ארכיון חודשי: מאי 2021


La famille Benhamou-Debdou-La branche- Bouz’it- Bziza’h

debdou-1-090

la famille Bziza’h

la famille Bziza’h est un nom de famille bien connu et il est mentionne dans les archives de la communaute.

Rabbi Itshac Benhamou (surnomme Bziza’h)

Cette personne fut un notable de grand renom, affable et courtois. Ses enfants s’appellent:

Avraham-David

 

Rabbi Avraham Benhamou Bziza’h

Cette personne fut un commercant on ne peut plus integre. Prodigieusemcnt lucide et intelligent, il ne manqua aucunc occasion pour faire du bien. Le nom de ses enfants est:

Itshac-David-Chlomo-Maha-Esther-Zouihra      

 

Rabbi Itshac Benhamou Bziza’h

Ce rabbin fut un modele de vertu, inspirant respect et admiration. Sa condition de notable ne le detourna aucunement des voies de la charite. Ses fils se nomment:

Aharon-Avraham-Chimon-Yaakov 

 

Rabbi David Benhamou Bziza’h

Ce rabbin frequenta assidument la synagogue. Son ethique saine de la vie se resuma a la charite. Le nom de ses enfanes est:

Avraham-Chimon-Yossef-Esther-Yakot   

 

Rabbi Chlomo Benhamou Bziza’h

Ce rabbin surveilla de pres le moindre de ses agissements. II fut un homme pieux et tres efface. Ses enfants s’appcllent:

David-Myriam-Esther

 

La famille Bouz’it        

La famille Bouz’it fit partie de la communaute juive de Debdou.

 

Rabbi Mochd Benhamou (surnomme Bouz’it)

Cette personne fut un etre pieux, humble et devoue. II aspira constamment a faire du bien. Le nom de ses enfains est:

David-Chlomo-Yaakov

 

Rabbi David Benhamou Bouz’it

Cette personne fut un etre digne dc confiance et des plus scrupuleux. Il pratiqua le Judaisme duquel il maintint le flambeau. Par ailleurs, il fut aussi un grand philanthrope. Le nom de ses enfants est:

Saadia-Chmouel-Yaakov-Simha-Esther    

 

Rabbi Chlomo Benhamou Bouz’it

Ce rabbin se consacra au Createur et a ses creatures. II fur droit, integre, et honora dignement la Torah et ceux qui s'en firent les champions. Le nom de ses enfants est:

Eliahou-Moche-Maha-Stira-Aicha   

La famille Benhamou-Debdou-La branche- Bouz’it- Bziza’h

עיון סוציו–פרגמאטי בשיר ערבי–יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ) 1792-1790 ( יוסף שיטרית.

שטרית יוסף

המבנה הפואטי והנרטיבי של השיר

הטקסט שלפנינו לא נשא כנראה לחן ולא נועד להיות מושר בקול, על אף מתכונת החריזה שלו בתבנית מעין–אזורית )אאאת, בבבת, גגגת….(. גם משקלו אינו סדיר, ומספר ההברות בצלעות השונות אינו קבוע )משבע עד חמש עשרה הברות ויותר(. סימן פואטי נוסף המשותף לכלל השירה הערבית–היהודית הן המניפולאציות המורפולוגיות שעורך המחבר בצורות המילים החורזות בסופי הסטרופות כדי ליצור את החריזה המברחת הדרושה לשיר. כאן שינויים מורפולוגיים כאלה רבים ביותר, ומביאים ליצירת הסיומת המברחת -ני. הטקסט חובר להשמעה כשיר סיפורי–אירועי שרבות בו האמירות הנרטיביות והאמירות המגיבות על ההתרחשויות המתוארות והמפרשות אותן או המשוות אותן לאירועים דומים שקרו בעבר או בקהילות אחרות. המחבר מדגיש ממד נרטיבי זה של שירו במחרוזת , ומכנה בה את הטקסט שלו בשם 'קצא' במובן של שיר סיפורי:

 

קאמת פקלבנא לגצא, / עליהא קתבנא האד לקצא.

האדא מא שמענא, וואעסא / ולו רית בעינייא.

]=מילאה ליבנו חרדה, ועל כך כתבנו שיר זה.

זה מה ששמענו, קל וחומר אילו ראיתי ]הכול[ במו עיניי.[

 

מחרוזת זו מתייחסת למעשי הזוועה שקרו בקהילות השונות, ובכללן תאפילאלת, ואשר הגיעו לאוזני המחבר ובני קהילתו ולפרעות שהם היו הקרבנות שלהן. כחוליה מחברת בין תיאור הזוועות בקהילות השונות והלקח שיש ללמוד מהן, שני טורים אלה מקפלים בתוכם את עיקרי האומרה, או מכלול האמירות, המתפתחת בשיר: )א( העלאת התוצאות הנפשיות המיידיות של הפרעות שנעשו עם אווירת הטרור שנוצרה, היינו החיים בחרדה מתמדת )'קאמת פקלבנא לגצא'(; )ב( הכתיבה כניסיון להשתחרר מן המועקה ולוּ לזמן מה )'עליהא קתבנא האד לקצא') (;ג( הצורך והרצון להעיד גם מראייה וגם משמיעה על חומרת ההתעללויות והפרעות שקרו בקהילות השונות, לציון רגשי הסולידריות וההזדהות המכוננים את החיים היהודיים בגלות )האדא מא שמענא, וואעסא ולו רית בעינייא'(. יתר על כן, קולו של היחיד המעביר את זיכרון הפרעות מתערבב כאן עם קולם של הרבים עד כדי התחלפות ביניהם: צורת הרבים משמשת כאן במקום היחיד — 'קתבנא' במקום 'קתבת' הצפוי — שכן המחבר של השיר היה אחד; והיחיד במקום רבים: 'רית בעינייא' במקום 'רינא בעינינא', משום שהמחבר לא היה היחיד ששמע על מה שקרה בקהילות מרוקו. ככלל, התמזגות זו של קולות היחיד והציבור בקהילות השונות היא העומדת ביסוד כתיבת השירה היהודית במרוקו  )ובכל הקהילות המסורתיות בכלל(,  אם בעברית או בערבית יהודית  )או בכל לשון יהודית אחרת(.  התמזגות זו היא גם הנושאת את התכנים האירועיים, האמוציונאליים והפרשניים בשיר; אלה מאורגנים בשלוש חטיבות מובחנות היטב: )א( הפרעות בקהילות שונות ובעיקר בפאס  הפרעות ביהודי תאפילאלת סיכום מעשי הפרעות, ולקח המאורעות עם תפילה לגאולה ולביאת המשיח .

 

הערת המחבר: בפואטיקה הערבית במרוקו השם 'קצא' מציין טקסט סיפורי בעל תכונות ספרותיות מובהקות, בין אם הוא שייך לתחום הפרוזה בין לתחום השירה, המולחנת והלא מולחנת. במסורת הכתיבה היהודית במרוקו, 'קצת אברהם ונמרוד' כתובה בפרוזה, שעה ש'קצת יוסף הצדיק' נכתבה בידי משוררים רבים בצורה של שירים שונים, מחורזים ומולחנים.

 

הפרעות בקהילות היהודיות לאחר מות הסולטאן סידי מוחמד בן עבד אללה .

חוסר המחרוזות הראשונות בשיר אינו מאפשר לנו לקבוע את מכלול הקהילות שהמחבר דן בהן. בולטת בהיעדרה כאמור קהילת מכּנאס. על לאראש שלחוף האטלנטי בצפון מרוקו מובא רק עניין ריכוז היהודים במקום אחד והשערים שנסגרו עליהם ) 1ב(. אשר לטנג'יר, המחבר מדגיש בעיקר את מצב החרדה שהיו שרויים בו כל בני הקהילה ואת תשלום הכופר הכבד שנכפה עליה ) 2א-ב(. יהודי תטואן היו הראשונים שסבלו קשות מחמת זעמו של מולאי יזיד, משום ששהה סמוך לעיר עד להמלכתו בתוך מבנה של קדוש מוסלמי, מולאי עבד אל–סלאם. מבנה זה שימש לו מקום מקלט בטוח בחיי אביו. תיאור הפרעות ) 3א 4- ב( מדגיש את הגורל המר של בני הקהילה ושל כל הקבוצות המרכיבות אותה, ואת מעשי השוד והביזה היסודיים שהיו מנת חלקם. אולם מעשי הזוועה עצמם מצוירים באופן כללי לרוב תוך שימוש בפועל גנרי כמו 'ריתלוהום' ]=פרעו בהם[, או במבע בעל משמעות כללית כמו 'גאזו עליהום כמן שדא' ]=עברו עליהם צרות רבות[. המחבר סיגל כנראה את העמדה המסורתית של הרבנים, המתייחסים למקרי האונס של נשים ובחורות כאל עניינים שהשתיקה יפה להם, בין היתר משום כבוד המשפחות שהיו קרבנות לאלימות פושעת זו, ולכן העדיף לרמוז על התעללות קשה זו ולא לדווח עליה במפורש.

 

קהילת פאס זוכה לעומת זאת לתיאורים רחבים ומפורטים יותר בגלל מרכזיותה, גביריה וחכמיה. המחבר מדגיש במיוחד את השינוי הדרסטי שחל במרחב הפרטי והציבורי המפואר שבו חיו היהודים עד לפרעות, לעומת חייהם העלובים אחר כך במרחב משמים ומדכא שאליו גורשו. הסילוק מן הבתים הנאים  הביא להזנחת יושביהם לשמש הקופחת, לרעב ולצמא, עד שמצאו אוהלים קלים לחסות בצילם-. הגירוש לווה גם בהרס בתי הכנסת המהודרים .  המחבר מעמת במפורש בין הכבוד והעושר שהיו ליהודים לפנים ובין אובדן כל רכושם והישארותם בחוסר כול אחר כך   בין פאר הבתים ובין המקום השומם שישבו בו עתה  בין ההדר והתענוגות של עשירי הקהילה וחכמיה מקודם ובין מצבם המושפל והמעורר רחמים לאחר מכן גם כאן לתיאור המצבים החברתיים והכלכליים המהופכים מתלווה תיאור החרדות ומצבי הרוח המדוכאים של הנפגעים — 'רפדו להם ושרבו למרארא: מנכדין משא וצבאח 'מאהו עלאש יהמדו ויצברו.

 

מסכת סבל כזאת אין ראויה לה אלא קללה נמרצת המופנית כלפי הזמן שאִפשר אותה — 'אמא עד דאך נהאר די כרזו מן דייאר, על פי איוב ג, ג: 'יאבד יום אולד בו והלילה אמר הרה גבר'. בגלל הסכנה שבדבר, הזמן משמש כאן במקומו של 'המלך המזיד'. עבור המחבר, חומרת הפרעות שפגעו ביהודים ניתנת עוד פחות להבנה כשעולה זכרו של הסולטאן הקודם, סידי מוחמד בן עבד אללה, שהיטיב עם היהודים ועם המוסלמים כאחד. המשורר מונה בצער רב ובגעגועים )'מא יוואתינא נלבשו לא סדרייא ולא קפטאן את מידותיו ואת דרכי שלטונו של המלך: הוא השליט ביטחון ברחבי הארץ  דאג לצרכיהם של עניים בימי בצורת ומחסור וחילק להם גרעינים  הכניע את אויביו וזכה ליראה ולהוקרה ) א (. על כל אלה הוא ראוי שיתפללו עבורו לרחמי האל

עיון סוציופרגמאטי בשיר ערבייהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ) 1792-1790 ( יוסף שיטרית.

Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc- אבו אלעפיאה     ابو العافية           (Abu Al-'Afiya) Abulafia.

 

אבו אלעפיאה     ابو العافية           (Abu Al-'Afiya) Abulafia.

Aboulafia, Boulafia

Nom arabe signifiant «Pere du bien-etre», «Pere de la sante» ou׳ «L’Homme au bien-etre», "L’Homme a la sante», egalement porte par des families musulmanes.

Les differentes autres graphies hebra'iques connues de cet appellatif sont: .אבולעפייא, אבולעאפייא, אבואלעפייא, אבולאפיא, אבלעפיא, עפיא

Dans les anciens documents espagnols il est represente sous les for-mes de Abinaphia, Abenafia, Abinafia, Abenyafia au XIIIe s., Afia,, Abelafia, Abolafia, Affia au XlVe s. et Abinjafia, Abolafio, Habulafia et Abonafia au XVe s. Cet appellatif semble avoir donne naissance aux noms italien de Bolaffi et anglais de Bolaffey.

Dans la region de Cordoue en Espagne, l’appellatif de cette famille semble avoir ete legue a un groupe d’anciennes bourgades, sous la forme de Abolafia (Madoz I).

Il existe aussi une famille de levites portant ce meme nom, voir Halevi Abu Al-'Afiya

 

46-Aron Afia, medecin, philosophe et metaphysicien a Salonique vers 1540. Auteur de Opiniones sacadas de los mas autenticos y antiguos .Philosofos que sobre la alma escribieron y sus definiciones (Venise, 1568). Fut le maitre de Daniel Ben Perahyah qu’il assista dans sa traduction de l'espagnol a l’hebreu de l'Almanac d’Abraham Zacuto. II collabora egalement avec Moses Almosnino dans sa traduction hebrai'que du Tratado de la Esphera de Juan Sacrobosco.

47-Hayim Abulafia, rabbin a Damas au XVIe s., beau-fils du Grand Rabbin Jacob Berab. Riblin.

48-Jacob Abulafia, fils de Hayim (47), rabbin ne a Safed. En 1593 ־fut elu Grand Rabbin de Damas ou il presida l’Academie Talmudique ׳qui porte son nom. Mort a Safed en 1608. Ibid; Gaon II, 11.

49-Jacob Abulafia, Grand Rabbin a Damas (XVIe-XVIIe s.). .Auteur de Sheelot u-Teshubot et de Pisque Dinim. Sh. G. I, 60.

50-Jacob Abulafia, rabbin a Safed au debut du XVIIIe s., pere de Hayim ben Jacob (51) et petit fils de Jacob Berab. Ses decisions rabbiniques se conservent encore en manuscrit.

51-Hayim Ben Jacob Abulafia Ha-Zaquen, fils de Jacob (50), rabbin ne en Palestine et mort a Damas en 1744. Pere de Hayim Ben David. II fut Grand Rabbin a Smyrne ou il institua plusieurs Taqqanot. Auteur de: Miqrae Qodesh «Saintes Convocations)) (Smyrne, 1792), Traites sur des themes bibliques et rabbiniques; Yocef Leqah ((Surplus d’instruction)) (Smyrne, 1730-1732, 3 vols.), ouvrage sur le Pentateuque; Yashresh Ya'aqob ((Jacob prendra racine» (Smyrne, 1729); Shebut Va'aqob «Captivite de Jacob)) (Smyrne, 1733), Commentaire sur le 'EnYa'aqob de Jacob Ibn Habib.

52-Hizkiyah David Abulafia, rabbin mort a Jerusalem en 1773. Gaon II, 5.

53-Issakhar Hayyim Abulafia, fils de Hayyim ben Jacob (51), rabbin ne a Smyrne en 1726. Envoye en mission en Europe, il fut nomme Grand Rabbin a Belgrade et en 1773 fut elu president de l’Academie Talmudique de Sofia ou il est mort en 1781. Ses ouvrages perirent avec les archives de la communaute de Sofia dans un incendie en 1893. Gaon II, 13.

54-Isaac Abulafia fils de Hayyim (51) et petit fils de Jacob (50), rabbin de Tiberiade au XVIIIe s. Mort a Constantinople ou cours d’une ״mission pour cueillir des fonds pour la Quppah de Rabbi Meir. Gaon II, 11.

55-Hayyim Abulafia, petit fils de Hayyyima ha-Zaquene (51) rabbin a Hebron aux XVIIe-XVIIIe s. Auteur de 'Ez-Hayyim, homelies sur le Pentateuque.

56-. Hayyim Ben David Abulafia, petit-fils de Hayyim Ben Jacob (51). Rabbin Talmudiste en Palestine, mort a Smyrne en 1775. Fut Grand Rabbin a Safed, a Larissa et a Smyrne. Auteur d’un ouvrage volumineux sur le Sepher Mizvot Gadol qui fut detruit par le feu a Smyrne. On lui doit encore quelques donnees haggadiques qui sont contenues dans le Esh-Dat «Le Feu de la Loi» de Joseph Nahmuli (Salonique, 1790). Plusieurs de ses decisions rabbiniques et sermons parurent' apres sa mort sous le titre de Nishmat Hayyim «Le souffle de Vie», Sa-lonique 1806.

57-Isaac Abulafia, petit-fils de Hayyim ben Jacob (51). Ne a Tiberiade. Fut dirigeant des communautes sepharades et ashkenazes de  Safed et de Tiberiade. En 1821 il se rendit a Jerusalem ou il est mort en 1825. Gaon II, 12.

58-Abraham Abulafia, rabin auteur de Hayye 'Olam Ha-Bah..

59Ezekiel bar Hayyim Jacob Abulafia, rabbin a Tiberiade, mort en 1787. Gaon II, 11.

60-Isaac Abulafia, fils d’lssakhar. Succeda a son pere au Grand’ Rabbinat de Sophia. Mort a Jerusalem en 1819. Gaon II, 12.

61-Moshe Abulafia, rabbin de Damas en 1840. Gaon II, 14.

62-Hayyim Nissim Abulafia, Grand Rabbin de Jerusalem. Ne a Tiberiade en 1795. Mort a Jerusalem en 1861. Descendant de Hayyim Abulafia qui vint de Smyrne s’etablir a Tiberiade sur l’invitation du Sheikh Dahir Al-Amir, au XVIIIe s. Auteur de plusieurs ouvrages qur: n’ont jamais ete publies. JE I, 142; Gaon II, 7.

63-Joseph David Abulafia, Grand Rabbin de Tiberiade au XIXe s.. Gaon II, 10.

64-Salomon Abulafia, rabbin a Tiberiade au XIXe s.

65-Isaac Abulafia, Grand Rabbin d’Alep au XIXe s. Auteur de• Bene Yizhaq «La Face d’Isaac», Smyrne, 1871.

66-Hayyim Abolafia, rabbin auteur de Shibhe Tannaim «Louanges des Tannai'm», Salonique, 1872..

67-Yehudah Joseph Abulafia, rabbin de Tiberiade ayant signe une  introduction au livre du celebre Grand Rabbin marocain Isaac Bengualid Vayomer Yzhaq, en 5632 (1872).

68-Meir Issakhar Abulafia, fils d’Ezekiel Eliezer et pere de Hayyim Issakhar. Rabbin mort a Tiberiade au debut du XIXe s. Un des״ signataires de l’introduction au Vayomer Yzhaq d’Isaac Bengualid en 1872. Gaon II, 13.

69-Ezekiel Eli’ezer Abulafia, fils de Hayyim Salomon, et petit-fils de Yehizquiel, rabbin palestinien ayant vecu a Livourne, mort a Tiberiade en 1859. Gaon II, 10.

70-Yedidyah Raphael Hay Abulafia, rabbin cabaliste ne a Jerusalem en 1807. Fut le Chef de la Communaute des Hassidim de Beth-El. Mort en 1869. Gaon II, 9.

71-Joseph Samuel Abulafia, fils de Meir Issakhar, rabbin palesti-nien. Envoye pour queter au profit des ecoles de Tiberiade, mort a Mo-gador en 1894. Gaon II, 10.

72-Jacob Abulafia, fils d’Issakhar, rabbin ne a Constantinople. Vers la fin de ses jours s’etablit a Tiberiade. Figure en 1874 comme un des signataires d’une lettre nommant Abraham Ben Shabbat collecteur a Safi de la Quppah de Rabbi Meir. Gaon II, 11.

73-Joseph David Abulafia, rabbin a Tiberiade au XIXe s. Gaon. II, 10.

74-Luigi Filippo Bolaffio, journaliste et publiciste italien, ne a Venise en 1846 et mort a Milan en 1901.

75-Leone Bolaffio, juriste italien ne a Padoue en 1848. Fut professeur a l’Universite de Parme et a celle de Bologne. Fondateur de la Societe de Stenographic a Padoue et a Milan et createur d’un systeme  de stenographic qui fut adopte dans les ecoles publiques en Italie. II fut aussi le fondateur et l’editeur du journal juridique Temi Veneta et l’au teur du Commento al Codice di Commercio, 2 ed., 1899..

75 bis. Hayyim Abulafia, figure parmi ceux qui ont contribue a  la publication du Sepher Marpe la-Nefesh de Raphael Maman (Jerusalem, 1894).

76-Salomon Rahamim Abulafia, fils de Hayyim Nissim, rabbin a. Tiberiade, XlXe-XXe s. Gaon II, 14.

77-Hayyim Isaac Abulafia, rabbin palestinien, fils du rabbin cabaliste Raphael Yedidyah, mort a Jerusalem en 1904. Gaon II, 7.

78-Isaac Abulafia, fils de Hayyim Nissim, rabbin de Tiberiade, membre du «Beth Din» des Sefaradim de cette ville. Fut Grand Rabbin a Damas, Safed et Tiberiade. Mort a Jerusalem en 1910. Gaon II, 12.

79-Hayyim Issakhar Abulafia, fils de Joseph David, rabbin Hakham Bashi de Tiberiade de 1911 a 1918. Gaon II, 14.

80-Eliyahu Hayyim Abulafia, rabbin de Tiberiade, mort en 1927, Gaon II, 5.

81-Eliyahu Jacob Abulafia, rabbin de Smyrne. Gaon II, 5.

82-David Abulafia, fils d’Eliyahu, rabbin de Galipoli, ne en 1893.. S’etablit a Jerusalem en 1921. Gaon I, 5.

Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc אבו אלעפיאה     ابو العافية           (Abu Al-'Afiya) Abulafia.

Page 186

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

נתיבות המערב

נח. יש נהגו לנגן בטעמים מיוחדים את פרשת השירה, ופרשת עשרה הדברות:

נח. כן הביא בספר נוהג בחכמה (.עמוד קמ״ה), והטעם משום כבוד המעמד של קריעת ים סוף ומעמד הר סיני:

נט. יש נהגו בפרשת וישלח, לקרוא את הפסוק: ויהי בשכון ישראל וכו' פעמיים:

נט. כן הביא בספר כרם חמר (סימן ו׳) וציין שכן היה המנהג במרוקו עיי״ש: ס. כן הביא בספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), והטעם משום שיש בהם מגנותם של ישראל, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (.עמוד רמ״ט):

ס. יש נהגו בפרשת כי תשא לקרוא, מן הפסוק, ויתן אל משה ככלותו וכו', עד ויחל משה וכו', ומן הפסוק ויפן וירד משה וכו', עד ויקה משה את האהל וכו' בקול נמוך:

ס. כן הביא בספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), והטעם משום שיש בהם מגנותם של ישראל, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רמ״ט):

סא. יש נהגו בפרשת נשא, כהן עולה מתחילת הפרשה עד סוף ״וביום הראשון״ שבפרשת הנשיאים, ואחריו עולה לוי ״וביום השני״, ושלישי ״וביום השלישי״ וכן על זה הדרך בשאר עולים, והשביעי עולה מתחילת ״וביום השביעי״ עד סיום הפרשה:

סא. כן הביא בספר נו״ב (.עמוד ק״מ), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו, וי״ל בטעם הענין, כדי שהכהן יזכה בברכת כהנים, ויברך את ישראל מתוך הס״ת, ודבר בעתו מה טוב:

סב. נהגו כשמעלים שביעי אומרים: יעמוד וכו' לשביעי, והוא משלים:

סב. כן המנהג פשוט, ומובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובאוצר טעמי המנהגים(,עמוד רל״ג), והטעם משום אחרון אחרון חביב, שאין המצוה נקראת אלא ע״ש גומרה, וראה בספר כתר שם טוב(.סימן של״ט):

סג. נהגו לפני עליית מפטיר לשורר פיוט זה: קדושת שבת, כתקנת עזרא, יעלו שבעה לספר תורה, ומפטיר ישלים ההפטרה, ויתפללו מוסף כהלכתו, כי בו שבת, מכל מלאכתו' ברך על תורתו, ונהגו כן בפרט כאשר יש שמחת בר מצוה או חתן או אבי הבן:

סג. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצרות המגרב, ובספרי פיוטים, ומחברו הצדיק החסיד רבי יעקב אדהן ז״ל ממכנס:

סד. נהגו בסיום חומש, אחרי סיום ברכה אחרונה של המשלים, אומרים כל הציבור יחדיו: חזקו ואמץ לבבכם כל המיחלים לה׳:

סד. כן המנהג והביאו בספר ליצחק ריח (ליקוטים), ובספר נהגו העם (שבת) והוא גם מנהג תוניס ולוב, וראה מעין זה בספר טעמי המנהגים (קנ״ח), והיא ע״ד מה שאמר ה׳ ליהושע רק חזק ואמץ:

סה. נהגו בברכות ההפטרה הראשונות, שאין עונים אמן אחרי ברכה ראשונה, רק אחרי השניה, וכן אין המברך עונה אמן בסוף הברכות האחרונות, ואומרים גואלנו בסוף ההפטרה:

סה. כן הביא בספר נהגו העם (.שבת), וכן פסק בילקוט״י ח״ב (עמוד קע״ט), ובענין אמן כן המנהג, והביאו בזכור לאברהם (מער׳ אמן), וכן כתב בכה״ח (.סימן רט״ו סק״א) ובספר לבי ער (סימן י״ד),

סו. נהגו לקרוא את ההפטרה מתוך החומשים הנדפסים, ונקראת בנעימה, על ידי העולה מלה במלה ללא שגיאות, וללא טעויות, ומחזירים אותו על הטעויות כס״ת, ולכן הרוצה לקנות הפטרה מכינה לפני כן כראוי, והקהל שותקים ושומעים כספר תורה:

סו. כן המנהג פשוט, וראה בזה במג״א (ריש סימן רפ״ד), ובספר יחו״ד למק הגרע״י(.ח״ה סימן נ״ט):

סז. יש נהגו בהפטרות מיוחדות, שכל הקהל קוראים אותו יחד עם העולה והם: הפטרת בשלח, הפטרת יתרו, הפטרת שבועות, והפטרת יום א׳ דראש השנה כשמגיעים לותתפלל חנה ותאמר:

סז. כן הביא הנו״ב (עמוד נ״ו), והטעם שהם מדברים בשבחו של מקום, וברוב עם הדרת מלך:

סח. נהגו כהפטרות מיוחדות ואלו הן: בפרשת ויצא ״ועמי תלואים״, ובפרשת שמות ״הבאים ישריש יעקב״, ובפרשת אחרי מות ״התשפוט״, ובפרשת קדושים ״הלדרוש״, וכשהן מחוברות מפטירים ״ויהי דבר ה׳ וכו׳ הלדרוש״:

סח. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם ושבת), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו:

סט. נהגו כשחל ראש חודש בשבת מפטירים ״השמים כסאי״, ואם חל ביום א׳ מפטירים ״ויאמר לו יהונתן״, ואם חל בשבת ויום א' מפטירים ״השמים כסאי״, ופסוק ראשון ואחרון מהפטרת ״מחר חודש״, ובתלתא דפורענותא ובשבעה דנחמתא, מפטירים רק את ההפטרה שלהם:

סט. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (סימן ל׳):

ע. נהגו כשנתאחרה התפלה מחמת שמחה, להקל להתפלל מוסף ללא חזרה:

ע. כן המנהג פשוט, וראה בזה בשו״ת שמש ומגן(ח״א סימן ל״ז), וראה עוד במנהגי מנחה בזה, ומשם בארה:

עא. נהגו לומר תכנת שבת וכו׳ במוסף, ויש נהגו בנוסח אחר: למשה צוית על הר סיני, מצות שבת זכור ושמור, ובו צותנו ה׳ אלקינו להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי:

עא. שני הנוסחאות מובאים בסידורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

עב. יש נהגו בסוף התפלה לומר, ״אדון עולם״ בנעימה קדושה, ויש נהגו שילדים מנעימים אותו:

עב. כן נהגו רבים, וראה בזה בנוהג בחכמה(עמוד רי״ב), ובמעלת הפיוט הנורא הזה, ראה בספר לקט הקציר (עמוד מ״ח), ולכן נהגו שילדים אומרים אותו, לקיים מה שנאמר ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז״ וכו׳:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו
  1. 3. השיח השירי המסורתי של רד״ב

3.1 על אף אי־רצונו של רד״ב לקיבוע שירתו ויצירי רוחו בכתב חלק גדול משיריו נמצאים כיום בדפוס ונתונים לצריכתם, לפרשנותם ולהערכתם של חובבי שירת הפיוטים ושל החוקרים. קריאה חוזרת בשירתו מראה, שלבד מן הנושאים האקטואליים שהקדיש להם שירים רבים לאחר הגיעו לארץ ולבד מן היסודות הלקסיקליים החדשים שהשתמש בהם בחלקם עוד בהיותו במרוקו אין כתיבתו נושאת שינויים מהותיים ביחס למסורת השיח השירי העברי במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל.  האמירה היוצאת משיריו הרבים נושאת אותה נימה מסורתית של אמונה דתית עמוקה, של קריאה לחיי מוסר והרהורי תשובה מתמידים, של ראייה קטסטרופלית של החיים בגלות ושל תפילה חוזרת לקירוב הגאולה המשיחית.

גם הטכניקה הפואטית של שיריו קרובה מאוד לזאת שהשתמשו בה משוררים עבריים במרוקו ובקהילות אחרות במשך מאות שנים לפניו, ונושאת את המשקל הכפול של המבנים הפרוזודיים המסורתיים ושל המבנים המוסיקליים החוזרים. נוסף לכך, על אף פתיחת התמטיקה שלו לנושאים הקשורים למצבים משתנים, כגון עלייתו לארץ והאירועים הדרמטיים של מלחמת ששת הימים, עדיין נבנתה כתיבתו על ידי אותו סוג של בין־טקסטואליות מסורתית, גלויה ואף שקופה, של רוב המשוררים שקדמו לו, ואשר השתמשו לרוב בביטויים ובמצבים מן המקורות הקלסיים של התרבות היהודית. בשירתו של רד״ב שימושים בין־טקסטואליים אלה פחות נוסחאיים ופחות צפופים מאשר בשירת קודמיו, משום שהוראתו את הלשון העברית על פי טקסטים ישנים וחדשים העשירה את ידיעותיו בשכבות הקלסיות, הרבניות והחדשות של הלשון העברית. אולם היות שלא דיבר עברית נבעו כל הדימויים וההיצגים שלו בהכרח מן הטקסטים המייסדים של התרבות היהודית, ובראשם המקרא.

בפרק זה נתמקד בתמטיקה המסורתית המקשרת במישרין את כתיבתו של רד״ב עם שירת קודמיו במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל. אף שלא מילא תפקידי רבנות בקהילתו ראה המשורר את עצמו נציג מובהק של ההנהגה הרוחנית של קהילתו, וכתב שירים בעלי מסר דתי ומוסרי שקוף ואף מודגש. גם שירי הזמן המחזורי של מעגל השנה ושל מעגל החיים, שהיו תמיד חלק מכתיבתו של כל משורר מסורתי, שלרוב היה בו־בזמן גם פייטן וחזן, לא נעדרו משירתו. לבסוף, כמו בכל השירה שלפניו גם רד״ב הקדיש עשרות שירים לתינוי סבל הגלות ולהבעת הכיסופים לגאולה, ואלה חורגים אך מעט מן המודל השיחי המסורתי החוזר ונשנה באלפי השירים העבריים שנכתבו לפניו במרוקו.

3.2 האתוס הדתי־המוסרי של שירת רד״ב

עולמות השיח המועלים בשירתו של רד״ב חתומים כולם בחותם הדת היהודית והתרבות היהודית המסורתית במרוקו. ביסוד אמירתו עומדת אמונתו השורשית והאיתנה באלוהי ישראל ובנצח ישראל. אמונה זאת מתבטאת בכל טור משיריו אם במפורש ואם במובלע, ומכוונת את כתיבתו של המשורר הן בחלקים מפוזרים של השירים הן במעט שירים שלמים שהקדיש לענייני מוסר ואמונה, ואשר נפרט אותם להלן. כפי שנהוג לרוב בשירת הקודש ענייני מוסר אלה אינם מוצגים כחלק מבעיותיו האישיות של המשורר בלבד, האמור להתמודד אתן ולפשפש משום כך במעשיו, אלא כעניינו של כל פרט ופרט מישראל. לכן הם מועלים בצורה של פנייה ואף של הטפה לנמען הישיר של השיר – בר־המצווה, בת־המצווה, השומע או הקורא – או אל המשורר עצמו במעין דו־שיח במעגל סגור. נימה מטיפה זאת התקיימה לכל אורך כתיבתו, ודרכה הוא ניסה כנראה להתמודד עם הפיתויים שארבו לו בעטייה של ההצלחה החברתית־התרבותית שהייתה מנת חלקו ושל היוקרה שזכה לה בקרב חסידיו ומוקיריו. כחלק בלתי נפרד מראייה מוסרית זאת של החיים היהודיים רד״ב מעלה בכל שיר ושיר כמעט את חסדי הבורא וגבורתו, שבהם תלויים חייו וחיי כל אדם וקיומו של היקום. כמו בכל שירת הקודש אין אפוא פיוט מפיוטיו שאינו בו־בזמן גם שיר הלל לאלוהי ישראל ושיר עתירה לגאולה פרטית וכללית, אם בדרך אגב בטורים שונים ואם במפורש לאורך כל השיר.

רד״ב כתב שירי שבח והלל לבורא הן בעברית הן בערבית יהודית. באחדים מהם הוא מתאר את מעשי הבריאה ונפלאות ה' כגון הפיוטים ״יה שוכן בשמי עליה, במרומים דר בהוד והדר״ ו״אם נפשך להשקיף על רבונך, יה שמו״, או את תכונות האל, כגון הפיוט ״אחד הוא, אין יחיד כיחודו״, הכתוב בסדר א״ב. בשירים אחרים, הכתובים בערבית יהודית, רד״ב פונה בעיקר לחסדי הבורא ולרחמיו האין־סופיים כדי לבקש מחילה וכפרה ולעתור לגאולה למענו ולמען עם ישראל.

פיוטים אלה ארוכים לרוב, והמשורר משלב בהם בצורה מורכבת ובלתי ניתנת להפרדה הן את ענייניו הפרטיים והן את העניינים הכלליים של עם ישראל. שירים אלה הם: ״יא לעאלם בייא, לגירך מא שכית״ [=אתה היודע, לזולתך לא התלוננתי], ״רבי רזיתו ועטאני, כיף נאדיתו ואפאני״ [=קיוויתי לחסדי אלוהיי ונעניתי, קראתי לו ונתן לי די והותר], ״נרז׳אך, יא רבי, ראני בין ידיך׳ [=אני מקווה לך, הו אלי, אני נתון בידיך], 5 וכן ״ליך, יא רבי, נצית מן קלבי ונתא עאלם לכפא״ [=לך, אלי, אזעק מעומק לבי, אתה היודע נסתרות].

שירי המוסר כוללים גם שיר הטפה נגד הגאווה וגבהות הלב – ״מקומך אל תנח, שב לך בין השפלים״ – וכן שירים שונים לכבוד חתן בר־מצווה, שבשניים מהם הוא נותן עצות לנער ומורה לו כיצד להיזהר מפני יצר הרע ולדבוק ביצר הטוב עוד מנערותו, כגון שני הפיוטים ״אם רוח המושל תעלה עליך, בן־איש, להתקיפך״ ו״בני, אשרי יולדתך״. בחטיבה זאת כתב רד״ב שיר נוסף, מיוחד במינו במסורת השירה העברית של יהודי מרוקו הן מבחינת הנמען הישיר שלו והן מבחינת תוכנו. שיר זה מבליט את השינויים החברתיים־התרבותיים שבמסגרתם כתב רד״ב את שיריו. הוא מופנה לנערה ונכתב כנראה לכבוד נערה בת־מצווה – ״את נפשך את תושיעי, את, בתה של שרה״.בשירו המשורר מזהיר את הנערה מפני אי־שמירה על הלכות טהרת האישה וטהרת המשפחה. שיר זה יכול היה רד״ב לכתוב אותו בארץ בלבד, שכן עד לעלייתם לארץ לא היה מקובל אצל יהודי מרוקו לציין את גיל ההתבגרות של הבנות, אף לא בערים הגדולות, וזאת ברוח ההלכה היהודית ששלטה בכיפה בכל הקשור לתחנות מעגל החיים של הבן ושל הבת, מה עוד שנערות רבות בקהילות השונות התחתנו כבר בגיל זה ולעתים אף בעודן ילדות. מנהג זה של חגיגת בת־מצווה התפתח בקרב יהודי מרוקו אך ורק בארץ, בדומה ליוצאי יתר העדות. כמו כן, רק בגלל שינויי העתים והמנהגים פנה רד״ב לנערה באזהרות כאלה, שכן במרוקו שמרו הנערות והנשים מצוות אלה בקפדנות מרובה, והדבר היה מובן מאליו.

לציר דתי־מוסרי זה ניתן לקשור גם את יתר שירי השבח שהקדיש רד״ב לדמויות מן המקרא, לתלמידי חכמים ולדמויות רבניות, וכן לצדיקים ולקדושיס רבים מפנתאון הקדושים של יהודי מרוקו. את ריבוי השירים מן הסוג האחרון ניתן להסביר בכך, שהמשורר עצמו שר אותם בהילולות השנתיות וההמוניות לכבוד הקדושים שנערכו במרוקו וממשיכות להיערך בארץ, וליווה בהם את טקסי מכירת הנרות וכוסות היי״ש למרבה במחיר, שהם חלק מהותי מהילולות אלה. במרוקו נהג רד״ב להשתתף בהילולות של קדושים ידועים, כגון ההילולה רבת המשתתפים של ר׳ עמרם בן דיוואן בסביבות ואזאן. זו גם הסיבה לכך שחלק גדול מן השירים הארוכים שכתב לכבוד הצדיקים כתובים בערבית יהודית, שעה ששיריו הקצרים כתובים בעברית.

הערת המחבר: ראה את עדותו המעניינת של ח״ז הירשברג על שירי הילולה אלה: ״לאחר תפילת ערבית התחילו ה׳פיטנים׳ לשיר את פיוטי ההילולא. מלכתחילה נאמרו פיוטים אלה בלשון הערבית־היהודית המקומית, אולם לאחרונה נמצא גואל להם, משורר סגי־נהור בקאזא, דוד אבו־זגלו [!] שהכרתיו לאחר מכן והוא התיכם ללשון עברית צחה״ (הירשברג, מבוא השמש, עמ׳ 59).

לדוד המלך הקדיש רד״ב שלושה פיוטים, שניים בעברית ואחד בערבית יהודית, ולאברהם אבינו שיר אחד. אשר לדמויות הרבניות, המשורר כתב פיוטים שונים לכבוד תלמידי חכמים ולומדי התורה  וכן לכבוד ר׳ רפאל אנקאווה מסאלי, שהיה הרב הראשי הראשון של יהודי מרוקו בשנים,1937-1919 לכבוד ר׳ אברהם אביחצירא, לכבוד ר׳ שלום משאש, רבה הראשי של קזבלנקה בעבר (ורבה הראשי הספרדי של ירושלים כיום), ולכבוד ר׳ יוסף משאש ז״ל, רבן של תלמסאן ושל מכנאס ורבה הראשי של חיפה לאחר מכן. בין הצדיקים והקדושים שרד״ב הקדיש להם שירים ניתן למנות את ר׳ שמעון בר־יוחאי, ר׳ מאיר בעל הנס, ר׳ יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור שבמצרים  ור׳ דוד בן ברוך הקבור בבאהאמו שבעמק הסוס.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית

פרשת נשא-מאת: הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר:

נשא את ראש בני גרשון גם הם, בית אבותם למשפחתם" (במ' ד, כב).

"לצד שבא לומר ענין אחר לבד מהמספר, והוא

               שינשא וירומם – בני גרשון לערך בני מררי" (רבנו-אור-החיים-הק').

לשאת את ניצוץ הקדושה שבתוכנו לראש,

כדי לקדש את גופנו, רוחנו ונשמתנו (בן איש חי. "אדרת אליהו").

 

דברי התורה מוקדשים להצלחת עמ"י במערכה

'שומר החומות', וביאת משיחנו והקמת מקדשנו.

 

שמה של פרשתנו "נשא", מלשון "לנשא ולרומם".

 רומז לנושאים רבים בפרשה, המנשאים את הקב"ה ועם ישראל:

 הלווים נושאים את כלי המשכן, והכהנים נושאים את ידיהם בברכת כהנים

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק': "נשא" – שמה של פרשתנו, מלשון "שינשא וירומם". שם הרומז לנושאים רבים בפרשה, העוסקים ב"רוממות א-ל בגרונם" (תהלים קמט ו). ברגע שמרוממים את ה', הקב"ה ינשא וירומם אותנו, ובכך נזכה להמשך הפס': "וחרב פיפיות בידם" כנגד אויבינו, כדברי המלבי"ם לפסוק.

א. "נשא את ראש בני גרשון" הפותח את פרשתנו, מהווה המשך ל"נשא את ראש בני קהת" בסוף הפרשה הקודמת, הנושאים את כלי המקדש המקודשים, ובכך הם מנשאים ומרוממים את שמו יתברך.

 

ב. י"ב הנשיאים, מנשאים ומרוממים את שמו יתברך, בכך שהם חונכים את המשכן ע"י הבאת קרבנות "ביום הקמת המשכן, בו היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה", כדברי רש"י.

 

ג. "ברכת כהנים" בה נושאים הכהנים את ידיהם כלפי שמיא, ומברכים את עם ישראל "באהבה" מידי יום ביומו, בבחינת "אמור להם". אמורלאהוב, כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ"ב האומר: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם, פירוש: לברך את בני ישראל אינו רשאי, אלא רק מי שהוא אוהב את ישראל". הוא מסתמך על הכתוב: "ויהוה האמירך היום להיות לו לעם סגולה" (דב' כו, יח). "האמירך – אמור" = לאהוב.

ה'מגן אברהם' פסק להלכה ע"פ הזהר (במ' קמ"ז): "כל כהן שאינו אוהב את עמו, או שאינו אהוב לעם – לא ישא כפיו לברך את העם, שנאמר: 'טוב עין הוא יבורך' (משלי כב, ט), אל תקרי יבורך – אלא יברך".

 

ד. פרשת נזיר מבטאת את הרצון להתקדש ולהתעלות בעבודת ה', ובכך הנזיר מרומם את הקב"ה, ומנשא את עצמו.

 

ה. פרשת סוטה  מבטאת את הרצון לעשות שלום בין לאשתו, ובכך לרומם ולנשא את חיי המשפחה מתוך קדושה וטהרה ע"פ אדני התורה. ביצירת הוולד, שותפים הקב"ה המפיח נשמה בעובר, וכן האבא והאימא הנותנים את השאר. כאשר מתברר שהאישה אכן כשרה, היא זוכה להיפקד אם היא הייתה עקרה כדברי רבי אליעזר. ואם בניה היו כעורים וכו', היא תלד נאים וכו' כדברי רבי יהודה (ספרי זוטא ה כח).

 

פרשת "נשא", עוסקת באיזונים השונים בין חלקי החברההכהנים, הלווים, וישראל החונים מסביב לאוהל מועד. כל שבט ומעמדו החברתי – "איש על דגלו לבית אבותיו". בכל חברה, קיימים גם אנשים חלשים כמו הטמאים המוצאים מהמחנה, וכן פרשת סוטה.

מצד שני, הנזיר הרוצה להתקדש ולהתעלות בעבודת ה'. לכולם התורה נותנת פתרון.

מחנה כזה עצום היוצא למסע ארוך לעבר ארץ ישראל, זקוק גם לברכה במעשה ידיו, בדמותה של ברכת כהנים המקיפה את כל הברכות – ברכות גשמיות וברכות רוחניות.

 

פרשת "נשא" היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, והיא כוללת קע"ו פס' = 176. גם פרק קי"ט בספר תהילים מתוך הכתובים, מכיל 176 פס'. כ"כ הגמרא "בבא בתרא", המשתרעת  על פני 176 דפים.

 הקשר הרעיוני בין שלושתם, רמוז בראש כל אחד מהפרקים הנ"ל.

"נשא את ראש" הפותח את פרשתנו, רומז לכך שהקב"ה מבקש לנשא ולרומם את ראשם של אנשים "תמימי דרך ההולכים בתורת יהוה", פסוק הפותח את פרק קי"ט בתהלים. הסיבה לכך, הם נוהגים ביושר ב- דיני ממונות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במשנה הראשונה של מסכת בבא בתרא: שני שותפים בחצר העושים מחיצה בניהם, מחויב כל אחד לנהוג ביושר, ולתת מחצרו מחצית מרוחב הגדר, וגם לשלם מחצית מהעלות.

 

דברי המשנה נשמעים פשוטים, אבל המקרה דלהלן יוכיח אחרת. בבניין אחד בשכנותנו, היה מקרה דומה להפליא לנאמר במשנה. לזוג שכנים, הייתה מרפסת משותפת ענקית, ללא גדר הפרדה. אחד השכנים שרצה מעט פרטיות, ביקש משכנו להקים יחד גדר הפרדה, כדי לשמור על יחסי שכנות נאותים.

מדהים לגלות, עד כמה רבותינו זכו לכוון ברוח קודשם למקרה המסופר במשנה: לאחר בקשות חוזרות ונשנות, השכן הסכים להקמת הגדר {"חומת מגן"}, בתנאי שהשכן היוזם יקים תחילה את הגדר מכספו, ואח"כ הוא ישלם את חלקו.

בתום הקמת הגדר, אשת השכן החליטה שהגדר הוקמה שלא על דעתה, ולכן הם לא ישלמו את חלקם. בעלה החליט ללכת בעקבות אשתו, כמו אצל מנוח אביו של שמשון, עליו נאמר: 'וילך מנוח אחרי אשתו' (ההפטרה. שופטים יג יא).

 

מוסר השכל: רוצה שהקב"ה "ישא" וירומם את ראשך כפירוש רבנו-אוה"ח-הק' הנ"ל, תנהג ביושר גם עם שכניך.

   

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר: נשא את ראש בני גרשון…

מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה תפקוד אותם,

כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד" (במ' ד כא – כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  שואל בתחילת הפרשה: הרי תפקידי גרשון ומררי המוזכרים בפרשתנו, מהווים המשך לעבודת בני קהת במשא המשכן וכליו שהוזכרו בפרשה הקודמת 'במדבר'. אם כך, מדוע הוצרך לומר בתחילת הפרשה דיבור נפרד: "וידבר יהוה אל משה לאמר. נשא את ראש בני גרשון", ולא להסתפק במה שאמר אצל קהת: וידבר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר: נשא את ראש בני קהת וכו'.

רבנו גם שואל: מדוע בגרשון נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר", ואצל קהת נוסף אהרן: "וידבר ה' אל משה ואהרון".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הדברים בחן ושום שכל, בבחינת: "שֵׂכֶל טוֹב – יִתֶּן חֵן" (משלי יג טו).

על בני קהת אמר רבנו בסוף פרשת במ' (ד, ב): "נשא את ראש בני קהת" – לשון נשיאות ראש בערך {לעומת} גרשון ומררי… לצד שנתן ה' להם עבודה פנימית לשאת ארון", עליו נאמר שהוא נושא את נושאיו (במ' ד, ב).

על גרשון אומר רבנו בפרשתנו: "נשא את ראש בני גרשון… תפקוד אותם" – לצד שבא לומר ענין אחר לבד המספר, והוא שינשא וירומם בני גרשון לערך {לעומת} בני מררי" (במ' ד, כב). יוצא שאצל גרשון נאמרו שני ביטויים: נשא וגם תפקוד, בניגוד לקהת עליו נאמר רק הביטוי נשא. אצל מררי נאמר: "בני מררי… תפקוד אותם" (במ' ד, כט).

כלומר, השימוש בביטוי "נשא" שמשמעותו "לשון נשיאות ראש", בא לבטא את חשיבות ההדרגתיות בתפקידים. אצל קהת  נאמר "נשא". אצל גרשון נאמר "נשא ותפקוד". אצל מררי נאמר רק "תפקוד".

 

פועל יוצא מהשימוש בביטוי "נשא" לגבי תפקידם של "בני קהת" ו"בני גרשון", משקף את חשיבות מעמדם בנושא משא כלי המשכן, כל אחד לפי מעלתו הרוחנית. בני קהת נשאו את הכלים הכי מקודשים כמו ארון העדות, המנורה ושלחן הפנים. בני גרשון נשאו את יריעות המשכן ואת קלעי החצר וכו'. לכן נאמר לפני כל אחד מהם דיבור בפני עצמו: "וידבר יהוה אל משה". וכדי להבדיל במעמדם, אצל קהת נאמר הביטוי "נשא", ואילו אצל גרשון נאמר "נשא" וגם "תפקוד". לגבי בני מררי לעומת זאת, נאמר הביטוי "תפקוד" בלבד. כל זאת, כדי להדגיש את תרשים הזרימה בקדושת הכלים אותם נשאו, כאשר קהת בראש, אח"כ גרשון, ולבסוף מררי.

 

"לצבא צבא" (במ' ד, כג). רבנו-אוה"ח-הק' מסביר מדוע אצל קהת נאמר "לצבא" לבד (ד, ג), ואילו אצל גרשון נאמר "לצבא צבא", ואצל מררי נאמר "תפקוד" בלבד.

להלן דברי קדשו: "ובבני קהת אמר לצבא לבד, כי הם נושאים כלי הקודש הפנימיים... משא"כ מה שלפנינו {בני גרשון}, הם צובאים צבא הצובא קודש שהם היריעות וגו', והקרשים וגו' {אצל מררי} שהם צבא הקודש, לזה אמר לצבוא צבא. מעתה הם צובאים הצבא". כלומר, בני קהת משרתים בקודש ממש, לכן נאמר "לצבא" בלבד, ואילו בני גרשון הם תנא דמסייע לקהת – הם משרתים את כלי הקודש אותם שמים ביריעות.

המשכן גם נקרא יריעות, היות ובתוכם שמים את כלי המשכן, כדברי רבנו אצל בני מררי בפס': "בני מררי… כל הבא לצבא לעבוד את עבודת אהל מועד… וזאת משמרת משאם לכל עבודתם באוהל מועד, קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו" (במ' ד, כט – לא).

 וכך דברי קודשו: "ולהלן {לעיל. רבנו משתמש לעיתים בביטוי 'להלן', גם במשמעות 'לעיל'} בבני גרשון, עבודה באוהל מועד. לצד כי עבודת בני גרשון, היא באוהל מועד עצמו, שנושאים יריעות המשכן ואוהל מועד מכסהו וגו'. מה שאין כן בני מררי, שעבודתם היא הקרשים והאדנים וכו', שהם עבודת אוהל מועד, שנושאים אוהל מועד. לזה אמר, לעבוד את הקרשים וכו', שהם עבודת אוהל מועד, ולזה לא חש לומר 'לצבא' לבד, שהרי פירש הכתוב דבריו, מה שאין כן בעבודת בני גרשום. להעירך בהפרש שבין עבודתם לעבודת בני קהת, לצד שבשניהם אמר 'עבודה באוהל', ואין הכר בדבריו, להפרש שבין שניהם, לזה כתב שינוי 'לצבוא צבא', משונה ממה שכתב בבני קהת 'לצבא'" בלבד.

 

לגבי השאלה השניה, מדוע אצל בני קהת נאמרו אהרן ומשה, ואילו אצל גרשון נאמר רק משה, אומר רבנו:

"לצד כי שם בא הציווי לאהרן – כדי שיעשה סדר האמור, בעניין משאם של בני קהת, דכתיב: 'ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (במ' ד, יט- כ), לזה אמר 'ואל אהרן', מה שאין צורך לזה, במשא בני גרשון".

כלומר, בגלל קדושת הכלים, דוגמת ארון הברית וכו' אותם נשאו, היה חשש שינהגו בחוסר קדושה שלא בהתאם, דבר שהיה גורר עונש מיתה, כפי שאכן קרה לא מעט, לכן אהרון ובניו היו צריכים לעשות סדר בהכנת הכלים למסע, ע"י כיסוים מתוך קדושה: "ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך, וכיסו בה את ארון העדות… וכילה אהרן ובניו לכסות את הקודש בנסוע המחנה, ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת, ולא יגעו אל הקודש ומתו" (במ' ד ה-טו).

 

לסיכום דברי קדשו: רבנו מסביר את ההבדלים בין תפקידי קהת, גרשון ומררי במשא המשכן וכליו, ואיך זה בא לידי ביטוי בשינויים השונים בכתוב, בהתאם לדרגת הקדושה של הכלים אותם הם נשאו:

א.  שימוש בדיבור מיוחד בראש הפרשה  "וידבר יהוה" לגבי תפקידי גרשון ומררי, ולא הסתפק בפתיח של בני קהת.

ב. מדוע אצל גרשון נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר", ואצל קהת נוסף גם אהרן: "וידבר ה' אל משה ואהרון לאמר".

ג. השימוש בביטוי "לצבא" אצל קהת (ד, ג), ואילו אצל גרשון נאמר "לצבא צבא", ואצל מררי נאמר "תפקוד".

ד. "לעבוד עבודת אהל מועד" אצל גרשון, ואילו אצל מררי: "לעבוד את עבודת אוהל מועד", בתוספת "את".

 

בני קהת זכו להיות המובחרים במשא הכלים הכי מקודשים במשכן,

בגלל שיצאו מהם שני חכמים גדולים, בדמותם של משה רבנו ואהרן הכהן, ואחותם מרים הנביאה.

כל זאת, למרות שגרשון היה הבכור.

 

"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה

שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו,

ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו"

 (רמח"ל. מסילת ישרים ראש פר' א').

 

ה"בן איש חי" כותב בספרו "אדרת אליהו": לכל אחד יש ניצוץ אור קדוש עליון הנתון בתוככי גופו, ולאדם יש תפקיד גדול בחייו, להעלות ולשאת את הניצוץ האלוקי הק' שבתוכו, ולקדש את גופו. שנזכה אמן סלה ועד.

בדבריו הקדושים, טמון רעיון עמוק אותו משדר לנו הקב"ה, השכם והערב: יהודי יקר, יש בך נשמה קדושה, "נשא" את הניצוץ האלוקי שבתוכך, העלה אותו לראשך, ותן לו לשאת את שרביט הניווט בכל אשר תפנה, ואז תשכיל.

את זה ניתן לעשות, ברגע "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל

אשר הוא עמל כל ימי חייו". וזה, "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה" כדברי הרמח"ל  (מסילת ישרים ראש פר' א').

 

 

 

קיימות שלש דרגות בעבודת ה':

 

פרשת "נשא" חלה לרוב אחרי חג מתן תורה, כאשר ראשנו מאיר עדיין מהבזקי אורות קבלת מתן התורה, ואל לנו לעמעם את האורות בירידה לעולם העשיה, ללא הפעלת מנגנוני הגנה ושליטה ביצר הרע.

 להלן ג' הדרגות בעבודת ה'.

 

קהת – מלשון "הקהה את שיניו", בבחינת חסיד השולט ביצרו.

גרשון – מלשון לגרש. דוגמת יוסף הצדיק שנלחם ביצרו והצליח לגרשו.

מררי  – מלשון מר, בבחינת בינוני הנלחם מרה ביצרו, אבל מתקשה לגרשו, ונשאר במרירותו.

 

עלינו לפעול בדרכו של קהת השולט ביצרו, בבחינת: "מלך ביופיו – תחזינה עיניך, תראינה ארץ מרחקים." (ישעיה לג, יז). הצדיק יזכה לראות זיו שכינתו יתברך בבחינת: 'מלך ביופיו , תחזינה עיניך' כדברי רש"י.

ניתן להוסיף על דברי קדשו: הצדיק זוכה לזיו שכינתו יתברך, היות והוא בודק את מעשיו לפני ביצועם, בבחינת: "איזהו חכם – הרואה את הנולד" (תמיד לב ע"א), ומשתדל לראות למרחוק, מה תהיה תוצאת מעשיו, האם הם מתאימים לתורת המלך – מלכו של עולם.

 

מ – ל – ך: (נוטריקון) מ – מוח. ל – לב. ך – כבד. יש לתקן ג' דברים: מוח המסמל את המחשבה. לב – רגש. כבד – תאוה.

על המוח לשלוט על הרגשות אותן מסמל הלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד. אחרת, יהיה בבחינת:

ל – מ – ך:  לב, מוח, כבד. למך, מפעיל תחילה את הלב המסמל את הרגשות, ורק אח"כ את המוח, בדומה לבהמה שכאשר היא אוכלת, היא מורידה את ראשה – המוח למטה, כאשר ליבה – רגשות, וכבדה – תאוות, נמצאים למעלה.

הביטוי "לכם" המופיע במצוות רבות כמו "וספרתם לכם" וכו' רומז לנאמר לעיל: ל – כ – ם = לב – כבד – מוח.

 

מוסר השכל: לפני קיום מצוות, חייבים להפעיל תחילה את המוח המסמל את תורת השכל הישר,

לשלב בו את הלב המבטא את אהבת ה', ולבטל מגופנו את התאוות, המסומלות ע"י הכבד.

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"יברכך יהוה וישמרך. יאר יהוה פניו אליך ויחנך.

      ישא יהוה פניו אליך, וישם לך שלום" (במ' ו כב- כז).

 

ברכת כהנים לאור ההלכה והקבלה.

"אמר להם הקב"ה לישראל, אף על פי שאמרתי לכהנים שיהיו מברכים אתכם,

אני עומד ומברך אתכם, שנאמר "ואני אברכם" (תנחומא נשא ח').

 

כאשר הכהן, ההורה או הצדיק מברך אותך,

לעולם תזכור, שהוא רק צינור "המוצב ארצה, וראשו בשמים".

המברך האמתי – הוא הקב"ה.

 

שורש המילה ב.ר.כ.ה – ב,ר,ך – 222. זה מבטא את מספרי הריבוי באחדות, בעשרות ובמאות. כלומר, השפע הטמון בברכה, חולך ומתרבה מהקל אל הכבד. מקור הברכה הוא הקב"ה לבדו, ואין בלתו.

הקב"ה מעביר לנו את הברכה דרך צינורות שונים, וביניהם הכהנים. ברכת כהנים היא ברכה עצומה שאין לה שיעור,  המקיפה את עולם החומר ועולם הרוח, ולכן אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' על כך: "יש בה דבר מלך לקיים הדבר". כלומר, דרכה נמשך השפע לעליונים ולתחתונים, דבר הנותן קיום לכל העולמות.

בברכת כהנים נאמר: "ואני אברכם". כלומר, הקב"ה הוא המברך, לכן בכל אחת משלש הברכות, מופיע שם ה' כבר במילה השניה: "יברכך יהוה, יאר יהוה, ישא יהוה".

 

רבים וטובים מחכים שעות ע"ג שעות כדי להתברך ע"י צדיק. אחרים אף נוסעים אל מעבר לים כדי להשתטח על קברי צדיקים. והנה הקב"ה יתעלה שמו, שולח לנו מידי יום ביומו דרישת שלום חמה ולבבית בתוך "ברכת כהנים", הסדורה מילה במילה ע"י שליחיו הכהנים, ועלינו רק לעמוד בדחילו ורחימו ולכוון לברכה שתעטוף אותנו.

מעשה שהיה, כך היה: לקראת תפילת נעילה של יום הכיפורים בביכנ"ס ע"ש רבנו-אור-החיים-הק' בו שימשתי כרב הקהילה, אומר לי הגבאי שהכהנים שהיו אתנו בשאר התפילות, בוששו לבוא. מה יהיה עם ברכת כהנים בתפילת הנעילה לה מצפה הציבור? יצאתי מביהכנ"ס ובליבי תפילה לבורא עולם, שבזכות רבנו-אוה"ח-הק' שעל שמו ביהכנ"ס, אשיג כהנים לתפילת הנעילה, היות והציבור מצפה לזה בכיליון עיניים. תוך דקות, אני רואה משום מקום, שני אחים כהנים המתקרבים אלינו. השבח לבורא עולם, קוימה בנו "תשועת יהוה – כהרף עין".

 

א. הרמב"ם כותב: "כה תברכו" – בעמידה. "כה תברכו" – בנשיאת כפיים. "כה תברכו" – בלשון הקודש. "כה תברכו" – פנים כנגד פנים" (תפילה וברכת כהנים י"ד הלכה י"א). כאן המקום להדגיש שעל הציבור לפנות לכיוון הכהנים בשעת הברכה "פנים כנגד פנים", ולא לפנות לכיוונים אחרים.

ב. מרן השו"ע פוסק כרמב"ם: "בשעה שהכוהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו עומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים ולא יסתכלו בהם" (סימן קכ"ח סעיף כ"ג). לצערנו, יש המפנים את פניהם לכיוונים אחרים, "מפחד" לראות את פני הכהנים, כמו בבית המקדש בו בירכו את העם בשם המפורש (חגיגה טז, ע"א), לכן אסרו להסתכל.

ג. ספר הבהיר (סימן קלה): בזכות נשיאת כפיים מתקיים העולם, היות ובזמן המקדש הברכה נעשתה תיכף לאחר שהוקרב קרבן התמיד בבוקר כשהעולמות מאוחדים, היות וכופרו עוונותיהם של ישראל בעקבות קרבן התמיד. כמו כן, היא נעשית בעשר אצבעות כלפי מעלה דבר הרומז לעשר הספירות בהן תלויה הברכה, וכן לעשרה מאמרות בהם נברא העולם, ועשרת הדברות המעמידות את העולם.

ד. האברבנאל: "יברכך" – לעובדים. "יאר" –  ללומדי התורה. "ישא" – לחיילים, שיהיה שלום ולא ילחמו.

ה. הרמח"ל: הברכה האמצעית "יאר" היא החשובה ביותר, היות והארת פנים חשובה מאוד, ובפרט  המאור שבתורה. כדברי הרמח"ל: "יאר… ויחונך" –בעקבות ההארה, זוכים שהכל מתקבל מתוך חן.

אצל רות המואביה נאמר: "ותאמר רות: ואלקטה בשיבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו" = אחפש בעל שדה אשר בעיניו אמצא חן =  "ויחונך" = בבחינת מתנת חינם.

 

ו. החיד"א: "כל הברכות שבתורה על תנאי הם, אם נשמור תורה ומצוות. ברכת כהנים אינה על תנאי, ומתקבלת בכל אופן" (החיד"א "דבש לפי" ערך לוויה).

ז. רש"י: "ששים אותיות אלו נקראות 'גיבורים' לפי שיש בכוחם להילחם עם השטן ועם המקטרגים, ולהציל מפחד בלילות" (ספר הפרדס המיוחס לרש"י, הל' ר"ה). זהו ההסבר לנאמר בקריאת שמע על המיטה: "ששים גיבורים סביב לה".

ח. ה"כלי יקר": כל אחת משלוש הברכות המרכיבות את ברכת כהנים, מתחילה באות יו"ד.

רבנו אומר: "במילה יו"ד אשר הנעלם ממנה עולה למספר י' כמו הנגלה, כי הנעלם מן יו"ד הוא ו' ד'. שמע מינה שכל הברכות כפולות, כי חלק מהם אל הגוף, וחלק מהם אל הנשמה הנעלמת, כי שניהם באו במספרם עשרה כמאמרם ז"ל (נידה לא ע"א).

יו"ד = י' + ו' ד' = 20.  ביצירת הוולד שותפים הקב"ה, האב והאם, וכל אחד נותן את חלקו.

הקב"ה נותן י' דברים רוחניים: רוח, נשמה, קלסתר פנים, ראית העין, שמיעת האוזן, דיבור, הליכה, דעת, בינה, שכל. האב נותן: "מזריע לובן שבו, שממנו גידין, עצמות, מוח שבראשו, ציפורניים, לובן שבעיניים.

 האם נותנת: "אודם שבו, שממנו עור ובשר, דם ושערות, ושחור שבעיניים".

"כל כ' החלקים הנ"ל, מתברכים ע"י שישא הכהן י' אצבעותיו, כאשר מכל אצבע, תחול הברכה על חלק גשמי הנגלה, ועל חלק רוחני הנסתר.

וג' יודי"ן – היינו ס' כנגד ס' אותיות שבכל הברכות אשר עליהם דרשו (ילק"ש שיה"ש תתקפר) פסוק 'שישים גיבורים סביב לה וכו' (שיה"ש ג ז).

 

ט. הרה"ג רבי רפאל בירדוגו – ראב"ד מקנאס במרוקו, כתב בספרו 'מי מנוחות': "אמור להם' – לפני שתברכו את בני ישראל, אמרו להם שיכינו את עצמם לקבל את הברכה, משום שהאדם צריך להיות כלי מחזיק ברכה ע"י מעשי המצוות ואור האמונה המאיר בקרבו, ואז תשרה בו הברכה, חיים עד עולם".

י. הרה"ג רבי שמואל שאול סיררו  מגדולי חכמי פאס שבמרוקו: "אמור – גימ' רמ"ח {עם המילה), רמז לכך שהברכה תפעל על כל רמ"ח איברי המתברך.  "אמור {מלא עם וו}, – שלא יהיו מברכים בבהלה ובחיפזון, אלא בכוונת הלב ובאמירה שלמה". כ"כ, על מה שנאמר 'אמור', ולא 'אמרו' כמתחייב מבחינה תחבירית: "שלא יחשבו שהם הם המברכים, כי השם הוא המברך, כמו שכתוב לבסוף: 'ושמו את שמי על בנ"י, ואני אברכם" (דרושי מהרש"ש סיררו).

יא. ברכת כהנים מחולקת לשלש ברכות – כנגד שלושת האבות. המברך הוא רק עוד חוליה בשרשרת הדורות.

יב.  הפניה בברכת כהנים, היא בלשון יחיד: יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, לך – קבלת הברכה ע"י כל אחד ואחד, בהתאם למידת הכנתו לברכה, דרגתו הרוחנית, וכן לאור צרכיו הרוחניים, הרפואיים והכלכליים.

 

יג: ספורנו: "יברכך' – בעושר ונכסים, ש'אם אין קמח אין תורה'. 'וישמרך' – מן הגזלנים. יאר – יגלה עיניך באור פניו, להביט נפלאות מתורתו ומעשיו, אחר שתשיג צרכיך בברכתו. 'ישא' – לחיי עולם, כעניין 'כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור' (תהלים לו, י). וכאומרם 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ומתענגים מזיו שכינה' (ברכות יז ע"א). 'וישם לך שלום – מנוחת שלום שהוא הנצחיות, בלי תערובת עונש, הראוי לכל שלם לחיי עולם".

 

יד. רבנו בחיי: "יברכך יהוה וישמרך'על דרך הפשט, הברכה תוספת וריבוי טובה, ועם הברכה שמירה… ועל דרך המדרש: 'ברכך יהוה וישמרך' – יברכך בעושר, 'וישמרך' שתהא עושה המצוות. 'יאר יהוה פניו אליך' – יעמיד בנים ממך שיהיו בני תורה… 'ויחונך' – שנה רבי חייא הגדול: יחנה ה' אצלך… דבר אחר: 'ויחונך' – יתן חנו עליך, בכל מקום. דבר אחר: 'יברכך – בבנים. וישמרך – בבנות שהנקבות צריכות שמירה". הובאה כאן רק תמצית. נא לעיין במקור.  

 

"ברכת כהנים" –  משמעותה וחשיבותה,

בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה בפעם השניה המילה "לאמר" – "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר"? אחרי שנאמרה קודם לכן – "וידבר יהוה אל משה לאמר". על כך עונה רבנו ג' תשובות.

א. ברכת כהנים אינה רשות אלא חובה. ב. שהציווי לברך הוא לא רק לאהרן ובניו, אלא גם לזרעו. ג. "לשון רוממות. לומר, כי מצוה זו, יש בה דבר מלך לקיים הדבר". כלומר, בזכות ברכתם, השפע מושפע לעליונים ולתחתונים. כמו כן, הקב"ה רוצה לרומם את הכהנים להם נתן הקב"ה את הזכות לברך את העם, בבחינת: "יש בה מעלה לכהנים, כי הברכות מסרם ה' בידם".

 

"יברכך יהוה וישמרך". רבנו מביא ג' פירושים:

על הברכה הנ"ל, רבו הפירושים ע"י חז"ל: רבי נתן אומר: יברכך בנכסים, וישמרך בגוף. רבי יצחק אומר: וישמרך מיצר הרע (ספרי. נשא מ). במדרש רבה (יא, ה) נאמר: "יברכך בבנים, וישמרך בבנות שצריכות שמירה. דבר אחר, יברכך בעושר, וישמרך, שתעשה ממנו מצוות".

לרבנו קשה, אם הן ברכות שונות, מדוע הן סמוכות: רבנו משיב ג' פירושים:

 

א. "הקדים הברכה, ואחר כך השמירה. לומר, שיצווה ה' שמירתו להם, לפי ערך הברכה וגדולתה".

     בפירושו הראשון, רבנו אומר: ככל שהברכה תהיה יותר גדולה, גם השמירה תהיה בהתאם.

ב. "עוד ירצה, שכל כך תהיה גדולת הברכה, עד שיצטרך ה' לשומרך".

   כלומר, הקב"ה יברך אותך בברכה כל כך גדולה, שרק ה' יוכל לשומרה מגנבים ושודדים. רבנו הולך בעקבות רש"י שאמר: "יברכך – שיתברכו נכסיך. וישמרך – שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך… אבל הקב"ה, הוא הנותן הוא השומר. כלומר, הקב"ה יברך אותך בממון, וגם ישמור עליך ממזיקים חיצוניים.

ג. "עוד ירצה, יברכך ולא יסובב רעה מהברכה, כדרך 'פן תשבע וגו'".

    רבנו  אומר, שמברכת ה' לא תצמח רעה למתברך, גם מהמתברך עצמו, בבחינת: "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב). גם ע"י העושר, לא יצא לתרבות רעה, בבחינת: "וישמן ישורון ויבעט", כפי שקרה לקרח שחלק על משה מרוב עושרו. רבנו רומז פה, שעל המתברך להיזהר מעצמו, בכך שאת הברכה, יש לנתב לאפיקים חיוביים, של עשיית מצוות ומעשים טובים.  

 

פירוש ע"פ טעמי המקרא: "יברכך ה'" – מוטעם במאריך טרחה. "וישמרך" – מוטעם בסוף פסוק. את הטורח הארוך הקשור בשמירת נכסיך, הקב"ה יטפל בכך, ע"י שישמור לך על הרכוש, בו הוא ברך אותך. (הרב אריה סויסה).

 

"יאר יהוה פניו אליך, ויחנך".

"פירוש, שלא יהיה מסך המבדיל, בין ישראל ואביהם שבשמים. שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל.

'ויחונך' – פירוש, יתן לך חן וחנינה". ועיין מה שפירשתי בפס': 'ויהי יהוה את יוסף, ויט אליו חסדויתן חנו.." (בר' לט כא).

כלומר, הקב"ה יאיר את הקשר בינו לבנינו, בכך שלא יהיו לנו עוונות המהווים מסך המבדיל בינינו , בבחינת דברי: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלוהיכם, וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע" (ישעיה נט ב).

"ויחונך" –  הקב"ה יתן לנו חן וחנינה. חן בעיני אלוקים, וחנינה בעיני אדם, כמו שהיה אצל יוסף הצדיק, שנתן חנו בעינו שר בית הסוהר.

רבנו אומר, שלא מספיק החסד האלוקי שהקב"ה משרה על האדם, אלא הוא דואג לכך שהוא ימצא חן גם בעיני בני אדם שיש להם עין רעה ואינם מסוגלים לראות את החן של הזולת, כמו שר בית הסוהר עליו נאמר "ויתן חנו"  של יוסף בעיניו – בעל כורחו.


"ישא יהוה פניו אליך, וישם לך שלום".

"פירוש, אם סובבו מעשים, עד שהבדילו עוונותיכם ביניכם ובין אלוהיכם, {אבל שבתם בתשובה},  ישא ה' המבדיל, 'וישם לך שלום', פירוש: הוא הפך הפירוד. והמשכיל בתיבת "שלום", ידע כי זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים", והוא כלי המחזיק ברכה כשאין מפריד {כשאין עוונות}. וזה הוא סוד,  'ושמו את שמי על בני ישראל, שגמר אומר 'ואני אברכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' רומז בדבריו: "והמשכיל בתיבת 'שלום' ידע, כי הוא זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים", לדברי הזהר {מתורגם}: "בשעה שהכהן פורס ידיו לברך את ישראל, צריכים העם לשבת באימה ויראה. וידע שאותה שעה, זו עת רצון שמצויה בכל העולמות, ומתברכים עליונים ותחתונים, ואין הדין שולט בכולם… ונמצא השלום בכל העולמות" (זהר נשא. קמז ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ברכת כהנים היא מצות עשה שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום, דבר שנפסק להלכה (שו"ע, קכח). רבנו לומד זאת מכפילות המילה "לאמר". "וידבר יהוה אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: כה תברכו את בני ישראל, אמור להם וכו'". וכדברי קודשו: "אמר פעם ב' 'לאמר', אולי כי חש הכתוב לומר, שאינו אלא רשות – תלמוד לומר 'לאמר'. כי מצות עשה היא 'לאמר…

עוד ירצה, שלא לאהרן ובניו שהיו אז בנמצא לבד הוא מצווה – אלא גם לדורות", כלומר, הציווי גם לימינו.

רבנו מוסיף: "ויש בה דבר מלך לקיים הדבר", כלומר, על ידי ברכת כוהנים – השפע נמשך לעליונים ולתחתונים, דבר המעמיד ומקיים את כל העולמות. רבנו מסתמך על דברי הזהר הק' (נשא, קמו ע"ב)  האומר, שהטעם שהכהנים מפרידים את אצבעותיהם בשעת הברכה, כדי שיתברכו עשר הספירות הרמוזות בעשר האצבעות, "בגין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוי וכו'".

 

מרן רבנו יוסף קארו פסק שהכהנים פושטים ידיהם, וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות חמישה אווירים: בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לאגודל, ובין אגודל לאגודל.

דעה שניה אומרת שצריך 10 אווירים.  ונהרא נהרא ופשטיה, שאין חלוקת האצבעות מעכבת.

מרן השו"ע גם פוסק שכאשר יש כהן אחד – מקריא הש"ץ מתיבת "יברכך", וכאשר ישנם שני כהנים או יותר, מתחילים הכהנים לומר "יברכך". הג"ה אומר: "וי"א שגם מילת יברכך, יקרא אותה ש"ץ תחילה". (סימן קכ"ח, יג).

יהודי מרוקו נוהגים כשו"ע, כפי שהביא מרן רבנו שלום משאש זצ"ל (שמ"ש ומגן ח"ד או"ח סימן י"ח אות ג).

 

 

א. מנהג כיסוי ידי הכהנים וראשם.

מתי זה התחיל?

 

בימינו, הכהנים מכסים את ראשיהם ואת ידיהם בשעת ברכת כהנים. לאור דברי הגמרא הבאים (מגילה כד ע"ב), לא נהגו כך בעבר, וכך דברי הגמרא: כהן שיש בידו מום, לא ישא את כפיו, כדי שהמתפללים לא יסתכלו בידיו. רש"י מבאר ע"פ הגמרא (חגיגה טז ע"א), כי עיניו של המסתכל כהות, מחמת השכינה השורה עליהן.

הרשב"א והתוספות במקור הנ"ל מסבירים: ע"י ההסתכלות, המתברכים מסיחים את דעתם מן הברכה.

מהדברים הנ"ל עולה כי בעבר, הכהנים לא כיסו את ידיהם.

               

מנהג כיסוי הידיים והראש ע"י הכהנים, החל רק לפני כמה מאות שנים.

ההלכה הבסיסית בנידון , היא כדברי הרמב"ם הפוסק: "בשעה שהכהנים מברכים את העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים – ולא יסתכלו בהם".  (רמב"ם הלכות תפילה יד. וגם הובאה בשו"ע או"ח סימן קכ"ח סעיף ג).

הרמ"א מוסיף: "גם הכהנים לא יסתכלו בידיהם, על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית". הרמ"א מוסיף, כי היו מקומות בהם נהגו הכהנים לכסות את ידיהם.

 

בעל מור וקציעה (במקור הנ"ל): היות והמקור לא נזכר בגמרא, אין זה  מדרך כבוד שהכהן המברך יליט את פניו בטלית. שו"ע הרב (שם סעיף לו): נכון יותר שהכהנים יברכו את העם כשידיהם מגולות, ולא יהיה דבר חוצץ בינם לבין העם.

רבי יחיא צאלח – המהרי"ץ מגדולי פוסקי תימן כותב בהערתו לדברי השו"ע סימן קכ"ח: "שמעתי שהקדמונים לא נהגו כן, ובספר "עמודי שמים" כתב שאין מנהג זה נכון, אלא צריך דווקא "פנים כנגד פנים", שניהם מגולים". מנהג תימן כפשט הרמב"ם, ואילו בתקופת המקדש, אכן כיסו פניהם. הוא לומד זאת מייתור המלים: "אמור להם".

בימינו, רוב יהודי תימן נוהגים כמו השולחן ערוך והכהנים מכסים את פניהם.

 

ברכת כהנים זכתה לפרשנות רחבה, מקיפה ומעמיקה מכל הברכות. הסיבה לכך, בגלל שבנוסף להיותה מצווה מהתורה, היא גם מופיעה בניסוחה המלא, וכל אדם באשר הוא, רוצה להתברך ובפרט בדורנו, דור בו רבים "המברכים".

מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה אמר: מברך שמבקש תמורה ל"אגרת" הברכה, לא ראוי להתברך על ידו. כרבים אחרים, זכיתי להתברך על ידו, ללא שום תמורה.

לפני עשרות שנים, כיתתי את רגליו לדרום הארץ, כדי להתברך ע"י 'מקובל' ששמו הלך לפניו. בתחילת השיחה, "המקובל" אמר לי: תיקון שלום – שווה 700 ₪. חצי תיקון – 350 ₪. היות ובארנקי היו רק 400 ₪, שאלתי את המקובל: אם אני אעשה רק חצי תיקון, איך זה יעזור לי. תשובתו לא איחרה לבוא: זה יעזור לך ב-50%.

קמתי ועזבתי את המקום, ופניתי ל"רופא כל בשר ומפליא לעשות", ש"חסך" ממני את הקנס הכספי, ונענה לתפילתי.

 

ב.  ברכת כהנים בקריאת שמע על המיטה:

 

"ששים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל: כולם אחוזי חרב" (שיר השירים ג, ז). הפס' הנ"ל אותם אנו קוראים בק"ש על המיטה כסגולה לשמירה, מהווים בעצם 60 אותיות של ברכת כהנים אותן חרט והציב שלמה המלך כסגולה לשמירה. בפסוק א':  י"ה אותיות, בפס' ב': הי"ה אותיות, פס' ג: יה"י אותיות = 60, דבר הרומז לדעת הפרשן המקובל רבנו בחיי שהשם הגדול הוי-ה הנזכר ג' פעמים בברכת כהנים, שליט בג' זמנים: היה, הווה, יהיה. ג' יודין הפותחות את הברכות: יברכך, יאר, ישא, רומזות ל-60. יוד (במילוי) 20. 20*3 שווה 60. בברכת כהנים, הכהן מברך בשתי ידיו.

בכל יד יש י"ד פרקים.* 2 ידיים {28} {שהם} כח, בבחינת "כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים" (תה' קיא ו).

כח' נוטריקון חכ' – ספירת מלכות הפה. רומזת לדוד המלך שזכה לחבר את התהלים, מכוח שמירת הפה והלשון.

המקפיד לדבר בלשון נקיה, זוכה לקבל את השפע האלוקי העובר דרך מערכת הספירות, למלכות – הפה.

בעידן "חבילות הכול כלול בסלולר" – כדאי להיזהר בשמירת מלכות הפה.

 

ברכת צדיק – מכוח התורה ויראת שמים שבו.

"טוב עין – הוא יבורך"/יברך (משלי כב, ט).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ברגע שהאב רוצה לברך את בנו, עליו "לעורר אהבת האב… כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה" כדברי קודשו לגבי יעקב אבינו ששאל את בנו יוסף "מי אלה", במטרה שיספר לאביו איך בניו מנשה ואפרים נולדו בקדושה, בטרם יברך אותם לפני מותו (בר' מח, ח), דבר שעורר רצון עז אצל אביו לברכם.

 

רבנו רפאל בירדוגו – ראב"ד מכנס שבמרוקו: על המתברך להכין עצמו מבחינה רוחנית לפני הברכה, כך שיהיה כלי מחזיק ברכה. לכן, ניתן להבין את הסמיכות בין פרשת נזיר לברכת כהנים. הנזיר רוצה להתקדש ולהתעלות בעבודת ה', לכן הוא מתנזר מיין, טומאת מת ושיער. כנ"ל הרוצה להתברך ע"י הכהן, חייב להכין את עצמו ככלי ראוי לברכה.

כאן המקום להזכיר כדוגמא ל"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) את מו"ר אבי הצדיק הרה"ח רבי יוסף ע"ה, אותו זיכו משמיא לברך נצרכים שנושעו מברכותיו ללא תמורה, ירושה רוחנית אותה קיבל ממו"ר אביו הסבא קדישא הרב אברהם הי"ד ששימש בקודש כמו"ץ באזור בני מלל שבמרוקו, וממו"ר זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין שזכה לגילוי אליהו הנביא בחול המועד פסח, ואף זכה לקבל ממנו מטבע של ברכה, כך שביתם היה תמיד מבורך.

הם זכו שיקוים בהם "טוב עין יבורך", בגלל שהייתה בהם מידת "עין טובה" של "טוב עין יברך", כלפי כל דיכפין.

לאור זאת, הזוכה לשמוח בהצלחת חברו בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – יזכה לברכה והארה אלוקית משמיא.

 

זוכר אני שגם בגיל מתקדם, כאשר ביקרתי אצל מו"ר אבי ע"ה בטבריה, נעמדתי בדחילו ורחימו לימינו,

כשכל גופי מכווץ ומצפה לברכותיו שתמיד נשאו פרי, היות ונאמרו מתוך אהבה והארה.

  רבנו-אוה"ח-הק' זכה שברכותיו עשו פרי, ויעידו על כך סיפורי נסים המשולבים בספר בסוף כל פרשה.

הם זכו לכך מכוח התורה אותה למדו במסירות ובהתמדה, ומכוח הנהגותיהם שהיו מתוך קדושה וטהרה.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אראנו נפלאות"

לרב משה ברנשטיין שליט"א.

 "וישם לך שלום" – נסים ונפלאות בזכות ברכת "שלום".

 

ברכת השלום "וישם לך שלום", חותמת את ברכת כהנים אותה קראנו בפרשת "נשא", ובה אנו זוכים להתברך מידי יום ביומו בחזרת הש"צ של תפילת שחרית ע"י הכהנים.

הגמרא מספרת על  רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא הקדימו אדם באמירת שלום, ואפילו גוי.

 

הרב משה ברנשטיין מספר שבהיותו נער בר מצווה, ביקש ברכה מרב חשוב בשם הרב שלום. לאחר שהרב בירך אותו שיתעלה בתורה מתוך בריאות איתנה וכו', יעץ לו לקבל עליו מידה טובה בה ינהג במסירות בכל ימי חייו, היות וזו שעת עת רצון. גל מידות טובות עלו במוחו. לבסוף, הבזיקה במוחו מידת "הקדמת שלום לכל אדם", בה בחר.

כבר למחרת, התחיל במשימת חייו, לברך כל הנקרא בדרכו באמירת שלום. בהתחלה לא היה קל, אבל לאט לאט התרגל, וחבריו אף כינוהו בתואר "השלום לך".

 

לאחר שגדל ופרח בישיבה ובכולל, החליט ללמוד דיני שחיטה, וכך הפך במשך השנים למשגיח אחראי על השוחטים בחו"ל, לשם היה יוצא מהארץ למספר חודשים בשנה.

באחת השליחויות בחו"ל, הוא עבד במפעל בשר בנורבגיה. במפעל הועסקו 10,000 פועלים, והיה בו קו יצור לבשר כשר. כממונה על השוחטים במפעל, המשיך כדרכו בקודש להקדים שלום לכל אדם, ואפילו לשומר המפעל שניצב על משמרתו בשער, אותו ראה בוקר וערב, בכניסתו וביציאתו, חמישה ימים בשבוע.

 

באחד הערבים לפני סגירת המפעל, השוחט נזכר שצריך לבדוק בהמה אחת שהשוחט הסתפק לגביה. הוא לקח אתו את השוחט ואחד הפועלים, ונכנסו למנהרת הקירור כדי להזמין אותה בהמה דרך המחשב. כאשר גלגלי השיניים החלו לנוע, והבהמה החלה להתקרב אליהם, קרה הלא יאומן: חושך מצרים נחת עליהם ודלת חדר הקירור ננעלה עליהם, כאשר הקור העז מכה בהם. צעקותיהם לעזרה עלו בתוהו, ואיש לא שמע אותם בגלל אטימות חדר הקירור. הסיכוי שלהם להינצל היה, דרך מציאת מתג האזעקה, אבל ניסיונותיהם לאתרו בחושך, עלו בתוהו.

 

להלן דבריו של הרב משה: "גיששנו באפלה לאורך הקירות כשהקור מכה בנו, ואנו חשים איך גופנו הולך וקופא. חשתי שאני קרוב לעלפון כל אותה העת, כאשר בנוסף, הסתובבו אנקולי הבשר כשהם חובטים בנו. פרצתי בבכי עז כשאני שולח קריאה ממעמקי הלב לריבונו של עולם שיצילנו ממוות אכזרי שכזה. כשהצצתי על חברי, הבנתי שעלי לומר וידוי ולהיפרד מהעולם כיהודי.

התחלתי לומר את הווידוי ו"שמע ישראל" כשאני חש שגופי הולך ומתקשה, ונכנס למצב קיפאון מוחלט. בשעוני הבחנתי כי 4 שעות חלפו להן, ואנו במקפיא. חלפה לה עוד שעה וכבר אני מרגיש את רגעי האחרונים.

"ויהי אור" אור המלווה בצעדים של איש הבא לקראתנו. חברי השוחט, הפועל ואני, איבדנו את ההכרה והתעוררנו רק בבי"ח. בדיעבד התברר שהמציל היה לא אחר מאשר שומר המפעל שגם הזעיק את כוחות ההצלה, וגם דאג מיד להפעיל תנור חימום כדי לנסות לייצב את חום גופנו מכוויות קור איומות, ובעיות רפואיות אחרות.

 

לאחר שהתאוששנו מעט, מיד הודינו לקב"ה על הנס הגדול שעשה לנו. דבר שני, שאלת המיליון – מי הציל אותנו? התברר שזה היה שומר המפעל. כאשר הוא נשאל מדוע בסוף היום הגיע לחדר הקירור במקום ללכת לביתו, הוא ענה: במפעל, אני עובד כשומר במשך שנים רבות. רבים מהפועלים חולפים על פני ומתייחסים אלי כאל צל, ורק הרב היהודי מקפיד לברך אותי לשלום, כשחיוך על פניו. זה קורה מידי יום ביומו, פעמיים ביום – בוקר וערב.

באותו יום לאחר שכל הפועלים עזבו את המפעל, הרגשתי שחסרים לי החיוך וברכת השלום מהרב היהודי. חשבתי לסגור את שער המפעל וללכת הביתה, אבל דמותו של הרב עם החיוך וברכת "הלו", המשיכו להטריד אותי. החלטתי לעשות סיור במפעל, ובפרט ליד חדר הקירור. כאשר התקרבתי, שמעתי לחישות מוזרות, מיד הדלקתי את האור, ופתחתי את הדלת. לעיני נגלו שלושה אנשים שכובים קפואים ללא תנועה ונשימה. מיד הזעקתי את כוחות ההצלה והפעלתי תנור חימום כדי לנסות לייצב את חום גופם, וכך יכולתי להציל אותם.

 

סיפור ההצלה מזכיר את סיפורו של הלל שלא היה לו כסף כדי לשלם שכר כניסה לבית המדרש.

 כחלופה, הוא עלה על הגג ונשכב על חלון שהשקיף על בית המדרש,

 כדי שיוכל לשמוע דברי תורה משמעיה ואבטליון עד שקפא.

כאשר גילו אותו, מיד הורידו אותו והדליקו תנור בשבת כדי להצילו ממוות.

מסר חשוב:

אמירת שלום לכל אדם, לא עולה כסף, אבל מצילה חיים.

{המקור לסיפור: בעל המעשה}

בברכת כהנים

משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

Joseph DADIA-Saints juifs du Maroc- Souvenirs personnels

Saints juifs du Maroc

Souvenirs personnels

קברי צדיקים בארץ מרוקו

Avant qu’ils m’appellent, Moi je répondrai, ils parleront encore que déjà Je les aurai exaucés (Isaïe 65, 24).

Dieu est prêt à exaucer nos prières car il est sensible à nos plaintes, et même c’est dans sa nature que de nous répondre avant même que nous l’invoquons. Selon le Yalqut Shim’oni (§ 509), certaines demandes sont exaucées dans les quarante jours qui suivent la prière, d’autres dans les dix jours, dans les trois jours, dans la journée ou encore immédiatement (cf. Rabbin Claude Brahami in Les Jeûnes, p.102).

 Nous trouvons pour trois personnes dans l’Ecriture le mot téfillah, prière : – Prière de Moïse (Psaumes 90, 1) ; – Prière de David (Psaumes 17, 1 ; 86,1) ; – Prière du pauvre (Psaumes 102, 1). Nous trouvons aussi : Prière de Habacuc le prophète (Habacuc 3, 1). Ici le mot prière, téfillah, a le sens de grâce, car Habacuc rendait grâces au ciel du miracle qui avait été fait en sa faveur, car il était le fils de la Sunamite. Des trois prières mentionnées, c’est celle du pauvre qui est la plus précieuse. Dieu l’exauce avant celles de tous les autres hommes, parce que le pauvre a le cœur brisé (Zohar, III, 195a).

Une prière doit répondre à quatre combinaisons pour être agréée : – Tout d’abord, on doit la prononcer, le cœur brisé comme un pauvre qui vient mendier son pain aux portes. – En deuxième lieu, il faut supplier Yahvé d’accueillir notre prière dans sa miséricorde. – Ensuite, le moment où on la récite doit être un moment de grâce, un moment favorable. – Enfin, la prière doit être exprimée d’une façon précise et claire, et sans équivoque (cf. commentaire Or Hahayim sur Deutéronome 3, 23). Partant de ce même verset du Deutéronome, Rashi, dans son interprétation, nous enseigne que même si les justes peuvent, dans leurs prières, s’appuyer sur leurs mérites et leurs bonnes actions, il vaut mieux qu’un juste, tsadiq,  sollicite une faveur de Yahvé comme un don gratuit. Le Talmud de préciser : Exaucer une requête à titre de don et non comme récompense (Babli Sota 14a).

Pour affiner les idées qui viennent d’être développées, je cite le Zohar qui nous apprend que la prière de tous les pauvres apparaît la première près du Saint Béni soit-Il ; elle enfonce toutes les portes qui se  trouvent sur son chemin pour arriver au Seigneur, ainsi qu’il est écrit (Exode, 12, 26) : « S’il crie vers moi, je l’exaucerai parce que je suis compatissant. »

Dans ce même ordre d’idées, le Zohar, de son côté, nous explique que l’homme doit exposer dans sa prière tous ses vœux et toutes ses peines, de façon assez claire pour qu’il n’y ait aucun mot d’équivoque. Il y a deux genres de prières : celle que l’homme peut exprimer en paroles, et celle qu’il ne peut que méditer dans son cœur. La prière que l’homme peut exprimer monte au deuxième degré de l’essence de Dieu, et celle qu’il ne peut que méditer en son cœur monte au premier degré de l’essence divine. David (Psaumes, 19, 15) parle de ces deux genres de prières. Heureux le sort des justes qui savent exposer d’une manière convenable la gloire de leur Maître et formuler leurs vœux. C’est à eux que s’applique le verset du prophète Isaïe (Isaïe, 49, 3) : « Et il m’a dit : Israël, tu es mon serviteur, et Je me glorifierai en toi. » (Zohar, I, 168b-169b).

L’homme qui veut s’attirer l’amour divin doit se lever à minuit pour étudier jusqu’au matin, afin de faire descendre sur lui « un fil de grâce ». Heureux le sort des hommes que Dieu aime. Ils dominent la terre ici-bas, et tout ce qu’ils ordonnent se réalise. Quand le monde a besoin de miséricorde, et quand les vivants sont dans la peine, le juste prie pour les hommes et va faire connaître les peines aux patriarches qui sommeillent à Hébron, lesquels montent au paradis terrestre où les esprits des justes sont vêtus de lumière. Ceux-ci ordonnent que les peines des hommes cessent, et le Saint béni soit-Il accède à leur volonté et a pitié du monde (Zohar, III, 68a, 70b).

Les bénédictions n’ont d’effet pour s’étendre en haut et en bas que lorsqu’elles émanent des serviteurs du Seigneur. Et qui sont les serviteurs du Seigneur ? Ceux qui se lèvent à minuit et se consacrent à l’étude de la Loi. Ce sont ceux-là qui se trouvent dans la maison du Seigneur durant la nuit, attendu que le Saint béni soit-Il, vient se délecter, durant cette heure, avec les justes dans le Jardin de l’Eden.

Isaac habita vingt ans avec sa femme Rivqa sans avoir d’enfants. Et il a fallu qu’il priât avant d’en avoir. Pourquoi ? Parce que le Saint béni soit-Il veut que les justes prient lorsqu’ils ont besoin de Son secours. Dieu a-t-il besoin qu’on Le prie ? Non. Mais comme la prière sanctifie l’homme, Dieu n’accorde aux justes ce dont ils ont besoin qu’après qu’ils Lui ont adressé des prières (Zohar, I, 136a-137b ; cf. Babli Yebamot 64a ; Babli Hulin 60b ; Midrash Tanhuma – Toldot § 9) : « La prière des justes a devant Yahvé plus de poids que leurs mérites. Car l’homme a des enfants non par le bénéfice de ses mérites mais par sa prière ou par le mazal. Car, dans ce domaine, la prière a plus de valeur que les bonnes actions accomplies par l’homme. Et Dieu aime entendre la prière de ceux qui s’adressent à Lui. C’est pour cette raison qu’Isaac pria pour avoir des enfants (Genèse 25, 21).

Les citations tirées du Zohar ont été adaptées du Sepher Hazohar – Le Livre de la Splendeur – traduit par Jean de Pauly, Editions Maisonneuve & Larose, 1985, six tomes.

Joseph DADIA-Saints juifs du Maroc- Souvenirs personnels

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-פני־החמור.

מסמטאות המללאח

פני־החמור

היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר,עד שלפני שנים רבות חי לו בעיר אחת במרוקו איש צדיק, שהיה ידוע ככותב קמיעות לנשים עקרות, ובעזרת האל כולן התעברו. ולצדיק היתה אשה עקרה, שלא השכילה להבין היאך בעלה מרפא את כל הנשים העקרות והיא, אשתו, שאר בשרו, עקרה היא. בצר לה פנתה לבעלה והטיחה בפניו את אשר על לבה. והוא, שהבין ללבה, ענה לה, שאם ירפאנה, עתיד לקרות דבר מר ונמהר.

יום אחד עלתה האשה לגג ביתה והרהרה בכך שלכל היצורים יש יוצאי חלציים – לחיות, לעופות ואפילו לנמלה הקטנה. נשאה עיניה לשמיים ואמרה: ״ריבונו של עולם. עשה שאלד, וגם אם יהיה זה חמור״. כך אמרה היא במר נפשה. תפילתה הגיעה עדי בורא עולם. כעבור חודש הרתה, ובעבור תשעה ירחים כרעה ללדת. והנה היא יולדת תינוק ולו ראש חמור. נזכרה האשה בתפילתה ואמרה: ״טוב לי זה מלא כלום״. מה עשתה? החביאה את התינוק בעליית הגג, וכך שמרה את סוד הולדת בנה ורק לבעלה הצדיק גילתה. בעלה ששמח בשמחתה איחל לה שאם תהיה סבלנית, יבוא היום ובעזרת האל וישועתו הילד בעל פני החמור יהפוך לעלם יפה תואר ויפה מראה. חלפו השנים והילד הפך לנער. הוא קיים את מצוות התורה ודקדק בהץ קלה כבחמורה, ומשבגר והגיע לפרקו, נמלכו הוריו להשיא לו בת ישראל חסודה וברה. בליל הכלולות, משהובילו את הכלה למקום משכנו שבעליית הגג, העביר החתן הצעיר את ידיו על פניו, הסיר את פני החמור, ומתחתם נתגלו פני מלאך יפים להפליא, כפי שניבא אביו הצדיק. למחרת בבוקר שב ועטה על פניו את פני החמור.

יום אחד שאלה החותנת את בתה אם חיה היא בטוב, וכי מדוע זה לא נראה בעלה בציבור. ענתה הכלה: ״הכל כשורה, אלא שבעלי עוטה על פניו פני חמור ובלילה הוא מסיר אותם״. אמה, שנתחלחלה למשמע אוזניה, יעצה לבתה להבעיר אש חזקה בתנור וכשיסיר בעלה את פני החמור וירדם, תבעיר היא את ה״מסיכה״ בתנור, וכך לא יוכל לחזור ולחבוש אותה על פניו״. שמעה הכלה בעצת אמה והבטיחה לעשות כדבריה. באותו הלילה, משהסיר בעלה את פני החמור ונרדם, קמה בחשאי והשליכה אותם לתנור הבוער. בבוקר, כשביקש הבעל לעטות את פני החמור, לא מצאם במקומם. שאל את אשתו לפשר הדבר, והיא סיפרה לו את כל המעשה והוסיפה לאמור: ״עתה, כשאין לך מה לעטות על פניך, תשאר יפה תמיד, את פניך היפות תגלה ברבים ועליך תהיה גאוותי״. כעס עליה בעלה ובמר לבו אמר לה: ״אוי לנו, כי מעשה רע ונמהר עשית. דעי לך כי בעוד שלושה ימים צריך היה להסתיים הזמן שנגזר עלי מלמעלה להיות עם פני חמור ועתה, מכיוון שהיית חסרת סבלנות והחלטת לדחוק את הקץ, אני נעלם מעינייך בזה הרגע. ואם תבקשיני, תאלצי לכתת רגלייך בהליכה קשה וכשתגיעי למקום, תמצאי מנהרה באדמה. שם, באפלת הלילה, אצא לקראתך מתוכה ואהיה כאחד האדם״. במר לבבה הלכה האשה העצובה לסנדלר כדי שיתקין לה שבעה זוגות נעליים, ובצרורה צררה צידה ויצאה לדרך הארוכה. עלתה הרים וירדה גאיות, ימים ולילות צעדה עד שבלו כל זוגות נעליה. בתום שמונה חודשים למסעה הגדול הגיעה אל פתח המנהרה וישבה לפוש בפתחה עד רדת הלילה. עודה יושבת, והנה הופיעה מאי־שם אשה זרה, ברכה אותה לשלום, פתחה ואמרה: ״למה מחכה את?״ אשת בעל פני החמור סיפרה לזרה את סיפורה מתחילתו ועד סופו, לא הכחידה דבר. הקשיבה הזרה קשב רב ואמרה: ״עייפה את מתלאות הדרך, נוחי והירדמי ועם רדת הלילה, כשתפתח המנהרה, אעיר אותך״. כיוון שהיתה עייפה מתלאות הדרך, הסכימה להצעתה ומיד נפלה עליה תרדמה עמוקה. ישבה הזרה וחיכתה עד שנפתחה דלת המנהרה והעלם יפה התואר יצא ועמד בפתחה. משראתה את עלם החמודות העומד לפניה, העלימה ממנו הזרה את דבר האשה הישנה בסמוך, וסיפרה לו על תלאות הדרך כפי ששמעה מאשתו ולא הכחידה דבר. העלם, שחשב אותה לאשתו, הלך אחריה לביתה. כשהתעוררה האשה משנתה, ראתה והנה המנהרה פתוחה, השמש נוטה שוב לערוב ובעלה איין. או־אז הבינה שברוב עיפותה ישנה יממה שלמה ושהזרה הערימה עליה ונטלה את בעלה. מה עשתה? לבשה בגדי משרתת וחיזרה על הפתחים כדי לבקש עבודה. הלכה מבית לבית ומעיר לעיר, עד שהגיעה לביתה של האשה שגזלה ממנה את בעלה והתחננה בפניה שתעסיק אותה בעבודות הבית. והיא, שלא זיהתה את אשת האיש שחמדה, ריחמה עליה והסכימה לקבלה לעבודה.

״מסכימה אני. הלילה כולו שלך״. מה עשתה החמדנית? הכינה לה ול״בעלה״ משקה, וערבה בכוסו סם מרדים. משעלתה ״המשרתת״ על יצועו וגילתה שהוא ישן, החליטה לחכות להזדמנות אחרת. כעבור ימים אחדים הביאה ״המשרתת״ מסרק מזהב. התלהבה האשה החמדנית מהמסרק וביקשה גם אותו. שוב התנתה ״המשרתת״ לשכב עם בעלה, אך הפעם התחקתה אחר תנועותיה של האשה החמדנית. משראתה שהיא שמה חומר מרדים בספלו של הגבר, החליפה בחשאי בין הספלים. האשה החמדנית שתתה את השיקוי שהכינה במו ידיה ונרדמה בן רגע. משעלתה ״המשרתת״ על יצועו של בעלה, סיפרה לו את אשר קרה ואף נתנה לו סימנים, עד שלא היה לו כל ספק שאכן היא היא אשתו אהובתו. משנתגלתה האמת, שמח הבעל מאוד, ובעלות השחר, בעוד האשה החמדנית ישנה את שנתה העמוקה, יצאו בני הזוג כשהם רכובים לעבר עירם ובה חיו שנים רבות באושר וביושר.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-פני־החמור.

Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc- ابو درهم  -אבודוהם          Abudarham

 

  1. ابو درهم            אבודוהם            Abudarham

Abudirham, Abuderham, Abudaran, Abudaram

Nom arabe dont le sens est «le pere du Dirham» ou plutot d’homme au Dirham)). Le «Dirham» etait une ancienne piece de monnaie arabe qui avait tire ce nom du «Drachme» grec et qui s’est maintenue au Maroc.

Le nom d’ABUDARHAM derive des fonctions de Tresorier du Roi, exercees au XIIIe s. par Don David, Fermier General des Impots du Roi de Castille et de Leon, Don Sancho le Grand, que le peuple nommait d’homme au Darham». Depuis, ce nom est devenu le nom de famille des descendants de Don David.

Les fonctions de Tresorier du Roi et celles de Fermier ou de Percepteur d’impots au Moyen-Age en Espagne, ont donne egalement naissance a des noms de famille similaires tels que: Gabbay (encaisseur), Ben-Drihem (fils du petit Darham), Khallas et Elkhallas (payeur).

La famille Abudarham venue au Maroc a l’expulsion d’Espagne en 1492, a donne au Maroc plusieurs rabbins eminents et s’est ramifiee a Gibraltar, en Algerie, en Tunisie, en France, en Italie et en Amerique. Un de ses membres, Salomon Abudarham (emigra de Tetouan vers 1886 au Venezuela ou il prit le nom de Salvador Hernandez.

1-Don Davi (David) Abudarham Viejo (l’Aine), astronome, originaire de Seville, Percepteur d’impots et Doyen de la Communaute juive de Tudela durant le regne de Don Sancho le Grand, Roi de Castille et de Leon (1258-1295), fut le premier a reglementer les differentes taxes que les communautes juives devaient payer au Tresor Royal. A cet effet, il convoqua une commission composee de quatre chefs de la communaute juive de Huete en septembre 1290 et fut designe par le roi comme arbitre pour trancher tout disaccord pouvant surgir de ce «Repartimiento de las Aljamas de 10s Judios de Toledo)). Dans une elegie sur la catastrophe soufferte par les Juifs a Tolede en 1391, il est fait mention de la Synagogue d’ABUDARHAM qui parait avoir ete fondee par Don David.

2-Don Mose Abudarham est titulaire d’un don en sa faveur par le Roi Don Sancho IV, suivant document date a Segovie, le 24 Decembre 1284.

3-Don Yucaf Abudarham, fils de Don David, figure comme temoin dans un acte de vente d’une maison avec dependances a Donna Maria Fernandes, gouvernante de la Reine Donna Maria et sa fille l’In- fante Isabelle, passe a Guadalajara, le 7 Aout 1299.

4-David ben Joseph Ben David Aboudarham, rabbin commentateur de la liturgie synagogale, a Seville vers 1340. Eleve de Jacob Asher et auteur d’un ouvrage de vulgarisation des connaissances rabbiniques base sur le Rituel des Prieres, intitule: Hibbur Perush ha-Berakhot veha- Tefilot (Lisbonne, 1489; Constantinople, 1513; Venise, 1546 et 1566; .Amsterdam, 1726; Prague, 1784 et 1817; Lemberg, 1857; Hanovre, 1877). Un manuscrit de cet ouvrage se conserve a la Bibliotheque Friedlander de St. Petersbourg, Sh. G. I, 30; JE I, 139.

5-Don Culeman Abudarham, habitant d’Ucles figure comme vendeur de plusieurs fermes, vignobles, maison et autres proprietes a Pozorrubio et sa banlieue suivant acte de donation passe le 15 Juin 1371 par Don Pedro Ruiz de Sandobal, Grand Commandeur de Castille.

6-Salomon Abudarham figure comme preteur a Tolede dans des documents de l’annee 1337.

7-Salomon Ben Moses Abudarham, rabbin a Tolede au XlVe s. . ayant pris part a la controverse entre plusieurs rabbins au sujet de Maimonides. JE XII, 180.

8-Abraham Abudarham, auteur ayant copie a Agramunt en 1444, la traduction hebra'ique de L'Ethique d’Aristote.

9-Yuzaf Abudaran figure comme proprietaire de plusieurs maisons a Tolede, suivant acte du 16 Fevrier 1431.

10-Isaque Abudaran (Abudarem) de Tolede, fermier des impots dits «Alcavalas» et «Tercias» de l’Archeveche d’Alcaraz en 1440.

11-Don David Abudaran, fermier de l’«Alcavala» (droit d’octroi) sur la viande et le poisson a Tolede en 1475.

12-Don David Abudaram el Viejo (l’Aine), «Recabdador de la alcabala de la Seda» (Receveur des Taxes sur la soie), figure comme temoin dans un proces de l’lnquisition a Tolede en 1486 ainsi que dans le proces de Juan del Rio, a Tolede, en 1487-1488 («Actas de la Inquisicion  de Toledo)), leg.

13-Don Mose Abudaram (Aburam), figure comme garant parmi les- fermiers d’impots pour l’annee 1487 en Castille. Baer II, 359.

14-15. Moses et Isaac Abudarham, vivaient a Rome et passent pour avoir donne l’hospitalite a David Reubeni en 1524.

16-Salomon Abudarham, Grand Rabbin a Tetouan XVIe-XVIIe s. Auteur de Haruzim u-Pisque Dinim (Abraham Coriat, Introduction aw Zechut Abot; NM, 159).

17-Isaac Ben Salomon Abudarham, Grand Rabbin de Tetouan a it. XVIIe s. (Abraham Coriat, Introduction au Zechut Abot; MR).

18-Abraham Abudarham, rabbin a Tetouan aux XVIIe-XVIIIe s., auteur de Pisque Dinim dont quelques-uns parurent dans Sheelot u-Teshubot Mislipat va-Zebi Nos. 23, 86, 199, 315. NM, 159, MR.

19-Judah Ben Joseph Abudarham, Grand Rabbin a Tetouan, mort apres 1780.

20-Joseph Abudarham, fils de Judah (19), Grand Rabbin a Tetouan au XVIIIe s.

21-Menahem Abudarham, fils de Judah (19), rabbin a Tetouan am XVIIIe s.

22-Samuel Abudarham, notable de la Communaute Juive de Mar-seille ayant contribue a l’achat d’un cimetiere juif dans cette ville en- 1783 (Annuaire Israelite pour l’annee 5648. REJ XIV, p. 302).

23-Samuel Abudarham, petit fils d’Abraham (18), Grand Rabbin a Tetouan au XVIIIe s. (Raphael Abraham Coriat, Introduction au Ze- chut Abot).

24-Salomon Aboudarham, Grand Rabbin Cabaliste a Tetouan a. la fin du XVIIIe et au commencement du XIXe s., petit fils de Samuel (23). Vers 1842, il fut nomme Grand Rabbin a Gibraltar. Mort en! 1852. NM, 200; R. A. Coriat, Introduction au Zechut Abot.

25-Eliyahou Abudarham, rabbin «Dayyan» a Tetouan XVIIIe- XIXe s. MR.

25 bis. Abudarham, originaire de Livourne, fut viceconsul d’Angleterre a Rabat en 1816.

26-J. Abudarham, notable de la Communaute de Gibraltar en 1843,. JE I, 139.

27-Judah Ben Menahem Abudarham, rabbin a Tetouan au XIXe- siecle. MR.

28-Mordekhay Abudarham, rabbin a Sale, auteur d’un commentaire de la Haggadah de Pessah. MR.

29-Jacob Abudarham, rabbin a Sale, compilateur d’un recueil de«Darushim» d’auteurs anciens qui fut complete par son frere Mordekhay sous le titre Sepher Qohelet Ya'acob. Cet ouvrage contient en plus un commentaire sur l'Ecclesiaste intitule Debarim Tobim et un autre commentaire sur la Haggadah. MR.

(Figurent parmi ceux qui ont contribue, en 1837, a la publication du .Sepher Zebahim Shelemim d’Abraham Anqawa:)

30-Menahem Abudarham et ses fils de Tetouan.

31-Abraham Abudarham, de Tetouan.

32-Salomon Abudarham et ses fils de Tetouan.

33-Abraham Abudarham, d’Oran.

34-Samuel Abudarham, d’Oran.

35-Abraham Abudarham, frere de Samuel (34).

36-Hayyim Abudarham, originaire de Tetouan a Tiaret et son frere.

37-Yonah Abudarham.

Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc– ابو درهم  -אבודוהם          Abudarham

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות.

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

 

תליוני־קמיע

קצר אל־סוק ;; אמצע המאה הכ׳(?) כתובת החוזרת ארבע פעמים מסביב : ״ר׳ עמרם ן׳ דיוואן״ (רב בעל־נסים ; ראו מס׳ 12 ו־238); במרכז כתובת : ״זיע״א 4

דיו שחורה על־גבי נייר מתחת לזכוכית במסגרת־פח

הגובה : 4.5 ס״מ ; הרוחב : 4 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף אליכס, מתנת מר אמסלם

(247) התמונה מימין למעלה.

 

ראשית המאה הכ׳(?) כתובת חקוקה: ״צמרכד״

כסף; מעשה יציקה וחקיקה ; התליון שבור

הגובה : 3.6 ס״מ ; הרוחב : 3 ס”מ אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב

(248) מצד ימין

 

תיזנית

במסגרת של זיגזגים כתובת: ״אנקתם פסתם פספסם דיונסים ייחו" ומלה שאיננה קריא (הכתובת הפוכה)

הגובה : 5.6 ס״מ ; הרוחב : 3 ס״מ מוזיאון ישראל

(249) מצד שמאל, התמונה הגדולה

 

צפרו

צרור של שמונה משולשים, אשר בקודקודיהם מולחם קולב ;

בשני הצדדים של כל משולש חקוקות שלוש שורות של ראשי־תיבות

גובה כל תליון: 3.5 ס״מ מוזיאון ישראל

(250) התמונה התחתונה.

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות

La famille Marciano-Les origines de la famille

debdou-1-090

La famille Marciano

Les origines de la famille

 

Selon une tradition ancestrale, la famille Marciano descend en droite lignee de Yehouda.

Cette tribu superbe et magnifique se nourrit de la gloire des rois qu’elle porte en son sein. Mais avec la destruction du second Temple et d’autres catastrophes, elle va perdre son prestige et ployer sous 1’exil que lui inflige l’empire d’Edom. Des lors, elle ne vit plus que dans 1’attente du salut messianique.

Elle s’exile en Espagne, se concentre a Murcie, et constitue peu a peu un noyau hierarchise et structure. Elle ne tarde pas a devenir l'une des communautes les plus fameuses et illustres de l’Espagne medievale. Et elle conserve jalousement son titre de noblesse jusqu'a la fin, c’est-a-dire jusqu’a l’Expulsion des Juifs d’Espagne.

Au cours de cet Age d’Or, les Juifs de Murcie passent pour des sages et des lettres, des experts en medecine et des docteurs bien introduits dans le royaume et particulierement fiers de leur identite juive. Ils se font desormais appeler «Hamourchi», l'habitant de Murcie (ou «Almourci» ou encore «Mourci» tout court).

L’on se souvient d’un sage de Murcie – Chlomo Hamourchi qui se rendit en visite au Maroc avant l’Expulsion des Juifs d’Espagne. Dans ses carnets, il dit «avoir ete confronte a toutes sortes de questions d’ordrc religieux au cours de son sejour en Occident״ (Cf. Ner Hamarav de Rabbi Yaakov Moche Toledano, p. 104, note 29).

On evoque egalement Rabbi Chimon bar Moche Almourci, qui doit sa notoriete a quelques maigres vestiges d’une production litteaire et poltique pourtant feconde.

On raconte aussi que le docteur Rabbi Yossef Almourci a ete torture atrocement par les agents de l’Inquisition pour avoir abrite des ouvrages sacres dans sa demeure.

Quand ils quittent I’Espagne (en nombre restreint en 1391 puis massivement en 1492), les expatries de Murcie caressent d’abord le projet dc se rendre en Israel. Mais freines par les vicissitudes du voyage, ils finissent par se scinder en trois groupes: le premier s’installe en Italie (pour plus de documentation, on lira l’ouvrage La nazione ebrea livorno, Pise, de Renzo Toaff, p. 143); le second groupe gagne la cote algcricnne probablement pres d’Oran; et le troisieme parvient en Israel et en Syrie.

L’eminent cabaliste Rabbi Chmouel Mourcia est justement un descendant de ce dernier groupe : il a vecu au XIXC siecle a Aram-Tsova en Syrie. Ses commentaires et ses reflexions sur la pensee du Ari Zal ont vu le jour dans l’ouvrage Emet Meerets, Jerusalem, 5748 (1988).

(Ici, il y a lieu de remarquer quc la plupart des habitants de Tolede installes en Turquie se nomment «Toledo» et non «Toledano»; de meme, les immigrants de Murcie qui foulent le sol sacre d’Israel se nomme Murcia et non Marciano, ce dernier nom etant reserve aux nord-africains). Nous avons des preuves que quelques familles Mourcia ont habite a Jerusalem en 1740.

Selon certains documents, parmi les plus anciens, le nom Marciano remonte au XVC siecle, et plonge ses racines a TIemcen. La-bas, il designe un diplomate qui sert d’intermede entre l’armee francaise, assujettie a l’empereur Charles V, et la cour royale de TIemcen. A n’en pas douter cet ambassadeur est issu de la famille Marciano. Comme il maitrise plusieurs langues europeennes, et fait preuve d’une adresse et d’un tact admirables, il est charge de remettre un avis de reddition du roi de Tlemcen au general qui represente l’empereur.

Resumons l’itineraire des pionniers du XV' siecle : ils quittent Murcie pour Carthage, le port le plus proche. En embarquant a bord du navire, ils savent qu’ils s’exposent a un grand danger, que leur sort est entre les mains d’un chretien, que le capitaine peut agir a sa guise.

Heureusement, ils parviennent sains et saufs en Algerie, et accostent au port de Honane, non loin de TIemcen, ou au port d’Oran. Le cousin bien introduit a la cour royale de TIemcen usera vraisemblablement de son influence pour faciliter l’integration de ses proches a TIemcen et dans ses environs.

A une periode un peu plus tardive, on recrouve les Marciano au village Natisdalet, non loin de Tlemcen. Dc Natisdalet, les pionniers se dirigent a Debdou. Au XIX' siecle, le village Natisdalet prendra le nom de Tadliset.

Comme tous les Juifs d’Espagne, les exiles de Murcie s’identifient par leur prenom et celui de leur pere, mais aussi par un nom de famille indiquant leur origine natale : Marciano pour Murcie, Toledano pour les exiles de Tolede, Sevillano pour les exiles de Seville, Sorreano pour les exiles de Soria, etc.

Mon plus vieil ancetre, Rabbi Itshac Marciano, a vecu vers la fin du XVI' siecle (approximativement 1570 ou 1600). C’etait un sage splendide, un erudit exceptionnel, un exegete de renom, un predicateur populaire qui fit autorite a Debdou. (Pour en savoir plus, on lira le dossier intitule Tif’eret banim avotam en annexe du livre Mayim Hayim de Rabbi Yossef Messas).

Le XVII' siecle quant a lui a conserve le souvenir d’au moins trois rabbins Marciano de la communaute de Debdou : Rabbi Chlomo ben Itshac Marciano, Rabbi Moche ben Chlomo Marciano et Rabbi David ben David Marciano.

Au debut du XVIII' siecle, on ressent la necessite d’adjoindre au nom de famille un sobriquet qui permet de distinguer les differentes families du clan. Des lors, et jusqu’a l'mmigration en Israel, ce sobriquet ne sera plus jamais dissocie de chacune des branches de la souche. Ainsi l'on a Marciano-Belchguer, Marciano ben Aouizer, Marciano ben Ako, Marciano Bibi, Marciano Zizah (ou Ben Yaza’h), Marciano ben Alouga etc. D’autres surnoms voient le jour un peu plus tardivement (fin du XVIII' siecle et debut du XIX') : Oulad Limama, Oulad L’herher, Oulad Bihi, Oulad Mchicho, Oulad Ougnuich, Oulad Tsrindi, Oulad L’khihel et autres (j’ai decouvert que les premiers sobriquets usaient du vocable hebra'ique «ben» tandis que les derniers usaient du vocable arabe «oulad»).

Dans ce genre de famille, les genes particulierement forts refletent une certaine purete de la race.

Comment la famille preserve-t-elle sa purete? Tres simple : Les mariages se font entre cousins. Depuis les temps les plus recules, les hommes choisissent l'heureuse elue dans la famille paternelle la plus proche; sinon, ils prennent femme a un second degre de parente, et ce n’est qu’en cas d’extreme necessite qu’ils s’allient a un autre clan. II arrivait rarement qu’un mari prit femme a l'exterieur de sa communaute.

Bien evidemment, les families Cohen etaient les plus soucieuses de respecter cette tradition.

Au fil des ans, la saga des Marciano ne cesse de nourrir et d’accroitre son heritage spirituel. Son savoir, deja bien ancre dans la riche culture du Judaisme espagnol, trouve a Debdou un nouveau terreau fertile ou s’epanouir. L’heritage spirituel gravite autour des figures legendaires de thaumaturges tels que le pieux Rabbi Chlomo bar Ma'imon (que son merite nous protege) ou Rabbi Yossef Marciano dit Bibi ou bien plus tard Rabbi David Marciano ben Ako (decede a Missour). D’autres erudits immortalisent le clan : le grand dayan Rabbi Yaakov Marciano ben Ako «qui edicte un bon nombre de regles pour le bien de son peuple et de ses coreligionnaires»; le grand dayan Rabbi David Marciano; le dayan Rabbi Avraham Marciano L’herher, le dayan Rabbi Yossef Marciano ben Ako; le collecteur de fonds Rabbi Avraham Marciano de Jerusalem.

La famille Marciano-Les origines de la famille

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.

חכמי המערב בירושלים

רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו

הרה״ג רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל

ראב׳יד לעדת המערבים בירושלים. (תר״מ— תרמ״ו)

רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, נולד בעיר רבאט שבמרוקו, היה בין גילו, ידידו וריעו מנוער של הרב צוף דב״ש.

משחרית ימיו התנהג בפרישות בקדושה ובטהרה. עודו צעיר לימים, התבודד במועדיו עם אלהיו והתרחק מחברת בני אדם, כפי שהוא העיד על עצמו: ״ובבחרותי בזי ימי אבל מ״א ז׳׳ל עשיתי בבה׳׳ב נפילת אפים שהיה דעתי נוטה לזה והיה אצלי מר מצרפי אחי אמי עזיזי מסעה־ צבע זי׳ל ורמז לי אז על זה, שלא לעשות ומנעתי מלעשות אמרתי, אפשר שכך הוא המנהג ידוע אצלו, ואני איני מכיר בכך מחמת התבודדותי ופרישותי מלהתערב עם בני אדם״, (פקודת אלעזר ח״א דף קכ״ב).

נפשו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל, חשקה בתורה ובאהבתה דבק בה תמיד. הוא ניחון במתת אלקים, בזכרון פנומנאלי, בשקידה עצומה ובדעת נבונה ורחבה. יצק מים על ידיו של הגאון רבי סעדי׳ה מארג׳י זצ״ל. מחכמיה הגדולים והמפורסמים של עיר רבאט, ומחבר שירה ופיוט. באחד מפסקיו בספרו ״פקודת אלעזר״, הזכיר את אחד ממנהגיו של מורו ורבו, שאחר קריאת שמו״ת בכל יום שישי עם תלמידיו, היה קורא את ההפטרה של אותה סדרה ואח״כ אומר שיר של יום ומשנה ראשונה דשבת ואח״כ אומר אייר הונא בריה דרב יהודה אמר ר׳ אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שמוי׳ת ואפי׳ עטרות דיבון, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור שמו״ת, מאריכין לו ימיו ושנותיו, (ברכות דף חי) ואח״כ היה אומר משנה א׳ של ספר יצירה. ואחייב זוהר של הסדרה של אותו שבוע, ״וכן היה נוהג מו״ר הרב הגדול כמוהר״ר סעדיא מראגי ז״ל תכף אחר הפי שמוי׳ת שהיה מסדר כל הנז׳ ע״פ אחת לאחת ואנחנו עמו ביחד בכל יום וי״. (פקו״א ח״ב דף ק״ה ע״ב).

לאחר שמלא כרסו בש״ס ופוסקים וספג אוצר בלום בתורת הנגלה והנסתר, מבלי שגילו הצעיר ישמש מכשול כלשהו, אסף סביבו מספר תלמידים והחל ללמדם תורה בשקידה רבה, מתוך כוונה להכשירם לתלמידי חכמים, בקיאים וידענים בנתיבות הש״ס והפוסקים. מידי שבת, נהג הרב צוף דב״ש ותלמידיו, לבוא ולהסתופף בישיבתו של רבי רפאל אלעזר הלוי, כדי ללמוד בצוותא וללבן ביחד הלכות שונות שעמדו על הפרק, וכך מספר רבי אלעזר הלוי. ״והרב דב״ש הי״ו היה נוהג הלכה למעשה עם חברה קדושה שהיו לומדים עמו בבית המנוח יר״ש כה״ר אליהו אלבאז ז״ל, והיה בא אצלינו לקהילת החכם השלם כהר״ר יוסף אביקציץ ז״ל אחר שגמרו הצבור תפילת מנחה דיום שבת קודש, ואני ואיזה מחברתי הלומדים עמי שם, היינו נוהגים ליישב שם גם אחר שהתפללנו תפילת מנחה ללמוד זמן מה…״. (פקו״א ח״א דף צ׳יח).

לא ארכו הימים, ולמרות ענותנותו הגדולה, וצניעותו המופרזת של הרב רבי רפאל אלעזר הלוי. יצאו לו מוניטין בקרב קהילתו, ושמו נודע לשם ולתפארת. רבים נהרו והשכימו לפיתחו כדי לקבל תורה מפיהו, כי מלאך ה׳ צבאות הוא. שמו הטוב היה מקודש בפי כל בשל חסידותו קדושתו ופרישותו מהבלי הזמן ושמו נודע בשערים המצויינים בשל שקדנותו והתמדתו בתורה, מדותיו הנאצלות וטוהר מעשיו.

על אף היותו צנוע ופרוש מהחיים הציבוריים. נהג רבי רפאל אלעזר הלוי, להקהיל קהילות ברבים כדי ״ללמד את העם חכמה ומוסר״. בימי שבת בשבתו ״ויהי בעלות המנחה שפתי פי חכם חן יושב ודורש… ומוכיח לרשע מומו, טובה תוכחת, דברי חכמים בנחת, מופת היה לרבים…״. כל ימיו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל, ידע עוני ומחסור, כי זהיר היה שלא ליהנות ממתנת בשר ודם. גם את תלמידיו לימדם תורה חינם ללא תמורה כספית כלל ועיקר. ״כי מה אני בחינם אף אתם בחינם״. למרות פרנסתו הדלה מכתיבת שטרות וכדר. הוא חסך וקימץ מפתו כדי לפרנס עניים יתומים ואלמנות ובפרט עניים בני תורה. כפי שהעיד על מנהגו זה רבי נחמן בטיטו זצ״ל בהספדו עליו. ״דהגם שלא היתה ידו משגת להחיות את נפשו, וחיי צער היה חי, עם כל זה הוה עושה כל טצדקי לחוס על דל ואביון ולחמו נתן, מקמץ מעיסתו ומלוה מהבני אדם להשיב נפש שוקקה, ומעשה את אחרים שיתנו…״. ״ועל מה נבכה תחילה אם על גודל רבנותו ובקיאותו ושקידתו בתורה יום ולילה לא ישבות לא פסיק גירסא מפומיה, אם על רוב רחמנותו על דל ואביון וכל אלמנה ויתום ובפרט על עניים בני תורה, וכשהיה רואה ת״ח דדחיקא ליה שעתא, היה מצטמק ורע לו ובשרו עליו יכאב כי חפצו ורצונו למלאות את שאלתו ולהחיות את נפשו ואין לאל ידו, באשר גם הוא בא עד כי׳סו ואין, יליף ריקם ריקם וכמו הצער בנפשו צער הגבוה…״.

בראשית שנת תרי״ח(1858) החליט רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל לעזוב את ארץ העמים, ולעלות ולהתיישב בירושלים עיה׳יק. כאשר כל מטרתו להתקדש, ולהוסיף קדושה על קדושתו וטהרה על טהרתו באוירה של א״י. בדרכו לארץ היעודה, עבר דרך העיר טנגי׳ר ושהה בה תקופה קצרה, אך דיה היתה כדי שחכמי העיר ובראשם הגאון המפורסם רבי מרדכי בן ג׳ו זצ״ל יכירו את גדולתו בתורה ואת מידותיו הנעלות. לא איש כרבי רפאל אלעזר הלוי, שישב בטל מתורה ומחקירה ודרישה אחר המנהגים השונים למרות טרדות הנסיעה והיותו גר בארץ וטילטולי הדרכים הקשה מכולם. כאן בטנגי׳ר נושא ונותן בהלכה עם המרא דאתרא הגאון רבי מדרכי בן ג׳ו, בענין עירוי מים רותחין בשבת מכלי ראשון על הקפה. ״…כסברת ידיד נפשי ואור עיני רבי מרדכי בנז׳ו נר׳׳ו בטאנג׳ה יע״א כי בהיותי שם שנת תרי״ח מצאתי שנוהגים מע״ש לערות רותחין מכלי ראשון על קערה מליאה אבק קאווי, ושואבת אבק הנז׳ כל המים הנז׳ וביום שבת קודש כל הרוצים לשתות קאווי לוקחים מהאבק ההוא ומערים עליו מכלי ראשון ושותים אותו, וערערתי על זה עם הרבנים שהיו שם ובראשם מ״ץ הרב ר״מ המי…". (פקו״א חלק שני דף קכ׳׳ח ע״ב).

מטנגייר שוב הפליג לגי׳בראלטאר. שם שהה זמן מה בחברת החכמים ולן בעומקא של הלכה. בני הקהילה ששמעו את שמעו עוד בהיותו בטנגי׳ר, קבלוהו בסבר פנים יפות באהבה ובכבוד הראוי לו. מגי׳בראלטאר היה שולח רבי רפאל אלעזר הלוי, את שאלותיו וספקותיו לגאון הדור רבינו יצחק בן תאליד זצוקלה״ה, ראב׳׳ד של עיר טיטואן, ובעל המחבר שו״ת ״ויאמר יצחק״. ואמנם, בשו״ת הנז׳ אנו מוצאים כמה תשובות להלכה שהשיב מהריב״ו לרבי אלעזר הלוי זצ״ל: בחלק ראשון, בחלק יורה דעה סימן ס״ח. ״תשובה לגי׳באלטר לכהה״ר אלעזר הלוי בן טובו נר״ו״. בחלק שני חלק חושן משפט סימן קפ״ו. ״ידי״ן החה״ש הותיק דין הוא הדר כולל תהלות כה״ר אלעזר הלוי בן טובו נר״ו ועליו יציץ נזרו. אחד״ש שירבה ויגדל ורב שלום לכל הנלוים אליו ישמרם השוא״ל אכי״ר. זאת מן המודעית מקבלת האחת אהובה, ושם נאמר שבח׳ מרחשון של אשתקד שלח לי כת״ר איזה שאלות ולא כתבתי לו תשובה. אמת היה הדבר ולא יכולתי להשיב מפני הטרדות שהקיפוני שלא נתנוני השב רוחי מיום האי עד יום זי, ועוד בה חולשת המזג וכו׳ ואחר עבור איזה זמן נשכח ממני. ועל מ״ש שבכסלו ש״ש הנז׳ כתב לי כתב אחר, אותו הכתב לא הגיע לידי. ועל שבעתה באתי להשיב לכת״ר על מה שעלה ונסתפק…״.

עם עלותו לא״י וקביעת מושבו בירושלים עיה״ק. הארץ האירה מכבודו. הוא נתקבל באהדה ובחיבה אצל כל חכמי ירושלים. התיידד אתם ונקשר בעבותות אהבה עם כל רבניה וגאוניה, ללא הבדל עדה ומוצא, כך שבספריו ״פקודת אלעזר״ רבים רבים הם הפעמים שאנו פוגשים בשמם של רבני אשכנז כחכמי הספרדים, שעמהם היה קשור רבי אלעזר הלוי, ונשא ונתן עמם בהלכה, כדרכה של תורה. בפרט יש להזכיר את הגאון רבי יצחק פראג זצ״ל אשר הזכירו פעמים רבות, ובאחת מהן ״וידי״ן ואו׳׳ע הרב כמוהר״ר יצחק פראג הי״ו הראה לי…״ (פקו״א ח״א דף צד ע״ב).

בעזרתו ובעידודו של ידיד נעוריו הרב צוף דב״ש. נתמנה רבי אלעזר הלוי, לראש הישיבה של עדת המערבים. יחד עם תלמידיו הרבים, הקדיש את כל זמנו ללימוד התורה ולעבודת קונו.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש.

נתיבות המערב

 

עג. נהגו להקל לקפל בשבת את הטלית בגמר התפלה, ויש מדקדקים שנהגו להחמיר בדבר:

עג. כן המנהג פשוט להקל, וכמובא בספר קיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(עמוד של״ב), ובספר שמש ומגן(ח״ג סימן ע״ג), ובספר השמים החדשים (סימן ל״ב), ובספר נהגו העם (שבת), וכן מנהג א״י וכמובא בנתיבי עם (עמוד ק״ס), וכן מנהג תונס וכמובא בגאולי כהונה (מער׳ ש׳), וראה עוד בספר כרם חמר (סימן ל״ב):

עד. יש נהגו להקל ולסמוך על העירוב (צור, הפתח) כדי לטלטל דברים לצורך שבת, ויש נהגו להחמיר בדבר:

עד. בשו״ת מים חיים להגאון ר׳ יוסף משאש (ח״ב סימן פ״ד), הרבה להוכיח שצריך ג׳ תנאים לרה״ר, וכיון שתנאי של ששים ריבוא לא שכיח יש להקל עיי״ש, ובעקבותיו הלכו רבים (ראה בילקוט״י שבת ב׳ עמוד י״ז, שהאריך שיש למקילים ע״מ לסמוך), ומאידך בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (שבת) והגאון רבי שלום משאש בספרו תבואות שמש (סימן ל״ו) פסקו להחמיר שדי בשני תנאים, ובעקבותם הלכו רבים, וראה שם בילקוט״י באורך:

עה. נהגו רבים להחמיר שלא להחזיר אוכל על גבי כירה כלל, וכן אין מחממים שום אוכל לרבות יבש:

עה. כן היה המנהג נפוץ במרוקו וכמובא בספר אוצר דינים (להרה״ג ר׳ יצחק יוסף) סימן י״ח (עמוד רכ״א), ושם באוצר דינים סיים שי״ל שבפלטא לא החמירו עיי״ש, והנה מה שעינינו רואות ושומעות מפי הזקנים שאין מחזירים ואין מחממים שום אוכל בשבת, וראה בכה״ח (סימן רנ״ג ס״ק ל״ח) בזה:

עו. נהגו רבים לקדש על היין ואוכלים פירות ומיני מגדים, ואת הסעודה אוכלים מאוחר יותר:

עו. כן הביא בספר נהגו העם (שבת) וראה בזה באוצרות הפוסקים (שבת):

עז. נהגו לפני מנחה, להתאסף יחד זקנים עם נערים, לקריאת תהילים בנעימה, רצופה אהבת ה׳ ויראתו:

עז. כן היה המנהג נפוץ בקהלות יהודי מרוקו, ומעלת קריאת התהילים לפרט ולכלל, ובפרט ביום שבת רבה מאד, ואשרי המחזיר עטרה ליושנה, ומושיב ילדים בשבת לקריאת התהלים בנעימה, שזכות הרבים תלויה בו, שהרי פסוק מפורש ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען שמך להשבית אויב ומתנקם״:

עח. נהגו במנחה של שבת לומר את ״ובא לציון״, וכן ״ואני תפלתי״ בנעימות מיוחדות, ויש נהגו לסיים ובא לציון בפסוק ״בטחו בה׳ עדי עד כי ביה ה׳ צור עולמים:

עח. כן המנהג פשוט, וי״ל בטעם הענין, על פי המובא בספר טעמי המנהגים (עמוד קע״ה) בטעם אמירת ובא לציון במנחה של שבת, ע״פ המובא בחז״ל שצרה אחרונה תהיה תשעה חדשים, וסיומה במנחה של שבת, ופסוקים אלו כולם מענין הגאולה, ובענין הפ׳ בטחו בה׳ עדי עד, כן הביא בספר ארבעה גביעים, והביאו בסידור עוד אבינו חי:

עט. נהגו שאין אומרים ״תיכון תפלתי״ במנחה של שכת כמנחה של חול:

עט. כן מושמט בסידורים ישנים, וי״ל בטעם הענין, כיון ששעת מנחה של שבת נקרא רעוא דרעוין, ולהבדיל בין ימי חול לשבת מסתפקים בפסוק כי לקח טוב וכו':

פ. יש נהגו שאין אומרים ״עלינו לשבח״, במנחה של שכת:

פ. כן מנהג בתי הכנסת התושבים בפאס. וכמובא בנוהג בחכמה (עמוד רי״ב), וטעם לזה, שכפי הידוע משה רבינו ע״ה נפטר בשעת המנחה של שבת, ועלינו לשבח חובר ע״י יהושע תלמידו כידוע, ואין מן הראוי שיאמר תורתו של התלמיד בשעת פטירת רבו:

פא. נהגו רכבם אחרי מנחה לומר מזמור מיוחד לפרשת השבוע (ראה טכלה בזה כסוף מנהגי שבת):

פא. כן מובא בסידורים ישנים, והביאו בספר נהגו העם (שבת), כן מובא בתפלת החודש והוא מנהג קדום:

פב. נהגו להקפיד לאכול סעודה שלישית עם בני המשפחה, כסעודת ערכית ושחרית:

פב. כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים להר״ש דנינו(שבת) והטעם שהרי פסק מרן השו״ע(סימן רצ״א ס״ו) שנשים חייבות כאנשים בג׳ סעודות, וראה שם בכה״ח בשם המקובלים במעלת סעודה שלשית, שהיא מתקנת את כל סעודות השבוע, ומה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד:

פג. יש נהגו לומר מעין קידוש, בתוך סעודה שלישית, ומקדימים פסוקים אלו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָהֶם יוֹמַיִם, שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ, סִבְרֵי מָרָנָן וּבְרָכָה:

פג. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבת), וכן מובא בבן איש חי(שנה שניה פ׳ חיי שרה סי״א), וראה בזה בשו״ת שמש ומגן(סימן ש״ה) ובספר השבת והלכותיה (סימן ט״ו ס״ג) ובמקורות שם:

פד. נהגו בסיום סעודה שלישית, לפני מים אחרונים לומר: אשלימו סעודתא שלימתא דזרעא קדישא דישראל:

פד. כן מובא בסידורים ישנים, והוא על פי הסוד (וראה לעיל במקורות ס״ק פ״ב):

פה. נהגו לפתוח תפלת ערבית למוצאי שבת בפרקי תהילים אלה: לכו נרננה, אלפא ביתא, שירי המעלות, לשלמה אלקים משפטיך למלך תן, ה׳ מי יגור באהלך, מכתם לדוד (כניגון מיוחד) לדוד ברוך ה׳ צורי (ג״כ בניגון מיוחד), למנצח בנגינות, לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה, ואחריהם קדיש וברכו:

 

פה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר יש מאין (סימן א׳) ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבת), וכל זה מיוסד ע״פ משאחז״ל (שבת קי״ח), יהי חלקי ממוציאי שבת בציפורי, שהיו מאחרים ביציאת שבת, וראה בספר נהגו העם (ערבית), ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד קפ״ד), ובלקט הקציר (עמוד רל״ה):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

עמוד 71

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר