מורשת יהדות מרוקו

3. 3. פריחת הספרות הערבית־היהודית

סמוך לבוא הצרפתים החלה מגמה חדשה לחלוטין בנוף התרבותי של יהודי תוניסיה: הוצאה לאור של עיתונים, עלונים, חוברות וספרונים. פרסומים רבים אלה נועדו בחלקם לשעשע ולבדר את הקוראים ובחלקם להחכים ולחנך אותם.

המגמה החדשה התאפשרה, כמובן, בשל החידוש הטכנולוגי של הזמנים החדשים: הדפוס. בוא הצרפתים והתפשטות הכלכלה החדשה שימשו נקודת זינוק להתפשטות הדפוס בתוניסיה. הופעתה של תקשורת המונים בזירה המקומית הצמיחה דפוסים חדשים של מחשבה, לימוד, בילוי ובידור. בעבר היה השימוש בדפוס נדיר והוא יוחד לחיבורים שנחשבו ביותר בחברה המקומית: ספרי הדת. ספרות ושירה עממיות היו כמובן קיימות, אך הן לא הופצו באמצעות הדפוס. מי שרצה להנות משיר מפולפל או מסיפור עסיסי צריך היה ללכת לבית הקפה המקומי, לראות עין בעין את הזמרים או המספר ולהאזין להם. התפשטות הדפוס והתרופפות כוחן של האליטות הדתיות אפשרה להעביר לפסים של ייצור המוני גם סוגים אחרים של יצירות וחיבורים. בתוניס החלו נמכרים בזול עלונים וחוברות ובהם שירים וסיפורים על גיבורים מגיבורים שונים, על מאורעות יוצאי דופן, על בעיות במשפחה ובחברה, ועוד. כל אלה נכתבו כמובן בשפה שהייתה מובנת לציבור הרחב, ולפחות הגברים יכלו לקראה: ערבית־ יהודית באותיות עבריות.

יוזמי המגמה החדשה היו צעירים מוכשרים, יודעי לשון וספר, אינטלקטואלים שהיו בדרך כלל גם בעלי ביקורת ובשורה חברתית, שהוכשרו לתפקידם החדש עוד בתקופה שקדמה לבוא הצרפתים. רוחות המודרניזציה חדרו לארצו של הביי החל ברבע השני של המאה ה־19, ומשכילים מוסלמים ויהודים ניסו לתת בה את הטון בעשרים השנים שלפני 1881. עתה הם החלו להוציא לאור עיתונים שבהם הופיעו זה לצד זה ביקורת פוליטית ותרבותית וכתבות ספרותיות שנועדו לבדר ולשעשע את הקוראים. מאחר שניסו להתקיים מן השוק הספרותי החדש, היה עליהם לתמרן בין דרישות הבידור של הציבור הרחב לבשורות שביקשו להפיץ. המשכילים היהודים יצרו בעיקר בלשון הערבית־היהודית, אך הם ידעו גם לשונות אחרות, כגון עברית, צרפתית או איטלקית. אחדים מהם אף שלטו בערבית הקלסית. עד מהרה החלו לתרגם יצירות נבחרות מלשונות אלה לערבית־יהודית. כך, למשל, תורגם הספר "הרהו ממונטה כריסטו" מצרפתית, והספר ״אהבת ציון״ של אברהם מאפו מעברית.

בחירת היצירות לתרגום התבססה על שיקולים מסחריים, אך ביטאה, כמובן, גם את הנטייה התרבותית והאידאולוגית של המתרגם. בעקבות פריצת הגבולות של הכלכלה המסורתית בתוניסיה זרמו לשוק המקומי

לא רק מוצרים חומריים, אלא גם רעיונות ומושגים רוחניים. משכילי תוניס התוודעו לזרמים התרבותיים שרווחו באירופה וליצירות הספרות שביטאו אותם. השוק התרבותי היה אפוא מגוון, והמתרגמים יכלו לבחור מתוכו יצירות שהלמו את נטיות לבם והתאימו, על פי הבנתם, לדרישות הקהל.

מבדיקת התרגומים והחיבורים המקוריים שראו אור בתוניסיה בתקופה הנדונה עולה, שהמגמה שאפיינה אז את כי״ח לא הלמה את רוב יוצריה היהודים־הערבים של תוניס. הם הסתייגו מהתמערבות מהירה ומנטישת ערכי המסורת והתרבות המקומית. גוויטע לא היה בודד במאבקו התרבותי והפוליטי. בתוניס, ואף בקהילות אחרות, היו לא מעטים שפעלו בדומה לו. הבולט ביניהם היה שלום פלאח, שניהל מאבק נמרץ מול דוד קאזס, מנהל בית הספר הגדול של כי״ח בתוניסיה. הוא ביקש ״להחזיר למוטב״ את כי״ח ולרתום את הארגון לחיזוק התרבות היהודית המקורית. משנכשל בכך, כפי שנכשל גוויטע, הוא ניסה להקים רשת חינוך עברית־דתית שתתחרה ברשת החינוך הצרפתית של כי״ח. גם בזאת נכשל. עם זאת הוא המשיך להקדיש חלק גדול מחייו למאמץ לטפח את הוראת העברית בתוניסיה. לימים נעשה רבה הראשי של העיר סוסה.

דמות בולטת אחרת בחוג היוצרים היה אליעזר פרחי, שהיה כנראה מראשוני הציונים בתוניסיה, אם כי עיקר פרסומו לא בא לו מנטיותיו הפוליטיות אלא מכישרונו כמעבד וכמדפיס של שיר רחב עלילה שהשתרע על פני מאות עמודים וקודם לכן נודע רק מפיו של מספר ערבי בעיר. המשכילים שעיקר יצירתם הייתה בערבית־יהודית חיפשו את שביל הזהב בין דרישות המודרנה ובין ערכי הקהילה היהודית הישנים. המסרים הרוחניים והתרבותיים שביקשו להעביר ליהודי תוניסיה היו מעוגנים במסורת הדתית, בהשכלה היהודית המתונה, ולעתים גם בציונות.

אליעזר פרחי חיבר סיפור ארוך בשם ״ורד בר ואהובה מקל הבמבוק״ (חכאיית אלבנת פרייע אלנשרי מעא קצ׳יב אלח׳יזראן). הוא ראה בו את הטוב שבסיפוריו. זהו סיפור על אב מן הדור הישן, ששמו בספר "המצ׳וקמק״, המועיד את בתו לרב מגוחך בשם רבי זלפתה. ואולם היא מורדת בו, ובעזרת מקל הבמבוק (שמו של אהובה הצעיר) משיגה את שלה. הנה קטע מן הסיפור (את שמה של ורד־בר קיצצנו ל״ורד״, ועשינו עוד שינויים קלים בנוסח כדי להתאימו מעט ללשון של היום):

ביום שישי הזמין המצ׳וקמק (אביה של ורד) את רבי זלפתה, חתנו לעתיד, לאכול אצלו ארוחת צהריים בשבת. הוא יצא וקנה חצי קילו גרעיני חומוס וקצת כמון, שם אותם בסיר חרס, טבל אותם במים ושם בתנור. ״מה לעשות? אמר לעצמו: הרי צריך בכל זאת לעשות רושם טוב על חתני. זה בסך הכל הפסד של קצת כסף. אלוהים יחזיר לי״.

ביום שבת בתשע בבוקר בא רבי זלפתה, החתן לעתיד, לבוש חלוק ועליו יותר ממאה מטבעות, כמו בגד של רקדן כושי; בחוטמו מאה גרם טבק, שנזל על זקנו כמו קפה המזרזף מקומקום; וברגליו – מאה קילו בוץ. ורד הלכה לעמוד מתחת לתריס כדי להביט בו ולצחוק כאוות נפשה.

רבי זלפתה הלך עד חדרו של המצ׳וקמק, וזה קיבל אותו בשמחה, נישק אותו וחיבקו, הושיב אותו לצדו על הספה, ואחר כך התחילו השניים לקרוא ביחד. אבל תוך כדי קריאה היה רבי זלפתה מציץ מלמטה, בניסיון לראות את ארוסתו, ללא הצלחה. המצ׳וקמק הרגיש במאמצים האלה והתחיל לצעוק לעבר בתו: ״ורד, תביאי כוס מים!״ – ״לא, בחייך, אמר רבי זלפתה,

אל תעייף אותה, אני אקום בעצמי.״ – ״לא, לא, אמר המצ׳וקמק, שב, שב! היא תביא לנו״. ושוב קרא: ״ורד!", אין תשובה. ״ורד!״, צעק בקול רם: ״ ורד!״, אין תשובה. הוא פנה לאשתו ושאל אותה ״לאן היא הלכה החולירע הזאת?״ – ״היא שוכבת״, אמרה היא, ״על המיטה. אולי התעייפה ונרדמה פתאום״. המצ׳וקמק קם, וברגליים יחפות רץ אל המיטה: הוא מצא את בתו יושבת על כסא. הסתכל עליה בזעם ואמר לה: ״מה יש לך?

את חרשת היום?״ – ״אם הבאת אורחים״, אמרה היא, ״תביא להם מים בעצמך. אני לא המשרתת של האבא שלו״. ״שקט״, אמר הוא, ״שקט!

איזה אורחים? זה הארוס שלך״. היא ענתה: ״אני, כבר יש לי ארוס משלי שאוהב אותי ואני אוהבת אותו. ואת רבי זלפתה שלך אתה יכול לקחת בשביל עצמך…״.

לא קשה לראות לצד מי עומד אליעזר פרחי, המחבר. הוא שם לצחוק את המבוגרים ומזדהה עם הצעירים. עולם הערכים שלו חדש, עולם של של מרידה במסורת הקפואה ושל זכות האהבה החופשית:

המצ׳וקמק, שחמתו התלקחה בו באש פראית, לקח מקל והחל להרביץ בוורד (שאלוהים יעניש אותו!). האמא זעקה וחבטה על חזה: ״הבת שלי הולכת למות!״ והיא התנפלה על המצ׳וקמק בעלה, הדפה אותו ותלשה מידיו את המקל; ורד נמלטה והתחבאה. המצ׳וקמק יצא, התיישב ליד חתנו, והתחיל מהרהר, לחיו נשענת על ידו. ורבי זלפתה לא חדל להאנח ולומר: ״העולם נעשה הפוך!״. ״אל תיקח את זה ללב, ידידי״, אמר לו המצ׳וקמק, ״אתה הוא שתהיה בעלה, ותמשול בה כפי שיעלה הרצון מלפניך. זו ילדה צעירה, היא נפלה ברשתו של צעיר חילוני מהסוג הקיים בימינו, שבלבל עליה את דעתה, היא תצטרך לבוא באחד הימים לבקש ממך סליחה״. ״אני בנך והיא בתך, השיב רבי זלפתה: מה שתגיד – אני אעשה״.

פרחי שם ללעג את עולמם של הזקנים השמרנים, אבל בעולם הערכים הקולוניאלי נחשבה לנחותה גם בחירתו שלו, ליצור ולכתוב בשפה הערבית־היהודית. העתיד לא היה שייך, לפי תפיסה זו, לתרבויותיהם של המקומיים, ה״ילידים״, אלא לזה של המתיישבים האירופים. עצם הפריחה של הספרות הערבית־היהודית הציבה בעיה, מנקודת מבט זו. חוקר בן הזמן, אוזב ואסל, שהיה מתיישב צרפתי, עמד נדהם מולה, אך ניבא לה חיים קצרים. הוא היה משוכנע שלא ירחק היום והשפות המערביות, ובמיוחד הצרפתית, יתפסו את מקומה כשפת התקשורת והתרבות העיקרית של יהודי תוניסיה.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור-בראשית התקופה הקולוניאלית-תשס"ג-עמוד 55

מתוך תיקון לגשם

שִׁפְעַת רְבִיבִים יוֹרִיד מִזְּבוּלָיו
לְחַיּוֹת זֶרַע וְלָתֵת פְּרִי יְבוּלָיו
מְטַר יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ יוֹרִיד עִם אֲגָלָיו
הֱיוֹת דָּשֵׁן וְשָׁמֵן כָּל פְּרִי עֵץ וְעָלָיו
חִישׁ וּשְׁלַח עֹפֶר טֶרֶם יְנוּסוּן צְלָלָיו
זָכֹר יִזְכֹּר לִי נוֹטֵעַ אֲשָׁלָיו
קוֹמֵם גַּן נָעוּל וּפַרְדֵּס רִמּוֹן שְׁתִילָיו

157 – ישתבח יה שמך אל אלהי צבאות

נא. יִשְׁתַּבַּח יָהּ שִׁמְךָ 

הודאה. בשיר מדריך דו-טורי וארבע מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף ושני טורי אזור.

משקל: שבע הברות בצלעית.

כתובת: פיוט להודאה לעצירת גשמים, כאשר ירצו הקהל לברך. נועם ׳יה רצה׳. סימן: דוד חזק.

מקור: א־ כו ע״ב; ק- כג ע״ב.

יִשְׁתַּבַּח יָהּ שִׁמְךָ / אֵל אֱלֹהֵי צְבָאוֹת
יוֹם זֶה נְבָרֶכְךָ / בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת


דִּלֵּיתָנוּ מִצָּרָה / שָׂבְעָה לָהּ נַפְשֵׁנוּ
הָיִיתָ לָנוּ עֶזְרָה / וְלֹא נְטַשְׁתָּנוּ
5-בְּפַחַד גַּם בְּמוֹרָא / מוֹדִים אֲנַחְנוּ
לְךָ עַל כָּל – יוֹצֵר כֹּל – / טִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ
יוֹצְרֵנוּ עֻזֵּנוּ / אָדוֹן כָּל הַנִּפְלָאוֹת


וְאִלּוּ פִּנּוּ מָלֵא / שִׁירָה כְּמוֹ יַמִּים
אִם אָמַרְנוּ נְגַלֶּה / חַסְרְךָ, צוּר עוֹלָמִים
10-לְהוֹדוֹת לֹא נְכַלֶּה / בְּלֵילוֹת בְּיָמִים
גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים / הִזַּלְתָּ יָהּ מִמְּרוֹמִים
וְהִשְׁקִיתָ צָמִים / אִילָן, יֶרֶק וּתְבוּאוֹת


דְּשָׁאִים וַעֲשָׂבִים / כָּל שִׂיחַ הָאָרֶץ
גֳּרָנוֹת וְהַיְּקָבִים / יִפְרְצוּ פָּרֶץ
15-כִּי בִּשְׂעִירִים וּרְבִיבִים / מוֹגַגְתָּ אָרֶץ
שׁוֹכֵן בִּשְׁמֵי עָרֶץ / שְׁלַח אִישׁ מִגֶּזַע פָּרֶץ
אֵלֶיךָ נַעֲרִיץ / בַּהֲמֻלּוֹת תְּשׁוּאוֹת



חָזָק בָּאוּ עַד מַשְׁבֵּר / שָׂבְעוּ מְרוֹרִים
לְקַו שָׁבַר עַל שֶׁבֶר / דָּבְקוּ צְעָרִי"ם
20-כָּלוּ מְאֹד בַּשֶּׁבֶר / אֲשֶׁר הֵם שׁוֹבְרִים
תֵּן חֻקָּם, סִפּוּקָם / וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ
תַּרְגִּיעַ תַּשְׂבִּיעַ / נְפָשׁוֹת רָווֹת נְכֵאוֹת

ישתבח: על-פי סיומה של ׳ברכת השיר׳ היא תפילת ׳נשמת׳ המשמשת להודיה על ירידת המטר. 2. ברוך אל ההודאות: זו החתימה ל׳ברכת השיר׳. 3. שבעה לה נפשנו: הצרה אשר שבעה נפשנו, ותיאר את הרעב כשבע מן הצרות, והלשון על-פי תה׳ קכג, ד. 4. היית… נטשתנו: על-פי תה׳ כז, ט: ׳עזרתי היית אל תטשני׳. 6-5. מודים… לנו: לשון ברכת ההודיה על הגשמים במסכת ברכות נט ע״ב. יוצר כל: פנייה לקב״ה, כלומר, מודים אנחנו לך, יוצר כל, על כל טיפה. 7. אדון כל הנפלאות: מלשונות הברכה הנזכרת לעיל. 8. ואילו… ימים: מתוך ברכת השיר. וזהו הפסוק הפותח את תפילת ההודיה על ירידת הגשם. 9.נגלה: נספר ונודיע. 10. לא נכלה: לא נוכל לספר כל חסדיך גם אם נספר לילות וימים, כלשון ׳ברכת השיר׳: ׳אין אנחנו מספיקין להודות לך ה׳ אלוהינו וכו׳. גבורות גשמים: על-פי לשון המשנה: ׳מאימתי מזכירין גבורות גשמים׳ (תענית א,א). צמים: צמאים, והוא על-פי איוב ה, ה. וראה פירוש ראב״ע שם. 14. יפרצו פרץ: יתרבו וימלאו, כמו ׳ויפרץ האיש מאד מאד׳(בר׳ ל, מג). 15. שעירים ורביבים: גשמי הברכה על-פי דב׳ לב, ב: ׳כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב׳,וראה גם טור 13 דשאים ועשבים. מוגגת הארץ: על-פי ׳ברביבים תמוגגנה׳(תה׳ סה,א). 16. איש מגזע פרץ: משיח בן דוד שהוא מזרעו של פרץ בן יהודה. 17. אליך: אותך. בהמולות: בקולות רמים. 18. באו עד משבר: כינוי לבני קהילתו של הפייטן שהיו בצרה והוא על-פי יש׳ לז, ג. 19. דבקו צער״ים: צער דבק לצער, חידוד לשון על-פי שבת ל ע״א ׳דבקו שערים זה בזה׳ והגרשיים באים להבליט את משחק הלשון. השווה רצהבי, לשון הקודש, עמ׳ 239 א. 20. כלו… שוברים: מחמת היוקר נתדלדלו. בשבר… שוברים: בר׳ מז, יד. 21. ואת… תושיע: על-פי שמ״ב כב, כח. 22. נפשות רוות נכאות: נפשות שרוו מן המטר, והיו עד עתה נכאות מן הבצורת.

תנאי הלימוד הדחוקים ב׳צלאח'

מאיימים על העתיד הרוחני

לפי שעה, המשיכו יהודי מקנס לשלוח את ילדיהם הקטנים ללמוד ב׳צלאח׳ – תלמודי התורה של יהודי מרוקו – כפי שעשו מימים ימימה. בכיתות הלימוד הפשוטות הללו ספגו ילדי ישראל מנות גדושות של אהבת תורה ויראת שמים. השיטות הפדגוגיות החדישות ביותר, לא יכלו להתחרות בתום ובטוהר שרכשו התלמידים מפי מוריהם שהרביצו בהם תורה בדרך ישראל סבא.

דא עקא, שמבחינה גשמית תנאי הלימוד בצלאח היו דחוקים ביותר.במרוקו לא הייתה מערכת חינוך פורמלית. חינוך הילדים היה באחריות ההורה ולא הקהילה. כל הורה הסתדר כמיטב יכולתו. בעלי אמצעים יכלו לשכור עבור ילדיהם מלמד פרטי. אבל רוב ההורים התפרנסו בדוחק, דבר שהשליך על גובה השכר הניתן למלמד. לא היה פיקוח כולל על מערכת החינוך. הכיתות היו צפופות, ולעיתים חשוכות. ספרים לא תמיד נמצאו במידה הדרושה. סדרי הלימוד נקבעו על פי המלמד ולא הייתה אחידות בגילאי התלמידים בכיתה וברמתם הלימודית.

רבינו מרביץ תורה בצעירי הצאן

בעודו אברך צעיר לימים הקדיש רבינו חלק מזמנו להרבצת תורה בצעירי הצאן. בהמשך חייו היה רבינו מרביץ תורה לעדרים ומוסר שיעורים נפלאים בעומקם וברוחבם, אך את צעדיו הראשונים בהוראה עשה דווקא ב׳צלאח', בקרב תינוקות של בית רבן. כמו משה רבינו שמנהיגותו נבחנה בעדרי הצאן, כך התחיל רבינו את שליחותו החינוכית עם הטלאים והגדיים הרכים שבלעדיהם אין תיישים.

רבינו התוודע למציאות הכאובה של המלמדים ב׳צלאח׳ ולתנאים הקשים בהם פעלו. הוא עמד על החשיבות המכרעת של חינוך הדור הצעיר, לא רק לעתידם הרוחני של התלמידים עצמם כי אם לאופי הקהילה כולה. בשדה החינוך יוכרע העתיד. מי שישפיע על חינוך הקטנים יקבע את אורחות חייהם ואת צביון הקהילה לכשיגדלו.

רבינו נכח באותם הימים עד כמה גדול הוא המחסור במערכת חינוך ברוח ישראל סבא המותאמת לצורכי הדור ומסוגלת להתמודד עם אתגריו. היה זה בעיניו חסרון גדול ממנו נשקף האיום הגדול ביותר לעתיד היהדות במרוקו. מכוח תובנה זו, עתיד היה לחולל יוזמות חינוכיות מרחיקות ראות בתחום הרבצת התורה שהשפעתן תהדהד לדורות.

את שיעוריו נוהג היה רבינו לסיים בדברי כיבושין וחיזוק בעניני יראת שמים ועבודת ה׳. מי כמוהו ידע כי תורה שאינה מלווה ביראת שמים טהורה איננה בעלת ערך. תלמידיו מאותן תקופות נזכרים בשיעורים הללו בערגה רבה, וכל שלמדו מרבינו נותר חקוק בליבם לעולמי עד.

עידן חדש במרוקו עם הופעת השלטון הצרפתי

שלוש אניות מלחמה הטילו עוגן בנמל קזבלנקה בי״ב ניסן תרע״ב (1912). הן בישרו על השלב הבא ב׳מהפכה הצרפתית׳ שפקדה את מרוקו. האניות, חמושות בתותחים ובדגלי ה׳טריקולור׳ הצרפתיים שהתנוססו על תורניהן, סימנו את הפיכתה הרשמית של מרוקו למדינת חסות של צרפת. זה מכבר התעצמה והלכה ההשפעה הצרפתית במרוקו, אולם עם חתימת ׳הסכם פאס׳ בין הסולטן עבד אל חפיד לבין ממשלת צרפת בוטלה למעשה עצמאותה של הממלכה. הסולטן הפך לדמות ייצוגית בלבד, וכל סדרי הממלכה הוכפפו מעתה להוראות הפקידים שבאו מפריז.

השינוי במעמדה המדיני של מרוקו לא נעצר במישור הפוליטי. היו לו השלכות מופלגות על מצב היהודים בממלכה. לא עוד היו חייהם ופרנסתם נתונים לשיגיונותיו של כל איש דת מוסלמי קנאי או נסיך רודף כבוד. השלטון הצרפתי הביא אתו סדר, וחיי אדם שוב לא היו הפקר. שוויון זכויות ניתן לבני כל הדתות, והיהודים יכולים היו לזקוף את ראשם לאחר שנים של סבל והשפלה. מאידך, השפעת התרבות האירופאית החילונית גברה והעניקה רוח גבית למאמצי האליאנס לחדור לתוככי הקהילות השמורות.

פרעות ה׳תּרִייתַּל׳

אולם, לפני כל השינויים הללו ציפתה ליהודי פאס עוד פורענות אחת גדולה: פרעות ה׳תרייתל׳.

ההתפרצות החלה בל׳ ניסן תרע״ב (1912), זמן קצר לאחר חתימת ׳הסכם פאס׳ השנוי במחלוקת. יחידה של חיילים מרוקאים הרגו את הקצינים הצרפתיים שפיקדו עליהם, והכריזו מרד גלוי נגד הסולטן הבוגד שמכר את ארצו לאירופאים. באותה שעה הסתערו חמשת אלפים חיילים על ארמון המלוכה ועל בניין השגרירות הצרפתית. לאחר שנהדפו ביריות ובאש ארטילרית שפכו המורדים את תסכולם על מי שהואשמו מאז ומעולם בכל תחלואיה של מרוקו: היהודים, כמובן.

עדי ראיה מתארים בתיאורים קשים את מה שאירע לאחר מכן:

היהודים ניסו לנעול את השער של המלאח תחת מטר יריות החיילים המוסלמים, אך ללא הצלחה. החיילים פרצו למלאח ואחריהם הגיעו גם המוני מוסלמים מתושבי העיר. במהלך הימים הבאים בזזו את החנויות, הבתים הפרטיים ובתי הכנסת במלאח. הטבח והחורבן היו איומים.

שלושה ימים נמשכה ההשתוללות ללא הפוגה. הרוצחים שוטטו ברחובות ושפכו את דמו של כל יהודי שנקלע בדרכם. הם הסתערו על המלאח תוך שהם מכים ובוזזים ללא רחמים. כך מתאר זאת בן־התקופה:

רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה מביאה לתוצאה מפחידה מזאת…

כל המלאח נשדד ונשרף. המלאח הפך לעיר רפאים שדודה ובזוזה עד היסוד, הרחוב הראשי אינו אלא עיי חורבות עשנים מהם מבצבצים שרידי אדם… בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוה״ר…ספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה          קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות (כוסות של שמן זית עבור התאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת. היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו. במשך שלושה ימים והולכים נודדים רעבים וצמאים, האמונים עלי תולע חבקו אשפתות. גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן.

כשוך הפרעות נמצאו מוטלות בין ההריסות גופותיהם של 51 יהודים הי״ד. עוד מאות רבות נפצעו באורח קשה. 12,000 בני הקהילה היהודית הפכו לחסרי בית. הסולטן פתח בפניהם את שערי ארמונו והעניק לרבים מהם מחסה זמני בגן החיות המלכותי. כך נראו מחזות מזעזעים שבהם לצד כלובי הדובים והאריות ושאר חיות רעות, שוכנו בכלובים הסמוכים מאות משפחות יהודיות חסרות כל.

גם בשעה קשה זו התגלו יהודי מקנס בגדלותם. בהגיע אליהם דבר האסון שפקד את יהודי פאס התארגנה מגבית חירום ספונטנית שבמהלכה גויס סכום עצום של עשרת אלפים פרנק לטובת הניצולים. שכירי יום המתפרנסים ממשכורת דלה של שני פרנק ליום תרמו חמשה ואף עשרה פרנקים. בעלי ממון תרמו מאות פרנקים. ״ברגעים אלה יהודי מקנס נתנו דוגמה שאין לה אח ורע בעולם!" מתאר בהתפעלות אחד מכותבי העיתים.

בחלוף חודשים אחדים שבו החיים למסלולם, אבל האסון טלטל את יהודי מרוקו והמתיש עד כמה רעועה הקרקע שמתחת לרגליהם. שוב הוכח כי שנאת ישראל כמוה כגחלת הלוחשת מתחת לפני השטח. גם כאשר אינה מרימה את ראשה בגלוי די בניצוץ אחד קטן שיהפוך אותה לדליקה משתוללת.

עם בוא הרגיעה הגשמית, גבר האיום הרוחני שנשקף ליהדות מרוקו. בעקבות כינון המשטר הצרפתי במרוקו זכה ארגון ה׳אליאנס׳ למעמד רשמי. הוא נהנה מגיבוי מוחלט מצד השלטונות והכפיל את מאמציו להחדיר את שליחיו גם לקהילות השמורות ביותר.

במקנס החלו הכנות לפתיחתו המחודשת של בית ספר ה׳אליאנס׳ לאחר הפוגה בת עשר שנים. הפעם נזהרו המארגנים מטעויות העבר. כלפי חוץ הם שמרו על זהות מסורתית ורכשו את אמונם של נכבדי הקהילה בטרם יתגלו מטרותיהם האמיתיות. המורים שהביאו היו בחלקם שומרי מצוות ונאמר כי ילמדו לימודי חול רק שעה או שעתיים ביום. בנסיבות הללו גדולה הייתה הסכנה שחפצם של אנשי ה׳אליאנס' יעלה בידם ותחת הזהות המסורתית הקלושה יצליחו להשתלט על הדור הצעיר. לא ארכו הימים, ובית ספר 'אליאנס׳ הוקם מחדש באיצטלא מסורתית, והחל לשכנע רבים מן ההורים לשלוח אליו את ילדיהם.

אך הקב״ה שמר על יראיו, ודווקא בשעה זו זכו נאמני התורה במקנס לתגבורת בלתי צפויה בדמות יהודי שהופיע ממחוזות רחוקים והביא עמו רוח חדשה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– כניסת הצרפתים

לאחר שגויסו, עברו האנשים בדיקה רפואית, שנועדה לא רק לקביעת כושרם אלא גם לגילוי מחלות מידבקות, שנוכחותן בין החיילים הגרמנים הילכה אימים בייחוד על האס.אס. את שירות הבריאות ניהל ר׳ פאלדיני והרופאים ספז, מועטי וברטוואס — שמילא גם תפקיד של מתורגמן. שירות זה טיפל גם בפצועים ובחולים במחנות. בהיותו מוסמך להמליץ על שחרורו של מגויס זה או אחר בשל בריאות לקויה, הוא נחשף לגידופיהם של מי שחשו כי נעשה להם עוול ולחשדות הגרמנים, שערכו מדי פעם בדיקות חוזרות. מן ה־15 בדצמבר ועד ה־30 באפריל הגדיר שירות הבריאות 1,765 מגויסים לא־כשירים, אבל הגרמנים שחררו רק 623 מהם: השאר הועסקו בעבודות קלות או הוגדרו מחדש בתור כשירים.

שירות האפסנאות, בניהולו של רנה סולאל, טיפל באספקת מזון, ציוד ודברי לבוש למחנות. אנשיו היו מבקרים במחנות, כדי לפקח על האספקה ועל חלוקת המזון, שאותו קבעה ועדה מיוחדת. אחרי ה־10 בפברואר קיבלו הגרמנים על עצמם את אספקת המזון: סכום שבועי בסך 25 פראנק שולם, לפיכך, לוורמאכט, שהתחייב לספק בתמורה מנות שוות לעובדים היהודים ולחייליו. אולם התחייבות זו לא מומשה מעולם, והוועד הוסיף לשלוח תוספת אספקה למחנות.

כן הקים הוועד שירות תובלה משלו, והוטל עליו להבטיח את הקשר עם המחנות ולדאוג להעברת העובדים, באמצעות כלי־רכב רעועים ובהיעדר מתמיד של דלק.

לבסוף, כדי לשים קץ להחרמות הגרמנים של חפצים מכל הסוגים ולביזתם בבתי יהודים, ראתה הקהילה צורך להקים ׳שירות שילומים והחרמות׳ שהוטל עליו למלא אחר דרישות הגרמנים. הוא הוציא לפועל את החרמתם של בתים וחנויות שבבעלות יהודית, לאחר שערך ׳בדיקה׳ בתוכנם:

רוב המאמצים נעשו כדי למלא אחר תביעה זו, כבדה ככל התביעות שכפו הגרמנים, אגב חלוקה צודקת של הנטל והתחשבות באלה שראו — לא בלי עצב ותרעומת — כיצד נוטלים מהם את חפציהם השימושיים ביותר ופרטי ציוד שקשה היה למצוא להם תחליף. שליחינו השתדלו, על־פי הוראתנו, למנוע חיכוכים ולא להכביד על אנשים צנועים, ולהימנע מלקחת דברים חיוניים מאלה ומיותרים אולי לאחרים. אף־על־פי־כן היו התנגשויות ומריבות. היו שהתרעמו על הארגון ן…]. ייתכן כי אנשי השירותים לא נהגו תמיד בטקט מרבי, אולם אין לחלוק על כך שעמדו בלחץ של תביעות לא־פוסקות.

כדי לעמוד בהוצאות הכרוכות בארגון העבודה, בתשלום הקנסות שכפו הגרמנים ובניהול שירותיו, מינה הוועד ועדת כספים, שחבריה המרכזיים היו ראש סגל עורכי־הדין ויקטור כהן־האדריה, הנרי גז וגי בוקארה. יוזמתה הראשונה של ועדה זו היתה קביעת מס שהוטל על כל חבר בקהילה:

מס זה לא הוטל על־פי קריטריון אחד, אלא לפי נתונים שונים, שאפשרו להבחין בין גימלאי צנוע לבין בעל־הון שמפעלו פעל במלוא הקיטור, בין יהודי מטופל במשפחה לבין מי שפעילותו הופרעה בגלל חוקי הגזע. שירות זה פעל בפיקוחה הקפדני של ה׳קומאנדאנטור׳ שקיבלה את רשימת משלמי המסים. כן החזיקו הגרמנים דינים־וחשבונות על ההכנסה שמסרו היהודים בעת מפקד האוכלוסין שנערך ב־1941. דינים־וחשבונות אלה היו לנגד עיניהם בעת שהטילו קנסות כבדים על יהודי סוסה.

כדי לפקח על שימוש השירותים השונים בכסף, הקים הוועד בתוניס ׳ועדת הוצאות׳ שבדקה את בקשות האשראי שהגישו כל אחד מן השירותים. ניהולה של ועדה זו הופקד בידי יצחק סמאג׳ה. כן הוטל על ׳מבקר כללי׳, אלכד נאטאף, לאשר מראש את כל התשלומים, לפני שביצעם הגיזבר. מתפקידו היה גם לעקוב אחר השימוש שנעשה בסכומים המוקצבים.

מאמצים קפדניים אלה, שהשקיעה קהילת תוניס כדי לכונן, במסיבות מיוחדות ובתוך זמן קצר כל כך, מנגנון מינהלי כה יעיל וראציונלי, יש בהם כדי להפליא. היו מזימות הגרמנים אשר היו, נדמה היה, על־פני השטח, כי ראשי הקהילה סמכו את ידיהם על סגולותיו של מינהל תקין — שעסק בכמות הקאלוריות הדרושות לעובדים באותה רצינות שבה דאג למניעת זיהומים במחנות — כדי ׳להגביל את הנזקים׳. הטובים שבחברה היהודית לקחו חלק במפעל זה, ומעולם לא נראו, לא בימים שקדמו לכיבוש הגרמני ואף לא לאחריו, כה הרבה נציגים של העלית היהודית משתתפים בצורה פעילה כל כך בחיי קהילתם. גיוס כוחות מעין זה נבע ללא ספק מרגשי סולידאריות יהודית עמוקים, שמחקו בעתות של סכנה משותפת כל הבדלי מעמד או מוצא. אולם חממה זו של עורכי־דין, רופאים, אנשי־כספים ונכבדים עשירים שהיו לימים ב׳ועד הגיוס׳ שימשה גם מקלט לצעירים ׳טובי־מוצא׳ ולבעלי אמצעים שביקשו לחמוק מן העבודה במחנות; התפתחות זו נבעה לא במעט מן היכולת שהיתה לראשי הוועד ׳לגייס׳ לשירותם את מי שרצו. לפיכך, בעוד הנשיא בורז׳ל הקיף את עצמו בבנו ובנכדו, עשה פול גז שימוש רב בעמיתיו למקצוע ובירידים כגון ויקטור ביסמוט, ז׳ורז׳ כריאף, אנדרה נאטאף, ארתור עטיאס, פול בונאן ואדמון סמאג׳ה, ששקדו על מילוי התפקידים — החיוניים אמנם — שהוטלו עליהם.

חלוקה מעמדית זו בין ׳מגייסים׳ ו׳מגויסים׳ שזורה ברוב העדויות שנאספו לאחר המלחמה מפי העובדים. המתחים שנבעו ממנה נעמו ביותר לאס.אס. אך חיבלו ביחסים שבין הוועד לבין שאר היהודים.

בעקבות הלשנות תבעו הגרמנים, מפעם לפעם, את גיוסם של ׳בני הבורגנים׳ ושל עובדי הוועד, ששוחררו בידי האחראים. פול גז, ששימש יעד לשנאה שרחש חלק מן האוכלוסייה היהודית כלפי הוועד, תיאר את האירועים הבאים:

8 במארס. עוד הלשנות. הבוקר הגיעו אנשי האס.אס. ובידם רשימה של 150 שמות. הנה רשימה של בורגנים שאינם עובדים. עליכם להציגם לפנינו בתוך שלושה ימים. על־פי קריאה ראשונה מתברר שרבים מהם קיבלו פטור מידי שלטונות גרמניה עצמם. אחרים אינם שייכים כלל לשנתונים המגויסים. אחרים עזבו את תוניס. ביניהם מופיעה גם אשה. מעטים אפוא אלה שאפשר להשתמש בהם.

׳שיתייצבו בכל זאת׳.

אנו מעלימים תחילה את שמותיהם של חיילים שהצטרפו ליחידותיהם ושל מי שהורשעו בעוון תעמולה פוליטית, המסתכנים בעונשים חמורים. נמצא תירוץ מתאים לכל אחד ואחד. אחרים נקראים להתייצב.

9 במארס. היום נערכה בדיקה חוזרת בכל שירותי הקהילה. הלשינו עלינו כי נתנו בהם מקלט למספר רב של בני טובים. כל מקרה מעורר רוגז. עוזרינו ברובם אינם כשירים לעבודה או מעל לגיל. השאר — טכנאים חיוניים. בשירות התובלה יש אמנם אנשי מקצוע ומלווים כשירים, אך מלאכתם אינה קלה.

לבסוף מוציאים מאתנו האס.אס. שבעה אנשים שיישלחו לביזרט. כך יבואו המלשינים על סיפוקם.

ההלשנות לא היו אלא היבט אחד ביחסים הגרועים שבין היהודים והעלית שלהם. פעמים הגיעו הדברים לכדי מהומות. פול גז ושירות הגיוס שלו שימשו כאמור יעדים עיקריים, עמודי ה׳יומן׳ שלו גדושים בתיאורי תקריות אלימות, שבהן הסתערו עליו מפגינים זועמים, שתבעו גיוס ׳עריקים׳. אולם גז לא היה אדם שאפשר להשפיע עליו ב׳גניחות כאלה׳. ב־15 בינואר הגיש אמנם את התפטרותו, ׳מתוך מפח־נפש מוחלט׳, אבל חזר בו בשל מחאותיו הנמרצות של בורז׳ל. עד ליציאת הגרמנים הוסיף לתפקד בתור ׳האיש החזק׳ של הקהילה היהודית.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'124

ט. הפרי חדש רבינו חזקיה די סילוא זצוק“ל מחכמי ירושלים (על או“ח סי‘ קכד אות ה‘. ובסי‘ קכח סעיף י“ג) ומצא בדבריו יסוד לזה מהש“ס ע“ש. והוא ז“ל דעתו שעל כל הזכרה של שם ה‘ צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו, ואע“פ שאין מנהגנו כן, מ“מ הדבר פשוט שדעתו ז“ל שצריך לענות על כל ברכה ששומע. עוד כתב הרב פר“ח זצ“ל (בספרו מים חיים מערכת יוה“כ פרק ב ה“ז) וז“ל: ”שנאמר כי שם ה‘ אקרא מכאן יש לדקדק דעל הזכרת השם אפילו בלא ברכה צריך לומר ברוך הוא וברוך שמו“ ע“כ.

י-הרב הגדול המפורסם הרב יאיר חיים בכרך זצלה“ה כתב בספרו על הש“ע- מקור חיים (סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”ושמעתי מדקדקים שבכל פעם ששומעים שם ה‘ ב“ה מפי הש“ץ או בקרובץ ובסליחה אף שאינו בברוך, אומרים ברוך הוא וברוך שמו, ואין להפסיק בשום מקום בשביל בהוב“ש, מג“א“, ע“כ ועיין מה שכתבנו בביאור דעת הפר“ח והרב שתלי זתים וצרפה לכאן. עוד הוסיף הרב ז“ל שם: ”ובקריאת ש“ץ בס“ת, ובספר מוסר דמ“ב ע“א ז“ל: וכשישמע מפי הש“ץ ברוך אתה ה‘ יאמר ברוך הוא וברוך שמו, והכי מוכח בס‘ אור חדש דל“א ע“ג דדוקא ברכה, והכי משמע מלשון הרא“ש בשו“ת כלל ד‘ די“ט ולשון הש“ע“, עכ“ל הבהירה והמובנת. עוד הוסיף שם בסוף: ”ויזהרו שלא לומר ברוך הוא וברוך שמו לפני שאומר המברך השם, קל וחומר מאמן חטופה, ובפרט בברכות דשחר, דרבים נכשלו בזה“, ע“כ. וראה בדקדוק לשונו הטהורה, דאף שהכיר הרב זצ“ל את החשש שיש בעניית בהוב“ש שהעונה יכול חלילה להפסיד שמיעת מילה מהברכה, לא ביקש למנוע עניה זו בגלל החשש הזה, אלא רק להזהר ממנו כפי מנהגנו, מפני מעלתה הגדולה כפי שבאר כוונותיה שם.

יא. הרב אליה רבה זצוק“ל כתב (סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”על כל ברכה וכו‘, נראה דלאו דווקא ברכה אלא אפילו הזכרה בלבד דהא כתב בהג“א הטעם. וכן מצאתי בסוף סי‘ שכ“ג כתב בענין זה שאין להוסיף הגדול אם לא בעשרת ימי תשובה ולא נהגינן גם בעשרת ימי תשובה וכן כתב בקיצור של“ה כ“כ של“ה שם“, עכ“ל. הרי שגם הוא ז“ל דעתו שעונים ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה שהיא, ובודאי בכל הברכות. עוד כתב הרב אליה רבה ז“ל (בסימן מו סעיף יג) וז“ל: כתב של“ה דף רנ“ו ילמוד אדם בני ביתו שיאמרו כל הברכות בקול רם הן ברכות המצות  הן ברכות הנהנין, חדא שהקול מביא לידי כוונה, ועוד שהשומעים יענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן, ע“כ.

יב. הרב הגדול ר“מ ואב“ד כמהר“ר יצחק פאציפיקו זצוק“ל כתב כדברי הרב מעשה רוקח המובא להלן, וחיבר גם הוא פסק על נושא זה כפי שהעיד מו“ר הרב מסעוד חי רקח זלה“ה (בחידושיו על הרמב“ם פרק א‘ מהלכות ברכות הלכה י“א).

יג. מעשה רקח– הרה“ג רבי מסעוד חי רקח זצוק“ל (על הרמב“ם פרק א‘ מהלכות ברכות הלכה י“א) אחר שדחה את כל ראיותיו של הגאון מהר“ש אבוהב זלה“ה, כתב בסוף דבריו: ”עפ“י האמור ומבואר והסברא והמנהג הם עמודי ההוראה שהרי בכל תפוצות ישראל אשר שמענו שמעם, בכל הברכות של הש“ץ מברך להוציא את הרבים ידי חובתם ובכללם ברכת שופר והלל ומגילה וכיוצא, כל הקהל כאחד עונים ואומרים ברוך הוא וברוך שמו וכו‘ ואם כן בואו ונומר ששום אחד מכל קהל עדת ישראל

לא יצאו ידי חובת ברכות אלו מעולם, או שעשו שלא כהוגן, שהרי הפסיקו בברכה בעניית ברוך הוא וברוך שמו. וידוע דגדול המנהג וכמ“ש התוספות בברכות (כא: ד“ה עד) ע“ע ולא לישתמיש שום פוסק

ראשון או אחרון ז“ל דלימא כי הך חידושא. ועוד אני מעיד שאפילו בק“ק ספרדים שהיה מתפלל בו הרב החסיד הנ“ל (מהר“ש אבוהב זיע“א) כאשר הוא מפורסם לכל, לא ראיתי ולא שמעתי מי שעושה כן, ואחר נשיקת עפרות זהב לו, חש לן שלא לחוש לכבוד המקום ברוך הוא ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב“ה לעד, ובפרט ע“פ הסוד שאומרים שיש סוד גדול וכוונה עצמית בעניית ברוך הוא וברוך שמו אמן על כל ברכה ותפלה. גם הרב הגדול ר“מ ואב“ד כמהר“ר יצחק פאציפיקו נר“ו, הודה לדברי, וחיבר גם הוא פסק על זה בראיות נכונות. ע“כ.

יד. הרב דוד מזרחי זצ“ל כתב בשתילי זתים (סי‘ קכד, סעיף ה‘ הערה י“ג) וז“ל: על שם הכתוב כי שם ה‘ אקרא וגו‘ ועוד דאפילו כשמזכירים צדיק ב“ו צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה (טור בשם הרא“ש), ומזה נראה דלאו דוקא כששומע ברכה אלא אפילו הזכרת ה‘ גרידא (וכ“כ הפר“ח סי‘ קכח)“, עכל“ה. ואף ע“פ שאין מנהגנו כוותיה וכהפר“ח שהם דעתם ז“ל שצריך לענות בהוב“ש על כל הזכרת שם ה‘, ואנו עונים רק בשם ה‘ המצוי בלשון ברכה, ומנהגנו זה מדוקדק היטב בלשון הטור והש“ע

שכתבו על כל ברכה ששומע וכו‘ (חוץ ממספר מקרים בודדים), מ“מ הרי הרווחנו מהוראתם שודאי סברו שצריך לומר ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, מדלא חילקו בדבריהם בין ברכה לברכה, ומהוראתם לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה של שם ה‘ (גם בברכת כהנים). ואחר זה כתב הרב שתילי זתים הנ“ל ז“ל: ”ופשוט דבמקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאמרו (עיין מ“א) “ואין להוכיח מפה דהרב ז“ל התכון לברכות שיוצא בהן יד“ח, כי זה אינו, כיוון שהרב כתב שם לעיין במגן אברהם, ששם כתב המג“א ע“ה: ”ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו“ וכוונתו ז“ל לקורא קריאת שמע וכיו“ב, שאינם רשאים להפסיק בעסוקם (וע“ע במג“א סי‘

נו). ואחר המח“ר, כ“ז כתבנו דלא כהרב זית רענן שליט“א שהביא שם סקי“ג) דברים מדיליה ומדברי עוד פוסקים ע“ה, אך לא כהרב שתלי זתים שלא חלק בין הברכות, וכפי שבררנו לעיל ועוד שמעתי כי הרה“צ מהר“ח קורח זלה“ה כתב וז“ל: ”כששומע איזו ברכה מפי איש, צריך לדקדק ולשמוע הברכות מפיו מה הוא מברך, וצריך לענות כששומע מפיו שאומר ברוך אתה יענה ויאמר ברוך הוא, וכשהמברך

מזכיר ה‘ יענה ויאמר ברוך שמו, ואחר שמסיים המברך הברכה יענה אמן“ ע“כ.

טו. סידור רבי אברהם טוביאנה זלה“ה– ממקובלי אלג‘יר, סידור המסודר ע“פ הוראות הרב האר“י זלה“ה (בהלכות חזרת הש“צ) כתב וז“ל: ובחזרה זו יהיה זריז ונשכר לענות אמן… וגם בענין עניית ברוך הוא וברוך שמו כי סודו גדול והוא יחוד ד‘ אותיות שם הקדוש זולת סודות העמוקים בו, ובמדרש אמרו רז“ל, המבטל קדוש וברוך ואמן יהא שמיה רבא גורם למעט העטרה וחייב נדוי עד שישוב וייבא קרבן לפני הצדיקים לעתיד לבא“ עכ“ל.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

עדת הגראנה בתוניס לאור פנקסיה המאבק על האוטונומיה–יצחק אברהמי

מרצים רבים ציינו את בקיאותו ואת סמכותו של פרופסור ח.ז. הירשברג ז״ל בחקר יהדות צפון אפריקה. יורשה לי, בראשית דברי, להדגיש את אהבתו של איש גליציה ליהדות המאגרב והמזרח בכלל, את גישתו של אדם שעודד למחקר כל צעיר ובוגר יהיה בעל תואר או בראשית דרכו וחסר כל תואר.

יהיה חיבור זה הדן בתופעה אופיינית ומיוחדת גם יחד של מפגש עדות בתולדות עמנו, מוקדש לזכרו של איש יקר שקרב לבבות.

מפגש עדות, עימות ושילוב

מפגש בני־אדם יחידים או קבוצות טעון מתחים; בואם של מהגרים וקהילות מהגרים מעורר עימות ותחרות. נדודיהם של קבוצות אתניות עקב תהפוכות טבע ואדם הם תופעה כלל־היסטורית, והבעיות המתעוררות כתוצאה מכך הן כלל־אנושיות. גם כשאחים לאמונה, למסורות וערכים היסטוריים נפגשים פתאום, מתחוללים זעזועים חברתיים, כלכליים ותרבותיים.

הנסיון האנדלוסי

טרם שהגיעו ראשוני מגורשי ספרד היהודיים לצפון־אפריקה, הגיעו לשם מוסלמים רבים נרדפי הריקונקויסטה ונמלטי הפיכות־החצר. נפילת אשביליה בידי פרדיננד הנוצרי בשנת 1248 היתה אות להגירה המונית ורצופה. הם עזבו את ספרד ונקלטו במאגרב המוסלמי. אין ספק שהאנדלוסים נתקבלו ברצון על־ידי המדינה החפצית באיפריקיה המזרחית בגדולתה, וניתן להם מקום כבוד. אחד הנציגים המזהירים היה ההיסטוריון בן המאה הי״ד, אבן ח׳לדון, נכדו של מהגר אנדלוסי שהתיישב בתוניס. סמל לאישיותם ולמעמדם היה ׳שיח׳ אלאנדלס׳, בעל התפקיד הרם, המייצג את קהל המהגרים בפני המלך והרשויות הרשמיות.

עם זאת נשמע רבות על עליונותם, יהירותם ובדלנותם של המהגרים האנדלוסים, שלמרות הישגיהם ותרומתם לארץ מקלטם, עליונותם ויהירותם תהיינה נושא לביקורת ולהתקפות עוד במאה הי״ח, חמש־מאות שנה מראשית בואם.

ייחודם של המגורשים היהודיים בתוניס

מהי התמונה ביחס ליהודים, מגורשי ספרד ופורטוגל?

שני החוקרים המובהקים של תוניס המוסלמית, ח״ח עבד אלוהאב ור׳ ברונשויג ציינו את הגורל המשותף של מגורשי ספרד, מוסלמים ויהודים, את סבלם ואת קליטתם בתוניס. כותב עבד אלוהאב:

היהודים מגורשי ספרד פנו לממלכת תוניס, הם חיפשו את קירבתם של בני־ארצם לשעבר, המוסלמים, הם התגוררו באותם המקומות… מתוך דאגה הדדית… הם היו זקוקים לקירבה זו בארץ נוכריה גם כשזו הסבירה להם פנים.

יוצאי ספרד ופורטוגל על גליהם וגלגוליהם הגיעו לכול ארצות צפון־אפריקה ולארצות אחרות, לחופי אגן הים־התיכון. כמעט בכול מקום ובכול תקופה אנו שומעים על יחסיהם ומאבקיהם של ׳התושבים׳ ו׳המגורשים׳; למונחים אלה, המקובלים והשגורים בספרותנו, יש מטען ערכי לרוב; התפתחות המפגש והעימות היתה שונה בכול ארץ.

לגבי ארצות המאגרב, מרוקו, אלג׳יר, תוניס אנו יכולים לקבוע קווים כלליים אלה;

באלג׳יר, מגורשי קנ״א ורנ״ב שיקמו, הקימו ובנו את יהדות אלג׳יר ואת קהילתה מבחינה ארגונית, רוחנית, חברתית־כלכלית. הם היו למנהיגיה הדתיים והעדתיים של יהדות אלג׳יר עד למשבר שפקד אותה במאה הי״ח.

במרוקו, נראה שביישובי־החוף ובערים החשובות הטביעו המגורשים את חותמם על הקהילה היהודית והם היו למנהיגיה הכלכליים והרוחניים של יהדות זו; וזאת לאחר מאבקים עקשניים ורצופים עם התושבים. כך היה במראקש ובפאס למשל, ו"הקרע עם התושבים לא נתאחה עד לשנים האחרונות כלומר במשך ארבע מאות וחמשים שנה׳.

בפנים הארץ ובדרומה שמרה יהדות מרוקו על צביונה ודמותה הראשונים. בתוניס היו תולדות המפגש בין התושבים והמגורשים, ובמינוח המקובל בארץ ובספרות בין ה׳תוואנסה׳ ו׳הגראנה׳, רצופות משברים והסדרים. ניתן לומר שהחל מן המאה הי״ח, חיו שתי הקהילות זו ליד זו, בנפרד גם כשצווי מלכות ורשות ביטלו פורמאלית כל הפרדה.

במשך המאה הי׳׳ז, נתחזקה קהילת הגראנה ומשנתגבשה תודעת ייחודם הם העזו להתפלג. שנת 1710 היא התאריך המקובל לפילוג מאז ניסוהגראנה להגביר את האוטונומיה שלהם הן כלפי התוואנסה והנהגתם והן מטעם המלכות ובעלי השררה, אדוני־הארץ.

להלן נתאר מאבק זה של הגראנה על האוטונומיה, ונעמוד על שלביו ואופיו.

מקורות חדשים למחקר: פנקסי ק״ק פורטוגיזיס

כל חוקרי תולדות יהודי תוניס ציינו והדגישו את ייחודם של הגראנה. הם הסתמכו על ספרות השו׳׳ת החל מהריב״ש והרשב׳׳ץ, ובמיוחד על שו״ת ׳משכנות הרועים׳ לר׳ עוזיאל אלחאייך; על עדותם ויומנם של דיפלומאטים, נוסעים ושלוחים. הבולט שבהם היה החיד״א שנקלע לתוניס ושהה בה שמונה חודשים בשנים תקל״ג-תקל״ד. החיד״א רשם ביומן המסע שלו תיאור מזעזע של יחסי שני הקהלים, התוואנסה והגראנה.

הערת המחבר: הגראנה משתמשים בתעודותיהם באופן רישמי במונח ק״ק פורטוגיזיס להזכיר את מוצאם וייחוסם הקדום לארץ שקלטה אותם בצאתם מספרד. החל מן המאה הי״ז הטביעו יוצאי ליוורנו או ליגורנה שבאו לתוניס, את חותמם על קהל המגורשים ונתנו לו את שמם ׳גראנה׳, שהיא צורת ריבוי על משקל ערבי של גורני, יוצאי ליגורנה Leghorn השם האנגלי של ליוורנו. אותה צורת ריבוי בתוואנסה, רואמה, ג׳ראבה מתנסי, רומי, ג׳רבי כלומר תוניסי, נוצרי, איש ג׳רבא.

נמצאים בידינו היום שני פנקסי ק״ק פויטוגיזיס בתוניס, ולפי מיטב ידיעתנו טרם נתפרסם פנקס מקהילות צפון־אפריקה. שני הפנקסים מעלים כחוט־השני את סיפור מאבקם של הגראנה על עצמאותם כפי שהוא משתקף מן התעודות או כפי שראה אותו ורשם אותו סופר הפנקס, איש עדת הגראנה. בתיאורנו ניעזר בתעודות פנימיות אחרות מספרות השו״ת וחיבורים אחרים מהתקופה, כדי לשמוע את טיעוני התוואנסה ולנסות לצייר תמונה מאוזנת של המצב.

את הפנקסים אנו מתארים בחיבורנו ׳עליית כוחם ומעמדם של גראנה במאה הי״ט׳. נציין רק ש׳הפנקס הישן׳, כתב־יד 1878 במכון בן־צבי, הנו אוסף תעודות מקוריות. הפנקס השני, כתב־יד אינ/3260 בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הוא העתק תעודות מ׳הפנקס הישן׳ וכנראה מפנקסים אחרים. בין דפי הדפתר אסף סופר חרוץ גם קטעי עיתונות ועדות בלועזית, צרפתית ואיטלקית, הנוגעים לגראנה.

בחיבור זה נשתמש במונחים ׳הפנקס הישן׳, ׳הפנקס המועתק׳ ו׳הפנקס בלועזית׳. בפנקס הישן כתבי־יד שונים; זהו אוסף של מאה ושמונה תעודות שונות משנת 1753 עד שנת 1897. כתב־יד אחיד ויפה מאפיין את הפנקס המועתק; סופר אחד העתיק, כעדות עצמו בשער הפנקס, מאה שישים וחמישה דפי־פוליו גדולים על קורות הגראנה, ביד חרוצה ומאומנת.

בפנקס בלועזית אנו קוראים את עדותו של הסופר י׳ והל שנתפרסמה ב־ 31 באוגוסט 1936 בעיתון ’L’Union Marocaine‘:

ניתן לי לחטט בארכיון הקהילה הפורטוגיזית, מצאתי פנקסים מהנים, בני מאתיים שנה, הקדומים בלהג הקאסטיליאני המעודן. הפנקסים של התקופה הבאה כתובים ביהודית־ערבית; לאחר מכן התעודות הנן כתובות בשפת דנטה וכד 1881 לשוננו היפה, הצרפתית היא המשמשת לכתיבת התעודות הרישמיות של הקהילה.

והל אינו מדייק; משום מה הוא שכח לציין את התעודות בעברית. התעודות הן רבות ובהכרח מלוות את תולדות הקהילה בכול הדורות מאחר והן יוצאות מתחת ידם של דיינים, חכמים וסופרים. יחד עם זאת דבריו מעידים ללא ספק על מגמות ותהליכי התפתחות תרבותית ורוחנית שחלו בקרב קהילת הגראנה וגם התוואנסה. עדות זו מאשרת את השערתנו המבוססת על העיון בפנקסים; היו פנקסים אחרים בקהילת הגראנה ובקהילת התוואנסה ומי יתן ויגיעו לידי החוקרים."

עדת הגראנה בתוניס לאור פנקסיה המאבק על האוטונומיה–יצחק אברהמי–עמוד סח

ילדות שהחלה ביוון, או אולי ב… פולין?

איש אינו יודע בוודאות מה מקור השם נחמיאס. אין בנמצא תעודות בכתב על כך. כל מה שנותר הוא הזיכרון.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו לפרוח בחלל האוויר שמועות רבות על גורל היהודים, על שריפת בתי הכנסת ברחבי גרמניה, וכעבור זמן קצר על רדיפת היהודים ברחבי פולין ובארצות אחרות.

׳הדודה שמחה׳, כפי שנהגו לכנותה, חשה בחרדה האופפת את בני המשפחה, בעיקר את הילדים הקטנים. היא החליטה לעשות מעשה: לשבת עמם ולספר להם את תולדות משפחת נחמיאס.

״הייתה זו הפעם הראשונה,״ נזכרת ציונה נחמיאס, אחותו של אהרון, ״ששמעתי את הסיפור אודות משפחתנו. הייתי המומה. לפני כן לא ידעתי דבר. לא שאלתי. ילדים לא שואלים על נושאים כאלה.״

הדודה שמחה אימצה אל לבה כל אחד מהילדים. בקול שקט אך בוטח פתחה ואמרה: ״אנחנו בעצם אשכנזים, לכן אנחנו נראים קצת בהירים…״

הילדים לא ידעו מה זה ׳אשכנזים', אבל לא הספיקו לשאול, כי שמחה המשיכה בשטף דיבורה: ״לפני דורות רבים, כך סופר לי, נשלחו מספר יהודים ליוון מרחבי פולין כדי להדריך בני נוער בקרב הקהילה היהודית. ביניהם היה מדריך צעיר ושמו נחמיה. צעיר זה התאהב בנערה יהודייה, אותה נשא לאישה ונשאר ביוון. היוונים, כמקובל בארץ זו, הוסיפו את האות ס׳ לשמו הפרטי, שהפך לימים לשם משפחתו: נחמיאס.״

כמו יהודים רבים אחרים מרחבי העולם, גם בני הזוג נחמיאס הגיעו למרוקו. מתי בדיוק? איש אינו יודע. מה שידוע בוודאות הוא שמשפחתם הלכה וגדלה, עד שאחד מבניה, רפאל-אהרון נחמיאס, ייסד את הישיבה הראשונה בעיר סאפי, אליה הגיעו צעירים אוהבי תורה שהפכו ברבות הימים לרבנים בקהילה.

לרפאל-אהרון נולדו מספר בנים, ביניהם נסים ויעקב. אייסה, אשתו של נסים, ילדה לו ארבע בנות.

רפאל בן־שמחון, בספרו הנפלא ׳יהדות מרוקו, הווי ומסורת׳, טוען שלידת בת במרוקו לא התקבלה בשמחה מלאה, כפי שהתקבל בן.

כאשר נולד בן זכר מיהרה המיילדת לקרוא בשמחה: ״ברוך הבא!״(בעברית), אולם כשהייתה זו בת, הסתפקה בהודעה בשפה הערבית: ׳מברכא מסעודה׳(ברוכה ומאושרת). אייסה ונסים התפללו לנס, והוא אכן התרחש: בלידה החמישית הגיח לאוויר העולם בן זכר, ושמו בישראל שלמה. ה׳מחייה׳(הערק המרוקני) נשפך כמים. השמחה הייתה גדולה ונמשכה מספר ימים, אך לא לאורך זמן.

כעבור כארבע שנים כרעה אייסה ללדת בפעם השישית. הלידה הייתה קשה, וכמנהג אותם ימים מיהרה המיילדת לפזר מלח בארבע פינות החדר, על קירות הבית וכן בחצר ובשירותים. אחת מבנות המשפחה מיהרה לפתוח את חלונות הבית, ׳כדי לתת לשדים הזדמנות להסתלק׳. בד בבד ישבו הגברים בחדר הסמוך ואמרו פרקי תהילים. אבל השדים, למרבה הצער, לא הלכו. כוחה של אייסה לא עמד לה, והיא נפטרה בשעת הלידה. האב, נסים, על אף אבלו הגדול והכאב הנורא, הבין – רק אישה חדשה, אשר תהיה כאם לילדיו הקטנים, תציל את המשפחה הפגועה.

הפור נפל על בחורה צעירה, חיננית ויפה, ששמה שמחה, אשר נאותה להינשא לו. את אהבתה הגדולה לחמשת ילדיו של בעלה ביטאה האישה החדשה מדי יום ביומו, במעשים טובים ובדאגה רבה. אך אבוי! תוך שנים מספר הלכה שמחה לעולמה בטרם עת. חמשת ילדיה החורגים ישבו עליה שבעה, כאילו הייתה אמם הביולוגית. נסים, שהתאלמן בשנית, לא היה מוכן לוותר.

״הילדים שלי,״ נהג לומר, ״זקוקים לאימא. בלי אימא אין בסיס לחיים. אין קיום.״ ואכן, עד מהרה נשא לאישה את חסיבה. הייתה זו בת עשירים צעירה, יפה ואצילית. בסמטת הרחוב שהובילה לבית נחמיאס נפרסו שטיחים רבים. חסיבה הייתה חריגה בקרב הקהילה היהודית השמרנית: רכבה על סוסים, שלטה בשפה האנגלית וחדרה לתחומים נוספים שנחשבו כנחלתם הבלעדית של הגברים. אהרון נחמיאס, הנכד, ידע לימים לנצל היטב עובדה זו ונהג ללכת ׳לבית סבתא חסיבה׳ כדי ללמוד אנגלית.

ובינתיים, שלמה, בנו היחיד של נסים, הגיע לפרקו. הוא היה לרב בקהילתו ונשא צעירה יפת-תואר בשם חנה לבית מויאל, שמשפחתה התגוררה בסמוך לבית משפחת נחמיאס. לרוע המזל, על משפחת מויאל רבצה קללה אשר איש לא הצליח לעמוד על סיבותיה. ילדיהם של בני הזוג שמחה ויוסף נפטרו בזה אחר זה. בצר להם פנו בני המשפחה אל עולם הנסתר, שכן בקרב יהודי מרוקו רווחה האמונה בקמעות, בלחשים ובסגולות. בספרו של רפאל בן שמחון, המסתמך על מחקרים בנושא שנערכו בעבר, מופיעים התיאורים הבאים: ״נהגו להשכיב ילדים קטנים, ובעיקר תינוקות, על קברי הצדיקים וגם להשאירם שם למשך שעות, ולפעמים גם ללילה שלם, כשהאם ניצבת מרחוק. האמונה העממית הרווחת הייתה שאם תינוק חולה ללא סיבה מספקת, ומצבו מחמיר, סימן שהשדה ׳א-תאבעא׳ החליפה אותו בתינוק-שד.״

כאשר הייתה האם יולדת תינוק הממעט לינוק, מרזה מיום ליום ואינו מתפתח, עליה לעשות את הדברים הבאים: ״במצב כזה, האם לוקחת את תינוקה, מניחה אותו על מצבת-קבר של מת לא ידוע ומתרחקת ממנו כמה צעדים. אם התינוק בוכה לאחר זמן מה, סימן שהוא מן העולם הזה, ואז עליה לגשת אל תינוקה, לשאתו בידיה ולומר לו: ׳לקחתי את בני ולא לקחתי ילד של אחרים.׳ והיה והתינוק אינו בוכה – הרי שהוא שייך לעולם השדים, וימות.״

אך דבר לא הועיל. השדים, או אם תרצו מלאך המוות, לא הרפו מהמשפחה. כאשר נולדה בת נוספת לא הסתפקו שמחה ויוסף בהענקת השם אריקה – על-שם אתר צדיקים במרוקו – אלא הגיעו למסקנה שכלו כל הקצין ועליהם לנקוט צעד חריף במיוחד: ׳למכור׳ את הילדה. היה זה אקט סמלי שבמסגרתו משלם איש חברה קדישא להורים סכום כסף, וכשהצאצא מתבגר ניגשים ההורים לחברה ו׳קונים׳ את ילדם בחזרה, אם כי במחיר גבוה יותר מזה שקיבלו תמורתו.

שמחה ויוסף מויאל החליטו שאת בתם לא ימכרו לחברת קדישא, כמקובל, אלא דווקא לכובסת.

״חברת קדישא מסמלת מוות,״ אמרה שמחה לבעלה, ״ואיני רוצה ששוב יפקוד זה את ביתי.״

״זה לא נהוג,״ השיב הבעל המודאג, ״אך לא אוכל לסרב.״

במשך שנתיים גדלה הפעוטה חנה-אריקה בביתה של הכובסת, ובהגיעה לגיל בית הספר עברו שתיהן להתגורר בביתם של שמחה ויוסף. כדאי לציין, שעם ׳המכירה׳ הוסב שמה של הילדה מאריקה לחנה, אך כפי הנראה שמה הראשון נתן אותותיו: השכול חדל לפקוד את בית הוריה.

עד מהרה נוספו לחנה אחים ואחיות, ויחד עמה גדלו בבית חם ואוהב. חנה ספגה מאביה את אהבתו הגדולה לספרים והקפידה במשך כל ימיה לקרוא וללמוד בשקיקה. כשסיימה את לימודיה בבית הספר היסודי המליצה המנהלת בפני הוריה לרושמה לסמינר מיוחד בפריז המכשיר את חניכיו לשמש כמנהלי בתי-ספר, אולם שמחה ויוסף חששו לשולחה מביתם וסירבו להצעה המחמיאה.

בשנת 1933 נולד רפאל-אהרון, בנם הבכור של שלמה וחנה, אשר נקרא על שם סבו, מייסד הישיבה הראשונה בעיר סאפי. כעבור שנים מספר נולדה אייסה (על שם הסבתא), אחותו הקטנה, לימים ציונה. האם, חנה, שאהבה מאוד סוכריות ׳ליזט׳, הוסיפה לאייסה את כינוי החיבה ׳ליזט׳.

שלמה, כיתר הרבנים בארצות ערב, לא קיבל שכר על עיסוקו כרב, ולכן מצא את פרנסתו כעובד בחנות למוצרי חשמל. חנה הוכשרה כמורה ולימדה בבית הספר אליאנס; מקצוע נדיר מאוד לאישה באותם ימים. הפרנסה הייתה בשפע ושני הילדים חיו ברווחה, אך לא לאורך זמן. יום אחד עזב לפתע אביהם את הבית ונסע לקזבלנקה. ברם, למרות הניתוק מאביהם ידעו ציונה ואהרון ילדות יפה. אמם עשתה הכול כדי למלא את החלל שהותיר אחריו שלמה, וגם הסבא והסבתא תרמו את חלקם. הרחוב שבו התגוררה משפחת נחמיאס נקרא ׳רחוב הנגרים', כי כל החנויות לאורכו היו שייכות לנגרים, פרט לאחת, שבה הייתה מספרה. באחת מפינות הרחוב עמדה חנותו של מאיר רווח, איש גבה-קומה ונעים הליכות שנהג תמיד לקדם את פני הקונים ואת פני העוברים והשבים בברכה חמה שיצאה מהלב.

בית נחמיאס עוצב ונבנה על-ידי אדריכל פורטוגלי ידוע שביקר פעם בסאפי והתאהב בנוף היפה ובאווירה האקזוטית. בכניסה לבית בן שלוש הקומות עמד בית קפה אליו נהגו להגיע בעיקר יורדי ים. בקומתו השנייה של הבניין התגוררו חנה ושני ילדיה הקטנים, ואילו בקומה השלישית התגוררה אחותה של חנה, פריחה (פירוש: חדווה, רינה, דיצה). סמוך לבניין הייתה רחבה גדולה ששימשה כשוק איכרים. תושבי הכפרים הסמוכים טענו את מרכולתם על גמלים והציגו אותה שם למכירה. מרבית הגמלים הושאלו לרוכלים משיח׳ים עתירי רכוש וממון, ולא אחת נראו הגמלים מסתובבים ברחובותיה של סאפי באין מפריע, כמו הפרות הקדושות בהודו הרחוקה.

פעם החליט אחד הגמלים ׳לבקר׳ בבית משפחת נחמיאס. כשעמדה ציונה הקטנה לצאת מפתח ביתה לביקור אצל חברתה שהתגוררה בסמוך, ראתה לנגד עיניה את הבהמה גדולת הממדים ניצבת על הסף ונועצת בה את עיניה. הילדה הרכה בשנים קפאה על מקומה ורגליה כמו רותכו אל הקרקע מרוב פחד ואימה.

הגמל הרתיע את ציונה הקטנה, אך לא גג הבית. כשרצו ציונה ואהרון להרגיז ולהפחיד את הסבתא, נהגו לטפס על המעקה, שגובהו לא עלה על מטר ורוחבו הסתכם בעשרה סנטימטרים בלבד, ולהתהלך עליו כלוליינים בקרקס. כשראתה אותם הסבתא צעקה בחרדה: ״שוב נכנס בכם השד, תרדו מהר, זה מסוכן!״

הסבתא צדקה, כמובן. אילו היו שני הילדים השובבים נופלים, חלילה, מגובה שנים־עשר מטרים, ספק אם היו נותרים בחיים.

חנה התקשתה לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה, אבל גמרה אומר להמשיך ולספק להם את כל מחסורם, ואף ממכריה ומשכניה לא יכלה להתעלם. בזמנה הפנוי נהגה לקחת חבילת בגדים ולחלקה למשפחות נזקקות, וזאת חרף העובדה שהיא עצמה לא הייתה עשירה, בלשון המעטה. בסיוריה אלה הקפידה לקחת עמה גם את בנה ובתה, כדי לחנכם לצדקה ולגמילות חסידים.

״תזכרו, ילדים, שישנם ילדים עניים יותר מכם,״ שיננה באוזניהם פעם אחר פעם, ״לכן עלינו לתת להם ממה שיש לנו.״

הילדים הבחינו שאמם מרבה לרכוש עופות חיים ולסובבם סביב ראשם. ״אימא, היום יום כיפור?״ שאלה ציונה. ״לא, ליזטי,״ ענתה חנה.

״אז למה את עושה לנו כפרות?״ הקשתה הילדה.

״כי כל השנה, ולא רק ביום כיפור, יש ילדים רעבים שמצפים לעוף הזה בכיליון עיניים,״ השיבה ברוך, ״ואם נרחם עליהם, ירחם הקדוש ברוך הוא עלינו וימחל על חטאינו.״ לימים פגשו חנה ואהרון את אחד הילדים הללו, שגדל והיה למרצה בכיר באוניברסיטת חיפה. לא לחינם אמרו חכמינו: ׳היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה׳.

ציונה: ״בביתנו עבדה כעוזרת בית צעירה מוסלמית יפה בשם חדישה. יום אחד, כשהייתי כבת אחת-עשרה, ניגשה אלי סבתי שמחה ואמרה: ׳יא בנתי, תשגיחי על דודתך פרחה.׳ לא הבנתי את פשר בקשתה. סבתא עלתה במדרגות לחדרה, נשכבה על המיטה ולפתע עצמה את עיניה. דודה פרחה, מוכת הלם, הורתה לי לקרוא מיד לאימא, והיא, בידיים מנוסות, בדקה את סבתא והגיעה למסקנה שאין דופק. היא נעמדה מעל החומה שהקיפה את הבית וביקשה מהקצבים היהודים לקרוא ׳קריאת שמע׳. אחי, אהרון, הלך לבעלי חנויות נוספות של יהודים ב׳קסריה׳ (מעין קניון קטן שנמצא סמוך לביתנו בסאפי) וביקשם לבוא לבית החולה לתפילה החרישית. אך דבר לא הועיל. בו ביום הבאנו את סבתא לקבורה. הכאב היה גדול.״

חמישים שנים לאחר מכן, בשנת 1997, ערכו ציונה ואהרון ביקור מולדת במרוקו. ״עלינו באותן מדרגות,״ מספרת ציונה, ״ודבר לא השתנה. הקשנו על דלת ביתנו, וכשנפתחה ניצבה מולנו בחורה צעירה ויפה. שמה היה חדישה. היא דמתה להפליא לחדישה ההיא, אך שום קשר לא היה ביניהן.

״הם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות וכיבדו אותנו בתה עם נענע ובעוגיות. אהרון ואני הבטנו סביבנו ופתאום ראינו שהכול קטן. אז, באותם ימים רחוקים, חשבנו שהבית שלנו הכי גדול בעולם.״

כשהיה אהרון כבן שלוש נפל דבר בעולם – הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, וההסתה שלוחת הרסן נגד היהודים החלה לתת אותותיה גם בארצות אחרות, כולל מרוקו, שבה החלו לחוש ברוחות המלחמה עוד לפני הגעתה לחופיה.

זמן רב קודם לכן כבר חצתה התעמולה האנטישמית יבשה וים והצליחה לחדור ללבותיהם של המוסלמים ברחבי מרוקו, במיוחד לאחר הקונגרס האסלאמי בשנת 1931, שהתקיים בירושלים. הרוח החיה בקונגרס זה היה המופתי חאג׳ אמין אל-חוסייני, אויבה הגדול והמושבע של התנועה הציונית.

החוקר מיכאל אבוטבול מספר בספרו ׳יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה; כי עם פריצתה של מלחמת העולם השנייה החלו לזרום פליטים יהודים רבים מאירופה למרוקו. לסאפי הגיעה קבוצת יהודים מחבל פלנדריה שבבלגיה. השלטונות הצרפתיים התירו ליהודי מרוקו לטפל בעצמם בקליטת הפליטים שהצליחו לחמוק מציפורניה של החיה הנאצית, ומהם שמעו יהודי המקום אודות מעשי הזוועה המתרחשים באירופה. החרדה הייתה רבה, אך מה ששמעו מהפליטים היה רק קצה קצהו על מה שהתרחש במציאות. איש עדיין לא העלה בדעתו בתי-חרושת לרצח; תאי גזים שבהם נחנקים למוות אלפי זקנים, נשים וטף מדי יום.

יהודי סאפי, שהחלו לחוש ברוח הקרירה המאיימת להפוך לסופה עזה, החלו להסתגר בתוך עצמם, אם כי עדיין לא חששו לחייהם.

אחת מתוצאותיה של ההסתה הנאצית הייתה תופעה מוזרה ומבחילה של חטיפת ילדים יהודים על-ידי מוסלמים. שנים רבות לאחר המעשה שמעה לראשונה ציונה מפי דודה פרחה את הסיפור הבא:

״היה זה ערב נעים בראשית הסתיו, סמוך לחג הסוכות. אהרון ירד במדרגות הבית והתיישב ליד הכניסה. כך נהג לעשות מדי ערב. הוא אהב להתבונן בתנועת האנשים השוקקת אשר גדשה את המדרכות הסמוכות ואת החנויות המלאות מכל טוב. אימא חנה, שנותרה בבית לבשל, לנקות ולהכין את הבית לקראת שבת, זימרה זמירות שבת בשמחה גלויה. האושר שהביא עמו אהרון יפה התואר לבית היה גדול, והשירה שבה פצחה אמו הייתה ביטוי לכך.

"בין מזמור למזמור הציצה חנה לעבר בנה אהרון, שהחזיק בידו צעצועי עץ בדמות סוסים ויונים. מדי פעם נהג להבהיל את ה׳יונים׳ בדהירה אימתנית של אחד מ׳סוסיו, אבל לאחר מכן מיהר להרגיען והרכיבן על גבי אחד ה׳סוסים׳, כשחיוך רחב על פניו. וכך, בעוד הילד משחק ומשתעשע בלוחות העץ, הגיחו למקום שני צעירים ערבים. עוד בטרם הצליח הילד להוציא הגה מפיו חטפו השניים את אהרון, ובמהירות רבה התרחקו מהמקום. איש בשכונה ההומה לא שמע את הילד היהודי הנלחם על חייו. ככל הנראה חסמו חוטפיו את פיו במטפחת גדולה.

״האם, חנה, שלא שמעה זה דקות מספר את רעש ה׳סוסים׳ וה׳יונים', החלה לקרוא ׳אהרון, אהרון.׳ אך לשווא. בהדרגה הפכו קריאותיה לזעקות שבר: ׳אהרון, יא-אבני, איפה אתה?׳

״היא ירדה במהירות לעבר הכניסה של הבית, רצה ברחובות והמשיכה לזעוק. רק אם נואשת המחפשת אחר בנה האובד יכולה לזעוק כך: ״אהרוווווון, אהרוווווווווווון!" בצר לה החלה חנה לאחוז בדש בגדיהם של העוברים ושבים: ׳אולי ראיתם ילד קטן? ילד יפה. ילד שלי. לא ראיתם? אתם בטוחים, שלא ראיתם? אז איפה הוא, אהרון שלי? ואי עליינה (אבוי לנו).׳

״אחר החלה לחפש בחנויות, אבל גם שם, בדיוק כמו ברחוב, הביעו הקונים והמוכרים את צערם ומשכו בכתפיהם, כאומרים: ׳לא ראינו, לא שמענו.׳

״אט אט התקבצו עוברים ושבים סביב האם הצעירה ומוכת הפאניקה. כשנודע להם כי מדובר בנכדו של הרב נחמיאס, מן המכובדים בעיר סאפי, נרתמו כולם לחיפושים.

״השמועה על חטיפת הילד היהודי עשתה לה כנפיים והגיעה לאוזניו של הקאדי, וזה הבין, ככל הנראה, את ההשלכות הנוראיות שעלולות להיות למעשה הנתעב. ואכן, לא חלפו שעות מספר ואהרון הקטן הושב אל חיק משפחתו.

״האירוע הנורא שעבר לא הותיר צלקות בנפשו של אהרון בהמשך חייו. כנראה שהדחיק את החוויה הקשה עד שנשתכחה ממנו. אולם, ציונה זוכרת שבילדותו נהג לרדוף אחריה, להצמיד מטפחת גדולה לפיה ולהכריז: ׳עכשיו תפסתי אותך…׳ ״

מסאפי לצפת – ברוך מאירי-ילדות שהחלה ביוון, או אולי ב… פולין?

חג השבועות

חג השבועות לעם ישראל הוא חג שאין כדוגמתו אצל שאר האומות. חג קבלת התורה משמים הוא חזות הכל בעיני העם. בחג זה רואה עם ישראל את קביעת אופיה וצורתה, את סוד נצחיותה ואת קיומה של האומה כולה. בפרשת ״יתרו״ קיימים מספר פיוטים, שנושאם הוא מתן תורה. הבולט והמוכר ביניהם הוא, כמובן, הפיוט ״נרדי נתן ריחו״ המושר בחג השבועות בבתי־הכנסת:

נרדי נתן ריחו / ר' אברהם אבן מוסה

נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ מֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
יוֹם עָשָׂה ה' נָגִיל נִשְׂמַח בּוֹ

אֵל נָתַן לְעַמּוֹ תּוֹרָה תְמִימָה
יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה

עד שהמלך, הקדוש־ברוך־הוא, ב״מסיבו״ ־ ברקיע, עם ישראל עומד בתחתית הר סיני מבושם בריח טוב וקורא לפני המלך ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״.

יום הופעתו של עם ישראל בתחתית הר סיני מתואר ע״י המשוררים כיום גדול. ביום זה הועדף עם ישראל משאר הגויים: [פיוט מס׳ 430 בא״ש, נכתב ע״י המשורר יוסף ומופיע בפרשת ״יתרו״.]

ה' זורחת / לשעיר בחכמה

מפארן הופעת / לדחות בן האמה

בסיני נגלית / לבן הגבירה

לקח טוב נתתה / לאומה טהורה

המשורר עושה שימוש במדרשהידוע על ה׳ שבא לאומות העולם ורצה לתת להם את התורה. כל אומה שאלה ״מה כתוב בה?״ וכל אומה קיבלה תשובה המנוגדת לאופיה, מה שהביא את האומות להסתייג מהתורה. כאן המשורר מציין את הדחיה של ״בן האמה״ ־ בן הגר שפחת שרה מלקבל את התורה, כך שעם ישראל הוא שיקבלה. בפיוט זה סוקר המשורר את עשרת הדברות שהם חלק מהתורה. תורה זו כפולה היא ־ תורה שבכתב ותורה שבע״פ:

חכמי וזקני / הגו בשתי תורות

אמרות ה' / אמרות טהורות

המשורר מסתמך על המדרש של הפסוק ״אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בינו ולבין בני ישראל בהר סיני״: אחת בכתב ואחת בע״פ. מכאן שניתנה תורה שבע״פ למשה על כל דקדוקיה. דברי התורה ״יקרו מפנינים… כריח שושנים… מצוף דבש מתקו״.

חג שמחת תורה

מקור השמחה בחג זה הוא סיום קריאת התורה באותו היום. לפי המנהג תחילת הקריאה בתורה בפרשת ״בראשית״ חלה ביום שמחת תורה, הוא יום שמיני עצרת. ביום זה אף מסיימים את הקריאה בתורה בפרשת ״וזאת הברכה״.

יום ״שמחת תורה״ הפך במרוצת השנים לחג עממי המקיף את כל חלקי העם מנער ועד זקן. ההקפות נערכות בליווי שירה וריקודים עם ספרי התורה, וגם הילדים נעשים שותפים לשמחת מצוה זו. אחד הפיוטים הידועים, ואולי המוכר ביותר בהקפות עם ספרי התורה, הוא הפיוט הידוע ״מפי אל״. בפיוט שישה בתים בני ארבע צלעות כל אחת ופזמון חוזר:

מִפִּי אֵל מִפִּי אֵל. יִתְבָּרַךְ יִשְׂרָאֵל:

אֵין אַדִּיר כַּיָי. וְאֵין בָּרוּךְ כְּבֶן עַמְרָם. אֵין גְּדוֹלָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין דּוֹרְשָׁהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין הָדוּר כַּיָי. וְאֵין וָתִיק כְּבֶן עַמְרָם. אֵין זַכָּאָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין חוֹמְדָה כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין טָהוֹר כַּיָי. וְאֵין יָשָׁר כְּבֶן עַמְרָם. אֵין כְּבוּדָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין לוֹמְדָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין מֶלֶךְ כַּיָי. וְאֵין נָבִיא כְּבֶן עַמְרָם. אֵין סְמוּכָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין עוֹזְרָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין פּוֹדֶה כַּיָי. וְאֵין צַדִּיק כְּבֶן עַמְרָם. אֵין קְדוֹשָׁה כַּתוֹרָה. וְאֵין רוֹחֲשָׁה כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין שׁוֹמֵר כַּיָי. וְאֵין שָׁלֵם כְּבֶן עַמְרָם. אֵין תְּמִימָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין תּוֹמְכָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

בפיוט מילות תואר המציינות את מעלותיהם של ה׳ ושל משה ואת מעלותיה של התורה ה׳ מצויין כ״אדיר״, ״הדור״, טהור״, ״מלך״, ״פודה״, ו״מציל״. משה מתואר כ״ישר״ ״צדיק״ ו״נאמן״. התורה מקבלת תכונות כמו ״זכה״, ״קדושה״ ו״תמימה״.

פיוטים בנושאים שרבים

במכלול של 559 פיוטים וקצידות המופיעים ב״שיר ידידות״, שיבצו העורכים לתוך הקובץ גם 84 פיוטים וקצידות העוסקים בנושאים שונים, שאין להם נגיעה ישירה לנושאים. כמו גלות וגאולה, כיסופים לארץ־ישראל, שבתות ומועדים.

על מה כתבו המשוררים? מהם הנושאים האחרים שעניינו אותם? עיון בפיוטים של ״שירת הבקשות״ המופיעים בקובץ ״שיר ידידות״ מגלה כי המשוררים כתבו על נושאים שונים.

1. 1. כבר בפרשה הראשונה ״בראשית״ מוצאים פיוט, ובו דברי הודאה על גשמים שירדו:

הן אלקים טוב אחיה / ואשוחח פלאיו

כי בששון הוא מרוה / פי ידידיו עם קרואיו

טוב אלוקים וחסדו מרוים את האדמה ואת האדם באשר הם.

2. בפרשת ״בראשית״ משובצת הקצידה הידועה ״צמאה נפשי לאל תמים דעים״27/ זוהי קצידה חנוכית שהמסר העיקרי בה הוא שאל לו לאדם להתגאות ולבטוח בעשרו. הקצידה מסתימת במה שהאדם מחוייב לעשות:

יבחר בתורת האל תמימה / ובלומדיה תגדל אהבתו

חילו ואונו להבל דמה / ישכיל ויבין לאחריתו

3. בפיוט שבח והודאה לרגל החלמה כותב המשורר על הייסורים שבאו עליו:

מעגלי צדק תנחני

אהבתי תורתך

פדה שלום את נפשי / וכלכל את שיבתי

כל עוד רוחי בי ונפשי / הוא מחסי ומצודתי

הייסורים נתקבלו באהבה ע״י המשורר בדומה למכות שמכה האב את בנו, כדי להוכיחו ולהחזירו לדרך הישר. האל המכה הוא גם זה המספק לאדם את צרכיו ומכלכלו גם בזקנתו וככלות כוחו.

כך אפשר לציין פיוטים נוספים המתייחסים לנושאים רבים ומגוונים, כמו בצורת שחלפה, י״ג עיקרי האמונה, חופה ועוד. גם פיוטים אלה, כמו רבים אחרים, מסתיימים באזכור הגאולה ובתקוה של המשוררים השונים לקץ ייסורי הגלות. נושא זה היה כאש בוערת בעצמותיהם וביטא את אשר חשו בחייהם היומיומיים.

סיכום: שירת הפרט ושירת הכלל חד הם

ככל שרבו הייסורים, בשנים אלה או אחרות, ישבו המשוררים השונים והביעו את רחשי ליבם בתיאור חייהם הקשים ואת התלאות העוברות ביחסיהם עם הערבים שכניהם. שירה פרטית זו הביעה אמנם את כאבו האישי, את מצוקותיו ואת ציפיותיו המשיחיות כולל געגועיו וכיסופיו של המשורר לארץ־ישראל, אך יחד עם זאת כוחה של השירה הפרטית היה בכך שהפכה לשירת הכלל.

באופן מתמיד כתבו ושרו יהודי מרוקו על אותם נושאים ־ אהבה לה׳, ייסורי הגלות. הציפיות המשיחיות והגאולה הקרובה, שבהם תיאור ציון וירושלים כארץ היסוד וההבטחה עניין זה חיזק את הקהילות היהודיות במרוקו: בידל אותם מהחברה הערבית הסובבת, עיצב את זהותם כיהודים, שמר על ייחודם ותרם לאחדותם כאחד.

הפיוטים שנכתבו, ושחלקם הפכו ל״נכסי צאן ברזל״ בטקסים ובתפילות בקהילות היהודים במרוקו ובישראל, מבטאים את דעת בני הקהילה ביחס לחיי היומיום שלהם ולמסגרת הקיום שלהם.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–

עמוד 78

פיוט — סי׳ אברהם, ע״מ ת׳ יב״ת י״ת

פיוט הודיה לבורא עולם, על הורדת גשמים

המשורר ידוע רק בשמו הפרי "אברהם"

אֶפְצְחָה רִנָּה וְתוֹדָה / אֶצְהֲלָה בְּגָאוֹן יְיָ

וּבְתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה / אֶזְכְּרָה חַסְדֵי יְיָ

בּוֹ לְבַד אֶבְטַח בְּעוֹדִי / כִּי מְנָתִי הוּא וְחֶבְלִי

וּשְׁמוֹ מִשְׁעָן בְּיָדִי / וּדְבָרָיו נֵר לְרַגְּלִי

עֵת אֲשַׁוֵּהוּ לְנֶגְדִּי/ אֶשְׁכְּחָה רֵישִׁי וּמְחַלִי

כֹּל־יְמוֹתַי אֶעֱבוֹדָה / יוֹצְרִי הָאֵ-ל יְיָ

וּבְתוֹךְ עַם אֶעֱמוֹדָה / וַאֲבָרֵךְ שֵׁם יְיָ

רַחֲמָיו נֶגְדִּי נְתָנָם / אֵ-ל, וְעָבַר עַל עֲלוּמַי

צוֹרְרַי תַּמּוּ וְאֵינָם / אָבְדוּ מוֹנַי וְקָמַי

וּמְשַׂנְּאַי וַהֲמוֹנָם / נָפְלוּ תַּחַת פְּעָמַי

לָבְשׁוּ הַכֹּל חֲרָדָה / דָּלְלוּ עוֹזְבֵי יְיָ

אָחֲזָה אוֹתָם רָעֲדָה / מִפְּנֵי פַּחַד יְיָ

הֵן א-לֵיהִים־טוּב אֲחַוֶּה / וַיֲשׂוֹחֵחַ פְּלָאָיו

כִּי בְּשָׂשׂוֹן הוּא מְרַוֶּה / פִּי יְדִידָיו עַם קְרוּאָיו

יוֹם וָלַיְלָה עוֹד אֲקַוֶּה / לַאֲשֶׁר מַעְלָה נְשִׂיאָיו

זַמָּרֵי לָאַ-ל, יְחִידָה, / נָא וָכֹל־יִרְאֵי יְיָ

שׁוֹרְרוּ שִׁירָה חֲמוּדָה / נָא וּבָרְכוּ אֶת יְיָ

מָה אֲדַבֵּר וַחֲסָדָיו / גָּבְרוּ מֵעַל שְׁחָקָיו

לוּ יְחִילוּן כֹּל־עֲבָדָיו / גַּם גְּבָאָיו וַאֲפִיקָיו

נָעֲלָה עַל כֹּל־גְּדוּדָיו / צוּר מְשַׁלֵּחַ בְּרָקָיו

נִצְבָּה נַפְשִׁי וְעָמְדָה / חִישׁ לְהוֹדוֹת שֵׁם יְיָ

כִּי מֵאֹד חָשְׁקָה וְחָמְדָה / לַחֲזוֹת נֹעַם יְיָ.

כנפי שחר

אפצחה — אפתחה. אצהלה — יזהירו פני משמחה. בגאון ה׳ — בעוזו וגבורתו. מנתי הוא וחבלי — חלקי ונחלתי. עת אשוהו — אשיתהו. רישי ומהלי — עוניי ומחלתי. ועבר על עלומי — מחל חטאות נעורי. דללו — התמעטו והושפלו. א-להים־ טוב — טוב־א-להים וחסדו. אחוה ואשוחח — אספר. קרואיו — מכובדיו. נשיאיו — עביו. יחידה — כנסת ישראל. יחילון — יקוו, לי יחיל ודומם (איכה ג, כו). גבאיו ואפיקיו — בורות ומוצאי מים. גדודיו — צבאיו. גצבה נפשי… — המשורר עמד נצב לראות נועם הי בהורידו את הגשמים.

אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל– אֶפְצְחָה רִנָּה וְתוֹדָה / אֶצְהֲלָה בְּגָאוֹן יְיָ

טז. הגר“א זצ“ל ציין (על ש“ע או“ח סי‘ קכד ס“ה) על כל ברכה וכו‘: ”כמ“ש ביומא ל“ז ע“א. תניא רבי וכו‘ חנניה וכו‘. ועיין טור“, עכ“ל. יש לדקדק מדבריו ז“ל שדעתו היא שמקור המנהג הלז‘ מופיע בש“ס דיומא (ולא ממשנת חסידות שנהג הרא“ש). אך מ“מ יש לשאול מה חידוש יש בדבריו הקדושים והקצרים שכתב: ”ועיין בטור“, הדבר פשוט שיש לעיין בטור לפני לימוד הש“ע, ונראה לישב כי רמז לעיין בטור שהביא דברי אביו הרא“ש לענות ב“ה וב“ש על כל ברכה שאדם שומע (וזה ממש הפך מהסיפור שהובא במעשה רב סי‘ מג, דעדיפים דברי הרב על סיפורי מעשה) וראה לקמן מה שהרחיב הרב דמשק אליעזר,

ביאור דברי הגר“א ז“ל (הביאור הנ“ל בתוך דברי הגר“א זלה“ה לקוח מתוך כתבי מרן הגר“ש משאש זיע“א ולא מדילי, אפ“ר).

יז. מרן החיד“א זצ“ל– בברכי יוסף (או“ח סי‘ ריג אות ג‘) הביא דעות המתירים והאוסרים וכתב שם שלא מצא ראיה מכרעת לאחד מהצדדים. אך הואיל ויצא מפום אריותא, נכון להזהר, אך אין למחות במי שעונה. וכ“כ בטוב עין (סי‘ יח, אות מא). אמנם בשו“ת יוסף אומץ (סי‘ ע אות ג) הביא דבריו שכתב בברכ“י וסיים וז“ל: עד כאן דברי שם. ומנהג העולם יודעים ולא יודעים לענות ב“ה וב“ש אף בברכה שיוצאים יד“ח, עכ“ל. נראה כוונתו שחזר מדבריו הראשונים, ושצריך ללכת אחר מנהג

העולם בסגירת עינים, דודאי מיוסד הוא על האמת. וכדברי המעשה רוקח ע“ה.

ועל כל הנ“ל הוסיף מרן הרב חיד“א ע“ה בספרו שיורי ברכה (סי‘ קכד) וז“ל: ”וכבר אני העני כתבתי בספר הקטן ברכי יוסף סימן רי“ג אות ג‘ כמעט שעברתי לדבריהם דרבנן ולא מצאתי ראיה מכרעת לזה, ומנהג העולם להפך (לענות ברוך הוא וברוך שמו) ואין למחות בידם“.

(פירוש וביאור דברי מרן החיד“א זצ“ל הנ“ל לקוחים ממש“כ הגר“ש משאש זצוק“ל בביאורו

את דעת מרן הרב חיד“א זצ“ל בספריו).

יח.הרה“ג שמואל לנייאדו זצוק“ל מחכמי ארם-צובא העתיק בספרו שלחן המלך (סי‘ כג סעיף לד) את דברי מרן לענות על כל ברכה שהוא שומע, ב“ה וב“ש, ולא חילק שום חילוק בין חייב בה או לא חייב בה, ומדלא עביד הכי מוכרח שכיוון בדעתו לכל ברכה.

יט. הרה“ג המפורסם רבי יוסף רפאל חזן זצוק“ל בעל שו“ת חקרי לב היה גם הוא עונה ואומר ברוך הוא וברוך שמו, כפי שהעד העיד בנו הגאון רבי חיים פלאג‘י זצ“ל בספרו יפה ללב (סי‘ קכד אות יב) ושם כתב לקיים המנהג לכתחילה, וכך הורה לו זקן הוא זקנו הקדוש רבי יוסף

רפאל חזן זלה“ה.

כ. החתם סופר זצוק“ל– הגאון מהר“ם שיק זצ“ל העיד על החת“ס זצ“ל וכתב, שבבית מדרשו של הגאון החתם סופר זצוק“ל נהגו לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ולא מיחה בידם. ונראה מדלא מיחה בהם, דעתו היתה נוחה עם מנהג זה. אומנם בעל השדי חמד ע“ה (ח“ד, אסיפת דינים, מערכת ה“א ערך הפסק אות ט‘) אמר כי החת“ס סבר כהחיד“א, שאין לקיים מנהג זה לכתחילה, אך אין למחות ביד המקילין, ומטעם זה לא מיחה בהם החת“ס, אך הרה“ג שלמה דיין שליט“א כתב (בשו“ת עטרת שלמה סי‘ ו‘) כי אין הכרח לדייק כך, ולהפך נראה שהחת“ס לא מיחה בהם כי דעתו היתה נוחה עם מנהג זה, וכדעת המהר“ם שיק זצ“ל, כי ודאי בתוך בית מדרשו היו אנשים של צורה היודעים לקבל תוכחות והוראות מרבם הגדול החת“ס זצ“ל, ואם היה חושב כדעת הסוברים שיש בזה הפסק למה ישתוק בביתו ובחומתו, ואדרבה היה מצוה עליו לגעור בהם ולמנוע אותם ממנהגם, ומדלא עביד הכי, מוכרח כי דעתו היתה נוחה עם מנהג זה (וכך עולה מביאורו של הרב בעל באר שרים את דברי הרב חת“ס זיע“א, יובא להלן).

כא. חיים לראש– למוהר“ר חיים פלאג‘י זצוק“ל (דף ל“ח עמ‘ רעב), שם דרש מבני משפחתו לענות ב“ה וב“ש בקידוש, והעיד שזה המנהג בכל תפוצות ישראל, וכן בעירו איזמיר. ובספרו יפה ללב חזר לקיים מנהג זה לכתחילה (סי‘ קכד אות יב). וגם העיד בשם מ“ז רבי יוסף רפאל חזן זצוק“ל בעל החקרי לב שהיה גם הוא עונה ואומר ב“ה וב“ש, ע“ש. ובספר מועד לכל חי (סי‘ ד אות ט“ז) כתב וז“ל: ”כתבתי דיענו אחר המברך ברוך הוא וברוך שמו ואמן כאשר יעוין שם, ונשמט מהדפוס סיום הלשון והוא דאין קפידא במה שיוצאים בברכת בעל הבית ועונים אחריה, דהרי כבר העלה להלכה כן החיד“א בספר מראית העין  (בליקוטיו סי‘ יא אות ט‘ על סי‘ קכד…) ולפי זה לא כיון יפה בספר דגול מרבבה

וכו‘. ועל כלנה כתב הרב ז“ל בספר לב חיים (ח“ב סי‘ קט) ז“ל: ”וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל וכן נהגו בעירנו אזמיר יע“א בפני כמה רבנים גדולים, ונער הייתי גם זקנתי ונתגדלתי על ברכי יוסף הרב הגדול מור זקני ז“ל והיה נוהג לענות ברוך הוא וברוך שמו, על כל ברכה שהיה יוצא בה ידי חובה. וכן נהגו כל הרבנים אחריו. ומאחר שאין האיסור ברור בפוסקים בודאי שיש לקיים המנהג לכתחילה. כי הגם כי אנכי בעניותי בס‘ סמיכה לחיים (סי‘ א, וסי‘ ג) ובספר נשמת כל חי (בחלק א בכמה מקומות) כתבתי כי המנהג שהוא הפך הדין יש לבטלו. זהו כשהוא שלא כדין ברור, אבל שיהיה הענין כעין נידון דידן שאין הכרח ברור להכריע לשני הצדדים וכדברי הרב חיד“א ז“ל, המנהג עיקר. והגם דסיים הרב

ברכ“י ז“ל וכתב: ”אמנם הואיל ונפיק מפום דארייותא כמ“ש הרב הנז‘ נכון ליזהר אך אין למחות וכו‘..“ יעו“ש. לעניות דעתנו דכיון שהמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל ליודעים ושאינם יודעים, אין מקום ליזהר

עוד מעתה, ואדרבה אחרי שהורגל המנהג בפה הכל לומר ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה, אם אינו עונה ברוך הוא וברוך שמו, יבא להכשל שלא לענות אמן במקום שהוא חיוב גמור ועונשו גדול, כי כן הנח להם

לישראל וכל מן דין סמוכו לנא שינהגו מנהגים כאלה לאהבת ה‘ ולברך בשמו ועליהם תבוא ברכת טוב ברכה וחיים“, עכ“ל.

כב. הגאון מהר“ם שיק זצוק“ל (שו“ת מהר“ם שיק חאו“ח סי‘ נא). שם העלה לקיים המנהג לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח. והעיד על מה שהיה בבית מדרשו של הגאון החתם סופר זצוק“ל.

כג. הרה“ג יהודה אריה לייב לוינגר זצוק“ל תלמיד החתם סופר זיע“א_כתב (באורחות חיים סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”והעולם נוהגים לאומרו (ברוך הוא וברוך שמו) ומעולם לא ראינו מי שמוחה, ובמנהג כתב הש“ך דלא ראינו ראייה… וכן ברוך הוא וברוך שמו ומנהג ישראל תורה“ ע“כ, ועוד שם האריך מפי סופרים וספרים לקיים מנהג ישראל לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה וברכה, וסתר בראיות גדולות דברי הרב דגול מרבבה זצוק“ל שהורה לאסור.

כד. שערי תשובה למרן אביר יעקב אבוחצירא זצוקללה“ה וזיע“א (אופן כ“ג) ושם האריך במעלת אמירת ב“ה וב“ש ע“פ הסוד וזל“ה: ”תשובה“ ראשי תבות: תשמור ברוך הוא וברוך שמו, לרמוז דבעל תשובה צריך אזהרה גדולה עד מאד לשמר ולעשות להיות עונה על כל ברכה ששומע… וזהו אחד מיוחד מעקרי הדת שצריך לשמור שמירה מעולה, שיהיה עונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה שישמע, שבעניה זו יש יחוד גדול שעל ידה מתיחדים שמותיו של הקב“ה“.

כה. הגאון הרב אליעזר לנדא זלה“ה כתב בספרו המוסב על חידושי הגר“א על הש“ע ”דמשק אליעזר“ (סי‘ קכד סעיף ו) וז“ל: ”כמ“ש ביומא ל“ז תניא רבי אומר כי שם ה‘ אקרא אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב“ה אתם הבו גודל, חנניה אומר זכר צדיק לברכה אמר להם נביא בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה ועיין טור שמביא מא“א הרא“ש שהיה אומר ב“ה וב“ש מגמרא הנ“ל“ ושוב לא חילק שם בין ברכה לברכה ורק הציג את המקור למנהג זה, ומסתמיות לשונו נראה כי כוונתו כדעת כל קודמיו שהביאם בחידושו (רא“ש, טור, ש“ע, והגר“א ז“ל) שצריך לענות על כל ברכה וברכה.

כו. הרה“ג המפורסם רבי יעקב רקח זלה“ה כתב בספרו פרסומי ניסא (על חג הפסח, בדיני סדר הקדוש הלכה ד) וז“ל: ”הגדול שבבית מקדש ומברך ועושה כל הסדר וכשהוא מברך בפה“ג, והמסובין עונין אמן יוצאין י״ח דגדול העונה אמן יותר מהמברך וגם שאר הברכות של הלילה כגון ברכת כרפס והמוציא ועל אכילת מצה ומרור, הגדול מברך ומוציא את אחרים י״ח… ועוד דיזהיר המברך מקודם לבני ביתו שיענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה וברכה בכוונה ובשמחה רבה ולא יהיו מדברים כלל בשעת הברכה יעו“ש“, ע“כ.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ