מורשת יהדות מרוקו

 מויאל הותיר רושם עז על הגדרתים, שהתעצם עוד יותר לאחר מותו הפתאומי. עדות לכך יכולים לשמש דברים של יהושע אוסובצקי ויעקב הרצנשטיין שהוזכרו לעיל: ״עלינו להעיר פה, כי מאוד השתוממנו על תוקף עוז הכרת הטובה הפועם בחזקה בלבב צעירי אחינו בגדרה, אשר למקטנם ועד גדולם יזכירו עד היום ביראת הכבוד את שם המנוח מויאל ז״ל, אשר ידע להוקיר ערך הקולוניסתים הצעירים בגדרה, אומץ רוחם, ודאג לטובתם״.

 סיכום מאוחר יותר הוא של חוקרת העלייה הראשונה, שולמית לסקוב, שכתבה: ״תרומתו העיקרית של אברהם מויאל לגדרה, בצד ציודה בסוסים, זרעים וחומרים להקלת מצוקת הדיור, הייתה מוסרית: הוא נטע במתיישבים את ההרגשה שמעריכים את פועלם, ולא מעט החזיקו הללו מעמד בתנאיהם הבלתי אפשריים בזכות הערכה זו״. ואותה חוקרת כתבה במקום אחר באותו נושא: ״תרומתו החשובה ביותר של מויאל [לגדרה], שהצליח לעודד את המתיישבים, לעורר בהם אמון ולנטוע בקרבם את ההרגשה כי ייעשה למענם כל שאך אפשר״.

 חיים חיסין, מראשוני הביל״ויים, ראה את פעילותו של מויאל לטובת גדרה בפרט ומושבות חובבי ציון בכלל, מזווית שונה: ״למרבה הצער קשה מאוד היה למצוא בין היהודים המקומיים, כלומר הספרדים, אדם שיהיה מוכן להתמסר לאינטרסים הרציניים של עמו מתוך אהבה והתעוררות פנימית. כאן אין העשירים נרתעים מלנצל את ההתיישבות ככל שאפשר… לכן יקר היה לנו על אחת כמה וכמה אברהם מויאל, היחיד בין הספרדים המקומיים, שהתעלה והבין לתנועת התחייה היהודית…״

עלילותיהם של ראשוני גדרה וסיועו של מויאל להם קיבלו גם ניסוח ספרותי לאחר שנים. הסופר ישראל זרחי(אביה של המשוררת נורית זרחי) פרסם ב־1946 את הספר ארץ לא זרועה על ראשיתה של גדרה. עמוד אחד הוא הקדיש למויאל: ״ביפו ישב אברהם מויאל, יהודי מעדת הספרדים שהיה עתה נאמנם של חובבי ציון. בידו הופקד הכסף בשביל גדרה והוא שדאג עתה לבניינה. מויאל ידע את עם הארץ וכל דרכי המזרח היו נהירים לו. איש זריז ופיקח, יודע מנהגי מסחר והוויות עולם, מסור בכל לבו לביל״ויים, שביקשו לבנות ביתם בשממת הדרום. שנים רבות לא נתן מויאל לבו על כבשונה של אומה [סודות העם], ראשו שקוע בעסקיו, מצליח במסחרו ורואה עולמו בחייו, אך כשבאו אותם אחים רחוקים מארץ רוסיה נתעוררה דעתו על רעיון ישוב ארץ ישראל ונפקחו עיניו לראות שממונה של הארץ וגורלו של עמו השסוע ומבוהל כשה פזורה לכל רוח. עתה נסער לבו לעבודת התחיה וכל חייו היה מוסר מנפשו בשביל להקל סבלותיהם של השבים לגבולם והיה מדריכם בעצה טובה ומורה אותם מנהג הארץ במקומותיהם החדשים״.

זירה נוספת שבה פעל מויאל הייתה פתח-תקווה. מושבה זו זכתה למעמד מיוחד בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל: היא הייתה המושבה הראשונה שהוקמה, עוד לפני תחילת העלייה הראשונה. פתח-תקווה נוסדה בט״ו אב תרל״ח (יולי 1878) על ידי קבוצה של יהודים ירושלמים, שמאסה נפשם בחיי ה״חלוקה״ וביקשה לחדש את ישיבת העם על אדמתו, כפי שהיה בימי הקדם, לפני היציאה לגלות.

עורך העיתון הירושלמי יהודה וירושלים, יואל משה סלומון, שהיה אחד היוזמים להקמת מושבה יהודית ראשונה בארץ, כתב בעיתונו בערב ראש השנה תרל״ח: ״בלב מלא תקוה נפרד מעל שנת תרל״ז, בתקותנו כי היא האחרונה אשר דבר ישוב ארץ ישראל היה אך בעולם המחשבה והדבור, ובעינים נשואות למרום נברך את שנתנו החדשה הנצבת למולנו, כי תהיה ראשונה לתוצאות הדבר הגדול הזה אל עולם המעשה״.

ואכן, לאחר כחצי שנה סגר סלומון את עיתונו, בעת שהתכונן עם חבריו להקים את פתח-תקווה, וכך כתב: ״הנני עוזב את מלאכת עריכת מכתב-העת [עיתון – בעברית של המאה ה-19] יהודה וירושלים, וימתקו לי רגבי האדמה אשר אשדד מאלפי דברים ונאומים רבים״.

ההתחלה נראתה מבטיחה ובחנוכה של שנת תרל״ט(דצמבר 1878) חגגו המתיישבים ברוב עם את חנוכת יישובם והזמינו את תושבי יפו להשתתף בשמחתם. הרב הישיש והחולה של קהילת יפו, ר' יהודה הלוי מראגוזה, ניסח מכתב ברכה, שאותו מסר בידי משלחת, שכללה את אהרן שלוש, את חיים אמזלג ואת שני האחים לבית מויאל – יוסף ואברהם. כך קרה שאברהם מויאל בן ה-28, סוחר ואיש כספים מצליח מיפו, שלאחר שנים אחדות יהיה אחראי לפתח-תקווה מטעם חובבי ציון, זכה להיות נוכח בטקס החנוכה המכונן של המושבה הראשונה בארץ ישראל. ההמשך, כפי שנכתב בראשיתו של פרק זה, היה מתסכל. הקשיים והאכזבות הביאו לכך שהניסיון ההתיישבותי החלוצי הזה דעך לאחר שלוש שנים. ראשוני פתח-תקווה לא עמדו בלחץ מחלת הקדחת וההתנפלויות להם – ושבו לירושלים. כך קרה שכאשר הגיעו חלוצי העלייה הראשונה ב־1882, ומיד לאחריהם חברי תנועת ביל״ו, הם סברו שהוטל עליהם להקים את המושבה הראשונה, שכן פתח-תקווה לא הייתה קיימת באותה עת. אולם ראשוני פתח-תקווה – יואל משה סלומון, האב אליעזר ובניו יהודה ושמואל ראב, דוד גוטמן, יהושע שטמפר, זרח ברנט וחבריהם – לא ויתרו. ב-1883 הם החלו לחזור למושבתם.

לפי שעה לא בדיוק אליה, אלא לאדמתם, בעודם מקימים יישוב זמני סמוך לכפר הערבי יהודיה (בתחומי סביון של ימינו). ליישובם קראו יהודית, ומויאל נקרא לסייע גם לו. אל המייסדים הראשונים הצטרפו חובבי ציון שבאו מביאליסטוק שבפולין ב-1883. ביהודית זו, שנחשבה תחילה למושבה חדשה בארץ ישראל שתקום לצד פתח-תקווה, חלה הרעה במצב, דווקא משום שפתח-תקווה הלכה והתאוששה, וראשוניה – אלה שהתגוררו ביהודית – החלו לנטשה. מויאל שלח משלחת של שלושה אנשים לבדוק את המצב. היא כללה את מזכירו אלעזר רוקח, את זרח ברנט, מראשוני פתח־תקווה ואת אחיו הצעיר שלום מויאל, שאף הוא כשאר אחיו היה סוחר ביפו ומפעם לפעם סייע לאחיו אברהם בפעילותו הציבורית בשליחות חובבי ציון.

המשלחת שהתה ביהודית במשך שלושה ימים, ובשובה דיווח רוקח באריכות למויאל את שראו עיניהם: ״חקרתי ודרשתי את מצב הישובים [יהודית ופתח תקוה] ומצב הקולוניסטים בפרט… מאד השתוממתי לראות השנוי העז והעצום אשר נהיה במושב יהודית מאז הייתי שם עם הרב הגביר היקר ק״ז ויסוצקי [כמה חודשים לפני כן]… אם כי גם היום מצאתי את מספר הבתים כמספרם אז, אבל עין בעין ראיתי כי חלף ועבר הרוח החי מכאן, שבת גאון הישוב. מכל האנשים היושבים שם לא מצאתי בבתיהם, אחרי אשר כמעט כולם התעתדו לכונן מושבותיהם בפתח תקוה״.

רוקח הביע את צערו על שיישוב חדש, שתלו בו תקוות כה רבות, הולך ונעזב, דווקא משום קימומה של פתח-תקווה הסמוכה. ״לעת עתה תחרב יהודית מבנינה של פתח תקוה, ויותר אשר יגדל הישוב בפתח תקוה, יתמעט ויקטן ביהודית״. הוא הציע למויאל לשנות את בסיסה התעסוקתי של יהודית: במקום שתהיה מושבה חקלאית, דוגמת פתח־תקווה הסמוכה, מן הראוי שתהפוך ל״מקום חרושת המעשה״, כלומר ליישוב שיתבסס על מלאכה ואולי גם על חרושת בעתיד.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 81

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

שאלה: האם בתקופת הראשונים היה חכם אחד שסייג דברים אלו ואמר שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהם ידי-חובה?

תשובה: לא. הראשונים שעסקו בסוגיה זו לא חילקו, ואדרבה מדוקדק מלשונם שהייתה כוונתם לרבות את כל סוגי הברכות, ולא די בכך אלא שגם כל העולם נהגו לענות בהוב“ש על כל ברכה (וכפי שמעיד

הרב חיד“א זיע“א), ועוד דמר“ן מלכא זיע“א הביא בשלחנו הטהור את דעות הראשונים הנ“ל להלכה, ופסק כפי לשונם שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו ”על כל ברכה“ ”בכל מקום“. הערעור על ההלכה

שהורו הראשונים לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, החל רק בתקופת האחרונים. נדון בערעורם בסמוך בעזרת החונן לאדם דעת.

כוונות בעניית ברוך הוא וברוך שמו:

רבים מגדולי ישראל לאורך כל הדורות שיבחו מאוד ענייה זו ואמרו עליה שבחים רבים וגם רמזו בה כוונות רבות וכעין מה שכתב הגאון השל“ה הקדוש ז“ל (הביא דבריו מהר“ם אבוחצירא זלה“ה בשו“ת יפה שעה סי‘ יט) בספר שער השמים פירוש התפילה שהביא בשם רבינו האר“י ז“ל וזו לשונו: בקונטרס האר“י מצאתי כתוב וז“ל כוונת ברוך הוא וברוך שמו, כנגד ארבע אותיות הויה ברוך הוא. כי ברוך אות יו“ד. הוא ה“א ראשונה של שם וברוך וא“ו של שם שמו אות ה“א אחרונה של שם וכו‘ ע“כ. ובהגה שם הביא דברי רבינו משה קורדובירו ז“ל וזו לשונו: נהגו בהזכיר ש“ץ השם לומר ברוך הוא וברוך שמו וכו‘ ועוד שם דברים מופלאים. ומרן אביר יעקב אבוחצירא זלה“ה (שערי תשובה אופן כ“ג) האריך מאוד בעומק הכוונות שיש לכוון בעניית ברוך הוא וברוך שמו ואלה דבריו בקיצור רב: ”כי לקח טוב נתתי לכם“ סופי תבות ”בחיים“, לרמוז דעקר החיים בעולם הזה ובעולם הבא היא ענית הברכות כרמוז ב“כי לקח טוב“, כמו שכתבנו, ועל זה אמרה התורה (דברים ל, יט): ”ובחרת בחיים“. ואפשר לומר עוד בזה מה שאמר הכתוב (שם טז, כ) ”צדק צדק תרדף למען תחיה“ וכו‘. דמלת צדק גימטריא אהי“ה[ ס“ג] אדני מ“ה, שהם כונת ”ברוך הוא וברוך שמו“, כמו שכתבנו.“ עוד כתב הרב זלה“ה: ”ישוב ירחמנו יכבש עונתינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם“, ישוב ראשי תבות: ברוך יהו“ה וברוך שמו… דבשביל העניה שעונה האדם ומשיב באמרו ”ברוך הוא וברוך שמו“, על ידי זה ה‘ ירחמנו ויכבש עונותינו“, עכת“ד זצ“ל.

עוד ראיתי מה שכתב הסבא מקלם זצ“ל (הובאו דבריו בספר בני בנימין פירוש לפ“ב ועוד) שכדאי היה להקב‘‘ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד בכל משך זמן הבריאה "ברוך הוא וברוך שמו".

מנהג ישראל– דין הוא:

המנהג שהוא יסוד חזק להישען עליו היה פשוט לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות מעין אלו בפזורה הספרדית בצפון אפריקה, מרוקו, אלג‘יר, תוניס, ג‘רבה, לוב, מצרים. הוא גם הופיע בלבנון, סוריה,

טורקיה, איטליה, בוכרה, בארץ הקודש– בצפת, בירושלים וגלילותיה, וכן בכמה מארצות אשכנז.

אמנם בארץ ישראל קראו תיגר מספר חכמים גדולים שליט“א, על המנהג שהיה פשוט בהרבה ממסורות ישראל לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, וטענו שהעונים כן עושים "הפסק“ בברכה. ולפלא הדבר בעינינו תהייתם זו, כי הרי ידוע שמנהג שנהגו ישראל ע“פ הוראת איזה חכם ובהסכמתו עוקר את ההלכה, ובוודאי אם למנהג אחד יש מספר מקורות בפוסקים קמאי ובתראי

שהוא עוקר הלכה, ועל אחת כמה וכמה מנהג שיש לו עשרות מקורות הכתובים וגלויים אצל ענקי הפוסקים שהוא עוקר כל הלכה, ובכל זאת כמה חכמים גדולים מצוקי ארץ שליט“א מדורנו עזבו את כלל זה והרימו יד במנהג זה ובאחרים עד כדי כך שכתבו (עין יצחק ח“ג עמ‘ קסה): ולא כאחרים המתעקשים לומר בקול רם ברוך הוא וברוך שמו“, ולא היא כי אמת של תורה צריכה להיאמר, בְּקֹלות וּבְרָקִים, וההולך אחר מנהג אבותיו איננו ”עקשן“ ח“ו אלא צדיק, ומקרא מלא הוא (משלי):"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך“, ועוד ”דאסור לזלזל במנהג ישראל אפילו כל שהוא“ (חת“ס זיע“א, חאו“ח סי‘ נא).

הערעור על המנהג

ספק ברכות להקל:

יש מערערים למנהגנו הקדוש שכולו אהבת ה‘, בטענה כי במקום ספק ברכות נקטינן להקל, ואם כן שב ואל תעשה עדיף, וכדאי לחשוש לאותן דעות הסוברות שענייה זו מהווה הפסק, ולא לענות ברוך הוא וברוך שמו.

אך ידוע ומפורסם הכלל ש“ספק ברכות להקל במקום מנהג לא אמרינן“, וכעין מה שכתב הגאון הרב חיים סתהון זצ“ל (בארץ חיים, קונטרס הכללים, כלל י) וז“ל: ”והיכא שכבר נהגו לברך במילתא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא שבקינן מנהגא… ואפילו היכא דמרן ז“ל ס“ל כהפוסקים לא לברך“ ע“כ; ועיי“ע בברכ“י לרב חיד“א זצ“ל (סי‘ ז אות ב); בן איש חי פרשת לך-לך; כף החיים (סי‘ יז אות ב); שדי חמד (ח“ו מערכת ברכות סי‘ א אות ו) ועוד רבים, ואם כן כאשר יש מנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובתו, נדחה הספק, ונוהג המנהג. ועל אחת כמה וכמה כאן בנד“ד, שהספק אינו בברכה עצמה, כי עניית ברוך הוא וברוך שמו איננה ברכה, אלא עניה ממין הברכה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

פרק ארבעה עשר.

קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780.

מצב היהודים בחצי הראשון של המאה הששית. המקרים בשנות תשלום ממשלת מולאי עבד אללאה. המצב המזהיר בימי המושל שאחריו בנו מולאי מחמד. עשרה יהודים רכבו לפני מרכבתו בלבוש מלכות. המעטת כובד המסים. היהודים מגדולי המלכות ידידיו של מולאי מחמד. משה בן מאמאן. רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר. שני אחים למשפחת קרדוזו. אליהו לוי. מרדכי אשרקי־לחזן בבא. מסעוד בן זכרי. יעקב עתאלי ואחיו. ר׳ שלמה די אבילא. מפעלותם ויחוסם אל עמם. רעב בשנת תקל״ט—מ״ב. מקרי הרג ושוד., מות מו׳ מחמד בשנת תק״ן ושלטון אליזיד העריץ בנו. נקמתו כיהודי מארוקו. המצב המדוכא אז. פרעות ורציחות ובזה ונאצות כיהודים. יהודי תיטוואן ומכנאס. הצלת יהודי פאס בפעם הראשונה ע״י אם אליזיד נוצרית־אנגלית. פרעות והטלות על יהודי תאזא. טאנגיר. ארזילא. אלקאסר. לאראג'. ראבאט. מוגאדור. וכמכנאם ועוד. מיתות משונות בהיהודים ידידי אביו של אליזיד. גירוש יהודי פאס מהאלמלאח להאלקסכא מחוץ לעיר. וקורותיהם כמשו כ״ב חדשים. הריסות בית־הקברות של יהודי פאם ומערת רכני קאשטיליא. התחדשות החק שלא ללבוש גוון ירוק. הריסות מבתי כנסיות ובנין בית־מסגד גתל באלמלאח. תפיסת יהודי פאס ע״ד הונו של החזן בבא הנהרג. ותשועתם ע״י שר אחד בפאס. מלחמת אליזיד במראכיש ומחשבתו אז לשוב ולעשות ליהודים כהמן. מות אליזיד בסוף שבט תקנ״ב. שבות יהודי פאס להאלמלאח ותקומתם בימי המושל אחריו מו^' סלימאן. הריסות בית המסגד והמבצר של אליזיד באלמלאח. ע״י היהודים. ההיתר ללבוש ירוק. חזרת אנוסי־אליזיד לדתם. מפלת האמהווסים צוררי־היהודים. התחזקות השפעתם של. צוררי־היהודים אצל מו׳ סלימאן. עלילות ופרעות. שמועת בוא המשיח כשנת תקע״ו. המושל החדש מו׳ עבד־ארחמן. רעב בשנת תקפ״ה—פ״ו. פורים כ״ב כסליו תקצ״ב. שלל ע״י חיל הספרדים. רציחת :העלמה סוליכא סגוויל. מגפה שנת תקצ״ה. הטלות מסים בשנת תקצ״ט והריגת דון יאודה אברבנאל ממארוקה ובתו וחתנו.

כמו במאה הקודמת, כן גם במאה הזאת הששית היה במחצית הראשון ממנה המצב של היהודים ויחס המדיני לא רע, ופעמים היה גם טוב ומאושר, אמנם כן, בשנים הראשונות, בעוד היה חי המושל מולאי עבד אללאה, לא נשתנה אז מצבם מאשר היה כבר בסוף המאה החולפת. והיד האכזריה של המושל ההוא נחתה עוד עליהם ותרוצץ אותם, מלבד זאת הוסיפו להציק להם גם מקרים רעים שונים אשר קרו אז, אחרי הרעב של שנות תצ"ח – 1738 פרצה מגפה בשנת תק"ב – ג' ומספר נפשות מיהודי מרוקו מתו אז.

בשנות תק"ד ותק"ז התקוממו שבטי ערביים בערים אחדות במרוקו ויפילו חתתם על מגרשי היהודים בם, את יהודי מכנאס שללו אז בשנת תק"ז, בכל פה, וישאירו עוד מצור עליהם משך כחצי שנה. בשנת תק"ט הייתה עוד מגפה חזקה שארכה מספר ירחים, ויש יום שהיו מתים – במכנאס – עשרים בני אדם, ורבים היו עוד אשר נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר באהלי הערביים על פני המדבר, אחרי כן בא גם רעב, שנמשך עד שנת תקי"א – 1751. ויוסיף עוד לדכא את חייהם.

ככה התגלגלו המקרים האלה בשנים מעטות ההם, ואמנם בה בשנה ההיא בשנת תקי"א זרחה שמש צדקה ליהודי מרוקו ותשנה את מצבם לטובה, המושל ההוא מולאי עבד אללאה מת אז בשנת תקי"א ותחתיו מלך בנו מולאי מחמד, שנודע בפי יהודי מרוקו אז ביותר, "אוהב ישראל". וכן אמנם המושל החדש ההוא לא היה קנאי כאבותיו, ויתיחס בחבה אל היהודים, אכן הוא היה גם אוהב בצע, ונוח להתהפך מיד מאוהב לאויב עריץ, אך בכלל אהבתו אל היהודים הייתה  חזיון מצוי ונפרץ, רבים מהם נחשבו לאוהביו וידידיו ואנשי סודו ותמיד "היו עשרה יהודים מריעיו ומיודעיו אלה שרכבו עמו לפני מרכבתו, לבושי מכלול ועדויי עדי.

היהודים האלה ידידיו של מולאי מחמד לא התחשבו גם עם החקים וההגבלות ששררו עד כה על יהודי מרוקו, אך לא הביטו על קנאת התושבים ושנאתם, ויתהלכו בגאון בכל המדינה, רוכבים על סוסים ופרדות, ונעליהם ברגליהם דבר שהיה עד כה נמנע ואי אפשרי.

ממשלת מולאי מחמד נמשכה קרוב לארבעים שנה תק"ב – תק"ן 1751 – 1790, ובכל השנים ההם לא העמיס מולאי מחמד מסים כבדים על קהלות היהודים כמו מולאי ישמעאל זקינו, ורק הוא נטל עליהם סכום מסוים, לתת מידי חדש בחדשו לבית גניזיו.

ואמנם אחדים מבניו של מולאי מחמד שאחד מהם היה בלי ספק, מולאי אליזיד העריץ, הם הכבידו אכפם פעם כפעם להטיל איזה הטלות על היהודים. בכל זאת יכול יכלו יהודי מרוקו אז על ידי יחוסו הטוב של המושל מולאי מחמד, להקים כמעט את הריסותיהם אחרי החרבן הנורא של סוף המאה החולפת, מסחרם פרך אז ויתפתח וקהלותיהם השתכללו ביחוד ניכר היה השינוי לטובה בהקהלות שנושבו מערי חוף אחדים, כמו מוגאדור, אל קצר לעראייש, מזאגאן, ועוד, שעד כה לא נחשבו כמעט לקהלות, בערי החוף כאלה מצאו גם ממשלות חוץ באירופא עזר ביהודים, בתור אמצעים למסחרם ומערבם, ויש שמילאו גם תפקיד של צירים ופקידים בהקונסוליה.

מידידיו של מולאי מחמד, ונושאי משרות גבוהות בממשלתו, אשר חיו אז בין שנות תק"י – תק"ן, ידענו את שמות האנשים האלה, משה מאמאן, רבי שלום די לאמאר, רבי מרדכי די לאמאר, שני אחים ממשפחת קרדוזו, אליהו לוי, מרדכי אשריקי, שנקרא " לחזן בכא ", מסעוד בן זכרי, יעקב עתאלי אחיו, רבי שלמה די אבילה, רובם חיו במכנאס.

הראשון משה בן מאמאן, חי עוד בימי מולאי עבד אללאה, אך לא היה מעמדו איתן ופעמים נתפש בעלילות ויושם במאסר. ואמנם בימי מולאי מחומד נחשב לשר וגדול בעדתו ויהי חשוב בחצר המלכות במכנאס, הוא היה גם בעל תורה נדיב לב ועסקן צבורי. אך כבודו ועושרו נהפו לו אחר כך לרועץ, המון עם הארץ קנאו הו קנאה עזה וישטמו אותו, וביום כ"ד שבט בשנת תקכ"ג נהרג רבי משה בן מאמאן על ידי מושלימי אחד שהתגנב להכנס אליו בהיותו יושב לבדו ויתקע חרב בבטנו.

רבי שלום די לאמאר, ורבי מרדכי די לאמאר, כנראה אב ובנו, פעולתם בין תק"ל – ק"ן בערך, האחרון ישב בעיר מאזאגאן וינהל יחד עם שני אחיו שישבו אתו שם ועם עוד אח רביעי שישב במוגאדור, מסחר גדול ובית באנק, שבו עבדו מספר מסוים של יהודים וצרפתים. וימלא גם תפקיד של סוכן אוצר הממשלה שמה, שניהם רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר, היו עוד נדיבים וחכמי לב, הם נחשבו מגדולי יועציו ומנהיגיו של מולאי מחמד, ופעם כפעם לוו אותו עוד במסעו בערי המדינה, אחד הפייטנים בן הדור ההוא בפיוט לכבוד רבי שלום די לאמאר, יאמר :

אחר עצתו דברי מלכות הן נחתכות…ועל ראשו קשורים כתר תורה וכתר מלכות…לפני מלכים יתיצב ימצא סעד וסמיכות…יחזו אויביו יכלמו, בחרבו ישכלמו, וגם ידרוך על במותימו.

להלן הפיוט השלם מספרו של רבי דוד בן אהרן חסין " תהלה לדוד "

אביעה רננות אמלל.

פיוט יסדתי ושלחתי לחכם השלם, מוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמה ובקבלה, כהה"ר שלם די לאמאר.

אביעה רננות אמלל / אל אלהי מערכות

אבוא בם אודה ואהלל / איש אמונות רב ברכות

נבחר הוא ממין האנושי

אעדנו כתר לראשי

ידידות רוחי וגם נפשי

חקק בקרבי חק תוכות

ידיו רב לו באמונתו

בהון ועושר בביתו

עדי עד עומדת צדקתו

 שתי ידיו כאחת זוכות

דעתו – דעת זכה וברה

בעיון ובסברא

ומטיל בגנה של תמָרָה

קצרות וגם ארוכות

ומכבו יקר וחכמה

שלם ומשנתו שלמה

ואחרי עצתו המה

דברי מלכות הן נחתכות

דבריו מפז הם יקרים

מעוטר בשני כתרים

ועל ראשו המה קשורים

כתר תורה, כתר מלכות

בחכמה בתבונה ובדעת

דעתו השערה קולעת

עד מקום שידו מגעת

עיניו כחשבון ברֵכות

נאות דשא ירבך וישב

מעלת ממעל לחֵשֶב

ולפני מלכים יתיצב

ימצא סעד גם סמוכות

חיליתי פני דר כרובים

ישים זרעו כמים רבים

לקולם חברים מבקשים

בכל יום שונים הלכות

סחור סחור יה סובבהו

מעושק אדם פדהו

הוד והדר תעטרהו

בעקיביו יהיו כרוכות

יחזו אויביו ויכלמו

בחרבו ישַכְּלמו

וגם ידרוך על במותימו

כענבים הדרוכות

נופך ספיר ולשם ושבו

חן שפתי לך יערבו

ועל ספרך יכתבו

שמורות וגם ערוכות

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780.

עמ' רלד

אביעה רננות אמלל—-קפה

השירים האישיים של רבי דוד מפוזרים בין השערים השונים והם כלולים במדורים שונים. זיקתם לתולדות המשורר, לשאיפותיו ולהשקפת עולמו ניכרת כבר בדברי הכתובת שהקדים המשורר עצמו לשיריו, ובהם הוא מספר לנו על נסיבות כתיבתו ועל הרקע המיוחד לשיר. שירים שונים שכתב המשורר על אירועים בחייו כוללים יסודות אוטוביוגרפים ומאפיינים אחרים של שירים אישיים, כגון הקינה שכתב על מות בנו וחתנו שמתו תוך שנה לנישואיהם. או שיר שבח שכתב לכבוד מי שתמך בו בשנת הרעב וכן מעשים של הצלה שהיו לו או למשפחתו.

לגדולי תורה. לכבוד ר׳ שלם די לאמאר מחכמי מזאגן, סוחר עשיר ומקורב למלכות (ראה עליו: מלכי רבנן דף קיב ע״ב¡ נר המערב, עמ׳ רלד).

שיר מעין אזור בעל מדריך דו־טורי ו־יא מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. טורי המדריך מתחלקים לשניים.

משקל: תשע הברות בטור ובצלע א במדריך. שמונה הברות באזור (לרוב) ובצלע ב במדריך.

כתובת: פיוט יסדתי ושלחתי להחכם השלם, מוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמת הקבלה, כהה״ר שלם די לאמאר. נועם ׳יפטירו שפתי׳. סימן: אני דוד בן חסין.

אַבִּיעָהּ רְנָנוֹת אֲמְלֵּל / אֵל אֱלֹהֵי מַעֲרָכוֹת
אָבוֹא בָּם אוֹדֶה וַאֲהַלֵּל / אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת

נִבְחַר הוּא מִמִּין הָאֱנוֹשִׁי
אֶעֱדֶנּוּ כֶתֶר לְרֹאשִׁי
5- יְדִידוּת רוּחִי וְגַם נַפְשִׁי
חָקַק בְּקִרְבִּי חָק תּוֹכוֹת

יָדָיו רַב לוֹ בֶּאֱמוּנָתוֹ
בְּהוֹן וְעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ
עֲדֵי עַד עוֹמֶדֶת צִדְקָתוֹ
10-שְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת זוֹכוֹת

דַּעְתּוֹ דַּעַת זַכָּה וּבָרָה
בְּעִיּוּן וּבִסְבָרָא
וּמֵטִיל בְּגַנָּהּ שֶׁל תְּמָרָה
קְצָרוֹת וְגַם אֲרוּכּוֹת

15-וּמִכָּבוֹד יָקָר וְחָכְמָה
שָׁלֵם וּמִשְׁנָתוֹ שְׁלֵמָה
וְאַחֲרֵי עֲצָתוֹ הֵמָּה
דִּבְרִי מַלְכוּת הֵן נֶחְתָּכוֹת

דְּבָרָיו מִפָּז הֵם יְקָרִים
20-מְעֻטָּר בִּשְׁנֵי כְּתָרִים
וְעַל רֹאשׁוֹ הֵמָּה קְשׁוּרִים
כֶּתֶר תּוֹרָה, כֶּתֶר מַלְכוּת

בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת
דַּעְתוֹ הַשַּׂעֲרָה קוֹלַעַת
25-עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת
עֵינָיו כְּחֶשְׁבּוֹן בְּרֵכוֹת

נְאוֹת דֶּשֶׁא יִרְבַּץ וְיֵשֵׁב
מַעֲלָה מִמַּעַל לְחֵ"שֶׁב
וְלִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצֵּב 
30-יִמְצָא סַעַד גַּם סָמוֹכוֹת

חִלִּיתִי פְּנִי דָר כְּרוּבִים
יָשִׂים זָרְעוּ כְּמַיִם רַבִּים
לְקוֹלָם חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
בְּכָל יוֹם שׁוֹנִים הֲלָכוֹת

35-סְחוֹר סְחוֹר יָהּ סוֹבְבֵהוּ
מֵעֹשֶׁק אָדָם פְּדֵהוּ
הוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ
בַּעֲקֵבָיו יִהְיוּ כְּרוּכוֹת

יֶחֱזוּ אוֹיְבָיו וְיִכָּלְמוּ
40-בְּחַרְבּוֹ יִשְׂכַּלֵמוֹ
וְגַם יִדְרֹךְ עַל בָּמוֹתֵימוֹ
כַּעֲנָבִים הַדְּרוּכוֹת

נֹפֶךְ סַפִּיר וְלֶשֶׁם שְׁבוֹ
הֵן שְׂפָתִי לָךְ יֶעֶרְבוּ
45-וְעַל סִפְרְךָ יִכָּתֵבוּ
שְׁמוּרוֹת וְגַם עֲרוּכוֹת. 

1. 1. אלהי מערכות: על־פי שמ״א יז, מה. 2. אבוא בם אודה: על-פי תה׳ קיח, יט. בם: ברנג ות. איש… ברכות: כינוי למהולל, על-פי מש׳ כח, כ. 3. נבחר…האנושי: שהוא איש המעלה. 4. כתר לראשי: שאני מתכבד בו והוא ראש לידידי. 6. חקק… תוכות: אהבתו חקוקה בלבי ובתוכי. משחק לשון, על-פי גיטין כ ע״א, ושם עניינו דרכי כתיבה. 7. ידיו רב לו: דב׳ לג, ז. ידיו… באמונתו: על-דרך ׳ויהי ידיו אמונה…׳(שמ׳ יז, יב). 9-8. בהון… צדקתו: על-פי תה׳ קיב, ג. 10. שתי… זוכות: שהוא נותן מלוא חפניים. 14-13. ומטייל… ארוכות: ציור לעיסוק בחכמת הקבלה (ראה חלמיש, מבוא, עט׳ 16 26). שלם: רמז לשם המהולל. 18-17. ואחרי… נחתכות: אחרי ששומעים את עצתו הטובה מתקבלת ההחלטה. המה… הן: אוגד כפול לחיזוק ובשינוי סדר המשפט. נחתכות: צורת נקבה לדוחק החרוז. 23-20. בשני… מלכות: על-פי אבות ד, יג וזכה ר׳ שלם גם למעמד אצל השלטון וגם להיות תלמיד חכם. 24. דעתו השערה קולעת: דבריו מדויקים ונכונים, על-פי שופ׳ כ, טז. 25. עד… מגעת: בכל עניין שהוא פונה אליו ונוגע בו, הלשון על-פי פסחים ח ע״א. 26. עיניו כחשכון כרכות: רואה דברים לעתיד ולרחוק. הלשון על-פי שה״ש ז, ה. 27. נאות דשא ירבץ: על-פי תה׳ כג, ב. 28. ממעל לחשב: על-פי שמי כח, כז. וברכתי כי תהיה מעלתו רמה אף מעל ל׳חשבון׳. 29. ולפני מלכים יתיצב: על-פי מש׳ כב, כט. 30. ימצא… סמוכות: יזכה לעזרת ה׳. 32. זרעו כמים רבים: על-פי במ׳ כד, ד. 33. לקולם חברים מקשיבים: לפי שיהיו למדנים וחכמים, על-פי שה״ש ח, יג. 34. ככל… הלכות: על־פי נידה, עג ע״א. 35. סחור… סוכבהו: הגן עליו והיה סביב לו. סחור סחור: על-פי ע״ז, יז ע״א. 36. מעושק אדם פדהו: תה׳ קיט, קלד. 37. הוד והדר תעטרהו: על־פי תה׳ ח, ו. 38. בעקיכיו יהיו כרוכות: על־פי ברכות ה ע״א, ועניינו שהוד והדר יהיו קשורים בו תמיד. 39. יחזו אויביו: יראו גדולתו וכבודו. 40. ישכלמו: יפגע בהם. 41. ידרוך על במותימו: על־פי דב׳ לג, כט. 42. כענבים הדרוכות: יהיו האויבים, ולשון נקבה בדוחק החרוז. 43. נופך… שבו: כינויים של שבח, על-פי שמות אבני החושן (שמ׳ לט, יב־יג). 44. חן שפתי: ד ברי שירתי הנאים. יערבו: יהיו לרצון וימצאו חן לפניך. 45. ועל ספרך יכתבו: שתזכור לי הדברים לטובה, על-פי תה׳ קלט, טז. 46. שמורות וגם ערוכות: על-פי שמ״ב כג, ה.

כניסת הצרפתים

ה׳אליאנס׳ מנסה לתקוע יתד במקנס

יום כ״ח שבט תרס״ב(1902) התכנס קהל רב בשערי המלאח. צעיריה ומבוגרים הביטו בסקרנות בבני הזוג ולדז׳י שהופיעו לבושיה מחלצות אירופאיות, ובעקבותיהם משתרכת עדת סבלים הנושאים את צרורותיהם. רגילים היו יהודי מקנס באורחים שפקדו אותם מכל רחבי העולם היהודי, אולם שני אלה לא היו אורחים רגילים.

להשתקע באו.

להשתקע ולהשפיע באו.

אדון ולדז׳י שלף מכיסו מטפחת צחורה ומחה את אגלי הזיעה שצצו על מצחו. הוא לחץ בנימוס את ידיהם של נכבדי הקהילה שבאו להקביל את פניו וחילק הוראות לסבלים.

"שמא יאמר כבודו כמה מילים?" הציע אחד הנכבדים לאדון ולדז׳י.

הלה נשא את עיניו נוכח הקהל הגדול שהתגודד סביב, כחכח בגרונו, פתח ואמר: "בני קהילת מקנס היקרים! יום חג הוא לכם היום הזה. היום הפציעה עליכם שמש התרבות הצרפתית הנאורה! זכיתם שארגון ה׳אליאנס׳ נאות להקים בעירכם בית אולפנא שיקדם אתכם ויוביל אתכם אל הארץ המובטחת של המודרנה. כולי תקווה שתדעו להעריך את המתנה היקרה שאנו נותנים לכם, מתנת התרבות האירופאית, ותסייעו לנו בבניית עתיד חדש לדור העתיד!״

אם נשמעה נימה קלה של התנשאות ויוהרה בנאום הקצר הזה – הרי שלא היה זה במקרה.

בני הזוג ולדז׳י היו מורים שנשלחו מפריז על מנת להקים במקנס בית ספר במתכונת מודרנית מטעם ה׳אליאנס׳ – או כפי שנודע גוף זה בכינויו העברי ׳ארגון כל ישראל חברים׳(כי״ח). הם היו הסנונית הראשונה שבישרה על האתגר הרוחני הגדול הצפוי לקהילת מקנס בשנים הבאות.

המורים, בוגרי המכון להכשרת מורים של האליאנס, זלזלו ב״דפוסי החשיבה המיושנים״ של הקהילות בהן באו ללמד. כבני התרבות האירופאית האנינה התייחסו בזלזול מופגן כלפי ״המסכנים" שלא זכו לטעום את טעמה של תרבות נאורה זו ועודם שרוים בחשכת העבר.

מטבע הדברים, הרבנים וראשי הקהל התייחסו אליהם בחשדנות. הם לא ששו להפקיד את ילדיהם היקרים להם מכל בידי מחנכים בני תרבות זרה. בחלקות לשונם הסבירו מורי כי״ח כי כל שהם מבקשים, הוא רק להנחיל שיטות חינוך מתוקנות בהתאם לעקרונות הפדגוגיה המודרנית ולא לגעת בתכנים. בפועל, היו מטרותיהם אחרות לגמרי: הם ביקשו לשנות מן השורש את הצביון הרוחני של הקהילות המסורתיות, צביון בו ראו אבן נגף מיותרת.

מורי ה׳אליאנס׳ באו לחולל במרוקו את המהפכה הצרפתית.

מי היה ה׳אליאנס׳?

בשנת תרי״ח (1858) זעזעה את יהדות אירופה ׳פרשת מורטירה׳. הילד אדגרדו מורטירה, בן למשפחה יהודית מבולוניה, נחטף באישון לילה בידי שליחי האפיפיור בתואנה כי בינקותו הוטבל בחשאי לנצרות על ידי המשרתת הנוצריה של הבית, ועל כן יש לגדלו בהתאם לדתו החדשה. לא הועילו מחאות יהודי העולם ופניות נרגשות של אישים ידועים מכל רחבי תבל. האפיפיור סירב להחזיר את אדגרדו למשפחתו והלה גדל עד אחרית ימיו כנזיר נוצרי.

פרשת מורטירה זעזעה במיוחד את היהודים המשכילים בצרפת ובאנגליה שדימו בנפשם כי דברים כאלה לא יתכנו עוד באירופה ״המודרנית והנאורה״. בשנת תר״ך (1860) התכנסו בפריז קבוצת יהודים ובראשם המנהיג הצרפתי- יהודי אדולף כרמיה ויסדו את ארגון ה׳אליאנס׳ במטרה ״להגן על כבודם וחירותם של היהודים בכל העולם״.

ראשי הארגון החליטו כי לצד שתדלנות פוליטית להצלת יהודים במצוקה מוטלת עליהם גם חובה חינוכית להביא את בשורת ההשכלה המערבית ליהודי המזרח השרויים כביכול ב״בערות״. הם הסתייעו בממשלת צרפת שביקשה להגביר את השפעתה הפוליטית בצפון אפריקה באמצעות הפצת התרבות הצרפתית ומצאה בארגון ה׳אליאנס׳ בעל ברית נאמן למימוש שאיפה זו.

ה׳אליאנס׳ ביקש לשנות מהשורש את צביון הקהילה היהודית בצפון אפריקה, מקהילה המבוססת על אמונת חכמים וקיום מצוות התורה, לקהילה ״מודרנית״ המבוססת על הלשון הצרפתית והתרבות האירופאית עם ניחוח יהודי קלוש. הגדיר זאת אחד ממנהיגי האליאנס: ״מטרתנו לעודד ולסייע לרפורמה הפנימית של אחינו על ידי ההשכלה, זו הדרך המבטיחה את הבראת הקהילות…״ ראשי האליאנס לא הסתירו כי המפתח להשתלטות על הקהילות עובר דרך חינוך הדור הצעיר: ״הישיש חושש מפני השינוי והקנאי הדתי דוחה אותו. הילד הוא האדמה הברוכה המוכנה תמיד לקבל את הזרע החדש…״

רבני מרוקו חששו מפני הסכנה הרוחנית הצפונה בהצעת העזרה של ארגון האליאנס, אולם אנשיו היטיבו להסתיר את כוונותיהם מאחורי מסווה של ״מסורתיות״ כביכול. ראשי האליאנס ידעו כי הורים יסרבו לשלוח את ילדיהם למוסד חילוני מובהק. לפיכך, בדרך של פשרה טקטית ניאותו להותיר בידי הרבנים את הפיקוח על מקצועות הקודש שנלמדו במוסדות עד שיבשילו התנאים לסילוקם הגמור של מקצועות אלה מתוכנית הלימודים.

תלמידי ה׳אליאנס׳ התחנכו להערצה עיוורת של התרבות הצרפתית שהוצגה בפניהם כמקור לכל הטוב והנאה בעולם. גם במקומות בהם נלמדו מעט ׳מקצועות קודש׳ ידעו המורים החדורים בקנאות חילונית כיצד לגרום לתלמידים להבין אלו מקצועות חשובים באמת. במקרים רבים הוכרחו התלמידים לשבת בגילוי ראש בכיתה; שמעו דברי זלזול קשים בקיום מצוות; וכפו עליהם לאמץ לעצמם שמות צרפתיים. אף כי מעט לימודי קודש נכללו בתוכנית הלימודים הרשמית של ה׳אליאנס׳ הרי שבעת הגשת תעודת הגמר לא ייחסו כל משקל לציוני התלמידים במקצועות היהדות – ללמדך אלו מקצועות היו מבחינתם ״השכלה״ אמיתית ואלו היו בעלי ערך מועט…

בדרך זו הפכו אפוא בתי הספר של כי״ח לסוכן השינוי המשמעותי ביותר בהחדרת תרבות אירופאית חילונית בשכבות רחבות של ציבור יהודי מרוקו, בניפוץ חומות ההגנה ששמרו על הצביון הרוחני מקדמת דנא ובחילונו של הדור הצעיר. המאבק על נפש התלמיד היה אפוא לשדה המערכה החשוב ביותר על עתידה הרוחני של יהדות מרוקו.

בתחילה האמינו רבני הקהילה במקנס כי כוונת אנשי ה׳אליאנס׳ היא רק לשפר את תנאי הלימוד ואת שיטות ההוראה – דבר שלא עורר התנגדות. אשר לתכנים הנלמדים – מוסכם היה שאלה יקבעו בידי הרבנים. הואיל וכך, ניאותו פרנסי הקהילה להקצות לבית הספר החדש סכום של שלושים דירהם לחודש, עלות כבדה עבור קהילה שהכנסותיה מועטות.

אולם הבעיות לא איחרו לבוא.

תחושת האדנות והיוהרה של המורים החדשים גברה מיום ליום. קשה היה להתעלם מזלזולם המופגן בכל הקדוש והיקר, מה עוד שהם עצמם לא הקפידו על שמירת המצוות כראוי. האדון ולדז׳י אטם אזניו בפני כל ביקורת. בזחיחות דעתו לא יכול היה להבין היאך לא מודים לו בכל יום על המתנה הנפלאה שהביא אתו: הכנסת ילדי המלאח תחת כנפי התרבות. ברור היה לו שקודם בואו לא הייתה לילדים הללו כל תרבות. השיא היה כאשר המורים מנעו מהרבנים לפקח על ההתנהלות הכוללת של בית הספר והגבילו אותם למקצועות הקודש בלבד. ״אנחנו מלמדים, ואילו אתם תשלמו ותשתקו!״ אמרו להם.

כאן כבר פקעה הסבלנות.

רבני מקנס ובהם רבי יעקב טולידאנו יצאו למאבק נחוש נגד בית הספר.את שמו של המוסד, ׳אסקואלה׳ בשפת הלדינו, שיבשו בכוונה ל״אש-אוכלה״ – היינו מוסד חינוכי שהוא במאכלת אש עבור כל הבא בשעריו. בעקבות מאבק זה, חלה ירידה תלולה במספר הילדים בכיתות כי״ח. באחד ממכתביו למרכז כי״ח בפריז, מתאונן אדון ולדז׳י על ה״עוול הגדול״ שעושים לו הרבנים אותם הוא מאשים כמובן בקנאה וצרות עין. נשגב מבינתו כיצד אנשים שמציעים להם את מתנת התרבות הנאורה מסוגלים לסרב לה…

מאבקם הנמרץ של רבני מקנס הוכתר בהצלחה. חודשים מעטים לאחר הגעתם החגיגית למקנס נאלצו האדון והגברת ולדז׳י לעזוב את העיר בבושת פנים. חומות המלאח של מקנס שוב היו מוגנות מפני התרבות הקלוקלת. בתי ספר של כי״ח היכו שורשים במרבית קהילות צפון אפריקה, אולם מקנס שמרה על מעמדה כ״שמורת טבע״ רוחנית שהשפעות החילוניות לא חדרו לתוכה.

אולם, היה זה רק הקרב הראשון מני רבים. המערכה הממושכת עתידה הייתה להימשך עשרות בשנים, לפשוט צורה וללבוש אדרת אחרת. כוחות ההשכלה נהדפו לאחור למשך עשר שנים עד אשר שבו בכוחות מחוזקים.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– כניסת הצרפתים-

עדות ר׳ אברהם סבע

בין אותם גדולי ישראל שעברו לפורטוגל מספרד מוצאים אנו את מרן ר׳ יוסף קארו זיע״א, בעל השו״ע, שהיה אז צעיר לימים.

כמו את הגאון המקובל, החכם השלם, רבי אברהם סבע זיע׳יא, מחבר ספר ׳"צרור המור"­ על חמשה חומשי תורה. אשר מספר בהקדמתו לספרו ״אשכול הכופר׳’ את אשר ארע בב' הגירושים הנוראים הללו:

״והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא. אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופרשתי אותן. ואז חרה אף ה׳ בעמו בגירוש שני של פורטוגל ויצווה המלך לקחת את כל הספרים. והנחתי את כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא לליסבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעור׳ בעניין הדינים. ובהגיע׳ לליסבונה, באו אלי אנשים יהודיים ואמרו לי שהעבירו קול במחנה שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית אחד, וקראתי לו ״אלון בכות״, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני: פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי שלקחום בעל רוחם להמיר דתם, לפי שמיד השליכום בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לששה חודשים״.

דה פינטו

בינות הרבים שיצאו את יציאת ספרד, וזכו לצאת אף שלמים ברוחניותם מפורטוגל, אל עבר הלא נודע, בעוני ובאוני, במקום להמיר דתם ולכפור בא-ל אחד, היו בני משפחת פינטו.

חלקם עשו את דרכם להולנד, ועד היום נזכר שמם במדינה זו כ״דה פינטו, ואף בנין שלם אשר עדיין עומד על תילו מכונה ״בנין דה פינטו״.

מביניהם, המוכר ביותר, הוא ר׳ יצחק דה פינטו אשר שימש כפרנס הקהילה באמסטרדם, ואף ־עלה על הכתב את כל קורות משפחתו מעת צאתם מפורטוגל עד אחר השתקעותם באמסטרדם, [את ספרו סיים לכתוב בשנת של״א (1671 למנינם) אך הספר נדפס רק כתשעים שנים מאוחר יותר],

אל הספר אף צורף איור של אילן היוחסין של המשפחה, שהייתה אחת המשפחות האמידות והמשפיעות בקהילה. אילן היוחסין עוצב כעץ תמר, כשהפסוק שנבחר לעטרו היה "צדיק כתמר יפרח״ בתרגומו הפורטוגלי

tamaral como justo floressera 

עדות נוספת מוצאים אנו, בבית הקברות אודקורק באמסטרדם, שם נמצאת מצבתו של ר׳ דניאל פינטו. אשר נפטר בשנת תמ״א – 1681 כמעט מאתיים שנים לאחר הגעת בני המשפחה להולנד

באנקונה שבאיטליה

חלק אחר מבית משפחת פ׳נטו, עשה את דרכו לפורטורל – היו אלו ר׳ שלמה ור׳ יוסף ובני משפחתם, אשר הצליחו להגיע לאחר זמן לעיר אנקונה שבאיטלה עם בואם לשם החלה מתפרסמת בינותם ליהודים ולנכרים צדקותם פרישותם ומעלתם היתירה, אך אליה וקוץ בה, פירסומם הגיע עד לראש הפתנים האכזר. הלא הוא האפיפיור בעצמו.

הלה ברשעותו כפה עליהם להתווכח עם חכמי דתו, ובראותו כ׳ יד היהודים על העליונה ונצחום בני פינטו ניצחון מוחלט, פקד כי יועלו על המוקד אלא אם יסכימו להתנצר.

אך לא קדושים שכאלה יטנפו נשמתם ויטילו ספק באמונתם. ר׳ שלמה ואשת הועלו על המוקד הי״ד, בעוד רב׳ יוסף ובני משפחתו הצליחו לברוח מאיטליה לעיר דמשק שבסוריה, בה התקיימו חיי קהילה יהודיים לצד מסחר פורה ותוסס.

רבי יוסף פינטו

ר׳ יוסף, שאך בקושי נמלט מגיא ההריגה, לא נפל ברוחו. על אף היותו כבר בשנות השבעים לחייו, החל נושא בעול. מסכת חיים חדשה פתח, מסכת של תורה וגדולה. שלח ידו במסחר, עשה חיל והתעשר.

וכך מתארהו בנו בהקדמתו לספר ״כסף מזוקק׳’: ״גיבור וחכם לתהילה, נישא ומאד נעלה וב״כסף נבחר״ הרחיב את היריעה: ״גביר אביר הרועים, איש חיל רב פעלים, בא באנשים, חכם חרשים, נישא ומאד נעלה, לשם ולתהלה ואחר זאת החל מתארו: ״ברוב אונים ותעצומות ירע בו כמה יגיעות בגופ וממונו, כי היה בו מדעת קונו״.

כאמור בדמשק שבמדינת סוריה, עסק בעסקים, וההצלחה האירה לו פנים מזלו עלה ושרשר ועד מהרה הפך לאחד מעשירי דמשק. וכגודל עשרו, כך גודל צדקת פזרונו לצדקה וחסד, תמך בעניים ובבני תורה ונודע כאחד ממחזיקי התורה הגדולים בדורו.

רבי יוסף פינטו ע״ה, זכה גם לעושר רוחני גדול. לעת זקנותו, בשנת שכ״ה נולד לו בנו ׳אשיהו, מי שלימים האיר את עיני ישראל בתורתו וקדושתו, וזכה לחבר כמה ספרים חשובים שמהם שותים בצמא רבבות אלפי ישראל.

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד 24

80-אֵללָּאהּ יִרְחֵם מֵן זָאר ווּכְפֵף

אשרי המבקר המקצר בביקורו

כשם שאתה הולך לבית־הקברות ואינך משתהה, כן תעשה בבקרך את חברך.

81-אִללִּי כְבְבָּא עְסָאתוֹ לְגְ'דָאתוֹ, לִיָּאם עְטָאתוֹ

מי שישמור מארוחת ערב לצהריים, יתעשר

הכוונה לחסכון, ולפי ברינו אין הבחינה האירונית נעדרת כאן.

82-אֵללִּי מֵכְּתוּב פֵרָאס יִתוּדדָּא

מה שכתוב בראש יתקיים

ראה: וסטרמארק, מס׳ 1280—

الي مزمم في الراس لازم يتودا

אין להאשים אדם על מה שהוא עשה, כי הכול כתוב.

83-אֵלְמוּת בֵּין לְחְבָּאב נְזָאהָא

המוות בתוך המשפחה, שמחה

רמז לטכסים הרבים הנעשים לכבוד הנפטר אך

אינם מתקיימים אם האדם נפטר מחוץ לבית.

84-אַס יִקְּדִי לְכְסִיל פְלְמְרָא לְכְּחְלָא

מה תועיל הרחיצה לאשה שחורה ראה:

85-אַס יִקּוּל מוּל לְפוּל, גִ'יר טְייָּאב

מה יגיד בעל הפול, זולת שהוא בשל

ראה: וסטרמארק, מס׳ 811;

مولى الفول ما يقول غير طبيخ

86-אֵמָּא בְּנָא ווּעֵללָּא ווּמָא מֵסָא וּכֵללָּא

כמה הוא בנה והעלה, וכמה הוא השאיר בהלכו

כשהוא נפטר, השאיר את הכול לממשלה. וראה:

וסטרמארק, מם׳ 1058;

ابني وعلى سر وخل

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

בנימין אלקוצר

נולד בירושלים בשבת תרכ״ו. חובך על ברכי התורה והתלמוד. חשקם ושאיפתם של הוריו ז״ל אשר נחשבו בזמנם לאמידים היו, שהוא ישתלם בלמודים לשמם אך לא שהתורה תהיה לו למקור פרנסה. כאשד גדל ומצבו החמרי הורע גם אז דחה כל משרה צבודית אשר הוצעה לו, הסתלק משרדה ורבנות, ויבכר להתפרנס מיגיע כפיו מהמםתד. אחר מלתמת העולם נוסד משרד רבנות בירושלים והוא נבחר לאחד מחבריו. מקץ שלש שנים סודרו בחירות רשמיות לרבנות הראשית, ושוב נבחר. במשרה זו הנהו מכהן עד היום. השתתף בפרי עטו ב״המאםף״ להרב״צ קואינקה שנה ב. הוספה ל״הצבי״ ירושלים תרנ״ז, סי׳ קל״ד.

אברהם ב״ר שמואל אלקלעי

מחכמי ורבני שאלוניקי. היה רב בדובניצה אשד בסרביה, בהתאם למובא בהקדמה לספרו הגדול חסד לאברהם. בסוף ימיו עלה לאה״ק ותתישב בצפת ת"ו, ושם נפטר בשנת תקע״א. ובהסכמת רבני שלוניקי על ח״א מספרו זכור לאברהם יאמרו עליו בין השאר: מי כמוהו מורה הוד והדר, הוא הרב המובהק ונוגה לו ברק… הן בעודנו חי יצאו מוניטין שלו בספר זכור לאברהם ח״א וח״ב׳ וכן בשו״ת חסד לאברהם ח"א וח״ב׳ אמת ומשפט צדק ילין ומכו'. וחתומים שם: יוסף בן יעי״ש׳ אברהם בכמהר״ר בנבנשתי גאטינייו, חיים יוסף הכהן בן ארדוט.

אפרים מירקאדו אלקלעי

איש רב פעלים בארץ מגוריו, לטובת אחיו בני עמו. ישב בערי סרביה ובדמשק. בערוב ימיו עלה לירושלים ת״ו. נמנה בין יחידי קיק חםידים בית אל, ונלב״ע בשנת תרנ״ה.

צ י ו נ ו : לפני מלכים התיצב איש אשר עמד בפרק ויהי מועז לעמו בעי״ת ניש ודמשק, ה״ה הרב ועצום כמוה״ר אפרים מירקאדו אלקלעי ז״ל. נפטר בשם טוב מן העולם ביום י״א לחדש מרחשון התרנ״ה. ח״מ שורה ד. סי׳ י״נ.

מוצא השם מאלקלה עיר בקשטיליה. גרץ בספרו, מזכיר קהלת ישראל בעיר אלקלעי. יש להבדילו

מחשם קלעי. רבים מבני משפחה זו גולי ספרד, התישבו בשאלוניקי, וממנה נפוצו אח״כ ביתר ערי תוגרמא.

אהרן מנצור אלקלעי

יליד טבריה ג. תמוז תרמ״ז. בנו של הרב ב״צ אלקלעי. חונך שם עד היותו בן ט״ו. בשנת תרס״ב העתיקו הוריו את מושבם לחברון, וכעבר זמן קצר התישבו בירושלים. מכאן ואילך למד עם אביו, ויהי לו בה בעת סופרו, מזכירו ובן לויתו במסעיו בחו״ל. מחמת עורונו של אביו ז״ל היה מכתיב לבנו את חידושי תורתו, ואחדים מחבודיו נדפסו על ידו.

בתעודה שנתנה לו לשם שחרורו מעבודת הצבא נאמר: ״זאת מאתנו בתורת עדות גמורה שהן אמת יודעים אנחנו במעלת החכם השלם והכולל ח״ר אהרן מנצור אלקלעי יצ״ו בן למ״ע הרה"ג כמוהר״ר ן׳ ציון אלקלעי יצ״ו, שהוא ת״ח רשום ותורתו אומנותו, ואין לו מלאכה אחרת. שקדן בלמודיו יומם ולילה, בחברת הרב מר אביו הנ״ז, ובטחוננו גדול כי בהתמידו על למודו יהיה מורה הוראות בישראל בע״ת וע״ד אמו״ץ ח״ש פעה״ק ירושת״ו ביום ד. לחדש תשרי העת״ר ליצירה וקים. הצעיר יצחק גאגין, הצעיר אברהם עזריאל. ס״ט. על הצהרה זו באו אח״כ אשורים נוספים: ״האמת אגיד, כי מלבד עדות החותמים לעיל שהעידו על החכם אהרן מנצור אלקלעי הנז״ל, שהוא חכם רשום גם אני וויכיל חכם באשי החותם מטה יודע ומכיר אותו שהוא ת״ח רשום ותורתו אומנותו׳ ואין לו מלאכה אחרת׳ ומובטחני כי יהיה מורה הוראה בישראל״. ע״ה נחמן בטיטו. ״בהיות שהחליטו כל רבני עיהיק ירושת״ו לבחון את כל הת״ח הצעירים לפני הרבנים שנבחרו לכך מכל העדות׳ נבחן לפניהם נם כב׳ החכם ר׳ אהרן מ. אלקלעי הנ״ז, והעידו עליו שהוא ת״ח מצוין בש״ס ובכל הנחוץ לרבנים, והנה הוא מעתה כשאר הת״ח. כ״ז סיון תרע״ד. ע״ה משה פראנקו׳ מ״מ חכם באשי פה עיקו״ת. – למדן מובהק וחריף׳ חודר לעמקה של הלכת שנים מספר עסק בהוראה וכיום נמנה בין יחידי ישיבת ״פורת

יוסף״ בירושלים.

אריה בן יעקב אלקלעי

יליד פיליפופולי [בולגריה א.פ]ביום ח. תמוז תרנ״ה. בהיותו בן י״ב שנה, נשלח ע״י הוריו ירושלימה לקנות בה תורה ודעת. תחלה למד בביה״ס למל, ואח״כ התתנך בבית מדרש למורים של חברת ״העזרה״, וישלים בו את חוק למודיו. בימי מלחמת העולם נמנה בין חבר מורי ת״ת הספרדים, ומכאן נכנס להורות בביה״ס ״חדר תורה תחכמוני״ בידושלים. בזמן ההתנדבות לגדוד העברי הצטרף עם חבריו תחת הדגל, ובהכבש הארץ עיי הבריטים, חזר לעמוד על משמרתו בשדה החנוך. היה ממיסדי אגודת הצעירים הספרדים בירושלים בראשית תרע״ט, שאח״כ נודעה בשם הסתדרות ״חלוצי המזרח״ — והקדיש לה הרבה מעתותיו הפנויות. באותו פרק זמן, בהתחולל הפרעות בירושלים, נאסר עם כמה מחברי ההגנה העברית ובראשם זאב ז׳בוטינסקי ונדון ע״י שלטונות הארץ לחמש שנים עבודת פרך. בעקב גזר הדין ישב ירחים מספר בבית הכלא בעכו, ובעלות הנציב העליון ״הראשון ליהודה״ למשול, שולח לחפשי. בכורי פרי עטו היה ספר למוד, הכולל אסף שעוריו, בשם ״מכשירים לפיסיקה״, שיצא לאוד בשנת תרפ״ט, ע״י הסתדרות המורים העבדים בא״י, ספרית אוצר המורה, חלק ה'  אחרי זה, הדפיס יחד עם שנים מחבריו, אבינועם ילין ואריה אילן, חבור חנוכי רב תועלת בדקדוק בשם ״שער לשוננו״ והוא ספר למוד ליסודות הלשון בביה״ס, ששלשה חלקים ממנו נתפרסמו עד כה. מטבעו אדם צנוע, בורח מן הכבוד הזר לרוחו, ומסור תמיד לעבודת ההוראה באמונה.

בן ציון אלקלעי

יליד רבאט, מרוקו, בשנת תרי״ח. נלב״ע בירושלים, כ׳ מנ״א תרע״ג. חייו היו שלשלת פורענות ארוכה, המלווים יסורים קשים ומרים. בהיותו בן שמונה חשכו מאורות עיניו, לרגל מחלת אבעבועות שעברה עליו. ואולם לבו היה פתוח ומאיר בלמוד התורה על פה, ובעזרת אביו הרב אשר התמסר לחנוכו, רכש לו הצעיר האומלל ידיעות רחבות בתלמוד בבלי עד שכל רבני העיר התפלאו על עיונו ושכלו החד, וכן על כח זכרונו המיוחד לו. בדרך זו צעד והתפתח, תוך כדי גששו בעולמו האפור ויבין וישכיל. בראשית תרל״ד עלה עם אביו ר׳ משה לא״י, והוא אז בן ט״ו שנה. כעבור ימים מספר התיתם מאביו, ויוטל עליו לדאוג לאמו ולאחותו למרות היותו מחוסר כל. מתוך סבל שאין לתארו בדברים, המשיך את למודיו בישיבות חכמי טבריה עד כי גדל מאד, ויצב לו יד ושם בים התלמוד, הפוסקים הראשונים והאחרונים, בקבלת האר״י ז״ל, שו״ת, דרשות, שירים ועוד. בשנת תרמ״ת יצא בשליחות גבאי ומנהלי קופת רמב״ה בלוית שמש לעדי המערב הפנימי, וישהה שם כשנתים וחצי. כעבור זמן מה יצא בשם עצמו לאלג׳יר, תוניס וטריפולי. אחר שנים אחדות היה שד״ד של עדת המערבים בירושלים לערי אלג׳יר וטריפולי, מלווה ע״י בנו החכם אהרון מנצור. יותר מאוחד יצא בשליחות ק״ק חסידים ״בית אל״ בירושלים, לערי אלג׳יר בלוית בנו הנ״ל, ולבסוף נסע גם לערי מצרים לצרך הדפסת ספריו השונים. בניסן תרס״ב עקר דירתו מטבריה וכפי עצת הרה״ג יש״א ברכה השתקע בחברון, והרב בע״ס שדי חמד מנהו למו״צ. במות הרה״ג מדיני עבד לירושלים. מדוכא ביםורים ושבע תמרורים ורגז, מת בירושלים בכ׳ מנ״א תרע״ג, בשנת נ״ח לחייו נעדרי האורה שהקדישן לתורה.

דוד אלקלעי

היה פקיד ומשגיח של חברה קדישא ובי״ע לכוללות הספרדים בירושלים, בחצי הראשון של המאה הששית לאלף זה. חתום על הסכמה לס׳ חלקת מחוקק לא״ל בדיסק בתאריך כסלו תרס״א. וראיתי אני הכותב בפנים החדר הבנוי בחלקה העליונה של בית העלמין שעל הר הזיתים כתבת מיוחדת שלו, המזכירה את השתדלותו בהקמת התדר הנדון.

דוד בן משה אלקלעי

נולד בבלגרד בשנת תקע״ד. נודע כסופר ומחנך. היה מורה שפת עבר ומטיף בעיר מולדתו שנים רבות. הדפיס ספרים שונים בהוצאה עממית. בין מפעליו הספרותיים יצוין תרגום פרקי אבות לספרדית, וסדור תפלה בשם ״עבודת השנה״ שנדפס בשנת תרט״ז. בנו ר' משה, חזר והדפיסו אח״כ בהוספות ומלואים בשנת תרכ״ח. בזמן התקפת התורכים את בלגרד יצא ממנה וישתקע בוינה.  ר' ברוך בן יצחק מיטראני המכונה בני״ם כתב עליו בשנת תר״ל: ״בקהלת הספרדים בוינה הוקם בי״ס לתועלת הילדים לומדי שפת עבר. המורה הוא החכם ר' דוד משה אלקלעי, והמו״ל של ״קוריאו די ב׳יינה״ מר שם טוב סימו מהללו מאד, כי יודע הוא צרכי החנוך באין דומה לו״. נפטר בוינה בשנת תרמ״ב והוא אז בן ס״ח. עברי אנכי, שנה ו. תר״ל, גלית כ״ח. אשכל כדך ב. ע.

325

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקלעי

פרק ראשון

החל מפרשת בראשית , מנהג הוא בידם של יהודי מרוקו להשכים קום לשירת הבקשות …
רבים המשוררים מבני מרוקו שהקדישו לכל פרשה ורפשה את הפיוטים שלה…
תקצר היריעה מלהביא את אשר נכתב אודות נושא רחב זה…
בכוחי הדל, אשתדל להביא בפני הקוראים את המעט הידוע לי…

מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים.

למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16.

כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו?

מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו.

יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא. ההשכמה מתקיימת בשבתות החורף, משבת ״בראשית״ ועד לשבת ״זכור״ ־ השבת שלפני פורים. לאחר סדרה של פיוטים מסתים מפגש ״שירת הבקשות״ ולאחר מכן עוברים לתפילת שחרית.

על מנהג זה נאמר:

"מקדמת דנא, נהגו יהודי המערב(המג'רב) לקום באשמורת הבוקר כדוגמת דוד מלכנו. להלל, לשבח ולפאר את ה' אלוקינו בשירים ובתשבחות, ובפרט בלילי שבת הארוכים של ימות החורף"

במעמד זה משתתפים הרבנים, ראשי הקהילה, מכובדים, פיטנים, גבאים, חברי ועדים של בתי הכנסת, ״מולועין״ וסתם ״עמך״. באמצע בית הכנסת מוצבים מספר שולחנות, וסביבם יושבים הרבנים, הפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים וחובבי שירה שישאו קולם בשירה מעת לעת.

הערת המחבר: הוא נקרא ״אל מקדם אל כביר״ (המוביל הגדול) בהיותו הפיטן הראשי הקובע את מהלך הערב ־ הקצב והדרך בהם ינוהל הערב.

     מאיר אלעזר עטייה, בהקדמתו לקובץ ״שיר ידידות״ מסתמך על דברי ה״זוהר״ בפרשת ״תרומה״ האומרים, כי דוד המלך עסק בתורה ובתשבחות לאל עד שבא הבוקר. הפיטן מאיר אלעזר עטיה מארגן חבורת בקשות בגבעת אולגה והקליט את כל סדרת הבקשות ־ מפעל חינוכי חשוב מאוד.

מולועין:   אלה הם חובבי השירה הנוהגים להשתתף בכל כינוס או מפגש שנשמעים בו פיוטים; לעיתים הם נותנים קולם בשיר.

חובבי השירה והפיוט משתתפים בחזרות, בשעורים המתקיימים בימי החול, בדרך כלל בערבים, החזרות מתקיימות בבית הכנסת או בביתו של אחד הפיטנים. בחזרות, מלמד הפיטן הראשי את לחני הפיוטים תוך תקוה, כי לימוד זה יאפשר ללומדים להשתתף במנהג, ואגב כך לשפר את יכולת הביצוע שלהם. מנהג הבקשות לא ייפתח ללא הפיטן הראשי. כניסתו לבית הכנסת מהוה סימן כי זוהי העת לפתוח בפיוט הראשון של הערב.

פרק ה׳

ד. המועדים

גם המועדים זוכים להוקרה בפיוטי ״שירת הבקשות״. ב״שיר ידידות״ שובצו ע"י העורכים 19 פיוטים. פיוטי המועדים מתאימים בתוכנם לחג הפסח, לחג השבועות ולשמחת תורה.

שני פיוטים ־ האחד בפרשת ״לך לך״ והשני בפרשת ״וירא״. 9 פיוטים בפרשת ״בשלח״ ו־8 נוספים בפרשת ״יתרו״.

חג הפסח

יציאת מצרים מתוארת כמאורע כביר ונפלא בחיי עמנו. אחרי מאות שנים של גלות קשה, של ענויים ועבדות שפלה תחת שלטון פרעה מלך מצרים, פקד ה׳ את עמו ונקם את נקמתו ממעניו האכזריים. חג הפסח, חג הזכרון ליציאה מעבדות לחרות, חיזק בליבות היהודים בכל הדורות ובכל הגלויות את התקוה לגאולה העתידה, לשוב מארצות נכר לחיי חופש ודרור בארצו הנכספת. הפיוטים המתייחסים לפסח משובצים בפרשת ״בשלח״, שהיא הפרשה שלפני ט״ו בשבט. זו נקראת במסורת ״שבת שירה״ לפי שקוראים בה את פרשת ״בשלח״. משום כך, ההתאמה בתכנים של הפרשה ושל פיוטי הבקשות: עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת יוסף וטביעת פרעה וחילו בים.

הפיוטים בשבת ״בשלח״ פותחים בדרך כלל בדברי שבח והלל לה׳, בורא עולם, על מעשי הנסים ועל הגאולה לישראל. משורר אחד כותב:

אֶל עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן מְעוֹנִים / אָשִׁיר שִׁירָה חֲדָשָׁה

גָּאֵל אֶת זֶרַע אֵיתָנִים/ עֲדָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה

עָבְדוּ בָּם רְד"וּ שָׁנִים / הַמִּצְרִים עֲבוֹדָה קָשָׁה

״זרע איתנים״ הם עם ישראל, צאצאי האבות הנקראים איתני העולם, שעבדו רד״ו ־ 210 שנים במצרים. משורר זה כותב דברי הלל לה׳ בעיקר על עשר המכות, ואילו בפיוט אחר כותב אחד המשוררים דברי הודיה לה׳ על נס קריעת ים סוף.

האבות כאיתני העולם, רעיון המופיע ב״מעשה חרש״ של הרב שושנה, כפי שהוא מצטטו ממסכת ״ראש השנה״ י״א ע״א.

יהגה פי שיר הודאות / לצור חסדו אדרושה

יום זה הפליא פלאות / הפך ים ליבשה

הפועל ״אדרשה״ ־ האם זה מלשון לדרוש? ואולי זוהי דרשתו של מחבר הפיוט בבית־ הכנסת בפני קהילתו, כנהוג ביום שביעי של פסח? סביר להניח כי בפועל ״אדרושה״ מתכוון המשורר לתפילה בפני בורא עולם על הנפלאות בנס קריעת ים סוף.

המשכם של הפיוטים מציג פירוט של יתר מעשי הנסים שעשה ה׳ לעם ישראל. תחילת הסקירה היא בצעקת בני ישראל מהסבל שפקד אותם במצרים:

שמע את צעקתם וגם את נאקתם

וקבל את תפלתם / והוציאם מסבלותם

זכרונם להיגאל עולה לפני ה', וכך מונה המשורר בדרכו את עשר המכות:

הפך מימיהם לדם / וצפרדע לאבדם

וקבל את תפלתם / והוציאם מסבלותם

אחרי עשר המכות:

אֲזַי נִקְרַע / הַיָּם לַעֲמוּסִים

וְעָבְרוּ בוֹ / נְעָרִים וִישִׁישִׁים:

אֶפְצְחָה פִּי / אַזְכִּיר עֶשֶׂר נִסִּים

פָּעַל בַּיָּם / צוּר מוֹשִׁיעַ חוֹסִים:

המשורר נעזר בכתיבתו בדברי המשנה ״עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים״. והוא מפרט את הנסים בדרכו שלו. בהמשך הפרשה מופיע גם הפיוט של המשורר הידוע ר׳ יהודה הלוי ״יום ליבשה״. פיוט זה מושר בליל השביעי של פסח ותוכנו עוסק בקריעת ים סוף. בפיוט זה מכנה המשורר את המצרים כ״בת נעמית״ שהיא צאצא של מצרים אותה ״הטבעת בתרמית״ לעומת בני ישראל המכונים כ״פעמי שולמית״, שהלכו בתוך הים ביבשה. כמו תמיד, המשורר היהודי המרוקני המצוי מסיים את הפיוט בתקוה לגאולה:

דוד אהוב דגול בכל…/עושה שלום בורא הכל…

ובנה ערים הנשמות…/ תהלל שמו בזמרה

והפזמון החוזר מסיים את הפיוט:

מרכבות פרעה וחילו / בתוך הים ירו ירה

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–

לפי מנהגי מכנאס ־גרושה מקבלת תשלום מלא להנקה. יהודי מתושבי מכנאס במאה ה־20, נשא אשה מהעיר זטאט. נפלו קטטות ביניהם, וגירשה כשהיא מעוברת. ובעת שישבה על המשבר אמר לגרושתו שמצא מניקה שהבטיחה להניקו ללא תשלום, והוא רוצה לתת את התינוק למינקת תיכף ומיד. אבל אם תרצה גרושתו להניקו בחינם יש לה דין קדימה. אם תדרוש תשלום להנקתו, ישלם לה רק מחצית השכר המקובל. האם אמרה: ״דינא קא בעינא [אני רוצה לדעת מה הדין] ומה שיגזור הדין כן יקום״.

ר׳ אברהם ריוח הגיע למסקנה כי עליו לשלם לגרושתו תשלום מלא, אבל השאיר את ההחלטה הסופית בידי חכמי מכנאס (׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ נה).

תשובת ר׳ רפאל ברוך טולידאנו שפעל במכנאס: סידרנו פסק דין ארוך בראיות מופתיות מרבני עירנו האחרונים שכולם פה אחד ושפה אחת דאין לילך אחר אותה תקנה שחתומים בה שלושה רבנים שאמרו תטול מחצית הנקה שהיא תמוהה וגזירה בלי טעמא [ללא נימוק].

דלא נאמר זה אלא כמורדת שעשתה שלא כהוגן… והמנהג שתטול שכר־מושלם כאשה אחרת (׳ויען אברהם/ אהע״ז, סי׳ נו).

ר׳ אברהם ריוח קיבל את חוות דעתו של החכם ממכנאס, וסיכם תשובתו בשנת ותפר׳׳ח (תרצ״ד, 1934) לפיו האיש הנזכר חייב בתשלום מלא להנקה (שם, אהע״ז, סי׳ נז).

תשלום מלא גם בתשובות של חכמים אלה. ר׳ יצחק אבן דנאן סי׳ ג כותב: ״הגרושה נוטלת שכר הנקת בנה במושלם״ [כל התשלום](׳ליצחק ריח׳, ח״ב דף טו). וכך כתב גם ר׳ שלמה אבן דנאן, ׳אשר לשלמה׳, דף קלג ע״א אות גימל, סי׳ ב.

לגרושה תשלום מחצית דמי ההנקה. ר׳ רפאל משה אלבאז מצפרו כתב פסק דין בשנת תרי״ט (1859) בעקבות תלונתו של יהודי שנשא אשה בצפרו וגירשה שם. הוא עבר לפאס, בה נדרש בנו לשלם לגרושתו מחצית דמי ההנקה. החכם כותב:

תקנת מחצית ההנקה… לא תתקיים כי אם בגרושה שהכירה קודם שנתגרשה דוקא, וחכמי התקנה הם אמרו שכמו שהאלמנה אין לה כי אם מחצית ההנקה, כן הגרושה אין לה כי אם מחצית ההנקה, ואף על פי שבתקנה לא נזכר כי אם אלמנה.

הנימוק שהאלמנה מקבלת רק מחצית דמי ההנקה, מסביר שהיא מקבלת מחצית הרכוש שהשאיר בעלה. בהמשך מספר החכם שראה תשובת חכמי פאס לחכמי מראכש על פרטי התקנות, ושם נאמר שגם הגרושה לא תטול כי אם מחצית ההנקה ״הרי שלשון אחד כתבו באלמנה ובגרושה, וכמו שבאלמנה בשום אופן שבעולם אין לה כי אם מחצית ההנקה, כן הגרושה בהיות אצלה אין לה כי אם מחצית ההנקה״.

מסקנתו כי עליו לשלם לפי מנהג עירו צפרו(׳הלכה למשה׳, אהע״ז, סי׳ טו; דוד צבאח, ׳שושנים לדוד׳, דף קבה ע״א).

בקהילת דברו – גרושה אינה חייבת להניק בחינם. במאה ה־20, גרושה שהניקה את בנה, תבעה מאביו לתת לה שכר הנקתו ״ואם לאו – לא תניקהו, והאב אומר שאין לו במה ליתן שכר הנקתו כי עני הוא״. תשובת החכם בהסתמך על אהע״ז סי׳ פב, ס״ק ה, כי גרושה שלא הניקה את התינוק מקודם, אינה חייבת להניק בנה בחינם, ואם הניקה כבר כופין אותה להניק מפני סכנת הולד. אפשרות אחרת הנזכרת שם, לפי השו״ע ס״ק ח: ׳משלכת אותם לקהל״. כלומר שהקהילה תשלם לה במקום האב העני. אבל במקרה זה הדבר אינו אקטואלי כי לדבריו:

בעיר דבדו אין הקהל מטפלים בענינים אלו שהם משפחות מתגרות זה לזה כידוע, ואינם זנין בן כזה, הגם תשליכהו אמו לשוק ישאר נטוש ועזוב. על כן אמרתי לה לך והניק את בנך יחידך שבלאו הכי היא משועבדת בחצי הנקה, ומן השמים ירחמו עליה עד אשר יגדל בנה, ואם תרצה להשליכהו לשוק אולי ירוחם (שלמה הכהן אצבאן, ׳לך שלמה׳, אהע״ז, סי׳ יג).

מנהג תפילאלת – אין משלמים לגרושה שכר הנקה. כפי שכתב ר׳ שלום אביחצירא, המנהג משנים קדמוניות, מיום היווסדה ועד עתה, כל אשה שנתגרשה והיא הרה ואחר כך ילדה או שנתגרשה והיא מניקה בן או בת, אין נותנים לה שכר הנקה, כי אם מזונות הקטן. דהיינו בית דין שמין כמה צריך הקטן לענין כסות ומאכל ומשקה, ונותן לה הבעל דמי הדברים האלה מעות בעין מדי חודש בחודשו. ואחר חמישה או שישה חודשים מוסיפין והולכין על השומא הנזכרת לפי גודל הקטן [התינוק] ויוקר השערים עד שיהיה הזכר בן שש שנים והבת כל עוד שהיא אצל אמה. ומעולם לא נשמע על שום אשה גרושה ששאלה מבעלה שכר הנקה בבית דין, או אפילו חוץ לבית דין, ולא שום בעל נתן לגרושתו שכר ההנקה. אבל על מזונות הקטן כנ״ל שואלין ודורשין עליהם בבית הדין מיום ליום ומחודש לחודש – עשירים בינונים ועניים (׳מליץ טוב׳, אהע״ז, סי׳ סי׳ פב).

אלמנה מקבלת רק מחצית התשלום – לפי תקנת המגורשים. ״בתקנת רבותינו המגורשים כתוב שהאלמנה שחולקת עם היורשים והיא מניקה, לא תטול כי אם מחצית שכר ההנקה וכן המנהג פשוט״ (שמואל עמאר, ׳דבר שמואל׳, אהע״ז, סי׳ כ, דף יה ע״ב).

מי שרצה לגרש את אשתו כשהיא מעוברת – עליו להבטיח את שכר ההנקה. חובה על המגרש להניח את שכר ההנקה ביד איש נאמן שישלם לה בעת ההנקה. ר׳ שלמה אבן דנאן, כותב זאת בהקשר לטענה של המגרש ״שמא לא תלד אותו חי כשאר הילודים שרוב נשים מעוברות מפילות״. אבל החכם דחה טיעון זה, וחייב להניח סכום לשכר הנקתה (׳אשר לשלמה׳, דף קלו ע״ב, אות יו״ד, סי׳ ג).

הבעל המגרש חייב לאפשר לגרושתו להניק את תינוקם. ר׳ דוד צבאה דן בזוג שעמד להתגרש כי אינה יכולה לדור עם אמו, והבעל טען שאינו רוצה שאמו תניק את הילד ״אלא יוליכנו אצלו ויביא לו מינקת הקרובה לו או יתן לו חלב כדרך שעושים לכמה ילדים כנהוג בזמן הזה בצלוחית״.

החכם השיב לו שאין זה מהדין. אלא מי שגירש את אשתו כשהיא מניקה ״אסור לו ליקח את בנו ממנה אלא היא יושבת עם בנו ומגדלתו והוא נותן לה שכר הנקתו״. אחד הנימוקים להלכה זו, כי עודף החלב שיש לה ואינה מניקה, גורם לה צער (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ טז, דפים ז ע״ב-ח ע״א, וכן סי׳ כה, דף יג ע״א).

האם הבעל רשאי למנוע מגרושתו להניק גם את בן חברתה. על פי הדין(שו״ע, אהע״ז, סי׳ פ, ס״ק יד) הבעל רשאי למנוע מאשתו להניק יחד עם בנה גם את בן חברתה. ר׳ יעקב בירדוגו נשאל בשנת תמ״ר (1880) האם הבעל רשאי למנוע מגרושתו הנקת בן חברתה, נוסף לתינוקה. החכם ציטט את הרמ״א לשו״ע, סי׳ פב, ס״ק ה, לפיו ״אם השכירה עצמה לאחרים ואותו ולד מכירה, אין רוחץ אותו ולד מפני בנה, אלא בית דין משכירין [שוכרים] לבנה מינקת אחרת״. במקרה הזה אין הבעל יכול לעכב, כי כבר התחילה להניק את בן חברתה, בעודנה תחת בעלה. כלומר, יש להתחשב בתינוק שכבר הכיר וינק אצל האשה (׳עדות ביעקב/ אהע׳ז, סי׳ כח).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק

עמוד 138

משה עמאר

פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז

ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה

מוקדש לזכרה של מרת רחל אמנו היקרה מ״כ

הכנסייה הנוצרית באירופה בימי הביניים פעלה להרחיק את הנוצרים מהיהודים, ואף הטיפה שלא לצרוך בשר משחיטת יהודים. בספרד הנוצרית במאה הט״ו הדבר עוגן בחוק האוסר על היהודים למכור מצרכי מזון לנוצרים, ולנוצרים לקנות מצרכי מזון מהיהודים. בעקבות חוק זה, נאלצו יהודי ספרד להנהיג הקלות בדיני כשרות הבשר. לעומת זאת המוסלמים בימי הביניים לא חששו מהשפעת היהודים עליהם בענייני אמונות ודעות.

במאמר זה נדון ב״פולמום הנפיחה״ שנתגלע בעיר פאם שבמרוקו במאה הט״ז ובתוצאותיו. בתוך כך תיבדק גם השאלה אם גישת האיסלאם ויחסו ליהדות השפיעו על ההלכה היהודית בדיני כשרות הבשר, כפי שקרה בספרד הנוצרית. נקדים דברי רקע על יחסו של האיסלאם לצריכת מזון מהיהודים ועל מגורשי ספרד בפאס.

א. האיסלאם והכשרות

בקוראן מתוארים דיני הכשרות של היהודים כעונש האל על חטאיהם. מוחמר ביטל את מגבלות הכשרות, ורק מאכלים ספורים נאסרו במפורש על המוסלמים: דם, בשר נבלה, בשר חזיר ובשר בהמות שהוקרבו לעבודה זרה.

בקוראן יש לא מעט הידרשויות לכופרים, קרי עובדי אלילים, ולעם הספר שהם יהודים ונוצרים. להלן אחת מאלה הקשורה לענייננו: ״הוי המאמינים, אכן המשתפים [לאל] הם טמאים״. לגבי פסוק זה חלוקות המסורות בפרשנותו, ה״סונה״ מצמצמת אותו לעובדי אלילים מקרב אנשי מכה, שעליהם נאסר להיכנס לתחום המסגד המקודש שם. וה״שיעה״ מרחיבה אותו כלפי כל הכופרים במוחמד. כלומר, היהודים והנוצרים טמאים ומטמאים במגע. ההשלכה העיקרית שיש לפרשנות זו לענייננו היא שאלת ההיתר למוסלמי לאכול משחיטתם וממאכליהם של היהודים.

אמנם קיימת הידרשות מפורשת בקוראן לשאלה זו בפסוק: ״היום הותרו לכם המטעמים, ומאכל אלה אשר ניתן להם הספר מותר לכם ומאכלכם מותר להם…״. לכאורה פסוק זה אומר מפורשות שמאכליהם של עם הספר(=יהודים ונוצרים) מותרים למוסלמי, אך גם לפסוק זה קיימת אצל ה״שיעה״ פרשנות מצמצמת שהמדובר רק בחומרי גלם בזרעים ולא במאכל מעובד.

אסכולת המאלכּים נטתה להקל יותר מהאסכולות האחרות בכל הנוגע לדיני הכשרות של האיסלאם. ברם בנוגע לבהמות שנשחטו בידי יהודים הם נהגו בחומרות היהודים. כלומר, אין לאכול את החלב של הבהמה האסור על היהודים; אם ליהודים נפסלה הבהמה בשחיטה או בבדיקה, היא אסורה באכילה גם למוסלמים; אם יהודי שחט בהמה טמאה, מאחר שאסורה עליו לאכילה הרי בשחיטתה אינו יכול להתירה למוסלמים. הם התירו אפוא שחיטת יהודים, אך טענו ששחיטת היהודים גורמת להחיל על הבהמה הנשחטת את כל ההגבלות ההלכתיות של היהודים גם על המוסלמים.

התאולוג והמשפטן המוסלמי עלי אבן אלחזם [מקורדובה נולד ב-994 ומת ב-1064. עליו, על חיבוריו ויחסו ליהודים ראה קמילה אדנג, ״יחסו של אבן חזם אל היהודים״, פעמים, 61 (תשנ״ה), עמ^׳ 48-37.] מהאסכולה הזאהרית, [נוסדה בעיראק במאההתשיעית, היא משתייכת למסורת הסונית] שדגלה בפירוש הקוראן והתורה שבעל פה(סונה) על דרך הפשט, יצא בחיבוריו אלמוחלא ואלאיחכאם נגד החומרות הללו של המאלכים. לשיטתו, חוקי היהודים חלים רק על היהודים ולא על עם אחר. יתרה מכך, מוחמר ביטלם גם ליהודים, ולכן אין כל היגיון לאסור על מוסלמים מה שנאסר ליהודים. גם אם היהודי שוחט הבהמה, דעתו ומעשיו אינם יכולים לשמש בסיס לאסור מאכל שהאל התיר.

להלן קטע מחיבורו המלמד על ידיעה מסוימת של נוהגי השחיטה והבדיקה של היהודים, על מקורות ההלכה ועל הכתות השונות ביהדות:

באשר לדברים שאינם נזכרים במפורש בקוראן או שאין לגביהם מסורות מהימנות מפי הנביא, איננו מכירים אדם המתיר לנהוג לפיהם הלכה למעשה. אף על פי כן מוצאים אנו שכמה מחכמי ההלכה פסקו הלכה לפיהם, בכמה מתשובותיהם. דוגמה לכך הוא האיסור שהטילו כמה חכמים מן האסכולה המאלכית לאכול בשר בהמה שנשחטה בידי יהודי כאשר נמצאה ריאת הבהמה דבוקה לדופן הריאה. זו היא דוגמה לדברי שאין אסמכתא לגבי איסורו על היהודים לא בקוראן ולא במסורת הנבואית. יתר על כן, אף אצל היהודים עצמם לא קיימת תמימות רעים לגבי איסורו, שכן היהודים הרבנים אוסרים זאת, אך חסידי ענן [בן דוד], בני פלג העיסאויה והשומרונים, מתירים לאוכלו.

אותם חכמים מאלכים, שהאל יצליח דרכם ודרכנו, נשמרים מאכילת בשר בהמה שיש לגבי אכילתה מחלוקת בין חכמי היהודים, יקללם האל. הם [חכמי המאלכיה הנזכרים קודם] נשמרים מלחלוק על הלל ושמאי, שני חכמי היהדות הרבנית.

כאמור, הדת המוסלמית מפולגת בצורה חדה לשתי סיעות, הסונית והשיעית, החלוקות ביחסן לזרים, קרי ליהודים ולנוצרים. הסונה סובלנית למדיי כלפי זרים, היא מתירה לאכול מבישוליהם ולשאת את בנותיהם, במיוחד כאשר מדובר ביהודים. לעומתה השיעה רואה בזרים טמאים, ובתור שכאלה מגעם מטמא. מכאן שאסור לאכול מבישוליהם, ועל אחת כמה וכמה משחיטתם. כי לגבי השחיטה חלה חובה דתית של ה״תסמיה״.

מאחר שברוב ארצות האיסלאם, שבהן חיו קהילות יהודיות, הדת השלטת הייתה הסונית, ליהודים בהן לא היה קושי לשווק לאוכלוסייה המוסלמית את בשר הבהמות שנפסלו לאכילה בהלכה היהודית לאכילה. ולכן נהגו בארצות הללו עד המאה הט״ו בדיני סירכות הריאה בהתאם לשיטת רוב הפוסקים המחמירה. כי החומרה מאפשרת לסחור בבשר, וההפסד אינו רב.

לעומת זאת בארצות שבהן שלטה המסורת השיעית, לכאורה אמור להיות בהן ליהודים קושי בשיווק בשר הטרף, כי האוכלוסייה המקומית החרימה מצרכי מזון שנגעה בהם יד יהודית. מכאן בשר שנפסל לאכילה לפי ההלכה, הושלך לכלבים וההפסד היה גדול.

תסמיה-הערת המחבר: על כך ראה נ׳ צפריר, יחס ההלכה המוסלמית כלפי דתות אחרות: ענייני שחיטה ונישואין, עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך במדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלים תשמ״ח; מ׳ בר אשר, ״על מקום היהדות והיהודים בספרות הדתית של השיעה הקדומה״, פעמים, 61 (תשנ׳׳ה), עט׳ 36-16; לואיס, יהודים והאיסלאם, עמ׳ 80-79. ה״תסאמיה״, קריאת שם האל על בעלי חיים הנשחטים. למרות שהיהודים מברכים על השחיטה ויש בכך משום קריאת שם האל, השיעים טענו שזו אינה נקראת ׳תסאמיה׳ מאחר שכוונתם פסולה, שכן אין הם מכוונים לאותו האל הטהור, שהרי האמונה שלהם אינה חפה משיתוף

משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה

עמוד 279