הכהן זצוק“ל– רבה הראשי של ג‘רבא, (ברית כהונה תורת המנהגים-שבת, וכן בשו“ת שואל ונשאל ח“א סי‘ כה וסי‘ כז). כתב דהמנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן ידי חובה.

 

לד. רבי יוסף בן נאיים זצוק“ל– מחכמי העיר פאס, כתב בשו“ת שארית הצאן (סי‘ רסא) שצריך להמשיך במנהג אבותינו זה לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח.

 

לה. קבלתי מאבותי שמו“ר זקני הרה“צ החסיד המקובל רבי יצחק ויזמאן זצוק“ל (מחכמי מחוז הסו“ס במרוקו באגפי מרקש, העמיד תלמידים שנכנסו עימו ברזי ח“ן, ואשר מפי ישרים וחסידים שמענו כי

זכה פעמים רבות לגילוי של תנאים ואמוראים שבאו לסייעו בלימוד התורה הקדושה) היה עונה על כל ברכה וברכה בהוב“ש ומצווה כך על כל זרעו ותלמידיו (מו“ז נלב“ע בי“ח סיון התשי“ז, בן תשעים שנה תנצב“ה).

 

לו. הרה“ג הצדיק הרב מרדכי זאב סגל זצוק“ל בספרו מגן גבורים (סי‘ קכד סעיף ה‘ בהרחבת ”אלף המגן“ ס“ק יא) הביא את דעת האוסרים לענות ב“ה וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן יד“ח, וסיים בזה“ל: אבל במעשה רוקח הספרדי האריך להתיר וכתב שהרב הגדול מהר“י פאציפיקו (כצ“ל) הודה לדבריו, וחיבר פסק על זה“, עכ“ל. והעולה מדבריו שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, וכך העלה הרה“ג מאיר בראנסדופר זלה“ה בביאורו את דברי הרב מגן גבורים זצ“ל (בשו“ת קנה בשם ח“ב סי‘ ג, ד“ה ”אמנם מצינו“) וז“ל: ”עיין בספר מגן גבורים (שם) אלף המגן (ס“ק יא) שכתב בשם הדגול מרבבה והחדושי הרז“ה דבברכות שמתכוין השומע לצאת ידי חובתו אין לענות ברוך הוא וברוך שמו דהוי הפסק בברכה, וכבר קדמם בשו“ת דבר שמואל בזה, ושוב כתב דבספר מעשה רוקח האריך להתיר, היינו אפילו לכתחלה, ומשמעות דברי המגן גבורים הוא: שגם הוא הסכים כן להלכה כהמעשה רוקח יעו״ש“ ע“כ. הרי שדעתו ז“ל כהמעשה

רוקח שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן ידי חובתו.

 

לז. הרה“ג בן ציון הלוי ליכטמן זצ“ל (ראב“ד בירות לבנון) כתב בספרו בני ציון (סי‘ קכד סעיף ה‘ הערה ד) וז“ל: לכאורה נראה דדוקא כשמזכיר ה בברכה צריך לומר ברוך הוא וברוך שמוהא למדת שאפילו בהזכרה לבד כההוא דהתם שלא היה שם ברכה אלא הזכרה בעלמא שהזכיר את השם בוידוי נמי צריך לומר בהוב“ש. ועוד דמהטעם השני דקאמר זכר צדיק לברכה, פשוט שאפילו בהזכרה לבד צריך לומר כן. וכך כתב האליה רבה בשם שכנה“ג“ עכל“ה ועיין בביאורנו לדעת הרב שתילי

זתים.

 

לח. רבי עמרם אבורביע זצוק“ל כתב בספרו נתיבי עם (הלכות, סי‘ קסז) וז“ל: ואנן בדידן מנהגנו בירושלם לענות על כל ברכה גם על מוציא וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב“ש בכל ברכהע“כ. אומנם סיים הרב זצוק“ל שם: ”במקום שאין מנהג, מוטב שיזהרו (מלענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח). אבל גבי ירושלם שכך מנהגם, אין לנו לבטלו“. ובוודאי שהוא הדין לבני קהילות המערב ויוצאי צפון אפריקה, שגם הם ואבותיהם נהגו כפסק מרן וכמנהג ירושלים לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, שאסור להם לבטל מנהג יקר זה.__

 

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני

התחדשות ומסורת

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

 

יישום התקנות בעניין נישואים לאשה נוספת

בשלוש תשובות דן ר׳ יוסף אלמאליח בתקנת המגורשים בפאס בעניין היתר נישואים לאשה נוספת.

מניין השנים לשהייה עם אשתו כשיצא למדינת הים. בשנת תקנ״א (1791) נשאל הרב בעניין אדם שהיה נשוי לאשה עשר שנים ולא ילדה לו בנים או ילדה אבל הם מתו. בפרק הזמן הזה יצא הבעל למדינה אחרת לצורך מסחר ולא קיים עמה יחסי אישות. האם צריך להמתין עשר שנים ממות הבנים כדי שיוכל הבעל לשאת אשה אחרת או שכבר בתום עשר שנות נישואים שבהם אין לו ממנה זרע יוכל לשאת אשה נוספת. בשאלה צוטט פסק של ר״י קארו: ״הלך בסחורה בתוך י׳ שנים או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה אף־על־פי שמשמשים יחד או שהיו חבושים בבית האסורים אין עולים להם אותו זמן מהמנין.״

בדברי תשובתו הביא החכם נוסח תקנה שמקורה בתקנות פאס משנת שנ״ג(1593): ״שכל איש שישא אשה מכאן ולהבא, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, או אפי[לו] ילדה ומתו הבנים שילדה בתוך העשר שנים, ולסוף עשר שנים לא היה לה זרע בין זכר בין נקבה, שיכול בעלה לישא אשה אחרת עליה בחייה, ולא יתן לה גט ולא כתובה וכו'.״ [המשך התקנה: ״זולת אם ירצה בעלה לגרשה הרשות בידו. ואם יהיה לו זרע בשנת י״א לנישואיה ומת הזרע ההוא, מונה ג״כ [גם כן] עשר שנים אחרות וכן עזה״ד [על זה הדרך].״ ראו: הרב א׳ אנקאוא, כרם חמר)

 

לפי תקנה זו, רק אם אין לו ממנה זרע כלל בתום עשר שנות נישואין יכול הבעל לשאת אשה נוספת. אבל ר׳ אלמאליח ציטט גם תקנה אחרת משנת שנ״ט (1599): ״שרשאי כל אחד מהם לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה לאחר עשר שנים לנישואיו, אם לא ימצא לו ממנה זרע זכר בחיים בסוף עשר שנים לנישואיו, אע״פ שהיה לו ומת ח״ו קודם העשר שנים או אח״כ. ואעפ״י שבתקנה לא נזכר כי אם זרע סתם, ראינו לחדש שיהיה הזרע זכר וכו'.״

 

והוא מסכם את דברי תשובתו במילים הללו: ״מ״מ לדידן דאזלינן ונוהגים ע״פ תקנות רבותינו המגורשים זלה״ה ל״ש [לא שנא] לא היו לו כלל ל״ש מתו, לעולם מונים מן הנישואין עשר שנים ואם לא ימצא לו אז זרע זכר בחיים יכול לישא אשה אחרת עליה בחייה וכמ״ש בתקנות הנז[כרות].״ בדבריו אלה מצטט הרב אלמאליח את תקנות מגורשי ספרד שהתיישב־ בפאס.

לידת בנות. בשנת תק״ע (1810) נשאל הרב אלמאליח אם יכול ר׳ דוד בן יוניס לשאת אשה נוספת לצורך קיום מצוות פרו ורבו, שכן אשתו ילדה לו רק בנות וכבר עברו יותר מעשרים שנה מאז הלידה האחרונה. כמו כן העידו בפניו, שהאיש אמיד ובאפשרותו לפרנס אשה נוספת.

בדברי תשובתו התיר הרב לבעל לשאת אשה נוספת אף־על־פי שנשבע לאשתו בכתובה שלא ישא אשה על פניה, ולסימוכין הביא את התקנה החדשה של שנת ושמח״ה (שנ״ט – 1599), שאם בתום עשר שנים מן החתונה אין לבעל זרע זכר, הוא רשאי לקחת אשה נוספת למרות השבועה. לדעתו, על־פי נוסח הכתובה, נשבע בן יוניס גם על התקנה החדשה שנזכרה, והשבועה בטלה וכאילו לא היתה. כמו כן הוסיף הרב להיתר את עצם היות האשה זקנה, ושזה יותר מעשרים שנה לא ילדה ואינה ראויה עוד ללדת; שהרי התקנה האמורה קובעת שאפילו יש לו ממנה בן זכר, מכיוון שאינה ראויה ללדת יש לאפשר לו לשאת אשה נוספת. לדעתו, ההגבלה של עשר שנות המתנה בהיתר לנישואין נוספים תופסת רק אם עדיין יש בכוחה של אשת האיש ללדת.

בסיכום לתשובתו ציין הרב שבמקרה שלפנינו יש שתי סיבות להתיר לבעל לשאת אשה נוספת על־פני אשתו: האחת, שאשתו שהתה עמו כמה שנים ולא ילדה; והאחרת, שפסקה ללדת. לכן גם אם יש לבעל בנים מאשתו יש להתיר לו לשאת אשה נוספת – וקל וחומר במקרה שלפנינו, שאין לבעל בנים מאשתו ואף עברו יותר מעשרים שנה מאז הלידה האחרונה. הבעל אינו חייב לגרשה ולשלם את כתובתה היות שמצבו הכלכלי מאפשר לו לפרנס את שתי הנשים.

הבן נפטר לעולמו והבת בחיים ואין האשה יכולה עוד ללדת. לר׳ יהושע אבודרהם נולדו בן ובת מאשתו. הבן נפטר לעולמו והוא בן עשרים, ואשתו של ר׳ יהושע כבר היתה זקנה שאינה יכולה עוד ללדת. בתשובתו כתב החכם שלפי התקנה החדשה, אף־על־פי שילדה לו אשתו בן – שמת לאחר מכן – הוא יכול לשאת אשה נוספת, שכן בתום עשר שנות נישואין אין לבעל בן זכר. הבעל אינו צריך להמתין, אף כי לא עברו עשר שנים מאז מות הבן, היות שאשתו אינה מסוגלת עור ללדת. ועוד הוסיף הרב אלמאליח וקבע, שעל־פי הדין צריך הבעל לשאת אשה נוספת כדי לקיים מצוות פרו ורבו. גם במקרים אחרים שבהם קיים האדם מצוות פרו ורבו רשאי הוא לשאת אשה נוספת אם אשתו אינה יכולה עוד ללדת. הוא מביא סימוכין מדברי חז״ל בתלמוד על הפסוק בקהלת (יא, ו): ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״, שלפיו הם ממליצים לשאת אשה גם לעת זִקנה.

 

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני עמ' 54

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

יהדות-מרוקו-יששכר בן עמי

98-אַנָא פְהֵממִּי ווּבֵּלְמְסְבּוּגָ'א כָּא יִגְמְזְנִי

אני בצערי ובן הארורה קורץ לי

נאמר על אשה המתייסרת בצרתה כשאדם בא ומנסה להשתעשע אתה.

 

99-אַנָא רְדִּיתְ בֵלְהֵם, ווּלְהֵם מָא רְדָאבִּייָּא

אני הסכמתי לצער, והצער לא הסכים לי

השפלתי עצמי כדי לקבל עבודה בזויה ולא קבלתיה.

 

100-אֵנָאס כָּא תְעָארְףְ אֵנָאס, ווּלְכִיל כָּא תְעַארְפ מֵרְכָּאבָּאהָא

אנשים מכירים באנשים, והסוסים מכירים את רוכביהם

לפי וסטמארק258, כאשר אדם ממעמד נמוך רב עם אדם ממעמד גבוה טוען האחרון:

״אנאס כא …״; כן ראה:

כמובא במילון של וסטמארק : الناس كتعرف الناس والجيل تعرف ركابها

 

101-אֵננָּאר, מַה תְכֵללִּי עָאר

האש לא תשאיר רעה

 

102-אַס יִקּוּל לְמִייּתְ קֵּדָאם כְססָּאלוֹ

מה יגיד המת לפני רוחצו

על אדם שנתפס בשעת מעשה, ואין לו אפשרות להכחיש.

 

103-אַס זָאב עִינוֹ לְזְנַבוֹ

מה בין העין לזנב

מה עניין שמיטה להר סיני.

 

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

סוליקה הקדושה

ד. מדרש שמה של הרוגת המלבות בפיוטים

השימוש בשם פרטי כשם כללי הוא אחד האמצעים הפואטיים בתורת המליצה בשירת ספרד. הוא עבר לצפון אפריקה ועקבותיו ניכרים גם בפיוטים על סול. פייטני מרוקו אהבו להשתמש בשם פרטי כשם כללי, ולפעמים גם במידה מרובה, כפי שהדבר משתקף בפיוטיו של דוד חסין שזכו לתפוצה גדולה מסוף המאה השמונה־עשרה. מונסונייגו קובע את הלחן של שירו "צדקת אשת חיל זכרו״ על פי הלחן של שירו של חסין ״אהלל יושב כרובים״. בשיר אחר, ״אתה ה׳ עד מתי״, מתלונן חסין על קשיי השעבוד ועל עול הגלות, ובתוך כך שולח קללה אל המשעבדים המציקים:

תפתח ארץ ותבלע דת״ן / ותכס על עדת אבירם

שמותיהם של דתן ואבירם, אותם אנשים שחלקו על משה והארץ פתחה את פיה ובלעה אותם, מוזכרים בכתובת הפיוט של חלואה. הם מייצגים את מלכות האסלאם הרשעה שניצבה כנגד סול כדי להסיר את ראשה מעליה:

וגזרו אומר משפט מעוקל להסיר את ראשה מעליה לבת נדיבים וכה עשו מן הכוח אל הפועל דתן ואבירם יצאו ניצבים.

שירתו של חסין, שמוצאו ממכנאס, הייתה שגורה בפיהם של פייטני מרוקו. משוררים ממכנאם כמו ברדוגו וחלואה, שכתבו במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, ידעו בעל־פה רבים משיריו והוקירו את משחקי הלשון שבהם. השנאה לדת ולממשל המוסלמי מצאה פורקן בהשוואתם לדתן ואבירם – צימוד שמות המאפשר לקלל אותם. הקללות שהופנו אל דת המוסלמים על ידי היהודים ושנאת המוסלמים ליהודים וקללותיהם מבטאות את היחסים הבין־עדתיים שהיו במרחב המוסלמי. ועל כן מובן מאליו שהפיוטים והקצות על סול, שהוצאה להורג בגלל נאמנותה לדת היהודית וזלזולה בדת המוסלמית, יהיו משופעים בקללות. יוצא שממד פואטי־רטורי משקף הקשרים תרבותיים־חברתיים ומשרת אותם.

רוב משחקי הלשון בשמות הפרטיים באים כדברי שבח וכביטוי לידידות בשירי השבח לאנשים חיים ובשירי ההספד למתים. בקינה של חסין על מות רבי יעקב מלכא מכונה הנפטר:

 

רב חביבה רב עינא / רב חסדא ורב חנינא

(חביב הוא כבבת עין רב חסד ורב חן)

תפקידו של הפייטן היה למצוא קשר בין השם הפרטי לבין איכויותיו של האיש שעליו מעתירים שבחים, להפוך את השם הפרטי ל״דבר דבור על אופניו״, התואם לאיש, לתוכן חייו ולמשמעות מעשיו. הוא מנסה למצוא סימוכין במקורות לקשר הזה ולהפוך את השם הפרטי להד עשיר במצלוליו על ידי כך שיהדהד במרחב השיר כחריזה. השם הפרטי יכול לכונן את המשמעויות הטמונות בשיר כולו גם בעזרת המשמעות הכללית הטמונה בצלילו. לפעמים יכול הפייטן להטות את השם הפרטי כאילו היה שם עצם כללי ולשנותו במקצת כדי לחשוף משמעויות נוספות. המשורר ממצה את השם הפרטי כשם עצם המתפקד כמסמן וכמסומן. השם הפרטי ההופך לשם עצם כללי מתגלגל למילה הניתנת לחלוקה כדי להשמיע משמעויות נוספות הרחוקות מהקשריו של המסומן, כך שבמרחב הפיוט נוצרים משא ומתן בין המסמן ובין המסומן והקשר ביניהם. ההנחה הזאת סבירה אם מאמצים את כלל הבלשנות של דה־סוסיר, 1975, על חוסר הקשר בין המסמן(המילה) לבין מה שהיא מסמנת(המסומן).

 

בקצות בערבית־יהודית לא מצאנו משחק מילים בשמה של הרוגת המלכות. השם שאומץ על ידי היוצרים הוא ״סוליקא״. צלילו הפך למוקד פואטי המקדם חריזה עם סיום ״קא״, במיוחד עם שם עצם או תואר שם כמו ״צדיקא״. רוב רובם של מחברי הקצות התייחסו לשמה במפורש. באשר לפייטנים, רק שניים התייחסו לשמה במפורש: חלואה וברדוגו. הראשון נקב בשמה בכתובת וגם בגוף השיר. השני נקב בשמה בכתובת השיר. הפייטנים האחרים לא נקבו בשמה לא בכתובת ולא בגוף השיר, כאילו סול ניצבת לפני רוחם רק כהתגלמות הקדושה והצדיקות ואינה זקוקה לשם פרטי. אין ספק שידיעת המשמעות של שמה הייתה יוצרת דפוסים פואטיים אחרים. מאחר שרצו לתת ביטוי למשמעות שתשקף במקצת את מעשה קידוש השם ואת מעלתה הרוחנית הגבוהה, החליטו להשתמש בשורשים סל״ק בארמית וסכ״י בעברית ויצאו מההנחה המעוגנת בפואטיקה וברטוריקה של שירת ספרד, שמותר לשנות במעט את השם. על ידי כך הוראתם של סכ״י ושל סל״ק תתאים נכונה למעלתה הרוחנית, כאילו המעשה של קידוש השם התבשר בשמה הפרטי.

אצל הפייטן חלואה, סול היא כקרבן כליל ״דסלקא לגבוה להתעלס באהבים״. אצל ברדוגו, שמה מגלם את רוחניותה היתרה המסוגלת להשתחרר מכבלי הברזל ההדוקים ביותר שנוגשיה הערבים כבלו אותה בהם:

נִקְרֵאת סוּלִיקָ׳א / וְהִיא לֹא נִתְפָשָׂה

חלואה מפליא ביזמה הזאת באמצעות שתי צורות כתיב, סוליקא וסוליכא.

שִׁיר לְאַיֶּלֶת אֲהָבִים / בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּדְּשָׁה שֵׁם שָׁמַיִם בָּרַבִּים / אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמָהּ סוֹלִיכָּא, שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בַּיָּפְיָה וִיפִי מַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים

כולם מתפעלים מיופייה, מסתכלים בו, טובעים בו וזוכים ממנו לשפע. תכסים רטורי־פואטי זה שואב את כוחו מהמסורת הדרשנית. במסכת מגילה יד ע״א נאמר: "יסכה… שהכל סוכין ביופיה". הפייטנים משווים את סול לשמש. לפי ברדוגו היא ״לבנה כסהר / מאירה כחמה". אלבאז אומר עליה ״לזהר החמה / תדמה יפהפיה״, ואלה דימויים בהשראת שיר השירים ו, י: ״מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, אימה כנדגלות״.

האם הדימוי לחמה נובע ממורשת תרבותית וממוסכמות ספרותיות או מהכרת השפה הספרדית (מדובר בהכרה של מילים בודדות ממנה לפחות)? על שאלות כגון אלה אנחנו מנסים לענות בפרק ״סול ושמותיה – פרשות אונומסטיות ותרבותיות״ (פרק ו בחלק השני של מחקר זה) הדן בשמותיה של הרוגת המלכות בכתבים יהודיים בעברית ובערבית־ יהודית. הפייטנים הכותבים בעברית כמו חלואה יכלו להעניק משמעות עברית לשמה הלא־עברי אף אם היה קרוב בצלילו לזוליכא, משחק רטורי־פואטי שלא היה אפשרי למחברים בערבית־יהודית. עברות שמה אפשר לצרף את הווייתה לעולם החכמה והקבלה. היא מסתלקת לשמים כי שמה ם ו ל י ק ה, כך הוא הופך במידת מה לשם תאופורי.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו

רדיפה והצלה

ברור כי על התקרית חסרת התקדים עם אברהם טולדנו דובר רבות עוד זמן רב גם במללאח וגם במדינה, כפי שדיווח שירות המודיעין הכללי:

״אוכלוסיית מכנאס, ובמיוחד השכבות המבוססות, בוודאי שמה לב שמאז פגישתו של הנציב העליון עם נציגי הקהילה היהודית, נראה כי הגורמים הבריאים בתוך הקהילה היהודית מבקשים לאמץ עמדה ענווה יותר ולהפגין פחות יהירות והתגרות. המוסלמים מייחסים את השינוי לדבריו הנמרצים של הנציב העליון, ואינם נמנעים מלבקר את התנהגותם של אלה שרק אתמול היו ד׳ימי בחסות הסולטאן, אשר לא פסק להיות ריבון הארץ… ידיעות מודיעיניות מהימנות מעידות כי האוכלוסייה המוסלמית, ובמיוחד העם הפשוט, עדיין כועס על היהודים. תקריות משניות וללא שום חשיבות מצביעות על האווירה הלוחמנית ביחס אליהם. המוסלמים מאשימים למשל את נשיא ועד הקהילה יוסף בירדוגו, כי היכה במו ידיו שבעה ילידים מוסלמים, וכי הוא מחזיק נשק. השמועה אומרת שהוא נאסר, והמוסלמים שמחו על כך״.

ברור כי היו אלה שמועות שווא, אך היה בהן כדי לחשוף את המתח ששרר עדיין בין שתי הקהילות, כפי שיעידו תקריות דומות שאירעו במקומות אחרים במדינה.

במוגדור, על פי נוסחה שהפכה כמעט לשגרתית, גרמה תקרית בנאלית בין שני אנשים למהומות חמורות. ב-29 ביולי 1939  פרץ ריב במללאח בין יהודי ומוסלמי, ושוטר ילידי נקרא להתערב. כשהגיע לזירת הריב, כבר הצליחו עוברי אורח בעלי רצון טוב להפריד בין הניצים ולא היה עוד מקום להתערבותו. השוטר בכל זאת התעקש והורה ליהודי שנפצע בעימות להתלוות אליו לתחנה המשטרה. היהודי ״העז״ לבקש פסק זמן כדי להתאושש מהמכות שקיבל. השוטר התרעם שלא מצייתים לו מיד, קילל את היהודי והכה אותו, למרות המחאות הקולניות של יהודים שהיו עדים לאירוע. השוטר פנה בקריאות עזרה לעוברים ושבים המוסלמים, בטענה על התקפה מצד היהודים היהירים. הדברים לא הידרדרו באותו יום, אבל יצרו מתח רב והרוחות התלהטו… על כן שלושה ימים לאחר מכן, ב-1 באוגוסט, התגלעו מהומות קשות. מאות מוסלמים פלשו למללאח ונהגו באלימות כלפי נשים וילדים. המהומה ארכה יותר מארבע שעות עד שהמשטרה התערבה, החזירה את הסדר והציבה שומרים בשער המללאח. אולם לא היה זה סוף פסוק.

באותו ערב, בשוק החדש של העיר, הכה בנו של סוחר יהודי מוסלמי צעיר עקב מחלוקת. המוסלמי התעלף, והשמועה פשטה שנהרג. בכל מקום פרצו חילופי דברים שבהם נטלו חלק גם אנשי צבא, בהשפעת קציניהם הצרפתים האנטישמים. ״מדובר״, הוסיף דוח שירותי המודיעין, ״בהשלכות מעשי הפעילים ממפלגת הימין הקיצונית, ׳המפלגה החברתית הצרפתית׳, שכבר התפרעו בטקס לציון 150 שנה למהפכה הצרפתית, אף שהתקיים בחסות השלטונות המקומיים״.

לתקריות מכנאס ומוגדור לא היו השלכות במקומות אחרים במדינה. במחצית השנייה של 1939 החלה בקושי הקהילה היהודית סוף סוף ליהנות מ״השקט״ שעליו דיבר אנדרה ז׳וליין, אך זרם הידיעות והשמועות מאירופה על סכנה של מלחמת עולם חדשה הכבידו על האווירה. יהודי מרוקו לא חששו להיות קורבנות ישירים של הסכסוך המאיים ובא. למעשה הם הרגישו לגמרי בטוחים ומוגנים בחסות צרפת המשחררת, שנחשבה בלתי-מנוצחת, בעלת הצבא החזק בעולם. דאגתם הייתה נתונה יותר לאחיהם באירופה, גם אם בשל ריחוקם הפיזי לא יכלו לתפוס את גודל הסכנות האורבות להם.

עם זאת, פרסם בספטמבר 1939 מורה, מחנך ואינטלקטואל ממוגדור ספרון שניסה לעורר את יהודי מרוקו למודעות לזוועות המשטר הנאצי ולסכנה שהוא מטיל על כלל העם היהודי, ולא רק על יהודי גרמניה, תחת כותרת נועזת במקוריותה ושקשה לתרגמה: Les Hitlériques, מעללי היטלר. מחבר הקונטרסים השנון, יצחק דוד כנפו, צאצא לאחת ממשפחת הנשרפים מאופראן המפורסמת[בסביבות שנת 1790 נשרפו 70 מיהודי העיירה אופראן שבחבל הסוס בדרום מרוקו בשל סירובם להמיר את דתם.], מורה ומשורר, התוודע לאופיו המתועב של המשטר הנאצי בעת לימודיו בצרפת וסיוריו באירופה בסוף שנות השלושים. הוא הוציא את הספר על חשבונו ב-2,500 עותקים שהופצו בעיקר בעי־ ולא זכו להד מחוצה לה.

הערת המחבר: הטקסט המקורי פורסם במלואו לראשונה ב-1997 על ידי הסופר והמחנך אשר כנפו, במסגרת ספרו של יצחק כנפו בצרפתית ״ההומור הוא ילד של שירים״, שיצא לאור לאחר מותו. תחת לחץ של ראשי הקהילה, השמיד יצחק בזמן המלחמה את כל העותקים הקיימים, ועבר מבית לבית לאסוף אותם, מחשש לפעולת תגמול של שלטון וישי; הוא לא שמר אפילו עותק אחד לעצמו. למזלנו דאג מ׳ מלכה ראש קהילת מוגדור לשמור בחשאי עותק יחיד. לאחר מותו של מלכה, קיבל בנו עותק זה בירושה והעבירו לאשר כנפו. אנו מודים לו שהרשה לנו לצטט ממנו.ע"כ

הוא הוקיע את אדישותם של בני ארצו וניסה בזעקתו וזעמו לעורר את חרדתם. ל­­קטעים מכתב-הפלסתר:

״בארץ הנאצים ראיתי את השנאה מלבלבת

ובאומה שלמה ארסיות חומצה מכרסמת

שבנאומיו זורק לעברה

מוקיון מטורף כהלצה

 

המוקיון המזיק הזה אחוז הזעם

מטיף להלשנה, לרצח ולאלימות

חשתי את מצחי, למרות אדישותו

מאדים מרוב בושה וגועל נפש.

 

מצלף הסַטירה בידי החלשות

אם לחבוט בהיטלר אינו יעיל

לפחות את סלידתי הוא מבטא

 

על כן קורא גם אם אני עלול לא למצוא חן בעיניך

כדי לצעוק בקול ניחר את כאבי ואת זעמי

אני מגיש לך כתב זה מלא זעם

 

שם רחוק, בגרמניה העצובה

הגיהינום נקרא מחנה ריכוז

ולחפים מפשע לבדם מקום המאסר הזה

אכזרי יותר מכל מכלאה עם עבודת פרך

 

חסידיו מעולם לא שבעים מההנאה האין־סופית

אשר הם חשים מסבל הזולת,

מטיבים להזכיר לאדם המודרני

העינויים שהמציא העידן הברברי

 

יום יבוא ולאכזריותם לא יהיה עוד מושא

בעובדים ללא לאות למען המוות

כל יום המחנה הגדול מתרוקן

באבדו אחד אחרי השני את נתיניו האומללים

 

לא עבר זמן רב, וכנגד כל הציפיות, איים הגורל הטרגי של אירופה להגיע גם ליהודי ברוקו ומצא אותם בלתי מוכנים.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמ' 53

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר