ארכיון חודשי: מאי 2021


רבי דוד בן-ברוך-אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)1/3

אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)

רבי דוד בן-ברוך ה- 1 ההילולא ג' בטבת.

רבי דוד חי במאה ה- 6 (המאה ה- 18 למניינם). קדוש מרחם היה רבי דוד, מגזע תרשישים, צדיקים וחסידים, קדושי עליון. אביו  היה  מקובל  גדול  ונודע  בשם רבי ברוך אֶל-כְּבִּיר (הגדול).

    שורש משפחתו קשור לרבי ברוך נריה הכהן רבו של עזרא הסופר, ותלמידו המובהק של ירמיהו הנביא שקיבל ממנו את תורתו. רבי ברוך בן נריה נקבר בבבל קרוב לקבר יחזקאל הנביא.

    אחרי פטירתו, היגרה משפחתו למצרים, וממצרים לסודן. משם הגיעה המשפחה להרי-האטלס שבמרוקו ושם קבעו מקום מושבם דור אחר דור, עד הרב פנחס הכהן שחי במאה   ה- 4 (המאה ה- 16 למניינם).

במרוצת הדורות הגיעה המשפחה עד הרב הגדול המקובל הנקרא בפי הכל רבי "ברוך אל-כְּבִּיר" (ר' ברוך הגדול), ורבי ברוך הנ"ל הניח בנו אחריו בשם רבי דוד בר רבי ברוך אָזוּג " (אזוג בברברית גדול. ש"ט).

    ישנן גירסאות רבות למוצא המשפחה. האחת אומרת מהעיר אוּפְרָאן (Oufran), ויש גם דעה נוספת האומרת  שמוצא המשפחה מהעיר תָּרוּדָאנְת (Taroudant).

    אבי השושלת הוא הרב הנזכר רבי דוד בן-ברוך הנקרא רבי דוד בן-ברוך הכהן אָזוּג" הקבור אָגְזוּ באהְמוּ (Aghzou Bahammou). נכדיו הם: רבי ימין הכהן  ורבי ברוך הכהן שניהם קבורים אחד ליד השני בתָּרוּדָאנְת. רבי ימין הכהן המכונה "בָּאבָּא ימין" הוא אביו של רבי פנחס הכהן הקבור במראקש [ראו עליו בערך עיר זו. ש"ט]. רבי ברוך הכהן קבור בתָּרוּדָאנְת. ליד אחיו רבי ימין הכהן, רבי דוד בן-ברוך הקטן המכונה " בָּאבָּא דודו" הוא בן דודו של רבי פנחס הכהן וקבור במראקש.

    מסופר: כשנולד רבי דוד, הבחין אביו, הקדוש, באור של קדושה הבוקע ממצח בנו והבין שעל מצחו חתום "שם קודש", לפיכך ציווה על בני-משפחתו שלא יוציאוהו מהבית בלי כיסוי מהראש עד העיניים לבל יתחלל. ויהי היום, והילד הזאטוט יצא לשחק עם חבריו במבואות הכפר, למשחקים הצטרפו ילדי הערבים שכניהם וביניהם היה גם בנו של מושל-הכפר. במהלך המשחקים השליך בנו של מושל-הכפר אבן קטנה לעבר הילד דוד. הילד מעד ונפל ומצחו התגלה. בנו של המושל אשר בא לראות את אשר עולל לדוד, ברגע שהביט בפניו של הילד דוד מיד הוכה בסנוורים והתעוור. בן המושל לא הבין מדוע חשכו עיניו, והחל לזעוק לעזרה. משהביאוהו לאביו – מושל-הכפר, שח לפניו את אשר ארע וציווה להביא את הילד דוד לפניו. שליחו של המושל יצא למלא את המשימה, אך משהתקרב אליו השליח, הבחין הילד דוד בסכנה הנשקפת לו ומיד גילה את מצחו שנית וגם השליח התעוור. בסיוע אנשי המקום הצליח השליח לחזור לבית-המושל, ובעודו מבוהל סיפר בקול בוכים למושל איך ניטל ממנו מאור עיניו. המושל הבין שיש כאן מאורע יוצא מגדר הרגיל וקם בעצמו והלך לבית הוריו של הילד דוד. משהגיע לשם, ביקש את מחילת הילד והבטיח לאביו שאם יחזרו עיני בנו ועיני השליח לראות, יממן מכיסו בניית בית וישיבה לרב. אחרי שהילד הודיע כי מוחל הוא, חזרו עיניהם לראות. המושל עמד בהבטחתו, החזיק את בית רבי דוד ואביו ובנה ישיבה עבורו מכספו.

    רבי דוד ישב עם משפחתו באִימִין תָּאגָּה (Imine-Taga) או מָנְטָאגָּה (Mantaga), בכפר זה ישבו תקופה קצרה ואחר-כך עברו לעיר "אוּלָאד  בְּרְחִיל" (Oulad BerehalL) ומשם לכפר אָגְזוּ נְבָּאהְמו בו הוא קבור.

    ישנה עוד גירסא האומרת שהגיע מירושלים למרוקו כשליח הכולל לאסוף כספים, כי בין השדרי"ם שהגיעו מארץ-ישראל למרוקו היה רב בשם רבי דוד בן-ברוך וכנראה זהו הרב הנזכר. נראה שגם היה מרבני ירושלים וחכמיה, אנו מוצאים אותו חתום על כתב שליחות של רבי שמואל שלם,

17.ע"פ המסורת רבי דוד היה שד"ר  
וחתימתו מופיעה על אגרת זו

כמו כן ישנו כתב-יד מאותה תקופה של רבני פָאס, ובו הוא מוזכר: "ושמעתי מחכם ארץ-ישראל השד"ר החכם השלם רבי דוד הכהן שאמר לי שבגלל קדושתו ופרישותו המיוחדת, היה קשה לאביו למצוא לו שידוך מתאים. לפיכך, משראה שהזמן עובר ובת גילו משתהה מלהתגלות, שיגרו אביו לְאָגָּדִיר (Agadir) לרבי כְלִיפאָ בן-מלכא [ראו עליו בערך עיר זו. ש"ט]., ובידו אגרת בקשה שיעזור לו למצוא את בת זיווגו הראויה לו. רבי כְלִיפָא שמח על האורח, הצדיק, שנועד לגדולות, אשר בא לחסות בצל קורתו ואירחו בכבוד גדול. לאחר סעודת ליל-שבת הראשונה ששהה בביתו, אמר לרבי כְלִיפָא: "מצאתי את בת זוגתך". "מי יתן ותרצה לקחתה, הלא בוגרת היא וגדולה ממך בכמה שנים" ענה רבי דוד ואמר: "אני קדוש מרחם, ואין חשוב לי כלל בת כמה היא, מבחינתי העיקר הוא, שאני חש שהיא בת זוגתי הראויה לי משמים". רבי כְלִיפָא הסכים להצעתו, וכך לאחר זמן מועט חגגו את נישואיהם. כמתנת נישואין לימדו רבי כְלִיפאָ וגיסו רבי שלמה פִּינְטוֹ בשבת ראשונה לאחר נישואיו את סוד עליית הנשמה בזמן אמירת קדושה וכתר.

    פעם רבי דוד התארח בעיר מֶקְנָס (Meknes) אצל הרב הגדול רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ. בלילה הראשון לבואו, המארח הזמין לכבודו את כל האריות של העיר מֶקְנָס ותהו על קנקנו של חכם גדול זה, ושמעו ממנו רוב נחת, כי היה בקי בחדרי התלמוד והפוסקים וגם בסתרי תורה ידיו רב לו, וכל דבריו של רבי דוד היו ברגש גדול ובנועם שיח. ממש בלי מרגוע, היה הולך ומפלפל ממאמר למאמר, מסוגיא לסוגיא, מהלכה להלכה והיה מעורר את כל הנמצאים כל אחד לומר ספיקותיו, וביחד פלפלו בהלכות, ואומרים שהרבה הלכות עוממות לובנו שם להלכה.

    ידידו רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ שהזמין, כאמור, הזמין לכבודו את כל תלמידי-החכמים, קרא עליו את הפסוק: "וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים (שיר השירים – ז', י'). – "ד" – דוד, ב"ב – בן ברוך", שהוא בפלפוליו הולך משרים ומדובב את כל תלמידי החכמים לדבר, למרות שהשעה מאוחרת. משם הלכו כולם להתפלל שחרית בנץ החמה.

    רבי דוד הוזמן לעלות כשליח-ציבור אף שהיה עייף ויגע. רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ כבר לא יכול להתאפק ולכבוש את התפעלותו ופנה לרבי דוד ואמר לו: "רבי דוד! מי יכול לעשות כמעשיך? שאתה באת מהדרך על החמור דבר שמאד מייגע, וכל הלילה אתה ער ולא מספיק שאתה ער אלא מדרבן וממריץ את כולם, ועוד עולה כשליח ציבור, כיצד זה אפשרי? אמר לו: "דע לך אדוני! התעוררות הדם ברגש ובמרץ היא עבודת אלקים, והלומד ברפיון ירדם, אף אם נח וישן כדי צורכו".

אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-2/3

 

קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק.

          ערבית

עברית

נוּצִּיק יָא חָבִּיבִּי סִיר תְּזור,

דָאק צדיק לְמַשְׁהוּר.            

ר' דוד מוּל אְ-נוּר, בן-ברוך דָאוְו עִינִינָא. 

סַעְדַאת מְן בִּיהּ יִתְּמֶנָּנא,  

דָאיִים יִפְרֶח וּבִּיהּ יִתְּעַנַא,       

יִבְּלֶג כְּל מָא יִתְּמֶנָּא,  

בְּסְפָאיָיאת אֶל-קַלְב אוּנִיָיא, 

רבי בן-ברוך דָאוְו עִינִינָא.    

סֶבְּרוֹ הָאד לְכָּאס אוֹזְגֶרְטו 

אִישֶרְבּוֹ אליהו חתָּא.             

זכות רבי דוד בן-ברוך וזכותו.

אצווה אותך חביבי, לך פקוד קבר הצדיק

הצדיק המפורסם.

ר' דוד בעל האור, בן-ברוך אור עינינו.

אשרי מי שבוטח בו

תמיד ישמח בו ובו יתלה תקווה

ימלא  כל משאלותיו

בטהרת-הלב ובאמונה.

רבי בן-ברוך אור עינינו.

החזיקו כוס והשמיעו מצהלות.

ישתה אותו גם אליהו.

זכות רבי דוד בן-ברוך וזכותו.

רבי דוד נפטר בג' בטבת שנת תקכ"א (1761) ונקבר בכפר אָגְזוּ נְבָּא-הְמוּ שליד אוּלָאד בְּרְחַיל והסמוכים לעיר תרוּדָּאנְט שבמחוז נוף סוס (Sous). מאז פטירת הקדוש  האלוקי  והמלומד  בנסים שקהל מעריציו  ונושאי-שמו רבים הם, נזכר בפי האנשים הן לברכה והן להצלחה וקברו הפך למוקד עליה לרגל. המונים מכל רחבי מרוקו באים להשתטח לכל אורך השנה ובמיוחד ביום ג' בטבת מועד ההילולא, חשוב לציין שמהארץ מגיעות קבוצות ישראליות להשתתף בהילולא הנערכות בציון. בבתי-כנסת בארץ הנושאים שמו ובבתים פרטיים נערכות הילולות לכבודו.

 

    הרב הקדוש השאיר אחריו כתבי-יד רבים שנושאיהם הסוד- והקבלה שעדיין לא ראו אור הדפוס והם אצל נכדיו.

 

הכיתוב על המצבה

 

על  הגל  הזה  ועל  המצבה  הזאת

אשר תחתיה נטמן נטע נעמן צנצנת המן

בר אבהן ובר אוריין חסידא ופרישא אבן הראשה

מלומד  בנסים,  שלשלת  יוחסין,  בנם

של קדושים שמו נודע בשערים במדינות ובכפרים

שמעו  הטוב  הולך  מכל  עיר  ופלך

אליו רצים בתחנות והוא משיב לכל שאלות אחד

מן  הרמתים  שקידשוהו  שמים

זכותו תגן, כאלף המון על כל ישראל בביאת הגואל

מגן  גיבורים  זכה  לשלשה  כתרים  כתר  תורה,

כתר  כהונה  וכתר  שם-טוב  עולה  על כולנה

זה שמו הטוב ממשפחת אחיטוב

הרב  המקובל  האלקי

רבנו כמוהר"ר דוד בן-ברוך הכהן אזוג זיע"א

נתבקש בישיבה של  מעלה ביום א' בש"ק

שלשה ימים לחודש טבת שנת תקמ"ה לפ"ק

בסימן שמרה נפשי  וכו'  ויעלוזו

חסיד  בכבוד  ירננו  על  משכבותם

ת.נ.צ.ב.ה

 

באתר מתקיימת הילולא רבת משתתפים, ממרוקו, מהארץ ויהודים ממדינות אחרת. להילולא זו ממשלת נותנת חסות בהשתתפות משמר כבוד, נציגי הממשלה, שוטרים ועוד. ההכנסות מההילולא הן גבוהות מאד ומהכספים בונים יחידות דיור רבות בהן: מקלחת, שולחן וכיסאות, מיטות שמיכות וכריות. הדבר שריגש אותי במיוחד הוא, למרות שמדובר במדינה מוסלמית הקהילה בנתה קיר ארוך בתוך בית העלמין ובו הפסוק:

 

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יִרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יִרוּשָׁלָיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

(תהילים קל"ז – את המקור אני הוספתי. ש"ט)

 

 

סיפורי הנסים של הצדיק.

סיפורי מופת רבים נקשרו סביב שמו של רבי דוד בן-ברוך הכהן אָזוּג זצ"ל, ואף הזכרת שמו היה בה מעין סגולה. גם סביב הציון התפרסמו סיפורי פלאות, והמקום נודע כמסוגל לפעול ישועות רבות בכל עת צרה וצוקה.

 

סיפור 1 – מקור השם אגזו נבא-המו

מר משה בִּילְיָה תושב אפקים שנולד בכפר אָגְזוּ נְבָּא הְמּוֹ סיפר לי את הסיפור הבא: "המקום בו קבור הצדיק נקרא "אָגְזוּ נְבָּא-הְמּוּ" שפירושו "הפינה של נְבָּא-הְמּוּ". למושל האזור קראו "נְבָּא-הְמּוּ". יום אחד עבר לידו רבי דוד וזילזל בו, בו במקום הוא שקע עם סוסו והחל לזעוק לעזרה. משרתו שהיה לידו העיר לו: "פגעת לא פחות ולא יותר אלא ב"חזן" הגדול של היהודים ורק הוא יוכל להציל אותך". המושל החל להתחנן בפני הצדיק שיצילו ורבי דוד אמר לו: "אני מוכן להצילך אם תמלא שני תנאים: א. תקצה חלקה לקבורת הנפטרים היהודים, ב. מהיום והלאה תתייחס ליהודים ביתר כבוד. המושל הבטיח שיכבד את בקשותיו, ורבי דוד הצילו. מאז נקרא המקום "אָגְזוּ נְבָּא-הְמּוּ" (פינת נְבָּא-הְמּוּ)

 

סיפור  2 – סיוע הרב לפתרון בעיה הילכתית

באחת הפעמים הוצרכו גדולי ירושלים לסיועו של רבי דוד בן-ברוך ולשם כך נשכר גוי מיוחד שיעשה את הדרך הארוכה והמסוכנת עד לכפרו הנידח במרוקו הרחוקה. בהערכה פשוטה יותר משנה ומחצה אמורה לקחת לו הדרך, הפלגה עד מרוקו, רכיבה עד בהמות עד שימצא  את כפרו הנידח בחבל נוף סוּס. הערבי נטל את איגרת החכמים ויצא לדרכו. ולאחר שמונה חודשים בערך, הגיע למחוז חפצו ופגש ברבי דוד. רבי דוד נטל ממנו את האיגרת והחל לקרוא את הכתוב בה. משסיים הבין כי עזרתו נחוצה באופן דחוף מאד, ואם יתמהמה הגוי עמה שמונה חודשים נוספים בדרכו חזרה, יווצר נזק רב. משום כך החליט לעשות מעשה. נטל גיליון, כתב עליו תשובתו, חתם חותמו וקשר אותו היטב. לאחר מכן, נטל פיסת קלף קטנה, וכתב עליה שם משמות הקודש, ובנוסף הביא מביתו לחם מרוקאי חם שיצא עתה מהתנור, משסיים מלאכתו זו, לקח את הערבי ויצא עמו מחוץ לעיר, שם בידו את גיליון התשובה ביד אחת, ואת כיכר הלחם ביד השניה, ציווה עליו לפתוח פיו, ושם בתוכו את הקלף בו היה חקוק השם משמות הקודש, ברכו בברכת הדרך ונפרד ממנו לשלום.

 

    הגוי התחיל ללכת לדרכו, והנה לאחר שעה קלה, רואה הוא את חומת העיר ירושלים. שפשף את עיניו, וניגש לשאול את העוברים ושבים האם הוא אכן עומד בשערי-ירושלים?, משנענה בחיוב, הבין שהחכם היהודי עשה לו איזה נס, תיכף ומיד רץ לחכמי-ירושלים כשאיגרת התשובה בידו. הם סירבו להאמין לו באומרם: "לא יתכן שהגעת לביתו של רבי דוד, הרי דרכך הייתה אמורה וכיצד חזרת פחות מהזמן ה משוער?. הערבי שח להם את כל המאורע, אך הם סירבו להאמין. כשראה זאת והחל לחשוש לשכרו, ניזכר בפת החמה שבידו וקרא לעברם ראו לחם מרוקאי זה חם וטרי כאלו יצא זה עתה מהתנור! זה יהיה לכם האות שאמת בפי. משנוכחו בכך קיבלו את דבריו והכירו בגדולתו הנפלאה של רבי דוד בן-ברוך.  

 

סיפור  3 – המוסלמי והאייל לחג הקורבן.

ערבי אחד ושמו מוּלָאי מוּסְטָפָה נהג לקנות אייל לכבוד חג הקורבן. לימים, הערבי ירד  מנכסיו ובידו לא היו אמצעים לקניית האייל לחג כמנהגו דבר שמאד העציב אותו. אשתו הציעה לו שימכור כל  מה שיש להם, ובלבד שיקנה אייל לחג וכל זה מפני הבושה של השכנים. כששמע הערבי את דברי אשתו

רכב על חמורו וברח מביתו. בדרך ראה והנה על קברו של הרב הקדוש דולקים נרות רבים. בימים ההם יקרים היו הנרות וניתן היה להשיגם אך ורק בשוק השחור ותוך סכנת עונשי השלטון. מוּלָאי

מוּסְטָפָה, ראה, צחק ואמר לשכנו הערבי: "ליהודים אין שכל, במקום להאיר אור בביתם החשוך, מבזבזים נרות על הקבר". השיב לו חברו: "עליך לדעת שזה קברו של חזן גדול ואל תעז לקחת נרות גם אם אתה זקוק לכסף". השיב מוּסְטָפָה לחברו: "לא אקח את הנרות כפי  שחשבתי, אך אם אמנם חזן גדול הוא ובעל נסים, שידאג לי לאייל לחג". חברו רגז רטן, כעס ופנה לדרך אחרת. (אזכיר  שהיו ערבים שהכירו והאמינו בגדולתם של הצדיקים, ראה בהקדמה. ש"ט). מוּלָאי מוּסְטָפָה נשאר יושב בודד על ראש הגבעה מהרהר ועצוב, ולפתע נשא עיניו והנה הוא רואה  שני  כבשים במרחק מה ממנו. מוּלָאי  מוּסְטָפָה אמר: "הנה  אמת  ויציב  הדבר! כי כוחו של החזן היהודי גדול הוא". לקח אחד מהכבשים ופנה לביתו בחשכה ורק למחרת היום שחט את הכבש, כי חשש שמא יחפשוהו בעליו. אמונתו גדלה בצדיק ובעת מצוקה תמיד קרא בשמו.

אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-2/3

24/05/2021

אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-3/3

סיפור 4 – מנורת הבדולח הזוהרת.

מסופר על יהודי שטיפל בקבר הצדיק במשך שנים רבות. היהודי התגורר בסמוך לקבר, והנה הגיע ליל-הסדר שחל אותו הזמן בערב שבת. ערך היהודי שולחנו, הדליק נרות לאורה ולשמחה ובעת  הקידוש נשבה הרוח והנרות כבו. אושר בני-המשפחה נפגם מהחושך, האב הרגיע אותם ואמר להם המתינו!  "אלך להתפלל על קברו של הקדוש. נשא תפילה וביקש שיעשה נס ושמחת החג לא תיפגם מפאת החושך. חזר לביתו החשוך עדיין והנה לפתע, הוא ובני-המשפחה רואים בתיקרה תלויה מנורת בדולח זוהרת  באור נגוהות. המסובים קראו את ההגדה, אכלו, שתו, שמחו, שרו לכבוד החג  והלכו לישון  ואט  אט דעך האור והמנורה נעלמה.

סיפור  5 – החקלאי התמים.

ב- 27.12.73  מחבר  הספר  "הערצת  הצדיקים  בקרב  יהודי מרוקו" ד"ר יששכר בן-עמי ראיין תושב המושב "שדות-מיכה"  ולהלן  סיפורו: "במרוקו הייתי סנדלר והייתי מחסידיו של הצדיק. אחרי שעליתי ארצה המשכתי במסורת זו, זו השנה ה-14.

    בתקופה הראשונה לשהותי במושב עבדתי בשכר יומי ואחרי שנתיים הגעתי לסוכנות ואמרתי להם שאין אני יכול לחיות  מהשכר היומי  שאני מקבל. הסוכנות  נתנה  לי אדמה וצינורות  והתחלתי לעסוק בחקלאות, אמנם קבלת פריטים מחייבת חתימה, אך אצלנו החתימות היו צ'יק צ'ק, מתחילים  מיום ראשון עד יום ששי בצהרים. הפעם לא ידעתי שחתמתי חוזה עם הסוכנות  בו התחייבתי לשלם להם  כסף ולספק את התוצרת דרך "תנובה". בהתחלה שיווקתי את התוצרת החקלאית דרך "תנובה" כפי שנתבקשתי ואחר-כך הבאתי סוחר פרטי והתחלתי למכור לו את התוצרת. אמרתי: "מה אני גר ברוסיה? פה דמוקרטיה"! באו ועשו לי משפט. ביום שהייתי צריך להופיע בבית-המשפט לא לקחתי עורך-דין, חבר שהיה לידי אמר לי: "תגיד לרבי דוד בן ברוך שהוא ישמור עליך" והצביע על תמונתו של הצדיק שהייתה  תלויה בקיר ביתי.

    לקחתי את חבילת הניירות שקיבלתי באמצעות העו"ד שלהם, נעמדתי ליד התמונה של הצדיק  ואמרתי: "אְנְתִי תְּכּוּן לְאבוקָה (L'AVOCAT) דְיָאלִי" (התרגום: אתה  תהיה העורך-דין שלי. ש"ט). הרמתי עיני לשמים ואמרתי: "כָּאיְין גִיר אְלָלאה פְשְׁמָא ורבי דוד בן-ברוך" (התרגום: יש רק אלקים בשמים ורבי דוד בן-ברוך. ש"ט). אחרי זה התייצבתי בבית-המשפט. השופט שאל אותי: "האם אתה יודע עברית? עניתי: "כן". שוב שאל  אותי: "למה לא כתבת  כתב הגנה? עניתי לו: "אדוני השופט! אני לא יודע מה זה משפט,, רק  במדינה הזאת למדנו מה זה משפטים". השופט אישר לי עורך-דין ע"ח המדינה ונקבע לנו דיון לעוד חודשיים. מנהל הצרכניה במושב אמר לי: שהוא מכיר עו"ד השונא את הסוכנות ושמו… לפני  שהלכתי  לעו"ד, קראתי לעזרתו של הצדיק ולא פחדתי להופיע  בפני השופט ונכנסתי כמו אריה. הסברתי לכבוד השופט: "אני מקיים את הפסוק: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג'/יט), אני מוציא את פרנסתי מהאדמה ואיני גונב מאף אחד". הראיתי לו את המסמכים כמו: קבלות חשמל, מים ועוד, כך שאין לי שום חובות".  השופט אמר לי: "אתה יודע שחתמת על  חוזה עם  הסוכנות  ועליך  לכבדו?.  עניתי  לו : "אם  מדובר בחתימות, אנו  במושב חותמים  מיום  ראשון עד יום ששי, וכל רגע מביאים לנו משהו לחתימה ואם איננו חותמים מאיימים עלינו שלא נקבל מאומה. תוכל להתקשר לסוכנות ולראות כמה חתימות חתמתי". קם העו"ד שלי ואמר לי: "קח את  התיק שלך אתה לא זקוק לעו"ד בעצמך אתה עו"ד". השופט אמר לי: "עליך למכור כל התוצרת רק באמצעות "תנובה" ולא ברור לו למה איני פועל כך?. עניתי לו: "אני מחכה לפעמים מעל חמישה חודשים עד שאני מקבל זיכוי, הניירות שלי עוברים מפקיד לפקיד ועד שהם משחררים את הכסף…

ואיך אוכל לפרנס את ילדי? "אסכים לספק באמצעות "תנובה" בתנאי שישלמו לי במקום". השופט השתכנע וזיכני.

    המשפט והזיכוי חיזקו בי האמונה בר' דוד בן-ברוך, ואני אמשיך לקיים ההילולא שלו מדי-שנה ומקווה  שילדי ימשיכו במסורת זו.

סיפור 6 – היהודי שחיפש מיהו רבי דוד בן-ברוך.

מסופר שהיה יהודי שהלך לחפש את רבי דוד בן-ברוך, נכנס לעיר ופגש דווקא בו ושאל אותו: "אול

אתה מכיר את רבי דוד בן-ברוך? "בוא  אתי ואראה לך איפה גר רבי דוד בן-ברוך". הכניס אותו לביתו ואמר לו:  "אני הוא רבי דוד בן-ברוך" ואירח אותו  בביתו. למחרת הלכו לבית-הכנסת וחזרו לבית הרב, ברגע שהאורח שב לבית-הרב האורח התעוור והתחיל לבכות וליילל. שאל אותו רבי דוד:

"מה יש לך"? ענה לו: "באתי עם עיניים ואחזור בלעדיהן? שאל אותו הרב: "מה אמרת אתמול בלילה? ענה לו: "לא אמרתי שום דבר" אמר לו: "הגד את האמת" ואז ענה לו: "כבוד הרב אני מבקש את סליחתך, אמרתי הזה הוא רבי דוד בן-ברוך? הרב אמר לאורח לך רחוץ פניך וראייתו שבה אליו.   

סיפור  7 – הרמאות של אחד השותפים בחנות.

אחד היהודים מספר: "לאביו של חמי היה שותף ובאחד הימים השותף החליט לרמותו. מה עשה? שכר שני אנשים, ולפני שהכניס אותם למקום מסתור נתן בידם עט וניר וביקש מהם שיכתבו מה שהם ישמעו. כשאבי חמי היה בחנות עם השותף, הישקהו מָחְיָא (עָרָאק) עד שהשתכר ואז אמר לו: "שמע! כל מה שיש בחנות שייך לי ואין לך כל חלק בה". אבי חמי בהיותו שיכור ענה: "כן כן אתה צודק" והעדים הקפידו לרשום את התשובות של אבי חמי מילה במילה. למחרת בבוקר כשאבי חמי הגיע לחנותו המשותפת, אמר לו השותף: "שלמה! צא מהחנות כי כל מה שיש כאן שלי הוא". אבי חמי פנה למספר חברים בְּמָרָאקֶש (MARRAKECH) והם הציעו לו לפנות לרבי דוד בן-ברוך. הצדיק עיין בנייר ואמר לו: "חזור לעירך ואין לך מה לפחד, הפרנסה לא תחסר לך והיהודי שותפך יבוא על עונשו".

    היהודי שרימה את חברו, בהיותו רכוב על בהמתו מספר ילדים ששיחקו בסביבה זרקו על הבהמה  אבן, גדולה, שפגעה קשות ברגלה,  לא רק זאת, בעל הבית בו התגורר שותפו של אבי חמי דרש ממנו לפנותו מיד את הבית. מצבו הדרדר מיום ליום עד שכל הונו ורכושו התפזר. זו הייתה הקללה של הצדיק, כאשר היה מקלל מישהו קללתו הייתה מתקיימת.    

סיפור  8 – היהודי שהוביל מחיא (עראק) וניצל בזכות הצדיק

חברי הועד הממונה על קבר הצדיק רבי דוד אֶלְשְׁקֶר המכונה מוּלָא-יאִיגִי נסעו בדרכם חזרה לְמָרָאקֶשׁ ברכב פרטי. אנשי הכפרים נתנו להם מספר חביות מלאים מָאחְיָא (עָרָאק). האיסלאם, כידוע, אוסר שתיה חריפה, וכדי למנוע מכירת מָאחְיָא (עָרָאק) לערבים, השלטונות אסרו לזקק את המשקה הזה שהיה בדרך-כלל מיוצר בבתים פרטיים על-ידי היהודים. מישהו הלשין לשלטונות שבאוטו המוזכר יש כמה חביות מָאחְיָא (עָרָאק). בהגיעם לכניסה לעיר סְאוּטָה (CEUTA), היום עיר ספרדית. עטו עליהם השוטרים. בראות הנהג

סיפור  9 – סוחר צרפתי שניצל בזכות הצדיק.

בתקופה ששלטו הצרפתים במרוקו, היה סוחר צרפתי גוי עשיר, שעבר איזו עבירה שתחייב אותו בגינה את ראשו למלכות. אותו גוי ששמע המופתים האופפים את קברו של רבי דוד בן-ברוך הגיע לאוזניו, נדר בלבו, שאם ינצל מגזר-הדין, יסלול כביש גישה לקבר הנידח. בעת שעמדו לבצע בו את גזר-הדין, זעק בקול-רם את שמו של ר' דוד בן-ברוך ג' פעמים, ונעשה לו איזה נס, וכך ניצל מחבל התליה. לאחר-מכן, קיים את נדרו, והוא שסלל את כביש הגישה לקברו של ר' דוד בן-ברוך                                                                     

ראו:  רבי דוד בן-ברוך)  "לדוד ברוך". (תשנ"ח), נעזרתי בהקדמה שכתב מר אליהו פֶּרֶץ.  

   בן-עמי י. צדיקי מרוקו ונפלאותיהם  ("התשנ"ה);  הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח);

        רפאל בן-שמחון ר. יהדות המגרב (תשנ"ח); לָסְרִי י., במחיצת חכמים ורבנים  (1978);               

        רבי אליהו מעארך, מעשיהם של חכמי הספרדים  (תשס"ב);                   

        קונטרס בית-צדיקים עמודים ל"ד-ל"ז בהוצאת מוסדות אוצרות החיים שובה ישראל;

        אתר האנטרנט "תורת אמת" .

Abraham Laredo-אבוהב   Abuhab

אבוהב   Abuhab

Aboab, Abouab

L’orthog־raphe de ce nom semble refleter le terme arabe- اب وهٌاب-«pere donateur» ou «dispensateur de biens" qui est de formation similaire au nom theophore arabe عبد الوهابAbdelwahab («serviteur du Dispensateurs).

Ce nom est porte par une celebre famille juive espagnole dont les descendants constituent des branches en Hollande, en Italie, en Turquie, en Afrique du Nord, a Gibraltar et en Amerique. On le retrouve dans des documents anciens espagnols sous les graphies de Abohab, Abuab, Aboaf, Abohaf et Abof.

A la suite de mariages suivant la coutume espagnole d’unir les noms paternel et maternel, il s’est cree une serie de noms patronymiques tels que: Aboab y Cardoso, Aboab y Lopez, Aboab y Brandao, Aboab y Coronel, Aboab y Osorio, Aboab de Paz, etc.

  1. Abraham Aboab, le plus ancien Aboab qui nous soit connu, vivait a Pelof dans le Royaume d’Aragon. En 1263, il recut du Roi Don Jaime, la tour d’Altea avec ses dependances, territoires et privileges.

2-Isaac (I) Aboab, celebre rabbin, predicateur, philosophe et mys-tique, vecut en Espagne, vers 1300. Auteur de: Menorat ha-Maor «Le Chandelier de Lumiere», ouvrage d’ethique et de vulgarisation religieuse  et rabbinique qui rendit celebre son auteur et eut une grande influence sur les masses. Cet ouvrage fut publie avec une traduction en espagnol a Livourne, en 1675; avec un commentaire en hebreu et une version judeo-allemande par Moses Frankfurter, a Amsterdam, en 1701, avec  une traduction en allemand moderne, par Fiirtenthal et Behrend (Kro- toshin, 1811-46) et en yiddish (Vilna, 1880); Shulhan ha-Panim «La Table des Pains de Proposition)), sur les Prieres et les Benedictions; Aron  haEdut «L’Arche des Temoignages)), sur le Rituel.

3-Abraham Aboab, fils d’Isaac I (2), rabbin a Tolede, en 1310.

4- Isaac (II) Aboab, 1133-1193, rabbin commentateur de la Bible a Tolede, eleve et successeur de Rabi Isaac Campanton et maitre de Don־ Abraham Zacuto et de Rabbi Mosheh Danon. En 1492, il se rendit au״. Portugal avec une delegation de notables juifs, pour negocier avec le  Roi Jean II, 1’etablissement dans son pays, des expulses d’Espagne. Decede a Porto, son disciple, le celebre mathematicien Don Abraham Zacuto, fit son oraison funebre. Auteur de: Nehar Pishon («Le Fleuve de Pishon»), sermons, publies par son fils Jacob, a Constantinople, en 1538; un super-commentaire au commentaire du Pentateuque de Nah-manide (Constantinople, 1525; Venise, 1548); Shittot 'al ha-Talmud' ((Opinions sur le Talmud)); Biur la-Tur Orah Hayyim «Commentaires׳ sur le Orah Hayyim; un super-commentaire au commentaire du Pentateuque de Rashi; des decisions juridiques, etc. Don Isaac Aboab est connu sous le titre de ((Dernier Gaon de Castille». II a ete confondu avec Isaac I (2) par Rab Azulay..

5-Jacob de Isaac Aboab, fils d’lsaac II (1), edita l’ouvrage de son pere, Nehar Pishon, a Constantinople, en 1538.

6-Salomon Aboab, rabbin expulse d’Espagne en 1492, etabli a Fes: ou il figure parmi les rabbins signataires d’une Haskamah autorisant la Nefiha contrairement a la prohibition faite par la Haskamah des rabbins Toshabim en 5286 (1526) et de la Taqqana de 5305 (1533).

7-Abraham Aboab, mort en 1601, et son fils Jacob figurent parmf les premiers emigres d’Espagne a Amsterdam, au XVIe s.

8-Joseph Ohab figure parmi les vingt-quatre juifs portugais martyrises et brules a Ancone, par ordre du pape Paul IV, en 1556 (D. Kaufman, Les Martyrs d’Ancone, REJ XI, 1885).

9-Immanuel Aboab, arriere-petit-fils d'Isaac II (4), rabbin ne a Porto (Portugal) vers 1555, mort a Venise en 1628. En 1603 il defendit ses coreligionnaires a Venise contre des accusations malveillantes et il prouva facilement que les juifs n’avaient manque jamais de courage ni  de devotion pour faire les plus grands sacrifices envers leur patrie d’adoption. Il est l’auteur de: Le Royaume de I’Intellect; Des Fondements de la Verite, en defense du Talmud; Histoire et Apologie de la Tradition Juive, ouvrage contenant plusieurs notices sur l’histoire des juifs- en general et surtout des juifs espagnols et portugais, termine en 1625 et publie par ses heritiers a Amsterdam en 1629; une deuxieme edition parut egalement a Amsterdam, en 1727; sous le titre de Nomolo gia 0 Discursos Legates (un ms. de cet ouvrage se trouve a Madrid, a la Bibliotheque de l’Academie d’Histoire).

10-Judah Aboab, petit fils de Don Isaac II (4). Vers 1580, il s’etablit au Maroc et fut nomme Grand Rabbin a Elksar Elkebir. Parmi ses  nombreux disciples figure David Fayon qui fournit a Immanuel Aboab une quantite de renseignements sur l’expulsion des juifs d’Espagne et du Portugal.

11-Isaac de David Aboab, edita en 1590, a Amsterdam, le Livre des Psaumes avec un commentaire de Meiir Arana et composa un poeme hebraique pour l’ouvrage de Menasheh Ben Israel, intitule Peneh Rabah (Amsterdam, 1628). K.

12-Isaac Aboab da Fonseca, ne a Castrodaire (Portugal), en 1605, mort a Amsterdam en 1693. Fils de David Aboab et d’lsabel da Fon-seca. Fuyant l'Inquisition, sa famille s’etablit en 1612 a Amsterdam ou il etudia sous la direction du rabbin Isaac Uziel de Fes et fut nomme Grand Rabbin a l’age de 21 ans. Lors de la fusion des trois Communautes d’Amsterdam, en 1639, il fut maintenu dans ses fonctions mais pour des raisons economiques, il accepta, en 1642, le poste de Grand Rabbin de la Communaute de Pernambuco (Bresil) qui venait de se constituer. A la perte de cette possession par les Hollandais, a la suite de la guerre  avec le Portugal, en 1649, il dut quitter le pays avec tous les juifs qui y etaient etablis. A son retour a Amsterdam, il fut nomme de nouvean Grand Rabbin et President de l’Academie Talmudique. Orateur eloquent, poete, homme de science et porte vers la Cabale, il traduisit en  hebreu les ouvrages espagnols d’Alonso de Herrera sur la Cabale. Dans; ses derniers jours, il devint un adepte secret de Shabbetai Zebi. Il presida la Communaute d’Amsterdam pendant plus d’un demi-siecle et travailla a son bien-etre donnant !’impulsion a la construction de sa Grande Synagogue. II possedait une riche bibliotheque dont le catalogue fut imprime en 1693. 11 fut le premier auteur juif en Amerique. De ses nombreux ecrits on n’a publie que les ouvrages suivants: Pardfrasis comentada sobre el Pentateuco (Amsterdam, 1681); Sermao ern Me- moria de Abraham Nunes Bernal; Sermao Funebre em Memoria do Dr. Joseph Bueno (Amsterdam, 1669); Sermao no Alegre Estrea- mente e Publica Celebridade da Esnoga (Amsterdam, 1675); Sermao por Hatan Torah Sr. Y aha cob Israel Enriques (Amsterdam, 1678); Zekher 'Assiti le-Niphlaot-El, compte-rendu de la guerre entre les Hollandais et les Portugais au Bresil et des souffrances des juifs dans ce pays, publie en partie dans ((Publications American Jewish Historical Society)), No. 5, 129 et seq.; De la Coaligacion de los 13 Articulos de la Fe (Bresil, 1636); Sepher Sha'ar ha-Shamayim «Livre de la Porte du Ciel», traduction hebraique des ouvrages sur la Cabale ecrits en espa- gnol par Abraham Cohen de Herrera (Alonso de Herrera), Casa de Dios, et Puerto del Cielo (Amsterdam, 1645.

אבוהב   Abuhab

Aboab, Abouab

עקיבא, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן

סייפור וקמע.עוזיאל חזן

 'קמע לזכרון מצאו בכנף מעילו של רבי עקיבא כשהוציאוהו להריגה"

(ספר אלק׳ם)

רבי עקיבא היה מחשובי העוסקים בתורת הסוד בזמנו ועליו נאמר:

1- מה שנעלם מעיני כל הבריות ונסתר ממלאכי השרת, נגלה לרבי עקיבא במעשה המרכבה ".

2-'ארבעה נכנסו לפרדס : בן עזא׳ הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אחר קצץ בנטיעות… רבי עקיבא יצא בשלום, ..עלה בשלום וירד בשלום".

3- תעלומה יוצא אור… דברים המוסתרים בבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה".

עקיבא, הקמע והסוד.

עקיבא ירד ממעלה הר־ציון ברגלים יחפות. בידיו נשא שה רך, מייבב, והיה מדלג עימו במורד הוואדי. כאשר הניח לו עקיבא, רץ השה מיד והצמיד שפתיו לדדי אמו. עקיבא טיפס חזרה לפסגת ההר, התיישב וניגן בחליל רועים. מנגד השתרעה אחוזת אדונו, בן כלבא־שבוע, ראש וראשון לעשירי ירושלים. הניח עקיבא לחליל הקנים ונאנח. בן שלושים ותשע היה וטרם מצא אישה. בור ועם־הארץ אשר שום עלמה מבנות ציון לא מצאה בו חפץ. נשך שפתיו וחשב: הלנצח יהיה רועה צאן, כאחרון העבדים?

עד מתי יבלה לילותיו בדיר ובאורווה? הוא עתה באמצע חייו, טרם יצר דבר ולא למד מאומה, לא צבר הון ולא רכש חוכמה, לא הביא ילדים לעולם ולא הרחיק לכת מעבר לתחומי האחוזה. עוד משחר נעוריו, כאשר המקדש עמד עדיין על תילו בשיא יפעתו, היה עקיבא עולה להר־הבית, מביט ומקנא לתלמידי החכמים שהתאספו ברחבת המקדש. בוחן את הדרת פניהם ואת חן נעוריהם. נעצב למראה הערצת העלמות את תלמידי החכמים שקיוו לראות בהם חתנים, והוא, עקיבא, גר מנודה ונשכח. מעמד הגר היה כאות־קין במצחו, תואר שהוא כספחת בקרב היהודים. עקיבא חש כנווד נטול שורשים, חסר יוחסין ונעדר זכות־אבות. כך, טעון מרירות וצער, היה מדדה בחוצות ירושלים, לבוש כאחד העבדים ומטה רועים בידו. מגניב מבטים לזוגות האוהבים שחלפו על פניו בחוצות העיר, קולט מהם מילות שיר־השירים המתנגנות בין החומות. מתעלם מלעג תלמידי החכמים ומקנטורי השומרים, עולה ומביט בשקיעה הנכבית בעיניו ודולקת מעל המקדש בהילה של פז ואודם, וחולם על רעיה.

כלבי הרועים היו ידידיו והשמים כספר הפתוח היחיד שידע עקיבא לקרוא. זה העולם הקסום שכוכביו כאותיות של רזין וחוכמה בעיניו.

בהיותו עם הצאן, משקיף היה ממרום שבתו, מעל לאחת הגבעות שהקיפו את גיא בן־הנום, ועוקב מדי־פעם אחר עלמת־חן אחת, בת אדונו, המשוטטת בשדות האחוזה ומסיטה את תשומת לבו מן העדר ומהרהורי המועקה. כמשב־רוח רענן נדמתה בעיניו והיא מטהרת את מוחו ממחשבות טורדות. לעיתים הייתה מתקרבת ומאזינה לנגינת החליל שלו, כשהיא ישובה מתחת לעץ תאנה ענף, תומכת סנטרה בחופני ידיה ומקשיבה לו מבלי־אומר. הוא היה מגניב מבט לשערה הארוך, הנופל לצירי פניה במפלי חן, והיה שוכח עולם ומלואו, ויש ותנופף לו העלמה יד לשלום, בעודו אוסף את העדר בקריאות שהדהדו בכל הגיא.

בת ט״ו הייתה רחל וכבר נתונה לחיזוריהם של בחורי ירושלים, בני שועים ונגידים, צאצאי כוהנים גדולים ותלמידי חכמים, בתוכם היו גם מכובדים ונסיכי אומות אחרות שביקשו להתגייר למענה. רחל דחתה את ההצעות. כל כולה נתונה להזיות ולציור דמותו הבלתי נתפסת של גבר חלומותיה. לא הועילו הפצרותיה של אמה ומחאותיו של אביה שאיים לנדותה מנכסיו.

״בממונך לא יבוא לי אושרי, אבי״ הייתה מתריסה כנגדו.

כלבא־שבוע היה חוכך בזקנו ונאלץ, למגינת לבו, להשיב ריקם את פני המחזרים ולדחות בצער את תשורותיהם. בפני בני־ביתו היה מתוודה: ״הענישני אלוהים והעניק לי בת יפה ותמהונית״.

רחל אהבה את הטבע והרבתה לטייל באחוזה, מכרכרת בין קני השיבולים ובין עצי הבוסתן. באחד הימים, פסעה לעברו של רועה עדרי אביה. עקיבא נשף נוגות בחלילו, הבחין בה ומיד פסק מנגינתו. ״לא, נגן בבקשה, נגן ואני אשיר״ הציעה. ״ביישן אתה וצנוע, עקיבא״ העירה. הסומק כיסה את פניו, כנער שטרם בגר. ״הבט בי עקיבא״ הפצירה בו. ״יופייך מסנוור״ התוודה ״את בת אדוני, ואני עפר ועם־הארץ…״.

״אתה גבר, עקיבא, ואני בסך הכל אישה, בשר־ודם ולא מלאך״ אמרה.

חייך והביט בה בערגה מהולה בחרדה. רחל בחנה את פניו עזי ההבעה, את התווים הנוקשים שהזמן, הרוח והשמש חרשו במצחו ובלחייו.

בימים הבאים לא העבד הוא שהביא לו את ארוחותיו, כי אם רחל. משחרת הייתה את העבד, נוטלת מידו את צרור המזון ומעלה אותו לעקיבא. בהגיעה הייתה מתנשמת ומתנשפת מתוך שמחת המפגש. על פניה נפרש חיוך שובב כשל מי שטעמה מים גנובים. פעם אחת מעדה במורד ההר ונקעה את רגלה. ירד עקיבא בבהלה ונשאה על כפיו. בעדינות הניח אותה על מצע שבולים שכופף ברגליו, קרע פיסת בד מאבנטו, נטל פך שמן שנשא דרך קבע בצקלונו, מרח אותו על כפות ידיו ועיסה את רגלה הפגועה, כפי שעשה לא אחת לגדיים ולטלאים. לאחר מכן קשר באגד את קרסולה. כאשר נשא אותה לפתח ביתה, חש התרוממות רוח ודילג עימה כמרחף בשמים. בהגיעו, עמדה סוכנת־הבית המואביה ונתנה בעקיבא מבט זועף. ביקש לשאת את רחל לפנים הבית, אך האמה מנעה בעדו, נטלה את בת אדונה וסילקה אותו בטרם יכלה רחל לפצות את פיה ולמחות.

בשעת הדמדומים היה אוסף את עדרו, מלווה במבטו את כדור השמש הארגמני, פונה לבקתתו ונושא בלאט את בדידותו. כך היה עד שהיה מפציע השחר. באחד הבקרים נשא תפילה לשמים: ״ריבונו של עולם, קבל נא תפילתו של גר ועם־הארץ שכוונתו טהורה. אל נא רפא לה ועשה שתהיה שלי, והנני נודר שאאדיר את תורתך ואקדש את שמך…״ מיד יצאה העננה הקטנה והלבנה ועמדה מעל לראשו. עקיבא הכיר בה את זו שראה תכופות מעל להר־הבית, והנה הפעם כנפיים לה ופני מלאך. התעורר ורחל רכונה מעליו. מצמץ בעיניו להיווכח אם חלום הוא. רחל הניחה מטלית רטובה על מצחו ואמרה: ״עורה עקיבא!״

״רחל?״ שאל בתמיהה. והיא השיבה בחיוך. ״מה שלום הרגל?״ התעניין.

״בריאה כבראשונה, בזכותך״ אמרה ״השבח לאל״.

״האם אביך יודע על ביקורייך אלה?״ שאל בדאגה. ״לא״ השיבה פסקנית.

״ואינך חסה על עצמך?״ שאל. ״כיצד?״ תמהה.

״אם יתגלה הדבר, ישלח אותך אביך לאחיו שבגליל, ואותי יעניש בארבעים מלקות״, אמר. ״אתה תעמוד בזה, עקיבא, איש חזק אתה״ העירה בחיוך. ״במלקות אעמוד, אך לא בפרידה״ אמר.

״עקיבא…״ קראה לפתע מהססת, כמתחבטת בהחלטה קשה.

הביט בה עקיבא, משתומם. רחל קרבה. ״מה את מסתירה ממני?״ שאל, מבקש להפיג את המתח.

״עקיבא״ הפטירה לבסוף ״אם אנשא לך, האם תלך ללמוד תורה?״

הביט בה עתוק־נשימה וחש כמי שהשליכו לידיו כדור־זהב לוהט כאש, והיה אוחזו בשקיקה ונושא את כאב המגע. ״רחל יקירה, השמעו אזנייך מה שפיך מדבר?״ נאנח. ״וכי אמרתי דבר שיגעון?״ תמהה.

״מה מצאת ברועה עני, עם־הארץ, גבר באמצע חייו… מדוע לא תקחי לך את אחד מתלמידי החכמים או הנסיכים המתדפקים לפתחך?…״ רחל הביטה בו בערגה ואמרה: ״איני רוצה באיש מלבדך, עקיבא…״

״אישה את במראייך, רחל, אך עוד ילדה בנפשך. נפתלים הם דרכי החיים ורק קצה קציהם ניגלה לך…״

״אולי ילדה אני, עקיבא, אך ילדה אמיצה היודעת את דרכה״ אמרה.

״נכון הדבר, אולם אביך יחרים אותך וינדך מנכסיו״ הוסיף.
המשך…….

עקיבא, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן

עמוד 33

La famille Marciano-les  coutumes  de  la  famille.

debdou-1-090

les  coutumes  de  la  famille

Les Marciano ont innove leurs propres coutumes, et la posterite les a enterinees. Toutefois le corpus de traditions n’a acquis sa charpente spirituelle bien definie que lorsque la plupart des membres de la famille se sont rassembles a Debdou et ses environs.

Je souhaite partager avec le lecteur trois coutumes specifiques (dont une est encore en vigueur).

(I) Les Marciano mangent de la viande le Chabbat Hazon (celui qui precede le jeune du 9 Av) quand d’autres communautes se 1’interdisent.

Rabbi David Hacohen en a touche un mot dans son recueil de responsa Kiryat Hanna David (vol. 1, p. 122) : «Les habitants de Debdou ne consomment pas de viande en periode de deuil. C’est la une vieille tradition qui doit sa paternite a la communaute sevillane, comme le souligne l’auteur du Michpat Outsedaka Beyaacov (cite dans l’ouvrage Leket hakema’h au chapitre des voeux et serments, auquel on se reportera). On consultera egalement le livre Mayim Hayim section Yori didea ch. 67 pour les arrets juridiques appropries.

Formee a partir d’expulses de Seville, la communaute de Debdou a donc adopte cette coutume en y ajoutant toutefois une mesure supplemental : s’abstenir de viande meme le Chabbat qui traverse la periode de deuil. Je crois que cette coutume en explique une autre : ne pas gouter de viande les neufs premiers jours du mois de Av y compris le Chabbat, exactement comme en periode de deuil. Mais tout le monde n’adhere pas a cette coutume car les distingues Marciano, eux, s’efforcent plutot de manger de la viande le Chabbat Eikha, et imposent cette contrainte jusqu’aux plus demunis des leurs» (fin de citation).

Une precision : ce plat de viande, que les Marciano appellent khlia Ihem, est consomme en guise de troisieme repas de Chabbat Eikha (qui precede le 9 Av).

(II) Les Marciano portaient autrefois une boucle d’oreille en or. Rabbi Chmouel Marciano evoque cette tradition pour le moins originale:

«Tous les membres de notre famille Marciano, petits et grands, suspendent a leur oreille droite un anneau d’or. D’autres families le font egalement.»

Je puis, sans aucune pretention, justifier cette tradition a la lumiere d’un texte du Levouch (lois relatives a Roch Hodcch ch. 417) : «Les femmes evitent plus que les hommes de travailler a Roch Hodcch, parce que c’est un jour faste pour elles, et un cadeau Di-vin venu recompenser une attitude heroique : elles ont refuse de ceder leurs boucles d’oreille aux epoux qui les reclamaient pour fabriquer le veau d’or. En effet, il est ecrit d’une part «Aharon leur dit: enlevez les boucles d’or qui pendent aux oreilles de vos femmes, garcons et filles et emmenez-les moi», et d’autre part «Le peuple (sans inclure comme au debut les «femmes, garcons et filles») se debarrassa des boucles qui pendaient a ses oreilles» : on en deduit que seuls les hommes ont sacrifie les bijoux. Les femmes, elles, n’ont pas consenti a soutenir de quelque maniere le culte idolatre. Et en souvenir de cet effort meritoire, D-ieu a retire aux hommes la saintete de Roch Hodech et l’a confiee aux femmes» fin de citation du Levouch.

Pour ma part, j’ai lu dans le livre Haye Avraham – Taame hamitsvot ch. 252 : «Le Talmud de Jerusalem declare que les femmes s’abstiennent de travailler a Roch Hodech, la Hagada en expose les motifs : elles ont refuse d’offrir leurs boucles d’oreille au veau d’or; par contre, elles ont donne au sanctuaire des materiaux avec beaucoup d’enthousiasme, ainsi qu’il est ecrit Les femmes vinrent avec leur epoux, parees de bijoux qu’elles dediaient a la construction du sanctuaire; enfiin, elles ont fait l’ouvrage Di-vin avec beaucoup de zele, comme il est dit Toute femme qui en eut Le sentiment, travailla a la broderie. Voila pourquoi le Roch Hodech leur a ete concede comme jour faste» (s’y referer). Au ch. 246, le meme auteur ajoute que «puisque les femmes evitent de travailler ce jour־la», on appelle quatre fideles a la lecture de la Torah (et non trois comme lors des jours ouvrables).

C’est dire que les femmes sont doublement meritoires : d’une part pour avoir freine le culte du veau d’or et, d’autre part, pour avoir accelere les travaux du sanctuaire. En recompense, un jour de fete leur a ete decerne : la neomenie (Roch Hodech). Et pour marquer 1’evenement, les sages invitent une personne supplementaire a monter a la Torah ce jour-la. Aussi les femmes qui frequentent la synagogue et assistent a la lecture de la Torah auront garde d’y aller a la neomenie, pour honorer et assister a leur privilege.

Au ch. 249, le meme auteur s’inspire des propos du Birke Yossefch. 253 : pressentant que les femmes juives se garderaient de commettre le peche du veau d’or, notre mere Rahel a institue 1’office additionnel {le mousaf) de Roch Hodech. Elle y a laisse son empreinte : l'acronyme des mots Rache Hodachim Leamekha natata (liturgie du mousaf) forment en hebreu le prenom Rahel.

De ces textes il ressort que les femmes ont acquis un immense credit qui, je crois, justifie l’adage talmudique selon lequel «Les Juifs sont sortis d’Egypte grace aux femmes pieuses». Pieuses, car elies ont plus tard entrave la faute du veau d’or et hate en revanche la mise en place du sanctuaire.

Bienheureux l’homme qui epouse une femme pieuse. Quand bien meme il devierait du droit chemin, sa femme le rappellerait a l'ordre.

Meme idee dans le Midrach Eliahou : «D-ieu a accorde aux femmes le privilege d’observer Roch Hodech parce quelles ont repugne a l’abominable veau d’or.»

J’ai lu egalement un commentaire du meme genre sur le verset Le peuple se defit de ses boucles d’oreille: (Exode, 33.4), en butte au refus de leurs epouses, les hommes ont arrache de force les bijoux, violence qui temoigne eloquemment de l’innocence des femmes. C’est pourquoi elles portent jusqu’a present des boucles d’oreille en or, proclamant leur innocence dans cette affaire. Et pour en venir a mon point, j’affirme que ces motifs valent aussi pour notre famille. Si elle porte des boucles d’oreille (jusqu’a ce jour), c’est pour mani- fester que leurs ancetres ont refuse de ceder les leurs a la confection du veau d’or. Ce qui n’est pas le cas des families qui ignorent cette coutume.

Bien sur, on objectera que la tribu Cohen non plus n’a pas peche (comme le relate la tradition) : pourquoi ne porte-t-elle pas de boucles d’oreille? A cet argument, je repondrai tout bonnement que les Cohanim n’adherent pas a cette coutume parce que leur statut ne le leur permet pas : une oreille percee est une tare qui rend inapte au pontificat, comme il est dit (Le Cohen) sera exempt de toute tare  et encore Que tout homme qui porte en lui une tare ne sapproche pas. Les Cohanim ne peuvent donc percer leurs oreilles, car ils vivent dans l’attente de la reconstruction du troisieme Temple ou ils comptent bien officier. De plus, l’innocence des Cohanim est un fait largement notoire qui n’en appelle a aucune publicite tandis que celle des Marciano n’est pas aussi evidente. II nous faut donc proclamer que nous n’avons pas succombe a ce peche, proclamer que notre oreille est alerte et sensible a la parole Di-vine, en y suspendant un anneau d’or. C’est une coutume logique et sensee.

Un erudit a tente de refuter ce raisonnement. Pourquoi alors, a-t-il pretendu, les Marciano mangent de la viande a Chabbat Eikha? Et pourquoi les families qui s’en abstiennent taxent les Marciano de azamine (e’est-a-dire «responsables du veau d’or»), et leur Chabbat de Chabbat l'azma?

Je lui ai repondu que cela n’altere en rien mes arguments, que je persiste a defendre mon opinion. Le titre de azamine signifie non pas «responsables du veau d’or», mais plutot «issus de azamine» c’est-a־dire d’une famille qui parle une langue etrangere, ce qui, on me le concedera, vise tout le Peuple Juif. Le verset ne dit-il pas La maison de Yadkov vient d’un peuple etranger {Meam Loez) ? Et de surcroit le traite Meguila n’affirme-t-il pas que Celui qui lit la meguila a des etrangers dans une langue etrangere (leloazim belaaz) Donc azamine a la meme etymologie que Laaz (en arabe le z tourne en j) et designe la ville et la culture etrangeres qui accompagnent nos origines.

Quant aux raisons de la consommation de viande a Chabbat Eikha, voici queiques explications : j’ai oui-diie que nos families, exilees depuis la destruction du premier Temple, ne sont pas retournees en Israel lors de la construction du second Temple et la mobilisation d’Ezra. Elle sont restees en exil et n’ont pas vu le deuil du second Temple, c’est pourquoi elles continuent a manger de la viande.

La famille Marciano-les  coutumes  de  la  famille.

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית. יוסף שיטרית- שיר על החכמה וההשכלה.

 

 

מחקרים-יששכר

ג. הפעילות העברית והפצת הידע ההשכלתי

אם כי לא ניתן לכך ביטוי מפורש במרוקו, כל הפעילות המשכילית העברית הזאת צמחה בצלה של חדירת ההשכלה האירופית הכללית ובתחרות צפופה אתה. הגברת השפעתן של המעצמות הזרות במרוקו של המאה ה־19 דרך פיתוח יחסי המסחר ודרך מוסד החסות על אותם אזרחים מרוקניים — שרובם היו יהודים — ששירתו את האינטרסים שלהן, הייתה ללא כל ספק הגורם הראשון במעלה לחדירתם של ניצני המודרניזציה וההשכלה האירופית למרוקו. לאחר מכן, בשנות השישים והשבעים, הן רשת בתי־הספר הצרפתיים של כי״ח והן בתי־הספר ששפתם הייתה אנגלית התחילו לתת את רישומם על הקהילות שבהן הם הוקמו, והצמיחו שכבת משכילים שעיקר מטענם ההשכלתי כשיצאו מבית הספר היה ידע מסוים בשפה הצרפתית או בשפה האנגלית. לעומתם כל המשכילים העבריים שמדובר בהם כאן, במוגאדור ומחוצה לה — ללא יוצא מן הכלל כנראה — לא התחנכו בבתי־ספר אלה, שכן הם השתייכו לגילאים שקדמו להתבססותו של חינוך כי״ח בקהילותיהם. אף כי ידעו ברובם שפות זרות, הם רכשו ידע זה בצורה בלתי פורמלית תוך משאם ומתנם עם סוחרים ומבקרים אירופיים, כנראה. את השכלתם הבסיסית, הפורמלית והבלתי פורמלית כאחת, הם רכשו דרך החינוך המסורתי של הקהילה, שכל כולו היה מבוסס על לימוד הטקסטים העבריים־ארמיים המייסדים, הכשרה שציירה אותם בידע פסיבי נכבד בלשון העברית. המשכילים העבריים היו כולם אם כן תלמידי חכמים שהתוודעו לעולמה של ההשכלה העברית דרך קריאה סדירה בעיתונות ובספרות החכמה.

אולם הם לא הסתפקו בקריאת העיתונות והספרות העברית החדשה. הם חיברו רשימות, כתבות, הודעות ופניות בעברית, ופרסמו אותן באותם עיתונים עבריים אירופיים שהגיעו למרוקו — המגיד, הלבנון, המליץ, הצפירה, היהודי — ואחדים מהם אף שלחו כתבות לעיתונים הארץ־ישראליים. הם היו ערים היטב למאמציו של אליעזר בן־יהודה להחיות את העברית כלשון דיבור יהודית לאומית, ובחוג המשכילים במוגאדור ניסו אף לדבר עברית. לימוד העברית בשיטות מודרניות היה לפיכך אחת מססמאותיהם המובנות מאליהן. קהילת טנג׳יר הזדרזה לגייס כמורה לעברית ולמקצועות עבריים נוספים את המשכיל ד״ר אשר פערל, שהזדמן לעיר במסגרת סיורו בצפון־אפריקה, ור׳ דוד אלקאים מציע באחת מכתבותיו לשבועון ״הצפירה״, שהחינוך היהודי החדש במרוקו יכלול הוראת עברית ושפות זרות, ובעיקר לימוד מקצוע.

כמו משכילים עבריים רבים באירופה יקדיש גם ר׳ דוד אלקאים שירי הלל לכבודה של העברית, שבה הוא רואה את סמל החיות של העם היהודי. יותר מכל משורר אחר לפניו ולאחריו בצפון־אפריקה הוא אף נתן ביטוי פיוטי להתלבטויותיו ולקשיים שהוא חש בכתיבתו העברית. הוא הכיר היטב את העושר הלקסיקלי והמגוון הלשוני הרב של שירת המלחון המוסלמית, שרבים מלחניה וממקצביה הוא אימץ כתבנית פרוזודית לשירי הקצידה שלו. הוא חש שאין הוא מסוגל להעביר את חוויותיו המשכיליות ואת עולמו הרוחני החדש באותם כלים לשוניים שהשתמשו בהם לפניו במרוקו דורות רבים של משוררים עבריים. לכן הוא ינסה לפרוץ את מגבלות לשון המקרא, ששימשה לרוב דגם מחייב בכתיבת השירה העברית במרוקו ובצפון־ אפריקה בכלל, וייצור צורות חדשות, מבנים חדשים ותחביר מלאכותי מאוד לעתים כדי לתת דרור לרוח השירה המפעמת בקרבו ולבטא את אשר על לבו. נושאיהם החדשים של שיריו דרשו לשון בלתי קונבציונלית, ותוצאות התמודדותו עם בעיות הלשון מזכירות לעתים מבנים וצורות של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום, שמחבריו התלבטו גם הם במציאת לשון שירה עברית נאותה בתקופה שבה חדלה העברית לשמש לשון מדוברת. נביא כאן את אחד השירים שהוא הקדיש לתיאור ״קנאתו״ ואהבתו ללשון העברית ולבעיות הכתיבה שבהן הוא התלבט.

 

״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״.

סי׳ [=םימן]: דוד קים. קד [מנגינה־משקל]: ״יאמס פמנאמי, אטאלב נחכילך סי כבאר ואקיע זראלי״.

 

1-נָמַס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁיר מַהֲלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִי נִפְלַל

דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל

קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל

 

הערות המחבר

3-שעלל: לשון עלילות; 4 וצלל: ל׳ [=לשון] קשקוש [=השמעת קול, צליל]; 5 אסף: אסף הנביא; 6 ונצלל: ל׳ צללי ערב; 7 המהולל: ל׳ שטות; 10 שביי ולשמי: ל׳ לשם שבו ואחלמה; 13 מתגולל: מתגלגל בדמו; 14 מגולל: מגולגל.

 

1-נמס אולמי: נמוג, נחרב ונעלם בית־המקדש, שהיה סמל לעצמאות עם ישראל, על דרך ״הרים כדונג נמסו מלפני ה׳״ (תהלים צז, ה); נבטל מחכי…נפלל: כתוצאה מכך בטלה רוח השירה הנשגבה מעם ישראל; נבר: טהור ונקי, ע״פ ״עם נבר תתבר״ (שמ״ב כב, כז) או: ״עם נבר תתברר״ (תהלים יח, כז); שירי מהללי: השירה העברית שבה אני משתבח ומתהלל; בת שירתו: כינוי לרוח השירה, להשראה הפיוטית הנחה על המשורר [כינוי זה לשירה רווח בלשונה של שירת ההשכלה באירופה], ע״פ ״וישחו כל בנות השיר״ (קהלת יב, ד) — כינוי לציפור שיר; נפלל: במובן של ״הופל״ כנראה, היינו נמצא אשם ונגזר עליו כיליון, וכן חדל להתקיים.

2-דמעי ודמי … התהלל: אני כולי נסער מקנאה כשאני מתבונן בשירה המוסלמית של העם שתחת מרותו אני חי, היינו השירה הערבית במרוקו הגדושה בעושר מילולי ובאמרות שפר ומשלים מחורזים ומשובחים; ניבו… במקום ״לניבו ולמשלי חרוזיו״.

3-קולי בשפמי … מליצותיו שעולל: כשאני מזמזם את השירים הערביים, אני כולי נכבש לשירה מולחנת זאת בגלל החן הרב שבה ובגלל הסגנון המליצי השופע המאפיין אותה — הכוונה פה בעיקר לסוג הקצידה המוסלמית שעל לחניה ומקצביה 'הוא הרכיב את רוב שיריו. נטה בשפרירו: חסה בצל אהלה, נכבש להשפעתה ולחנה של השירה הערבית, הנקראת במרוקו ״שירת המלחון״; ע״פ ״ונטה את שפרירו עליהם״ (ירמיהו מג, י)

 

חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עָלַי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה, / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלַל

5-אָסָף, בְּנוּמִי / חָלַמְתִּי, אוֹסֵף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַךְ הוֹלִיכַנִי שׁוֹלֵל

 

4-חלקי עולמי… עבר: בשם ה׳ שהוא חלקי ומנת גורלי, אני מודה שנפשי נסערה אז והתרגשה התרגשות רבה מהעיסוק בשירה; חלקי עולמי: ע״פ ״צור לבבי וחלקי אלהים לעולם״ (תהלים עג, כו); פז לשוני וצלל: גם לשוני התחילה לרקד ולפזם, היינו להשמיע צלילים עבריים, ע״פ ״ויפזו זרעי ידיו״ (בראשית מט, כד) וע״פ ״לקול צללו שפתי״ (חבקוק ג, יג).

5-אסף … הוליכני שולל: מרוב התפעמותו המשורר חושב שהוא כבר הצליח להגשים את שאיפתו לחבר שירים עבריים ראויים לכך שאסף, הנביא והמשורר מספר תהלים, יתייחס אליהם בהערכה — אך זו הייתה אשליה גרידא; אסף … אוסף שיר: לשון נופל על לשון, היינו מקבל בהבנה ובהערכה את פרי יצירתו של המשורר; ולבי מלא: לבי כולו נרגש ונסער, ע״פ ״מלא לב בני האדם בהם״ (קהלת ח, יא); הוליכני שולל: על דרך ״מוליך יועצים שולל״ (איוב יב,

 

וְחֵן יַהֲלוֹמֵי, /  שִׁירָתִי נִגְנַז וְנִקְבַּר; / נִלְאֶה וְנִקְלֶה, / אָסָף אוֹרוֹ וְנִצַלֵּל

דַּרְכִּי בְּפַעֲמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי ; מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶּה / כִּמְרוּצַת הַמְּהֻלָּל

 

6-וחן יהלומי … ונצלל: המשורר מבכה את מר גורלה של השירה העברית כפי שהוא מבין אותו — הקסם הרב ששרה בימי קדם על המשוררים נעלם ונכחד, בגלל מצבה המדולדל והעגום של הלשון העברית, שאינו מאפשר למשורר להביא את הגיגיו וחויוותיו האישיות; נלאה: ע״פ ״נלאית ברב עצתיך״(ישעיה מז, יג); ונקלה: ע״פ ״ואנכי איש רש ונקלה״ (שמואל א יח, כג); אסף אורו ונצלל: דעך והתכסה בצל עד שנחשך — ע״פ ״צללו שערי ירושלים לפני השבת״ (נחמיה יג, יט).

7-דרכי… כמרוצת המהולל: המשורר מתאר כאן את ניסיונותיו, שלא תמיד עלו יפה, ליצור שירה עברית ראויה וללכת בדרכי המשוררים הקדומים והפוריים; הוא חשב שהגיע לדרך סלולה, אך זאת הייתה למעשה דרך חתחתים שבה הוא הלך לאיבוד ולא הצליח להגשים את שאיפתו; דרכי בפעמי נתיבותיו שמתי: ע״פ ״וישם לדרך פעמיו״ (תהלים פה, יד); מדבר רצתי ואלא: ע״פ ״כי את רגלים רצתה וילאוך׳ (ירמיה יב, ה); המהולל: ע״פ ״לשחוק אמרתי מהולל״ (קהלת ב, ב).

זהו חלק משיר ארוך, כאן מוהא חלק ממנו….

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.

יוסף שיטרית- שיר על החכמה וההשכלה.

L’exil Marocain -Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz

recherches-i.Ben-Ami

 

Ainsi, David Ben Hassine reprend-il les accents, et meme certains versets du prophete Jeremie se lamentant sur la destruction du Ternple, pour pleurer les souffrances des siens, livres a ces bourreaux qui ne reculent devant aucune profanation, qui se moquent de l'enseignement de Dieu et foulent aux pieds les rouleaux sacres de la Thora

(אל עוברי דרך אקראה; אתה ה׳ עד מתי (

Revue des Etudes Juives, 1898), ces monstres de lubricite qui donnent libre cours a leur instinct bestial et violent sans pitie des “vierges et des femmes vertueuses” ( קול מלחמה, צב, ב-צג; בכי תמרורים, צג

Jacob et Israel sont livres aux pillards…

Des ennemis cruels, vains et pervers…

La fille de Sion… foulee aux pieds par ses tortionnaires…

Est restee comme une veuve, une femme repudiee,

Toute de noir vetue, livree a la risee de ses voisins…

Elle n'a pas trouve de repos chez les peuples etrangers…

L'ennemi a tue ses justes et ses valeureux

Comme on egorge des boeufs et des moutons.

Il lui a impose un joug cruel.

Nul ne peut lui echapper.

Que peut faire l'agneau, la chevre sans defense?…

Ses ennemis l'ont haie, ils ont vu sa nudite

Ils ont detruit ses villes, abattu leurs fortifications…

Le jour ou des etrangers sont venus par vagues suecessives,

Ils ont vole et detruit, ils ont violente des vierges pures

(קול מלחמה, צב, ב-צג) 

Bien entendu, ces references et ces emprunts aux textes bibliques, ces images stereotypees, font partie des techniques traditionnelles de tous les poetes juifs nord-africains de son epoque.

Cependant, il ne s'agit pas, chez David Ben Hassine, de simples conventions litteraires destinees a mettre en valeur sa virtuosite poetique, mais de la volonte de temoigner d'une experience authentiquement vecue. Nombre de ses piyoutim ont ete composes a l'occasion d'evenements historiques precis, dont il a ete frequemment le temoin oculaire, et dont il donne souvent les details et meme la date exacte. Le tableau de l'oppression des juifs au Maroc qu'il nous presente est confirme par les recits concordants de ses contemporains, chroniqueurs, poetes et voyageurs etrangers de passage dans le pays.

Il n’est done guere surprenant que David Ben Hassine finit par voir dans ses persecuteurs la manifestation meme de “l’Ange de la Mort” (אתה ה׳ עד מתי, ז). Vision effrayante, totalement negative des musulmans marocains, qui ne peut s’expliquer que par les souffrances inhumaines endurees par les victimes juives terrorisees.

Comme tous les lettres juifs de son epoque, David Ben Hassine ressent dans sa chair l'humiliation imposee quotidiennement a tous les siens, aussi bien par la populace que par les maitres du pays, qui ne leur permettent pas de vivre “la tete haute” (לך אוחיל רב עליליה, יד). A de nombreuses reprises, il se lamente sur l'avilissement de son “peuple ecrase” (לתורה ואל מצותה, ל, ב), “asservi, martyrise” (לצור גואלנו, לה), “miserable, meprise, couvert d'opprobre et d'ignominie” (ה׳ דבקה לעפר נפשי, ד, ב). Dans un “chant compose sur l'exil d ,Israel parmi les nations”, le poete blesse epanche son amertume devant ces “oppresseurs qui bafouent impunement mes commandements et mes lois, et qui raillent mes prophetes” (אתה ה׳ עד מתי, ז).

  1. Au XVIIIe siecle, les juifs du Maroc etaient soumis a toutes sortes d’obligations et de restrictions degradantes, comme le note Louis Chenier: “asservis et toujours humilies” (Correspondance, op. cit., p. 88), “employes aux travaux les plus vils… meprises et accables par les vexations” (p. 490). Dans ses Recherches historiques sur les Maures, Louis Che- nier precise: “Les juifs ne possedent ni terres, ni jardins; ils ne pourraient jouir tranquillement de leurs fruits; ils ne peuvent porter que des habits noirs, et il ne leur est permis de passer, que nu-pieds, aupres des mosquees, ou dans les rues oil il y a des sanctuaires. Le moindre des Maures se croit en droit de maltraiter un juif; et celui-ci ne peut se defendre, parce que la loi et le juge sont toujours en faveur du Mahometan” (Recherches, Paris 1787, vol. Ill, pp. 131-132).

Le rabbin-juge Raphael Berdugo, beau-frere de David Ben Hassine, rappelle l'usage des officiels marocains qui frappaient les juifs sur la nuque pour souligner leur avilissement (רב פנינים, Casablanca 1969, p. 189). Samuel Romanelli (op. cit.) donne egalement des exemples de l'humiliation de ses coreligionnaires au Maroc.

L’exil Marocain Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz

הדלקת המנורה הטהורה – סמל לעבודת ה',-ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים"-מאת: הרב משה אסולין שמיר

הדלקת המנורה הטהורה – סמל לעבודת ה',
מתוך התעלות, התחדשות, והתלהבות.

ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים"

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה

יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).

"חייך, שלך – גדולה משלהם" (רש"י).

"הרי כל יום כעושה מחדש – שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה…

ואני אומר, אילו הייתי שם,

הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים. דלא קביעי נרות" (רבנו-אור-החיים-הק').

החונכות היומית המתחדשת בהדלקת הנרות,

סמל לקיום מצוות מתוך התחדשות והתלהבות.

 (זהר הק', ורבנו-אור-חיים-הק').

"בהעלותך את הנרות"

 "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות..

 דברי רקע לפרשת בהעלותך:

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה. קומה יהוה ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך.

ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (במ' י, לה-לו).

שני הפס' הנ"ל המופיעים במרכז הפרשה, והמופרדים ב-נ' הפוכה משאר הפס',

 מחלקים את פרשת "בהעלותך" לשני חלקים קוטביים:

בחלק הראשון של הפרשה, מדובר על אוירה רגועה ונעימה בין הקב"ה לעם ישראל:

מוטיב האור, בדמותה של העלאת אור הנרות במנורה הטהורה ע"י אהרן הכהן. הקדשת הלווים וטהרתם לעבודה במשכן במקום הבכורים. הקרבת קרבן פסח ראשון ופסח שני במדבר. מסע מופתי של בנ"י ע"פ ה'. עשיית החצוצרות "למקרא העדה ולמסע המחנות". משה רבנו משדל את יתרו להצטרף למסע לארץ ישראל.

כל זה קורה, כאשר המן ובארה של מרים מלווים אותם, וענן ה' מרחף ממעל כדי להגן עליהם, ולהנחותם הדרך: "וענן ה' עליהם יומם – בנוסעם מן המחנה" (במ' י, לד).

בחלק השני של הפרשה עם תחילת המסע מהר סיני, האידיליה נסדקה, והעם מתחיל להתאונן "רע באזני ה'", דבר הגורר אחריו עונש אלוקי בדמותה של "אש ה'", האוכלת בקצה המחנה ב"תבערה".

אחרי "תבערה", האספסוף גורר אחריו את בני ישראל, ומתלונן נגד המן בו יכלו להרגיש כל טעם.
הם מתגעגעים לקישואים ולאבטיחים וכו' אשר אכלו במצרים, דבר הגורר אחריו עונש מוות למתאווים "בקברות התאוה". תלונת משה ובחירת שבעים הזקנים שיעזרו לו, ופרשת מרים הנביאה החותמת את הפרשה.

מדרש "ילמדנו" לפרשת בהעלותך, מלמד אותנו איך החלה הידרדרות עמ"י:

"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – כבורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, ומשה רבנו נתן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

לדעת התוס', הגורם לתאוות הבשר וכו', הוא הבריחה מהר ה', כתינוק הבורח מבית ספרו, בגלל עומס הלימודים.

כלומר, בריחה מהתורה – "כתינוק הבורח מבית הספר" כדברי המדרש, גרמה לחטאים: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.

הרמב"ן מסביר את המדרש הנ"ל "ילמדנו":  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

פה נאמר: ויסעו מהר ה'". אחרי קריעת ים סוף ושירת הים נאמר: "וַיַסַע משה את ישראל" (שמות טו, כב). משה היה צריך להסיע אותם בכוח, היות והתאהבו בביזת הים, לעומת התורה ממנה ברחו.

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה".

פרשת המנורה, נסמכה לפרשת הנשיאים שנאמרה בסוף הפרשה הקודמת – "נשא". על כך אומר רש"י:

"חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה… אמר לו ה': חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

המדרש אומר: הנשיאים הקריבו את אותו קרבן, ובכל זאת, כל נשיא הביא לידי ביטוי את דעתו, אישיותו וכוונתו, לכן התורה האריכה וחזרה על כל קרבן וקרבן, למרות שהיה ניתן לכתוב: "כל הנשיאים הביאו את הקרבן קערת כסף אחת… ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ביום השני נתנאל בן צוער וכו'. ללמדנו חשיבות הכוונה.

את זה היה חסר לאהרן, היות ובהקרבת הקורבנות הרגילים, הוא מוגבל בחופש הכוונה, לכן חלשה דעתו.

חז"ל אומרים שהקב"ה השרה בנשיאים את רוח קודשו, כך שכולם הביאו את קורבנם ביום הראשון לחודש ניסן, ושמו אותו בפתח המשכן, ואח"כ הקריבו לפי הסדר במשך שנים עשר יום.
כאשר ראה זאת אהרן, הוא הבין שהוא לא נקרא לדגל כשאר הנשיאים, לכן חלשה דעתו, היות וחשב שזה בגלל חטא העגל לו היה שותף כלפי חוץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע במצות המנורה יש חונכות יום יומית, דבר שאכן פייס את אהרון, ובלשון קדשו: "מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרון על חנוכת הנשיאים שלא היה בה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה {חונכות}. ולמה לא הניח דעתו בכל הקורבנות שהוא מקריב כמו תמידין ומוספין, קטורת וכו'?

 

על כך עונה רבנו-אור-החיים-הקדוש: יש מחלוקת בגמרא (מנחות פח' ע"ב) בין רב הונא בריה דרב יהודה בשם רב ששת האומר שניתן לפרק את בתי הנרות מהמנורה כדי להטיבם, לבין חכמים האומרים שבתי הנרות היו קבועים במנורה.

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח ע"פ הכתובים כדעה הראשונה, שאכן הנרות ניתנים לפירוק ולהלן נימוקיו:

א. נאמר: "ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה וכו' (במ' ד, ט). כלומר, התורה בעצמה מחלקת ומפרידה בין המנורה לנרותיה ובלשון קודשו "הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים".

ב. "ואת המנורות ונרותיהם וגו"- (דברי הימים ב ד' כ'). שוב הפרדה בין המנורות לנרות. רש"י מפרש: "להוציא מליבן של מפרשים, נרות היו עושים מגופה של מנורה ואדוקים בהשהרי כתיב 'ואת המנורה ונרותיהם' מה שהזכיר את הנרות בפני עצמם, ולא שאר מעשה המנורה בפני עצמם גביעים, כפתורים ופרחים, מכלל שלא היו הנרות אדוקים. והואיל ואין אדוקים בה, נראה כמעשה אחר, וצריך להזכיר נרותיהם, אבל שאר המלאכות שהיו אדוקים בה, אינו מזכירם שנקראים על שם המנורה". ראיה עצומה מדברי רש"י, לדעת רבנו-אוה"ח-הק'.

ג. השימוש בתחילת הפרשה בשני ביטויים מקבילים:  "דבר אל אהרן ואמרת אליו".

 לצורך מצות המנורה לאהרן, נאמר הביטוי "דבר". ואילו הביטוי "ואמרת", בא לרמוז למענה רך המיישב את דעת אהרון הכהן שחלשה דעתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את חשיבות מצות המנורה בעיני אהרון, דבר שאכן פייס אותו, ולא פייס אותו במצוות אחרות כמו הקטרת קטורת, וכן קרבנות תמידין ומוספין המותרים רק ע"י כוהנים, כניסה לקודש הקודשים בכיפור.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבהדלקה היום יומית של המנורה, יש את החונכות והראשוניות, דבר הבא לידי ביטוי בקיום המצוה מתוך התלהבות. כלומר, את החונכות המתחדשת בכל יום, בניגוד לחנוכת הנשיאים שהייתה חד פעמית, לכן אמר לו: "שלך גדולה משלהם".

מידי יום במהלך הטבת הנרות לפני ההדלקה, אהרון היה מפרק את בתי הנרות מקני המנורה, ובכך למעשה ביטל את המנורה, ואילו כאשר החזיר את בתי הנרות למנורה, הוא חנך אותה מחדש לשמש כמנורה הראויה להדלקה, כאילו זו לו הפעם הראשונה, מעשה שנעשה מתוך התלהבות והתעלות בבחינת:

 "בהעלותך את הנרות" – "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות.   

 כל זאת, בניגוד לנשיאים שחנכו את המשכן באופן חד פעמי. וכדברי קודשו: "ויתיישב העניין בתת לב למה שאמרו במנחות (פח ע"ב) "אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת: נר שבמקדש של פרקים היה… כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ונותן בם שמן ומדליקן… חכמים אומרים: לא היו מזיזים אותה ממקומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף: "ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם {לפני חכמי הגמרא החולקים בסוגיה} מהכתובים דלא קביעי נרות… הרי כל יום כעושה מחדש, שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה… כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם – יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה… המצוה היא, על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול פני המנורה – והבן". (רבנו-אוה"ח-הק' במ' ח א-ב).

רבנו מוסיף: "כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים – יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר, כי אין המצוה בשעת ההדלקה שיוצדק לומר תאיר – אלא המצוה היא על סדר הנחתם, שיניחם בסדר שיאירו אל מול… והבן".

 

הזהר הק' מסביר את חשיבות הראשוניות והחונכות בכל מצוה: "זה היה תיקון גדול", והראיה לכך מנחשון בן עמינדב שזכה להיות המקריב הראשון בפרשת הנשיאים, היות והיה הראשון שפרץ לים לפני קריעת ים סוף, דבר שהקנה לו ולזרעו את מלכות בית דוד ומלך המשיח שיבוא בקרוב. אהרון זכה לכך במנורה מידי יום.

 

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה" רש"י אומר: "מלמד שבחו של אהרן שלא שינה" (במ' ח, ג).

.רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל מול פני המנורה', ולא הספיק במאמר 'ויעש כן אהרן?"

רבנו מסביר שהביטוי 'ויעש כן' – כנגד פירוק הנרות וקינוחם, כדי שתהיה כחדשה. שבזה יוצדק החינוך, כמו שאמרנו. ואומרו 'אל מול פני המנורה' – כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני המנורה". רבנו מחזק בכך את פירושו לעיל, שהיה ניתן לפרק את בתי המנורה כדעה הראשונה בגמרא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך:  "ויעש כן – להודיע שבחו של אהרן – כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצות ה'. על דרך אומרו בתהלים (מ, ט): "לעשות רצונך אלהי – חפצתי".  את הפס' הזה מסביר רבנו (ויקרא יח ב): "מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר 'לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי', שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעדי עד – שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו, והתאווה לעשות רצונו יתברך… והוא אומרו 'לעשות רצונך אלהי חפצתי' – וזה היה לי להיות 'תורתך בתוך מעי". כלומר, מרוב דבקות בעבודת ה', גם האיברים הופכים להיות שותפים בעבודת ה', בבחינת הכתוב:  "מבשרי אחזה אלוה" (איוב יט, כו).

ע"פ הקבלה, שמו של האדם משקף את מהותו. אדם – מלשון הפס' "אדמה לעליון" – דומה לעולמות עליונים, כאשר כל איבריו נמשלו לעניינים רוחניים כדברי רבנו האר"י הק'.

המילה אדם – א = אלופו של עולם. דם = החלק הגשמי באדם.

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק',

 ניתן להבין את עומק דברי רש"י: 'מלמד שלא שינה'.

לא יעלה על הדעת שאהרן ישנה מדבר ה'.

אלא, החידוש: אהרן קיים את מצות הדלקת המנורה היום יומית,

מתוך הקפדה על פרטיה ודקדוקיה, שמחה והתלהבות,

כאילו הייתה לו, הפעם הראשונה שהוא חונך את המנורה.

 

 

מוסר השכל:

לאור דברי הזהר הק' ורבנו-אור-החיים-הק', ניתן לומר,

 כהכנה לקראת כל מצווה אותה עומדים אנו לקיים, עלינו להתכונן אליה,

 בבחינת "תיכון {תתכונן} תפילתי – קטורת לפניך משאת כפי" (תהלים קמא, ב),

כאילו זו הפעם הראשונה שאנו מקיימים אותה, ואז נזכה לקיימה כהלכתה מתוך קדושה וטהרה, שמחה ואהבה, כאילו אנו חונכים אותה לראשנה. התוצאה: הקב"ה יקבל את תפילתנו ברחמים וברצון.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תרומה על השימוש ב-ו החיבור במילה "ויקחו לי תרומה": השימוש ב-ו החיבור בא להשמיענו: לפני מתן תרומה, ישנה עוד לקיחה והיא בלב. כלומר, לכוון לתת את התרומה מכל הלב.

 

"יערת דבש" = כסמל לעבודת ה' מתוך התלהבות.

"יערת דבש" = חלת דבש; תאי דונג שבהם מייצרות דבורים דבש. ביטוי המעיד על התלהבות.

חז"ל מביאים על כך את הפס' בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי,

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים (שי"ה ה, א).
כלומר, מרוב התלהבות ממתיקות הדבש, עד שאוכלים גם את היערה – "יערת דבש", כך אצל אהרן הכהן, שעבד את ה' מתוך התלהבות בהדלקת המנורה.

את הביטוי "יערת דבש" מוצאים אנו גם אצל יונתן בן שאול המלך: וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו ותראנה [וַתָּאֹרְנָה] עֵינָיו (שמואל א' יד, יז, יז).

 

"אל מול פני המנורה"יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).

 

 אל מול פני הנר המערבי – הפונה לקודש הקודשים

(רמב"ם, הלכות בית הבחירה ג, ח, יב. רבנו-אוה"ח-הק' לפס').

  

המנורה וסמליה המטפוריים:

 חשיבות לימוד התורה – מתוך התלהבות.

 

בתנ"ך זכתה המנורה לציורי לשון מטאפוריים רבים, כגון: "ואת המנורה הטהורה" (שמות לא' ח'), המנורה כסמל לטהרה. המנורה גם זכתה כדימוי מטאפורי לנשמה הטהורה, בבחינת: "נר יהוה – נשמת אדם" (משלי כ, כז).

הדימוי הכי מפורסם לו זכה אור המנורה, הוא הדימוי לתורה, בבחינת הכתוב: "כי נר מצווה – ותורה אור – ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג), כדברי רבנו בחיי: "המנורה… תרמוז לתורה הנקראת אור".

קיום מצוה דומה לנר, ואילו לימוד התורה דומה לאור, שזו דרגה יותר גבוהה. חז"ל אומרים: העושה עבירה, מקזזים לו במצוה שעשה, כדי שלא יצטרך לקבל עונש. לעומת זאת, בקיום מצות לימוד תורה, אין קיזוזים, היות ומצות לימוד תורה, תלווה את הלומד לתמיד, ולנצח נצחים.

"נר לרגלי דבריך – ואור לנתיבתי" (תהלים קיט קה). מצוה אחת המשולה לנר – מאירה רק לרגלי – לקרוב, ואילו התורה המשולה לאור – מאירה 'לנתיבתי' – לרחוק.

 

רבנו בחיי פותח את ביאורו לפרשתנו בפס': "אור צדיקים ישמח – ונר רשעים ידעך" (משלי יג ט):

"שלמה המלך המשיל את נפש הצדיק לאור, מפני שהנפש אור שכלי, לוקח מכיסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא  מעצמותו וגופו. איננו בא לו ממקום אחר, ואיננו תלוי בדבר אחר.

והמשיל נפש הרשע לנר, שאור הנר אינו מעצמו, אבל תלוי בדבר אחר, והוא השמן והפתילה. כי מיד שיכלה השמן והפתילה, ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו. כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכיליון הוא, שלא תאור באור החיים".

בהמשך אומר רבנו בחיי: הנפש תיענש "בעונש מר ממות, לפי שלא השתדלה בדרכי האור, אלא בדרכי החושך".

רבנו בחיי מביא עוד פס' ממשלי: "במות אדם רשע – תאבד תקוה" (יג יא), 'אדם רשע', נמשך אחרי האדמה. כלומר, אחרי תאוות גופניות המסומלות ע"י אדם ואדמה, לכן, 'תאבד {ממנו} תקוה'.  

 

מספרים על עשיר אחד שאהב לעסוק במצות גמילות חסדים, אבל נמנע מלימוד תורה. בהגיעו לבית דין של מעלה, אב בית הדין נתן לו מפתח לאחת המחלקות בגן עדן. האיש שלנו שמח וטוב לב, עשה את דרכו לעבר שערי גן עדן. כאשר נפתחו השערים, חושך ואפילה נגלו למול עיניו, אבל ריח של גן עדן, כן הריח.

האיש שלנו חזר לבית הדין ואמר: כנראה ששכחתם להדליק לי את האור. תשובת בית הדין לא איחרה לבוא:

נאמר: "כי נר מצוהותורה אור" (משלי ו, כג). אתה עסקת רק בחלק הראשון של הפס' במצות גמילות חסדים, בבחינת 'נר מצוה', ולכן קיבלת גן עדן עם ריח טוב.  את אור גן עדן, מקבלים רק כאשר עוסקים ב"תורה אור".

 

"אל מול פני המנורה".

 

שבעת קני המנורהמסמלים את שבעת ימי המעשה, כאשר ששת הנרות מכוונים לנר האמצעי שהוא השבת.

שבעת קני המנורה – מסמלים את החגים: פסח, סוכות, שבועות, ר"ה, כיפור. חנוכה פורים. נר אמצעי – ר"ה.

שבעת קני המנורה – מסמלים את נרות הפנים: שתי אזניים, שתי עיניים, שתי נחיריים, פה – הנר האמצעי.

שבעת קני המנורה – כנגד שבעת הרועים והאושפיזין עילאין קדישין. הנר האמצעי – משה רבנו.

שבעת קני המנורה – כנגד שבע הספירות. הנר האמצעי – ספירת הנצח, תורת משה רבנו

                              בכולם, צריכים לכוון את דרכינו לכבודו יתברך, לאור הכתוב בתורתו.

 

רש"י: "אל מול פני המנורה – אל מול הנר האמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף המנורה". הפתילות של שלושת הנרות מכל צד, מוטות ומכוונות אל מול הנר האמצעי.

רשב"ם: "היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות – להאיר את השלחן", ע"פ הפס': "וישם את המנורה באהל מועד – נוכח השלחן על ירך המשכן נגבה" (שמות מ, כד).

 

הרמב"ם: "ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולם פניהם לנר האמצעי שעל קני המנורה, וזה הנר האמצעי – פניו כנגד קודש הקודשים, והוא הנקרא נר מערבי" (הלכות בית הבחירה ג, ח, יב).

העולה מדברי קדשו: הביטוי "פני המנורה", רומז לנר האמצעי המהווה מרכז פני המנורה, וכן לפנימיות קודש הקודשים שם מוצב ארון הברית – סמל התורה.

הגמרא אומרת: "אל מול פני המנורה יאירו – זה נר מערבי, שממנו היה מדליק ובו היה מסיים" (שבת כב ע"ב). התוספות (שם) מוסיפים: שהיה מדליק תחילה מנר מערבי את שאר הנרות, אח"כ היה מדליק את הנר המערבי משאר הנרות {לאחר שכובה קודם לכן).

כמו כן, כדי לראות את הנס של הנר המערבי שדלק כל העת, למרות ששמו בו אותה כמות שמן כבשאר הנרות.

 

רבנו יצחק אברבנאל אומר: שבעת הנרות שבמנורה, רומזים אל שבע החכמות שכולם ימצאו בתורת האלוקים. והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי הנקרא נר מערבי, והוא היה פונה אל קודש הקודשים – לרמוז שהחכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון" (שמות כה).

 

 "בעל הסולם" לזהר הק' אומר: שבעת הקנים כנגד שבע הספירות התחתונות, כאשר הנר האמצעי כנגד הנצח, אותו מסמל משה רבנו, עמוד התורה. ידוע שנשמת האדם כלולה משני הפכים: יצר הטוב הכולל שבע ספירות של קדושה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות המאירות כל אחת בנפרד, כאשר במרכז פני המנורה – הנר האמצעי המסמל את הנצח שזה משה רבנו המהווה "פני המנורה".

כנגד היצר הטוב, קיים  היצר הרע המסמל ז' מידות של טומאה, כאשר המשותף להן – אהבה עצמית.

 

בקודש בבית המקדש, ישנם שלושה כלים: א. שלחן לחם הפנים. ב. המנורה. ג. מזבח הקטורת.

הזוכה לשמור את התורה אותה מסמלת המנורה, הוא זוכה לפרנסה טובה אותה מסמל לחם הפנים, וגם זוכה להישארות הנפש בעולם הבא, אותה מסמל מזבח הקטורת.

ביום כיפור, הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כדי להקטיר את הקטורת. הוא מניח את הקטורת ליד ארון הברית ואומר: "שובי נפשי למנוחייכי, כמו עשן הקטורת העולה מעלה. הזהב – מסמל את הטוהר והנצחיות של הנשמה.

 

'אלשיך הק' אומר: המנורה מסמלת את המידות הטובות בהן עלינו לנהוג.

"מקשה זהב" – יחידה אחת בלי פירוד ומחלוקת, כמו אהרן הכהן המסמל את אהבת השלום, ועליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).

"ירכה" – קדושת הברית, ע"פ הכתוב: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (שמות א, ה).

"גביעיה" – שלא להשתכר. "כפתוריה" – להתקדש במאכל ובלבוש. "צדיק אוכל לשובע נפשו", ומתלבש בצניעות.

"ממנה יהיו" – הכל יהיה טהור כמו זהב המנורה. על האדם לנהוג בקדושה ובטהרה, בבחינת "קדש את עצמך במותר לך" – כדברי הרמב"ן לפס' הראשון בפרשת "קדושים" – קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (יט, א).

 

רבנו חיים ויטאל אומר: "היסוד של קיום המצוות, הוא ע"י המידות הטובות". התורה לא ציוותה על המידות, משום שהן טבעיות באדם, ולא צריך לצוות עליהן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבעת הנרות, רומזים לשבעים אומות בעולם, כאשר כל נר רומז לעשר אומות.

כל הנרות מכוונים לנר המערבי המסמל את עם ישראל. כמו כן, ששת הנרות נכבים בלילה, כך אומות העולם. הנר המערבי המסמל את ישראל לעומת זאת, אינו כבה.

רבנו מוסיף: הארת הנרות בלילה, מסמלת הארת הגלות. בבוא משיח צדקנו בבחינת "אתא בוקר" (ישעיה כא, יב), יכבה נר האומות, ונר ישראל יאיר – "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד, יח).

מהפס' הנ"ל לומדים חז"ל, שהגאולה מגיעה בשלבים, דוגמת המדרש על רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא שהלכו בבקעת ארבל, וראו איילת השחר. אמר לו רבי חייא: כך היא גאולתם של ישראל. בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת, ככתוב במיכה (ז, ח): "כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (ירושלמי ברכות).

 

גדול הפרשנים רש"י, כונה בפי הרמב"ן: "מאור פני נרות המנורה הטהורה, פירושי רבנו שלמה".

מהדימויים המטאפוריים הנ"ל, ניתן ללמוד על הצורך לעורר את הניצוץ האלוקי שבתוכנו, ולעסוק בלימוד תורתנו – תורת אלוקים חיים, בבחינת הכתוב "כי נר מצוה – ותורה אור".

את הרמז לכך אנו מוצאים בביטוי הראשון בפרשתנו "בהעלותך". במקום להשתמש בביטוי המתאים יותר – בהדלקתך. הביטוי "בהעלותך" – רומז לעליה והתעלות באור התורה כדברי הגמרא: "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא'). כלומר, יש ללמוד את התורה בלהט, עד שנתעלה כשלהבת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' זכה להתעלות במדרגות הנ"ל, בגלל אהבתו לתורה.

"שיהיה עסק התורה בחשק גדול הגם שעודנו לומד עוד,

וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו" (רבנו-אור-החיים-הק' שמ' טו' כו').

מוסר השכל: את התורה שהיא אורה, יש ללמוד מתוך אהבה ושמחה, התלהבות רבה ולשם שמיא.

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה:

נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר יהוה אותו אתן לכם,

לכה אתנו והטבנו לך,

כי יהוה דיבר טוב – על ישראל" (במ' י, כט).

 

משה רבנו משדל את יתרו חותנו, להצטרף לעם ישראל במסעו לארץ ישראל. הוא מבטיח לו הטבות שונות, כמו נחלה טובה בא"י בצורת הטבה: 'והטבנו לך – מחלק ישראל יתנו לו בתורת הטבה", היות וא"י התחלקה לשבטים ולא לגרים, כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

משה רבנו חוזר על המילה "טוב" בצורות שונות, חמש פעמים: 'והטבנו, הטוב ייטיב' וכו', כדי להראות לו עד כמה יטיבו עמו, ועד כמה ארץ ישראל טובה מאוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "כי ה' דיבר טוב, וטובת ה' מופלאה היא. ולשיעור זה תהיה ההטבה גדולת הערך, וראויה להתכבד, גם חזקה ובריאה, ואין בה חזרה… ודקדק לומר 'על ישראל', לתוספת חיזוק הטוב, לצד שהוא לישראל, ולא לאומות העולם, ולא ינחם על הטובה להם" (י, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נועם דברי משה רבנו ליתרו, כדי להוריד ממנו את כל החששות: "ולזה נתחכם משה בנועם דבריו, והסיר כל החששות הנזכרים {כמו בושה}, ופתח דבריו האירו במאמר: 'לכה אתנו והטבנו לך".

יתרו עונה למשה: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במ' י, ל). רבי אלעזר אומר: הלך לגייר את בני ביתו ומדינתו. רבי יהושע אומר: "משה שלחו מכבודו של עולם" (מכילתא דר"י

"וַיִּסְעוּ מֵהַר יהוה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,

        וַאֲרוֹן בְּרִית יהוה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם (במ' י לג).

 

"ויסעו מהר יהוה –  סרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מבית הספר" (שבת קטז ע"א).

זו הפורענות הראשונה.

"דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" "מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד,

שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (רש"י).

 

אחרי מעמד קבלת התורה, נשארו בני ישראל בהר סיני שנה פחות עשרה ימים, ובכ' באייר החלו את המסע הראשון מבין מ"ב המסעות כדברי רש"י (י, יא). במשך התקופה הזו, הם קיבלו מידי יום מצוות חדשות, כך שהם עסקו בלימוד תורה ודרך קיום מצוותיה, כאשר הבזקי מראות השגב של מעמד הר סיני, המשיכו ללוות אותם.

 

ייעודו של המסע הראשון, היה ארץ ישראל, כדברי רש"י לפס' לג': "דרך שלושת ימים – מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד. 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים' – זה הארון היוצא עמהם למלחמה, ובו שברי לוחות מונחים, מקדים לפניהם דרך שלושת ימים, לתקן להם מקום חניה". 

גם בפס': "ויאמר משה לחובב… נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. לכה אתנו והטבנו לך – כי ה' דיבר טוב על ישראל" (במ' י, כט): אומר רש"י: "מיד עד שלושה ימים – אנו נכנסים לארץ, שבמסע זה הראשון – נסעו על מנת להיכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים".

 

'ויסעו מהר יהוה":  מהביטוי הנ"ל, בו נאמר "מהר ה'", ולא נאמר "הר סיני", "הר חורב" או "הר האלוקים" כמו בפעמים הקודמות, הבינו חז"ל, שהם סרו מדרך ה', וכך לשון הגמרא (שבת קטז ע"ב): 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא בר חנינא: שסרו מאחרי ה' – כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו. 

 

כרקע לדברי רבי חמא בר חנינא, הגמרא מביאה מחלוקת בין תנא קמא לרבי.
תנא קמא סובר: אין מקומה של פרשה זו כאן, אלא היא שייכת לריש פרשת 'במדבר' והובאה כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. וכדי לציין זאת, סימנו אותה בשני נו"נים הפוכים.

רבי סובר: הסימון בא להבדיל את הפרשיה הזו שהיא ספר בפני עצמה, ומשמע שיש שבעה ספרי תורה ולא חמישה. רבי סומך זאת על הפס': 'חצבה עמודיה שבעה' (משלי ט, א) – אלו שבעה ספרי תורה". 

 

פורענות ראשונה ופורענות שניה: "דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.

פורענות שנייה מאי היא? 'ויהי העם כמתאוננים'. פורענות ראשונה: 'ויסעו מהר ה", ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? – אמר רב אשי: בדגלים".

 

'מאחרי ה".

רש"י: בתוך שלשה ימים למסעם, התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בקב"ה".
תוס' בשם ר"י, חולקים על רש"י: פורענות ראשונה היא הבריחה מהר ה', בגלל ריבוי מצוות ולימוד תורה. הם מדמים זאת לתינוק הבורח מבית הספר, וזה לשונם: "פורענות ראשונה 'ויסעו'.  וא"ר חנינא שסרו מאחרי ה' – פי' בקונטרס שמאז התחילו לשאול בשר.

ואומר ר"י: דאין נ"ל כן, אלא פורענות ראשונה, כדאמר במדרש: 'ויסעו – שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים' כתינוק היוצא מבית הספר, שבורח לו והולך לו. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. אמר הקב"ה: לא נסמוך פורענות לפורענות, אלא נפסוק פרשת 'ויהי בנסוע הארון'.

 

יוצא שלדעת רש"י מדובר באותו חטא המתחלק לשני שלבים: א. התאווה לחטא. ב. החטא עצמו.
לדעת התוס', הגורם לתאווה הוא הבריחה מהר ה', כאותו תינוק הבורח מבית ספרו בגלל עומס הלימודים

אולם, ברגע שנוטשים את הדרך הזו, אתה מתחיל את הנפילה, התאוה לבשר וכו'.

 זו בעצם תחילת התלונות כנגד ה' ומשה משיחו: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.

 

במדרש ילמדנו לפרשת בהעלותך נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, והיה נותן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

 

הרמב"ן מסביר את המדרש:  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות. וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

גם מהפס' הבא ניתן ללמוד, שהקב"ה רצה להכניס את בנ"י לארץ, כבר במסע הראשן:

"יהוה אלהינו דּיִבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹורֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹואוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דב' א, ו).

 

"כלי יקר" אומר על הכתוב הנ"ל: "זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ – ונתיישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ – מקום מיוחד לקיום המצוות".

 

"ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה,

קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך.

ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (י, לה – לו).

 

"הליכת ישראל במדבר –  לברר ניצוצי הקדושה

                    השבויות ברשות שוכן מדבר ציה" (רבנו-אוה"ח-הק'. י, לה).

 

 

רש"י ורמב"ן אומרים: לשני הפס' הנ"ל, עשו סימניות בדמותן של אות נ' הפוכה בהתחלה ובסוף, כדי "להפסיק בין פורענות לפורענות". הפורענות הראשונה הייתה שסרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מביה"ס, כפי שהוסבר לעיל ע"י המדרש והרמב"ן. הפורענות השניה היא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במ' יא, א).

 

ה"כלי יקר" מסביר מדוע נבחרה האות נ', וכך דברי קדשו: "ובזמן שישראל בורחים מהר ה' כתינוק הבורח מביה"ס – הרי הם כנו"ן = דג הפוך הפורש ממקום חיותו, ומפנה פניו אל השפה ולחוץ {ליבשה}. כך ישראל: הפנו פניהם מארון ברית ה' שהוא מקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה…".

"ויאמר משה: קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך": משה מתפלל שבזכות הארון שהיה מקדים את ישראל ג' ימים, האויבים המכונסים – שיפוצו לכל עבר, ושונאי ישראל – ינוסו. כל השונא ישראל – שונא את ה' {רש"י}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר ע"פ הקבלה, את הרקע לישיבת עמ"י במדבר סיני במשך ארבעים שנה:

"טעם הליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.

וצריך אתה לדעת, כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:

א. בחינת המסית והמפתה לנדבק בו, להרע ולהשחית {שהוא היצר הרע הגורם רע לאדם}.

ב. בחינת המזיק והמחבל, ואין בטבעו לפתות {המזיק הנוצר מהעבירה שאדם עושה, ותפקידו להזיק לחוטא}.

לאור זאת יוסברו שני חלקי הפס':

"קומה יהוה ויפוצו אויבך – הן הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה – יתפוצצו". כלומר, כשארון הברית נוסע במדבר עם בנ"י, מתבררים ניצוצי הקדושה, ומתפוצצים ומשתברים הקליפות.

"וכנגד בחינת הרע  – המפתה את האדם, אמר 'וינוסו משנאיך מפניך'. פירוש, אותן בחינות המשנאים דרך ה' בליבות בני אדם – ינוסו…".

וכשהיה ארון הברית חונה – סימן שישנם שם ניצוצי קדושה אותם צריך לאסוף. לכן נארר: "ובנחה יאמר – שובה ה', רבבות אלפי ישראל – להשיב את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם, והנקראים ישראל.

 

 

מוסר השכל:

את התורה יש לאהוב, ולא להתנהג כ'תינוק שבורח מבית הספר' המשליך את ילקוטו, ואת הערכים שבתוכו.

כמו כן, לחבר את התורה לתורת ארץ ישראל שם ניתן לקיים מצוות, כדברי ה"כלי יקר".

יוצא שהרקע לפורעניות ולישיבה במדבר במשך 40 שנה, וכנראה גם לגלותנו,

נובע משתי מצוות מרכזיות:

 

א. אי אהבת התורה {רמב"ן}.                                ב. "מאסו בארך חמדה – ארץ ישראל" {כלי יקר}.

 

 

           "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במ' יב, א) 

גדולת משה רבנו בנבואה –

בהשוואה לנביאים אחרים במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

בזכות מרים הנביאה, נולד וניצל משה רבנו. ועוד יותר, בזכותה זכה עם ישראל ל"באר מרים" במשך 40 שנה.

על כך אומר רבי שמעון במדרש (ספרי זוטא יב, א) לאחר שהתמנו 70 הזקנים לנביאים, בני ישראל עשו שמחה. מרים אמרה: "אשרי אלו {הזקנים} ואשרי נשותיהן. אמרה ציפורה: אל תאמרי כך, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדיבר ה' עם משה אחיך – לא נזקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרון אחיה והיו נושאים ונותנים".

מרים  לא יזמה את השיחה, וגם דיברה דברי אמת. בכל זאת זה לשון הרע, דבר שאותו זוכרים אנו בכל יום, במסגרת עשר הזכירות אותן אנחנו מזכירים מידי יום ביומו, אחרי תפילת שחרית.

מסר אמוני: אין לאיש ביטוח על לשון הרע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמרים ואהרון דיברו בפני משה. את זאת הוא לומד מהכתוב: "וישמע יהוה, והאיש משה וגומר. פירוש, גם הוא שמע" כדברי קודשו. הם טענו שבמעשהו, הוא מוציא לעז עליהם ועל אבות העולם איתם דיבר ה', ולא פרשו מחיי אישות. הם גם טענו שמשה נתנבא רק בגיל 80, ואילו הם התנבאו בגיל מ' ונ' בטרם נולד משה. כמו כן, כשמשה התנבא, נצטרע – 'והנה ידו מצורעת', לא כן אהרון ומרים.

הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא עניו מאוד, ולכן לא השיב להם, למה פרש מאשתו. הקב"ה עשה זאת במקומו, והבהיר להם את כוחו הרב של משה בנבואה, בהשוואה לשאר הנביאים כדברי הכתוב: "ויאמר, שמעו נא דברי. אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה – בכל ביתי נאמן הוא…" (במ' יב, ו – ח).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ג' דברים בעניין הנבואה.

 א. השגת המראה. ב. זמן השגתה. ג. "השגת בחינת הדיבור".

את "השגת המראה" הוא מחלק לג' דרגות:

 

הדרגה הראשונה, תושג ע"י משה רק אחרי המוות, ולכן כאשר ביקש משה מה' "הראני נא את כבודך", השיבו ה' "לא תוכל לראות… כי לא יראני אדם וחי". משה השיג את שער הנו"ן, בדרכו לקבורה ע"י ה', בהר "נבו" – נ' בו.

הדרגה השניה, "אור ממנו יתברך, שיתייחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה בנמצא" כדברי קודשו. את המראה הזה, זכה משה לראות: "ותמונת ה' יביט".

הדרגה השלישית – "הבהקת אורו יתברך ברחוק… הדומה לנר דולק אשר ילך אורו למרחוק, ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה – וזה השגת הנביאים", כדברי קודשו.

 

לגבי הדרגה השניה: "זמן השגת הנבואה", משה יכול להתנבא בכל עת ככתוב "בכל ביתי נאמן הוא", לא כן אצל שאר הנביאים. וכדברי קודשו: "כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם, הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה. ומשה נבואתו, הגם שהיא גדולה מהם, בטוחה אצלו בכל עת שירצה".

 

וכנגד הדרגה השלישית: "השגת בחינת הדיבור", משה זכה שה' ידבר אתו בבחינת הכתוב: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות", לא כן שאר הנביאים איתם דיבר ה' רק בחלום, בבחינת הכתוב: "בחלום אדבר בו", ודרך חידות כמו חלומות יוסף, וכן מראות הנביאים שנזקקו לפירוש.

 

 

 

"ומדוע לא יראתם לדבר במשה עבדי" (במ' יב, ח).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ה' כעס עליהם: "חוזר ה' וטוען, שהיה להם לשער בדעתם, כי הוא {משה} עומד ומשמש לפני ה'. ואם היה עושה עוול – לא היה ה' מסכים על ידו. אמור מעתה, בה' דברתם שהסכים על ידו".

כ"כ, למרות שמשה לא הקפיד עליהם, בכל זאת, הקב"ה דן במשה דין של "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול".

 

"ויצעק משה אל יהוה לאמר – אל נא רפא נא לה" (יב, יג). רבנו מסביר שמשה צעק אל ה' שלא יחשדוהו שהוא נוטר איבה, כפי שנאמר ע"י אהרון: "אל נא תשת עלינו חטאת וכו'".

פירוש אחר: לפני תפילתו, הוא הודיע לה' שהוא מוחל על כבודו. בתפילתו הקצרה בת חמש מלים הוא ביקש: "אל נא" – שאל ממידת החסד ככתוב (תהלים נב, ג): "מה תתהלל ברעה הגיבור, חסד אל – כל היום"

"נא" – רומז ללשון בקשה ופיוס כדי לעורר רחמים. "רפא נא" – פירוש עתה, ולא יתעכב", כדברי קדשו.

 

 

מנורת הנביא זכריה – וסמליה גם לדורנו.

 (זכריה ב, יד – יז. ג, א – י. ד, א – ז. מתוך ההפטרה).

 

המחזה: "ראיתי והנה מנורת זהב… ושבעה נרותיה עליה".

המסר: "לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה".

 

בפרשתנו, התורה מתארת את גדולת נבואת משה רבנו, מול שאר הנביאים. משה ראה באספקלריא המאירה – "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט" (במ' יב ח). לעומת זאת, שאר הנביאים זוכים לנבואה רק בחידות ובחלום – "אם יהיה נביאכם ה' – במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו.. בחידות" (במ' יב ו).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ומשה נבואתו… בטוחה אצלו בכל עת שירצה… ואין דרך זה, בדברים אשר דיבר ה' ביד עבדיו הנביאים: ירמיה וישעיה, שכולם משל ומליצה" (במ' יב ז).

 

התיאור הנ"ל, יעזור להבין את נבואת הנביא זכריה, אליו התגלה מלאך. המלאך מדבר אתו בחידות, "בגדים צואים", "מחלצות", "מה אתה רואה", "ואען ואומר אל המלאך הדובר בי לאמר: מה אלה אדוני".

 כלומר, המלאך מבקש לדעת, מה מסמלים הדברים הנ"ל?

 

הנביא זכריה היה מאחרוני הנביאים בתחילת בית שני שעודד את עם ישראל לבנות את בית המקדש השני, למרות ההתנגדות מצד ראשי הגויים בארץ כמו סנבלט, טוביה וכו' שקשרו קשר נגד עזרא ונחמיה (נחמיה ד, א – ב).

הנביא זכריה מתאר דו שיח בינו למלאך. לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?" עונה הנביא:

"ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה". לאחר התיאור המדויק של המנורה ע"י הנביא, הוא שואל את המלאך שאלה מפתיעה "מה אלה אדוני? המלאך עונה לנביא בשאלה: "הלא ידעת מה המה?" לאחר שאינו מקבל תשובה מהנביא, המלאך מחליט לענות תשובה מפתיעה עם מסר חינוכי להם… ולנו. וכדברי הנביא זכריה: "זה דבר יהוה אל זרובבל לאמור:

"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".  המלאך מלמד את הנביא ואותנו שעם כל הרצון להקים את בית המקדש השני ע"י עזרא, נחמיה, זרובבל והעולים, ההצלחה תלויה ברצון הקב"ה בלבד.

 

"מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור,

          והוציא את האבן הראשה, תשואות חן חן לה" (זכריה ד, ז).

 

הנביא זכריה אומר, שגם מלך גוג באחרית הימים המסומל כ'הר הגדול',

לא יוכל לעכב את בוא מלך המשיח שיכין את התשתית לבניין המקדש.

 

המלאך אומר לנביא: "מי אתה ההר הגדול לפני זרובבל למישור, והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".

כלומר, גם מכשול הנראה כמו "ההר הגדול", יהפוך "למישור", ולא יוכל לעמוד בפני זרובבל – המנהיג המדיני. כל זאת בתנאי שהולכים בדרך ה'.

גם לשאלות הנביא "מה שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה", וכן "מה שתי שיבולי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב?"

עונה המלאך: "אלה שני בני היצהרהעומדים על אדון כל הארץ".

מצודת דוד: "על מלך גוג יאמר 'מי אתה'. ר"ל, מה כוח יש בך התחשוב שאתה הר גדול לעמוד בפני המשיח, לבל יוכל לעבור. לא כן, כי למולו תהיה כארץ מישור, ובקל יעבור. ר"ל, לא יהיה בך כוח לעכב.

'והוציא' – מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין העתיד.

'תשואות', אז ישמע קול המייה אשר כולם יענו ויאמרו: הנה לאבן הזה יש לה חן רב, כי היא טובה וחשובה עד מאוד

 

"אלה שני בני היצהר

העומדים על אדון הארץ".

 

זהו המסר המרכזי של החזון הנבואי:

שיתוף פעולה בין הכהן הגדול למלך המשיח,

כסמל לשיתוף פעולה בין המנהיגות הרוחנית למדינית,

בין הרבנות לראשי השלטון  (זכריה ה, יד).

 

הפסוקים הנ"ל, מהווים את פשר המחזה. אין בכוחם של בני האדם לפעול ולהצליח ללא רצון ה' יתברך, כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח כדברי מצודת דוד: "מבלי טורח… הכול נעשה מעצמו". לכן, הנביא פונה לשני המנהיגים:

המנהיג המדיני שמונה ע"י הפרסים – זרובבל בן שאלתיאל שהיה נצר לבית דוד, והקב"ה הבטיחו, שאין לו מה לחשוש ממלכי הגויים סביב, כדברי הנביא: "כי אתן בלב העכו"ם להיות נכנעים לו וסרים למשמעותו, ויהי דומה לערכת נרות המנורה שהיו ללא טורח" ('מצודת דוד' לזכריה ד' ו').

המנהיג הרוחני – הכהן הגדול, לשתף פעולה עם המנהיג המדיני. שניהם מכונים:  "שני בני יצהר" – "קרן כהונה ומלכות כדברי רש"י.

המלבי"ם כותב: "המלך יחזיק במעוז המצוות שבין אדם לחברו , והכהן הגדול יחזיק במעוז  התורה.

גם בימינו, חובה לשתף פעולה בין המנהיגות הרוחנית והמדינית ע"פ התורה, למרות הקשיים, ובכך ניוושע

 

מוסר השכל: עד לביאת משיח צדקנו שישמש בשני התפקידים, מן הראוי שהמנהיגות הרבנית בארץ כמו הרבנים הראשיים לישראל, דיינים ורבני הערים, הכפרים והמושבים – יעשו את המיטב על פי אדני התורה, למצוא נתיבים לליבם של מנהיגי הציבור למיניהם – החל מראש הממשלה ושריו, וכלה בראשי רשויות ומשרתי הציבור למיניהם, כדי להוביל לשיתוף פעולה ואחדות המחנה, בכיוון "עלה נעלה לבית אלוקינו", כמו שני בני היצהר.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת הענוה של רבנו יהודה בן עטר ע"ה – הראב"ד בפס שבמרוקו,

ורבנו יעקב אבן צור ע"ה שמילא את מקומו כראב"ד של פס.

יום ההילולה של רבי יהודה – י"ט בסיון.

{אלול התט"ו – י"ט סיון התצ"ג. 1655 – 1733}

 

סבא דמשפטים הרב הראשי לתלמסן באלג'יר וחיפה –  הרה"ג יוסף משאש ע"ה,

מספר בספר "נחלת אבות" (א, קה) את המעשה הבא: יום אחד, חוזר הראב"ד רבי יהודה אבן עטר מבית הדין שבפס לביתו. בדרכו הוא עבר ליד חנותו של פחמי. הפחמי ביקש מכבוד הרב שישמור לו על פתח חנותו עד לשובו מארוחת צהרים בביתו, היות ושקי פחם רבים מונחים בשערי החנות, דבר שידרוש ממנו עבודה רבה להכניסם, ולסגור את החנות. רבי יהודה הסכים ללא היסוס וענה לו: "טוב בני, לך אכול בשמחה לחמך".

 

סבא דמשפטים רבי יעקב אבן צור שהיה תלמיד חבר, וחבר בבית הדין בראשותו של רבי יהודה אבן עטר, עבר גם כן ליד חנות הפחמי. להפתעתו הרבה, הוא רואה את רבי יהודה עומד על משמרתו. לשאלתו, מה לרב ולפחמי, הוא אמר לו: "בעל החנות זיכני במצות גמילות חסדים, לעמוד פה לשמור על חנותו…".

"מה עם כבוד התורה?" נענה היעב"ץ. רבי יהודה ענה לו: הסיפור הזה עוזר לי להבין את דברי הגמרא על רבי יהודה הנשיא שאמר ברוב ענוותנותו: "כל מה דיימר לי בר נש אנא עבידי" = כל מה שיאמר לי אדם אעשה (ירושלמי כתובות פי"ב ה"ג). הרי אם עני יבקש צדקה בוודאי שיתן לו, היות והוא עשיר. שאלות בענייני הלכה, בוודאי שיענה, הרי הוא איש הלכה. מוכרחים לחשוב שמדובר במעין מקרה בפניו אנו עומדים, מפאת ענוותנותו.

רבי יהודה הוסיף ואמר: "קל וחומר, אם רבם של ישראל רבי יהודה הנשיא ועורך המשנה עשה זאת, על אחת אני שהנני כעבדו". היעב"ץ התפעל מאוד מדברי גדול הדור דאז, מורו ורבו חכם יהודה אבן עטר ע"ה.

 

 

חיבוריו של רבי יהודה אבן עטר ע"ה, ונועם הליכותיו:

פירוש על מדרש רבה. שאלות ותשובות שנערכו והודפסו מחדש ע"י הרב פרופ' משה עמר שליט"א. דיני גט וחליצה. שיר מכתם בחרוזים על דיני שחיטה וטריפות, כדי להקל על זכירתם.

 

כדי ללמד את תלמידיו איך לדרוש, הוא נהג לתת דרשה בשבת, ואחריו דרש אחד מתלמידיו.

עד גיל 23, אביו תמך בו וישב ועסק בתורה. לאחר מות אביו, עסק לפרנסתו בצורפות, ונחשב למומחה, אבל רק לפרקי זמן קצרים. את רוב הזמן הוא ניצל להגות בתורה.

בגיל 43 התמנה לדיין, אח"כ לראב"ד בפס, במקנס, ושוב בפס.

רבי יהודה לא קיבל שכר על תפקידיו כדיין, כדי שלא ליהנות מהתורה, אלא מיגיע כפיו.

מסופר על אנשים רבים, יהודים כערבים, הממשיכים לשמור על תכשיטים ישנים שיוצרו ע"י רבי יהודה ע"ה, כסגולה.

 

החיד"א כותב על רבי יהודה אבן עטר ע"ה ("שם הגדולים", בערכו).

"ושמעתי מרב אחר הי"ו, שהוא סולת נקיה, והרב ז"ל היה מלומד בנסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו הן בעודו חי, והן לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו, הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב, כי היה איש אלוקים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה {שכר} מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצל, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו, הן בעודנו חי, אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו.

 

מסופר על ערבי שעשה עסקה עם יהודי: הערבי האמין ביהודי, ומסר לו סכום נכבד למסחר ללא חוזה.

סוכם ביניהם, שהיהודי יחזיר את הקרן כשירווח לו, וברווחים יתחלקו. היהודי התעשר ואף החזיר את הקרן, אבל סירב עם הזמן להתחלק ברווחים, בטענה שאת רווחיו עשה מכספו אותו הרוויח. למרות תחינות הערבי, היהודי בשלו.

 

הערבי ביקש מהיהודי שישבע ברבי יהודה אבן עטר. היהודי אכן נשבע, וכל אחד הלך לדרכו. היהודי החליט לחגוג את נצחונו בהזמנת חבריו למסיבה. במהלך המסיבה, הוא ירד לבית היין לקחת יין, ושכח את הנר דולק במחסן. במחסן פרצה שריפה שהתפשטה בכל הבית, והיהודי וחבריו נשרפו חיים.

הערבי ששמע על כך, נסע לביתו של רבי יהודה אבן עטר והביא לו מתנה גדולה. רבי יהודה סירב לקבל, אבל בסופו של דבר, סוכם שהכסף יחולק בין עניים, וכך היה.   

 

 רבי יהודה אבן עטר ורבי יעקב אבן צור כתבו הסכמה לרבנו-אור-החיים-הק',

על ספרו הראשון: "חפץ ה'".

 

רבי יהודה אבן עטר כתב בהסכמתו:

"ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פס': "ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" (שמואל א כח, יג} ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב, אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו, דחסידא איהו וחסדאין מיליה, וקודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא".

 

רבי יעקב אבן צור ע"ה כתב בהסכמתו:

"ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא, ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".

 

רבני סאלי – עיר בה נולד ופעל רבנו-אוה"ח-הק':

"אב בחכמה ורך בשנים… קולע אל השערה – מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו צבי תפארה. חמדת לבבינו – החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט".

 

בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו-אוה"ח-הק' בהיותו בן 35, הם צפו לו עתיד מזהיר, כבושם שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו: "לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? {איפה יושב הקב"ה?}. רבא הצביע כלפי התקרה, ואביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא.

רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם.

 

הרבנים הגאונים עמדו על טיבו של רבנו-אור-החיים-הק' כבר בספרו הראשון,

וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו,

שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הקדושים,

ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.

 

 

בברכת התורה ולומדיה – משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

נשים סוחרות מחוץ לבתיהן-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

פרק ח: נשים סוחרות מחוץ לבתיהן

הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. (משלי לא:יד)

יחס החכמים לנשים הסוחרות בשוק

החכמים לא ראו בעין יפה נשים, היוצאות לשוק ומתערבות בחברת גברים. גישה זו באה לידי ביטוי במקור מצפרו משנת תעייה (1715), הדן בעבירות שונות, שבעטיין נעצרים השמים ולא יורד מטר: ״שהנשים עושים השוק עם הגויים בין החוצות וקונים משם הקדרות והעצים… הגויים מסתכלים בהם ומדברים להם דברי תפלות״. אולם מקור זה מוכיח, שנשים יהודיות אכן שהו בשוק לרגל מסחרן. ספק אם דברי החכמים השפיעו וגרמו לביטול התופעה, שכן מלחמת הקיום חייבה זאת (עובדיה, תשל״ה-תשמייה, מס׳ 62. נגד נשים, היושבות ברחובות ובפתחי חצרות: שם, מס׳ 104).

הרב י״מ טולידאנו כתב: ״כבכל ארצות המזרח כן גם במארוקו אי אפשר כמעט למצוא נשים עוסקות בתגרנות כבאירופה, כל כבודה בת מלך פנימה. זהו פתגם שגור בפי יהודי מארוקו, ואם נפגוש באשה מוכרת מה בשוק הרי יכולים לדעת כי היא אחת מהבזויות״ (טולידאנו, תרע״א, 214; בן שמחון, תשנ״ד, 471). אך כפי שניתן ללמוד מהמקורות שלהלן אין הנחתו עומדת במבחן המציאות.

שלמה דשן כתב, שנשים לא היו מעורבות בעסקי בעליהן; הן היו פעילות רק במקרה שתאלמנו או נעזבו (138 ,1983 ,Deshen). קביעה אחרונה זו תואמת את המציאות ההיסטורית יותר מזו של טולידאנו. אולם היו גם נשים שעבדו וסחרו בהיותן נשואות.

 

נשים יהודיות רוכלות ככפרים

בעיר סלא נהגו נשים יהודיות למכור בגדים – תעסוקה שאפשרה להן להיכנס לבתי המוסלמים. הן שימשו מקור למידע אודות טיב הבנות הצעירות המיועדות לנישואין (2 .Brown, 1976, 240, n). במקומות אחרים נהגו רוכלות יהודיות ומוסלמיות לבקר בבתים ולהציע תכשיטים, בגדים ומוצרי בית לנשים (1904,251 ,Aubin).

צרפתי שביקר במרוקו בתחילת המאה ה־20 ראה נערה יהודייה, שמכרה בשוק שטיחים כשהיא מצטרפת אל צבא הרוכלים. היא גברה עליהם באמצעות כישרונה להמציא כל סחורה מבוקשת (306 ,1902 ,Moulieras). על אישה שמכרה חנות בשוק הרצענים כתב רבי רפאל משה אלבאז(תש״ם, חו״מ, סימן עג).

רבי ש״י אביטבול מצפרו כתב אודות אישה, שסחרה בבית־המלכות כשבעלה עזבה: ״נדרשתי לפתוח יד בתשובה בדין האשה אסתר בת משה ארוימי הנקראת בושיבא שבגד בה בעלה… והרחיק נדוד והניחה היינו עזובה היינו שכוחה זה כמה שנים ונתעלם מן העין ולא נודע מה אירע לו עד היום שנמצאו עדים על מיתתו ואז הותרה מכבלי העיגון… ומיום שהלך בעלה והניחה בחוסר כל עמדה אסתר לבקש על עצמה וחגרה בעוז מתניה לשרת כחצי בית המלכות ובית השרים ועשתה והצליחה היתה כאניות סוחר להחיות נפשה ואת נפש בנה ותאכל ותשבע ותותר אחריה ברכה מרובה ועתה לשאול הגיעה אם יש חלק לבנה במה שהרויחה״ (אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן צא).

השאלה שהתעוררה עסקה בתביעת הבן את ירושת אמו. יש לשער, שהאישה מכרה תכשיטים בהרמון המלכות לנשות הסולטאן. אם השאלה התעוררה בימי זקנותו של המשיב, כי אז מדובר בסולטאן סלימאן השני(1822-1792), ששלט אחרי יזיד וביטל את גזרותיו. מעשה דומה נזכר על־ידי מרדכי גיג, תרנ״א, אהע״ז, סימן טו.

גם בסיפורת העממית מדובר על אלמנה, שהתפרנסה ממכירת תכשיטים וחפצי ערך אצל שרי המדינה. במקרה אחד אף לקחה את בנה אל המושל כדי למכור לו חפץ (מוגרבי, תשכ״ח, קכד).

רבי מימון בירדוגו ממכנאס נשאל מפאס אודות

״ראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק היתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום. ויהי היום באו עדים שמת בעלה הנזכר… ובאו קרובי הבעל ותבעו האשה לחלוק עם בנה כל הנמצא לה תקנת קדמונינו, והיא צועקת שמלבד שהניחה עזובה שכוחה והיתה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולבנה עוד זאת שתחלק עמהם מעשה ידיה״.

תשובת החכם הייתה: ״המנהג פשוט שכל הנכסים הנמצאים בין לבעל בין לאשה הכל חולקין וכל שכן מעשה ידיה שהם שלו לגמרי ואפילו הנשים המשרתות בבית המלך מעשה ידיהן לבעל… וחולקת עם היורשים כל מעשה ידיה (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן קטו). דברי אותו חכם על נשים, המשרתות בבית המלך, אין מקורם בדמיון; הם מבוססים על תקדימים.

מעשה נוסף באישה, שמכרה לבית המלך, אירע במחצית השנייה של המאה רד19:

לאה אשת יעקב היתה עושה מלאכה כשאר נשי העיר וגם בעלה היה עוסק במלאכה הידועה לו והיה זן אשתו כאשר תשיג ידו ושוב לאה פשטה ידה בעסקי משא ומתן עד שהגיעה להסתחר בחצר בית המלכות והצליחה עד שהושיבה את בעלה בחנות בשוק ידוע לאנשים סוחרים. אחר כך נפטר והניח אלמנתו ושתי בנות נשואות והאשה משתדלת לגבות החובות שחייבים לה ולפרוע מה שהיא חייבת לזולת. בת אחת ערערה וטענה על אמה שהיא מבזבזת לאחיה וקרוביה ומעדיפה את אחותה על פניה. האם ענתה לה: ״הלא זה עניי ויגיע כפי ומה לי ולכם כי תריבון עמדי… וזה לך האות כי בכל הכתבים שמחוייבים לי הזולת, אינם כתובים אלא על שמי, ואין עסק זה נכלל בכלל מעשה ידיה שהוא לבעל או ליורשיו. והבת טוענת כל מה שקנתה אשה קנה בעלה״. רבי יצחק אבן דנאן השיב, שהדין עם הבת, דכבר זכה הבעל בכל מה שעשתה והצליחה וזכו בנותיו אחריו… אם האשה רוצה לזכות בהכנסות עליה להביא ראייה שנפלו לה מבית אביה. אבל במקרה זה אינה טוענת. לכן הבנות יורשות בשוה מכוח ההורים (אבן דנאן, תרס״ב, חלק ב, דף עב ע״ב).

נשים סוחרות מחוץ לבתיהןאליעזר בשן

אבוהב   Abuhab-Aboab, Abouab-Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc

אבוהב   Abuhab

Aboab, Abouab

L’orthog־raphe de ce nom semble refleter le terme arabe- اب وهٌاب-«pere donateur» ou «dispensateur de biens" qui est de formation similaire au nom theophore arabe عبد الوهابAbdelwahab («serviteur du Dispensateurs).

Ce nom est porte par une celebre famille juive espagnole dont les descendants constituent des branches en Hollande, en Italie, en Turquie, en Afrique du Nord, a Gibraltar et en Amerique. On le retrouve dans des documents anciens espagnols sous les graphies de Abohab, Abuab, Aboaf, Abohaf et Abof.

A la suite de mariages suivant la coutume espagnole d’unir les noms paternel et maternel, il s’est cree une serie de noms patronymiques tels que: Aboab y Cardoso, Aboab y Lopez, Aboab y Brandao, Aboab y Coronel, Aboab y Osorio, Aboab de Paz, etc.

13.Jacob Aboab, medecin a la Mecque en 1626. JE I, 75.

14.Mattathiah Aboab, representait la Congregation «Beth Jacob" d’Amsterdam, en 1639.

15 Moses Aboab, fils de Mattathiah (14), fut President de la Communaute portugaise d’Amsterdam, apres 1639.

16 Abraham Aboab (Fulero), philanthrope religieux consacre a l’etude de la Iitterature hebraique. Vers 1627 il fonda la synagogue «Keter Torah» a Hambourg et de nombreuses ecoles en Palestine, a Mantoue et dans d’autres endroits. II mourut a un age avance, en 1642, a Verone ou son fils Samuel etait Grand Rabbin. Le predicateur Azariah Figo prononqa son oraison funebre. Figo, Recueil de Sermons, No. 77. JE I, 73; V, 330; Gaon I, 1.

17 Samuel Aboab, «RaSha», fils d’Abraham (16), ne en 1610 et mort a Venise en 1694. Eleve et gendre de David Franco, acquit une grande celebrite et devint Grand Rabbin a Verone. Polyglotte distingue, tres charitable, il menait une vie ascetique, visitant les malades et nourrissant ses eleves. En 1650, il fut appele a occuper le Grand Rabbinat a Venise ou il dut prendre part a la controverse au sujet du faux messie, Shabbetai Zebi, avec son apotre Nathan de Gaza. Malade et afflige de malheurs de famille, il dut abandonner Venise, a l’age de 80 ans et errer d’un endroit a l’autre. Peu avant sa mort, il requt du Doge et du Senat de Venise la permission de retourner dans sa ville et de reprendre son poste qui avait ete occupe, pendant son absence, par son fils Joseph. De ses nombreux ouvrages on a publie: Debar Shemuel «La Parole de Samuel», Recueil de Decisions Rabbiniques (Venise, 1702); Sepher ha- _Zikhronot «Livre de Souvenirs)), Traite d’Ethique (Venise, 1650). A sa mort, Rabbi J. Ben David, de Venise, fit une elegie qui a ete publiee dans le recueil de poesies, Kos Tanhumim (Venise, 1707).

17 bis- Joseph ben Hisquiyah Aboab, rabbin a Hebron en 1613.

18 Jacob Aboab, fils de Samuel (17) succeda a son pere au Grand Rabbinat de Venise ou il mourut apres 1727. II edita aux frais de son frere David, les Consultations et Decisions Rabbiniques de son pere. S’interessant aux antiquites bibliques et aux sciences naturelles, il maintint une correspondance litteraire avec Theophile Unger, pasteur de Herrenlaurnschiitz qui etait un collectionneur enthousiaste de manuscrits hebra'iques (Chr. Wolf, ((Bibliotheca Hebraea»). Cette correspondance est conservee dans la Bibliotheque de la ville de Hambourg (No. 353, 3). De 1682 a 1692, il maintint une correspondance scientifique avec le savant conseiller imperial Job Ludolf, a Francfort s/M., qui se conserve dans la Bibliotheque de cette ville. Plusieurs de ses Decisions Rabbiniques sont contenues dans les ouvrages d’autres auteurs parmi lesquels Pahad Yizhak d’Isaac Lampronti. I, 33.

19 Abraham Aboab, fils de Samuel (17), rabbin a Venise, mort dans cette ville en 1691.

20 David Aboab, fils de Samuel (17), fit imprimer les Decisions "Rabbiniques de son pere a Venise en 1702.

21 Joseph Aboab, fils de Samuel (17) Grand Rabbin a Venise au XVIe s. Emigra en Palestine et mourut a Hebron. Auteur de Decisions Rabbiniques sous le titre de Hiddusheh Sopherim, non publiees.

22 Eliyah Aboab Cardoso, fondateur de la premiere synagogue a Hambourg en 1625 et editeur du Livre des Psaumes a Amsterdam, en 1611.

23 Samuel Aboab, rabbin, mort a Verone en 1612.

24 Jacob Aboab, fils d’Abraham (7), rabbin officiant a la synago- gue «Beth Jacob)) d’Amsterdam, en 1639. JE.

25 Eliyah Aboab, imprimeur-editeur de livres hebraiques a Amsterdam, vers 1615.

26 Daniel Zemah Aboab, medecin a Amsterdam au XVIIe. s.

27 Isaac Zemah Aboab, frere de Daniel (26), medecin a Amsterdam  au XVIIe s. Ami de Benedict de Castro et medecin de la Reine Chris- tine de Suede et de Benjamin Musaphia a Hambourg.

28 Abraham Aboab, imprimeur-editeur a Venise en 1655.

29 Jacob Aboab, un des premiers immigrants juifs a New York ou il s’etablit en 1654, venant probablement de Hollande.

30 Jacob Aboab, fils d’Abraham (28), imprimeur a Venise de 1669 a 1682.

31 Moses Aboab, recut des le ttres lui accordant la naturalisation־ a New York, le 25 Juin 1684.

32 Jacob de Benjamin Aboab, celebre rabbin a Amsterdam vers 1675.

33 Isaac Aboab, fils de Mattatiah, ne a Amsterdam ou il fut Grand  Rabbin de la Communaute Portugaise et ou il mourut en 1720. Il fut 1’ami du savant Surenhuysius. Auteur de: Compendio de Diferentes־ Materias, dont le Ms. se conserve dans les archives de la Communaute Portugaise d’Amsterdam; Exortagao para que os Tementes do Senhor na Observanga dos Preceitos de Sua S. Ley nao caydo en Pecado por falta de Conveniente Inteligencia (Amsterdam, 1680); Doutrina Par- ticular (Amsterdam, 1687); Comedia de la Vida y Sucesos de Joseph, en Ms.; un traite en portugais sur les Poids et les Mesures Juifs; Relagao do Citio de Terra de Israel; et une Genealogie de la famille Aboab.

34 David Aboab, auteur a Amsterdam, en 1685, d’un ouvrage ine- dit, Catdlogo de diferentes Remedios para diversas sortes de Acha- ques, achados por experiencia haverem sido boms sur la medecine. K;. JE I, 73.

35 David Aboab, rabbin ayant donne une decision rabbinique a Venise au sujet de la Benediction Sacerdotale, sur la demande de Nehemiah  Ben Baruch, rabbin a Ferrara.

36 Isaac Aboab, notable a Barbados en 1680.

37 Jacob de Joseph Aboab, rabbin a Venise en 1708.

38 Raphael Aboab, un des premiers immigres juifs a Surinam en׳ 1669.

39 Jacob Aboab, rabbin a Tetouan au XVIIIe s.

40 Abraham Aboab, fils de Jacob, philantrope a Salonique an XVIIIe s

41  Abraham Aboab, rabbin notaire a Tetouan au XVIIIe s. MR.

42  Abraham Aboab, figure parmi les membres de la Communaute de Tanger ayant signe la Haskamah du 25 Heshvan 5555 (1795(

43 Isaac Aboab, Grand Rabbin d’Amsterdam vers 1778. Y, 296.

44Joseph Aboab, un des dirigeants de la Communaute de Gibral-tar en 1799.

45 Mordekhai Aboab, un des rabbins dirigeants de la Communaute de l’lle de Chios dans la premiere moitie du XXe s.

46Isaac Aboab et Moses Levy de Gibraltar, furent invites en 1807 par l’Amiral de l’escadre portugaise a se rendre a Lisbonne, dans son propre navire. A leur arrivee ils furent informes qu’ils devaient emprunter d’autres noms car les juifs n’etaient pas autorises a entrer dans cette ville. Ils refuserent de debarquer dans ces conditions, jusqu’a recevoir un sauf-conduit pour eux et les six personnes de leur suite, de la part du Prince Regent du Portugal.

47Isaac Aboab (probablement le meme que le No. 46), fonda une synagogue a Gibraltar en 1820.

 

אבוהב   Abuhab-Aboab, Abouab-Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc

La famille Marciano-Belchguer

debdou-1-090

Un autre erudit a declare ne pas voir de rapport entre le texte du Levouch (D-ieu a consacre aux femmes le jour faste de Roch Hodech) et leur innocence (dans le culte du veau d’or). J’ai rappele que «le seul merite d’accueillir une fois par mois leur Pere Celeste suffit deja aux Juifs», car la benediction de la lune (qui survient apres la renouveau de la lune, donc au debut de chaque nouveau mois) ressemble a un accueil de la Presence Di-vine alors que le culte idolatre du veau d’or est au contraire un rejet de la Presence Di-vine. Or les femmes n’ont pas commis de culte idolatre et n’ont pas abandonne la Presence Di-vine, elles meritent par consequent d’accueillir la Chekhina chaque Roch Hodech. A cet effet, la tradition les empechent de travailler.

Voila la cle d’une autre formule talmudique : «D-ieu a promis plus de choses aux femmes qu’aux hommes». II s’agit de la neomenie que D-ieu a retire aux hommes et confie aux femmes.

(Ill) Troisieme coutume (celle-la date de trois siecles) : jadis les membres riches et aises de notre famille promettaient a la nouvelle mariee une dot (Ketouba) de 2.000 onces, soit une veritable fortune. Le genial erudit Rabbi Yaakov Abentsour, chef du tribunal rabinnique de Fes, atteste lui-meme ce fait): ״Habituellement, la famille Marciano s’engage a verser 2.000 onces…»

Mais voici integralement la lettre dudit Rabbin sur ce chapitre. (Afin de bien la com prendre, il importe de savoir que la femme ne permit le montant de sa Kitouba qu’en cas de divorce.)

«J’ai appris qua son depart, le distingue Rabbin Yaakov Marciano que D-ieu le protege – vous a suggere de deduire du tiers le montant initial de la dot, et ce conforme ment a la tradition de Fes. Or le grand Rabbi Yossef Ibn Chimon de memoire benie etait imbu de la legislation de ses predecesseurs. II faut donc enqueter et voir si a son epoque la coutume etait bel et bien de reduire du tiers le montant de la dot et, surtout si on le faisait a l’epoque des Sages qui l'ont precede. Le cas echeant, vous reduirez la dot; sinon (s’il s’avere que cette deduction n’avait pas lieu) vous vous conformerez a la coutume actuelle et payerez (en cas de divorce) le plein montant. Et meme si [la communaute de Debdou] imite celle de Fes dans plusieurs domaines, ce nest pas une regie absolue et gen^rale, surtout dans un cas comme celui-ci.

Car si a Fes, on procede a une deduction, c’est parce qu’on surestime deliberement d’un tiers les biens qui couvrent la dot et qu’une correction s’impose. Aujourd’hui, on les surestime encore plus et la rectification est d’autant plus grande. Mais vous, famille Cohen Scali qui, parait-il, promettez la somme fixe de 1.000 onces et les Marciano 2.000 onces sans tenir compte de revaluation de la dot, votre cas est celui prevu par le paragraphe 10 du ch. 66 de la section Even haezer du Choulhan Aroukh. Aussi, ne retranchez rien sans la certitude que vos predecesseurs de Debdou procedaient a cette deduction״ (fin de citation).

La famille Belchguer

Sa noble ascendance confere a la famille Belchguer une place de choix dans les annales de la communaute, et une mention elogieuse dans le mandat que detient Rabbi Avraham Marciano l’emissaire de Jerusalem (consulter le livre Debdou, la ville des Cohanim p. 145).

La famille nest pas etrangere au grand faiseur de miracle Rabbi Chlomo bar Mai'mon (contemporain sans doute du XVIII' siecle) qui, a en croire la legende, excellait dans l’etude de la Torah ainsi que dans la pratique du Judai'sme. A 1’exemple de son pere Rabbi Mai'mon, il fut dayan a Debdou. Aujourd’hui encore, beaucoup de pelerins se recueillent solennellement sur sa tombe.

L’ancetre de la dynastie, Rabbi Moche, apparait comme un homme imposant et epanoui, souvent compare a un arbre prolifique qui plonge ses racines au plus profond de l’experience sacree, et porte ses fruits les plus rarissimes.

Son fils David est un illustre veteran, une personne exceptionnellement dynamique et active. Rabbi David engendre Elazar (dit Aouizer), Yaakov (dit Ako), Ben (dit Lchguer), Avraham (dit Bibi), David (dit Alouga) et deux autres fils dont le prenom a sombre dans l’oubli.

Nous ne disposons pas d’informations sur le pere de la famille Belchguer ni sur ses enfants, sinon qu’on les surnommait Belchguer.

 

Rabbi Moche Marciano (surnomme Belchguer)

De ce rabbin, on dit que sa conduite fit honneur a ses origines. Ses enfants s’appellcnt:

Avraham-David-Stira-Kmira 

 

Rabbi Avraham Marciano Belchguer

De cet etre on dit qu'il est tres raffine. Cet homme bienveillant assuma avec eloquence sa fonction de predicatcur. Le nom de ses enfants est:

Yossef-Aharon-Elazar-Maha-Stira

 

Rabbi David Marciano Belchguer (surnomme David Kvida)

Cc rabbin jeta son devolu sur des valeurs commc la bonte, la gemiliesse et la droiture. II agrea aux hommes commc a D״ieu. Le nom de ses enfants est:

Moche-Itshac-Kvida-Kmira-Maha   

 

Rabbi Yosscf Marciano Belchguer (surnomme Hnino)

Cet etre allia a son erudition lcs talents de Hazan ct de ministre officiant. II enseigna la Torah aux personnes dc sa communaute, et il soutint dc tous ses moyens lcs cercles d’orchodoxes. Scs enfants se prenomment:

Aharon-Rahamim-Moche-Avraham-Itshac-Mrima-Stira-Aouicha   

 

Rabbi Aharon Marciano Belchguer

Ce rabbin est un personnage raffine prompt et industrieux, qui repugna au mal. Ses enfants se nomment:

Moche-David-Rahamim-Aouicha    

 

Rabbi Elazar Marciano Belchguer

Ce rabbin fut en depit dc son apparence simplicite couronne de vertus. Ses enfants s’appcllent:

Itshac          -Avraham-Aouicha-Stira        

 

Rabbi Moche Marciano Belchgucr

Cc fut un homme de commerce tres agreable. Le nom de son fils est:

Yehouda    

 

Rabbi Chlomo Marciano Belchguer

A ce rabbin l'on attribua de nombreuses bonnes actions, et l'on vantait son devouement et sa soumission inconditionnels a D-ieu. Ses enfams furent:

Yosscf-Yaakov-Mrima 

 

Rabbi Yossef Marciano Belchguer

Cet homme fut bienveillant envers les Sages et pratiqua la charite envers les necessiteux. II fut aussi humble et discret. Le nom de ses enfants est:

Chlomo-Moche-Chimon-Avraham-Saouda         

 

Rabbi Yaakov Marciano Belchguer

Ce rabbin fut un vieillard de qui se degagea une grande bonte et qui inspirait honneur et respect a scs contemporains. Ses enfants s’appellent :

Chlomo-Avraham-Itshac-Saouda-Mrima-Maha-Aouicha

 

Rabbi Yaakov Marciano Belchguer

Ce rabbin fut veritablement impregne du courroux de D־ieu et appliqua ses commandements a la letrre. Le nom de son fils est:

Yossef       

 

Rabbi Yossef Marciano Belchguer (surnomme Yossef Bigyel)

Cet homme eut un esprit plaisant et ageable. Le nom dc ses enfants est:

Yaakov-Chimon- Moche –Mrima

 

Rabbi Yaakov Marciano Belchguer

Integre et innocent, simple et modeste, il appliqua les commandcmcnts dc D-ieu a la lettre. Ses enfants furent:

Moche-Slitna       

 

Rabbi Moche Marciano Belchguer

Ce rabbin fut un etre qui aima la Torah et ses maitres. Le nom de ses enfants est:

ChmoueI-Saadia-Mercedes

 

La famille Marciano-Belchguer

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- ׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים.

יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה

׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים

׳הזוהר, שחובר על ידי ר׳ משה די ליאון בשנים 1280־1286, ומיוחס לרשב״י(ר' שמעון בר יוחאי), השפיע השפעה חזקה על מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו וחכמיהם. ביזוהר׳ ניכרת השאיפה לתת משמעות מיסטית למציאות בכלל ולעבודת הקודש בפרט, למגע בין האדם לבוראו, לביטויו המעשי בהלכה, במנהג, בתלמוד תורה ובתפילה. כתביהם של מקובלי צפת, עשרים וארבעה תיקונים והנהגותיהם של המקובלים נשלחו למרוקו לפני שנת של״ז(1577).

בשלב ראשון שימש ׳הזוהר׳ כאסמכתה לספרי מוסר. ר׳ ישראל אלנקאוה, בעל ׳מנורת המאור׳(מת על קידוש ה׳ בטולידו ב־1391), עשה שימוש ביזוהר בענייני מידות והליכות. ׳הזוהר׳ הודפס פעמיים במאה ה־16 וזכה לתפוצה הודות למקובלי צפת.

משקל נוסף העניק לספר זה האר״י(ר׳ יצחק לוריא 1534־1574), שהתגלה כבעל אישיות כריזמטית המכיר סודות אלוהיים, ונחשב לפרשן המוסמך של ׳הזוהר. מתחילת המאה ה־17 ואילך התפשטה קבלת האר״י, או כפי שהיא מכונה ׳הקבלה הלוריאנית׳, באמצעות שלוחי ארץ־ישראל, ביניהם אלישע חיים אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שהגיע לעיר סלא בשנת ת״ט(1649).

 

גדולי החכמים במרוקו עסקו גם בקבלה, מהם בלימוד וביצירות חדשות. הקבלה היתה ענף חשוב בידיעותיהם של רוב החכמים, והם היו משלבים בדרשותיהם ובכתביהם רעיונות קבליים וציטטות מיהזוהר. ר׳ חיים אבן עטר היה מצטט את ׳הזוהר׳, למשל בספרו ׳חפץ ה׳, דף טו. לפי מסורת בדורות אחריו, היה ר׳ חיים מחלק את לילות מוצאי שבת לארבע משמרות עד הבוקר, בהן היה לומד משנה, גמרא, הלכה פסוקה, ואת ׳הזוהר.

סמכותו של ׳הזוהר' בקביעת הלכה ומנהג נבנתה בהדרגה במשך דורות על ידי חכמי ספרד. יותר מכל פוסק אחר תרם לכך ר׳ יוסף קארו, מחבר ׳בית יוסף׳ ל'טור' והשלחן ערוך. הוא קבע, כי משעה שמצאו בזוהר שמצוות תפילין אינה נוהגת בחול המועד, נהגו שלא להניחם, ונדחתה שיטת הרא״ש. חכמים אחרים הלכו בעקבותיו. גם הרמ״א כתב: 'דבר זה לקטתי מדברי הזוהר והם דברים הנתנים בסיני' (׳תורת העולה׳, ח״ב, פרק ראשון). בתוכחה של חכמי פאס בשנת שס״ח (1608) לעשירי הקהילה שפורקים מעליהם את עול המסים ומעמיסים אותם על חבריהם, מצוטט ׳הזוהר׳ כאסמכתה לתוכחה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ פח). ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18, הביא ראיה מה'זוהר למנהג שאין גובים מס מאדם בשנה הראשונה לנישואיו(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי׳ קלא).

 

הנחת תפילין כשהאדם יושב היא מנהג ׳הזוהר׳ המיועד לחסידים, ואין השלחן ערוך קובע הלכה בנידון. ר׳ שלמה צבאן כתב:

מי שבא ל'מלן כיצד יתנהג בהנחת תפילין הא ודאי משיבין לו שיתנהג כסברת הזוהר שמניח,/ מיושב, אבל מי שנהג כבר להניחן מעומד אין לכופו להניח מיושב שדבר הזוהר אינו רק לזריזים ולהרדים אל דבר השם, לא לדלת העם(׳מעלות לשלמה׳, ארח,

סי׳ יג).

כיוצא בזה כתב ר׳ יהושע מאמאן, ש'רק חסידים ואנשי מעשה עושים כדברי האר״י ואין למחות בהמון העם המניחים מעומד׳(׳עמק יהושע׳, ח״ב, ׳אבני מלואים׳, סי׳ א רסו ע״ב, ראו שם ח״א, סי׳ לד־לז, חלק ה, סי׳ לב; רמ״א לשו״ע או״ח, סי׳ כה).

׳הזוהר׳ נחשב לאסמכתה הלכתית בייחוד כשאין דין מפורש בתלמוד.

סיכום בנושא זה, תחת הכותרת ׳דברים שחלוקים בהם הזוהר או בעלי הקבלה עם הש״ס ופוסקים׳, סיכם בתשובה ר׳ שלום משאש בקזבלנקה בשנת תשל״ח (1978), כשהוא מסתמך על ר׳ יוסף קארו, בלשון זו:

א-בדבר שיש מנהג שכבר נהגו כן, אף שיהיה נגד הזוהר הקדוש והאר״י ז"ל – המנהג עיקר.

ב-ואם אין מנהג, אזי בדבר שנתבאר בש״ס ודאי עבדינן כש״ס.

ג-ודבר שלא נתבאר בש״ס, אם הפוסקים חולקים בו אזי הזוהר יכריע.

ד-ואם כל הפוסקים לצד א׳, אזי אין חובה ללכת נגד כל הפוסקים ולעשות כזוהר הקדוש(׳תבואות שמ״ש׳, או״ח, סי׳ סז).

 

מסקנתו של ר׳ יהושע מאמאן מצפרו, בן המאה ה־20, תחת הכותרת: ׳בענין מחלוקת הזוהר הקדוש עם הפוסקים׳: ידעת מר״ן מלכא(ר׳ יוסף קארו) היא דדבר שלא נזכר בתלמוד, העיקר הוא להחמיר כדעת הזוהר הקדוש והמקובלים׳(׳עמק יהושע׳, ח״ה, אריח, סי׳ לג).

להלן דוגמה למנהג מקומי שמקורו בספרד ובהשפעת הקבלה: היה המנהג בעיר פאס בימי הרב יעקב אבן צור להגיד בשעת הקדיש הפסוק ׳ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דורי(שמות יז, 16). מנהג זה היה בקאשטלייא בזמן הרב מוהר״י אבוהב והרב יצחק די ליאון זצ״ל, וכן ראה היעב״ץ למורו וידאל הצרפתי ז״ל, ונתן טעם לפי המקובלים שבשעת אמירת הקדיש רוצים הקליפות להתגבר… ואנחנו [בצפרו] לא נהגנו לאומרו. (דוד עובדיה, ינהגו העם׳, דף שכג).

 אמונה מיסטית השתלבה באמונתם ובתשובותיהם של חכמים. לשאלה מדוע אין עוטפים את המת בסדין צבוע, ענה ר׳ משה מרצייאנו: ׳דאז יש שליטה לקליפות׳, (׳מורשת משה׳, סי׳ סא). וכן הנימוק למצוות המזוזה הוא ׳לשמור הדרים בבית מהמזיקים וממקרה רעי(שם, סי׳ נד).

אך היו חכמים שהתנגדו לקבלה, ור׳ שמעון לביא מתח עליהם ביקורת: והדוברים עתק על העוסקים בספרי קבלה בגאוה ובוז עתידי/ ליתן את הרין. (׳כתם פז׳, ליוורנו תקנ״ה, דף קצט)

מנהגים שונים במרוקו ביניהם מנהגי תפילה הושפעו ממנהגי האר״י. בהשפעתו התפשט מנהג הווידוי לפני נפילת אפיים בתפילות שחרית ומנחה, שיסודו ביזוהר,. בראש סידור תפילה ומנהגים שחיבר ר׳ אברהם אנקאווא(נולד 1810) בשם ׳קול ה' תחנה; נכתב:

 

כתב האר״י זצק״ל שטוב לאדם ללמוד פתיחת אליהו בכניסתו לבית הכנסת קודם כל תפלה, והיא מסוגלת לעזור ולהועיל לפתוח הלב ביראת השם ולא יעבור מלאומרה וגם כן היא מסוגלת לכמה עניינים.

היו נוהגים לומר לפני כל תפילה ׳לשם ייחוד; בהסתמך על האר״י(יוסף משאש, ימים חיים; או״ח, סי׳ סז).

ר׳ יוסף בן נאיים מביא בספרו ׳נוהג בחכמה׳ מסורות על מנהגי האר״י. האסמכתה למנהג במרוקו לספר שערות ראשו של ילד בהגיעו לתשעה חודשים, בלוויית חגיגה, היא האר״י, שגילח את בנו בל״ג בעומר (שם, עמי מח). האר״י נהג להניח בשבת י״ב ככרות או רקיקין, והיה עולה לתורה בתוכחות פ׳ ׳בחקותי׳ ו'כי תבואי (שם, עמי קט). ר׳ אליהו הרוש מצפרו הסתמך על האר״י בקשר למנהג נשיקת ידי האם, החמות והאשה, ובפרט בליל שבת(׳ברכת אליהו; דף נו).

 

יהודי שפנה לסיוע לקהל צפרו ובראשם הדיין ר׳ ישועה אביטבול (1739־1809) כתב שהוא לומד גם ׳בדברי האר״י ז״לי(עובדיה, 'צפרו; מסי 441).

המנהג שנער שהגיע למצוות ציצית ותפילין לפני גיל 13 היה עולה לשביעי ואינו קורא בתורה אלא החזן קורא, מבוסם על הקבלה והאר״י. כך נהוג מימי קדם בצפרו (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע; ח״ב, אריח, סי׳ ה).

רשב״׳: דמותו היתה קשורה למערכת קבלית זו. בכמה קהילות נקרא בית הכנסת על שם רשב״י, והוא שימש פטרון כבוד של ה'חברה קדישא; הנקראות על שמו בכל מרוקו. לפי האמונה הוא מחולל נסים במשברים בחיים, כמו לידה, סכסוך עם הגויים ועוד.

קדושת ׳הזוהר׳: אם אדם העז לפגוע בקדושתו של ׳הזוהר׳ הוא הוחרם. ר׳ דוד צבאה כתב על מעשה ב־1939, שאנשי החברה של ׳הזוהר הקדוש הרשב״י׳ שלחו לעשות משפט ליהודי שקילל את ׳הזוהר; והחכם נידה אותו ׳וחלץ מנעליו והלך ד׳ אמות יחף. הוא מצטט מעשה שאירע בפני ר׳ אברהם אנקאווא, שאמר על יהודי שעשה מעשה כזה, 'זה האיש ראוי לעונש ונוסף עוד דהוי ככופר ואין לו אמונה בתורתנו הקדושה׳. הוא הביא ראיה מהרמב״ם, שכל מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא אפיקורס(׳שושנים לדוד; ח״ב, חו״ם, סי׳ כז).

 

׳הזוהר׳ היה נקרא לא רק על ידי תלמידי חכמים אלא גם על ידי המוני העם, למרות שלא הבינו את תוכנו. כשם שהיו חברות ללימוד תורה ברמה עממית ועל בסיס מקצועי, כן היו גם חברות ׳זוהר׳ וחברות רשב״י שהקדישו עתים לקריאתו.

במכנאס היתה ׳חברת יחזקאל הנביא; שחבריה היו לומדים בכל שבוע פרק ב'זוהרי. בלילות שבת היו הצורפים מתכנסים שם ללימוד ׳זוהרי וספרי מוסר, תהלים ותיקון חצות (יוסף משאש, ׳אוצר המכתבים; חייא, סי; צח). במוגדור חברי חברת הזוהר׳ היו קמים לפני עלות השחר וקוראים 'זוהר; ובשבתות אחרי הסעודה. היו מקומות בהם קראו פרקים מ'הזוהר לפני תפילות שחרית, מנחה ומעריב, וכן לאחר ההבדלה במוצאי שבת, ועצם הקריאה נחשבה לסגולה.

 

בצפרו היו קוראים את ׳הזוהר׳ בשבתות, וכשסיימו את הספר היו עורכים סעודת סיום כמו בסיום מסכת, ובכורות פטורים מתענית בערב פסח. בליל שבועות נערכה סעודת רשב״י אחרי הלימוד וקריאת ׳הזוהר׳, פיוט לחג השבועות שכותרתו ישיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש׳, הודפס בספר הפיוטים ׳הטיבו נגן׳, פאס תרפ״ט. חברות ב'חברת הזוהר׳ נחשבה למעלה, והונצחה על מצבה. על מצבתו של יהודי שנפטר בעיר דבדו בתרצ״א (1931) חרות שהיה 'חבר בחברת הזוהר הקדוש׳ (אליהו מרצייאנו, ׳אבני קודשי, עמי 41).

בין יהודי מרוקו שעלו ארצה עדיין קיימים חוגים לקריאה ב'זוהר ונערכות חגיגות לכבוד רכישת ספרי ׳הזוהר׳ למשתתפים, ולסיום הקריאה.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- ׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים.

עמוד 128

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר