ארכיון חודשי: מאי 2021


לִילְת לְחְדְקַא / הלילה שלפני ליל הברית-מאיר נזרי.

קהילות תאפילאלת-מעגל האדם
קהילות תאפילאלת-מעגל האדם

לִילְת לְחְדְקַא / הלילה שלפני ליל הברית

החגיגה הלילית

״ לִילְת לְחְדְקַא ׳ או ׳לחדיקה׳ הוא הלילה שלפני ליל הברית. הוא קרוי כך על שנ הקטע המרכזי הקוראים בלילה זה הקרוי ׳חדקה׳. לילה זה מקביל ל׳ברית יצחק'  בשאר הקהילות. בליל זה לא נהגו לומר קטעים של זוהר ולא מה שכתוב בספר ברית יצחק׳. טקס ׳לחדקא׳ נערך בין מנחה למעריב. אווירה של חגיגיות משפחתיו שורה בבית, ומשתתפים בטקס קרובים ואורחים נכבדים, ובמרכזם — חזן בית הכנסת הקורא את הנוסח הארמי המיועד ל׳חדקה׳. האורחים יושבים מסביב לשולחן ערוך בתקרובת של מזונות, פירות, ביצים ותה, והחזן קורא את ה׳חדקא׳ . עומד מול ה׳אוהל׳ שבו חוסים היולדת והיילוד. מנהג לחדקא נהג בכל תאפילאלת כולל פגיג ובני אוניף.  (קהילות לא מאזור תפילאלת, אך מנהגיהם דומים לאלו של תאפילאלת מאיר נזרי..) 

 

נוסח ה׳חדקה׳ — משמעות המונח והרקע לחיבור הקטע.

נוסח ה׳חדקה׳ כתוב בחלקו הראשון בערבית בניב ובסגנון מוסלמיים. המילה ' חדקה' לא נתבררה כל צורכה אצל אנשי הקהילה. מילה זו נתפרשה במילון הערבי של בבת העין, גן או גן ילדים הנקשר לרקע חיבור ה׳חדקה', גן הילדים חדיקה- حديقة, כאן — במובן החדר המוסלמי הקרוי גם כתאב.

حديقة- גן, גינה (א.פ)

נוסח החדקה חובר על רקע חווייתי של אשה יהודייה, שהייתה מעוברת בחודשה האחרון. בדרכה לביתה עברה דרך איזה ׳כותאב׳ מוסלמי הקרוי גם ׳חדיקה; שמעה קבוצה של ילדים קוראת במקהלה קטע מוסלמי בקריאה קצובה. האשה התרגשה מן הקריאה הדקלומית הקצובה, ועז רצונה לשמוע שוב אותו קטע, ומחשש להפלת ולדה חיבר לכבודה איזה רב קטע בערבית בסגנון מוסלמי, אבל מוסב בתוכנו לאירוע המילה, והיו משמיעים לה אותו, כל אימת שנתגעגעה לכך. מאחר שהקטע נתפשט אם מטעמי סקרנות או כסגולה חדשה, נתמסד והפך להיות חלק בלתי נפרד של הווי הלילה שלפני ליל המילה, שמעתה נקרא ׳לילת לחדקרה'  על שם הקטע החדש.

תוכן קטע ה׳חדקה׳: בקשה ותפילה לשלום הילד, לגידולו ולחינוכו בתורה ובמצוות, שניתנו על ידי משה בהר סיני ואיחולים, שיהיה כאבותיו אברהם יצחק וכו'.

 

נוסח הקטע הנקרא כליל החדקא:

מקורות:כ״י יצחק נזרי, עמ׳ 11-7; (נוסח יסוד); כ״י יצחק מלול, עמ׳ 2 צ­ד ב

­ 3 צד א; כ״י אליהו שטרית, עמ׳ 5-4; כ״י מכלוף לעסרי, דף קיד.

תעתיק מנוקד כעזר לקריאה.

 

אַסְלַאם עְלִיכּוּם יָא הְל דַּארוּ / בּלְכְּרָאם וּלְחָאיאת וַלֵיסרַארוּ / אַלַּאהּ מַא יִּחְרְז עְלִינָא לְמוּלוּד וְיבְּקִּיה וְיִדְרְכּוּ חְתָּא יִכּוֹן כְּבִּיר וַיִּקְרָא לְעוּלַאמו / וַיְחְפְט' לְחְכּוּם וּרְשׂוּמוֹ / אוּקְפוֹ עְלָּא גְדַאְמְכּוּם תְעְדִ'ימַא / וּצְלִיו עִלָּא מוּסָא רָסוּל אַלַאהּ תְסְלִימָא / מוּסָא רָסוּל אַלַאהּ צִיפֵאדְהוּ עְלַא זְבְּל מִקְּדִישַׁא עְטַאהוּ סְרִיעְתְנָא מְחְקְקַה מְרְשׁוּמַה עִלַא לְוַואח לְיָאקוּת מְכְּתוּבָה / אוּצַא בַּנוֹ יִשְׂרָאֵל עְלִיִהַא אזְמַעִין / וּקָאל כּוְנּוּ אֵלְהַא תַאבְעִין / חִין קַאלְלְהוּם שְׁמְעוּ נוּצִיכּוֹם / סְרִיעְת רְבְּנַא אלִּי עְטַאכּוּם / פִּיהָא לְעְּז וּלְחְיַא וּלְכְּרַאמַא / וּמִן יְעְבְּד רְבְּהוּ יִכּוּן בְּסְלַאמַה / נְטְלְבּוּ לְלַאהּ לְעְזִּיז יִסַאעְדְנַא בְּהַאד לְמוּלִיד יֵחְרְזוּ עִלַא בּוּהּ וּאוְמּוּ פִּי טַאעַת רְחְמַאנִי אוּמוּ תְעְטִינַא לְבשַׂארַא / כְמְסַאַ מוּזוּנַאת מְן נְקְּרַא לְמְכְתַארַה / הָאֵל יְזַכֵּהוּ / הָאֵל יִחַיֵּהוּ / הָאֵל יְבָרְכֵהוּ / הָאֵל יְגַדְּלֵהוּ / כְּאַבְרָהָם וּמִילָּתוֹ / כְּיִצְחָק וַעֲקֵדָתוֹ / כְּיַעֲקֹב וּתְמִימוּתוֹ / כְּיוֹסֵף וְצִדְקָתוֹ / כְּמֹשֶׁה וּנְבוּאָתוֹ / כְּאַהֲרֹן וּכהֻנְתּוֹ / כְּפִינְחָס וְקִנְאָתוֹ / כְּדָוִד וַחֲסִידוּתוֹ / כִּשְׁלֹמֹה וְחָכְמָתוֹ.

 

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. ה' אֱלֹהַי אֲבוֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

 

תרגום:

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, אַנְשֵׁי הַבַּיִת, בִּיקָר, בַּחַיִּים וּבְשִׂמְחָה. ה' יִשְׁמֹר לָנוּ אֶת הַיִּלּוּד וִיקַיְּמוֹ וִיזַכֵּהוּ, עַד אֲשֶׁר יִגְדַּל וְיֶהְגֶּה בַּתּוֹרָה וְיִשְׁמֹר הַהֲלָכוֹת וְהַמִּצְווֹת. עִמְדוּ עַל רַגְלֵיכֶם בְּהַעֲרָצָה וְהִתְפַּלְּלוּ עַל מֹשֶׁה, שְׁלִיחַ ה' בְּשָׁלוֹם. מֹשֶׁה, שְׁלִיחַ ה' .

שְׁלָחוֹ (ה') לְהַר קָדוֹשׁ (=הַר סִינַי) וְנָתַן לוֹ אֶת תּוֹרָתֵנוּ, חֲקוּקָה רְשׁוּמָה עַל לוּחוֹת מַרְגָּלִיּוֹת כְּתוּבָה, וְצִוָּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם עָלֶיהָ, וְאָמַר: הֱיוּ אַחֲרֶיהָ הוֹלְכִים, וְאַחַר כָּךְ אָמַר לָהֶם: שִׁמְעוּ אֲצַוֶּה אֶתְכֶם תּוֹרַת בּוֹרְאֵנוּ, שֶׁנָּתַן לָכֶם בָּהּ הַיְקָר וְהַחַיִּים וְהַכָּבוֹד, וּמִי שֶׁיַּעֲבֹד אֱלֹהָיו יִהְיֶה בְּשָׁלוֹם. הָבָה נְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם בְּתִקְוָה, שֶׁיְּבָרֵךְ זֶה הַנּוֹלָד וְיִשְׁמְרֵהוּ לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ בְּרָצוֹן הָרַחֲמָן. אִמּוֹ תִּתֵּן הַבְּשׂוֹרָה / חֲמִשָּׁה מִשְׁקָלִים מִכֶּסֶף נִבְחַר.

 

חלקי נוסח חחדקח

 

הקטע בנוי משני רבדים: ערבי ועברי. החלק הערבי הוא מעין קטע של תפילה פולחני הכתוב בשילוב חרוזים ובהשראה של סגנון מוסלמי כמו ׳וצליו עלא מוסא רסול אלאה תסלימא׳(= והתפללו על שליח אללאה בשלום), שהוא ביטוי של תפילה וברכה הנאמר על נביאם לחיוב ולא לגנאי. והנה קטע זה דווקא מקבל אופי של איזו סגולה מסתורית המצטרפת אל כל שאר אמצעי ההגנה על הילד בנוסף לפריסת הסדין והקמעות עם השמות בבחינת עוד קוד של שפה למזיק, שאינו משדין יהודאין שלנו והמבין לשון אחרת, גם הוא טעון השתקה והפחדה, וצריך לפנות אליו בשפתו ובסגנונו.

הרעיון העיקרי של הקטע: תורת משה היא הערובה לשמירה ולהגנה על כל אחד ובכלל זה היולדת והילד, שיגדל ויהגה בתורה, וחזקה היא שתהא מגנה עליו. ומה

 

שנאמר בלשון ישמעאל, נאמר שוב במשנה תוקף בלשון הקודש בצורות שונות: ׳האל יזכהו… יגדלהו׳ ובאיחולים, שהילד יהיה כאבותיו: כאברהם, כיצחק… ובתוספת ברכה כפולה: המלאך הגואל… ויוסף עליכם… / אמן ואמן.

עיקרו של לילה ותכליתה של ה׳חדקה׳ היא שמירה והגנה, תפילה וברכה לילד עם לידתו וגם בגידולו ובחינוכו והקפתו בכל מיני מילים ונוסחים, לחשים וברכות.

בליל החדקה אין אומרים את הפיוטים המושרים בכל לילות המילה: ׳בר יוחאי׳, ׳ארץ הקדושה׳ ו׳חנון עד מה׳.

 

׳תחדיד׳ ו׳תחדית״

המילה הערבית ׳תחדיד׳ במובן העברת סכינים קרובה למילה ׳חדיד׳ במובן ברזל משורש חדד, ואילו המילה ׳תחדית״ במובן ניהול שיח קרובה למילה ׳חדית׳ במובן שיח מהשורש הערבי ׳חדת׳. שני האירועים: התחדיד והתחדית׳ מתקיימים בלילה זה בקהילות תאפילאלת כולל קצר א־סוק ואגפיה. להלן סדרם ותיאורם.

 

מהווי ליל החדקא בארפוד על פי ר׳ ישראל בן ישי

התחדיד: בליל החדקא היה תפקיד מיוחד לגברים ותפקיד מיוחד לנשים. הגברים קראו קריאה מיוחדת הנקראת ׳לחדקא׳, ובעת הקריאה מילאו חמש נשים את ידיהן במלח והניפו אותן כל זמן הקריאה. הן גם העבירו סכינים על קירות הבית בעת הקריאה. פעולה זו נקראת בערבית ׳תחדיד׳ ונעשתה כדי לגרש את הרוחות והשדים. האמונה העממית היא, שמלח וברזל מגרשים את המזיקים. הנשים, הסבתות והמיילדות היו רוחצות את התינוק ומחליפות לו את בגדיו בפעם הראשונה.

התחדית: לאחר מכן היה נערך מעין טקס, שבו המיילדת הכירה לו את העולם,

שלא יחשוש מפניו. ההכרה הייתה נעשית בערך כך: תינוקי היקר, דע לך, שבעולם דברים רבים ומשונים, ושלא תפחד מהם, כשתיתקל בהם. יש רעמים וברקים, ויש חיות רעות, ורוח חזקה וגשם ומכוניות ואווירונים, שעושים רעש גדול וכו׳.

בתום הטקס הזה היו לוחשים לחשים שונים כנגד עין הרע. לאחר הטקסים האלה עסקו כל הלילה בהכנות לברית המילה, שנעשתה בבוקר מוקדם מיד לאחר שחרית.

 

מהווי ליל החדקא בקצר א־סוק על פי ר׳ בנימין בן ר׳ אברהם לעסרי.

ההווי המתואר למעלה דומה הוא לזה של רוב קהילות תאפילאלת, אולם בקצר א-סוק יש מנהג נוסף: בלילה זה מכינים חתיכת בד לבנה ומניחים עליה שקדים קלופים, והחזן אוחז יד של מכתש יד 'למהראז׳ וכותש אותם על הבד שלא וכל אחד נוטל קצת. את הבד מלבישים על בגדי התינוק אולי כסימן לציצית בבחינת ׳כי שקד אני על דברי לעשתו׳.

לִילְת לְחְדְקַא / הלילה שלפני ליל הברית-מאיר נזרי.

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש.

נתיבות המערב

מד. נהגו שהעולה לתורה בירידתו. מתנשק עם קרובי המשפחה. והבנים מנשקים ידי אביהם, ובדרכו מושיט יד למתפללים. הם מברכים אותו בברכת ״חזק ואמץ״, והוא משיב להם ״ברוך תהיה״:

מד. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצרות הפוסקים (ס״ת) ובנו״ב (עמוד קמ״ג), ובספר אוצר פסקי הסידור (עמוד פ״ג) ואלו בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קל״ג) החמיר בדבר עיי״ש, וראה ביחו״ד למרן הגרע״י(ח״ה סימן י״ב):

מה. נהגו אם אין כהן, עולה ישראל במקום כהן. ואין לוי עולה ראשון, ויש נהגו להעלות לוי במקום כהן:

מה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר ויאמר יצחק להר״י בן ואליד (ליקוטי ס״ת), וראה במקור חיים (סימן קכ״ב), ובכה״ח (סימן קל״ה סק״מ) באורך בזה, ונהרא ונהרא ופשטיה:

מו. נהגו אם כהן עולה לשאר עליות, מכריז החזן: יעמוד (פלוני) אף על פי' שהוא כהן:

מו. כן המנהג והביאו בספר תבואות שמש(סימן ע׳), ובספר קרית חנה דוד(סימן כ״א), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכן מנהג יהודי תוניס ולוב, ויסודו משו״ע או״ח (סימן קל״ה ס״ו) והטעם שלא יאמרו פגום הוא ומשום כך עלה לשאר עליות, ועיי״ש באחרונים:

מז. נהגו כשהאב עולה לתורה, הבנים עומדים על רגליהם עד שובו למקומו:

מז. כן המנהג והביאו בכה״ח (סימן קמ״א סקל״ה), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו, להסמיך כבוד אביו לכבוד ה׳ שהרי השוה הקב״ה כבודם לכבודו(ראה קידושין ל״א), וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רל״ט):

מח. נהגו שאין אב ובנו או שני אחים, עולים לתורה זה אחר זה, ויש נהגו אף לא באותה פרשה:

מח. כן המנהג פשוט, והביאו בנו״ב(עמוד קמ״ו) והוא מיוסד ע״פ השו״ע (סימן קמ״א ס״ו) וראה שם, בברכ״י ובכה״ח שם, ובלקט הקציר (עמוד קי״ט):

מט. נהגו שאין קטן עולה לתורה, וכ״ש שאינו קורא בתורה להוציא ציבור ידי חובתם, ויש שנהגו להקל להעלות קטן לתורה:

מט. כן המנהג והביאו במקור חיים (ח״ג פרק קכ״ב סי״ג), ובעשה לך רב (ח״ז עמוד קנ״א), ומאידך בשו״ת שמש ומגן (סימן מ׳) ובשו״ת מקוה המים (ח״ג סימן כ״ח) כתבו שקטן עולה, וראה בזה באוצרות הפוסקים (שבת):

נ. נהגו שעם הארץ וסומא עולים לתורה:

נ. כן המנהג פשוט, והביאו בספר הליכות שבא (סימן כ״ד) ובנוהג בחכמה(עמוד קמ״ה), ובשו״ת שמש ומגן(ח״ב יסמן נ״ח), ובספר לך שלמה (ס״ב), ובנתיבי עם (עמוד פ״ו), ובנר לעזרא (סימן כ״ג), וראה בכה״ח (סימן קמ״א סקט״ו) שכתב שכן המנהג להקל:

נא. נהגו לא להוריד ס״ת שנמצא בו דיבוק, כשאינו משנה צורת האות, ויש שהחמירו כדבר:

נא. כן המנהג להקל והביאו בספר ויאמר יצחק (ליקוטים), ובספר דרכי דוד(סימן כ״ג), ומאידך בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קל״ב) כתב להחמיר, וכן דעת מרן החיד״א בברכ״י (סימן קמ״ג סק״ג) וראה בזה במנהגי החיד״א (עמוד ק״ב):

נב. נהגו שאין מורידים ספר תורה, אם נמצאת בו מלה מיותרת, או יריעה קרועה אפילו רובה:

נב. כן כתב בספר שופריה דיוסף (סימן י׳), ובספר ויאמר יצחק (ליקוטים סימן י״ח), ובספר קרית חנה דוד (ח״א סימן י׳) והביא דבריהם באוצרות הפוסקים (ס״ת):

נג. נהגו כשמורידים ספר תורה, מניחים אותו על התיבה, ומוציאים אחר לקרוא בו, ויש נהגו להורידו על גבי ספסל;

נג. כן המנהג פשוט, וכן מנהג ירושלים וכמבואר בכה״ח (סימן קמ״ג סקמ״ה), עיי״ש, ובספר נו״ב (עמוד קמ״ח) הביא את המנהג השני עיי״ש:

נד. נהגו כשיש שמחה, להוסיף על העולים לפי הצורך, וחוזרים על הקטע המסיים את ששי(דהיינו ג׳ פסוקים):

נד. כן המנהג פשוט והביאו בנהגו העם (שבת) ומקורו מהריב״ש, וכן נפסק בשו״ע (סימן רפ״ב ס״ב), וכן הביא בספר הליכות שבא (סימן כ״ד) וראה בספר ויאמר יצחק (או״ח סימן ל״ח):

נה. נהגו כשיש בעלי שמחות שונים, העליות כסדר זה: אבי הבן קודם לחתן, (ויש נוהגים ההיפך), וכשהם שני חתנים, או שני אבי הבן, תלמיד חכם קודם, ואם שניהם שוים, הנולד ראשון עולה אביו ראשון, ובחתנים לפי הגורל, והאמת והשלום אהבו:

נה. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ז) בשם פוסקים ושכן המנהג עיי״ש, וראה בזה גם בספר ויאמר יצחק (ס״ת), והעיקר האמת והשלום אהבו, שגדול השלום:

נו. נהגו בפרשת תוכחה להעלות שמש בית הכנסת, או איש זקן עם הארץ:

נו. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ק״מ) ומקורו מספר חסידים, והטעם כדי שלא יעלה ת״ח ויתקיימו דבריו ח״ו, וראה בזה בכה״ח (סימן תכ״ח סקל״ד) ובאוצרות המסרב (שבת):

נז. נהגו לקרוא את פרשת התוכחה בקול נמוך, ובגמר הברכה האחרונה אומר החזן: מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר.יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן ;רָצָה, וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם, וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב:

נז. כן המנהג פשוט והביאו בספר ליצחק ריח (ליקוטים), ובספר נהגו העם (קריאת התורה), ואמרתי טעם לזה ע״ם מש״כ בביאור הלכה (סימן תכ״ח בד״ה בפסוקים), ראיתי שערוריה שיש מקומות מהישובים, שאין קורין בתורה בשבתות בחוקותי וכי תבוא עיי״ש, וכדי להוציא ממנהג זה, של ביטול קריאת התורה נהגו כן, וראה בזה בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד רמ״ט):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- אמזאלג.

משה דוד גאון

יוסף אמזאלג

נודע בשם הגביר המרומם. בפ׳ירמן (מאמר מלך) אחד, מזמנו של שלטן מחמוד נזכרת עליתו לא״י. התעודה הזו נשלחה ״אל פאר הפקידים והשופטים המנהלים את מחוזות החוף, מצביאים ופקידים הממונים על עניני הצבא וכו', ובה נאמד בין השאר: ״תדעו! כי ב״כ הצירות האגגלית היושב בקושטא הגיש להדום כסאנו הנעלה בקשה חתומה המצהירה כי יוסף אמזאלג תיר אנגלי הנוסע בלוית שני משרתיו הנאמנים, חפץ לנסוע בים מקונםטנטינופל לעבר דרך א״י, רודס כריתה קפריסין יפו להגיע לירושלים, ולשוב אח״כ לבירתנו. הוא

מבקש שנתן את פקודתנו הנכבדה שנסיעתו עם מלויו תתקים בדיוק ובמהירות, בחפש ובבטחה. ניתן בחצי שעבאן שנת 1231 ״. סיר משה מונטיפיודי בבקורו הדאשון בירושלים בשנת תקפ״ז (1827), התארת בביתו. בשנת תקצ״ט הלוה הוא לכוללות האשכנזים פרושים סכום כסף גדול, והגזברים והאמרכלים נתנו לו במשכנתא את חצר החורבה הידועה בשם חורבת ר' יהודה החסיד. בזכרונות קדומים לר״פ גרייבםקי הובאו העתקי שטרות הנוגעים לענין החוב הזה, ביחוד לאחר פטירת המלוה, ואשתו הגב 'רחל אמזאלג התיצבה כתובעת. לר' יוסף הנ״ל נולדו ארבעה בנים והם יצחק דוד, חיים, שלמה, רפאל ובת אחת. הראשון והאחרון מתו בירושלים, חיים מי שהיה סגן קונסול אנגלי ביפו מת באלכסנדריא ושלמה נפטר ביפו. בהסכמת חו״ר ירושלים  לס' ״דברי שלום״ להרה״ג רפאל אברהם שלום מזרחי, ירושלים תר״ח, נזכר ר'  יוסף אמזאלג כאיש בעל חסדים ומרבה להטיב. וז״ל שם: אחד מן האפרתמים הלא זה איש צדיק תמים דין הוא הדר בקדש נהדר, רודף צדקה וחסד אוהב התורה ולומדיה הגביר החכם המרומם אור יומם שר נאור מנורת המאור פאר הזמן ועם קדושים נאמן איש ישר ונאמן כמהר' ס' יוסף אמזאלג נר״ו, ודבר הוא על לבו חפץ למען צדקו ואשריו ואשרי חלקו אוצר ה'  יבוא. 

 

יוםף בן חיים אמזאלג

נולד ש' תר״כ-1840- ביפו, לאביו העסקן ורב הפעלים חיים אמזאלג, שהיה סגן קונסול אנגליה בעיר הנ״ל. עוד בהיותו רך בשנים היה יד ימינו של אביו השר, וילך בדרכיו בלי לנטות מהם. בראשית שנת תרמ״ב, באה משלחת חקירה רשמית מאנגליה לתור את הארץ ביחוד את מדבר סיני. הוא נשלת אז ע״י אביו ללוות את היו״ר שלה בסיוריו במדבר. לאות תודה והוקרה על שרותו זה, קבל אח״כ מאת ב״כ ממשלת בריטניה בלונדון סכת זהב יקרת ערך, שעליה חרות דגל הוד מלכותו. בבוא הנסיך ג׳ורג׳ — אח״כ המלך ג׳ודג, החמשי — לתור את א״י בשנת תרמ״ב, בלוית אחיו הנסיך אלברט, הלך לקבל פניהם בשם אביו. במשך כל זמן שהותם של האורחים הנעלים ביפו, היה מורה הדרך שלהם אף לוה אותם בלכתם לבקר את מקוה ישראל ובית דגון. כשהם רוכבים על סוסים. בשנת 1892 טבעה אניה אנגלית בחוף יפו והודות לעבודתו המאומצת ולהתמםרותו לדבר, נצלו הרבה מן המלחים ממות. במקרה זה קבל מאת הממשלה הבריטית תיבת כסף יפה ועליה רשום: ליוסף אמזאלג, כהכרה על אנושיותו וטוב לבו״. — בין שאר פעולותיו לטובת הישוב יש להזכיר את רעיונו אשר הביע לפני עשרות שנים, ע״ד יצירת קשרים מסחריים אמיצים עם ארצות חו״ל, בנוגע למסחר תפוחי הזהב של המושבות העבריות. הצעתו זו שהיה בה משום העזה וחדוש, נתקבלה עד מהרה והביאה בעקבותיה ברכה ותועלת. כדי להבליט את חשיבותה ראוי להעיד, כי זה היה בשנת תרס״ב-1902- בעת שכל מסחר תפוחי הזהב נמצא בידי זרים, ואף יהודי אחד לא התעסק בענף כלכלי זה. הם היו רגילים למכור את יבולם לערבים וכו״, במחירים זולים ובתנאים בלתי נוחים לגמרי. כיום נחשב לאחד הסוחרים האמידים ביפו, סוכן ראשי לחברת הלוייד הבריטי.כאביו לפניו. וקרוב לכל מפעלי החסד בעיר. זכרון לחובבים הראשונים חוב. ה. עמ. 28

 

יצחק דוד אמזאלג

בנו בכורו של ר׳ יוסף אמזאלג. ובאחד מבתי החצר אשד בתודבת ר' יהודה החסיד המיוחד לת״ת וישיבת עץ חיים, נקבע לוח לזכרו. הוא נלב״ע בצעירותו ביום ב. אדר תקצ״ב, ואביו קנה חדד אחד על שמו שנקרא תולדות יצחק. פרטים רבים עליו הובאו בסוף חוברת ״זכרונות קדומים״ לר' פנחס גרייבסקי.

 

משה בן שבת אמזאלג

מלומד וחוקר בליסבון, בירת פורטוגל. מנהל ונשיא ק״ק ״שערי תקוה״ שם, שרוב יחידי העדה הם צאצאי אנוסים אשר שבו ליהדותם. פרסם כמה מאמרים ודברי מחקד בירחונים ומאספים שונים. סגן מנהל של המכללה הטכנית בליסבון, ונגיד המכון העליון של חכמת הכלכלה והכספים. חבר המועצה הראשית של החנוך העממי הכללי, ושל לשכת המסחר לעניני חוץ בוזרה. בעל אחד העתונים הגדולים היומיים בליסבון, שהשפעתו רבה על הצבור. נושא תאר דוקטור ״הונוריס קאוזה״ של מכללת שטרסבורג. חבר קל״א ספרים וקונטרסים

שונים. ביניהם יצוינו….

 

רפאל ב"ר יוסף אמזאלג

בנו הרביעי של הגביר הנעלה יוסף אמזאלג. חתום על כמה תעודות בעניני כספים וחובות הנתבעים מצד בני משפחתו מאת כוללות עדת האשכנזים בירושלים, החל משנת תרי״א ואילך. נפטר ביפו, ביום כ״ז שבט תרל״ד. זכרון לחובבים הראשונים חוב. ה. זכרונות קדומים לר״פ גרייבםקי חוב. א. בדברי ההספד שנאמרו עליו בעתון ״התבצלת״ שנה ד. גליון כ. יכונה: החכם המרומם, בן לאותו צדיק הגביר המפורסם וכו'. בן ל״ו היה במותו.

 

שלמה ביר יוסף אמזאלג

היה חתנו של הרב העסקן רבנו בכר אברהם ז״ל. נמנה בין תלמידי החכמים הרשומים בירושלים. עסק בצרכי צבור ובעניני ממונות. נמצא חתום על שטרי חזקה משנת תרל״א יחד עם הרה"ג הראש״ל אברהם אשכנזי, ר'  משה בנבנישתי שהיה פקיד הכוללות והרב רפאל מאיר פאניז'יל המכונה המרפ״א. אתת התעודות הללו ע״ד חזקת החצר שנודעה בשם חצר שונינא והסמוכה לבית הכנסת ק״ק גדול מתאריך סיון תרל״א, הובאה ב״מגנזי ירושלים״. קודם לכן חתום על ״קול מדבר״ שהוא כעין גלוי דעת בנוגע לכספי הצדקה של אמשטרדם, הנועדים

לעניי ירושלים. ובקבץ זכרונות קדומים לר״פ גרייבםקי, הכולל פרטים רבים לתולדות משפחת אמזאלג נזכר, כי הלוה כספים לממוני ק״ק האשכנזים בירושלים, כאשר עשה גם אביו לפניו. ר׳ שלמה זלמן בהרב מנחם מנדל בספרו ״זכרון ירושלים״ מציין בין שאר בתי הכנסיות הספרדים בירושלים בעת ההיא גם בית תפלה אחד בבית הגביר מו״ה שלמה אמזאלג. בכלל היה חותם על שטרות הכולל וכתבי התקשרות לעניני החלוקה שבין הספרדים והאשכנזים. נלב״ע בירושלים.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני אלשקר- אמזאלג

עיון סוציו–פרגמאטי בשיר ערבי–יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ) 1792-1790 ( יוסף שיטרית

עיון סוציופרגמאטי בשיר ערבייהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ) 1792-1790 (

יוסף שיטרית

אוניברסיטת חיפה

  1. מקומו של השיר מתאפילאלת בכלל התיעוד על פרעות מולאי יזיד

ימי שלטונו של הסולטאן מולאי יזיד )אפריל 1790 — פברואר 1792 ( ייזכרו לדיראון עולם בתולדות יהודי מרוקו בגלל הפרעות שגזר על הקהילות השונות מיד עם עלותו לשלטון, ובמיוחד על הקהילות העירוניות שבממלכתו. מעשי זוועה אלה כללו מקרי רצח של עשירים ונכבדי קהילות ושל אנשים מן השורה; פעולות סחטנות, שוד וביזה; חיוב בסכומים עצומים כמס חסות; גירוש מן הבתים ומן הרבעים היהודיים )ה'מלאח'( והשארת המגורשים תחת כיפת השמים; אינוס בחורות ונשים וחטיפת אחדות מהן; הרס בתים מן היסוד לאיתור אוצרות שהוסתרו; הרס בתי כנסת והפיכתם לפעמים למסגדים; הרס בתי קברות והשלכת עצמות המתים, ועוד. אם כי הפרעות המאורגנות התקיימו בחודשים הראשונים בלבד למלכותו של יזיד, עד לקיץ 1790 , הייתה תקופת שלטונו כולה מסכת רצופה של סבל נורא ושל חיים תחת טרור מתמיד, תוך פחד מהלשנות לשלטונות, שדינן היה לרוב מוות והחרמת ההון המשפחתי.

 

במכּנאס ובפאס נמשכו ההתעללויות ביהודים עד למותו של 'המלך המזיד'. לולא נהרג לפתע בחודש ה– 22  למלכותו בקרב שניהל ליד מראכש נגד צבא אחיו מולאי האשם ובני בריתו שמרדו נגדו, אין לדעת באילו תנאים הייתה יהדות מרוקו ממשיכה להתקיים. מניין נבעו כל מעשי הרשעות והנבלה הללו שכמעט והמיטו שואה על הקהילות השונות? הסולטאן כיוון את מעשי הזוועה שלו נגד הקהילות כדי להתנקם בעשירים היהודים ששירתו את אביו הסולטאן סידי מוחמד בן עבד אללה )מלך בשנים 1790-1757 (, משום שסירבו להלוות לו כספים שהיה זקוק להם בימי מרדו נגד אביו, סירוב שנבע למצער מאימת תגובתו של זה. הוא גם נטר להם טינה על כך שהביאו את דיבתו רעה בפני אביו על מעשי הנבלה שעשה בכמה מבנות ישראל לאחר שחטף אותן ודרש מהן להמיר את דתן כדי שיהיה לו נוח לעשות בהן כרצונו. אביו אילץ אותו להחזיר את החטופות למשפחותיהן. את טינתו העביר מולאי יזיד לכלל היהודים באשר הם, וטיפח אותה לכדי שנאה תהומית ומבעיתה. אולם יש לציין כי מעשי ההפקרות והזימה שלו והשיטות האכזריות שהפעיל לא נגעו ליהודים בלבד אלא כוונו גם נגד כל נתיניו, ובמיוחד נגד אלה שחשב אותם לאויביו, היינו כל בכירי הממשל והצבא המוסלמים ששירתו תחת אביו, היו סגולותיהם וכישוריהם אשר היו. לאחר שעלה לשלטון לא שם מולאי יזיד גבולות לרגשי הנקם שלו ונתן דרור להפרעתו הנפשית. כך נהרגו בימי שלטונו הקצרים מאות, ואולי אלפים, מבין נתיניו, לעתים לעיניו ולעתים הרג אותם אף במו ידיו, לבד מן האלפים הרבים שנהרגו במלחמות התכופות שניהל נגד אֶחיו שמרדו בו וביקשו למלוך תחתיו. לא לחינם יצא שמו בקרב האירופים שתיעדו את קורותיו המזוויעות כמלך צמא דם, ובקרב רבני מרוקו כ'מלך המזיד'.

 

מאורעות הדמים ומעשי העריצות של מולאי יזיד היו מן החמורים בתולדות מרוקו. הם זכו לתיעוד בידי רבנים, בידי משוררים עבריים וערביים–יהודיים מקהילות שונות, בידי כותבי כרוניקות מוסלמים  ובידי קונסולים  ונוסעים אירופאים  שהיו עדים להתרחשויות או שמעו עליהן מיד אחרי היקרותן.

 

הפרעות ביהודים מצאו הד ניכר בחיבורו של שמואל רומאנילי  (1814-1757), חסיד תנועת ההשכלה מאיטליה. הוא שהה במרוקו בשנים 1791-1786 , הכיר מקרוב אחדות מן הדמויות היהודיות שהוצאו להורג וחי בקהילות שנפגעו קשות בפרעות. להשלמת התיעוד הידוע זה מכבר בעברית אני מביא כאן קטע כרוניקה שלא התפרסם עד כה, וכן קטעים הנוגעים לפגיעות ביהודים והלקוחים מספרו של מומר נוצרי שהיה עד להתרחשויות. הכרוניקה חוברה בידי ר' חביב בן יוסף טולדנו ממכּנאס שחווה את אימי המאורעות ושתיעד את הזוועות מיד אחרי התרחשותן, היינו עוד בימי שלטונו של מולאי יזיד. כך, שכן הוא מפנה אליו דברים במבע הלוואי 'ירום הודו', המשמש כאשר מדברים על שליטים בעודם בחיים. הטקסט מופיע בכ"י מס' 5471 שבמכון בן–צבי, דף 85 א:

הה ליום המר והנמהר, יום חשך ואפילה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו, יום ג' בשבת לניסן ש' נת"ק לפ"ק ]=שנת תק"ן, היינו 1790 [, באה שמועה לכאן העירה מכנאס יע"א ]=יכוננה עליון, אמן[, שמת סי]די[ מוחמד בן עבדלא; וכשמענו זאת, אחזתנו רעדה וצירי יולדה עד כמעט אשר פחזה נשמתינו ממנו ונדנו כאשר ינוד הקנה במדינת הגויים. ונתערבבו שם ט"ו ימים עד יום ד' בשבת פסח ב' באה אגרת ליר"ה ]=לירום הודו, היינו הסולטאן[ )!( להאלודייא ]=האודאיא, שבט ערבי שסיפק חיילים לצבא המלך[ שיכנסו לאלמלח ויבוזו את שללנו; ושללו אותנו והוליכו את כל מחמדינו והיו מפשיטים מלבושינו מעלינו ונשארנו ערומים יחיפים, אנשים ונשים וטף. ומשם נסענו להאלמדינה] הרובע המוסלמי[ וקצת ממנו נדו להאלודייא ]=מחנה הצבא[, והיינו שם לחורב ביום ולקרח בלילה, ונתקיים בנו מ"ש ]=מה שכתוב[: 'לא ראו איש את אחיו' ]שמות י כ"ג[; ונוסף על זה, שהיינו עטופים ברעב והיו הקטנים צועקים ללחם ואין פורש להם. ונשארנו שם מטולטלים עד יום א' ערב חג השבועות אשר בא יר"ה ]=ירום הודו[ מעיר תיטוואן והכניסנו להאלמלח ומצאנו אותו חרב מאין אדם ומאין בהמה, כי הרסו גם פרצו כל מחמדינו; כי בעונותינו הרבים היו פריצי בני עמינו מראים להם כל מחבואינו אשר צפננו בהם את מחמדינו, ולא נשאר בלתי אם גוייתנו ואדמתינו. ובאה שמועה שהעירה תיטוואן יע"א ]=יכוננה עליון, אמן[ גם כן שללו אותם ובזזו את כל מחמדם, וגם כן שללו את העירה לקסאר ולערייאס ]=לאראש[ יע"א; והעיר פאס יע"א הוציא אותם מהאלמלאח והניחם במקום אחר קורים לו קסבת זראדא. השי"ת ]=ה' יתברך[ יחשוב לנו כל מה שאירע לנו כפרה על כל עונותינו ויביא לנו משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו בעגל ]=במהרה[ ובז"ק ]=ובזמן קריב[. נאם הקטן חביב בלא"א ]=בן לאדוני אבי[ כהה"ר ]=כבוד הרב הגדול רבי[ יוסף טולידנו זלה"ה ]=זכרו לחיי העולם הבא[.

 

כן תועדו כאמור מעלליו של מולאי יזיד כלפי נתיניו ומשרתיו בידי מומר גרמני אשר התאסלם במרוקו וזכה כנראה למעמד חשוב בשירות הסולטאן סידי מוחמד ויורשו, תחת שמו המוסלמי סיד אדריס. הכותב הכיר מבפנים את התנהלותו של העריץ, את מעשי הזוועה שלו, את מלחמותיו התכופות ואת עוינותו לספרד שנגלו מיד עם עלותו לשלטון. בתקופת שירותו מומר זה שימש כנראה סוכן חשאי של ספרד בחצר הסולטאן. הוא היה מודע למאמצי הספרדים למגר את שלטון אויבם ולעזרה הצבאית שהגישו לאָחיו מולאי הישאם ולצבא שתמך בו באזור מראכש; בראש צבא זה עמד עבד אל–רחמן בן נאצר, מנהיג שבטי העבדא ומושל עיר הנמל אספי. ב– 1794 הצליח סיד אדריס להימלט ממרוקו וחזר לדתו הקתולית בספרד. הוא חיבר בצרפתית משובשת דו"ח מפורט על שלטונו של מולאי יזיד תחת הכותרת Abrégé de la vie de Mulei Liezit, empereur de Maroc, écrite [!] par un témoin oculair[e]

שהודפס לראשונה ברומא ב– 1794  מתוך מקור זה אני מביא כאן להדגמה ובתרגום לעברית מספר

קטעים הנוגעים ליהודים.

עיון סוציופרגמאטי בשיר ערבייהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ) 1792-1790 ( יוסף שיטרית

שטרית יוסף

יום שני הקרוב כ"ח אייר – יום שחרור ואיחוד ירושלים ה – 54.הרב משה אסולין שמיר

יום שני הקרוב כ"ח אייר – יום שחרור ואיחוד ירושלים ה – 54.

כ"ח אייר – הוא גם יום ההילולה של שמואל הנביא.

חג השבועות ויום שחרור ירושלים – יחולו לעולם  באותו יום.

הקשר הרעיוני בין יום ירושלים,

 לחג השבועות, שמואל הנביא ואחדות עם ישראל.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

יום איחוד ירושלים יכול לשמש כטריגר לאיחוד בעם ישראל:

"ירושלים – עיר שעושה כל ישראל – לחברים" (רבי יהושע בן לוי).

כדברי דוד המלך – משוררנו, מלכנו ומשיחנו:

"ירושלים הבנויה – כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכ"ב ג).

 

"אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה,

עד שאבוא בירושלים של מטה.

וכי ישנה ירושלים למעלה? הן. שכתוב:

"ירושלים הבנויה – כעיר שחוברה לה יחדיו"

(כדברי רבי יוחנן. תענית ה' א. תהילים קכ"ב. ג).

 

 "ירושלים של מעלה וירושלים של מטה", הם מושגים ערטילאיים וקבליים כדברי הרשב"א: "ירושלים ובית המקדש הם ציורים לעניינים שכליים דקים מאוד". לדעת חכמי תורת הח"ן, ירושלים של מטה מכוונת כנגד דרגות רוחניות בעולמות העליונים המשפיעות עליה רוחנית וגשמית, בהתאם לטוהר וזיכוך מידות היושבים בה, וגם  לנחמנו על גלות השכינה מעיר קודשנו, תוך הבטחה שיום יבוא, וקרני הגאולה יפציעו כדברי רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא בהיותם בבקעת ארבל עת עלות השחר שבקע אורה: "כך גאולתם של ישראל. בתחילה קמעא קמעא. כל שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

 

 הקב"ה בכבודו ישקיף על מעשיהם הטובים של עמ"י, ויצעד בראש פמליה של מלאכים לעבר "ירושלים של מעלה" שתתחבר לשיירת הגאולה של "ירושלים של מטה" כאשר מדרומה, שכונת "חומת שמואל" {בה זוכה אני לגור} המהווה "חומת אש" בשערי "בית לחם", עירה של רחל אימנו שם היא ספונה, אבל ספוגה בתפילה ותחנונים לגאולתנו, והקב"ה מנחם אותה: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך", ומזמינה לצעוד בראש "התהלוכה משכונת "רמות" {עירו של שמואל הנביא} בצפונה של י"ם, יצעד בראש השיירה שמואל הנביא ביום איחודה של ירושלים, שזה גם יום פטירתו, ובכך לקיים את נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה': שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים… עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים משחקים (זכריה ח. ג).

 

שמואל הנביא המכונה ה"איש אשר ברמה" שהיה מורם מעם ואשר "בימיו קיבלו עליהם ישראל עול מלכות שמים באהבה וביראה" כדבר המדרש.

שמואל הנביא בניגוד לנביאים אחרים, הוא "הלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל את כל המקומות האלה" (שמואל א, ז, טו – טז) דבר שהקנה לו את המעמד שהיה שקול כנגד משה ואהרן בבחינת "… משה ואהרן בכוהניו – ושמואל בקוראי שמו, קוראים אל ה' והוא יענם" (תהלים צט, ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אף מעמיד את שמואל ההולך ממקום למקום להפיץ את דבר ה' כדרגה הגבוהה בעבודת ה'. ובלשון קודשו: "כנחלים נטיו… – הכתוב מדבר כנגד ד' כיתות הצדיקים שבעם ה'. כת ראשונה: היא כשמואל הנביא שהיה מסבב כל ארץ ישראל ללמד ישראל תורה ומצוות בכל שנה" (במדבר, בלק כד, ו).

 

אחדות בעם ישראל,

כתנאי לשלטון יציב בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט.

 

הרב משה צבי נריה ע"ה – ראש ישיבת כפר הראה, מסביר מדוע במלחמת השחרור הפסדנו את הרובע היהודי לירדנים, ובמלחמת ששת הימים, זיכנו אותנו ה' לשחרר את ירושלים ואת בית מקדשנו.

במלחמת השחרור, הצבא היה בנוי ממחתרות מפולגות, ואילו במלחמת ששת הימים, צה"ל היה צבא מאוחד.

 

הגמרא ביומא י"ב מביאה מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה בנושא: האם ירושלים התחלקה לשבטים, או שהיא שייכת לכלל ישראל.

תנא קמא: ירושלים לא התחלקה לשבטים. רבי יהודה: ירושלים התחלקה לשבטים.

אם נעיין לעומק בדברי רבי יהודה, נוכל להבין שגם הוא יסבור שירושלים שייכת לכלל ישראל, והסיבה לכך: בית המקדש נבנה על שטח שבט יהודה, פרט לרצועה בה נמצא המזבח, שטח השייך לבנימין.

יהודה בן לאה אמנו, מייצג את מלכות יהודה, ואילו בנימין בן רחל אמנו, מייצג את מלכות ישראל.

כל זה מסמל את הצורך באחדות בעם ישראל.

 

בבית הראשון התפלגה הממלכה בין המלך רחבעם משבט יהודה וירבעם בן נבט ממלכות ישראל, 73 שנה אחרי תחילת מלכות דוד. זה הוביל אח"כ לגלות עשרת השבטים שעד היום הם בגדר תעלומה, ואח"כ לחורבן המקדש וגלות בבל.

תופעה דומה, קרתה בתקופת החשמונאים לאחר 73 שנות שלטון. כתוצאה מריב על השליטה במדינה החשמונאית בין האחים הורקנוס ואריסטובלוס, המדינה התפצלה, דבר שהכניס את הרומאים לזירה, ומאוחר יותר החריבו את המקדש

רואים בחוש לאן יכולים להוביל ריב ומדון בין מנהיגי ישראל.

 

הגאון מווילנא אומר:

בימים ה' אייר {יום העצמאות} ו- כ"ח באייר {העצמאות},

אין הקליפה יכולה לשלוט,

 

לפי סימני א"ת ב"ש,

לעולם יחול יום שחרור ירושלים – באותו יום בו יחול שבועות – חג מתן תורה.

ב"ש = ב' של חג הפסח – יחול ש-בועות + ש-חרור ירושלים.

 

זה דומה ליום העצמאות החל ביום בו יחול שביעי של פסח לפי סימני א"ת ב"ש:

ז"ע = ז = שביעי של פסח, יחול יום ע-צמאות.

 

לחג השבועות וליום שחרור ירושלים,

יש מכנה משותף בדמותה של תורתנו הקדושה ככתוב:

"כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים".

 

על כך אמרו חז"ל שעתידים ישראל לקבל את התורה בירושלים, בדמותן של לוחות ראשונות כדברי חז"ל לפס':

"ישקני מנשיקות פיהו" בשיר השירים – קבלת התורה בירושלים כשהמקדש יוקם על תילו ותפארתו.

בדורנו, זוכים אנו לראות את היכלי התורה השוקקים חיים בירושלים, להם אין אח ורע בתולדות עם ישראל.

כל זה מחזק את התהליך בו אנו צועדים – לקראת קבלת התורה מפי הגבורה בירושלים.

 

יום כ"ח אייר – יום הודאה לקב"ה מתוך שמחה על שחרור ירושלים,

ובכלל הודאה, גם אמירת הלל בברכה בתפילת שחרית כפסיקת הרבנות הראשית,

בראשות הרב יצחק נסים והרב איסר יהודה אונטרמן – אחרי מלחמת ששת הימים.

 

הכמיהה לירושלים הבנויה – בשרשרת הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק':

 והאיר ה' עיני שכלי: אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו.

 הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם…" – ירושלים.

 (הקדמה לפירוש "אור החיים")


הכמיהה אל ירושלים מצאה את ביטויה בתפילה ובשירה לאורך ההיסטוריה האנושית מאז אדם הראשון ועד ימינו אלה. ואתחיל בדוגמא אישית. עד לא מזמן, גרתי בנתניה ליד הים שם שימשתי כרב קהילת "אור החיים" הקדוש וכמפקח במשרד החינוך. והנה חיש מהר ברגע של "הארה רוחנית ירושלמית", נשאבתי לירושלים אותה הפכתי לעיר מגורי, בה אני עושה חיל בהפצת התורה בכלל, ותורת רבנו "אור החיים" הק' בפרט, ע"י מתן שיעורים, והפצת מאמרים.

הפלא הגדול הוא, שנתניה בה גרתי שנים רבות, הולכת ונעלמת מתודעתי, כאילו לא גרתי בה.

מצד שני, מרגיש אני כירושלמי ותיק, ובפרט במישור הרוחני דבר המזכיר לי את דברי הסופר ש"י עגנון שאמר בטקס קבלת פרס נובל לספרות בשנת 1966: "בזכותה של ירושלים – כתבתי את כל אשר נתן ה' בלבי ובעיני", למרות שנולד וחי שנים רבות בגולה.

 

 כאשר אני בודק את סיבות התערותי המהירה בירושלים, אני מרשה לעצמי לומר שתושבי ירושלים הם אנשים ידידותיים  ומסבירי פנים המיישמים את הכתוב "הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות".

ירושלים במהותה היא "עיר שעושה כל ישראל לחברים" כדברי רבי יהושע בן לוי לכתוב: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (ירו' חגיגה ג' ו').

מידי יום בדרכי לכולל, עובר אני ליד חומת העיר העתיקה ושער יפו, דרך הסמטאות הצרות והרחבות כאחת. הפסוק שקופץ לי בראש הוא: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני –  תדבק לשוני לחכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". (תהילים קלז, ה-ו). הפס' הנ"ל גם מלווה כל זוג בחופתו.

 

החומות ובין החומות, דיים כדי לשאוב כל יהודי למחוזות עתיקים כמו: אדם הראשון שגר בהר המוריה וטבל במעיין השילוח כדי להיטהר,  אברהם ויצחק בעקידה בהר המוריה, יצחק ורבקה בתפילתם לזרע של קיימא, יעקב אבינו בחלום הסולם, דוד המלך המגלה והמתכנן את המקדש אותו בנה שלמה המלך בנו בהר המוריה.

וכלה בעבדכם הנאמן שזכה בעברו, להגות בתורתו בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, וגם זכה לשמש כמפקח במשרד החינוך דבר שהצריך אותו לעלות ולהתעלות לעיתים קרובות בסמטאותיה הצרות והרחבות כאחת…

 ואף להקים בנין עדי עד עם נאוות ביתו ילידת ירושלים הבנויה,

 דבר שעבר לילדינו ונכדינו השוכנים כבוד ב"ירושלים של זהב".

 

"ירושלים של זהב".

ירושלים בתנ"ך 667 פעם. בקוראן – 0

 

ירושלים מוזכרת בספרי נביאים וכתובים – 667 פעם. מתוכם 641 בעברית, ועוד 25 בארמית. בדרך כלל, ירושלים מופיעה בכתב חסר {י}, ורק 5 פעמים בכתיב מלא: ירושלים. בקוראן – אינה מוזכרת אפילו פעם אחת.

 

 

השיר "ירושלים של זהב" הפך למעין המנונה של ירושלים. פעם, כאשר אדם רצה להפתיע את נוות ביתו, הוא הזמין לה תכשיט זהב עליו חקוקה דמותה של ירושלים, כפי שעשה רבי עקיבא לאשתו רחל.

מה הקשר בין זהב לירושלים? הדימוי לזהב מבליט את הטוהר של ירושלים.

המאפיינים הבולטים של המתכת האצילית אליה נשואות עיניים רבות, החל מנשים וכלה בבנקים.

הזהב שומר על ערכו ומשמש כמדד לעושר ומעמד. הסיבות לכך: את הזהב לא ניתן להפיק מחומרים זולים. הוא מצוי פחות בטבע בהשוואה למתכות אחרות. ניתן להתכה רק בטמפרטורה גבוהה של 1064 מעלות, ואינו מתרכב בחומרים אחרים.

 

כך ירושלים עיר הנצח שכבר שמה מעיד עליה: ירו – שלם", עיר השלום והשלמות שנקראה על שמם של שני ענקי רוח: "מלכי צדק מלך שלם", ואברהם אבינו שאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יר- אה = ו = ירו + שלם. ירושלים היא ביטוי לשלמות כמו הזהב. מכל מקום בו מתפללים, התפללו לכיוון ירושלים.

 זוכר אני הכמיהה של מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף אסולין זצ"ל לירושלים עוד במרוקו, ותמיד השתמש בביטוי "לשנה הבאה – בירושלים הבנויה". שנזכה ובקרוב מאוד לבניינה של ירושלים, כשהמקדש מאש ירד מן השמים כדברי זכריה: "ואני אהיה לה חומת אש סביב" (עיין רש"י).

הקשר הרעיוני בין יום ירושלים,

 לחג השבועות ושמואל הנביא.

 

כמו שיום העצמאות יחול לעולם ביום שביעי של פסח – כדי להראות לנו שכשם שהייתה לנו גאולת מצרים לפני 3333 שנים, כך גאולתנו כיום, מתחילה ביום העצמאות.

אותו הדבר לגבי ירושלים ושבועות: יום ירושלים יחול לעולם ביום חג שבועות – כדי להראות לנו שכדי לזכות בבניין ירושלים והקמת בית המקדש, צריכים לקבל את התורה וליישמה , כפי שקיבלנו אותה בשבועות – חג מתן תורה.

כמו כן הילולת שמואל הנביא ביום כ"ח אייר יום איחוד ירושלים – הוא הנביא הראשון שהמליך את המלכים הראשונים שאול ודוד, וכך יהיה בקרוב בגאולה השלמה במינוי מלך המשיח ע"י בורא עולם.

כדאי לציין שמלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים, החלה ביום שני כ"ו = הוי-ה. כלומר, רק לאחר שקיבלנו על עצמנו את מלכות ה' = הוי-ה, זוכים לקבל יומיים אח"כ, כח אלוקי ביום כ"ח אייר ולשחרר את שריד בית קדשנו ועיר תפארתנו ירושלים, ההולכת ונבנית מתוך פאר והדר, והכנתה ליום בו יפצע אור משיחנו ויבנה היכלנו, ורבבות יעלו בשירה ובזמרה לבית מקדשנו.

 

ירושלים בשירה ובזמרה.

 

רבי שמואל הנגיד:

"אם אדם יכתוב אפילו 5000 שירים,

ולא כתב שיר אחד על ירושלים,

כאילו לא כתב כלום.

אבל אם הוא יכתוב שיר אחד על ירושלים,

הוא ביטא הכל, כי על ירושלים קשה מאוד לדבר".

 

כמיהה וערגת דוד המלך, הנביאים והמשוררים לירושלים:

 

"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני…".

שמחתי באומרים לי… עומדות  היו רגלינו בשעריך ירושלים".

"כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים".

"ויהודה לעולם תשב – וירושלים לדור ודור".

 

ריה"ל בשירו:

 "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"

 

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב.

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב.

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב.

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!

 

נחתום בבית השני מהשיר:

"ראי את ירושלים עירי".

מאת: המשורר יעקב יעקב.

 

 "ראי את מקום המקדש / את מצהלות הסוסים / את תרועת ההמון /

את ההולכים / את שולי אלוקים / ראי את שמי הנחושה /

 את השמים הרכים / ההולכים בעין רוגל /ראי את עירי /

ראי אלוקים / חי.

 

בברכת ירושלים הבנויה

משה אסולין שמיר.

 

צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ- פיוט חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.כולל ביאור

סוליקה הקדושה

צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ- חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.

הקדמה: קינה היא וקוננוה רעיוני על הצדקת בחורה מעלמות מעולפת ספירים שקדשה שם שמים ברבים תהי מנוחתה כבוד וזכותה תחון ותגין לי ולזרעי. ומי שירצה לאומרה לנועם איזה פיוט הרשות נתונה והיא לנועם "אהלל יושב כרובים״ או לנו׳ [=לנועם] "יחיד רם לך תפארת״ ולנו׳ [=ולנועם] ״אבי מלך אדוני רם״ וכמה ניגונים אחרים. ומי שירצה לאומרה בתמרור קינה יאמר אותה בתמרור [לחן מר, לחן עצוב המיועד לקינה] ״לב עמי יכאב בציריו״ ולת׳ [=ולתמרור] ״מספד מר ארים".

ובא הסימן אני ידידיה מונסוניגו חזק.

תבנית: השיר בנוי ממחרוזת פתיחה ועוד שלושים מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור.

חריזה: אבאב, גגגב, דדדב…

משקל: שמונה הברות בטור.

חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.

לחן: "אהלל יושב כרובים״ לר׳ דוד חסין(דוידזון, תרפ״ה-תרצ״ג, א־1465), ״יחיד רם לך תפארת״(ליתא שם), ״אבי מלך אדוני רם״(ליתא שם), ״לב עמי יכאב בציריו״ לר׳ יעקב אבן צור(שם, ל־251) או ״מספד מר ארים״(ליתא שם).

מקור: כתב יד מתוך אחד העותקים בכתב יד של ״קופת הרוכלים״ לידידיה מונסונייגו.

 

צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ / וֶעֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיהָ

שִׂיחוֹ לִבְנֵיכֶם סַפְּרוּ / תְּנוּ לָהּ פְּרִי יָדֶיהָ

 

אֶת עֵז צִדְקָתָהּ תְּגַלּוּ / אִישׁ לַאֲשֶׁר בַּאֲהָלוֹ

עַמִּי הִשְׁמִיעוּ הַלְלוּ / בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ

 

5 נַעֲרָה יָפָה כְּתִרְצָה / אֶת שֵׁם שָׂמִים קִדְּשָׁה

הֵן לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה / לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ

 

יְחִידָה מִכָּל עֲלָמוֹת / תַּכְלִית מִבְחַר הַשְּׁלֵמוּת

חָשְׁבוּ עָלֶיהָ מְזִמּוֹת / לַעֲקֹר מִבְצַר חוֹמוֹתֶיהָ

 

יְהִירִים לַעֲנוֹת סָרָה / קִדְּשׁוּ קָרְאוּ עָצְרָה

 10 כִּי טוֹב בְּרַע הִיא הֵמִירָה / בֵּית אָבִיהָ בִּנְעוּרֶיהָ

 

דָּנוּהָ בְּדִיניִּם קָשִׁים / גּוֹי נָבָל קֻפַּת שֶׁרָצִים

עִנּוּהָ שְׁנֵי חֲדָשִׁים / יְמֵי עִמָּהּ וּמֵרוֹדֶיהָ

 

יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כְּפַר מֵאֲנוּ

לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ

 

15 דִּינֵי שָׂמִים הִצְדִּיקָה / בְּסֵבֶר פָּנִים בִּשְׁתִיקָה

וּבְדָת צֶדֶק הֶחֱזִיקָה / וְחָגְרָה בְּעוֹז מָתְנֶיהָ

 

יִתְפַּלֵּא כָּל אִישׁ עֵת יִזְכֹּר / יָחוֹג יָנוּעַ כַּשִּׁכּוֹר

יָשְׁבָה בָּדָד עֵמֶק עָכוֹר / אִם דֶּלֶת נְצוֹר עָלֶיהָ

 

הִיא הֵשִׁיבָה כִּי לִשְׁאוֹלָה / יָרְדוּ רוֹדְפֵי דָּת גְּעוּלָה

 20 רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה / עֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ

 

מַלְכֵי אֶרֶץ כָּל לְאֻמִּים / בְּכֶסֶף וּמַתַּן דָּמִים

הָיוּ לְפִתְחָהּ מַשְׁכִּימִים / לִשְׁקֹד יוֹם עַל דַּלְתוֹתֶיהָ

 

וּנְשׁוֹתֵיהֶם יוֹתֵר מֵהֶם / יָגְעוּ לֹא עָלְתָה בִּידֵיהֶם

נָתְנוּ כָּל מַחְמַדֵּיהֶם / בִזְהובִים עִטְרוּהָ

 

25 נִלְאוּ יָגְעוּ לְפַתּוֹתָהּ / כָּל אַחַת נִזְמָהּ חֶלְיָתָהּ

פָּשְׁטָה כָּל בִּגְדֵי חֶמְדָּתָהּ / תַּמְרוּקִיָּה מָנוֹתֶיהָ

 

סוֹרֵר מוֹרֶה הוֹצִיא חַרְבּוֹ / לְנָחְרָהּ כְּדָג מִגַּבּוֹ

הִיא כַּצֹּאן לַטֶּבַח יָבוֹא / וּכְרָחֵל לִפְנֵי גּוֹזְזֶיהָ

 

סַכִּין הִשְׁחִיז בָּא לִקְרָאתָהּ / פָּרַשׁ צַר לִשְׁבֹּר מַפְרַקְתָּהּ

30 פֶּן וְאוּלַי תָּמִיר דָּתָהּ / וְתִזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ

 

וּבְנֹעַם שִׂיחָה הַשִּׁיבָה / חָס לֵיהּ לְזַרְעֵיהּ דְּאַבָּא

לְאוֹהֵב דַּת הָעֲזוּבָה / עִמְקֵי שְׁאוֹל קְרוּאֶיהָ

 

נַפְשִׁי אֶמְסֹר עַל יַהֲדוּתִי / כִּי לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי

מִנְּעוּרַי בְּצִדְקָתִי / הֶחֱזַקְתִּי לֹא אַרְפֶּהָ

 

35 יוֹנָה בְּנַחַת וְשׁוּבָה / צַוָּאר פָּשְׁטָה בְּאַהֲבָה

חֶמְדַּת עוֹלָם עָזְבָה / וּפִרְצַת גְּדֵרֶיהָ

 

יָחִישׁ מַהֵר יַתִּיז רֹאשִׁי / חָלִילָה לִי זֹאת אֶעֱשֶׂה

דַּת קֹדֶשׁ אֵיךְ תַּעֲזֹב נַפְשִׁי / תִּשְׁכַּח בְּרִית אֱלֹהֶיהָ

 

גּוֹי נָבָל מֶה פָּרַץ פֶּרֶץ / מָלַק עֹרֶף עִקֵּר שֹׁרֶשׁ

 40 עַל זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ / יִבְכּוּ כָּל תְּלָמֶיהָ

 

בְּרֹב חֲרוֹן אַף וְחֵמָה / שִׁנָּיו יַחֲרֹק בִּנְקָמָה

דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ נִמְלָא חֵמָה / וְכִלָּה כָּל סְעִיפֶיהָ

 

שְׁאַר יָדוֹ נָטָה יָרָה / וַיְקִימֶהָ לְמַטָּרָה

תֶּכֶף עָשְׂאָה גִּסְטְרַהּ / נֵתַח אוֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ

 

45 חֵן תִּתְמֹךְ וְעֶדְיֵי כַּלָּה / כִּי בַּת אֲשֶׁר הִיא סְגֻלָּה

 יָשְׁבָה עַל גַּבֵּי מַעְלָה / רָאֲמָה יָשְׁבָה תַּחְתֶּיהָ

 

זְכוּתָהּ תָּגֵן תּוֹשִׁיעַ / הִיא תַּשְׁקִיט וּמִי יַרְשִׁיעַ

הוֹד זָרְחָה לָנוּ יוֹפִיעַ / אוֹרוֹת שִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ

 

קָדֵשׁ קָדָשִׁים וְכָלִיל / כְּכֶסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל

50 תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּחָלִיל / שָׁלֵם כָּל נְתִיבוֹתֶיהָ

 

יוֹנָתִי מָנוֹחַ חֵן תִּמְצָא / עִם הֲרוּגֵי לֹוֹד בִּמְחִצָּה

אַבְנֵי מַרְמְרָא וְשַׁישָּׁא / חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ

 

צוּר נוֹרָא יִבְנֶה נָא קָדְשׁוֹ / יִרְאוּ גּוֹיִים וְיֵבֹשׁוּ

נָא גִּבּוֹר חוּשָׁה / כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֲבָנֶיהָ

 

55 נִשְׁמָתָהּ הַיּוֹם שְׁלֹשִׁים / בֵּין אֶרְאֶלִּים וְתַרְשִׁישִׁים

 תֵּשֵׁב בְּמָקוֹם קְדוֹשִׁים / מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ

 

נוֹרָא קָדוֹשׁ חַי וְקַיָּם / לָהּ יִשְּׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם

תִּשְׁלַח קְצִירָה יָם / וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ

 

1-צדקת… ידיה: המשורר פונה לקהל הקוראים להנצחת זכרה של הנערה הצדקת באמצעות ם־פור מעשה גבורתה לבנים. אשת חיל: על פי משלי לא, י. ועזוז נורואותיה: ואת הכוח ואת העוז שנתגלו במעשה גבורתה, על פי הכתוב בתהלים קמה, ו.

2-שיחו לבניכם ספרו: ספרו מעשה גבורתה לבנים. תנו…ידיה: ספרו בשבחה לפי פרי ידיה, הם מעשיה הטובים, על פי משלי לא, לא.

3-את עז צדקתה תגלו: פרסמו את כוח אמונתה. איש לאשר באהלו: כל ראש משפחה יספר לבני ביתו, על פי שמות טז, טז.

4-עמי… מעשיה: דברו בשבח מעשיה בשערי העיר. הללו בשערים מעשיה: עדה״כ (=על דרך הכתוב) משלי לא, לא.

5-יפה כתרצה: יופייה של הנערה סול דומה לתרצה, שהייתה עיר מלוכה, עדה״ב שיר השירים ו, ד.

6-לזאת יקרא אשה: על פי בראשית ב, כג. כאן: נערה זו היא דוגמה ומופת לאשת חיל מיוחדת. לא… תחתיה: אי אפשר להעריכה ולהמירה בזהב, כי ערכה רב ממנו, על פי איוב כח, טו.

7-יחיז־ה מכל עלמות: בצדקותה. תכלית מבחר השלמות: מושלמת ביותר(ממונחי לשון הפילוסופיה של ימי הביניים).

8-חשבו… חומותיה: הגויים תכננו לעקור את אמונתה ולהעבירה על דתה. מבצר חומותיה: תיאור ציורי לדת ולאמונה החזקה.

9-לענות סרה: תכננו להעיד נגדה עדות שקר, עדה״כ דברים יט, טז. קדשו קךאו עצרה: ולשם כך ערכו אספות, עדה״כ יואל א, יד.

 

10-כי טוב… המירה: להעיד עליה שאכן הביעה נכונות להחליף את דתה בדתם, עדה״ב ויקרא בז, י. בית אביה בנעוריה: הדת שהתחנכה לאורה ושאימצה אותה בבית אביה מנעוריה, על פי במדבר ל, ד העוסק בנערה שנדרה נדר: ״ואשד, כי תדר נדר לה׳ ואסרה אסר בבית אביה בנעריה״. כאן אולי מובנו גם כך: המירה את בית אביה בנעוריה, כלומר, על פי טענתם, העדיפה את נעוריה, סמל לשרירות הלב, על פני החינוך של בית אביה.

11-דנוה בדיינים קשים: עינו אותה וגזרו עליה דין מוות. גוי נבל: עם טיפש, על פי דברים לב, בא ואונקלום שם. קפת שרצים: מלאים חטאים ועוולות, על פי יומא כב ע״ב.

12-ימי עניה ומרוז־יה: חודשיים אלה היו ימי מצוקה וייסורים, על פי איכה א, ז.

13-יחד… וגמרו: גזר דין המוות ניתן בהחלטה פה אחד של כל שופטיה,

14-לחובה נמנו: על דרך המשנה סנהדרין ד, א. אין מקים ידיעותיה: עדה״ב ירמיהו י, כ. כאן: אין מי שיגן עליה.

15-דיני.., בשתיקה: הצדיקה עליה את הדין וקיבלה אותו בסבר פנים.

16-וחגרה בעוז מתניה: על פי משלי לא, יז. כאן: התנהגה בעוז ובגבורה.

17-יתפלא… עליה: כל אדם יחרד ויזדעזע בעת שיזכור מה עבר עליה בשעה שהייתה במצוקתה, בודדה ומסוגרת. יחוג ינוע כשכור: תעבור עליו טלטלה, עדה״ב תהלים קז, כז.

18-ישבה בדד: על פי איכה א, א. עמק עכור: על פי הושע ב, יז. כאן אולי מעין צינוק או ביטוי למצוקה קשה. אם… עליה: עדה״ב שיר השירים ח, ט. כאן: סגורה מאחורי דלת ובריח.

19-היא… הרוגיה: דיברה בחירוף נגד דתם המפילה חללים הנהרגים בגלל קנאות וכפייה. געולה: מאוסה. לשאולה ירדו רודפי דת געולה: תוכן המשפט לא ברור: האם מדובר במוסלמים הרודפים את ״הדת הבזויה״, את היהדות המתוארת כדת המושפלת והזקוקה להגנה (ראה ספר הכוזרי), או במוסלמים בעלי דת געולה שתכונתם העיקרית לרדוף ולכן ראויים הם לרדת שאולה? נימת הכתוב מכריעה לטובת האפשרות השנייה.

20-רבים… הרוגיה: על פי משלי ז, כו.

21-מלכי… דלתותיה: אישים חשובים ביותר היו פוקדים אותה בהתמדה ומפתים אותה בכסף רב להמיר את דתה. מלכי… לאמים: על פי תהלים קמח, יא.

22-לשקד… דלתותיה: מתמידים בביקורים תכופים אצלה, עדה״ב משלי ח, לד.

23-ונשותיהם יותר מהם: נשות הגויים הרבו בפיתויים ובשכנועים יותר מן הגברים. ;געו… בידיהם: בכל מאמציהם לא הצליחו לשנות את עמדתה.

24-נתנו כל מחמדיהם: הציעו לה במתנה לשם פיתוי את כל חפציהם היקרים: בגדים ותכשיטים. בזהובים עטרוה: על דרך לשון התלמוד תענית לא ע״א.

25-נלאו יגעו לפתותה: עשו מאמצים רבים לפתותה. נזמה חליתה: תכשיטיה ועדייה,

על פי הושע ב, טו.

26-תמרוקיה מנותיה: איפור ובשמים, על פי אסתר ב, ט(נוסח אחר בכתב יד: ״מלקחיה מחתותיה״).

27-מכאן מתוארים הרגעים האחרונים לפני הוצאתה להורג, בעת הוצאת החרב על ידי ההורג והשחזתה. סורר מורה: על פי דברים כא, יח. לנחרה כדג מגבו: לדקור אותה, על דרך לשון התלמוד פסחים מט ע״ב.

28-כצאן… גוזזיה: תיאור מצבה בעת הוצאתה להורג, על פי ישעיהו נג, ז.

29-פרש… דתה: ההכנות להורג נעשו מולה כדי להפחידה ולמוטט את עצביה – אולי תחזור בה מסירובה ותמיר את דתה. פרש צר: את ידו, על פי איכה א, י. לשבור מפרקתה: על דרך לשון התלמוד חולין קיג ע״א.

30-ותזעק בחבליה: כדי שתרעד ותזדעזע בכאביה ובייסוריה, עדה״ב ישעיהו כו, יז.

31-ובניעם שיחה: השיבה למוציאה להורג ביישוב דעת ובלי בלבול, על פי נוסח ״נקדישך״. חס… דאבא: חלילה לו לזרעו של אבא (שיאהב דת עזובה, האסלאם), על פי קידושין מד ע״ב.

32-לאוהב דת העזובה: מוסב על ״זרעיה״. עמקי שאול קרואיה: הנענים לקבל עליהם דת זו ייפלו בתחתית השאול, עדה״כ משלי ט, יח.

33-נפשי… ארפה: הצהרה על עמידתה האיתנה ועל אמונתה החזקה בדת נעוריה גם ברגעיה האחרונים. לא… מנעורי: עדה״ב יחזקאל טז, ס.

34-בצדקתי… ארפה: עדה״ב איוב כז, ו.

35-יונה… באהבה: הנערה פושטת את צווארה באהבה ומוכנה להיהרג למען דתה. יונה: כינוי חיבה על דרך שיר השירים. בנחת ושובה: בשלוות נפש ללא פחד והתרגשות, עדה״כ ישעיהו ל, טו. צואר פשטה: כדוגמת יצחק, ראה במדרש דברים רבה ט: ״מי גבר כיצחק שפשט צווארו על המזבח", והשווה נוסח העקדה ״אם אפס ריבע הקן" לרבי אפרים מרגנשבורג, בית 9, ״צואר פשט מאליו״(ראה מחזור זכור לאברהם השלם, ראש השנה, עט׳ 37). פשיטת הצוואר של הנערה כאן היא גם סמל לכנסת ישראל בכלל; ראה שיר השירים רבה ד, ב, ״מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה כך ישראל״.

36-חמדת עולם עזבה: ויתרה על חייה ועל כל טובות העולם הזה. ופרצת גדריה: עדה״כ תהלים פ, יג. כאן: סמל לתענוגות העולם.

37-יחיש… אלהיה: הנערה מבקשת להתיז את ראשה מהר כדי לקיים את מצוות קידוש השם ולבטא את נכונותה לעשות זאת בזריזות. חלילה… אעשה: עדה״כ בראשית מד, יז. תשכח ברית אלהיה: עדה״ב משלי ב, יז.

39-גוי… שרש: תיאור חתיכת עורף הנערה. גוי נבל: על פי דברים לב, כא. מה פרץ פרץ: עדה״כ בראשית לח, כט. מלק עורף: עדה״ב ויקרא ה, ח(דהיינו קרע את ראש העוף בציפורן ממול העורף). עקר שורש: הריגת הנערה הצדקת דומה לעקירת שורש מן היסוד.

40-על… הארץ: על פי ירמיהו ד, כח. יבכו כל תלמיה: על פי איוב לא, לח.

41-ברב… חמה: הריגת הנערה נעשתה בכעס וכנקמה על סירובה להמיר את דתה ועל כישלון הגויים במזימתם. שיניו יחרק בנקמה: עדה״כ תהלים לז, יב.

42-דרך קשתו: על פי איכה ג,יב. נמלא חמה: עדה״כ אסתר ג, ה. וכלה כל סעיפיה: השמיד ענפיה, עדה״ב ישעיהו כז, י(שם מוסב על אויבי ישראל).

43-ויקימה למטרה: הציב אותה כמקום ליריית חצים, עדה״ב איוב טז, יב.

44-תכף עשאה גיסטרה: חתכה לשניים, על פי חולין כא ע״א. נתח אותה לנתחיה: עדה״ב ויקרא א, ו.

45-חן תונמך: הנערה במעשה גבורתה הוסיפה כבוד לעצמה ולישראל, עדה״ב משלי יא, טז, ״אשת חן תתמך כבוד״. ועדיי כלה: העדיים הם משל למעשיה הנאים. בת… סגלה: בת מיוחדת. בת אשר: חידוד לשוני המבוסס על שינוי בתנועה, על פי במדבר כו, מו, ״ושם בת אשר שרח״.

46-ישבה… מעלה: על דרך לשון התלמוד עבודה זרה כ ע״א. כאן: עלתה במדרגה רוחנית. ראמה ישבה תחתיה: ישבה למעלה במקומה, כלומר בלטה במעלתה, על פי זכריה יד, י.

47-היא… ירשיע: עדה״כ איוב לד, כט. כאן: ביטוי ליכולתה הרוחנית לבטל גזרות על הפונה אליה.

48-הוד… יופיע: אורה יאיר לנו, כלומר תגן עלינו בזכותה. אורות שבעה נרותיה: עדה״ב זכריה ד, ב. כאן מדמה אותה המשורר למנורה מאירה.

49-קדש קךשים: על פי שמות כט, לז. המילה ״קדש״ מטושטשת בכתב היד. וכליל: קרבן עולה הנאכל כולו במזבח, כמו ״כליל תקטר״(ויקרא ו, טו). ככסף צרוף בעליל: כסף טהור ובהיר, עדה״ב תהלים יב, ז.

50-תשמח בתולה בחליל: עדה״ב ירמיהו לא, יב, ״אז השמח בתולה במחול״. בחליל: במקום ״במחול״, להתאמת החרוז. שלם כל נתיבותיה: עדה״ב משלי ג, יז.

51-יונתי… תמצא: שיבוץ מורכב על פי בראשית ח, ט. עם_ במחיצה: תשב במחיצת צדיקים שנהרגו בלוד על קידוש השם, על פי פסחים נ ע״א.

52-אבני… עליה: תיאור מצבת הקבורה הראויה לה. אבני מרמרא ושישא: סוגי אבני שיש מובחרות, שבהן בנה הורדוס את המקדש ושיפצו ופיארו, על פי סוכה נא ע״ב. מרמרא: במקור השיר בכתב היד רשום ״מרמירא״. שטיינזלץ מנקד את המילה מרמרא, ועזרא ציון מלמד מנקד מרמרא. חומה… עליה: עדה״ב שיר השירים ח, ט.

53-חתימת השיר בבקשת הגאולה ובניין בית המקדש בזכות הצדקת. יראו גויים ויבשו:

על פי מיכה ז, טז.

54-כי… אבניה: על פי תהלים קב, טו, ושם מוסב על אהבת אבני ירושלים. כאן: רמז גם להשתטחות על אבני קברה של הנערה הצדקת.

55-נשמתה… אבניה: תפילה לעילוי נשמתה. נשמתה היום שלישים: רמז שהפיוט נתחבר ביום השלושים לפטירתה, עם סיום השלב השני של האבלות כמקובל, ״שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת״(מועד קטן כז ע״ב ורמב״ם הלכות אבל יג, יא).

56-בין… קדושים: תשב במחיצת צדיקים. מקום ספיר אבניה: על פי איוב כח, ו. כאן: תיאור הערך של העולם הבא בלשון ציורית של ארץ המלאה אבנים יקרות.

57-נורא… יונקותיה: תפילה לקב״ה לענגה בנחלי גן עדן. לה… דכןם: על פי תהלים צג,

ג. נהרות גן עדן יישאו קולם לקראתה.

58-תשלח… יונקותיה: על פי תהלים פ, יב. תצמיח ענפי גפן ארוכים המגיעים עד הים, והוא תיאור ציורי לעונג הרוחני שתזכה לו ולכוחה הרוחני.

צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ- פיוט חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.כולל ביאור

שימחו את ירושלים-לכבוד ירושלים הבירה -רבי דוד בוזגלו.

שימחו את ירושלים-לכבוד ירושלים הבירה -רבי דוד בוזגלו.

שימחו את ירושלים

שיר — לכבוד ירושלים הבירה

מילים — רבי דוד בוזגלו

שִׂמְּחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם, וְחִגְרוּ לְמַעֲנָה, גִּיל כִּפְלַיִם

כִּי מוֹשְׁלֶיהָ, הֵם גּוֹזְלֶיהָ,

חִישׁ נוֹקְשׁוּ, בַּפַּח קָשׁוּ, וְנוֹאֲשׁוּ,

מוּל חֵיל צַהַ"ל, כָּרְעוּ כָּל בֶּרֶךְ,

כְּלִי זֵינָם, וִיקָר חָסְנָם, עִם שִׁלְטוֹנָם

עָבְרוּ לָנוּ לְלֹא כָּל מֹרֶךְ,

 

סָר שֵׁבֶט שׁוֹאֲפֵי רֶצַח, יוֹם שָׁבוּ יִשְׂרָאֵל אֶל עִיר הַנֶּצַח.

שָׁם אֶל הַר, צִיּוֹן יִנְהַר, כְּסוּס יִדְהַר,

אִישׁ דַּעְתּוֹ לְשָׁלוֹם,עַם תַּכְרִיעַ,

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, מַעְגַּל צֶדֶק מַעְגָּלוֹ,

הָאֱמֶת נֵר לְרַגְלוֹ, וְיָמִין אָחֲזָה בּוֹ לְנַהֲלוֹ,

תַּחַת סֻכָּתוֹ וְצִלּוֹ, עַד יוֹם עָמַד עַל שֶׁלּוֹ,

עִיר שָׁלֵם וּבְכֻלָּהּ פָּרַשׁ מִמְשָׁלוֹ.

 

עוֹד שָׁפְרָה עָלֵינוּ נָחֲלָה, בְּחֶבְרוֹן הַמְהֻלָּלָה.

מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, שָׁמָּה מַצֶּבֶת רָחֵל אֵם הַסְגֻלָּה

עִם יוֹסֵף רַם הַמַּעֲלָה, כֹּתֶל מַעֲרָב לִתְפִלָּה

עַד יָקִים בֵּית זְבוּל נוֹרָא עֲלִילָה.

 

שימחו את ירושלים-לכבוד ירושלים הבירה -רבי דוד בוזגלו.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו.

מבוכות תש׳׳ח במרוקו

שלמה ממן היה יהודי פיקח, ערמומי וחצוף. ממוצע קומה ושפם מתחת לנחיריו השחיר את שפתו העליונה הרחבה. בדרך־כלל היה מצליח בעסקי־ המסחר שלו, אולם משבר משפחתי פקד אותו בעת שאשתו הראשונה בגדה בו וחיללה את שמו, וקדושת־משפחתו הוכתמה ברבים. הוא שקע במצב־נפשי קשה והתמכר לטיפה המרה. עסקיו נדלדלו ומצבו הלך ונתדרדר מיום ליום. ידידים רבים היו לשלמה ממן, ובין אלה היו גם שותפים לבקבוק. הוא ישב על מדרכת־החימר שליד ביתו בערב זה של חודש מאי 1948, והתבדח עם חבריו מומו אסרף היהודי והרוש אוחמאד השייך הערבי. הימים ימי־אביב ומצב רוחם של השלושה היה מרומם, כאילו אין אנשים מאושרים מהם עלי־אדמות. לפתע הופיע לפניהם באדו, שמש בית־הכנסת. הוא תתקרב בכבדות לעברם, רכן על אוזנו של שלמה ממן וכשפניו סמוקים, מלמל בשפתיו העבות בלחישה חרישית משהו. חיוכו של שלמה ממן נעלם כלא היה, פניו החווירו כסיד והוא השתתק כמי שמעולם לא ידע שמחה בחייו. באדו כבד הגוף התרומם, התיישר, עשה תפנית והלך לו לבית דוד אמסלם הסמוך, המכונה דוידו, כדי להמשיך במשימתו, מה אמר באדו השמש לשלמה ממן ברגע זה? את זה ידעו רק שניהם. בינתיים הבין הרוש הערבי ששוב מתכנסים היהודים לאיזו הילולה שלא ידע עליה. הוא פנה לדרכו לעבר חוותו החקלאית הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים מהעיירה. נדמה היה שהרוש הלך באמת ובתמים לחוותו, אך הוא שחשדו נתעורר רצה לדעת מה זוממים היהודים בערב זה, ומאחר שהיה בקיא במנהגיהם, חגיהם והילולותיהם, החליט להמתין ליד באר־המים שברחבת־העיירה ולראות מה עתיד להתרחש בקהילה היהודית הקטנה. סקרנותו של הרוש לא היתה לשוא. הוא ראה את היהודים יוצאים מבתיהם אחד אחד, ופניהם מועדות לבית־הכנסת. היו כאלה שיצאו עם ילדיהם, אותם החזיקו בידיהם כפי שהיו נוהגים בשבתות ובחגים, והיו כאלה שטרחו להחליף את בגדי־יום־חול בלבוש חגיגי. בית־הכנסת היה מואר בנרות רבים, ובאדו השמש הדליק גם את כוסות הרוח. הרב באבא־ענא ישב בפינת־התיבה כשהוא נשען על צירו הימני ושקוע כולו בספר הגמרא. כולם תפסו את מקומותיהם, והמתינו בציפיה דרוכה והחליפו ביניהם מבטים תמהים. באבא־ענא סגר את ספרו עב־הכרס, החזירו למקומו בקפידה וקם כשהוא נעזר בקבו היפה. הוא הוציא מכתב מתוך מעטפה ופנה לעבר סולי, ראש־הקהילה, כמי שמבקש ממנו אישור לומר משהו. סולי נענע בראשו לאות הסכמה והרב פתח ואמר: ״רבותיי, היגיע אלינו מכתב מארגון שקוראים לו קרן־קיימת לישראל, ובו אנו מתבשרים כי ביום ה׳ באייר תש״ח, קמה מדינת־ישראל והכריזו עליה ראש הממשלה דוד בן־גוריץ ושרי־ממשלתו. השם יברכם ויאריך ימיהם, וכן יקבץ גלויותינו בארצנו אמן כן יהי רצון״

הרב עשה הפסקה קלה, נשם עמוקות, הסיר את המכתב מנגד עיניו והמשיך: ״המכתב היגיע אלינו אתמול, ואנו מתבקשים להתכנס ולשמוח, וכן להעלות תרומה למדינת־ישראל, לבנינה ולנטיעת־עצים. בעוונותינו הרבים, חרב מקדשנו לפני קרוב לאלפיים שנה, והארץ שוממה היא חקוקה להרבה עמל ופיתוח כדי להחזיר לה את זוהרה וקדושתה. השם יעזור לאלה היוזמים את הקמתה ובנינה, ובקרוב יבוא משיח בן־דוד אמן״.

סולי היה רציני מאוד ולא החליף מילה עם שכניו לתיבה ואף לא הודיע מאומה לקהל אחרי דברי הרב באבא־ענא. עיניו היו תקועות ברצפת־המלט החלקה והמבהיקה, וידו הימנית לא פסקה מללטף את זקנו המרובע ששיבה זרקה בו. הקהל התחיל להתלחש בלהט אודות הבשורה הרשמית, אשר היגיעה באיחור של שבועיים ימים מיום הכרזת מדינת־ישראל, ומישהו קרא מפינת בית הכנסת: ״תגידו איזה פיוט נאה לכבוד השמחה הגדולה הזו״. כליפא לחביב, אשר ישב בכניסה של בית־הכנסת, הפר את השקט ופצח בשירה והקהל ענה בהתלהבות:

״אעברה נא ואראה… אדמת קודש טבריה…״

המילים הדהדו באולם הגדול והקהל חזר על הפזמון. ההתרגשות הייתה גדולה וכולם נתנו פורקן למתיחות ולשמחה שהיו אצורות בקרבם. תפילת־ערבית התנהלה כבימי־חג ולאחריה, יצאו כולם כשהם משוחחים, מתווכחים ושמחים. בחוץ עדיין סובב לו הרוש הערבי ברחובותיה החשוכים של העיירה. כאשר ראה שהיהודים יצאו מבית־הכנסת, התקרב אל סולי השייך ושאל בנימה של עוקצנות בולטת אם היתה להם חגיגה מיוחדת הערב ? סולי שהיה שרוי עדיין בעצבנות, ענה להרוש הערבי בברכת־ערב טוב והמשיך עם אחיו מומי לעבר ביתם הגדול.

היהודים המשיכו להתגודד בקבוצות ובזוגות, בעוד שלמה ממן מזהיר אותם כי אין להם סיבה לשמוח, וכי רק עכשיו תתעורר שינאת־הגויים בכל חריפותה כלפי היהודים בעולם כולו. הוא הבטיחם שמהיום לא תהיה מנוחה ליהודים בגולה כפי שהייתה להם עד כה וגם לא בישראל, אשר עד לפני שבועיים, היתה פלסטין והיציע להם להתפזר אל בתיהם.

כולם היכירו את שלמה ממן כאיש קיצוני בדיעותיו ומרוחק משמחת־חייהם של היהודים בעיירה. הוא לא היסס להשמיץ, להעליב ולהקניט אותם בלי סיבה והצדקה, אך כולם סלחו לו מאחר שידעו שהגורם לכך הוא דיכאון אישי. שמחת־היהודים על תקומת־ישראל לא נשארה סוד כמוס, ומבטי הערבים לא היו כתמול־שלשום. משהו נפגם ביחסי־היהודים עם הערבים, אשר במשך מאות בשנים חיו כאחים לכל דבר, כיבדו איש את רעהו ולא פגעו מעולם איש בדתו של השני. הקשר החזק בין שתי האומות בפינת עולם נידחת זו, נתרופף פתאום, והשיחות הגלויות בין יהודים וערבים הצטמצמו לענייני עסקים גרידא. אנשי־העסקים מקרב־היהודים הכפילו את נסיעותיהם השבועיות לערים הגדולות כמו פאס, מקנאס וקאזאבלנאקה, וזאת כדי לשמוע יותר על ישראל החדשה, על האמת שבחלום שהתגשם בדור זה, ועל השמועות אודות ההתארגנות ליציאת־מצרים שניה ממרוקו.

 

בשובם לעיירה עם סחורותיהם אשר אותן קנו גם אם לא היה צורך בהן, רק כדי שלא יחשדו הגויים שנסעו כדי להביא ידיעות מישראל, סיפרו היהודים בלהט רב על העם היהודי בערי־מרוקו, התוסס, צוהל וחוגג בגלוי ודורש לצאת מייד לישראל. בעייתם של יהודי־מרוקו לא הייתה כיצד לצאת את מרוקו, וגם האיסור של הצרפתים לא הרתיע אותם, אלא שפעילי־העליה האומללים והמסכנים אשר היגיעו עוד בימי מלחמת הצורר הנאצי, לא היו מסוגלים לעמוד בלחץ של היהודים והם התחמקו וסירבו להבטיח את עלייתם המיוחלת לישראל. עד כה, עסקו הפעילים בדיבורים בעלמא, ובהדרכת קבוצות של בחורים יהודים צעירים בענייני־ציונות. בידי הפעילים לא היו הכלים, האמצעים והדרכים לאפשר עלייה המונית של יהודים ממרוקו, שציפו לכך בכליון־עיניים מיום הכרזת המדינה. התלהבות יהודי־מרוקו מהרעיון לעלות לישראל עברה כל גבול, וגם השלטונות עמדו מולם חסרי־אונים ולא יכלו לעצור בעדם. במסיבות ובמוסדות נוגנו והושרו שירים ישראליים, הונפו דגלים וחגגו שוב ושוב את המאורע הגדול הזה בלי פחד מפני אזהרות הצרפתים השליטים, ואף לא מפני בעלי־הבתים־הערביים במרוקו. הערבים התחילו לשאול את עצמם מה מריץ את היהודים שלנו להשתגע עד כדי כך שהם מוכנים לעזוב הכל? הרי הם לא סבלו מעולם מדיכוי מכוון נגדם, לא מפוגרומים ולא מאפלייה לרעה.

 

הלחץ של יהודי־מרוקו על קומץ הפעילים הנבוכים גבר מיום ליום עד שאיבדו את השליטה על עצמם ודרשו לשלוח להם תגבורת עם סמכויות כדי לטפל בבעיה. בד בבד עם הגיעם של פעילים מוסמכים מטעם הסוכנות־ היהודית העולמית, פתחו הצרפתים את שערי־היציאה ליהודים, והזרם האנושי האדיר החל במלוא עוצמתו. הערבים ממש נבהלו מבריחתם המטורפת של יהודי־מרוקו מהמדינה והנושא שדובר בו יום יום בכל מקום היה — ישראל. הערבים שאלו את ידידיהם ושכניהם היהודים מה מבריח אותם? מדוע הם צריכים להיות ראשונים בישראל? מה מציק להם ומי גירש אותם? והיהודים ענו בגילוי־לב ובמידה רבה של התלהבות וגאווה עצמית, שהיגיע זמן שהיהודים ייגאלו מההשפלות שהיו מנת חלקם אלפי־שנים בכל מקום. רבים מן הערבים במרוקו שנחשבו בעיני היהודים כחסידי־אומות העולם, הודו בפה מלא בפני ידידיהם היהודים שאכן מגיע להם ליהודים להיות עם חופשי ועצמאי במולדתו שלו. חסידי־אומות־עולם אלה אמרו את אשר חשו כלפי היהודים למרות כאב הפרידה. הם השלימו עם העובדה שרק עם חופשי במולדתו יוכל לעשות כרצונו ולקבוע את גורלו. אולם גם אוהדי־ישראל אלה לא הסתירו את תדהמתם מנהירת היהודים לעבר מחנות־העולים ומשם דרך הים אל צרפת, אלג׳יריה ואיטליה עד למחוז חפצם.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983– מבוכות תש׳׳ח במרוקו

עמוד 80

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

את אחי אני מבקש

זמן להיות שובבים וזמן להיות רציניים, ולכן היינו חבורה מיוחדת במינה. בספרו, האמינו לי, היו רבים כמונו: דרדקים ממולחים ומלאי תורה כרימון, המעזים לשאול שאלות שלרוב נשארו ללא תשובות – כמו בפעם ששאלתי את הרבי מה פירושו של דבר ״שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה ?״ הרבי הסביר לנו שנכון, בני ישראל לבשו את אותם הבגדים ארבעים שנה והבגדים גדלו אתם עם השנים, לא התלכלכו, לא הריחו זיעה, ולא עשו כינה וכו׳.  בדומה לכך – עם המן, שלפי המדרש כל אחד טעם בו את הטעם שחשקה בו נפשו וכל אחד טעם בו טעם שונה. הרבי ענה שכך היה, אז הבנו את זה כפשוטו. ואולם, אחר כך למדנו שיש פשט ויש דרש ואין להבין כל דבר בתורה כפשוטו. בזמנו שאלנו – אם יכלו לטעום במן כל מה שרצו, מדוע התלוננו שנמאס להם מהמן ורצו בשר? הרבי לא ענה. בדיוק אז הפעמון צלצל וקמנו ללכת.

דבקנו בלימודי היהדות שלנו והתחלנו להתעניין בחיי החלוצים בארץ ישראל. כיצד זה התחיל? האמת שאינני זוכר בדיוק. לפתע מצאנו עצמנו מדברים על הציונות ועל קיבוץ הגלויות שאליו התפללנו יום יום בכל תפילותינו. בכך לא היה שום חידוש, אלא שעכשיו התחלנו להתארגן באופן מעשי ולהיפגש בחוגים שבהם שוחחנו על הנעשה בארץ ישראל.

כבר בגיל הרך למדנו להתייחס לכל אות בעברית כדבר קדוש, לכן קראנו לזה לשון הקודש. אם הפלנו סידור, נחרדנו. הרמנו אותו ביראת כבוד ונישקנו אותו כאילו מבקשים אנו סליחה. ידענו מה זו ״גניזה״ – ששם שמרו כל דבר שנכתב באותיות עבריות עד שקברנו את כל הכתבים הקרועים ואת הספרים הבלויים, כמו בטקס לוויה לאדם שנפטר. התייחסנו לספרים בכבוד גדול כאילו היו דבר חי. מנעורינו למדנו לכבד אנשים מלומדים. נשקנו תמיד את ידו של הרב כאשר פגשנו אותו ברחוב. בדומה לכך נהגנו כלפי איש זקן או קרובים מבוגרים, כמו היו הורינו. עצם ידיעת השפה העברית הייתה עבורנו מעלה גדולה. אני תמיד חשבתי שכל יהודי צריך לדעת עברית, שפת התנ״ך, שפת הסידור. בהכרה זו התחלנו לדבר עברית וגם להתכתב בעברית עם ידידינו מערים אחרות. התחלנו לקרוא ספרים בעברית מכל הבא ליד, העיקר לקרוא ולגמוע כל מה שנכתב בעברית, כשותה מים חיים. אינני זוכר איך הגיע לידי ספרו של אברהם מאפו ״אהבת ציון״ שקראתי בהתלהבות כל כך גדולה. גיליתי עולם חדש! העברית המליצית ותיאור תקופת מלכות יהודה בימי חזקיה, הנביא ישעיה, והעלילה הנרקמת בצבעים חיים ומרתקים הלהיבו אותי, ולא שבעתי מלקרוא בו. הגיע לידי גם תרגומו של קלמן שולמן לספר ״מסתרי פריז״, אותו כתב הסופר הצרפתי אוז'ן סו.

זה הטביע בי חותם בל יימחה, שאכן הכל אפשרי בעברית שלנו – שפה חיה לכל דבר! מאז, כל מי שנפל לידו ספר בעברית, העביר אותו הלאה מיד ליד וכולנו קראנו אותו ודיברנו עליו בהתלהבות באספות שלנו. יוסף טרומפלדור – חייו ומותו הותירו בנו רושם כביר. אני תמיד האמנתי שיהודי חייב לדעת את שפת אבותיו. ראיתי בזה עניין של כבוד עצמי, לדעת את עברנו ולהיות בקיא בכתבים שלנו. ללא זה לא נוכל להיות שלמים עם עצמנו, כי כל זה הוא חלק מאיתנו, כאיברים שונים מגוף עמנו, שבלעדי אחד משהו חסר. עבר עמנו ושפתו הם חלק מישותנו בדומה לדת ולמסורת שלנו. זה העניק מובן לתפילות שלנו, מפני שהבנו את שקראנו. אליעזר בן יהודה נחשב בעינינו צדיק וציוני גדול. תלינו בכיתה שלנו שלט המכריז: ״עברי דבר עברית״.

הרבנים לא היו מרוצים כל כך מהפעילות הציונית שלנו, ומהשיחות שלנו בדבר עלייה לארץ. הם טענו שרק תשובה גמורה ויראת שמים יחישו את הקץ, ושאסור לדחוק את הקץ כמו שאנחנו רוצים לעשות. גאולתנו תבוא כשהעם יהיה זכאי וראוי לכך. ואולם, אנחנו אמרנו שתמיד יהיו רשעים שיצוצו! הלוא אבותינו זכו לצאת ממצרים, ואיננו יודעים בדיוק בזכות מה. הם נטמעו כמעט לגמרי בין המצרים, עובדי עבודה זרה, ואחרי כל הנסים והנפלאות חטאו במעשה העגל, חטאו במרגלים ועוד. עם כל זה נגזר עליהם להישאר במדבר רק ארבעים שנה ואנחנו הרי כמעט אלפיים שנה בגולה! ״על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו״. כמה זמן עוד נחכה ונסבול? הרבנים טענו שאסור להרהר בנפלאות ממנו, מפני שאיננו יודעים דרכי ה'. אכן, גם זה נכון. על אודות כך היינו מהרהרים ומדברים באספות שלנו – מחשבות על הגאולה ועל הדרך להחיש אותה. צר לי המקום ואני כציפור בכלוב הרוצה לעוף, לשבור את סורגי הגולה ולהגיע לארץ ישראל. אבל כיצד? היכן להתחיל? בדמיון היה הכל קל, אבל הלכה למעשה נראה לי היה שאין מוצא. ״אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו״, אומרים לנו. אנחנו טוענים שאסור לסמוך אך ורק על הנס. למדנו במסכת ״ברכות״ על בן שקיים שתי מצוות ששכרן אריכות ימים, הלוא הן מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן, ובכל זאת נפל ומת, מפני שסמך על הנס ששום דבר לא יקרה לו ולא היה זהיר. טיפס על העץ עם סולם רעוע ונפל. למדנו אף כי לפני קריעת ים סוף משה עמד והתפלל לה׳ וחיכה לנס, עד שה׳ נזף בו ואמר: ״מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו״! וכן מובא ב״סוטה״ שנחשון בן עמינדב קפץ לים ראשון ורק אחרי כן נעשה הנס של קריעת ים סוף, במקום לשבת בחיבוק ידיים ולחשוב שה׳ ״ילחם לעם ואתם תחרישון״. ועדיין, אומרים לי, הגאולה תבוא ״בעתה״, לפי הפסוק ״אני ה׳ בעתה אחישנה״. ובכן, מה עם ״אחישנה״ שכתוב בהמשך אותו פסוק? אומרים לנו שרק כאשר בני ישראל יהיו ראויים לכך, והולכים בדרכי ה׳ כמו שכתוב, המשיח יבוא ״היום אם בקולו תשמעו!״ אזי יתקיים ״אחישנה״ והגאולה תבוא מהר יותר. כשנגמרו להם כל הטענות היו מסיימים את השיחה בפסוק אחר: ״אשרי כל חוכי לו״. אשרי המחכה לו? בסדר, הייתי עונה בקצת תרעומת, לא חייבים לחכות לו בגולה. ביום שבת אחר הצהריים היינו נוהגים לנוח, מפני שהארוחה הדשנה ארכה זמן רב. אם תהיתם מדוע ארכה זמן כה רב, אסביר. אנחנו אוכלים בניחותא כבני תורה, שרים פיוטים רבים לכבוד שבת ובין מנה למנה גם מדברים על ענייני דיומא ובעיקר דברי תורה, על פרשת השבוע וההפטרה, שתהיה השכינה שורה בינינו ותרבה בינינו אהבה, אחווה, שלום ורעות, אמן! עלינו, ועל כל עם ישראל. מדוע הרבינו בדברי תורה? כי ״שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים״. לכן, הרבינו גם בסיפורי המדרש והאגדה לתשומת לב הנשים והבנות במשפחה, שהקשיבו בעניין רב וכדי להרחיק את השיחה מדברי רכילות ולשון הרע. בשביל הנשים והבנות הייתה זאת ההזדמנות היחידה לשמוע דברי תורה. דיברנו על דרשת הרב בבית הכנסת, נשאלו שאלות ונתנו תשובות. בבית הכנסת שלנו לא הייתה ״עזרה״, שזה מעין יציע לנשים הכולל וילון שקראנו לו ״מחיצה״.

בערב שבת הנשים לא באו לבית הכנסת, הן נשארו בבית, אבל ביום שבת ב״שחרית״ הן כן באו, בעיקר כדי לשמוע את קריאת התורה. הן פשוט עמדו בפרוזדור הכניסה מצטופפות זו ליד זו, הקשיבו מעט וחזרו הביתה לחכות לנו. בזמן הארוחה הייתה הזדמנות לבנים להראות במה כוחם גדול ולספר מה שלמדו במשך השבוע. אני תמיד נהניתי מתשומת לב יתרה, מפני שתמיד היה לי מה לספר. אחי אף הוא ישב שם, אבל הוא ישב ״כאילם לא יפתח פיו״. אותו זה לא באמת עניין, אבל הוא קינא שאף אחד לא שת לבו אליו. הוא ניסה לדבר על משחק הכדורגל של אחר הצהריים, אבל כולם היסו אותו. הוא כעס על כך, אבל שתק. מה הוא יכול היה לומר? אף אחד לא היה מעוניין בדברי ההבל שלו. כל אחד מהנוכחים הקשיב ביראת כבוד ומבלי להפריע. הבנות שלא הלכו ל״אם־הבנים״ ולא למדו תורה, אהבו להקשיב. הן גילו עניין רב ושאלו שאלות שאני עניתי עליהן בשמחה. גם השכנים היו באים להקשיב לדברי תורה, מאחר וראש המשפחה שלהם לא היה בכל שבת בבית, ואמא הייתה גאה בי על כך מאוד, וכן אבא, כשהיה בבית. אני ישבתי ליד סבתי הצדיקה, כשזו באה אלינו, והיא הייתה חשובה לי ביותר. היא נהנתה יותר מכל אחד אחר לשמוע אותי ואף העריכה את ששמעה. ראיתי זאת בעיניה והבעת פניה הסגירה כמה שזה ממלא אותה שמחה. ברכת המזון גם היא ארכה זמן רב, ועד שסיימנו היינו עייפים. היו בני נוער שמיד אחרי הארוחה נעלמו, כמו אחי. הם הלכו לצפות במשחק כדורגל או הלכו לקולנוע. אלה היו בני נוער מתלמידי ״אליאנס״ הגדולים שפרקו עול תורה. אנחנו, לעומתם, נשארנו לנוח. כשקמנו היינו יוצאים ל״באב-למקאם״ כדי ״לשוח בשדה לפנות ערב״. שם קיימנו מפגשי רעים, הלוך ושוב ברחבה הגדולה. אלה הולכים ואלה באים. ״עולים ויורדים בו״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו

עמוד 78

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגי חג השבועות.

נתיבות המערב

מנהגי חג שבועות

א-נהגו להקפיד מאד בתיקון של ליל שבועות מתוך ״קריאי מועד״, ומתפללים

באשמורת:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (שבועות), וראה בבן איש חי (שנה ראשונה פ׳ במדבר ה״א), ובספר מועד לכל חי(עמוד ע״ח) מעלת הלילה הזה:

ב-נהגו לקרוא ״כתובה״ בעת פתיחת ההיכל ביום השבועות, בנגינת הכתובה של נישואין:

ב-כן המנהג פשוט, והוא כדי לעורר את הכלה לעשות רצון החתן, ולעורר את החתן לשמור על כלתו, ואין יום יפה לזה כיום מתן תורה. עליו נאמר ״ביום חתונתו״ וביום שמחת לבו. כי קוב״ה וישראל ואורייתא חד הוא:

ג-נהגו בשעת קריאת עשרת הדברות, כל הציבור עומדים על רגליהם לכבוד התורה, וכן נהגו בפרשת יתרו, ופרשת ואתחנן:

ג-כן המנהג פשוט, והביאו בנוהג בחכמה (עמוד קמ״ז), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קל״ז),וכן פסק הגר״ש משאש בספרו שמש ומגן(סימן נ״ז), וראה בזה בספר שיירי הנפש למהרר״ב סבאן, ודברי הרב הנאמ״ן שם:

ד-נהגו להזות מים זה על זה ביום חג השבועות, ורבים מחכמי הדור קראו לבטלו:

ד-הנה אף שמנהג זה נהגו מזמן קדמון וכמובא בספר נהגו העם (שבועות) ובספר נוהג בחכמה (עמוד ר״ה), והוא עדה״ב הוי כל צמא לכו למים, ועוד טעמים (ראה בנהגו העם שם), הנה רבים מהחכמים יצאו חוצץ נגד ״מלחמת המים״ שנעשית ביום טוב הקדוש, ובפרט עם גברים ונשים, ומשום כך קראו לבטלו לגמרי, וראה בזה גם בספר מים חיים (ח״א עמוד קע״ה) ובאוצרות המגרב(שבועות):

ה-נהגו בחג השבועות אחרי הצהרים, להתאסף יחד שבטי ישראל בבתי כנסת ובבתים, וקוראים אזהרות, (וכפי שמסודרים בספר ארבעה גביעים), ונקראים בנעימה מיוחדת, והמנהג לקרוא אזהרות מיד אחרי שחרית:

ה-כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ר״ה), והוא כדי לשנן ביום מתן תורה את מצוות התורה, ונעימתם יפה לאוזן, שמעו ותחי נפשכם:

 

ו-נהגו כשטועים בקריאת האזהרות, מחייבים אותו לחזור, תוך כדי קריאת המשתתפים חזור חזור, אינך יודע, ישראל לא ידע עמי לא התבונן

ו- כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבועות), וזה בא ללמד כי דברי תורה צריכים להיות מחודדים בפי כל יהודי באשר הוא שם, והרי תרגומו בערבית: עאויד עאויד. מא כא תערף (פלוני) לא ידע, (בן פלוני) לא התבונן׳

ז-נהגו מי שנפל בחלקו הקטע באזהרות, מתחיל ״בסימנא טבא״י או קטע ״תערב רינתי״, זוכה למנה הגונה של מים צוננים:

ז-כן המנהג, והביאו שם בקובץ מנהגים ובאוצרות המגרב (שבועות), ושם הוסיף שיש לו אפשרות להנצל מהמים, אם יזמין את הקהל לביתו לשתיה חריפה:

ח-נהגו ביום השבועות לפני תפלת מנחה, לקרוא ״מגילת רות״, ופותחים בפסוק ישלםה׳ פעלך וכו':

ח-כן המנהג, והביאו שם בקובץ מנהגים:

ט-יש נהגו שנשים מתקבצות באחד הבתים, וחכם קורא לפניהן את ״עשרת הדברות״,ומבארה להן כיד ה׳ הטובה עליו:

ט-כן נהגו בכמה מקומות, וכמובא בנהגו העם שבועות (ס״ז) והביא כן בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כדי שגם הן יבינו את עשרת הדברות שהן עיקרן של תורה כידוע, ודבר בעתו מה טוב:

י- נהגו לשמור מצות מפסח לשבועות, ומפוררים אותו בתוך חלב ודבש, וטועמים מזה אחרי תפלת שחרית של חג השבועות:

י- כן הביא בנו״ב (עמוד ר״ב) ובנהגו העם שבועות (ס״ה), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו (שבועות), והטעם לפי שהתורה נמשלה לדבש וחלב וחטה, שנאמר חלב חטים ישביעך, ונאמר דבש וחלב תחת לשונך וזקני דבדו מעידים שקבלה בידם שזה סגולה להברחת עקרבים וראה עוד בספר מים חיים (עמ׳ קע״ד):

יא. יש נהגו לאכול מאכל הנקרא ״לְחַרְבֵל״ ביום השבועות, ומרכיביו: קמח מצה, סוכר ונענע, ויש נהגו לאכול מאכל מבצק ושמו ״לְפְדָאווש״, (והוא מעין אטריות):

יא. כן המנהג פשוט אצל רבים, והביאו בספר יהדות המגרב (מנהגי חג השבועות), וכ״ז זכר לקרבן שהיה בבית המקדש הנקרא מנחה חדשה (ויקרא כ״ג), ויש בזה גם חלב וכנ״ל:

יב. נהגו באסרו חג של שבועות, לערוך הלויה רבתי לגניזת שמות הקודש, תוך פיוט ושירה:

יב. כן הביא בספר נהגו העם (שבועות), ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ׳) והיא זכות לישראל בצאת חג מתן תורה, שכשם שאנו חסים על שמותיו הקדושים, ומתנהגים בהם בכבוד רב, כן יחוס ה׳ על עמו, וראה בזה בספר מועד לכל חי(עמוד פ״ו):

יג. נהגו החל משבת אחרי שבועות עד שבת שמעו, לקרוא ספר ״איוב״, ומשבת נחמו עד ראש השנה, ספר ״דניאל״, (וכפי שמחולקים בספר ארבעה גביעים):

יג. כן המנהג פשוט, וכמובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו (שבת), והטעם פשוט על פי המבואר לעיל במנהגי הספירה, בענין פרקי אבות, שכיון שזמן הזה הוא עת הקיץ ורבים תענוגות בני אדם, זה עת ללמוד ולהגות בספרי מוסר ויראת ה׳ להשיב אל לבו(ראה בטעמי המנהגים עמוד קע״ט):

יד. נהגו כשמתחילים קריאת איוב לפתוח בפסוק: חיים וחסד עשית עמדי, ופקדיתך שמרה רוחי״ ובו מסיימים בתוספת הפסוק ״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״. וכשמתחילים דניאל פותחים בפסוק ״אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם, ושולטניה עם דר ודר, ומסיימים בו, בתוספת ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

יד. כן המנהג פשוט, ופסוקים אלו הם גות הכותרת של הספרים, ויש בהם ברכות, וברכות יעטה מורה, וכן שבחים לבורא יתברך אשר לא נאוה תהלה:

טו. נהגו שאין אומרים תחנון, מראש חודש סיון עד י״ג בו ועד בכלל, ובחוץ לארץ עד י״ד בו, ועד בכלל:

טו. כן הביא בספר ויאמר יצחק (או״ח סימן כ״ה) ובספר נהגו העם (שבועות):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגי חג השבועות

עמוד 112

Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc 

Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc  

Considerations generales sur l'histoire du Judaisme maroccain

L’etude des noms patronymiques, dans les les rares pays ou leur origine remonte a une epoque lointaine, constitue incontestablement un des sujets les plus captivants pour l’historien. Elle pourra le conduire a travers toutes sortes d’agreables surprises vers les plus fructueux et inattendus resultats au cours de ses patientes recherches.

Sous cet aspect, le Judaisme marocain dont les origines remontent a la plus haute antiquite, peut nous offrir un champ des plus fertiles en materiaux necessaires a l’elaboration de sa propre histoire, une histoire qui n’a pas encore ete etudiee dans ses justes proportions. Le role qu’il a joue dans la scene marocaine ne saurait donc demeurer cache aux yeux de tout investigateur impartial car il est le seul, parmi les autres peuples de 1’antiquite ayant participe a la vie du Maroc, qui a su conserver une personnalite originale et une continuite historique consciente. II est donc permis de croire que les Juifs representent, pour ainsi dire, une sorte- de levain sans lequel l’histoire generale du Maghreb ne saurait etre׳ petrie dans toute son objectivite.

Si la longue presence phenicienne au Maroc n’a presque pas laisse  de documents, les Romains de leur cote ne se sont pas trop preoccupes non plus de nous eclairer sur les habitants du pays.

Quant aux Berberes, population vraiment autochtone, ayant tou jours constitue la masse des habitants du pays et desquels on aurait pu logiquement esperer recueillir les traditions d’un long passe les affectant, leurs souvenirs historiques semblent a peine se reveiller avec la conquete arabe. A part les survivances superstitieuses ou folkloriques communes a tous les peuples, ce qui represente en somme l’expression subconsciente de l’instinct de conservation d’une race, les Berberes ne gardent a leur sujet aucun souvenir du passe. Toute reminiscence anterieure a l’arrivee des Arabes semble s’etre evanouie devant la poussee des nouveaux conquerants et leurs anciennes croyances ont fondu dans le creuset de l’Islam sans meme laisser de traces. Ils ignorent tout de  leur histoire et de leur religion d’antan et quiconque essayerait de decouvrir ne serait-ce que le genre de culte qu'ils pratiquaient ou les divinites qu’ils adoraient originellement se verrait durement mis a l’epreuve. Tout ce que les historiens arabes out pu ou voulu nous transmettre a ce sujet est que les Berberes, avant leur conversion a l’lslam etaient des Madjous [«Mages», terme employe pour designer les idolatres.] et que de nombreuses tribus pratiquaient le Judaisme ou le Christianisme. Dans l’esprit des Berberes, leur histoire proprement dite commence avec l’invasion des Arabes au VIIe  siecle et, depuis, n’a cesse de se confondre avec celle de leurs conquerants.

Dans ces conditions, l’etude de la personnalite historique du Juda'isme marocain s'avere necessaire en tant qu’element indispensable a la ,coordination des evenements et a une meilleure comprehension de I’Histoire generale du Maroc.

Dans ce beau pays d’Occident, les Juifs, par un rare hasard au cours de leur histoire, ne se sont pas presentes pour la premiere fois comme des refugees mais sont venus en qualite de commercants et civilisateurs feconds, a la suite de leurs freres de race, les Pheniciens. Pendant des siecles, ils ont vu leur nombre et leur importance grandir, par 1’apport de differentes vagues de coreligionnaires qui, forces a differentes reprises de fuir leur pays d’origine ou d’adoption, sont venus s’y fixer et ont insuffle une vie nouvelle au Judaisme marocain.

Depuis leur installation au Maroc, que de luttes, que de changements de situation les Juifs ont du endurer avec tenacite pour se maintenir dans ce pays qu’ils aiment, dans ce pays qu’ils n’ont jamais cesse de feconder avec cette seve acquise dans la lutte opiniatre pour la vie et 1’effort intense deploye pour la conservation de cette personnalite originale qui est la caracteristique meme de leur peuple.

Chaque fois que des races diverses se fusionnaient dans ce creuset marocain, le Judaisme se brulait au contact du liquide incandescent mais ne se laissait jamais fondre, sans pouvoir toutefois echapper aux influences de cette bouillie de peoples. Par contre, aussitot que les circonstances le placaient devant un flot de son meme metal, fuyant apres purification l’amalgame fatal d’un autre creuset, le feu de l’amour et de la solidarite les fondait ensemble, et le fudaisme marocain se relevait de nouveau, trempe a un titre bien plus eleve.

Sur cette terre, il a ete le temoin et l’acteur de tons les episodes historiques. Oue de personnages n’a-t-il pas vus entrer et sortir une fois leur role joue, et lui, ayant participe a toutes les scenes, y est reste.

Dans ce drame de l’histoire, il a debute, au Maroc, dans les meilleurs  termes avec les Pheniciens puis il a collabore avec les Garthaginois. Il s’est impose a de puissantes tribus berberes et les a meme commandees, puis il s'est frotte a Rome. Il a pactise avec les Vandales et a subi Byzance apres avoir connu les Visigoths. Ensuite, il a aide les Berberes a combattre les Arabes et, ayant succombe, au lieu de se livrer corps et ame, il a prefere garder son originalite au prix de la perte de tout droit de cite. Malgre cette diminution civique et sociale, d’autres qualites l'ont maintenu dans une position preponderante dans diverses activites necessaires a la vie et au progres. Cette situation se consolidera par l'aide enorme morale et materielle pretee a ces memes Arabes pour la conquete de l’Espagne. Desormais, son sort sera lie a celui de ces  freres de race et sa tranquillite on ses inquietudes dependront de l’etat d’esprit de ce peuple qui lui sera parfois hostile aux moments de graves  crises de son histoire mais faisant generalement preuve de liberalite et de tolerance amicale.

Les Juifs ont vu egalement defiler sur cette terre, dans le passe, les Portugais, les Espagnols et les Anglais et, de nos jours, la France et l’Espagne. Ils ont vu passer subitement le Maroc du Moyen Age a la civilisation moderne; leurs yeux sont encore eblouis et leur transforroation s'est operee si rapidement qu’ils ont encore l'impression de se sentir dans un reve.

Ce serait maintenant ou jamais, le moment psychologique d'ecrire 1'histoire du Judaisme marocain. Le temps presse, avant que n’aient disparu les generations qui chevauchent sur deux epoques, espacees seulement de quelqnes decades, et pourtant si distantes l'une de l’autre, du fait d’une rapide adaptation a la vie moderne. L’enorme progres atteint en si peu de temps a affranchi le Maroc d’une epoque de tran sition dans une evolution qui a necessite des siecles a s’operer partout ailleurs. Ce serait done le moment opportun pour s’atteler a une telle tache car, une fois que la generation a laquelle nous appartenons sera eteinte, qui pourra avoir une idee exacte de ce qu’etait le Maroc, meme aux debuts du XXe siecle ? Seuls ceux qui l'ont connu a cette epoque ou subsistait encore une vie archaique peuvent facilement remonter le courant des siecles passes, sans risquer de voir leurs appreciations s’ecarter trop de la realite historique.

Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc 

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי.

שערי ספרו

הדברים אמורים בדודתי, אך לפני שאעבור לעצם המעשה, אתאר לפניכם את דמות דיוקנה, כפי ששמעתי, כדי שתדעו גם אתם במי המדובר. איך בכלל ידעתי על דודה זו? גם זה דבר בפני עצמו. כי דודתי זו, שתדעו לכם, לא גרה בעירנו, שהיא העיר ספרו הנאווה, אלא מתענגת על כל טוב בכרך הבירה, שכולו מחמדים. היא גרה שם לבד עם בחיר לבה רפאל, כי ילדים — לא עליכם — לא היו לה. ה׳ סגר את רחמה וזו העננה השחורה שהאפירה את שמחת חייה. כשנואשה מלדת, אימצה לה ילד ותאהבהו אהבת נפש וגידלתו כאילו בנה הוא, יוצא חלציה.

 

דודתי זו, שמה עזיזא, ואמנם כשמה כן היא. יקרה ואהובה. ועוד כדאי שתדעו, דודתי לא הייתה כשאר בני המשפחה. קומתה כארז הלבנון. דמתה לתמר והוד והדר לבושה. היא עצמה אינה אלא דודתה של אמי, אבל גם אנחנו קראנו לה: ״כאלתי״(דודתי). מה הייתה קרבתה אלינו? דודתה של אמי היא, כפי שאמרתי קודם, אחות אמה של אמי, או אם תרצו, אחותה של סבתי אני, אבל אם תחשבו שקרובים רחוקים אנחנו, אינכם אלא טועים! כי דודתי זו, הייתה קשורה באמי כאחות ממש ואהבתה כנפשה, כך סיפרה לנו אמא, וכל כך למה? יפה שאלתם! אמא נקראה מזלטו על שם סבתא שלה, כלומר אמה של דודתי, ולכן חיבבה אותה כבתה. וכל פעם שקראה את שם אמא, הוסיפה: ״ייעיס דאק ליסם לעזיז״(שיחיה השם היקר הזה). כך סיפרה לנו אמא, שראתה את עצמה בעלת מעמד מיוחד ביחס לדודתי זו.

 

במה עמדנו? כן! מבנה גופה של דודתי? אה! אל תשאלו! אמרו עליה שהייתה הולכת כעמוד שיש. ולא רק גופה היה הדור ונאה אלא גם בדעתה הייתה תקיפה ולא חתה מפני איש, שלא כדרך הנשים אצלנו שהיו צנועות ונחבאות אל הכלים, כיאה לבנות ישראל כשרות, יושבות בית ואינן מרימות עיניהן ברחוב להסתכל בפני זרים. דודתי זו, ככה מספרים, הרימה את ידה על גברים, יהודים וערבים כאחד! על ערבים ? איך יתכן דבר כזה ? אתם בטח תגידו, מה מפטפט שקץ זה? הנשמע כדבר הזה, שבמדינת מרוקו, שם שולטים מוסלמים, יעז יהודי פניו אליהם, ובפרט אשה ? וכדי שתדעו עד היכן הדברים מגיעים ותדעו להעריך כוחה וגדולתה של דודתי זו, אתן לכם משל.

תארו לעצמכם יהודי מתהלך לו ברחוב, וזה יכול להיות אפילו במללאח, שם כל התושבים יהודים הם, ובכן היהודי שלנו הולך לו לתומו. ובדרכו של היהודי עובר ערבי. אם הערבי במצב רוח טוב ורוצה לחמוד לו לצון, הוא יתאנה ליהודי וידחפו במרפקו בכוונה תחילה. היהודי, היודע והמנוסה בתכסיסים כאלה, יבקש סליחה מהערבי וינסה להמשיך בדרכו כאילו שום דבר לא קרה. אולם לא כך הוא, הערבי נדבק ביהודי — שזה עתה מחל על כבודו — ומעליל עליו שקילל אותו בדתו. זוהי האשמה רצינית מאוד וכבדה מאוד. הערבי נדבק ביהודי כספחת עד שבא שוטר ולוקח אותם לתחנת המשטרה. בינתיים מתאסף סביבם קהל גדול של יהודים ורבים העדים שראו את המעשה מתחילתו והם הולכים גם הם לתחנת המשטרה לעמוד לימין היהודי בעדותם. אם כן, תגידו, אין כל בעיה, כמו שכתוב: ״על פי שניים עדים יקום דבר״. אבל לא כן הוא, כי עדותו של יהודי נגד מוסלמי פסולה. סוף דבר, כדי שלא אלאה אתכם בדיבורים, מתקיים ביהודי המאמר: ״שלוח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך״. פירושו: שלוח תשלח את הערבי לחופשי ואת היהודי תיקח לבית־האסורים. הכל נחתך לפני הפחה של העיר היודע יפה מה באמת מתרחש. אם היהודי אמיד, הוא משתחרר על ידי שוחד גדול. אם לא, הוא נמק במאסר על לא עוול בכפו. פעמים נדירות, אם הפחה היה מחסידי אומות העולם, היה מצווה לשחרר את היהודי ולהלקות את הערבי על תעלוליו. סיפורים כאלה היו יחידים במינם והפכו לאגדות בעירנו. למה סיפרתי לכם כל זה ? כדי שתדעו עד היכן מגיעה גבורתה של דודתי ולמה הייתה נכבדה בעיני כל, ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת בא שכננו בדין ודברים עם אמי ותוך כדי ריב, דחף אותה בחזקה בכתפה, כדי לא להגיד הרביץ לה, חס ושלום.

אבא היה באחד ממסעיו ונדודיו ולא היה במקום כדי לנקום את נקמת עלבונה  של אמא, שהייתה ממורמרת מאוד על מה שקרה. אלא מה, בדרך כלשהי הגיע הדבר לאוזני דודתי. ומה אתם חושבים ? שהיא תעבור על כך בשתיקה ? סתם ככה ? כאילו כלום לא קרה ? היא לא תנקום את עלבון המשפחה ? אמרתי לכם, אתם לא מכירים את דודתי! רק שמעה מה שקרה והנה באה כרעם ביום בהיר. באה מעירה ומביתה ככפיר אריות שואג לטרף. ומה אתם חושבים היא עשתה לשכן? אדם עז וגיבור כמוהו? פשוט לא תאמינו! היא לקחה את החבל בו קושרים את דלי הגומי שדולים בו מים מהבאר, ולמרבית הרעה החבל היה רטוב, דהיינו יותר כבד ולכן מכתו קשה. ואם זה לא הספיק, קיפלה אותו לארבע והתחילה להצליף בשכן בשוט הזה. צעקותיו עלו עד לב השמים, אבל איש לא העז להתקרב ולהצילו מִיָדהּ.

מאז הפך איש זה לאדם אחר, וכל אחד שחמד לו לצון, היה מחרף אותו שיד אשה הכריעתהו, וכדי ביזיון וקצף. כבוד אמא עלה בעיני כולם והיא התהלכה כאילו קומה נוספה על קומתה הקטנה. מי יעז להתאנות לה עכשיו? אוי ואבוי לו!

 

ועוד מעשה שהיה: פעם יצאו בני המשפחה לטייל מחוץ לעיר עם דודתי זו, והנה עבר אחד מפרחחי הערבים, יהיר וגאה, הדור בלבושו כאביר, רוכב על סוס עז שרקע ברגליו והתיז קצף מכסיף מפיו. הסוס נע וזע בגאווה ימינה ושמאלה, מנענע ראשו למעלה ולמטה כסוס היודע את ערך עצמו, ועֶבד שחור רץ אחריו כשהוא מחזיק בזנבו. ובכן, הערבי הזה חמד לו לצון, כטוב לבו עליו ובא להתאנות לדודתי זו. מטומטם שכזה, בחייכם! אלא שהפעם לא ידע עם מי יש לו עסק ושחלקו יהיה רע ומר. דודתי התנפלה עליו בקללות, חרפות וגידופים — להנאת כל היהודים — ולא השאירה לו שריד ופליט שלא קיללה, מאביו ואבי אביו ועד מוחמד הנביא בכבודו ובעצמו. הערבי היה ממש המום, הנשמע כדבר הזה שיהודיה ארורה לדבריו — תדבר בחוצפה כזו אל אציל כמוהו? מיד חלפה תדהמתו, הרים עליה את שוטו להצליף בה. כל הנלווים אליה התפזרו תוך כדי צווחות, אבל דודתי לא זזה ממקומה — כך מספרת אמא — אלא משכה בשוט בחוזקה, הפילה את הערבי מסוסו ועמדה עליו בשוטו להכות בו. הוא צועק ומקלל והיא מרביצה, הוא מחרף את היהודים והיא בועטת בו. אני יכול להגיד לכם שאמא התמוגגה מנחת כשסיפרה לנו את זה והוסיפה שמי שלא ראה מחזה זה, לא ידע הנאה מימיו. באותו רגע רציתי לאמר על דודתי זו: ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם, ימי הגאולה בוודאי מתקרבים ובאים. אמא הוסיפה: — הרבה אנשים נקהלו סביבם וההמולה הייתה גדולה עד שבא שוטר אחד לקיים מה שנאמר: שלוח תשלח. אלא שהפעם, לדאבון לבו, שלוח תשלח את היהודיה, כלומר דודתי, ואת הבנים תקח לך, כלומד הערבי. אתם יודעים? גם השוטר לא יצא נקי מתחת ידה. הטיפש הזה, כשהגיע למקום ההתקהלות, רצה להרביץ לה והתחיל לקלל אותה. היא התנפלה גם עליו בקללות ורצתה להצליף בו, עד שמישהו לחש על אזנו של השוטר ואמר לו עם מי יש לו עסק ואז נבהל, התנצל בפני דודתי והלך עם הערבי.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

שטר כתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל-מאת המקובל ר' ישראל נג'ארה ז"ל

שטר כתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל .

מאת המקובל ר' ישראל נג'ארה ז"ל

 

יָרַד דּוֹדִי לַגְּנוּ לַעֲרוּגַת בָּשְׂמוֹ

לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ

אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

 

שְׂרָפִים וָאֳפָנִים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ

וּבֵין שְׂדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׁם מְסִבּוֹ

 בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ

 

רַעְיָתִי יוֹנָתִי בּוֹאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם

כִּי לְמַעַנְךָ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם

 

אָמְרָה אֲיֻמָּה אֶת שִׁמְעָת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ

וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ

 

לַחֻפָּה נִתְרַצְּתָה מֵחוֹלַת הַמַּחֲנִים

וּכְנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע לָקְחָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲדִי עֲדָיִים

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

 

וִיהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוֹ קָנָה בְּסִינַי

וְאֶת סֵפֶר הַמִּקְנֶה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הַמּוֹנָי

הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנַי

 

בְּשִׁשִּׁי בַּשַּׁבָּת אַגִּישׁ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב הַנִּשְׁתֶּוָּן

יוֹם לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה אֶל חַי נִתְכַּוָּן

שִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן

 

בְּיוֹם מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר אַל נֶעֱלַם

הוֹפִיעַ מֵהַר פָרָאן עַל מַלְכֵי גּוֹיִם כֻּלָּם

בִּשְׁנַת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה לִבְרִיאַת הָעוֹלָם

 

לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין וְקָהָל עֲדָתִי בְּכָל תְּפוּצָתֶיהָ

פֹּה בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ בְּיַד אֶל נִתְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ

כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ

 

אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים

יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים

 

אָמַר לִיקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת

נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכָּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת

יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת

 

יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל

הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פִּקּוּדִים נֶחְמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל

הֱוִי לִי לְאִנְתּוֹ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

 

וַאֲנָא אוֹקִיר וְאֶזּוֹן יַתְיִכי וַאֲכַסֶּה

כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ לְמִסְתּוֹר וּלְמַחֲסֶה וּלְמִכְסֶה

וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא

 

וִיהִיבְנָא לֵכִי מֹהַר בְּתוּלַיכִי

תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים, תִּחְיִי אַתְּ ובָנַיְכי

הָרוֹפֵא לְכָל תחלואָיכי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי

 

וּצְבִיאַת כָּלָתָא דָּא וֶהַוָּת לֵיהּ לְאִנְתּוּ

וּבְרִית עוֹלָם לְקֶשֶׁר אַמִּיץ בֵּינֵיהֶם שֹׁת שָׁתוּ

יוֹמָם וְלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ

 

וּצְבִי חֲתָנָא דְּנָא וְהוֹסִיף עַל עִקָּר כְּתֻבָּתָהּ

מָה שֶׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בָּאוֹרָיְתָא

וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא

 

הִקְדִּים לָהּ בְּתוֹרַת מֻקְדָּם רְמַ"ח מִצְוַת עֲשֵׂה מֵהֶן לֹא יְמִישׁוּן

כִּי אוֹתָם יוֹם יוֹם יִדְרְשׁוּן

אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן

 

וְעוֹד כָּתַב לָהּ בְּתוֹרַת מְאֻחָר מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה נִקְדָּשׁוֹ

לְמִנְיָן שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּשׂוּ

מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ

 

וְדָא נוֹדָנְיָא דְּהַנְעֵלַת לֵיהּ כַּלָּתָא דָּא לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת

מֵאֵת אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת

לֵב לְדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת

 

נִמְצָא סַךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם

וְתוֹסֶפֶת מְאֻחָר וּמֻקְדָּם

אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שֶׁמֹּר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם

 

וְרָצָה הֶחָתָּן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ

וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בַּפְּרִי יִשְׁוֶה לוֹ

שֶׁאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ לוֹ

 

וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחְרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה

לְאִתְפְּרָעָא מִכָּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין, אִישׁ לֹא יֶהְגֶּה בָּהּ

מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה

 

וְקַבְּלוּ תֵּרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסֹף

עַל אֶחָד מֵהֶם  כַּאֲשֶׁר יִכְסֹף

תְּנַאי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף

 

מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ

בַּלַּיְלָה שִׁיּרֹה עִמָּהּ וּבְיוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ

תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ

 

וְהַיְּרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וְדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה

מִטּוּבָהּ הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאֲתָה

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ

 

וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָה

כָּל הָרוֹצֶה לִטֹּל יִטֹּל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ

וּמִמִּדְבַּר מַתָּנָה

 

וְשֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַּלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת

כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹּאת

 

וְשֶׁלֹּא יְנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת

וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת

נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בַּסִּכְלוּת

 

וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלִי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכֹּר

אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכֹּר

אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר

 

וְשֶׁלֹּא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַּיָּם יָשִׂים נְתִיבוֹ

כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ

וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ

 

וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים

בִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים

לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

 

נִשְׁבַּע הֶחָתָן לָקִים כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ

וּלְהַנְחִיל יֵ"ש לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ

נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ

 

וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה

וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מֵאֹרָשָׂה

וְהוֹצִיא הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה

 

יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וַיֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיָם

בַּתְּעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם

וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקִים

 

וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ

וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ

אֲעִידָהּ לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ

 

יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְהַקָּחָהּ לוֹ וּלְגוֹרָלוֹ

וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ.

 

שטר כתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל .

מאת המקובל ר' ישראל נג'ארה ז"ל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר