מורשת יהדות מרוקו

המבנה הפואטי והנרטיבי של השיר

הטקסט שלפנינו לא נשא כנראה לחן ולא נועד להיות מושר בקול, על אף מתכונת החריזה שלו בתבנית מעין–אזורית )אאאת, בבבת, גגגת….(. גם משקלו אינו סדיר, ומספר ההברות בצלעות השונות אינו קבוע )משבע עד חמש עשרה הברות ויותר(. סימן פואטי נוסף המשותף לכלל השירה הערבית–היהודית הן המניפולאציות המורפולוגיות שעורך המחבר בצורות המילים החורזות בסופי הסטרופות כדי ליצור את החריזה המברחת הדרושה לשיר. כאן שינויים מורפולוגיים כאלה רבים ביותר, ומביאים ליצירת הסיומת המברחת -ני. הטקסט חובר להשמעה כשיר סיפורי–אירועי שרבות בו האמירות הנרטיביות והאמירות המגיבות על ההתרחשויות המתוארות והמפרשות אותן או המשוות אותן לאירועים דומים שקרו בעבר או בקהילות אחרות. המחבר מדגיש ממד נרטיבי זה של שירו במחרוזת , ומכנה בה את הטקסט שלו בשם 'קצא' במובן של שיר סיפורי:

קאמת פקלבנא לגצא, / עליהא קתבנא האד לקצא.

האדא מא שמענא, וואעסא / ולו רית בעינייא.

]=מילאה ליבנו חרדה, ועל כך כתבנו שיר זה.

זה מה ששמענו, קל וחומר אילו ראיתי ]הכול[ במו עיניי.[

מחרוזת זו מתייחסת למעשי הזוועה שקרו בקהילות השונות, ובכללן תאפילאלת, ואשר הגיעו לאוזני המחבר ובני קהילתו ולפרעות שהם היו הקרבנות שלהן. כחוליה מחברת בין תיאור הזוועות בקהילות השונות והלקח שיש ללמוד מהן, שני טורים אלה מקפלים בתוכם את עיקרי האומרה, או מכלול האמירות, המתפתחת בשיר: )א( העלאת התוצאות הנפשיות המיידיות של הפרעות שנעשו עם אווירת הטרור שנוצרה, היינו החיים בחרדה מתמדת )'קאמת פקלבנא לגצא'(; )ב( הכתיבה כניסיון להשתחרר מן המועקה ולוּ לזמן מה )'עליהא קתבנא האד לקצא') (;ג( הצורך והרצון להעיד גם מראייה וגם משמיעה על חומרת ההתעללויות והפרעות שקרו בקהילות השונות, לציון רגשי הסולידריות וההזדהות המכוננים את החיים היהודיים בגלות )האדא מא שמענא, וואעסא ולו רית בעינייא'(. יתר על כן, קולו של היחיד המעביר את זיכרון הפרעות מתערבב כאן עם קולם של הרבים עד כדי התחלפות ביניהם: צורת הרבים משמשת כאן במקום היחיד — 'קתבנא' במקום 'קתבת' הצפוי — שכן המחבר של השיר היה אחד; והיחיד במקום רבים: 'רית בעינייא' במקום 'רינא בעינינא', משום שהמחבר לא היה היחיד ששמע על מה שקרה בקהילות מרוקו. ככלל, התמזגות זו של קולות היחיד והציבור בקהילות השונות היא העומדת ביסוד כתיבת השירה היהודית במרוקו  )ובכל הקהילות המסורתיות בכלל(,  אם בעברית או בערבית יהודית  )או בכל לשון יהודית אחרת(.  התמזגות זו היא גם הנושאת את התכנים האירועיים, האמוציונאליים והפרשניים בשיר; אלה מאורגנים בשלוש חטיבות מובחנות היטב: )א( הפרעות בקהילות שונות ובעיקר בפאס  הפרעות ביהודי תאפילאלת סיכום מעשי הפרעות, ולקח המאורעות עם תפילה לגאולה ולביאת המשיח .

הערת המחבר: בפואטיקה הערבית במרוקו השם 'קצא' מציין טקסט סיפורי בעל תכונות ספרותיות מובהקות, בין אם הוא שייך לתחום הפרוזה בין לתחום השירה, המולחנת והלא מולחנת. במסורת הכתיבה היהודית במרוקו, 'קצת אברהם ונמרוד' כתובה בפרוזה, שעה ש'קצת יוסף הצדיק' נכתבה בידי משוררים רבים בצורה של שירים שונים, מחורזים ומולחנים.

הפרעות בקהילות היהודיות לאחר מות הסולטאן סידי מוחמד בן עבד אללה .

חוסר המחרוזות הראשונות בשיר אינו מאפשר לנו לקבוע את מכלול הקהילות שהמחבר דן בהן. בולטת בהיעדרה כאמור קהילת מכּנאס. על לאראש שלחוף האטלנטי בצפון מרוקו מובא רק עניין ריכוז היהודים במקום אחד והשערים שנסגרו עליהם ) 1ב(. אשר לטנג'יר, המחבר מדגיש בעיקר את מצב החרדה שהיו שרויים בו כל בני הקהילה ואת תשלום הכופר הכבד שנכפה עליה ) 2א-ב(. יהודי תטואן היו הראשונים שסבלו קשות מחמת זעמו של מולאי יזיד, משום ששהה סמוך לעיר עד להמלכתו בתוך מבנה של קדוש מוסלמי, מולאי עבד אל–סלאם. מבנה זה שימש לו מקום מקלט בטוח בחיי אביו. תיאור הפרעות ) 3א 4- ב( מדגיש את הגורל המר של בני הקהילה ושל כל הקבוצות המרכיבות אותה, ואת מעשי השוד והביזה היסודיים שהיו מנת חלקם. אולם מעשי הזוועה עצמם מצוירים באופן כללי לרוב תוך שימוש בפועל גנרי כמו 'ריתלוהום' ]=פרעו בהם[, או במבע בעל משמעות כללית כמו 'גאזו עליהום כמן שדא' ]=עברו עליהם צרות רבות[. המחבר סיגל כנראה את העמדה המסורתית של הרבנים, המתייחסים למקרי האונס של נשים ובחורות כאל עניינים שהשתיקה יפה להם, בין היתר משום כבוד המשפחות שהיו קרבנות לאלימות פושעת זו, ולכן העדיף לרמוז על התעללות קשה זו ולא לדווח עליה במפורש.

קהילת פאס זוכה לעומת זאת לתיאורים רחבים ומפורטים יותר בגלל מרכזיותה, גביריה וחכמיה. המחבר מדגיש במיוחד את השינוי הדרסטי שחל במרחב הפרטי והציבורי המפואר שבו חיו היהודים עד לפרעות, לעומת חייהם העלובים אחר כך במרחב משמים ומדכא שאליו גורשו. הסילוק מן הבתים הנאים  הביא להזנחת יושביהם לשמש הקופחת, לרעב ולצמא, עד שמצאו אוהלים קלים לחסות בצילם-. הגירוש לווה גם בהרס בתי הכנסת המהודרים .  המחבר מעמת במפורש בין הכבוד והעושר שהיו ליהודים לפנים ובין אובדן כל רכושם והישארותם בחוסר כול אחר כך   בין פאר הבתים ובין המקום השומם שישבו בו עתה  בין ההדר והתענוגות של עשירי הקהילה וחכמיה מקודם ובין מצבם המושפל והמעורר רחמים לאחר מכן גם כאן לתיאור המצבים החברתיים והכלכליים המהופכים מתלווה תיאור החרדות ומצבי הרוח המדוכאים של הנפגעים — 'רפדו להם ושרבו למרארא: מנכדין משא וצבאח 'מאהו עלאש יהמדו ויצברו.

מסכת סבל כזאת אין ראויה לה אלא קללה נמרצת המופנית כלפי הזמן שאִפשר אותה — 'אמא עד דאך נהאר די כרזו מן דייאר, על פי איוב ג, ג: 'יאבד יום אולד בו והלילה אמר הרה גבר'. בגלל הסכנה שבדבר, הזמן משמש כאן במקומו של 'המלך המזיד'. עבור המחבר, חומרת הפרעות שפגעו ביהודים ניתנת עוד פחות להבנה כשעולה זכרו של הסולטאן הקודם, סידי מוחמד בן עבד אללה, שהיטיב עם היהודים ועם המוסלמים כאחד. המשורר מונה בצער רב ובגעגועים )'מא יוואתינא נלבשו לא סדרייא ולא קפטאן את מידותיו ואת דרכי שלטונו של המלך: הוא השליט ביטחון ברחבי הארץ  דאג לצרכיהם של עניים בימי בצורת ומחסור וחילק להם גרעינים  הכניע את אויביו וזכה ליראה ולהוקרה ) א (. על כל אלה הוא ראוי שיתפללו עבורו לרחמי האל

עיון סוציו–פרגמאטי בשיר ערבי–יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ) 1792-1790 ( יוסף שיטרית.

3. 3. השיח השירי המסורתי של רד״ב

3.1 על אף אי־רצונו של רד״ב לקיבוע שירתו ויצירי רוחו בכתב חלק גדול משיריו נמצאים כיום בדפוס ונתונים לצריכתם, לפרשנותם ולהערכתם של חובבי שירת הפיוטים ושל החוקרים. קריאה חוזרת בשירתו מראה, שלבד מן הנושאים האקטואליים שהקדיש להם שירים רבים לאחר הגיעו לארץ ולבד מן היסודות הלקסיקליים החדשים שהשתמש בהם בחלקם עוד בהיותו במרוקו אין כתיבתו נושאת שינויים מהותיים ביחס למסורת השיח השירי העברי במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל.  האמירה היוצאת משיריו הרבים נושאת אותה נימה מסורתית של אמונה דתית עמוקה, של קריאה לחיי מוסר והרהורי תשובה מתמידים, של ראייה קטסטרופלית של החיים בגלות ושל תפילה חוזרת לקירוב הגאולה המשיחית.

גם הטכניקה הפואטית של שיריו קרובה מאוד לזאת שהשתמשו בה משוררים עבריים במרוקו ובקהילות אחרות במשך מאות שנים לפניו, ונושאת את המשקל הכפול של המבנים הפרוזודיים המסורתיים ושל המבנים המוסיקליים החוזרים. נוסף לכך, על אף פתיחת התמטיקה שלו לנושאים הקשורים למצבים משתנים, כגון עלייתו לארץ והאירועים הדרמטיים של מלחמת ששת הימים, עדיין נבנתה כתיבתו על ידי אותו סוג של בין־טקסטואליות מסורתית, גלויה ואף שקופה, של רוב המשוררים שקדמו לו, ואשר השתמשו לרוב בביטויים ובמצבים מן המקורות הקלסיים של התרבות היהודית. בשירתו של רד״ב שימושים בין־טקסטואליים אלה פחות נוסחאיים ופחות צפופים מאשר בשירת קודמיו, משום שהוראתו את הלשון העברית על פי טקסטים ישנים וחדשים העשירה את ידיעותיו בשכבות הקלסיות, הרבניות והחדשות של הלשון העברית. אולם היות שלא דיבר עברית נבעו כל הדימויים וההיצגים שלו בהכרח מן הטקסטים המייסדים של התרבות היהודית, ובראשם המקרא.

בפרק זה נתמקד בתמטיקה המסורתית המקשרת במישרין את כתיבתו של רד״ב עם שירת קודמיו במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל. אף שלא מילא תפקידי רבנות בקהילתו ראה המשורר את עצמו נציג מובהק של ההנהגה הרוחנית של קהילתו, וכתב שירים בעלי מסר דתי ומוסרי שקוף ואף מודגש. גם שירי הזמן המחזורי של מעגל השנה ושל מעגל החיים, שהיו תמיד חלק מכתיבתו של כל משורר מסורתי, שלרוב היה בו־בזמן גם פייטן וחזן, לא נעדרו משירתו. לבסוף, כמו בכל השירה שלפניו גם רד״ב הקדיש עשרות שירים לתינוי סבל הגלות ולהבעת הכיסופים לגאולה, ואלה חורגים אך מעט מן המודל השיחי המסורתי החוזר ונשנה באלפי השירים העבריים שנכתבו לפניו במרוקו.

3.2 האתוס הדתי־המוסרי של שירת רד״ב

עולמות השיח המועלים בשירתו של רד״ב חתומים כולם בחותם הדת היהודית והתרבות היהודית המסורתית במרוקו. ביסוד אמירתו עומדת אמונתו השורשית והאיתנה באלוהי ישראל ובנצח ישראל. אמונה זאת מתבטאת בכל טור משיריו אם במפורש ואם במובלע, ומכוונת את כתיבתו של המשורר הן בחלקים מפוזרים של השירים הן במעט שירים שלמים שהקדיש לענייני מוסר ואמונה, ואשר נפרט אותם להלן. כפי שנהוג לרוב בשירת הקודש ענייני מוסר אלה אינם מוצגים כחלק מבעיותיו האישיות של המשורר בלבד, האמור להתמודד אתן ולפשפש משום כך במעשיו, אלא כעניינו של כל פרט ופרט מישראל. לכן הם מועלים בצורה של פנייה ואף של הטפה לנמען הישיר של השיר – בר־המצווה, בת־המצווה, השומע או הקורא – או אל המשורר עצמו במעין דו־שיח במעגל סגור. נימה מטיפה זאת התקיימה לכל אורך כתיבתו, ודרכה הוא ניסה כנראה להתמודד עם הפיתויים שארבו לו בעטייה של ההצלחה החברתית־התרבותית שהייתה מנת חלקו ושל היוקרה שזכה לה בקרב חסידיו ומוקיריו. כחלק בלתי נפרד מראייה מוסרית זאת של החיים היהודיים רד״ב מעלה בכל שיר ושיר כמעט את חסדי הבורא וגבורתו, שבהם תלויים חייו וחיי כל אדם וקיומו של היקום. כמו בכל שירת הקודש אין אפוא פיוט מפיוטיו שאינו בו־בזמן גם שיר הלל לאלוהי ישראל ושיר עתירה לגאולה פרטית וכללית, אם בדרך אגב בטורים שונים ואם במפורש לאורך כל השיר.

רד״ב כתב שירי שבח והלל לבורא הן בעברית הן בערבית יהודית. באחדים מהם הוא מתאר את מעשי הבריאה ונפלאות ה' כגון הפיוטים ״יה שוכן בשמי עליה, במרומים דר בהוד והדר״ ו״אם נפשך להשקיף על רבונך, יה שמו״, או את תכונות האל, כגון הפיוט ״אחד הוא, אין יחיד כיחודו״, הכתוב בסדר א״ב. בשירים אחרים, הכתובים בערבית יהודית, רד״ב פונה בעיקר לחסדי הבורא ולרחמיו האין־סופיים כדי לבקש מחילה וכפרה ולעתור לגאולה למענו ולמען עם ישראל.

פיוטים אלה ארוכים לרוב, והמשורר משלב בהם בצורה מורכבת ובלתי ניתנת להפרדה הן את ענייניו הפרטיים והן את העניינים הכלליים של עם ישראל. שירים אלה הם: ״יא לעאלם בייא, לגירך מא שכית״ [=אתה היודע, לזולתך לא התלוננתי], ״רבי רזיתו ועטאני, כיף נאדיתו ואפאני״ [=קיוויתי לחסדי אלוהיי ונעניתי, קראתי לו ונתן לי די והותר], ״נרז׳אך, יא רבי, ראני בין ידיך׳ [=אני מקווה לך, הו אלי, אני נתון בידיך], ⁵ וכן ״ליך, יא רבי, נצית מן קלבי ונתא עאלם לכפא״ [=לך, אלי, אזעק מעומק לבי, אתה היודע נסתרות].

שירי המוסר כוללים גם שיר הטפה נגד הגאווה וגבהות הלב – ״מקומך אל תנח, שב לך בין השפלים״ – וכן שירים שונים לכבוד חתן בר־מצווה, שבשניים מהם הוא נותן עצות לנער ומורה לו כיצד להיזהר מפני יצר הרע ולדבוק ביצר הטוב עוד מנערותו, כגון שני הפיוטים ״אם רוח המושל תעלה עליך, בן־איש, להתקיפך״ ו״בני, אשרי יולדתך״. בחטיבה זאת כתב רד״ב שיר נוסף, מיוחד במינו במסורת השירה העברית של יהודי מרוקו הן מבחינת הנמען הישיר שלו והן מבחינת תוכנו. שיר זה מבליט את השינויים החברתיים־התרבותיים שבמסגרתם כתב רד״ב את שיריו. הוא מופנה לנערה ונכתב כנראה לכבוד נערה בת־מצווה – ״את נפשך את תושיעי, את, בתה של שרה״.בשירו המשורר מזהיר את הנערה מפני אי־שמירה על הלכות טהרת האישה וטהרת המשפחה. שיר זה יכול היה רד״ב לכתוב אותו בארץ בלבד, שכן עד לעלייתם לארץ לא היה מקובל אצל יהודי מרוקו לציין את גיל ההתבגרות של הבנות, אף לא בערים הגדולות, וזאת ברוח ההלכה היהודית ששלטה בכיפה בכל הקשור לתחנות מעגל החיים של הבן ושל הבת, מה עוד שנערות רבות בקהילות השונות התחתנו כבר בגיל זה ולעתים אף בעודן ילדות. מנהג זה של חגיגת בת־מצווה התפתח בקרב יהודי מרוקו אך ורק בארץ, בדומה ליוצאי יתר העדות. כמו כן, רק בגלל שינויי העתים והמנהגים פנה רד״ב לנערה באזהרות כאלה, שכן במרוקו שמרו הנערות והנשים מצוות אלה בקפדנות מרובה, והדבר היה מובן מאליו.

לציר דתי־מוסרי זה ניתן לקשור גם את יתר שירי השבח שהקדיש רד״ב לדמויות מן המקרא, לתלמידי חכמים ולדמויות רבניות, וכן לצדיקים ולקדושיס רבים מפנתאון הקדושים של יהודי מרוקו. את ריבוי השירים מן הסוג האחרון ניתן להסביר בכך, שהמשורר עצמו שר אותם בהילולות השנתיות וההמוניות לכבוד הקדושים שנערכו במרוקו וממשיכות להיערך בארץ, וליווה בהם את טקסי מכירת הנרות וכוסות היי״ש למרבה במחיר, שהם חלק מהותי מהילולות אלה. במרוקו נהג רד״ב להשתתף בהילולות של קדושים ידועים, כגון ההילולה רבת המשתתפים של ר׳ עמרם בן דיוואן בסביבות ואזאן. זו גם הסיבה לכך שחלק גדול מן השירים הארוכים שכתב לכבוד הצדיקים כתובים בערבית יהודית, שעה ששיריו הקצרים כתובים בעברית.

הערת המחבר: ראה את עדותו המעניינת של ח״ז הירשברג על שירי הילולה אלה: ״לאחר תפילת ערבית התחילו ה׳פיטנים׳ לשיר את פיוטי ההילולא. מלכתחילה נאמרו פיוטים אלה בלשון הערבית־היהודית המקומית, אולם לאחרונה נמצא גואל להם, משורר סגי־נהור בקאזא, דוד אבו־זגלו [!] שהכרתיו לאחר מכן והוא התיכם ללשון עברית צחה״ (הירשברג, מבוא השמש, עמ׳ 59).

לדוד המלך הקדיש רד״ב שלושה פיוטים, שניים בעברית ואחד בערבית יהודית, ולאברהם אבינו שיר אחד. אשר לדמויות הרבניות, המשורר כתב פיוטים שונים לכבוד תלמידי חכמים ולומדי התורה  וכן לכבוד ר׳ רפאל אנקאווה מסאלי, שהיה הרב הראשי הראשון של יהודי מרוקו בשנים,1937-1919 לכבוד ר׳ אברהם אביחצירא, לכבוד ר׳ שלום משאש, רבה הראשי של קזבלנקה בעבר (ורבה הראשי הספרדי של ירושלים כיום), ולכבוד ר׳ יוסף משאש ז״ל, רבן של תלמסאן ושל מכנאס ורבה הראשי של חיפה לאחר מכן. בין הצדיקים והקדושים שרד״ב הקדיש להם שירים ניתן למנות את ר׳ שמעון בר־יוחאי, ר׳ מאיר בעל הנס, ר׳ יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור שבמצרים  ור׳ דוד בן ברוך הקבור בבאהאמו שבעמק הסוס.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית

פני־החמור

היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר,עד שלפני שנים רבות חי לו בעיר אחת במרוקו איש צדיק, שהיה ידוע ככותב קמיעות לנשים עקרות, ובעזרת האל כולן התעברו. ולצדיק היתה אשה עקרה, שלא השכילה להבין היאך בעלה מרפא את כל הנשים העקרות והיא, אשתו, שאר בשרו, עקרה היא. בצר לה פנתה לבעלה והטיחה בפניו את אשר על לבה. והוא, שהבין ללבה, ענה לה, שאם ירפאנה, עתיד לקרות דבר מר ונמהר.

יום אחד עלתה האשה לגג ביתה והרהרה בכך שלכל היצורים יש יוצאי חלציים – לחיות, לעופות ואפילו לנמלה הקטנה. נשאה עיניה לשמיים ואמרה: ״ריבונו של עולם. עשה שאלד, וגם אם יהיה זה חמור״. כך אמרה היא במר נפשה. תפילתה הגיעה עדי בורא עולם. כעבור חודש הרתה, ובעבור תשעה ירחים כרעה ללדת. והנה היא יולדת תינוק ולו ראש חמור. נזכרה האשה בתפילתה ואמרה: ״טוב לי זה מלא כלום״. מה עשתה? החביאה את התינוק בעליית הגג, וכך שמרה את סוד הולדת בנה ורק לבעלה הצדיק גילתה. בעלה ששמח בשמחתה איחל לה שאם תהיה סבלנית, יבוא היום ובעזרת האל וישועתו הילד בעל פני החמור יהפוך לעלם יפה תואר ויפה מראה. חלפו השנים והילד הפך לנער. הוא קיים את מצוות התורה ודקדק בהץ קלה כבחמורה, ומשבגר והגיע לפרקו, נמלכו הוריו להשיא לו בת ישראל חסודה וברה. בליל הכלולות, משהובילו את הכלה למקום משכנו שבעליית הגג, העביר החתן הצעיר את ידיו על פניו, הסיר את פני החמור, ומתחתם נתגלו פני מלאך יפים להפליא, כפי שניבא אביו הצדיק. למחרת בבוקר שב ועטה על פניו את פני החמור.

יום אחד שאלה החותנת את בתה אם חיה היא בטוב, וכי מדוע זה לא נראה בעלה בציבור. ענתה הכלה: ״הכל כשורה, אלא שבעלי עוטה על פניו פני חמור ובלילה הוא מסיר אותם״. אמה, שנתחלחלה למשמע אוזניה, יעצה לבתה להבעיר אש חזקה בתנור וכשיסיר בעלה את פני החמור וירדם, תבעיר היא את ה״מסיכה״ בתנור, וכך לא יוכל לחזור ולחבוש אותה על פניו״. שמעה הכלה בעצת אמה והבטיחה לעשות כדבריה. באותו הלילה, משהסיר בעלה את פני החמור ונרדם, קמה בחשאי והשליכה אותם לתנור הבוער. בבוקר, כשביקש הבעל לעטות את פני החמור, לא מצאם במקומם. שאל את אשתו לפשר הדבר, והיא סיפרה לו את כל המעשה והוסיפה לאמור: ״עתה, כשאין לך מה לעטות על פניך, תשאר יפה תמיד, את פניך היפות תגלה ברבים ועליך תהיה גאוותי״. כעס עליה בעלה ובמר לבו אמר לה: ״אוי לנו, כי מעשה רע ונמהר עשית. דעי לך כי בעוד שלושה ימים צריך היה להסתיים הזמן שנגזר עלי מלמעלה להיות עם פני חמור ועתה, מכיוון שהיית חסרת סבלנות והחלטת לדחוק את הקץ, אני נעלם מעינייך בזה הרגע. ואם תבקשיני, תאלצי לכתת רגלייך בהליכה קשה וכשתגיעי למקום, תמצאי מנהרה באדמה. שם, באפלת הלילה, אצא לקראתך מתוכה ואהיה כאחד האדם״. במר לבבה הלכה האשה העצובה לסנדלר כדי שיתקין לה שבעה זוגות נעליים, ובצרורה צררה צידה ויצאה לדרך הארוכה. עלתה הרים וירדה גאיות, ימים ולילות צעדה עד שבלו כל זוגות נעליה. בתום שמונה חודשים למסעה הגדול הגיעה אל פתח המנהרה וישבה לפוש בפתחה עד רדת הלילה. עודה יושבת, והנה הופיעה מאי־שם אשה זרה, ברכה אותה לשלום, פתחה ואמרה: ״למה מחכה את?״ אשת בעל פני החמור סיפרה לזרה את סיפורה מתחילתו ועד סופו, לא הכחידה דבר. הקשיבה הזרה קשב רב ואמרה: ״עייפה את מתלאות הדרך, נוחי והירדמי ועם רדת הלילה, כשתפתח המנהרה, אעיר אותך״. כיוון שהיתה עייפה מתלאות הדרך, הסכימה להצעתה ומיד נפלה עליה תרדמה עמוקה. ישבה הזרה וחיכתה עד שנפתחה דלת המנהרה והעלם יפה התואר יצא ועמד בפתחה. משראתה את עלם החמודות העומד לפניה, העלימה ממנו הזרה את דבר האשה הישנה בסמוך, וסיפרה לו על תלאות הדרך כפי ששמעה מאשתו ולא הכחידה דבר. העלם, שחשב אותה לאשתו, הלך אחריה לביתה. כשהתעוררה האשה משנתה, ראתה והנה המנהרה פתוחה, השמש נוטה שוב לערוב ובעלה איין. או־אז הבינה שברוב עיפותה ישנה יממה שלמה ושהזרה הערימה עליה ונטלה את בעלה. מה עשתה? לבשה בגדי משרתת וחיזרה על הפתחים כדי לבקש עבודה. הלכה מבית לבית ומעיר לעיר, עד שהגיעה לביתה של האשה שגזלה ממנה את בעלה והתחננה בפניה שתעסיק אותה בעבודות הבית. והיא, שלא זיהתה את אשת האיש שחמדה, ריחמה עליה והסכימה לקבלה לעבודה.

״מסכימה אני. הלילה כולו שלך״. מה עשתה החמדנית? הכינה לה ול״בעלה״ משקה, וערבה בכוסו סם מרדים. משעלתה ״המשרתת״ על יצועו וגילתה שהוא ישן, החליטה לחכות להזדמנות אחרת. כעבור ימים אחדים הביאה ״המשרתת״ מסרק מזהב. התלהבה האשה החמדנית מהמסרק וביקשה גם אותו. שוב התנתה ״המשרתת״ לשכב עם בעלה, אך הפעם התחקתה אחר תנועותיה של האשה החמדנית. משראתה שהיא שמה חומר מרדים בספלו של הגבר, החליפה בחשאי בין הספלים. האשה החמדנית שתתה את השיקוי שהכינה במו ידיה ונרדמה בן רגע. משעלתה ״המשרתת״ על יצועו של בעלה, סיפרה לו את אשר קרה ואף נתנה לו סימנים, עד שלא היה לו כל ספק שאכן היא היא אשתו אהובתו. משנתגלתה האמת, שמח הבעל מאוד, ובעלות השחר, בעוד האשה החמדנית ישנה את שנתה העמוקה, יצאו בני הזוג כשהם רכובים לעבר עירם ובה חיו שנים רבות באושר וביושר.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-פני־החמור.

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

תליוני־קמיע

קצר אל־סוק ;; אמצע המאה הכ׳(?) כתובת החוזרת ארבע פעמים מסביב : ״ר׳ עמרם ן׳ דיוואן״ (רב בעל־נסים ; ראו מס׳ 12 ו־238); במרכז כתובת : ״זיע״א 4

דיו שחורה על־גבי נייר מתחת לזכוכית במסגרת־פח

הגובה : 4.5 ס״מ ; הרוחב : 4 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף אליכס, מתנת מר אמסלם

(247) התמונה מימין למעלה.

ראשית המאה הכ^׳(?) כתובת חקוקה: ״צמרכד״

כסף; מעשה יציקה וחקיקה ; התליון שבור

הגובה : 3.6 ס״מ ; הרוחב : 3 ס”מ אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב

(248) מצד ימין

תיזנית

במסגרת של זיגזגים כתובת: ״אנקתם פסתם פספסם דיונסים ייחו" ומלה שאיננה קריא (הכתובת הפוכה)

הגובה : 5.6 ס״מ ; הרוחב : 3 ס״מ מוזיאון ישראל

(249) מצד שמאל, התמונה הגדולה

צפרו

צרור של שמונה משולשים, אשר בקודקודיהם מולחם קולב ;

בשני הצדדים של כל משולש חקוקות שלוש שורות של ראשי־תיבות

גובה כל תליון: 3.5 ס״מ מוזיאון ישראל

(250) התמונה התחתונה.

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות

רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו

הרה״ג רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל

ראב׳יד לעדת המערבים בירושלים. (תר״מ— תרמ״ו)

רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, נולד בעיר רבאט שבמרוקו, היה בין גילו, ידידו וריעו מנוער של הרב צוף דב״ש.

משחרית ימיו התנהג בפרישות בקדושה ובטהרה. עודו צעיר לימים, התבודד במועדיו עם אלהיו והתרחק מחברת בני אדם, כפי שהוא העיד על עצמו: ״ובבחרותי בזי ימי אבל מ״א ז׳׳ל עשיתי בבה׳׳ב נפילת אפים שהיה דעתי נוטה לזה והיה אצלי מר מצרפי אחי אמי עזיזי מסעה־ צבע זי׳ל ורמז לי אז על זה, שלא לעשות ומנעתי מלעשות אמרתי, אפשר שכך הוא המנהג ידוע אצלו, ואני איני מכיר בכך מחמת התבודדותי ופרישותי מלהתערב עם בני אדם״, (פקודת אלעזר ח״א דף קכ״ב).

נפשו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל, חשקה בתורה ובאהבתה דבק בה תמיד. הוא ניחון במתת אלקים, בזכרון פנומנאלי, בשקידה עצומה ובדעת נבונה ורחבה. יצק מים על ידיו של הגאון רבי סעדי׳ה מארג׳י זצ״ל. מחכמיה הגדולים והמפורסמים של עיר רבאט, ומחבר שירה ופיוט. באחד מפסקיו בספרו ״פקודת אלעזר״, הזכיר את אחד ממנהגיו של מורו ורבו, שאחר קריאת שמו״ת בכל יום שישי עם תלמידיו, היה קורא את ההפטרה של אותה סדרה ואח״כ אומר שיר של יום ומשנה ראשונה דשבת ואח״כ אומר אייר הונא בריה דרב יהודה אמר ר׳ אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שמוי׳ת ואפי׳ עטרות דיבון, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור שמו״ת, מאריכין לו ימיו ושנותיו, (ברכות דף חי) ואח״כ היה אומר משנה א׳ של ספר יצירה. ואחייב זוהר של הסדרה של אותו שבוע, ״וכן היה נוהג מו״ר הרב הגדול כמוהר״ר סעדיא מראגי ז״ל תכף אחר הפי שמוי׳ת שהיה מסדר כל הנז׳ ע״פ אחת לאחת ואנחנו עמו ביחד בכל יום וי״. (פקו״א ח״ב דף ק״ה ע״ב).

לאחר שמלא כרסו בש״ס ופוסקים וספג אוצר בלום בתורת הנגלה והנסתר, מבלי שגילו הצעיר ישמש מכשול כלשהו, אסף סביבו מספר תלמידים והחל ללמדם תורה בשקידה רבה, מתוך כוונה להכשירם לתלמידי חכמים, בקיאים וידענים בנתיבות הש״ס והפוסקים. מידי שבת, נהג הרב צוף דב״ש ותלמידיו, לבוא ולהסתופף בישיבתו של רבי רפאל אלעזר הלוי, כדי ללמוד בצוותא וללבן ביחד הלכות שונות שעמדו על הפרק, וכך מספר רבי אלעזר הלוי. ״והרב דב״ש הי״ו היה נוהג הלכה למעשה עם חברה קדושה שהיו לומדים עמו בבית המנוח יר״ש כה״ר אליהו אלבאז ז״ל, והיה בא אצלינו לקהילת החכם השלם כהר״ר יוסף אביקציץ ז״ל אחר שגמרו הצבור תפילת מנחה דיום שבת קודש, ואני ואיזה מחברתי הלומדים עמי שם, היינו נוהגים ליישב שם גם אחר שהתפללנו תפילת מנחה ללמוד זמן מה…״. (פקו״א ח״א דף צ׳יח).

לא ארכו הימים, ולמרות ענותנותו הגדולה, וצניעותו המופרזת של הרב רבי רפאל אלעזר הלוי. יצאו לו מוניטין בקרב קהילתו, ושמו נודע לשם ולתפארת. רבים נהרו והשכימו לפיתחו כדי לקבל תורה מפיהו, כי מלאך ה׳ צבאות הוא. שמו הטוב היה מקודש בפי כל בשל חסידותו קדושתו ופרישותו מהבלי הזמן ושמו נודע בשערים המצויינים בשל שקדנותו והתמדתו בתורה, מדותיו הנאצלות וטוהר מעשיו.

על אף היותו צנוע ופרוש מהחיים הציבוריים. נהג רבי רפאל אלעזר הלוי, להקהיל קהילות ברבים כדי ״ללמד את העם חכמה ומוסר״. בימי שבת בשבתו ״ויהי בעלות המנחה שפתי פי חכם חן יושב ודורש… ומוכיח לרשע מומו, טובה תוכחת, דברי חכמים בנחת, מופת היה לרבים…״. כל ימיו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל, ידע עוני ומחסור, כי זהיר היה שלא ליהנות ממתנת בשר ודם. גם את תלמידיו לימדם תורה חינם ללא תמורה כספית כלל ועיקר. ״כי מה אני בחינם אף אתם בחינם״. למרות פרנסתו הדלה מכתיבת שטרות וכדר. הוא חסך וקימץ מפתו כדי לפרנס עניים יתומים ואלמנות ובפרט עניים בני תורה. כפי שהעיד על מנהגו זה רבי נחמן בטיטו זצ״ל בהספדו עליו. ״דהגם שלא היתה ידו משגת להחיות את נפשו, וחיי צער היה חי, עם כל זה הוה עושה כל טצדקי לחוס על דל ואביון ולחמו נתן, מקמץ מעיסתו ומלוה מהבני אדם להשיב נפש שוקקה, ומעשה את אחרים שיתנו…״. ״ועל מה נבכה תחילה אם על גודל רבנותו ובקיאותו ושקידתו בתורה יום ולילה לא ישבות לא פסיק גירסא מפומיה, אם על רוב רחמנותו על דל ואביון וכל אלמנה ויתום ובפרט על עניים בני תורה, וכשהיה רואה ת״ח דדחיקא ליה שעתא, היה מצטמק ורע לו ובשרו עליו יכאב כי חפצו ורצונו למלאות את שאלתו ולהחיות את נפשו ואין לאל ידו, באשר גם הוא בא עד כי׳סו ואין, יליף ריקם ריקם וכמו הצער בנפשו צער הגבוה…״.

בראשית שנת תרי״ח(1858) החליט רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל לעזוב את ארץ העמים, ולעלות ולהתיישב בירושלים עיה׳יק. כאשר כל מטרתו להתקדש, ולהוסיף קדושה על קדושתו וטהרה על טהרתו באוירה של א״י. בדרכו לארץ היעודה, עבר דרך העיר טנגי׳ר ושהה בה תקופה קצרה, אך דיה היתה כדי שחכמי העיר ובראשם הגאון המפורסם רבי מרדכי בן ג׳ו זצ״ל יכירו את גדולתו בתורה ואת מידותיו הנעלות. לא איש כרבי רפאל אלעזר הלוי, שישב בטל מתורה ומחקירה ודרישה אחר המנהגים השונים למרות טרדות הנסיעה והיותו גר בארץ וטילטולי הדרכים הקשה מכולם. כאן בטנגי׳ר נושא ונותן בהלכה עם המרא דאתרא הגאון רבי מדרכי בן ג׳ו, בענין עירוי מים רותחין בשבת מכלי ראשון על הקפה. ״…כסברת ידיד נפשי ואור עיני רבי מרדכי בנז׳ו נר׳׳ו בטאנג׳ה יע״א כי בהיותי שם שנת תרי״ח מצאתי שנוהגים מע״ש לערות רותחין מכלי ראשון על קערה מליאה אבק קאווי, ושואבת אבק הנז׳ כל המים הנז׳ וביום שבת קודש כל הרוצים לשתות קאווי לוקחים מהאבק ההוא ומערים עליו מכלי ראשון ושותים אותו, וערערתי על זה עם הרבנים שהיו שם ובראשם מ״ץ הרב ר״מ המי…". (פקו״א חלק שני דף קכ׳׳ח ע״ב).

מטנגייר שוב הפליג לגי׳בראלטאר. שם שהה זמן מה בחברת החכמים ולן בעומקא של הלכה. בני הקהילה ששמעו את שמעו עוד בהיותו בטנגי׳ר, קבלוהו בסבר פנים יפות באהבה ובכבוד הראוי לו. מגי׳בראלטאר היה שולח רבי רפאל אלעזר הלוי, את שאלותיו וספקותיו לגאון הדור רבינו יצחק בן תאליד זצוקלה״ה, ראב׳׳ד של עיר טיטואן, ובעל המחבר שו״ת ״ויאמר יצחק״. ואמנם, בשו״ת הנז׳ אנו מוצאים כמה תשובות להלכה שהשיב מהריב״ו לרבי אלעזר הלוי זצ״ל: בחלק ראשון, בחלק יורה דעה סימן ס״ח. ״תשובה לגי׳באלטר לכהה״ר אלעזר הלוי בן טובו נר״ו״. בחלק שני חלק חושן משפט סימן קפ״ו. ״ידי״ן החה״ש הותיק דין הוא הדר כולל תהלות כה״ר אלעזר הלוי בן טובו נר״ו ועליו יציץ נזרו. אחד״ש שירבה ויגדל ורב שלום לכל הנלוים אליו ישמרם השוא״ל אכי״ר. זאת מן המודעית מקבלת האחת אהובה, ושם נאמר שבח׳ מרחשון של אשתקד שלח לי כת״ר איזה שאלות ולא כתבתי לו תשובה. אמת היה הדבר ולא יכולתי להשיב מפני הטרדות שהקיפוני שלא נתנוני השב רוחי מיום האי עד יום זי, ועוד בה חולשת המזג וכו׳ ואחר עבור איזה זמן נשכח ממני. ועל מ״ש שבכסלו ש״ש הנז׳ כתב לי כתב אחר, אותו הכתב לא הגיע לידי. ועל שבעתה באתי להשיב לכת״ר על מה שעלה ונסתפק…״.

עם עלותו לא״י וקביעת מושבו בירושלים עיה״ק. הארץ האירה מכבודו. הוא נתקבל באהדה ובחיבה אצל כל חכמי ירושלים. התיידד אתם ונקשר בעבותות אהבה עם כל רבניה וגאוניה, ללא הבדל עדה ומוצא, כך שבספריו ״פקודת אלעזר״ רבים רבים הם הפעמים שאנו פוגשים בשמם של רבני אשכנז כחכמי הספרדים, שעמהם היה קשור רבי אלעזר הלוי, ונשא ונתן עמם בהלכה, כדרכה של תורה. בפרט יש להזכיר את הגאון רבי יצחק פראג זצ״ל אשר הזכירו פעמים רבות, ובאחת מהן ״וידי״ן ואו׳׳ע הרב כמוהר״ר יצחק פראג הי״ו הראה לי…״ (פקו״א ח״א דף צד ע״ב).

בעזרתו ובעידודו של ידיד נעוריו הרב צוף דב״ש. נתמנה רבי אלעזר הלוי, לראש הישיבה של עדת המערבים. יחד עם תלמידיו הרבים, הקדיש את כל זמנו ללימוד התורה ולעבודת קונו.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.

אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)

רבי דוד בן-ברוך ה- 1 ההילולא ג' בטבת.

רבי דוד חי במאה ה- 6 (המאה ה- 18 למניינם). קדוש מרחם היה רבי דוד, מגזע תרשישים, צדיקים וחסידים, קדושי עליון. אביו  היה  מקובל  גדול  ונודע  בשם רבי ברוך אֶל-כְּבִּיר (הגדול).

    שורש משפחתו קשור לרבי ברוך נריה הכהן רבו של עזרא הסופר, ותלמידו המובהק של ירמיהו הנביא שקיבל ממנו את תורתו. רבי ברוך בן נריה נקבר בבבל קרוב לקבר יחזקאל הנביא.

    אחרי פטירתו, היגרה משפחתו למצרים, וממצרים לסודן. משם הגיעה המשפחה להרי-האטלס שבמרוקו ושם קבעו מקום מושבם דור אחר דור, עד הרב פנחס הכהן שחי במאה   ה- 4 (המאה ה- 16 למניינם).

במרוצת הדורות הגיעה המשפחה עד הרב הגדול המקובל הנקרא בפי הכל רבי "ברוך אל-כְּבִּיר" (ר' ברוך הגדול), ורבי ברוך הנ"ל הניח בנו אחריו בשם רבי דוד בר רבי ברוך אָזוּג " (אזוג בברברית גדול. ש"ט).

    ישנן גירסאות רבות למוצא המשפחה. האחת אומרת מהעיר אוּפְרָאן (Oufran), ויש גם דעה נוספת האומרת  שמוצא המשפחה מהעיר תָּרוּדָאנְת (Taroudant).

    אבי השושלת הוא הרב הנזכר רבי דוד בן-ברוך הנקרא רבי דוד בן-ברוך הכהן אָזוּג" הקבור אָגְזוּ באהְמוּ (Aghzou Bahammou). נכדיו הם: רבי ימין הכהן  ורבי ברוך הכהן שניהם קבורים אחד ליד השני בתָּרוּדָאנְת. רבי ימין הכהן המכונה "בָּאבָּא ימין" הוא אביו של רבי פנחס הכהן הקבור במראקש [ראו עליו בערך עיר זו. ש"ט]. רבי ברוך הכהן קבור בתָּרוּדָאנְת. ליד אחיו רבי ימין הכהן, רבי דוד בן-ברוך הקטן המכונה " בָּאבָּא דודו" הוא בן דודו של רבי פנחס הכהן וקבור במראקש.

    מסופר: כשנולד רבי דוד, הבחין אביו, הקדוש, באור של קדושה הבוקע ממצח בנו והבין שעל מצחו חתום "שם קודש", לפיכך ציווה על בני-משפחתו שלא יוציאוהו מהבית בלי כיסוי מהראש עד העיניים לבל יתחלל. ויהי היום, והילד הזאטוט יצא לשחק עם חבריו במבואות הכפר, למשחקים הצטרפו ילדי הערבים שכניהם וביניהם היה גם בנו של מושל-הכפר. במהלך המשחקים השליך בנו של מושל-הכפר אבן קטנה לעבר הילד דוד. הילד מעד ונפל ומצחו התגלה. בנו של המושל אשר בא לראות את אשר עולל לדוד, ברגע שהביט בפניו של הילד דוד מיד הוכה בסנוורים והתעוור. בן המושל לא הבין מדוע חשכו עיניו, והחל לזעוק לעזרה. משהביאוהו לאביו – מושל-הכפר, שח לפניו את אשר ארע וציווה להביא את הילד דוד לפניו. שליחו של המושל יצא למלא את המשימה, אך משהתקרב אליו השליח, הבחין הילד דוד בסכנה הנשקפת לו ומיד גילה את מצחו שנית וגם השליח התעוור. בסיוע אנשי המקום הצליח השליח לחזור לבית-המושל, ובעודו מבוהל סיפר בקול בוכים למושל איך ניטל ממנו מאור עיניו. המושל הבין שיש כאן מאורע יוצא מגדר הרגיל וקם בעצמו והלך לבית הוריו של הילד דוד. משהגיע לשם, ביקש את מחילת הילד והבטיח לאביו שאם יחזרו עיני בנו ועיני השליח לראות, יממן מכיסו בניית בית וישיבה לרב. אחרי שהילד הודיע כי מוחל הוא, חזרו עיניהם לראות. המושל עמד בהבטחתו, החזיק את בית רבי דוד ואביו ובנה ישיבה עבורו מכספו.

    רבי דוד ישב עם משפחתו באִימִין תָּאגָּה (Imine-Taga) או מָנְטָאגָּה (Mantaga), בכפר זה ישבו תקופה קצרה ואחר-כך עברו לעיר "אוּלָאד  בְּרְחִיל" (Oulad BerehalL) ומשם לכפר אָגְזוּ נְבָּאהְמו בו הוא קבור.

    ישנה עוד גירסא האומרת שהגיע מירושלים למרוקו כשליח הכולל לאסוף כספים, כי בין השדרי"ם שהגיעו מארץ-ישראל למרוקו היה רב בשם רבי דוד בן-ברוך וכנראה זהו הרב הנזכר. נראה שגם היה מרבני ירושלים וחכמיה, אנו מוצאים אותו חתום על כתב שליחות של רבי שמואל שלם,

17.ע"פ המסורת רבי דוד היה שד"ר  
וחתימתו מופיעה על אגרת זו

כמו כן ישנו כתב-יד מאותה תקופה של רבני פָאס, ובו הוא מוזכר: "ושמעתי מחכם ארץ-ישראל השד"ר החכם השלם רבי דוד הכהן שאמר לי שבגלל קדושתו ופרישותו המיוחדת, היה קשה לאביו למצוא לו שידוך מתאים. לפיכך, משראה שהזמן עובר ובת גילו משתהה מלהתגלות, שיגרו אביו לְאָגָּדִיר (Agadir) לרבי כְלִיפאָ בן-מלכא [ראו עליו בערך עיר זו. ש"ט]., ובידו אגרת בקשה שיעזור לו למצוא את בת זיווגו הראויה לו. רבי כְלִיפָא שמח על האורח, הצדיק, שנועד לגדולות, אשר בא לחסות בצל קורתו ואירחו בכבוד גדול. לאחר סעודת ליל-שבת הראשונה ששהה בביתו, אמר לרבי כְלִיפָא: "מצאתי את בת זוגתך". "מי יתן ותרצה לקחתה, הלא בוגרת היא וגדולה ממך בכמה שנים" ענה רבי דוד ואמר: "אני קדוש מרחם, ואין חשוב לי כלל בת כמה היא, מבחינתי העיקר הוא, שאני חש שהיא בת זוגתי הראויה לי משמים". רבי כְלִיפָא הסכים להצעתו, וכך לאחר זמן מועט חגגו את נישואיהם. כמתנת נישואין לימדו רבי כְלִיפאָ וגיסו רבי שלמה פִּינְטוֹ בשבת ראשונה לאחר נישואיו את סוד עליית הנשמה בזמן אמירת קדושה וכתר.

    פעם רבי דוד התארח בעיר מֶקְנָס (Meknes) אצל הרב הגדול רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ. בלילה הראשון לבואו, המארח הזמין לכבודו את כל האריות של העיר מֶקְנָס ותהו על קנקנו של חכם גדול זה, ושמעו ממנו רוב נחת, כי היה בקי בחדרי התלמוד והפוסקים וגם בסתרי תורה ידיו רב לו, וכל דבריו של רבי דוד היו ברגש גדול ובנועם שיח. ממש בלי מרגוע, היה הולך ומפלפל ממאמר למאמר, מסוגיא לסוגיא, מהלכה להלכה והיה מעורר את כל הנמצאים כל אחד לומר ספיקותיו, וביחד פלפלו בהלכות, ואומרים שהרבה הלכות עוממות לובנו שם להלכה.

    ידידו רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ שהזמין, כאמור, הזמין לכבודו את כל תלמידי-החכמים, קרא עליו את הפסוק: "וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים (שיר השירים – ז', י'). – "ד" – דוד, ב"ב – בן ברוך", שהוא בפלפוליו הולך משרים ומדובב את כל תלמידי החכמים לדבר, למרות שהשעה מאוחרת. משם הלכו כולם להתפלל שחרית בנץ החמה.

    רבי דוד הוזמן לעלות כשליח-ציבור אף שהיה עייף ויגע. רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ כבר לא יכול להתאפק ולכבוש את התפעלותו ופנה לרבי דוד ואמר לו: "רבי דוד! מי יכול לעשות כמעשיך? שאתה באת מהדרך על החמור דבר שמאד מייגע, וכל הלילה אתה ער ולא מספיק שאתה ער אלא מדרבן וממריץ את כולם, ועוד עולה כשליח ציבור, כיצד זה אפשרי? אמר לו: "דע לך אדוני! התעוררות הדם ברגש ובמרץ היא עבודת אלקים, והלומד ברפיון ירדם, אף אם נח וישן כדי צורכו".

קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק.

רבי דוד נפטר בג' בטבת שנת תקכ"א (1761) ונקבר בכפר אָגְזוּ נְבָּא-הְמוּ שליד אוּלָאד בְּרְחַיל והסמוכים לעיר תרוּדָּאנְט שבמחוז נוף סוס (Sous). מאז פטירת הקדוש  האלוקי  והמלומד  בנסים שקהל מעריציו  ונושאי-שמו רבים הם, נזכר בפי האנשים הן לברכה והן להצלחה וקברו הפך למוקד עליה לרגל. המונים מכל רחבי מרוקו באים להשתטח לכל אורך השנה ובמיוחד ביום ג' בטבת מועד ההילולא, חשוב לציין שמהארץ מגיעות קבוצות ישראליות להשתתף בהילולא הנערכות בציון. בבתי-כנסת בארץ הנושאים שמו ובבתים פרטיים נערכות הילולות לכבודו.

    הרב הקדוש השאיר אחריו כתבי-יד רבים שנושאיהם הסוד- והקבלה שעדיין לא ראו אור הדפוס והם אצל נכדיו.

הכיתוב על המצבה

על  הגל  הזה  ועל  המצבה  הזאת

אשר תחתיה נטמן נטע נעמן צנצנת המן

בר אבהן ובר אוריין חסידא ופרישא אבן הראשה

מלומד  בנסים,  שלשלת  יוחסין,  בנם

של קדושים שמו נודע בשערים במדינות ובכפרים

שמעו  הטוב  הולך  מכל  עיר  ופלך

אליו רצים בתחנות והוא משיב לכל שאלות אחד

מן  הרמתים  שקידשוהו  שמים

זכותו תגן, כאלף המון על כל ישראל בביאת הגואל

מגן  גיבורים  זכה  לשלשה  כתרים  כתר  תורה,

כתר  כהונה  וכתר  שם-טוב  עולה  על כולנה

זה שמו הטוב ממשפחת אחיטוב

הרב  המקובל  האלקי

רבנו כמוהר"ר דוד בן-ברוך הכהן אזוג זיע"א

נתבקש בישיבה של  מעלה ביום א' בש"ק

שלשה ימים לחודש טבת שנת תקמ"ה לפ"ק

בסימן שמרה נפשי  וכו'  ויעלוזו

חסיד  בכבוד  ירננו  על  משכבותם

ת.נ.צ.ב.ה

באתר מתקיימת הילולא רבת משתתפים, ממרוקו, מהארץ ויהודים ממדינות אחרת. להילולא זו ממשלת נותנת חסות בהשתתפות משמר כבוד, נציגי הממשלה, שוטרים ועוד. ההכנסות מההילולא הן גבוהות מאד ומהכספים בונים יחידות דיור רבות בהן: מקלחת, שולחן וכיסאות, מיטות שמיכות וכריות. הדבר שריגש אותי במיוחד הוא, למרות שמדובר במדינה מוסלמית הקהילה בנתה קיר ארוך בתוך בית העלמין ובו הפסוק:

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יִרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יִרוּשָׁלָיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

(תהילים קל"ז – את המקור אני הוספתי. ש"ט)

סיפורי הנסים של הצדיק.

סיפורי מופת רבים נקשרו סביב שמו של רבי דוד בן-ברוך הכהן אָזוּג זצ"ל, ואף הזכרת שמו היה בה מעין סגולה. גם סביב הציון התפרסמו סיפורי פלאות, והמקום נודע כמסוגל לפעול ישועות רבות בכל עת צרה וצוקה.

סיפור 1 – מקור השם אגזו נבא-המו

מר משה בִּילְיָה תושב אפקים שנולד בכפר אָגְזוּ נְבָּא הְמּוֹ סיפר לי את הסיפור הבא: "המקום בו קבור הצדיק נקרא "אָגְזוּ נְבָּא-הְמּוּ" שפירושו "הפינה של נְבָּא-הְמּוּ". למושל האזור קראו "נְבָּא-הְמּוּ". יום אחד עבר לידו רבי דוד וזילזל בו, בו במקום הוא שקע עם סוסו והחל לזעוק לעזרה. משרתו שהיה לידו העיר לו: "פגעת לא פחות ולא יותר אלא ב"חזן" הגדול של היהודים ורק הוא יוכל להציל אותך". המושל החל להתחנן בפני הצדיק שיצילו ורבי דוד אמר לו: "אני מוכן להצילך אם תמלא שני תנאים: א. תקצה חלקה לקבורת הנפטרים היהודים, ב. מהיום והלאה תתייחס ליהודים ביתר כבוד. המושל הבטיח שיכבד את בקשותיו, ורבי דוד הצילו. מאז נקרא המקום "אָגְזוּ נְבָּא-הְמּוּ" (פינת נְבָּא-הְמּוּ)

סיפור  2 – סיוע הרב לפתרון בעיה הילכתית

באחת הפעמים הוצרכו גדולי ירושלים לסיועו של רבי דוד בן-ברוך ולשם כך נשכר גוי מיוחד שיעשה את הדרך הארוכה והמסוכנת עד לכפרו הנידח במרוקו הרחוקה. בהערכה פשוטה יותר משנה ומחצה אמורה לקחת לו הדרך, הפלגה עד מרוקו, רכיבה עד בהמות עד שימצא  את כפרו הנידח בחבל נוף סוּס. הערבי נטל את איגרת החכמים ויצא לדרכו. ולאחר שמונה חודשים בערך, הגיע למחוז חפצו ופגש ברבי דוד. רבי דוד נטל ממנו את האיגרת והחל לקרוא את הכתוב בה. משסיים הבין כי עזרתו נחוצה באופן דחוף מאד, ואם יתמהמה הגוי עמה שמונה חודשים נוספים בדרכו חזרה, יווצר נזק רב. משום כך החליט לעשות מעשה. נטל גיליון, כתב עליו תשובתו, חתם חותמו וקשר אותו היטב. לאחר מכן, נטל פיסת קלף קטנה, וכתב עליה שם משמות הקודש, ובנוסף הביא מביתו לחם מרוקאי חם שיצא עתה מהתנור, משסיים מלאכתו זו, לקח את הערבי ויצא עמו מחוץ לעיר, שם בידו את גיליון התשובה ביד אחת, ואת כיכר הלחם ביד השניה, ציווה עליו לפתוח פיו, ושם בתוכו את הקלף בו היה חקוק השם משמות הקודש, ברכו בברכת הדרך ונפרד ממנו לשלום.

    הגוי התחיל ללכת לדרכו, והנה לאחר שעה קלה, רואה הוא את חומת העיר ירושלים. שפשף את עיניו, וניגש לשאול את העוברים ושבים האם הוא אכן עומד בשערי-ירושלים?, משנענה בחיוב, הבין שהחכם היהודי עשה לו איזה נס, תיכף ומיד רץ לחכמי-ירושלים כשאיגרת התשובה בידו. הם סירבו להאמין לו באומרם: "לא יתכן שהגעת לביתו של רבי דוד, הרי דרכך הייתה אמורה וכיצד חזרת פחות מהזמן ה משוער?. הערבי שח להם את כל המאורע, אך הם סירבו להאמין. כשראה זאת והחל לחשוש לשכרו, ניזכר בפת החמה שבידו וקרא לעברם ראו לחם מרוקאי זה חם וטרי כאלו יצא זה עתה מהתנור! זה יהיה לכם האות שאמת בפי. משנוכחו בכך קיבלו את דבריו והכירו בגדולתו הנפלאה של רבי דוד בן-ברוך.  

סיפור  3 – המוסלמי והאייל לחג הקורבן.

ערבי אחד ושמו מוּלָאי מוּסְטָפָה נהג לקנות אייל לכבוד חג הקורבן. לימים, הערבי ירד  מנכסיו ובידו לא היו אמצעים לקניית האייל לחג כמנהגו דבר שמאד העציב אותו. אשתו הציעה לו שימכור כל  מה שיש להם, ובלבד שיקנה אייל לחג וכל זה מפני הבושה של השכנים. כששמע הערבי את דברי אשתו

רכב על חמורו וברח מביתו. בדרך ראה והנה על קברו של הרב הקדוש דולקים נרות רבים. בימים ההם יקרים היו הנרות וניתן היה להשיגם אך ורק בשוק השחור ותוך סכנת עונשי השלטון. מוּלָאי

מוּסְטָפָה, ראה, צחק ואמר לשכנו הערבי: "ליהודים אין שכל, במקום להאיר אור בביתם החשוך, מבזבזים נרות על הקבר". השיב לו חברו: "עליך לדעת שזה קברו של חזן גדול ואל תעז לקחת נרות גם אם אתה זקוק לכסף". השיב מוּסְטָפָה לחברו: "לא אקח את הנרות כפי  שחשבתי, אך אם אמנם חזן גדול הוא ובעל נסים, שידאג לי לאייל לחג". חברו רגז רטן, כעס ופנה לדרך אחרת. (אזכיר  שהיו ערבים שהכירו והאמינו בגדולתם של הצדיקים, ראה בהקדמה. ש"ט). מוּלָאי מוּסְטָפָה נשאר יושב בודד על ראש הגבעה מהרהר ועצוב, ולפתע נשא עיניו והנה הוא רואה  שני  כבשים במרחק מה ממנו. מוּלָאי  מוּסְטָפָה אמר: "הנה  אמת  ויציב  הדבר! כי כוחו של החזן היהודי גדול הוא". לקח אחד מהכבשים ופנה לביתו בחשכה ורק למחרת היום שחט את הכבש, כי חשש שמא יחפשוהו בעליו. אמונתו גדלה בצדיק ובעת מצוקה תמיד קרא בשמו.

אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-2/3

24/05/2021

סיפור 4 – מנורת הבדולח הזוהרת.

מסופר על יהודי שטיפל בקבר הצדיק במשך שנים רבות. היהודי התגורר בסמוך לקבר, והנה הגיע ליל-הסדר שחל אותו הזמן בערב שבת. ערך היהודי שולחנו, הדליק נרות לאורה ולשמחה ובעת  הקידוש נשבה הרוח והנרות כבו. אושר בני-המשפחה נפגם מהחושך, האב הרגיע אותם ואמר להם המתינו!  "אלך להתפלל על קברו של הקדוש. נשא תפילה וביקש שיעשה נס ושמחת החג לא תיפגם מפאת החושך. חזר לביתו החשוך עדיין והנה לפתע, הוא ובני-המשפחה רואים בתיקרה תלויה מנורת בדולח זוהרת  באור נגוהות. המסובים קראו את ההגדה, אכלו, שתו, שמחו, שרו לכבוד החג  והלכו לישון  ואט  אט דעך האור והמנורה נעלמה.

סיפור  5 – החקלאי התמים.

ב- 27.12.73  מחבר  הספר  "הערצת  הצדיקים  בקרב  יהודי מרוקו" ד"ר יששכר בן-עמי ראיין תושב המושב "שדות-מיכה"  ולהלן  סיפורו: "במרוקו הייתי סנדלר והייתי מחסידיו של הצדיק. אחרי שעליתי ארצה המשכתי במסורת זו, זו השנה ה-14.

    בתקופה הראשונה לשהותי במושב עבדתי בשכר יומי ואחרי שנתיים הגעתי לסוכנות ואמרתי להם שאין אני יכול לחיות  מהשכר היומי  שאני מקבל. הסוכנות  נתנה  לי אדמה וצינורות  והתחלתי לעסוק בחקלאות, אמנם קבלת פריטים מחייבת חתימה, אך אצלנו החתימות היו צ'יק צ'ק, מתחילים  מיום ראשון עד יום ששי בצהרים. הפעם לא ידעתי שחתמתי חוזה עם הסוכנות  בו התחייבתי לשלם להם  כסף ולספק את התוצרת דרך "תנובה". בהתחלה שיווקתי את התוצרת החקלאית דרך "תנובה" כפי שנתבקשתי ואחר-כך הבאתי סוחר פרטי והתחלתי למכור לו את התוצרת. אמרתי: "מה אני גר ברוסיה? פה דמוקרטיה"! באו ועשו לי משפט. ביום שהייתי צריך להופיע בבית-המשפט לא לקחתי עורך-דין, חבר שהיה לידי אמר לי: "תגיד לרבי דוד בן ברוך שהוא ישמור עליך" והצביע על תמונתו של הצדיק שהייתה  תלויה בקיר ביתי.

    לקחתי את חבילת הניירות שקיבלתי באמצעות העו"ד שלהם, נעמדתי ליד התמונה של הצדיק  ואמרתי: "אְנְתִי תְּכּוּן לְאבוקָה (L'AVOCAT) דְיָאלִי" (התרגום: אתה  תהיה העורך-דין שלי. ש"ט). הרמתי עיני לשמים ואמרתי: "כָּאיְין גִיר אְלָלאה פְשְׁמָא ורבי דוד בן-ברוך" (התרגום: יש רק אלקים בשמים ורבי דוד בן-ברוך. ש"ט). אחרי זה התייצבתי בבית-המשפט. השופט שאל אותי: "האם אתה יודע עברית? עניתי: "כן". שוב שאל  אותי: "למה לא כתבת  כתב הגנה? עניתי לו: "אדוני השופט! אני לא יודע מה זה משפט,, רק  במדינה הזאת למדנו מה זה משפטים". השופט אישר לי עורך-דין ע"ח המדינה ונקבע לנו דיון לעוד חודשיים. מנהל הצרכניה במושב אמר לי: שהוא מכיר עו"ד השונא את הסוכנות ושמו… לפני  שהלכתי  לעו"ד, קראתי לעזרתו של הצדיק ולא פחדתי להופיע  בפני השופט ונכנסתי כמו אריה. הסברתי לכבוד השופט: "אני מקיים את הפסוק: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג'/יט), אני מוציא את פרנסתי מהאדמה ואיני גונב מאף אחד". הראיתי לו את המסמכים כמו: קבלות חשמל, מים ועוד, כך שאין לי שום חובות".  השופט אמר לי: "אתה יודע שחתמת על  חוזה עם  הסוכנות  ועליך  לכבדו?.  עניתי  לו : "אם  מדובר בחתימות, אנו  במושב חותמים  מיום  ראשון עד יום ששי, וכל רגע מביאים לנו משהו לחתימה ואם איננו חותמים מאיימים עלינו שלא נקבל מאומה. תוכל להתקשר לסוכנות ולראות כמה חתימות חתמתי". קם העו"ד שלי ואמר לי: "קח את  התיק שלך אתה לא זקוק לעו"ד בעצמך אתה עו"ד". השופט אמר לי: "עליך למכור כל התוצרת רק באמצעות "תנובה" ולא ברור לו למה איני פועל כך?. עניתי לו: "אני מחכה לפעמים מעל חמישה חודשים עד שאני מקבל זיכוי, הניירות שלי עוברים מפקיד לפקיד ועד שהם משחררים את הכסף…

ואיך אוכל לפרנס את ילדי? "אסכים לספק באמצעות "תנובה" בתנאי שישלמו לי במקום". השופט השתכנע וזיכני.

    המשפט והזיכוי חיזקו בי האמונה בר' דוד בן-ברוך, ואני אמשיך לקיים ההילולא שלו מדי-שנה ומקווה  שילדי ימשיכו במסורת זו.

סיפור 6 – היהודי שחיפש מיהו רבי דוד בן-ברוך.

מסופר שהיה יהודי שהלך לחפש את רבי דוד בן-ברוך, נכנס לעיר ופגש דווקא בו ושאל אותו: "אול

אתה מכיר את רבי דוד בן-ברוך? "בוא  אתי ואראה לך איפה גר רבי דוד בן-ברוך". הכניס אותו לביתו ואמר לו:  "אני הוא רבי דוד בן-ברוך" ואירח אותו  בביתו. למחרת הלכו לבית-הכנסת וחזרו לבית הרב, ברגע שהאורח שב לבית-הרב האורח התעוור והתחיל לבכות וליילל. שאל אותו רבי דוד:

"מה יש לך"? ענה לו: "באתי עם עיניים ואחזור בלעדיהן? שאל אותו הרב: "מה אמרת אתמול בלילה? ענה לו: "לא אמרתי שום דבר" אמר לו: "הגד את האמת" ואז ענה לו: "כבוד הרב אני מבקש את סליחתך, אמרתי הזה הוא רבי דוד בן-ברוך? הרב אמר לאורח לך רחוץ פניך וראייתו שבה אליו.   

סיפור  7 – הרמאות של אחד השותפים בחנות.

אחד היהודים מספר: "לאביו של חמי היה שותף ובאחד הימים השותף החליט לרמותו. מה עשה? שכר שני אנשים, ולפני שהכניס אותם למקום מסתור נתן בידם עט וניר וביקש מהם שיכתבו מה שהם ישמעו. כשאבי חמי היה בחנות עם השותף, הישקהו מָחְיָא (עָרָאק) עד שהשתכר ואז אמר לו: "שמע! כל מה שיש בחנות שייך לי ואין לך כל חלק בה". אבי חמי בהיותו שיכור ענה: "כן כן אתה צודק" והעדים הקפידו לרשום את התשובות של אבי חמי מילה במילה. למחרת בבוקר כשאבי חמי הגיע לחנותו המשותפת, אמר לו השותף: "שלמה! צא מהחנות כי כל מה שיש כאן שלי הוא". אבי חמי פנה למספר חברים בְּמָרָאקֶש (MARRAKECH) והם הציעו לו לפנות לרבי דוד בן-ברוך. הצדיק עיין בנייר ואמר לו: "חזור לעירך ואין לך מה לפחד, הפרנסה לא תחסר לך והיהודי שותפך יבוא על עונשו".

    היהודי שרימה את חברו, בהיותו רכוב על בהמתו מספר ילדים ששיחקו בסביבה זרקו על הבהמה  אבן, גדולה, שפגעה קשות ברגלה,  לא רק זאת, בעל הבית בו התגורר שותפו של אבי חמי דרש ממנו לפנותו מיד את הבית. מצבו הדרדר מיום ליום עד שכל הונו ורכושו התפזר. זו הייתה הקללה של הצדיק, כאשר היה מקלל מישהו קללתו הייתה מתקיימת.    

סיפור  8 – היהודי שהוביל מחיא (עראק) וניצל בזכות הצדיק

חברי הועד הממונה על קבר הצדיק רבי דוד אֶלְשְׁקֶר המכונה מוּלָא-יאִיגִי נסעו בדרכם חזרה לְמָרָאקֶשׁ ברכב פרטי. אנשי הכפרים נתנו להם מספר חביות מלאים מָאחְיָא (עָרָאק). האיסלאם, כידוע, אוסר שתיה חריפה, וכדי למנוע מכירת מָאחְיָא (עָרָאק) לערבים, השלטונות אסרו לזקק את המשקה הזה שהיה בדרך-כלל מיוצר בבתים פרטיים על-ידי היהודים. מישהו הלשין לשלטונות שבאוטו המוזכר יש כמה חביות מָאחְיָא (עָרָאק). בהגיעם לכניסה לעיר סְאוּטָה (CEUTA), היום עיר ספרדית. עטו עליהם השוטרים. בראות הנהג

סיפור  9 – סוחר צרפתי שניצל בזכות הצדיק.

בתקופה ששלטו הצרפתים במרוקו, היה סוחר צרפתי גוי עשיר, שעבר איזו עבירה שתחייב אותו בגינה את ראשו למלכות. אותו גוי ששמע המופתים האופפים את קברו של רבי דוד בן-ברוך הגיע לאוזניו, נדר בלבו, שאם ינצל מגזר-הדין, יסלול כביש גישה לקבר הנידח. בעת שעמדו לבצע בו את גזר-הדין, זעק בקול-רם את שמו של ר' דוד בן-ברוך ג' פעמים, ונעשה לו איזה נס, וכך ניצל מחבל התליה. לאחר-מכן, קיים את נדרו, והוא שסלל את כביש הגישה לקברו של ר' דוד בן-ברוך                                                                     

ראו:  רבי דוד בן-ברוך)  "לדוד ברוך". (תשנ"ח), נעזרתי בהקדמה שכתב מר אליהו פֶּרֶץ.  

   בן-עמי י. צדיקי מרוקו ונפלאותיהם  ("התשנ"ה);  הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח);

        רפאל בן-שמחון ר. יהדות המגרב (תשנ"ח); לָסְרִי י., במחיצת חכמים ורבנים  (1978);               

        רבי אליהו מעארך, מעשיהם של חכמי הספרדים  (תשס"ב);                   

        קונטרס בית-צדיקים עמודים ל"ד-ל"ז בהוצאת מוסדות אוצרות החיים שובה ישראל;

        אתר האנטרנט "תורת אמת" .